רקע
עוזי גדור
על אחד ההרים

א.    🔗

בזמן שעוד חי וזה לפני השריפה, לפני כל המהומה ההיא. היה יושב בסיבוב של בּוּרְסַנוֹ, מביט עלינו כשעוברים והשפתיים לא מפסיקות להתנועע. היינו צועקים לו פַּאפּוֹ וגם צועקים כל הקללות עליך ומסובבים את הכיסא שיהיה מכוּון לצד השני. ואִם מהבית רואים או למשל סִימָה אַרְדִיטי מהחצר ממול, היה לוֹבְקָה גם כן צועק תשובה בקול רם, תבואי לראות ששוב הרטיב את הכול.

כבר היה צריך להיגמר הקיץ. אבל נמשך כאִילו מתגרה ואמרו שבגלל העשן וזו ההתחלה. כך לוּפּוֹ ושִׁימוֹ בזמן שתולים את הרשימה ונוֹרָה ביקשה להבין איך, ביקשה שיסבירו. כבר הרבה זמן הודעות כלליות שעדיין הפסקת קטיף, וזה על גבי הטופס עם השמות. נורה אמרה איך יכול לייבש את הגשם והסבירו שכמו שׂמיכה, ממלאת את השמים ומדלגים, מקיפים מהצד. הרי גם הצורה כאילו ענן. נורה אמרה, מזה כל הבילבול, ממודעות כאלו שכותבים באמצע את המילים ובצד בשחור רשימת החברים, כל אחד לפי המקום שלו ומי שבקצוות יכול לחשוב שלא אליו. דיבורים שבכעס מפני שמסתירה מה שבאמת, שיודעת את השלב השני, הודעה לאסוף כל מה שנָשר, כל מה שעוד לא רקוב לגמרי, להביא לחצר שלו. ומביא סוחר, אחד שמשלם מעט כי פסולת, ומי שלא, לזרוק סתם בלי שום תמורה. אַלְחַי אמר שבכוונה מעכב את המישלוחים, כותב במודעה הפסקה עד שיגמור את הבית לַבֵּן שלו. לכן לשלוח בחושך. מי שיכול וגם היא. תשלח ולא תגיד, כך אלחי, תראו שלא תגיד. ולובקה אמר אתה תשתוק.

אחר כך לאט לאט עד התחנה, ויודעים שלא לנסוע כי חדלו לגמרי. מה שנהיה ספסל ציבורי, לשבת סתם וגם היא. לופו אמר שאולי יגיעו היום להעריך את הכמויות. בכל פעם מבטיחים שהִנֵה הִנֵה ובינתיים נושר. הרי גויאבות. יומיים שלושה וכבר רך לגמרי. שִׁימוֹ הכריז שצריכים בעצמנו, להעמיס, לשלוח בלילה ואחרי כמה פעמים ישתנה כל היחס. כאילו לא יודעים שעושה בין כה וכה, כאילו לא יודע שיודעים. אלחי אמר, הנה הנה, להראות ניפנוף יד שמסמן להתקרב, וזה לופו, אולי להזהיר מהמכונית של הביקורת, להגיד ילדים כדאי שלא בחלק הזה, בכל רגע יכול הטנדר של המועצה. עכשיו תשתוק, אמר לובקה.

היתה רוח בוקר מנדנדת את העלים, גם את חוטי הברזל, עד שיוצא מן זימזום, מין ריח מוּכר לסמן שמכאן. לשמוע אם יש חדשות, אמר לובקה. הוא נעמד לפני כולנו, מביט בהם יושבים על הספסל, לא מרגישים שחריף ואם אדם זר בטח יסתום את הנחיריים. ההוא מהמועצה למה לו לרצות את זה. לכן בתירוצים, בכל מיני הבטחות. נורה אמרה, רק בגללו לא קושרת אל האבן וכבר יכלה דליים שלמים. אחד כזה שמניח אי־אפשר להספיק לסמן להקיף מהצד ההוא. הכול רק המילים של לופו שמקשיבים מתוך כבוד. לא היה כעס בקול שלה ולופו ענה שחרוצה, וחבל שלא כולם, בזמנים שכל פרוסה מצטרפת. אַת בחורה חרוצה שיכולה להיות דוגמא לנוער. כבוד לאבא שלך שמלווה מלמעלה בעיניים שלו ומה אפשר יותר. לזכור אותו שאומר, אם צפוף המחסן ואפילו סלק, ערימות של צנון ובלבד שממלא את הבטן.

זכותו תגן עלינו, אמר שִׁימוֹ. ואז אלחי, שגם אם מביט לא יעבור עשן בכזה עובי, לא יראה כלום. ילד, אמר שִׁימוֹ, דיבורים של ילד.

ואז הקול של המכונית ההיא ואחר כך גם בעיניים ממש, קטנה וצהובה, מתקדמת אל הסיבוב של סככת המיון ומשם בדרך העפר עד האבוקדו של פִּינְקִי, עד החבית שהניחו לרוחב הדרך.


ב.    🔗

דרך עפר תמיד בין שניים, סימן לגבול, וחותכים מזה ומזה שיהיה שלושה מטרים או להוסיף תעלת ניקוז ואז חמישה. ופינקי בצד הגבוה שכל הזמן שופך חול ודוחף להיכנס לפרדס של בַּכָר, לתוך הקלמנטינות שלו. גם המים, בזמן שגשם שוטף ומה שלא מספיק לזרום מטפס על הדופן ואחר כך כבר סתם לאן שרוצה. בכר ניסה להעביר לצד השני, ניסה בהנהלה. הרי באים משם כל המים ואם אתה תופס לפני הדרך גם שומר שלא יעשה חריצים ומזה חיסכון. ולא הועיל. אחד כמו פינקי שמטר ותשעים וגם האישה. ומַתחילה בצעקות שאדרבה, יוכיח שמאצלם. ובכלל כל שינוי צריך במועצה ומוכרח מידה ואת זה מהתקציב הכללי. בֶּרְטוֹ אמר שלא אחד כמו לוּפּוֹ, לא יכול להרשות. אם אתה מראה שכל השורה בזה הצד ואז גם שלו, מפני שבהמשך חֶלקה אחַר חֶלקה. לכן דיבר שאיך כאלה רעיונות, כאִילו בשנות השובע, אנשים ששָׂמים כפית סוכר ונזהרים שלא בגובה. ומִקודם אפילו שלוש, לפי ההרגל מהארץ שבאו. ושנית, להעביר תעלה, לחפור מכאן לסתום מכאן ובאיזה אופן, אולי מעדרים שגם בשלושה חודשים לא תגמור, אולי מַחפרון.

הצחיק אותו וגם האחרים בכאלה שאגות, כל מי שבאסיפה ההיא ויותר לא דיברו. ואחר כך הרי הניחו את החבית, לחסום שלא ימשיכו למטה, איפה שמתקרב ממש עד הוואדי. נורה צעקה, לשבת עד שאסון, זה מה שמחכים ואז יעשו אחת ושתיים, בלי החלטות, בלי לרשום בפרוטוקולים. ואמרו בסדר, מי שאחראי לביטחון וזה שִׁימוֹ.

וברור שרק לתת תשובה. אחת כמו נורה שאומרת למה להתחתן, למצוא מין בטלן שממלא את סל הכביסה ובצוהריים מנה עיקרית ומנה ראשונה והקינוח. ומחה שבלילה לא רוצָה לדבר, ותיכף ענתה להם שלצאת ידי חובה. להגיד שִׁימוֹ כאילו אמרת אף פעם. והשיבו שאיך אפשר וצריכה להתבייש ואל שימוֹ שעיניין של כבוד ומוכרח להוכיח.

ובאמת.

לובקה אמר, הרי מונחת שם בצד ומה שעשה גרר עד שבניצב לדרך וחיזק באבנים. אחת שהכין ארדיטי ואיך יכולה להתגלגל.


ג.    🔗

זאת בלה שאמרה, חבית שלהם. וכולנו בקולות שריקה להשתיק, לראות מה יעשו. בכל פעם באותו מקום ורק החום מהשמש שכבר למעלה ולא גשם בכלל. לכן ניסה מהצד וקודם לבחון אם אפשר להזיז, מרים בפינה בלי קושי והגבֶרת נֵצָר יוצאת גם כן, אוחזת בכתף שלו ומושכת שיקום. שום בעיה לגלגל חבית ריקה שיכול כל ילד. לכן אמר לופו שצריך להזהיר, לצעוק שלא עוברים. די זמן כדי לשכוח. ובעיניין הסכנה איך יכולים לדעת. וראינו שהניחו, חזרו למכונית ומהר בתנועה לאחוֹר ועד שעוצרים כבר יכול לופו להוסיף, לא אחד שפורץ מחסומים, לא אדון נצר. ואז ראינו איך נדחק הצידה כמנט אל תוך התעלה ומקיף בחריקה עד שכבר מהעבר ההוא, יורד ונעלם במידרון.

להביט זה בזה. לנענע בראש. להכריז שתיכף לדווח. ונורה צועקת, הרי תינוק, הילד שלהם שבקושי בן שלוש ולך תדע. לובקה אמר, עכשיו אין ברירה וצריך לרדת קבוצה שלימה, לרוץ להציל. אתה מהר תפתח את מחסן הנשק. אבל שימו ענה ששקט, לא להתערב, ומה שצריך, לטלפן לדוֹבְּרִישׁ והוא יידע. נורה המשיכה, זועקת קריאות אוי, שבן שלוש וכזה יותר טוב בלילה לשים בוואדי, לא לראות איך הכלבים איך הנמיות. אישה שכזאת גברת נצר שאם תסגור במנעול לא די. עכשיו שקט, אמר לופו, ולקרוא לכל האנשים.

עיניין הבטחון שיותר ויותר. ובהתחלה צעקות למתוח גדר בקצה החלקות למטה. להצמיד אל שורת־העצים האחרונה, וכך בלי עמודים. ובֶּנְזוֹ ומִיקוֹ מוכרחים נגד שמקטין את השטח וכל הענפים למעלה, הפרי שלהם כבר מהצד השני. לכן כל אחד איך שרוצה ורק שתוקע בעצמו את הרשת. ומי שחלקה צעירה או שבכלל לא נטוע מוכרח בין כה וכה לתקוע צינורות. לזה שרה בכר ושרה רודיטי, כל האלמנות שלא יכולות וטענו שמיפעל משותף, לקבוע מי שדואג וגם הצורה, שאי־אפשר אחד אל העצים אחד בקצה המגרש ואיך יתחבר. וטִילְדָה שפתאום זועקת אֶמִיל אֶמִיל, הזמנה לראות, הזמנה לשמוע. לשכב מִתחת לאבן שיוכלו אלה לישון בשקט ועכשיו רוצים שבעצמה. וכבר מוּסַאייֶב מזנק, מחזיק בכתף שלה ומחבק בכוח, אומֵר תירגעי תירגעי ובעדינות למשוך החוצה. חנה פינקי אומרת אתה שֵׁב. בקול יבש, וזה לבעל שלה. ולובקה אומר אתה שב, מי שתופס ראשון. וצחוק שלו שמכריח לעשות מעשים, להכריז כל הילדים החוצה, ומהדלת עוד להספיק את שאלת השכר, שאם אדם מיוחד איך לשלם ואמרו שדי, לא להמשיך בצעקות כל הלילה ושִׁימוֹ יכין הצעה.

אחד שאחראי על הביטחון. רשימות שמירה ולבדוק את המנעול במחסום שבכביש למעלה. ואם אתה אומר שִׁימוֹ, כאִילו כלום, כאילו בלי החלטה. ונשאר פתוח וכשצריכים לקטוף, להקפיד שבשעות הבוקר, להקפיד ששניים שניים וכל הזמן מבט אל התעלה אם יוצא מהפטל, וגם סתם רעש, קולות שריקה ואי־אפשר לדעת אם ציפור, אם מישהו מתבונן בך מנסה לבדוק את התגובה.


ד.    🔗

שרה בכר אמרה שכמו ארדיטי, דוגמא איך לשלם. הרי יכלו להגיד כל אחד בעצמו, כמה מכות פטיש והחליטו שרק הוא. עיניין של התמחות, למשל התבנית. אתה תולה אחת שרק פתוח בספנות ומוחץ אל הקיר, פעם מכאן פעם מכאן וכבר קוביה ואז לגזור את העיגולים לפי המידה. כך את כל הערימה שצברו מעבר למחסן האספקה וכשרצו להרחיב היו מוכרחים לפנות ואמרו לארדיטי שיעביר אל המיגרש שלו. חביות סיד, זה הרוב וגם מחומרי הדברה. והרעיון של אדון ארדיטי לשים את המתים כאילו ארון, וזה בגלל החורף.

מפני שנקבע בחלקה ההיא. עוד כשהיו האנגלים. שהכי טוב כי קָצֶה. גם נוגע בדרך לכפר חנון. ולא איכפת שנמוך כי קיץ, כל אלו שמתו ראשונים, לכן לא שמו לב ופתאום ראו שלהניח בתוך המים. סבתא מֶנְטוֹ סיפרה שבדליים, לשאוב בזריזות ומהר את העפר, ולפעמים לא הספיקו מפני שזָרם וזָרם, והגה אדון ארדיטי את ההצעה שלו שאם לוחצים עד שמתיישר למעלה ולמטה וכאילו ארגז. גם עשה דוגמה וקודם לענות לחכם ברוך שאיך אפשר אם לא נוגע באדמה והשיב ששום בעיה ומכניסים כמה כפּוֹת עפר מהפֶּתח בצד וזה עוד לפני שאֶת הגוף עצמו.

אדון ארדיטי אמר שדווקא את ההן מהסיד, שמתאים הצבע וארדיטי יכין מראש, שאם קורה פתאום, או למשל אסון וצריך שתיים או שלוש. וכדאי אחד אחראי שיכול בעצמו. גם לשכלל, לעשות זיזים שתופסים את הבשר ובפניות מין בליטות שנוח להחזיק. הכי מתאים ארדיטי כי באותה חצר ומשגיח עליו בכל יום והתשלום על־ידי חיוב בחשבונות. כך אדון ארדיטי. ושרה בכר אמרה שאת ארדיטי מפני שבן שלו.

כבר היו רגילים. לא צריכים להודיע ובאים לחצר, בוחרים מהשורה. ואם לא באים, אדון ארדיטי שדואג לכל הסידורים ודואג גם לזה. ואמר לנורה, אחד שלא ישים לב לכאלה פרטים, אדון נצר, שמִתַרבּוּת אחרת וטוב שנשׂים לב אנחנו. וכשראה בפנים שלה מחשבות אחרות הוסיף, לא יותר טובה אבל אחרת.

לכן הרגיז כל כך הזינוק שלה, שכבר בטקס עצמו. מתחיל מהמחלבה, טור עגלות וטרקטורים והחברים כולם על הכנפיים או מאחור, כל הזקנים. ונעצר פתאום, מה שאולי מיקרה. לכן לא מיהרנו לראות, ומה שנשאר – הסיפורים של פלורה וכל הדיבורים אחר כך, איך תפסה ומשכה החוצה את הגוף, נוהמת, לא בתוך זה, בשום אופן. פלורה אמרה שניסו להחזיק בה, להרגיע במילים ודחפה אותם, משכה בדופן הפח וכופפה ואילמלא מִיקוֹ ושִׁימוֹ שתפסו בקצה החבילה, הרי היתה נופלת לגמרי. גברים חזקים שיכולים לחסום סוס אם יניחו יד ולא העיזו.

שִׁימוֹ אמר שמִתרבּוּת אחרת, בלי בכי בכלל, כאִילו בלי צער. בקול פקודה לזרז עד שמגיעה ותיכף הוציאה וניסתה להעמיס על הכתף, וידוע שפי שניים הכובד כשמַתים. לכן ניסינו למשוך בחזרה, להיזהר שלא יתפרקו כל העטיפות. אחת שמטר ושישים ורזה. ובגלל נצר שהתערב, ביקש שנניח. ולוּפּוֹ אמר, קילקלה בעצמה, שֶכָּךְ הרבה יותר מסובך. זאת אומרת להוציא.

וזה אחרי המכתב.

לא אחד מכאן. וגם היא. ואם לצרף יותר מאוחר, בתנאי שמאותה ארץ, שמכירים את המינהגים, וחשבו אחד לניסיון. דברים שצריכים זהירות, אמר אדון ארדיטי. ובאמת הרי הלכו. אסתר לוי ענתה שעיניין אחר, אחרי מה שקרה. וטען שדווקא להיפך. דבר שיכול לקשור, שאחד מִשֶּׁלָךָ כאן באדמה הזאת. ואפילו ממחלה. ואם מהמלחמה כבר שייך לכולם ועושים טקס כל שנה. יודעים לכבד את הנופלים, אמר אדון ארדיטי, ובנוגע למקום הרי היצעתי.

זו היא שהתנגדה, אמרה אסתר לוי, זו עדנה נצר.


ה.    🔗

בגלל הטרקטור של בכר, שכדי להניע צריך לגרור ולגרור. לכן משאיר בצד לא מכבה. ונסתמות האוזניים מהרעש, לא תשמע מה שרחוק. לדבר בקול צעקות זה אל זה, כל האנשים שהתאספו ברחבה, על יד מחסן התערובת ונמשך למחלבה. וגם אימא שלי. מסבירה שהולכת למכולת ופתאום ההתקהלות הזאת. שואלת אם ראיתי. צורה כמו כולן נמוך ומתרחב, לפי הזמן כמה שעובר. ומכוסות שכבות שאי־אפשר לדעת אם חולצה אם סוודר, בגדים שטובים לבית. הרי לא להתקשט לכבוד כל אלה כאן, שאם יוצאות, כדי להביא לחם, חלב, מיני אוכל. אתה מראה שמתחיל חורים, ואז תיקון גס מכווץ כמו גוש. עכשיו בתוך הקהל, אומרת דברים אל גברת פאפו, אומרת, רק להביא לחם וזו אליה שמיהר במיוחד אדון פאפו, הגיע לקרוא. דברים שנוגעים לכולנו ובאלה הזמנים שאינך יודע מה מחר ומוכרחים ביחד בכל האסיפות, ולהשתתף באחריות. חבר בשתי ועדות, אדון פאפו. אחת שמחלקים את המים, רושמים כל אחד כמה משתמש ואת השארית, והשם ועדת מים. ועוד אחת לקבוע את התור בקטיף התפוזים. בכל שבוע ביום שלישי ישיבת ועדת־המים וביום חמישי ועדת־הקטיף. אבא אומר, כדי להפיק טובת הנאה. שנה שמחסור בפרי ואז מוטב אחרון ומתהפך בשנה אחריה. לכן מין סדר להתחיל בקצה הכפר ובעוד שנה להיפך, וכך אתה תמיד בגובה. סיבה לשבת בוועדות לדאוג לכאלה דברים ואת זה לקרוא טובת הנאה.

והאֵם עונה שבסדר, ויכול גם כן.

אדם מוטב שיהיה בנוי לכאלה עיסוקים, מסביר אבא, ואם לא, לא יועילו השתדלויות. כאלה עיסוקים שהרווח פי כמה ממה שמעמל כפיים.

מי שמיטיב להסביר ומוטב לעצמו, אומרת אימא.

ובעצמה לא מקווה. לכן כאן בתוך הצפיפות והוא אולי קורא בספרים שלו, אולי על הבירכיים בסככת הצל ומְעַשֵׂב את האספרגוסים. חושב, עיניין שלא נגמר. יכול לעצור, להביט מאחורי הרשת איך הנמיות. רק קיר של רשת שחורה והן מאחוריה ומטפסות זו על זו. אחת גדולה ושני גורים, משתעשעים בשמש. ומסַפר שבמרחק צעדים וגם אם זז לא ברחו, כאִלו מכירים ויודעים שלא פוגע. ואימא אמרה שטורפים תרנגולות. אחר כך עוד אחד, עבר על ידו ממש ומצטרף אליהם בזחילה מלמטה, מושך ראשון וכולם אחריו אל תוך סבך היבלית. צריך להודיע ללופו, אמרה אימא, ואיך לדעת מה מחר. כבר כמו ענן העשן שלהם ובערב מתכסה שיכבה צהובה העשב והאדמה כל מה שבחוץ. ואני אמרתי שתנורים, לא יכול להיות אחרת, צריך להתגנב בלילה ולפוצץ. אתם הסיכוי היחיד, אמרה אימא, אתם הצעירים.

וגם עכשיו כשממלאים את כל השטח מהמחלבה ועד מחסן התערובת, וכל הזמן עוד ועוד ולופו הכריז, להזיז את הטרקטורים, להעמיד בשוליים. יבוא הג’יפ של המועצה ולא יוכל לגשת. ולובקה אלינו שכאן ליד המציבה, לחסום את הדרך וכשעוצר לקפוץ ולעלות.

לא יעיזו, אמר אלחי, לא יעיזו לנסוע למטה.

הוא טיפס והתיישב על גוש הבטון, במקום שצורה של חרב וזה בהתחלה וכל הזמן תופסים וניתלים עד שנפלה, אומר, כבר שכח שהבטיח להלחים, אולי בכלל הלכה לאיבוד. לובקה אמר, צריך להיות מוכנים לזנק, ואלחי ענה שמלמעלה בקפיצה לתוך הרכב. אז תזוז תפַנה מקום, אמר לובקה.

ומשם יכול לטעון שיכלו ארבעה, אילמלא גברת נצר שהתעקשה דווקא בבית הקברות וכמה שהסבירו שברחבה, שהיא המקום הכי חשוב ורק את חללי המלחמות, קודם אמיל והוא, ובכל שנה טקס ומדליקים אש מכינים בצורת חנוכיה מברזל ושתי חרבות מהצדדים ועוטפים בשקים שטבלו בנפט. מדליקים, ונורה מכריזה שיר גבורה. לא עזרו גם המישלחות, קודֶם גברת לופו וסימה ארדיטי, אחר כך כל הוועד. אמרה, בַּקש מהם שיפסיקו, לא תיתן לעשות מקום ציבורי, לא מהגוף שלו. וענו שכמובן, איך שרוצה, ויהיה בבית הקברות אם מתעקשת. ואחר כך גם בלי חבית, ופירוש שסתם כך בתוך הבור בתוך המים. ויכלו לצחוק, כשכבר עבר, אחרי שלושה ימים, בדואר, המכתב שלו שכָּתב כשעוד חי, מבקש בכלל במקום אחר, לא בכפר שלנו, זאת אומרת אם יקרה משהו, חלילה. ואבא אמר, אחד שלא יודע למה מת. כל עיניין המלחמה.

יכלו ארבעה. אמר לובקה, שניים שניים על כל קוביה.

תפס בצינור שתקוע באמצע והחרב מולחמת מלמעלה עד שנשברה וזה מּקוֹדֶם. עכשיו סתם ברזל שחור, שאפשר להחזיק ולהתרומם, ומביט מגבוה על כל הסביבה ואלחי צעק שייזהר כי מעליו. אז תרד למטה, ענה לובקה, שיהיה מקום.

אולי היו ממשיכים לדחוף זה את זה, סתם התגרויות שמתחזקות עד שנופל. אי־אפשר לנחש מי. ושִׁימו שָׁאַג שיחדלו, כל המישחקים האלה ההשתוללויות. ולא זמן מתאים. הרי לא חגיגה שכך מתאספים באמצע היום. פלורה אמרה, לא דבר שתלוי בנו. ורק עומדים עד שיגיעו מהפיקוח. וענה שקצת דרך ארץ ושם אולי נגמרים אנשים. אנחנו דואגים גם כן, אמרה פלורה. לובקה התכופף, תפס בכתפיים של אלחי וקולות אי אי מפני שבקושי שיווי משקל. אחד מכם עוד ישבור את הגב, אמרה גברת לופו, ליפול לאחור מכזה גובה.

אולי באמת. אילמלא הרעש, קריאות לזוז. ועד שראינו מאיפה, כבר הספיק להתקדם וממש באותו אופן, אבל במהופך. עוקף את החבית, דוהר אל תוך האנשים וביניהם, כאילו ריק. מבט נעוץ קדימה וגם היא. במושב האחורי מסבב את הפנים אלינו וזה התינוק. הוכחה שבכלל.


ו.    🔗

עיניין לרכַּז הבטחון, שאולי מייד, רודפים לתפוס. ויותר הגיוני בלילה, לבוא להשאיר סימן. ובעיניין השלל אין הוכחה. אדם בריא אדון נצר, אם יחפור שתי שעות וקודם מסיר את המציבה. שום הוכחה, קבעה נורה בין התרסה וגברת פאפו אמרה שלקחת תינוק למין טיול כזה, רק אם רוצים מגיל צעיר. כמעט בן שלוש ויכול לזכור. לכן חושבת שמחשבה טיפשית מה שדיבר אדון מוסאייב ואם לבוא להוציא, יותר טוב עוד גבר שיכול בטוריה. הרגיז אותו הדיבור שלה. אומֵר, תשובה לכל דבר. אומר, רעיון של גברת נצר, לשים במפתיע. למשל שכבר ליד הקבר ומוציאה מַעדר שהטמינה מתחת לחבילות, לא יודע מתי, אומרת לו, שעה של עבודה קשה והוא שלנו. אומרת לו, הרי בפירוש במכתב ומישאלה אחרונה. אי־אפשר לדעת, קבעה נורה. ומוסאייב ענה ששתי שעות רצופות, ואיתם זה התינוק ואם סתם לביקור, להגיד שלום כי מלאה שנה, להגיד תפילה ומהר להסתלק. לצחוק מהדיבורים שלך, אמרה גברת פאפו, אחד כמו אדון נצר ותפילות. ומוסאייב אמר, לכן עוד פחות.

עיניין לרכַּז ביטחון, הכריז לופו, שמקבל משכורת כל השנה ועכשיו צריך לעשות. לרדת למטה לבדוק אם שקט. ובעיניין אדון נצר, אחד שלא מכאן וגם היא, לכן שום סיכוי מההתחלה ואת ההוכחה אולי לקחו אולי לא. אחד שכותב מכתב, שכבר יודע שסוף, ומבקש לשכב במקום זר. להתבייש בדיבורים כאלה, אמרה גברת פאפו, שכבר מת, ויכול להיות המצאה שלה, של עדנה נצר, כל המכתב הזה.

פתאום להיות בעד, אמר מוסאייב.

לופו הסביר שבלי לנקוט עמדה ורק העובדות, כאלה שאין ויכוח. להזכיר למי שכבר שכח איך יושבים בבית, לא מצטרפים וזה בחגיגות הכפר שחגגו בחנוכת־בית־המריטה, שמנקים את העופות מהנוצות שלהם. יותר טוב כך, ללכת בלי להשאיר באדמה השחורה הזאת. או למשל שמתחתן ומחר אי־אפשר לדעת איזה ילדים מכזה זיווג.

אימא אמרה, לא יותר גרועים מילדים שלך.

להסביר שלא באופן אישי. וסימה אמרה, דברים שמגיעים אחרי הרבה זמן, כשכבר נכדים, פתאום סימנים שלא משלנו, כל מיני סימנים.

איזה סימנים, התעקשה אמא, איזה סימנים.

וניסו להרגיע, להגיד שמשפחה אחת, כולנו, ובאמת הרי לא פוגע באיש וכל הספרים שקורא, לפעמים באמצע היום, שוכב בין האספרגוסים שצריך לעשֵׂב וברור שלא טוב למשק. את הרי משלנו, אמר מוסאייב, ואם ביקורת, רק בכוונה טובה.

לובקה אמר, אחד שלא יודע להחזיק רובה, אבא שלך, שלא משתתף באימונים, ועניתי, אתה יותר טוב שתשתוק.

בגלל אימא שלו, שקוראים בֶּרְטָה.

שִׁימוֹ צעק, ילדים להיות בשקט, ולובקה ענה, אתה התפקיד שלך לרדת למטה. להיות בשקט ילדים, אמרה נורה.

דיבור שיכולות לחזור עליו, שיכולות להגיד, בגלל ההשתוללויות שלכם יגידו ללכת. למשל בלה ואז לא מקשיבים, למשל פלורה. הכי גדולה ביניהן ולפעמים עומדת על יד המזכירות ומתלוצצים, מסַפרים בדיחות כל אלה שכבר בחורים. אחת שבגיל מוקדם. זאת אומרת מתפתח הגוף. לכן הרגיז אותו ההתערבות שלה שיכולה ללכת לעמוד במקום אחר. וברטו אמר שאולי מגיע הלחם, מין טירטור מנוע מהצד של כפר חנון. וגם האנשים, דיבורים בתוך הקהל שבא מוקדם ולפַנות דרך לתת להתקרב. מישהו צעק גרשון גרשון לפתוח את הדלת, והוציא את הראש שלו מתוך הצרכניה, שואל מה קרה שכל כך מוקדם. תמיד טענות, אמר לופו, במקום זה לבקש לא להידחק.

ממש עד אלינו, נכנס ועוצר. ולא אפור כמו שצריך להיות עם לחם. רק כחול. ודוֹבְּרִישׁ מהצד שעל יד הנהג אומר, איזו שמחה כאן. אומר, היה קילקול ולא רצה להידלק.


ז.    🔗

היו שם מדרגות מוליכות לבטון שלמעלה. להסתיים במין במה. והשיחים מתרוממים מכל צד, מכסים את הקצוות. יכולתָ להידחק מִתחת, לזחול ביניהם ולחכות, ואז בבת אחת מגיע ראשון, מכריז את הספירה. נורה לוי היתה צועקת, זהירות. מפני שמנדנדים את כל החוטים וצריך להרים כל מה שנופל, לתלות מחדש. כל התועלת הולכת לאיבוד, אמרה נורה. היא התיישבה בקצה הבטון, מתבוננת איך מורחים בבוץ, גם מעירה הערות, לתקן איפה שלא לגמרי. אומרת, אצלך להוסיף על המצח.

היה מישחק שקוראים מלכודת ומי שנתפס מכניסים למטה ובשכביה איפה שרטוב. לובקה וברטו טיפסו על האורן, מחזיקים רשת שחיזקו מסביב במיסגרת, מפילים על מי שיצא. היו צריכים לעזוב בבת אחת, שיירד ישר ולפעמים אחד ממהר, ואז באלכסון, לא לוכד. היינו עוברים בריצה, צועקים חזיר חזיר ומנפנפים בידיים להדוף את הרשת.

לפעמים איזידור שבא להתבונן, עומד על יד תחנת האוטובוסים וכל הקללות שלו להזהיר ממה שיהיה. דיבורים של איש זקן, אמר איזידור, ומוכרחים להיכנס לראשים שלכם. ואלחי ענה שֶמַה פתאום זקֵן. אחד שבגיל של מוסאייב, שעוד עם כל אחת. תשאל את נורה, צעק אלחי, זו שכאן איתנו.

נורה אמרה שמפַתח את הדמיון, המישחקים שלנו, ואת התודעה. היא ניגשה אל איזידור לבקש שישתוק, להסביר לו שהסיכוי היחיד. אתה מוכרח לנתח את המצב מבחינה פוליטית, אחד שישב בכל מיני ועדות, השתתף בקבלת החלטות. והוא בְּשֶׁלו, מכריז, לטבוע בביצה הגדולה כל אלה הפראים וגם את. כבר היו רזות הפנים שלו, נדבקות לעצמות וגם בידיים והכול מהאוכל שרק עלֵי קוֹלוֹרַבִּי טבולים במי מלח או בלימון. אם אתה תולש את העלים אף פעם לא יהיה החלק הטוב ובסוף מקל עם פרחים לבנים. נורה אמרה, אתם מנדנדים את החבלים שלי עד שנופל כל הפרי. ולובקה צעק, לקרוא לטִילדָה, לקרוא לה שתיגש.

אחת שצוברת על הגוף מחסנים מחסנים ועכשיו יכולה בלי לאכול אפילו שנה שלימה. ופעם הרי בכלל לא, בזמנים שעוד בחורה, מין מדים שאפשר לחשוב לא מכאן. לובקה אמר עוד מעט יתפקע, יתפוצץ למטה ומה שייצא נוזל ירוק. תראו איך נשפך מצד לצד לפי הצעדים. הוא צעק תבואי הנה טילדה, כל הזמן מחכים.

פלורה אמרה, מאז קברו את אמיל, רק אוכלת, לא מפסיקה לגרוס בשיניים. ובאים לבקר מוסאייב או פינקי, מביאים כל מיני כיבודים, וגם השומרים. משהו שלא הולם את המצב, אמרה פלורה, שתמיד באים. טילדה ניגשה עד החוט הראשון מתבוננת בנו במין חשד ולא עוברת. נורה הראתה שיכולה מלמטה, לכופף את הראש שלא ייגע וטילדה ענתה שאיזה מין צורה, לסגור מעבר ציבורי. את יכולה בחצר שלך, אמרה אל נורה, וכאן מקום של כולם. גם עלבון למצֵיבה.

לא מבינה שדווקא. להמשיך בינינו. והכי טוב מערכת ישיבה, מין קוביה כמו שולחן ומהצדדים מושָׁבים והכול גוף אחד בגלל הרצפה שמחַברת. ובאים הזקנים, באה אסתר בכר עם התינוק שלה וגם אחרות ויושבים מעליו, סְתם חברים שעושים שיחות וגם אנחנו. נורה ענתה שדווקא בגללו. וכאן חבלים עם פרוסות גויאבות או חוטי ברזל, שיכול לדעת את העונות לפי הריח. כבר יכלו שניים, הסבירה נורה, אלה שמהמלחמה. אולי לארגן את הגברים לחפור ולהביא, ושם לכסות כאִילו יש. רק לא אם לקחו.

אלחי אמר שצריך להחתים מראש. כאלה שבאים. ועכשיו כבר אחד. הוא הכריז, מי שראשון למעלה ולובקה דחף וזינק בתנופה, מחזיק בצינור ובועט ברגליים שלא יתפסו.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48567 יצירות מאת 2700 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!