מבוא¹

אחדים מספרי “אלף לילה ולילה”, האוצר הגדול אשר אסף אל קרבו את אגדות המזרח המלאות זהר השמש וקסמי לילות הירח, נוסף גם ספר אחיקר החכם. אך לא בחצרות בגדד ואף לא בחוצות אל־קאהרה, לא בימי הארון־אלרשיד ואף לא בימי צלאח־אלדין נולד הספר הזה; כי מולדת קדומים מולדתו ומי יודע אם לא בנינוה, עתיקת ימים, מקורו.

כצעֹד המדע קדימה נודע לנו, כי נותר הספר הזה לפליטה לא רק בספרי “אלף לילה ולילה”, כי אם גם בכ"י שונים, ישנים וחדשים, בארמית, סורית, ערבית, כושית, יונית, ארמנית, תורכית עתיקה וסלבית.

תֹכן הספר לפי הנוסחה הסורית. תכן הספר הכללי ידמה כמעט בכל הכתבים האלה; אך לעֻמת זה יבדלו בפרטים ובמליצות.

תכן הספר יחלק לשני חלקים עקריים והם:

א) קורות אחיקר ונדן;

ב) משלי החכמה והמוסר אשר הורה אחיקר לנדן.

ואלה קורות שני האנשים האלה:

היה היה בימי סנחריב מלך אשור איש חכם ועשיר מאד, אשר היה סופר למלך ושומר טבעתו. וישא לו האיש הזה ששים נשים, אך בן לא נולד לו מהן. ויהי בצר לו ויתפלל אל יי לברכו בזרע אנשים. ותצא בת־קול ותאמר לו: “בן לא יולד לך, כי אם נדן בן אחותך הוא יהיה לך לבן”. ויעש אחיקר כאשר צֻוה, ויאמץ את נדן כבן לו, ויגדלהו בכל מנעמים וילמדהו את כל דברי חכמתו. ויהי כי זקן האיש ויבא את הנער לפני המלך למען ישימהו לסופרו ולשומר טבעתו תחתיו. ויהי כראות המלך כי חכם נדן, וימצא חן בעיניו, ויפקידהו תחת אחיקר. ואחיקר הוסיף ללמדו את הדרך הטובה אשר ילך בה.

אך נדן לא הקשיב לתורת אביו ומורהו ויבגד בו. ובחפצו להתנשא עליו ולהגביר עזו בחצר המלך, החל לבוז לתורה הטובה אשר למדהו וילעג לה, ובמרמתו וערמתו הצליח להמיט שואה גדולה על האיש אשר הגדיל חסדו עמו ותחת טובה שלם לו רעה. כי המלך בהאמינו כי בגד בו אחיקר צוה את נבוסמך התלין להסיר את ראשו מעליו. אך בחכמתו הצליח האיש הזה החף מפשע להציל את נפשו ממות, כי הזכיר לנבוסמך את החסד אשר עשה הוא עמו לפנים במלטו אותו ממות כאשר צוהו מלך אשור להרג אותו (את נבוסמך). ויזכר לו התלין את חסדו עמו ויגמלהו טובה תחת טובה, וחלף אחיקר הרג את אחד עבדיו, ואותו החביא בבור אשר בביתו ויאכילהו שם לחם, רק באשור ובנינוה הוציא קול כי מת אחיקר.

ופרעה מלך מצרים שמע כי מת אחיקר החכם ויאמר: “עתה ארע לאשור”. וישלח אל מלך אשור לאמר: “אם תשלח אלי איש אשר יבנה לי ארמון בין השמים והארץ ופתר את כל שאלותי וחידותי, ושלחתי אליך את מס מצרים. אך אם לא תוכל לשלח אלי איש אשר יעשה זאת, ושלמת אתה לי מס”. ויהי כי לא מצא מלך אשור איש בין יועציו אשר חפץ ללכת מצרימה, וינחם על הרגו את אחיקר. אז יגלה נבוסמך את סודו למלך. וישמח המלך שמחה גדולה, ויריצו את אחיקר מן הבור וירד מצרימה, ושם פתר את כל שאלות פרעה, וישב אל נינוה ועמו מס מצרים. ויגדלהו המלך וינשאהו מראשיתו ויאמר לו: “כל אשר חפצת שאל ממני”. ויבקש אחיקר לתת לו את נדן, וייסרהו על כל הרעה אשר הביא עליו ויורהו תורה חדשה. ובכלותו ליסרו ויבקש את יי לשפט בינו ובין נדן, והנה לפתע פתאם תָפַש נדן כנאד וימת.

כרה שחת לרעהו, בה יפל, וגומל רעה תחת טובה – רע ישֻלם לו.

המשלים אשר הורה אחיקר לנדן יחלקו לשנים:

א. משלי חכמה ומוסר;

ב. משלי שועלים.

המשלים הראשונים ידמו מאד ברוחם ובתכנם למשלים אשר “בספרי החכמה” (משלי, קהלת וב"ס), כי גם הם יורו מה יעשה האדם לטוב לו, ילמדוהו לשמר סוד, להתרחק מן האויל ולהלוות אל החכם, לא לשמח ברע לאויבו, לרחק מדבר שקר ולדבר אך אמת, לא לנפל ברשת האשה האורבת לנפשו, לחנך את הילד על פי דרכו, וכו'.

במשלי השועלים ישתמש אחיקר ביסרו את נדן על השואה אשר המיט עליו. הנמשל ברב המשלים האלה הלקוחים מהחי והצומח, הוא מעשה נדן לאחיקר.

שמות האנשים והמקומות הנזכרים בספר (לפי הנוסחה הסורית). רב השמות הנזכרים בספר הם אשוריים, על כל פנים שמיים.

לפי הנוסחה הזאת סנחריב הוא בן אסר־חדן ולא אביו. את המשגה הזה שגו גם יתר הנוסחאות המאוחרות. בכתבי יב ובספר טוביה הסדר הוא נכון כאשר במקרא (ר' מלכים ב' יח, 13 וכו‘; ושם י"ט, 37 וכו’). סנחריב מלך משנת 705 עד 681 לפני ספירתם ואסר־חדן משנת 681 עד 668 לפה"ס.

אחיקר סופר שני המלכים האלה ושומר טבעתם. השם הזה מרכב מ“אח יקר” או “אחי יקר” ונזכר בכתבי היתדות (לפי מיסנר: בשם “אחום יקר” בכתבי היתדות מתקופת חמורבי ו“אחי־יקר” בתקופה המאוחרת), בנוסחות הערביות יקרא חִיקַר וְחַיְקַר וְאַלְחיקאר. בכתבי יב השם הוא “אחיקר”.

אֲבִיקָם – הוא השם אשר בו נודע אחיקר לפרעה בשאלו אותו לשמו. לסמיכות הפעל “קם” לשם – ר' מלכים ב' כ“ה, 22 וירמיהו ל”ט, 14 ומ', 5.

נדן – בן אחות אחיקר אשר אמצהו דודו לבן לו. השרש האשורי “נדנו” הוא השרש העברי נתן (ר' שמואל ב' י"ב).

נבוזרדן – אחי נדן (ר' מלכים ב' כ“ה, 8; ירמיה ל”ט, 9 וכו'). בערבית שמו בנוזרדאן.

אשפגני – אחת נשי־אחיקר. את מקור השם לא ידענו. בערבית “אשעפני” ו“אשפגני” ובארמנית “אבסתן” ו“ארפסתן”.

יבוסמך – הוא התלין אשר הציל את אחיקר ממות. יבוסמך הוא השם בנוסחה הסורית, אך נראה, כי הסופר כתב יוד במקום נון, בהיות כי היוד והנון דומות מאד בסורית. לסמיכות הפעל “סמך” לשם – ר' אֲחִיסָמָךְ בשמות ל“א, 6; ושם ל”ה, 34. בנוסחה הזאת הננו מוצאים תמיד את המלה “כנתי” אחרי שם זה. אך המלה הזאת איננה שם פרטי (כאשר חשב מזל בלכתו בעקבות דילון) כי אם היא מלת “רעי”. הכנוי של גוף ראשון יובן בראותנו כי אחיקר הוא המספר את קורותיו. בנוסחות העממיות השם הוא אבו־סמיך, ואף “אבן־סמיך מסכין כנתי”, ובארמנית הוא “אבוסמך רעי”. בתרגומי לנוסחה הסורית קראתי לו תמיד נבוסמך. את השם בצורתו הראשונה הננו מוצאים בכתבי־יב אשר בהם יקרא “נבוסמסכן” אשר הוא השם האשורי: “נבו־שומו־ישכון”, לאמר: נבו־שם־קרא. לפי מיסנר נזכר השם הזה גם בכתבי היתדות כשם פקיד בימי סנחריב מלך אשור, ואולי הוא האיש אשר בספורנו.

טבשלם ונבואל – שני נערי אחיקר אשר הרכיב על הנשרים. עבואל – הנער אשר על ידו נתן אחיקר את נדן למען שמר עליו. לדעתנו עבואל הוא נבואל הקודם (ראה הערתי במקומה).

מנזיפר – העבד אשר הרָגו נבוסמך חלף אחיקר.

מלבד אלה נזכרו גם פרעה מלך מצרים ו“אכי בר חמסלים מלך פרס ועילם”. בנוסחה הערבית יקרא בשם “אכיש אבן שָה חכים מלך הפרסים”.

המקומות הנזכרים בספר הם: אשור, נינוה, מצרים, פרס, עילם, בקעת נשרים “היושבת בדרום” וההר ציץ. שני המקומות האחרונים אינם ידועים. שטומר מציע לקרא בקעת נהרים (פקעת נהרין) תחת בקעת־נשרים או נסרין, לאמר הבקעה אשר בין שני הנהרות, היא ארם נהרים. שם דומה ל“בקעת נשרים” הוא “קן נשרין”, העיר הידועה בספרות הסורית.

כה"י השונים והשנויים אשר בהם.

כתבי יֵב: הכתבים האלה נכתבו במאה החמשית לפני סה"נ בארמית הקרובה מאד לארמית אשר בספר עזרא. הם יפיצו אור גדול מאד על חיי המושבה היהודית אשר ביב² אך מלבד זה יקרים הם מאד לתולדות עמנו בכלל בתקופה ההיא, ראשית ימי הבית השני.

בין הכתבים האלה נמצאים גם פפירים אשר יספרו לנו על קורות אחיקר ונדן, וכן יודיעו לנו את משליו ותורתו. (הפפירים האלה הם פפירי מ“ט עד נ”ט אשר בספר Prof. Ed. Sachau, Aramäische Papyri und Ostraka aus einer Jüdischen Militärkolonie zu Elephantine).. בגלל קדמות הכתבים האלה – השריד הזה הוא הנכבד מכלם לתולדות הספר הזה. על ידם נדע כי אכן מולדת הספר אחיקר מולדת קדומים היא. צר מאד כי במקומות רבים הכתבים לקויים ועלינו למלא את החסר ע“י השערות וע”י השוואות עם כתבי־היד המאוחרים.

כתבי יב ילכו בעקבות מלכים ב' אשר בו סנחריב הוא אבי אסרחדן, ולא בנו, כאשר בנוסחות המאוחרות. בימיו החל אחיקר להיות לסופר ולשומר טבעת המלך ואחרי מותו הוסיף לשרת את אסרחדן. הדברים החסרים בכתבים האלה הם: שְׂאת אחיקר ששים נשים, תפלתו, שובו לראות את פני המלך, רדתו מצרימה לפתר שם את כל שאלות מלך מצרים וחידותיו, דבר האגרת אשר שלח נדן אל שני המלכים ואחרית הבן הסורר הזה. בהיות כתבי יב לקויים מאד לא ידענו אם באמת חסרו הדברים האלה גם במקורם. מדברי אחיקר אל נבוסמסכן (פפירוס I, 52, שורה 5): “אחרי כן יזכרני (המלך) ושאל בעצתי” נוכל לשער, לדעתי, כי היה בכתבים האלה דבר שוב אחיקר לראות את פני המלך.

המשלים יאצרו בקרבם משלי חכמה ומוסר ומשלי שועלים גם יחד, אך אינם שני חלקים נפרדים. יש משלים אשר ידמו למשלים בנוסחות המאוחרות. המשלים הנוספים בנוסחות המאוחרות נוספו במשך הדורות הרבים אשר חלפו מעת הכָתב כתבי יב מספרויות שונות. ביחוד גדול מספר המשלים הלקוחים “מספרי החכמה” במקרא ובכתובים האחרונים. אך גם יתכן הדבר כי בין המשלים הנוספים האלה יש אשר היו בכתבי יב ואולם אבדו מאתנו.

לשון המשלים פשוטה מאד. רוח יהודית מיוחדת איננה חופפת עליהם. צר מאד כי משלים רבים לקויים ועלינו למלא את החסר רק בדרך השערה.

הנוסחות הסוריות: הנוסחות הסוריות הן החשובות בין הנוסחות המאוחרות, בהיותן היסוד לנוסחות האחרות, ביחוד השמיות (הערבית והכושית).

כתב־היד בריטיש מוזיאום: הקדום בין אלה הוא כה“י בבית המוזיאון הבריטי, ור' בקטלוג Br. Mus. Add. 7200. כל אשר נותר לפליטה מכתב־היד הזה הוא אך שני עמודים (דף 114 בכה“י הנ”ל) אשר נכתבו בכתב נסטורי במאה השתים עשרה או הי”ג לסה"נ. עם היות הקטע מצער, הנה נכבד הוא מאד, בהוכיחו לנו, כי ההבדל בין המשלים אשר בו ואשר בכתב־היד השלם אשר נכתב כארבע או חמש מאות שנה אחריו, קטן הוא מאד. המשלים שונים רק בסדרם, ופעמים יבדלו גם מעט בלשונם, אך לא בתכנם. המשלים אשר נותרו בו הם רק עשרים ואחד.

בהיות כי ההבדל בין ספור ההקדמה אשר בו ואשר בכה"י השלם גדול, אתן פה את תרגומו: “… ויגד לי (בן לא יהיה לך). ועשרי היה גדול. ואשא לי ששים נשים ואבנה לי ששים ארמנות, אך בן לא היה לי גם מאחת מהן. אחרי כן בניתי לי מזבח רם וָאֶדר לאמר: “אהה יי אלהים! תנה לי בן זכר אשר ישים עפר על עיני במותי”. והנה שמעתי בת־הקול הזאת: “אחיקר! אל תעצב, בן לא יהיה לך. אך הנה נדן בן אחותך, אמץ אותו לבן לך, למען תלמדהו כל דבר כאשר יגדל”. ויהי בשמעי זאת ואקח את נדן בן אחותי ויהי לי לבן. וכה היו דברי אליו: “שמע נדן בני את תורתי וכו' " (פה יחלו משלי החכמה). תפלת אחיקר בקטע כה”י הזה קצרה ופשוטה מן התפלה אשר בנוסחה השלמה. כן נפקד בקטע הזה דבר העלות אחיקר את נדן לפני המלך. אך אולי נזכר הדבר הזה אחרי המשלים, במקור כה”י הזה.

כה"י קמברידג': תרגום ספר אחיקר הנתן בזה הוא מכה“י הסורי הנמצא בבית עקד הספרים אשר לביהמ”ד בקמברידג‘. תחלתו בע’ 66a וסופו בע' 78a אשר לכה“י Add. 2020. כה”י נכתב בכתב נסטורי ברור מאד בשנת 2009 לאלכסנדר שהיא שנת 1697 לסה“נ. למרות היותו צעיר לימים חשוב הוא מאד בגלל היותו הקדום בין כה”י השלמים.

הנוסחות הערביות: את ההבדלים העקריים אשר בין הנוסחות הערביות ובין הנוסחה הסורית צינתי במקומם. בדרך כלל, הספור והמשלים ארוכים בהן מאשר באחרות. פה אזכיר רק הבדל אחד המעיד על רוח התרגומים. לפי הנוסחה הערבית זהו דבר תפלת אחיקר: בראשונה יקריב אחיקר קרבנות לאלילים ואליהם יתפלל, כי כן יעצוהו “הרואים בכוכבים יודעי העתים והמכשפים”. אך בראותו כי לא שמעו האלילים לקול תפלתו נשא קולו ויתפלל אל יי. אך יי כעס על אחיקר על התפללו אל האלילים בראשונה ויגער בו ויענהו לאמר: “יען כי קראת אל האלילים בראשונה ותַּקרב להם קרבנות, ערירי תלך כל ימי חייך. ועתה קח את נדן בן אחותך לבן לך”. מי זה לא יראה כי המתרגם הוסיף פה את הדברים האלה למען הראות על אפסות האלילים ןעל רגז יי על הקוראים אליהם.

יתר הנוסחות: מלבד הנוסחות הנ"ל נותרו גם משלים אחדים בכושית ונוסחות שלמות בארמנית, תורכית עתיקה וסלבית. הן נמצאות יחד עם תרגומיהן בספר אחיקר אשר ל־Rendel Harris.

ההבדלים אשר בין הנוסחות השונות באו בגלל השנים הרבות אשר חלפו ביניהן. המתרגם או המעתיק שכח לפעמים, כי עליו למסר בדיוק את אשר מצא לפניו. במקומות שונים נהפך למחבר ויוסף ויגרע כטוב בעיניו, ברצותו לפאר את הספר ע"י מליצותיו או בחפצו לשנות או לבער מתוך הספר דברים אשר לא היו לפי רוחו (ר' הערה למשל ע').

יחס ספר אחיקר למקרא ולכתובים האחרונים.

אחיקר והמקרא: הראשון אשר העיר את אזני הקוראים על הדמיון הגדול אשר בין משלי אחיקר ובין ספרי החכמה אשר במקרא ובכתובים האחרונים היה המלומד הערבי, הנוצרי סלחני, בהקדמתו לאֹסף ספורי ערב אשר הוציא לאור בבירות.

בהערותי השויתי תמיד את המשלים האלה למשלי “ספרי החכמה”.

בראש משלי אחיקר נמצא תמיד את מלת “בני” כאשר במשלי שלמה, ואולם בספר משלי הדברים מכֻונים אל השומע והתלמיד בכלל ובספר אחיקר אל נדן, הבן אשר אמץ לו.

בסוף משלי החכמה אשר בנוסחה הערבית נמצאים שני משלים, משלי מספרים, הרגילים ביחוד בפרק ל' ממשלי שלמה. ואלה הם שני המשלים: “בני, ארבעה אלה לא יכון בהם מלך וצבאו: יועץ עושק, רֹע ממשלה, מזמה רעה ולחץ האֻמה. וארבעה אלה לא יוכלו להתנכר: החכם, הסכל, העשיר והעני”.

ממשלי השועלים נותרו לנו רק שרידים אחדים במקרא (שופטים ט‘,8 וכו’; שמואל ב', י"ב 4–1). גם באלה יורה הנמשל על מקרים אשר קרו בימים ההם.

רדת אחיקר מצרימה לפתר את חידות המלך תזכירנו את בוא מלכת שבא ירושלימה לנסות את המלך שלמה בחידות. דבר החידות גם הוא נמצא במקרא (ר' שופטים י"ד 14–12).

אך גם במליצות ובמבטאים נמצא את השפעת ספרי המקרא על ספר אחיקר.

³

השפעת הפשיטא. לדעתי השתמש הסופר או המתרגם הסורי בפשיטא. בין המליצות אשר הבאתי למעלה שלש מהן הלכו בעקבות הפשיטא במקום אשר הפשיטא שונה מן המקור המקראי. במשל ג' מצאנו “לעולם חיי” כאשר בפשיטא ולא “לעלמין חיי” כאשר בדניאל. במשל ה' הכנוי נוסף למלת חמר כאשר בפשיטא ולא כאשר בדניאל; במשל ו' “תורעתא” ברבים כאשר בפשיטא ולא ביחיד כאשר במקרא. ברב המשלים האלה תרגום “התרגומים” שונה מאד, ולכן לא יוכל להיות לנו לעזר. גם צורת השמות הפרטיים היא כצורתם בספרי הפשיטא ולא במקרא למשל: פרעון (ולא פרעה) סרחדום (ולא אסרחדן) וכו'.

השמוש במלה “אִם” (אֵן) במשל ס"ב ממשלי החכמה: (אן נקומון מיא דלא ארעא וכו הידין נתחכם סכלא) הוא כשמוש בה במקרא וכן בפשיטא. “אם” זאת תעשה את אי־אפשרות הדבר האחד תנאי לאי־אפשרות הדבר השני (בראשית יג, 16: אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה).

אחיקר ובן־סירא. הקרוב בין ספרי הכתובים האחרונים לספרנו הוא ספר בן־סירא. בהערותי השויתי תמיד את שניהם. פה אוסיף לאמר, כי אחדים ממשלי אחיקר ימצאו כתבניתם וכצורתם בספר בן־סירא. למשל:

משל ע"ב ממשלי אחיקר / בן־סירא ט' 8, 9

באנתת דשפירא לא נחורן / (בפשיטא בהוצאת Lagarde)

עיניך ולא תתבקא בשופרא / אפיך באנתתא דשפירא לא

דלא דילך. מטל דסגיאי אבד / נחורן ולא תתבקע בשופרא

בשופרא דאנתתא ורחמתה / דלא דילך. בשופרא גיר

אך נורא דיקדא. / דאנתת סגיאי אבד ורחמתה אך נורא יקדא.

אחיקר וספר טוביה. החכם ג. הופמאן הוכיח לראשונה⁴ כי בספר טוביה נמצאו שני האנשים נושאי ספר אחיקר, לאמר: אחיקר ונדן בן אחותו. שני השמות האלה מסורסים בנוסחות השונות, ולכן נמנעו מהכיר אותם, עד אשר הראה הופמאן, כי הם הם אחיקר ונדן אשר בספרנו. בפשיטא בלבד מסורס שם אחיקר וכן שם נדן פעמים: בפרק א‘, 21־22 ובפרק ב’, 10 נמצא “אחיור” ובפרק י"א, 17: “עקיקר”; באחיור באה באין ספק הו' תחת הק' (בהיותן קרובות מאד בסורית. הן תבדלנה רק בזאת, כי הק' תחובר לאות אשר אחריה והו' תפרד ממנה). בנוסחה היונית ובוולגטה השם דומה לשם אחיקר. – נראה, כי לשם נדן היו שלש צורות עקריות בנוסחות השונות: נדן, נדב ונבד. בפשיטא הננו מוצאים לבן ועכב, אך כנראה נשתבשו אלה מן נדן ונדב. לפי הפשיטא היה נדן בן אחות אחיקר, אך לפי נוסחה אחרת היה בן אחיו. בנוסחת הוַּטיקן נזכר כי אחיקר אמץ לו את נדן כבן.

ואלה הם המקומות אשר בהם נזכרו אחיקר ונדן וגם מעט מקורותיהם בפשיטא.

א, 21: וימלך סרחדונצור (הוא אסרחדן) בנו (בן סנחריב)⁵ וישם את אחיקר (אחיור) בן חננאל אחי על כל אוצר מלכותו ועל ביתו.

א, 22: ויתחנן אחיקר (אחיור) בעדי (לפני המלך) ואבוא אל נינוה. ואחיקר (אחיור) היה שר־המשקים (ושומר) טבעת (המלך) והסוכן.

ב, 10: ואחיקר (אחיור) כלכלני עד לכתי עילמה.

יא, 17: ויבוא שמה אחיקר (עקיקר) ונדן (לבן) בן אחותו עמו אל טוביה.

יד, 10: ועתה בני, אחרי קברך אותי ואת אמך, צא את נינוה כי רשעים רבים בתוכה; כי בה שלם נדן (עכב) (רעה) לאחיקר (עקיקר) אשר גדל את טוביה. כי לא היה (?) הורידהו לאדמה. אך נדן (עכב) ירד אלי חשך ואחיקר (עקיקר) יצא אלי אור מן הפח אשר שם לו נדן (עכב) אך הוא (נדן) ירד לארץ.

מן הפסוק האחרון נראה כי בעיני סופר טוביה היה מעשה נדן המשל המתאים יותר לרשע בני נינוה, אשר חטאתם ידועה גם בכה"ק (ר' ספר יונה). הסופר ידע היטב את קורות אחיקר ועליהן יסד את דבריו. כי אין ספק, כי לולא היו ידועות לו, כי עתה לא היה מסתפק ברמזים לבד, כי אם היה מאריך לתאר איך גמל נדן רעה לאחיקר ואיך שב זה לראות אור.

לפני הִגָּלות כתבי יב חשבו רבים מחכמי המדע כי לא ספר טוביה הוא אשר יֻסד על אחיקר, כי אם להפך, אחיקר הוא אשר יֻסד על טוביה. אך כתבי יב אשר מוצאם במאה החמשית לפני סה"נ הוכיחו להם כי כבר נודע דבר אחיקר ימים רבים לפני הִכָּתב ספר טוביה (במאה השנית לפני סה"נ בערך), וכי טוביה שאב את דבריו ממנו.

בהיות שני הספרים האלה שונים ברוחם ובתכנם, לא יפלא בעינינו, כי הדמיון בין תורת אחיקר לנדן ובין תורת טוביה לנדן בנו איננו גדול. בכל זאת נמצא משל אחד אשר ידמה מעט בשניהם:

טוביה⁶ / אחיקר

ד‘, 17: פרס לחמך על קברי / משל י’: בני, נסך יין על

צדיקים ואל תתן מאומה / קברי צדיקים ואל תשתהו

לחטאים. / עם בני עולה.

אחיקר בספרות התלמוד ובספרות העברית המאוחרת.

אחיקר והתלמוד. גם בספרות התלמוד נמצא עקבות ספר אחיקר. אך פה יקשה עלינו להחליט, אם ספר אחיקר היה המקור הראשון אשר ממנה שאבה הספרות הזאת את החמר הזה, או אם היו הספרות והאגדה המיוסדות על ספר אחיקר אמות השרידים האלה. כי אין ספק, כי ספר כזה הקרוב מאד ללבות האנשים בתכנו ובתורתו יצר במשך הזמן הארך הזה אשר בין הִכָּתב כתבי יב ובין חבור התלמוד ספרות רחבה בכתב ובע“פ. לדעתי היתה הספרות אשר נמסרה בע”פ, ואשר חלו בה באין ספק שנויים רבים, יסוד לשרידים האלה. ספרות עממית איננה מזכירה שֵׁם; היא נעשית לקנין כללי; ולכן לא נמצא לדעתי שם אחיקר בכל ספרות התלמוד הגדולה ורבת הגונים.

מלבד במשלים (ר' משלי י“ג, ל”ד, מ“ו, נ”א, ס“ד, וס”ו; ומשל העץ והגרזן ומשל הסיחים הורגי אמותיהם בין משלי השועלים) נמצא דמיון גם בחלק הספור והאגדה. המספר ששים (ששים הנשים והארמנות אשר לאחיקר) נפוץ גם בתלמוד (בבא קמא צ“ב, ע”ב; בבא בתרא צ“א, ע”א; סנהדרין ז‘, ע“א; חולין נ”ח, ע"ב; בכורות ח’, ע“א; וכן ראה שה”ש ג‘, 7 ושם ו’, 8). דבר בנין הארמון בין השמים ובין הארץ, חבלי החול ורכב הריחים נמצא גם בתלמוד (ר' הערותי).

כאשר באו השרידים האלה לספרות התלמוד שֻׁנתה צורתם לפי הצרך ולפי רוח בני הדור. תחת אשר בספר אחיקר יעלו הבונים למרום על כנפי נשרים, יעלה ריב"ח באגדת התלמוד על ידי השם המפֹרש. משל הסיחים הורגי אמותיהם יבאר את קורות אחיקר ונדן, בעוד אשר בתלמוד שנו אותו למען דמותו אל קורות אהרן ובניו.

בנוסחה הסורית הננו קוראים כי בת־קול ענתה לאחיקר (.R.H לח, ש' 4: ואשתמעת לי ברת קלא הדא). בת־הקול פה היא כבת־הקול אשר בתלמוד המודיעה את רצון הקב"ה. בסורית אין למלה הזאת המובן המיוחד הזה, ולכן יש אשר חפצו להוכיח כי ספר אחיקר השפע גם מספרות התלמוד.⁷

גם באוצר המלים אשר בנוסחה הסורית נמצאו שתי מלים אשר אינן ידועות במלונים הסורים אך נמצאות בספרות התלמודית. והן מלת ארחא (.H.R נ"ח, שורה 15 וכו') ו“ארא” (.H.R ס"ט, 5). מלת “ארחה” היא המלה התלמודית אריח (עירובין י“ג, ע”ב) או ארחא (שבת קכ“ט, סוף ע”א). מלה זו, ארחא, נמצאת גם בכתבי יב (ר' פפירוס נ"ג, ש' 2). מלת “ארא” היא “ארא” הנמצאת בסנהדרין כ“ה, ע”א (ור' הערתי למשל “צפור הצַּפָּר המפילה את רעותיה בפח”).

אחיקר והספרות העברית המאוחרת. גם בספרות העברית המאוחרת נמצא את עקבות ספר אחיקר.

בפרקי רבנו הקדוש כ“ב, ע”ב, בבא דארבעה י“ח (הוצאת ש. שענבלום) הדברים הבאים קרובים למשל ס”ב ממשלי אחיקר: “ארבעה דברים אמרו חכמים בעולם. אם יתלבן השק יתחכם הכסיל; אם יעלה חמור בסולם תדור דעת בכובסים; ואם יגוז גדי מילת (והנוסחה השניה: “אם ידור גדי עם נמר” טובה יותר) תדור כלה עם חמותה (ר' משל מ"ו); ואם ימצא עורב לבן כולו תמצא כשרה בנשים”.

בא“ב דבן־סירא (הוצאת ליוורנו) ד' ע”ב: “אמר לו: אמור: ק'. אמר לו: קנה לך ממון ואשה טובה ויראת השם והרבה לך בנים אפילו הם מאה” (ר' משל כ“ח ודברי להלן ע”ד הזאב והאב). ושם כ' ע"א: “תתיהב לך יד כי הות שביעא ולא דהות כפינא” (ר' משל ע"א).

אחיקר והברית החדשה.

לדעת חוקרים שונים השפיע ספר אחיקר גם על ספרות הברית החדשה. במתי כ“ד, 48־50 וכן בלוקס י”ב, 45־46 נמצא כי משל העבד הרע (המרע מאד לרעיו והשותה לשכרה במסבת אנשים ריקים בחשבו כי אדוניו יתמהמה, וכן ענשו על מעלליו) ידמה מאד למעשי נדן לעבדי אחיקר והשתעשעו במסבת רעיו הפוחזים ולגמול אשר שֻׁלם לו.

מלבד המשל הזה יביאו החוקרים עוד ראיות המוכיחות על דבר השפעת ספר אחיקר על הברית החדשה.

ספר אחיקר וספרות ערב.

עדי בן זיד. השם אחיקר נזכר בספרות הערבית לראשונה בשיר אחד לעדי בן זיד (נוצרי נכבד, בן שבט בדואים בחירה; בערך 600 אחה"ס). בו יזכיר את אלחיקאר (כן שם אחיקר גם בנוסחה הערבית של הספר) בין שרים אשר נפלו חלל לפני מר־המות: [“וישמידו (שליחי מר־המות) את אלחיקאר בינות גדודיו”]⁸. אך המשורר לא הוסיף לתאר את השר אלחיקאר, ולכן לא ידענו אם הוא אחיקר נושא ספרנו. גם המבארים הערבים אשר בארו את השיר הזה אינם בדעה אחת. הלסאן יאמר, כי הוא מלך כוש; אך אלגואליקי יאמר, כי הוא אחד מלכי פרס (ר' הערה א').

מלון בר־בהלול. שם אחיקר נזכר גם כן במלון הסורי־ערבי אשר לסופר הסורי בר־בהלול (בחצי המאה העשירית אח"ס). ואלה דברי המלון: “אחיקר – איש נודע, אשר היה יועץ (וזיר) לאחד המלכים. והוא חכם ומבין מאד ולו ספור (או: ודברו) נזכר בספר מלכי בני־ישראל”. (ר' מלון בר־בהלול הוצ' Daval ע' 104, ערך השם אחיקר).

קוראן. בקוראן הננו מוצאים דמיון בין הפסוק 2–1 אשר בשורה 102 ובין משל ס“ו אשר לאחיקר. בקוראן נקרא כי התחרות האדם להגדיל את עשרו תמלא את כל לבו עד רדתו קבר. בהערתי למשל ס”ו הזכרתי גם כן את המשל המובא במסרת הקוראן. אך בהיות כי הקוראן ומסורתו מלאים דברים הנמצאים בספרות התלמודית, אדמה כי מקור המשל הזה במסגרת הקוראן הוא אגדת התלמוד (ר' הערתי למשל ס"ו)..H.R ירבה גם כן לדבר על היחס אשר בין אחיקר ובין לוקמאן החכם הנזכר בקוראן (ר' שורה ל"א)⁹.

שהריסתאני. שהריסתאני (1153–1085 אחה"ס) יזכיר בספרו “כתאב אלמלל ואלנחל” (הוצאת קוריטון סוף ע' 305 וראש 306) שלשה משלים הנמצאים בספר אחיקר. המשל הראשון והשלישי נמצאים בנוסחה הסורית (ר' משל ל“ח ול”ט), אך המשל השני נמצא רק בנוסחה הארמנית והסלבית (ר‘.H.R ע’ 26, משל 8: בני, אל תהיה מתוק הרבה פן יבלעוך ואל תהיה מר הרבה פן יקיאוך). אך שהריסתאני לא יחס את המשלים האלה אל אחיקר, כי אם אל דמוקריט היוני. (ר' להלן).

ספר אחיקר וספרות יון.

על היחס אשר בין ספר אחיקר ובין ספרות יון ימצא הקורא חמר רב במאמרי החכם סמנד והחכם נלדקה (ראה שמותיהם של המאמרים האלה ברשימת הספרים והמאמרים שהשתמשתי בהם ע' לו, לז). והקדמת.H.R לספרו. פה אעיר רק כי קלמנס האלכסנדרוני (בערך בסוף המאה השנית אחה"ס) בחפצו להוכיח כי הפלסופים היונים שאבו את רב חכמתם מן המזרח, יזכיר בין הפלסופים האלה גם את דמוקריט. קלמנס יאמר, כי דמוקריט יחס לעצמו משלים בבליים ויוסיף להוכיח זאת על יסוד שמועה אשר הגיעה אליו, כי דמוקריט שם בין כתביו גם תרגום הדברים הכתובים על עמוד אחיקרוס בבבל (ר' H. Diels, Fragmente der Vorsokratiker I, 439 No. 299). אחדים מן המלומדים ישערו, כי דמוקריט זה אשר על אודותיו ידבר קלמנס איננו דמוקריט האמתי, כי אם דמוקריט מזויף (Pseudo־Demokrit) אשר אסף אל כתביו גם את חכמת אחיקר, אשר העתיק מנוסחה יונית מתורגמת ממקור שמי. אולי גם לשהריסתאני (ר' לעיל) הגיע הספר הזה אשר לדמוקריט המזויף והוא יחס את המשלים אשר מקורם בספר אחיקר לדמוקריט.

סוף־דבר.

עד הנה השתדלתי איפוא לשים לפני הקורא את תולדות ספר אחיקר, השפעת כה"ק עליו ויחסו אל אוצרות הרוח אשר במזרח ובמערב.

עתה בסוף דברינו נתבונן אל השאלות הנכבדות האלה: א) מה היה המקור ההסתורי של הספר הזה? ב) באיזו לשון נכתב בראשונה? וג) מה היתה לשון הספר אשר עליו נוסדה הנוסחה הסורית אשר ממנה תרגמתי את הספר הנתון בזה?

מקור הספר. בהשוותנו את הנוסחות השונות אשר לספר הזה וראינו כי לפי כלן היתה ארץ אשור הארץ אשר בה קרו קורות אחיקר. גם רב נושאי הספור הזה ושמותיהם אשוריים. לולא באו כתבי יב לעזרתנו, כי אז אולי אמרנו בלבנו כי מעוף הדמיון המזרחי יחס את הספור הזה לארץ החכמים ויודעי העתים, ארץ אשור. אך בראותנו כי גם בכתבי יב אשר נכתבו לכל המאוחר כמאתים וחמשים שנה אחרי אסרחדן, אנשי הספור הם בני אשור אשר חיו בימי אסרחדן, הנה לא יפלא מאתנו לאמר, כי ארץ אשור היתה מולדת הספור הזה וכי קורותיו היו בימי אסרחדן או בזמן קצר אחריו. נוסף לזה ראינו כי שם נבוסמסכן נזכר כפקיד בימי סנחריב, ואולי הוא נבוסמסכן אשר בכתבי יב. כמובן עלינו לחשב כי כל אשר סֻפַּר בספר הזה קרה ויהיה באמת, אך מדוע לא נאמין כי הגרעין הוא אמתי?

לשון הספור המקורית. אם נסכים להשערה, כי המקור ההסתורי הוא אשורי, יוכל איפוא להיות כי גם הלשון העקרית אשר בו נכתב היתה אשורית. כתבי יב היו אולי תרגום מן המקור האשורי הזה או אולי מכלי שני, עברי, אשר אצר בקרבו את קורות אחיקר.

לשון הספר אשר היתה יסוד הנוס' הסורית. אך באיזו לשון נכתב הספר אשר ממנו תֻרגמה הנוסחה הסורית, הנכבדה בין הנוסחות המאוחרות? בדברי על היחס אשר בין המקרא ובין ספר אחיקר הזכרתי את השפעת הראשון על השני, בתכן ובלשון. ובכן אין ספק כי ספר אחיקר אשר עליו נוסדה נוסחתנו חֻבר ע"י איש אשר היה ספוג רוח המקרא ואשר ידיעתו במקרא היתה רחבה מאד. אך ההיה המחבר יהודי או נוצרי? בהיות כי מצאנו בספר שמושים לשוניים אחדים אשר הם עברים (ר' 1, 9, 10 ברשימה בע' ט', ומלת “אם” במשל ס"ב) וכן מלים תלמודיות אשר אינן נמצאות בספרות הסורית (ברת־קלא, ארחא וארא) יקל לנו להחליט כי היה יהודי וכי הלשון אשר כתב בה היתה עברית או ארמית יהודית. אך לעמת זה היה המתרגם הסורי, לדעתי, נוצרי, בראותנו כי בתרגום הפסוקים והשמות המקראיים הלך בעקבות הפשיטא, אשר כנראה לא השתמשו בה היהודים לתרגומיהם. מלבד זה נמצא בו גם כן מליצה הנמצאת בברית החדשה (.H.R מא‘, 18: אף לא לחמא למאכל=קורינתיא ה’,11). לזאת עלינו להוסיף כי נמצאו בספר אחיקר גם מקומות אחדים אשר בהם ידבר על גדול חזירים (.H.R ע“א, 15 וס”ט, 10) אשר היה אסור לבני־ישראל אך מותר לנוצרים. (הנוסחה הערבית תרגמה: רועה מקנך).

עבודה זרה בספר אחיקר. בספר אחיקר נמצאו גם כן שרידי ע“ז (.R.H מז, 15 משל 70: ברי, אן תשכח שכחתא קדם צלמא מנתה קרב לה; נ“ו, 9: אלֹהא (ברבים) לא משכחין צבותא דאך הלין למעבד! נ”ט, 17: דמי את מרי לבל ורובנריך לכומרוהי; ס“א. 1: דמי סנחריב מרי ל[בל]; ס”ט, 19: ברי אן אלֹהא (ברבים) גנבין במן מומין להון). השרידים האלה, הזרים מאד לרוח היהודים והנוצרים גם יחד, באו בודאי מאחד המקורות הקדומים אשר לספר אחיקר, כי גם כתבי יב לא נקו מהשפעת ע”ז. אך מאד יקשה עלניו לבאר איככה זה לא הרחיק המתרגם היהודי או הנוצרי את השרידים האלה מתרגומו, כאשר עשו הנוסחות הערביות ויתר הנוסחות במקומות שונים.

הדרך בה הלכנו לא היתה כֻלה סלולה. פה ושם פגשנו במכשולים; בתחנות רבות נשענו על השערות, אך אם לא הגענו אל תכלית האמת הנה התאמצנו להתקרב אליה.

מי יודע, אולי תגלינה לנו בקרוב חרבות נינוה עתיקת ימים, אדמת מצרים בת־היאור, וארץ ישראל חמדת יקרותינו אוצרות חדשים אשר יובילונו הלאה בדרך העולה אל האמת.

הספרים והמאמרים העקריים אשר בהם השתמשתי לתרגום הספר הזה.

א: נוסחות. קטע כה“י הסורי אשר במוזיאום הבריטי (בר' מוז') Add. 7200; כה”י הסורי אשר בבית עקד הספרים בקמברידג' Add. 2020; הנוסחה הסורית ויתר הנוסחות אשר בס‘: The Story of Ahikar by F.C. Cowybease, J. Rendel Harris & A.S. Lewis 2nd Edition (Cambridge 1913). למען הקצור קראתי לו בספרי.(Rendel Harris) R.H. הוא המוציא לאור את הספר דברי אחיקר החכם. התרגום העברי אשר לח’ יוסף מזל בהוצ' קרית־ספר מספר 1, נויארק תרס"ה. (התרגום הזה נדפס גם ב“השלח” כרך ד־ה).

ב: מאמרים וספרים ע"ד הספר. הקדמת.H.R בספר הנזכר לעיל.

מבוא ר' מאיר איש שלום והערותיו ב“דברי אחיקר החכם” הנ"ל.

F. Nau, Histoire et Sagesse d’Ahikar L’Assyrien (1909).

J. Halévy, Revue Sémitique (1900).

Th. Reinach, Revue des Etudes Juives XXXVII(1899).

Th. Nöldeke, Abhandlungen der k. Gesellschaft der Wissenschaften zu Göttingen. Phil.־hist. Klasse, Neue Folge, Band 14, No. 4 (1913).

למאמר זה קראנו “נ.”

R. Smend, Beihefte zur Zeitschrift für die A.T. Wissenschaft; No. XIII (Giessen 1908).

(המאמר ע"ד אחיקר ב' Jewish Encyclopaedia (Ahiqar

Br. Meissner; Z D M G XLVIII

Gaster, Journal of the Royal Asiatic Soc. (1990).

בְּעֵזֶר אֱלֹהִים אֶכְתֹּב אֶת־מִשְׁלֵי אֲחִיקָר,

הֲלֹא הֵם קוֹרוֹת אֲחִיקָר הֶחָכָם וְסוֹפֵר סַנְחֵרִיב

מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְנִינְוֵה¹.

א.

בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים לְסַנְחֵרִיב בֶּן־סַרְחַדּוֹם² מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְנִינְוֵה, הָיִיתִי, אֲנִי אֲחִיקָר, סוֹפֵר לַמֶּלֶךְ. וּבְעוֹדֶנִּי נַעַר הֻגֵּד הֻגַּד לִי: “בֵּן לֹא יִהְיֶה לָךְ”. וְהָעֹשֶׁר אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לִי גָדוֹל הָיָה מִסְּפֹר. וָאֶקַּח לִי שִׁשִּׁים נָשִׁים וָאֶבְנֶה לָהֶן אַרְמְנוֹת שִׁשִּׁים, אַךְ בֵּן לֹא הָיָה לִי.

וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וָאֶבְנֶה לִי מִזְבֵּחַ רָם, כֻּלּוֹ עֵץ, וָאָשִׂים עָלָיו אֵשׁ וָאֶתֵּן בְּשָׂמִים עָלֶיהָ³. וָאֹמַר: “אֲהָהּ יְיָ אֱלֹהִים! מַה־יֹאמְרוּ הָאֲנָשִׁים בִּרְאוֹתָם כִּי מַתִּי וּבֵן אֵין לִי! “הִנֵּה אֲחִיקָר, אִישׁ צַדִּיק וָטוֹב וְעוֹבֵד אֱלֹהָיו, מֵת וּבֵן אֵין לוֹ אֲשֶׁר יִקְבְּרֵהוּ, וְאַף בַּת אֵין לוֹ, וְלִרְכוּשׁוֹ אֵין יוֹרֵשׁ כָּרְכוּשׁ אֲשֶּׁר קְלָלָה רוֹבֶצֶת עָלָיו”. אָנָא אֱלֹהִים! תְּנָה לִי בֵן זָכָר, וְהָיָה בְּמוֹתִי וְשָׂם עָפָר עַל עֵינָי”.

וָאֶשְׁמַע בַּת־קוֹל קוֹרֵאת: “אֲחִיקָר הַסּוֹפֵר הֶחָכָם! כָּל־אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ מִמֶּנִּי נָתַתִּי לָךְ. וְאִם בָּנִים לֹא נָתַתִּי לְךָ, רַב לְךָ תֵּעָצֵב! הִנֶּה נָדָן בֶּן־אֲחוֹתְךָ הוּא יִהְיֶה לְךָ לְבֵן. וְהָיָה כְּכָל־אֲשֶׁר תִּגְדַּל קוֹמָתוֹ כֵּן תּוֹסִיף לְלַמְּדֵהוּ כָל־דָּבָר”.

וַיְהִי כְּשָׁמְעִי אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיָּשָׁב אֵלַי יְגוֹנִי וָאֹמַר: “אֲהָהּ יְיָ אֱלֹהִים! הֲתִתֵּן אֶת־נָדָן בֶּן־אֲחוֹתִי לְבֵן לִי לְמַעַן יָשִׂים עָפָר עַל עֵינַי בְּמוֹתִי?” אַךְ דָּבָר לֹא הוּשַׁב לִי, וָאַעַשׂ כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי⁴.

וָאֶקַּח אֶת־נָדָן בֶּן־אֲחוֹתִי לְבֵן לִי. וָאֶתֵּן לוֹ שְׁמֹנֶה מֵינִיקוֹת, כִּי רַךְ הָיָה. וָאֲכַלְכֵּל אֶת־בְּנִי בִדְבָשׁ וָאוֹשִׁיבֵהוּ עַל כָּרֵי מֶשִׁי וָאַלְבִּישֵׁהוּ בוּץ וְאַרְגָּמָן⁵. וַיִּגְדַּל בְּנִי וַיִּגְבַּהּ כָּאָרֶז⁶. וַיְהִי כַאֲשֶׁר גָּדַל בְּנִי וָאֲלַמְּדֵהוּ סֵפֶר וְחָכְמָה. וַיְהִי כְּשׁוּב הַמֶּלֶךְ מִדַּרְכּוֹ וַיִּקְרָא וַיֹּאמֶר לִי: “אֲחִיקָר הַסּוֹפֵר הֶחָכָם וְאִישׁ עֲצָתִי! כִּי תִזְקַן וָמַתָּ, מִי זֶה יְשָׁרְתֵנִי כַאֲשֶׁר שֵׁרַתַּנִי אָתָּה?” וָאַעַן וָאֹמַר לוֹ: “אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ לְעוֹלָם יִחְיֶה! ⁷ לִי בֵן וְחָכָם הוּא וְיוֹדֵעַ סֵפֶר הוּא כָמוֹנִי וְלָמוּד הוּא”. וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ: “הֲבִיאֵהוּ וּרְאִיתִיו. וְהָיָה אִם יוּכַל לַעֲמֹד לְפָנַי וְשִׁלַּחְתִּיךָ בְשָׁלוֹם וְכִלִּיתָ יְמֵי זְקוּנֶיךָ בְכָבוֹד, עַד יוֹם מוֹתֶךָ”.

וָאֶקַּח אֶת־נָדָן בְּנִי וָאַעֲמִידֵהוּ לִפְנֵי בָּרוּךְ הַיּוֹם הַזְּה לַיְיָ. כִּי כַאֲשֶׁר רָץ אֲחִיקָר לִפְנֵי סַרְחַדּוֹם אָבִי וּלְפָנַי⁸, כֵּן נָשָׂא שְׂכָרוֹ. אֶת־בְּנוֹ הֵקִים בְּשַׁעַר [בֵּיתִי] בְחַיָּיו וְהוּא יְכַלֶּה יָמָיו⁹, וָאֶקֹּד, אַנִי אֲחִיקָר, וָאֶשְׁתַּחֲוֶה לַמֶּלֶךְ וָאֹמַר: “אֲדוֹנִי הַמֶּלֶך לְעוֹלָם יִחְיֶה! כַּאֲשֶׁר רַצְתִּי לִפְנֵי אָבִיךָ וּלְפָנֶיךָ עַד עָתָּה, כֵּן גַם אַתָּה אֲדוֹנִי הַאֲרֵךְ נָא אַפְּךָ עִם בְּנִי הָרַךְ הַזֶּה, לְמַעַן יִגְדַּל טוּבְךָ עִמִּי פִּי שְׁנָיִם”. וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ דְּבָרַי וַיּוֹשֶׁט לִי אֶת־יַד יְמִינוֹ¹⁰ וְאָנֹכִי אֲחִיקָר הִשְׁתַּחֲוֵיתִי לַמֶּלֶךְ. וְלֹא חָדַלְתִּי מִלַּמֵּד אֶת־בְּנִי, כִּי הִשְׂבַּעְתִּיו תּוֹרָה כַלֶּחֶם וְ[הִרְוֵיתִיו חָכְמָה] כַמָּיִם; וְכֹה הָיוּ דְבָרַי אֵלָיו:

ב

א שְׁמַע, נָדָן בְּנִי, וּבִינָה לִי וּדְבָרַי זְכֹר כְּדִבְרֵי אֱלֹהִים¹¹.

ב נָדָן בְּנִי! כִּי תִשְׁמַע דָּבָר וָמֵת בִּלְבָבְךָ וּלְאִישׁ אַל תְּגַלֶּנּוּ¹², פֶּן יִהְיֶה כְגַחֶלֶת בְּפִיךָ וְנִכְוֵיתָ בָהּ וְחִבַּלְתָּ לְנַפְשֶׁךָ, וְעַל הָאֱלֹהִים תְּלוּנָתֶךָ.

ג בְּנִי, אַל תַּגֵּד כָּל־אֲשֶׁר תִּשְׁמַע וַאֲשֶׁר תִּרְאֶה אַל תְּגַלֶּה.

ד בְּנִי חֶבֶל קָשׁוּר אַל תַּתִּיר, וְחֶבֶל מֻתָּר אַל תִּקְשֹׁר¹³.

ה בְּנִי, אַל תִּשָּׂא עֵינֶיךָ לְהַבִּיט אֶל אִשָּׁה אֲשֶׁר כָּחֲלָה עֵינֶיהָ וַתְּשִׂימֵן בַּפּוּךְ¹⁴. בִּלְבָבְךָ אַל תַּחְמְדֶנָּה. כִּי בְּתִתְּךָ לָהּ כָּל־אֲשֶׁר בְּיָדֶיךָ לֹא תִמְצָא בָּהּ יִתְרוֹן וְרַק לֵאלֹהִים תֶּחְטָא.

ו בְּנִי, אַל תִּנְאַף אֶת־אֵשֶׁת רֵעֶךָ, פֶּן יְנַאֲפוּ אֲחֵרִים אֶת־אִשְׁתֶּךָ¹⁵.

ז בְּנִי, אַל תָּאֵץ כַּשָּׁקֵד הַשּׁוֹקֵד לְהָנֵץ וּפִרְיוֹ יֵאָכֵל לָאַחֲרוֹנָה. אַךְ הַשְׂכֵּל כַּתּוּת הַמְּאַחֵר לְהָנֵץ וּפִרְיוֹ יֵאָכֵל לָרִאשׁוֹנָה.

ח בְּנִי, הוֹרֵד עֵינֶיךָ וְהַשְׁפֵּל קוֹלְךָ וְהַבֵּט מִתַּחַת לְעֵינֶיךָ, כִּי לֹא בְקוֹל רָם יִבָּנֶה בָיִת. כִּי לוּ בְקוֹל רָם יִבָּנֶה בַיִת, כִּי עַתָּה בָנָה הַחֲמוֹר שְׁנֵי בָתִּים בְּיוֹם אֶחָד¹⁶, וְלוּ בְרָב־כֹּחַ תִּנָּהֵג הַמַּחֲרֵשָׁה כִּי עַתָּה יִנָּתֵק אֵתָהּ מִכֶּתֶף הַגָּמָל¹⁷.

ט בְּנִי, טוֹב הַסֵּעַ אֲבָנִים עִם חָכָם מִשְּׁתוֹת יַיִן עִם סָכָל.

י בְּנִי, נְסֹךְ יֵינְךָ עַל קִבְרֵי צַדִּיקִים וְאַל תִּשְׁתֵּהוּ עִם בְּנֵי עַוְלָה¹⁸.

יא בְּנִי, עִם חָכָם לֹא תַשְׁחִית, וְעִם אֱוִיל לֹא תֶחְכָּם¹⁹.

יב בְּנִי, הִלָּוֵה עַל אִישׁ חָכָם וְחָכַמְתָּ

כָמוֹהוּ, וְאַל תִּלָּוֶה עַל אִישׁ מַרְבֶּה דְבָרִים, פֶּן תֵּחָשֵׁב כָּמוֹהוּ²⁰.

יג בְּנִי, כָּל־עוֹד נְעָלִים בְּרַגְלֶיךָ דּוֹשׁ קוֹצִים, וּפַנֵּה דֶרֶךְ לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ [אַחֲרֶיךָ]²¹.

יד בְּנִי, בֶּן־עֲשִׁירִים אָכַל נָחָשׁ וַיֹּאמְרוּ: אַךְ לְצָרִי לוֹ יֹאכְלֵהוּ; וּבֶן־עֲנִיִּים אָכַל נָחָשׁ וַיֹּאמְרוּ: אַךְ כִּי רָעֵב הוּא
יֹאכְלֶנּוּ²².

טו בְּנִי, אֱכֹל אֲשֶׁר לְךָ וְאַל תּוֹשֵׁט יָדְךָ [לָקַחַת אֶת־אֲשֶׁר] לְרֵעֶךָ²³.

טז בְּנִי, עִם נִקְלֶה גַם לֶחֶם אַל תֹּאכֵל.

יז בְּנִי, אַל־יִחַר לְךָ בְטוֹב לְשׂוֹנַאֲךָ, וּבְרָע לוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ²⁴.

יח בְּנִי, אַל־תִּקְרַב לְאֵשֶׁת־אֲמָרִים וּלְאִשָּׁה אֲשֶׁר קוֹלָהּ רָם.

יט בְּנִי, אַל־יֵשְׂט לִבְּךָ אֶל יְפִי אִשָּׁה וּבִלְבָבְךָ אַל־תַּחְמְדֶנָּה²⁵. כִּי יְפִי אִשָּׁה [טוּב] טַעֲמָהּ, וַהֲדָרָהּ דְּבַר־פִּיהָ.

כ בְּנִי, אִם יִפְגָּשְׁךָ שׂוֹנַאֲךָ [וּמַחֲשַׁבְתּוֹ עָלֶיךָ] רָעָה, פְּגָעֵהוּ אַתָּה בְחָכְמָה²⁶.

כא בְּנִי, רָשָׁע נָפַל וְלֹא קָם, וְצַדִּיק לֹא יִמּוֹט, כִּי־הָאֱלֹהִים עִמּוֹ²⁷.

כב בְּנִי, אַל תַּחֲשׂךְ מַהֲלֻמּוֹת מִבְּנֶךָ²⁸. כִּי כַדֹּמֶן לַגָּן וְכָרֶסֶן לַחֲמוֹר וּלְכָל־הַחַיָּה וְכַחֶבֶל בְּרֶגֶל הַחֲמוֹר – כֵּן מַהֲלֻמּוֹת לְ[גֵו] נָעַר²⁹.

כג בְּנִי, הַכְנַע אֶת־בְנְךָ³⁰ בְּעוֹדֶנּוּ נַעַר, בְּטֶרֶם יֶחֱזַק מִמְּךָ וְקָם עָלֶיךָ וּבוֹשְׁתָּ בְכָל־רֹעַ מַעֲלָלָיו³¹.

כד בְּנִי, קְנֵה שׁוֹר בָּרִיא (?) וַחֲמוֹר מַפְרִיס; וְאַל תִּקְנֶה עֶבֶד בּוֹרֵחַ וְשִׁפְחָה גוֹנֶבֶת, וְלֹא יַאֲבִידוּ כָּל־אֲשֶׁר לָךְ³².

כה בְּנִי, דִּבְרֵי אִישׁ כָּזָב כַּצִּפֳּרִים הַשְּׁמֵנוֹת, אֲשֶׁר רַק אִישׁ חֲסַר־לֵב יֹאכְלֵן³³.

כו בְּנִי, אַל־תָּבֵא עָלֶיךָ קִלְלַת אָבִיךָ וְאִמֶּךָ, פֶּן לֹא תִשְׂמַח בְּטוּב בָּנֶיךָ³⁴.

כז בְּנִי, אַל־תֵּלֵךְ בַּדֶּרֶךְ וְנִשְׁקְךָ בַּל עִמָּךְ, כִּי לֹא יָדַעְתָּ מָתַי יִפְגָּעֲךָ אוֹיְבֶךָ.

כח בְּנִי, כְּתִפְאֶרֶת הָעֵץ בַּעֲנָפָיו וּבְפִרְיוֹ וּכְתִפְאֶרֶת הָהָר בְּעֵצָיו, כֵּן תִּפְאֶרֶת גֶּבֶר בְּאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו³⁵. וְהַגֶּבֶר, אֲשֶׁר אַחִים אֵין לוֹ וְגַם אִשָּׁה וּבָנִים אֵין לוֹ – וְנָקֵל בְּעֵינֵי שׂוֹנְאוֹ. כְּעֵץ עַל אֵם הַדֶּרֶךְ הוּא, אֲשֶׁר כָּל עוֹבֵר עָלָיו יִקְטֹף מִמֶּנּוּ, וְכָל חַיּוֹת־הַשָּׂדֶה תַּשֵּׁלְנָה עָלָיו.

כט בְּנִי, אַל־תֹּאמַר: אֲדוֹנִי כְסִיל וְאָנֹכִי חָכַמְתִּי, אַךְ מְנָעֵהוּ מִמְּשׁוּגוֹתָיו וְאָז יֶאֱהָבֶךָּ.

ל בְּנִי, אַל־תֹּאמַר: “חָכָם אֲנִי”, וַאֲחֵרִים לֹא כֵן יַחְשְׁבוּךָ³⁶.

לא בְּנִי, אַל־תְּשַׁקֵּר לַאֲדוֹנֶיךָ, פֶּן יִמְאָסְךָ וְאָמַר לְךָ: “סוּר לְךָ מִנֶּגֶד עֵינָי”.

לב בְּנִי, יִהְיוּ דְבָרֶיךָ אֱמֶת, לְמַעַן יֹאמַר לְךָ אֲדוֹנֶיךָ: “קְרַב אֵלַי וֶחְיֵה”³⁷.

לג בְּנִי, אֱלֹהִים בְּיוֹם אֵידְךָ אַל־תְּקַלֵּל, פֶּן יִשְׁמַע וְקָצַף עָלֶיךָ.

לד בְּנִי, אַל־תֵּיטִיב לְרֵעֲךָ הָאֶחָד מֵרֵעֵהוּ, כִּי לֹא יָדַעְתָּ מִי יִדָּרֵשׁ לְחֶפְצְךָ בָּאַחֲרוֹנָה³⁸.

לה בְּנִי, רְגֹם בָּאֲבָנִים אֶת־הַכֶּלֶב אֲשֶׁר עָזַב אֶת־אֲדוֹנָיו לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ³⁹.

לו בְּנִי, הַצֹּאן אֲשֶׁר רַבּוֹת דְּרָכֶיהָ, טֶרֶף הִיא לַזְּאֵב.

לז בְּנִי שְׁפֹט מִשְׁפָּט צֶדֶק בִּנְעוּרֶיךָ, לְמַעַן יְכַבְּדוּךָ בִּזְקוּנֶיךָ.

לח בְּנִי, הַמְתֵּק לְשׁוֹנְךָ וְהַנְעֵם מִפְתַּח שְׂפָתֶיךָ, כִּי זְנַב הַכֶּלֶב יַאֲכִילֵהוּ לֶחֶם, וּפִיו – מַהֲלֻמּוֹת⁴⁰.

לט בְּנִי, אַל־תִּתֵּן לְרֵעֲךָ לִדְרֹךְ עַל רַגְלְךָ, פֶּן יִדְרֹךְ גַם עַל צַוָּארֶךָ⁴¹.

מ בְּנִי, הַכֵּה אִישׁ בִּדְבַר חָכְמָה, לְמַעַן יִהְיֶה בְלִבּוֹ כְקַדַּחַת בְּ[יוֹם] קַיִץ, וּכְסִיל – אִם גַם תַּרְבֶּה לְהַכּוֹתוֹ בַשֵּׁבֶט הָבֵן לֹא יָבִין⁴².

מא בְּנִי, שְׁלַח דְּבָרֶיךָ עִם חָכָם וְאַל תּוֹרֵהוּ [אֵיךְ יְכַלְכְּלֵם]. אַךְ אִם כְּסִיל מַלְאָכְךָ, לֵךְ אַתָּה וְאוֹתוֹ אַל־תִּשְׁלָח⁴³.

מבּ בְּנִי, נַסֵּה אֶת־בִּנְךָ בַלֶּחֶם וּבַמַּיִם וְאַחֵרי כֵן תַּנִּיחַ בְּיָדוֹ כַּסְפְּךָ וּרְכוּשֶׁךָ⁴⁴.

מג בְּנִי, הֱיֵה אַתָּה הָרִאשׁוֹן לַעֲזֹב אֶת־הַמִּשְׁתֶּה וְאַל תּוֹחֵל לְשַׁמְנֵי בֹשֶׂם, פֶּן יִהְיוּ לִפְצָעִים לְרֹאשֶׁךָ⁴⁵.

מד בְּנִי, הָאִישׁ אֲשֶׁר יָדוֹ מְלֵאָה, חָכָם וְנִכְבָּד יִקָּרֵא. אַךְ הָאִישׁ אֲשֶׁר יָדוֹ רֵיקָה אֱוִיל וְשָׁפָל יִקָּרֵא⁴⁶.

מה בְּנִי, נָשָׂאתִי מֶלַח וְהִסַּעְתִּי עֹפֶרֶת, אַךְ לֹא רָאִיתִי כָבֵד מִשַּׁלֵּם אִישׁ חוֹב אֲשֶׁר לֹא לָוָה⁴⁷.

מו בְּנִי, נָשָׂאתִי בַרְזֶל וְהִסַּעְתִּי אֲבָנִים וְלֹא כָבְדוּ עָלַי כְּכֹבֶד אִישׁ הַיּוֹשֵׁב בֵּית חָמִיו⁴⁸.

מז בְּנִי, חַנֵּךְ בִּנְךָ לִרְעֹב וְלִצְמֹא, לְמַעַן יֵיטִיב לְנַהֵל בֵּיתוֹ⁴⁹.

מח בְּנִי, טוֹב עִוֵּר־עֵינַיִם מֵעִוֵּר־לֵב. כִּי הָעִוֵּר בְּעֵינָיו חִישׁ יִלְמַד הַדֶּרֶךְ וְהָלַךְ בָהּ. אַךְ הָעִוֵּר בְּלִבּוֹ יָסּוּר מִן הַדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה, וְהָלַךְ עֲקַלְקַלּוֹת⁵⁰.

מט בְּנִי, טוֹב אוֹהֵב קָרוֹב מֵאָח רָחוֹק⁵¹. וְטוֹב שֵׁם מֵהָדָר רָב⁵², כִּי שֵׁם טוֹב לְעוֹלָם יִכּוֹן⁵³ וְהָדָר יִבֹּל וְחָלָף.

נ בְּנִי, טוֹב מָוֶת מֵחַיִּים לְאִישׁ אֲשֶׁר⁵⁴ לֹא יִמְצָא מָנוֹחַ⁵⁵. וְטוֹב קוֹל מִסְפֵּד בְּאָזְנֵי הַכְּסִיל מִקּוֹל זִמְרָה וְשָׂשׂוֹן⁵⁶.

נא בְּנִי, טוֹב עֶצֶם בְּיָדְךָ מֵאֲוָז בְּסִיר רֵעֶךָ. וְטוֹב כִּבְשָׂה קְרוֹבָה מֵעֵגֶל רָחוֹק מִמֶּךָּ. וְטוֹב צִפּוֹר אַחַת בְּיָדְךָ מֵאֶלֶף צִפֳּרִים מְעוֹפְפוֹת⁵⁷. וְטוֹב רָש קוֹבֵץ עַל יָד מֵעָשִׁיר מְפַזֵּר כַּסְפּוֹ. וְטוֹב בֶּגֶד צֶמֶר אֲשֶׁר עָלֶיךָ מִבִּגְדֵי בּוּץ וּמֶשִׁי אֲשֶׁר לַאֲחֵרִים⁵⁸.

נב בְּנִי, שְׁמֹר דָּבָר בִּלְבָבְךָ וְיִיטַב לְךָ, כִּי בְצֵאת דְּבָרְךָ [מִפִּיךָ] וְאָבַד לְךָ רֵעֶךָ.

נג בְּנִי, אַל־תּוֹצֵא דָבָר מִפִּיךָ בְּטֶרֶם הִוָּעֶצְךָ בְּלִבֶּךָ. כִּי טוֹב הִכָּשֵׁל בְּלִבְּךָ מֵהִכָּשֵׁל בִּלְשׁוֹנֶךָ.

נד בְּנִי, כִּי תִשְׁמַע דָּבָר רָע וְהִסְתַּרְתּוֹ שֶׁבַע אַמּוֹת בָּאֲדָמָה.

נה בְּנִי, בְּקֶרֶב אֲנָשִׁים נִצִּים אַל־תֵּשֵׁב, כִּי אַחֲרִית מַצָּה קָטֶל.

נו בְּנִי, מְעַוֵּת מִשְפָּט מַרְגִּיז אֱלֹהִים.

נז בְּנִי, מֵרֵעַ אָבִיךָ [אַל־] תִּרְחַק⁵⁹, פֶּן לֹא יָבוֹא רֵעֲךָ אֵלֶיךָ.

נח בְּנִי, אַל־תֵּרֵד לְגַן־שָׂרִים, וְלִבְנוֹת אַלּוּפִים אַל־תִּקְרָב.

נט בְּנִי, הֱיֵה עֵזֶר לְרֵעֲךָ לִפְנֵי הַשַּׁלִּיט, וְהִצַּלְּתּוֹ מִשִּׁנֵּי אַרְיֵה.

ס בְּנִי, בְּמוֹת אוֹיִבְךָ אַל־תִּשְׂמָח⁶⁰.

סא בְּנִי, כִּי תִרְאֶה זָקֵן מִמְּךָ וְקַמְתָּ מִפָּנָיו⁶¹.

סב בְּנִי, אִם יִקָּוּו מַיִם בְּאֵין אֲדָמָה, אוֹ אִם

תָּעוּף צִפּוֹר מִבְּלִי כְנָפַיִם, וְאִם יַלְבִּין עוֹרֵב כַּשֶּׁלֶג וּמַר כִּדְבַשׁ יִמְתַּק – גַם כְּסִיל יֶחְכָּם⁶².

סג בְּנִי, אִם כֹּהֵן הִנְּךָ לֵאלֹהִים, הִשָּׁמֵר לְךָ מִפָּנָיו, בּוֹא לְפָנָיו בְּטָהֳרָה וְאַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ.

סד בְּנִי, כַּבֵּד גַּם אַתָּה אֶת־הָאִישׁ אֲשֶׁר הֵיטִיב אֱלֹהִים עִמּוֹ⁶³.

סה בְּנִי, אַל תָּרִיב עִם אִישׁ בְּיוֹמוֹ, וְאַל תִּתְיַצֵּב לִפְנֵי נָהָר וְהוּא מָלֵא⁶⁴.

סו בְּנִי, עֵין אִישׁ כְּעֵין מַיִם, לֹא תִּשְׂבַּע עֹשֶׁר עַד־תִּמָּלֵא עָפָר⁶⁵.

סז בְּנִי, אִם אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ: “אֵיךְ אֶחְכָּם?”, הַרְחֵק פִּיךָ מִדְּבַר שֶׁקֶר וְיָדְךָ מִגְּנֵבָה – וְחָכָמְתָּ.

סח בְּנִי, אַל־תָּבוֹא לִכְלוּלוֹת אִשָּׁה, כִּי בָרָע לָהּ תְּקַלֶּלְךָ וּבְטוֹב לָהּ לֹא תִּזְכְּרֶךָּ⁶⁶.

סט בְּנִי, הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ, הָדוּר בִּדְבָרָיו, וְנִמְאָס בִּלְבוּשׁוֹ גַּם דְּבָרָיו נִמְאָסִים.

ע בְּנִי, כִּי תִמְצָא דָבָר לִפְנֵי פֶסֶל וְנָתַתָּ לוֹ חֶלְקוֹ⁶⁷.

עא בְּנִי, הַיָּד אֲשֶׁר שָׂבְעָה וְאַחַר רָאֲתָה רָעָב [לֹא] תִתֵּן, וְהַיָּד אֲשֶׁר רָעֲבָה וְאַחַר רָאֲתָה שׂבַע גַּם הִיא לֹא תִתֵּן⁶⁸.

עב בְנִי, אַל־תִּשָּׂא עֵינֶיךָ לְהַבִּיט אֶל אִשָּׁה יָפָה וְאַל תִּתְבּוֹנֵן בִּיפִי אֲשֶׁר לֹא לְךָ הוּא. רַבִּים אָבְדוּ בִיפִי אִשָּׁה, כִּי אַהֲבָתָהּ כְּאֵשׁ יוֹקָדֶת⁶⁹.

עג בְּנִי, יֶהֱלָמְךָ חָכָם מֵאָה, וּכְסִיל אַל־יָסוּךְ רֹאשְׁךָ בְשֶׁמֶן בֹּשֶׂם⁷⁰.

עד בְּנִי, אַל־תַּרְבֶּה לָבוֹא לְבֵית רֵעֶךָ, פֶּן יִשְׂבָּעֲךָ וּשְׂנֵאֶךָ⁷¹.

עה בְּנִי, אַל־תָּשִׂים טַבַּעַת זָהָב עַל יָדְךָ וְאֵין לְךָ, פֶּן יִלְעֲגוּ לְךָ כְסִילִים⁷². זֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם אֲחִיקָר לִפְנֵי נָדָן בֶּן־אֲחוֹתוֹ⁷³.

ג

וַאֲנִי אֲחִיקָר אָמַרְתִּי בְלִבִּי: שָׁמוֹר יִשְמֹר נָדָן אֶת־כָּל־אֲשֶׁר לִמַּדְתִּיו וְקָם תַּחְתַּי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ. אַךְ לֹא יָדַעְתִּי כִי לֹא שָׁמַע נָדָן בְּנִי לִדְבָרַי, וַיְהִי כְזוֹרֶה אוֹתָם לָרוּחַ. וְגַם הוֹסִיף [נָדָן] לֵאמֹר: “אָבִי אֲחִיקָר, זָקֵן וְהִנֵּה הוּא עוֹמֵד עַל־פִּי קִבְרוֹ, וְשִׂכְלוֹ סָר מֵעָלָיו וּבִינָתוֹ נִסְתָּמָה”. וַיָּחֶל נָדָן בְּנִי לְהָרַע לַעֲבָדַי וַיַּכֵּם וַיַּהַרְגֵּם וְלֹא חָמַל עַל עֲבָדַי וְאַמְהוֹתַי הֶחָרוּצִים, הָאֲהוּבִים וְהַטּוֹבִים, וַיַּהֲרֹג אֶת־סוּסַי וְאֶת־פִּרְדוֹתַי הַטּוֹבוֹת עִקֵּר.

וַיְהִי כִרְאוֹתִי כִּי הֵרַע נָדָן בְּנִי מַעֲשָׂיו, וָאַעַן וָאֹמַר לוֹ: “נָדָן בְּנִי, לִרְכוּשִׁי אַל־תִּקְרָב. כֵּן יאֹמְרוּ הַמּוֹשְׁלִים: הַיָּד אֲשֶׁר לֹא עָשְׂתָה אֶת־הָעשֶׁר, עֵינָהּ לֹא תָחוּס”⁷⁴. וָאֹמַר לַאֲדוֹנִי לְסַנְחֵרִיב אֶת־כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיְהִי דְבַר־אֲדוֹנִי: “לֹא תִמְשֹׁל יַד־אֲחֵרִים בִּרְכוּשׁ אֲחִיקָר כָּל־יְמֵי־חַיָּיו”.

וְכִרְאוֹת נָדָן בְּנִי כִּי קָם נְבוּזַרְאֲדָן אָחִי [תַחְתָּיו] בְּבֵיתִי וַיִּקְצֹף מְאֹד וַיֹּאמַר: “אֲחִיקָר אָבִי זָקֵן וּבִינָתוֹ חֻבָּלָה, וְדִבְרֵי חָכְמָתוֹ נוֹאָלוּ. וְעַתָּה אוּלַי יַנְחִיל אֶת־נְבוּזַרְאֲדָן אָחִי גַם אֶת־רְכוּשִׁי וְאוֹתִי יַרְחִיק מִבֵּיתוֹ”.

וַיְהִי כְשָׁמְעִי אֶת־הַדְבָרִים הָאֵלֶּה וָאֹמַר: “אוֹיָה לְבִינָתִי אֲשֶׁר הִבְאִישׁ נָדָן בְּנִי רֵיחָהּ, וְאוֹיָה לְדִבְרֵי חָכְמָתִי אֲשֶׁר הִמְאִיס בְּנִי”. וַיְהִי כִשְׁמֹעַ נָדָן זֹאת וַיִּקְצֹף וַיַּעַל אֶל־שַׁעַר הַמֶּלֶךְ וַיַּחֲרשׁ [עָלַי] רָעָה בְלִבּוֹ. וַיֵּשֶׁב וַיִּכְתֹּב שְׁתֵּי אִגְּרוֹת לִשְׁנֵי הַמְּלָכִים אוֹיְבֵי סַנְחֵרִיב אֲדוֹנִי. הַאִגֶּרֶת הָאַחַת: “לְאָכִי בֶּן־חַמְסֵלִים⁷⁵ מֶלֶךְ פָּרַס וְעֵילָם מִן אֲחִיקָר סוֹפֵר סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְ[נוֹשֵׂא] טַבַּעְתּוֹ, שָׁלוֹם! כְּהַגִיעַ הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת אֵלֶיךָ קוּם בּוֹא לִקְרָאתִי אַשּׁוּרָה,⁷⁶ וְאָנֹכִי אָבִיא אוֹתְךָ אֶל־אַשּׁוּר וּמָשַׁלְתָּ עָלֶיהָ בְלִי מִלְחָמָה”. וְהָאִגֶּרֶת הַשְּׁנִיָּה: “לְפַרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם מִן אֲחִיקָר, סוֹפֵר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְנִינְוֵה וְ[נוֹשֵׂא] טַבַּעְתּוֹ, שָׁלוֹם! כְּהַגִּיעַ הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת אֵלֶיךָ קוּם בּוֹא לִקְרָאתִי לְבִקְעַת־הַנְּשָׁרִים אֲשֶׁר בַּדָּרוֹם בְּיוֹם הָעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה לְחֹדֶשׁ אָב, וְאָנֹכִי אֲבִיאֲךָ אֶל־נִינְוֵה בְלִי מִלְחָמָה וּמָשַׁלְתָּ עָלֶיהָ”. וַיְדַמֶּה נָדָן אֶת־[כְּתָב] הָאִגְּרוֹת הָאֵלֶּה לִכְתַב־יָדִי וַיַּחְתֹּם אֶת־הָאִגְּרוֹת בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ וַיֵלַךְ. וְגַם אִגֶּרֶת אַחֶרֶת כָּתַב אֵלַי כִּבְשֵׁם סַנְחֵרִיב הַמֶּלֶךְ אֲדוֹנִי לֵאמֹר: “מִן סַנְחֵרִיב הַמֶּלֶךְ לַאֲחִיקָר הַסּוֹפֵר וְ[נוֹשֵׂא] טַבַּעְתִּי, שָׁלוֹם! בְּהַגִיעַ אִגַּרְתִּי זֹאת אֵלֶיךָ וְאָסַפְתָּ אֶת־כָּל־אַנְשֵׁי צְבָאִי אֶל הָהָר הַנִּקְרָא צִיץ, וְיָצָאתָ מִשָּׁם וּבָאתָ לִקְרָאתִי בְיוֹם הָעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה לְחֹדֶשׁ אָב, וּבִרְאוֹתְךָ אוֹתִי קָרֵב אֵלֶיךָ וְעָרַכְתָּ אֶת־אַנְשֵׁי הַחַיִל לְנֶגְדִּי כְאִישׁ הַיּוֹצֵא לַמִּלְחָמָה⁷⁷, כִּי מַלְאֲכֵי פַרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם בָּאוּ אֵלַי לִרְאוֹת מָה הַחַיִל אֲשֶׁר עִמִּי”. וַיִּשְׁלַח נָדָן בְּנִי אֶת־הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת אֵלַי בִּידֵי שְׁנַיִם מֵעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ.

וְאַחֲרֵי־כֵן לָקַח נָדָן בְּנִי אֶת־הָאִגְּרוֹת אֲשֶׁר־כָּתַב [לְמַלְכֵי פָּרָס וּמִצְרַיִם] כְּמוֹ מָצוֹא מְצָאָן, וִיִּקְרָאֵן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶת־דִּבְרֵי הָאִגְּרוֹת וַיֵּבְךְ וַיֹּאמַר: “אֲהָהּ אֱלֹהִים! מַה־פִּשְׁעִי לַאֲחִיקָר כִּי כָּכָה הוּא עוֹשֶׂה־לִּי?” וַיַּעַן נָדָן בְּנִי וַיֹּאמֶר לַמֶּלֶךְ: “אֲדוֹנִי אַל־תִּקְצֹף וְאַל־יִחַר לָךְ, קוּם וְהָלַכְנוּ אֶל־בִּקְעַת הַנְּשָׁרִים בַּיּוֹם הַנּוֹעָד בָּאִגֶּרֶת, וְאִם אֶמֶת [הַדָּבָר] וְהָיָה כָל־אֲשֶׁר תְּצַוֶּה הָיֹה יִהְיֶה”.

וַיַּנְחֶה נָדָן בְּנִי אֶת־הַמֶּלֶך אֲדוֹנִי וַיָבוֹאוּ אֵלַי אֶל־בִּקְעַת הַנְּשָׁרִים וַיִּמְצָאוּנִי וְעִמִּי צָבָא רָב אֲשֶׁר נֶאֶסְפוּ שָׁמָּה. וַיְהִי כִרְאוֹתִי אֶת־הַמֶּלֶךְ וָאֶעֱרֹךְ אֶת־הַחַיִל בְּמַעֲרָכָה נֶגְדוֹ, כְּדִבְרֵי הָאִגֶּרֶת. וַיְהִי כִּרְאוֹת הַמֶּלֶךְ זֹאת וַיֶּחֱרַד חֲרָדָה גְדוֹלָה. וַיַּעַן נָדָן בְּנִי וַיֹּאמֶר לוֹ “אַל תִּרְגַּז, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ. שׁוּב וְלֵךְ בְּשָׁלוֹם אֶל בֵּית־הַקַּיִץ וְאָנֹכִי אָבִיא אֶת־אֲחִיקָר לְפָנֶיךָ”. וַיָּשָׁב אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ לְבֵיתוֹ וְנָדָן בְּנִי בָא אֵלַי וַיֹּאמֶר לִי: “הֵיטַבְתָּ לַעֲשׂוֹת בְּכָל־מַעֲשֶׂיךָ, וְהַמֶּלֶךְ הִלֶּלְךָ מְאֹד וְכֵן צִוְּךָ לֵאמֹר: שַׁלַּח אֶת־אַנְשֵי הַצָּבָא וְיֵלְכוּ אִישׁ אִישׁ אֶל־מְקוֹמוֹ וְאַרְצוֹ, וְרַק אַתָּה לְבַדְּךָ בוֹא אֵלָי”.

אָבוֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיְהִי כִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ אוֹתִי וַיֹּאמֶר לִי: “הֲבוֹא בָאתָ אֵלַי אֲחִיקָר, סוֹפְרִי וּבֶן־טִפּוּחֵי אַשּׁוּר וְנִינְוֵה? אָנֹכִי שִׁלַּחְתִּיךָ בְכָבוֹד, וְאַתָּה בָגַדְתָּ בִי וַתְּהִי אַחַד אוֹיְבָי”. וַיִּתֵּן לִי אֶת־הָאִגְּרוֹת אֲשֶׁר נִכְתְּבוּ בִשְׁמִי וּבְחוֹתַם־טַבַּעְתִּי נֶחְתָּמוּ. וַיְהִי כְקָרְאִי אוֹתָן וַתִּכְבַּד לְשׁוֹנִי וַאֲבָרַי כָּשְׁלוּ וָאֲבַקֵּשׁ אֶחָד מִדִּבְרֵי חָכְמָתִי, אַךְ לֹא־מָצָאתִי. וַיַּעַן נָדָן בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלַי: “סוּר לְךָ, זָקֵן וּכְסִיל, מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וְתֵן יָדֶיךָ לַכְּבָלִים וְרַגְלֶיךָ לָאזִיקִּים”.

וַיָּסֶב סַנְחֵרִיב הַמֶּלֶךְ פָּנָיו מִמֶּנִי וַיְדַבֵּר עִם נְבוּסְמָךְ מִסְכֵּן רֵעִי⁷⁸ לֵאמֹר: “קוּם, לֵךְ ָגַעְתָּ בַאֲחִיקָר וְהִרְחַקְתָּ רֹאשׁוֹ מִגְּוִיָּתוֹ מֶרְחַק מֵאָה אַמָּה”. אָז נָפַלְתִּי עַל־פָּנַי אָרְצָה וָאֶשְתַּחַוֶה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וָאֹמַר: “אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ לְעוֹלָם יִחְיֶה! דְבָרְךָ יָקוּם, בַּאֲשֶׁר זֶה חֶפְצְךָ אֲדוֹנִי לַהֲמִיתֵנִי. וְאוּלָם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא־חָטָאתִי לָךְ. אַךְ בִּי, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, צַוֵּה נָא וַהֲרָגוּנִי בְשַׁעַר בֵּיתִי וּקְבָרוּנִי בְקָבֶר”. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְנְבוּסְמָךְ מִסְכֵּן רֵעִי: “לֵךְ הֲרֹג אֶת־אֲחִיקָר בְּשַׁעַר בֵּיתוֹ וְקָבְרֵהוּ בְקָבֶר”.

וָאֶשְׁלַח אֶל־אֶשְׁפַּגְנִי אִשְׁתִּי לֵאמֹר: “הוֹצִיאִי אֶלֶף עֲלָמוֹת מִבְּנוֹת שִׁבְטִי וְלָבְשׁוּ שַׂק וָאֵפֶר וְהֵילִילוּ וְסָפְדוּ וּבָכוּ לִי וְיָצְאוּ לִקְרָאתִי וְקוֹנְנוּ עָלַי בְּטֶרֶם אָמוּת. וְאַתּ אֱפִי לֶחֶם וְעָרַכְתְּ אֶת־הַשֻּׁלְחָן וְעָשִׂית מִשְׁתֶּה לִנְבוּסְמָך מִסְכֵּן רֵעִי וְלַפַּרְתִּים אֲשֶׁר עִמּוֹ⁷⁹ וְיָצָאת לִקְרָאתָם וְהֵבֵאת אוֹתָם לְבֵיתִי, וְגַם אָנֹכִי אָבוֹא לְבֵיתִי כְאוֹרֵחַ”.

וַתָּבֶן אֶשְׁפַּגְנִי אִשְׁתִּי כָל־דְּבָרַי, כִּי רַבָּה חָכְמָתָהּ, וַתַּעַשׂ כְּכָל־אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּי מִמֶּנָהּ, וַתֵּצֵא לִקְרָאתָם וַתְּבִיאֵם אֶל־בֵּיתִי וַיֹּאכְלוּ לֶחֶם וְהִיא עוֹמֶדֶת עֲלֵיהֶם לְשָׁרֲתָם. וַיְהִי כְהֵרָדֵם הָאֲנָשִׁים עַל מְקוֹמוֹתֵיהֶם מֵרֹב־הַיַּיִן אֲשֶׁר שָׁתוּ, וָאָבוֹא, אָנֹכִי אֲחִיקָר, אֶל נְבוּסְמָךְ וָאֹמַר לוֹ⁸⁰: “שָׂא עֵינֶיךָ לַמָּרוֹם, וּזְכֹר אָחִי אֶת־הָאַהֲבָה אֲשֶׁר הָיְתָה בֵינוֹתֵינוּ. וּבְמוֹתִי אַל תֵּעָצֵב, וּזְכֹר כִּי כַאֲשֶׁר הִסְגִּירְךָ סַרְחַדּוֹם, אֲבִי־סַנְחֵרִיב, בְּיָדִי לַהֲמִיתְךָ, לֹא הֲרַגְתִּיךָ, כִּי יָדַעְתִּי כִי לֹא נִמְצָא בְךָ אָשָׁם, וָאֲחַיֶּךָ עַד אֲשֶׁר בִּקֶּשְׁךָ הַמֶּלֶךְ. וּבַהֲבִיאִי אוֹתְךָ לְפָנָיו נָתַן לִי מַתָּנוֹת לָרֹב וּתְשׁוּרוֹת רַבּוֹת נָשָׂאתִי מִלְּפָנָיו.⁸¹ וְעַתָּה חַיֵּינִי גַם אַתָּה וְגָמְלֵנִי טוֹבָה כַאֲשֶׁר גְּמַלְתִּיךָ אֲנִי. וּלְמַעַן לֹא יֹאמְרוּ: “לֹא הוּמַת אֲחִיקָר” וְהֵרַע לְךָ הַמֶּלֶךְ, הִנֵּה לִי בְּבֵית־הָאֲסוּרִים אֲשֶׁר לִי עֶבֶד אֶחָד, מַנְזִיפָר שְׁמוֹ, אֲשֶׁר מִשְׁפָּטוֹ לָמוּת. שִׂים נָא אֶת־בְּגָדַי עָלָיו וְאָנֹכִי לֹא אָמוּת, כּי לֹא חָטָאתִי”.⁸²

וַיְהִי כְדַבְּרִי אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֵּצַר גַּם לִנְבוּסְמָךְ מִסְכֵּן רֵעִי מְאֹד עָלָי⁸³, וַיִּקַּח אֶת־בְּגָדַי וַיַּלְבִּישֵׁם אֶת־הָעֶבֶד אֲשֶׁר בְּבֵית הָאֲסוּרִים, וַיָּעַר אֶת־הַפַּרְתִּים, וַיָּקוּמוּ בְשִׁכְרוֹנָם⁸⁴ וַיַּהַרְגוּהוּ וַיַּרְחִיקוּ אֶת־רֹאשׁוֹ מִגְּוִיָתוֹ מֶרְחַק מֵאָה אַמָּה וַיִקְבְּרוּהוּ⁸⁵.

וְהַקּוֹל נִשְׁמַע בְּאַשּׁוּר וּבְנִינְוֵה לֵאמֹר: הוּמַת אֲחִיקָר הַסּוֹפֵר⁸⁶. וַיָּקָם נְבוּסְמָךְ מִסְכֵּן רֵעִי וְאֶשְׁפַּנְגִי אִשְׁתִּי וַיַּעֲשׂוּ לִי מְקוֹם סֵתֶר – שָׁלשׁ אַמּוֹת רָחְבּוֹ וְחָמֵשׁ אַמּוֹת גָּבְהוֹ – מִתַּחַת לָאֲדָמָה, תַּחַת סַף־שַׁעַר בֵּיתִי, וַיִּתְּנוּ לִי לֶחֶם וָמָיִם⁸⁷. וַיֵּלְכוּ אֶל־סַנְחֵרִיב הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ לוֹ: “הִנֵּה מֵת אֲחִיקָר הַסּוֹפֵר”⁸⁸. וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הָאֲנָשִׁים זֹאת וַיִּבְכּוּ וְהַנָּשִׁים שָׂרְטוּ פְנֵיהֶן וַתֹּאמַרְנָה: "צַר־לָנוּ עָלֶיךָ, אֲחִיקָר הֶחָכָם, גֹּדֵר פִּרְצֵי אַרְצֵנוּ⁸⁹; כִּי אִישׁ כָּמוֹךָ לֹא יִהְיֶה עוֹד לָנוּ לְעוֹלָם⁹⁰.

וְהַמֶּלֶךְ סַנְחֵרִיב קָרָא לְנָדָן בְּנִי וַיֹּאמֶר לוֹ: “לֵךְ וְקָרָאתָ מִסְפֵּד עַל אֲחִיקָר אָבִיךָ, וְאַחַר בּוֹא אֵלָי”. וַיְהִי כְבוֹא נָדָן בְּנִי לֹא קָרָא עָלַי מִסְפֵּד וְאַף לֹא זְכָרָנִי, וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו אֲנָשִׁים רֵיקִים וּפוֹחֲזִים ⁹¹ וַיּוֹשִׁיבֵם סָבִיב לְשֻׁלְחָנִי בְשִׁירָה וּבְזִמְרָה, וּמֵעַל שִׁפְחוֹתַי וַעֲבָדַי הָאֲהוּבִים הִפְשִׁיט

אֶת־בִּגְדֵיהֶם וַיַּכֵּם וְלֹא חָמָל; וְגַם מֵאִשְׁתִּי אֶשְׁפַּגְנִי לֹא בוֹשׁ, וַיְבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת בָּהּ מַעֲשֵׂה גֶבֶר בְּאִשָּׁה. וַאֲנִי אֲחִיקָר מֻשְׁלָךְ בַּאֲפֵלָה בְּבוֹר תַּחְתִּית, שָׁמַעְתִּי קוֹל אוֹפַי וְטַבָּחַי וְשָׂרֵי הַמַּשְׁקִים אֲשֶׁר לִי בּוֹכִים וְנֶאֱנָחִים בְּתוֹךְ בֵּיתִי. וְכַעֲבֹר יָמִים אֲחָדִים בָּא אֵלַי נְבוּסְמָךְ מִסְכֵּן רֵעִי וַיִּפְתַּח אֶת־הַדֶּלֶת וַיָּשֶׂם לְפָנַי לֶחֶם וָמָיִם. וָאֹמַר לוֹ: "בְּצֵאתְךָ מִלְּפָנַי וְהִזְכַּרְתַּנִי לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וְאָמַרְתָּ: "אֱלֹהִים, אֵל אֱמֶת וָצֶדֶק וּפוֹעֵל חֶסֶד בָּאָרֶץ! שְׁמַע־נָא לְקוֹל אֲחִיקָר עַבְדְּךָ וְזָכְרָה זָבְחוֹ לְפָנֶיךָ מְרִיאִים כִּכְבָשִׂים. וְעַתָּה הִנֵּה הָשְלַךְ לְבוֹר צַלְמָוֶת בִּמְקוֹם לֹא־יִרְאֶה אוֹר. וְאַתָּה הֲלֹא תַצִּיל אֶת־הַקּוֹרֵא אֵלֶיךָ? שְׁמַע־נָא יְיָ לְקוֹל רֵעִי⁹².

ד

וַיְהִי כִשְׁמֹעַ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי אֲחִיקָר הוּמַתִּי, וַיִּשְׂמַח שִׂמְחָה גְדוֹלָה, וַיִּכְתֹּב לְסַנְחֵרִיב כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה: “מִפַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְסַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְנִינְוֵה, שָׁלוֹם! אָמַרְתִּי לִבְנוֹת לִי אַרְמוֹן בֵּין־הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ. וְעַתָּה בַּקֵּשׁ וּשְׁלַח אֵלַי מִמַּמְלַכְתְּךָ בּוֹנֶה חָכָם, אֲשֶׁר יְשִׁיבֵנִי דָבָר עַל כָּל־אֲשֶׁר אֶשְׁאָלֵהוּ. וּבִשְׁלָחֲךָ אֵלַי אֶת־הָאִישׁ הַזֶּה וְאָסַפְתִּי מִסֵּי מִצְרַיִם, מַס־שָׁלשׁ שָׁנִים, וּשְׁלַחְתִּים אֵלֶיךָ. וְאִם לֹא־תִשְׁלַח אֵלַי אִישׁ אֲשֶׁר יַגִּיד לִי כָּל־אֲשֶׁר אֶשְׁאָלֵהוּ, וְאָסַפְתָּ אַתָּה מִסֵּי אַשּׁוּר וְנִינְוֵה, מַס־שָׁלשׁ שָׁנִים, וּשְׁלַחְתָּם אֵלַי בִּידֵי הַמַּלְאָכִים הָאֵלֶּה הַבָּאִים אֵלֶיךָ”.

וַיְהִי בְּהִקָּרֵא דִבְרֵי הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וַיִּקְרָא לְכָל־שָׂרָיו וַאֲצִילֵי מַלְכוּתוֹ וַיֹּאמֶר לָהֶם: “מִי־בָּכֶם הָאִישׁ אֲשֶׁר יֵלֵךְ מִצְרַיְמָה לְהָשִׁיב לַמֶּלֶךְ דָּבָר עַל־כָּל־אֲשֶׁר יִשְׁאָלֵהוּ, וּבָנָה לוֹ אַרְמוֹן כְּחֶפְצוֹ וְהֵבִיא אֵלַי מִסֵּי מִצְרַיִם מַס־שָׁלשׁ שָׁנִים?” וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַשָּׂרִים אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיַּעֲנוּ וַיֹּאמְרוּ לַמֶּלֶךְ: “הֲלֹא יָדַעְתָּ אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ, כִּי לֹא בְיָמֶיךָ לְבַדָּם, כִּי גַּם בִּימֵי אֵסַרְחַדּוֹן אָבִיךָ, אֲחִיקָר הַסּוֹפֵר הוּא לְבַדּוֹ פָתַר דְבָרִים כָּאֵלֶּה, וְגַם עַתָּה, הִנֵּה ָדָן בְּנוֹ לִמּוּד־סִפְרוֹ וְחָכְמָתוֹ, [שְׁאַל נָא אוֹתוֹ]”. וְכִשְׁמֹעַ נָדָן בְּנִי זֹאת וַיִּקְרָא בְקוֹל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר: “גַּם הָאֱלֹהִים לֹא־יוּכְלוּ לַעֲשׂוֹת כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אַף כִּי אֱנוֹשׁ!”.⁹³

וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ זֹאת וַיֵּצֶר לוֹ מְאֹד, וַיֵּרֶד מֵעַל כִּסְאוֹ וַיֵּשֶב עַל־הָאָרֶץ וַיֹּאמֶר: “צַר־לִי עָלֶיךָ, אֲחִיקָר הֶחָכָם, אֲשֶׁר הֶאֱבַדְתִּיךָ בִּגְלַל דִּבְרֵי נַעַר רָךְ. מִי־זֶה יְשִׁיבְךָ אֵלַי עַתָּה? בְּמִשְקָלְךָ אֶשְׁקֹל לוֹ זָהָב”.

וַיְהִי כִשְׁמֹעַ נְבוּסְמָךְ מִסְכֵּן רֵעִי

אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּשְׁתַּחוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לוֹ: “אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ! כָּל־הַמְּנָאֵץ דְּבַר־אֲדוֹנָיו אַחַת דָּתוֹ לָמוּת. וְאָנֹכִי אֲדוֹנִי נִאַצְתִּי דְבַר־מַלְכוּתֶךָ. צַוֵּה, אֵפוֹא, וְתָלוּנִי עַל־הָעֵץ כִּי אֲחִיקָר אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לְהָרְגוֹ עוֹדֶנּוּ חָי”. וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ זֹאת וַיַּעַן וַיֹּאמֶר: “דַּבֵּר, נְבוּסְמָךְ, דַּבֵּר. דַּבֵּר אִישׁ טוֹב וְיָשָר אֲשֶׁר לֹא־יָדַע עָוֶל. אִם כִּדְבָרְךָ כֵן הוּא וְהֶרְאִיתַנִי אֶת־אֲחִיקָר חַי, וְנָתַתִּי לְךָ מַתְּנוֹת כֶּסֶף מִשְקַל מֵאָה כִכָּר וְאַרְגָּמָן מִשְׁקַל חֲמִשִּׁים כִּכָּר”. וַיֹּאמַר לוֹ נְבוּסְמָךְ: “הִשָּׁבְעָה־לִי אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, כִּי אִם לֹא יִמָּצְאוּ בִי פְשָׁעִים אֲחֵרִים עָלֶיךָ לֹא תִזְכֹּר לִי אֶת־עֲוֹנִי זֶה”. וַיּוֹשֶׁט לוֹ הַמֶּלֶךְ יַד־יְמִינוֹ⁹⁴ עַל־הַדָּבָר הַזֶּה. וַיְמַהֵר הַמֶּלֶךְ וַיֵּשֶׁב עַל מֶרְכַּבְתּוֹ וַיָּאָץ לָבוֹא אֵלַי, וַיִּפְתַּח דֶּלֶת [בּוֹרִי], וָאַעַל וָאָבוֹא וָאֶפֹּל אַרְצָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וּשְׂעַר רֹאשִׁי יוֹרֵד עַל־כְּתֵפַי, וּשְׂעַר זְקָנִי יוֹרֵד עַד־לְחָזִי, וּבְשָׂרִי מְכֻסֶּה בְעָפָר וְצִפָּרְנַי אֲרֻכּוֹת כְּצִפָּרְנֵי הַנֶּשֶׁר⁹⁵. וַיְהִי כִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ אוֹתִי וַיֵּבְךְ, וַיֵּבוֹשׁ לְדַבֵּר אֵלַי, וַיֹּאמֶר לִי, וְהוּא נֶעֱצַב מְאֹד: “אֲחִיקָר! לֹא אָנֹכִי חָטָאתִי לָךְ. בִּנְךָ אֲשֶׁר גִּדַּלְתָּ הוּא אֲשֶׁר חָטָא לָךְ”. אָז עָנִיתִי וָאֹמַר לוֹ: ”אַחֲרֵי כִי רָאִיתִי פָנֶיךָ, אֲדוֹנִי, לֹא אֻנָּה לִי כָּל־רָע". וַיֹּאמַר לִי הַמֶּלֶךְ: “לֵךְ לְבֵיתְךָ, אֲחִיקָר, וְגִלַּחְתָּ שְׂעָרְךָ וְרָחַצְתָּ וְשָׁבָה אֵלֶיךָ רוּחֲךָ אַרְבָּעִים יוֹם⁹⁶ וְאַחֲרֵי כֵן בּוֹא אֵלָי”. וָאָבוֹא אֶל־בֵּיתִי וָאֵשֵׁב בֹּו כִשְׁלשִׁים יוֹם.

וּכְשׁוּב אֵלַי רוּחִי בָאתִי אֶל־הַמֶּלֶךְ, וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לִי: “הֲרָאִיתָ, אֲחִיקָר, אֶת־אֲשֶׁר כָּתַב אֵלַי פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם?” וָאַעַן וָאֹמַר לוֹ: “אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ! אַל ־יֵצַר לְךָ בִגְלַלַ־הַדָּבָר הַזֶּה. אָנֹכִי אֵלֵךְ מִצְרַיְמָה וּבָנִיתִי אַרְמוֹן לַמֶּלֶךְ וַהֲשִׁיבוֹתִיו דָּבָר עַל־כָּל־אֲשֶׁר יִשְׁאָלֵנִי⁹⁷ וְהֵבֵאתִי עִמִּי מַס־מִצְרַיִם, מַס־שָׁלשׁ שָׁנִים”. וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ זֹאת וַיִּשְׂמַח שִׂמְחָה גְדוֹלָה, וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה גָדוֹל, וַיִּזְבַּח זְבָחִים רַבִּים, וַיִתֵּן לִי מַתָּנוֹת, וְאֶת־נְבוּסְמָךְ מִסְכֵּן רֵעִי הוֹשִׁיב בְּרֹאשׁ־כֻּלָּם.

וְאַחֲרֵי כֵן כָּתַבְתִּי לְאִשְׁתִּי אֶשְׁפַּגְנִי לֵאמֹר: "בְּהַגִּיעַ אִגַּרְתִּי זֹאת אֵלַיִךְ וְאָמַרְתְּ לְצַיָּדַי וְצָדוּ לִי שְנֵי גוֹזְלֵי נֶשֶׁר, וּלְאוֹרְגַי תֹּאמְרִי וְעָשׂוּ חֶבְלֵי פִשְׁתִּים. אֹרֶךְ הַחֶבֶל אֶלֶף אַמָּה וְעָבְיוֹ כָּעֳבִי הָאֶצְבַּע הַקְּטַנָּה, וּלְחָרָשֵׁי הָעֵץ תֹּאמְרִי וְעָשׂוּ לִי כְלוּבִים לַגּוֹזָלִים. וְאַתְּ תְּנִי נָא לִנְבוּאֵל ⁹⁸וְטוֹבְשָׁלוֹם, שְׁנֵי נְעָרִים אֲשֶׁר לֹא יֵדְעוּ דַבֵּר וְלִמְּדוּם לֵאמֹר: “טִיט וְחֹמֶר, אֲבָנִים וּלְבֵנִים, תְּנוּ לַבּוֹנִים, כִּי הֵם בְּטֵלִים”. וַתַּעַשׂ אִשְתִּי כְכָל־אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּי מִמֶּנָּה. וְאַחַר אָמַרְתִּי לַמֶּלֶךְ: “יְצַו אֲדוֹנִי וְהָלַכְתִּי מִצְרַיְמָה”.

וַיְהִי כְצַוּוֹתוֹ אוֹתִי לָלֶכֶת וָאֶקַּח עִמִּי אַנְשֵי־חַיִל [וָאֵלַךְ]. וַיְהִי כְהַגִּיעֵנוּ אֶל־הַתַּחֲנָה הָרִאשׁוֹנָה, וָאוֹצִיא אֶת־גוֹזְלֵי הַנֶּשֶׁר וָאֶקְשֹׁר אֶת־הַחֲבָלִים לְרַגְלֵיהֶם, וְאֶת הַנְּעָרִים הִרְכַּבְתִּי עֲלֵיהֶם וַיִּשָּׂאוּם וַיַעֲלוּ מַעְלָה מָעְלָה. וְהַנְּעָרִים קוֹרְאִים כַּאֲשֶר לִמְדוּם: “טִיט וְחֹמֶר, אֲבָנִים וּלְבֵנִים, תְּנּוּ לַבּוֹנִים, כִּי הֵם בְּטֵלִים”. וְאַחֲרֵי כֵן הֲשִׁיבוֹתִים אֶל־כְּלוּבֵיהֶם.

ה

וַיְהִי כְהַגִּיעֵנוּ מִצְרַימָה וָאָבוֹא אֶל־שַׁעַר הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמְרוּ שָׂרֵי הַמֶּלֶךְ אֵלָיו: “בָּא הָאִישׁ אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ מֶלֶךְ אַשּׁוּר”. וַיְצַו הַמֶּלֶךְ וַיִּתְּנוּ לִי מָקוֹם לָלוּן. וַיְהִי מִמָּחֳרָת וָאָבֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וָאֶשְׁתַּחֲוֶה לוֹ וָאֶשְׁאַל לִשְׁלוֹמוֹ. וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לִי: “מַה־שְּׁמֶךָ?” וָאֹמַר לוֹ: “אֲבִיקָם שְׁמִי; וַאֲנִי אַחַת הַנְּמָלִים הַנִּמְאָסוֹת בַּמַּמְלָכָה”. וַיַּעַן וַיֹּאמֶר לִי: “הֲכֹה נְקַלּוֹתִי בְעֵינֵי אֲדוֹנֶיךָ, כִּי שָׁלַח אֵלַי נְמָלָה נִמְאָסָה בְּמַמְלַכְתּוֹ? לֵךְ, אֲבִיקָם, לִמְלוֹנְךָ וְהִשְׁכַּמְתָּ בַּבֹּקֶר וּבָאתָ אֵלָי”.

וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת־שָׂרָיו לֵאמֹר: “מָחָר לִבְשׁוּ תוֹלָע”. וְהַמֶּלֶךְ לָבַשׁ בּוּץ וַיֵּשֶׁב עַל־כִּסְאוֹ וַיְצַו לַהֲבִיאֵנִי לְפָנָיו וַיּאֹמֶר לִי: “לְמִי דָמִיתִי אֲנִי אֲבִיקָם וּלְמִי יִדְמוּ שָׂרָי?” וָאַעַן וָאֹמַר לוֹ: “דָּמִיתָ, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, לְבֵל וְשָׂרֶיךָ לְכֹהֲנָיו”. וַיּוֹסֶף וַיֹּאמֶר לִי: לֵךְ לִמְלוֹנְךָ וּמָחָר בּוֹא אֵלָי".

וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת־שָׂרָיו לֵאמֹר: “מָחָר לִבְשׁוּ בִגְדֵי פִּשְׁתִּים לְבָנִים”. וְגַם הַמֶּלֶךְ לָבַשׁ לְבָנִים וַיֵּשֶב עַל־כִּסְאוֹ וַיְצַו וָאָבֹא לְפָנָיו וַיֹּאמֶר לִי: “לְמִי דָמִיתִי אֲנִי, אֲבִיקָם, וּלְמִי יִדְמוּ שָׂרָי?”. וָאֹמַר לוֹ: “דָמִיתָ, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ לַשֶּׁמֶשׁ וְשָׂרֶיךָ לְקַרְנֶיהָ”. וַיּוֹסֶף וַיֹּאמֶר לִי: “לֵךְ לִמְלוֹנְךָ וּבָאתָ אֵלַי מָחָר”.

וַיּוֹסֶף הַמֶּלֶךְ וַיְצַו אֶת־שָׂרָיו: “מָחָר לִבְשׁוּ שְׁחוֹרִים”. וְהַמֶּלֶךְ לָבַשׁ תּוֹלָע. וַיְצַו וָאָבוֹא לְפָנָיו וַיֹּאמֶר לִי: “לְמִי דָמִיתִי אֲנִי, אֲבִיקָם, וּלְמִי יִדְמוּ שָׂרָי?” וָאֹמַר לוֹ: דָּמִיתָ אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ לַיָּרֵחַ וְשָׂרֶיךָ ַכּוֹכָבִים"⁹⁹. וַיּוֹסֶף הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לִי: “לֵךְ לְבֵיתְךָ וּבוֹא אֵלַי מָחָר”.

וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת־שָׂרָיו לֵאמֹר: “מָחָר לִבְשׁוּ בִגְדֵּי פַּסִּים שׁוֹנִים וְשַׁעֲרֵי הָאַרְמוֹן יְכֻסּוּ תוֹלָע”. וְהַמֶּלֶךְ לָבַש מֶשִׁי וַיְצַו וָאָבֹא לְפָנָיו וַיֹּאמֶר לִי: “לְמִי דָמִיתִי אֲנִי אֲבִיקָם, וְשָׂרַי לְמִי יִדְמוּ?” וָאֹמַר לוֹ: “דָּמִיתָ, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, לְחֹדֶשׁ הָאָבִיב [נִיסָן] וְשָׂרֶיךָ לִפְרָחָיו”¹⁰⁰.

וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ: “בַּרִאשׁוֹנָה דִמִּיתָנִי לְבֵל וְאֶת־שָׂרַי לְכֹהֲנָיו; בַּשְּׁנִיָּה דִמִּיתָנִי לַשֶׁמֶשׁ וְאֶת־שָׂרַי דִמִּיתָ לְקַרְנֶיהָ; בַּשְּׁלִישִׁית דִמִּיתָנִי לַיָּרֵחַ וְאֶת־שָׂרַי לַכּוֹכָבִים וּבָרְבִיעִית דִמִּיתָנִי לְחֹדֶשׁ הָאָבִיב ְאֶת־שָׂרַי לִפְרָחָיו. וְעַתָּה אֱמֹר נָא־לִי אֲבִיקָם: אֲדוֹנֶיךָ לְמִי יִדְמֶה”? וָאַעַן וָאֹמַר לוֹ: “חָלִילָה לְךָ, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ מֵהַזְכִּיר שֵׁם־סַנְחֵרִיב אֲדוֹנִי בְּשִׁבְתֶּךָ. דָּמָה סַנְחֵרִיב אֲדוֹנִי לְ…בֵל ¹⁰¹וְשָׂרָיו לַבְּרָקִים אֲשֶׁר בָּעֲנָנִים. וְהָיָה אִם־יַחְפֹּץ וְהוֹרִיד טַל וּמָטָר וְאִם יַחְפֹּץ וְהוֹרִיד בָּרָד, וּבְהַרְעִימוֹ וְכָלָא אֶת־הַשֶּׁמֶשׁ מִזְּרֹחַ וְקַרְנֶיהָ מֵהֵרָאוֹת. וְכָלָא אֶת־בֵּל מִצֵּאת וּבוֹא בַחוּץ וְאֶת שָׂרָיו מֵהֵרָאוֹת, וְכָלָא אֶת־הַיָּרֵחַ מֵעֲלוֹת וְאֶת־כּוֹכָבָיו מֵהִלָּם”.

וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּקְצֹף מְאֹד וַיֹּאמֶר לִי: “הִשְׁבַּעְתִּיךָ בְחַיֵּי אֲדוֹנֶיךָ, הַגִּידָה לִי שְׁמֶךָ”. וָאַעַן וָאֹמַר לוֹ: “אֲנִי הוּא אֲחִיקָר הַסּוֹפֵר וְ[נוֹשֵׂא] טַבַּעַת סַנְחֵרִיב, מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְנִינְוֵה”. וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ: “הֲלֹא שָׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּי כִי הֲרָגְךָ אֲדוֹנֶיךָ?” וָאֹמַר לוֹ: “עוֹדֶנִי חַי, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ. וְהָאֱלֹהִים הִצִּילַנִי מֵאֲשֶׁר לֹא פָעֲלוּ יָדָי”. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֵלָי: “לֵךְ, אֲחִיקָר, לְבֵיתְךָ וּמָחָר בּוֹא אֵלַי וְהִגַּדְתָּ לִי דָבָר אֲשֶׁר עוֹד טֶרֶם שָׁמַעְתִּי כָמוֹהוּ וַאֲשֶׁר גַּם שָׂרַי טֶרֶם שָׁמְעוּ כָמוֹהוּ וַאֲשֶׁר טֶרֶם נִשְׁמַע בִּמְדִינַת מַלְכוּתִי”.

אָז יָשַׁבְתִּי וָאֶהְגֶּה בְלִבִּי וָאֶכְתֹב אִגֶּרֶת אַחַת לֵאמֹר: “מִפַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְסַנְחֵרִיב מֶלְך אַשּׁוּר וְנִינְוֵה, שָׁלוֹם! מְלָכִים יִדָּרְשׁוּ לִמְלָכִים ¹⁰²וְאַחִים לְאַחִים. וְעַתָּה הִנֵּה מָעַט מַס־אַרְצִי וְהַכֶּסֶף אֲשֶׁר בְּבֵית אוֹצָרִי. צַו וְשָלְחוּ אֵלַי מִבֵּית אוֹצָרְךָ תְשַׁע מֵאוֹת כִּכַּר־כֶּסֶף וְאַחֲרֵי חֳדָשִׁים מִסְפָּר הָשֵׁב אֲשִׁיבֵם לִמְקוֹמָם”. וְאֶת־הָאִגֶּרֶת הַזֹאת צָרַרְתִּי וָאֶקַּח בְּיָדִי. וַיְצַו הַמֶּלֶךְ וָאָבוֹא לְפָנָיו וָאֹמַר לוֹ: “אוּלַי תִּמְצָא בָּאִגֶּרֶת הַזֹּאת דָבָר אֲשֶׁר עוֹד טֶרֶם שָׁמָעְתָּ”. וְכַאֲשֶׁר קָרָאתִי אֶת־הָאִגֶּרֶת לְפָנָיו וְלִפְנֵי שָׂרָיו וַיִּקְרְאוּ בְקוֹל כַּאֲשֶׁר צִוָּם הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ: “שָׁמוֹעַ שָׁמַעְנוּ אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה וְכֵן הוּא”. וָאֹמַר לָהֶם: “הַתְשַׁע מֵאוֹת כִּכָּר תָּחוּב מִצְרַיִם לְאַשּׁוּר?” וַיִּשְׁתּוֹמֵם הַמֶּלֶךְ בְּשָׁמְעוֹ זֹאת¹⁰³.

וְאַחַר אָמַר הַמֶּלֶךְ אֵלַי: “חָפַצְתִּי לִבְנוֹת אַרְמוֹן בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ וְגָבְהוֹ מֵעַל לָאָרֶץ אֶלֶף אַמָּה”. וָאוֹצִיא אֶת־הַגּוֹזָלִים וָאֶקְשֹׁר אֶת־הַחֲבָלִים לְרַגְלֵיהֶם וָאַרְכִּיב עֲלֵיהֶם אֶת־הַנְּעָרִים וְהֵם קוֹרְאִים: “טִיט וָחֹמֶר, אֲבָנִים וּלְבֵנִים, תְּנוּ לַבּוֹנִים, כִּי הֵם בְּטֵלִים, וְאַתָּה הָאָמָן בֹּל”¹⁰⁴. וְכִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ זֹאת נָמֵס לִבּוֹ. אָז לָקַחְתִּי, אָנֹכִי אֲחִיקָר, רְצוּעַת עוֹר וָאַךְ אֶת־שָׂרֵי הַמֶּלֶךְ עַד כִּי נָסוּ כֻּלָּם. וַיִּחַר אַף הַמֶּלֶךְ בִּי וַיֹּאמֶר אֵלָי: “אָכֵן מְשֻגָּע הִנְּךָ, אֲחִיקָר! מִי־הוּא הָאִישׁ אֲשֶׁר יוּכַל לְהַעֲלוֹת אֲלֵיהֶם דְּבַר־מָה?” וָאֹמַר לוֹ: “אַל־תֹּאמְרוּ, אֵפוֹא, דָּבָר עַל־אֲדוֹנִי סַנְחֵרִיב. כּי לוּ הָיָה הוּא פֹּה, כּי עַתָּה בָנָה שְׁנֵי אַרְמְנוֹת בְּיוֹם אֶחָד”. וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ: “חֲדַל, אֲחִיקָר, מִדְּבַר־הָאַרְמוֹן וְלֵךְ לִמְלוֹנְךָ וּבַבֹּקֶר בּוֹא אֵלָי”.

וַיְהִי בָּבֹּקֶר וָאָבֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לִי: “הַגִּידָה לִּי, אֲחִיקָר, פֵּשֶׁר הַדָּבָר הַזֶּה: סוּס אֲדוֹנֶיךָ צָהַל בְּאַשּׁוּר וְסוּסוֹתֵינוּ פֹה שָׁמְעוּ קוֹלוֹ וַתַּפֵּלְנָה עוּלֵיהֶן”. וָאֵצֵא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וָאֲצַו אֶת־עֲבָדַי לָצוּד לִי חָתוּל¹⁰⁵, וָאֲיַסְּרֵהוּ בַשּׁוֹטִים בְּחוּצוֹת הָעִיר. וַיְהִי כִרְאוֹת הַמִּצְרִים זֹאת וַיֵּלְכוּ וַיֹּאמְרוּ לַמֶּלֶךְ: “גָּבַהּ לֵב אֲחִיקָר עַל־עַמֵּנוּ וְגַם הֵתֵל בָּנוּ, כִּי לָקַח חָתוּל וַיְיַסְּרֵהוּ בַשּׁוֹטִים בְּחוּצוֹת עִירֵנוּ”. וַיִשְׁלַח הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרָא לִי וָאָבֹא לְפָנָיו וַיֹּאמֶר לִי: “לָמָּה זֶּה בִזִּיתָנוּ?” וָאַעַן וָאֹמַר לוֹ: “אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ לְעוֹלָם יִחְיֶה! הָרֵעַ הֵרַע לִי הֶחָתוּל הַזֶּה מְאֹד. כִּי אֲדוֹנִי (סַנְחֵרִיב) נָתַן לִי תַרְנְגֹל וְקוֹלוֹ עָרֵב מְאֹד, וְהָיָה כְקָרְאוֹ וְיָדַעְתִּי כִּי חֵפֶץ לַמֶּלֶךְ (סַנְחֵרִיב) בִּי וְהָלַכְתִּי לְשַׁעַר הַמֶּלֶךְ, וְהִנֵּה אֶמֶשׁ הָלַךְ הֶחָתוּל הַזֶּה אַשּׁוּרָה וַיִּמְלֹק אֶת־רֹאשׁ הַתַּרְנְגֹל הַהוּא וַיָּשָׁב”. וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לִי: “רוֹאֶה אָנֹכִי, אֲחִיקָר, כִּי מֵאָז זָקַנְתָּ הִשְׁתַּגֵּעַ הִשְׁתַּגַּעְתָּ. הֵן מִפֹּה עַד־אַשּׁוּר מֶרְחַק שְׁלשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים פַּרְסָה! וְאֵיכָכָה זֶה־אָמַרְתָּ כִּי הֶחָתוּל הַזֶּה הָלַךְ בְּלַיְלָה אֶחָד וַיִּמְלֹק אֶת־רֹאשׁ הַתַּרְנְגוֹל וַיָּשָׁב?” וָאַעַן וָאֹמַר: “וְאֵיכָכָה זֶה שָׁמְעוּ סוּסוֹתֵיכֶם פֹּה קוֹל צַהֲלַת סוּס אֲדוֹנִי וַתַּפֵּלְנָה עוּלֵיהֶן, וְהַמֶּרְחָק בֵּין מִצְרַיִם וְאַשּׁוּר שְלשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים פַּרְסָה?”.

וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת־דְּבָרַי וַיִּקְצֹף מְאֹד וַיֹּאמֶר לִי: “הַגֶּד־נָא לִי, אֲחִיקָר, פֵּשֶׁר הַחִידָה הַזֹּאת: עַל עַמּוּד אֶחָד שְׁנֵים עָשָׂר אֲרָזִים, וּלְכָל־אֶרֶז שְׁלשִׁים גַּלְגַּלִּים וּלְכָל־גַּלְגַּל שְׁנֵי חֲבָלִים: הָאֶחָד לָבָן וְהַשֵּׁנִי שָׁחוֹר”. וָאַעַן וָאֹמַר לוֹ: “אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ! רוֹעֵי הַשְּׁוָרִים בְּאַרְצֵנוּ, גַּם הֵם יוֹדְעִים פִּתְרוֹן הַחִידָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמָרְתָּ. הָעַמּוּד אֲשֶׁר אָמַרְתָּ הוּא הַשָּׁנָה; שְׁנֵים עָשָׂר הָאֲרָזִים שְׁנֵים עָשָׂר חָדְשֵׁי־הַשָּׁנָה הֵם; שְׁלשִׁים הַגַּלְגַּלִּים שְׁלשִׁים יְמֵי הַחֹדֶשׁ הֵם; וּשְׁנֵי הַחֲבָלִים, הַאֶחָד לָבָן וְהַשֵּׁנִי שָׁחוֹר, הֵם הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה”.

וַיּוֹסֶף הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לִי: “אֲחִיקָר, פְּתֹל לִי חֲמִשָׁה חֲבָלִים מֵחוֹל הַנָּהָר”. וָאֹמַר לוֹ: “צַו־נָא אֲדוֹנִי וְהוֹצִיאוּ לִי חֶבֶל־חוֹל מִבֵּית אוֹצָרְךָ וְעָשִׂיתִי כְתַבְנִיתוֹ”. וַיֹּאמֶר לִי: “אִם זֹאת לֹא תַעֲשֶׂה לֹא אֶתֵּן לְךָ מַס־מִצְרָיִם”. וָאֵשֵב וָאֶהְגֶּה בְלִבִּי מַה־לַּעֲשׂוֹת. וָאֵצֵא מֵאַרְמוֹן הַמֶּלֶךְ הַחוּצָה וָאֶקֹּב חֲמִשָּׁה חֹרִים בְּקִיר הַמִּזְרָח אֲשֶׁר לַהֵיכָל. וַיְהִי כְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בַּחוֹרִים וָאֲפַזֵּר בָּהֶם חוֹל וַיֵּרָאוּ קַוֵּי הַשֶּׁמֶשׁ מָשְׁזָרִים (כִּדְמוּת חֲבָלִים) בְּתוֹךְ הַנְּקָבִים. וָאֹמַר לַמֶּלֶךְ: “יְצַו אֲדוֹנִי וְלָקְחוּ אֶת־אֵלֶּה וּפָתַלְתִּי לָכֶם [חֲבָלִים] אֲחֵרִים תַּחְתָּם”. וַיְהִי כִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו זֹאת וַיִּשְׁתּוֹמָמוּ.

וַיְצַו הַמֶּלֶךְ עוֹד וַיָּבִיאוּ אֵלַי רֶכֶב רֵחַיִם שָׁבוּר וַיֹּאמֶר אֵלָי: “תַּקֵּן לָנוּ, אֲחִיקָר, אֶת־הָרֵחַיִם הַשְּׁבוּרוֹת הָאֵלֶּה”. וָאֵלֶךְ וָאָבִיא פֶלַח־תַּחְתִּית וָאֲשִׂימֵהוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וָאֹמַר לוֹ: “אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, גֵּר אָנֹכִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְכֵלַי אֵין עִמִּי, צַו אֶת־תּוֹפְרֵי הַנְּעָלַיִם וְגָזְרוּ לִי רְצוּעוֹת מִן הַתַּחְתִּית הַזֹּאת, אֲחוֹת־הָרֶכֶב, וְתִקַּנְתִּי אֶת־הָרֶכֶב מְהֵרָה”¹⁰⁶. וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ זֹאת וַיִּצְחַק וַיֹּאמַר: “בָּרוּךְ יוֹם נוֹלַד בּוֹ אֲחִיקָר לֵאלֹהֵי מִצְרָיִם! וְעַתָּה אֶקְרָא יוֹם שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה גָדוֹל עַל אֲשֶׁר רְאִיתִיךָ חָי”. וַיִתֵּן לִי מַס־מִצְרַיִם, מַס־שָׁלשׁ שָׁנִים.

וְאָנֹכִי מִהַרְתִּי לָשׁוּב אֶל־סַנְחֵרִיב הַמֶּלֶךְ אֲדוֹנִי. וְהוּא יָצָא לִקְרָאתִי וַיִּשְׂמַח בִּי שִׂמְחָה גְדוֹלָה וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה גָדוֹל וַיוֹשִׁיבֵנִי בְרֹאשׁ בְּנֵי בֵיתוֹ וַיַעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי: “אֲחִיקָר, כָּל־אֲשֶׁר חָפַצְתָּ שְׁאַל מִמֶּנִּי”. וָאֶשְׁתַּחֲוֶה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וָאֹמַר: “אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ! כָּל־אֲשֶׁר אָמַרְתָּ לָתֵת לִי תֵּן לִנְבוּסְמָך מִסְכֵּן רֵעִי, כִּי הוּא הָאִישׁ אֲשֶׁר הִצִּילַנִי מִמָּוֶת¹⁰⁷. וְלִי אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, צַו וְנָתְנוּ לִי אֶת־נָדָן בְּנִי לְמַעַן אֲלַמְּדֵהוּ תוֹרָה אַחֶרֶת, כִּי אֶת־הַתּוֹרָה הָרִאשׁוֹנָה שָׁכָח”. וַיְצַו הַמֶּלֶךְ וַיִתְּנוּ לִי אֶת־נָדָן בְּנִי. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֵלָי: “לֵךְ אֲחִיקָר, וְעָשִׂיתָ בְנָדָן בִּנְךָ כְחֶפְצְךָ וְאִישׁ לֹא־יַצִּילֵהוּ מִיָּדֶךָ”.

וָאֶקַּח אֶת נָדָן בְּנִי וָאֲבִיאֵהוּ אֶל־בֵּיתִי וָאֶאֶסְרֵהוּ בְכַבְלֵי בַּרְזֶל מִשְׁקָלָם עֶשְׂרִים כִּכָּר, וָאֶקְשְׁרֵם לְטַבָּעוֹת; וְעַל צַוָּארוֹ שַׂמְתִּי כַבְלֵי בַרְזֶל וָאַכֵּהוּ אֶלֶף מַכּוֹת עַל־כְּתֵפָיו וְאֶלֶף וְאַחַת עַל־מָתְנָיו. וָאֲשִׂימֵהוּ בִּמְבוֹא שַׁעַר חֲצֵרִי וָאֶתֵּן לוֹ לֶחֶם בְּמִשְׁקָל וּמַיִם בִּמְשׂוֹרָה. וָאַסְּגִירֵהוּ לִנְבוּאֵל¹⁰⁸ נַעֲרִי לְמַעַן יָשִׂים עָלָיו מִשְׁמָר וָאֹמַר לְנַעֲרִי: “כְּתֹב בַּסֵּפֶר אֶת־כָּל־אֲשֶׁר אֹמַר לְנָדָן בְּנִי בְצֵאתִי וּבְבוֹאִי”.

ו

וָאַעַן וָאֹמַר לְנָדָן בְּנִי: בְּנִי, הַמְּמָאֵן לִשְׁמֹעַ בְּאָזְנָיו, מֵאֲחוֹרֵי צַוָּארוֹ יַשְׁמִיעוּהוּ". וַיַּעַן נָדָן בְּנִי וַיֹּאמֶר לִי: “לָמָּה־זֶה חָרָה אַפְּךָ בִּבְנֶךָ?” וָאַעַן וָאֹמַר לוֹ: “בְּנִי, אָנֹכִי הוֹשַׁבְתִּיךָ עַל־כִּסֵּא כָבוֹד וְאַתָּה סְחַבְתַּנִי מִכִּסְאִי, וְאוּלָם צִדְקָתִי, הִיא הִצִּילָתְנִי”.

א הָיִיתָ לִי, בְּנִי, כְּעַקְרָב אֲשֶׁר עָקַץ אֶת־הַסֶּלַע, וַיֹּאמֶר לוֹ הַסֶּלַע: “לֵב אֲשֶׁר לֹא יַרְגִּישׁ עָקָצְתָּ”¹⁰⁹. וַיַּעֲקֹץ [הָעַקְרָב] אֶת־הַמַּחַט וַיֹּאמְרוּ לוֹ: “עֹקֶץ חַד מֵעֻקְצְךָ עָקָצְתָּ”.

ב הָיִיתָ לִי, בְּנִי, כְּעֵז אֲשֶׁר עָמְדָה עַל הָאוֹג ¹¹⁰וַתֹּאכַל מִמֶּנּוּ. וַיֹּאמֶר לָהּ הָאוֹג: “מַדּוּעַ זֶה תֹאכְלִי אוֹתִי? הֲלֹא יָדַעַת כִּי־אֶת עוֹרֵךְ יִמְשְׁחוּ בְשָׁרָשָׁי”. וַתֹּאמֶר לוֹ הָעֵז: “אָנֹכִי אֹכַל אוֹתְךָ בְּחַיַּי, וּבְמוֹתִי יְשָׁרְשׁוּךָ”¹¹¹.

ג הָיִיתָ לִי, בְּנִי, כְּאִישׁ אֲשֶׁר הִשְׁלִיךְ אֶבֶן הַשָּׁמַיְמָה. אֶל־הַשָּׁמַיִם לֹא הִגִּיעַה וּמֵאֱלֹהִים קִבֵּל חַטָּאתוֹ¹¹².

ד הָיִיתָ לִי, בְּנִי, כְּאִישׁ אֲשֶׁר רָאָה אֶת־רֵעֵהוּ רוֹעֵד מִקֹּר וַיִּקַּח כַּד־מַיִם וַיִּשְׁפֹּךְ עָלָיו¹¹³.

ה בְּנִי, לוּ גַם הֲרַגְתַּנִי לֹא יָכֹלְתָּ לָקוּם תַּחְתָּי. כִּי יָדוֹעַ תֵדַע בְּנִי, כִּי אַף אִם־יִגְדַּל זְנַב־הַחֲזִיר שֶׁבַע אַמּוֹת, תַּחַת הַסּוּס לֹא יֻקַּח. וְאַף אִם־יִהְיֶה שְׂעָרוֹ רַךְ וְתַלְתַּלִּים, עַל־בְּשַׂר נְגִידִים לֹא־יַעֲלֶה הַשֵּׂעָר לְעוֹלָם¹¹⁴. בְּנִי, אָמוֹר אָמַרְתִּי כִּי אַתָּה תָקוּם תַּחְתַּי וְיָרַשְׁתָּ אוֹתִי, אֶת־בֵּיתִי וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר לִי, אַךְ הָאֱלֹהִים לֹא רָצָה זֹאת וּבְקוֹלְךָ לֹא שָׁמָע.

ו בְּנִי, הָיִיתָ לִי כְאַרְיֵה אֲשֶׁר פָּגַשׁ חֲמוֹר הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיֹּאמֶר לוֹ: “בּוֹא בְשָׁלוֹם, אֲדוֹנִי הַשָּׂר!” וַיֹּאמֶר לוֹ הַחֲמוֹר: “כַּשָּׁלוֹם אֲשֶׁר בֵּרַכְתַּנִי בוֹ יְהִי שְׁלוֹם הָאִישׁ אֲשֶׁר אֲסָרַנִי אֶמֶשׁ וְלֹא חִזֵּק אֲסוּרַי, כִּי עַתָּה לֹא רָאִיתִי אֶת־פָּנֶיךָ”¹¹⁵.

ז בְּנִי, הוּשֵׂם הוּשַׂם פַּח עַל גַּל אַשְׁפָּה וַתָּבוֹא צִפּוֹר וַתִּרְאֶה אוֹתוֹ וַתֹּאמֶר לוֹ: “מַה־תַּעֲשֶׂה בָזֶה?” וַיֹּאמֶר לָהּ הַפַּח: “מִתְפַּלֵּל אָנֹכִי לֵאלֹהִים”¹¹⁶. וַתֹּאמֶר לוֹ הַצִּפּוֹר: “וּמָה־הַדָּבָר אֲשֶׁר בְּפִיךָ?” וַיֹּאמֶר לָהּ הַפַּח: “מַאֲכָל לְאוֹרְחִים”. וַתִּקְרַב הַצִּפּוֹר לְקַחְתּוֹ וְהִנֵּה אֲחָזָהּ בְּצַוָּארָהּ. וַיְהִי בַּצַּר לַצִּפּוֹר וַתֹּאמֶר: “אִם זֶה הוּא הַלֶּחֶם לְאוֹרְחִים, אַל־יִשְׁמַע לְקוֹלְךָ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר אֵלָיו תִּתְפַּלֵּל”.

ח הָיִיתָ לִי, בְּנִי, כְּשׁוֹר אֲשֶׁר אֻסַּר יַחַד עִם־אַרְיֵה וַיִּפֶן הָאֲרִי וַיְמַגְּרֵהוּ.

ט וְהָיִיתָ לִי, בְּנִי, כְּרִמַּת־הַתְּבוּאָה הַמַּחֲרִיבָה אוֹצְרוֹת בָּר אֲשֶׁר לַמְּלָכִים וְהִיא בַּמֶּה נֶחְשָׁבָה¹¹⁷.

י בְּנִי, הָיִיתָ לִי כְסִיר אֲשֶׁר עָשׂוּ לוֹ יְדוֹת זָהָב, בְּטֶרֶם נִקְּתָה תַחְתִּיתוֹ מִשָּׁחְרָהּ¹¹⁸.

יא בְּנִי, הָיִיתָ לִי כָאִכָּר אֲשֶּׁר זָרַע שָׂדֵהוּ עֶשְׂרִים אֵיפָה שְׂעוֹרִים וּבְקָצְרוֹ אֶת־שָׂדֵהוּ וְהִנֵּה עָשָׂה עֶשְׂרִים אֵיפָה. וַיֹּאמֶר הָאִישׁ לְשָׂדֵהוּ: “אֶת־אֲשֶׁר זָרַעְתִּי קָצָרְתִּי; וְאַתָּה, הֲלֹא תֵבוֹשׁ בְּשִׁמְךָ הָרָע. כִּי אֵיפָה עָשְתָה אֵיפָה, וְאָנֹכִי אֵיכָכָה זֶה אֲכַלְכֵּל אֶת־נַפְשִׁי?”

יב בְּנִי, הָיִיתָ לִי כְצִפּוֹר הַצַּפָּר הַמַּפִּילָה אֶת־רֵעוֹתֶיהָ בַּפָּח¹¹⁹. אֶת נַפְשָׁהּ לֹא־תוּכַל לְהַצִּיל מִמָּוֶת. אַךְ בְּקוֹלָהּ הָרְגָה אֶת־רֵעוֹתֶיהָ.

יג בְּנִי, הָיִיתָ לִי כְתַיִשׁ הַמּוֹבִיל אֶת־רֵעַיו לַטֶּבַח ¹²⁰וְאֶת־נַפְשׁוֹ לֹא יַצִּיל.

יד בְּנִי, הָיִיתָ לִי כְּכֶלֶב אֲשֶׁר בָּא אֶל־תַּנּוּר הַיּוֹצֵר לְהָחֵם אֶת־בְּשָׂרוֹ וְאַחֲרֵי הֵחַמּוֹ קָם וַיִּנְבַּח עֲלֵיהֶם.

טו בְּנִי, הָיִיתָ לִי כַחֲזִיר אֲשֶׁר הַלַךְ אֶל־הָרַחֲצָה, וַיְהִי בִרְאוֹתוֹ בוֹר וּבוֹ מַיִם עֲכוּרִים וַיֵּרֶד אֵלָיו וַיִּרְחַץ בּוֹ וַיִּקְרָא לְרֵעָיו: “בּוֹאוּ, רְחָצוּ!”

טז בְּנִי, אֶצְבָּעִי עַל־פִּיךָ, וְאֶצְבָּעֲךָ עַל עֵינָי. לָמָּה זֶה גִדַּלְתִּיךָ שׁוּעָל, אֶשר עֵינֶיךָ אַךְ בִּמְאוּרוֹתֶיךָ?¹²¹.

יז בְּנִי, הַכֶּלֶב הָאוֹכֵל מִצֵּידוֹ ¹²²טֶרֶף הוּא לַזְּאֵבִים; וַיַד־עֲצֵלִים תִּכָּרֵת מִן הַשֶּׁכֶם וְהָעַיִן אֲשֶׁר לֹא תִרְאֶה, הָעוֹרֵב יִקְּרֶהָ¹²³. מַה־הוּא הַטּוֹב אֲשֶׁר גְּמַלְתַּנִי, בְּנִי, כִּי זְכַרְתִּיךָ וְנַפְשִׁיִ הִתְנַחֲמָה בָךְ.

יח בְּנִי, אִם הָאֱלֹהִים יִגְנְבוּ, בְּמִי יַשְׁבִּיעוּם?¹²⁴ וְאֵיכָכָה זֶה יֵשֵׁב הָאֲרִי ¹²⁵אֲשֶׁר גָּנַב חֶלְקַת־אֲדָמָה, וְאָכַל מִמִּנָּהּ? בְּנִי, אָנֹכִי הֶרְאִיתִיךָ פְנֵי מְלָכִים וּלְכָבוֹד גָּדוֹל הֶעֱלֵיתִיךָ; אַךְ אַתָּה אָמַרְתָּ לְהָרַע לִי.

יט בְּנִי, הָיִיתָ לִי כְעֵץ אֲשֶׁר אָמַר לְכוֹרְתָיו: “לוּלֵי הָיָה הַדָּבָר אֲשֶׁר בִידֵיכֶם מִמֶּנִּי¹²⁶, כִּי עַתָּה לֹא־הִתְנַפַּלְתֶּם עָלָי”.

כ בְּנִי, הָיִיתָ לִי כְאֶפְרוֹחֵי הַסְּנוּנִית אֲשֶׁר נָפְלוּ מִקִּנָּם וַיִּשָּׂאֵם הֶחָתוּל וַיֹּאמֶר לָהֶם: “לוּלֵי אֲנִי כִּי עַתָּה קְרָאַתְכֶם רָעָה גְדוֹלָה”. וַיַּעֲנוּ וַיֹּאמְרוּ: “הַעַל־זֹאת שַׂמְתָּ אוֹתָנוּ בְּפִיךָ?”

כא הָיִיתָ לִּי, בְּנִי, כְּחָתוּל אֲשֶׁר אָמְרוּ לוֹ: “חֲדַל מִגְּנֹב, כִּי אָז תָּבוֹא וְתֵצֵא בְּבֵית־הַמֶּלֶךְ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ”. וַיַּעַן וַיֹּאמֶר לָהֶם: “גַּם־אִם תִּהְיֶינָה לִי עֵינֵי כֶסֶף וְאָזְנֵי כֶסֶף לֹא אֶחְדַּל מִגְּנֹב”.

כב בְּנִי, הָיִיתָ לִי כְנָחָשׁ אֲשֶׁר בְּרָכְבוֹ עַל־אָטָד הָשְׁלַךְ אֶל־הַנָּהָר. וַיִּרְאֵם זְאֵב וַיֹּאמֶר לָהֶם: “נָבָל רוֹכֵב עַל רֵעֵהוּ, וְרַע מִשְּׁנֵיהֶם נוֹהֵג בָּם”. וַיֹּאמֶר לוֹ הַנָּחָשׁ: “לוּ בָאתָ הֵנָּה, כִּי עַתָּה נָתַתָּ חֶשְׁבּוֹן עַל־הָעִזִּים וּגְדָיֵיהֶן”¹²⁷

כג רָאִיתִי, בְּנִי, עֵז מוּבֶלֶת לַטֶּבַח; וַיְהִי כִי עוֹד טֶרֶם הִגִּיעָה עֵת פְקֻדָּתָהּ וַתָּשָּׁב לִמְקוֹמָהּ וַתֵּרֶא בָּנִים וּבְנֵי בָנִים¹²⁸.

כד רָאִיתִי, בְּנִי, סְיָחִים הוֹרְגֵי אִמּוֹתֵיהֶם¹²⁹.

כה בְּנִי, אָנֹכִי הֶאֱכַלְתִּיךָ כָל־מַמְתַּקִּים; וְאַתָּה, בְּנִי, הֶאֱכַלְתַּנִי לֶחֶם בְּעָפָר וְלֹא שָׂבָעְתִּי.

כו אָנֹכִי סַכְתִּי אוֹתְךָ, בְּנִי, בְּכָל־שַׁמְנֵי בֹשֶׂם וְאַתָּה הֲשֵׁחֹתָ לְעָפָר גֵּוִי.

כז בְּנִי, אָנֹכִי גִּדַּלְתִּי קוֹמָתְךָ כָאֶרֶז וְאַתָּה הֲשֵׁחֹתַנִי בְחַיַּי וַתַּרְוֶּה אֶת־נַפְשִׁי בְרָעָתֶךָ.

כח בְּנִי, אָנֹכִי רוֹמַמְתִּיךָ כְמִגְדָּל, כִּי אָמַרְתִּי בְלִבִּי: “כִּי יָקוּם אוֹיְבַי עָלַי וְעָלִיתִי וְשָׁכַנְתִּי בָךְ”. אַךְ אַתָּה בִּרְאוֹתְךָ אֶת־אוֹיְבִי כָפַפְתָּ רֹאשְׁךָ לְפָנָיו.

כט בְּנִי, הָיִיתָ בְעֵינַי כְּחֹלֶד אֲשֶׁר עָלָה מִן־הָאָרֶץ לְהִתְיַצֵּב לְמוּל הַשֶּׁמֶשׁ, כִּי עֵינַיִם אֵין לוֹ. ַיִּרְאֵהוּ נֶשֶׁר וַיַּכֵּהוּ וַיִּשָּׂאֵהוּ¹³⁰. וַיַעַן נָדָן בְּנִי וַיֹּאמֶר לִי: “חָלִילָה לְךָ מֵאֵלֶּה, אָבִי אֲחִיקָר, עֲשֵׂה עִמָּדִי כְרַחֲמֶיךָ. כִּי גַּם־אִם יֶחֱטָא אִישׁ לֵאלֹהִים וְסָלַח לוֹ, וְגַם אַתָּה כַפֵּר לִי עֲוֹנִי זֶה וְאָנֹכִי אֲשָׁרֵת אֶת־סוּסֶיךָ וְרָעִיתִי אֶת־הַחֲזִירִים אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ¹³¹, וְנִקְרֵאתִי אָנֹכִי הָרָשָׁע, וְרַק אַתָּה אַל־נָא תַחֲרשׁ עָלַי רָעָה”. וָאַעַן וָאֹמַר לוֹ:

ל הָיִיתָ לִי, בְּנִי, כְּתֹמֶר אֲשֶׁר עָמַד עַל־שְׂפַת הַנָּהָר וְאֶת־כָּל־פִּרְיוֹ הִפִּיל אֶל־הַנָּהָר. וַיְהִי כַאֲשֶׁר בָּא אֲדוֹנָיו לְכָרְתוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ הַתֹּמֶר: “הַנִּיחָה לִי רַק הַשָּׁנָה הַזֹּאת וְעָשִׂיתִי לְךָ חֲרוּבִים”, וַיֹּאמֶר לוֹ אֲדוֹנָיו: “אִם בְּפִרְיְךָ לֹא־הִצְלַחְתָּ, אֵיכָכָה זֶה תַצְלִיחַ בִּפְרִי אֲשֶׁר לֹא לָךְ?”¹³²

לא בְּנִי, אָמְרוּ לַזְּאֵב: “מַדּוּעַ זֶה תֵלֵךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן?” וַיֹּאמֶר לָהֶם: “אֲבַק הַצֹּאן טוֹב לְעֵינַי מְאֹד”.

לב הֵבִיאוּ זְאֵב לְבֵית־הַסֵּפֶר וַיֹּאמֶר לוֹ מוֹרֵהוּ: “אָלֶף בֵּית”, וַיֹּאמֶר הַזְּאֵב: “גְּדִי, שֶׂה”¹³³.

לג בְּנִי, אָנֹכִי הוֹרֵיתִיךָ כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים, וְאַתָּה קַמְתָּ עַל־הָעֲבָדִים הַטּוֹבִים וַתַּכֵּם עַל־לֹא חָמָס בְּכַפָּם. וְכַאֲשֶׁר חִיַּנִי אֱלֹהִים בִּגְלַל צִדְקָתִי, כֵּן יַשְּׁמִידְךָ בִגְלַל מַעֲלָלֶיךָ הָרָעִים.

לד בְּנִי, שָׂמוּ אֶת רֹאשׁ הַחֲמוֹר בִּקְעָרָה עַל־הַשֻּלְחָן, וְהִנֵּה הִתְגַּלְגֵּל וַיִּפֹּל עַל־הָאָרֶץ. וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים: עַל־נַפְשׁוֹ רָגַז, כִּי לֹא־כֻבָּד.

לה בְּנִי, בְּךָ צָדְקוּ דִבְרֵי הַמָּשָׁל: “לַאֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ קְרָא בִּנְךָ, אַךְ לַאֲשֶׁר קָנִיתָ ¹³⁴קְרָא עַבְדֶּךָ”.

לו בְּנִי, נָכוֹנוּ דִבְרֵי הַמָּשָׁל: “שִׂים אֶת־בֶּן־אֲחוֹתְךָ תַחַת אַצִּילֵי יָדֶיךָ וְנַפְּצֵהוּ אֶל־הַסָּלַע”. וְהַאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִצִּילַנִי מִמָּוֶת הוּא יִשְׁפֹּט בֵּינֵינוּ. –

וּפִתְאֹם וְהִנֵּה צָבָה נָדָן כַּנֹּאד וַיָּמָת.

לז עוֹשֶׂה טוֹב, טוֹב יִגְמְלוּהוּ, וּפוֹעֵל רָע, רָע יִגְמְלוּהוּ.

כּוֹרֶה בוֹר לְרֵעֵהוּ בּוֹ יִפֹּל מְלֹא־קוֹמָתוֹ.

וְלֵאלֹהִים נָאוָה תְהִלָּה וְעָלֵינוּ רַחֲמָיו, אָמֵן.

כָּלוּ מִשְׁלֵי אֲחִיקָר הֶחָכָם, סוֹפֵר סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְנִינְוֵה¹³⁵.