א.    🔗

ואז אומרת, כל מה שתגידי, כלומר אם כך הפיתרון להישאר שבעים. עיניין ארוך החורף ולאט ותיכף נעשים מרים לגמרי האגוזים, רקוב הטעם מהמים. מה שנשאר תפוזים, אשכוליות, כל אלה. והשניה אומרת, לזכור שגם אותה, כאילו תנאי. הרי לא תשאיר לבד אישה זקנה שאפילו ללקט לא יכולה בגלל הסחרחורת.

אחת שמביטה למטה, הסביר אלחי, עד שלא צריך בתחבולות. לבוא מאחור, לטפס. כבר היה בולט לעין, המצב שלה. וכמה שתכסה מלמעלה שמלות רחבות או מיכנסיים שנבלעים בתוך בגד עליון עד ששואלים לשם מה. והסוף שמוכרח להתגלות להיות שיחה בצרכניה, שאומרים בא במזל טוב.

לכן אמרתי שמארץ אחרת, צבעים שלא מתאימים.

אוספת שיהיה לשתיהן, אמר אלחי, וסבתא בֶּקָה רק בהוראות, עשי את זה את זה ובעצמה כלום.

בזמן שיורדת אל חלקות הפקן, ואנחנו בסיבוב של בכר, איפה שהתעלה. ומוכרחה לעבור על ידנו. לצעוק לה שצריך בזהירות. חוכמות שאפשר לפרש למשהו אחר. הרי למטה למטה, ממש בוואדי, והענפים נמשכים מעֵבר לדרך, נושר רחוק בין הערימות בין הקוצים, ודווקא שם מחפשת. לכן במין קריצה, להגיד להיות עירנית. אחת שנמצאת לבד, ולא קלת רגליים לברוח אם יבוא. אלחי אמר שלפחות להיות איתה, זה יכלה. ובלה אמרה, קרוב שלה אדון מֶנטוֹ.

קרוב לפסח ונעשית ירוקה האדמה, כל העשבים שצומחים במהירות להספיק את המים כמה שיותר לפני שיתייבש. מי שלגובה או מתפשט כמו מרבד ומסתיר את הבורות. צמחי מצליב צמחי מרור, למהר לפרוח והדגניים אחרונים, מצטופפים להרגיש יחד. אלחי אמר ההתחלה דיבורים שלא מבטיחים, שיכול להגיד להן, ממה שיישאר בשטח, אם פילפל, אם עגבניות, אם רוצות למלא סלים. וקודם יושב אצלן, שותה תה והזקנה מקיפה בדיבורים לרמוז עד איפה.

דמיונות שממציא ויודעים שמהראש לו, התרגזה פלורה, כאילו שם מעבר לקיר. הושיטה יד לדחוף והוא קפץ לאחור ושני צעדים הצידה, להתחמק ממנה, מכריז, אח שלך מה שסוחבת.

לובקה אמר, להביט אל הכביש הגבוה, להבחין בסימנים. במקום זה דיבורי ילדים עד שמאוחר ואז מי יודע מה יקרה ומי יישאר. אלה שנולדו כאן, אמר לובקה, החלק הטוב.

ב.    🔗

צינורות שהלחים ארדיטי, מצמיד פסים לרוחב כאילו סולם וצובע אדום לבן אדום לבן, שיהיה נראה. לעצור מי שאולי הגיע בנסיעה מהכביש הראשי, מבקש להמשיך ולא יודע. עיניין אחר אם מהכיוון ההוא, שאז לתפוס תיכף ומייד, להביא לחקירה. כמו לחסום את המראה, עצי האבוקדו מתנפלים על הדרך עד שנבלעת לגמרי. אתה יכול לעבור בקפיצה, לנסות על קצות האצבעות מעל ערימת החצץ שמצטברת באמצע ובהטיית ראש, אולי יתגלה. דיבורים שאומר איזידור, מחזיק בצינור והשפתיים מתנועעות במין קללות על ראש האנשים ששם על כל המזימות שלהם.

כבר בקושי נושאות הרגליים וכל הזמן להזיז, לשמור על שיווי משקל וכשתופס ומחזיק יכול שעה שלמה, יכול ללחוש בלי לחדול. ולובקה בשאלה, למה להאריך אם לא משפיע ויותר לא מעז. והרי אחד שמוציא את המילים איך שבאות. משלב את הידיים על החזה והמבט בזווית, לשאול אם צריך באגרופים, אולי לשלוח רגל ופוגע בקרסול. ובפעם הזאת עומד בשקט וההוא אומר, לחפש בכל הפינות. לחפש מי האב. שדבוקים קוצים וקש לשמלה ובוץ בחורף ומי ירצה להגיד אני. לתלות ברַאפוֹ, אמר איזידור, אחד כנגד כולם, ואילו לא הלך, הרי היו משלחים החוצה. ועמד לבדו עד שנשארה.

מפני שלא האב, אמר איזידור, לכן יכול.

נשען, מרעיד את הצינורות, לא מביט לראות אם מאיים. ויכול להגיד, בגלל כל אלה, כל החטאים שעושים והתוצאה בלילה. הולך ונסגר, אמר איזידור, ומוכרח לבוא לאסוף את כל האנשים לפני המחלבה, לעמוד בחושך ואז הענן יורד ומכסה, סותם את הנשימה. תלך, אמר אלחי, לא משפיעים הסיפורים שלך. ואז באבנים, גושי חצץ שמכוונים אל הברזלים ומתנפצים בקול צילצול.

פלורה אמרה, תתבייש כך לעשות לאיש זקן.

אלחי אמר, הנכדה שלך, אדון מנטו, לא יותר טובה מכולנו.

פלורה ניגשה למשוך ביד שלו, להגיד עכשיו תלך הביתה תלך לנוח. בקול שמבקש לקצר, וכולם אמרו דווקא המקום הזה, לכוון את כל הקללות אל ההם שם, מהנקודה שכמעט לראות.

לא יכולתָ גם אם על ערימת החצץ ובצוואר מתוח. כמה מטרים הלאה מתערבֵב בעצים, ונבלע־שחור וצפוף, סגור לגמרי, ומה חבוי בזה הסבך.

ג.    🔗

בערך באמצע הגובה, לסמן לפי השמש איך שמתרוממת ואז עובר עם עגלת הלחם ומצלצל בפעמון, להודיע שכבר מונח בתאים. בקצב שלו, בגלל העליה ואם רואה איש, יעצור לצעוק ברכות, לשאול על הַבריאות ויותר טוב אם אשה שאז הערות שצריכות קריצה, אומר, בגיל כזה ועדיין מוכן תמיד.

כבר־רצו לבטל לגמרי, מפני שיותר מחודשיים, בזמן המחלה שלו. והניחו בצרכניה. אתה בא לקחת ואז את כל שאר הקניות, גם הודעות שתלו על הקיר, סידורי קטיף, החלטות ועד. וכשחזר מבית־החולים נשכב על הארגז, לא נתן לפתוח. כל מיני הערות העירו גברת ארדיטי, גברת פאפו, שאמרו לחכות עד שיתעייף, ובערב כבר ראו שעוד באותה צורה, דוחק את הבטן על המנעול והפנים ברשת מתכסות עיגולים עיגולים, כל חוט ברזל שנוגע. נורה לוי אמרה, איך יכול להתעייף אם מוריד את הנעליים, משחרר את החגורה ולא זז בכלל. יותר טוב שיתאסף הוועד. היא תפסה ברגל שלו וצבטה בבשר שמעל הברך, צועקת, קצת לזוז דוּרקוֹ, לעשות מקום לעוד מישהו. ואלינו בקול מסבירה, שלפי התקנון וירשמו במחברת איפה שכל ההחלטות. אחד שכל השנים בלי שום הערות, לא מחסיר יום וכשחולה שמים קופסא וכל אחד מביא את התשלום.

לכן הנהיגו שיושב אצל גרשון בכל יום שישי ומשלמים לפי מיספר הנפשות. למשל משפחת פינקי חמש נפשות ואז חמש לירות. וקודם ניסו לפי מה שהציעה במין ארגז שפתחו מלמעלה חריץ להשחיל את השטרות. נורה אמרה בושה גדולה למצוא בסוף השבוע כל כך מעט והסיבה שמשקרים, כאילו לשים לירה, במקום זה מטבע יותר קטנה. יכולה להגיד לפי הרשימה כל אחד כמה. ומרקו אמר, בבקשה, רוצים לשמוע.

אתה, אמרה נורה, בזה אין שום ספק.

אחד מהרחוב שלמטה ובמחסן שלו בית־חרושת שלם לחמוצים, וכשרוצים לחגוג, לעשות מפעל תרבותי ואז חלוקת תפקידים, לארגן את השולחנות וקבוצת ניקיון והודעות, להביא מאכלים כל משפחה ומשפחה, וממנו קערת זיתים, מלפפונים, גם גמבה שמייפה בצבע שלה. ברכה לוי אמרה שהכי מתאים הגמבה, טעם שמצטרף טוב למיני סאלאטים מבושלים ומבקשת לחתוך ריבועים של סנטימטר סנטימטר וחצי, גודל שמתחבר. בסוף מביא שקית שהכול זיתים ומלפפונים שלמים לגמרי, שולח ביד של הבן שלו ולך תתווכח עם ילד. ברטו אמר שכמעט התפטרה, צעקה, לשם מה לטרוח ולוּפּוֹ הפציר והפציר, אומר, ועדת תרבות בלעדיים כאילו לא קיימת.

חמוצים שצריכים הרבה לחם. טעם חריף שדי לנשוך בקצה ונשרפת הלשון. לכן טענה נורה שצריך לשלם יותר, הוא וגברת מרקו שקוראים שרה ושני ילדים בגיל הצמיחה ואיך אפשר שמספיקה כיכר אחת. היא הוציאה גיליון נייר וביקשה מדורקו להגיד כמה לוקח כל אחד כמה כיכרות.

לובקה אמר שמה שצריכה, לרשום בצרכניה, לסמן בלי שירגישו ולפי זה. מזכרונות של אחד חולה רק ויכוחים, שמחבר את המיספרים הגדולים ויוצא מאה כיכרות. הוא פנה אל גרשון, לעשות עיגולים לפי מיספר הכיכרות ומי שחצי כיכר לרשום חצי עיגול, להחביא דף במדף למטה שלא ירגישו. הצעה שצריכים לשמוע. וצעקנו לגרשון שיקשיב לרעיון של לובקה. ובושקה התנפלה שלשם מה. הרי סוחב בעגלה. אותה טירחה אם כיכר אם שלוש. לכן לחלק מנות שוות לכל משפחה ומשפחה. בכלל, ללכת להשתולל בחוץ, כל הילדים. מה פתאום נדחקים פה, סותמים את המעבר.

ד.    🔗

בימים שפעם, כשיצאו למקומות, גם לחוץ לארץ. מביאים חפצים ממה שעושים שם, כלים לבשל קפה, כמו מיגדל מזכוכית והמים מבעבעים חומים ותוססים עד הקצה. כלים לחיתוך ירקות. לתחוב לתוכו כשעוד שלם ויוצא קוביות קוביות מוכן לטיגון, או לאכול טרי לפי מה שהוא, אם תפוח אדמה אם עגבניה. גם בגדים, מעילים רחבים שעוטפים מלמעלה ונראית כמו גברת, רק העור בכל מקום שחשוף מחוספס וצרוב כי איכרים. וכמה צבע שתשים, כל מיני אבקות שמדביקות בריח שלהן, גם אם תתרחק כבר הולך איתך.

גם אנשים.

בהתחלה יבוא לביקור ומספרת שסתם נתקלה בזמן מסיבה או על חוף הים, כמה חברים וגם הוא. ורצה לראות איך אצלנו איך מגדלים את הגואבות, דוגמאות כאלה. אם עונת הקטיף יכול לעזור בענף ציבורי בבית־האריזה ובסוף נוסע. כך הרוב והמעט שניים או שלושה שחוזרים וחוזרים עד שהזמנה לחתונה. ולוקחים לשם, לגור בארץ ששמה גרמניה, לכתוב על ניירות ורודים שכך וכך פלאי פלאים.

מה שאמרתי לבֶּקָה, שאיך להתגאות, לעבור מבית לבית ומראה את המיכתבים ותיכף כשמופיעה בדלת, אבא מסתובב להסתתר בחדר־השינה, להגיד, מקום שבושה לחזור אלא אם לא נשארה בושה.

אחד שאיכפת הדיעה שלו, אומרת בקה.

בגלל שלא מכאן, זאת אומרת ההתחלה. וכמה שנים שיעברו יגידו, מה שחושב לא איכפת, מפני שאיפה השורשים, איפה תחושת השייכות, לכן בלעג ומקמטת את האף לעשות העוויה. לובקה אחר, גם לא בא לאסיפה, לא משתתף בהצבעות, סימן שלא רוצה. ואלחי הסביר שהרגו את המשפחה שלו ומה הפלא שמקפיד. אמר, את המשפחה, כאילו כולם ובאמת רק שלושה אחים ונוסף הנשים והילדים, יודעים שלא השאירו. ומי שכבר בא לארץ מקודם הרי חי. הוא הביט בי באהדה, לכן לא תיקנתי, ולובקה אמר, הלכו כצאן לטבח אלו שֶׁשָׁם.

הכריז שאֶל החורשה לשחק במלחמה ותיכף פתח בריצה ואנחנו אחריו רצים ומייללים קולות של אינדיאנים וכשעוקפים את עגלת הלחם, דורקו מיילל בתשובה ומצלצל בפעמון להגדיל את הרעש. מי שלא שמע את הצילצול הראשון, עכשיו כבר מוכרח. ועוד הצופר של מנטו שבא מאחורינו, קורא לפנות את הכביש.

ה.    🔗

הוויכוח בישיבת הוועד, להגיד כך וכך כסף בכל יום שישי ועשוי לפי הרשימה, משפחות שחמש נפשות ומי שפחות כאילו כיכר אחת. ומחשבים לפי הגיל, בנים שמעל גיל שתים־עשרה ובנות לא. מין סיבוך שאי־אפשר לגמור, סבא מוסאייב טען שאיפה הצדק, הרי לא אוכלים לחם בכלל ופתאום לשלם כאילו שתי כיכרות. וכמה דוגמאות הפוכות, כאלה שיושבים בוועד ומנסחים את הכללים לפי התועלת והחליטו שדי הדיבורים ויעמידו להצבעה. בנזו אמר, מוחלט וגמור, בסוף כל שבוע יקבל את הסכום שנקבע ויכול להיות שקט. כפר שלא זונח את עובדי הציבור, כאלה שמילאו את חובתם עד שזקנים וצריכים לנוח. ובעיניין הסוס, גם כן זקן וכדאי להוציא למכירה, מפני שרק החציר שאוכל כמה יעלה. בעצמו מוכן לקנות. דורקו הביט בו, רצה לדעת, בלי סוס איך תזוז העגלה. עד שהבין שלא צריך בכלל. לכן בנועות ראש בנועות ידיים שאיך מעלים על הדעת, לשבת סתם בלי שום מעשה והכסף נדבה. בקושי החזיקו בו, ניסו להסביר, גם להציע תפקידים חברתיים, נושא המועדון או הגינון. והוא מנפנף כנגדם, נושף קולות ומנסה לפרוץ החוצה. עד שהתקרב לופו, הרחיק את בנזו את מנטו, כל אלה שמחזיקים בדלת, אומר, הרי עוד מעט עד זוב דם ומה בן־אדם מבקש בסך הכול. לכן כל אחד צעד קטן, זה לקראת זה, וימצא מוצא. כן, כן, אמרה נורה, לשמוע מה מציע לופו. והוא אומר, קצת רצון טוב, כל מה שצריך. ואז בנזו קופץ, מכריז הצעה, להודיע שמגיע הלחם, לעבור ולצלצל. והסכימו.

נטיעות שעשה פאפו בשנה שהתחתנה הבת שלו, ונשארו עזובים מאז. סבך עצי־שיטה קוצניים מטפסים זה לתוך זה, זה על גבי זה, גם על שיחי הצבר שמתערבבים באמצע. היה צריך להיבחר לראש הוועד ותיכף בישיבה הראשונה הכריז, איך מוזנח הכול, באים אנשים מבחוץ, עובדי מועצה וכל מיני קבלנים ובושה. לכן לנטוע, מה שהסכימו כולם, ולקח שתילים שהכין בעצמו, מינים שלא צריכים השקייה, ואם אתה מצופף כאילו ים ירוק עד מקום שנגמרת הגבעה. מנטו אמר, איזו מין חורשה, סתם רמאות לצופף המוני שתילים, מינים שנובטים בעצמם בכל מקום ומגיש חשבון כאילו צמחי נוי. עוד לא ידעו שהכול קישוט זמני, ליפות את השטח שסביב המועדון, גם בניין השירותים מאסבסט. אמרו, בסדר, מתיחסים בחיוב ופתאום מביא פועלים, מביא כלים כבדים להחליק את המידרונות. ועד שהתעוררו כבר נטוע כולו. וחיימו בכר עומד, משקה בצינור אחד אחד והרי יותר מאלף וחמש מאות ועד שיגמור. מנטו דרש כינוס ועדת־ביקורת, מפני שאיך ייתכן שגם חותם על ההזמנה וכותב לכבוד עצמו, גם מגיש את החשבון. וכל עיניין ספירת השתילים. כמה שצעק לא עזר ונטפל לעיניין ההשקייה. כל כך הרבה עבודה להשקיע בקוצים האלה, הרי שיגעון. ופאפו ענה שרק עד שנקלטים, אחר כך מסתדרים בעצמם. ואחר חודשיים החתונה ההיא וכבר למחרת מתפטר מהתפקיד להניח לחורשה לצמוח מאליה.

לובקה אמר, להצליח להגיע למטה. זאת אומרת לפלס דרך ומי שיגיע ראשון. כך ההתחלה. אומר ומזנק בקפיצות גבוהות וברטו אחריו, קמים ונופלים ואנחנו צוחקים מלמעלה, רואים איך נתקע בשיח צבר והקללות שלו בטח עד קצה הרחוב. אולי לא היו מסיימים, לעשות חשבון שיותר קצר לחזור לאחור, אלמלא אלחי שהתכופף, הרים ענפים ונבלע מלמטה, עד שמזדקף ומנופף אלינו ורואים שכבר מעבר להם, מרחק שהספיק בין רגע. תיכף רצנו מסביב, יורדים אל הכביש המקיף, לעצור במקום שאולי לשם. מפני שעושים כמוהו, מתכופפים ובזחילה, לא נראים כלל וכך כמעט חצי שעה.

איך נראו שרוטים. ומרצלה בדיוק מהמכולת והתחילה ביללות, מניחה את הסל על הארץ לספוק כפיים, כאילו בן שלה, כאילו עליה כל התפירה, לתקן את החולצה שלו שקרוע לגמרי. ואחר כך ברטו, מתרומם עוד לפני שנגמר ומסיים בקפיצה ואנחנו מכריזים, מקום שני ולובקה אחרון.

לכן כל עיניין המחילות, לפלס שבילים קבועים. שטען שאין להשוות אחד בכזה עובי ויכולים להדביק שניים יחד, לבוא בעיקבותיו. להוסיף טעות בכיוון, שהגיע הצידה, כמעט שלושים מטר ואם מחשבים את המרחק.

כאֵלו טענות.

אחר כך תקעו את הצינור באמצע השטח, השחילו בתוך שיח צבר, מזדקף כמו תורן, ועושים מלחמה, קבוצה שבאה מהצד למעלה והשניה מהכביש, ומי שנוגע ראשון. יכולת בהמון דרכים. להבחין בסימנים מקודם, שזזים בקלות הענפים, הוכחה שכבר היה. לפעמים דחוסים בכוח, ואז לעזוב. עדיין היה אלחי זריז מכולנו ולובקה מכריז שהם השניים והשאר בצד השני. לכן, בוחרים לבוא מלמעלה, להתקדם בירידה. לזכור שמעט לעומתנו.

ברטו הביט בי, לחש, לבוא מהצד. וניענתי בראש. כבר שלוש פעמים מזה הכיוון ומצליח לגעת ראשון, להשמיע את היללה שצועקים ליד התורן. הוא אמר, אולי שביל סודי שמקצר את הדרך, ומבקש לבוא אחרי. והרי לא. לכן עניתי שכל אחד בעצמו ואז יותר סיכויים. בסדר, אמר ברטו, אם אינך רוצה לגלות.

כבר היה החום נדבק אל הזיעה. ולפי המגע שמרגיש במצח או להדוף ביד, לדעת אם קרוב לגזע ואז לפנות לצד, לפגוש בענפים של השני, ובמקום שמשתווים, הכי הרבה סיכויים. לפעמים דוחף ודוחף ולא משתחרר ושום ברירה, רק לזחול לאחור לנסות צעד אחר. אולי יותר מידי הצידה ופתאום קוצי צבר.

לכן ידעתי שלא יהיה. ועוד הצילצולים שפתאום נכנסים לתוך הדוחק, קריאות להתעורר. לכן לפנות לכאן או לכאן וכשזזתי נעלמו לגמרי בגלל העלים שעל הארץ בגלל היובש שלהם. אולי גמר את הסיבוב ברחוב למטה וממשיך אל תוך החצר, מה שעכשיו, יודע שמחר מחדש וכל הלחם שהודיע כבר לא נשאר, כל העבודה שלו.

ברטו אמר, הרבה בקבוצה שלנו, כל מיני ילדות שמפחדות מהקוצים. והקטנטנים יכולים ללכת לאיבוד, להיתקע כמו מלכודת, ועכשיו אתה. דיבור בשקט שמכוון לאוזן שלי. ועניתי שלא. הוא אמר שאף פעם לא כל כך רחוק ואיך פתאום. ועניתי שצמח באמצע ולא ידעתי שהיה, זאת אומרת הצבר. יכול לראות את השריטות בידיים, לא כאלה שמקבלים מקוצים של שיטה, דקירות יבשות. לובקה שאג שכל כך הרבה והם רק שניים ואיך לא מתביישים. הוא טפח בכוח על הכתף של אלחי, צועק, מקום ראשון מקום שני. ואלחי סיפר שדווקא הסתבך ניתפס ברגל, היה בטוח שאחרון. דיבר עלינו שצריך להתחיל כמה זמן קודם, לתת לנו סיכוי. וברטו רטן שכבר כמה פעמים עודי ראשון ובפעם הזאת בגלל מה שקרה. הוא לא הסביר מה, ואני הראיתי את הדקירות, חורים חורים בכל הזרוע, אומר, זה שיח צבר, אחד שלא היכרנו. הרי לא לספר איך השתעשעו, מטפסים זה על זה, גורים כמו חתלתולים, איך הסתובבתי ולאחור בשקט בשקט, שלא יבוא פינקי, יקשור כמו מחרוזת רגל אל רגל ואז לקרוא לכלבים.

אחר כך הנחתי לפלורה לתפוס ביד שלי והוציאה סיכה שתלתה לקישוט, ניסתה למצוא איפה נשאר קוץ, לשלוף אותו לפני שיתמלא מוגלה. היא הידקה את היד בכוח אליה שלא תזוז ובאצבע על כל נקודה, עדין עדין, לוחשת תנועות שפתיים בלי קול והעיניים עצומות.

ו.    🔗

כאילו סימן לצאת וצילצול הפעמון ואז להמתין בשקט עד שמניע את הפורד, קול שנמשך במכות צפופות, שרשרת חריקות שלא נגמרת, להקפיץ את ברטו, לרגז אל פלורה שבלי שום רגש, סתם הורס את המתנע אבא שלה, וזו עונה שמהכסף שלו ומה לך. אחר כך אל הרחוב, מתגלגל בירידה בלי להאיץ ולובקה יאמר, לתת למי ששבורות השיניים, שלא יכול סיבוב שלם, ליהנות מהתנופה.

אתם רק במישחקים, אמרה פלורה.

לרמוז למיפגשים למטה. אולי שלושה קילומטרים, ויכול בטראקטור. אחד שכל היום רק דיבורים ואכילה, שק מתמלא, שנעלם הצוואר ויכול באופניים, לשם ובחזרה, ואומרת שבגלל הכבוד לתפקיד וחייב להקפיד.

לפי מה שתשלח, היא אומרת. לכן מוכרח כל מיני גינונים, שייתנו כבוד. אלה ששם אם יראו רעב תיכף ילחצו לוותר, להוריד מחיר. וכשמגיע בכזה פורד יודעים שבלי סיכוי.

הכול כסף שלנו, אמרה פלורה, גם האוטו גם הבנזין, והתועלת לכולם.

עכשיו פוקחת את העיניים, רואה שחוזר ומנופפת ביד, סימן לעצור. הבט איך נדקר, היא אומרת לאדון מנטו.

קולות שאוהב לחקות, כמה שרזה, כמה שדק הצוואר שלו ומוציא כיחכוח צרוד ויבש כמו מנטו עצמו. ואז להיות מוכן לזנק. לברוח מהמכה. מכאן לובקה מכאן פלורה, לכן בכפיפה ומתחמק מלמטה.

פלורה אומרת, חינוך שקיבל בבית שלו, אלחי מרקו.

שואלת אם רוצה להצטרף, לעלות יחד איתם. בית ליד בית הם ואנחנו.

לובקה יאמר, מה בצומת, אדון מנטו. לברר אם הביא משהו, מיני בשורות. פנייה מתוך ידידות. יודע ששום תשובה. רק כיווץ השפתיים ומבט רחוק, להראות קוצר רוח.

תסגרי את הדלת, הוא רוטן.

בקה אמרה, טוב שסירבתָ. באה לעמוד על ידי וגם בלה. ואני אמרתי, עכשיו לטפס ברגל את כל העליה.

ז.    🔗

לראות אותו דרך הרשת, תולש עשבים ומשליך לשביל. והכול בכפיפה על ברכיים. שורות ארוכות. כבר הרבה זמן לא קוטפים, ובזמנים שקודם ממש בכל יום, קרטונים של עלי מרווה, ענפי אזוביון. והיו אומרים, ברכה בסככה שלכם, כמה יבול כאילו אדמה מיוחדת. לכן ממשיך לטפח לשמור על הניקיון ותולש את היבש, מקווה שיתחדשו המישלוחים. ומנטו צחק, שרחוק, רחוק מאוד. דווקא הסוג הזה, עלים לתבלין, בזמן שגם צמחי מאכל נרקבים בשדות. מה שמבקשים, בצל, תפוחי אדמה, סוגים כאלה. יודעים שיש במחסנים של לייזר, גם אצל בנזו. והאם אמרה, יותר מוצלחים, שיודעים מה כדאי, ואולי ספל קפה, הצעה שלא יוכל לסרב, לא אדון מנטו.

ואבא יוכל. מפני שמתעב את מנטו. הסתובב ונכנס לסככה להמשיך בשלו, לתפוס בעשבים, לחלום שחג הניצחון, חוזרים שלנו ממונטנגרו מהרצגובינה, מוכתמים מזיעה, פנים שטובעים בזקן, מתבוננים במבוכה איך קישטו בפרחים, זרים זרים מהמועדון עד הכביש הראשי ומתיזים מי בושם מענפים שלו. עכשיו מביט בי מפני שמתקדם בכיוון הזה, מסמן שלום ואני ניגש, מתכופף אל השורה שלידו ועובד בשקט.

שעה שכמעט צוהריים. להגיד, זמן להיכנס הביתה, לרבוץ על הרצפה הקרירה עד שיורד החום. ולא אמרתי. מי שמחפש מנוחה איך תדע אם בקרירות אם בשקט אם בחלומות. לכן לא דיבורים, והפנים פנימה. אם חוזרת מהפקאן של מנטו, לא תראה. גם לא מבט ששולח אליה והיא בנענוע ראש אל הצללית שלו, שדרך הרשת, וממשיכה ללכת.

דיבורים של מרצלה וענו שמה שקובע היחס לעבודה ולאנשים. ובעיניין הצורה יכול להתרגל. מין גיחוך סלחני, לענות שמה שאומרות בכוונה טובה, ומי יותר ממנה ישמח אם כן, ורק שמנקר כמו יתוש, נכנס לאוזן עד שמאבד את השליטה. אחד שהלשון בכל הקערות, לא לפחד מחושך, ויותר טוב להגיד לה לנסות תבשילים שלנו, אולי יעזור.

דיבורים שליד המכולת, עומדות בשעות הבוקר, סימה ארדיטי, שרה מרקו ובדיוק מרצלה מגיעה גם כן ולא ממהרות. לספר מה שבסירים, גם עינייני בריאות. ומשתתקות מביטות בסקרנות איך דקיקה וישר לגמרי השיער, עד שמוכרחות לשאול אם מכאלה מותניים יכול לצאת. ונענועי ראש, להגיד, אי־אפשר להבין.

אדון ארדיטי אמר, שריד מההן הלטאות. מה שנשאר ערימת הכלובים על יד מחסן התערובת, ועוד ההפסדים שחילקו בין כולם וזו. לתת כרטיס נסיעה בחזרה, שלא תסתובב כאן להזכיר עוונות. ופאפו שאל, הכסף מאיזה כיס. מפני שאם מהכיס שלו, רוצה לדעת למה. ואדון ארדיטי ענה שאם לא לשם, ללמוד איך מגדלים את החיות ההן איך היתה מגיעה הנה. פאפו זרק את הכיסא שלו לרצפה וברגל בעיטה מרסקת, שכבר שילם בעד הנסיעה ההיא, הלוך וחזור, גם את כל ההוצאות חצי שנה בלי שום רווח. שָׂמוּ חותמת על התיק ויותר לא לשמוע. כל הטיולים שישלמו מהכיס שלהם. ועכשיו גם את הכיסא הזה. היה קצף על השפתיים שלו וכולם צעקו שמה קורה כאן ויכולים לדון בשקט, בנזו ולייזר, כאלה שהדיעה גם כן כמו שלו, חושבים שהצעה משונה הביא אדון ארדיטי ובעיניין הכיסא, לחייב כל מי ששובר ולהוסיף קנס. ואז אדון מנטו, שקוראים רפאל, בקול שקט ומפסיק עד שמשתתקים, לחזור על מילים שכבר אמר, כמה גדול החוב שחייבים לוויטו. להזכיר שמין הרעלה בדם שלו, וכל מיני אפשרויות, זאת אומרת גם זו שאולי מהלטאות. מי יקום להכריז בביטחון שלא. ובעיניין הכרטיס, דיבורים שלפני זמנם, כי לא שאלו אם מסכימה, ועוד הזקנה שצריכה טיפול.

ויותר לא.

כמעט שנה עד שראו. ובֶּקָה אמרה שלא מוויטו כי יותר מידי ארוך הזמן. לחשב החודשים מאז שנסגרה הדרך לבית־הקברות, מאז שהתחילו להטמין בקצה החלקות למטה. ואותו הרי עוד שם. ברטו אמר שאולי כבר לא. אבל כולנו ענינו שאיך לשכוח את הגשם, איך נרטבנו כולנו ורק המצֵיבה כבר לא יכלו להביא. הניחו בקצה המגרש של בכר ומזה הבילבול. ברטו הסביר שלא השתתף בפעם ההיא. העין שלו העיוורת התחילה לטפטף דמעות והוא ניגב בחולצה שלו שוב ושוב, עומד מולנו ואנחנו מביטים.

ח.    🔗

היתה קערה מונחת על הברכיים שלה והתפוחים מפוזרים על השולחן, לוקחת אחד ומקלפת, לראות מה פגוע מה לנקות. אחר כך שני ושלישי וכל הזמן שרה, גיל ואושר לא ראיתי עלומי לשווא כיליתי. עכשיו אמרה, נלך לאכול ואולי ייכנס גם הוא, או שיאכל לבדו. הוציאה שלוש צלחות ומהסיר שעל האש לשים מה שמתבשל. גם חתכה לחם, ואל האחות, לבוא לשבת בשקט. החום הזה שאי־אפשר לנשום. אמרתי שמהעשן והבית שלנו ראשון בכל הכפר, ראשון לקבל אותו. אתה עובר בלילה, מתקיף מהצד של התעלה ויכול להיתקל בשומרים, להיתקל בכלבים. במקום זה עושים שינשמו גפרית כך כמה שנים עד שמחוסלים לגמר, וכבר נגמרו התינוקות, הפסיקו ללדת. לנו אין שום כלב, אמרה האחות. והאם האיצה בה לטבול את הלחם, לנקות את הצלחת עד שתהיה לבנה מבריקה.

היה לנו כלב, אמרה האם.

תמיד שמחה להזכיר אותו. להגיד, אבא שלכם לא אוהב כלבים. ואני בתשובה שאין שום הוכחה. הרי משוטט בכל מקום ואולי הלך לאיבוד כמו ההוא של בכר שמצאו מת בכביש למטה. כך לענות בכל פעם. ובפעם הזאת להגיד שמלא פרעושים עד שעושה בחילה ושום ערך לשמירה. בא איש זר ומתכשכש, מתרפק למצוא חן. צריך כמו של מריה שפחד לגשת.

לכזה אף פעם לא יסכים, אמרה האם.

סילקה את הצלחות והניחה פלחי תפוזים מסודרים על מגש, שמכינה בכל יום ובפעם הזאת חתיכות אפרסק מצופפים באמצע, אומרת להשאיר לסוף. האחות אמרה, אני אחכה עד שתגמרו את הפלחים ולא היסכמתי. אי־אפשר לברור רק מה שטעים, להשאיר לאחרים את החלק שסתם. הרי בצורה כזו נשאר התיאבון. זה האפרסק אני הבאתי, ענתה, קיבלתי משרה בכר ויכולתי לאכול בעצמי.

לכן קמתי מהשולחן, לא היסכמתי לטעום מאלה. להגיד בערב ללובקה שהבשילו אצל בכר וזמן לבוא לבדוק. להתבייש במעשם כאלה, אמרה האם, קול בלי כעס, להגיד דברים שנכון להגיד ובעצמה חושבת שכך בגיל הזה ואם אחרת, לא טבעי. ובעיניין שכאן, כיבוד שהוגש לכולם והרוגז לשם מה. לא רוצה קינוח, התעקשתי. והיא בשלה, עד שצעקתי לצאת החוצה אם ממשיכה. להבין למה נשאר בסככה, לא נכנס לאכול בכלל. לא בגיל שלך, ענתה האם, ומין גיחוך, להדגיש שלא יכול להבין דברים כאלה עד שתגדל.

ויוצאת מהמטבח, הולכת לחדר הרחוק, אל מיטת האחות הקטנה.

ט.    🔗

בצד שלנו וזה החלק הגבוה. מתחיל עמוק והולך ונחלש עד שכמעט שטוח לגמרי. ויודעים לפי הפטל, שעושה רצועה ירוקה. אולי חפירה שעשו לנקז את הביצות ונשאר עד היום. ולופו הכריז שיכול להיות גבול טבעי, להפריד בינינו לבינם, אלמלא ההוא ברומו כהן, שמכר בכסף מלא, נתן דריסת רגל לתוך האדמות שלנו ועכשיו יכולים להצטופף כולם על הקו ממש, להגיד, עד שלא עוברים לא לפתוח את הפה.

להגיד לנו.

הרעיון של אלחי שאמר למלא מים. אם אתה בונה סוללה מול המגרש של פינקי ומגביה בכמה מקומות, שלא יישפך החוצה. ההם יכולים לשים ענפים, למשל הגזם שחותכים מעצי האבוקדו, עד שנהיית שכבה קשה, ועל זה לדרוך ולעבור. יכולים לגלגל פנימה את החביות שלהם, כל כלי האריזה שהצטברו במשך השנים ואצלנו העבירו אל ארדיטי לעשות ארגזי קבורה. עיניין אחר, אמר אלחי, אם צריכים לעבור תעלת מים עמוקים, שמחייב זהירות והולכת לאיבוד כל ההפתעה. על זה פלורה, ששורפים את הגזם וממנו העשן שמגיע אלינו. לא יודעת מה מוסיפים שיהיו טיפות צהובות, אולי גפרית אולי אמוניאק. לא יודעת אם כדי לפגוע בנו או משהו שגם מביא תועלת. בכל פעם שנוסע אבא שלה לצומת, מודיע שמוכרח להיבדק, הרי כמעט לא נולדים ויכולים לצאת בלי ידיים, אולי שערות צהובות. עוד מעט יראו, אמר אלחי, יראו אם משפיע.

וזה בגלל האישה של ויטו, בגלל מה שבבטן שלה. ומביט על פלורה להיות מוכן להתחמק אם תעשה תנועה.

לובקה אמר, ככה זמן ששום תינוק, מאז שאצלכם וזה כמעט שלוש שנים. מילים שאמרה מרצלה שאם לא נולד, הולכות לאיבוד גם השמחות שאחר כך, ברית מילה, ימי הולדת. ולייזר ענה שגם הדברים העצובים. הוא דיבר בכעס, שאולי פשוט לא עשו. כל אחד האף שלו בחלונות אחרים ובינתיים שקט. היה צריך לתכנן, אמר לייזר, להגיד, עכשיו מפסיקים בכוונה עד שיתברר המצב וזה לגבי כולם, אלה שמכאן, אלה שהצטרפו מבחוץ. מרצלה ענתה שבין כה וכה יבש לגמרי, וההחלטות כדי לעשות רושם. אם אינך יודע מה יהיה המצב שלו, יותר טוב שאצל החדשים. היא הנמיכה את הקול, להסביר שבין כה וכה פחות מוצלח מאלה שלנו ובלי חום. והאוויר הזה שנושמת בזמן ההריון מוכרח להשפיע גם עליו. היה טוב אילו שלחנו, נכנס אדון ארדיטי, אילו קיבלו מה שהציע באסיפה. דברים שאי־אפשר לדעת מה ההמשך ועכשיו כבר דאגה של כולנו.

גרם ללייזר שיזקוף את הגבות, מין קול מהגרון למנוע כל טעות. מי שליקק מזה התבשיל גם ירחץ את הצלחות. ולגבי ההוכחות הרי אפשר לשאול את הגברת עצמה. הוא הזדקף והרים ידיים להתמתח, מכריז שעוד מעט ערב ומוכרח להספיק כל מיני עיניינים. לא יישאר קר המקום שלך, צחקה מרצלה. הביטה באלחי ובי ומין צריחה שלא מיועד לנו, ללכת למצוא עיסוק אחר. במקום זה מאחורי הגב של המבוגרים ולך תדע מה הלאה. לובקה אמר, אולי הכוונה שלו, ששולח לאסוף אגוזים ממש מתוך הפטל ואם יתנפלו איך תוכל להימלט. אולי הכוונה שלו, אמרה מרצלה, אחד כמו מנטו יודע לחשב חשבונות. גם חזירים, אמרה בלה, בחלק שלמטה ופתאום מגיחים.

מה שגרם להרחיק את כולנו. כזאת שרואה שעומדים בשקט, לא מתערבים, וחושבת למה לובקה, סימן שכל אחד. לא מבינה את ההבדל. אלחי אמר, זה מקום ציבורי, כל הרחבה של המחלבה, מגיע עד תחנת האוטובוסים ומותר לכל אחד. ומרצלה צווחה, להתרחק תיכף ומייד, ואיתו עוד דיבורים בבית. תשמע בקול דודה שלך, אמר אדון ארדיטי.

לכן רצנו עד המחסום העליון, להספיק את הביקורת. ולובקה אמר, בטח בודק כמה הספיקה. מפני שבדרך, וראינו עומדת מתחת למרפסת שלו ומנטו בכורסא, מדבר משפטים שלא בזה אחר זה, רווחים להפנות את הפנים למעלה, או אלינו לכביש ושוב להגיד, כל יום שעובר הרי עובר, ומשתתק.

אלחי אמר, יכול להזמין לשבת. במקום זה רובץ רגל על רגל, מוציא עשן לתוך הפנים שלה וכלום. כל הזמן באה, הסבירה פלורה, ומה יכול לעשות. ועכשיו כבר הצפירה של שִׁימוֹ, לפַנות תיכף את הדרך וכולנו אחריו, מנסים לתפוס בכנפיים של הטרקטור, לתפוס במחזירי האורות שלו וצעקות מי שיגיע ראשון.

י.    🔗

דווקא אחד שאפשר לגשת, מזהיר לא לתחוב אצבעות כי יכולות לנשוך, ומראה על הידיים שלו סימני פצעים. רק אל הפינה, איפה שרובצות הכי גדולות, לשם לא. ומחזיק בצל, מחכה שיטילו ביצים.

ולא הטילו.

היינו אומרים לו, איך יכולות, אם בשכיבה על הבטן, לא זזות בכלל, והאוכל שנותן כל כך מסריח. בלה אמרה שמוכרח להיות מר, כזה מין ריח ומוכרחים להסתלק. תלכי בעצמך אמר לובקה, עיסוק שלא מתאים לילדות.

אבל היו הולכים. וּויטו היה צועק אחריהם לעשות רעש במקום אחר, לעשות מהומה. וכשכבר רחוקים מתבונן בי, אומר, טוב שנשארת. לעשות את העבודות הרגילות, לנקות את כלי האוכל ולמלא מחדש, לבדוק אם לא נתפסו הציפורניים ברשתות, אם צריך לשחרר. עכשיו למישחקים, היה אומר.

והכוונה, לתפוס אחת מהן, להפוך על הגב ומתנועעת הבטן כמו משאבה, סימן שלא מתות, ואלמלא זה יכולתָ לחשוב.

להיזהר, אמר ויטו, פתאום בתנועה מהירה, תוקעות את השיניים.

ואמרה שלא מאושרות. להביט מהצד ובעצמה לא נוגעת, אומרת שלא זזות סימן שלא מאושרות.

חמש, זה המיספר להיום, אמר ויטו.

סופר את אלו שמתו.

והולכים לבית שלהם. הרבה יותר גדול ממנה, לפי הגוף. ובדרך תופס בכתפיים כמעט לשבור ולא דוחפת. ציחקוקים על יד לוח־המודעות שאיך יכולה לסחוב. דיבורים גסים מתחנת האוטובוסים.

אומרת, לא רחצת ידיים. והוא ממשיך.

לפעמים בדרך היתה אומרת שאלות נימוס. גם בעיניין האחות הקטנה. הרי לא מכאן, זאת אומרת אבא שלך. עד שמגיעים לסיבוב של קונפינו ומכריז, קדימה לארוחת ערב, מנפנף אלי לשלום.

אחר כך יותר ויותר והכי הרבה בשבוע שמת, אולי עשרים לטאות בכל יום. ועשתה בעצמה את כל העבודות, גם לאסוף גם להאכיל ולובקה אמר, מה קרה שהיפסקת לעזור דווקא שיותר צריכים.

קורץ אלי.

ואז כל הנשים מתאספות לפני הבית שלהם, קולות גבוהים ומחבקות את סבתא בקה ולובקה הכריז, ללכת להודיע. לגשת בריצה, מה שמוכרח להבהיל, ובעצמו רץ ראשון וכולנו אחריו, סופרים את הצעדים ובכל שלישי קריאת הא שמשמיעים ביחד. עד שיוצאים ראשים מכל החלונות וגם היא. למצוא עומדת וכל המתות ביד שלה כמו צנוניות שקשרו צרור. פתאום נשמטות לארץ וכלל לא מרגישה, גם לא מגיעות המילים, מקהלה שצועקת, מת, מת וכמה שתחזור כאילו בשפה אחרת.

י"א.    🔗

כפוף קדימה עד שבסוף מוכרח ליפול ואפילו תמשוך שנה שלימה הרי יגיע. ואמרתי שיכולים להתקין מישענת כמו לכל האחרים, למשל אדון הופה, למשל סבא פאפו. עצות שלא מבקשים, אמרה פלורה, יודעים בעצמנו מה צריך. וברטו אמר, מכאן עד הבית, לא יכול להגיע, לא בקצב כזה.

כך איזידור והוא הראשון. ושניה סבתא בקה אבל במהופך, מסתערת במעלה הרחוב עד הבית של בכר, לצעוק ערב טוב ומסמנים שתיכנס, לבוא לשבת.

בכל ערב.

והשאר למטה, על הדשא של סבא מנטו ונשפכים אל הכביש. רחוק משיכול להבחין בשמות. צורות ילדים ואלה במהירות. צורות מבוגרים ואז לאט לאט. לנשום אוויר של ערב.

ובאמצע ריק.

ברטו אמר, להחזיר את ניסים, להחזיר למשפחה שלו. תופס בכתף ומחזיק, וניסים מתכווץ והולך לידו בשקט. כך כולנו. שריקות נמוכות שמוציא לובקה, לתת קצב. קולות רגליים מתערבבים וזאת ההתפזרות.

עד שמול הכניסה שלנו ובלי שום מילת פרידה. לזוז מהם, למצוא עומד על יד האורן הגדול, במקום שתמיד. אומר שכמעט חוושך ובגלל העץ יבש לגמרי, לא נרטב מהטל, גם לא טיפטופים של צהוב.

אומר, היום היקדמתם.

ואת האצבעות על הגזע, להרגיש את החיספוס.

כי לא מהתחלה. והסביר שלא מגיע הריח, סגורים הנחיריים, כך גם הצלילים. יכול לשאול איך כל זה אם מהיום הראשון. לצייר את הרחוב בשעות שערב. לתמוה אם מצטרפים הקולות, נביחות הכלבים, צהלות מהמירפסת של בכר, להיות דבר חָלק.

לשאול מי שמהיום הראשון. לכן אותי.

מפני שלא צלילים, רק רעש. לכן מוכרח לתת לעבור כאילו אינם, לא שומע בכלל. ובעיניין הכלב ההוא איך אומרת מעשה שלו, להסביר שנובח עליו תמיד.

איך לא מבינה.

לכן מחכה כאן מתחת לעץ עד ששחור לגמרי, שתכריז מוכן האוכל וכולנו אל המטבח, להידחק סביב השולחן הקטן, פרוסות שחורות שממלאים שיכבה ירוקה, והאחות אומרת שלא. לא לטעום מזה האבוקדו.

הכי קטנה מכולנו.

קול דק. ומכריזה שבת שלוש ומי שכך, כבר לעשות מה שרוצה. ולא. להסביר שמוכרחה להזדרז. הרי הכי מכל הכפר ואיך בלי לחם, איך לצמוח. נימוקים שאומרת האם, דיבור רך ומתחלף בקוצר רוח עד שממש אזהרות.

ומבקש שתחדל.

מתבונן איך מגרדת את הזיתים, מגרדת בשיניים שיהיה נקי לגמרי הגרעין ולהניח בצלוחית ששָׂמו באמצע. ואז מעביר את היד לנגוע בלחי.

מביט בחיבה.

להגיד כך החיים.