רבי אברהם אבן עזרא: ספור היסטורי – על פי ד"ר ל. פיליפסון.

ורשה: תושיה, תרע"א 1911.

 

I. הַטִּיוּל.    🔗

באחד מימי האביב, בשנת 1445 למספר העמים, יצאו שלשה רוכבי סוסים את העיר קרדובה; היה יום-שמש בהיר ונעים, וכחץ יעוף עברו וחלפו הרוכבים לפני סכות נוצרים ואהלי רועים, אשר למגרש העיר נחשבו, ויטו את סוסיהם אל הדרך העולה על יד הנהר גודאלקויויר. נקל היה לראות, כי לא ללכת בדרך רחוקה היו פני הרוכבים מועדות. בצד הרוכבים ועל גבי סוסיהם לא נראה לא מספוא לאכול לבהמה, לא צידה וכלי-דרך לרוכבים, אשר מבלעדי אלה לא יכול איש לערוב את לבו לצאת לדרך בימים ההם, בעת אשר מקום-מושב ומלון-אורחים היו רחוקים זה מזה מאד, וגנבים ושודדי יום ארבו על כל דרכים. העיר קרדובה היתה מלאה כצאן אדם. חומה גבוהה הקיפה את העיר מסביב ולא נתנה את השמש לבוא אל קרבה, ויושבי העיר צמאו לאור ולאויר, ועל כן היה את נפש הרוכבים לצאת לרוחה ולהתענג על הדר הטבע, אשר מחוץ לעיר, ולשאוף רוח חיים חדשים. הסוסים עטו הוד ותפארת; שנים מהם היו קלי המרוץ ויפי מראה, על הרסן ועל הכרים היפים הזהירו נקודות כסף; הסוס השלישי היה שחור, ומראהו יפה מאד. מלא אמץ ורוח גבורה הלך בצד חבריו, או עבר רגע לפניהם. שתי שרות לבושות משי ורקמה, אשר רכבו על שני הסוסים הראשונים, התכסו בצעיף. ואולם אם גם הסתר הסתירו פניהן, אך האחת ישבה על סוסה ותרם בגאון ראשה, והשנית ישבה כפופה, והדבר הזה הראה לדעת, כי הראשונה היתה עלמה רכה וצעירה לימים, והשנית זקנה ושבעת ימים. הרוכב השלישי היה גבר צעיר לבוש רקמה, בידו שוט לסוס מצפה זהב על קצהו האחד. מבעד המגבעת, אשר לראש העלם, נראו קוצות תלתלים שחורות כעורב. זקנו, שער לחייו, ושפמו, אשר זה החלו לצמוח, עור בשרו הצח משלג, לחייו אשר אדמו מפנינים, נתנו עדיהם, כי הרוכב היה עלם רך וצעיר לימים, אף כי ידע היטב למשול ברוח סוסו הנלהב, אשר לשעטת פרסותיו רגזה הארץ.

– הואילה נא, משה, וקח תודה וברכה מידי בת-דודך – פתחה העלמה את פיה בקול נעים, כאשר עברו שלשתם כברת ארץ על חוף הנהר – על אשר ידעת בדבריך הנעימים להטות את לב אבי, כי יתננו לצאת היום לשוח. אולם ברכני גם אני, בן-דודי, אשר נעתרתי לך, לשומך שומר ראשנו ומגן ומחסה בדרך.

– האם נעתרת לי, לשומני שומר ראשך?… הלא את הפצרת בי, כי אארח לחברה עמכן? אנכי שקדתי רק לעשות חפצך ולהיות עליכן סתרה בדרך, ועתה אם רע בעיניך–אשובה לי.

– השמר לך מעשות כדבר הזה, משה, פן יפגע בך חרון אפי.

– רואה אני, בת-דודי, כי אך לצון את חומדת לך עמי…

– אם כן, משה, אלך מעמך…

בדברה זאת הרימה את ידה ותך את סוסה, והעלמה עברה את שני הרוכבים ותבוא לפניהם. העלם אמר למהר כרגע אחריה, אך הגבירה הזקנה עצרה בעדו, ותען ותאמר אליו:

– הניחה לה, משה, למה יחרה אפך בה? בנפשי נשבעתי לך, כי לב בת-דודך טוב לך, וכי רק מצחקת היא.

– אל נא, דודתי, אין בי כח לשאת עמל כזה ולהחריש. העודני נער קטן, כי אהיה לה לשעשועים? ואם למורת רוח הנני לה, למה זה בקשה אותי ללכת אתה?…–

כרגע הפכה העלמה את ידה ותאר פניה אל העלם, ותקרא אליו בחן אשר הוצק בשפתתיה, לאמר:

– שא נא עיניך, משה בחירי, וראה מראות האלהים מסביב… שור שחקים וראה עצם השמים לטהר, ותכלת מראיהם – מה יפה ומה נעים! הביטה שמה הררי עד, אשר יתנשאו מעל לעבי שחקים, היער עם עצי העדן אשר בו! הטה אזנך ושמע, שם ישאו גלי הנהר ומשבריו את קולם ויהמו, וזמרת הצפרים תמלא כל הארץ רנה! מה פחד ורחב פה לבבי!… נפשי מלאה גיל! ולולא את פני דודתי אני יראה, אז מהרתי לרדת מעל סוסי, חבקתיך בזרועותי ואשקך!…

בדברה כה, והיא נעלמה מעיניו. כחולם היה הנער, בשמעו את דברי בת-דודו. עיניו נמלאו גיל, נפשו יצאה בדברה, וכמעט נטה לנפול כשכור; אך כאשר חמקה עברה, והנה שבה רוחו אליו, ויהי כאיש אשר יעור משנתו, וישב סר וזעף אל דודתו הזקנה.

– מה לך, משה, מדוע פניך זועפים כה עוד הפעם? מה דברה בך בת-דודך עתה? – שאלה הגבירה את פיו.

– מה דברה בת-דודי בי? אכן מר לי, דודתי, להגיד לך המלים אשר התמלטו מפיה; עוד הפעם התעללה בי, כמו איש בער הנני, ולא אבין את זאת.

– הרף מכעס, משה…

– לא, דודתי, תנחומיך שוא המה! כלכל בל אוכל את האש העצורה בעצמותי, ודעתי קצרה להבין, מדוע תהפוך בת-דודי ידה בי כל היום! רגע קטן תמשכני אחריה ותאיר פניה אלי, וכעבור רגע תסתיר פניה ותפן ערף לי; קצתי בחיי בפני תעתועיה! טוב לי כי ארחיק נדוד מזה. אחלה את פני דודי, כי ישלחני במלאכוּת מסחרו אל אחת הערים, לעשות שמה דברו…

– הלא תגיד לי, משה, אנה פניך מועדות?

– אל כל המקום, אשר ישאני הרוח ללכת, שם אלכה: אל ארצות הרומים, אל ארץ הקדם, או אל איי הים, אך הרחק הלאה מזה; שם אתחזק ואתאמץ להיות לאיש, ואני מקוה לה', כי ידי תעשה תושיה ואמצא חן בעיני אלהים ואדם; והיה כאשר אשוב הביתה,אז תדע גם בת-דודי להוקירני.

– לא, משה, הטרם תדע את נפש בת-דודך? הן גם עתה יקר הנך בעיניה.

–אך הלא תראי, דודתי, כי תשנה את טעמה עשרת מונים ביום. רגע אחד דבש וחלב תחת לשונה, ורגע שני תשקני מי-רוש.

פתאם נשמע מרחוק קול קורא: “משה! משה! מהר סורה בואה הלום ואראך פה נפלאות, אשר עוד לא ראו עיניך”.

העלם מהר ללכת לקול הקריאה; דודתו נשארה בדד. הגבירה הזקנה כבר הסכינה לראות, כי בני-הנעורים רגע יעזבוה בדד, ואחרי כן ישובו אליה שנית. היא לא דאגה להם, פן יטו מני ארח ויתעו בארץ, יען כי הדרך העולה על יד הנהר אחד היה, והנהר היה להם לעינים לנחותם הדרך.

אכן עתה התמהמהו הבנים ולא שבו אליה במועדם,כדרכם כפעם בפעם. הדרך נסבה על יד שן סלע מסביב, ובני הנעורים נסתרו מעין דודתם. העלמה חפצה להראות לבן דודה פרץ-מים, אשר מטרות עז יצרוהו זה מקרוב. מעל ראשי הרים ירדו המים בקול שאון ורעש בפרץ רחב דרך נקרות צורים, עד כי מצאו להם בקעה רחבת ידים ויהיו לאשד נחלים. השמש שלחה ברק קרניה אל פני המים ותהפוך מראיהם לנגה זהב.

העלם לא הדביק עוד את בת-דודו, והנה נבעת הסוס אשר רכבה עליו העלמה, ויעמוד על שתי רגליו האחרונות ויפול אל שבלת המים, אשר שטפתהו ותשאהו הלאה מזה. מושכות רסנו נפלו מידי העלמה, גלי המים התגעשו ויפילו אותה מעל כר הסוס; העלמה ירדה מצולות ותצף שנית על פני המים. הצעיף, אשר כסה פניה, נתק, קוצות תלתלי ראשה התפרדו ויפלו באין סדרים, המים שטפוה וישאוה הרחק מזה. פתאום נפקחו עיניה, ותרא גזע עץ נעקר משרשו שוחה על פני המים, ותשלח ידה ותחזק בו. אולם כרגע אפפוה שנית גלי המים ויפילו ברעש את בול העץ מידה, וישליכוה הלאה אל המקום אשר שבלת-המים יצאה ללכת אל נהר גודאַלקויויר. פלצות אחזה את העלמה כאשר ראתה, כי אבד מנוס ממנה. ותשא עיניה למרום, ותפקד את רוחה ביד ה'…

עד מהרה קרב העלם לבוא אל פרץ-המים. לשוא שוטטו עיניו מסביב, למצא את בת דודו, כי עקבותיה לא נודעו. העלם הקשיב רב קשב, הרים את קולו בכח, ויקרא בשם בת-דודו. פתאום מבעד שאון מים רבים צללו אזניו לקול הקורא לעזרה בצר, ויפן כה וכה, לדעת מאיזה רוח הגיע אליו הקול, וכאחד הצבאים נשאוֹ סוסו, עד כי בא העלם אל מול שפת היאור מעבר השני, אך גם פה לא מצא את שקותה נפשו. לשוא נשא שנית קול ענות ויקרא בשם בת-דודו: “חולדה! חולדה! אַיך? השמיעיני נא את קולך!” – אין קול ואין קשב מסביב. לאט לאט ובשובה ונחת הלך פה אשד הנחלים, הולך וקרב אל נהר גודאַלקויויר לשפוך בו מימיו.

 

II. מַלְאָךְ מוֹשִׁיעַ    🔗

אך תשועת ה' כהרף עין!

ברגע אשר עצרה העלמה בעד סוסה ותעמוד לראות את הדר גאון פרץ-המים, עמד ממולה בעבר השני איש גבה-קומה, נשען על ברוש רענן. האיש היה לבוש שלמות בלות ומטולאות, אך פניו המאירים העידו עליו, כי אין זה הֵלך עני, אך איש מוֹרם מעם. עיני האיש, שער ראשו ופאת זקנו היו שחורות כעורב; עיניו הנוצצות הפיקו רוח חכמה ופניו העדינים הביעו בר-לבב. מראה-האיש ותארו האצילו עליו כבוד והדר.

עיני האיש הביטו על העלמה מרחוק. הוא ראה בגשתה על סוסה אל פרץ-המים, הוא ראה כאשר נפל הסוס ורוכבתו אל שטף המים. כחץ מהר האיש וישלך את נפשו מנגד ויבוא אל תוך המצולה, ויחץ את גלי המים, ויקח את העלמה על זרועו ויוציאה על היבשה. שם הורידה על רפידת דשא תחת עץ מצל בין פרחים ושושנים נותני ריח ניחוח. לאט לאט שב רוח העלמה אל קרבה, וכאשר פקחה את עיניה השתוממה על המראה מסביב, מבלי דעת מי הביאה הלום. בשוב גם כח זכרונה אליה, נשאה עיניה אל האיש הנצב עמה בזה, ובקול דממה דקה פתחה את פיה, ותאמר:

– איש נדיבי! אתה חלצת את נפשי ממות, בעת אשר נואשתי מחיים. לבי מלא רגשות ברכה ותודה לך, אך במה אקדם פניך ומה אשיב לך על חסדך עמדי? הואל נא והגד לי, מי אתה ומה שמך?

– הרגעי, עדינה! – קרא האיש – הנני שומע קול בן-לויתך, ההולך עמך לשמרך בדרך, ארוצה נא ואבשרהו, כי עודך חיה ושלום לך, לבל יתן את לבו ליאש ממך; גם עליך, חולדה, לבוא הביתה ולהחליף שמלותיך, כי בגדיך יזלו מים. –

בדברו את הדברים האלה, נחפז האיש ללכת אל בינות עצי היער. ויהי כאשר ראה את העלם מרחוק, ובטרם יקרב אליו, נשא את קולו ויספר לו את כל אשר קרה להעלמה, ויצו עליו למהר העירה ולהביא מרכבה, לשאת אותה הביתה. כרגע עשה משה כעצת האיש, ובעברו על פני דודתו, ספר לה את כל אשר נעשה, וימהר על סוסו לבוא-העירה. שלשת הרוכבים, אשר אך זה מקרוב יצאו את העיר מלאי ענג וטובי לב, נפרדו איש מעל רעהו עתה. הגבירה הזקנה רכבה בין כה ובין כה על יד הנחל אחת הנה ואחת הנה. חולדה נשארה לבדה עם האיש, אשר היה לה למלאך מושיע, וכאשר שב רוחה אליה, שאלה לאמר:

– אתה קראתני בשם, איש פלאי; אנה הגידה לי, האם ידעתני?

– אמנם כן, ידעתיך, חולדה, ומי לא ידע את בת יועץ מלכנו האדיר אלפונזו השמיני, מושל ארץ קסטיליה, בת יהודה הלוי, האיש הנודע בשערי העיר קרדובה בחכמתו ורב עשרו? –

– אם כן הוא, הואילה נא וחנני גם אני, להגיד לי מה אתה, ואיך אקראך, כאשר אבוא להזכיר את שמך ולבשר את חסדך ורב טובך, אשר עשית עמדי ועם אבי?

– למה זה תשאלי לשמי, חולדה, היפה בבנות, והוא פלאי. אין איש פה יודעני, ויטוב לי כי יכסה שמי בחשך. בגדי העוני אשר עלי יגידו לכל כי דלותי מאד, ומי זה יביט אל עני ונכה רוח? ולוּ גם יחכם איש רש, הלא “חכמת המסכן בזויה”. את האיש, אשר את רואה היום חולדה, לא תוסיפי לראותו עוד עד-עולם! לא נאוה לאיש כמוני, לבוא במסבות רעים, לעמוד במקום שרים ורוזנים.

– אתה מפלטי ומושיעי, האיש אשר רב טוב גמלני! על ידך אראה שנית אור חיים, על ידך אחזה בנעם פני אבי ואתענג בזרועות הנאהבים והנעימים לי! האוכל אני, או היוכל גם אבי, לשכח חסדך זה אשר עשית עמדי? ומדוע זה תחפוץ ללכת מזה ולהסתר מפני? הנני משביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ, הנני משביעך בשם כל הקדוש, לבל תעזבני עוד לארך ימים!…

– עלמה יפה-פיה! – ענה האיש ודבריו היו כאש לוהט – למה זה תרבי להלל פעלי? הן הדבר אשר עשיתי למענך, היה לי לעשות לכל נפש אדם. ואם אמת נכון הדבר, כי כל אשר עשיתי, רק בעבורך עשיתי, אז רב מאד אשרי, ולמה תבקשי ממני, כי לא אעזבך? לא, עלמה עדינה, הניחי לי לנוד…

ברקים רבו עיני האיש, בדברו את הדברים האלה, ופניו היו להבים. חולדה נבהלה כמעט מפניו ולא יכלה לענות אותו דבר.

– חולדה! – פתח האיש שנית את פיו וידבר רכות – אנכי ידעתיך לא רק מתמול שלשום; פעמים אין-מספר נתנני אלהים לחזות בנעם את פניך, פעמים אין-מספר שמעתי מדברך הנאוה; איפה ראיתיך ואיככה שמעתיך, אחת היא לך, אם תדעי או לא תדעי. ראיתי כאשר הקיפוך שרים גדולים ורבי המלך; שמעתי את דבריך הנעימים, אשר לקחו לבבות. יודע אנכי, כי רכה ויחידה הנך לאביך, הראשון בעדתו והנשיא בעמו אמנם לא לי להורות לך את הדרך אשר תבחרי. ואולם, חולדה, הנה אשמיע היום באזניך דבר; ואת כתביהו על לוח לבך, ומדי פעם בפעם, כאשר זכור תזכריהו, או אזניך תשמענה אותו, אז דעי, כי אסון נשקף לך, ועליך להזהר… הטי נא אזנך ושמעי: “נודי הרך, צפור, כי ידרכון קשת, כוננו חץ על יתר”… אך הסי, חולדה, הנני רואה שמה קרוביך ומיודעיך עוברים את המעברה וקרבים לבוא. יברכך ה'!…

ובדברו את הדברים האלה, הלך היערה ויסתר מעין. כחצים שנונים ירדו דברי האיש האחרונים חדרי בטן העלמה, ולא עצרה כח לעמוד רגליה. והנה באה המרכבה לשאת אותה הביתה, ועד מהרה שבו כלם העירה.

בגילה ורעדה שמע האב את מקרה בתו העדינה, אשר נפשו היתה קשורה בנפשה, ויצר לו מאד על אשר לא יכלה חולדה להגיד לו, מי הוא זה מושיעה ומה שמו; כי היא ידעה רק לתאר לו את פני האיש ומראהו. לשוא העביר יהודה הלוי בזכרונו את כל יודעיו ומכריו. בין כל האנשים האלה לא מצא אף אחד, אשר יכול לאמר עליו, כי הוא זה. כל הדברים, אשר דבר לה האיש, העלימה חולדה מאביה ותסתירם בלבה, על כי הדברים האלה היו גם לה כדברי ספר החתום, מבלי דעת פתרונם. אך עמלו במלאכת מסחרו השכיח מהר מלבו את כל הקורות את בתו, ולא זכר יהודה את האיש וישכחהו.

עוד ימים רבים חי רוח איש הפלא בלב בתו העדינה. בחלום ובהקיץ נצב לפניה איש החמודות, אשר הוציאה ממעמקי מים וישא אותה היבשה כאשר ישא האומן את היונק. בדמיונה הסירה את הבגדים הצואים מעליו ותלבישהו מחלצות; חגור כלי-נשק כגבור ראתהו עומד לפניה. ימים רבים זכרה גם את מוסרו הטוב…

ואולם ברבות הימים מלאה נפש העלמה המון רגשות חדשים. אז נשכח גם מלבה זכר איש-הפלא…

 

III. לֵב מְלָכִים.    🔗

בימים ההם, ובחצר המלך אלפונזו השמיני מושל ארץ קסטיליה, אשר חנה אז בקרית קרדובה, היתה מהומה גדולה. אל חצר המלך הגיעה מלאכות נוסעי-הצלב המקנאים לקבר משיחם ולארצו, ויפגעו המלאכים במלך, כי יתנם לראות פניו ולדבר אתו משפטים פה אל פה, לעיני שרי המדינות ולעיני כל השרים רואי פני המלך, למען ישמעו כלם דברי ריבותם ותוכחתם, כאשר יגישו עצומותיהם ויראו צדקתם. וייטב הדבר גם בעיני המלך, אשר היה עם לבו להשפיל גאון העריצים לעיני כל שרי הלך ועבדיו; ודבר המלך הגיע, להקבץ ולבוא לחצר המלך ביום העשרים לחדש אדר כל רבי המלך וגדוליו, כל יועציו וחכמיו, ובתוכם נקרא לבוא גם יועץ המלך יהודה הלוי, וכן נקראה גם חולדה לבוא, לבושה מכלול וכל כלי יקר, לעמוד לפני המלכה ולשרתה יחד עם כל שרות המלכה ונערותיה.

המלך והמלכה הופיעו בהדרת כבוד, שניהם בלבוש מלכות וכתר מלכות בראשם, והמלך אחז את שרביט הזהב בידו; אחר מראשי שרי הצבאות הלך לפני המלך והמלכה, נושא בידו חרב הממלכה. קול חצוצרה הריע לפני המלך והמלכה ויבשר בואם. המלך נתן אות, כי המלאכים אשר הוחילו בחצר המלך יוכלו לבוא, ואחד השרים יצא אליהם ויקראם ללכת אחריו ולגשת אל המלך. כל הנאספים נשאו עיניהם אל פתח הבית. הדלת נפתחה, ועל סף הבית נראה איש גבור ואמיץ כח, לבוש שריון קשקשים וכלי נשק עשוים ברזל-עשת. לא שת האיש על כל עדי וכל חלי וכתם, כי אם עטה מעיל לבן, ועליו נראה אות גבורי הלוחמים מלחמת משיחם, הוא צלב אדום כדם. שם האיש הזה, אחד מראשי שרי צבאות גבורי הלוחמים, היה “במן”. יחד עם האיש הזה באו אל הבית עוד שני גבורי הלוחמים. האחד מהם איש צעיר לימים, אשר משך אליו עיני כל השרים הנמצאים בבית. קווצות תלתלי שער הקיפו את ראשו, היפה מאד בתבניתו. על פני רחב מצחו הצח משלג נראו עקבות מכת חרב, אשר העידו, כי נלחם הגבור הצעיר הזה עם האויבים.

המלאכים נגשו ויתיצבו לפני המלך. מנוחה שררה בכל הבית מסביב, ואחד מעבדי המלך נשא את קולו ויען לאמר:

– הוד כבוד מלכנו האדיר, מושל ונגיד בארצות קסטיליה, נברה וארגוניה, אלפונזו השמיני, הואיל בחסדו לשמוע מה בפיכם. דברו נא את דבריכם!

אחרי רגעי מנוחה אחדים, הרים שר צבא גבורי הלוחמים במן את קולו בכח, כמו השמיע קול תרועת מלחמה, ויקרא לאמר: “בשם כל קהל הקדושים וגבורי הלוחמים, עלי להשיב מלים נגד דברי השר, אשר אך זה שמוע שמעה אזני, כי הנה קרא את המלך בשם מושל ארץ “אראגוניה”. ואולם לבי יאמר לי, כי לא נעלם מכבודך והדר מלכותך, כי אביך, אשר בצל שדי יתלונן היום ואשר בשם אלפונסו המנצח נקרא, גוע ויאסף אל עמיו בשנת 1134, ובאבלו על שני גדולי הכהנים, אשר במלחמם עם אויבי אלהים נפלו על שדה קטל וימותו מות גבורים, צוה לפני מותו, למען כפר דם הצדיקים השפוך, לתת את כל ארץ אראגוניה לקהל קדושי הלוחמים ותהי להם לאחוזת נחלה עד עולם. כל זה נכתב בספר ונחתם בטבעת המלך לעיני כל השרים. ועתה, אחרי הניח לך ה' מכל אויביך והממלכה נכונה בידך, עליך לזכור את שם ה' ולברך אותו על כל הטוב אשר גמלך ולהקים את דבר אביך היקר באדם ומצותו ולתת לו שם ושארית לזכרון לעד. ואולם אתה, אדוני המלך, עוית משפט לקחת לך משכנות לא-לך ותשם כתר מלכות הארץ הזאת בראשך, ותמלא את העיר סרגוֹסה – חיל צבאותיך; על כן אליך, מלך קסטיליה, הנני שלוח היום במצות הנאור והגדול בעדת הקדושים, להזכירך את הדברים אשר הסירות מלבבך, ולהגיד לך כי תעשה הישר והטוב, לתת בידנו העז והממשלה בארץ ארגוניה”.

ויהי כאשר כלה האיש לדבר, ותהי חתת אלהים על כל השומעים, בראותם כי העיז איש את פניו לדבר קשות עם המלך ולהשפיל כבודו. במורא ובמרך הביטו כלם על שפתי המלך ורעדה אחזתם. ומה גדול היה תמהונם, כאשר ראו, כי המלך נשאר על מקומו בשלות השקט, אף כי רעד קל עבר על שפתיו. אחרי רגעים אחדים פתח המלך את פיו ויען ויאמר:

– שלום בואכם, שרי קדש! אבל סלחו לי, כח זכרוני עזבני כרגע, אנא הואילו להגיד לי מי הם הקדושים והלוחמים אשר דברתם בשמם ומה מעשיהם בארץ?

– אך לצון חמדת לך, אדוני המלך! –ענה המלאך הדובר בו – מי לא ידע מפעלות עדת הקדושים, אשר נוסדה, להלחם בעד קבר המשיח ולשמור עליו לבל יחללוהו זרים? אמנם כן – הוסיף המלאך לדבר ומבלי דעת הניח חרבו המצוּמדת על מתניו – אנחנו נשבענו להכחיד מן הארץ כל מכחשי אלהים ולבער רוח הטומאה מן אדמת הקדש, מן המקום אשר התהלך שמה משיחנו…

– אם כן הוא – הפסיקו המלך – אם נלחמים אתם מלחמת ה' נגד מחללי שמו על אדמת הקדש, מה מעשיכם פה בספרד, במרחקים ואפסי ארץ?…

הדבר יצא מפי המלך, והמלאך נבעת רגע קטן ויורד לארץ ראשו, ולא ידע מה להשיב להמלך על תוכחתו; אך אחרי כן נא שנית ראשו ויען:

– אל נא יאמר המלך כן! הן מגמתנו להרבות גדלנו ועשרנו, למען נוכל לעקור משרש את הרע מן הארץ… לכן אחת אדבר, מלך קסטיליה, היש את לבבך לתת לנו את הארץ, אשר נשבע אביך לתת לנו? רק על זאת באנו הלום…–

– אם כן–ענה המלך בקול רעם ויקם בחמתו מעל כסאו–שוב תשובו ריקם מעל פני. מי לכם פה ומה לכם פה, מלאכי קדש? הלחמו נגד צוררי משיח ה' וקדושו, אבל מדוע באתם אל ארצי? אתם, נזירי אלהים, אשר נשבעתם לחיות חיי צער ועוני, מדוע זה לא תדע נפשכם שבעה? למה זה תתאמרו לקחת בעשק ובגזל נחלת זרים ותבקשו לרשת הארץ, לי היא?…

פני המלאך חורו, אולם התחזק לעצור ברחו ובשאט בנפש הביט בפני המלך ויבזהו בלבו. ויהי ככלות המלך לדבר, צעד השר צעד אחד לפניו ובהשקט ומנוחה דבר לאמר:

– אלפונזו מלך קסטיליה, האמנם ימלאך לבך לחלל דברי האיש, אשר צוה ברגע בוא פקודתו ללכת בדרך כל הארץ?…

– אם ההולך בדרך כל הארץ יחלק נחלת זרים, או יטה צדק ויגזל גזל בנו, יקח ממנו ארץ, אשר לו משפט הבכורה עליה, וישים אדונים חדשים על ראשו, אדונים אשר רק בעיניהם הם קדושים, ואולם בלבם גם המה כאחד האדם; להקים דבר המת הזה – ה' לא צוה!…

– אשר לו משפט הבכורה?! – ענה גבור הלוחמים – אפס הטרם תדע, כי הארץ, אשר לקחת בחרבך ובקשתך, בחרב ובקשת תתננה?…–

• אם יש לאל ידכם, בואו ורשו אותה בחרבכם!…

– האמנם אלה דברי המלך האחרונים? –

– אחת דברתי ולא אשנה; אולם, מלאכי-אלהים–הוסיף המלך לדבר – אם יש לכם עוד דבר-חפץ להגיד לי בשם אדוניכם, אשר שלחכם הנה, פנו לכם אל יהודה יועצי ודברו דבריכם באזניו…

הגבור נרתע לאחוריו, בשמעו את דברי המלך, וירם בגאוה ובוז את ראשו ויקרא משתאה.

– שר המלך ויועצו יהודה יהיה המליץ בינותינו! זה האיש? אחד מבני העם מנאצי אל? אַל נא! אל למלכים, אלפונזו, וגם לא לנו לעשות כדבר הזה!…–

– אם כן, עשו לכם כטוב וכישר בעיניכם, הנה הגדתי לכם את כל לבי, שרי קדש, עתה תוכלו ללכת לדרככם…

המלך קם מכסאו וישא את עיניו על כל השרים מסביב, ואור פניו היה מלא ענג וגיל, ויבוא בדברים עם רבים מהשרים וגדוליו אשר בבית, ויאר פניו אל יהודה יועצו, ויצא שמח וטוב לב והמלכה נשענת על ידו.

אכן בעיני רבים משרי המלך ובעיני חכמיו ויועציו לא טוב היה הדבר, אשר העיר המלך עליו את חמת מלאכי עדת הקדושים וישלחם בגאוה ובגדל לבב ריקם מעל פניו. גם יהודה התעצב אל לבו, בהבינו, כי המלך בחר בו לחרף על ידו מערכות אלהים ולהלעיב במלאכי קדש האלה, למען הכניע גאון רוח העריצים ולהשפיל עד עפר כבוד עוזם.

שר צבא הגבורים במן יצא את העיר לעשות דרכו ולשוב הביתה. רק שני המלאכים, אשר באו אתו, נשארו אחריו בעיר. שם הראשון הרספורד, איש בא-בימים משכיל ונבון דבר, אשר עשה לו שם בגבורים, הוא האיש אשר ביום הראות המלאכים את פני המלך, לחש באזני שר צבא הגבורים, ובמן נח כרגע מזעפו; והשני הוא העלם, אשר כבר דברנו על-אודותיו. העלם טרם עטה מעיל לבן כאשר ילבשו גבורי הקדושים, ותהי זאת לאות, כי עוד לא התקדש לכהן במחנה גבורי הקדש, והוא ארח לחברה עם מלאכות עדת קדושים, או רק למען הגדיל על ידו מספר מלאכי קדש, או כי הואיל לעשות מסעיו לעבור ארחות ימים ולראות ארצות רחוקות. אפס אחרי כן נודע הדבר, כי שר צבא הגבורים במן דודו הוא, וכי העלם כבר עשה לו שם בגבורים ונפצע במלחמה בין צבא דודו זה, בחצותו את הסרצנים; ועל כי הוא ודודו היו האחרונים למשפחת במן, ובנים לא היו לשר צבא הלוחמים, על-כן, למען לא יכרת שם המשפחה הזאת, אוה השר, כי ארטור בן אחיו יהי על ידו והוא ינחל אחריו את רכושו הרב.

מה היו מעשי שני הגבורים האלה ופעלם בקרדובה, לא ידע איש. הלוחם הרספרד לא נראה בחוצות. רבים נדברו בו, כי ראוהו לפעמים מתהלך בנשף לילה בארמון המלך, ולפעמים גם בבית יהודה. לא כן ארטור, כי הוא נראה בראש כל חוצות, לא אצל לבו מכל תענוגות בני אדם, וגם ידע להתהלך עם נשי מרומי עם הארץ ובנותיהן, וימצא חן בעיניהן על יפיו ונעם הליכותיו.

 

IV. הַמִּשְׁתֶּה.    🔗

בימים ההם והמלכה עשתה משתה גדול בבית המלכות. בין קרואי המשתה נקראו לבוא גם גבורי עדת הקדושים. לשמחת לבב כל הקרואים לבוא אל משתה המלכה, חלה הרספרד וישלח את ארטור למלא מקומו תחתיו. בין כל שרות ספרד ובנותיהן העדינות נקראה גם חולדה בת יהודה הלוי, אשר נשאה חן וחסד בעיני המלכה לבוא אל המשתה. הדבר הזה היה מורת רוח לשרות ספרד, על אשר תתן המלכה כבוד ויקר לעלמה יהודית; גם זאת לא יכלו נשא, כי היהודית, אשר עלתה ביפיה על רעותיה, כסתה את בנותיהן באפל. אך בעת ההיא היו יהודים רבים בספרד קרובים אל חצר המלכות, גם יהודה היה גדול מאד בעיני המלך, כי איש חכם ונבון הוא, וגם כספו וזהבו הוסיפו לו כבוד רב; ומי זה יזיד בנפשו להכלים פני איש, אשר המלך וגדוליו חפצים ביקרו? בלי-חמדה שלח יהודה את בתו אל המשתה, כי נפשו ידעה מאד, אשר לא נאוה לבנות העברים להתהדר ולעמוד במקום גדולים, וגם כי נקל מאד לעלמה רכה בשנים כבתו להכשל שם ולהתנגף בדרכה. אפס היכול לעשות דבר, אשר יהיה מורת-רוח להמלכה, אשר אהבה והוקירה את בתו אולי עוד יותר מכל הבתולות?

העלם ארטור במן הופיע בין קרואי המשתה. הוא היה מלא אמץ ורוח עלומים, כלו הדור בלבושו, עיניו בערו כגחלי אש. מדי עברו על פני מערכות הקרואים, נסה דברים פעם לזה ופעם לזה, אחרי כן נגש אל חבורה אחת אשר בירכתי הבית, במקום אשר נטיעים מגודלים התלכדו ויהיו לאחדים עם גנת ביתן המלך.

בין האילנות עמדה בת יהודה עם אחת מרעותיה. ארטור נשא את עיניו וירא אותה, ולא יכול עוד להסב פניו ממנה ולמוש ממקומו. מראה הנאוה, תאר פניה המלא נעימות, עיניה השחורות והבוערות כלפידים, שערות ראשה השחורות כעורב, והנופלות באין סדרים על שכמה הזך משלג, החן אשר הוצק בשפתותיה שושנים –כל אלה לקחו את לבו שבי. הוא כבר ראה אותה פעם אחת, גם דרש דרש על אודותיה, גם הגידו לו מה שמה ומי המה אבותיה… אך ברגע הזה, כאשר ראה אותה כלולה ביפיה, עומדת בין ערוגות שושנים, ואלפי מאורות האירו אל עבר פניה, היתה העלמה בעיניו כבת אלהים.

ויהי כאשר ראתה חולדה את העלם נצב לנגדה, ותשא עיניה אליו; אז התאזר ארטור עז ויגש אליה. ולא סר עוד ממנה כל הערב.

המשתה כבר קרב אל קצו והעלמה אמרה לשוב הביתה.

– אולי מצאתי חן בעיניך לבקרך בביתך? – שאל ארטור.

– בית אבי פתוח לרוחה לכל איש, אם אך לא מאויבי המלך הוא – ענתה חולדה.

כל הדרך, אשר נסעה העלמה במרכבתה מבית המשתה אל בית אביה, לא חדלה להגות בעלם היפה, אשר ראו עיניה. אך לבה ידע, כי חומה גבוהה ובצורה תעמוד לשטן על דרכם –ורגשי עצב מלאו את רוחה.

בין כה וכה הובאה חולדה הביתה. את פני אביה לא יכלה לראות ולבוא עמו בדברים. אמתה פתחה את דלת חדר מטתה, והעלמה באה החדרה; ויהי כאשר נשאה עיניה, ותרא לאור המנורה, אשר האירה אל עבר פני השלחן, מכתב גלוי. משתאה לדעת מה זאת, שלחה בחפזה את ידה אל המכתב ותחזק בו. המכתב היה כתוב עברית, אך בכתב עם הארץ, לאמר:

–נודי דרך, צפור, כי ידרכון קשת, כוננו חץ על יתר".

כרעם בגלגל צללו באזניה הדברים האלה.

“מי הביא את המכתב החדרה?” שאלה העלמה את אמתה. אך היא לא ידעה מה לענות על דברה. אפס חולדה ידעה ידי מי עשו זאת, לבה נבוך בקרבה, וכל הלילה נדדה שנה מעיניה.

 

V. בִּירוּשָׁלָיִם.    🔗

עתה, קוראי היקרים, הבה ונעל לירושלים עיר הקדש, ונראה מפעלות, אשר נעשו שמה שנה אחת בטרם קרו הדברים, אשר ספרנו לכם.

בארמון הגדול, אשר לפאת נגבה יסתיר מעין רואה את הר הקדש אשר בירושלים, ישב בעלית קיר קטנה הראש לעדת נוסעי-הצלב. על פני השלחן, אשר ישב האיש לידו, היו מפוזרים מכתבים שונים כתובים על יריעות עור עזים. שר הקדש שלח מדי פעם בפעם את ידו לקחת אחד המכתבים ויקרא בו שתים שלש דלתות, ויניחהו על השלחן. אמנם רק חמש ועשרים שנה עברו מאז יצאה עדת הקדושים לפעול בארץ, בכל זאת כבר גדלה העדה בעת ההיא וגם גברה חיל מאד. שר הקדש היה לבוש רקמה ומשי כאחד האצילים, אך להב חרב גדולה מאד, הנשענה על כסאו, נצבה כשומר על ראשו ונתנה עדותה, כי אדוני הבית ראש עדת גבורי הלוחמים הוא.

אחרי אשר קרא שר עדת הקדושים את האגרות אשר על השלחן, ועל אחדות מהן כתב וחתם שמו, לקח בידו פטיש כסף קטן ויך בו פעמים ושלש על השלחן, והנה אחד מעבדיו נראה על סף הבית, והשר שאל את פיו לאמר:

– העוד לא בא הלום האיש משה, הרב לעדת היהודים אשר בירושלים?

– זה האיש מחכה כבר לפקודת הדר כבודך בבית השומרים. –

–הגידה לו, כי יבוא כרגע החדרה.

אך יצוא יצא העבד והדלת נפתחה שנית, ואל הבית בא איש זקן, לבוש שמלה שחורה; בלט ובמרך דרכה רגלו על מפתן הבית, ויעמוד על מקומו ולא חדל מהשתחוות, עד כי השר נשא דברו אליו ויאמר:

– קרב הלום, משה, הרב לישראל בירושלים עיר הקדש!

האיש צעד צעדים אחדים ויעמוד שנית.

– אל תירא, משה! אנכי לא אגע בך לרעה חלילה. קראתיך לבוא, כי יש לי דבר עמך דברים אחדים, דברי שלום ואמת.

האיש לא ענהו דבר, רק עמד על מקומו ויוסף להשתחוות.

השר הביט רגעים אחדים בעין חודרת בפני האיש וידום, אחרי כן ענה ואמר:

– הידעת, משה, את האיש יהודה, אשר בשם “הלוי” יקבנו, היושב בקרדובה העיר אשר בספרד?

– פנים אל פנים לא ראיתיהו, נגיד ומצוה!

– אפס הלא ידעת ושמעת את שמע האיש הזה?

– אמנם כן, זה מקרוב בא לידי מעשה ידיו להתפאר, ספרו אשר בשם “הכוזרי” יקרא. הספר הזה יקר הוא מזהב ופז רב, מקור חכמה, באר מים חיים ומלא יראת ה' הוא.

– לא זאת, משה, חפץ אני לדעת. אבל הלא תגיד לי, השמעת מה משפט האיש ומעשהו? הידעת מה עצום ורב כחו בחצרות מלכי ספרד? וכי גדול ומהולל שמו בין יועצי המלך ושריו?

– אמנם לשמע אזן שמעתי את שמעו, אשר הגידו וספרו לי כזאת וכזאת האנשים אשר הביאו הנה את ספרו; אבל הדרך מירושלים לספרד רב מאד, ושנים תחלופנה לאיש אשר יצא ללכת ולעשות את דרכו מזה עד בואו שמה, ואדוני יודע, כי גדולת בני אדם ותפארתם ביד אלהים הנה: יום ירים אלוה ויגביה איש עד לשמים, ומחר יורידהו ועד עפר ישפילהו.

– הנני רואה, משה, כי מתכחש אתה לי; כי תאמר לדחות אותי על-נקלה במשאות שוא ומדוחים. אך לשוא עמלך, ידידי! הנך בא היום לפתות אותי, כי אינך יודע עד מה על-אודות האיש יהודה; אך מי זה יאמין לדבריך אלה, משה? מי לא ידע, כי היהודים בכל ארצות פזוריהם אחוזים המה איש באחיו וקרובים הם זה לזה גם אם רחוקים המה איש מעל רעהו מקצה השמים ועד קצהו; ואתה, משה, את האיש יהודה מבית לוי הזה, הראשון בין יועצי אלפונזו מלך קסטליה, לא תדע??!… האתה לא ידעת, מה גדול מאד האיש בעיני המלך ושריו? ומי לא ידע זאת, משה, כי האיש הזה כל יוכל? הלא הוא הוא הטה לב המלך והשרים לתת ליהודים אשר בספרד חק אחד ומשפט אחד עם כל אזרחי העמים אדוני הארץ. האמנם אתה, משה, לא ידעת גם את כל הטוב אשר פעל ועשה האיש הזה למען עניי עדתך, אשר תעמוד לרועה עליה? צדקת פזרונו בכסף ובזהב לרב, כלי יקר וספרי קדש, לפאר בתי-התפלה ובתי המדרש אשר לכם בעיר האלהים? התעלומות האלה נגלו לפני, ואתה לא ידעת!

האיש השתחוה ויען לאמר:

– אמנם כן, גם אנכי ידעתי דבר מה, אפס רק את אשר הגידו וספרו לי היוצאים לפני העם, כי המשרה הזאת, לאסוף כסף התרומה, כתבי הקדש וספריו, לא על שכמי אשאנה, גם המכתבים לא על ידי יצאו ויבואו…

– לו גם כדבריך כן הוא, משה, אך הלא לשמע אזן שמעת זאת, גם הלא תשמע זאת כרגע מפי המדבר אליך. עתה שמע, משה, את הדבר אשר אני דורש ממך ואשר בעבורו קראתיך לבוא אלי. עוד היום עליך להריץ דבריך בספר, אל האיש יהודה הלזה, לאמר: אם טובת עמו ואָשרו, טובת יתר הפליטה, אשר נשארה עוד מעט יהודה בעיר אלהים הזאת, יקרות בעיניו, יעשה כל אשר יהיה לאל ידו להטות לב מלכו ולהפיק רצון ממנו, כי ימלא אחרי קהל-הקדושים, אשר אנכי נצב לראש ולשר עליו….

הרב הגדול בעירו נבעת מאד בשמעו את דברי השר, ולא יכול לדבר דבר. שר עדת הקדושים הביט בשבע עינים אל פני איש השיבה, כאלו חפץ לקרוא בלבב האיש פנימה ולדעת מה שרש דבר נמצא בו. אחרי כן פתח משה את פיהו לאמר:

– שר וגדול, הלא מראש דברתי לך, כי אנכי אינני הסופר בעדתי, כי רק התורה והמצוה אורה לעם, ומבלעדי עבודתי זאת בל אדע כל מאומה מכל אשר נעשה בקרב העדה. –

– שמע נא, איש המרי! – קרא השר בחרון אף–מדוע נבלה עתותינו בדברי הבל ורעות רוח? הסופר בעדתך הנך או לא, הידעת אשר יעשה בקרבה, או לא ידעת, אחת היא בעיני. הנשיא בעמך אתה, ובך בחרתי ואקראך לגלות אזנך מה אני דורש ממך, ולא עלי לדעת, מי מכם יכתוב את הספר. אפס גם אתה גם זקני העם, שופטיו ושוטריו עוד היום תכתבו את הדברים אשר שמתי בפיך, וכלכם ותחתמו ידכם על המכתב ותתנוהו על ידי, כי אניה עומדת הכן בעכו להוביל את האגרת לארץ ספרד… ואם לא תמלא אחרי דברי, הנני נשבע לך בשם משיח ה' הגואל אותנו מכל רע, כי גרש אגרש אתכם מארץ הקודש. לא יהיו לכם רחמים. וכל רכושכם אחרים לטובת עדתנו הקדושה…

פלצות אחזה את איש השיבה ויפג רוחו, בשמעו את קול-דברי הפחדים אשר רעמו באזניו, והקצף אשר יצא מפי השר המדבר אליו את הדברים האלה. אך אחרי כן שב רוחו אליו, ויאמר בלב נדכה וברוח נשברה:

– אל אלהים! האם אנחנו לא נדע, מגיננו, כי דבריך טובים ונכוחים, וכי אתה ועדת הקדושים, אשר הנך נצב לראש עליה, רק משפט ויושר אתם מבקשים? אפס, אם מלך ספרד לא כן ידמה, ואם עיניו טחו מראות צדקתכם, מה תהיה אז? אז הלא נדרוש אנחנו מיהודה, כי יבגוד במלכו, כי בפה חנף יבוא אל המלך, ולשונו תדבר מרמה, ויגמול רע למלכו תחת כל הטוב והחסד אשר עשה לו ולעמו!…

– זאת הדאגה, משה, הניחה לי… ואם אמנם יצר לו ויסער לבו על זה, אך הלא יועץ וחכם-לב הוא וידע למצוא לו עצה ותושיה, להקים את הסערה לדממה ולהצדיק נפשו לפני אלהיו ולפני מלכו.

– אהה, אדוני, מה כבד העול אשר שמת עלינו! וכח אין בנו לשאת ולסבול משאו–נאנח האיש.

– אם כן אפוא זאת עשו, מהרו להסיר את העול. לך, משה, והקהל את עדתך, והודעת להם את אשר דברנו, ובטרם תבוא השמש תמהר אלי ותקים את הדבר אשר הנני מצוה אותך. אך השמר לך, משה, פן יהיה דבר עם לבבך, בליעל, לבלתי שמוע בקולי, וידעתם אז את תנואתי!…

כאשר עשה איש השיבה בבואו, כן עשה בלכתו, ולא חדל מהשתחוות עד צאתו. גם לעמת שבא כן יצא בסתר ובלט, רק אנחה עמוקה התפרצה מלבו.

 

VI. הָאֲסֵפָה.    🔗

קרואי העדה נועדו, ומשה דבר להם את כל הדברים אשר צוה ראש-נוסעי-הצלב להגיד להם. אימה חשכה נפלה על זקני העם ונפשם נבהלה מאד. מעת אשר רבע העיר אשר ישבו בו בני יהודה נפל בידי העריצים, נאנחו בני ישראל מחמת המציק הזה, אשר קם לאויב למו וידכאם ויענם ואת כבודם השפיל עד עפר. זקני ישראל ראו עין בעין, כי הדבר אשר דרש ראש העריצים מהם, קשה הוא לעשותו. אך המה ידעו את לב ראש גבורי הלוחמים ורוחו הקשה, כי לבעבור הראות ידו החזקה וזרועו הנטויה לא תחוס ולא תחמול עינו, והמיט ימיט עליהם את כל הרעה אשר דבר להם, אם יזידו למרות את פיו, ונפשם מרה להם על עמם ועל צאן מרעיתם, כי ילכו בגולה ויהיו לשלל ביד אויב. אך להרחיק מהם את הרעה אשר נגד פניהם, נאלצו לתת משא ועול כבד על צוארי האיש יהודה ולבקש ממנו דבר, אשר יכריחהו לבגוד בעמו או במלכו, אשר כה היטיב עם היהודים בארצו.

כל הנאספים נדמו, מבלי דעת מה לעשות, הורידו לעפר ראשם, נבובו וצללו בעשתונותיהם, ואין דובר דבר. אך אז קם ויתעודד איש-שיבה אחד, אשר זה כמה כהו עיניו ולא יכול לראות, ואשר גם לא איש דברים היה מתמול שלשום; ואולם כאחד הרועים הנאמנים בישראל היה רצוי גם הוא לכל אחיו ונכבד מאד בעמו. האיש הזה פתח את פיו ויען לאמר:

– אל נא, אחי! אל נא יהיה עמנו כצאן אשר אין להם רועה, וכנוי אובד עצות. שמעו נא, אחי, את אשר אגידה לכם, היש פה להימין או להשמאיל? הנוכל לאטום אזנינו משמוע בקול הבליעל הזה, לבלי מלאות אחריו? אם ככה נעשה, אז הלא ביום מחר ימהר האיש להביא על נפשותינו הרעה אשר דבר ואשר נשבע לנו, להגלות אותנו מעל אדמת ציון ולתת לחרם יגיענו. ואולם זה הוא הדבר אשר נעשה: נבחר לנו איש כלבבנו, בן חיל ומשכיל על דבר, ונשלחהו עם הספר אל האיש יהודה, לגלות את אזנו דבר דבור על אפניו, מה ראינו על ככה ומה הביאנו עד הלום לכתוב אליו את הספר הזה; אולם עליו גם להזהר ולהשמר מאד על נפשו לבל יקרהו אסון חלילה, ולא יחלל כבודו בעיני המלך והשרים בעדנו, כי אז הלא טוב לנו לשתות כוס התרעלה, לשאת ולסבול כל התלאות והרעות אשר אמר הצר להביא עלינו, והוא וביתו יהיו נקיים; ואחרי הודיעו מלאכנו את כל זאת, יעשה יהודה כטוב וכישר בעיניו. ואולי יואיל גם ה' ויופיע ממקום קדשו לצאת לישע עמנו.

קול דממה דקה נשמע בין קרואי המועד, פניהם האירו ועיניהם הפיקו רצון. אחרי כן פתח הרב משה הרועה בעדתו את פיהו, ויאמר:

– רוח ה' דבר בך, יוסף, ומלתו על לשונך, ונודה לה' חסדו, כי שלחך היום וישם דברו בפיך. אך את מי נשלח ומי ילך לנו?

– כי לא אחד מקרב אחינו ילך לנו – ענה יוסף – מי לא יבין את זאת? הן אם יראהו הצר שם בספרד או אם מרגלי חרש שומרים עקבותינו בזה, הלא יראו כי נפקד איש אחד ממנו, ואז ידע ויבין הצר ברגע את כל אשר נעשה.

– גם דבריך אלה, יוסף, טובים ונכוחים.–

– אך הרגעו נא, אחי, גם בזאת הורני ה' הדרך אשר נלך בה, – הוסיף לדבר האיש, אשר שלחו ה' הפעם למלאך מושיע לעתות בצרה.– זה כירח ימים בא לעירנו עול-ימים אחד מארץ ספרד; אור-עיני, כאשר ידעתם זה מכבר אין אתי, אך אם אאזין קול גבר, ואכיר מראהו. הדבר הזה נפלא הוא בעיניכם, אך פי הוא המדבר אליכם. והנה את הצעיר-לימים הזה נשלח והוא ילך לנו, כי אני יוסף איש-השיבה, אשר בן תשעים ושתים שנה אנכי היום, אומר לכם, כי גדול ועצום האיש הזה ברוחו ובלבבו יותר מכל האדם. קולו הערב יגיד לי, כי גם לבו מלא רגש אהבה. רבת שבעה לה נפשי ענג לשמוע מדברו הנאוה, והוא לא ידע אז, כי שומע אני. כן הוא, אחי, מבלי משים יקח האיש לב שומעיו, בדעתו לכלכל קול דברו במשפט, למשול בו כאות נפשו, ואל כל אשר יחפוץ יטנו, וקולו זה הבינני גם כן לדעת לחוש, כי כבר ראו עיני האיש הזה רעות רבות, וכי עמל ויגון שבעה לה נפשו, ואולם הוא נאבק עם תלאותיו ויוכל להן. את האיש הזה תשלחו והוא ילך לנו.

– אבל מי הוא ומה שמו ונדע?

– שמו יקרא בישראל “אברהם הנאור בעמו”. אכן נאוה לו שם-התפארה הזה, כי שאר רוח לו על בני עמו וחכמה ודעת נתנו לו ממרומים, ומעטים המה אנשים בגילו, אשר ישוו וידמו לו; אפס מי הוא ומי המה אבותיו, אין איש יודע, אף כי לא אחת השמיע כי לבו דוה עליו מאד, אשר נטל עליו לשום סתר פנים לו ולכסות שמו משאון.

– הלא זה האיש הוא אברהם טלודה, אשר זה לפני ימים אחדים נשא מדברותיו ביום השבת בבית מדרשנו, וינאם נאום בשום שכל ובטוב טעם במקרא ותורת אלהים? –

– זה הוא האיש, אשר דברתי.

– אבל אולי לא יאבה האיש ללכת במלאכותנו? –

– אנכי אדבר על לבו.

– אם כן, זה הוא האיש אשר בחר ה' בו לשלחו לפנינו – אמר הרב משה הרועה עדתו – אין איש מכירו בזה ולא יודעו עקבותיו בלכתו מזה; עליו לרדת באניה הזאת, אשר אמר השר, כי עומדת הכן ללכת ארצה ספרד.

וייטב הדבר בעיני כל זקני העדה. הספר ליהודה הלוי נכתב ונחתם כדבר השלטון ונתן על יד האיש.–

 

VII. צִיר נֶאֱמָן.    🔗

איש השיבה, המוכה בסנורים, שב הביתה. מעון צר וסכת דלים היה בית האיש הזה, נצב במורד הר הזיתים לפאת צפונו, בינות לחצר מות ושדה קברות לעדת ישראל מעבר מזה, והריסות בית ה' וחרבותיו מעבר מזה. המקום הזה הוא המקום אשר ביום הששי בכל שבוע יבואו להשתחוות שמה ולשפוך מרי שיחם כל בני יהודה, אשר יעלו הר ה' מארצות פזוריהם, לראות עין בעין את השריד הנשאר לנו לפליטה מגדולות ציון בשנים קדמוניות, ואשר אנחנו מאמינים, כי הלום ישיב ה' שיבת ציון ויבנה חומות ירושלים. המעון הצר הזה עם כלי ביתו הדלים והרעים נחצה לשנים: מחציתו האחת היה חדר המטות לבן איש השיבה ואשתו, ובמחציתו השנית מצאו מנוחה לנפשם בעל הבית ואחד מהבאים להשתחוות בהר הקדש. ובעת ההיא שם האיש אברהם מעיר טלודה משכנו שמה.

בשוב איש השיבה, לא מצא את עול-הימים בביתו. העלם שוטט בחוצות ירושלים וסביבותיה, לראות את חרבות ציון ושוממותיה, למצוא בהן עקבות גדולת ישראל וזכרונותיו מימי קדם, כל המקומות אשר היו בהם שרי צבאות ישראל, גבורי יהודה ונביאיה.

הזקן פחד מאד, פן יתמהמה העלם, ואז תעשה האניה את דרכה בלעדיו. אך פתאום שמע קול צעדים הולך וקרב, ויט הזקן אזן קשבת, וידע כי נגש האיש שחכה לו.

הצעיר בא הביתה. – (כל אלה אשר הלכו אחרינו עד כה, כבר ראו אתנו יחד את פני האיש ומראהו ברגע ההוא, כאשר השליך את נפשו מנגד וירד במצולות לחלץ ממות נפש חולדה העלמה היפה-פיה, בנפלה המימה). – העלם בא הביתה והכרת פניו ענתה בו, כי עשתונותיו צללו אז כבמים אדירים, ולבבו שער מאד.

ויהי אך בא אברהם החדרה, ויקראהו איש השיבה לגשת אליו ולשבת על ידו.

– שמע נא, עול ימים – נשא הזקן את דבריו אל העלם – הדרך אשר עברת אתה בו בחיים עוד לא רב הוא, כאשר רב מני הדרך אשר עברתי בו אני במשך ימי חיי. עתה הגידה לי, בני, ההתבוננת בינה במעט שנותיך האלה על הדבר הנפלא הזה, אשר קשה הוא לנו לדעת פתרונו? יש אשר עינינו תחזינה, כי יפגשו שני אנשים איש את רעהו, אשר לא ראו איש את אחיו מיום הולדם עד עתה, והנה הם כאילו כבר ראו וידעו איש את עמיתו פנים אל פנים, וברגע קטן תקשרנה נפשותיהם ואהבתם איש את אחיו עזה, כאילו שרשה בלבם זה ימים כבירים.

– הן לא נעלם הדבר ממך, אלופי יוסף, כי המשכילים בכל חכמה מבני עמנו חקרו ודרשו על אודות הדבר הזה, וכן קראתי גדולות ונפלאות בדבר הזה באחד הספרים, אשר כתב פילוסוף אחד מחכמי העמים הקדמונים, אשר נשא בזה דעו למרחוק והביע את דעתו, כי כבר היינו עוד עד לא עשה ה' ארץ, וכי כבר ראינו אז וידענו איש את רעהו פנים אל פנים. והזכרונות האלה יקיצו ויקומו לתחיה שנית, רק רוחנו קצרה מהבין פשר הדבר הזה.–

– האם שם הפילוסוף הזה לא אריסטו הוא?

– אל נא, אבי; דברי אפלטון המה, מורה אריסטו ורבו.–

– טוב הדבר, אבל ראה, בני, לבי יאמר לי, כי גם אותך כבר ראיתי פעם וידעתיך פנים אל פנים.

– אותי?! הנך מצחק בי, יוסף אלופי. ואיך הראך אותי אלהים במחזה! המצאת את לבבי נאמן לפניך? –

– כי לא מצחק אני, כי אמנם מצאתיך איש נאמן כלבבי, יעידו לך מעשי, אשר בך בחרת היום ויעצתי את ראשי עדתנו בעירנו, כי נשלחך לפנינו, ואתה תלך לנו בדבר הקשה מאד לעשותו, ואנכי איש השיבה, אשר בן תשעים ושתים שנה הנני היום, עוד בטרם שאלתי את פיך, ערבתיך לטוב, והגדתי מראש, כי אתה תמלא אחרי עצתי ותאבה ללכת לנו.

– ירא הנני מאד, כי נחפזת היום, ותמהר לעשות דבר, אשר אנכי לא הרהבתי עז בנפשי, לנסות דבר כזה אל איש זר לי.

– גם אני, בני, לא ערב לבי מעולם ולא מצאתי און לי, לנסות דבר כזה אל איש זולתך, אבל…

– מה מאד ישמח לבי, אלופי יוסף, כי כה מצאתי חן בעיניך להוקירני; אבל מי הגיד לך, כי אוכל למלאות אחריכם? וכי יש בידי ללכת מזה?

– הן תבין, אברהם, ותדע, כי לעתות בצרה לא בידינו לבחור את מעשינו, אם נוכל לעשותם או לא, אבל יש אשר נעשה גם מעשים אשר לא יעשו…

ואיש השיבה נשא את אמרו ויספר את כל התלאה אשר מצאתם, והרעה הנשקפת להם, אם לא יאבה אברהם ללכת להם.

– האין זאת, אברהם – הוסיף העִור לדבר – עתה כבר נוכחת לדעת, אשר אין דרך להימין או להשמאיל, ועליך יצא הגורל לעשות את השליחות הזאת. שים אל לבך, בני, את הצרה אשר באה עלינו… כי הנה גם אנחנו פליטי יהודה, אשר הותיר ה' על אדמת הקדש, נהיה לבז ולמשסה, נלך בגולה ולא נוסיף לראות עוד אף הריסת מקדשנו ועירנו השוממה, תקותנו לעד ומגנת לבבנו עתה. כל הגוים ינהרו אל העיר הזאת מכל הארצות ויבואו בכל אַות נפשם להשתחוות בהר הקדש, ורק אנחנו לבדנו נהיה נדחים ממנה, לבלתי ראות אותה עוד שנות אין מספר.

איש השיבה הטה אזנו לעבר מקום שבת האיש אברהם, הקשיב רב קשב ופחד וחרד מאד לשמוע צלצלי שפתיו.

אפס עול הימים ישב עת רבה משמים, בלי הוציא הגה מפיו, אך אחרי כן נשא את קולו, ואיש השיבה שמע כרגע, כי לא נוחלה אבדה תקותו.

לו יכלת, אלופי יוסף – אמר אברהם נאנח – לשקול במאזנים את הדבר אשר אתה דורש ממני, לוּ היו זכרונות ימי חיי נקראים לפניך, אז נפקחו עיניך לראות, כי הקשית מאד לשאול ממני. אמנם כן הוא, ארץ ספרד ארצי ומולדתי היא, בעיר טלדה עמדה ערשי בשחר ימי חלדי, אבל התלאות אשר עברו עלי שם עצמו מספר, ואנכי נשבעתי לבלתי הוסיף עוד לראות את הארץ הזאת עד עולם, כי גם זכרון קל בארץ הזאת יחדש לי מכאובי נפשי וירבה פצעי. ולא את אבדן חיי אני ירא, רק אבדן מנוחתי ושלות נפשי… ואולם למה אכביר מלים לבלי הועיל. צדקת בדבריך, כי אין מקום להימין או להשמאיל. ה' אמר לי: "לך! והנני הולך… ובכן, אל האיש יהודה הנני שלוח, ואליו תצוני… מה נפלאים מעשיך ה', ומה מאד עמקו מחשבותיך! על מפתן בית האיש הזה, אשר מפניו הנני בורח, עלי לדרוך שנית!… אך יהי מה – ואנכי אעמוד בנסיון. הנני הולך, אלופי ומיודעי, הנני הולך כרגע…

איש השיבה החריש ולא ענה דבר. לב עול הימים היה ברגע הזה כספר הגלוי לפניו, והוא קרא בו את כל הכתוב בקרבו, ונזהר מאד לבלתי הפריע אותו.

כבר נטו צללי-ערב, כאשר יצא אברהם את העיר. ולמען יאמינו בו, כי קהל עדת ירושלים שלחוֹ, לקח לו לעדה כלי יקר, אשר שלח יהודה הלוי לירושלים עיר הקדש, לפאר בו ספר תורת ה'.

 

VIII. הָאַלְמוֹנִי.    🔗

לעתים קרובות עינינו רואות, כי גורל האדם בחיים ימשך אותו, יביאהו כבזקים שנית אל המקום, יקרבהו בזרוע-עז אל האדם, אשר נס מפניו, כאשר ינוס איש מפני הארי. ופעמים אין מספר נראה עין בעין, כי ה' יהפוך לנו לטובה את הרעה אשר נגד פנינו.

הנה טלטל ה' את אברהם אל ארץ ספרד, אשר ברח ממנה. כתשעה או כעשרה ירחים ארכו ימי מסעו בדרך ימים רבים עמדה האניה על יד חופי ים התיכון, למען עשות רוכלתה שמה; ימים רבים נעצר רב החובל במהלכו מרוח סועה וסער, אשר יצא לשטן על דרכו.

על-פי הדברים, אשר הגיד אברהם ליוסף, אנו יודעים, כי היה לו מורת-רוח לראות את יהודה הלוי, אשר גמר בלבו לבלתי ראות פניו עד עולם. לכן לא מהר אברהם למלאות פקודתו תיכף בשובו אל העיר קרדבה. מלבד זאת חשב עם לבו לחקור בראשונה, מה קהל הקדושים דורש מאת המלך אלפונזו. ולבו חרד מאד, כאשר נודע לו הדבר, כי קהל הקדושים חפץ לקחת לו לנחלה את כל ארץ אראגוניה, אשר אבי המלך הנקרא בשם “אלפונזו המנצח” צוה לפני מותו לתת להם לאחוזת עולם. לכן מצא אברהם לטוב לו לחכות עד הימים, אשר מלאכי שרי הקדושים יבואו אל חצר המלך, למען דעת על פי דבר המלך ומענהו, איך לכלכל את דברו ומה לעשות.

הציר, אשר יצא מירושלים במלאכות צבא הקדושים, עוד לא הגיע לקרדבה. ועד העת אשר באו הצירים העירה, הלך אברהם בחוצות קרדבה ויתבונן אל חיי בני האדם, יושבי העיר. במשך הימים האלה קרה גם האסון את חולדה. והאיש, אשר הציל את נפש היפה-פיה ממצולות, היה אברהם. ומה מאד כלתה נפשו אז לבוא ולעמוד לפני אבי העלמה. אך לבל יאמינו בבית יהודה, כי הוא בא לבקש שכר בעד פעולתו, עצר ברוחו ולא בא אל האיש ההוא, אך שמר את הדבר ויחכה, עד כי יעברו הימים ונשכח כל אשר עשה.

בין כה וכה הגיעו מלאכי שרי הקדושים אל העיר קרדבה, והקוראים יודעים כבר, כי המלך שלחם ריקם מעל פניו. המה יצאו את העיר לשוב אל שולחם, ורק גבורי הלוחמים הרספורד וארטור במן נשארו לבדם. המלך נרצה להם, כי יקחו דברים עם האיש יהודה. אברהם ראה והבין, כי הגבורים יבואו אז עם הספר, אשר עדת העברים בירושלים נתנה לראש כל קהל הקדושים, למסר אותו ליהודה. עתה הגיע אפוא היום, אשר אברהם לא יכול עוד לאחר את מעשהו, ועליו היה למלא פקודתו.

ויהי היום, ומשה לבית לוי, בן אחי יהודה הלוי, התהלך לרוח היום באחד מרחובות קרדבה; הוא האיש משה, אשר בלכתו לשוח עם בת דודו ודודתו, ושלשתם רוכבים על סוסיהם, לא יכול להציל את נפש בת דודו, בנפלה אל המים.

היום רפה לערוב. הנשף החל לצאת ממחבואו, לפרוש כנפיו על פני הדר הטבע. מראות אלהים תחזינה עינינו בנשף בערב יום בארצות הנגב, אור וחשך כמו יחדו יתלכדו שמה. כל היקום עוטה בין הערבים הדרת קדש. חום היום נעלם ורוח צח חרישית מנשבת ונושאת בכנפיה ריח בשמים. החוצות מלאים המון אדם, המתעננים על זהב הרקיע ומקדמים בשמחה את מאורות השמים, היוצאים בלילה להאיר לארץ.

העלם משה היה שקוע במחשבותיו, אשר בערו באש עלומים בקרבו. פתאום והנה יד נעלמה אוחזת בכפו. ולפניו עומד איש עטוף מכף רגלו ועד קדקדו בשמלה, והוא לוחש באזנו: “חושה לבוא אחרי, הנני משביעך בשם ה' כי תלך כרגע אתי”.

רעדה אחזה את משה לקול הדברים האלה. אך האלמוני החזיק בכפו וירזום לו בעיניו, אשר נוצצו כברקים באפל נשף הלילה, עד כי לא יכול משה לעמוד בפניו ויסר למשמעתו וילך אחריו. המה מהרו לצאת למרחב מבין ההמון הגדול, אשר עבר עתה על פניהם. ויהי אך הרחיקו מעט ללכת, פנה האלמוני אל העלם ויאמר:

– משה, הידעת את בת יהודה, את העלמה חולדה?

– הלא היא בת דודי? – קרא העלם משתאה.

– התדע גם להוקיר ולאהוב את העלמה הזאת?

– הלא עצמי ובשרי היא? –

–אמנם כן, אולם הואילה נא, משה, להגיד לי, היש עז בלבבך לתת את נפשך בגללה?

– חה, לוּ חפץ ה' ויקראה נא זאת לפני! מי יתן ויכולתי להוכיח לה, כי זה האיש, אשר לאַל תחשבהו, נכון לעקר בעדה גם הרים משרש, לשים רכסים לבקעה, וימים לחרבה! –

– הרגע נא, משה – הפסיקו האלמוני – עוד לא גבר כה האויב, כי נצא כרגע בחרב ובחנית לקראתו!

פני משה חורו בשמעו את המלים אשר התמלטו מפי איש זר ונכרי לו, ואשר צללו באזניו, כמו התולים עם האיש הדובר בו. עתה התחרט בלבו, כי לא ידע להזהר וימהר לגלות לאיש זר לו רגשות לבו. האיש הזר הכיר בפני העלם סערת לבו ולכן קרא אליו:

– שמע נא, עול ימים, לא תמיד נטל עלינו לצאת בנשק לקראת אויב, להגן על הנאהבים והנעימים לנו. יש אשר עלינו לנסות, אולי נוכל לקדם את פני הרעה הנשקפת להם ולעצור בעדה עוד בטרם תבוא, ואז חלילה לנו לנום ולישון, ועלינו להביט בעינים פקוחות על כל דרכיהם, להסיר מהם כל מכשול. אכן שמע נא את הדבר, אשר אגלה אזנך. רשת פרושה לרגלי חולדה, היש את לבך לעמוד לימינה ולהצילה?

– בכל לבבי, בכל נפשי ובכל מאדי!

– אם כן, אפוא, נלכה נא מזה אל המקום, אשר נוכל לדבר דברינו באין רואה ובאין שומע.

רגעים אחדים פסח עול הימים על שתי הסעפים, אם ללכת אחרי האיש אשר סתר פנים היה לו, ואשר לא ידע אותו מתמול שלשום, או למנוע רגליו מהלוך עמו, ועל כן קרא אליו לאמר:

– אבל הלא תגיד לי, מי אתה, אשר תקראני ללכת אחריך? –

– גם אחרי הגידי לך זאת לא תדע יותר מאשר תדע גם עתה, משה. אל נא תתמהמה, משה, חושה לעזרת בת דודך ואל תאחר; איש מלא רוח עלומים ואמיץ לב כמוך לא יעמוד אף רגע אחד בענינים כאלה.

אף כי דברי האלמוני היו חידות לו, אך קולו הנפלא לקח את לב העלם, ולא יכול להתאפק וימהר לבוא אחריו.

המה הלכו ויסובבו בעיר ברחובות ובשוקים, עד אשר הגיעו אל בית קטן ויעמדו. האיש שם ידו על כפות המנעול ויפתחהו, והמה באו אל החדר, אשר כסהו חשך. איש-הפלא הדליק את המנורה האחת הנצבה על השלחן, ויאר את החדר. אחרי כן השליך את אדרתו מעליו, ולפני משה עמד האיש אברהם. אמנם לא ידע משה מי הוא האיש הזה ומה מעשהו, אך הוא ראה עין בעין, כי דבר לו עם איש מלא רוח, יפה תאר ויפה מראה. ופני האיש, אשר היו מלאים חן והדרת קדש, משכוהו בעבותות אהבה אחריו, ומשה לא נחם עוד על אשר הואיל ללכת אחריו.

– עתה דבר נא דבריך, אשר בגללם קראתני לבוא הלום – אמר העלם בשבתו על הכסא, אשר הראהו אברהם בידו לשבתו.

– בטרם אגיד לך דברי, משה, – ענה אברהם – עליך לענות על השאלה אשר אשאלך…

– אמנם עלי לדעת את הדבר אשר תשאלני, אך חזקו עלי דבריך, ואנכי מאמין בך בכל נפשי, והנני למלאות את כל אשר תצוני. –

– אם כן הוא, הגידה לי, משה, מה יחשוב לבך על איש, אשר יפיר את התורה וימיר את דתו?

העלם נבעת לשמע דבריו, ויקרא משתאה לאמר:

– אבל הלא תגיד לי, אל מה ירזמו מליך? –

– לא חידות מני קדם אביעה לך, משה, אשר לא תוכל לדעת פשר להן. בתם לבי הנני נותן דברי באזניך, ולכן בתם לבך תקחם גם אתה ממני. הן ידעת, משה, מצב בני הנעורים ילדי היהודים בארץ המבורכת הזאת, ואף כי בני עשירים ושרים. כל דרכי החיים פתוחים לפניהם לרוחה, המה יוכלו לעלות במעלות, לעמוד במקום גדולים ולנחול כל כבוד ויקר, גם יוכלו לקנות להם מדעים כאַות נפשם ולעשות להם שם תפארה בארץ. ואולם מרב טובה ישכחו היהודים את אמונת אבותיהם, יעזבו את ה', ישכחו בריתו ויפרו תורתו. ומה רב מספר בחורי ישראל, אשר ימירו את דתם ויבגדו בעמם למען התערב בגויים… אין בלבי עתה לחרוץ משפטי על הענין הזה, חפץ אני לשמוע רק מפיך, מה יאמר לבך על זה.

–אדם נפלא – ענה העלם וישם ידו על לבו – לשוא הרבית דברים, הידעת מי אני ומה שם אבותי? הידעת, מי גדלני כאב. הלא יהודה הלוי הוא דודי! והאיש הזה הן נכון לתת את כל יגיעו, כל עשרו ורכושו כפר אמונתו, לשפוך גם דמו כמים ולערות למות נפשו על דת אבותיו. אש-הקדש הזאת, אשר תמלא כל בתי נפשו, ידע דודי להצית בלבות כל ילידי ביתו. לכן, בן אדם, דע לך–אם יאמין לבבך או לא – כי לבבי כלבב דודי, ובכל מקום אשר ילך רוחו–ילך רוחי גם אני. כל עוד רוחי ונשמתי בי, כל עוד אוכל להרים יד או רגל, לא יהיה עם לבבי דבר בליעל לסור מאחרי ה' ולהמיר תורת אל חי.

–אם כן אפוא, על ימים, –ענה אברהם – אשריך וטוב לך, אשר מלא אותך אלהים רוח כביר, כזה. ואולם הואילה נא, משה, להגיד לי דבר אמת: האם גם רוח חולדה כרוחכם?

דברי האיש האחרונים הציתו אש בלב העלם. הוא הביט אליו, כאשר כלה האיש לדבר, כמו חפץ לקרוא מעל תוי פניו ולחדור תוך מעמקי לבבו פנימה. שעה ארוכה לא גרע עיניו ממנו, לאחרונה פתח העלם את פיו:

– אבל, איש פלא, הואילה נא לבאר לי היטב דבריך, למה ועל מה תשאלני זאת? –

– טוב הדבר, לא אכחד זאת ממך. הנה חולדה היפה בבנות, חולדה אשר כל רואיה עליה יתפלאו, כאשר ידעת, תצא ותבוא כפעם בפעם בחצר המלך; שמה כלם יביטו עליה וישתוממו על נעם יפיה, הודה והדרה. בחורי חמד, בני שרים, גדולים ונכבדי ארץ עוטרים אותה מסביב, כלם יתנו לה יקר וכבוד. ולאדם לא לב-אבן, אך לב בשר, אף כי לב עלמה רכה כבת עשרים שנה, ומי יוכיח על פנינו?…

-הרק אלה הם הדברים, אשר תוכל להגיד לי? האין דבר יותר? –

– חכה לי עוד רגע, משה, ושמעני. הלא ידעת אתה הצעיר לימים, אשר כבר עשה לו שם בגבורים, את ארטור לבית במן. הוא עלם יפה-עינים, גבור-חיל ואיש חמודות. לבו עוד זך ונקי מכל פשע ועון נעורים. והעלם ארטור הזה כבר נשא עינו אל חולדה, ולא ירבו הימים ונפשו תדבק בה. עתה, משה, השיבה אל לבך, כי אם העלם ארטור יגלה את אזן חולדה, כי רב טוב ואושר צפון לה, אם יעמוד לנגדה, ישתחוה להדום רגלה, יבקש ויתחנן לה כי תהי לו לאשה, – התוכל חולדה עמוד אז. האם לא תתעורר אז אהבה גם בלבה? ועתה הגידה, משה – אמר האיש וקול דברו חוצב אש – התדע ממנו חולדה כשה נדחה מעדר, או?…

העלם החריש וידום שנית. אחרי כן הכה באגרופו על מצחו ויען:

– אבל הלא תגיד לי, מה ימריצך לדרוש ולחקור אחרי נסתרות וצפונות כאלה? ומה זה ימריץ את לבך להתערב בתהלוכות בית דודי, במעשי איש זר לך? גם מה לך, כי תדאג ככה לגורל בת דודי? –

אברהם הביט על פני העלם רגעים אחדים. אחרי כן ענה ואמר:

– אמנם מחכמה שאלת זאת, ותדבר אלי כאיש מלא ימים. אולם אין עם לבי להשיבך עתה דבר על זה, כי הסוד הזה כמוס עמדי, ואין לך חלק בנסתרות האלה. אבל שים נא לבך, משה, היוכל איש נאמן לאלהיו ולעמו לעצום עיניו מראות ברע, אשר יוכל למצוא את האיש הראשון ברבבות אלפי יהודה? הנוכל לעמוד מנגד כאשר נראה, כי אסון גדול הולך וקרב אל ביתו? ואולם, משה, רב לנו להרבות מלים. רואה אני, כי לב טהור ברא לך אלהים, ולבבך זה יגיד לך, כי רק את טובת דודך אני דורש… לכן תן לי ידך, עלם נחמד, תקע כפך אל כף איש, אשר רוחו נאמנה עם אל ועם ישראל. חדל לך מפסוח על שתי הסעפים, קומה ונלכה יחדו, ונעבוד את ה' אלהינו ועַמו שכם אחד!

כאשר דבר אברהם את הדברים האלה, הוציא את כל רוחו. משה קם ממושבו, ויקשב וישמע לקול דברו. ויהי כאשר כלה האיש לדבר, ויקם משה ויתעודד ויושט את ידו להאיש הנפלא ההוא.

• עתה הבה, משה, הלא אין רואה פה אתנו בלתי ה' לבדו. עִֵד הוא היום בינינו על אודות הברית אשר כרתנו; אל יודע לאיש מזה. וכי נפגש יחדו בחוץ, נסתיר פנים איש מראהו, כמו לא ראינו איש את אחיו ולא ידענו איש את עמיתו מעולם. והיה כאשר אמצא חפץ ואבקש לראות פניך אז אמצא תחבולה לקרא אותך כי תבוא אלי. מן הרגע הזה, משה, עליך להחל לעזור על ידי. שתים אני נוטל עליך עתה: אתה ידעת, כי חולדה נקראה היום אל משתה המלכה, והיה בשובה הביתה, תמצא את הגליון הקטן הזה, אשר אתה תשים אותו על השלחן בחדר משכבה. אל יודע לה מי הביאהו וישימהו שמה. גם אתה תוכל לקרוא את הטורים האלה; ולבי יודע, כי חולדה תבין פתרונם. שנית, עלי לראות את פני דודך ולדבר דברי אתו באין רואה ובנשף ליל. ולכן עליך לתת על ידו את הספר החתום הזה; המכתב יגיד לו פשר דבר, אשר לי לדבר עמו. מחר כחצות הלילה אקרה לך לפני הבית הקרוב לבית דודך, ואתה תוליכני אז חרש דרך מבוא סתר לבית דודך, לבל יודע לאיש בואי ולכתי. היה לאיש חיל, משה, רב טוב צפון עתה בידך. החפץ הנך למלא אחרי?

– הנני, הנני לעשות ככל אשר צויתני. אבל אחלי, הגידה לי איך אקראך בשם? –

– שמי אברהם. אולי עוד יבוא יום, משה, אשר אראה אליך במראה ולא בחידות, ואז תבין כל הדברים אשר היום נעלמו ממך; או אלך ממך ואסתר מפניך, ואז תשכחני לארך ימים, וימח גם זכרי מלבך. רק עתה זכור נא ואל תשכח, כי תקעת לי כפך

– טוב הדבר, אני מאמין בך! מחר בחצות הלילה אמצאך לפני בית שכננו הקרוב אלינו. –

האיש אברהם עטה פניו עוד הפעם באדרתו, וישלח את משה עד רחוב אלמדה. שמה נתנו איש אל רעהו ידם, ואברהם נעלם. משה מהר הביתה ויעש ככל אשר צוהו האיש.

***

 

IX. אַרְטוּר וְחוּלְדָה.    🔗

הטוב עשה אברהם להעלות על לב העלמה שנית נאום נעים-זמירות? מי יודע, אולי תחת אשר אמר לכבות את הניצוצות, אשר היו טמונים עוד בסתר לב העלמה, הבעיר עתה בערה גדולה?

ואולם טוב לאדם לקדם את פני הרעה בעוד מועד, ולצאת לקראת האויב, בעוד הוא הולך עוד בלט, כרמש הרומש על הארץ, לבל יתנפל האויב פתאם…

וזה הוא הדבר, אשר העיר את רוח אברהם להזהיר את חולדה בדברו אתה ביער בראשונה, אף כי לא ראה עוד אז כל מגור מסביב, ומה גם עתה, כאר נראה האויב אליו בדמות עלם יפה עינים כארטור, אשר יש בידו למצוא חן בעיני עלמה רכה בשנים, כי תעזב בגללו את עמה ואת דתה…

בחכמה אשר נתן ה' בלב העלמה ידעה הפעם פשר דבר המכתב, אשר מצאה על שלחנה. שמורות עיניה לא סוגרו, ולעפעפיה לא מצאה תנומה עד אור הבקר. לבה אמר לה, כי לא על חנם העיד בה האיש; בשכבה על משכבה, עלו על לבה כל המוצאות אותה עד הרגע הזה, ותגמר בנפשה לכלכל מעשיה במשפט מן היום והלאה. עינה ראתה במחזה את אביה, אשר אהבתהו מאד. אל התמונה הזאת נלותה גם תבנית איש הפלא, אשר הציל ממות נפשה. היא זכרה עתה את כל החזיון אשר ראתה ביער, והאיש, אשר רחש לבה לו ולזכרו כבוד רב, התיצב לנגדה בכל תארו והדרו, וכמו שמעה אזנה הגה יוצא מפיו: “זכרי ואל תשכחי הלקח הטוב, אשר נתתי לך!”

לבה הלם כהולם פעם ושפתיה לחשו: “הרגיעה רוחך, גואל נפשי וחיי, לא לשוא זרעת זרעך על תלמי לבי! הנני נשבעה לך, אף כי אזניך לא תשמענה את קול השבועה הזאת, כי אחרי דבריך לא אשנה”.

ככלותה לדבר אל לבה, סגרה עיניה ותישן.

אך גם בשנתה נדדה המנוחה ממנה. בחלומה והנה הגבור הצעיר לימים ואיש מושיעה נצבים לפניה, שניהם מביטים איש באחיו בשאט בנפש ולוטשים עיניהם כצר איש אל רעהו. שניהם יחד תפשו בכפה. הגבור שלף חרבו ויעופפה על פני צוררו; איש-הפלא נטה יד ימינו עליו; חמת ארטור בערה בו, וינף את חרבו על האיש, אשר לא נזהר ממנו; והנה אך כמעט רגע-נגע ראש הלהב אל לב האיש. העלמה חרדה חרדה גדולה ותבקיע דרך ביניהם לעמוד בפרץ ולהיות סתרה לאיש הפלא, וחרב ארטור באה בלבה, ותכרע ותפל, ותנס להרים קולה, אך לא מצאה כח; דמה הלך הלוך וחסור, נפשה התעטפה עליה, וכמעט אמרה נואש לחייה. אך ברגע הזה הרים איש כפו וינח אותה על מחץ מכתה, והנגע היה כלא היה, והיא עמדה על רגליה מלאה רוח חיים כמקדם, וארטור כרוח עבר ואיננו. אביה ואיש הפלא עוטרים אותה, אביה לקחה על זרועותיו ויחבקה, והאיש האיר פניו אליהם…

חולדה הקיצה והנה חלום, ועל משכבה האירו קרני השמש, אשר יצאה להאיר להארץ.

לעת הצהרים הופיע ארטור במן ויבקש לראות פניה, והיא לא יכלה להשיב פניו. מה עשה לה העלם רעה, כי תשלחהו מעל פניה?

העלם בא אל חדרה ובכפו צרור פרחים ושושנים, והבית מלא ריח ניחוח. ויהי כאשר דרש העלם לדעת שלומה אחרי משתה המלכה, נגש אליה ויבקש פניה בדברי חן, כי תואיל לקחת מידו צרור הפרחים.

וחולדה לא עצרה כח לבלתי נשוא פניו גם לדבר הזה. אחרי אשר הואילה לקחת מידו ברכתו זאת, ישב ארטור בחדרה ויספר לה את אשר ראו עיניו במסעותיו, ואת כל אשר קרהו בדרכו הרחוקה. וחולדה ישבה על ידו ותקשב בענג אל דבריו הנעימים.

מקץ שמחתו ספר לה ארטור, כי בעוד ארבעה עשר יום יחוג העם את חגו כדבר שנה בשנה, ביום הזה יתגרו צבא הגבורים מלחמה את פרים אבירים, ולכן חלה את פניה לצאת אתו גם היא לראות בחג, ויגד לה כי גם הוא יצא ביום ההוא על דגלו בין צבא הגבורים.

לשוא נסתה העלמה להשיב פניו בדבר הזה; כי הוא לא הרפה ממנה ויפצר בה מאד, כי תגדיל חסדה זה עמו ותמלא את בקשתו, עד אשר לא היה לאל ידה להשיבו ריקם מלפניה, על כן נעתרה לו גם לדבר הזה, אם כי בלי חמדה.

שבע רצון יצא העלם מביתה, ואור פניו קרן מרב ענג אשר מלא נפשו. לא כן חולדה, היא התעצבה מאד אל לבה אחרי לכתו, כי נחמה על אשר עשתה, אך הנחם אֵחר לבוא.

היא זכרה את דבר המכתב, אשר מצאה אמש בלילה, בשובה ממשתה המלכה; גם זכרה את איש הפלא.. ולבה היה מר לה מאד.

 

X. זִכְרוֹנוֹת.    🔗

בחצות לילה עמד אברהם בין שדרות עצי לבנה, אשר באחת מחוצות קרדובה. כל העיר נחה שקטה מסביב, רק לפעמים קול ממרחק יבוא, קול שאון עליזים הוא, אשר ינשא על כנפי רוח מרחוב אלמדה. עלי העפאים כמו התלחשו חרש מרוח הלילה, אשר נשבה בהם. הירח לא יצא עדנה על משמרתו לממשלת הלילה, רק הכוכבים קדמו כדרכם לצאת במסלותם עם הנשף יחד, ועמדו הכן על צבאותם, ויחכו לבוא הירח מלך הלילה; ולמען קדם פניו בתרועה, האירו לו את הדרך על פני השמים הקודרים.

אברהם שמר ויחכה לבוא העלם משה, למען יביאהו אל בית יהודה; לב אברהם היה בטוח, כי יואיל האיש לקחת דברים אתו בביתו.

עוטה מעיל על פניו ונשען על עץ לבנה, נשא אברהם עיניו למרחוק, הביט מאחריו, העביר על פניו זכרון ימי חייו המעטים והרעים, החליפות והתמורות אשר עברו על ראשו עד כה, ולבו מלא יגון ואנחה.

בעיר טלדה ראה אברהם בראשונה אור חיים. משפחת אבותיו היתה מפוארה מאד בספרד. אבותיו עשו להם שם ותהלה בכל חכמה ומדע, גם ברב עשרם וגדלם. בית אביו ואמו היה מלא כל טוב, ואברהם הוא רק בן יחיד להם.

אבי אברהם היה מהיר חמה, גבה לבו ורמו עיניו מאד, וכפעם בפעם בראותו איש אשר יגדל ויאכל בטובה כמוהו, ויקנא בו ויהי שונא לו.

ויהי היום ושמש אשרו החל שוקע, כי שודדי-ים אשר בארצות אפריקה שללו ויבזו אניתו נושאת כל טוב, הון יקר וכל כלי חפץ. ומהיום ההוא החל אבי אברהם לרדת מטה מטה. נוסף על אסונו הגדול, הסיר עתה את צלו מעליו, ימלא את ידי יהודה, אשר החל לעלות מעלה מעלה, ויפקידהו לכַהן תחתיו בכל ענין. יהודה מהר לבוא אל בית אברהם ויקדם פניו ברוח לבו הטהור, ויפצר בו מאד להיות שותף עמו בעסקיו. יהודה הוכיח לו, כי בעשותם מעשיהם יחד–ייטב לשניהם, יען כי קשה הדבר ליהודה לעשות דבר המלך ואין איש עמו, על כי לא נסה עוד באלה. אפס לשוא הכביר יהודה מלים, אבי אברהם לא נעתר לו וישלחהו בגאוה ובוז מעל פניו, ויחשוב לטוב לו לפנות אל המלך ולשאלו, מדוע זה הסיר את חסדו ממנו. ובדברו הזכיר אל המלך את כל הטובה אשר גמל להמלך ואשר עבד אותו באמונה בצר לו, ולא נזהר בלשונו. המלך הניע ראש ויאמר, כי לא לו הצדקה לבקש ממנו חשבונות על מעשיו, ויצו עליו לבלתי הוסיף עוד ראות פניו. הדבר הזה השפיל את האיש עד עפר, והדבר נודע כרגע בכל שערי עיר קרדובה, וכל בני-העיר עזבו אותו. כל איש לא האמין בו ולא בטחו בו עוד לתת כספם על ידו למסחרו. כנואש יצא אבי אברהם להשיב אליו את גורלו הטוב, אשר פנה ערף לו, אסף שארית כחו למשך ביד חזקה אל ביתו את ההצלחה, ולמען הראות לעין כל, כי עוד לא אבד עשרו ולא אפס כספו, פזר הון רב להרבות כבוד ביתו; ובכן כלה ותם לריק כל טובו ויגיעו, כספו עלה בתהו, וידל מאד.

אז התעורר לב אבי אברהם ויקצף מאד על האיש יהודה, אף כי לא בו האשם, כי הסיר המלך חסדו ממנו. לשוא נסתה אשתו, אם אברהם, לנחמו ולעורר בקרבו את התקוה ואת הבטחון. הוא הלך תמיד סר וזעף ויתאונן על כל העולם ויקלל את יומו. הדבר הזה דכא את חיי אשתו, עד כי נפלה למשכב. ובצאת נפשה כי מתה, הרימה עיניה לבנה הרך והצעיר לימים, אשר עמד לפני ערשה, מלא-עוני וחסר-כל, ותשם את ידה על ראשו ובשפתים נעות ברכה אותו לפני מותה, ודבריה האחרונים היו: “ואהבת, בני, את ה' אלהיך ואת אביך בכל נפשך ובכל מאדך”.

מהיום ההוא נח אבי אברהם מזעפו, וסערת רוחו קמה לדממה, ורק לעתים רחוקות יצא מדלתי ביתו החוצה. כל ימי שבתו בביתו הקדיש לבנו, ללמדו תורה וחכמה. לא רק תורת ישראל למד הנער, כי אם גם קנה הרבה חכמה ומדעים בלשונות העמים. ויען כי היה הנער מלא כשרון, לכן רכש לו רב חכמה, יותר מכל בני גילו.

ואולם חכמת הנער ושקידתו הרבה בלמודים לא נתנו שמחה בלב אביו ולא מלאו את רוחו נחת. לא היה דבר אשר יכול להניע את לבב האיש הזה, לחדש רוח נכון בקרבו ולהאיר את פניו הנזעמים. והיה כי ישאלו בנו, על מה הרע ה' להם ככה? ענה בקצר מלים: “יהודה הלוי הסב לנו את כל הרעה הזאת”. אמנם לא הרבה דברים על אדות איש-ריבו, כי גאון-רוחו לא נתנהו לטעת בלב הנער איבה ומשטמה, אך ברמזים וחצאי מלים הוכיח לבנו, כי רק יהודה הוא האשם, כי הסב המלך את לבו ממנו ויסירהו מגדולתו.

חיי בדד אלה בבית אביו הפליאו את הנער מכל יתר בני גילו. כשרונותיו הטובים מלדה ומבטן ושקדו על למודיו תמיד, הגדילו לו תושיה ויגבירו כח זכרונו. אבל המחסור, הריש והעוני, אשר ראתה עינו בבית אביו, האבל הכבד על מות אמו, פני אביו הסר והזעף כל הימים, ושבתו כלוא כל היום בביתו, עד כי לא יכול לראות כל איש חי, – כל אלה העירו עוד בימי ילדותו את רגשות רוחו. אש קודש נצתה בו, ונפשו שאפה אל עולם אחר. הוא לא ידע עוד אז מה הוא העולם, אשר אליו ישא את נפשו, אבל משאת נפשו לא נתנה לו מנוחה, עד כי גם בלילה לא שכב לבו. ובעודנו עלם, היתה עליו יד ה', ובטרם למד לדעת עוד חקי השיר והזמרה, יצר שירים שונים למיניהם, אשר בהם שפך את לבו. ואף כי סגור היה בבית כצפור בכלוב כל הימים, הנה יצא לו שם בעיר. ויהי כאשר גדל הנער וימלאו לו שלש עשרה שנה – הוא היום אשר בו יהיה כל נער עברי לבר מצוה – נשא אברהם לפני קהל רב נאום גדול ומלא חכמה. וכאשר יצא אחד מחכמי העדה וגדוליה להתוכח עמו, השכיל הנער להשיב על דבריו, וכל הקרואים השתוממו על הנער הזה, אשר נתן לו אלהים לב מלא חכמה. ומן היום ההוא העתקו מיד אל יד ונכתבו בספר כל הדברים שיצאו מעטו, ובעת אשר שקעה שמש האב העשיר, זרחה שמש הבן החכם.

אבל לא ארכו הימים ופקודת כל אדם נפקד גם על אביו, ויחל למות וישכב עם אבותיו. היגון, אשר נשא בלבו באחרית ימיו, מרר את חייו והובילו לקבר. והוא לקח עמו את האיבה, אשר נטר בלבו ליהודה, ולא אבה כפר לו את עון האשמה, אשר השיא עליו. אמנם לב הנער לא ראה עמל ביהודה, וכמעט נוכח לבו כי אביו שנאהו חנם, אבל לבו אמר לו, כי רוח אביו, החופף עליו כל היום, יצוה עליו לשנוא את משנאו ולנטור לו איבה. אביו לא הורישו אחריו מאומה, ובהותרו לבדו כערער בערבה, היה עליו בעודו נער להביא לחמו בעמל ידו ויגיע כפו; ועל כי לא הלך בגדולות לבקש עשר לנפשו, מצא חית ידו ויכלכל את נפשו מעבודתו, בלמדו דעת את בני אצילי העם, אשר מהרו לקראתו ויקדמו פניו בתרועה, למנותו למורה לילדיהם.

זה כבר עזב המלך את שבתו בעיר טולידה ובא לגור בעיר קרדובה, ואז יצא גם יהודה ללכת אחרי המלך, ולא ידע מאומה את כל אשר נעשה בטולידה. במשך הימים האלה יצא שם הנער בכל הארץ, ושמעו הטוב הלך הלוך וגדול מיום אל יום; מדברותיו, אשר נשא כפעם בפעם בקהל עם, ענדו עטרת תפארת על ראשו. בימים ההם החל לחק בספר את חקרי לבו. ספרים מלאים כל טוב, חכמה ודעת ומחקרי-יה, אשר כתבה ידו בשפת ערב; תורת אלהים, אשר באר בשפת עבר בטוב טעם ודעת; שירי זמרה בשתי השפות האלה, אשר יצרה רוחו – כל אלה עשו לו שם גדול גם מעל לגבולות ספרד. בני ישראל פארו את שמו וירוממוהו עם יהודה הלוי יחד. עשיר ורש נפגשו בשדה החכמה. ואף כי האיש יהודה כבר פרח כתמר וישגה כארז אשר בלבנון, והנער אברהם אך החל לעלות כיונק בארץ ציה, בכל זאת יפה בגדלו גם הוא ויקח כל לב.

אך הנה בא אסון על המשורר העני, אשר שבר רוחו. נצר אחד מגזע אביו, אשר נקרא בשמו “אברהם”, כחש באלהי ישראל והמיר דתו, למען יגיע על ידי התמורה הזאת אל המטרה ששאף אליה. ולמען עַור עיני העדה החדשה, אשר נספח אליה, התחפש וילבש אדרת המקנאים למשיחם, אך בסתר נתן יד לפושעים והתקשר את בני המוארים להרים יד במלך. בוגדי און אלה חשבו מזמה לסגור את העיר טולידה בימי המושלמנים אויבי המלך. ואולם הדבר נודע בעוד מועד; וכראות הבוגדים כי נגלתה תרמיתם, מהרו להמלט על נפשם. אז עלה עשן באף המלך וחמתו בערה בו. גם חבר הכהנים נתעוררו על משפחת אברהם, ויקחו מהם את כל רכושם, ובני המשפחה גרשו מן הארץ וילכו בגולה. אפס בבית אברהם לא מצאו נוגשי המלך מאומה מלבד גליונות אחדים, אשר מרב ימים נהפכו פניהם לירקון.

הכלמה והחרפה, אשר נשאה נפשו, שברו רוחו וכפפו לעפר חייו. הוא שם באמתחתו אחדים מפליטי עטו אשר היו בכתובים אתו, ויעזוב במגנת-לב את עיר מולדתו ומקום מגורי אביו, וככל יוצאי גולה לא יכול מהיום ההוא להזכיר שם אבותיו, ויהי כבן בלי שם. וישא אברהם רגליו וילך קרדובה, אשר צמאה לה נפשו זה כבר.

בבוא אברהם לקרדובה, התיצבו עוד אבני נגף לשטן על דרכו: דרושים היו לחפצו כתבי-יד וספרי-מדע, דבר יקר מאד אז, אשר לא השיגה יד אברהם לרכש אותם. לבבו נלחם עתה בקרבו: היפנה אל האיש יהודה לבקש ממנו, כי יתמוך בידו ויעניק לו מכספו, וכי יואיל לפתוח לו דלתי בית-עקד-ספריו הגדול והנפלא מאד? אש-אלהים בערה בלבו ונפשו צמאה לדעת, אפס זכרון אביו התקומם לו ויצוהו, לבלתי גשת אל האיש, אשר נחשב כצר לו ועוכר ביתו.

“ראמות וגביש-חכמה, וכל חפצים לא ישוו בה”, ומי יאשים את המשורר, אם גברה בו התשוקה לחכמה ולדעת? הוא ערך מכתבו במעט מלים אל האיש יהודה, לאמר:

“עלם צעיר לימים, מלא אש אלהים לחכמה ודעת, יחלה את פני הנדיב יהודה, אשר ברך ה' אותו בכל, כי כסף ילוה לו, למען יוכל לסל לו מסלה לשדה המדעים, לזרוע שם זרעו ולקצור ברנה קצירו. לבי סמוך ובטוח, כי יהודה, השומר הראשון בכרם ה' צבאות ונוטר גנו, לא יתן ליונק, אשר עלה בארץ ציה, כי ימולל וייבש, וישתלנו בגן רוה ועל פלגי מים ינהלהו”.

מי יגיד לנו פשר דבר, אם ידי איש היו במעל, לבלתי תת המכתב לבוא לידי יהודה, או מרב עבודה וענין, אשר גברו עליו, נסתר המכתב מעיניו וישכחהו? או פן הגיעו אליו הדברים ברגע אשר היה סר וזעף? אם כה או כה, אבל ימים רבים עברו, שבועות חלפו, ואברהם חכה לשוא כי יבוא דבר יהודה ומלאכו אליו. לב אברהם התמרמר על האיש יהודה מאד, וכמעט נפתה לבו להאמין, כי האיש הזה יפתח את ידו הרחבה רק לעיני הקהל, אבל יקפוץ ידו מאחיו האביון, להחזיק בו במתנת ידו בסתר-פנים ובאין-רואה.

אפס, אם גם חפצו זה ביד אברהם לא הצליח, בכל זאת לא נפל לבו ולא רפו ידיו. ויט שכמו לסבול עבודה קשה, להעתיק מספר אל ספר בלשון עם ועם. ועל כי היה מהיר במלאכתו זאת ויהי אמן וצייר נפלא, יצא שמו עד מהרה, והעיר מלאה תהלתו. מלאכתו זאת נתנה לו משנה שכר, כי לבד כסף משכורתו, אשר נִתן לו בעד עבודתו, הנה כל ספר יקר אשר כתבה ידו לזולתו העתיקהו שנית גם למענו, ויהי לו לסגולה באוצר ספריו. בעזרת הספרים ועל ידי כח זכרונו הגדול, מתת אלהים, אשר חננו ה' בו עד להפליא, הצליח חפצו בידו לעשות תושיה ולקנות דעת, אשר בה מצא את אשרו בחיים.

ואולם גורל אברהם הדפהו עוד הפעם אל האיש יהודה; כי עדת העברים אשר בירושלים, בעד כל הטוב אשר גמלם האיש יהודה, שלחה לו מנחה ספר, אשר יצרו ידי גדולים חקרי לב, בשפת פרס; לא בא עוד כספר הזה במערכות החכמים האלה. הדבר נודע להמלך. ויבקש מאת יהודה להעתיקו, למען בית-עקד החכמה אשר בקרדובה. וישלח יהודה אל אברהם ויקרא אתו לבוא אליו; וימהר אברהם ויבוא אל ביתו, ויתן יהודה על ידו את הספר, ויבקש ממנו כי ימהר לעשות את המלאכה, גם השבע השביעהו לשמור את הספר מכל נזק ואסון; יותר מזה לא נדברו אז יחדו שני המשוררים האלה. ברב עמל ויגיעת נפש שקד אברהם על מלאכתו, וילמד מהרה את לשון הספר, אשר היתה עד כה כספר החתום לפניו. ביד חרוצים כלה מהר מעשהו, ויבוא אל בית יהודה; אך האיש לא היה אז בביתו, ואז ראה אברהם בפעם הראשונה את פני חולדה.

העלמה היפה-פיה בעיניה השחורות לקחה כל לב. נטוע כבמסמרות עמד העלם על מקומו וישתומם אל מראיה, אך היא לא שתה לבה לו; רק פעם או שתים נשאה עיניה אליו, ותקח מידו מלאכת העבודה, ובצחוק נעים הניעה ראשה, ותתפלא על הכתב, אשר היה מוזר מאד בעיניה, ותתן על יד הסופר את שכרו, ותפרד מעליו.

ומן היום ההוא, אשר ראתה עינו את בת יהודה, נגזלה המנוחה מקרב לבו, ויחל להתרפות במלאכתו ולא שם לבו עוד גם לחכמה ודעת. כל הימים הלך לגוע בין העצים, תעה כשה אובד ביערים ועל ההרים אשר מחוץ לעיר, ויחלום שם חלומותיו; האהבה הכתה שרש בלבבו ותחזק מיום אל יום.

ויהי היום והנער הקיץ משנתו, ותפקחנה עיניו לראות, כי אם לא ישוב ונחם מדרכו זה, אז מרה תהי אחריתו. ובזכרו זאת, מכר כל אוצר ספריו הטובים, אשר אסף בעמל ידיו, וימצא אניה באה יפו, ויתן שכרה וירד בה ללכת אל ארץ אבותיו, אשר נהפכה עתה לזרים. כל הקורות אותו שמה כבר יודעים הקוראים. גם כבר ידענו כי גורלו השליכהו שנית אל ארץ ספרד, ובמקרה הציל את נפש חולדה ממות. עתה רואים אנו, כי רגליו הובילוהו אל תחת צאלי עצי לבנה, בקצה אחד מחוצות קרדובה, והוא עומד כעת בחצות הלילה ומחכה אל בוא העלם משה, כי יוליכהו אל בית יהודה דודו.

 

XI. הָרְאָיוֹן.    🔗

תפוש ברעיונו, נשען בזרועו על שלחנו, ישב יהודה על כסאו בחדר מלאכתו. בכל אשר נשים פה עין בחדר מסביב, כלו אומר כבוד ומלא הדרת קודש. דברי חפץ עשויים להועיל ומלאים טוב טעם, אבל לא רהיטים יקרים וכלים מופזים נראו בבית. השׁלחן היה נצב מול מזרח השמש לפני חלון גדול, אשר הלך הלוך וקצר מלמעלה. על פני רחב השלחן מלמעלה נראו ארונות ובהם ערוכים במשטר וסדר כל מכתב וספר, אשר הגיע אליו ואשר היה עליו להתחקות עוד ולחקור על אודותיו. יותר מדברי חפץ אלה, לא נמצא כל מאומה בחדר.

ויהודה היה בן חמשים שנה, כאשר התיצב לפניו אברהם. הוא היה איש רם-הקומה, דל-בשר ורע-המראה. קווצות תלתלים אך זעיר שם זעיר שם הכתירו את ראשו מסביב, ושיבה זרקה בו על פני כלו; מרב עבודה ויגיעה רבה ועמל, אשר ראה בחייו, חורו פניו וקומטו בלא עת. אפו, אף-הנשר, הלך ודק על קצהו. כל מראה פני האיש יהודה הראה לנו תבנית אדם עמוק בעשתונותיו תמיד, ואיש מבקש לחקור אחרי כל שרש דבר. עיניו כעין הבדלח היו ומראה שיבה להן. אפס גם עיני השיבה האלה הפיקו מבעד עפעפיהן אור יקרות כעפעפי שחר ומראה זהר כעין חשמל, ונתנו אותותן כי תחת המסכה הנסוכה על פניו, חבוש בטמון יתר הרבה מאשר יתראה למראה עין בראשונה, וכי תוכו לב רגש מלא רוח חיים.

יריעות עור עזים, כתובות פנים ואחור ושונות למיניהן, מלאו את כל פני שלחנו, אך יהודה לא שם לבו להן. ידו אוחזת כרגע בספר, אשר רק לפני רגעים אחדים קרע את חותמו, הוא הספר אשר נתן אברהם על ידי משה לתתו ליד יהודה. מנוחה שאננה ודומיה רבה שררו בכל החדר מסביב, אשר רק מנורה אחת התלויה בטופח בתָּוך האירה את חשכו, ועל כי יהודה לא העלה את הנרות הנצבים על שלחנו, לכן כסה אפל את החדר. בעד החלון, אשר היה פתוח אל עבר הגן, בא לפעמים כמתגנב קול עלי עפאים, אשר התלחשו חרש מרוח הלילה ויפריעו את שלות השקט בחדרו. משה לא יכול ראות פני דודו ונתון הספר על ידו, בלתי אם בנשף בערב יום, גם יהודה לא מצא עת פנויה לקרא את ספר, עד חצות הלילה. ויהי אחרי קראו אותו, צוה כרגע לבן-אחיו לקרוא אליו את האיש ולהביאהו החדרה חרש ובלט, באין רואה ובאין יודע. סבוך ונבוך בעשתונותיו שמר יהודה וחכה אל בוא האיש אליו, ויוסף לקרא שנית את המכתב, אשר השתאה מאד אל מראהו. אפס מה הרגיז את לבב יהודה? מלבד עצם דבר המכתב ותכונתו אשר פעלו בחזקת היד על יהודה, גם תבנית המכתב ותפארת לשונו עוררו את לבו. וזה הדבר אשר העיר את רוח יהודה לדעת מי זה הוא האיש, אשר נתן לו ה' לשון למודים כזו, וידע לכלכל דבריו בטוב טעם ודעת. נוסף על כל אלה הכיר יהודה תוי המכתב ואותותם, רק כח זכרונו בגד בו, ולא יכול למצוא בלבבו ולדעת למי היא היד חקקתם בספר. הלא כה דברי הספר:

"האפל כסה את פני התבל, ובני אדם יגששו עתה כעורים קיר ולא יוכלו להתראות לעיני השמש ובמקום רואים. כל הארץ מלאה חמס, תוך ומרמה העזו פניהם וישבו לכסא על מרומי קרת, וארץ נתנה ביד רשע, ובפרוע פרעות על הולכי נתיבות וארחות יושר להטות מן המסלה וללכת ארחות עקלקלות; ועל כן תכפר לי, איש מורם מעם, אם הרהבתי עז בנפשי לבוא אליך במעטה אפל ובחצות הלילה. כה יעשה לי האלהים וכה יוסיף, כי לא מלאני לבי לעשות זאת ולהוגיעך בדברי, לולא באתי אליך במלאכות אחינו, אשר יחיו במקום אשר הסיר ה' את צלו וחסדו ממנו, במקום אשר באה השמש לנו, ובבואה בערה ביקד יקוד אש ושלהבת נוראה, ותשם את המקום לשרפה, לחרבה ולשממות עולם.

יושבי המקום ההוא הריצו אמרים ודברו דברים לך בפי אויב ומתנקם, עתה שלחוני אליך, להגיד לך פשר הדברים האלה, אשר שמו בפי אוהב שערי ציון, משכנות יעקב ושארית גחלתו, ולדבר לך בשמם, לאמר:

"אלו לפי אידי דמעי יזולון,

לא דרכה רגל אנוש יבשת;

אך לא למי נח לבד כרת ברית,

כי גם לדמעי נראתה הקשת".

(משירי ר' אברהם אבן עזרא).

יואל נא ה', יהודה, לתת את הקשת לאות ברית שלום עתה בחצי הלילה בחדרך ולהיות עלינו סתרה".

הדברים האלה באו במעמקי לב יהודה ויפעלו עליו מאד, כי הבין ברגע פשר דבר הספר. עוד ביום אתמול הגיעו אליו דברי האגרת מזקני ירושלים על ידי הצירים, אשר באו במלאכות נשיא ראש נוסעי-הצלב. דברי אברהם, אשר הזכירו את שירי ציון היפים, אשר שר יהודה ויהיו יקרים בעיניו מכל שאר שיריו, וכן שירי האיש אברהם אשר מצאם יהודה עתה בספרו, ואשר לפי רוח הימים, אשר השתרר אז, ולפי חק שירי ערב ועבר בימים ההם בתבניתם ובתכניתם, היו מעשה ידי אמן נפלא – אלה השירים יחד מלאו כל בתי נפש יהודה גיל ורב ענג, עד כי נכספה וגם כלתה נפשו לראות את פני האלמוני ולדעתו. כל משורר ידע להוקיר איש גילו, ואף כי האיש יהודה, אשר נתן לו ה' לב חכם ונפש משכלת הרחוקה מכל קנאה. ולכן לא נפלאת היא בעינינו, כי מלא לב יהודה ששון, בקראו את מכתב אברהם.

הדלת נפתחה, ואברהם התיצב הכן לפני יהודה.

יהודה החריש רגעים אחדים ויבט בעין חודרת אל פני אברהם, ואחרי כן פתח את פיהו ויקרא אליו לאמר: – הלא תגיד לי מי אתה? –

– האמנם בל תכירני עוד, אלופי יהודה? – ענה האיש – אנכי כבר עמדתי לפניך אז, כאשר נתת על ידי להעתיק על ספר דברי חכמה ומדע כתובים בשפת פרס. הלא, יהודה, נשכחתי מלבבך ונשבת זכרי ממך?

– אל נא ידידי, לא נשבת זכרך מלבי, אבל הנך נחבא פה אל הכלים ויסכוך צאלים, ולכן לא הכרתיך כרגע, וזה לך האות כי לא נמחה זכרונך מלבבי, כי הנני קורא אותך בשמך “אברהם”. מלאכתך מצאה אז חן בעיני מאד, מעט מזעיר ראו עיני מלאכה עשויה כה להפליא בכשרון ודעת. אמנם כחרש חכם בינות בספר, מאד עמקו מחשבותיך לבוא עד תכלית וחקר דבר, ולהבין בין כל רעיון עמוק האצור בספר, ולדעת כל היסוד בו; ואיך נוראות נפלאתי אז, אברהם, בראותי הציוּנים אשר הצבת על שפת היריעה, ותתקן כל שגיאה בספר ההוא. מעשיך אלה הפלא הפליאוני מאד מאד. חפצתי עוד אז לראות את פניך, אך הוגד לי כי נעלמת פתאם מעירנו. אבל עתה כאשר שלחך ה' שנית ויביאך אלי, עלז לבי ותגל נפשי מאד. גם ספרך אשר כתבת לי הוכיח לי היום שנית, כי מלאך ה' ביתרון הכשר חכמה ודעת. ברוך תהיה לי איפוא בבואך כפלים היום!

ויאחז יהודה בכף אברהם ויוליכהו אל הכסא ויושיבהו. מה פחד ורחב לב אברהם בשמעו את יהודה מדבר אליו כדברים האלה, שמח לקראתו ויט אליו חסד. רגשות שונות מלאו את נפשו בזה הרגע, ענג ויגון כאחד רחש לבו, כאשר יהודה אחז בידו ויתקע לו כפו. לבו המה בקרבו ורוחו נפעמה בחזקה. הזה הוא יהודה, אבי חולדה?… אפס האם לא היה האיש הזה גם צר ואויב אביו, עוכר בית אבותיו ומהרסו?… כה עמד אברהם דומם רגעים אחדים ולא ענה דבר.

ויפתח יהודה שנית את פיו ויאמר: – הלא תגיד לי, אברהם, מה הוליכך היום אלי, ומה הניע את לבבך לבוא בסתר אהלי כמתגנב באפל לילה? ספרך אשר כתבת לי לא יגיד לי ברור את זאת, ואך מעט ירזמו לי מליו…

– יום או יומים, אחרי הביאי לך את מלאכתי אז, עזבתי את העיר קרדובה, וכאשר שלחת אחרי לבקשני כבר הייתי הרחק מאד מזה. יתום נשארתי מאבותי, בדד ונעזב מכל המשפחה כלה, ואלכה לנוע אל אחת הערים במרחקי ארץ. לבי ורוחי נשאוני אל מקום נחלת אבותינו. והנה אני שלוח במלאכות אליך…

ואברהם ספר ליהודה את כל התלאות אשר מצאו את זקני ישראל בעיר האלהים, ומה ראו על ככה לשלח מכתבם אליו. כל חפצם הוא, כי ידע לכלכל דבריו במשפט והמעשה אשר יעשה, לצאת ידי שניהם: לעמוד בפרץ בעד עניי עמו ולהסיר מחשבת הצורר, אך גם להיות נאמן למלכו ולארצו.

– זקני העם אשר בירושלים–כלה אברהם את דבריו – יראו, פן לא תאבה להאמין באדם אשר לא ידעת אותו מתמול שלשום, לכן נתנו על ידי את זאת… למען יהיה לך לאות, כי המה שלחוני…

ובדברו את הדברים האלה, הוציא אברהם מחיקו את הכלי היקר, אשר הזקן יוסף נתן על ידו, ויראהו ליהודה.

יהודה לקח מידו את כלי החפץ, אך כרגע נסוג אחור ובחרדה קרא לאמר:

– אל אלהים!… וזאת הבאת לי? –

משתאה הביט אברהם אל פני יהודה ויאמר: "מה לך, אלופי יהודה?… האם קרה לך אסון חלילה?…

– אבל מי נתן על ידך את כלי החפץ הזה, אברהם? – שאלהו יהודה ויאנח.

– יוסף העור בשתי עיניו, הוא נתנו לי ויגד לי כדברים האלה, כי אתה שלחת להם את הכלי היקר הזה לפאר בו תורת ה'; ולמען יהיה לי לעדה, כי אנכי הנני מלאכם שלוח אליך, נתנו לי את זאת…

– כדברך כן הוא, אברהם–אמר יהודה, אחרי שוב רוחו אל קרבו – אבל אחרי אשר שב כלי החפץ שנית לידי, שמעה ואספרה אשר קראני: האבן היקרה הזאת מורשת בית אבותי הנה משנות דור ודור, אשר הוקירוה מאד ויחלטו לבל תמוש אבן החן הזאת מבית זרעם לעד, אך חכם גדול וחוזה בכוכבים העד העיד בי להרחיק את האבן היקרה הזאת מביתי, והגיד לי מראש, כי בוא יבוא יום, יום צרה ותוכחה לי ולכל אשר לי, יום אשר בו יחרץ משפטי לשבט או לחסד, ולכן שלחתי את האבן לעיר ציון, באמרי כי אם אתננה קדש לה‘, בל תשוב אלי עוד לעד… אך נסתרים דרכי ה’, והנה שבה אלי שנית היום, ועל ידך, אברהם…

ויאנח אברהם בשברון מתנים: האמנם הנני גם בזה מטה ביד ה', אך הן טרם נדע, מה תביא לך האבן הזאת, טובה או רעה? ועתה השיבה לי את הכלי היקר הזה, אנכי את מלאכותי מלאתי וכבר דברתי דברי, אשר בעדם שולחתי הנה. הנני חפץ להשיבה אל המקום אשר ממנה לקחתיה.

– אל נא, אברהם, אל נא ירע לבבך על זה! הן מי יוכיח עתה, אם באמת האבן הזאת שמורה לרעתי, או רב טוב צפון למעני בה? אך היום הגיע, נפשי יודעת זאת עד מאד. רעות רבות אפפוני, ולבי יאמר לי, אברהם, כי ה' בחר בך להיות למלך מושיע לי, ואנשים נאמנים כמוך עלי לבקש עתה לעמוד לימיני, ולא לשלחם מעל פני. אבל, אברהם, אתה עוד לא הגדת לי איך אכנך, ומי המה אבותיך… –

אברהם שם ידו על לבו, השפיל לארץ פניו, ויען לאמר:

– הניחה לי עוד לעת כזאת, אלופי יהודה, להסתר בחשך, כי לא שם אבותי רק שמי ומעשי אני יאירו לי את דרכי בחיים.

– הנך כספר החתום לפני, ולא אבין לך, אברהם. אפס אם כה חפצת, עשה כטוב וכישר בעיניך; אבל בל נשכחה דברינו, אשר בגללם הנך שלוח אלי. המלך שם המשרה על שכמי לעשות דברו את מלאכי הקדושים. נשיא ראש אנשי הקדושים האלה יביא רעה גדולה על אחינו בירושלים, אם לא אמלא אחריו לבגוד במלכי. אפס לא רק באלה לבד נסני אלהים היום, הסכת נא ושמע עוד רעות רבות מאלה: בני עיר סרנסה שלחו להגיד להמלך, כי נכונים הם לשום כתר מלכות עירם בראשו, אבל לא יתנוהו להביא בשעריהם חיל ונציבי המלך. ואלי ציר שלוח מהם לאמר, כי ידם נטויה להשמיד ולהרוג את כל עם היהודים היושב בקרבם, אם לא אשפיע על המלך לטובתם. עתה תראה, אברהם, כי נבגוד במלך עושה חסד וטוב לכל העמים, אשר בצל כנפיו יחסיו. עתה נחקרה נא לדעת, מדוע בחר המלך רק כי להיות המליץ בינו ובין מלאכי הקדושים? האמנם רק אנכי הנאמן בכל ביתו הנני? ואולי טמנו בזה פח לי שונאי הרבים?

– אבל, אלוף יהודה – אמר אברהם, הן הדבר ברור, כי ראש עדת גבורי הקדושים והעם, אשר בסרגסה, החליטו לעשות כלה לשארית יהודה, אם לא תתן יד לפושעים האלה. אפס אם תעמוד לימינם, אז עליך לבגד בגד במלכך ואז אבד תאבד אתה וגם אנחנו כלנו אבדנו אתך יחד, – כי זאת היה לחק בין העמים, אשר אם גם איש יהודי אחד יחטא, אז על כל היהודים יצא הקצף, וישאו עונו אתו יחד. ולכן עלינו למצוא הדרך, אשר תישר גם בעיני המלך וגם שונאינו לא יוכלו להתגולל עלינו.

– דבריך טובים ונכוחים, אברהם, ועלינו עוד לחשוב מחשבות בדבר זה, אולי נצליח לצאת בשלום מכל אלה.

אברהם אמר לקום, אבל האיש יהודה נשא דבריו עוד לאמר:

– אברהם! בעת צרה כזאת אל נא נעזב איש את רעהו. עתה הואילה נא להגיד לי גם כן, הרבים המה מכריך ומיודעיך בזה? –

– חכמי העם ידעוני רק בשם “אברהם הסופר”, וזה ימים רבים נסתרה דרכי גם מהם, ובל ידעו ממני מה.

– טוב הדבר, אם כן לא ישים איש גם פה לך לב אם תבקרני בפעם בפעם, אתה תבוא אלי כאחד מתלמידי הרבים הבאים לשמוע מפי דבר ה'. אולי שמעה אזנך והגידו לך, כי אכלכל אותם בביתי וארוחתם תמיד על שלחני. בוא נא, אברהם, גם אתה ביניהם. ולמען נוכל להגיע אל המטרה, אשר אליה נשים לבנו עתה, עליך לתת המסוה הזה על פניך ימים אחדים. לך עתה, איש פלאי, ממני בצל הלילה ובסתר פנים, ושוב אלי לאור יומם ולעיני השמש… –

כטל וכמטר על נפש עיפה הרעיפו על לב אברהם דברי יהודה האחרונים, ויקח את יד יהודה וישקה. גם יהודה נטה לו חן, ויתקע לו את כפו מלא נחת, רצון ואהבה.

 

XII. מי הוּא הָאַלְמוֹנִי.    🔗

ויהי ממחרת בצהרים ואברהם נגש אל שערי בית יהודה. אחרי אשר הגיד להשוער, כי הוא אחד מבני הנעורים השוקדים על דלתות בית ספר האלוף יהודה, הוליכהו השוער כרגע אל אחד מחדרי הבית פנימה, אשר היה מלא מפא אל פה צעירים מתלמידי יהודה הלוי. בתוך החדר עמד שלחן ערוך גדול בכלי חמדה: אגנות, קערות וכפות כסף, שכינים ומזלגות וכל כלי אכל למיניהם. רבים מבני הנעורים התהלכו הנה והנה או עמדו הכן על מקומם ונדברו יחדו. בני הנעורים אחזו בכפם מגבעות רחבות-שולים ונסבות למעלה, וייחלו עד כי ישימו לחם ויקראום לבוא אל האכל. כאשר בא אברהם אל הבית פנימה, חלף ועבר על פני להקת צעירי ימים, אשר עמדו במערכה בראשונה, ויעמוד אצל אחד מחלוני החדר; ואף כי בלט והצנע לכת בא אברהם הביתה, בכל זאת הקשיבו הנערים אל בואו וישימו לב לו, נשאו עיניהם אליו משתאים מחרישים לדעת מי הוא זה האיש הנכרי והזר אשר בא בקהלם? איש אשר לא יכול להתחשב עוד בין צעירים לימים ותלמידי בית הספר?

– מי זה הוא האיש, אשר בא אך רגע אל הבית והעומד שמה לנגדנו? – נשא את קולו אחד מבני הנעורים, והוא נודע בשם “יצחק האדמוני”.

– אבל היעז איש זר לרמוס חצרות יהודה ולבוא שעריו, ופיו לא שאל? – קרא אחד מבני הנעורים משתאה.

– ומדוע לא – ענה שנית האדמוני – האמנם תדמה, כי השוער ידרוש ויחקור את כל הבא אל אהלי יהודה? ומדוע זה לא יוכל לבוא גם מתרפה ועצל מלקק קערות זרים להתגנב אלינו ולהתערב בנו, לאכול לחם עצלות מפת-בג אלופנו?

– אבל הכרת פניו תענה בו, כי לא איש ריק ופוחז הנהו – אמר השני.

והצעיר, אשר קנא לאברהם וירב ריבו עם האדמוני, נגש אל אברהם וישא דברו אליו:

– שאֵני, איש זר ונכרי, אם ערב לבי לגשת אליך ולנסות דברי לך – אמר העלם, ובשת עלומים כסתה פניו – הנה באת בחברתנו בראשונה, אולי זר הנך גם בעירנו, ואנכי אוכל להיות לעזר לך בעיר, כי ידעי את כל מוצאי העיר ומבואיה?

– העיר קרדובה לא זרה לי – ענה אברהם – רק זה ימים רבים הרחקתי ללכת מזה ולא הייתי בעיר, ומקירות לבי אברכך, איש חסד, על חפץ לבך הטהור לגמול טוב וחסד לי.

מדי דברם נראה על הסף איש זקן בן משק בית יהודה, ואחריו עבדים נושאים קערות מלאות אכל. הוא נתן אות, וכרגע קמה דממה. הנערים הצמאים לדבר ה', רעבים גם ללחם היו, וימהרו לשבת איש איש על מקומו, – וכאשר האדמוני נשא רגליו לגשת אל השלחן, נזורו כלם אחור ויתנו לו מקום לשבת ראש; אברהם אֵחר לגשת וישב בקצה השולחן. ויהי אחרי ברכו את הלחם, נשאו כלם את האכל אל פיהם. עד מהרה נפתחה הדלת והאלוף יהודה בא אל הבית. התלמידים קמו איש מתחתיו ויקדמו פניו, אבל יהודה הרים להם ידו לאות כי ישבו תחתם. וישא יהודה את עיניו אל השלחן מסביב וירא את אברהם יושב על קצה השני ממולו ויאר פניו אליו, אחרי כן נגש אל ראש השלחן וישב, וישימו לפניו אכל.

– עבודת מסחרי – אמר יהודה – עצרה בעדי זה ימים רבים מבוא אליכם, אבל לבי לא עצר כח עוד לבלתי ראות פניכם ולדעת השלום לכם.

– אולי יש חדשות – הוסיף יהודה לדבר – אשר נפלו בעולם המדע והשירה? ספרו נא לי, אולי יש דבר,אשר נוכל לחוות דעה עליו.

כלם החרישו רגעים אחדים וישבו דומם, אחרי כן קם האדמוני ממושבו ויתן את קולו לאמר:

– בעולם השירה רבות ידובר עתה בשיר החדש “הקרב” או “על צחוק האישקוקי”. הצחוק הזה ישוה לנגדנו שני מחנות וצבאות גבורים עומדם מערכה מול מערכה וילחמו במלחמת תנופה; והנה הצחוק הזה מצא לו מהלכים גם בעירנו ועליו נשא המשורר את משלו וישר את שירו. עיני לא ראו את השיר החדש הזה ונפשי לא אִותה לראותו, כי לפי מראה עיני, תכנית השיר וענינו יחלו שפת הקדש.

הנער שמואל, אשר הגין על אברהם, לא נתן לו לכלות דבריו, ויאמר:

– ולי נדמה ההפך, כי גם האיש, אשר מלא יראת אלהים וחרד אל שירי קדש, יוכל לשבוע נחת גם משירי חול.

– עיני ראו את השיר, אשר עליו יתוכחו חברי – אמר עוד אחד מהנערים – ולבי מלא ממנו עדן ועונג. השיר מלא חן ושכל טוב, מעשה ידי איש יודע ומבין, סופר מהיר ויוצר אמן, הוא.

– אבל מי יוכיח על פנינו, אחי ורעי – נשא שלישי מהנערים דברו – אם לא שירי חול האלה יקריבו אש זרה על מזבח הקדש? כל שירי הערביים חולין הם ורק שירת ציון קדש היא, ועלינו לבכר את הקדש על החול.

יהודה, אשר הקשיב את הוכוחים, ישב רגעים אחדים תפוש בשרעפיו, אחרי כן נשא עיניו אל אברהם, אשר ישב ממולו, ויקרא אליו לאמר:

– נפשי אותה, אברהם,לשמוע גם את דעתך על זה, – ומדוע לא – ענה שנית האדמוני – האמנם תדמה, כי השוער ידרוש ויחקור את כל הבא אל אהלי יהודה? ומדוע זה לא יוכל לבוא גם מתרפה ועצל מלקק קערות זרים להתגנב אלינו ולהתערב בנו, לאכול לחם עצלות מפת-בג אלופנו?

– אבל הכרת פניו תענה בו, כי לא איש ריק ופוחז הנהו – אמר השני.

והצעיר, אשר קנא לאברהם וירב ריבו עם האדמוני, נגש אל אברהם וישא דברו אליו:

– שאֵני, איש זר ונכרי, אם ערב לבי לגשת אליך ולנסות דברי לך – אמר העלם, ובשת עלומים כסתה פניו – הנה באת בחברתנו בראשונה, אולי זר הנך גם בעירנו, ואנכי אוכל להיות לעזר לך בעיר, כי ידעי את כל מוצאי העיר ומבואיה?

– העיר קרדובה לא זרה לי – ענה אברהם – רק זה ימים רבים הרחקתי ללכת מזה ולא הייתי בעיר, ומקירות לבי אברכך, איש חסד, על חפץ לבך הטהור לגמול טוב וחסד לי.

מדי דברם נראה על הסף איש זקן בן משק בית יהודה, ואחריו עבדים נושאים קערות מלאות אכל. הוא נתן אות, וכרגע קמה דממה. הנערים הצמאים לדבר ה', רעבים גם ללחם היו, וימהרו לשבת איש איש על מקומו, – וכאשר האדמוני נשא רגליו לגשת אל השלחן, נזורו כלם אחור ויתנו לו מקום לשבת ראש; אברהם אֵחר לגשת וישב בקצה השולחן. ויהי אחרי ברכו את הלחם, נשאו כלם את האכל אל פיהם. עד מהרה נפתחה הדלת והאלוף יהודה בא אל הבית. התלמידים קמו איש מתחתיו ויקדמו פניו, אבל יהודה הרים להם ידו לאות כי ישבו תחתם. וישא יהודה את עיניו אל השלחן מסביב וירא את אברהם יושב על קצה השני ממולו ויאר פניו אליו, אחרי כן נגש אל ראש השלחן וישב, וישימו לפניו אכל.

– עבודת מסחרי – אמר יהודה – עצרה בעדי זה ימים רבים מבוא אליכם, אבל לבי לא עצר כח עוד לבלתי ראות פניכם ולדעת השלום לכם.

– אולי יש חדשות – הוסיף יהודה לדבר – אשר נפלו בעולם המדע והשירה? ספרו נא לי, אולי יש דבר,אשר נוכל לחוות דעה עליו.

כלם החרישו רגעים אחדים וישבו דומם, אחרי כן קם האדמוני ממושבו ויתן את קולו לאמר:

– בעולם השירה רבות ידובר עתה בשיר החדש “הקרב” או “על צחוק האישקוקי”. הצחוק הזה ישוה לנגדנו שני מחנות וצבאות גבורים עומדם מערכה מול מערכה וילחמו במלחמת תנופה; והנה הצחוק הזה מצא לו מהלכים גם בעירנו ועליו נשא המשורר את משלו וישר את שירו. עיני לא ראו את השיר החדש הזה ונפשי לא אִותה לראותו, כי לפי מראה עיני, תכנית השיר וענינו יחלו שפת הקדש.

הנער שמואל, אשר הגין על אברהם, לא נתן לו לכלות דבריו, ויאמר:

– ולי נדמה ההפך, כי גם האיש, אשר מלא יראת אלהים וחרד אל שירי קדש, יוכל לשבוע נחת גם משירי חול.

– עיני ראו את השיר, אשר עליו יתוכחו חברי – אמר עוד אחד מהנערים – ולבי מלא ממנו עדן ועונג. השיר מלא חן ושכל טוב, מעשה ידי איש יודע ומבין, סופר מהיר ויוצר אמן, הוא.

– אבל מי יוכיח על פנינו, אחי ורעי – נשא שלישי מהנערים דברו – אם לא שירי חול האלה יקריבו אש זרה על מזבח הקדש? כל שירי הערביים חולין הם ורק שירת ציון קדש היא, ועלינו לבכר את הקדש על החול.

יהודה, אשר הקשיב את הוכוחים, ישב רגעים אחדים תפוש בשרעפיו, אחרי כן נשא עיניו אל אברהם, אשר ישב ממולו, ויקרא אליו לאמר:

– נפשי אותה, אברהם,לשמוע גם את דעתך על זה, הזאת תרחיב גבולה ותמצא לה מהלכים בארץ, אז תרחיב גם תגדיל גבול שפת העם, תנעים נאומה, תיטיב טעמה וטעם כל העם כלו.

– נפלא הדבר הזה! –קרא אחד מבני הנעורים משתאה – אבל מי יגיד לנו, היש גם לשפת קדשנו הסגולה הטובה הזאת, כי המשורר ימשל בה כאות נפשו, להטותה הדרך אל כל, אשר יהיה רוחו ללכת?

– גם לי קשה להאמין, כי יהיה לאל ידי משורר עברי, אם גם שפתו אתו והוא אדון לה, לנסות כחו במלאכת השירה החדשה הזאת – הוסיף יהודה וימלא דבר תלמידו.

– אבל לבי יאמר לי–ענה אברהם–כי יש ויש לאל ידינו לעשות כמעשה אלה השירים גם בשפת קדשנו, כי אנכי בנפשי נסיתי כחי בזה, ואף כי חפצי הצליח בידי רק מעט.

האדמוני, אשר האיש הזר היה לו לקוץ מכאיב, מרב קנאה וכעס אליו, גמר אמר בלבו להוריד כבודו לפני הנדיב יהודה ולעיני כל בני הנעורים, ולכן לא נתן לאברהם לכלות דבריו, ויאמר במרמה: “אם כן, יואל נא מורנו ואלופנו לבקש את פני האיש הזה, כי יתן לנו כרגע אות ומופת על כשרונו הטוב הזה”.

– בל אכחד תחת לשוני – ענה יהודה – כי מאד ישמח לבי לראות עושה פלא כזה; אבל לבל תדמה, כי הנני בא לנסותך, הנה תוכל לעשות כטוב בעיניך–למלא חפצי זה, או לחדל. –

ויחרש אברהם רגעים אחדים, אחרי כן פתח את פיהו ויאמר:

– בכל לבבי הנני למלאות אחריך, אלוף יהודה. אפס גם לבי סמוך ובטוח, כי לא תבקש גדולות ונפלאות ממני; והיה אם יאבה ה' וחפצי בידי יצליח, אז יראו גם חברי וישמחו, וילמדו לשונם לעשות כמוני.

– אם כן אפוא, טוב הדבר, זאת עשה–ענה יהודה–גשה אלי ושב פה לימיני, לבל יכבד עליך הדבר בשבתך רחוק ממני, להרים קולך. דבר השירה ותכניתה, אם חפץ אתה, תוכל לבחר לך עצם הענין הזה, אשר דברנו פה על-אודותיו ועליו התוכחנו. השיר בעל שלש דלתות יהיה, כל דלת בעלת שתי צלעות, וכל צלע תחצה לשתים, ומחציתן מקבילות אשה אל אחותה, מתאימות על קצותן, וקול אחד תענינה, גם מדה אחת ומספר אחד לכל חלקי השיר לנקודיהם. הנך רואה, אברהם, כי הכבדתי את עולי עליך. –

ויקם אברהם ממקום שבתו ויגש אל יהודה. הנערים קדמו פניו באהבה ויתנו לו מקום לשבת ראש על יד ימין האלוף יהודה–ואחרי התבוננו רגע, נשא משלו ויאמר:

ירד הליל, אור בקר יופיע,

יגרש אפל, ענני חשך יגיה;

מקור החרף, זיז שדי יגועון,

אביב ישלח רוחו, שנית יבראון.

אפס אנקת אֵבל, צרה נאלמה,

וטובי לב יריעו, ישאו קול ברמה;

יאזר חיל גבור, נאדר בכח,

ינוס רך-הלבב, מלחמה יריח.

עורי עורי בת ציון, קחי כנורך,

היטיבי נגן, השמיעי קול שירך,

תדרוך נפשך עז, צעיף אפל הסירי,

חדשי נעוריך, לילה כיום תאירי!

כטל אורות הרעיפו זך לקחו ואמרי-נעם אלה, אשר אברהם הביעם בלב מלא רגש נעלה. אברהם לא נשא ראשו ולא רמו עיניו בדברו, אך כיודע נגן ומנצח בנגינות השכיל אל דברו, להרים ולהשפיל קולו ולפחת בו רוח חיים. כמו אסורים בזיקים אל כסאותם ישבו בני הנעורים, הטו אזן קשבת וישמעו את השירה, ולבם השתומם בקרבם. אך יהודה קם ויקרא בקול:

– אבל מי אתה, אברהם? חי נפשי, כי הנך הענק אבן-עזרא!

– כן! הנני אברהם אבן-עזרא מעיר טולידה…– ענה אברהם בהשפילו ראשו ובהורידו לארץ עיניו.

לב יהודה רחש, ולא יכול להתאפק עוד, ויקח את אברהם בין זרועותיו ויחבקהו וישקהו, ויאמר אליו בלט:

– אברהם, אנכי אהיה לך לאב, ואתה תהיה לי לבן, כי בן אין לי.

 

XIII. חֻלְדָּה.    🔗

כל החזיון הזה, אשר ראתה עדת בני הנעורים, בהתודע אברהם אל יהודה, היה כמקסם קסם בעיניהם. משתאה נשאר כל איש תחתיו וכאלמים לא פתחו את פיהם. יהודה לא שם לבו אליהם – וכן גם אנחנו בל נשים להם לב עוד – הוא אחז את אברהם בכפו ויוליכהו אל החדר הפנימי. ויהי כאשר ישבו איש על מקומו, נשא יהודה דברו לאמר:

– אברהם אוהבי, נפשי כלתה אחריך כל הימים, כל ישעי וכל חפצי היה לראות את פניך, והנה כאשר הביאך ה' היום אלי, האוכל לעזבך? התוכל גם אתה להתאכזר כה, אברהם, ללכת ממני ולעזבני? היוכלו שני אנשים כמונו, אחרי אשר הקרה ה' כי נועדנו יחדיו, להפרד איש מעל אחיו? חפצי, אברהם, כי לא רק רגשי אהבה יאסרונו יחד, כי אם יואל ה', ויעשה אותנו אגודה אחת… אבל הידעת, אברהם, את חולדה בתי?

– הידעתי את חולדה בתך, הנאהבה והנעימה לך? האוכל לכחד ולהעלים זאת ממך,איש-חמודות? האוכל לבלי פתוח לך סגור לבי? נגדה נא ליושבי בשמים ונגדך הנני מזכיר את עוני, כי זה כבר עיני בתך הרהיבוני, ונפשי היתה לשלל לה. אהבתי את בתך, אהבתי אותה בכל לבבי, בכל נפשי!…

רעדה אחזתו בדברו את הדברים האלה. בין תקוה ופחד חכה עתה, מה יענה האיש יהודה על דברו. אכן יהודה ענה בשובה ונחת, לאמר:

– אל יפול לבך, אברהם, על זה, כי מה' יצא הדבר, ומאד שמח לבי, כי הכלי היקר, אשר שב אלי מירושלים על ידך, יתן לי אות לטובה. קומה אתה, ידיד נפשי, ולכה אחרי, והצגתיך לפני בתי…

– בשמחה אלך אחריך – אמר אברהם דברו – אבל אחת אבקש ממך בטרם נלכה: אם אמנם כלתה נפשי לקחת מידך מנת כוסי וחלקי הטוב הזה בחיים, אבל לבך יחוש כמוני, כי לא טוב הדבר לבוא לפתע פתאום אל חולדה, להגיד לה דברנו זה ולדרוש ממנה, כי תמהר להוציא משפטה על אודותי; נתן לה עת ומועד לחשב דרכה ולעשות מעשיה בהשכל ודעת. עתה, כאשר החלות להראות לי את טובך, הואילה למשוך חסדך זה לי ולהאיר פניך אלי, למען תראה בתך עין בעין, כי טוב אני בעיניך ותשא פני. אבל הזהר לך, לבלתי תת לה כל אות, כי אותה הוכחת לי לאשה. חפץ אני לנסות כחי ולקנות את לבבה, למען אוכל אז לקחת מידך לא מנחת שוא חלילה, רק מנחה טהורה על מזבח לבבי. –

– הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה, אברהם; אך נכון לבי ובטוח, כי תפיק רצון גם מבתי, ולבה יבין לדעת, כי אתה הגבר, אשר יביא ברכה ושלום בלבה, ותוכלו לחיות יחד חיי שלוה וענג, שבעי רצון ואושר.

יהודה ישב שנית על כסאו, אשר קם לפני רגע מעליו, ויקח חליל-כסף בידו ויתן אות אל אחד מעבדיו, אשר במסדרון, ויפקידהו על בתו להגיד לה, כי הוא ורעו הטוב אבן-עזרא מבקשים אותה, כי תתנם לבוא ולראות פניה. אחרי כן נשא יהודה פניו אל אברהם ואמר:

– בטרם נבוא לחדר בתי, הואילה נא, ידידי, לספר לי כל המוצאות אותך, למען נדע איך לכלכל מעשינו לימים יבואו.

וימלא אברהם אחרי יהודה ויספר לו את כל אשר קרהו בימי שני חייו המעטים והרעים. אבל דבריו היו מעטים, ויכחד רבות תחת לשונו. כן העלים מיהודה דבר הספר, אשר שלח אליו ויקרא אליו לשוא לעזרה בעת צרתו, וכי יהודה גם לא ענה אותו דבר. גם החריש ולא הגיד לו, כי הוא הוא, אשר פדה את נפש בתו משחת, כאשר צללה בנהר. כשמוע יהודה את התלאות,אשר מצאו את אברהם, נכמרו עליו רחמיו ועיניו מלאו דמעה. ויהי כאשר כלה אברהם לדבר, ויקרא אליו יהודה לאמר:

– אבל הגידה נא לי, אברהם, מדוע כה התאכזר לבך בצר לך ולא פנית אף פעם אלי. האמנם יראת פן אשיב את פניך ריקם? ואני עוד לא קפצתי את ידי מכל תלמיד-חכם בעת עניו!

נכלם ונבוך עמד אברהם רגעים אחדים, אחרי כן התחזק ויען לאמר:

– אנא, אלוף יהודה, אל תרשיעני. לא ערב לבי אז לבקש ממך כי תגמלני טוב, בטרם ידעתני פנים אל פנים. –

העבד בא להגיד, כי חולדה מחכה לבואם. המה באו לחדר משכנה; יהודה עבר לפניו, חולדה רצה לקראת אביה ותקדם פניו בשמחה. ויהי כאשר נשאה עיניה ותרא את אברהם עומד לנגדה, והנה היא נצבה כנטועה במסמרות על מקומה. ויחרד יהודה חרדה גדולה, ויקרא אליה לאמר: “מה לך, בתי?”

אבל כמעט רגע קמה סערת רוחה לדממה, ותען ותאמר:

– אבל, אבי, הלא זה הוא איש מושיעי ומפלטי מות! זה הוא הגבר, אשר השליך את נפשו מנגד ויבוא במעמקי מים, למלט משחת חיי!

– אברהם! אתה?… – קרא יהודה

– אנכי המאֻשר בארץ הייתי, ובי בחר ה' להיות למלאך מושיע לבתך. אבל כל אשר עשיתי אני, עשה גם כל איש בלעדי.

– בי, אבי, אל תאמין לו! – נתנה חולדה את קולה – בנפשי נשבעתי לך, כי כפשע היה גם בינו ובין המות. ולמען הציל את נפשי, חרף האיש הזה את נפשו למות, עתה, אבי, הבה נשלם להאיש הזה כמעשהו ופעלו הטוב, אשר גמלני. אבל הה! מה נשיב לו? היש שכר בארץ לפעולה, אשר כזאת?

העלמה נגשה אל אברהם, ובשת עלומים כסתה פניה, ותשא דברה אליו ותאמר:

– אחרי עשותך כל אלה, איש מושיעי, יכולת להתאכזר ככה ולהסתר ממנו? מה כלה לבי ולב אבי לראות פני האיש, אשר הגדיל כה לעשות! האם לא יכולת לדעת, מה עגמה נפשנו לראות, כי זה האיש, אשר גמל לנו רב טוב וחסד, יביט עתה עלינו בשאט נפש ויבזנו בלבו? אבל מה הוא הדבר הזה, אשר אני עושה? מה לנו לזכור ראשונות עתה כאשר מצאנוך? הנך כיום בידנו, ובל נרפך עוד… האין זאת, אבי? ***

כמו שחר נשקפה העלמה רבת החן בדברה, ואברהם לא יכול להסיר עיניו ממנה. הוא חפץ לענות אותה דבר. לבו נמלא מלים, אבל לשוא! לשונו דבקה לחכו, רק שפתיו נעו, והוא כמו מדבר אל לבו: סבי עיניך מנגדי, שהן הרהיבוני!…

גם לב יהודה נסער מאד, ויקרא ויאמר:

– אברהם ידיד לבי, מאז דרכה רגלך על סף ביתי כחולם הנני. כל רגע תגלה עיני לראות, כי גדול אתה ומהולל מאד! ברגע קטן היית כאחד מילידי ביתי, וכמעט דעת בל אוּכל, איך יכולנו לחיות בלעדיך עד עתה!

שבע רצון ומלא נחת הביט יהודה אל פני אברהם, רק הוא השפיל לארץ עיניו ולא יכול לענות דבר. יהודה ראה ויבן סערת לבו, ולכן נשא אל חולדה פניו, ויאמר:

– כן דברת, בתי, נאחז בו ובל נרפנו עוד; ולבי נכון ובטוח, חולדה, כי גם את עשה תעשי את כל, אשר תוכלי, למען הפיק רצוננו הטוב הזה… אבל הידעת, בתי, מי הוא האיש הנצב עמך בזה?

–מה לי לדעת זאת, אבי? מה לי ולשמו? האם אין די למעני לדעת, כי האיש, אשר פדה נפשי ממות, נצב פה לפני?…

– אבל, בתי, אם לאיש הזה עוד שם כשמן תורק על פני חוץ? אם אומר לך, כי כלם יעריצו ויקדישו את השם הזה? אם…

– אנא, אלופי, אל תכלימני – קרא אברהם, מבלי תת ליהודה לכלות דבריו.

– שמעי, בתי, בל ארבה מלים ואאריך לשון עוד. האיש הזה העומד לנגדך, הוא אברהם אבן-עזרא!

– אבן-עזרא! – קראה חולדה בגילה וברעדה – המנצח בנגינות, אשר שיריו ירנינו לב וישעשעו נפשי תמיד?

– הנני להגיד לך, אברהם, – אמר יהודה – כי אם גם בידו האחת יסר יסרני יה ולא נתן לי בן יורש אותי, אמנם בידו השנית הגדיל ה' והפליא חסדו עמדי, כי נתן לי בת משכלת כזאת. ולכן למדתיה לשון שפת קדשנו, חנכתיה מנער להבין ולהשכיל מבחר שירי ציון, ועל לוח לבה חרותים ספריך ויציר כפיך הטוב, “חכמת הנגינה והשיר”, אשר מלאו כל בתי נפשה ועוררו רוחה אליהם.

– האושר והטוב – אמר אברהם–אשר אשבע היום אתכם, רעי האהובים, רבים יתר מדי לבן אדם, ובל אעצר כח כמעט לשאת אותם. ומה הנה התלאות, אשר מצאוני עד עתה, לעומת הענג והעדן, אשר אתענג עמכם היום? חולדה, מה מאֻשר חלקי בארץ, כי גם את תמצאי נחת מפרי מעללי, אשר פעלתי ועשיתי בידים רפות!

– אשר פעלת בידים רפות! קטן אתה בעיניך, ענו ושפל-רוח מאד, אברהם! קראה העלמה – שמך מהולל ומפואר בפי כל זה כבר.

יהודה נפל על צוארי בתו ויחבק אותה, וינח את ראשה היפה על לבו, וינשקנה מנשיקות פיו ויאמר:

– עתה, בתי, נתאמץ להמתיק לידידנו ימי שבתו בביתנו. ידע נא, כי גם אנחנו נדע להוקיר ערכו, למען ישא גם הוא פנינו וימצא חפץ בנו…

כה נדברו שני האנשים האלה איש אל רעהו יחדו עוד עת לא מעט בשבתם בחדר חולדה, ויהי בעיניהם כרגעים אחדים. שלשתם יחד התענגו על רב טובה משלחן מלא נחת דשן ושמן, ונפשותם נקשרו מן העת ההיא בעבותות אהבה נאמנה.

 

XIV. הַמְכְּתָּב.    🔗

למלאות חפץ אוהביו התישב אברהם בבית יהודה. כרע כאח התהלך אתו האלוף כל היום, הושיבהו על יד ימינו ולא נתנהו ללכת מעל פניו. מיום אל יום קרבו זה אל זה לבות שני אנשי הרוח האלה ונפשותם נקשרו יחד ויהיו שניהם כאיש אחד. שניהם משוררים מצוינים, חכמים ומפורסמים. שניהם ישרי לב ותמימי דרך עושי טוב בעיני אלהים ואדם. ושניהם אהבו את עמם אהבה גדולה וידאגו להרחיק את הרעה הנשקפת לאחיהם בארץ הקדושה.

כן הלכה וגדלה האהבה ביניהם מיום אל יום, וכל אשר הרבה אברהם לשבת בבית יהודה, נוכח לבו לדעת, כי גדול מאד האיש יהודה וכי גבר תמים וטהר נפש הוא, אשר מעטים כמוהו.

שבתו בבית יהודה כל היום נתנהו להתענג גם באור פני חולדה. הוא יכול לדבר עמה באין מפריע. ואם גם זעיר שם כסו צללי ערב את פני בת-נדיב הזאת, אבל לעומת זאת נגלו עתה לפניו כספר כל כשרונותיה הטובים. ובכל זאת עוד לא שקט לבו, עוד רחפה רוחו בין תקוה ופחד, מבלי דעת ההצליח ה' את דרכו אם לא? היתן ה' רוח בלבה לאהבו גם היא ולדבקה בו? ותקטן בעיניו, אשר העלמה ששה כל פעם לקראתו, אשר הביטה אליו בעינים מפיקות רצון ואהבה, וכי פניה אדמו בדברה עמו, ובלי חמדה נתנה אותו ללכת מעל מפניה. כל אלה עד לא הרגיעו רוחו ולבו לא היה עוד בטוח באשרו.

והעלם משה, בן אחי יהודה, היה עוד רך וענוג מאד, אך תוכו היה לב רגש מלא רוח ואש עלומים. הוא כבד את אברהם מאד, נפשו דבקה בו, הלך אחריו וישרתהו, ולא קנא בו, אשר בת דודו האירה פניה אליו. גם חולדה לא בקשה עוד תואנות לו, להכעיסהו תמרורים…

נבוא נא, קורא יקר, בחדר העלמה הצעירה. עינינו תחזינה אותה שמה מתהלכת אחת הנה ואחת הנה תפושה ברעיונותיה. פניה יגידו לנו, כי לבה נלחם בקרבה, אך עתה כבר שבתה המלחמה, והיא תבקש עצה ותחבולה להוציא לפעולה את אשר החליטה בלבה.

אחרי אשר נודע לה, כי האיש אבן-עזרא מציל נפשה הוא, וכי הוא זה האיש, אשר העיד בה זה פעמים ושלש להזהר לבל תמוט רגלה, ואחרי ראותה כי גם אביה אהבוֹ, נוכחה לדעת, כי אברהם יאהבנה, וכי אביה הוכיח אותה לו; ואז כמו הקיצה משנתה.

שאננה ושוקטה מנעוריה ישבה חולדה תחת צל קורת בית אביה. מה רחוקה היתה היא, העבריה בת יהודה, מחצר המלך והמלכה ומכל שאונם ותענוגותיהם. מה לה ולאביר הקדושים, כי תמצא חפץ בו?… מה לה ולכל החיים הזרים האלה? בא היום לשכוח כל התענוגות האלה. ובאמץ רוח גזורה עתה אחור מהם, ותשב שנית אל חיק אבותיה הישרים וחייהם השאננים והטהורים. ביניהם מצאה עתה את אברהם נאמן לפניה; לבה אמר לה, כי אם עד עתה לא אסרה עוד אליו בעבותות האהבה, אבל רחשי גיל מלאו את לבה למראהו ותדע, כי לא ירחק היום ואהבת נפש תאהבהו.

אבל הימים לא ינוחו, והנה בא היום, אשר הבטיחה את ארטור ללכת אחריו לראות בחג מלחמת השורים. זה פעמים ושלש שלח להגיד לה, כי זכור תזכור לשמור מוצא שפתיה ולהיות נכונה ליום הזה, והיא לא עצרה כח להגיד לו, כי לא תוכל למלאות אחריו. גם לא מצאה און לה לגלות אזן אביה ולספר לו את הדברים האלה. יהודה גם אברהם לא הגידו לה עוד חפצם, אבל לא נסתר מנגד עיניה, כי אם תצא עתה ללכת אחרי ארטור לראות בחג, אף כי תעשה מעשיה אלה בלב טהור, בל יאבה אברהם סלוח לה, ואז תהרס בידיה את הבית, אשר ידי אביה וידי אברהם היו מלאות עתה עבודה לבנות למענה, ובזה תקרע גם לבות שניהם לגזרים…

על זאת התהלכה הלוך ושוב בחדרה ולא מצאה מרגוע לנפשה ומנוח לכף רגלה. היא החליטה עתה לבלתי לכת אחרי הגבור, אבל לא ידעה, איך להצדיק את נפשה על אשר לא תוכל לשמור את מוצא שפתיה. והאיש הזה הן הרבה כה להיטיב עמה ולהאיר פניו אליה כפעם בפעם!… על-כן החליטה לכתוב לו הכל בישר ותם לבה:

”צר לי מאד, נסיך בית במן, כי על ידי החליפות והתמורות, אשר חלפו עברו בבית אבותי בימים האלה, מנע ה' הטוב ממני לצאת אחריך לראות בהלחם גבורים; לבי יחוש מאד טובך וחסדך זה, אשר מצאתי רב חן בעיניך, להפליא אותי ולהנחילני כבוד ויקר, ומה גדול דאבון נפשי על אשר לא אוכל לקים את הבטחתי".

ככלותה לכתוב, סגרה את הספר ותחתמהו בטבעתה, ותתן אותו על יד אחד מעבדי אביה, כי ישאהו ויתנהו אל האיש, אשר שלחה אותו אליו; אחרי כן נשאה פעמיה ללכת לחדר אביה…

 

XV. חֻלְדָּה וְאָבִיהָ.    🔗

כדרכו תמיד, שש יהודה גם עתה לקראת בתו, לקחה על זרועותיו ויחבק אותה וישקה, ויקרא אליה בחן וחסד: “השלום בואך, בתי?”

– מקוה הנני, אבי, כי זה הדבר, אשר הנחני לבוא אליך, יביא שלום וברכה לכולנו; אבל אבי, הוציאה נא כל איש מעלינו, כי דבר סתר לי אליך –

וישלח יהודה מעל פניו את כל האנשים הנצבים עליו, ואת הדלת סגר אחריו.

– אבי – קראה חולדה, בהשפילה עיניה לארץ – אנכי באתי אליך היום להתודות לפניך, לתקן עותתי ולהיטיב את דרכי, ואתה כאב רחמן תשא לפשע בתך, ובעצתך הטובה תנחני.

– לשוא עמלך, בת רחמה, להחרידני, כי נפשי יודעת מאד את בתי, ולא יהיה לאל ידך להביא יראה ופחד בי על אודותיך; אבל אם בכל זאת חפצך להתודות לפני, בתי, תני תודה ככל אות נפשך. הגידי לי, מה המעל הזה אשר מעלת, ואיה החרם אשר לקחת ממנו? אפס העד העידותי בך, כי לא אשא פנים לך ונקה לא אנקך – אמר יהודה לבתו כמצחק.

– הנך מהתל בי, אבי, אבל לא התולים עמדי היום.

– אם כן, בתי, דברי דבריך, אזני קשובות לך.

– זה כשנים עשר יום, אבי, ממחרת היום ההוא, אשר עשתה המלכה משתה בית המלכות באחרונה, הבטחתי בפחזותי את הגבור לבית במן – אחרי הפציר בי מאד–ללכת אחריו לראות בחג לחם הגבורים עם פרים אבירים, אשר התקדש להיות בעוד יומים… ועתה בה הרגע שלחתי אליו דברי בספר להגיד לו, כי לא אוכל לצאת אחריו.–

כקול רעם מבשר סערה צללו אזני יהודה, בשמעו את בתו מדברת אליו את הדברים האלה, וידום רגעים אחדים, אחרי כן פתח את פיו ויאמר:

– כן דברת, בתי, לא דבר ריק הוא המעשה אשר עשית, ומי יודע אם לא הבאת עלינו בזה רעה גדולה. ידוע תדעי, בתי, כי ביד הגבור הפקד עתה גורל אלפי רבבות נפשות נקיים מבני עמנו, ומדוע נבהלת על פיך ונרצית לו כרגע? למה לא הגדת לו, כי לא תוכלי לעשות קטנה או גדולה ופי לא שאלת?

– שפוך חמתך עלי, אבי, על כי נבהלתי על פי ובחפזי הוצאתי מלים לפני הנסיך לבית במן. אבל, אבי, הנער הוליכני שולל וידיחני אחריו רגע קל; אולם כן יעשה לי אלהים, אם היתה בלבבי מחשבה רעה.

– ומה הניע עתה ויהפך לבך לשנות את דרכך? ובמה הצטדקת לפני הנסיך על אשר לא תוכלי עתה לשמור מוצא שפתיך?

– במכתבי גליתי לו את כל לבי, כאשר אגלה אותו עתה נכח פני ה' ולנגדך. הגדתי לו, כי התמורות והחליפות, אשר עברו חלפו בבית הורי, שנו את דרכי ויגדרו בעדי, מבלי תת לי לצאת אחריו…

– הואילי נא, בתי, להגיד לי ברור, אל מה ירזמו מליך?…

– מקוה הנני, אבי, כי עיני ולבי לא רמוני, אשר יש את נפשך לקרב עוד יותר את זה האיש אבן-עזרא אלינו.. טוב הדבר הזה גם בעיני, אבי, וכשר האיש אברהם גם לפני. הוא מציל-חיי, לבו לא עמד אף רגע, להשליך את נפשו מנגד בעדי, ואיך יעמוד לבי בי עתה, לבלתי אקדיש לו ימי שנותי ועתות חיי?…–

– חולדה, אישון בת-עיני!–צהל יהודה לקראתה – היי לי ברוכה, בת יקרה ונחמדה! הרגעים האלה רגעי אשרי הכי-גדולים המה בחיי. אבל… הרפי עוד, בתי… מי יודע, אם לא לשוא הגדלתי לי השמחה?… והנני מגיד לך מראש, בתי, אם יש עם לבבך להביא את נפשך לקרבן לי, אז אין חפץ לי בה. מנחתך רק אז תעלה לרצון לפני, אם תהיה לריח ניחוח גם לך…

– הרגיע נא רוחך, אב נעים, כל ישעי וכל חפצי נמלאו גם לי היום… אנכי, אבי, אוהבת את אברהם בכל תם לבי, בכל ישר נפשי.

חולדה בתי – קרא יהודה שמח וטוב לב – כמעט לא אכירך היום. אַת, בכרה קלה, האוהבת רק לשחוק ולשמוח, תדברי היום דבריך כמו איש רב-ימים. אבל הגידי נא, בתי, ועוצי לי עצה, איככה אבשר זאת לאברהם אוהבי?…

– אל נא, אבי, לא אתה תהיה המבשר! אנכי פתחתי פי ראשונה לדבר דברי אליך, ולכן לי משפט הבכורה! עלי לכלות את המעשה הזה, אשר החלותי אני. אבל בי, אבי, בל נעשה דברנו בחפזון ובבהלה. הניחה לי לנסות את אברהם עוד הפעם. אל תגד לו את דברנו זה. אל יודע לו לעת-עתה כל דבר…

– טוב הדבר, חולדה, עשי כטוב בעיניך!…

ויהודה, בטרם תלך, נפל על צוארה ויחבקנה. האב הטוב שתה מכוס האושר, שהשקתה אותו בתו הנאהבה והנעימה לו. היא שמעה, איך לב אביה דופק בקול דודים על לבה. ומה מלאו כל חדרי לבבה אושר, רב טוב ונחת!…

 

XVI. סֵפֶר-הַבְּרִית.    🔗

יהודה הלוי היה מאושר. כל משאלות לבו, כל ישעו וחפצו נמלאו לו בביתו. הוא מצא את האיש אבן-עזרא איש כלבבו, איש שאליו קותה נפשו; ראה ושמח לבו כי גם אבן-החן הזאת תתנוסס בנזר תפארת, אשר יציץ על ראשו. נפשות אברהם וחולדה נקרו יחד, וזאת נתנה ליהודה תקוה טובה, כי רצה ה' את מעשהו. גם ראה יהודה, כי גם מלאכת מעשהו מביתו וחוצה תתהלך במישרים; גם עניני הממלכה התנהלו היטב בעצתו. הוא ידע כל מוצאי עיר סרגסה ומבואיה, ולכן למען יבצר מאויבי המלך כל אשר יזמו לעשות, יעץ להמלך להניח צבא חילו להבקיע אל העיר לפתע פתאום. המלך מלא אחרי עצתו, וחילו בא אל עיר סרגסה כמו אל עיר מבוקעה. את הכל חשב המלך מראש עם יועצו יהודה ויעש את כל מעשהו בהשכל ודעת. כל בני החיל אשר בצבא המלך התחפשו וישנו פניהם לאכרים, לכורמים וליוגבים, ויתגנבו לבוא בתוך הבאים בכל שערי העיר, כמוכרי ממכרם ובהתקבצם אחד אחד ברחובות ובשוקים ויהיו לחיל גדול ולמספר עצום, הוציאו נשקם וכלי מלחמתם, אשר הסתירו עד כה מתחת למדם, ויצאו חלוצים ויתנפלו על השומרים הסובבים בעיר, ויקחו את שרי צבאות המתפרצים שבי בבתיהם, ויפתחו את אחד השערים אשר למערב העיר, ויתנו לבוא צבא רב וחיל גדול מגדודי המלך. כל צבאות המורדים לא מצאו ידיהם גם להקהל ולעמוד על נפשם, כי הקיפום צבאות המלך מסביב. ויהי כראות גדודי האויב וכל מחניהם, כי כלתה אליהם הרעה, ויבינו, כי למען מלט נפשם אין להם מוצא אחר, רק להניח כלי מלחמתם לרגלי המנצחים ולשוב כנכלמים הביתה. שרי הקדושים התמרמרו מאד על אשר יד המלך גברה עליהם כה על-נקלה, וחמת קנאה אכלתם. אבל המלך צוה את כל שרי החיל, לבל יפגעו אדם לרע בעיר, ולבל יתנו את צבאותם לשלול שלל ולבז בז; אולם גם פקד עליהם, לבל תחוס עינם על כל משביתי השלום בעיר, ולכן גמרו יושבי-העיר אמר בסתר לבם לחכות לעת מצוא, כאשר תבוא הרוחה להם. לבם נבא להם מאין צמחה הרעה, לכן מרה נפש העם על כל היהודים היושבים בקרבם, ויבקשו לשלוח יד בהם ולאבדם. אבל אנשי פקודות העיר יצאו ביד רמה נגדם ויעבירו קול במחנה לאמר: “מטעם המלך וגדוליו, כי נקה לא ינקה העם, אם יפול משערת ראש איש יהודי ארצה; ואם בני בליעל יזידו לפרוע פרעות, אז תפול האשמה על כל העדה, ועל כלם יצא הקצף”. כל העם ראה על אפם ועל חמתם, כי טוב יהיה להם לשבת עתה מריב גם נגד היהודים, והעיר שקטה.

מה פחד ורחב לבב יהודה לשמע הבשורה הזאת, כי הצליח ה' חפצו וחפץ מלכו!… מה מאד שמח לבו בראותו, כי רמה ידו להרים קרן מלכו ולהציל כאחד גם נפשות אחיו האמללים מחמת צורריהם ומתקוממיהם! גם כבוד אנשי הקדושים לא חלל. ידע יהודה להראות להמלך ולהוכיח על פניו, כי עליו לכפר פני הקדושים במנחה, אחרי אשר להעדה הקדושה הזאת אחוזות נחלה, ערי מבצר בכל הארצות ומדינות המלך, והיה כי תקראנה מלחמה בארץ ספרד, ונוסף אז גם צבא הקדושים על שונאיו. גם הראה יהודה להמלך לדעת, כי קהל הקדושים גדל ונכבד מאד בכל חצרות מלכי אירופה, ולכן יכול על-נקלה להעיר עליו חמת המלכים האלה, אם ישלח את המלאכים ריקם מעל פניו ולא יעשה להם הנחה.

ההצלחה האירה פניה לו גם בזה. ויהי אחרי ימים אחדים, כאשר נועץ המלך עם יתר שריו, קרא ליהודה לבוא לפניו, ויגד לו, כי נכון הנהו למלא אחרי עצתו, ויבקשהו לקחת דברים עם הציר הרספרד. ואף כי הגבור הכביד לבו בראשונה ויען את יהודה לאמר, כי בההנחה הזאת לא ירצה המלך לעדתו ולא יכפר פניה, בכל זאת החליט יהודה וראה בלבו, כי יהיה לאל ידו לשבור את ערפו הקשה ולהטותו לכרות ברית בשם כל העדה עם המלך. תקות יהודה לא נשארה מעל. כירח ימים אחרי החל יהודה דברו עם הצירים, נרצה לו קהל הקדושים והמלך פקד על יהודה לכתוב את ספר הברית.

אך “עמוד, עמוד! אל תעפיל לעלות ההרה ולעבור מזה והלאה!” קרא פה ליהודה אשרו וכוכבו הטוב. גם המלך, גם מלאכי הקדם הקשו ערפם ויתיצבו פה לשטן על דרכו. דבר המלך היה חזק עליו, אשר בספר הברית יהיה מפורש, אשר בקנאו למשיח ה‘, הואיל בחסדו לתת את איי בוליאר למנחה ללוחמי מלחמת ה’, למען הגדיל תפארת הלוחמים האלה ולהרבות כבודם על הארץ. המלך לא אבה גם שמוע, כי יבוא גם דבר לזכרון, כי האיים האלה המה רק כמו גאולה ותמורה, לכפר בהם פני הקדושים בעד האחוזה, אשר אביו אלפונזו המנצח נתן להם למורשה לפני מותו. המלך הרים ידו וישבע, כי טוב יהיה לו לקרא מלחמה ולריק חרבו, מאשר יכיר כי להם המשפט לקחת מידו את הארצות, אשר צוה אביו לתת להם לנחלה. ולעמת זה מלאכי הקדושים עמדו על דעתם באמרם, כי דבר המלך ודתו, אשר צוה לפני מותו, קדוש למענם, וכי המה רק בזאת יאותו להמלך, אם בספר הברית יהיה כתוב מפורש, כי המה הואילו רק בחסדם לקחת את איי בוליאר תמורת המורשה, אשר השאיר להם המלך אלפונזו. יהודה בקש תחבולות רבות לצאת מן המצר; כאחד היושבים ראשונה במלכות, היודעים להשכיל פיהם ולהסתיר האמת תחת לשונם, בחר לו גם יהודה לשון ערומים וידע לסבב פני הדברים, עד כי מצא הספר חן בעיני הצדדים. שניהם מצאו בו את אשר בקשו למצוא. וכאשר כלם כבר היו בטוחים, כי קרובים הם למחוז חפצם, והנה לפתע פתאום נשא רוח רע והביא אסון, אשר נצב לשטן ליהודה ויהרס עד היסוד כל אשר בנה.

 

XVII. אַרְטוּר בִּמְעוֹן חֻלְדָּה.    🔗

חולדה ישבה בדד בחדר משכנה. היא זכרה עתה את הרביד, אשר זה לפני ימים החלה לעשות אותו בכסף למען האיש אשר הציל את נפשה, ואשר אמנם אחרי כן שמה אותו בארון ותשכחהו… היא הוציאה אותו עתה שנית ותאמר בלבה לכלות המלאכה ולעשות ברקמה את הלקח הטוב, אשר נתן לה האיש זה פעמים ושלש.

תפושה בשרעפיה ישבה העלמה, והנה לפתע פתאום נפתחה הדלת בשאון, ואמתה באה בחפזון החדרה, ואחריה נראה העלם ארטור לבית במן, פניו פני להבים ומעיניו התמלטו כידודי אש. רעדה אחזה את חולדה ונפשה נבהלה מאד למראהו. העלם השתחוה לפניה וישא את קולו, וכמו נפשו יצאה בדברו לאמר:

– הואילי נא, בת נדיב, להגיד לי פשר דבר, מה ראית על ככה להריץ לי אגרתך ולהכעיסני תמרורים. הדברים, אשר הפליט עטך, אין להשיב ובל ימחו עוד מעל ספר, אך הנני דורש ומבקש ממך, כי מחה תמחים ותסירים מעל לוח לבך. ראי, הכל הכל הוכן ליום החג הזה, ועתה לפני בוא יום הגדול והקדוש הזה נתת לבך למעל מעל בי, לחלל ולהפר את דבריך!…

– אמנם כן,נשיא אלהים, נפשי מרה לי מאד ולבי דוה לי על זה, אבל…–

– אבל אל תגידי, עדינה–אמר ארטור, בלי תת לה לכלות דברה – השיבי אל לבך, חולה, החרפה אשר תשבור לבי, והכאב הנעכר, אשר יאכל כתולעת את לבבי! כבר נודע דבר לכתך אחרי בחצר המלך, ובשמוע עתה שרי ספרד,כי געלה נפשך בי, אנה אשא אז את חרפתי?

ארטור נגש אליה ויבט בפניה בעינים מפיקות חן, מלאות אהבה ורצון,וישא דברו בשובה ונחת לאמר:

– אנא, עדינה, השיבי אל לבך רוב ששוני, בלכתי נשען על ידך ואחוז בזרועותיך לעיני השמש, לעיני שרי המלך והשרות ולעיני כל העם; הגיל והאשר, אשר ימלאו נפשי להיות מלאכך, שומר ראשך, מגנך ומחסך!

הוא אחז בכפה, אשר לתוּמה לא השיבה אחור. ויוסף לדבר:

– בי, חולדה, הניחי לי לשבוע נחת ולהתענג בטובה הזאת! אל תקחי, אל תגזלי ממני עתה את אהבתך, אשר הואלת לתת לי פעם אחת!…

בשת כסתה פני העלמה, לחייה אדמו כפנינים, היא חגרה שארית כחה, אשר עזבה עד עתה, ותאמץ רוחה והוציאה ידה מכפו, נסוגה צעדים אחדים אחור ותשא קולה ותען:

– אל נא, נסיך במן! לא גורל אחד וחלק לשנינו, ולא כדרכיך דרכי. מנת גורלך תרכיבך על במתי ארץ; ידך תגבר חיל ותנחיל לך עוז ותעצומות, תתרים כסאך בין שרים ורוזני ארץ, ולפני מלכים תתיצב. אבל אנכי מה? עלי לשבת שלוה ושאננה במעני, תחת צל קורת בית אבותי פנימה. אמנם כן, נשיא ארטור, כי לפני שבועיים נואלתי לתת דברי לך ולהבטיחך ללכת אחריך לראות בחג; אבל אם נתן לי ה' חן בעיניך, אז יתן גם בלבך חנינה, למשוך חסדך לי ולכפר פני, לבל תדרוש ממני לעשות עתה בדעת ובזדון את אשר אמרתי לעשות בשגגה ובבלי דעת…–

משמים ונבהל עמד רגע קטן הצעיר לימים, בשמעו את העלמה היפה-פיה מדברת אליו כה מנהמת לבה. ואחרי אשר קמה סערת רוחו לדממה, נשא קולו ויאמר:

– הה, חולדה, לוּ חפץ ה', כי את אשר שמעה אזני אותך מדברת עתה – רוח מתעה היה בפיך! או אין להשיב? האמנם כבר בחרת לך איש כלבבך, אשר הוכחת לו לאשרהו אושר גדול, לתת לו ידך, רוחך ונפשך לברכה?

באש העצורה בעצמותיו הרים העלם עתה את יד ימינו ויען עוד ויאמר:

– מקוה הנני, כי לא נסתר מנגד עיניך, חולדה, כי זה כבר לבבתיני, למן היום אשר ראיתיך בראשונה. מהיום ההוא, חולדה, כלתה נפשה אליך. את הגדת, כי תעמדי על הפרק, ועליך לבחר לך דרך החיים… הבה, חולדה, גם אנכי אתיצבה על הדרך הזה, אפרוש לך כפי ואומר לך: קומי לכי ונלכה יחדו…

רעד אחז את חולדה. לבה ראה, כי שערי ההצלחה פתוחים לפניה, מקום רב טוב, כבוד ואושר צפונים לה… אבל לבה אמר לה, כי הטוב והאושר הזה לא לה המה, כי זמורת זר היא נטועה על אדמת נכר… היא הניחה ידה על לבה – ופתאום כמו נפקחו עיניה, ותרא את המוסר הטוב, אשר עשתה ברקמה על הרביד, עומד לנגדה וקורא אליה לאמר:

”נודי הרך צפור! כי ידרכון קשת… כוננו חץ על יתר"…

חולדה נשאה ראשה, ומחץ לבה כמו נרפא כמעט רגע. בעינים מפיקות חן, אך ברוח ולב אמיץ נשאה עתה קולה ותאמר:

– אל נא, ארטור! נחדלה מזה. נפשי יודעת עד מאד כי רב טוב ואושר צפון בידך, אבל זאת הברכה צפונה לרעתי הטובה מפני. כבני חיל נצא עתה, ארטור, למשול ברוחנו. עתה עוד לא עבר המועד, עוד יש לאל ידנו להתגבר על יצר לבנו… או האמנם, נשיא ארטור, כהו כה עיניך מראות, כי ארץ ומלאה תפריד ותבדיל בינינו ותרחיקנו הרחק הלאה איש מעל רעהו?… הטרם תדע את אשר יבדיל את היהודי מבן-הנכר?…

– היהודי – קרא העלם בלי תת לה לכלות דברה – אך קול דברים הוא! פה, בארצנו, ארץ ספרד! פה לא יבדל היהודי מבן הנכר. בארץ הזאת, מקום אשר יהודה הלוי הגדול ביועצי מלך הנוצרים הנהו, פה שם היהודי לא ישא חרפה בגוים… או התדמי, חולדה, כי חפץ הנני אשר תמירי ותפירי דת?… אל נא, חולדה, נלכה איש בשם אלהיו. ואמנם כן–מה לנו, מה לבני אדם ולדתיהם השונות? האם לא אל אחד בראנו? שימי אל לבך, חולדה, לבי לא יעמוד אף רגע, להקדיש לך כל חיי, כל אשרי וטובי… אנכי יתום נשארתי מאבותי, נכון הנני לשכוח את עמי, בית אבי ואמי, לשכוח חצרות מלכים וטובם, מלחמות גבורים עם מחניהם, כל אלה אשליך אחרי גוי. נסעה נא ונלכה יחדו לארמוני, נחלת בית אבותי, ונחיה שמה בטח בדד, חיי טוב ונחת, חי שלום והשקט…

– אמנם כן, הנשיא לבית במן, חלום נעים הראית לי במחזה, אבל מגדל פורח ברוח הוא! אנכי לא אוכל לעזוב את אבי, אשר יחשבני לאוצרו הטוב, כל נחמתו, אשרו וטוב חלקו בחיים; לא אוכל להפרד מהחיים, אשר משכוני חסד ואסרוני אליהם בחבלי אהבה, בעבותות ומעדנות קודש; לא אוכל לעזוב את אלה אשר גדלוני, אשר על ברכם שעשעתי, ובפתילי חייהם נארגו כל עלומי וילדות ימי…

– לא, חולדה, זאת לא תקום ולא תהיה! –קרא העלם בשאון ורעש גדול – אל תדמי בנפשך, כי כה על –נקלה ארפך ואעזבך… לא אתנך בעד כל הון ועושר! ערוך מלחמה הנני, ונראה אז מי יתיצב ויעמוד לנגדי!…

– אם כן, נשיא בית במן, שמעה ואדברה אך הפעם! דע לך, אם גם לא הוצאתי מלים לבטא בשפתים, אבל כלה ונחרצה והדבר אין להשיב – מארשה הנני להאיש אבן עזרא…

כמו אבן כבדה נפלה על ראש העלם בזה הרגע; פניו חורו ותכסם צלמות, הודו נהפך עליו למשחית, מעיניו התמלטו זיקי אש…. הוא עמד כה רגעים אחדים כבמסמרות נטוע ולא נע ולא זע ממקומו. אחרי כן רקע ברגלו, ויפן ויצא חיש קל מהרה מהחדר, בלי דבר דבר…

 

XVIII. הַהִתְנַפְּלוּת.    🔗

שפעת אדם רב מלאו את רחוב אלמדה בעיר קרדובה. השמש רפה לערוב, נסו צללי ערב, ובני הקריה העליזה יצאו כדבר יום ביום, לשאוף רוח צח שפים. רוכבי סוסים ופרדים מבני מרום הארץ ובנותיהם, ומרכבות מרקדות שונות למיניהן, רצו רצוא ושוב בשאון ורעש בין שדרת האלונים התיכונה וימלאוה מפה אל פה. משני עברי השדרה התיכונה לימינה ולשמאלה התהלכו אחת הנה ואחת הנה הולכי רגל מכל אזרחי העיר למיניהם: זקנים הולכי שחוח על משענתם, בני נעורם בגבה אפם, בחורים עם בתולות, אצילי עם ובני ההמון, כלם יצאו לשוח ולהתענג על הדר הטבע לרוח הלילה. מכל עברים ישמע קול המון רב, קול מצחקים ומצחקות, וכל ההמון יהמה בשאון. השדרות הגיעו עד למבוא היכל וארמון המלך. לפני הארמון היה כר נרחב, מלא ערוגות הבשם, שושנים ופרחי חמד למיניהם. וסביב לו טילו הנאספים. ההמון הלך ורב לרגעים ויפרוץ מאד. ברגע הזה נפתחו שערי ההיכל, ונראתה מרכבה נאוה נשואה על כתף, יוצאת לעשות דרכה. המרכבה עברה את הגשר, אשר חבר יחדו את ארמון המלך עם הככר, ויען כי היה המקום צר להמרכבה לעבור דרך ההמון ולהגיע עד השדרה התיכונה, נטתה ללכת במשעול צר, העובר ישר על יד השדרה התיכונה. הדרך הזה, אשר עברה עתה בו המרכבה, היה שומם מאין אדם, ואך עבד אחד נלוה אל המרכבה, להיות לשומר לה, וילך אתה לשלחה.

שוממה ישבה חולדה בצאת ארטור מחדרה, לבה המה מאד; אבל אחרי רגעים אחדים קמה סערת רוחה לדממה, עיניה אורו עתה לראות, כי לבה טהור והיטיבה לעשות. במנוחה שאננה ראתה עתה ותבן, כי הטוב והישר בעיני אלהים ואדם פעלה ועשתה עתה. רק אחת שדדה עוד המנוחה מקרב לבה, – היא יראה יראה גדולה לנפשה על דבר העלם ארטור. לכתו בחפזון ממנה בלי דבר דבר נתן מורא בלבה, כי זומם הוא לעשות עמה רע. בשבתה כה שקועה במחשבותיה, והנה עבדי המלכה הגיעו אליה ויבהילו אותה לבוא ולעמוד לפני המלכה. חולדה מהרה כרגע הארמונה. הגבירה האירה פניה אליה גם עתה מפעם בפעם, ותט לה חן וחסד ודברה עמה דברי שלום. כמו מאז כן גם עתה בקשה המלכה אותה לספר לה כל המוצאות בעיר וכל הנעשה בקרבה, חקרה אותה ותדרוש ממנה לדעת תורת העברים. העלמה ידעה להשיב להמלכה דבר דבור על אפניו, ובדברה על אודות עמה ועל דבר התורה אשר צוה לנו משה, נחה עליה הרוח, שפתיה נטפו מור, ועיניה בערו כגחלי אש. המלכה התענגה מאד להקשיב אל דבריה ולראות איך קרן אור פניה, ותאהב את העלמה מכל הבתולות הרואות פניה והעומדות לשרתה; ולא נפלאת היא בעינינו, כי לא רק ביפיה עלתה על כל הבנות אשר בגילה, אבל גם חכמתה רבתה מהן. המלכה שלחה את העלמה לנפשה בשלום, והיא שבה עתה במרכבה אל בית אביה. המקום אשר עברה בו המרכבה היה ריק מאדם, אך הד קול שאון עליזים אשר ברחוב אלמדה נשמע מרחוק. ויהי אך עברה המרכבה כמאתים צעדים, והנה שער קטן, אשר בחצר בית גדול ועתיק, נפתח בחפזון, וממנו הגיח עלם גבור חיל ועבדיו עוטרים אתו, ובחרבו השלופה בידו התנפל על המרכבה וירעם בקולו ויקרא אל נושאי המרכבה: “עמדו, עמודו!” ואת העבד אשר עמד על יד פתח המרכבה הדף ממקומו, ויגש אל הדלת ויפתח אותה בחזקה. חולדה נשאה את עיניה ותרא, כי הנסיך ארטור לבית במן עומד לנגדה, אבל לא כמראה אשר ראתה אותו עד כה. פלצות אחזה את העלמה בהביטה אל פניו, כי איום ונורא מראיהם.

– חולדה! – קרא אליה העלם – הנני שנית פה להזכירך ולדרוש ממך, כי מוצא שפתיך תשמרי ועשית כאשר דברת, ללכת עמדי ביום מחר לראות בחג, ואנכי אהיה מלאכך לשמרך בדרך הזה. השבעי לי עתה בשם ה', כי לא תשקרי לי עוד. אולם אם עוד תכבידי לבך, אז לא ארפך ותהיי שבי בידי…

כשה נאלמה ישבה חולדה רגע, ותפעם רוחה בקרבה מאד. אך מעט מעט שבה רוחה אל קרבה, ותתן קולה בכח לאמר:

– נשיא בית במן, לא טוב הדבר אשר עתה עושה! מי מלל לי, כי תתיצב על דרך לא-טוב הזה, ובתוך רחובות תתנפל עלי בעצם היום. השמת אל לבך, כי כאשר תגלה רעתך זאת ויודע הדבר למלך, אז נקה לא ינקך? –

– חדלי לך, חולדה – קרא אליה ארטור – יעבור עלי מה… השבעי לי, או לכי עמדי!…

– בי, גבור החיל, הניחה לי, לא אשבע ולא אבטיחך על שוא. הנני נתונה לאיש אחר…

– אם כן!…

– אם כן, הרף ידך ממנה גבור החיל, ותנה לה לעשות בטח דרכה – נשמע קול גבר בעז – נכון לבי ובטוח, כי לא יערב לבך להפריע שלום העיר, ולא תחפוץ לחלל שמך ושם עדתך, עדת הגבורים. הרף מהעלמה ואל תגזול מנוחתה, כי אין לה כל עסק ודבר עמך!…

– האתה זה האיש אברהם אבן-עזרא? אתה? אבל גבור לבית במן לא יחת לקול איש יהודי! גש הלאה, פן…

חולדה התחלחלה מאד. – הה, זה חלומי וזה פתרונו! – קראה העלמה, פרשה בידיה, ואברהם התיצב בין העלמה ובין ארטור וירם מטהו, למען יהיה לו סתרה נגד הגבור אשר התפרץ עתה כפריץ חיות. ויהי כאשר ראה ארטור, כי אברהם נצב לשטן לו–וימלא חמה, וינף את חרבו למחוץ בה את ראש צוררו ולרץ את גלגלתו. אבל גם אברהם למד ידו לקרב. הוא ראה מראש את הרגע הזה, כי יפגע בו הנער בחרב, ולכן מהר לקדם את המכה במטה; החרב נטתה מעל ראשו ותך לרסיסים את המטה, וראש הלהב נגע בקצהו את זרוע אברהם ויפצעה. וישא ארטור את ידו שנית וינופף חרבו, אך ברגע הזה, והנה להקת אנשים מהרה לגשת מקצה הרחוב מזה, ובראשם הצעיר משה הלוי, אשר הלכו הלוך וזעוק: “אנא הושיעו נא! שורו שמה שודדי יום! תפשום חיים! חיים תפשום!” עבדי ארטור נתנו לו אות, והוא שלח כרגע את יד ימינו ויאמר למשוך אחריו את העלמה, אשר נפלה באין כח ותתעלף בכפו, ולקחתה על זרועותיו, אבל אברהם אסף את שארית כחו, ויתחזק על עמדו ויאחז את זרוע העלם, עד אשר לא יכול להניע ידו; בין כה וכה ומשה ואנשיו אשר הלכו אתו הלכו הלוך וקרב, גם אזרחי העיר, אשר משני עברי הרחוב, פתחו חלונות ביתם, לראות מדוע קול הקריה הומה. וכאשר ראה ארטור, כי החטיא המטרה, הוציא בחזקה את ידו מכף אברהם וימהר עם עבדיו לנוס ולהמלט על נפשם.

ברכי אברהם כשלו, והוא לא עצר כח לעמוד על רגליו. משה ואנשיו תמכוהו בידיהם ויעלוהו אל המרכבה. גם חולדה נגשה אליו, להחיש עזרה לו. האנשים שמו המרכבה על שכמם וילכו לדרכם, וימהרו לבוא אל בית יהודה.

אמנם כי פצע אברהם לא היה כאב אנוש, אבל מרוב דמו, אשר נשפך כמים, הוכה במכאוב על משכבו ויחל את חליו. חרפה וכלמה שברו עתה את לב העלמה על האסון אשר מצאה היום. לבה ראה ויבן, כי בחפזה הביאה על נפשה ועל איש חסדה את כל הרעה הזאת. מרב בשת לא יכלה להרים עין אל פני אביה ודודתה, ועל כן לא נתנתם לבוא אליה החדרה. עזובה ועצובת רוח ישבה בדד כל היום ולא ראתה שנה לעיניה כל הלילה. ויהי אך יצאה השמש על הארץ, ותשם את פעמיה לבוא החדרה, מקום מנוחת אברהם. ותירא מהביט אל פניו, כרעה על ברכיה ותסתר את פניה בתוך כפו, אשר הושיט לה, ותרוה אותה בפלגי דמעות, אשר ירדה עינה.

– התוכל, אברהם אוהבי, התאבה עוד לסלוח לי? – אמרה חולדה ותתן את קולה בבכי – התשא ותאיר עוד פניך אלי? התחנני ותאהבני עוד כיום אתמול ושלשום?…

– בי, חולדה חמדת עיני, מנעי קולך מבכי ואל תעצבי! מדוע לא אשא פני אליך היום? ומה זה ועל מה זה אסלח לך, אהובתי? החטא חטאה חולדה חלילה? האם לא נהפוך הוא? האם לא נסה ה' אותך במסה, חולדה, ואת עמדת כשן סלע, כעיר מבצר וכחומת ברזל… ומדוע זה לא אהבך עתה כפלים מאשר אהבתיך? ראי, חולדה, זה ימים רבים כלתה נפשנו איש אל רעהו, ולא ערב לבנו להביע את הרגש הקדוש הזה, אשר מלא נפשנו. אבל הדבר, אשר הסתרנו בלבנו, גלינו עתה לעיני השמש על פני חוצות קרדובה נגד אלהים ואדם. הבה, חולדה, יהיו נא הרגעים האלה קדש לנו. נשבע עתה, כי רוח אחד ולב אחד יהיה לנו כל ימי חיינו, וכי רק חבלי אהבה ימשכונו ויקשרונו יחד על פני האדמה.

סמי מרפא היו לחולדה אמרי נעם אלה. היא שתתה אותם לרויה, ותחי רוחה. ותמהר ותקם על רגליה, ותפול על צוארי האיש הטוב הזה, אשר לקחה על זרועותיו ויחבקה ביד ימינו, וישימה כחותם על לבו, וישא דברו אליה שנית בקול דממה דקה לאמר:

– אחזתיך ובל ארפך, יפתי! רכושי, אשרי ואוצרי הרוב הנך! נלחם נלחמתי בערך, רעית לבי, ואשמרך כבבת עיני. ויהי כאשר נודע לי הדבר, כי העלם ארטור לבית במן יאהבך, שמתי עיני ולבי על כל מדרך כף רגלכם. וברוך ה', כי הפליא חסדו לי וכי חנני ויתנך לי לסגולה.

ברגעי קדש האלה בא יהודה אליהם החדרה. מה רב היה אשרו עתה לראות עין בעין את אשר הראה לו ה' עד כה במחזה… כל אַות נפשו, כל מגמת לבו נמלאו, באו לו. הגיע היום, שאליו קותה נפשו. ויגש אליהם יהודה וישת ידו על ראש שני בניו, הנאהבים והנעימים לו, ויברכם.

אבל מדוע ככה פני יהודה זועפים? מדוע תשכון עליהם עננה?

 

XIX. זַעַם מֶלֶךְ.    🔗

השמועה הזאת, כי ארטור לבית במן נפל כדוב אורב על חולדה בראש חוצות קרדובה, עשתה לה כנפים ותעבר חיש בכל העיר, והקול נשמע בית המלך, ויקצוף המלך מאד על התועבה, אשר נעשתה בידי אחד משרי הקדושים, ציר שלוח במלאכות אליו.

“לב מלכים אין חקר”, מי יגיד לנו פשר דבר, אם באמת ואם בתמים קצף המלך, או רק התחפש וישוה פניו כמו חרה אפו על זה, אך בין כה ובין כה עוד בערב היום הזה ומשרתי המלך הגיעו ויבהילו את יהודה לבוא ולעמוד לפניו.

– ומה תאמר עתה, יהודה, על המתקדשים והמטהרים אשר יתנשאו לאמר, כי לוחמי מלחמת ה' המה? – קרא המלך בחרי אף לקראתו – פרעוש אחד מהם נועז לנפול בראש חוצות קרדובה, עירי המעטירה, על אחת מעלמות אשתי המלכה, אשר לפני רגע קטן שלחתה בחסדה בטח לנפשה! בן פריץ זה התפרץ כמרצח לעיני השמש, לעיני כל העם ועל פני כמעט, רק צעדים אחדים מארמוני! עתה, יהודה, נוכחת לדעת מה הוא קהל-החסידים הזה, נוכחת לדעת זאת על ידי בתך, כי העדה הקדושה הזאת לא תכיר משפט, תפיר חק ודת מלך ושרים. עיניך הרואות עתה, יהודה, כי לשוא נדחתי אחריך לתת בעצתך לאנשי קודש אלה חלק ונחלה מארץ ספרד ממלכתי; והיה אם אתן להם חנינה, לשום קנם אצלנו, אז יינקו לשד הארץ ויאכלוה כאשר תאכל התולעת. אלהים התעה אותך הפעם, יהודה, והוא יכפר לך. עתה, יהודה, התועבה נעשתה, והדבר אין להשיב. היום נודע לי הדבר, כי הנבל כבר יצא את העיר וימלט על נפשו, ועליך, יהודה, לצוות בשמי מחר בבקר את שר הקדושים, הציר הרספרד, לעזוב את עיר המלוכה ולצאת ממנה בעוד שלשת ימים, הוא והאנשים אשר אתו. ואתה צֻוית עוד להשיב את פתשגן הכתב, אשר מלאתי ידך בו לקחת דברים עם מלאכי הקדושים, אל בית ראשי היועצים.

ויהי כאשר כלה המלך לדבר אתו, ובטרם יכול יהודה עוד לענות דבר, נתן המלך לו אות, כי יוכל ללכת לדרכו.

וזה הדבר, אשר העציב את רוח יהודה, ופניו נפלו מאד. הוא ידע והבין, כי המלך הסיר חסדו מאתו. אבל עוד יותר נפשו מרה לו, בזכרו את הרעה אשר תמצא שארית עמו בירושלים; לבו המה מאד אל הארץ הזאת אשר נתן ה' לאבותינו ולנו לנחלה, נפשו השתוחחה אל מקום הקדש והבית אשר שכן ה' שמו שם, והמקום אשר נביאיו ראו מראות אלהים וידברו בשמו. הוא ידע עתה גורל אחיו האומללים בעיר אלהים זאת, גורל נשיהם ועולליהם העטופים ברעב, ויאחזהו רעד. נפשו ידעה עד מאד לב האבן אשר לנשיא מחנה הקדושים וידע, כי הוא ישקוד על הרעה. והנה עצם הדבר הזה, אשר גם בת יהודה עזרה לרעה לשים לאל כל דברי הברית והשלום אשר בינם ובין המלך, העיר עוד יותר חמת שרי קדושים, ורבה המשטמה על היהודים.

בלילה ההוא נדדה שנת יהודה, ועד אור הבקר לא שכב לבו. ויהי הוא מתהפך כה בתחבולותיו כל הלילה, והנה רוח עצה נוססה בו, איך להעביר רעת הצר ומחשבתו אשר חשב על היהודים. ולכן בטרם ילך בבקר אל מלאכי הקדושים, כפי אשר צוהו המלך, אמר להראות פני אברהם אוהבו, לספר לו את אשר קרהו, ולהתיעץ אתו על צפונותיו. בלב נדכא בא יהודה החדרה. המראה אשר התענגה נפשו עליו לראות את בניו הנאהבים היה גשם נדבות לנפשו העיפה, אבל לא יכול לגל את האבנים מעל לבו. ויהי כראות יהודה את התענוגות אשר שבעו בניו, ויצר לו מאד להפר ששון לבם ולמסך בכוס אשרם נטפי רעל; גם לא טוב היה הדבר בעיני יהודה לגזול המנוחה מאברהם, אשר היתה עתה יקרה מאד למענו, לבעבור יוכל להחליף כח ולהחליץ עצמותיו בחליו, כי מחץ מכתו לא נרפא עוד כליל. נוסף על פצעו בערה גם קדחת אש בעצמותיו. חולדה לא משה כל הימים האלה מתוך אהלו ותסעדהו על ערש דוי.

יהודה יצא מביתו בלבוש מלכות, וסופרי המלך ועבדיו עוטרים אותו מסביב, וישם פניו אל בית התפארת הזה, אשר התפרץ ארטור לבית במן לצאת ממנו בהתנפלו על העלמה חולדה. ויהי כאשר בא אל בית מלאכי הקדושים, ואחד משומרי הסף בשר להשר הרספרד בואו, וילך יהודה אל התא אשר השר בחר לשכנו, ואת האנשים אשר הלכו אתו עזב אחריו במסדרון הבית.

בבוא יהודה החדרה, עמד הגבור על יד שלחנו, לבוש שריון וחגור כלי מלחמה, פניו היו נזעמים, אבל הוא משל ברוחו ויבט על יהודה במנוחה שאננה, ויגש אליו יהודה וידבר אליו את הדברים אשר שם המלך בפיו. אבל לבל ימרה את רוח הגבור ולא יכעיסהו תמרורים, ידע יהודה לכלכל דבריו בטוב טעם ודעת ולדבר אליו רכות, ואחרי כן נתן על ידו פתשגן הכתב, אשר נכתב בשם המלך, לאמר: כי למשא ומתן, אשר ביניהם, בא הקץ, וכי עליו בעוד שלשת ימים לעזוב את העיר.

שר הקדושים לקח מידו פתשגן הכתב ובשובה ונחת נשא דברו לאמר:

– לא בך ולא בי, שר ויועץ, האשם אשר לא צלחה דרכנו. ומה רע עלינו המעשה, אם הבנין אשר יבנו האבות בעמל ויגיעה רבה, יהרסו בנים ונמהרי לב באולתם כמעט רגע. אכן, יהודה, עונם לא רק על ראש אלה לבד, אשר ידם נגעה בנו לרעה, יחול, אבל על ראש כלם, יהודה…

יהודה ידע, אל מה ירזמו מליו, ויקרב לגשת עוד, ויען ויאמר:

– אמנם כן, כי לא טוב הדבר, אם זרים ישחיתו נטע שעשועינו, אשר נטענו בעמל כפינו. אבל הטוב הוא גם זה הדבר, אם בנים אכלו בסר ושני אבות תקהינה?..–

– כספר החתום לי דבריך, יהודה!

– מה פשעי אני ומא חטאת אחי האמללים אשר בירושלים, כי תרדפו אותנו על לא עון בכפינו? האשמים אנחנו, אם לא עלה בידינו לכרות ברית שלום ולעשות חוזה בינינו? האם לא למרות רוחנו הוא, ולא דוה לבנו על זה?–

– ידעתי את רוח ראש עדתנו וערפו הקשה. הוא יגרש את כל אחיך מן הארץ הקדושה ולא ידע רחם. ולוּ חפץ ה' באחיך פליטי ציון, כי ישבו בטח על האדמה באין מחריד, היה מצליח את דרכך. אך עתה, יהודה, כאשר קצרה ידך לבצע הדבר בקרדובה ובסרגסה, אצבע אלהים היא, כי אין נפשו ולבו לכם וחפץ הנהו לזרותכם בארצות.

– אם כן, אולי יעמוד לי האות הזה לעצור בעד הרעה, כאשר אשקל על ידכם שלשים אלף שקל זהב. התאותו אז לעשות משפט ולהקים בכל תקף ליהודים אחוזת נחלתם בתוככם?–

האיש הזקן ושבע הימם נסוג צעדים אחדים אחור. בשנות קדם אלה יקר נמצא מאד, כי כה יעשיר ה' איש אחד, אשר יוכל לשקול הון רב ועצום כזה; גם לא האמין השר, כי ימצא איש-חסד, אשר ירבה כה להיטיב עם אחיו הנתונים בצרה, לפזר בעדם כאפר כספו וזהבו.

מחריש ומשתאה הביט השר אל פני יהודה רגע קטן, ואחרי כן פתח את פיהו ויאמר:

– מה רב טובך, שר יהודה, ומה גדלו מעשיך מאד לאחיך בני בריתך! אנכי אשלח להגיד דברינו לאדוני אבי כל שרי הקדושים, ונראה איך יפול דבר.

עוד נדברו האנשים איש אל רעהו יחדו רגעים אחדים, ויפן יהודה וילך לו. אכן לא שבע רצון ומלא נחת יצא יהודה מבית מלאכי הקדושים.

עינו ראתה עתה, כי מהר ויבהל על פיו לגלות סודו לפני השר, וכי נתן את נפשו בכף שונאיו, ויך לבו מאד. אור פניו כסה אפל וצלמות, ולבבו מלא יגון.

פחד פחד יהודה ויאתיהו. המלאכים יצאו את העיר ויסעו למסעם. ביום הרביעי בבקר ושלשה אנשים עוטים מעילים שחורים באו אל בית יהודה ויגידו לו בשם המלך, כי ירשיעו אותו על תתו יד לפושעים, אשר מלא את לבם להרים יד במלך ולתגר בו מלחמה, ואמר לשקול על ידם הון עתק וזהב לרב לכלכל צבאותם כל ימי המלחמה. והיה זה שכרו, כי ייטיבו לו ולעניי עמו בעבורם. ולכן נתן המלך צו, לבל יצא מקיר העיר וחוצה, וכלוא יהיה בבית עד אשר יחקרו את הדבר.

עת צרה באה ליהודה. אויביו הרימו ראש ויחפשו עליות עולות, למען הפילו למשואות. מירושלים הגיעו אליו מכתבים מלאים יגון ואנחה, כי נכון להם יום רע וקרוב יום אידם. אך אושר בניו והתענוגות אשר שבעו, גם למודי ה' אשר לקחו מפיו, ושירי קדש אשר שר עתה בנעימים יחד עם אברהם אוהבו, בנוח עליהם רוח ה', נתנו לו לשכוח עמלו בעת צרה וצוקה זאת.

 

XX. בִּירוּשָׁלָיִם.    🔗

המצב בירושלים הורע מאשר היה בכל יובל הימים, למן היום אשר נוסעי-הצלב כבשו את הארץ. משנת דור ודור משלו ישמעאל וערב בירושלים, ואדמת הקדש היתה להם ירשה, והנה לפתע פתאום נעורו העמים הנוצרים יושבי אירופה וקול שופר נשמע לאמר: “מי בכם ה' אלהיו עמו, יעלה על הארץ, מקום קבר משיחנו; נוריש הגוים מפנינו, למען תהיה הארץ לנו ולזרעינו אחרינו לרשתה”. עם רב כחול הים, אשר לא יספר מרב, מן האספסוף וחלאת האדם אשר באירופה, נאספו ויסעו אל ארץ הקדם. בכל מקום אשר עברו,שפכו את חמתם על ראש היהודים השאננים, נפלו על משכנותיהם ויבזו את כל אשר להם, הוציאו להרג נשיהם ועולליהם. באה עת צרה ליהודים. אשר ישבו עד כה בין העמים לבטח באין מחריד, עשו עשר במשפט ובצדקה ויעשירו בטובם גם העמים אשר סביבותיהם

רבבות נוסעי-הצלב, אשר יצאו ויסעו למסעם ראשונה, נפלו לפי חרב. מאת אלף פרשים ומאתים אלף רגלי היה מספר המחנה, בצאתו למסעיו, ויהי אך פרצה המלחמה, ותהי מגפה ומכה רבה בעם. מחנה נוסעי-הצלב הלך הלוך וחסור, ובגשתו אל חומת ירושלים, ויהי אז מספר הצבא רק ששים אלף איש, וכל יתר העם מתו בעמל הדרך ובמגפה, או היו לברת לחרב אויב. אבל פליטי הגוים האלה נלחמו כגבורי חיל, וחומות ירושלים לא יכלו לעמוד לפניהם. ויהי כאשר נפלה ירושלים בידם, ויצא הקצף על כל יושבי העיר. שמה ושערוריה ונוראות כאלה פעלו ידי האויב, אשר כל השומע יאחזהו שער. אלה המקנאים לה' ולמשיח קדשם, אשר צוה להם לאהוב גם שונאיהם, החרימו כפראים אוכלי אדם ויתנו לטבח באהלי ציון איש ואשה, עולל ויונק, זקן ואיש שיבה, איש-מלחמה ומבקש שלום. אבותינו ספרו לנו, כי סוסי הפרשים התבוססו עד בטנם בדם אדם השפוך.

העם אמר להושיב את גוטפריד, שר צבא פקידי החיל, לכסא, ולתת בידו שבט המלוכה בירושלים עיר הקדש, אבל הוא מאן לתת עטרת ירושלים בראשו, אשר קנתה לו ימינו בדם עמו השפוך. אולם אחיו נקרא בשם מלך ומושל בעיר ציון, וישם את כסאו במקום אשר ישבו כסאות לבית דוד. עד דור שביעי הורישו מלכי ציון אלה כסא המלוכה לזרעם אחריהם, אבל ממלכה שפלה היתה ממלכתם, והיא הלכה ודלה, כי הישמעאלים אשר סביבותיהם לחצום ויגרשום מעט מעט מכל הערים, מכל חבל ונחלה אשר סביבות ירושלים, ועיר הקדש היתה תמיד במצור ובמצוק מלחץ אויב.

הבו, קוראי היקרים, ובואו אחרי עוד הפעם. נקומה ונעלה בהר ה' ומקום הקדש. ביפו נצא היבשה, נעבור דרך השרון, תוך גן פרחים ועמק שושנים זה, ונעלה מדבר יהודה, שם תשב ירושלים.

קודרים הלכו העברים בין פרצות ירושלים ושממות ציון. כל פנים קבצו פארור, ועל עפעפיהם צלמות; כלם נבהלו נחפזו, רעדה אחזתם מפני אימת האויב. זקני העם קראו עצרה ותקהל כל העדה אל בתי התפלה. צר היה מקום הקודש להכיל את כל העם, וימלאו גם חצרות בית ה‘. ויהי כאשר נקהלו לעמק הבכה, אז יצאו מכל מקומות הקדש ובתי תפלה רבי העם ומורי העדה ויעמדו לפני ארון ה’, וזקן העדה פנה בדברים האלה אל העם:

–בא הקץ, הקץ בא, אחי הנאהבים והנעימים לי! אתם ידעתם את כל התלאה אשר מצאתנו זה כשלש שנים, והרעה אשר אמר להדיח עלינו הנשיא לעדת הקדושים. לשוא היה כל עמלנו לעצור בעד הרעה אשר נגד פנינו. עוד היום בבקר אמרנו לכפר פניו ולתת כפרנו שלשים אלף שקל זהב, אשר אמר אחד גדול ונאור בעמנו לשקול על ידו, למען יתן לנו רחמים וחנינה, אבל האויב הכביד את לבו ולא ידע רחם. רק שלשת ימים נתנו לנו לשבת איש תחתיו ולנוח בשלום על משכבו. בעוד שלשת ימים עלינו לקחת מקלנו בידינו ולגלות ממקומנו, מכל הון בתינו ורכושנו יתן לנו האויב לקחת רק אשר נוכל שאת, ויתר העודף יהיה ירשה לו. מי יתן לנו מלון אורחים, איה אפוא נמצא מנוס לכף רגלנו, ה' אתה ידעת! אבל משפטי ה' אמת, צדיק הוא כי חטאנו לו, על כן התעבר בנו ויקצוף עלינו עד מאד ויבא עלינו את הצרה הזאת. לכן, זקני העם ושופטיו, קראו לצום ולכי. שני ימים נענה בצום את נפשותינו, מאיש ועד אשה, מזקן ועד נער. מערב עד ערב נצום, במשפט יום הראשון כן יום השני, והשכמתם מחר בבקר ועליתם על הר ה' ומקום קדשו, אל שריד המעט הזה אשר נשאר לנו לפליטה מבית האלהים¹. אולי יתן לנו רחמים ונחם על הרעה".

ותשא כל העדה את קולה ותבך. נדכאים, הלכו כל העם איש לאהלו. ויהי ממחרת וכל העם עלו על הר ה' ויעמדו אצל הקיר הנשאר לפליטה מכבוד הבית הגדול והקדוש. פה התאספו שרידי ציון, בני העם הזה, אשר היו לפנים אדוני הארץ ומושלי העיר הזאת. אלה כרעו על ברכם, הורידו לארץ ראשם וידמו. אלה שפכו שיח לאלהים, רק שפתיהם נעות וקולם לא ישמע, ואלה נשאו קול ברמה, הורידו כנחל דמעה וצעקו מכאב לב: “אהה, ה' אלהים, עד מתי? עד מת?” כה נאנחו מכאב לב האמללים האלה, התחננו לאלהים, התודו על עונם ויענו את נפשותיהם מאיש ועד אשה, מנער ועד זקן, ימים שנים, מערב עד ערב. ויהי כאשר היה השמש לבוא, אז קם האיש משה הנשיא בעמו, ויעל על אחת מאבני המקום אשר לפני החומה. עיני כל ישראל נשואות היו אל איש-השיבה הזה, אשר דלת ראשו ותלתליו ושער זקנו היו כעין הקרח יורדים על פי מדותיו, ומראהו היה כדמות מלאך אלהים עומד בין השמים ובין הארץ. ויהי כאשר גם קרני השמש האחרונות החלו לבוא ועל פני רקיע השמים יצא ממסלותיו הראשון בכוכבי נשף, לבשר כי אָתה לילה, אז הרים משה את ידיו ויקרא: “שמע ישראל, ה' אלהינו ה' אחד!” – ויענו כל העם יחדו שלש פעמים “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד!”. משה נשא שנית את קולו ויקרא: “ה' הוא האלהים! ה' הוא האלהים!” והעם הרעים אחריו בקול שבע פעמים. לעט לאט פרש הלילה מוטות כנפיו, וכל עדת ישראל שבה בדממה הביתה. רק עוד יום תמים אחד יזרח ויבוא להם השמש בעיר אשר נתן ה' להם לנחלה.

עב הענן הלך וגדל לרגעים, השבית מטהרו פני רקיע שמים. ויהי בחצי הלילה פרץ הענן וישטוף בשטף אף את מימיו הרבים והעצומים.

היהודים עמדו עוד נכח החומה הישנה, עוד צעק לבם אל ה',ויורידו כנחל דמעה לפניו, והנה קול הקריה הומה, צוחה בחוצות ושמועה ממרחק באה ותשם לחרדה את מגני העיר ואדוניה. חזות קשה הוגדה" גוי, אשר בשם הזלדשוקים יקבנו, עלה ממדבר ארם, נורא ואיום מראהו ועצום אין-מספר. ציר אחר ציר ומלאך אחר מלאך באו לאמר: כי מעבר הירדן מזרחה קול שאון ותרועת מלחמה נשמע; הזלדשוקים נספחו אל הסרצנים ונוספו גם המה על נוסעי-הצלב. כל קהל הקדושים קמו בחפזון ובבהלה, וברגע קטן חגרו חרב וכלי מלחמה, לצאת נכונים לקראת אויב; שלחו עכו לעזרה, אבל הם השלו את נפשם בשקר וחשבו, כי עוד לא קל מהרה יבוא צר בשערי ירושלים, ולכן הקימו צופים, ויעמידו שומרים משנים על העיר. ויהי בחצי הלילה, ותהי מהומה ומבוכה בחוצות. הזעקה הקיפה את העיר מסביב. הסרצנים נחצו לשתי מחנות, עברו את הירדן בשני מקומות. המחנה האחת נגשה אל חומות ירושלים ותצר עליה למזרח העיר ולמערבה כאחד, ותפול עליה בחיל עצום וצבא רב, כאשר יפול הטל על האדמה. הצופים, העומדים על משמרתם, ראו כי האויב נגש לבוא, הריעו בחצוצרות והשמיעו קול תרועת מלחמה, ובני החיל יצאו וישימו פניהם אל עבר פני המקום אשר שם האויב, ויערכו אתם מלחמה. החרב אכלה על כל סביבותיה, אבל לצבא האויב, הצר על העיר, היו כלי מלחמה ונשק לרב, יתר הרבה מאד מאשר לנוסעי-הצלב. גם צבא האויב היה רב מאד כחול הים, אשר לא יספר מרב, ולשוא חגרו צבא העיר שארית כחם ונלחמו כגבורים. האויב פרץ כנחל שוטף, נלחם במלחמת תנופה את חיל ציון ויפל אימה ופחד עליו. הסרצנים עלו בחומה, ושני המחנות לחמו איש נגדו. הפחה מיכאל, נשיא ראש לעדת הקדושים, נפל שדוד בידי אחד משרי החיל אשר לצבא הזלדשוקים, והמלך נפל חלל בחרב אחד מבני הישמעאלים. עקבות המלחמה ואחריתה עוד לא נועו; והנה לפתע פתאם קול שאון ורעש גדול נשמע, כי הבקעה העיר. תעלות וברכות היו עוד בתחתיות הארץ אשר לגיא בן הנם. אבל ברבות הימים סתמון באבנים ובעפר ונשכחו מלב. אך האויב ידע את מבואן ואת צאתן, והנה גדוד אחד מצבא האויב התפרץ דרך התעלות האלה, ויפלו על השומרים באחד משערי ירושלים מאחריהם ואת דלתות השער נתצו ותבקע העיר. צבא הסרצנים שטף ועבר בכל העיר כזרם מים כבירים, ותגבר יד האויב, והעיר נלכדה.

השחר עלה ותשבות המלחמה. אלפי לוחמים שכבו לארץ בחוצות וישנו שנת עולם. שר צבא הסרצנים העביר קול במחנה, כי לא יקום באויביו דם עמו השפוך, אך על קהל הקדושים לעזוב בעוד יום תמים ולצאת את העיר, והיהודים יוכלו לשבת בטח על מקומם באין מחריד, כי כן צוה להם נביא קדשם, לחוס על זרע אברהם ולחננם, “כי אחיך הוא”.

 

XXI. יְמֵי הַמְּנוּחָה וְהָאֹשֶׁר.    🔗

הסתו עבר וצאצאי האדמה הקיצו משנתם. מועד חדש האביב הגיע, ודרך השער למערב העיר קרדובה יצאו שבעה פרשים רוכבי סוסים, לבושי מכלול וכלי תפארה, ומגמת פניהם אל זה הדרך, אשר ראו קוראי ספרנו יוצאים בו בראשונה שלשתם: חולדה, משה, ודודתם. מספר הרוכבים היה עתה רב מאז, כי גם חולדה ודודתה היו עתה בין הולכי דרך אלה, וכן משה הלך גם בפעם הזאת רוכב על סוסו על יד ימין בת דודו לשלחה, ועל צד דודתם נלוו עוד שני רוכבים טובי תאר ויפי מראה. האחד היה איש בא בימים, אשר כבר שיבה זרקה בו, והשני היה איש עוד מלא כח עלומים. כעשרים צעדים מאחרי אדוניהם יצאו עבדיהם חלוצים בכלי קרב ונשק, והמה עוטרים מסביב ויהיו למשמר לעירים ופרדים, העמוסים משא לעיפה. ואת כל המחנה הזה הלכו לשלחו ולהיות עליו סתרה רבים מפרשי המלך וחיל צבאותיו.

ואף כי לא רחשי-עצב מלאה נפש חמשת הרוכבים בצאתם את העיר, אבל פניהם לא עטו גם ששון. אפס כאשר יצאו למרחב, עלז לבם. השמש, אשר זרחה ביפיה, הדר הטבע, אשר היה מלא ברכת ה' מסביב, השביעו את נפשם.

בשמחה נשא משה עתה שיר.

– ראו נא, מאהבי–קראה חולדה–איך מודענו משה יתענג ולשונו מלאה רנה, כי אחרי בואנו לעיר טולידה, יפרד מעלינו, ללכת העירה ויניציה, העליזה והמלאה תשואות.

– ומדוע לא אשמח, בת-דודי, לעזוב אתכם, אחרי כי מאז קנית את לב אברהם, שנית את טעמך? תחת אשר עד כה היית תמיד שמחה, פיך היה מלא צחוק כל היום, ואנחנו התענגנו תמיד בנעם חברתך,–עתה רק את אברהם ידעת, על חברתו תתענגי, ובשמחתך בל יתערב זר.

– בי, משה, אל תתאנף בה–אמר אברהם, ויהפוך ידו להטות את סוסו אל עבר פני אשתו–הרגיעה לבך, ידידי, והנחם. בבואנו לטולידה, נגיל כלנו, על כי הושיענו ה' ויפדנו מצרינו.

באהבה עזה נשא אברהם את עיניו אל רעיתו היפה, וגם היא האירה פניה אל דודה בצחוק חן.

– ואם אהיה נדח מכם, מאהבי–נשא משה שנית דברו – הלא זאת נחמתי, כי גם בהיותי בויניציה אתענג פעם בפעם לחזות בנעם פני דודי הטוב, האלוף יהודה, אשר ברוחו הנדיבה הבטיח לבוא מימים ימימה לדרוש שלומי וטובתי, אחרי הקים את דברו לעלות בהר ה' ובירושלים עיר הקדש.

– ואנחנו, משה, נחלה את פני אבינו הטוב, לבל יעזוב אותנו עד עולם–אמרה חולדה.

– אל נא, בתי, את חפצכם זה לא אוכל למלא. כאשר קמו עלי עדת מרעים וירגלו בי לפני המלך, וכמעט הייתי בכל רע, נדרתי לעלות ציונה ולחונן את עפרה. ואחרי אשר שמתי נפשי בכפי ואעמוד לפני המלך והעליתי על זכרונו כל גמולי שגמלתיו, והעבודה אשר עבדתיהו באמונה, ואתחנן אליו, כי רק הוא יחרוץ משפטו עלי, אם לשבט או לחסד, והמלך הטה חסדו לי ויוצא כאור משפטי לעיני כל שריו ויועציו, אז זכרתי אל מושיעי, ונדרתי שנית, כי אחרי כלותי מלאכתי בהליכות ביתי, אבוא להשתחוות בהר ציון, להודות לה‘, אשר פדה מצרה נפשי ויחלץ עניי עמו מעצר רעה ויגון. והנה עתה, כאשר עזבתי את שאון החצר, נלכה לגור יחדו בהעיר אשר יצאנו ממנה, עיר מולדתנו, מגורת אבותינו מאז, היא העיר טולידה הנחמדה. והיה כאשר ימלא ה’ כל משאלת לבי, אז בשמחה אשא נפשי אל מקום הקדש ועיר האלהים.

כל משאלות לבו יהודה מלא ה‘. ואת בית אבן-עזרא ברך בכל טוב, ויפרח ויהי מטע-נעם להתפאר עוד ימים רבים. ויהודה נשא נפשו וחייו אל הר ה’…