שם היצירה במקור: Karel Čapek, Povídky z jedné kapsy, Fr. Borový, Praha, 1937

“תשמע, מר דסטיך,” אמר קצין המשטרה ד"ר מייזליק המהורהר לקוסם הזקן, “אני בא אליך בעצם להתייעצות. יש לי פה מקרה אחד שאני אובד עצות לגביו.”

“אז דבר,” אמר מר דסטיך. “במי דברים אמורים?”

“בי,” נאנח ד"ר מייזליק, “כמה שאני חושב על זה יותר, אני מבין פחות. תשמע, אפשר להשתגע מזה.”

“אז מי עשה לך מה?” שאל מר דיסטיך כמנחם.

“אף אחד,” התפרץ ד"ר מייזליק. “זה הצד הגרוע בזה. אני בעצמי עשיתי משהו ואיננו מבין את זה.”

“אולי זה לא יהיה כל כך נורא,” הרגיע אותו דסטיך הזקן. “אז מה עשית, איש צעיר?”

“תפסתי שודד קופה,” ענה ד"ר מייזליק בארשת פנים קודרת.

“וזה הכל?”

“זה הכל.”

“והשודד הזה לא היה האיש הנכון, כנראה,” סייע מר דסטיך.

“מה פתאום, הלא הוא הודה. הוא עשה את הקופה של אגודת הצדקה היהודית, אתה מבין? זהו אחד רוזנובסקי הידוע גם בשם רוזנבאום מלבוב,” נהם ד"ר מייזליק. “מצאו אצלו את כלי הפריצה והכל.”

נו, ומה היית רוצה לדעת?" חקר דסטיך הזקן.

“אני הייתי רוצה לדעת,” אמר קצין המשטרה השקוע בהרהוריו, “איך אני תפסתי אותו. חכה, אני אספר לך את זה לפי הסדר. לפני חודש, ליתר דיוק בשלשה במרץ, הייתי בתפקיד עד חצות. אני לא יודע האם אתה זוכר, שירד אז גשם במשך שלשה ימים רצופים. אז קפצתי לרגע לבית קפה, ואחר־כך התכוננתי ללכת הביתה, לרובע האחד־עשר. אבל במקום זאת הלכתי לכיוון ההפוך, דרך רחוב הרצפים. אני מבקש ממך לדעת, מדוע הלכתי דווקא לכיוון הזה?”

“אולי סתם ככה במקרה,” סבר מר דסטיך.

“תשמע, במזג אויר כזה אף אחד לא יסתובב סתם ככה ברחובות. אני הייתי רוצה לדעת, מה, לכל הרוחות, רציתי שם. מה אתה חושב? אולי זאת היתה תחושת הנולד? אתה מבין, משהו כמו טלפתיה”?

“אהה,” אמר מר דסטיך. “זה בהחלט אפשרי.”

“אתה רואה,” המשיך ד"ר מייזליק מתוך דאגה. “הנה הגענו. אבל גם היה יכול להיות בזה רצון תת־מודע לראות מה קורה ב’שלש הבתולות'.”

“זהו בית המרזח ההוא ברחוב הרצפים,” נזכר מר דסטיך.

“בדיוק. שם נוהגים ללון אלה שודדי הקופות, וכייסים מבודפשט או מגליציה, כשהם באים לעבוד בפראג. אנחנו על המקום הזה שמים עין. מה אתה חושב, האם זה לא היה פשוט הרגל של שוטרים, שהלכתי להעיף שם מבט?”

“זה יכול להיות,” הסיק מר דסטיך. “דברים כאלה עושה האדם לפעמים באורח מכני לגמרי, בעיקר כשיש לו חוש מפותח למילוי חובתו. זה לא משהו מיוחד.”

“אז אני הולך לי לאורך רחוב הרצפים,” המשיך ד"ר מייזליק, “אני זורק מבט, כבדרך אגב, בפנקס האורחים של ‘שלש הבתולות’, ואני ממשיך בדרך. בקצה רחוב הרצפים אני נעצר ופונה שוב לחזור; אני מבקש ממך, תגיד לי מדוע הסתובבתי לחזור על עקבותי?”

“הרגל,” סבר מר דסטיך, “ההרגל של סיור משטרתי.”

“זה אולי אפשרי,” הסכים קצין המשטרה. “אבל אני כבר לא הייתי בתפקיד, ורציתי ללכת הביתה. אולי זה היה מקרה של ראיית הנולד”

“מקרים כאלה קורים,” הסכים מר דסטיך. “אבל במקרה כזה של ראיית הנולד אין שום מסתורין. זה הלא ידוע שיש לבן־אדם איזה כישורים גבוהים יותר…”

“לעזאזל,” צעק ד“ר מייזליק, " אז זה היה הרגל, או איזה כישורים יותר גבוהים? את זה הייתי רוצה לדעת! – אז חכה: כמו שאני צועד לי ככה, בא מולי איזה בן־אדם. תגיד לי, מדוע לכל הרוחות לא יכול מישהו לעבור באחת בלילה ברחוב הרצפים? זה הלא לא דבר חשוד. אני עצמי אפילו לא חשבתי על כלום; אבל עובדה שנעצרתי מתחת לפנס הרחוב והדלקתי לי סיגריה. אתה מבין, כך אנחנו נוהגים, כשאנחנו רוצים לשים עין על מישהו בלילה. מה אתה חושב: האם זה היה מקרה, או הרגל, או… או איזה מין אזעקה שמתחת לסף ההכרה”?

“אינני יודע,” אמר מר דסטיך.

“גם אני לא,” צעק ד"ר מייזליק בכעס. “לכל הרוחות! אז אני מדליק לי סיגריה מתחת לפנס והאדם הזה עובר על פני. אדוני, אני לא הסתכלתי לו באף, רק ככה אני שם עין כלפי האדמה. כאשר הגבר הזה עבר, משהו לא מצא חן בעיני. שד משחת, אמרתי לעצמי, משהו פה לא בסדר – אבל מה בעצם? הלא אפילו לא ראיתי את פרצופו של האדון הנכבד. אני עומד לי ככה בגשם מתחת לפנס הרחוב וחושב; ולפתע בא לי לחשוב: נעליים! הבן־אדם הזה היה לו משהו מוזר בנעליים. ובלי משים אני אומר בקול רם: אפר.”

“איזה אפר?” שאל מר דסטיך.

“נו, אפר. באותו רגע נזכרתי שהאדם הזה היה לו אפר בין החלק העליון של נעליו ובין הסוליה.”

“ולמה שלא יהיה לו אפר על הנעליים?” סבר מר דסטיך.

“זה הלא מובן,” קרא ד"ר מייזליק. “באותו רגע, אדוני, אני ראיתי, כן, ראיתי, קופת בטחון מפוצחת שממנה נשפך אפר על הרצפה. אתה מבין, האפר שיש בין לוחות הפלדה. ואני ראיתי, איך שהנעליים דורכות באפר.”

“אז זאת היתה אינטואיציה,” החליט מר דסטיך. “אינטואיציה גאונית, אבל מקרית.”

“שטויות,” אמר ד"ר מייזליק. “בן־אדם, אלמלא הגשם, לא הייתי שם לב לאפר הזה אפילו. אבל כשיורד גשם, אז אין לאנשים בדרך כלל אפר על הנעליים, אתה מבין”?

“אז זה היה היסק אמפירי,” אמר מר דסטיך בבטחה. “זה היה היסק מצויין על יסוד נסיון. ומה היה הלאה”?

“ובכן, אז הלכתי בעקבות הגבר הזה: כמובן, הוא נכנס ל’שלש בתולות', אז צלצלתי לשלוח שני בלשים ועשינו שם חיפוש; מצאנו את אדון רוזנבאום, עם האפר ועם כלי הפריצה ושנים עשר אלף מקופת אגודת הצדקה היהודית. זה כבר כלום. כמובן, בעתונים כתבו שהפעם הפגינה המשטרה עירנות ניכרת. – שטויות כאלה! תגיד בעצמך – אילו לא הייתי הולך במקרה לרחוב הרצפים ולא הייתי מסתכל לנוכל הזה על הנעליים… כלומר,” אמר ד"ר מייזליק מתוך דכדוך, “אם זה היה סתם מקרה. זה כל העניין.”

“זה הרי לא חשוב,” סבר מר דסטיך. “איש צעיר, זאת היתה הצלחה, שמותר לך להתגאות בה.”

“להתגאות,” התפרץ ד“ר מייזליק. “אדוני, מה זאת אומרת להתגאות, כשאני לא יודע במה? בחדות ראייה בלשית נפלאה? או בהרגלים מכניים של שוטר? או במזל סתם? או באיזו אינטואיציה או טלפתיה? תראה, זה היה המקרה הבולט הראשון שלי; צריך שיהיה לאדם במשהו להאחז בו, נכון? נגיד, מחר יתנו לי איזה מקרה רצח; אדון דסטיך, מה אני אעשה? להתרוצץ ברחובות ולהסתכל לאנשים בעין בוחנת בנעליהם? או ללכת לפי כיוון האף ולצפות שאיזו תחושת עתיד או איזה קול פנימי יובילו אותי ישר אל הרוצח? אז אתה רואה, זהו העניין. בכל המשטרה עכשיו אומרים: זה מייזליק זה, יש לו אף; הצעיר הזה הממושקף יגיע רחוק, יש לו כשרון בלשי. הרי זה מצב מייאש,” נהם ד”ר מייזליק. “איזושהי שיטה הרי צריך שתהיה לבן־אדם. עד למקרה הראשון שלי האמנתי בכל מיני שיטות מדוייקות ודווקניות; אתה מבין, הסתכלות, נסיון, חקירה שיטתית ושטויות כאלה. אבל כשאני עכשיו מנתח את המקרה הזה, אני רואה, ש – – תשמע,” פלט מתוך הקלה, “אני חושב שזה היה סתם מקרה ומזל.”

“כך זה נראה,” אמר מר דסטיך בארשת חכם. “אבל גם היה בזה לא מעט כושר הסתכלות ולוגיקה שכזאת.”

“ושגרה מכנית,” שח הקצין הצעיר בעצב.

“ואינטואיציה. וגם קצת מתנת שמיים של ראיית הנולד. ואינסטינקט.”

“אל אלהים, אז הנה אתה רואה,” נאנק ד"ר מייזליק. “אדון דסטיך, איך אני יכול עכשיו לעשות משהו”?

“– – ד”ר מייזליק לטלפון," קרא המלצר הראשי, “מטה המשטרה על הקו.”

“הנה זה בא,” נהם ד"ר מייזליק בדכדוך; וכאשר שב מתא הטלפון, היה חוור ועצבני. “חשבון, מלצר,” צעק כמרוגז. “ככה זה. מצאו איזה תייר הרוג בבית מלון. לכל ה־ –” ויצא. נראה היה שהאיש הצעיר והנמרץ הזה סובל מאימת הבמה.

“אז אני אספר לך,” אמר פולינוס הזקן, "מה מקורה של קלרה. בימים ההם סידרתי את הגן של הרוזן מליכטנברג אשר בלובנץ – שמע, אדוני, הרוזן הזקן הזה היה מומחה ראוי להתכבד; עצים שלמים הביאו לו מוייטץ' מאנגליה, ורק מפקעות הולנדיות הוא ייבא שבעה עשר אלף יחידות; אבל זה רק דרך אגב. ובכן, בבוקרו של ראשון־בשבת אחד אני הולך ברחובה של לובנץ, ואני פוגש את קלרה; אתה יודע, היא היתה שוטת הכפר, בחורה חרשת־אלמת וקצת משוגעת, שהיתה נוהגת לפלוט תקיעות של אושר בכל אשר הלכה – אולי אתה יודע, אדוני, מדוע אלה האידיוטים כל כך מאושרים? בדיוק כשרציתי לסור מדרכה בכדי שלא תדביק לי נשיקה – אני רואה לפתע שיש לה זר פרחים בטלפיה; זה היה איזה שמיר וכל מיני עשבי שדה, אבל מתוך כל אלה, אדוני – אני כבר ראיתי דברים מעולם, אבל אותו רגע כמעט קיבלתי שוק. המטורפת הזאת החזיקה בידיה בתוך הזר שלה פרח אחד של חרצית ענק, שהיתה כחולה! אדוני, כחולה! זה היה כחול דומה ל־ Phlox Laphami; קצת בגוון פצלים, עם שוליים ורודים קמעה בגוון האטלס, בפנים דומה ל־Campanula turbinata, מלאה להפליא, אבל כל זה עוד לא כלום: אדוני, הגוון הזה היה אז, והוא גם היום, בלתי ידוע לחלוטין אצל חרציות הודיות! לפני שנים הייתי אצל וייטץ' הזקן; Sir James התפאר בפני, אדוני, שבשנה הקודמת פרחה אצלו חרצית אחת, שייבא הישר מסין, בגוון קצת כעין סגלגל, אבל בחורף לדאבונו קמלה. וכאן המשוגעת המקרקרת הזאת נושאת בטלפיה חרצית כחולה, כל כך כחולה, כפי שהלב רק יכול לבקש. טוב.

ובכן, קלרה זו פועה בשמחה ודוחפת לי את הזר שלה. נתתי לה מטבע של כתר ואני מראה לה באצבע על החרצית הזאת: קלרה, איפה מצאת את זה? קלרה מקרקרת בהתלהבות וצוהלת; יותר לא הוצאתי ממנה. אני צועק עליה, מראה בידיים, אבל הכל לשווא; היא רצתה לחבק אותי ויהי מה. אני רץ אל הרוזן הזקן עם החרצית הכחולה היקרה מפז: רוממותך, הזהו צומח פה באיזה מקום בסביבה; בוא נלך לחפש את זה. הזקן הורה מייד לרתום את הסוסים, ושניקח את קלרה אתנו. אבל קלרה בינתיים נעלמה ואי אפשר היה למצוא אותה. עמדנו על יד המרכבה וקללנו, ככה שעה בערך – הלא הרוזן היה בימיו הטובים בחיל הפרשים. אבל לפני שגמרנו, מופיעה קלרה חרוצת לשון ודוחפת לי בידיים זר שלם של חרציות כחולות קטופות זה עתה. הרוזן הגיש לה שטר של מאה כתר, אבל קלרה פרצה ביבבת בכי של אכזבה; מסכנה, מימיה לא ראתה שטר כזה. הייתי חייב לתת לה מטבע של כתר בכדי להרגיע אותה. היא התחילה לרקוד ולצעוק, אבל אנחנו הושבנו אותה על מושב העגלון, הצבענו על החרציות, ו־ קלרה, תובילי אותנו!

קלרה הריעה בששון מעל מושב העגלון; אתה לא יכול לתאר לעצמך את הזעם העצור של הוד מעלתו העגלון על שאלצו אותו לשבת לידה. מלבד זאת התחילו הסוסים מדי רגע להשתולל מהצווחות והקרקורים שלה, קיצורו של דבר היתה זאת נסיעה משוגעת. אחרי נסיעה של שעה וחצי אני אומר: “רוממותך, אנחנו כבר עברנו לפחות ארבעה עשר קילומטר.”

“לא איכפת לי,” המהם הרוזן, “שיהיה מאה קילומטר.”

“בסדר,” אני עונה, “אבל קלרה חזרה עם הזר השני כעבור שעה. המקום הזה לא יכול להיות יותר משלשה קילומטר מלובנץ.”

“קלרה,” צועק הרוזן ומצביע על החרציות הכחולות, “איפה זה צומח? איפה מצאת את אלה?”

קלרה פצחה בגעגוע והצביעה לכיוון קדימה. כנראה נהנתה מזה שהיא נוסעת במרכבה. תשמע, אני חשבתי שהרוזן יהרוג אותה; אלהים אדירים, זה ידע לרתוח! מהסוסים כבר טפטף קצף זעה, קלרה קרקרה, הרוזן ניאץ את שם שמיים, העגלון כמעט בכה מרוב בושה ואני רקמתי תוכניות איך למצוא את החרצית הכחולה. “רוממותך,” אני אומר, “ככה זה לא ילך. אנחנו צריכים לחפש בלי קלרה. נצייר במחוג על מפה עיגול של שלשה קילומטר, נחלק את השטח לקטעים ונחפש מבית לבית.”

“בן־אדם,” אמר הרוזן, “בטווח שלשה קילומטר מלובנץ אין הרי שום גן ציבורי!”

'“וזה טוב,” אני אומר. “בגן ציבורי לא תמצא כלום; אלא אם תחפש ageratum או canna. תסתכל, פה למטה, בקצה התחתון של הגבעול, יש קצת אדמה. זה לא humus, זה הוא לס נמרח, כנראה מזובל על ידי הזהו של בני אדם. צריך לחפש במקום שיש הרבה יונים; על העלים יש המון זבל יונים. כנראה שהיא צמחה בקרבת גדר עשויה מענפים בלתי מקולפים, כי כאן בתוך כיס העלה יש חתיכונת של קליפת אשוח. כך, אלה סימנים מובהקים.”

“איזה?” שואל הרוזן.

“נו, כאלה,” אומר אני, “שצריך לחפש בכל בית בטווח שלשה קילומטר; נתחלק לארבע קבוצות: אתה, אני, הגנן שלך והעוזר שלי וונצל, וזהו.”

טוב. בבוקר – הדבר הראשון שקרה היה שקלרה הביאה לי צרור חדש של חרציות כחולות. אחר־כך בדקתי את הקטע שלי, בכל פונדק שתיתי בירה פושרת, אכלתי גבינה בשלה ושאלתי אנשים על חרציות כחולות. אדוני, אל תשאל איזה שלשול אני קיבלתי מכל הגבינות האלה; היה חם, כפי שלפעמים קורה בחודש ספטמבר, ואני נכנסתי לכל בית, ונאלצתי להשלים עם הרבה גסויות, כי האנשים חשבו שאני או משוגע, או סוכן או מישהו מהשלטונות. אבל דבר אחד היה בטוח עם ערב: בקטע שלי לא צמחה שום חרצית כחולה. גם ביתר שלושת הקטעים לא מצאו כלום. רק קלרה הביאה צרור חדש של חרציות כחולות.

ברור לך, רוזן שכזה הוא אדון גדול, בסך הכל; הוא הזמין את אנשי משמר הגבול, לכל אחד תחב ביד פרח אחד של חרצית כחולה והבטיח להם אני לא יודע מה אם ימצאו איפה זה גדל. אנשי משמר הגבול, אדוני, הם אנשים משכילים, קוראים עתון וככה; מלבד זאת הם מכירים כל אבן ויש להם השפעה רבה. אדוני, תאר לעצמך, אותו יום חדרו ששה אנשי משמר הגבול, שוטרים, ראשי מועצות מקומיות, תלמידי בתי הספר עם מוריהם וכנופיית צוענים אחת, לכל חור בכברת הארץ הזאת בטווח של שלשה קילומטר, קטפו כל דבר פורח שבא ליד והביאו את זה לטירה. אל אלוהים, היה שם מלא כמו באיזו חגיגה; אבל חרצית כחולה, כמובן, אף לא אחת. על קלרה שמנו מעקב במשך כל היום; בלילה ברחה, ואחרי חצות הביאה מלוא חופניים חרציות כחולות. דאגנו להכניס אותה לחדר המעצר, שלא תקטוף את כולן; אבל היינו במבוי סתום. חי נפשי, זה היה כמו כישוף; תאר לעצמך, נוף כמו כף היד –

תשמע, לבן־אדם יש זכות להיות גס כשהוא נמצא בצרה גדולה או אם קרה לו מקרה של כשלון; אני מכיר את זה; אבל כאשר הוד רוממותו אמר לי בזעם, שאני אידיוט בדיוק כמו קלרה, השבתי שלא אתן לזקן מיובש כמוהו לקלל אותי, והלכתי ישר לרכבת; מאז לא הייתי בלובנץ. אבל כאשר ישבתי בקרון הרכבת, והיא זזה, אני פרצתי בבכי, אדוני, כמו ילד קטן, שכבר לא אראה שום חרצית כחולה ושאני נוטש אותה לתמיד. וכשאני ככה מתייפח ומסתכל מהחלון, אני רואה על יד המסילה משהו כחול. אדון ציאפק, זה היה חזק ממני: זה העיף אותי מהמושב ומשך בידית בלם החירום – אני אפילו לא ידעתי; הרכבת נזדעזעה מהבלימה הזאת, ואני נזרקתי אל המושב שממול – ותוך כדי כך שברתי את האצבע הזאת. וכאשר בא הקונדוקטור, גמגמתי ששכחתי משהו בלובנץ, ושלמתי קנס מחורבן. אדוני, אני קיללתי כמו אנקור מצייץ וחזרתי בצליעה לאורך פסי הרכבת אל הכחול ההוא. מטומטם שכמוך, אמרתי לעצמי, אולי זה סתם אסתר הסתיו או איזה משהו כחול אחר, ואתה הולך ומבזבז על זה הון תועפות כזה! הלכתי בערך חמש מאות מטר; כבר חשבתי שהכחול הזה לא היה יכול להיות כל כך רחוק, שכבר עברתי את זה או שאולי בכלל רק היה נדמה לי, כאשר פתאום ראיתי על דייק קטן כזה בקתה של שומר הרכבת, ומעבר לגדר הענפים של הגן שלו מציץ הכחול הזה. היו אלה שני שיחים של חרציות כחולות.

אדוני, כל ילד יודע מה שומרי הרכבת האלה מגדלים בגינות שלהם. מלבד כרוב ואבטיחים אלה לרוב חמניות, כמה ורדים אדומים, חלמיות, tropaeolum ואיזה דליות; הבחור הזה כאן לא היה לו אפילו זה, רק קצת תפוחי אדמה, פול, סמבוק אחד ופה בפינה שני שיחי חרצית כחולה.

“בן־אדם,” אני אומר לו מעבר לגדר, “איפה השגת את הפרחים הכחולים האלה?”

“הכחולים?” אמר השומר. “כן, אלה נשארו פה אחרי צ’רמק מנוחתו עדן, זה שהיה פה שומר לפני. אבל פה על המסילה אסור להלך, אדוני. יש פה לוח ‘ההליכה לאורך המסילה אסורה’, מה אתה מחפש פה?”

“דוד,” אני אומר לו, “אני מבקש ממך, באיזו דרך אפשר להגיע אליך?”

“לאורך המסילה,” שח השומר. “אבל זה לא עסקו של אף אחד לבוא הנה. מה אתה רוצה פה? תסתלק, מטומטם אחד, אבל במסילה אסור לגעת אפילו בכף רגל אחת!”

“אז באיזו דרך להסתלק?” אומר אני.

“זה לא איכפת לי,” צועק השומר, “אבל לא דרך המסילה וזהו!”

אני מתיישב אם כן על הסוללה ואומר: “תשמע, סבא, תמכור לי את הפרחים הכחולים האלה.”

“אני לא מוכר,” נוהם השומר. “ותסתלק מפה. פה אסור לשבת!”

“ומדוע לא?” אומר אני לו. “זה לא כתוב בשום לוח שאסור לשבת פה. ללכת אסור, אז אני לא הולך.”

השומר עצר לרגע והסתפק בכך שקילל אותי מעל לגדר. הוא היה כנראה מתבודד; כעבור שעה קלה הפסיק לקלל ודיבר עם עצמו. כעבור חצי שעה נוספת יצא בכדי לסייר לאורך המסילה.

“אז מה,” נעצר לידי, '“אתה הולך מפה או לא?”

“אני לא יכול,” אומר אני, “ההליכה לאורך המסילה אסורה, ודרך אחרת מפה אין.”

השומר שקע לרגע במחשבה. “אז אתה יודע מה?” אמר לבסוף, “אחרי שאהיה מעבר לדייק הזה, תסתלק מפה דרך המסילה; אני לא אראה אותך.”

הודיתי לו בחום, וכאשר הוא עבר אל מעבר לדייק, קפצתי על הגדר שלו לגינה ובמעדר שלו שלפתי את שתי החרציות הכחולות האלה. אני גנבתי אותן, אדוני. אני בן־אדם ישר, וגנבתי בחיים שלי רק שבע פעמים; ותמיד זה היו פרחים.

כעבור שעה ישבתי ברכבת ובידי שתי החרציות הכחולות שגנבתי. כאשר עברנו על פני בית השומר, עמד שם השומר עם דגלון ביד ופניו קדרו כפני שד. נופפתי לו בכובע, אבל אני חושב שלא זיהה אותי.

אז אתה רואה, אדוני; מכיון שהיה שם שלט ובו כתוב ‘ההליכה לאורך המסילה אסורה’, לא עלה על דעתו של איש מאתנו, לא אנחנו ולא אנשי משמר הגבול, ולא הצוענים, ולא הילדים, שאפשר ללכת שם לחפש חרציות כחולות. זהו כוחו של לוח הורייה. אפשר שיש בתי שומרים שלידם גדלות רקפות כחולות או עץ הדעת או שרכים מזהב, אבל איש לעולם לא יגלה אותם, כי ההליכה לאורך המסילה אסורה בהחלט, וזהו. רק קלרה המשוגעת הגיעה לשם, מכיון שהיתה אידיוט ולא ידעה לקרוא.

אשר על כן קראתי את שמה של החרצית הכחולה קלרה. אני כבר מטפח אותה חמש עשרה שנה. אבל נדמה לי שהאדמה הטובה והלחות שהשפעתי עליה פינקו אותה – הגבר הגס ההוא אפילו לא השקה אותה, היא גדלה באדמה קשה כמו בדיל; בקיצור באביב היא מלבלבת, בקיץ נושרים עליה ובאוגוסט היא קמלה. חשוב על זה, אני היחיד בעולם שיש לו חרצית כחולה ואינני יכול לצאת אתה לאור היום. איפה Bretagne או Anastasia, אלה קצת נוגעות בגוון סגלגל; אבל קלרה, אדוני, עד שקלרה יום אחד תניב לי פרח, אז ידברו בה בכל העולם."

כל המתמצא בעניינים יסכים שהמעשה הזה לא יכול היה לקרות לא בארצנו, ולא בצרפת ולא בגרמניה, שכן בארצות האלה חייבים השופטים, כידוע, לשפוט ולהעניש את העבריינים על פי אות החוק החרות ולא על פי שכלם הישר והכן או על פי מצפונם. כיון שבסיפור הזה מופיע שופט הפוסק את פסקו בלא לשים לב יתר על המידה לסעיפי החוק, אלא לשכל הישר, אין מנוס מהמסקנה שהסיפור שלהלן לא יכול היה לקרות בשום מקום אחר אלא באנגליה; ואכן הוא קרה בלונדון, ליתר דיוק בקנסינגטון; או, חכו רגע, זה היה בברומפטון או בבייסוואטר, בקיצור באחד המקומות האלה. השופט הזה היה Mr Justice Kelley; ושם האשה היה פשוט גברת מאיירס. Mrs Edith Myers.

דעו איפוא, שהגברת האמורה והראויה לכל כבוד עוררה את תשומת לבו של פקד המשטרה מקלירי. “יקירתי,” אמר אדון מקלירי ערב אחד לאשתו, “אני לא יכול להיפטר מהמחשבה על זו Mrs Myers. הייתי רוצה לדעת ממה הנקבה הזאת מתפרנסת. תחשבי על זה, עכשיו, בחודש פברואר, היא שולחת את העוזרת שלה להביא לה אספרגוס. כמו כן מצאתי שהיא מקבלת מדי יום שנים עשר עד עשרים מבקרים, החל מבעלת המכולת ועד לדוכסית אחת. אני יודע, מותק, את וודאי תאמרי שהיא מנחשת בקלפים. נניח, אבל זה יכול להיות רק כסות למשהו אחר, נגיד סרסרות או ריגול. תראי, הייתי רוצה לראות תמונה יותר ברורה.”

“טוב, בוב,” אמרה גברת מקלירי המצויינת, "תשאיר את זה בידי. "

וכך קרה שלמחרת היום צלצלה גברת מקלירי – כמובן בלא טבעת הנשואין, אך לעומת זאת לבושה בלבוש צעיר במיוחד ומפורכסת כמו בחורה שהגיעה שעתה לעזוב את השטויות, ומודאגת פנים – בדלתה של גברת מאיירס בביסוואטר או במרילבאון. היא נאלצה לחכות קמעה עד אשר גברת מאיירס קיבלה אותה.

“שבי, ילדה חביבה,” אמרה הגברת הזקנה הזאת לאחר שסקרה בקפידה את אורחתה המפוחדת. “מה היית מבקשת מידי?”

“אני,” גמגמה גברת מקלירי, “אני… אני הייתי… הייתי רוצה… מחר יש לי יום הולדת – העשרים. אני הייתי מאד רוצה לדעת את העתיד שלי.”

“אבל, העלמה…, אאאאה… איך, בבקשה?” שחה הגברת מאיירס, תוך שהיא נוטלת חפיסת קלפים וטורפת אותם במרץ.

“ג’ונס,” לחשה גברת מקלירי בנשימה עצורה.

“העלמה ג’ונס היקרה,” המשיכה גברת מאיירס, “נפלה כאן טעות; אני לא עוסקת בקלפים, אלא במקרים בודדים פה ושם, מתוך ידידות, כמו כל אשה זקנה. קחי ביד שמאלך קלפים מהחפיסה ושימי אותם בחמישה צרורות. כך. לפעמים, לשם שעשוע, אני פורסת את הקלפים, אבל אחרת – – תראי־תראי,” אמרה משהפכה את הקלף בצרור הראשון. כדור¹. זה – פירושו כסף. ואביר לב. זה קלף יפה."

“אה,” אמרה גברת מקלירי. “ומה הלאה?”

“אביר כדור,” הודיעה גברת מאיירס, תוך שהיא חושפת את הצרור השני. “עשר עלה, זה נסיעות. ופה,” קראה, “אני רואה בלוטים. בלוטים הם תמיד סימן לפורענות, אבל מלכת לב מסיימת.”

“ומה פירוש כל זה?” שאלה גברת מקלירי תוך שהיא פוערת את עיניה כמיטב יכולתה.

“שוב כדור,” חככה גברת מאיירס בדעתה בגוחנה על הצרור השלישי. ילדתי, לך צופן הגורל כסף רב; אבל אינני יודעת עדיין, האם הנסיעה הארוכה צפויה לך או למישהו קרוב לך."

“אני עומדת לנסוע לסאותהמפטון לדודה שלי,” אמרה גברת מקלירי.

“זאת תהיה נסיעה ארוכה יותר,” אמרה גברת מאיירס בחושפה את הצרור הרביעי. "מישהו ינסה למנוע בעדכם, איזה גבר מבוגר יותר – "

“כנראה שאבא,” קראה גברת מקלירי.

“אז הא לך,” אמרה גברת מאיירס בנימה חגיגית מעל לצרור החמישי. “העלמה ג’ונס היקרה, זה היה הקלף הכי נהדר שראיתי אי פעם. תוך שנה את עומדת להתחתן; ישא אותך לאשה צעיר מאד מאד עשיר, כנראה מיליונר או סוחר גדול, כי הוא נוסע הרבה; אבל לפני שתגיעו אל החופה יהיה עליכם להתגבר על מכשולים גדולים, איזה גבר מבוגר ינסה למנוע בעדכם, אבל עליכם להתעקש. לאחר שתינשאי, תסעי רחוק מכאן, כנראה אל מעבר לים. מגיע לי גיני אחד לטובת מיסיון נוצרי בקרב כושים אומללים.”

“אני כל כך אסירת תודה לך,” אמרה גברת מקלירי, בשולפה מארנקה לירה שטרלינג ועוד שילינג, “אסירת תודה נורא! אני רק מבקשת לדעת, גברת מאיירס, כמה זה היה עולה בלי המכשולים?”

“את הקלפים אי אפשר לשחד,” אמרה הגברת הזקנה בהוד והדר. “במה עוסק אבא שלך?”

“במשטרה,” שיקרה האשה הצעירה בארשת של תום. “את יודעת, במחלקה חשאית.”

“אה,” אמרה הגברת הזקנה, ושלפה מהצרור שלושה קלפים. “זה מאד מכוער, מאד מכוער. תאמרי לו, ילדתי החביבה, שצפויה לו סכנה גדולה. רצוי היה שיבוא אלי, שיוודע לו יותר. אלי באים הרבה אנשים מהסקוטלנד יארד שאפרש להם קלפים; ומספרים לי הכל אשר עם לבם. ככה, תשלחי לי אותו. אמרת שהוא במחלקה המדינית? Mr Jones? תגידי לו, שאני מחכה לו. להתראות, העלמה ג’ונס היקרה. מי בתור?”

★

“זה לא מוצא חן בעיני,” אמר מר מקלירי, תוך שהוא מגרד את עורפו, “זה לא מוצא חן בעיני, קייטי. הנקבה הזאת התעניינה יותר מדי באבא שלך, מנוחתו עדן. מלבד זאת שמה איננו Myers, אלא Meierhofer, והיא מליבק. גרמניה עלובה,” נהם מר מקלירי. “איך רק נשים עליה את היד? אני מתערב בחמשה נגד אחד, שהיא מנסה לסחוט מבני אדם ידיעות שאינן מעניינה. את יודעת מה, אני אספר את זה למעלה.”

מר מקלירי באמת סיפר על זה למעלה; למרבה הפלא למעלה לא הקלו ראש בעניין, וכך קרה שגברת מאיירס הכבודה נתבקשה אל שופט השלום קלי.

“ובכן, גברת מאיירס,” אמר לה השופט, “מה קורה אצלך, למען שם שמיים, עם הניחוש הזה בקלפים?”

“אויה, אדון,” אמרה הגברת הזקנה, “בן־אדם הלא צריך להתפרנס ממשהו. בגילי הלא לא אלך לרקוד בתיאטרון ליצנים.”

“המממ,” אמר מר קלי, “כאן יש לי תלונה שאת מנחשת בקלפים שלא כשורה. גברת מאיירס הנכבדה, זה כאילו את מוכרת במקום חפיסות שוקולד רק קוביות עפר. תמורת גיני אחד מגיעה לבני אדם נבואה מהוגנת. תגידי לי, איך את הולכת לנחש, כשאת לא יודעת?”

“יש אנשים שלא מתלוננים,” התגוננה הגברת. “תסתכל, אני מנחשת להם דברים שמוצאים חן בעיניהם. השמחה הזאת, אדוני, שווה את הכמה שילינגים. ומפעם בפעם הבן־אדם קולע באמת למטרה. ‘גברת מאיירס’, אומרת לי לא מזמן אשה אחת, ‘אף פעם עוד לא ניחש לי מישהו מקלפים ולא יעץ לי כל כך טוב כמו את.’ היא גרה בסט’־גונ’ס־ווד ונמצאת בהליכים עם בעלה.”

“חכי,” עצר כבוד השופט את שטף דיבורה. “פה יש לנו עדה אחת נגדך. גברת מקלירי, ספרי לנו איך זה היה”.

“גברת מאיירס ניחשה לי מקלפים,” פתחה גבי מקלירי מניה־וביה, “שתוך שנה אני מתחתנת; שבעלי יהיה אדם צעיר ועשיר מאד ושאעבור אתו לגור מעבר לים – –”

“מדוע דווקא מעבר לים?” שאל כבוד השופט.

“כי בצרור השני היה ‘עשר עלה’; הקלף הזה פירושו נסיעות,” אומרת גברת מאיירס.

“שטויות,” נהם כבוד השופט. “‘עשר עלה’ פירושו תקווה. נסיעות הן ‘אביר עלה’; אם מצטרף לזה ‘שבע כדור’, אז הנסיעה ארוכה וצפוי ממנה ריוח. גברת מאיירס, אותי לא תרמי. אז את ניחשת לעדה שתתחתן תוך שנה עם צעיר עשיר; אלא שגברת מקלירי כבר נשואה זה שלוש שנים לפקד המשטרה המצויין מקלירי. גברת מאיירס, איך תסבירי את השטות הזאת?”

“אלהים הרחום,” אמרה הגברת הזקנה בשלווה, "הלא דברים כאלה קורים. האשה הזאת הגיעה אלי מלובשת בלבוש קליל ומפורכס, אבל כפפת יד שמאל היתה קרועה; משמע אין לה כסף מיותר, אבל רוצה לעשות רושם. אמרה שהיא בת עשרים, בעוד שבמציאות היא בת עשרים וחמש – "

“עשרים וארבע,” אמרה מהר גברת מקלירי.

“זה לא חשוב; כלומר – היא רוצה להתחתן בקרוב – זאת לדעת שהיא הציגה את עצמה כ’עלמה'. לכן ניחשתי לה את הקלף על נשואין ועל חתן עשיר; זה היה נראה לי מתאים ביותר.”

“ומה בדבר המכשולים, האדון הזקן והנסיעה אל מעבר לים?” שאלה גברת מקלירי.

“שיהיה יותר סיפור,” אמרה גברת מאיירס בפשטות. “בעד גיני אחד חייבים לספר המון דברים.”

“זה מספיק,” אמר כבוד השופט. “גברת מאיירס, מה שלא יהיה, ככה לנחש קלפים – זאת רמאות. בקלפים חייבים להבין. יש אמנם תיאוריות שונות, אבל לעולם לא – תזכרי זאת, לעולם לא יהיה ‘עשר עלה’ סימן לנסיעה. תשלמי חמישים לירות קנס, כמו אלה המזייפים דברי מזון או מוכרים סחורה חסרת ערך. את גם חשודה, גברת מאיירס, שמלבד זאת את עוסקת בריגול; אבל אני מניח שבזה לא תודי.”

“כמו שאלוהים בשמיים,” קראה גברת מאיירס, אבל מר קלי הפסיק אותה: “נו, נו, נעזוב את זה; אבל כיון שאת אזרחית חוץ ואין לך עיסוק סדיר, ישתמשו השלטונות בסמכותם ויגרשו אותך מהממלכה. שלום, גברת מאיירס, אני מודה לך, גברת מקלירי. אבל אומר לך, ניחושי שווא כאלה מקלפים הם מעשה ציני וחסר אחריות. תזכרי את זה, גברת מאיירס.”

“מה לעשות,” נאנחה הגברת הזקנה. “בדיוק כשהעסקים התחילו ללכת – –”

★

כעבור כשנה פגש השופט קלי את פקד מקלירי. “מזג אויר יפה,” אמר כבוד השופט בחביבות. “דרך אגב, מה שלום הגברת מקלירי?”

אדון מקלירי הרים אליו מבט חמוץ מאד. “ובכן… אתה מבין, אדון קלי,” הוא אמר במבוכה מסויימת, “גברת מקלירי… ובכן, אנחנו התגרשנו.”

“מה אתה שח?” התפלא כבוד השופט, “כזאת אשה צעירה ויפה!”

“זה כל העניין,” נהם מר מקלירי, “אבל פתע פתאום התאהב בה כזה גנדרן… מליונר או סוחר ממלבורן… אני נסיתי לחסום אותה, אבל…” מר מקלירי פטר את העניין בתנועת יד מיואשת. “לפני שבוע נסעו יחד לאוסטרליה.”

“אתה יודע, אדוני התובע,” אמר מר ינוביץ בטון חגיגי, “אותי לא כל כך קל לרמות, הלא אני יהודי, לא? אבל מה שהגבר הזה עושה זה פשוט לא נכנס לי לראש. זאת לא גרפולוגיה, זה – אני לא יודע מה. אז תסתכל: אתה נותן לו את כתב ידו של מישהו במעטפה לא מודבקת; הוא אפילו לא יסתכל בכתוב, רק מכניס את היד לתוך המעטפה וממשש כך את הכתב; תוך כדי כך הוא מעוות ככה את פיו, כאילו כואב לו משהו. וכעבור רגע יתחיל לתאר לך את הכותב, כאילו – נו, את זה אתה צריך לראות. הוא יצייר לך את הבן־אדם הזה – בול! אני הכנסתי לו למעטפה מכתב אחד מויינברג הזקן; הוא זיהה את הכל, אפילו שיש לו סכרת ושהוא על סף פשיטת רגל. אז מה אתה אומר?”

“כלום,” אמר התובע הכללי ביובש. “אפשר שהוא מכיר את ויינברג הזקן.”

“אבל הוא אפילו לא ראה את כתב היד,” התרגז מר ינוביץ. “הוא אומר שכל כתב יד יש לו איזה fluidum משלו, ואת זה אפשר, הוא אומר, למשש בדייקנות. הוא אומר שזאת תופעה פיזיקלית טהורה, כמו הרדיו. אדוני התובע, זה לא שום רמאות; הנסיך הזה, קאראדאג, לא לוקח בעד זה כסף, המשפחה שלו היא משפחה עתיקה מבקו, כך אמר לי רוסי אחד. אבל מה אומר ומה אדבר, בוא תראה את זה בעצמך, הוא הערב אצלנו. אתה מוכרח לבוא.”

“תשמע, מר ינוביץ,” אמר התובע הכללי, “זה הכל יפה מאד, אבל לאזרחי חוץ אני מאמין רק בחמישים אחוז, בעיקר אם אינני יודע ממה הם מתפרנסים; לרוסים אני מאמין עוד פחות, והכי פחות לאלה הפאקירים; ואם זה עוד נוסף לזה נסיך, אז אני כבר לא מאמין אפילו טיפה. איפה, אתה אומר, הוא למד את הדברים האלה? אהה, בפרס. עזוב אותי, מר ינוביץ; כל האוריינט הוא הונאה אחת גדולה.”

“אבל, אדוני,” התגונן מר ינוביץ, “הצעיר הזה מסביר את זה לגמרי באופן מדעי; שום כשפים, שום קסמי פלא נסתרים, אלא, אני אומר לך, שיטה מדעית מדוייקת.”

“אז זאת הונאה עוד יותר גדולה,” שח התוכ"ל בנימת גערה. “אדון ינוביץ, אני מתפלא עליך; כל החיים שלך הסתדרת בלי שיטות מדעיות מדוייקות, ופה אתה מסתמך על זה. תראה, אילו היה בזה משהו, זה היה מוכרח מזמן להיות ידוע, הלא כן?”

“ובכן – " אמר מר ינוביץ שאמונו התערער קמעה – “אבל מה תאמר שאני ראיתי בעיניים האלה שלי איך הוא פגע בול בעניין ויינברג הזקן! זה היה גאוני. אתה יודע מה, אדון תוכ”ל, בוא לראות את זה; אם זאת תרמית, אתה תרגיש בזה, זאת הלא המומחיות שלך, כידוע; אדוני התובע, אותך הלא אי אפשר להונות.”

“אני חושב – בקושי,” אמר התוכ"ל בענווה. “אז אני בא, מר ינוביץ, אבל רק בכדי להסתכל לבן־אדם הפנומנלי שלך על האצבעות. זאת בושה שאנשים אצלנו כל כך קלי אמונה. אבל אסור לך לגלות לו, מי אני; חכה, אני אתן לו כתב יד אחד לפענוח, זה יהיה משהו ספשל. תוכל להתערב, אדוני, שאני אוכיח אותו כרמאי.”

★

עליכם לדעת, שהתוכ"ל (או, אם להתבטא ביתר דיוק, פרקליט המדינה הראשי, ד"ר קלאפקה) עתיד היה, בישיבה הקרובה של בית המשפט לפשעים חמורים, לייצג את התביעה במשפטו של הוגו מילר, שנאשם בפשע של רצח בכוונה תחילה. מר הוגו מילר, מלבד שהיה תעשיין ומיליונר, הואשם בכך שהוא ביטח בסכום גבוה את חיי אחיו אוטו, ואחר־כך הטביע אותו באגם דוקסאני; מלבד ואת הוא היה חשוד בכך ששנים קודם לכן חיסל את אהובתו, אלא שלא היו ראיות די הצורך להוכיח זאת. בקיצור, זה היה אחד המשפטים הגדולים, שפרקליט המדינה שקד אישית על הכנתו; לפיכך הוא עבד על התיק בכל החריצות והמסירות שהפכה אותו לתובע הכללי הנורא, כפי ששמו הלך לפניו. העניין היה ברור; פרקליט המדינה היה נותן אין־לדעת־מה בעד הוכחה ישירה חותכת אחת ויחידה, אבל כפי שהעניין עמד, היה צריך להשען יותר על כושר הדיבור שלו בכדי לקבל מהמושבעים הרשעה שסופה חבל עבור מר מילר; שכן, להוי ידוע, זה עניין של כבוד לכל תובע כללי.

מר ינוביץ היה אותו ערב נרגש קמעה. “זהו הנסיך קאראדאג,” הוא הציג בקול עמום, “ד”ר קלאפקה; ובכן, אפשר להתחיל, כן?"

פרקליט המדינה שלח מבט חוקר אל עבר החיה האקזוטית; הוא היה אדם צעיר ותמיר, ממושקף, בעל ארשת פנים של נזיר טיבטי וידיים עדינות של גנב. “נוכל,” החליט הפרקליט בלבו.

“אדון קאראדאג,” בירבר מר ינוביץ, "כאן, ליד השולחן הזה. מים מינרליים כבר מוכנים שם. בבקשה, תדליק את מנורת השולחן; את אור הנברשת נכבה שלא יפריע לך. כך. אני מבקש, רבותי, שקט. מר – – אה – מר קלאפקה פה הביא איזה כתב יד; אם מר קאראדאג יואיל – "

פרקליט המדינה השתעל בקצרה והתיישב כך שיוכל להיטיב להתבונן ברואה הנסתרות. “כאן כתב היד,” אמר ושלף מכיס המקטורן מעטפה בלתי מודבקת. “בבקשה.”

“תודה,” אמר רואה הנסתרות בקול רפה, לפת את המעטפה והפך אותה בין אצבעותיו כשעיניו עצומות. לפתע הוא נרעד והניד ראשו. “מוזר,” מלמל ולגם לגימת מים. אחר־כך הפשיל את אצבעותיו הדקות לתוך המעטפה ונשאר קפוא על מקומו; נראה היה שהפנים הצהובים קמעה עוד החווירו.

בחדר היתה דממה, עד שאפשר היה לשמוע את חרחורו של מר ינוביץ; שכן מר ינוביץ סבל ממחלת הזפקת.

שפתיו הדקות של הנסיך קאראדאג רעדו והתעוותו כאילו לפתו אצבעותיו ברזל מלובן; במצחו נראו טיפות זיעה. “אני לא יכול יותר,” לחש בקול חנוק, שלף את אצבעותיו מהמעטפה, ניגב אותן בממחטתו והעביר אותן על פני פאת השולחן כמו שמשחיזים סכין; ולבסוף לגם שוב לגימה קלה של מים ולפת את המעטפה בזהירות בין אצבעותיו.

“האדם שכתב את זה,” התחיל ביובש, “האדם שכתב את זה… יש פה עוצמה גדולה, אבל עוצמה שכזאת ש – (הוא חיפש בעליל את המלה הנכונה)… עוצמה אורבת. האריבה הזאת נוראה,” צעק והפיל את המעטפה על השולחן. “לא הייתי רוצה את האדם הזה כאוייב!”

“מדוע?” לא התאפק פרקליט המדינה. “האם הוא פשע במשהו?”

“אל נא תשאל אותי,” אמר רואה הנסתרות. “כל שאלה היא בחזקת הכוונה. אני רק יודע שהוא מסוגל לעשות כל מעשה – מעשים גדולים וגם נוראים. יש פה רצון מדהים… להצלחה… לכסף… האדם הזה לא ייעצר בעטיים של חיי זולתו. לא, זה לא פושע סתם; גם נמר איננו פושע; נמר הוא אדון גדול. האדם הזה איננו מסוגל לשום דבר מלוכלך, אבל הוא משוכנע שהוא שולט בחיי זולתו. כאשר הוא צד, הוא רואה בבני אדם רק טרף. או אז הוא הורג אותם.”

“מעבר לטוב ורע.” נהם הפרקליט בהסכמה משתמעת.

“אלה רק מלים,” אמר הנסיך קאראדאג. “איש איננו מחוץ לטוב ורע. האדם הזה יש לו מושגים מגובשים על המוסר; הוא אינו חייב דבר לאיש, לא גונב, לא משקר; כאשר הוא הורג, דומה הדבר למי שנותן מט בלוח השחמט. זה המשחק שלו, אבל הוא משחק אותו נכון.” רואה הנסתרות קימט את מצחו מתוך מאמץ. “אינני יודע מה זה. אני רואה אגם גדול, ובתוכו סירת מנוע.”

“ומה עוד?” פלט הפרקליט, נושם בקושי.

“הלאה אינני רואה עוד כלום; הכל מעורפל. מעורפל ומוזר למול הרצון הכביר וחסר הפשרות לתפוס את הטרף. אבל זאת לא תאווה, רק שכל. שיקול שכלתני לגמרי של כל פרט. כפי שפותרים מטלה או בעיה טכנית. לא, האדם הזה לעולם לא יתחבט ולא יתייסר. הוא כל כך בוטח בעצמו, בטוח מפני עצמו: אין הוא צריך לפחד ממצפונו. יש לי רושם של אדם המתבונן בכל מלמעלה; הוא נפוח וזחוח במידה קיצונית; הוא נהנה שאנשים מפחדים ממנו.” רואה הנסתרות לגם מהמים. “אבל גם הוא שחקן. בנבכי נשמתו הוא תאב תועלת שסיגל לעצמו את הפוזה המסויימת. היה רוצה להדהים את העולם במעשיו – – די. אני עייף. אינני אוהב אותו.”

★

“שמע, ינוביץ,” הרצה פרקליט המדינה את התרשמותו בהתרגשות, “זה באמת מדהים, זה רואה הנסתרות הזה שלך. מה שהוא אמר היה דיוקן מושלם. אדם חזק וחסר התחשבות, הרואה בבני אדם רק טרף; שחקן מושלם של משחקו; מוח המכין על טהרת השכלתנות את מעשיו ולעולם לא יתייסר; גינטלמן וגם קומדיאנט. אדון ינוביץ, הקאראדאג הזה קלע מאה אחוז!”

“אתה רואה?” אמר מר ינוביא מוחמא. “לא אמרתי לך? זה היה מכתב משליפן הזה מליברץ, נכון?”

“איפה!” קרא התוכ“ל. '”אדון ינוביץ, זה היה מכתב מרוצח אחד. "

“מה אתה שח,” התפלא מר ינובץ, '“ואני חשבתי שזה משליפן מתעשיות הטקסטיל; אתה יודע, זהו נוכל גדול מאד, השליפן הזה.”

“לא. זה היה מכתב מהוגו מילר, זה רוצח אחיו. שמת לב שרואה הנסתרות הזה דיבר על סירה באגם? מהסירה הזאת זרק מילר את אחיו למים.”

“מה אתה שח,” התפעל מר ינוביא. “אז אתה רואה! זה כשרון מדהים, אדון תוכ”ל!"

“בלי ספק,” הכריז הפרקליט. “איך שהוא קלע לטבעו הנכון של מילר ולמניעים שלו, זה, אדון ינוביץ, זה פנומנלי. אפילו אני לא הייתי קולע ככה לתאר את מילר. ורואה הנסתרות הזה מזהה את זה בחוש המישוש, מכמה שורות של כתב ידו של מילר – אדון ינוביץ, משהו יש בזה; כנראה שבאמת יש בכתב האנושי איזה fluidum או מי יודע מה.”

“ומה אמרתי לך?” הריע מר ינוביץ בתרועת נצחון. “לו היית מואיל בטובך, אדון תוכ”ל, אני עוד אף פעם לא ראיתי כתב יד של שום רוצח."

“בשמחה,” אמר פרקליט המדינה והוציא מכיסו את המעטפה. “דרך אגב, זהו מכתב מעניין,” הוסיף, תוך שהוא שולף את הנייר מתוך המעטפה, ולפתע נשתנה גון פניו. “כלומר… אדון ינוביץ,” פלט באי בטחון מסויים, “המכתב הזה שייך לתיק המשפטי; פירושו של דבר… שאסור לי להראות לך. אני מבקש את סליחתך.”

כעבור כמה דקות היה פרקליט המדינה בדרכו הביתה, בלי לשים לב אפילו שיורד גשם. אני חמור, הוא אמר בלבו במרירות, אני מטומטם, איך זה יכול היה לקרות לי? אני אידיוט! הרי לקחתי בחפזון הזה מהתיק במקום מכתבו של מילר את התרשומת שלי עצמי, הערות לקראת המשפט, והכנסתי אותה למעטפה! שוטה שכמוני! אז זה היה כתב היד שלי! תודה רבה! חכה, רמאי ונוכל, אני כבר אחכה לך בפינה!

אבל, לאמתו של דבר, הרגיע את עצמו פרקליט המדינה, ברוב הדברים זה לא היה כל כך נורא, מה שהוא אמר. עוצמה גדולה; כוח רצון אדיר, בבקשה; אינני מסוגל לשום דבר מלוכלך; יש לי מושגי מוסר דווקניים – אלה בעצם מחמאות. שאני אף פעם לא מתחבט ולא מתייסר? תודה לאל, אין לי במה להתייסר; אני רק ממלא את חובתי. והעניין הזה עם השיקול השכלתני הטהור, זה גם כן נכון. אבל בעניין הקומדיאנט הוא התבלבל. בכל זאת זה מעשה רמיה.

פתאום הוא עצר את צעדיו. כמובן, אמר בלבו, הרי מה שרואה הנסתרות הזה אמר, זה נכון לגבי כל אדם שני! אלה הכללות כאלה. כל אדם הוא במקצת גם קומדיאנט, וגם רודף תועלת. זהו כל הטריק: לדבר כך שכל אחד יזהה בזה את עצמו. ככה זה, החליט פרקליט המדינה, ולאחר שפתח את מטרייתו, צעד בצעדיו הנמרצים, כדרכו, לביתו.

★

אלהים אדירים!" התאונן אב בית הדין בפושטו את הגלימה, “השעה כבר שבע; זה נמשך הפעם! נו, פרקליט המדינה דיבר שעתיים תמימות – אבל הוא ניצח, אדוני הקולגה; על ראיות נסיבתיות כל כך חלשות לקבל חבל, לזה אפשר לקרוא הצלחה. נו כן, אצל חבר מושבעים אינך יכול לדעת לעולם. אבל הוא אמר דברים של טעם,” שח אב בית הדין תוך שהוא רוחץ את ידיו. “בעיקר כאשר תיאר את אופיו של מילר זה, זה היה קלסתר מדוייק; אתה מבין, האופי הבלתי אנושי, המפלצתי של הרוצח הזה – הבן־אדם היה יכול ממש להתחלחל. אתה זוכר, אדוני הקולגה, איך שהוא אמר: זה לא פושע רגיל; הוא איננו מסוגל לשום דבר מלוכלך, לא משקר ולא גונב; אבל כאשר הוא יוצא להרוג בן־אדם, הוא יעשה את זה בהשקט, כאילו נתן מט על גבי לוח השחמט. הוא לא רוצח מתוך תאווה, אלא מתוך שיקול שכלתני קר, כאילו פותר מטלה או בעייה טכנית. דברים כדורבנות, אדוני הקולגה. ועוד: כאשר הוא יוצא לצוד, הוא רואה בזולתו רק טרף – אתה יודע, זה עם הנמר היה אולי קצת תיאטרלי, אבל המושבעים אהבו את זה.”

“או זה,” אמר אחד השופטים האחרים, “כשהוא אמר: הרוצח הזה בוודאי איננו מתחבט ואיננו מתייסר; הוא כל כך בוטח בעצמו, כל כך בטוח מפני עצמו – שאין הוא צריך לפחד ממצפונו.”

“או התובנה הפסיכולוגית הזאת,” המשיך אב בית הדין תוך שהוא מנגב את ידיו במגבת, “שהוא קומדיאנט מעמיד פנים, שהיה רוצה להדהים את העולם במעשיו – –”

“מה יש להגיד,” אמר השופט הזוטר. “קלאפקה זה הוא יריב מסוכן.”

“הוגו מילר אשם בשנים עשר קולות,” התפלא אב בית הדין, “מי היה אומר את זה! אז קלאפקה בכל זאת השיג אותו. בשבילו זה כמו משחק שחמט או צייד. הוא נכנס לכל משפט ראשו ורובו – – אדוני הקולגה, אני לא הייתי רוצה אותו כאוייב.”

“הוא,” אמר הזוטר, “הוא אוהב את זה – שאנשים מפחדים ממנו.”

“קצת גנדרן, זה כן,” אמר אב בית הדין הנכבד כשהוא שוקע בהרהורים. “אבל הוא בעל כוח רצון אדיר… בעיקר להגיע להצלחות. עוצמה גדולה, אדוני הקולגה, אבל – –” לאב בית הדין לא נקרתה המלה הנכונה. "נו, בוא נלך לאכול. "

“רובנר,” אמר העורך הראשי, “אתה תיגש לראות מה הולך אצל הגרפולוג הזה ינסן, יש לו הערב הצגה לנציגי העתונות; אומרים שזה דבר יחיד במינו, ינסן זה. אחר־כך תכתוב על זה חמש עשרה שורות.”

“טוב,” נהם רובנר באי רצון נאות של מילוי תפקיד.

“אבל שים לב שלא יוביל אותך באף,” הדגיש העורך הראשי. "בדוק את זה טוב, ככל האפשר אישית. זאת הסיבה שאני שולח אותך, כאדם מנוסה – – "

★

" – – ובכן אלה הם, רבותי, העקרונות הבסיסיים של הגרפולוגיה המדעית, ליתר דיוק הפסיכומטרית," סיים אותו ערב הגרפולוג ינסן את הסבריו התיאורטיים בפני נציגי העתונות. “כפי שאתם רואים, כל המערכת בנויה על בסיס ניסויי טהור; אם כי השימוש המעשי במיתודה הדווקנית הוא מורכב במידה כזאת, שלא אוכל להציגו בשלמותו במהלך הרצאה אחת. אגביל את עצמי להצגה מעשית של ניתוח שניים או שלושה כתבי יד, מבלי להסביר הסבר תיאורטי מלא את שלבי עבודתי; לזה לא יספיק לצערי הזמן. אבקש מאחד האדונים הנוכחים לתת לי כתב יד כלשהו.”

רובנר, שהיה כבר דרוך לכך, הגיש מייד לינסן הגדול גליון נייר, כתוב בכתב יד. ינסן הרכיב את משקפי הקוסם שלו והתבונן בו.

“אה, יד אשה,” העווה את פניו. "כתבי יד של גברים הם בדרך כלל רבי הבעה יותר ומעניינים יותר, אבל סוף כל סוף – – " תוך שהוא נוהם משהו, הוא השקיף בריכוז רב על גליון הנייר. “הממ, הממ,” אמר מפעם בפעם וסובב את ראשו; היתה דומיה עמוקה.

“האם זאת אולי… אשה הקרובה לך?” שאל לפתע הגרפולוג.

“מה פתאום,” מיחה רובנר מהר.

“יותר טוב כך,” אמר ינסן הגדול. “תשמע, הנקבה הזאת משקרת! זה הרושם הראשון מכתב היד הזה; שקר, שקר מתוך הרגל, שקר כמצג חיים. אגב, האשה היא בעלת רמה נמוכה למדי; איתה היה אדם משכיל מתקשה לשוחח על כל נושא שהוא – היא חושנית נורא; הכתב הזה יש לו צורות ממש בשרניות. ונורא בלתי מסודרת; סביבתה וודאי נראית – נו! אלה קוי האופי הראשוניים שעליהם דיברתי קודם; הדבר הראשון שאתה יכול לזהות באדם הוא הרגליו, הוה אומר תכונות המגיעות לידי ביטוי מעצמן, ממש מיכנית וחיצונית. הניתוח הפסיכולוגי גופא מתחיל רק בתכונות, אשר האישיות המנותחת תכחיש אותן או תדחיק אותן, כי אחרת היא תחשוף את עצמה לסביבתה. ובכן, למשל,” אמר תוך שהוא מניח את אצבעו על קצה אפו, “האשה הזאת לא היתה מודה בפני איש, מה היא חושבת. היא שטחית, אבל שטחית בשני מובנים; היא מתבטאת באורח שטחי, יש לה תחומי התעניינות רדודים מאד, אבל בכל אלה היא בעצם רק מכסה על מה היא חושבת באמת; ואף ה”אני" החבוי הוא בינוני נורא; הייתי אומר חטאת הנשלטת על ידי עצלות רוחנית. לדוגמה, ראו נא: הכתב הזה הוא חושני עד כדי אי נעימות – זהו גם סימן היכר לבזבזנות – ויחד עם זאת שקול באורח וולגרי; האשה הזאת אוהבת יותר מדי את נוחיותה מכדי לחפש איזו הרפתקה חושנית; כמובן, אם מזדמנת לה הזדמנות – – אבל זה לא מענייננו. – עצלה באופן יוצא דופן, ויחד עם זאת דברנית; כאשר היא עושה משהו, תדבר על זה חצי יום, עד מאוס – היא מתעסקת בעצמה יתר על המידה; רואים שאין היא אוהבת איש; רק לצרכי נוחיותה היא תיתלה על מישהו כמעמסה ומנסה לשכנע אותו שהיא אוהבת אותו ושהיא דואגת לו מי יודע מה. זאת אחת מאותן נשים שבפניה כל גבר חלוש; הוא פשוט ייהפך לחלוש מרוב שעמום, מפטפוטי הסרק שאין להם סוף, מכל אותה חומרנות משפילה. שימו לב לצורה של התחלות המלים ובמיוחד המשפטים: איכשהו ברחבות וברכות. האשה הזאת רוצה לתת פקודות ובאמת היא נותנת אותן; אלא שאין בהן אנרגיה, אלא מעין דימוי של חשיבות והרבה דברנות; לפעמים הרודנות השפלה ביותר, הוה אומר רודנות הדמעות. זה מוזר: אחרי כל התרוממות רואים מין שקיעה, נסיגה מובהקת, דכדוך כזה בולט לעין; האשה הזאת נבלמת על ידי משהו, היא כל הזמן נבהלת ממשהו – כנראה שלא ייצא החוצה דבר שיאיים על נוחיותה החומרית; מוכרח להיות פה משהו מאד מביך ומוחבא בשקדנות, הממ, אני לא יודע; כנראה משהו בעברה. רק לאחר התגובה הזאת היא חוזרת אל כוחה, או יותר נכון אל שגרת חייה, בכדי לסיים את כתיבת המלה בצורה הקונוונציונלית ביותר – כמובן בצירוף הזנבון המתחנחן והמתמשך לקראת הסוף; אז כבר חוזרת אליה מודעותה העצמית. הנה לכם הניתוח של הרושם הראשון של שקרנות. כאן תוכלו להיוכח, רבותי, כיצד מגיע הניתוח המפורט לבסוף לאישושה של ההתרשמות הראשונה, הכללית, האינטואיטיבית קמעה; את ההתאמה הסופית הזאת אני מכנה האימות המיתודי.

אמרתי – רמה נמוכה; אבל הרמה הזאת איננה תוצאה של פרימיטיביות, אלא של דיסהרמוניה; הכתב הזה מתחזה, מציג את עצמו יפה יותר משהוא באמת, אבל עושה זאת בזוטות. האשה הזאת מטפחת בזוטות מין קורקטיות; היא מקפידה בנקודות שבראש האות i, אבל בגדולות היא לא־איכפתית, בלי משמעות, בלי מוסר, פשוט זנוחה. המדהים ביותר הם פסיקיה: הכתב הוא בעל נטיה נורמלית ימינה, אבל הפסיקים פונים לכיוון ההפוך. זה משרה רושם מוזר כזה כמו דקירות סכין בגב. יש בזה משהו ערמומי ובוגדני. הייתי אומר בלשון ציורית, שהאשה הזאת היתה מסוגלת לדקור אותך מאחור; אבל היא איננה עושה זאת בגלל נוחיותה – ובגלל חוסר דמיון. – אני חושב שזה מספיק. האם יש למישהו כתב יד אחר, מעניין יותר?"

אותו ערב חזר רובנר הביתה כמו ענן שחור.

“סוף סוף אתה בא,” אמרה גברת רובנר. “אכלת ארוחת ערב?”

רובנר הביט בה זעוף פנים. “שוב את מתחילה?” נהם בנימת איום.

גברת רובנר הרימה את גבותיה בפליאה. “תגיד לי, מתחילה – מה? אני רק שאלתי האם אתה רוצה ארוחת ערב.”

“תראו־תראו,” אמר רובנר בגועל. "על משהו אחר את לא יודעת לדבר מאשר על חתיכת אוכל. אלה תחומי ההתעניינות הרדודים שלך. זה כל כך משפיל, הדברנות הנצחית הזאת, החומרנות והשעמום – " רובנר נאנח וביטא בתנועת יד את ייאושו. “אני יודע, בזה הופכים את הגבר לחלוש.”

גברת רובנר הניחה את תפירתה בחיקה והתבוננה בו בריכוז. “פראנצי,” אמרה מתוך דאגה. “קרה לך אולי משהו בלתי נעים?”

“אהא,” התפרץ רובנר ברשעות. “שוב את דואגת לי, מה? אני מבקש, אל תחשבי שתשכנעי אותי! חביבתי, פעם מוכרח האדם לזהות את כל מסכת השקרים; יום אחד הוא יבין, איך מישהו נתלה על כתפיו רק בשביל הנוחיות שלו, ורק מתוך חושניות. פויה,” שאג רובנר, “הבנאדם מקבל בחילה!”

גברת רובנר נענעה בראשה ורצתה לומר משהו; אבל העדיפה לנעול את שפתיה והתחילה מהר לתפור; השתרר שקט.

“איזה פנים יש לבית,” התפרץ רובנר כעבור דקה בקול שורקני ושלח מבטים מסביב. “אי סדר ובלגן. – כמובן בזוטות את מקפידה על סדר וקורקטיות, אבל בעניינים החשובים – מה אלה הסמרטוטים פה?”

“אני מתקנת את החולצות שלך,” הוציאה גברת רובנר בקושי מגרונה החנוק.

“מתקנת חולצות,” לעג רובנר; “תראו – מתקנת חולצות! וכל העולם חייב לדעת על זה, מה? חצי יום צריך לדבר על זה שמישהו מתקן חולצות! כמה דיבורים מתבזבזים על דבר כזה חשוב! ואת חושבת שבגלל זה יש לך פה זכות לתת פקודות? אה, גברת, זה עכשיו ייפסק!”

“פראנצי”, נשפה גברת רובנר בתדהמה, “עשיתי לך משהו?”

“מה אני יודע?” זעף רובנר. “אני לא יודע מה עשית; אני לא יודע על מה את חושבת ומה את זוממת; אני לא יודע עליך כלום, לגמרי כלום, כי את מסתירה, לעזאזל, מה מתרחש בתוכך פנימה! אני אפילו לא מכיר את עברך!”

“תרשה לי,” התפרצה גברת רובנר, "זה כבר יותר מדי! אם תאמר עוד מלה – " בכל כוחותיה הצליחה להבליג. “בן־אדם,” היא אמרה באימה, “מה קרה אתך?”

“אהא,” הכריז רובנר כמנצח, “הנה, רואים! ממה נבהלת כל כך? אולי שמשהו ייצא החוצה שיאיים על הבטחון האישי הקטן שלך, אה? אנחנו הלא יודעים; אפילו בתוך כל הנוחיות – פעם תגיע ההזדמנות לאיזו הרפתקה קטנה, מה?”

גברת רובנר ישבה כמו הפכה אבן. “בן־אדם,” הוציאה בקושי תוך בליעת דמעותיה, “אם יש לך משהו נגדי… אז תגיד את זה בגלוי!”

“כלום, לגמרי כלום,” אמר רובנר באירוניה צורבת, “איפה, שום דבר אין לי נגדך! זה הלא שום דבר, שיש לאדם אשה ללא משמעת, ללא מוסר, שקרנית, בלתי מסודרת, וולגרית ועצלנית, בזבזנית ונורא חושנית! וגם עוד רמה כל כך רדודה – –”

גברת רובנר פרצה בבכי וקמה, בהניחה את התפירה על הרצפה.

“תפסיקי עם זה,” צעק בעלה בבוז, “זאת הרודנות השפלה ביותר, רודנות הדמעות!”

אלא שאת זאת גברת רובנר כבר לא שמעה, כי היא ברחה, חנוקה מבכי קורע לב, אל חדר השינה.

רובנר צחק צחוק פרא טראגי ותחב עוד את ראשו אל בין הדלת. “לתקוע לאדם סכין בגב,” צרח, “את זה אולי היית יודעת, אלא שבשביל זה את עצלנית מדי!”

★

בערב הבא נכנס רובנר לפונדק הרגיל שלו. “אני קורא פה בעתון שלך,” קיבל את פניו אדון פלצ’קה, תוך שהוא מביט אליו מעל למשקפיו, “כמה הם משבחים את הגרפולוג הזה, ינסן. יש בזה משהו, אדוני העורך?”

“יש – והרבה,” אמר מר רובנר. “ובכן, מר ינצ’יק, תן לי אולי מנה מהצלי הזה, אבל שלא יהיה קשה. תשמע זה פנומן, זה ינסן; ראיתי אותו אתמול. הוא מנתח את כתב היד ממש באורח מדעי.”

“אז זאת רמאות,” סבר מר פלצ’קה. “אדוני, אני מאמין לכל דבר, פרט למדע. קח את הויטמינים; כל זמן שלא היו ויטמינים, ידע הבן־אדם מה הוא אוכל; עכשיו אתה לא יודע, עכשיו יש לך בצלי הזה כל מיני גורמי חיים. פויה, גועל נפש,” אמר מר פלצ’קה בבחילה.

“זה משהו אחר,” הכריז רובנר. “בשביל זה הייתי צריך לספר לך המון, אדון פלצ’קה, מה זה פסיכומטריה, אוטומטיזם, סימנים ראשוניים ושניוניים ודברים שכאלה. אני רק אומר לך שהאיש הזה קורא מכתב היד כמו שקוראים מספר. והוא פוגע בול, מתאר לך את האדם כך שאתה רואה אותו כאילו הוא עומד לפניך; יגיד לך איך הוא, מה העבר שלו, מה הוא חושב, מה הוא מסתיר, נו, הכל! אני הייתי נוכח, אדוני!”

“מה אתה שח!” נהם מר פלצ’קה בספקנות.

“אז אני אספר לך על מקרה אחד,” פתח מר רובנר. “אדון אחד – אני לא אקרא בשמו, אבל אדם ידוע מאד – מסר לינסן הזה גליון נייר עם כתב ידה של אשתו. וינסן זה רק ככה מסתכל על הנייר ומתחיל מיד: ‘האשה הזאת שקרנית מבטן ומלידה, בלתי מסודרת, חושנית נורא ושטחית, עצלנית, בזבזנית, פטפטנית, שתלטנית בבית, בעלת עבר רע וגם זוממת לרצוח את בעלה!’ – – תתאר לעצמך, האיש החוויר כמו סיד, כי זאת היתה אמת לאמיתה. רק תחשוב, עשרים שנה הוא חי אתה באושר ולא הרגיש בכלום! בעשרים שנות נשואין הוא לא ידע על האשה הזאת אפילו עשירית ממה שהינסן הזה מצא בה במבט ראשון! זה משהו, לא? אדון פלצ’קה, זה מוכרח לשכנע אפילו אותך!”

“אני מתפלא,” סבר מר פלצ’קה, “שהטמבל הזה, הבעל, במשך עשרים שנה לא הרגיש כלום.”

“תשמע,” אמר מר רובנר מהר, “הלא האשה הזאת היתה כל כך זריזה בהעמדת פנים, והבעל הזה היה די מאושר אתה. – – אדם מאושר כזה אין לו עיניים בכלל. וחוץ מזה, אתה מבין, לא היו לו המיתודות המדעיות הדווקניות. זה ככה: מה שאתה רואה בעיניים הפשוטות שלך כלבן, זה מבחינה מדעית יש בו כל הצבעים. הנסיון, בן־אדם, זה לא סופר; היום יש לבני אדם רק מיתודות דווקניות. אז אל תתפלא שהזהו לא היה לו מושג, איזו מפלצת יש לו בבית; פשוט הוא לא ניגש אליה במיתודה מדעית, זהו.”

“ועכשיו הוא מתגרש ממנה?” הצטרף לשיחה הפונדקאי ינצ’יק.

“אני לא יודע,” אמר מר רובנר באדישות. “בשטויות כאלה אני לא מתעניין. אותי רק עניין שאפשר לקרוא מתוך כתב היד מה שאחרת אף אחד לא יראה. חשוב על זה: אתה מכיר איזה אדם המון שנים כאדם טוב והגון, ופתאום טראך! אתה רואה בכתב היד שלו שהוא גנב או נוכל בכלל. אדוני, אסור לבן־אדם להאמין למישהו בגלל פרצופו; רק אנליזה כזאת תראה, מה יש בתוכו!”

'ימה אתה אומר, מה אתה אומר," התפלא מר פלצ’קה, מדוכא קמעה. “בא לך לפחד בכלל לכתוב למישהו.”

“זהו זה,” אמר מר רובנר. “תתאר לך, איזו חשיבות תהיה לגרפולוגיה נגיד בשביל הקרימינליסטיקה. אדוני, עכשיו יוכלו לשלוח את מישהו לכלא לפני שהוא גנב; כתב היד שלו יגלה שיש בבחור קו אופי שניוני לגניבה, וחת־שתיים, לכלא! לזה יש עתיד עצום. אני אומר לך, זה מדע מושלם, בזה לא יכול להיות שום ספק.” מר רובנר הציץ בשעון. “נו, השעה עשר; אני צריך ללכת הביתה.”

“מה כל כך מוקדם היום?” נהם מר פלצ’קה.

“מה אגיד לך,” אמר מר רובנר ברוך, “אשתי אולי תכעס שאני משאיר אותה כל הזמן לבד.”

“אתה יודע, טוניק,” סיפר השופט החוקר מאטס לחברו הטוב, "זהו עניין של נסיון; אני לא מאמין לשום תירוצים, שום אליבי ושום ברבורים; אני לא מאמין לא לנאשם ולא לעדים. האדם משקר, גם בלי כוונה; נניח עד שכזה יישבע לך שהוא אינו נוטר שום טינה כלפי הנאשם, ועם זאת, הוא אפילו איננו יודע שבעומק נפשו, אתה מבין, בתת־ההכרה, הוא שונא אותו מתוך איזו שהיא קנאה או משטמה מודחקת. כל מה שיעיד לפניך הנאשם, הוא מחושב מראש ומפוברק; כל מה שיעיד עד יכול שהוא מודרך על ידי כוונה מודעת או בלתי מודעת לעזור לנאשם או להכביד עליו. חביבי, אני מכיר את העניינים: הבן־אדם הוא נבלה ספוגת שקרים.

"למה אני מאמין, אם כן? למקרה, טוניק; לתנועות או מעשים או מלים הנפלטים לו לאדם פה ושם כלאחר יד, בלא כוונה או, איך לומר, ללא ביקורת. את הכל אפשר לזייף או להסוות, בכל יש העמדת פנים או איזו כוונה נסתרת, רק במקרה – לא; את זה מזהים במבט ראשון. לי יש שיטה כזאת: אני יושב ומניח לאנשים לברבר את מה שהם בדו והכינו מראש; אני מעמיד פנים כאילו אני מאמין להם, ואני עוד עוזר להם, בכדי שפיהם יברבר כמו מכונה משומנת, ואני אורב, עד שתיפלט להם המלה הזאת, האקראית והבלתי מכוונת; אתה מבין, לזה צריך האדם להיות משהו כמו פסיכולוג. יש שופטים חוקרים שהטקטיקה שלהם היא לבלבל את הנאשם; לכן הם מפסיקים אותו תדיר ומבלבלים אותו עד כדי כך שהבחור יודה להם בכל, אפילו שהוא רצח את המלכה אליזבט. אני רוצה בטחון מוחלט; לכן אני מחכה לאט ובסבלנות, עד שמתוך מסכת השקרים והתירוצים המכונה בעגה המקצועית “עדות”, יבהיק נתח בלתי מכוון של האמת. אתה מבין, האמת הטהורה תימצא בעמק הבכא שלנו רק באקראי: רק כאשר איזה יצור אנוש נכשל בלשונו או במעשה ידו.

"תשמע, טוניק, לפניך אין לי שום סודות; אנחנו הלא חברים מימי ילדותנו – אתה זוכר איך חטפת מכות כאשר אני שברתי חלון. לאיש לא הייתי מגלה את זה, אבל אני כל כך מתבייש במה שקרה, שאני מוכרח להוציא את זה החוצה; אין מה לעשות, יש בבן־אדם הצורך בווידוי. אספר לך, כיצד השיטה הזאת שלי הוכיחה את עצמה בימים האלה… בתחום הפרטי ביותר של חיי; בקיצור בחיי הנשואין שלי. ואחר־כך תגיד לי, אני מבקש ממך, שהייתי מטומטם וגס רוח; זה מגיע לי.

"בן־אדם, אני… נו טוב, אני חשדתי באשתי, במרתה; פשוט קנאתי כמו משוגע. נכנס לי לראש שיש לה משהו עם הזה… עם הצעיר הזה… אני אקרא לו ארתור; אני חושב שאתה אפילו לא מכיר אותו. שמע, אני לא איזה כושי; אילו ידעתי בבטחון שהיא אוהבת אותו, הייתי אומר, מרתה, בואי ניפרד. אבל הגרוע מכל היה שלא היה לי שום בטחון; טוניק, אין לך מושג איזה עינויים אלה. לכל הרוחות, זאת היתה שנה ארורה! אתה יכול לתאר לך איזה שטויות עושה בעל קנאי כזה: עוקב, אורב, חוקר את עוזרת הבית, עושה סצינות… אבל עכשיו תחשוב על זה, אני במקרה שופט חוקר; בן־אדם, חיי המשפחה שלי בשנה האחרונה היו חקירת שתי וערב בלתי פוסקת מהבוקר עד…. נו, עד המיטה.

"הנאשמת, רוצה לומר מרתה, החזיקה מעמד – כל הכבוד; גם כאשר בכתה, גם כאשר שתקה נעלבת, גם כאשר העידה היכן היתה כל היום ומה עשתה, ארבתי לשווא שתיכשל בלשונה או תגלה משהו באקראי. ברור, היא שיקרה לעתים קרובות, אני מתכוון רוב הזמן, אבל זה כבר הרגל כזה של נשים; אשה לא תגיד לך ישר בעיניים שהיתה שעתיים אצל מעצבת כובעים – תעדיף לבדות שהיתה אצל רופא שיניים או בבית הקברות על קברה של אמא. ככל שעיניתי אותה – – טוניק, גבר קנאי הוא גרוע מכלב שוטה – ובכן ככל שייסרתי אותה, הלך בטחוני ופחת. כל מלה שלה, כל תירוץ שלה – עשר פעמים הפכתי בהם וניתחתי אותם; אבל לא מצאתי מאומה מלבד אותם חצאי־אמת־חצאי־שקר הרגילים המהווים את מרביתם של קשרי אנוש, ובמיוחד קשרי הנשואין, ברור לך. אני יודע, איך אני הרגשתי בזה; אבל אם אני חושב על זה מה עבר על מרתה המסכנה, אז, בן־אדם, הייתי רוצה לקום ולהלקות את עצמי.

"אז השנה נסעה מרתה למרחצאות – אתה מבין, אותם ענייני נשים וכך, ובכלל, בקיצור היא נראתה לא טוב. ברור, אני דאגתי למעקב אחריה – שילמתי לבחור כזה נקלה, שדרך אגב לא עשה כלום חוץ משסובב בפונדקים… זה מוזר, איך שכל החיים מושחתים כאשר בפן אחד משהו לא בסדר; אתה כולך טמא כאשר דבק בך כתם אחד. מרתה כתבה לי… איכשהו בחוסר בטחון ובדכדוך… כאילו איננה יודעת מה לכתוב; מובן מאליו, אני חיטטתי במכתבים האלה וחיפשתי בין השיטין… פעם אחת קיבלתי שוב מכתב ממנה, על המעטפה כתוב ‘פרנטישק מאטס, שופט חוקר’ וכן הלאה; וכאשר אני פותח את המעטפה ושולף את המכתב, אני רואה את הכותר: ארתור היקר!

"בן־אדם, ידי נפלו. אז הנה זה – סוף דבר. זה הלא קורה כאשר אדם כותב כמה מכתבים – שמכניסים אותם למעטפות הלא נכונות. נכון, מרתה יקירתי, זה מקרה מטופש, מה? אפילו הרגשתי איזו חמלה כלפיה, שהיא ככה הסגירה את עצמה לידי.

"אל תחשוב, טוניק, הדחף הראשון שלי היה להחזיר את המכתב המיועד לאותו… לאותו ארתור, ישר למרתה, בלי לקרוא בו; הייתי עושה את זה, אבל הקנאה היא תאווה מלוכלכת וחזירות; חבר, אני את המכתב הזה קראתי, ואני אראה לך אותו, כי אני נושא אותו אתי. אז תסתכל מה כתוב בו:

"ובכן, טוניק, מה אתה אומר? אני יודע שזה לא מכתב רב השראה; זה הישג קטן מאד מבחינת הסגנון והעניין; אבל, בן־אדם, איזה אור זה שופך על מרתה שלי ויחסיה עם אותו מסכן ארתור! לעולם לא הייתי מאמין לה, גם אילו אמרה לי מה שלא תאמר; אבל כאן יש לי ביד משהו כל כך אקראי, משהו כל כך בלתי נשלט על ידי רצונה… אז מכאן אתה רואה, שהאמת, האמת הבלתי מעורערת שאין ספקות לגביה, תתגלה רק באקראי. אני רציתי לבכות משמחה – וגם מבושה שהייתי קנאי מטופש שכזה.

"ומה עשיתי? ובכן, קשרתי את מסמכי הוגו מילר בחבל, נעלתי אותם במגירה ולמחרת נסעתי למרחצאות. כאשר מרתה ראתה אותי, הסמיקה במבוכה כמו ילדה; היא נראתה כמי שעשה מעשה נורא. אני כלום. ‘פראנצי,’ היא אומרת לאחר רגע, ‘קיבלת את המכתב שלי?’

" ‘איזה מכתב?’ מתפלא אני. ‘את הלא כותבת מעט מאד.’

"מרתה מסתכלת בי בתמהון כלשהו ופולטת אנחה, כאילו הוקל לה. ‘אז אני כנראה שכחתי בכלל לשלוח אותו,’ אמרה וחיטטה בארנקה, עד ששלפה ממנו דף נייר מקומט במקצת. הוא פתח במלים: ‘פראנצי יקירי!’ צחקתי בלב: מר ארתור כנראה החזיר מייד מה שלא נועד לו.

"אחר־כך כבר לא נאמרה בנושא אפילו מלה אחת; כמובן התחלתי לספר לה על הפשע שכל כך עניין אותה. אני חושב שעד היום היא מאמינה שלא קיבלתי את המכתב בכלל.

"נו, וזה הכל; מאז יש אצלנו שלום בית. תגיד, האם לא הייתי מטומטם, שקנאתי בגסות כזאת? מובן מאליו, עכשיו אני עושה הכל לפצות את מרתה; רק מהמכתב הזה למדתי כמה היא מסכנה דואגת לי. כך. עכשיו זה כבר יצא החוצה; האדם מתבייש יותר באוילותו מאשר בחטאיו.

“אבל הסיפור הזה הוא מקרה קלאסי להראות את עוצמת ההוכחה של המקריות הטהורה, נכון?”

★

בערך אותה שעה אמר האיש הצעיר, שכונה כאן ארתור, לגברת מרתה: “אז מה, ילדה, זה עזר?”

“מה, מותק?”

“המכתב ההוא, ששלחת לו אז כאילו בטעות מקרית.”

“עזר,” אמרה גברת מרתה ושקעה במחשבה. “אתה יודע, מותק, אני אפילו מתביישת שהוא, פראנצי, עכשיו כל כך מאמין לי. הוא כל כך טוב אלי מאז … את המכתב הוא נושא אתו כל הזמן על לוח לבו.” גברת מרתה התחלחלה. “בעצם זה נורא, ש… שאני ככה מרמה אותו, אתה לא חושב?”

אבל אדון ארתור לא חשב כך; לפחות טען שבהחלט לא.

נוכחים היו במיוחד: שר הפנים, שר המשפטים, מפכ"ל המשטרה, חברי פרלמנט רבים למדי, כמה פקידים בכירים, אנשי משפט מובהקים, ראשי המדע וכמובן נציגי העתונות; שכן אלה חייבים להיות נוכחים בכל מקום.

“רבותי,” פתח הפרופסור מאוניבסיטת הרווארד, C. G. Rousse, האמריקאי המפורסם ממוצא צ’כי, “האקספרימנט אשר אני רוצה להראות לכם, מונח על העבודות הישנות יותר של הרבה מן הקולגים והשותפים שלי המלומדים; indeed, כל העניין הזה כבר לא חדש והוא eh, really זה הוא… בגד ישן,” סיים בשמחה את המשפט לאחר שמצא את הביטוי המתאים. רק ה־method של השימוש ו־… eh, והשימושיות המעשית של כמה experiences, הם היו האובג’קט של העבודה שלי. אני מבקש הכי יותר את האדונים הקרימינליסטים, שהם ישפטו את הדבר הזה לפי ה־practice שלהם. Well¹.

“ובכן, כל העניין הוא זה: אני אומר לכם מלה, ואתם צריכים לאמור לי מלה אחרת, שתיכנס לכם לראש במומנט הזה, גם אם זה,eh, nonsense טפשות, I mean, שטות. בסוף אני אומר לכם, לפי המלים שאתם נתתם לי, מה יש לכם בראש, מה אתם חושבים ומה אתם eh מסתירים. אתם מבינים את זה? אני לא אסביר לכם את זה theoretically; אלה אסוציאציות, מחשבות מדוכאות, קצת סוג’סטיה ודברים כאלה. אני אהיה קצר מאד. צריך להי– eh, well להימנע מרצון ומחשבה; בזה יוצאים ה־connexions התת־מודעים, ואני מזה לומד מה – מה –” הפרופסור המהולל חיפש את המלה המתאימה; Well, what’s on the bottom of your mind".

“מה מצוי במעמקי דעתכם,” סייע מישהו מהקהל.

“לגמרי כך,” אמר ק. ג. רוס מתוך שביעות רצון. “אתם רק צריכים למגיד automatically, מה שבא לכם במומנט הזה על הלשון, בלי שום קונטרול או reservation. הביזנס שלי יהיה לעשות אנאליסיס של מה אתם חושבים. That’s all. אז אני אראה לכם את זה על אחד קייז קרימינלי, ואחר־כך על מישהו מהקהל אשר יבוא קדימה. Well, אדון דירקטור של הפוליס עכשיו אומר לנו, מה הוא הקייז עם האיש. אני מבקש.”

מפכ"ל המשטרה קם על רגליו ואמר: "רבותי, האיש שתראו בעוד רגע, הוא צֶ’נְיֶק סוחאנֶק, חקלאי זעיר ומסגר במקצועו מהכפר זַבְיֶיהְלִיצֶה. אנחנו מחזיקים אותו כבר שבוע במעצר בחשד שרצח את נהג המונית יוסף צֶ’פֶלְקָה שנעלם לפני שבועיים. סיבות החשד הן: מוניתו של צ’פלקה שנעלם נמצאה בסככתו של סוחאנק העצור; על גלגל ההגה ומתחת למושב הנהג יש עקבות דם אדם. העצור כמובן מכחיש מכל וכל; הוא טוען שהוא קנה את המכונית מצ’פלקה בעד ששת אלפים, כי הוא עצמו מתכוון להפעיל מונית. חקירתנו העלתה שיוסף צ’פלקה הנעלם אכן דיבר על כך שהוא רוצה לזרוק את הכל, למכור את המונית וללכת לעבוד כנהג שכיר; אבל עקבות אחרות לא השאיר. כיון שאין חומר ראיות נוסף, הכוונה היא להעביר את סוחאנק העצור למעצר חקירה בפאנקראץ. ביקשתי וקיבלתי רשות להביאו הנה בכדי שבן ארצנו רב התהילה, פרופסור ק. ג. רוס, יבצע עליו את ניסויו; באשר אדוני הפרופסור יואיל… " 

“Well”, אמר הפרופסור, שרשם לעצמו הערות במשך כל הזמן, “אתה בבקשה תתן לו לבוא הנה.”

על פי רמיזת המפכ"ל הכניס שוטר את צ’ניק סוחאנק; היה זה ברנש זעוף שמבע פניו רמז שכולם יכולים לנשק לו במשהו; מה שנוגע לו, דעתו נחרצת שלא להיכנע.

"בוא הנה, אתה, " פתח ק. ג. רוס בחומרת סבר, “אני לא אהיה שואל אותך שום דבר. אני רק אומר לך מלים, ואת אומר לי את המלה הראשונה שנכנס לך לראש, אתה מבין? אז תקשיב: כוס.”

“חרא”, אמר אדון סוחאנק בזעף

“תשמע, סוחאנק,” אמר מהר המפכ"ל, “אם לא תענה כמו שצריך, אז יקחו אותך מפה ישר לחקירה, אתה מבין? ותישאר שם כל הלילה. תיזהר! עוד פעם!”

“כוס,” חזר ואמר הפרופסור.

“בירה”, נהם סוחאנק.

“אז אתה רואה, בן־אדם,” אמר הפרופסור רב התהילה, “ככה זה טוב מאד.”

סוחאנק הסתכל בחוסר אמון. אין כאן איזו מלכודת?

“רחוב,” אמר הפרופסור.

“מכוניות,” אמר סוחאנק בלי התלהבות.

"אתה מוכרח יותר מהר. “בית!”

“שדה.”

מחרטה!"

“פליז.”

“טוב מאד.” היה נדמה שלאדון סוחאנק אין עוד התנגדות למשחק הזה. “אמא!”

“דודה.”

“כלב!”

“מלונה.”

“חייל!”

“תותחן.” וכך זה נמשך, מכה על מכה, בקצב גובר; כנראה שאדון סוחאנק התחיל להשתעשע; זה הזכיר לו הטלת קלף על קלף במשחק הקלפים. אלהים, במה הוא לא נזכר במשחק הזה!

“דרך,” זרק לו ק.ג. רוס בקצב מסחרר.

“כביש.”

“פראג!”

“בראון.”²

“להחביא.”

"לחפור. "

“לנקות!”

“כתמים.”

“סמרטוט!”

“שק.”

“טוריה!”

“גן.”

“בור!”

“גדר.”

“גוויה!”

כלום.

“גוויה,” חזר הפרופסור בהדגשה. “אז אתה החבאת אותה בבור על יד הגדר, מה?”

“אני לא אמרתי כלום,” התפרץ מר סוחאנק.

“אתה החבאת אותה בבור על יד הגדר בגן שלך,” חזר ק.ג.רוס בקול נוקשה. “אתה הרגת אותו בדרך לבראון. אתה ניגבת את הדם על המכונית באיזה שק. מה עשית עם השק?”

“זה לא נכון!” צעק סוחאנק, "את המכונית קניתי מאדון צ’פלקה! אני לא אתן לאף אחד למתוח אותי… "

“תחכה, בן־אדם,” אמר רוס. “אז אני מבקש שילכו שם איזה פוליסמן לראות. זה כבר לא הביזנס שלי. שהאיש הזה יצא מפה. בבקשה, רבותי, זה לקח שבעה עשר דקה. זה היה מהר מאד. בסך הכל קייז טפש. בדרך כלל זה לוקח שעה. אני הייתי מבקש, שיבוא מישהו מרבותי ואני אתן לו מלים. זה ייקח הרבה זמן, כי אני לא יודע מה יש לאדון הזה, איזה מין סיקרט, איך אומרים – ?”

“סוד,” סייע מישה מהקהל.

“סוד,” אורו פני האיש רב התהילה מרוב שמחה, “אני יודע, זה אחד אופרה³. זה יקח לנו הרבה זמן, עד שהאדון מגלה לנו את הטבע שלו, את העבר שלו ואת ה – ה – האיידיאס הכי מתחבאים שלו.”

“המחשבות הכי נסתרות,” סייע הקול מהקהל.

“Well. אני מבקש, רבותי, מי רוצה לעשות עליו אנאליסיס?”

נשתררה דממה; מישהו ציחקק; אבל איש לא זז.

“אני מבקש,” חזר ק. ג. רוס. “הלא זה לא כואב.”

“לך אתה, קולגה,” לחש שר הפנים באוזני שר המשפטים.

“לך אתה בתור נציג המפלגה שלך,” תחבו חברי הפרלמנט מרפקים זה במותני רעהו.

“אדוני ראש האגף, בבקשה,” זירז פקיד בכיר את עמיתו ממשרד ממשלתי אחר.

זה התחיל להיות מביך; איש מהנוכחים לא קם.

“אני מבקש, רבותי,” אמר המלומד האמריקאי בשלישית, “אתם לא מפחדים אולי שאתם מגלים משהו עליכם?”

אז פנה שר הפנים לאחור ואמר בקול שריקה: “אז שמישהו ילך, רבותי!”.

בירכתי האולם נשמע שעול מצטנע ומישהו קם; היה זה קשיש מיובש וקצת מרופט בעל גרגרת רוקדת, עולה ויורדת בהתרגשותו. "אני –… הממ, " אמר, מבוייש קמעה, "אז אם אף אחד לא רוצה, אז אני ארשה לעצמי – איכשהו … "

“בוא הנה,” הפסיק אותו האמריקאי בקול סמכותי. “שב פה. אתה צריך אומר, מה שנכנס לך לראש ראשון. אתה אסור לך לחשוב, אתה מוכרח לזרוק את זה mechanically, אפילו אתה לא יודע מה. אתה מבין?”

“בבקשה,” אמר איש הניסוי בהכנעה, קצת מולחץ מנוכחותו של קהל כה חשוב; אחר הוסיף שעול קל ומצמץ במצוקה כמו נבחן בבחינת בגרות.

“עץ”, ירה אליו המלומד.

“עתיר ענפים,” לחש הזקן.

“סליחה?” שאל המלומד, כלא מבין.

“ענק היערות,” הסביר האיש בביישנות.

“אה, כן. רחוב!”

“רחוב.. רחוב עוטה חג,” אמר האיש.

“מה הכוונה שלך?”

“חגיגה, בבקשה. אולי הלווייה.”

"So. אז אתה צריך אומר רק חגיגה. איפה שאפשר מלה אחת. "

“בבקשה.”

“אז נלך הלאה: מסחר.”

“פורח. משבר הסחר הפוקד אותנו. עסקה פוליטית.”

“הממ. משרד.”

“איזה, בבקשה?”

“לא חשוב. תגיד מלה, מהר!”

"אם תואיל אולי לומר “השלטונות”… "

“Well. השלטונות!”

“המוסמכים,” ירה הזקן בשמחה.

“פטיש!”

“צבת. להוציא את התשובה בצבת. שבר את ראשו בפטיש.”

"Curious " נהם המלומד. “דם!”

“להסמיק כדם. דם שנשפך לשווא. היסטוריה שנכתבה בדם.”

"אש! "

“באש ובחרב. מכבי אש אמיצים. נאום אש־להבה. "מנה מנה תקל ופרסין.”

“זהו קייז מוזר,” אמר הפרופסור התמה. “אז עוד פעם. אתה, בן־אדם, אתה מוכרח אומר רק את האיידיא הראשון, אתה מבין? רק את זה מה שעולה לך לראש automatically, כאשר אתה שומע מלה. Go on. יד!”

“יד אחים, או יד מסייעת. מניפה דגל. באגרופים קמוצים. להכות על האצבעות.”

“עיניים!”

"עיני הציבור. מלח בעיניים. להסיר סכי עיניים. עד ראיה. לזרות חול בעיניים. עיני תינוק תמות. להישיר מבט."

“לא כל כך הרבה! בירה!”

“בירה מהחבית. השטן אלכוהול.”

“מוזיקה!”

“מוזיקת העתיד. תזמורת משופשפת. עם המנגינות. צלילי קסם. קונצרט המעצמות. חלילי השלום. ההימנון הלאומי.”

"בקבוק! "

“רעל. אהבה נכזבת. נכנע למר המוות בבית החולים.”

“ארס.”

“בארס ובמרה. הרעלת בארות.”

ק.ג. רוס גרד את פדחתו. Never heard that. אני מבקש עוד פעם. אני רוצה להביא ל־attention שלכם, רבותי, שתמיד מתחילים מכאלה – plain,eh, דברים פשוטים, בכדי למצוא את האינטרסט החשוב של האדם ואת ה־profession שלו. אז הלאה. חשבון!"

“חשבון ההיסטוריה. לסגור חשבון עם האוייב. לזקוף לחשבון יריבינו.”

“הממ. נייר!”

“הנייר מסמיק מבושה,” הצהיר הקשישא בקול נמרץ. “ניירות ערך. הנייר סובל הכל.”

“Bless you,” אמר המלומד בהדגשה. “אבן!”

“לזרוק אבן. מצבה. יהי זכרו ברוך,” אמר איש הניסוי בחום. “תהא נפשו צרורה בצרור החיים.”

“עגלה!”

“מרכבת טריומף. גלגלי הגורל. אמבולנס. מרכבה מקושטת בהדר ועליה חזיון אליגורי.”

“אהא!” קרא ק. ג. רוס. “!That’s it. אופק!”

“מכוסה עננה,” אמר הקשישא בעליצות ערה. “עננים חדשים באופק המדיני. אופק צר מאד. לפתוח אופקים חדשים.”

“נשק!”

“נשק חלוד. טוהר הנשק. בחימוש מלא. בדגלים מתנופפים. סכין בגב האומה. חץ מורעל,” בירבר איש הניסוי בהתלהבות. “לא נשיב חרב לנדנה. המולת הקרב. מלחמת בחירות.”

“יסודות.”

“יסודות מפוקפקים. התנגדות יסודית. יסודות ממורמרים. יסוד האומה!”

“זה די,” הפסיק אותו ק. ג. רוס, “בן־אדם, אתה מהעתונות, נכון?”

“כן, אדוני,” אמר איש הניסוי בלהט. “כבר שלושים שנה. אני העורך ואשאטקו.”

“אני מודה,” קד ביובש מה האמריקאי המלומד ממוצא צ’כי. “.Finished, gentlemen. האנאליסיס של מה שהאדם הזה חושב מביא אותנו ל – eh – מסקנה שהוא ג’ארנליסט. אני חושב שזה מיותר לעשות את האנאליסיס הזה הלאה. It would only waste our time. בבקשה, האקספרימנט הזה לא הצליח. So sorry gentlemen”

★★★

“תראו־תראו,” קרא עם ערב מר ואשאטקו בחדר המערכת, תוך שהוא סוקר את ניירות המערכת, “הנה המשטרה מודיעה שהיא מצאה את גווייתו של יוסף צ’פלקה; הוא היה קבור בבור ליד הגדר, בגן ביתו של סוחאנק זה, ותחת הגופה מצאו שק מגואל בדם. אתה רואה, רוס זה בכל זאת פתר את התעלומה! אתה לא היית מאמין, קולגה: אני לא אמרתי מלה על עתונים, והוא פיענח בדייקנות מוחלטת שאני עתונאי. רבותי, הוא אמר, לפניכם עומד עתונאי מצטיין בעל זכויות במקצוע – – – ואכן כתבתי ברפרט על הרצאתו: המסקנות של בן ארצנו המהולל נתקבלו בהוקרה מחמיאה בחוגים המקצועיים שלנו. חכה, צריך לשפץ את הסגנון: המסקנות המעניינות של בן ארצנו המהולל נתקבלו בצדק בהוקרה ערה ומחמיאה בחוגים המקצועיים שלנו. כך זה צריך להיות.”

“בוז’נקה,” אמר השר לרעייתו, תוך שהוא מגיש לעצמו מנה הגונה של סלט, “היום אחרי הצהריים קיבלתי מכתב, זה יעניין אותך. אני צריך להגיש אותו לישיבת הממשלה. לו דלף העניין הזה, היתה מפלגה מסויימת מוצאת את עצמה בבוץ עמוק. הנה, תסתכלי,” אמר השר, בהכניסו את ידו לכיס מקטורנו השמאלי, ואחר הימני. “חכי, לאן אני – –” נהם השר בחדשו את חיפושיו בכיס השמאלי; אשר בעקבותיהם הניח את המזלג והחל לחפש בכל יתר הכיסים. משקיף חד עין היה מבחין בכך שלשר שכזה יש מספר מפתיע של כיסים על פני חלקי גופו השונים והמשונים מכל צדדיו, ממש כמו לכל גבר אחר הראוי לשמו; ושבכיסים האלה יש מפתחות, עפרונות, פנקסים, עתוני ערב, קופסאות סיגריות, מסמכים רשמיים, שעון כיס, קיסמים, אולר, מסרק, מכתבים ישנים, ממחטה, גפרורים, כרטיסי קולנוע ישנים, עט נובע וחפצים רבים אחרים לשימוש יומיומי; וכי בחטטו בכל כיסיו הוא נוהם “לאן רק תחבתי את זה”, “מה, אני משוגע”, “חכה רגע”, ממש כפי שהיה עושה כל יצור אנוש אחר המחטט בכיסיו הרבים. אבל רעיית השר לא הקדישה לארוע תשומת לב מיוחדת, אלא אמרה, כפי שהיתה עושה כל רעייה אחרת: “אני מבקשת ממך, מוטב תאכל; האוכל יתקרר.”

“טוב,” שח השר, תוך שהוא מחזיר את תוכן כיסיו למקומותיו, “כנראה שהשארתי את זה על השולחן בחדר העבודה. שם קראתי את המכתב הזה. אז מה תגידי,” התחיל בעליצות ולקח לעצמו נתח צלי, “מה תגידי, מישהו שלח לי את המקור של מכתב – – רק רגע,” אמר באי שקט וקם מהשולחן. “אני רק אסתכל בחדר העבודה. כנראה שהשארתי את זה על השולחן.” והלך.

כאשר הוא בושש לחזור גם כעבור עשר דקות, הלכה גברת בוז’נה לחדר העבודה לראות מה קורה. השר ישב באמצע החדר על הרצפה, ועבר, דף אחרי דף, על כל המסמכים והמכתבים שהוריד משולחן העבודה.

“לחמם לך את האוכל?” שאלה גברת בוז’נה בקול מרצין במקצת.

“מייד, עוד רגע,” אמר השר בפיזור הדעת. “כנראה שתחבתי את זה באיזה מקום בין הניירות האלה. זה יהיה עסק ביש אם לא אמצא את זה… – אבל זה בלתי אפשרי; זה מוכרח להיות פה באיזה מקום.”

“אז קודם תאכל,” יעצה הגברת, “ואחר־כך תחפש.”

“מייד, מייד,” אמר השר ברוגזה. “רק קודם אמצא את זה. זה היה במעטפה צהובה כזאת – נו, אני משוגע?” נהם, בעברו אל ערימת הניירות הבאה. “פה ליד השולחן קראתי את זה, ולא זזתי מפה עד שקראת לי לארוחת ערב – לאן זה רק נעלם?”

“אני אשלח לך את ארוחת הערב הנה,” החליטה הגברת ועזבה את השר כשהוא שרוי על הרצפה מוקף בניירותיו. אחר־כך השתרר שקט, בעוד שבחוץ רשרשו העצים ובשמיים נפלו כוכבים. היה כמעט חצות, כאשר גברת בוז’נה התחילה לפהק והלכה בזהירות לראות מה קורה בחדר העבודה.

השר, בלי מקטורן, פרוע שיער ומיוזע, עמד באמצע חדר העבודה שהיה הפוך לגמרי; בכל מקום על הרצפה היו פזורות ערימות של ניירות, הריהוט הורחק מהקירות, השטיחים נערמו בפינת החדר; על השולחן ניצבה ארוחת הערב, שהשר לא נגע בה.

“אלהים אדירים, מה אתה עושה, בן־אדם?” נזדעקה גברת בוז’נה.

“למען כל הקדוש, עזבי אותי,” התקצף השר, “האם את צריכה להפריע לי כל חמש דקות?” הוא כמובן הרגיש מייד שעשה לה עוול, ואמר בנימה מפוייסת קמעה: “צריך לחפש באופן שיטתי, את מבינה? נייר אחרי נייר. באיזה מקום זה מוכרח להיות, כי איש לא נכנס הנה מלבדי. רק אילו לא היה לי פה המון כזה של ניירות ארורים!”

“אני אעזור לך, אינך רוצה?” הציעה גברת בוז’נה את שירותיה מתוך דאגה לשלומו.

“לא, לא, את תבלבלי פה את הכל,” התגונן השר, כשהוא מנופף בידיו באמצע התוהו ובוהו שלא יתואר. “תלכי לישון, אני תיכף – –”

בשלוש בבוקר הלך השר לשכב, כשהוא נאנח בכבדות. זה לא ייתכן, אמר לעצמו. בשעה חמש הביאו לי את הדואר ובו המכתב במעטפה צהובה; קראתי אותו ליד שולחן הכתיבה, שלידו עבדתי עד שעה שמונה; בשמונה הלכתי לאכול ארוחת ערב, וכעבור כחמש דקות רצתי לחדר העבודה לחפש. בחמש הדקות האלה הלא לא יכול היה איש לבוא –

לפתע קפץ השר ממיטתו והסתער אל חדר העבודה. כמובן, החלונות היו פתוחים; אבל זה היה בקומה השניה, ועוד בצד הפונה לרחוב – זה הלא בלתי אפשרי, חשב השר, שמישהו ייכנס לכאן דרך החלון! אבל בבוקר, החליט בלבו, אני חייב לבדוק את העניין גם מהצד הזה.

השר שב והשכיב את גופו הכבד במיטתו. חכה, נזכר, קראתי פעם באיזה ספר, שדברים כאלה נמלטים מתשומת לב דווקא כשהם מונחים מול העיניים! לכל הרוחות, מדוע לא חשבתי על זה קודם? הוא רץ שוב אל חדר העבודה, בכדי לראות מה נמצא מול העיניים; וירא ערימות ניירות, מגירות שלופות, אי סדר ללא שיעור וללא תקווה שנותר מחיפושיו – – בהשמיעו קללות ואנחות, שב השר אל מיטתו מבלי להרדם עוד.

הוא החזיק מעמד רק עד שש בבוקר; בשש כבר צעק לתוך הטלפון בדרישה להעיר את שר הפנים “בענין חשוב, בן־אדם, אתה שומע?” כאשר סוף סוף הוקם הקשר, פתח בקדחתנות: “הלו, חבר, אני מבקש ממך, שלח לי מייד, אבל מייד, שלושה או ארבעה אנשים מהמוכשרים ביותר שיש לך… נו, כן, בלשים… מובן מאליו, את המהימנים ביותר. הלך לי לאיבוד מסמך בעל חשיבות עליונה… ידידי, זה מקרה שאי אפשר לתפוס… כן, אני אמתין. – – להשאיר את הכל במצב שבו זה נמצא? אתה חושב שזה מוכרח להיות? – – טוב. – – – גנבה? אני לא יודע. – – – כמובן, בסודיות גמורה; אל תאמר מלה לאיש. – – – אז אני מודה לך, וסלח לי ש־… שלום, ידידי!”

לקראת השעה שמונה התברר שמספרם של המוכשרים ביותר והמהימנים ביותר מגיע לשבעה; שכן שבעה גברים בכובעים שחורים נוקשים התייצבו בביתו של השר.

“אז אנא הסתכלו, רבותי,” הסביר השר, בהכניסו את שבעת המהימנים ביותר לחדר עבודתו, “כאן בחדר הזה השארתי אתמול איזה… הממ, איזה מכתב חשוב מאד… במעטפה צהובה… הכתובת רשומה בדיו בצבע סגול…”

אחד המהימנים ביותר פלט שריקה של יודע דבר: “זה עשה פה איזה בלגן,” אמר בהתפעלות “חזיר שכמוהו.”

“כלומר מי?” אמר השר, פגוע.

“הגנב הזה,” אמר הבלש, תוך שהוא סוקר בעין בוחנת את התוהו ובוהו שבחדר העבודה.

השר הסמיק קלות. “כלומר,” אמר מהר, “אני ככה קצת עשיתי פה אי סדר כאשר חיפשתי את זה; זה ככה, רבותי, אני… הממ, אני לא יכול לומר בבטחה שהמכתב הזה איננו נמצא פה באיזה מקום… חבוי או נחבא… אם להתבטא בדייקנות, הוא איננו יכול להיות בשום מקום מחוץ לחדר הזה. אני חושב, ש־… אפילו הייתי קובע זאת, שצריך לערוך חיפוש שיטתי בחדר הזה. אבל זה כבר, רבותי, עניין שבידיכם בכדי שייעשה… כל מה שבידי אנוש לעשות.”

רבים הם הדברים שהם בידי אנוש; לפיכך הסתגרו שלושה מהמוכשרים ביותר בחדר העבודה לשם עריכת חיפוש שיטתי בו; שניים חקרו את עוזרת הבית, את המבשלת, את שרת הבית ואת הנהג; ושני האחרונים פרשו ליעד בלתי ידוע בעיר בכדי, כדבריהם, לפתוח בחקירה.

בערוב היום הודיעו שלושת המוכשרים ביותר שמן הנמנע הוא לחלוטין שהמכתב האבוד נמצא בתוך חדר עבודתו של כבוד השר; כי הם הוציאו אפילו את התמונות ממסגרותיהן, פרקו את הרהיטים ומיספרו כל דף מבין הניירות. שני האחרים מצאו שלחדר עבודתו של כבוד השר נכנסה רק עוזרת הבית, שהביאה לשם, לפקודת גברת בוז’נה, את ארוחת הערב, בעוד כבוד השר שרוע על הרצפה בין ניירותיו; מכיון שאין זה בלתי אפשרי לחלוטין שהיא יכלה לקחת אתה איזה מכתב, נפתחה חקירה בדבר זהותו של אהובה – היה זה פקיד של רשת הטלפונים, שהושם עליו עתה מעקב דיסקרטי של אחד האנשים. שני האחרונים חקרו אי שם בבלתי נודע.

אותו לילה נדדה שנתו של השר; כל העת הוא חזר ושיחזר: בשעה חמש הגיע המכתב במעטפה הצהובה, קראתי אותו ליד שולחן הכתיבה ולא עזבתי שם עד שעת ארוחת הערב; לפיכך המכתב מוכרח היה להשאר שם – והוא איננו שם. היה עצוב לו, וחנקה אותו התעלומה המגעילה והבלתי אפשרית; אשר על כן לקח כדור שינה וישן כמו בול עץ עד הבוקר.

בבוקר הוא שם לב שסביב הבית מפטרל (לא ידוע לשם מה) אחד המוכשרים ביותר; היתר ככל הנראה פתחו בחקירה בכל רחבי המדינה.

“העניינים זזים,” טלפן לו שר הפנים, “ואני מקווה שבקרוב ידווח לי; על פי מה שאמרת לי, קולגה, על תוכן המכתב, אנחנו יכולים להסיק מי הם העלולים למצוא בו עניין… אילו יכולנו לעשות חיפוש באחת המזכירויות או באחת ממערכות העתונים, היינו יודעים יותר; אבל אני אומר לך שהעניינים זזים.”

השר הודה בקול רפה: הוא היה כעוס ורצה לישון. ואכן בערב רק נהם משהו בחצי פה והלך למיטה.

קרוב לשעה אחת אחר חצות – היה זה ליל ירח בהיר – שמעה גברת בוז’נה צעדים מכיוון חדר הספריה. לפיכך התחמשה בכל מידת האומץ של אשה חשובה וצעדה על בהונות רגליה אל הספריה. הדלת היתה פתוחה לרווחה, ארון ספרים אחד פתוח ולפניו עמד כבוד השר בכותונת לילה כשהוא מזמזם משהו ומעלעל בארשת פנים מרצינה באחד הכרכים.

“אל אלהים, בן־אדם,” נשפה גברת בוז’נה, “מה אתה עושה פה?”

“רק רציתי לראות פה משהו,” אמר השר באופן סתמי.

“בחושך?” התפלאה גברת בוז’נה.

“אני רואה,” טען השר והחזיר את הכרך למקומו. “לילה טוב,” אמר בחצי קול והלך לאטו לכיוון חדר השינה.

גברת בוז’נה הנידה את ראשה. מסכן, אמרה בלבה, לא יכול להרדם בגלל המכתב האומלל.

בבוקר למחרת נראה השר במצב רוח מרומם וכמעט רגוע.

“תגיד לי, בבקשה,” אומרת הגברת, “מה חיפשת בלילה בספריה?”

השר הניח את הכפית ונעץ בה עיניים: “אני? מה אתך, אני לא הייתי בשום ספריה. אני ישנתי כמו הרוג.”

“אבל, ולאדיה, הלא אני דיברתי אתך שם! עלעלת באיזה ספר ואמרת שאתה רוצה לראות משהו!”

“שטויות,” אמר השר באי־אמון. “אולי חלמת משהו. אני כל הלילה לא התעוררתי.”

“עמדת ליד הארון האמצעי,” התעקשה הגברת, “ועוד נוסף לזה לא הדלקת את האור. עלעלת בספר בחושך, ועוד אמרת לי: אני רואה.”

השר תפס את ראשו. “אשה,” צעק כבמצוקה, “האם אני חולה ירח? אבל עזבי,” נרגע קמעה, “את זה בטח חלמת. אני הלא אינני סומנמבול!”

“זה היה בשעה אחת אחרי חצות,” עמדה גברת בוז’נה על שלה והוסיפה בקצת רוגזה: “אולי תאמר שאני משוגעת?”

בארשת פנים רצינית בחש השר בכפית את התה שלו. “תראי לי, בבקשה,” אמר פתאום, “איפה זה היה.”

גברת בוז’נה הובילה אותו לחדר ספריה: “עמדת פה על יד הארון ושמת איזה כרך פה על המדף.”

השר נענע את ראשו במבוכה; במדף ההוא ניצבו כבוד כרכי “קובץ התקנות” בשלמותם. “שגעון,” המהם, כשהוא מגרד את פדחתו, ושלף מהמדף באופן כמעט מכני כרך אחד, שהוצב במקומו ראשו מטה. הכרך נפתח בידיו: היתה שם מעטפה צהובה ועליה כתובת בדיו סגלגלה.

★

“את רואה, בוז’נקה,” התפלא השר, “אני הייתי נשבע שלא התרחקתי אפילו צעד אחד מחדר העבודה; אבל עכשיו אני נזכר במעומעם שלאחר קריאת המכתב אמרתי בלבי: אני מוכרח לבדוק משהו בתקנה אחת משנת עשרים ושלוש. כנראה שלקחתי את הספר אל שולחן הכתיבה ורציתי לרשום לי הערה; אבל מכיון שהכרך נסגר לי כל הזמן, הכנסתי ככל הנראה את המכתב בתור סימניה – ואחר־כך כנראה סגרתי את הכרך באופן מכני והחזרתי אותו למקומו – אבל זה שהלכתי בהיסח הדעת בשינה להסתכל בספר הזה – זה… הממ; את יודעת, מוטב שלא תספרי את זה לאיש. הבריות עלולים לחשוב… זה לא עושה רושם טוב, התופעות הפסיכולוגיות המסתוריות האלה.”

כעבור שעה קלה כבר טלפן השר בצהלה לשר הפנים. “הלו, ידידי, אשר למכתב האבוד – אבל בכלל לא, אתם לא על עקבותיו; אני כבר מחזיק אותו בידי!… איך הוא נמצא? ידידי, את זה לא אגיד לך. אתה יודע, יש שיטות שאתם במשרד הפנים עוד לא מכירים. – אבל אני יודע, האנשים שלך עשו ככל יכולתם; הם לא אשמים שהם לא על הגובה… לא, על זה מוטב לא נדבר. — – – כרצונך, כרצונך… להתראות, קולגה!”

בשלוש לפנות בוקר נשמע צלצול חד של הטלפון במטה הפיקוד: “מדבר אלוף־משנה האמפל מהמטכ”ל¹. שלח לי מייד שני חיילי מצ“ח; ותודיעו לסגן־אלוף וורזאל, נו כמובן זה מהמודיעין, בן־אדם, זה לא עסקך, רק שיבוא אלי מייד. כן, עכשיו בלילה. כן, שייקח מונית. רק מהר, לעזאזל!” ודי.

כעבור שעה היה סגן־אלוף וורזאל במקום; המקום היה מרוחק, בקצה קצהו של רובע הוילות. קיבל אותו אדון קשיש ומודאג מאד, באזרחית, כלומר רק בחולצה ובמכנסיים. “תראה, סגן־אלוף, קרה לי משהו מחורבן. שב, חבר. עניין מחורבן וארור, חזירות, טפשות ומעשה נבלה. תתאר לך: שלשום קרא לי הרמטכ”ל ומוסר לי תיק ואומר: ‘האמפל, תעבוד על זה בבית; כמה שפחות ידעו מזה, יותר טוב – במשרד אף מלה; לך, אתה יוצא לחופש, ושב על זה בבית, אבל תיזהר!’ נו, טוב."

“איזה תיק זה היה?” שאל סגן־אלוף וורזאל.

אל“מ האמפל היסס רגע קט. ''נו,” אמר, “אז שתדע: זה היה מאגף ג'.”

“אהא,” חווה סא"ל וורזאל את דעתו, ולבש ארשת פנים רצינית ביותר. “הלאה.”

“תסתכל,” אומר אל"מ האמפל, מדוכדך. “אתמול עבדתי על זה כל היום; אבל מה לכל הרוחות לעשות בזה בלילה? לשים במגירה, זה לא עניין; כספת אין לי; ואילו מישהו ידע שזה אצלי, אז ירחמו שמיים. בן־אדם, אני בלילה הראשון החבאתי את זה במיטה שלי תחת המזרון; עד הבוקר זה היה מגוהץ כאילו שכב על זה חזיר־בר.”

“אני מאמין לך,” אמר סא"ל וורזאל.

“מה אתה רוצה?” נאנח האל"מ, “אשתי עוד יותר שמנה. נו, בלילה השני יעצה לי אשתי: 'אתה יודע מה, נכניס את זה לקופסה הזאת שנשארה לנו מהמקרוני, ובלילה נחביא את זה במזווה. אני ממילא נועלת את המזווה ללילה ולוקחת את המפתח אליי, אומרת האשה – זאת לדעת שיש לנו עוזרת בית שמנה נורא שאוכלת הכל. ‘שם אף אחד לא יחפש את זה, מה?’ נו, טוב; זה מצא חן בעיני.”

“האם בחלון של המזווה יש שמשה אחת או שמשה כפולה?” קטע אותו סא"ל וורזאל.

“לכל השדים והרוחות,” התפוצץ האל"מ. “זה לא עלה על דעתי! שמשה אחת! אני כל הזמן חשבתי על הפריצה הזאת בסאזאבה ושטויות כאלה, ושכחתי להסתכל בחלון! עסק ביש מקולל!”

“אז תמשיך,” דירבן אותו הסא"ל.

“נו, מה יש להמשיך. בשתיים בלילה שומעת האשה צריחה של העוזרת. הלכה ושאלה, מה קרה, ומרי צורחת: במזווה יש גנב! האשה רצה להביא את המפתח ואותי, אני טס עם אקדח שלוף אל המזווה והנה העסק הביש: החלון במזווה שבור, כלומר פרוץ בְלוֹם, והקופסה עם התיק איננה. והגנב גם כן איננו. זה הכל,” פלט האל"מ אנחת הקלה.

סא"ל וורזאל תופף באצבעותיו על השולחן. “ותגיד לי, המפקד, האם ידע מישהו שהתיק אצלך בבית?”

האל“מ המסכן פרס את ידיו. “אני לא יודע. חבר, המרגלים הנבזים האלה מרחרחים את הכל.” תוך כדי כך הוא נזכר בתפקידו של סא”ל וורזאל וניכרה בו מבוכה. “ר”ל שאלה אנשים חכמים מאד," תיקן את עצמו בקול נכאים. “אני לא אמרתי את זה לאף אחד, בהן צדקי. יתר על כן,” הוא הוסיף בנימת נצחון, “אף אחד לא יכול היה לדעת שהכנסתי את זה לפח הזה ממקרוני.”

“ואיפה הכנסתם את זה לתוך הפח הזה?” שאל הסא"ל כאילו דרך אגב.

“כאן, ליד השולחן הזה.”

“איפה היתה מונחת הקופסה?”

“חכה,” ניסה אל"מ להיזכר, “אני ישבתי כאן, והקופסה היתה לפני.”

הסא"ל נשען על השולחן והסתכל כחולם בעד החלון. באור השחר המפציע הצטיירה צללית של וילה באפור ואדום עמום. “מי גר שם?” שאל ברפיון.

האל"מ הלם בשולחן. “לכל השדים, בזה לא נזכרתי! חכה, שם גר איזה יהודי, מנהל בנק או משהו כזה. עניין מחורבן – עכשיו אני מתחיל להבין! וורזאל, נדמה לי שעלינו על העקבות!”

“אני הייתי רוצה לראות את המזווה,” חמק הסא"ל מתגובה.

“בוא, נלך. כאן, כאן,” הוביל אותו האל“מ בלהט. “הנה זה. על המדף העליון היתה הקופסה. מרי,” שאג האל”מ, “פה אין מה לראות. לכי לעליית הגג או למרתף!”

הסא"ל לבש כפפות והניף את עצמו עד לחלון שהיה גבוה קמעה. “כלי הפריצה היה מפסלת,” אמר לאחר שראה את החלון. “מסגרת החלון היא כמובן מעץ רך; המפקד, את זה יכול לפרוץ כל נער.”

“עסק ביש,” השתומם האל"מ. “שייקח האופל את האנשים שמייצרים חלונות מזופתים שכאלה!”

בחוץ, לפני הסורג, ניצבו שני חיילים.

“זאת משטרה צבאית?” שאל סא"ל וורזאל. “זה בסדר. אני עוד אסתכל מבחוץ. המפקד, עלי להשיא לך עצה שלא לעזוב את הבית עד לקבלת פקודה אחרת.”

“כמובן,” הסכים האל"מ. “ולמה בעצם?”

“שתעמוד לרשות מי שצריך, במקרה ש – – שני החיילים יישארו כמובן כאן.”

האל"מ נשף בכבדות ובלע משהו. “אני מבין. לא היית רוצה קצת קפה? אשתי יכולה לבשל לך.”

“עכשיו אין לי זמן,” אמר הסא"ל ביובש. “על התיק שנגנב כמובן בינתיים אין לספר לאף אחד; מלבד אם… אם יקראו לך. ועוד דבר: לעוזרת הבית אתה אומר שהגנב הזה גנב איזה קופסאות שימורים, לא יותר.”

“תשמע,” אמר האל"מ בייאוש, “אתה הלא תמצא את התיק, נכון?”

“אשתדל,” אמר הסא"ל והצדיע.

אותו בוקר ישב אל“מ האמפל כמו התגלמות של אסון. לרגעים דימה לעצמו כיצד יבואו שני קצינים לעצור אותו; לרגעים היה מהרהר מה עושה סא”ל וורזאל אותו רגע, ואיך הוא מפעיל עכשיו את כל המנגנון הגדול והסמוי של שירותי המודיעין הצבאיים. הוא ראה בעיני רוחו אזעקה במטה הכללי ונאנח.

“קארלוש,” אמרה לו אשתו בפעם העשרים (את אקדחו כבר מזמן החביאה במזוודתה של העוזרת, לשם זהירות), “לא היית רוצה לאכול משהו?”

''תעזבי אותי, לכל הרוחות," נבח האל"מ. “אני חושב שהיהודי הזה ממול ראה את זה.”

הגברת נאנחה והלכה לבכות במטבח.

נשמע צלצול חד של הפעמון. האלוף־משנה הזדקף, בכדי לקבל בהדר צבאי הולם את הקצינים הבאים לעצור אותו. (על מי זה יוטל? חשב בפיזור הדעת.) אבל במקום הקצינים נכנס גוץ אדמוני, כובע עגול ונוקשה בידו, וחשף כלפי האל"מ שיני סנאי. “סליחה, אני פישטורה ממטה המשטרה.”

“מה אתה רוצה?” אמר האל"מ בקרירות ועבר בתנועה אטית מעמידת דום לעמידת נוח.

“נמסר לנו שגנבו אצלכם במזווה,” צחקקו שיניו של מר פישטורה בנימה שאמרה לרמוז על שותפות לסוד. “אז באתי.”

“ומה זה עסקך?” נבח האל"מ.

“סליחה,” קרנו פני מר פישטורה, “זה האיזור שלנו. העוזרת שלכם סיפרה הבוקר במאפיה, שגנבו אצלכם משהו במזווה, אז אני אומר, אדוני המפקח, אני אקפוץ לשם, הלא כן?”

“זה לא שווה את המאמץ,” רטן האל"מ בנסיון לדחות אותו. “גנבו רק… רק קופסת מקרוני. אני מבקש שתעזוב את העניין.”

“זה מוזר,” סבר מר פישטורה, “שלא לקחו יותר.”

“זה באמת מוזר,” אמר האל"מ במרירות. “אבל זה לא עסקך.”

“כנראה שמישהו הפריע להם,” אורו פני מר פישטורה בהארת פתע.

“אז צאתך לשלום, אדוני,” קטע אותו האל"מ.

“סליחה,” אמר מר פישטורה וחיוך של אי אמון שפוך על פניו, “אני צריך קודם לראות את המזווה.”

האל"מ חשב להתפוצץ, אבל נכנע למצוקתו. “אז בוא,” אמר באי רצון והוביל את הגוץ אל המזווה.

מר פישטורה התבונן סביב־סביב בחדרון הצר. “נו, כן,” אמר בסיפוק, “פריצה במפסלת; זה יכול להיות פפק או אנדרליק.”

“סליחה??” שאל האל"מ בטון חריף.

“את זה עשה או פפק או אנדרליק; אבל פפק עכשיו אולי יושב. אילו היתה פרוצה רק הזכוכית, אז זה יכול להיות דונדר, לויזה, נובאק, הוסיצ’קה או קלימנט. אבל ככה זה בטח אנדרליק.”

“רק שלא תטעה,” נהם האל"מ.

“שאולי הופיע מישהו חדש שהולך על מזווים?” הרצינו פניו של מר פישטורה. “זה אולי לא. זאת לדעת שגם מרטל הולך לפעמים על חלונות במפסלת, אבל הוא לא הולך על מזווים, אף פעם לא, אדוני; הוא נכנס לדירות דרך בית השימוש ותמיד לוקח רק כביסה.” מר פישטורה חשף את שיני הסנאי. “נו, אני אתן קפיצה לאנדרליק.”

“תמסור לו דרישת שלום ממני,” נהם האל"מ. זה לא ייאמן, הוא הרהר, לאחר שנעזב לאנחות דאגותיו, כמה שהמשטרה הזאת בלתי יעילה. לפחות לוא היו מחפשים טביעות אצבעות, או עקבות – טוב, זאת השיטה המקצועית. אבל לגשת לזה בטפשות כזאת – איפה המשטרה ואיפה הריגול הבינלאומי! – הייתי רוצה לדעת מה עושה עכשיו וורזאל.

הוא לא עמד בנסיון והתקשר טלפונית לסא“ל וורזאל; אחרי השתוללות של חצי שעה הוא קיבל סוף־סוף את הקשר. “הלו,” הוא קרא בקול שכולו דבש, “מדבר האמפל. אני מבקש ממך, לאן הגיעו – אני יודע שאינך יכול להגיד, אבל אני רק – אני יודע, אבל לוא רק הואלת לומר לי, האם כבר – אלוהים אדירים – עוד כלום? – אני יודע שזה מקרה קשה, אבל – רגע אחד, וורזאל, אני מבקש. אני חשבתי, שאולי אני, מהאמצעים הפרטיים שלי, אתה מבין, מוכן לתת עשרת אלפים למי שיתפוס את הגנב. אין לי יותר, אבל ברור, בעד שירות כזה – אני יודע שלא; אבל אני מתכוון באופן לגמרי פרטי – נו ברור, זה יהיה ענייני האישי; דרך השירות זה בלתי אפשרי. – אולי אפשר לחלק את זה בין הבלשים האזרחיים האלה, מה? – אבל כמובן, אתה לא יודע מכלום; אבל אילו רמזת לאנשים האלה איכשהו, שאלוף משנה האמפל הבטיח עשרת אלפים – אז טוב, אז שיגיד את זה הרס”ר שלך. אני מבקש ממך, חבר! – אז סלח לי. ותודה לך.”

לאל"מ האמפל הוקל במקצת לאחר החלטתו רחבת הלב; היה לו הרושם שעכשיו לפחות יש לו חלק במרדף אחר המרגל בן־הגנבים הארור. הוא שכב על הספה, כי הוא היה עייף מההתרגשות, והעלה בדמיונו מאה, מאתיים, שלוש מאות גברים (כולם אדמונים וכולם חושפים שיני סנאים כמו מר פישטורה) בודקים את הרכבות, עוצרים מכוניות בדהרתן אל הגבולות, אורבים לטרפם בקרני רחובות ומזנקים עליו באומרם את מלות הקסם: “בשם החוק. בוא אתי ובלום את פיך.” אחר־כך הוא חלם שהוא נבחן בבליסטיקה באקדמיה הצבאית, אשר על כן נאנח בכבדות והתעורר שטוף זיעה. מישהו צלצל.

אל"מ האמפל קפץ ממשכבו וניסה להכניס סדר במחשבותיו. בדלת הופיעו שיני הסנאי של מר פישטורה. “הנה אני כאן,” אמרו שיני הסנאי. "אז נכון, אדוני, זה היה הוא. "

“מי?” ניסה האל"מ להבין.

“נו, הלא אנדרליק.” מר פישטורה השתומם, עד שחדל לחשוף שיניים. “מי אם לא הוא? פפק באמת יושב כרגע.”

“מה כל העניין עם האנדרליק הזה, כל הזמן?” גער בו האל"מ בקוצר רוח.

מר פישטורה פער לרווחה את עיניו הבהירות. “הלא הוא גנב את המקרוני מהמזווה,” הוא אמר בהדגשה יתרה. “כבר לקחו אותו לתחנה. סליחה, אני באתי לשאול – כלומר אנדרליק זה טוען שבקופסה הזאת לא היו בכלל מקרוני, רק איזה ניירות. אז אני מבקש לדעת האם הסיפור שלו נכון.”

“בן־אדם,” צעק האל"מ בנשימה חנוקה, “איפה הניירות האלה?”

“בכיס שלי,” חשף מר פישטורה את שיניו. “איפה רק שמתי –” אמר תוך שהוא מחטט בשקית שבידיו, “– – הנה זה. האם זה שלך, אדוני?”

האל"מ חטף מידיו את התיק היקר מכל, המעוך, הנושא את המספר 139/VII– ג'. עיניו נתמלאו דמעות הקלה. “בן־אדם היקר מפז,” הוא פלט אנחת רווחה, “אני הייתי נותן בעד זה – אינני יודע מה. אשה,” צרח, "בואי, בואי. זהו המפקח – הפקד – אה – "

“הסוכן פישטורה,” אמר הגוץ, והראה את שיניו בהבעת שמחה.

“אז הוא שמצא את התיק הגנוב,” צהל האל"מ. “גשי, אשה, והביאי כוסיות וקוניאק. אדון פישטורה, אני הייתי… אפילו אינך יודע איך… עליך לדעת… תתכבד, מר פישטורה.”

“אבל זה לא היה כלום,” צחקו שיניו של מר פשטורה. “אדוני, זה משקה – משהו! כן, והקופסה, גברתי, היא בתחנה.”

“שיקח האופל את הקופסה,” רעם קולו של האל"מ. “רק תגיד, מר פישטורה היקר, איך מצאת את התיק הזה כל כך מהר? לחיים, אדון פישטורה!”

“לבריאותך, אדוני,” אמר מר פישטורה בנימוס. “אבל זה באמת שום דבר. כאשר עוקרים חלון במזווה, אנחנו הולכים או אל אנדרליק או אל פפק, אבל פפק עכשיו עושה חודשיים בכלא. אם זה בעליית הגג, אז יש לנו את פיסצקי, טונדרה החיגר, קנר, זימה או הוסקה.”

“מה אתה אומר,” התפעל אל"מ האמפל. “תגיד, מה אם זה נגיד מקרה של ריגול? לחיים, מר פישטורה!”

“תודה רבה, אדוני. – – מה שנוגע לריגול, זה לא קיים אצלנו. אבל ידיות דלת מפליז, זה או צ’נק או פינקוס, חוטי נחושת עושה עכשיו רק אחד, איזה טאושק, ואם זה צינורות, אז זה מוכרח להיות הנאוסק, בוכטה או שלזינגר. אדוני, אנחנו הולכים על בטוח. ופורצי קופות יש לנו מכל המדינה. עכשיו מספרם – אופ! – מגיע לעשרים ושבעה, אבל ששה מהם יושבים.”

“מגיע להם,” הכריז האל"מ בקול צמא דם. “אדון פישטורה, שתה משהו!”

“תודה לך, אדוני,” אמר מר פישטורה, “אני לא שותה הרבה. כדבריך, לחיים. אלה – אופ! – המנוולים, אין להם טיפה של אינטליגנציה, אדוני; כל אחד יודע רק קונץ אחד, ואותו הוא עושה עד שאנחנו שוב תופסים אותו. כמו זה אנדרליק. ‘אה’, הוא אומר כשרק ראה אותי, ‘זהו אדון פישטורה בגלל המזווה. אדון פישטורה, כל העניין לא היה כדאי, תפסתי רק איזה נייר בקופסה. הלא הייתי מוכרח לעשות ויברח לפני שהספקתי לעשות משהו.’ – אז בוא, אני אומר לו, מטומטם, תוציא בעד זה לפחות שנה.”

“שנה בכלא?” אמר האל"מ מתוך השתתפות בצער. “זה לא יותר מדי?”

“אבל זאת הלא פריצה,” חשף מר פישטורה את שיניו. “אז תודה רבה, אדוני; יש לי היום עוד איזה חלון ראווה, זה כנראה קלצ’קה או רודל. ואם תצטרכו משהו, אז תשאלו בתחנה. מספיק להגיד מר פישטורה.”

“אני מבקש ממך, אדוני,” אמר האל"מ. "אילו הסכמת – הממ – בעד השירות הזה – – עליך לדעת, התיק הזה… לא משהו מיוחד, אבל… לא הייתי רוצה לאבד אותו, אתה מבין? אז לוא הסכמת לקבל בעד השירות הזה – – "אמר מהר ותחב לידו של מר פישטורה שטר של חמישים כתר.

מר פישטורה היה מופתע ונרגש, עד כי הרצין. “לא היה צורך,” אמר תוך שהוא תוחב את היד המחזיקה את השטר לכיסו. “זה לא היה כלום – – אז תודה רבה לך, אדוני; ואם פעם תצטרכו – –”

★

“נתתי לו חמישים,” אמר אל"מ האמפל לאשתו בארשת של נדיבות. “עשרים היו מספיקים בשביל פרח שכזה, אבל – –” אלוף־משנה האמפל עשה ג’סטה של רוחב לב. “העיקר שהתיק הארור הזה נמצא.”

“אדון קוֹלְדָה,” אמר מר פצובסקי לרס"ר המשטרה קולדה, “יש לי משהו בשבילך.” זאת לדעת שמר פצובסקי היה בימי האימפריה האוסטרית שוטר, אפילו שוטר ביחידת פרשים; אבל אחרי המלחמה איכשהו לא הסתגל לתנאים החדשים, פרש לגמלאות, הסתובב קצת בעולם וסופו ששכר את הפונדק “יפה נוף”; אמנם המקום קצת מבודד, אבל כיום מתחילים הבריות לאהוב את היציאה הזאת לטיולים, תצפיות, רחיצה באגם ודברים שכאלה. “אדון קולדה,” אמר, אם כן, מר פצובסקי, “אני לא מבין משהו. יש לי אורח אחד, כבר שבועיים; קוראים לו רדל או איכשהו. מה אגיד ומה אומר, הוא משלם בסדר, זה כן, לא שותה ולא משחק בקלפים, אבל… אתה יודע מה,” אמר מר פצובסקי לבסוף, “תבוא פעם לשים עליו עין.”

“ומה אתו?” שאל מר קולדה.

“זה בדיוק הענין,” אמר מר פצובסקי באי נחת, “אני לא יודע. שום דבר לא מיוחד בו, אבל – – איך לומר לך? האיש לא מוצא חן בעיני. נו.”

“רדל, רדל,” חכך רס"ר המשטרה קולדה בזכרונו. “השם לא אומר לי כלום. מה מקצועו?”

“אני לא יודע,” אמר מר פצובסקי. “הוא אומר שהוא פקיד בנק; אבל אני לא מסוגל להוציא ממנו באיזה בנק הוא עובד. לא מוצא חן בעיני. הוא אמנם כזה אדיב וחביב, אבל – – ודואר גם לא מקבל. לי יש רושם שהוא מתחמק מהבריות. וזה לא מוצא חן בעיני.”

“מה ז’ת אומרת מתחמק מהבריות?” רצה רס"ר קולדה לדעת.

“הוא אפילו לא מתחמק,” אמר מר פצובסקי באי בטחון, “אבל… תגיד לי, מי יוצא בספטמבר לכפר? וכאשר נעצרת מכונית בפתח הבית, אז הוא קם אפילו באמצע הארוחה ועולה לחדר שלו. ובכן, ככה זה. אני אומר לך, רדל זה לא מוצא חן בעיני.”

מר קולדה הרהר קמעה. “אז אתה יודע מה, אדון פצובסקי,” הוא פסק, “תגיד לו למשל שאתה סוגר את הפונדק בסתיו. שילך לו לפראג או למחוז אחר, וגמרנו! למה שהוא יהיה דווקא אצלנו? זהו.”

למחרת היום, ראשון בשבת, שב הג’נדארם הצעיר, הוריך, המכונה Márinka או Pánenka¹ מסיורו; בדרך עלה בדעתו, אתעכב בפונדק, והוא שם את פעמיו הישר משפת היער אל הפונדק “יפה נוף”. כאשר הגיע לכניסה האחורית, הוא עצר לנקות את מקטרתו. בתוך כך הוא שמע לפתע צליל של חלון נטרק בקומה השניה ומייד אחר־כך נפל משהו כבד ארצה, מאחוריו. פננקה רץ אל החצר ותפס שם, בכתפו, אדם, שקפץ, ככה בלי סיבה, מהחלון. “אדוני,” הוא אמר בקול גוער, “מה אתה עושה?”

האיש שהוא אחז בכתפו, היה חוור וחסר הבעה. “ומדוע שלא אקפוץ?” הוא שאל בקול רפה. “אני הלא גר פה.”

השוטר פננקה הרהר שעה קלה במצב. “זה ייתכן,” הוא אמר, “אבל לא מוצא חן בעיני שאתה קופץ מהחלון.”

“אני לא ידעתי שזה אסור,” התנצל האיש חסר ההבעה. “תשאל את מר פצובסקי האם אני גר כאן. שמי רדל, עליך לדעת.”

“ייתכן,” אמר השוטר פננקה. “תראה לי את הניירות שלך.”

“ניירות?” אמר מר רדל בהיסוס. “אין לי אתי שום ניירות. אבל אני יכול לכתוב שישלחו לי.”

“אנחנו כבר נכתוב בעצמנו,” אמר פננקה באדיבות. “בוא אתי, מר רדל.”

“לאן?” התגונן מר רדל, שפניו האפירו. “באיזו זכות… באיזו רשות את רוצה לעצור אותי?”

“כי אתה לא מוצא חן בעיני, אדון רדל,” הכריז פננקה. “אל תדבר הרבה ובוא.”

בתחנת משמר הגבול ישב רס"ר קולדה, נעול נעלי בית, עישן מקטרת ארוכה, וקרא בפרסומי המשטרה. כאשר ראה את פננקה עם מר רדל, הוא פתח בצעקות: “אל־אלוהים, מארינקה, מה אתה עושה? האם אפילו בראשון בשבת לא מגיע לי קצת שקט? למה אתה מביא לי אנשים דווקא ביום השבתון?”

“המפקד,” דיווח פננקה, “האיש הזה לא מוצא חן בעיני. כאשר הוא ראה שאני מתקרב לפונדק, הוא קפץ מהחלון לחצר ורצה להסתלק אל היער. וניירות גם כן אין לו. אז עצרתי אותו. זהו אחד רדל.”

“אה,” אמר מר קולדה מתוך עניין, “אדון רדל. אז תפסנו אותך, אדון רדל.”

“אתם הלא לא יכולים לעצור אותי,” אמר מר רדל בכעס.

“נכון, אנחנו לא יכולים,” הסכים מר קולדה. “אבל אנחנו יכולים לעכב אותך, אמת? מארינקה, קפוץ לפונדק שמה, תערוך חיפוש בחדרו של מר רדל, ותשלח הנה את החפצים שלו. שב לך, מר רדל.”

“אני… אני מסרב למסור כל הודעה,” גמגם מר רדל נרגש כולו. “אני אתלונן… אני מוחה – –”

“אלוהים שבשמיים, אתה לא מוצא חן בעיני, אדון רדל!” נאנח מר קולדה. “אני לא אתעסק אתך. שב שמה ובלום את פיך.” אחר תפס את העתון והמשיך בקריאה.

“תסתכל, מר רדל,” אמר אחרי שעה קלה, “רואים לך בעיניים שמשהו לא בסדר אתך. אני במקומך הייתי אומר את הכל, ומתפטר מזה. אבל אם אינך רוצה, אז גם טוב.”

מר רדל ישב חוור ושטוף זעה; מר קולדה התבונן בו, מחרחר מתוך רגש בחילה, ואחר כך הלך לטפל בפטריות שהיה מייבש מעל לתנור.

“תראה, מר רדל,” פתח שוב לאחר הפסקה, “אנחנו הולכים לברר את זהותך; בינתיים אתה תשב בחדר המעצר ואף אחד לא ידבר אתך. בן־אדם, אל תהיה גועל נפש כזה!”

מר רדל התמיד בשתיקתו העיקשת, ומר קולדה, תוך נהמות גועל, ניקה את מקטרתו. “נו, כן,” אמר, “אז תסתכל; זה יכול לקחת אולי חודש עד שנקבע את זהותך; אבל את החודש הזה לא יחשיבו לך בחישוב תקופת העונש. זה הלא חבל, להפסיד ככה חודש של תקופת מאסר!”

“ואם אני מודה,” אמר מר רדל בהיסוס, "אז… "

“אז יוציאו נגדך פקודת מעצר לצורך חקירה, אתה מבין?” הסביר מר קולדה, “וזה נכנס לתקופת העונש. תעשה מה שאתה מבין. אתה לא מוצא חן בעיני, אני אשמח מאד כשיקחו אותך מפה לחדר המעצר של בית המשפט. ובכן ככה זה, אדון רדל.”

מר רדל נאנח; מעיניו התוהות השתקף מבע מעורר רחמים כשל אדם נרדף. “מדוע,” הוא הוציא בקושי, “מדוע כל אחד אומר שאני לא מוצא חן בעיניו?”

“כי אתה מפחד,” אמר מר קולדה בהגיון בריא. “אתה מסתיר משהו, אדון רדל, ואת זאת אף אחד לא אוהב. מדוע אתה לא מסתכל לאף אחד בעיניים? אתה לא רגוע. זהו, אדון רדל.”

“רוזנר.” אמר האיש החוור בדכדוך.

מר קולדה חכך בזכרונו. “רוזנר, רוזנר, חכה, איזה רוזנר? זה נשמע לי מוכר.”

“נו, ובכן, רוזנר פרדיננד.”

“רוזנר פרדיננד,” חזר מר קולדה, "זה כבר יותר ברור לי. רוזנר פרדיננד… "

“בנק הפקדונות של וינה,” סייע האיש החוור.

“אה!” קרא מר קולדה בעליצות. “מעילה. אני נזכר. נו, כן, רוזנר! בן־אדם, כבר שלוש שנים יש לנו פקודת מעצר נגדך! אז אתה רוזנר,” חזר על דבריו, מאושר, “למה לא אמרת מייד? תסתכל, כמעט שזרקתי אותך החוצה, ואתה הוא רוזנר! מארינקה,” צהל כלפי השוטר הוריך שנכנס אותו רגע, “הלא זהו רוזנר המועל!”

“כלומר,” נרתע רוזנר כמתוך כאב.

“אבל רוזנר,” ניחם אותו מר קולדה, “אתה תתרגל. תהיה שמח שזה בחוץ. אל אלוהים, בן־אדם, איפה הסתתרת במשך שלוש השנים האלה?”

“מה זה הסתתרתי,” אמר רוזנר במרירות. “או בקרונות שינה ברכבות או בבתי המלון היקרים ביותר. שם לא שואלים את הבן־אדם מי הוא ומאין הוא.”

“ישמרנו אלוהים,” אמר מר קולדה מתוך השתתפות בצער, “היו לך הוצאות נוראיות על זה, נכון?”

“ומה!” הקל על עצמו רוזנר. “אבל האם יכולתי ללכת לאיזה פונדק שיבואו לשם שוטרים לרחרח? אדוני, אני נאלצתי לחיות מעל ליכולתי כל הזמן! בשום מקום לא הייתי יותר משלושה לילות, עד להנה – ופה תפסתם אותי.”

“כמובן,” ניחם אותו מר קולדה. “אז כבר לא נשאר לך שום כסף, מה, רוזנר? זה היה ממילא הסוף.”

“ככה זה,” הסכים רוזנר. “אבל אגיד לך, הרבה יותר זמן כבר ממילא לא הייתי מחזיק מעמד. ריבונו של עולם, הלא במשך כל שלוש השנים האלה לא יכולתי לשוחח עם אף אחד מלב אל לב – עד שהגעתי הנה! אני לא יכולתי אפילו לגמור ארוחה! תמיד מישהו הסתכל לעברי ואני הייתי מוכרח להעלם… כולם ככה התבוננו בי,” התאונן רוזנר, “ואני ראיתי בכל אחד מישהו מהמשטרה. תחשוב על זה, אפילו במר פצובסקי.”

“את זה אל תיקח ללב,” אמר מר קולדה, “עליך לדעת שמר פצובסקי היה פעם במשטרה.”

“אתה רואה,” נהם רוזנר; “וכך צריך הבן־אדם להרגיש בטחון! מדוע כולם הסתכלו בי ככה? האם אני נראה כמו איזה פושע?” 

מר קולדה בחן אותו בקפידה. "אני אגיד לך משהו, רוזנר, " אמר, “עכשיו כבר לא; עכשיו אתה נראה כמו בן־אדם רגיל לגמרי. אבל לפני כן, חביבי, לא מצאת חן בעיני; אני לא יודע בעצם מה זה שלא היה אצלך בסדר… נו,” החליט, “מארינקה יקח אותך לבית המשפט. השעה עוד לא שש, אז יחשיבו לך את היום כיום מעצר. אלמלא זה היה יום ראשון, הייתי לוקח אותך לשם בעצמי, שתראה ש־ הממ, שאין לי כבר שום דבר נגדך. זאת היתה רק הזרות, רוזנר; אבל עכשיו הכל בסדר. מארינקה, תעצור אותו!”

★

“אתה יודע, מארינקה,” אמר אותו ערב מר קולדה, “אני אגיד לך, הרוזנר הזה די מצא חן בעיני. אדם די חביב, נכון? אני חושב שלא יתנו לו יותר משנה.”

“אני המלצתי,” אמר הג’נדארם פננקה תוך שהוא מסמיק, “שיתנו לו שתי שמיכות. הוא כבר לא רגיל לישון על דרגש…”

“טוב עשית,” סבר מר קולדה. “אני אגיד לסוהר שיחליף אתו מפעם לפעם מלה. שהרוזנר הזה ככה יראה, שהוא שוב בין בני אדם.”

היה זה אירוע משטרתי רגיל: בשעה ארבע בבוקר דרסה מכונית ברחוב ז’יטנה זקנה שיכורה, וברחה במהירות רבה מהמקום. ועכשיו הוטל על הצוער ד"ר מייזליק לחקור את זהות המכונית. צוער צעיר כזה לוקח את העניינים ברצינות.

“הממ,” אמר ד"ר מייזליק לשוטר מסי 141, “אז אתה ראית ממרחק של שלוש מאות צעדים מכונית נוסעת במהירות רבה, ועל הארץ שרוע גוף אדם. מה הדבר הראשון שעשית?”

“קודם רצתי אל הנדרסת,” דיווח השוטר, “להגיש לה עזרה ראשונה.”

“קודם כל היית צריך לזהות את המכונית,” נהם ד"ר מייזליק, “ורק אחר־כך לדאוג לסבתא. אבל יכול להיות שאני הייתי נוהג כמוך,” הוסיף תוך שהוא מגרד את בלוריתו בעפרון. “ובכן, את מספר המכונית לא ראית; ומה בנוגע למכונית בכלל –?”

“אני חושב,” אמר שוטר מסי 141 בהיסוס, “שהיא היתה איכשהו כהה. אולי כחולה או אדומה. אי אפשר היה לראות בבירור בגלל העשן מהמפלט.”

“ריבונו של עולם,” קונן ד"ר מייזליק, “איך אפשר ככה לקבוע את זהות המכונית? האם עלי להתרוצץ מנהג לנהג ולשאול אותם: סליחה – האם דרסת אשה זקנה? נו, בן־אדם, מה אני צריך לעשות בזה?”

השוטר משך בכתפיו בחוסר ישע של כפוף למרות. “המפקד, הופיע אצלי עד אחד, אבל גם הוא לא יודע כלום. הנה, הוא מחכה בחוץ.”

“אז תכניס אותו,” אמר ד"ר מייזליק באי־רצון, וניסה לשווא לדלות משהו מהפרוטוקול הכחוש. “אבקש, שם ומקום מגורים,” אמר מכנית, מבלי אף להעיף מבט אל העד.

“קראליק יאן, סטודנט בהנדסת מכונות,” אמר העד בקול בוטח.

“אז אתה, אדוני, היית נוכח כאשר הבוקר בשעה ארבע דרסה מכונית בלתי מזוהה את בוז’נה מכאצ’ק.”

“כן; ועלי לומר שהנהג אשם. אני מבקש לומר, אדוני המפקח, הרחוב היה פנוי לגמרי; אילו האט הנהג ליד הצומת –”

“באיזה מרחק עמדת?” שיסע ד"ר מייזליק את דבריו.

“כעשרה צעדים. אני לוויתי את חברי מ – – מבית קפה, וכאשר עברנו ברחוב ז’יטנה –”

“מי הוא החבר שלך?” שוב הפסיק אותו ד"ר מייזליק. “הוא לא רשום אצלי.”

“ירוסלב נראד, משורר,” אמר העד בגאווה מסויימת, “אבל הוא וודאי לא יוכל לומר לך כלום.”

“מדוע לא?” נהם ד"ר מייזליק, במאמץ לתפוס קנה קש.

“כי הוא… הוא משורר שכזה. כאשר קרה האסון, הוא פרץ בבכי ורץ הביתה כמו ילד קטן. ובכן, כאשר היינו ברחוב ז’יטנה, הגיחה מאחור מכונית במהירות מטורפת –” 

“מה היה מספרה?”

“סליחה, את זאת אני לא יודע. לא שמתי לב. אני ראיתי את הנהיגה המטורפת, ואמרתי בלבי ש –”

“איזו מכונית זאת היתה?” הפסיק אותו ד"ר מייזליק.

“מנוע שריפה פנימית בן ארבעה טקטים,” אמר העד במומחיות. “בדגמי היצרנים אנו כמובן לא מתמצא.”

“ואיזה צבע? מי ישב בפנים? מכונית פתוחה או סגורה?”

“את זאת אינני יודע,” אמר העד המופתע. “אני חושב שזאת היתה מכונית שחורה; אבל לא שמתי לב מקרוב, כי, כאשר קרה האסון, אמרתי לנראד: תסתכל, הנבלות, דורסים בן־אדם ואפילו לא עוצרים!”

“הממ,” סבר ד"ר מייזליק באי שביעות רצון, “זאת אמנם תגובה מוסרית נכונה ובהחלט במקום, אבל אני הייתי מעדיף אילו שמת לב למספר המכונית. זה מדהים, אדוני, כמה אנשים לא מסוגלים להתבונן. אתה כמובן יודע שהנהג אשם, אתה מסיק נכונה שהאנשים האלה הם נבלות, אבל במספר לא תביט. לשפוט יודע כל אחד; אבל לשים לב לדברים בצורה מסודרת ועניינית – – אני מודה לך, מר קראליק; לא אעכב אותך יותר.”

כעבור שעה צלצל השוטר מסי 141 בדלת דירתה של בעלת הבית של המשורר ירוסלב נראד. כן, האדון המשורר בבית, אבל ישן. בראותו את השוטר בעד הדלת, פקח המשורר לרווחה עיניים קטנות ונדהמות; איכשהו לא הצליח להיזכר איזה מעשה עוול הוא עשה. לבסוף הוא תפס בשל מה עליו ללכת למשטרה. “האם זה מוכרח להיות?” שאל מתוך חוסר אמון. “עליך לדעת שאינני זוכר כלום; הייתי בלילה קצת – –”

“בגילופין,” אמר השוטר מתוך הבנה. “אדוני, אני הכרתי הרבה משוררים. אז, אדוני, תואיל להתלבש; לחכות לך?”

בעקבות זאת נכנסו המשורר והשוטר לשיחה ערה על מועדוני לילה, על החיים בכלל, על תופעות מוזרות בשמיים ונושאים מגוונים אחרים; רק פוליטיקה היתה זרה לשניהם. כך הגיע המשורר, תוך כדי שיחה ידידותית ומאלפת, לתחנת המשטרה.

“אתה הוא מר נראד ירוסלב, משורר,” אמר לו ד"ר מייזליק. “אדוני העד, אתה היית נוכח כאשר דרסה מכונית אלמונית את בוז’נה מכאצ’ק.”

“כן,” נשף המשורר.

“האם אתה יכול אולי לומר לי, איזו מכונית זאת היתה? האם היתה פתוחה או סגורה, איזה צבע, מי ישב בה, מה היה מספרה?”

המשורר אימץ את זכרונו. “את זאת אינני יודע,” אמר, “לא שמתי לב.”

“אתה לא נזכר בשום פרט?” לחץ ד"ר מייזליק.

“איפה,” אמר המשורר בכנות. “אתה יודע, אני לא שם אף פעם לב לפרטים.”

“אז תאמר לי בבקשה,” המשיך ד"ר מייזליק באירוניה, “למה כן שמת לב?”

“לכל האוירה,” אמר המשורר באופן סתמי. “אתה מבין, הרחוב הנטוש הזה… כזה ארוך… בדמדומי הבוקר… ואיך האשה הזאת נשארה שם שכובה – –” פתאום קפץ. “הלא אני כתבתי על זה משהו כאשר הגעתי הביתה!” הוא חיטט בכל הכיסים, שלף מהם המון פתקאות, מעטפות, חשבוניות וסמרטוטים אחרים. “לא, זה לא זה,” נהם, “זה גם לא – חכה, אולי זהו,” אמר, שקוע בהתבוננות בצד הפנימי של איזו מעטפה.

“תראה לי,” אמר ד"ר מייזליק בנימת מחילה.

“זה כלום,” התגונן המשורר. “אבל אם אתה רוצה, אקריא לך.” והוא דיקלם, תוך גלגול נלהב של עיניו ובסחיבה מתנגנת של ההברות הארוכות:

“וזה הכל,” הכריז ירוסלב נראד.

“אנא ממך,” אמר ד"ר מייזליק, “מה פירוש כל זה?”

“נו, פשוט, זה האסון עם המכונית הזאת,” התפלא המשורר. “באמת כל כך קשה להבין?”

“אני חושב שכן,” סבר ד"ר מייזליק בנימת ביקורת. “לי קצת קשה להבחין בזה שביום ה־15 ביולי בשעה ארבע לפנות בוקר ברחוב ז’יטנה דרסה מכונית מספר כך וכך את הקבצנית השיכורה בת הששים בוז’נה מכאצ’ק; הפצועה הובלה לבית החולים הכללי ונאבקת על חייה. את העובדות האלה לא מזכיר שירך, עד כמה שיכולתי להבחין. כך.”

“זאת רק המציאות הגולמית, אדוני,” שח המשורר וגרד את אפו. “אבל שיר הוא המציאות הפנימית. שיר – זה הדימויים הסוריאליסטיים החופשיים שאותם מעוררת המציאות בתת־ההכרה של המשורר, אתה מבין? אלה אסוציאציות חזותיות וקוליות כאלה. והקורא מוזמן להתמסר להן,” הכריז ירוסלב נראד בגערה. “ואז הוא יבין.”

“אנא ממך,” התפוצץ ד"ר מייזליק. "אבל חכה, תשאיל לי את היצירה הזאת שלך. תודה. אז הנה: ‘מצעד בתים שחורים קדימה צעד עמוד’ אנא הסבר לי – "

“הלא זה רחוב ז’יטנה,” אמר המשורר בקול שקט. “שתי שורות כאלה של בתים, אתה מבין?”

“ומדוע זה לא, למשל, שדרות נארודני?” שאל ד"ר מייזליק בספקנות.

“כי אלה לא כל כך ישרות,” נשמעה התשובה המשכנעת.

“אז הלאה. ‘השחר לו פורט על מנדולינה’ – נו, נניח. ‘מדוע, הנערה, כל כך תסמיקי’ – תסביר לי בבקשה, מאין צצה פה הבחורה?”

“דמדומים,” אמר המשורר לקונית.

“אהה, סלח לי. 'ניסע ב־120 כ"ס עד אל קצוי עולם' – –נו?”

“אז כנראה הגיעה המכונית,” הסביר המשורר.

“והיו לה 120 כוח סוס?”

“אני לא יודע; פירושו של דבר שהיא נסעה מהר. כאילו רוצה להגיע עד סוף העולם.”

“אה, כן. ‘שמא עד סינגפור’ – למען השם, תגיד לי, מדוע דווקא לסינגפור?”

המשורר משך בכתפיו. “אני כבר לא יודע. אולי כיון שיש שם מאלאיים.”

“ומה עניין המכונית אצל המאלאיים? הא?”

המשורר התפתל, מדוכדך. “אולי המכונית היתה חומה, אתה לא חושב?” אמר ממעמקי הרהוריו. “משהו חום בוודאי היה שם. אלמלא כן, מדוע סינגפור?”

“אז אתה רואה,” אמר ד“ר מייזליק, המכונית היתה אדומה, כחולה ושחורה. מה עלי לבחור?”

“תבחר חום,” יעץ המשורר. “זהו צבע נעים.”

“‘ובאבק הכביש שם אהבה לה מתפלשת נערה פרח שבור’” המשיך דייר מייזליק בקריאה. “הפרח השבור, זאת הקבצנית השיכורה?”

“אני הלא לא אכתוב על קבצנית שיכורה,” אמר המשורר, נעלב. “זאת פשוט אשה, אתה מבין?”

“אהה. ומה זה: ‘צוואר הברבור שדיים תוף ומצלתיים’ – אלה אסוציאציות חופשיות?” 

“תראה לי,” אמר המשורר, מופתע, ורכן על הנייר. ‘צוואר הברבור שדיים תוף ומצלתיים’ – מה זה צריך להיות?"

“זה מה שאני שואל,” נהם ד"ר מייזליק בנימה מעליבה קמעה.

“חכה,” הרהר המשורר, “משהו היה צריך להיות שם שהזכיר לי – תשמע, האם הספרה שתיים לא נראית לך כמו צוואר ברבור? תסתכל,” והוא רשם בעפרון 2.

“אהה,” אמר ד"ר מייזליק בתשומת לב. “ומה השדיים?”

“זה הלא 3, שתי קשתות, לא?” התפלא המשורר.

“עוד יש לך שם תוף ומצלתיים,” התפרץ איש המשטרה, כולו מתוח.

“תוף ומצלתיים,” חכך המשורר נראד בדעתו, “תוף ומצלתיים… זה יכול להיות חמש, לא? תסתכל,” ורשם את הספרה 5. "הבטן היא כמו תוף ומצלתיים למעלה – "

“חכה,” אמר ד"ר מייזליק ורשם לו על פתק את המספר 235. “האם אתה בטוח שמספר המכונית היה 235?”

“אני לא שמתי לב לשום מספר,” הודיע ירוסלב נראד בהחלטיות. “אבל משהו כזה היה חייב להיות שם – אחרת מאין זה היה מופיע?” הוא התפלא בהרהרו רכון על שירו. “אבל אתה יודע, זה המקום הטוב ביותר בכל השיר.”

★

כעבור יומיים ביקר ד"ר מייזליק אצל המשורר; המשורר לא ישן הפעם, אלא היתה אצלו איזו בחורה, והוא חיפש לשווא כסא פנוי להציע לאיש המשטרה.

“אני מוכרח לרוץ,” אמר ד"ר מייזליק. “אני רק באתי לספר לך שזאת באמת היתה מכונית מספר 235.”

“איזו מכונית?” השתומם המשורר.

“צוואר הברבור שדיים תוף ומצלתיים,” שפך ד"ר מייזליק בנשימה אחת. “וסינגפור גם.”

“אה, אני נזכר,” אמר הפייטן. “אתה רואה, זאת המציאות הפנימית. אתה רוצה שאקריא לך כמה שירים נוספים? עכשיו כבר תבין.”

“בפעם אחרת,” אמר איש המשטרה מהר. “כשיהיה לי שוב איזה מקרה קשה.”

מר יאניק זה איננו לא ד"ר יאניק מהמיניסטריון, ולא אותו יאניק שהרג ביריה את האיכר יירסה, ולא אותו מטורף יאניק שמספרים עליו שהוא עשה שלוש מאות עשרים ושש תאונות דרכים, אלא מר יאניק, בעל הפירמה יאניק את הולצ’ק, סיטונאי נייר וצלולוזה; הוא אדון כזה הגון וקצת נמוך קומה, שהיה יוצא בשעתו עם העלמה סבר, ואחר־כך מרוב ייאוש לא התחתן; בקיצור אותו יאניק, הידוע כ’יאניק־מהנייר', שלא תהיה טעות.

ובכן אותו מר יאניק הגיע לעניין הזה על טהרת המקרה, וזאת אי שם בעמק הסאזאבה, שבו היה מבלה את חופשות הקיץ; זה היה אז, כאשר חיפשו את הגוויה של רוז’נה רגנר, שנרצחה בידי חתנה יינדריך באשטה, אשר שפך על המנוחה נפט, שרף אותה והחביא אותה ביער. באשטה אמנם הורשע ברציחת רוז’נה, אבל את גופתה או עצמותיה לא הצליחו למצוא; תשעה ימים כבר סרקו השוטרים את היערות בשבילים שבהם הוביל אותם באשטה, הראה להם – פה ושם זה היה; הם חפרו וחפרו, ושום דבר בשום מקום. היה ברור שבאשטה מסיט אותם מהתוואי הנכון או מנסה להרויח זמן. הוא היה צעיר ממשפחה הגונה ובעלת נכסים, אותו יינדריך באשטה; אלא שהרופא כנראה לחץ על גולגלתו במלקחיים יתר על המידה שעה שנולד, בקיצור משהו לא היה בסדר אתו; אדם כזה סוטה ומוזר הוא היה. ובכן תשעה ימים הוא הוביל את השוטרים במעבה היער, חוור כמו מפלצת, עיניו מעוותות מאימה, מראה מייסר. השוטרים הלכו אחריו דרך ביצות וקוצים, סרים וזועפים, פלא שלא נשכו, וחשבו, נבלה, אנחנו נעייף אותך כך שבסוף תוביל אותנו לשם על אפך ועל חמתך! באשטה, שבקושי סחב עוד את רגליו, היה צונח שוב ושוב לארץ ומחרחר: “פה, פה קברתי אותה.”

“קום, באשטה,” צרח עליו שוטר. “פה זה לא היה! הלאה!”

באשטה התרומם בקושי ותוך שהוא מדדה על רגליו שלא נשמעו לו עוד, המשיך עוד כברת דרך, עד ששוב התמוטט מעייפות. ובכן היתה זאת תהלוכה כזאת: ארבעה שוטרים, שניים באזרחית, כמה שומרי יער ואיזה קשישים עם מכושים; ולידם נע, כאחוז עוית, שבר כלי מבעית של אדם, יינדריך באשטה.

מר יאניק הכיר את השוטרים מהפונדק; כתוצאה מכך הורשה להתלוות לתהלוכה הטראגית בדרכי היער, מבלי שמישהו יצעק עליו שאין לו פה מה לחפש. מלבד זאת הוא היה נושא אתו קופסאות של סרדינים, נקניק, קוניאק ודברים אחרים כגון אלה, אשר הלמו את צרכיהם של האדונים. ביום התשיעי היה כבר רע מאד, כל כך רע, שבלבו של מר יאניק גמלה החלטה: יותר אני לא משתתף בזה. השוטרים כבר ממש נבחו מזעם עצור, שומרי היער הודיעו שנמאס להם ויש להם עבודה אחרת, הקשישים עם המכושים נהמו שבעד עבודת פרך כזאת עשרים כתר ליום לא מספיק, ועל הארץ רעד והתפתל בעוויתות יינדריך באשטה, אדיש כבר לצעקותיהם וגערותיהם של השוטרים. ברגע זה של הפקר וחוסר אונים עשה מר יאניק משהו, שאיכשהו לא היה בתוכנית: הוא כרע ליד באשטה, תחב לידו לחמניה עם פיסת קותל ואמר בהבעת צער: “תסתכל, מר באשטה – נו, מר באשטה, האם אתה שומע?” באשטה פלט יללה ופרץ בבכי. “אני אמצא את זה… אני אמצא, אדון,” התייפח וניסה לקום; בו ברגע כבר ניגש אליו אחד החשאים והרים אותו כמעט ברוך. “רק תישען עלי, אדון באשטה,” הוא הפציר בו, “מר יאניק ייקח אותך מהצד השני, ככה. נו, מר באשטה, עכשיו אתה מראה למר יאניק איפה זה היה, אמת?”

שעה לאחר מכן ניצב יינדריך באשטה, מעשן סיגריה, מעל לגומה רדודה שממנה בלטה עצם ירך.

“האם זהו גופה של רוז’נה רגנר?” שאל רס"ר טרנקה בעצב.

“כן,” אמר יינדריך באשטה, רגוע, והוריד באצבע אפר מקצה הסיגריה אל תוך הקבר הפתוח. “האם מבקשים רבותי עוד משהו?” – –

“אתה יודע, אדוני,” אמר בערב בפונדק רס"ר טרנקה בשיחה עם מר יאניק, “אתה פסיכולוג, כל הכבוד. לחיים, אדוני! הגבר התרכך רק מזה שאמרת לו ‘מר באשטה’. הוא מאד החשיב את כבודו, מנוול אחד, ואנחנו – אנחנו נסחבנו אחריו – – תגיד לי, איך זה בא לך לחשוב שנימוס ישפיע עליו כך?”

“זה,” אמר גיבור היום, מסמיק בענוה, “זה היה סתם ככה, אתה מבין? אני, תבין, אני אומר לכל אחד ‘אדון’, רוצה לומר – היה לי צר עליו על אדון באשטה, ואז רציתי לתת לו את הלחמניה – –”

“אינסטינקט,” פסק רס"ר טרנקה. “אני קורא לזה חוש ריח ופסיכולוגיה. לחיים, מר יאניק!! עליך חבל, אתה היית צריך לבוא אלינו – –”

★

כמה זמן לאחר מכן נסע מר יאניק ברכבת הלילה לברטיסלבה; היתה שם אסיפה כללית של בעלי המניות של מפעל נייר סלובקי כלשהו, ומכיון שלמר יאניק היו בו אינטרסים חשובים, הוא רצה להיות נוכח. “אנא להעיר אותי לפני שנגיע לברטיסלבה,” ביקש ושידל את הקונדוקטור, “שלא יקחו אותי עד לתחנת הגבול.” לאחר מכן נכנס למיטה שבקרון השינה, שמח שהוא לבדו בתא, נשכב בה כדרך שמשכיבים בר מינן, חשב עוד קצת על מיני עסקים ונרדם. אפילו לא ידע מתי זה היה שהקונדוקטור פתח את התא לאיזה אדון, אשר התחיל מייד להתפשט וטיפס למיטה דלמעלה. מר יאניק ראה עוד בחצי־חלום זוג מכנסים, זוג רגליים שעירות במיוחד מתנדנדות ממעל, שמע גניחות של אדם המתכרבל בשמיכותיו, אחר־כך נשמע רק נקש קל של מפסק חשמלי ושוב נשתררה חשכה מטרטרת. מר יאניק חלם על דא ועל הא, לרוב שהוא נרדף על ידי רגליים שעירות, ולבסוף התעורר בעטיה של דומיה ארוכה שמתוכה נשמעה רק הקריאה “אז להתראות בז’ילינה!” – אשר על כן הוא קפץ ממשכבו והסתכל בעד החלון; הוא ראה שבחוץ מפציע השחר, שהרכבת עומדת בתחנת ברטיסלבה ושהקונדוקטור שכח להעיר אותו. מרוב בהלה הוא נמנע מלפתוח בקללות ובחפזון קדחתני לבש את מכנסיו ויתר חלקי הלבוש על הפיג’מה, מילא את כיסיו בפרטי הכבודה המתאימים וקפץ אל הרציף ממש ברגע שבו הרים פקיד התחנה את ידו להזנקת הרכבת.

“אוף,” ירק מר יאניק מעומק נשמתו, הרים את ידיו כמאיים בעקבות הרכבת המהירה והלך אל בית השימוש לסיים את לבישת בגדיו. כאשר הוא הגיע לבסוף לבדיקת תוכן כיסיו, הוא קפא על מקומו: בכיס החזה הוא מצא במקום ארנק אחד שניים: זה העבה יותר, שלא היה שלו, הכיל ששים שטרות צ’כוסלובקיים חדשים בני חמש מאות כתר. היה זה בעליל ארנקו של חברו האלמוני לנסיעה; אבל איך הוא הגיע לכיסו שלו, את זאת מר יאניק אחוז השינה לא היה מסוגל בשום פנים ואופן להעלות על דעתו. טוב; מובן מאליו, ראשית הוא חיפש מישהו מהמשטרה בכדי למסור את הארנק שלא היה שלו. המשטרה הניחה למר יאניק למשך פרק זמן לגווע מרעב ובינתיים טלפנה לגאלאנטה, שיודיעו לנוסע במיטה מס, 14 שארנקו נמצא בתחנת המשטרה בברטיסלבה. אחר־כך לקחו את פרטיו האישיים של מר יאניק והניחו לו ללכת לאכול ארוחת בוקר. לאחר־מכן חיפש אותו בן־אדם מהמשטרה ושאל אותו האם זאת לא טעות; האדון במיטה מס' 14, נאמר, טוען שלא חסר לו שום ארנק. מר יאניק נאלץ לחזור לתחנת המשטרה ולהסביר בפעם השניה איך הארנק הזה הגיע לידיו. בינתיים לקחו שני אדונים באזרחית את ששים שטרות הכסף לאי־שם, מר יאניק נאלץ לחכות חצי שעה, מוקף שני בלשים, ובסוף הביאו אותו לאיזה אדון גדול וחשוב במשטרה.

“אדוני,” אמר האדון, “זה עתה הברקנו לפארקאן־נאני, לעכב את הנוסע במיטה מסי 14. האם אתה יכול לתת לנו את תיאורו המדוייק?”

מר יאניק לא היה יכול לומר הרבה יותר מאשר שהנוסע הזה היה בעל רגליים שעירות במיוחד. האדון מהמשטרה לא היה מרוצה מכך יתר על המידה. “השטרות האלה, עליך לדעת, מזוייפים,” הוא אמר לפתע, “אתה צריך להשאר פה שנוכל לעמת אותך עם האיש הזה שנסעת אתו.”

מר יאניק קילל בלב את הקונדוקטור שלא העיר אותו בזמן ובכך גרם להגעת הארנק הארור לכיסו מרוב חפזון. כעבור שעה בערך הגיע מברק מפארקאן־נאני, שהנוסע במיטה מסי 14 ירד מהרכבת כבר בנובה זאמקי; לאן הוא הלך או נסע משם, לא ידוע.

“אדון יאניק,” אמר לבסוף האדון הבכיר מהמשטרה, “בינתיים לא נעכב אותך; אנחנו מעבירים את העניין למפקח הרושקה בפראג, זה הממונה על כספים מזוייפים; אבל אני אומר לך, זה עניין מאד רציני. אנא שוב במהירות האפשרית לפראג, הם כבר יזמינו אותך. בינתיים עלי להודות לך שתפסת למזלנו את הזיופים האלה. אדוני, זה לא יכול להיות סתם כך מקרה.”

עם שובו של מר יאניק לפראג, הוא נקרא מייד לבוא למטה המשטרה. שם קיבל אותו אדון אחד, ענק ושמן מאד שכולם קראו לו אדוני המפכ"ל, יחד עם אדם צהוב ומגוייד ששמו היה מפקח הרושקה. “שב, מר יאניק,” אמר האדון השמן וקרע את החותם מעל חבילה קטנה. “האם זהו הארנק אשר… אהמ, אשר מצאת בכיסך בתחנת הרכבת בברטיסלבה?”

“כן, אדוני,” נשף מר יאניק ביראת כבוד.

האדון השמן ספר את השטרות החדשים שהיו בארנק. “ששים יחידות,” אמר. “כולם מסדרה 27451. את המספר הזה כבר הבריקו לנו מחאב.”

האיש המגוייד נטל שטר אחד, עצם את עיניו והעביר אותו בין אצבעותיו, ולבסוף קרב אותו לאפו להריח אותו. “אז זה משטיירמארק,” אמר. “אלה מז’נבה לא כל כך דביקים.”

“שטיירמארק,” חזר האדון השמן, מהורהר, “שם הם עושים את זה בשביל בודפשט, נכון?”

האיש המגוייד רק מצמץ בעיניו. “כלומר עלי לנסוע לוינה,” סבר. “אבל משטרת וינה לא תסגיר לנו את הברנש הזה.”

“הממ,” נהם האדון השמן. “אז תנסה להביא אותו אלינו אחרת. אם אי אפשר יהיה אחרת, תגיד להם, שנסגיר להם תמורתו את לברהארט. דרך צלחה, הרושקה. ואתה, אדוני,” אמר בפנותו אל מר יאניק, “אני אפילו לא יודע איך להודות לך. אתה הלא זה שמצא את הבחורה של יינדריך באשטה, הלא כן?”

מר יאניק הסמיק. “זה היה סתם מקרה,” אמר במהירות. “אני באמת… לא היתה לי שום כוונה…”

“יש לך יד בת מול,” אמר האדון השמן מתוך הכרת תודה. “מר יאניק, זאת מתת כזאת מידי אלוהים. יש אנשים שבמהלך חייהם אינם מוצאים דבר, ואחר עולה מעצמו על המקרים הכי טובים. היית צריך להצטרף אלינו, אדון יאניק.”

“אני לא יכול,” התגונן מר יאניק. “אני הלא – יש לי העסק הזה שלי… מצליח בתחומו… פירמה נושנה עוד מימי סבא…”

“כרצונך,” נאנח האיש הגדול, “אבל חבל עליך. מזל כזה, לכל הרוחות, אין לכל אחד. אנחנו עוד נתראה, אדון יאניק.”

★

כחודש אחר־כך סעד מר יאניק לארוחת ערב בחברת עמית למקצוע מלייפציג. כמובן, ארוחה עסקית שכזאת איננה עניין של מה בכך; במיוחד הקוניאק היה יוצא מהכלל; בקיצור, למר יאניק לא היה כל חשק ללכת הביתה ברגל, ולפיכך הוא רמז בידו למוזג והורה: “מכונית!” כאשר יצא מהמלון, ראה שהמכונית כבר ממתינה לו בכניסה; הוא נכנס פנימה, טרק את הדלת, ובמצב הרוח שהיה שרוי בו שכח לחלוטין שלא אמר לנהג את כתובתו. מכל מקום המכונית זזה ומר יאניק, מכונס יפה בפינה, נרדם.

כמה זמן נמשכה הנסיעה הוא לא ידע; אבל הוא התעורר מזה שהמכונית נעצרה, והנהג פתח לפניו את הדלת ואמר: “הגענו, אדוני. אנא לעלות למעלה, אדוני.” מר יאניק אמנם השתומם מאד, היכן הוא נמצא, אבל כיון שלאחר הקוניאק ההוא לא היה איכפת לו כלום, הוא עלה בגרם מדרגות ופתח את הדלת, שמאחוריה הוא שמע שיחה קולנית. היו שם כעשרים איש, והם פנו בקוצר רוח אל עבר הדלת. לפתע השתררה דממה מוזרה; אחד האדונים קם וניגש אל מר יאניק: “מה אתה מחפש פה? מי אתה?”

איזו תדהמה שנפלה על אדון יאניק! הוא הכיר חמישה או ששה מהאדונים – הם היו אנשים עשירים, שסיפרו עליהם כאילו יש להם אי אלו התעניינויות פוליטיות יוצאות דופן; אלא שמר יאניק לא התערב בפוליטיקה. “שלום עליכם,” הוא אמר בידידות, “הנה אדון קאובק, ואדון הלר. היי, פרי! חבריא, אני צמא.”

“איך הגיע הנה הברנש הזה?” קצף אחד הנוכחים. “האם הוא משלנו?”

שני אדונים דחפו את מר יאניק אל הפרוזדור. “איך הגעת לכאן?” אמר אחד מהם בחריפות. “מי הזמין אותך הנה?”

מר יאניק התפכח מעצם הקול הבלתי ידידותי הזה. “איפה אני נמצא?” שאל ברוגזה. “לכל הרוחות, לאן הבאתם אותי?”

אחד האדונים ירד בריצה במדרגות והתנפל על הנהג. “אידיוט שכמוך,” שאג, “איפה אספת את האיש הזה?”

“ובכן, בפתח המלון,” התגונן הנהג. “אחרי הצהרים אמרו לי שעלי לחכות בעשר בערב בפתח המלון לאיזה אדון ולהביא אותו הנה. האדון הזה נכנס בדיוק בעשר לתוך המכונית ולא אמר כלום; אז נסעתי ישר הנה – –”

“אלהים אדירים,” צעק האדון למטה, “זה הלא מישהו אחר! בן־אדם, איזו דייסה שבישלת לנו!”

מר יאניק התיישב על המדרגות, נכנע לגורלו. “אה,” אמר כמי שבא על סיפוקו. “זאת איזו התכנסות סודית, נכון? עכשיו אתם חייבים לחנוק אותי למוות ולקבור אותי. תנו לי כוס מים!”

“אדוני,” אמר אחד מהשניים. “אתה טועה. שם בפנים לא יושב שום אדון קאובק ולא אדון הלר, אתה מבין? זאת טעות. אנחנו נחזיר אותך לפראג; עליך לסלוח שקרתה אי הבנה כזאת.”

“על לא דבר,” אמר מר יאניק ברוחב לב. “אני יודע שהנהג יירה בי בדרך ויקבור אותי ביער, וכבר לא איכפת לי. אני מטומטם שכחתי לתת לו את הכתובת שלי; וזה מה שיוצא לי מזה.”

“אתה שיכור, נכון?” שאל האדון האלמוני במידה של הקלה.

“חלקית,” הסכים מר יאניק. “אתה מבין, אני אכלתי ארוחת ערב עם מאייר מדרזדן. אני יאניק, סיטונאי נייר וצלולוזה,” הציג את עצמו בעודו יושב על המדרגות. “פירמה ותיקה, עוד מימי סבא.”

“לך שכב לישון,” יעץ לו האדון האלמוני. “כאשר תגמור לישון, אפילו לא תיזכר ש – הממ, שהפרענו לך.”

“נכון מאד,” אמר מר יאניק ברוב הדר. ‘לך לישון, אדוני.’ איפה המיטה שלי?"

“בבית,” אמר האדון הזר. “הנהג ייקח אותך הביתה. הרשה נא לי לעזור לך לקום.”

“אין צורך,” הסתייג מר יאניק. “אני לא כל כך שיכור כמוך. לך שכב לישון. נהג, לבובנץ'!”

המכונית יצאה לדרכה חזרה; ומר יאניק, ממצמץ בעורמה, שם לב היטב לדרך שבה נסעו.

★

בבוקר הוא טלפן למטה המשטרה למסור על ההרפתקה הלילית. “אדון יאניק,” ענה לו לאחר שעה קלה של שתיקה הקול מהמטה, “זה דבר מאד מעניין בשבילנו. אני מאד מבקש ממך לבוא מייד למטה.”

כאשר מר יאניק הגיע, המתינו לו כבר ארבעה אדונים עם השמן בראש. מר יאניק נתבקש לחזור על הסיפור, מה קרה ואת מי ראה. “מספר המכונית היה 705 NXX,” העיר האדון השמן. “מכונית פרטית. מתוך ששת האנשים שמר יאניק זיהה, שלושה הם חדשים לדידי. רבותי, אני אעזוב אתכם עכשיו. מר יאניק, אנא היכנס אלי.”

מר יאניק הרגיש קטן־קטן בחדר העבודה העצום של האדון השמן, שהתהלך אנה ואנה שקוע במחשבותיו. “אדון יאניק,” הוא אמר לבסוף, “ראשית כל עלי לבקש ממך: אף מלה לאף אחד על כל העניין הזה. טעמי מדינה, אתה מבין?”

מר יאניק הנהן בדומיה. אל־אלוהים, הוא חשב בלבו, למה שוב נכנסתי!

“אדון יאניק,” אמר לפתע האיש השמן, “אני לא רוצה להחניף לך, אבל אנחנו זקוקים לך. לך יש מזל שכזה – אומרים: שיטה; אבל בלש, שאין לו קצת מזל מטופש, לא שווה כלום. אנחנו זקוקים לאנשים בני מזל. שכל יש לנו; אבל אנחנו רוצים לקנות גם קצת מזל. אתה יודע מה – תצטרף אלינו.”

“ומה עם העסק שלי?” לחש מר יאניק מדוכדך כולו.

“שינהל אותו השותף שלך; אתה, עם מתת המזל שלך, מתבזבז שם. מה תגיד?”

“אני… אני רוצה עוד להרהר בדבר,” גמגם מר יאניק המסכן. “אני אחזור אליך תוך שבוע; אם זה מוכרח להיות… ואם יש לי הכשרון הזה… אני עוד לא יודע; אבל אני אחזור.”

“טוב,” אמר האיש השמן בלוחצו את ידו בחוזקה. “ואל תטיל ספק בכושרך. להתראות.”

★

לא חלף אפילו שבוע כאשר מר יאניק חזר. “הנה באתי,” צהל מלוא פניו הזוהרים.

“החלטת?” אמר האדון השמן.

“תודה לאל,” נאנח מר יאניק. “אני בא לומר לך שזה לא ילך, שאני לא מתאים לזה.”

“מה אתה סח? ומדוע לא?”

“תחשוב על זה,” הטיל מר יאניק את קלף נצחונו, “חמש שנים רימה אותי הגזבר שלי, ואני לא הרגשתי! אני אידיוט! תגיד בעצמך, אדוני, איזה בלש הייתי יכול להיות? חמש שנים אני יושב ליד נוכל כזה, ולא יודע כלום! אז אתה רואה, שאני לא שווה כלום! ואני כל כך פחדתי! אלוהים אדירים, כמה אני שמח שלא יצא מזה שום דבר! כך, ואני עכשיו מחוץ לעסק, הלא כן? תודה רבה־רבה!”

“כבוד השופט,” הודיע השוטר היידה לשופט השלום טוצ’ק, “יש לי פה פגיעה גופנית קשה אחת. לכל הרוחות, כמה שחם!”

“אז, בן־אדם, תתיישב לך בנוחיות,” יעץ לו כבוד השופט.

מר היידה השעין את רובהו בפינת החדר, התיר את חגורת השרד, ופתח את כפתורי מקטורנו. “אוף,” אמר. “פרחח ארור! אדוני השופט, מקרה כזה עוד לא היה לי. יסתכל כבודו.” בסיימו הרים משהו כבד, כרוך במטפחת כחולה, שקודם לכן הניחו ליד הדלת, פתח את הקשרים ושלף אבן בגודל גולגולת אדם. “יסתכל כבודו,” אמר בשנית ובהדגשה.

“מה זה צריך להיות?” שאל השופט, ושרט את האבן בעפרון. “זאת צפחה, נכון?”

“כן, וחתיכה ראויה להתכבד,” אישר מר היידה. “ובכן זו הודעתי, כבודו: ליסיצקי וואצלאוו, פועל במשרפת לבנים, בן תשע עשרה, הגר במפעל, רשמת? פגע או היכה באבן המצורפת בזה, במשקל חמשה קילוגרם, תשע מאות ארבעים ותשעה גרם, את האיכר פודיל פראנטישק מדולני אוייזד מספר 14, רשמת? בכתפו השמאלית, וגרם בכך לשבירת הפרק, פראקטורה של הכתף ועצם הבריח, לפצע מדמם בשריר הכתף, קריעת הגיד ונרתיק השריר, רשמת?”

“רשמתי,” אמר כבוד השופט. “ומה כל כך מיוחד בזה?”

“כבודו עוד יראה, אדוני,” הכריז מר היידה בהדגשה. “אני אספר את המקרה מתחילתו. ובכן, לפני שלושה ימים שלח מר פודיל להודיע לי הודעה. כבודו מכיר אותו מן הסתם.”

“מכיר,” אמר השופט. “הוא הופיע פה לפנינו פעם בגלל נשך ופעם – הממ –”

"זה היה בגלל משחקי מזל. ובכן זהו אותו פודיל. זאת לדעת, יש לו מטע דובדבנים המגיע עד לנהר; הנהר מתפתל שם ולכן הוא יותר רחב שם מאשר ביתר המקומות. ובכן אותו פודיל שלח אותו יום להודיע לי שקרה לו משהו. מצאתי אותו במיטה, גונח ומקלל. לדבריו הוא הלך בערב הקודם למטע לראות את הדובדבנים, ושם הוא תפס בתוך ענפי עץ איזה נער שמילא את כיסיו בדובדבנים. כבודו זוכר, הפודיל הזה הוא גס רוח קצת; אז הוא התיר את חגורתו, משך את הבחור ברגלו מהעץ ומתחיל להרביץ לו בחגורה. ברגע הזה קורא לו מישהו מעבר לנהר: ‘פודיל, הנח לילד הזה!’ הפודיל הזה רואה לא טוב, אני חושב שזה מהשתיה הרבה; הוא רק ראה שמישהו עומד שם מעבר לנהר ומסתכל בו. לכן הוא רק אמר, לשם בטחון: ‘זה לא עסקך, מנוול’, והמשיך להרביץ בבחור עוד יותר. ‘פודיל,’ צרח האדם ההוא מעבר לנהר, 'הנח לילד, אתה מבין? פודיל חשב מה זה כבר יכול לעשות לי, ולכן רק צעק: ‘שק לי ב…, אתה, מטומטם!’ רק הוציא את המלים, וכבר שכב על הארץ עם כאב נורא בכתף השמאלית; והאיש בגדה השניה אומר: ‘אני אראה לך, שוטה של איכר!’ שמע, את פודיל זה היו צריכים לקחת משם באלונקה, הוא לא היה יכול לקום על רגליו; ולידו היתה מונחת האבן הזאת. עוד בלילה נסעו להביא רופא; והרופא רצה להעביר את פודיל לבית החולים, כי כל העצמות שלו היו שבורות לרסיסים; אומרים שיד שמאלו תישאר נכה. אלא שפודיל לא רוצה ללכת לבית החולים עכשיו בזמן הקציר. ובכן בבוקר הוא שלח להודיע לי, שעלי לעצור את המצורע הנבזה, את החמור הזה שעשה לו את זה. נו, טוב.

“תשמע, כאשר הראו לי את האבן הזאת, אני נשארתי פעור פה; זאת אבן צפחה מעורבת בפיריט, כך שהיא כבדה יותר ממה שנראה. נסה בעצמך. אני לפי ההרגשה הערכתי אותה לששה קילו – וחסר רק חמשים ואחד גרם. אל־אלהים, לזרוק אבן כזאת צריך לדעת. אחר־כך הלכתי לראות את המטע ואת הנהר. במקום שהעשב היה מעוך, שם נפל זה פודיל; מהמקום הזה היו עוד שני מטר עד לקו המים; והנהר, אדוני, הנהר שם במבט ראשון רוחבו לפחות ארבעה עשר מטר, כי יש שם פיתול. אדוני השופט, אני התחלתי לצעוק ולקפוץ, ואני אומר, תביאו לי מהר חבל באורך של שמונה עשר מטר! אחר־כך תקעתי יתד במקום שפודיל זה נפל, קשרתי את קצה החוט ליתד, התפשטתי ושחיתי עם הקצה השני של החבל בפה אל הגדה השניה. לא היית מאמין, אדוני השופט; החבל הזה הספיק בדיוק עד לגדה השניה; ואחר־כך עוד יש שם דייק ורק למעלה השביל. אני מדדתי את זה שלוש פעמים: מהיתד הזאת עד לשביל המרחק הוא תשעה עשר מטר ועשרים ושבעה סנטימטר.”

“בן־אדם, היידה,” אמר השופט, “זה הלא בלתי אפשרי; תשעה עשר מטר, זה איזה מרחק; שמע, אולי עמד האיש הזה בתוך המים, כלומר באמצע הנהר?”

“גם אני חשבתי על זה,” אמר מר היידה. “אדוני השופט, בין שתי הגדות העומק הוא למעלה משני מטר, בגלל הפיתול. ואחרי האבן הזאת נותר עוד החלל הריק בדייק; אתה מבין, בגדה השניה עשו ריצוף תמיכה, שהמים לא יכרסמו את החוף. האדם הזה עקר את האבן מהדייק ויכול היה לזרוק אותה רק מהשביל, כי במים לא היה יכול לעמוד ומשיפוע הדייק היה מחליק. פירושו של דבר, שהוא זרק את האבן תשעה עשר פסיק עשרים ושבעה מטר. האם אתה יודע מה זה?”

“אולי היה לו מקלע,” העיר השופט בהיסוס.

מר היידה זרק מבט גוער אל עבר השופט. “כבודו אף פעם לא ירה ממקלע, נכון? ינסה נא לירות במקלע אבן של שתים עשרה ליברות; בשביל זה צריך קטפולט. אדוני, אני התייסרתי עם האבן הזאת יומיים; נסיתי להכין איזה מתקן זריקה, איזו לולאה, ולסובב אותה, כבודו מבין, כמו ביידוי פטיש; אני אומר לך, זה יפול מכל לולאה. אדוני, זאת היתה הדיפת כדור טהורה. והאם כבודו יודע,” זעק בהתרגשות, “האם כבודו יודע, מה זה? זה שיא עולמי. כך.”

“מה אתה אומר,” נדהם השופט.

“שיא עולמי,” חזר מר היידה בשנית בנימה חגיגית. “הכדור התקני אמנם כבד יותר, משקלו שבעה קילוגרם; אבל השיא של השנה בכדור התקני הוא ששה עשר מטר פחות כמה סנטימטרים. במשך תשע עשרה שנים, כבודו, היה השיא חמשה עשר וחצי מטר; עד אשר השנה הדף אמריקאי אחד, מה שמו, קוק או הירשפלד, כמעט ששה עשר. אז זה היה אומר לגבי כדור בן ששה קילוגרם – שמונה עשר או תשעה עשר מטר. ולנו יש כאן עשרים ושבעה סנטימטר יותר! כבוד השופט, הגבר הזה היה הודף את הכדור התקני ששה עשר ורבע לפחות, וזאת בלי אימון! אל־אלוהים, ששה עשר ורבע מטר! כבוד השופט, אני הודף כדור ותיק; בסיביר¹ היו הבחורים קוראים לי תמיד, היידה, זרוק את זה שמה – אני מתכוון לרימון יד, כבודו מבין? ובוולאדיבוסטוק הייתי מתחרה בחיילי המארינס האמריקאיים; אני הדפתי כדור תקני ארבעה עשר מטר, אבל הכומר הצבאי שלהם היה עושה ארבע נקודות יותר. אלוהים, כמה שהדפנו שם בסיביר! אבל את האבן הזאת, אדוני, הדפתי רק חמשה עשר וחצי מטר; יותר לא הצלחתי. תשעה עשר מטר! לעזאזל, אמרתי בלבי, את הברנש הזה אני מוכרח לתפוס; הוא יעשה לנו שיא חדש. תאר לך – לגזול מהאמריקאים את השיא!”

“ומה עם פודיל?” שאל השופט.

“ייקח האופל את פודיל,” הזדעק מר היידה. “אדוני השופט, אני פתחתי בחקירה נגד מבצע אלמוני של שיא עולמי; זה אינטרס לאומי, לא? אז קודם כל הבטחתי לו חסינות ביחס למעשה בפודיל.”

“נונו,” מיחה השופט.

"חכה; הבטחתי לו חסינות מעונש, אם באמת יהדוף אבן בת ששה קילוגרם אל מעבר לנהר הסאזאבה. לראשי המועצות בסביבה הסברתי איזו משמעות יש לזה, ושיכתבו על זה בכל העולם; גם אמרתי להם שהברנש הזה ירוויח מזה המון אלפים. אלוהים אדירים, אדוני השופט, מאותו רגע עזבו כל הבחורים בסביבה את הקציר וזרמו אל זה הדייק לזרוק אבנים אל מעבר לנהר. הדייק כבר מפורק לגמרי; עכשיו הם מפרקים את אבני הסימון בשדות והורסים את גדרות האבן, שיהיה להם מה לזרוק. והנערים, אספסוף אחד, זורקים אבנים בכל הכפרים; כמה תרנגולות שכבר הרגו – – ואני עומד על החוף ומפקח; כמובן, אף אחד לא מסוגל להדוף יותר מאשר עד מחצית רוחב הנהר – אדוני, האפיק הזה כבר, נדמה לי, סתום למחצה. ובכן, אמש הביאו אלי צעיר אחד, זהו, אומרים לי, הבחור שרגם את פודיל הזה. עוד מעט תראה אותו, אדוני, את הממזר הזה, הוא מחכה בחוץ. ‘שמע, ליסיצקי,’ אני אומר לו, ‘אז זה אתה שזרקת את האבן הזאת על פודיל?’ ‘בטח’, אומר הוא, ‘פודיל זה קילל אותי, ואני תפסתי כזה כעס, ואבן אחרת לא היתה שם –’ ‘אז הנה לך אבן כזאת אחרת,’ אומר אני, ‘ועכשיו תזרוק אל הגדה של פודיל; אבל אם לא תגיע לשם, אז אני אריץ לך, ממזר שכמוך, את הרגליים!’

"אז הוא תפס את האבן – הידיים שלו כמו אתי חפירה – נעמד על הדייק וכיוון; אני מסתכל – טכניקה אין לו בכלל, שום סגנון, לא עובד ברגליים ובגוו, ו־פלומס! – זורק את האבן למים, כארבעה עשר מטר; זה די טוב, אתה מבין, אבל – טוב, אני מראה לו; ‘תראה, מטומטם אחד, אתה צריך לעמוד ככה, כתף ימין לאחור, וכשאתה זורק, אתה צריך לדחוף את הכתף הזאת בבת אחת קדימה, אתה מבין?’ ‘בטח’, אומר הוא, מתעקם כמו קדוש מעונה, ופלומס! הודף את האבן כעשרה מטר.

"אתה מבין, אותי זה התחיל להרגיז. ‘נוכל אחד,’ אני צועק עליו, ‘אתה תספר לי שפגעת בפודיל? אתה משקר!’ ‘אדון מפקד,’ הוא אומר, ‘אלוהים עדי שפגעתי בו; שיעמוד שם פודיל – אני שוב אפגע בו, כלב מרושע אחד.’ אדוני, אז אני רץ אל פודיל זה ומבקש ממנו, ‘אדון פודיל, תראה, פה מדובר בשיא עולמי; אני מבקש ממך, בוא לקלל בגדה הזאת שלך, שהגבר הזה מהלבנים יוכל לזרוק עליך עוד פעם.’ – – ואתה לא היית מאמין, אדוני השופט: פודיל זה אומר לי לא, לא ילך בשום מחיר. אתה רואה, לאנשים אין עניין בערכים גבוהים יותר.

"אז אני חוזר אל וואשק זה, מהלבנים. ‘אתה רמאי,’ אני צועק עליו, ‘זה לא נכון שפגעת בפודיל; פודיל אומר שזה היה מישהו אחר.’ ‘זה שקר,’ אומר ליסיצקי, ‘את זה אני עשיתי.’ ‘אז תוכיח,’ אומר אני, ‘תזרוק למרחק הזה!’ וואשק זה מתגרד וצוחק: ‘אדוני המפקד,’ הוא אומר, ‘ככה על ריק, אני לא יודע; אבל בפודיל אפגע בכל פעם, אותו אני שונא.’ ‘וואשק,’ אני מדבר על לבו בטוב, ‘אם תזרוק ותגיע, אני עוזב אותך, ואם לא תגיע, אתה תשב בעבור פגיעה גופנית קשה, בגלל שהפכת את פודיל לנכה; פרחח שכמוך, בעד זה תקבל חצי שנה.’ ‘אז את זה אני אשב לי בחורף,’ אומר לי וואשק; אשר על כן עצרתי אותו בשם החוק.

“עכשיו הוא מחכה במסדרון; אדוני השופט, אילו רצית להוציא ממנו, האם הוא באמת זרק את האבן או שהוא רק מתרברב! אני חושב שהוא ייבהל ויחזור בו; אבל אז צריך להושיב אותו לפחות לחודש על הונאת השלטונות או על רמאות; הלא בענייני ספורט אסור לשקר, על זה היה צריך להיות עונש כבד, אדוני. אני אביא לך אותו.”

“אז אתה הוא וואצלאוו ליסיצקי,” אמר כבוד השופט בהביטו בסבר חמור בעבריין בהיר השיער. “אתה מודה, שזרקת את האבן הזאת אל פראנטישק פודיל בכוונה תחילה לפגוע בו, ושגרמת לו בכך לפציעה קשה. האם זה נכון?”

“אדוני השופט, ברשותך,” פתח הנאשם, “זה היה כך: פודיל זה הרביץ לאיזשהו נער ואני קראתי לו מעבר לנהר לעזוב אותו, והוא התחיל לקלל אותי – –”

“זרקת את האבן או לא?” תקף השופט.

“זרקתי, כבודו,” אמר הנאשם בקול נדכא; “אבל הוא קילל אותי, ואז אני תפסתי את האבן – –”

“יקח אותך האופל,” צעק השופט. “מדוע אתה משקר, בן־אדם? אתה לא יודע שעל נסיון להוליך שולל את השלטונות יש עונשים כבדים? אנחנו יודעים היטב, שאתה את האבן הזאת לא זרקת!”

“זרקתי, כבודו,” גמגם הצעיר ממשרפת הלבנים, “אבל פודיל אמר לי שאשק לו באיזה מקום – –”

השופט הביט בשוטר היידה, שמשך בכתפיו בחוסר אונים. “תתפשט, בן־אדם,” התנפל השופט על הנאשם המסכן. “אז מהר – גם את המכנסיים. עוד לא גמרת?”

עכשיו עמד הענק הצעיר, כפי שאלוהים ברא אותו, ורעד; ככל הנראה פחד שיענו אותו, ושזה שייך לעניין.

“היידה, תסתכל אל הדלטואיד הזה,” אמר השופט טוצ’ק. “ושריר הקיבורת הזה, מה אתה אומר על זה?”

“נו, די משביע רצון,” חווה מר היידה את דעתו המקצועית. “אבל שרירי הבטן אינם מפותחים דיים. אדוני השופט, בשביל הדיפת כדור צריך שרירי בטן, אתה מבין, לסיבוב הגוו. אילו יכולתי להראות לכבודו את שרירי הבטן שלי – –”

“בן־אדם,” נהם השופט, “הלא זאת בטן, תראה את הבליטות האלה; לכל הרוחות, איזה בית חזה,” אמר תוך שהוא דוקר באצבעו ברעמת השיער שבחזהו של וואשק. “אבל הרגליים חלשות; הכפריים האלה יש להם בכלל רגליים חלשות.”

“כיון שאינם מכופפים אותן דיין,” אמר מר היידה בנימת ביקורת. “אלה בכלל לא רגליים, אלה; אדוני, הודף כדור צריך שיהיו לו איזה רגליים!”

“תסתובב,” התפרץ השופט אל הצעיר ממשרפת הלבנים. “מה עם הגב?”

“כאן מהכתפיים זה בסדר,” סבר מר היידה, “אבל למטה, זה כלום, הברנש הזה אין לו בכלל תנופה בגוף. אני חושב, כבודו, שהוא לא זרק את זה.”

“אז תתלבש,” נבח השופט על הנאשם. “תשמע, בן־אדם, זאת המלה האחרונה: זרקת את האבן או לא?”

“זרקתי,” מלמל וואצלאוו ליסיצקי בעקשות של תיש.

“חמור שכמוך,” התפרץ השופט, “אם זרקת את האבן, אז זאת פגיעה גופנית קשה ועם זה אתה הולך למחוזי ותקבל כמה חודשים, אתה מבין? עזוב כבר את ההתרברבות הזאת, ותודה שאת הסיפור עם האבן בדית מלבך; אתן לך שלושה ימים בעד הולכת שולל של רשות מוסמכת, ואתה יכול ללכת. אז מה, זרקת את האבן על פודיל או לא?”

“זרקתי,” התעקש וואצלאו ליסיצקי. “הוא קילל אותי מעבר לנהר – –”

“תוציא אותו,” צרח שופט השלום. “רמאי נקלה!”

כעבור רגע הכניס השוטר היידה עוד פעם את ראשו אל בין הדלת. “אדוני השופט,” אמר בנקמנות, “אולי אפשר להוסיף לו בעד היזק לרכוש ציבורי; אתה זוכר, הוא הוציא את האבן מהדייק, ועכשיו הדייק הזה כולו מפורק.”

“הממ, הצלחתי הגדולה ביותר, כלומר ההצלחה שגרמה לי לסיפוק הגדול ביותר –” נזכר מאסטרו ליאונרד אונדן, המשורר הדגול, חתן פרס נובל וכו'. "ידידיי הצעירים, בגילי כבר לא מחשיבים את זרי הדפנה, את מחיאות הכפיים, את המאהבות ושטויות שכאלה, בעיקר כשאלה כבר מזמן חלפו ואינם. כל עוד האדם צעיר, הוא שואב תענוג מהכל, והוא גם היה חמור לולא עשה זאת; אלא שכל עוד הוא צעיר, אין לו הכסף להנות מהדברים. בעצם החיים היו צריכים לנוע בכיוון ההפוך; תחילה שומה היה שהאדם יהיה זקן ויעסוק בעבודה מלאה ומועילה; ורק לקראת הסוף היה צריך להגיע אל הנעורים לשם הנאה מלאה מפירות עמלו לאורך חייו. אתם רואים, זקן אני, ושקעתי בסיפורי. על מה רציתי לדבר? אה, כן, על הצלחתי הגדולה ביותר. שמעו, זה לא היה אחד המחזות שלי או אחד הספרים שלי – על אף שהיו ימים שבהם באמת קראו הבריות את יצירותי; ההצלחה הגדולה שלי היתה פרשת סלוין.

כמובן, אתם כבר לא כל כך יודעים במה היה העניין; הלא חלפו כבר עשרים ושש, או לא, עשרים ותשע שנים. ובכן, חלפו עשרים ותשע שנים מאותו יום שהגיעה לביתי אשה קטנה וצמוקה, ראשה שיבה, בשמלה שחורה; ועוד בטרם הספקתי לשאול אותה, במאור הפנים שכה ידעו אז הבריות להעריך, מה היא בעצם מבקשת ממני, טראך, היא כורעת ברך לפניי ופורצת בבכי; לא אדע מדוע, אבל אני לא מסוגל לראות אשה בוכה.

“אדוני,” אמרה האמא הזאת, לאחר שקצת הרגעתי אותה, “אתה משורר; למען אהבתך את האדם, אני משביעה אותך, תציל את הבן שלי! וודאי קראת בעתון על פרשת פרנק סלוין – –”

אני חושב שנראיתי אז כמו תינוק מזוקן; אמנם קראתי עתונים, אבל לא שמתי לב לשום פרשת פרנק סלוין. ובכן, ככל שיכולתי להבין את סיפורה בעד מסך היבבות וההתייפחות, היה העניין כך: בנה יחידה, פרנק סלוין בן העשרים ושתיים, נידון זה עתה למאסר עולם בתנאים מחמירים, בעבור שרצח, בכוונת שוד, את דודתו סופיה; בעיני חבר המושבעים נחשבה העובדה שהוא לא הודה במעשהו – כנסיבה מחמירה. “הלא הוא חף מפשע, אדוני,” התייפחה גברת סלוין, “אני נשבעת לך שהוא חף מפשע! אותו ערב גורלי הוא אמר לי: ‘אמא, יש לי כאב ראש, אני יוצא קצת העירה לטייל’. אדוני, בגלל זה הוא לא יכול להוכיח אליבי! מי ישים לב בלילה לבחור צעיר, גם לוא פגש אותו במקרה? פרנטיק שלי היה בחור קל דעת במקצת; אבל גם אתה צעיר; חשוב על זה, אדוני, שהוא בן עשרים ושתיים בסך הכל! האם זה ייתכן להשחית ככה את חייו של אדם צעיר?” וכן הלאה. תשמעו, לו ראיתם את זאת האמא השבורה כסופת השיער, הייתם יודעים את מה שידעתי אני אותו רגע: שאחד היסורים הנוראים ביותר היא השתתפות בצער חסרת ישע. נו, מה אספר לכם: בסוף נשבעתי לה שאעשה את הכל, שלא אנוח ולא אשקוט עד אשר אבהיר את הפרשה הזאת; ושאני מאמין בחפותו של בנה. בעד המשפט הזה היא רצתה לנשק את ידי. כאשר המסכנה התחילה להרעיף עלי ברכות שמיים, כמעט שכרעתי ברך לפניה. אתם יודעים איזה פרצוף מטופש יש לאדם שמודים לו כמו לאלוהים.

טוב; מאותו רגע הפכתי את עניינו של פרנק סלוין לענייני שלי. ראשית כמובן למדתי היטב את מסמכי המשפט. תשמעו, משפט מרושל כזה לא ראיתי מימי; זאת היתה פשוט שערוריה משפטית. המקרה היה בעצם פשוט למדי: לילה אחד שמעה העוזרת של אותה דודה סופיה, אחת אנה סולר, מפגרת בשכלה, בת חמשים, שמישהו מתהלך בחדרה של הגברת, כלומר הדודה סופיה. הלכה איפוא לראות מדוע הגברת איננה ישנה, וכאשר נכנסה לחדר, ראתה את החלון פתוח לרווחה ודמות של גבר קופצת מהחלון אל הגן. האשה פתחה בצווחה נוראה; וכאשר הגיעו השכנים עם פנסים, מצאו על הרצפה את הגברת סופיה, חנוקה במגבת שלה עצמה; ארון הלבנים, שבו היתה מחביאה את כספה, היה פתוח והלבנים זרוקים בחלקם מסביב; הכסף נשאר במקומו – כנראה שהעוזרת הפריעה בכניסתה לרוצח ומנעה בעדו לסיים את זממו. זאת היתה פרשת העובדות.

למחרת נעצר פרנק סלוין. מסתבר שהעוזרת העידה שהיא זיהתה את האדון הצעיר כאשר הוא קפץ מהחלון. החקירה העלתה שאותה שעה הוא לא שהה בביתו: הוא חזר הביתה כחצי שעה לאחר המקרה והלך מייד לישון. כן העלתה החקירה, שלבחור הטפש היו איזה חובות. כמו כן נמצאה אשה רכילאית שהעידה בארשת חשיבות, שכמה ימים לפני הרצח המתיקה אתה הדודה סופי סוד: היה אצלה בן אחותה פרנק, שפוף כולו, וביקש שתלוה לו כמה מאות; וכאשר סרבה – היא היתה קמצנית נוראה – אמר פרנק, לדברי העדה: דודה, שימי לב, משהו יקרה שעיני העולם ייצאו מחוריהם. – זה היה הכל בנוגע לפרנק.

ועכשיו קחו את מהלך המשפט: זה נמשך בסך הכל חצי יום. פרנק סלוין טען בפשטות שהוא חף מפשע, שהוא טייל, ואחר־כך הלך ישר הביתה ושכב לישון. איש מהעדים לא נחקר בחקירת שתי וערב. פרקליטו של פרנק – סניגור ציבורי, כמובן, כי לגברת סלוין לא היה כסף לסניגור משלה – היה כזה זקן טוב לב ואידיוט, וכל מה שעשה היה להצביע על גילו הצעיר של מרשו הפוחז ובדמעות בעיניים ביקש מידי המושבעים נדיבי הלב את מידת הרחמים. גם התובע לא השקיע מאמץ רב: הוא הרעים כלפי המושבעים, שבדיוק לפני משפט סלוין הוציאו מתחת ידם שני פסקי דין מזכים; לאן תגיע החברה האנושית, טען, אם כל פשע יזכה מתוך קלות דעת לדין לקולא שיגונן עליו, ולרחמי השופטים המושבעים? – נראה איפוא שהמושבעים קיבלו את הטעון הזה ורצו להביע את נחישותם שאין להניח לחטא לסמוך על נדיבותם ומתינותם; הם החליטו פשוט באחד עשר קולות שפרנק אשם ברצח. כך; זה היה כל המשפט.

תשמעו, כאשר התבהרו לי הדברים, הייתי ממש מיואש; הכל רתח בקרבי, על אף שאינני משפטן, או אולי דווקא בשל כך. תארו לעצמכם: העדה המרכזית מפגרת בשכלה; היא בת חמשים, כלומר בתהליך הבלות, דבר העשוי להפחית את אמינותה. את הדמות בחלון ראתה בלילה; כפי שהעליתי, היה זה לילה חם אבל אפל מאד; האשה לא יכלה על כן לזהות את האדם אפילו כדי התקרבות לוודאות. בחושך אינך יכול לקבוע בוודאות אפילו את מימדי גופו של אדם; את זאת וודאתי בניסויים עצמיים. ולהשלמת התמונה התברר שהיא שונאת את האדון הצעיר, כלומר את פרנק סלוין, שנאה ממש היסטרית, כי הוא היה לועג לה; הוא היה מכנה אותה “שרת המשקה לבנת המרפקים”, כינוי שאנה סולר חשבה אותו, משום מה, לעלבון צורב עד מוות.

עוד עניין: הדודה סופיה שנאה את אחותה, גברת סלוין, ובעצם הן לא דיברו זו עם זו; הבתולה הזקנה הזאת לא יכלה אפילו להזכיר את שמה של האמא של פרנק. הוה אומר, באשר סיפרה הדודה סופיה שפרנק איים עליה במשהו, אפשר בהחלט שיש להעריך את ההתבטאות כדברי הבל מורעלים של בתולה זקנה ממורמרת, שהיא בדתה מלבה בכדי להשפיל את אחותה. אשר לפרנק עצמו, הוא היה בחור ממוצע בכשרונותיו; הוא היה פקיד באיזה משרד, היתה לו נערה שכתב לה מכתבים רגשניים וחרוזים גרועים, והוא שקע בחובות, כפי שאומרים, ללא אשמתו; כלומר בשל נטייתו להשתכר מרוב רגשנות. אמא שלו היתה אשה מושלמת ומסכנה, אכולת סרטן, עוני וצער. אלה היו פני הדברים ממבט קרוב יותר.

איפה, אתם לא מכירים את שנותי ההירואיות דאז; אם התלהבתי ממשהו, לא הנחתי ממנו את ידי. כתבתי אז סדרת כתבות לעתון תחת הכותרת “פרשת פרנק סלוין”; נקודה אחר נקודה הוכחתי את חוסר מהימנותם של העדים, במיוחד של העדה המכרזית; ניתחתי את הסתירות בין העדויות ואת העניין שהיה לעדים בנושא; הוכחתי את האבסורדיות של ההנחה שהעדה המרכזית יכלה לזהות את הרוצח; הראיתי את חוסר האונים המוחלט של אב בית הדין ואת הדימגוגיה הגסה בדברי הסיכום של התובע. אבל לא היה לי די בזה: אם כבר הייתי בתוכם של הדברים, פתחתי בהתקפה על כל מערכת המשפט, על סדרי הדין הפלילי, על מוסד המושבעים, על כל הסדר החברתי האדיש והאנוכי. אל תשאלו איזה רעש קם סביב זה באותם ימים; אני אז כבר נהניתי מפרסום ניכר, והנוער עמד לצדי; ערב אחד היתה אפילו הפגנה בחזית בית המשפט. אז בא אלי הסניגור הזה של סלוין הצעיר וקונן, מה זה עשיתי: שהוא הלא הגיש ערעור ובקשה לביטול ההליכים, ושהיו לו סיכויים להפחית את עונשו של סלוין לכמה שנים בכלא; אבל עכשיו לא תוכל הערכאה הגבוהה להירתע מטרור הרחוב, ולכן תדחה את כל צעדיו. אמרתי למשפטן הנכבד, שלדידי זה כבר לא רק עניינו של סלוין; אני עוסק באמת ובצדק.

הפרקליט הזה צדק; ערעורו נדחה, אבל אב בית הדין נשלח לגמלאות. ידידיי היקרים מפז, רק אז נכנסתי לעניין בכל עומקו; אתם רואים, אפילו היום הייתי אומר שזו היתה מלחמת מצווה לצדק. שימו לב, דברים הרבה השתפרו מני אז; הרשו לי, כאיש זקן, להניח שיש לי חלק זעיר בשיפורים האלה. עניינו של סלוין גלש אל העתונות הזרה; נאמתי לפני פועלים במסבאות ולפני צירי ועידות בינלאומיות. ‘תיקון פרשת סלוין’ היה בשעתו סיסמה בינלאומית בדומה, נגיד, ל’פרקו את כל הנשק!' או ‘Votes for Women’. בכל הנוגע לי, היתה זאת מלחמת היחיד בממסד; אבל מאחורי היה הנוער. כאשר אמא של סלוין הלכה לעולמה, הלכו אחרי ארונה של האשה הקטנה והצנומה שבעה עשר אלף איש, ואני ספדתי לה על הקבר הפתוח כפי שעוד לא דיברתי מימי; אלוהים היודע, ידידי, ההשראה היא דבר מוזר ונורא.

שבע שנים ניהלתי את המלחמה הזאת; והמלחמה הזאת עשתה אותי. לא היו אלה ספריי, אלא פרשת סלוין, שעשתה לשמי, במידה מסויימת, כנפיים בעולם. – אני יודע, כינו אותי ‘קול המצפון’, ‘לוחם האמת’ ועוד כינויים כהנה וכהנה; משהו מזה תמצאו מן הסתם על מצבתי. ארבע עשרה שנה או כך לאחר מותי יכתבו, מן הסתם, במקראות לבתי הספר שהמשורר ליאונרד אונדן נלחם לאמת; אחר־כך גם זה יישכח.

בשנה השביעית נפטרה העדה המרכזית אנה סולר; לפני מותה היא התוודתה, והודתה בבכי שמצפונה מציק לה; שהיא אז, בבית המשפט, נשבעה לשקר; שהיא לא יכולה לומר על צד האמת שהאיש בחלון היה פרנק סלוין. הכומר הטוב בא עם זה אלי; אז כבר היה לי יותר שכל להבין איך הדברים הולכים בעולם, ולכן לא הלכתי עם זה לעתון, אלא שלחתי את הכומר הטוב אל בית המשפט. תוך שבוע ניתן צו למשפט חוזר של פרנק סלוין. תוך חודש עמד פרנק סלוין שוב בפני חבר מושבעים; הטוב שבפרקליטים, שהופיע ללא שכר, מעך את האישום עד עפר; התובע קם והמליץ בפני חבר המושבעים לשחרר את האסיר. והמושבעים החליטו בשנים עשר קולות שפרנק סלוין חף מפשע.

כן, זה אם כן היה הנצחון הגדול של חיי. שום הצלחה לא נתנה לי את אותה מידת הסיפוק הטהור – –ויחד עם זאת איזו תחושת ריקנות; לומר את האמת, קצת התחילה פרשת סלוין לחסור לי – נשאר בי אחריה איזה חלל ריק. היה זה יום אחרי המשפט. העוזרת נכנסת ואומרת שאיזה אדם רוצה לדבר אתי.

“אני פרנק סלוין,” אמר האדם ונשאר עומד בדלת; אני חשתי – אינני יודע איך לומר זאת; חשתי איזו אכזבה שהסלוין שלי נראה כמו… נגיד כמו סוכן־מפיץ של מפעל הפיס: קצת שמנמן וחוור, קרחת בראשיתה, מיוזע קמעה ומאד מאד הופעה של חולין; מלבד זאת הדיף ריח של בירה. 

“מאסטרו, משורר נערץ,” גמגם סלוין (תארו לכם, הוא אמר “משורר נערץ!”, בא לי לבעוט בו!), “אני בא לשטוח את תודתי… לפני מיטיבי הגדול.” היה נראה שהוא למד את זה בעל פה. “לך התודה על כל חיי. כל המלים לא יספיקו – –”

“אבל, אנא,” אמרתי מהר, “זאת היתה חובתי; מהרגע שהייתי בטוח שנענשת על לא עוול בכפיך – –”

פרנק סלוין הניד את ראשו. " מאסטרו," אמר בעצב, “אני לא רוצה לשקר למיטיבי; כלומר אני הרגתי את הזקנה הזאת.”

“אז לכל הרוחות, מדוע לא אמרת את זה בבית המשפט?”

פרנק סלוין הביט הישר בעיני במבט של טרוניה. “מאסטרו,” אמר, “זאת הלא זכותי; לנאשם שמורה זכות ההכחשה, לא?”

אודה ולא אבוש, הייתי המום. “אז מה אתה רוצה ממני?” התפרצתי לעברו.

“אני רק באתי, מאסטרו, להודות לך על אצילות רוחך,” דיבר מר סלוין בקול עצוב, שככל הנראה חשב אותו למביע התרגשות. “גם על אמי הורתי, מנוחתה עדן, פרשת את חסותך. יברכך אלוהים, משורר נשגב!”

“תסתלק מפה!” צעקתי מתוך חוסר שליטה עצמית; הגבר ירד במדרגות כמי שירו לעברו. כעבור שלושה שבועות הוא עצר אותי ברחוב; היה קצת שיכור. לא יכולתי להיפטר ממנו; שעה ארוכה לא הבנתי מה הוא רוצה, עד שהוא הסביר לי, תוך שהוא מחזיק את כפתור מעילי: שאני בעצם קלקלתי לו; אילו לא כתבתי על המשפט, היה בית המשפט לערעורים נענה לבקשת פרקליטו ומבטל את ההליכים, והוא, סלוין, לא היה נאלץ לשבת שבע שנים בכלא; שאני מתבקש לפצותו על ידי הבנת מצבו הדחוק, שאני אשם בו בשל התערבותי במשפטו. – קיצורו של דבר נאלצתי לתחוב לידו כמה מאות. “יברכך אלוהים, מיטיבי,” סיים מר סלוין את השיחה כשלחלוחית נראית בעיניו.

בפעם הבאה הוא הופיע כמאיים. אני נעזרתי במקרהו; אני זכיתי לתהילה בעטיה של הגנתי עליו, וכיצד זה מגיע לו שלא להנות מכך אף הוא? לא הצלחתי לשכנע אותו שאני לא חייב לו משהו כמו עמלה; קיצורו של דבר, שילמתי שוב.

מאז הוא הופיע אצלי בהפסקות הולכות וקצרות; התיישב על הספה ונאנח שמצפונו מייסר אותו על שהוא גמר את הזקנה הבלה. “אני הולך להסגיר את עצמי, מאסטרו,” אמר בקול מדוכדך, “אבל בשבילך זאת תהיה בושה חובקת עולם. אני לא יודע איך להירגע.” שמעו, נקיפות המצפון האלה צריכות להיות דבר נורא, אם לשפוט על פי הסכומים שנאלצתי לשלם לגבר הזה על מנת שיוכל להתמודד אתן. בסוף קניתי לו כרטיס לאמריקה; אם הוא זכה שם למנוחה ונחלה, אינני יודע.

זאת אם כן היתה הצלחתי הגדולה בחיים; ידידיי הצעירים, כאשר תכתבו את מאמרי ההספד על ליאונרד אונדן, כתבו נא, שבפרשת סלוין הוא חרט את שמו באותיות זהב וכו' וכו'; תלווהו תודתנו לנצח."

מר Rybka חזר אותו לילה לביתו במצב רוח מרומם במיוחד, ראשית כיון שניצח במשחק השחמט (איזה מט יפה בפרש, הוא התענג בלכתו), ושנית כיון שירד שלג טרי שחרק תחת רגליו ברכות בתוך הדממה היפה והנקיה. אלוהים, איזה יופי, סבר מר ריבקה; עיר תחת מעטה שלג היא עיר קטנה למדי, כזאת עיירה מתוך עולם ישן שאיננו עוד – כמעט היית מאמין בסיפורים המיוחסים לשומרי לילה ולמרכבות סוסים; מוזר כמה נושן וכפרי הוא מראה של שלג.

חרופ, חרופ, מר ריבקה חיפש תוואי שעוד איש לא דרך בו, רק למען יטעם את שמחת הצליל הזה; ומכיון שהיה גר ברחוב שקט של רובע גנים, הלכו ופחתו העקבות בשלג ככל שהתקדם. תראה־תראה, כאן ליד הפשפש הזה נעלמו נעלי גבר כבדות ונעלי אשה עדינות; כנראה זוג נשוי – האם הם צעירים? אמר מר ריבקה בלבו ברוך, כאילו רוצה ללוותם בברכתו. כאן חצה חתול את הרחוב והותיר אחריו את עקבותיו הדומות לפרחים; לילה טוב, חתלתול, מן הסתם קר לך ברגליים. ועכשיו נותרה רק סדרה אחת של עקבות, גבריות ועמוקות, שרשרת צעדים ישרה וברורה שהניח עובר אורח ערירי. מי מהשכנים עבר פה? אמר בלבו מר ריבקה מתוך התעניינות ידידותית; פה עוברים אנשים כה מעטים, אין אף עקבת גלגל בשלג, אנחנו פה הלא בשולי העולם; כאשר אגיע הביתה, תתכסה הסימטה שלנו בכסת הלבנה שלה עד גובה אפה ותחלום שהיא רק צעצוע לילדים. חבל שבבוקר תקלקל הזקנה עם העתונים את השלווה הזאת; היא תשאיר אחריה עקבות שתי וערב, כמו ארנבת –

מר ריבקה עצר לפתע מלכת: בדיוק ברגע שבו רצה לחצות את הרחוב הלבנבן אל שער ביתו, הוא שם לב שגם העקבות שהיו פה לפניו יורדות מהמדרכה ומתכוונות לרוחב הרחוב הישר אל שער ביתו. מי זה בא אלי? הוא חשב, מופתע, וליווה במבטיו את העקבות הברורות. מספרן היה חמש; ובדיוק באמצע הרחוב הן נסתיימו בהדפס חד של רגל שמאל; בהמשך כבר לא היה כלום, רק שלג נקי בבתוליו.

לא ייתכן, אמר מר ריבקה בלבו – אולי האדם הזה חזר אל המדרכה! – אבל ככל שראה, היתה המדרכה מכוסה שלג חלק ופריך ללא עקבה אחת של רגל אדם. לכל הרוחות, התפלא מר ריבקה, כנראה שהמשך העקבות נמצא על המדרכה השניה! אשר על כן הוא עקף בקשת רחבה את השורה הבלתי גמורה של עקבות; אבל במדרכה שממול לא היתה אפילו עקבה אחת; וכל הרחוב אור בשלג העדין והבלתי מופרע, עד כלות הנשימה מרוב תחושת טוהר; איש לא עבר פה מאז שירד השלג. זה מוזר, נהם מר ריבקה, כנראה שהאדם הזה חזר בהליכה אחורנית אל המדרכה, תוך שהוא דורך בתוך עקבותיו שלו; אבל אזי הוא היה צריך לחזור על עקבותיו עד לקרן הרחוב, כי לפני הלכה שם סדרת עקבות אחת, וזאת בכיוון לכאן – – אבל בשביל מה יעשה הברנש הזה כדבר הזה? השתומם מר ריבקה. וכיצד הוא יכול, בלכתו אחורנית, לקלוע בדיוק לתוך עקבותיו?

תוך נענוע ראשו הוא פתח את השער ונכנס לבית; על אף שידע שזאת שטות, הוא הסתכל שמא יש בפנים הבית איזה עקבות שלג; הדעת נותנת: מאין שיהיו שם? אולי רק חלמתי את כל זה, נהם מר ריבקה במורת רוח והוציא את ראשו בעד החלון; ברחוב, לאור הפנס, הוא ראה בבירור חמש עקבות חדות ועמוקות, המסתיימות באמצע הרחוב; חמש ולא יותר. שיכה אותי רעם, סבר מר ריבקה, תוך שהוא משפשף את עיניו; פעם קראתי איזה סיפור על עקבה אחת בודדה בשלג; אלא שכאן יש שורה שלמה ופתאום כלום – – לאן פנה הברנש הזה?

עודנו מנענע את ראשו, התחיל להתפשט; אך לפתע הניח מזה, ניגש לטלפון והתקשר בקול נדכא עם תחנת המשטרה: “הלו, המפקח ברטושק? אני מבקש ממך, יש פה משהו משונה, נורא משונה – – אילו הואלת לשלוח אלי את מישהו, או עדיף שתבוא בעצמך – – בסדר, אני אחכה לך בפינת הרחוב. אני לא יודע במה הענין – – לא, אני לא חושב שיש איזו סכנה; חשוב רק שאף אחד לא ידרוך על העקבות האלה – – אני לא יודע העקבות של מי! ובכן בסדר, אחכה לך.”

מר ריבקה שב והתלבש ויצא; בזהירות הוא עקף את העקבות והקפיד שלא להשחיתן גם על המדרכה. רועד מקור ומהתרגשות הוא חיכה בפינת הרחוב למפקח ברטושק. היתה דממה, והארץ המיושבת בני אדם הקרינה אור שקט לתוך החלל.

“איזה שקט שיש פה,” נהם המפקח ברטושק בנימה מלנכולית. “ולי הביאו קטטה אחת ושיכור אחד. פויה! – אז מה יש לך פה?”

“אנא עקוב אחרי העקבות האלה, אדוני המפקח,” אמר מר ריבקה בקול נרעד. “זה רק כמה צעדים מפה.”

המפקח האיר את דרכו בפנס כיס. “זה היה אדם גבוה, כמעט מטר שמונים,” סבר, “לפי העקבה ולפי אורך הצעד. הנעליים מטיב מעולה, כנראה תפורות ביד. שיכור הוא לא היה, והוא הלך במרץ ניכר. אני לא יודע מה לא מצא חן בעיניך בעקבות האלה.”

“זה כאן,” אמר מר ריבקה בקיצור והצביע על סדרת העקבות הבלתי גמורה באמצע הרחוב.

“אהה,” אמר המפקח ברטושק, ומניה וביה ניגש אל העקבה האחרונה, התיישב בשפיפה והאיר בפנס. “זה שום דבר,” אמר בשביעות רצון, “זאת עקבה נורמלית לחלוטין ויציבה. משקל הגוף נטה אל העקב; אילו צעד האיש צעד נוסף, או קפץ מכאן, היה המשקל עובר אל הבהונות, אתה מבין? את זה אפשר היה לראות.”

“פירושו של דבר – –,” שאל מר ריבקה, מתוח.

“ובכן,” אמר המפקח בשקט, “פירושו של דבר שהוא לא המשיך ללכת.”

“ולאן הוא נעלם?” פרץ מר ריבקה בקדחתנות.

המפקח משך בכתפיו. “אינני יודע. אולי אתה חושד בו במשהו?”

“מה חושד?” השתומם מר ריבקה. “אני רק רוצה לדעת, לאן הוא נעלם. תסתכל, כאן הוא עשה את הצעד האחרון, ולאן, אלוהים אדירים, פנה בצעדו הבא? הלא אין פה שום עקבה נוספת.”

“אני רואה,” אמר המפקח ביובש. “ומה זה עסקך לאן הלך? האם זה מישהו מהבית שלך? האם מישהו נעדר? אז לכל ההרוחות, מה איכפת לך לאן הוא נעלם?”

“אבל הרי צריך להסביר את זה,” פטפט מר ריבקה בשלו. “האם לדעתך ייתכן שהוא חזר על עקבותיו – בתוך עקבותיו שלו?”

“שטויות,” נהם המפקח. “אם אדם הולך אחורנית, אז צעדיו קצרים יותר ורגליו יותר מפושקות בכדי לשמור על שיווי המשקל; מלבד זאת לא ירים את רגליו, כך שהיה צריך להשאיר בשלג סימני גרירה רצופים. העקבות האלה נעשו על ידי דריכה אחת ויחידה, אדוני. אתה יכול לראות, כמה הן חדות.”

“אם לא חזר,” לחץ מר ריבקה בעקשנות, “אז לאן נעלם?”

“זה עניינו,” נהם המפקח. “תראה, אם הוא לא עבר על החוק, אז אין לנו זכות להתערב בענייניו. בשביל זה צריך שתהיה תלונה; במקרה כזה כמובן נפתח בחקירה מוקדמת…”

“אבל האם יכול אדם סתם כך להעלם באמצע הרחוב?” נבהל מר ריבקה.

“כדאי לך להמתין, אדוני,” יעץ לו המפקח בשלווה. “אם מישהו נעלם, יודיעו לנו על כך תוך כמה ימים בני המשפחה או מישהו אחר; נו, ואז נתחיל לערוך חיפוש אחריו. כל זמן שהוא לא נעדר, זה לא ענייננו. פשוט לא נוכל.”

בלבו של מר ריבקה התחיל להתאסף כעס אפל. “סלח לי,” הודיע בקול חד, “אבל אני חושב שחובת המשטרה להתעניין קצת במקרה של עובר אורח שלוו שנעלם מכל וכל מאמצע הרחוב!”

“אבל מן הסתם לא קרה לו כלום,” ניחם אותו המפקח ברטושק. “הלא אין פה שום סימן לאיזה מאבק – – אילו מישהו התנפל עליו או חטף אותו, היו מוכרחות להיות פה המון עקבות – – אני מצטער מאד, אדוני, אני לא רואה כל סיבה להתערבותנו.”

“אבל, אדוני המפקח,” ספק מר ריבקה את ידיו, “אז תואיל נא להסביר לי… זה הלא מסתורין נורא…”

“אכן כך,” הסכים מר ברטושק מהורהר. “אין לך מושג, אדוני, כמה העולם מלא מסתורין. כל בית, כל משפחה והמסתורין שלהם. כאשר הלכתי הנה, שמעתי שם מהבית ההוא קול בכי של אשה צעירה. אדוני, מסתורין זה לא עניין בשבילנו. לנו משלמים בעד שמירת הסדר. אתה חושב שאנחנו מתחקים אחרי איזה גנב מתוך סקרנות? אדוני, אנחנו מתחקים אחריו בכדי להביא אותו לכלא. סדר צריך להיות.”

“אמת נכון,” אמר מר ריבקה מהר. “אתה מוכרח להודות שזה לא בסדר שמישהו… באמצע הרחוב… נניח יתרומם ישר לאויר, לא?”

“זה תלוי איך מפרשים את זה,” אמר המפקח. “קיימת תקנת בטיחות האומרת שאדם הנמצא בגובה ניכר ויש סכנת נפילה משם, חייב להיות קשור. על זה מקבלים בפעם הראשונה אזהרה, ואחר־כך קנס. – – אם האדון הזה התרומם ככה בשרירות לאויר, חייב כמובן שוטר להזהיר אותו לחגור חגורת בטיחות; אלא שכנראה לא היה פה שוטר,” הוסיף בנימת הצטדקות. “אחרת היה משאיר עקבות. יתר על כן – אולי האדון הזה התרחק בדרך אחרת, לא?”

“אבל באיזו דרך?” מיהר מר ריבקה לשאול.

המפקח ברטושק נענע בראשו: “קשה לומר. נגיד שעלה במרכבה השמיימה, או בסולם יעקב,” אמר באורח סתמי. "עליה במרכבה השמיימה אולי אפשר לפרש כחטיפה, אם זה נעשה באלימות; אבל אני חושב שבדרך כלל זה קורה בהסכמת הנוגע בדבר. גם אפשרי שהאדם הזה יודע לעופף. האם לא חלמת פעם שאתה מעופף? במקרים כאלה האדם רק קצת רוקע באדמה, וכבר הוא מרחף אל על… יש אנשים שמעופפים כמו בלון, אבל אני, כשאני מעופף בחלום, אני נאלץ מפעם לפעם לנגוע בקרקע; אני חושב שזה בגלל החרב והבגדים הכבדים. נניח שהאדם הזה נרדם והתחיל לעופף בחלומו. זה לא אסור, אדוני. כמובן ברחוב סואן היה שוטר חייב להזהיר אותו. או חכה, אולי זאת היתה לוויטציה, הרי הספיריטיסטים מאמינים בלוויטציה; אבל גם ספיריטיזם איננו אסור. סיפר לי איזה אדון באודיש, שהוא ראה את זה במו עיניו, כשמדיום כזה תלוי ממש באויר. מי יודע מה יש בזה.

אבל, אדוני," אמר מר ריבקה בקול גערה, “האמנם אתה מאמין בדברים האלה? זאת הלא הפרת חוקי הטבע – –”

מר ברטושק משך בכתפיו בכבדות. “אדוני, אני מכיר את זה, בני אדם דרכם להפר כל מיני חוקים ותקנות; אילו היית שוטר, היית יודע על זה יותר…” המפקח הניד את ידו. “אני לא הייתי מתפלא שהם מפירים גם את חוקי הטבע. בני האדם הם אספסוף נורא, אדוני. ובכן, לילה טוב; הכפור הזה חודר לעצמות.”

“לא היית רוצה לשתות אצלי כוס תה… או סליבוביץ?” הציע מר ריבקה.

“מדוע לא?” נהם המפקח בתוגה. “במדים האלה, עליך לדעת, לא יכול הבנאדם אפילו להיכנס לאיזה פונדק. לכן השוטרים שותים כל כך מעט.”

“מסתורין,” המשיך לאחר שהתיישב בכורסה, והתבונן, שקוע בהרהורים, בשלג הנמס על חודי נעליו. “תשעים ותשעה אנשים היו חולפים על פני העקבות האלה ולא היו שמים לב שמשהו מוזר. ואתה עצמך לא תשים לב לתשעים ותשעה דברים שהם מסתוריים נורא. האם אנחנו יודעים מה הכל קיים? מאיפה! רק אי אלה דברים הם באמת מסתורין. הסדר איננו בחזקת מסתורין. הצדק איננו מסתורין. גם המשטרה איננה מסתורין. אבל כל בנאדם שעובר ברחוב – הוא כבר מסתורין, כי אנחנו לא יכולים להגיע אליו. אם הוא גונב משהו, הוא חדל להיות מסתורין, כי נכניס אותו לכלא וזהו; לפחות אנחנו יודעים מה הוא עושה, ואנחנו יכולים להסתכל עליו דרך האשנב הזה בדלת, אתה מבין? תראה, העתונאים האלה כותבים, נגיד, ‘גילוי גופה מסתורית!’ מה כל כך מסתורי בגוויה? אם היא מגיעה לידינו, אנחנו מודדים אותה ומצלמים אותה ומנתחים אותה, אנחנו מכירים כל חוט שיש בה, יודעים מה היא אכלה לארוחתה האחרונה, ממה היא מתה ומי יודע מה עוד; מלבד זאת אנחנו יודעים, שמישהו הרג אותה, כנראה בשביל כסף. זה הכל כל כך ברור כשמש… אתה יכול למזוג את התה כהה מאד, אדוני. כל הפשעים הם ברורים, אדוני; אתה לפחות רואה את המניע וכל מה שכרוך בזה. אבל מסתורין הוא מה חושב החתול שלך, מה חולמת עוזרת הבית שלך, ומדוע אשתך שולחת מבטים כל כך מהורהרים מהחלון. אדוני, הכל מסתורי, פרט לפלילים; מקרה כזה של פשע – זה הוא קטע מוגדר של המציאות, גיזרה כזאת שהטלנו בה אלומת אור. שים לב, אילו הסתכלתי סביבי כאן, הייתי יודע מן הסתם לא מעט עליך, אבל אני מסתכל בקצות נעלי, כי רשמית אין לי שום עסק אתך; כלומר, אין לנו שום תלונה נגדך,” הוסיף בלוגמו מהתה החם.

“זהו דימוי מוזר כזה,” הוא המשיך לאחר שעה קלה, “שהמשטרה, ובמיוחד החשאים האלה מתעניינים במסתורין. אנחנו, במחילה, מצפצפים על מסתורין; אותנו מעניינים מעשי עבירה. אדוני, אותנו מעניין הפשע לא כיון שהוא מסתורי, אלא כיון שהוא אסור. אנחנו לא יוצאים לרדוף אחרי איזה נוכל מתוך עניין אינטלקטואלי בו; אנחנו צדים אותו בכדי לעצור אותו בשם החוק. שמע, מטאטאי רחובות אינם מסתובבים ברחוב עם מטאטאיהם בכדי לקרוא באבק עקבות של בני אדם, אלא בכדי לטאטא ולסלק את הטינופת שהיא בת לווייתם של החיים. הסדר אין בו אפילו טיפה של מסתורין. לעשות סדר זאת מלאכה מגעילה, אדוני; אבל מי שרוצה לעשות נקיון, צריך לתחוב את אצבעותיו לכל מיני לכלוכים. תראה, מישהו צריך לעשות את זה,” אמר בעצב, “כמו שמישהו צריך להרוג עגלים. להרוג עגלים מתוך סקרנות, זאת ברבריות; את זה יש לעשות רק כמקצוע. כאשר מוטלת על האדם החובה לעשות משהו, אז הוא לפחות יודע שיש לו זכות לעשות את זה. ראה, הצדק חייב להיות בטוח כמו לוח הכפל. אני לא יודע האם אתה מסוגל להוכיח שכל גניבה היא מעשה רע; אבל אני אוכיח לך שכל גניבה היא אסורה, כי אני אעצור אותך בכל מקרה. אם תפזר פנינים ברחוב, יתרה בך השוטר על לכלוך רחובות. אבל אם תתחיל לעשות נסים, לא נוכל למנוע בעדך, אלא אם נגדיר זאת כהטרדת הציבור או התקהלות בלתי חוקית. אבל חייבת להיות עבירה כלשהי בכדי שנוכל להיכנס לעניין.”

“אבל, אדוני,” טען כנגדו מר ריבקה תוך סיבוב גוו אנה ואנה באי נחת, “האם זה באמת מספיק לך? המדובר כאן ב־… בעניין מוזר שכזה… וכל כך מסתורי… ואתה…”

מר ברטושק משך בכתפיו. “ואני עוזב את העניין לאנחות. אדוני, אם אתה רוצה, אני אתן הוראה לסלק את העקבה הזאת, בכדי שלא תדריך את מנוחתך בלילה. יותר מזה אינני יכול לעשות. אינך שומע כלום? שום צעדים? זה הסיור שלנו; אז השעה כבר שתיים ושבע דקות. לילה טוב, אדוני.”

מר ריבקה ליווה את המפקח עד לשער; באמצע הרחוב עדיין נראתה סדרת העקבות הבלתי גמורה והבלתי נתפסת – – במדרכה שממול התקרב שוטר.

“מימרה,” קרא המפקח, “יש לך משהו חדש?”

השוטר מימרה הצדיע. “בסך הכל כלום, המפקד,” הוא דיווח. “שמה במספר שבע־עשרה ייללה חתולה; צלצלתי להם שיתנו לה להיכנס הביתה. במספר תשע שכחו לנעול את השער. בפינת הרחוב פתחו חפירה בכביש מבלי לתלות פנס אדום, ובמכולת מרשיק השתחרר קצה אחד של שלט הפרסומת; בבוקר יצטרכו להוריד את זה – שזה לא יפול למישהו על הראש.”

“זה הכל?”

“זה הכל,” אמר השוטר מימרה. "בבוקר יצטרכו לפזר חול על המדרכות, שלא ישבור מישהו רגל; רצוי היה לצלצל בשעה שש בבוקר – – "

“זה בסדר,” אמר המפקח ברטושק. “לילה טוב!”

מר ריבקה זרק עוד מבט אחד אל העקבות שהובילו אל הבלתי נודע. אלא שבמקום שבו היתה העקבה האחרונה, נראו עכשיו שני תבליטים מושלמים של נעלי השירות של השוטר מימרה; ומכאן והלאה נמשכו העקבות הרחבות בשורה סדורה וברורה.

“תודה לאל,” נשם מר ריבקה לרווחה והלך לישון.

אותו ערב חם של חודש אוגוסט היה אי־הקלעים¹ מלא אנשים; וכך לא נותר למינקה ופפה אלא להתיישב ליד שולחן שלידו כבר ישב איזה אדון בעל שפם עבה ועצוב. “ברשותך,'” אמר פפה, והאדון רק נד קלות בראשו. (איזה גועל נפש, חשבה בלבה מינקה, דווקא ליד השולחן שלנו הוא מוכרח לשבת!). לפיכך, הדבר הראשון שקרה היה שמינקה בארשת של דוכסית גדולה התיישבה על הכסא שפפה ניקה בעבורה בממחטתו; הדבר השני, שקרה מייד אחר־כך, היה שהיא שלפה מהר את הפודריה שלה והתחילה לפדר את אפה, לבל ייראה בו חלילה בחום הזה שמץ של ברק; ותוך כדי שולפה את הפודריה נפל מתוך תיקה פתק קטן מעוך. האדון בעל השפם התכופף מייד והרים את הפתק הקטן. “תשמרי על זה, גברת,” הוא אמר בהבעה קודרת.

מינקה הסמיקה, ראשית כיון שפנה אליה גבר זר, ושנית כיון שהרגיז אותה שהסמיקה. “תודה,” היא אמרה ופנתה מייד לפפה. “אתה יודע, זהו התלוש מהחנות שבה קניתי את הגרביים.”

“זהו,” אמר האיש בתוגה. “את לא יודעת אפילו, גברת, לשם מה עלולים להזקק לדבר כזה.”

פפה היה סבור שמוטלת עליו חובת אביר להיכנס איכשהו לתמונה. “בשביל מה לשמור על ניירות מטופשים שכאלה,” הוא אמר, מבלי להביט באדון ההוא. “בסוף מתלאים בזה הכיסים.”

“זה לא חשוב,” אמר בעל השפם, “לפעמים יש לדברים האלה יותר ערך מאשר מי יודע מה.”

פניה של מינקה לבשו מתיחות. (האדם המגעיל הזה יתערב לנו בשיחה; אלהים, מדוע לא ישבנו במקום אחר!). פפה החליט שישים קץ לדבר. “איזה ערך?” הוא אמר בקול קר וקימט את מצחו. (כמה שזה הולם אותו, שמחה מינקה.)

“בתור עקבה,” נהם הגועל נפש והוסיף, במקום להציג את עצמו פורמלית. “עליך לדעת שאני סאוצ’ק מהמשטרה, אתה מבין? רק עכשיו היה לנו מקרה כזה,” אמר והניד את ידו. “הבנאדם אפילו לא יודע מה יש לו בכיס.”

“איזה מקרה?” לא התאפק פפה. (מינקה תפסה את מבטו של צעיר בשולחן השכן. חכה, פפה, אני אראה לך, לשוחח עם אנשים אחרים!)

“זה עם האשה שמצאו אותה ברוזטילי,” אמר בעל השפם והתכונן להתעטף בשתיקה.

במינקה נעור לפתע עניין, ככל הנראה כיון שמדובר גם כן באשה. “איזו אשה?” שאלה מניה וביה.

“אה, זו שמצאו אותה לא מזמן,” התחמק מר סאוצ’ק מהמשטרה, ובמבוכה כלשהי שלף מכיסו סיגריה; אותו רגע קרה דבר בלתי צפוי: פפה שלח את ידו במהירות לכיסו, הדליק את המצית שלו והגיש לאדם הזה אש.

“תודה לך,” אמר מר סאוצ’ק, נרגש בעליל בשל הכבוד. “אתה זוכר, איך מצאו קוצרים בתוך התבואה את גוויית האשה בין רוזטילי וקרץ',” הסביר, כעדות לתודתו ורצונו הטוב.

“אני לא יודעת על זה כלום,” אמרה מינקה, פוערת עיניים. “פפה, אתה זוכר שהיינו בקרץ'? – – ומה קרה לאשה הזאת?”

“חנקו אותה,” אמר מר סאוצ’ק ביובש. “החבל היה עוד כרוך סביב צווארה. אני לא אספר פה בנוכחות גברת, איך היא היתה נראית; אתה מבין, ביולי – – והיא שכבה שם כמעט חודשיים – –” מר סאוצ’ק נשף עשן כמתוך גועל. “אין לך מושג איזו צורה מוזרה יש לבנאדם במקרה כזה. איפה – אפילו האמא שלו לא היתה מכירה אותו. והזבובים – –” מר סאוצ’ק נענע את ראשו כצי שנתקף במרה שחורה. “גברת, אם נעלם רק העור, אז אין יותר יופי. אבל אחר־כך לזהות, זאת עבודת פרך, את מבינה? כל זמן שיש עוד אף ועיניים, אז אפשר עוד להכיר; אבל כאשר זה שוכב יותר מחודש בשמש – –”

“אז מוכרח להיות על הגופה איזו אות מזהה,” סבר פפה בארשת מומחה.

“איפה, אות מזהה,” נהם מר סאוצ’ק, “אדוני, בחורות רווקות בדרך כלל אינן משתמשות באותיות זיהוי, כי הן אומרות, מה פתאום, בין כה אני הולכת להתחתן. לא היתה על האשה הזאת שום אות מזהה, איפה!”

“ובת כמה היא היתה?” התעניינה מינקה לדעת.

“כבת עשרים וחמש – אמר הדוקטור; את מבינה, לפי השיניים ודברים שכאלה. ולפי הבגדים זאת יכלה להיות עוזרת בית או פועלת, אבל כנראה עוזרת בית, כי היא לבשה איזו חולצה כזו כפרית יותר. וגם, אילו היא היתה פועלת, אז כבר היו מחפשים אותה, כי הפועלות בדרך כלל נשארות במקום עבודה אחד או בדירה אחת. אבל עוזרת בית כזאת, כאשר היא מחליפה מקום, אז אף אחד לא יודע עליה כלום ולאף אחד לא איכפת ממנה. זה עניין מוזר כזה עם עוזרות הבית, תסכימי אתי. אז אנחנו אמרנו בינינו, אם אף אחד לא חיפש אותה חודשיים, אז זאת כנראה עוזרת בית. אבל מה שהיה העיקר, זה התלוש.”

“איזה תלוש?” שאל פפה בעירנות, שכן הוא חש אל נכון בנפשו את האפשרות לזכות בהילת בלש, כורת יערות קנדי, רב חובל או משהו דומה; ופניו לבשו ארשת ריכוז רב מרץ השייכת לעניין.

“זה ככה,” אמר מר סאוצ’ק, בכוונו מבט מרוכז כלפי הקרקע. “לא מצאו אצלה ממש כלום; זה שעשה לה את זה, לקח משם את כל מה שיכול היה להיות בעל ערך. רק בידה השמאלית היא עדיין החזיקה רצועה קרועה של תיק יד, ואת התיק מצאו לא הרחק משם בתוך התבואה; אבל הוא הוציא משם את הכל, אתה מבין? הוא כנראה רצה לקחת ממנה גם את התיק, אבל כאשר נקרעה הרצועה, לא היה לו ערך בשבילו, והוא זרק אותו בתוך התבואה; אבל קודם הוא הוציא משם את הכל, אתה מבין? אז בתיק הזה נשאר, תקוע בין הקפלים, כרטיס חשמלית מסי 7 ותלוש כזה מאיזו חנות חרסינה בערך של חמישים וחמישה כתר. יותר לא מצאנו אצלה.”

“אבל החבל הזה על צווארה,” אמר פפה. “בעקבותיו הייתם צריכים ללכת.”

מר סאוצ’ק נענע בראשו. “זאת היתה סתם חתיכת חבל כביסה, זה שום דבר. לא היה לנו כלום מלבד הכרטיס לחשמלית והתלוש. ברור, הכנסנו לעתון הודעה שנמצאה גופת אשה, גיל כבת עשרים וחמש, חצאית אפורה וחולצת פסים, ואם נעדרת איפה שהוא עוזרת בית מזה כחודשיים, שיודיעו נא לתחנת המשטרה הקרובה. קיבלנו מעל למאה הודעות; זאת לדעת, בחודש מאי מחליפות הרבה עוזרות את מקום העבודה, אף אחד לא יודע מדוע; אבל התברר שכל ההודעות היו הודעות עקרות. איזו עבודה שיש מבדיקה שכזאת,” אמר מר סאוצ’ק בעצב. “עד שבחורונת כזאת שעבדה בדייביצה תמצא עבודה בוורשוביצה או בקושירז’ה², אדוני, יום שלם אתה יכול לבלות ברדיפה אחריה. ובסוף הכל מיותר; הרעשנית המטומטמת הזאת חיה וקיימת ועוד צוחקת מהבנאדם. עכשיו מנגנים קטע יפה,” העיר בקורת רוח, בנענעו את ראשו בקצב למשמע מוטיב הואלקירה מהאופרה של ואגנר, שהתזמורת שניגנה באי השקיעה בו את כל יכולתה. “זה עצוב, מה? אני אוהב מוזיקה עצובה. לכן אני הולך לכל הלוויות, לתפוס שם כייסים.”

“אבל הרוצח הזה הרי היה מוכרח להשאיר איזה עקבות,” סבר פפה.

“אתה רואה את הברנש הזה?” אמר מר סאוצ’ק בערנות. “הוא עושה קופות צדקה בכנסיות. הייתי רוצה לדעת מה הוא מחפש כאן. – לא, הרוצח הזה לא השאיר שום עקבות. שמע, אם אתה מוצא בחורה שנרצחה, אתה יכול להמר על לקיחת רעל, שעשה את זה המאהב שלה; כך זה קורה בדרך כלל,” אמר, מהורהר. “אל תקחי את זה ללב, גברת. ובכן, אנחנו יודעים פחות או יותר מי גמר אותה; אבל קודם צריך לדעת מי היא. בזה היה כל הקושי, תסכימו אתי.”

“אבל למשטרה הלא יש לזה מיתודות משלה,” אמר פפה בהיסוס.

“זה כל העניין,” הסכים מר סאוצ’ק בדכדוך. “למשל מיתודה שבה אתה מחפש גרגיר של סולת בתוך שק של עדשים. לזה צריך סבלנות, אדוני. אתה יודע, אני אוהב לקרוא ספרי בלשים, ששם מסופר על מיקרוסקופים ודברים כאלה. אבל על מה להסתכל בבחורה כזאת במיקרוסקופ? לכל היותר תוכל לראות את חיי המשפחה המאושרים של התולעת השמנה הלוקחת את ילדיה התולעונים לטיול. תסלחי לי גברת; אבל אותי תמיד מרגיז, כאשר אני שומע על מיתודה. את יודעת, זה לא כמו לקרוא רומן ולנחש מראש איך זה ייגמר. זה דומה יותר לרומן שמסרו לך לידיים ואמרו: ובכן, מר סאוצ’ק, את זה פה תקרא מלה במלה, ובכל מקום שתמצא את המלה ‘למרות’ תרשום את מספר הדף. – – ובכן, כזאת היא העבודה הזאת, את מבינה? כאן לא תעזור לבנאדם לא מיתודה ולא גאוניות; הוא חייב לקרוא ולקרוא, ובסוף ימצא שבכל הספר הזה אין אפילו פעם אחת ‘למרות’. או שהוא חייב להתרוצץ ברחבי פראג כולה ולוודא את מקום המצאן של כמאה אנדולות או מריות, בכדי לוודא באופן בלשי שאף אחת מהן לא נרצחה. על זה צריך היה לכתוב משהו,” סבר במורת רוח, “ולא על מחרוזת הפנינים הגנובה של מלכת שבא. כי זאת, אדוני, היא לפחות עבודה סולידית.”

“נו, ואיך ניגשתם לזה?” שאל פפה, מתוך בטחון גמור מראש שהוא היה ניגש לזה אחרת.

“איך ניגשנו לזה,” חזר מר סאוצ’ק על השאלה, שקוע בהרהורים. “קודם כל היינו מוכרחים להתחיל ממשהו, תסכים אתי. אז היה לנו פה קודם כל הכרטיס הזה מהחשמלית מספר שבע. אז נניח שהבחורה הזאת, כלומר אם אמנם זאת היתה עוזרת בית, עבדה באיזה מקום קרוב למסלול הקו הזה: זה לא מוכרח להיות נכון, אולי היא נסעה בקו הזה רק במקרה; אבל משהו צריך בהתחלה לקבל כבסיס בכדי שבכלל יהיה ממה להתחיל, לא? אלא שמספר שבע נוסע לרוחבה של כל פראג, מברבנוב דרך מאלה סטראנה והעיר החדשה ועד ז’יז’קוב; אז זה שוב פעם כלום, עם זה אי אפשר לעשות שום דבר. אחר־כך היה לנו התלוש; מזה אפשר להסיק לפחות זאת, שהבחורה הזאת קנתה לפני זמן מה בחנות חרסינה סחורה בעד חמישים וחמישה כתר. אז הלכנו לחנות הזאת.”

“ושם נזכרו בה,” קפצה מינקה.

“מה אתך, גברת,” נהם מר סאוצ’ק. “איפה שיזכרו אותה. אבל ד”ר מייזליק שלנו, כלומר זה המפקח שלנו, הלך לשם לשאול איזה סחורה אפשר לקבל בעד חמישים וחמישה כתר. זה תלוי, אמרו לו, כמה חתיכות זה היה; אבל בדיוק בחמישים וחמישה כתר – יש קנקן תה אנגלי כזה לאדם אחד. – אז תמכרי לי אחד, אומר הדוקטור שלנו, אבל איזה פגום, שזה לא יהיה כל כך ביוקר."

ובכן, אחר־כך קרא לי המפקח אליו ואומר: תסתכל, סאוצ’ק, זה משהו בשבילך. נניח שהבחורה היתה עוזרת בית. עוזרת כזאת כל פעם שוברת משהו, וכאשר זה קורה לה בפעם השלישית, אומרת לה הגברת, ברווזה טיפשה, עכשיו תלכי ותקני את זה מכספך. אז בחורה כזאת הולכת לקנות רק חתיכה אחת, בדיוק את מה שהיא שברה. ובעד חמישים וחמישה כתר אפשר לקבל רק את קנקן התה הזה. – – אבל זה נורא ביוקר, אני אומר לו. והוא עונה: בן־אדם, זה בדיוק העניין. ראשית זה מסביר לנו מדוע שמרה העוזרת הזאת על התלוש; מבחינתה זה היה המון כסף, ואולי גם חשבה, שהגברת פעם תרצה להחזיר לה. שנית, תסתכל: הקנקן הזה הוא בשביל אדם אחד. כלומר או שהבחורה עבדה אצל אדם ערירי, או שבעלת הבית שלה השכירה חדר לאדם ערירי, שלו היתה מגישה בקנקן הזה ארוחת בוקר. והאישיות הערירית הזאת היתה ככל הנראה איזה בתולה זקנה, כי לא מתקבל על הדעת שגבר ערירי יקנה לעצמו קנקן כזה יפה ויקר, תסכימו אתי; גברים בדרך כלל לא שמים לב אפילו ממה הם שותים. מתקבל על הדעת שזאת בתולה זקנה ערירית כזאת, כי עלמה כזאת בשכירות־משנה נורא רוצה שיהיה לה משהו יפה משלה ואז היא קונה משהו יקר ללא צורך."

“זה נכון,” קראה מינקה. “אתה יודע, פפה, יש לי אגרטל קטן כזה יפה!”

“את רואה?” אמר מר סאוצ’ק. “אבל התלוש מהקופה כבר אין לך. – ואז אומר לי המפקח: ‘עכשיו, סאוצ’ק, נמשיך לנחש; זה מאד מפוקפק, אבל במשהו צריך להתחיל. תסתכל, בן־אדם שמוציא חמישים וחמישה כתר על קנקן תה, הוא בטח לא יגור בז’יז’קוב. (אתם מבינים, הדוקטור שוב חשב על קו מספר 7, כלומר הכרטיס מהחשמלית.) במרכז העיר, שם יש מעט דיירי משנה, ובמאלה־סטראנה גרים רק כאלה ששותים קפה. אני הייתי מהמר על הסביבה שבין הראדצ’אני ודייויצה, אם לקחת בחשבון את קו שבע. כמעט הייתי מאמין, הוא אומר, שהעלמה השותה תה מכזה קנקן אנגלי, לא יכולה לגור אלא בבית קטן מוקף גינה; אתה מבין, סאוצ’ק, זאת כזו תרבות אנגלית מודרנית’. – – אתם מבינים, ד”ר מייזליק זה שלנו יש לו לפעמים רעיונות משוגעים שכאלה. ‘אז אתה יודע מה, סאוצ’ק,’ הוא אומר, ‘קח את הקנקן, תסתובב שם ברובע הזה ותשאל, איפה גרות שם בשכירות משנה איזה עלמות ממשפחות טובות; ואם לאחת מהן במקרה יש קנקן כזה, תשאל אותה האם לא עזבה שם בערך במאי עוזרת שעבדה אצל בעלת הבית. השד יודע, זאת עקבה חלשה עד אימה, אבל אפשר לנסות. אז לך, אבא, עכשיו התיק שלך.’

“ובכן, תשמעו, אני לא אוהב ניחושים שכאלה; בלש כמו שצריך הלא איננו איזה חוזה בכוכבים או רואה את הנסתר. בלש לא צריך לעסוק כל כך בספקולציות; לפעמים אמנם יקלע בול במקרה, אבל מקרה – זאת לא עבודה נקיה. הכרטיס מהחשמלית והקנקן לתה, זה לפחות משהו שאני רואה; אבל כל היתר, זה רק … פרי הדמיון,” אמר מר סאוצ’ק, מבוייש קצת בשל השימוש בביטוי מלומד שכזה. "אז אני ניגשתי לעניין הזה על פי דרכי; הלכתי ברובע הזה מבית לבית ושאלתי האם אין להם קנקן תה כזה. ומה תגידו, בבית השלושים ושבעה שהגעתי אליו על פי הסדר, אומרת העוזרת, תראו־תראו, בדיוק קנקן כזה יש לגברת הצעירה שגרה אצל בעלת הבית שלנו! אז ביקשתי שתכניס אותי אל הגברת הזאת. היא היתה אלמנה של איזה גנרל והיתה משכירה שני חדרים לגברות צעירות; אחת מהן, איזו עלמה יעקובק, פרופסור לאנגלית, היה לה קנקן תה בדיוק כזה. גברתי, אני אומר, האם לא עזבה עוזרת שלך את העבודה בערך בחודש מאי? עזבה, אמרה הגברת, קראנו לה מארקה, אבל את שם המשפחה אינני זוכרת כבר.— – והאם היא לא שברה זמן מה קודם את הקנקן של העלמה? – – שברה, אומרת הגברת, וחייבתי אותה לקנות חדש מכספה; אבל – אל־אלוהים, איך אתה יודע את כל זה? – את רואה, גברתי, לנו נודע הכל.

“ובכן, היתר כבר הלך בקלות; ראשית מצאתי את העוזרת שהיתה החברה הקרובה של מארקה הזאת – תשמעו, כל עוזרת בית יש לה תמיד רק חברה אחת, אבל לזאת היא מספרת הכל – וממנה נודע לי שהבחורה הזאת שמה היה מריה פאריזק ושהיא באה מדרוויץ'; אבל יותר מכל רציתי לדעת עם איזה בחור מארקה זו היתה יוצאת. עם איזה פראנטה, אומרת החברה; מי ומה היה אותו פראנטה, את זה החברה לא ידעה, אבל היא נזכרה שהיתה פעם עם השניים בקולנוע עדן, ושם צעק איזה צעיר אל פראנטה זה: היי, פרדי! – – אז את זה קיבל לעיבוד אחד פריבה אצלנו; אתם מבינים, הוא מומחה לכפולי־שם האלה. ופריבה זה אמר מייד: פראנטה אליאס פרדי, זה בטח קראוטיל מקושירז’ה, אבל שמו האמיתי הוא פאסטיריק. אדוני המפקח, אני אגש אליו, אבל עליו צריכים שניים.– – אז אני הלכתי אתו, גם אם זה כבר לא היה התיק שלי. תפסנו אותו עם אהובה; נבלה, ניסה לירות. אז הוא עבר לטיפול אצל המפקח מאטיצ’קה; אדוני, אף אחד לא יודע איך הוא עושה את זה, אבל תוך שש עשרה שעות הוא הוציא מאותו פראנטה או פאסטיריק את הכל, שהוא חנק שם בשדה את מריה פאריזק הזאת ושדד ממנה את הכמה מאות שהיו לה בדיוק כאשר עזבה את העבודה; מסתבר שהוא הבטיח לה להתחתן אתה – כך עושים כולם,” הוסיף בעצב.

מינקה נרעדה. “פפה,” אמרה בנשימה עצורה, “זה נורא!”

“עכשיו כבר לא,” אמר אדון סאוצ’ק מהמשטרה בארשת רצינית. “את יודעת, נורא היה כאשר עמדנו מעליה שם בשדה הזה ולא מצאנו שום דבר חוץ מהתלוש והכרטיס מהחשמלית. שתי פיסות נייר חסרות משמעות, כלום – – ובכל זאת נקמנו את נקמתה של מארקה. אני אומר – שום דבר, כלום לא צריך הבנאדם לזרוק; גם הדבר המיותר ביותר יכול להיות עקבה או ראיה. אדוני, הבנאדם אפילו לא יודע איזה דברים חשובים יש לו בכיס.”

מבטה של מינקה היה קפוא ועיניה מלאו דמעות; והנה, עכשיו היא מפנה את פניה במסירות לוהטת אל פפה שלה, ושומטת מכף ידה הלחה לארץ את התלוש המעוך, שאותו היא לשה במשך כל הסיפור בעצבנות. פפה לא ראה זאת, כי הוא נשא את עיניו אל הכוכבים; אבל אדון סאוציק מהמשטרה ראה, והוא חייך בינו לבינו, בעצב ובהבנה.

לקראת השעה שלוש לפנות בוקר ראה שוטר המקוף קרייצ’יק, שבחנות לדברי מאפה שברחוב נקלאן מס' 17 מורם התריס למחצה. לפיכך הוא צלצל בפעמון ביתו של האחראי לבית, ועל אף שלא היה בתפקיד, הציץ אל מתחת לתריס. ברגע זה פרץ מתוך החנות אדם, ירה בקרייצ’יק ממרחק חצי מטר בבטנו, ופתח במנוסה.

השוטר ברטוש, שהיה אותה שעה על פי סידור העבודה בסיור ברחוב היירונימוס, שמע את היריה ורץ לכיוונה. בפינת רחוב נקלאן כמעט התנגש באדם רץ; אולם בטרם הספיק לומר “עצור!”, נשמעה מכת ירי והשוטר ברטוש התמוטט, ירוי בפלג גופו התחתון.

הרחוב נעור מיללת משרוקיות המשטרה; בריצה התכנסו הסיירים מכל האזור, מתחנת המשטרה הגיעו שלושה גברים, מכפתרים אה מקטורני השירות תוך כדי ריצה, כעבור כמה דקות הגיעה ניידת המטה וממנה קפץ קצין משטרה; אותה שעה כבר היה השוטר ברטוש מת וקרייצ’יק גסס, לופת את בטנו.

עד הבוקר בוצעו כעשרים מעצרים; עצרו באקראי, כי איש לא ראה את הרוצח; אבל מצד אחד חייבים היו השוטרים לנקום בדרך כלשהי את מותם של שניים מחבריהם, מצד שני עושים כך בדרך כלל: לוקחים בחשבון שמישהו מהעצורים במקרה יודה. במטה נמשכו החקירות כל היום וכל הלילה; פושעים ידועים לשמצה התפתלו בעינויי החקירה שאין לה סוף, אבל עוד יותר הם רעדו מפחד שלאחר החקירה כמה שוטרים יקחו אותם אל ביניהם; שכן בשורות המשטרה כולה געש זעם חשוך ונורא. רוצחו של השוטר ברטוש הפר את מסכת היחסים המשפחתית המסויימת השוררת בין השוטר המקצועי והפושע המקצועי; אילו רק ירה, מילא! אבל לירות בבטן, את זה לא עושים אפילו לחיות.

בלילה השני כבר ידעו כל השוטרים, עד קצה הכרך, שעשה את זה אופלטקה. את זאת גילה אחד העצורים: ‘נו, בטח, וואלטה אמר, שאופלטקה גמר שם עם השניים בנקלאן, והוא עוד יגמור יותר; שלו לא איכפת, למה שיש לו שחפת.’ – טוב, ובכן אופלטקה.

עוד אותו לילה נעצר וואלטה, אחר־כך אהובתו של אופלטקה ושלושה צעירים מהחבורה של אופלטקה; אבל איש מהם לא יכול היה, או לא רצה, לומר היכן נמצא אופלטקה. כמה שוטרים וכמה בלשים נשלחו לצוד את אופלטקה – זה עניין בפני עצמו; אבל מלבד זאת כל שוטר, בגמר יום שירותו, בקושי שתה את כוס הקפה שלו ונהם משהו לעבר אשתו, ויצא על דעת עצמו לחפש את אופלטקה – אלא מה: הרי את אופלטקה הכירו כולם; זה הלא הנבזה הירוק הזה, עם הצוואר הדק.

לקראת השעה אחת־עשרה בלילה פגש השוטר וורזל – שחזר בתשע מתפקידו, לבש מהר אזרחית, ואמר לאשה, שהוא הולך רק סתם להציץ לרחוב – ובכן, השוטר וורזל פגש ליד גני עדן בן אדם גוץ, שניסה איכשהו להחזיק את עצמו בצל. השוטר וורזל, על אף שהיה בלתי חמוש ולא־בתפקיד, הלך להסתכל בו יותר מקרוב; כאשר הגיע לטווח של שלושה צעדים, שלח האיש את ידו לכיסו, ירה בבטנו של וורזל והחל לברוח. השוטר וורזל לפת את בטנו ופתח במרדף אחריו; אחרי מאה צעדים התמוטט; אלא שאותה שעה כבר שרקו סביב־סביב משרוקיות השוטרים וכמה גברים רצו בעקבות הצל הנמלט. בירכתי גני ריגר נורו כמה יריות; רבע שעה אחר־כך דהרו כמה מכוניות משטרה, מלאות שוטרים, אל עבר מעלה ז’יז’קוב וחוליות סיור בנות ארבעה עד חמישה שוטרים פשטו על הבניינים החדשים של הרובע. לקראת השעה אחת נשמעה יריה מאחורי אגם אולשני; מישהו ירה תוך כדי ריצה בצעיר, שהיה בדרכו מבית נערתו בוואצקוב, אבל לא פגע בו. בשעה שתיים סגרה שרשרת השוטרים והבלשים על זִ’ידובְסקֶה פֶצֶה וצמצמה את המרחב החסום צעד אחר צעד. התחיל לרדת גשם דקיק. לקראת הבוקר הגיעה הידיעה שליד מאלשיצה ירה מישהו במפקח מסי בלו שהיה מוצב שם; המפקח פתח במרדף, אבל אחר־כך החליט בתבונה שזה לא עניין שלו. היה ברור שאופלטקה חמק לשדות.

כששים איש בקסדות וכובעי בלשים היו בדרכם חזרה מז’ידובסקה פצה, רטובים עד לשד עצמותיהם ושוצפים בחוסר אונים, עד סף הבכי הגיעו. אלוהים אדירים, האם זה לא מרגיז? שלושה אנשי משטרה קטל הנוכל הזה, את ברטוש, את קרייצ’יק ואת וורזל, ועכשיו הוא רץ ישר לזרועותיהם של הז’נדרמים! הוא שייך לנו, גרסה המשטרה במדים ובלא מדים, ועכשיו אנחנו צריכים להשאיר את הנבזה הזה, את זה אופלטקה הנבלה, לז’נדרמים! תשמע, אם הוא ירה בנו, אז זה עניין שלנו, לא? שהז’נדרמים האלה לא יתערבו בזה; שרק יחסמו את דרכו ויכריחו אותו לחזור לפראג – –

הגשם הדקיק והקר נמשך כל היום; לעת ערב, בין השמשות, היה הז’נדרם מראזק בדרכו מצ’רצ’אני, לאחר שקנה שם סוללה לרדיו, לפישלה; הוא לא היה חמוש ושרק להנאתו. בלכתו ראה מולו אדם גוץ הולך בדרך; בזה כשלעצמו אין כלום, אבל הגוץ עצר מלכת, כאילו מהסס. מי זה, אמר הז’נדרם מראזק בלבו, וכבר ראה הבזק ונפל, לופת את מותנו בידו.

עוד אותו ערב הוכרז כמובן מצב כוננות בז’נדרמריה במחוז. “שמע, מראזק,” אמר לגוסס פקד הונזאטקו מהז’נדרמריה, “אל תיקח ללב; אני מבטיח לך בהן צדקי שאת הנוכל הזה נתפוס. זה רק אופלטקה, אבל אני מוכן להמר בנטילת רעל שהוא רוצה להגיע לסובייסלאב, כי הוא נולד שם. השד יודע מדוע הנוכלים תמיד שואפים להגיע למקום לידתם כאשר המאכלת מונחת על צווארם. אז הנה, וואצלב, תן יד; אני מבטיח לך שאנחנו נשבור את מפרקתו, גם אם זה יעלה לנו אני לא יודע מה.” וואצלב מראזק ניסה לחייך; הוא אמנם חשב על שלושת ילדיו, אבל אחר־כך ראה לנגד עיניו את שרשרת הז’נדרמים ההולכת ונסגרת… אולי גם טומן מקוסטלץ… זאבאדה מווטיצה בטח יבוא… ראוסק מסאזאבה גם, חברים, חברים… איזה יופי, חשב וואצלב מראזק, כל כך הרבה ז’נדרמים יחד! אז חייך מראזק את חיוכו האחרון; מה שבא אחר־כך, היה רק ייסורים לא אנושיים.

אלא שאותו לילה קרה עוד משהו, והוא שרב־סמל הז’נדרמריה זאבאדה מווטיצה החליט לסרוק את רכבת הלילה מבנשוב; מי יודע, אולי יושב בה אופלטקה; לעזאזל, האם יעיז לעלות על רכבת? בקרונות נצנצו אורות קטנים, בני אדם ישבו מכורבלים כמו חיות עייפות על הספסלים לחטוף תנומה. רב־סמל זאבאדה עבר דרך הקרונות וחשב בלבו, רק השד יכול להכיר בנאדם שלא ראה אותו מימיו! אותו רגע קפץ, מרחק צעד אחד ממנו, צעיר ששולי כובעו שמוטים על עיניו, נשמעה יריה, ובטרם הספיק הרב־סמל להוריד את רובהו מכתפו, היה הגוץ המנופף באקדח מחוץ לקרון. רב־סמל זאבאדה עוד הספיק לצעוק “לתפוס אותו!”, ואחר־כך נשכב במעבר הקרון על פניו.

בינתיים קפץ הצעיר החוצה ורץ אל קרונות המשא. שם הלך עובד הרכבת הרושה עם פנס השירות שלו ואמר בלבו, נו, עד שהעשריםושש תצא מהתחנה אלך לנוח בחדר השירות. אותו רגע בא מולו במרוצה אדם. סבא הרושה לא אמר אפילו “ג’ק” וקפץ לחסום את דרכו; זה אינסטינקט כזה של גברים. הוא עוד ראה הבזק שכזה ודי; אפילו העשריםושש לא עזבה עוד את התחנה, וסבא הרושה שכב בחדר השירות, אבל ככה על קרש, ועובדי הרכבת חלפו על פניו במחווה של כבוד אחרון.

כמה גברים גונחים ונושפים בזעם אמנם פתחו במרדף אחרי הצל הנמלט, אבל היה מאוחר מדי; כנראה שהוא הגיע דרך המסילה לשדות. אבל מכאן, מתחנת הרכבת המנצנצת באורותיה, ממקבץ האנשים המבוהלים, פשתה ברחבי הפלך הנם את תנומת הסתיו, פאניקה פרועה. בני האדם הסתגרו בבתיהם ובקושי העזו להתקרב למפתניהם. סיפרו שפה ושם ראה מישהו אלמוני שמראהו פראי; היה כזה ארוך ורזה, או כזה גוץ במעיל עור; הדוור ראה מישהו מסתתר מאחורי עץ; מישהו ניסה לעצור בכביש את העגלון לבדה, אבל הלה הצליף בשוטו בסוסיו וברח. במציאות רק קרה שמישהו המתייפח מעייפות עצר ילדה שהיתה בדרכה לבית הספר, וחטף ממנה את מנת הלחם שבאמתחתה. “תני,” חרחר האלמוני ופתח במנוסה, עם הפרוסה בידו. מאותו רגע היו סוגרים את הכפרים במחסומים והבריות עצרו את נשימתם מרוב אימה; רק פה ושם העז מישהו לקרב את אפו אל שמשת החלון להציץ בחשדנות בנוף האפור והריק מאדם.

אולם בד בבד התחילה תנועה אחרת, שואפת אל מוקד הארועים. בכל השבילים זרמו ז’נדרמים, בודדים וזוגות; אלוהים היודע מאין נתקבצו רבים כל כך. “לכל הרוחות, בן־אדם,” שאג פקד הונזאטקו על ז’נדרם אחד מצ’אסלאב, “מה אתה מחפש פה? מי שלח אותך הנה? מה אתה חושב, שאני צריך בשביל נוכל אחד ז’נדרמים מכל צ’כיה? אה?” הז’נדרם מצ’אסלאב הסיר את קסדתו ושפשף את עורפו במבוכה. “אתה, יודע, המפקד,” הוא אמר במבט של תחנונים, “זאבאדה זה היה חבר שלי… אני לא יכול שלא להיות נוכח בזה, תסכים אתי.” “שיקח אותם האופל, את החבריא האלה,” רעם הפקד, “את זה אומרים לי כולם! כבר חמישים ז’נדרמים הופעיו פה בלי פקודה – מה אעשה אתכם?” פקד הונזאטקו נשך בזעם את שפמו. “טוב, תקבלו את הכביש כאן מהצומת עד ליער; תגידו לוולדריך מבנשוב שאתם באים להחליף אותו.” “זה לא ילך, המפקד,” סבר הז’נדרם מצ’אסלאב בכובד ראש. “וולדריך זה יצפצף לי על החלפה, תסכים אתי, זה מובן מאליו. מוטב שאקח את היער מהקצה עד לשביל השני – מי נמצא שם?” סמראד מוסלְקָה," נהם הפקד. “שמע, אתה מצ’אסלאב, תזכור: על אחריותי אתה פותח באש ראשון אם תראה את מישהו. בלי קונצים, אתה מבין? אני כבר לא אתן שיקטלו לי את אנשיי ביריות. אז קדימה!”

אחר־כך בא מנהל תחנת הרכבת המקומית. “המפקד, הגיעו עוד שלושים.” “שלושים מה?” התפרץ הפקד. “נו,” אומר מנהל התחנה, “שלושים עובדי רכבת. אתה מבין, בגלל הרושה זה. ‘זה היה אדם משלנו’ – אז הם באו להציע את עזרתם –” “תחזיר אותם,” צעק הפקד, “אני לא צריך פה אזרחים!” מנהל התחנה שרך את רגליו, כמהסס. “תסתכל, המפקד,” הוא אמר בקול מפייס, “מפראג וממזימוסטי הם הגיעו הנה – – זה הלא טוב שהם ככה עושים יד אחת. אתה מבין, הם לא יתנו לך לקחת את זה מהם; אופלטקה הרי הרג אחד מהם. איכשהו זאת זכותם – – ובכן, המפקד, עשה להם טובה וקח אותם למבצע!”

פקד הונזאטקו נהם ברוגזה שיתנו לו מנוח. במשך היום התחילה השרשרת הרחבה להתכנס. אחרי הצהריים התקשרה מפקדת הצבא באזור, האם הם זקוקים לתגבורת צבאית. “לא,” פסק הפקד בחוסר נימוס, “זה עניין שלנו, ברור?” בינתיים הגיעו הבלשים מפראג; הם הסתבכו במריבה קשה עם רס"ר הז’נדרמריה, שניסה לשלוח אותם הביתה הישר מתחנת הרכבת. “מה?” התפרץ רב־פקד הולוב, “אתה רוצה לשלוח אותנו מכאן? לנו הוא הרג שלושה אנשים, ולכם רק שניים, בטלנים שכמוכם! מגיע לנו יותר מאשר לכם, זהובי ראש!” – – רק הצליחו ליישב את הסכסוך הזה, וכבר פרץ אחר בקצה השני של המעגל, בין הז’נדרמים ושומרי היערות. “לכו מפה,” קצפו הז’נדרמים, “זה לא ציד ארנבות!” “אחרי החגים,” אמרו שומרי היער, “אלה היערות שלנו, וכאן יש לנו זכות להלך, ברור?” “תבינו, אנשים,” ניסה ראוסק מסאזאבה ליישר את ההדורים, “זה עניין שלנו, ואף אחד לא יתערב לנו בזה.” “תספר לסבתא,” אמרו השומרים. “הילדה הזאת שהברנש הזה לקח ממנה את הלחם, היא בתו של השומר מהורקה. אנחנו לא יכולים להשאיר את זה כך, וזהו!”

אותו ערב נסגר המעגל; כאשר ירדה החשכה, שמע איש איש נשימה מחרחרת מימינו ומשמאלו וספיקת צעדים בקרקע השמנה שלאחר החריש. “שמור מקום!” עפה הפקודה הנלחשת מאיש לאיש. “לא לזוז!” היתה דומיה כבדה ונוראה; רק פה ושם נשמע מתוך החשכה רשרוש של עלים יבשים, או של טפטוף של ממטר חולף; רק פה ושם ספק צעדו של אחד האנשים, או נשמעה נקישה מתכתית, אולי של רובה או קצה חגורה. לקראת חצות צעק מישהו לתוך החושך “עצור!” וירה; אותו רגע התחיל העניין להתגלגל, נשמעו כשלושים יריות רובה, וכולם רצו אל הנקודה האחת; אולם כבר נשמעה הצעקה “אחורה! איש לא יזוז!” איכשהו הסתדרו העניינים, והמעגל שב ונסגר. אבל רק עכשיו עלה בדעת הכל, שלפניהם מסתתר אדם רדוף ואבוד, האורב להזדמנות לפרוץ קדימה להתקפת טירוף. משהו כמו רעד בלתי נשלט עבר מאיש לאיש; מפעם בפעם נשמעה נפילת טיפה, כאילו זה צעד של מתגנב. אלוהים, אילו כבר האיר היום! אילו כבר נראה אור!

מתוך הערפל החל לעלות השחר. כל איש זיהה את צלליתו של העומד קרוב אליו, בפליאה שהיה כה קרוב אל אדם אחר. בתוך שרשרת האדם ניכרו קוי הסבך או שיחי היער (היתה זאת שמורת ארנבות), אבל היה שקט מוחלט, דומיה מוחלטת – – פקד הונזאטקו משך בעצבנות בקצות שפמו; לכל הרוחות, האם צריך עוד לחכות, או – –

“אני אלך לשם,” נהם רב־פקד הולוב; הפקד נשף בכבדות. “לך אתה,” הוא פנה אל הז’נדרם הקרוב אליו. חמישה גברים התנפלו על השיחים, נשמע קול ענפים נשברים, ופתאום שוב שקט. “תישארו במקומות!” צעק פקד הונזאטקו על אנשיו והלך לאטו אל השיחים. אז עלה מתוך השיחים גבו הרחב של ז’נדרם שסחב אחריו משהו, גוף מכורבל שאת רגליו נשא שומר היערות בעל שפם דמוי כידון. בעקבותיהם יצא מהסבך פקד הונזאטקו, חמור סבר וצהוב. “תניחו אותו פה,” חרחר, ניגב את מצחו, שלח את מבטו המשתאה אל שרשרת בני האדם המהססת, הקדיר את פניו עוד יותר וצעק: “מה אתם מסתכלים? פטורים!!”

במבוכת מה ניגש איש איש אל הגוף הזעום, כאילו מכונס בתוכו, שהיה מונח על השביל. אז זהו אופלטקה; היד הרזה המציצה מתוך השרוול, הפנים הזעירים, הירוקים, הרטובים מהגשם, והצוואר הדק – – אל־אלוהים, איזו חתיכת אדם קטנה, אופלטקה המנוול! הנה, פה יש כניסת כדור לגב, כאן מאחורי האוזן הזקופה ושוב כאן… ארבעה, חמישה, שבעה כדורים קיבל! פקד הונזאטקו שכרע ליד הגופה, קם וחרחר בדכדוך; אחר־כך הרים את עיניו באי בטחון וכמעט מבוייש – – כאן ניצבת חזית ארוכה ומסיבית של ז’נדרמים, רובים על כתף, ובקצותיהם כידונים נוצצים; אלוהים, איזה בחורים כארזים, כמו טנקים, והם עומדים בשורה ישרה כמו במסדר ואיש לא פוצה פה – – מהעבר ההוא פקעת שחורה של בלשים, כאלה שמנמנים, כיסיהם נפוחים מאקדחיהם; אנשי הרכבת במדיהם הכחולים, קטנים ואיתנים; שומרי היערות בירוק, תמירים וקשוחים ובעלי שפמים, פניהם אדומים כפלפל – – הלא זה כמו הלוויה המונית, עבר במוחו של הפקד; שורה סדורה, כאילו מתכוננים לירי של כבוד! פקד הונזאטקו נשך את שפתיו בעצב צורב וחסר טעם. הנבל הזה על הארץ, צפוד ופרוע כמו עורב חולה שנורה בציד, וכאן ציידים כה רבים – – “אז, לכל הרוחות,” צעק הפקד, תוך שהוא חורק בשיניו, “אין פה איזה שק? תכסו את הגופה!”

כמאתיים איש התחילו להתפזר לכל העברים; אפילו לא דיברו ביניהם, רק נהמו משהו על דרכים משובשות וענו ברוגזה לשאלות נרגשות שהופנו אליהם, נו כן, הוא כבר נגמר, ועזבו אותנו! הז’נדרם שהושאר לשמור על הגופה המכוסה, צעק בחימה על סקרני הכפר: “מה אתם מחפשים פה? אין מה לראות! זה לא בשבילכם!” 

בגבול המחוז ירק הז’נדרם ראוסק מסאזאבה: “פויה! בן־אדם, אני אומר לך, מוטב היה לי לא לראות אותו. לכל הרוחות, אילו רק יכולתי ללכת על אופלטקה זה לבדי, גבר מול גבר!”

הרוצח הידוע לשמצה קוגלר, שהוצאו נגדו צווי מעצר מרובים על מקרי רצח, ושצבא שלם של ז’נדרמים ובלשים עלו על עקבותיו, הודיע שלא יתפסו אותו, ואכן לא תפסו אותו, לפחות לא חי. מעשה הרצח האחרון שלו, התשיעי במספר, היה המקרה שבו הרג ביריה את הז’נדרם שבא לעוצרו. את הז’נדרם הוא אמנם קטל, אבל הוא עצמו חטף שבעה כדורים, ששלושה מהם היו גורמי מוות למעלה מכל ספק. בכך הוא לכאורה חמק מידי הצדק עלי אדמות.

מותו בא עליו במהירות כזאת, שלא נותר לו אפילו זמן לחוש כאב של ממש. כאשר נשמתו נטשה את גופו, יכלה להשתאות ממוזרויותיו של העולם ההוא, עולם חסר חלל, עולם תוהו ובוהו, אבל היא לא השתאתה. אדם שהיה בכלא גם באמריקה, מחשיב את העולם ההוא פשוט כסביבה חדשה, שבה הוא יוכל, בקצת אומץ לב, לפלס לו דרך כמו בכל מקום אחר.

סוף־סוף הגיעה שעת הבאתו הבלתי נמנעת של קוגלר בפני בית הדין של מעלה. כיון שבעולם האמת יש מצב חירום נצחי, הוא הובא בפני חבר שופטים ולא בפני חבר מושבעים, כפי שאפשר היה לצפות בשים לב למסכת מעשיו. אולם בית הדין היה מרוהט בפשטות, כמו עלי אדמות; מסיבות שתבינו מייד, לא היה מצוי בו צלב להשבעת עדים. השופטים, שלושה במספר, היו כולם קשישים, חמורי סבר ויגעי מבע. ההליכים הפורמליים היו קצת משעממים: קוגלר פרדיננד, מחוסר עבודה, נולד בתאריך זה וזה, מת… התברר שקוגלר איננו יודע את תאריך מותו; הוא ראה מייד ששכחה זו היא לרועץ לו בעיני בית הדין, אשר על כן התעקש.

“באיזו אשמה אתה מודה?” שאל אב בית הדין.

'“בכלום.” אמר קוגלר בסרבנות.

“תביאו את העד,” נאנח אב בית הדין.

מול קוגלר התיישב ישיש גדול ממדים, ממש ענק, לבוש בגלימה כחולה, זרועה כוכבי זהב; בהיכנסו קמו השופטים, ואפילו קוגלר קם, מוקסם בניגוד לרצונו. רק לאחר שהישיש התיישב, התיישב גם בית הדין.

“אדוני העד,” פתח אב בית הדין “אלוהים הכל־יודע, בית דין זה של מעלה הזמין אותך לתת עדות בעניין קוגלר פרדיננד. בהיותך דובר אמת לעילא, אין עליך חובת השבועה. אנחנו רק מבקשים, למען יעילות הדיון, שתישאר בתחום הנושא הנידון מבלי לסטות לפרטים שאין להם אופי של הפרת חוק. ואתה, קוגלר, אל תיכנס לדברי העד, הוא יודע הכל, ולא יעזור לך לכפור. אני מבקש מכבוד העד שיפתח בעדותו.”

לאחר אומרו זאת, נשען אב בית הדין במרפקיו על השולחן והסיר את המשקפי הזהב, ככל הנראה מוכן לנאום ארוך למדי של העד. זקן העוזרים השתקע בכורסתו לקראת תנומה. המלאך המזכיר פתח את ספר החיים.

העד אלוהים השתעל קלות ופתח:

“כן, קוגלר פרדיננד. פרדיננד קוגלר, בנו של פקיד במפעל תעשייתי, היה מאז ילדותו ילד מפונק; אתה, שובב, כמה שהרגזת את כולם! את אמא אהב נורא, אבל התבייש לתת לכך ביטוי; לכן היה מרדן ובלתי ממושמע. אתה זוכר שנשכת את אבא באגודלו כאשר רצה להרביץ לך, מפני שגנבת וורדים בגינת הנוטריון?”

“אלה היו וורדים בשביל אירמה, בתו של פקיד השומה,” נזכר קוגלר.

“אני יודע,” אמר אלוהים. “היא היתה אז בת שבע. ונכון שאינך יודע מה קרה אתה אחר־כך?”

“לא יודע.”

“היא התחתנה עם אוסקר, בנו של בעל המפעל; הוא הדביק אותה, והיא מתה במהלך הפלה. האם אתה זוכר את רודה זארובה?”

“מה קרה אתו?”

“הוא התגייס לצי הסוחר, בן־אדם, ונספה בבומביי. אתם שניכם הייתם הפרחחים הגרועים ביותר בכל העיר. קוגלר פרדיננד גנב כבר בשנתו העשירית ושיקר כל ימי חייו; הוא התחבר אל חברה מושחתת, כגון השיכור והקבצן דלאבולה שאתו הוא חילק את לחמו.”

אב בית הדין סימן בידו, שזה אולי לא שייך לעניין; אבל קוגלר עצמו שאל בביישנות: “ו… מה קרה עם בתו?”

“עם מארקה?” אמר אלוהים. “היא התקלקלה לגמרי. בגיל ארבע עשרה היא מכרה את גופה, בת עשרים מתה, ונזכרה בך בשעת גסיסתה. בן ארבע עשרה היית משתכר ובורח מהבית. אביך התייסר בצערו, ואמך ביכתה את מר גורלה בגינך כל ימי חייה; טימאת את ביתך, ואחותך, אחותך היפה והחמודה מרתה לא מצאה חתן שיבוא לקחתה מביתו של גנב. היא עדיין חיה בבדידות ובעוני, רדופת תשורות זעירות שבהן פוגעים בה אנשים רחמנים.”

“מה היא עושה ברגע זה?”

“ברגע זה היא נמצאת בחנותו של ולצ’ק וקונה חוטים שבהם תתפור עד לחשכה. אתה זוכר את החנות הזאת? קנית שם גולה מזכוכית צבעונית, היית אז בן שש; וכבר ביום הראשון איבדת את הגולה ולא יכולת בשום אופן למצוא אותה. האם אתה זוכר איך בכית מרוב זעם וצער?”

“ולאן היא התגלגלה אז?” שאל קוגלר בלהיטות.

“אה, לתוך המרזב תחת הכיור. הלא, בן־אדם, היא מונחת שם עד היום הזה, וזה כבר שלושים שנה. עכשיו בדיוק יורד גשם על פני הארץ, והגולה מסתובבת במים הקרים הזורמים.”

קוגלר הרכין את ראשו, מוכנע. אבל אב בית הדין הרכיב את משקפיו ואמר במתינות: “אדוני העד, עלינו להגיע לגופו של עניין. האם הנאשם רצח?”

אלוהים העד נענע בראשו. “תשעה אנשים הרג. את הראשון בקטטה. בעבור זה התקלקל בכלא. השניה היתה אהובה שבגדה בו. בעבור זה נידון למוות וברח. השלישי היה זקן שאותו שדד. הרביעי היה שומר לילה.”

“הוא מת?” צעק קוגלר.

“מת כעבור שלושה ימים,” אמר אלוהים. “בכאבים נוראים, והניח ששה ילדים. החמישי והששית היו בני זוג זקנים; הוא קטל אותם בגרזן ומצא רק ששה עשר כתר, בעוד שהיו להם למעלה מעשרים אלף מוחבאים.”

קוגלר קפץ ממקומו. “אני מבקש לדעת – איפה?”

“במזרון,” אמר אלוהים. “בשקית בד מתחת למזרון, שם החביאו את הכסף שהרויחו בנשך ובקמצנותם. את האדם השביעי הוא הרג באמריקה; היה זה מהגר, בן ארצו, אובד עצות כמו ילד.”

“אז במזרון זה היה,” לחש קוגלר בהשתאות.

“כן,” המשיך העד. “האדם השמיני, זה היה עובר אורח שנקרה לדרכו כאשר רדפו אחריו. היתה לו אז דלקת מיסב העצם, והכאב הטריף את דעתו. בן־אדם, עליך עבר הרבה בחיים. האחרון לבסוף היה השוטר שאותו קטל רגע לפני מותו.”

“למה הוא רצח?” שאל אב בית הדין.

“כמו כולם,” ענה אלוהים; “מכעס, מתאוות בצע, פעם בשיקול דעת ופעם במקרה, לפעמים בהנאה ופעמים אחרות מתוך הכרח. הוא היה רחב לב, ולפעמים עזר לבני אדם. היה טוב לנשים, אהב בעלי חיים וקיים את הבטחותיו. האם עלי לפרט את מעשיו הטובים?”

“תודה,” אמר אב בית הדין, “אין צורך. הנאשם, האם רצונך לומר משהו להגנתך?”

“לא,” אמר קוגלר באדישות; שכן עכשיו כבר לא היה איכפת לו.

“בית הדין יפרוש להתייעצות,” הודיע אב בית הדין, וארבעת השופטים התרחקו. אלוהים וקוגלר נשארו באולם בית הדין.

“מי הם אלה?” שאל קוגלר בהראותו בראשו אל עבר השופטים הפורשים.

“בני אדם כמוך,” אמר אלוהים. “הם היו שופטים בעולם דלמטה והם שופטים גם פה.”

קוגלר נשך את אצבעותיו. "אני חשבתי… כלומר, אני – לא איכפת היה לי, אבל… הייתי מצפה שתשפוט אתה, בתור… בתור… "

''בתור אלוהים," סיים הישיש הגדול. “אבל זה בדיוק העניין, אתה מבין? כיון שאני יודע הכל, אינני יכול בכלל לשפוט. זה הלא בלתי אפשרי. נכון שאינך יודע, קוגלר, מי הלשין עליך הפעם?”

“לא יודע,” אמר קוגלר, מופתע.

“לוציה, המוזגת; הלשינה עליך מתוך קנאה.”

“תסלח לי,” העז קוגלר להעיר, “אבל שכחת לומר שבשיקאגו הרגתי ביריה את טדי, המנוול הזה.”

“איפה!” ענה אלהים. “הוא יצא מזה חי והוא בחיים עד היום. אני יודע שהוא מלשין; אבל הוא, בן־אדם, הוא אחרת בחור טוב ונורא אוהב ילדים. אל תחשוב שמישהו יכול להיות לגמרי מושחת.”

“מדוע בעצם כבודו… מדוע אתה, אלי, אינך שופט בעצמך?” שאל קוגלר, שקוע בהרהורים.

“כי אני יודע הכל. אילו השופטים היו יודעים הכל, אבל לגמרי הכל, גם הם לא היו יכולים לשפוט; רק היו מבינים הכל עד לכאב לב. איך זה אוכל לשפוט אותך? השופט יודע רק על פשעיך; אבל אני יודע עליך הכל. הכל, קוגלר. ולכן אינני יכול לשפוט אותך.”

“אז מדוע שופטים… בני האדם… גם בעולם האמת?”

“כי האדם שייך לאדם. אני, כפי שראית, רק עד; אבל בדבר העונש, אתה מבין, בדבר העונש יחליטו רק בני אדם – גם בעולם האמת. האמן לי, קוגלר, זה כך בסדר; בני אדם אינם ראויים אלא לצדק האנושי.”

אותו רגע חזרו חברי בית הדין של מעלה מהתייעצותם, ואב בית הדין הודיע בקול איתן: “קוגלר פרדיננד נידון בעבור תשעה מקרי רצח בכוונה תחילה, הריגה ושוד, עוון הפרת תנאי שחרור, ובעבור נשיאת נשק שלא כחוק ובעוון גניבת וורדים לגיהינום עולם. העונש יושת מייד. בבקשה, התיק הבא. האם הנאשם מאחאט פראנטישק נוכח?”

“הנאשם, קום,” אמר אב בית הדין. “ובכן, התביעה מאשימה אותך שרצחת את חותנך פרנטישק לבדָה; בחקירה הודית שחבטת שלש פעמים בגרזן בראשו בכוונה להרוג אותו. ובכן – האם אתה מרגיש אשם?”

האיש השפוף רעד ובלע משהו. “לא,” פלט לבסוף.

“הרגת אותו?”

“כן.”

“אז אתה מרגיש אשם?”

"לא. "

אב בית הדין ניחן בסבלנות של מלאך. “תסתכל, וונדראצ’ק,” אמר, “התברר שכבר פעם נסית להרעיל אותו; הכנסת לו רעל עכברושים לקפה. האם זה נכון?”

“כן.”

“מזה אפשר לראות, שכבר כמה זמן התנכלת לחייו. הבנת אותי?”

האיש השפוף עיקם את אפו ומשך בכתפיו אובד עצות. “זה היה בגלל התלתן,” גמגם. “הוא מכר את התלתן, ואני אומר לו, אבא, עזוב את התלתן, אני אקנה שפנים –”

“חכה,” הפסיק אותו אב בית הדין. “התלתן הוה היה שלו או שלך?”

“נו – שלו,” מלמל הנאשם. “אבל בשביל מה הוא צריך תלתן? ואני אומר לו, אבא, תשאיר לי לפחות את השדה מה שיש לך שם האספסת, אבל הוא – הוא אומר – עד שאני אמות אז תקבל את זה מרקה, ז’תומרת אשתי, ואז תעשה עם זה מה שאתה רוצה, קמצן שכמוך.”

“ולכן רצית להרעיל אותו?”

“נו – כן.”

“מכיון שהוא קרא לך בשמות?”

“לא. זה היה בגלל השדה הזהו. הוא אמר, שאת השדה הזהו הוא מוכר.”

“אבל, בן־אדם,” התפרץ אב בית הדין, “זה הלא היה השדה שלו, לא? ומדוע שאסור יהיה לו למכור אותו?”

הנאשם וונדראצ’ק שלח מבט של גערה באב בית הדין. “אז ככה: לי יש על יד השדה הזה פס אדמה כזה בשביל תפוחי אדמה,” הסביר. “אני קניתי את זה בשביל שפעם זה יבוא ביחד עם השדה הזה, והוא אמר, מה 'כפת לי הפס שלך, אני מוכר את זה ליודאל, אני מוכר.”

“אז אתם חייתם במריבה,” ניסה אב בית הדין לעזור.

“נו, כן,” אמר וונדראצ’ק בזעף. “זה היה בשביל זאתהיא העז.”

“בגלל איזו עז?”

"הוא היה חולב את העז שלי. אני אמרתי לו, אבא, תעזוב את העז, או שתתן לי את החלקה למרעה על יד הנחל. אבל הוא את החלקה הזאתהיא החכיר.

“ומה עשה עם הכסף?” שאל אחד המושבעים.

“ומה שיעשה אתו?” שח הנאשם בארשת זעופה. “החביא אותו בזה הארגז. עד שאמות, היה אומר, אתם תקבלו את זה. אבל למות, את זה הוא לא רצה. והוא כבר היה הלא מעל לשבעים.”

“אז אתה טוען שבמריבות האלה היה אשם חותנך?”

“זה כן,” סבר וונדראצ’ק בהיסוס. “הוא לא רצה לתת כלום. כל זמן שאני חי, היה אומר, אני אנהל את המשק, וזהו זה. ואני אומר לו, אבא, לו קנית פרה, אני אחרוש את החלקה ולא צריך למכור אותה. אבל הוא אמר, עד שאני אמות, אז תקנה לך אפילו שתי פרות, אבל אני את החלקה שלי מוכר ליודאל.”

“תשמע וונדראצ’ק,” אמר אב בית הדין בחומרה, “אולי הרגת אותו בגלל הכסף שבארגז?”

“זה היה בשביל הפרה,” התעקש וונדראצ’ק. “אנחנו עשינו חשבון, עד שימות הוא, תהיה פרה. משק כזה לא יכול להיות בלי פרה, נכון? מאין אקח זבל.”

“הנאשם,” התערב הקטיגור, “אנחנו לא דנים בפרה, אלא בחיי אדם. למה הרגת את חותנך?”

“זה היה בגלל השדה הזה.”

“זאת לא תשובה!”

“הוא רצה את השדה הזה למכור –”

“אבל הכסף היה נשאר לך ממילא לאחר מותו!”

“כן, אבל הוא לא רצה למות,” אמר וונדראצ’ק ברוגזה. “כבודו – אילו הוא מת מרצונו הטוב – אני אף פעם לא עשיתי לו רע. זה יגיד כל הכפר, הוא היה לי כמו אבא שלי, נכון שכך?” אמר תוך שהוא פונה לקהל. האולם, שנתמלא מחצית תושבי הכפר, המה מתוך הסכמה.

“כן,” נשמע קולו הרציני של אב בית הדין. “ולכן רצית להרעיל אותו, נכון?”

“להרעיל,” נהם הנאשם, “אז לא היה צריך למכור את התלתן. כבודו, כל אחד יעיד בפניו שתלתן חייב להשאר בבית. זה לא משק זה, נכון?”

האולם רחש הסכמה.

“אתה תפנה אלי, הנאשם,” צעק אב בית הדין. “או שאפנה את בני כפרך מהאולם. תספר לנו איך נעשה הרצח.”

“נו,” פתח וונדראצ’ק בהיסוס. “זה היה ראשון־בשבת, ואני ראיתי ששוב הוא מדבר עם יודאל הזה. אבא, אני אומר לו, את השדה אסור לך למכור. אבל הוא אמר, בטח, אותך אני אשאל, פוחז שכמוך. אז אני אמרתי לעצמי, הגיע הזמן, זהו. והלכתי לחטוב עצים.”

“זה היה בגרזן הזה?”

“כן.”

“תמשיך.”

“בערב אני אומר לאשה, תלכי ותקחי את הילדים אל הדודה. היא תיכף התחילה לבכות. אל תבכי, אני אומר, אני קודם עוד אדבר אתו. והוא נכנס לסככה ואומר, זהו גרזן שלי, תן לי אותו! ואני אמרתי לו שהוא חלב את העז שלי. אז הוא רצה לקחת את הגרזן בכוח. אז הכיתי בו.”

“מדוע?”

“זה היה בגלל השדה.”

“ומדוע חבטת שלוש פעמים?”

וונדראצ’ק משך בכתפיו. “זה ככה – כבודו, בן אדם כמוני רגיל לעבודה קשה.”

“ואחר־כך?”

“אחר־כך הלכתי לשכב.”

“ישנת?”

“לא. אני עשיתי חשבון, כמה תעלה הפרה, ושאת החלקה אני צריך להחליף בעד הפאה הזאתהיא ליד הדרך. רק אז הכל יבוא ביחד.”

“ומצפונך לא הציק לך?”

“לא. לי הציק שהשדות האלה לא ביחד. ואחר־כך צריך לתקן את הרפת בשביל הפרה, זה יעלה כמה מאות. הלא החותן שלי כבר לא היתה לו אפילו עגלה. אני הייתי אומר לו, הייתי אומר, אבא, שאלוהים יסלח לך, אבל זה לא משק זה. השדות האלה רוצים לבוא ביחד, זה אומר לך כל רגש.”

“ולאיש הזקן לא היה לך רגש?” הרעים אב בית הדין.

“אבל הוא הלא רצה למכור את השדה ליודאל,” גמגם הנאשם. 

“אז הרגת אותו בגלל תאוות בצע!”

“זה לא נכון,” התגונן וונדראצ’ק בהתרגשות. “זה היה בגלל השדה! אילו השדות יכלו לבוא ביחד –”

“אתה מרגיש אשם?”

“לא.”

“לרצוח אדם זקן, זה בשבילך כלום?”

“הלא אמרתי, זה בגלל השדה,” התפרץ וונדראצ’ק על סף בכי. “זה הלא איננו רצח! אלוהים בשמיים, את זה הלא צריך להבין כל אחד! כבודו, זה הלא נשאר במשפחה! לזר לא הייתי עושה את זה – אני אף פעם לא גנבתי… תשאל על וונדראצ’ק… והם עצרו אותי כמו גנב, כמו גנב,” נאנק וונדראצ’ק, נחנק מצער.

“לא, אבל כרוצח אביו,” אמר אב בית הדין בעצב. “אתה יודע, וונדראצ’ק, שעל זה יש עונש מוות?”

וונדראצ’ק קינח את אפו ובלע דמעה. “זה היה בגלל השדה,” אמר בקול כנוע; והמשפט נמשך; עדים, טענות הפרקליטים….

★

בעת שחבר המושבעים הסתגר להתייעצות על מתן פסק הדין בתיק וונדראצ’ק, שלח אב בית הדין מבטים מהורהרים מחלון לשכתו.

“בסך הכל זה היה חלש,” נהם המתמחה. “אפילו התובע איכשהו לא הטיל את משקלו, והסניגור דיבר רק מעט… בקיצור, מקרה חד וחלק, מה יש לדבר.”

אב בית הדין נשף. “מקרה חד וחלק,” אמר והניד ידו. “שמע, עמיתי הצעיר, האדם הזה מרגיש שהוא חף מפשע כמו אני או אתה. לי יש הרגשה, כאילו עלי לשפוט שוחט על ששחט פרה, או חפרפרת על שחפרה מחילות. בן אדם, לי היה נדמה לרגעים, שזה בכלל לא ענין בשבילנו, אתה מבין, ענין של חוק או צדק. – פויה,” נאנח ופשט את הגלימה. “אני צריך לנוח מעט. אתה יודע, אני חושב שחבר המושבעים ישלח אותו לחופשי, כי… אני אגיד לך משהו: אני בן כפר, בן חקלאים; וכאשר הגבר הזה אמר שהשדות האלה שייכים יחד… אני ראיתי שתי חלקות שדה והרגשתי שאילו היינו צריכים לשפוט… אתה מבין, לפי איזה חוק אלוהי… אז היינו צריכים לשפוט בין שני השדות האלה. אתה יודע מה הייתי רוצה לעשות? הייתי רוצה לקום, להסיר את מצנפת השופטים ולומר: הנאשם וונדראצ’ק, בשם אלוהים, מכיון שהדם השפוך צועק מן האדמה עד לב שמיים – אתה תזרע את שתי חלקות השדה שמיר ושית; ועד יום מותך תעמוד לנגד עיניך שממת השנאה… הייתי רוצה לדעת מה היה אומר על זה התובע הנכבד. עמיתי הצעיר, לפעמים צריך היה לשפוט האלוהים בכבודו ובעצמו; אתה יודע, הוא היה יכול להטיל עונשים כבדים ונוראים – לשפוט בשם אלוהים; אבל אנחנו קטוננו מזה. – מה, חבר המושבעים כבר הסכים על הפסק?” באנחת אי נחת לבש אב בית הדין את גלימתו. “אז קדימה! תכניס את המושבעים!”

בשניים בספטמבר נעלם השחקן בנדה, מאסטרו יאן בנדה, כפי שכינו אותו מאז זינק בבת אחת עד אל מרום השלב העליון בסולם תהילתם של שחקנים. ליתר דיוק, בשניים בספטמבר לא קרה בעצם כלום, מאומה; עוזרת הבית, שהגיעה בתשע בבוקר לכבד את ביתו של בנדה, מצאה מיטה בלתי מסודרת וכל יתר אי הסדר דמוי דיר חזירים, שבדרך כלל הקיף את בנדה, רק המאסטרו לא היה בבית; ומכיון שבכך לא היה שום דבר בלתי רגיל, היא כיבדה את הבית, כהרגלה, מניה וביה, והלכה לדרכה. טוב. אלא שמאז לא נותר מהשחקן בנדה כל זכר.

גברת מרש (כלומר אותה עוזרת בית) לא התפלאה אפילו מכך; שמעו, השחקנים האלה, אלה הם כמו צוענים; מי יודע לאן שוב נסע לשחק או להתהולל. אבל בעשרה בספטמבר התחילו להתרוצץ אנשים שחיפשו אחרי השחקן בנדה; הוא היה אמור להגיע לתיאטרון, שם התחילו החזרות על המלך ליר; כאשר בנדה לא הופיע לחזרה השלישית, ניעור בכל זאת אי שקט מסויים, ומהתיאטרון טילפנו לד"ר גולדברג, ידידו של בנדה, האם הוא יודע מה קרה לבנדה.

דוקטור גולדברג זה היה כירורג, והוא עשה כסף רב ממעיים עוורים; זאת התמחות שכזאת של רופאים יהודיים. מלבד זאת הוא היה אדם רחב גו בעל משקפים מוזהבים רחבים ולב זהב רחב; הוא היה כולו אש ולהבה לאומנות, דירתו היתה מלאה, מהרצפה עד לתקרה, בתמונות וציורים, והוא אהב את בנדה השחקן, שנטר לו בוז ידידותי, ובארשת־של־חסד מסויימת הרשה לו לשלם את הוצאותיו; דבר שלא היה, בינינו לבין עצמנו, עניין של מה בכך. המסכה הטראגית של בנדה ופניו הקורנים של דוקטור גולדברג (ששתה רק מים) – זה היה צירוף בחזקת מקשה אחת בכל ההוללויות והבילויים הפראיים שהיו הסטרא אחרא לתהילתו של השחקן הגדול.

ובכן לדוקטור גולדברג זה טלפנו מהתיאטרון, לאמור מה קורה עם בנדה. הוא ענה שאין לו מושג, אבל הוא ילך לראות; מה שהוא לא אמר היה, שכבר מזה שבוע הוא מחפש אותו בכל מועדוני הלילה ומלונות הפאר, מתוך אי שקט גובר; היתה לו הרגשה עמומה ומדכאה שמשהו קרה לבנדה. אליבא דאמת, זה היה כך: דוקטור גולדברג היה האחרון, ככל שהצליח לברר, שראה את בנדה. באחד מימי סוף אוגוסט הוא ערך אתו מסע טריומף בחוצות פראג הלילית; אבל אחר־כך לא הופיע בנדה בשום פגישה מפגישותיהם הרגילות. אולי הוא חולה, אמר בלבו דוקטור גולדברג לבסוף, ונסע ערב אחד לביתו של בנדה; היה זה באחד בספטמבר. הוא צלצל בדלת; איש לא בא לפתוח, אבל בפנים אפשר היה לשמוע איזו המולה. לפיכך המשיך דוקטור גולדברג להפעיל את הפעמון כמה דקות ארוכות; לפתע נשמעו צעדים והדלת נפתחה; בדלת עמד בנדה לבוש חלוק, ודוקטור גולדברג נבהל ממראהו: כל כך פרא נראה השחקן המהולל, בלוריתו פרועה ודבוקה, זקנו בלתי מגולח שבוע לפחות; הוא נראה מוזנח ומלוכלך. “אה, זה אתה,” אמר בחוסר נימוס, “מה אתה רוצה?”

“ריבונו של עולם, מה קרה אתך?” קרא הדוקטור הנדהם.

“כלום,” רטן בנדה. “אני לא הולך לשום מקום, אתה מבין? ועזוב אותי במנוחה!” וטרק את הדלת לפני אפו של גולדברג.– – למחרת, אם כן, נעלם.

דוקטור גולדברג הביט בדאגה בעד זגוגיות משקפיו העבים. משהו לא בסדר. מאב הבית של בית מגוריו של בנדה נודע לו רק זאת, שבאחד הלילות לא מכבר, אולי זה היה בדיוק אור לשניים בספטמבר, נעצרה בערך בשעה שלוש לפנות בוקר ליד הבית מכונית; אבל איש לא יצא ממנה; רק צפר, כאילו הוא מאותת למישהו בתוך הבית. אחר־כך אפשר היה לשמוע שמישהו יצא מהבית והוא טרק את דלת הכניסה אחריו; אחר־כך נסעה המכונית. איזו מכונית, איפה, בזה אב הבית לא הסתכל; בשלוש בבוקר אין אדם יוצא ממיטתו אם הוא לא מוכרח. אבל הצופר הזה צפר, כאילו דחקה להם לאנשים שם השעה, ולא יכלו לחכות אפילו רגע.

גברת מרש סיפרה, שהמאסטרו לא יצא מהבית שבוע שלם (אלא אולי בלילה), לא התגלח ואולי גם לא התרחץ, לפי איך שהוא נראה; אוכל הוא הזמין שיביאו לו הביתה, שתה המון קוניאק והתגלגל על הספה; וזה הכל, לדבריה. עכשיו, כשגם אנשים אחרים פתחו בחיפושים אחרי בנדה, הלך דוקטור גולדברג בשנית אצל גברת מרש.

“תשמעי, אמא,” אמר, “את לא יודעת איזה בגדים לבש מר בנדה כאשר יצא מהבית?”

“שום בגדים,” אמרה גברת מרש; “זה בדיוק מה שלא מוצא חן בעיני. לא היו עליו שום בגדים. אני מכירה את כל החליפות שלו, וכולן תלויות שם בדירה, – אפילו זוג מכנסיים לא חסר.”

“משמע שהוא יצא לבוש רק בלבנים?” שאל דוקטור גולדברג, מאד נדהם.

“גם לא בלבנים,” הכריזה גברת מרש, “וגם לא בנעליים; זה מוזר, אדוני. תסתכל, אצלי רשומה כל חתיכת כביסה מה שאני מביאה למכבסה; עכשיו בדיוק גמרו לכבס ואני סידרתי את הכל וספרתי; יש לו שם שמונה עשרה חולצות, אף אחת לא חסרה, אפילו לא ממחטה אחת, נו, שום כלום. רק מזוודונת קטנה אחת איננה, מה שהוא תמיד לוקח אתו. אם הוא יצא, אז הוא היה מוכרח להיות עירום לגמרי, חוץ מהנשמה שלו.”

דוקטור גולדברג נראה מאד מוטרד. “אמא,” הוא אמר, “כאשר הגעת שמה בשניים בספטמבר, לא היה שם אי סדר מיוחד? את מבינה, משהו שהופל, או דלת שבורה – –?”

“אי סדר,” סברה גברת מרש, “נו, אי סדר דווקא היה, כמו תמיד. אתה מבין, הוא היה חזיר בריא, אדון בנדה. אבל מלבד זאת לא היה שם שום אי־סדר, זה לא. אבל תגיד לי, אדוני, לאן הוא היה יכול ללכת, אם לא היה לו אפילו חצי שלייקעס על הגוף?”

דוקטור גולדברג לא ידע זאת כמובן יותר ממנה; ובגבור מאד דאגתו הוא פנה, בסופו של דבר, למשטרה.

“נו, טוב,” אמר לו איש המשטרה לאחר שד"ר גולדברג שפך לפניו את כל שידע, “אנחנו נחקור. אבל לפי מה שסיפרת, שהוא הסתגר במשך שבוע שלם בביתו, לא התגלח ולא התרחץ, התגולל כל הזמן על הספה, שתה המון קוניאק ואחר־כך נעלם עירום כביום היולדו – זה, אדוני, נראה כמו איזה – –”

“דליריום,” הפטיר דוקטור גולדברג.

“כן,” אמר איש המשטרה. “נגיד, התאבדות במצב של טירוף חושים. אתה מבין, אצלו לא הייתי מתפלא.”

“אבל אז אולי היה צריך למצוא את הגופה,” סבר ד"ר גולדברג בהיסוס. “ועוד: לאיזה מרחק הוא יכול היה להגיע עירום? ומדוע הוא לקח אתו את המזוודה הקטנה? והמכונית שחיכתה ליד הבית – – אדוני, זה נראה יותר כמו בריחה.”

“אה, כן,” נזכר איש המשטרה, “חובות לא היו לו?”

“לא,” אמר הדוקטור מהר; אמנם היו לו לבנדה חובות כמו פרחי השדה, אלא שהוא לא התייחס אליהם ברצינות.

“או… נגיד, איזה סקנדל במישור האישי… איזו אהבה נכזבת, אולי עגבת, או איזו דאגה רצינית יותר?”

“ככל שאני יודע, כלום,” אמר דוקטור גולדברג בהיסוס; עניין אחד או שניים עלו אמנם בדעתו, אבל הוא בלע זאת, – – יתרה מזו, כל זה בקושי היה יכול להיות קשור להיעלמו הבלתי מובן של השחקן בנדה. אף על פי כן, בחוזרו מהמשטרה לביתו – כמובן, המשטרה תעשה ככל יכולתה – הוא הפך והפך בדעתו, מה הוא יודע על בנדה מהבחינה הזאת. לא היה זה הרבה:

1. לבנדה היתה אי שם בחוץ לארץ אשה חוקית, שכמובן לא דאג לה במאומה;

2. היתה לו פילגש, איזה בחורה בהולשוביצה;

3. היו לו יחסים, וזאת מה שנקרא יחסים אסורים, עם גברת גרטה, אשתו של התעשיין הגדול קורבל; גברת גרטה זו רצתה בכל הכוח להיות שחקנית, אשר על כן מימן מר קורבל איזה סרטים, שבהם אשתו שיחקה כמובן את התפקיד הראשי. ובכן, היה ידוע שבנדה הוא מאהבה של גברת גרטה, שגברת גרטה נוהגת לנסוע אליו, וכבר אפילו לא כל כך נזהרת, כפי שהיה ראוי. מלבד זאת בנדה מעולם לא דיבר על הדברים האלה; הוא בז לכל זה, חלקית מתוך רוממות גאוותנית, וחלקית מתוך ציניזם שהקפיא את דמו של גולדברג. לא, אמר הדוקטור בלבו בייאוש, בענייניו הפרטיים של בנדה איש איננו מתמצא. אבל שיקח אותי השד, אם לא מסתתר מאחורי כל זאת איזה סיפור מכוער; אלא שעכשיו זה כבר עניינה של המשטרה.

★

דוקטור גולדברג לא ידע כמובן מה עושה המשטרה ומה הן דרכיה: הוא ציפה בדכדוך נפש גובר והולך, שיקבל הודעה כשלהי. בינתיים חלף כבר חודש מאז היעלמו של השחקן בנדה, והבריות התחילו לדבר על יאן בנדה בלשון עבר.

פעם לפנות ערב פגש דוקטור גולדברג את השחקן הזקן לבדושקה; וכאשר שקעו בשיחה, הגיעו, כמובן, גם לנושא בנדה. “אדוני, זה היה שחקן,” נזכר לבדושקה הזקן. “אני זוכר אותו כשהיה בן עשרים וחמש. פרחח שכמוהו, איך הוא שיחק את אוסוואלד! אתה יודע, שבאו להצגות שלו רופאים צעירים לראות איך נראה שיתוק? אז הוא שיחק לראשונה את המלך ליר; שמע, אני לא יודע איך הוא שיחק, כי כל הזמן הסתכלתי לו על הידיים. הוא – היו לו ידיים של זקן בן שמונים, ידיים מצומקות, מיובשות, עלובות – – ובכן, עד היום אינני מבין איך הוא עשה את הידיים האלה. אני הלא יודע משהו על איפור; אבל בזה, אדוני, אחרי בנדה כבר איש לא יצליח; את זה יכול להעריך רק שחקן.”

דוקטור גולדברג נהנה הנאה מלנכולית בשומעו את ההספד הזה על יאן בנדה מפי שחקן.

“זה היה שחקן כמו שצריך, אדוני,” נאנח לבדושקה. “איך שזה התעלל בחייט התיאטרון! ‘אני לא אשחק מלך, אם אתה תופר לי על הגלימה תחרה מצ’וקמקת כזאת!’ הוא לא השלים עם שום רמאות בתיאטרון. כאשר היה צריך לשחק את אוטלו, הוא התרוצץ בין כל חנויות העתיקות, עד שמצא טבעת ישנה כזאת מתקופת הרנסנס; ואת הטבעת הזאת הוא היה חייב לענוד כאשר שיחק את אוטלו. הוא היה אומר שהוא משחק יותר טוב אם הדברים שהוא לובש הם אמיתיים. זה לא היה משחק, זה היה לא פחות מ־… גלגול נשמות,” אמר לבדושקה, מתוך חוסר בטחון האם השתמש במלה הנכונה. “וכאשר היה משחק, היה בהפסקות תמיד גס רוח כמו מצחצח נעליים והסתגר במלתחתו, שאף אחד לא יפריע לו במצב הזה. לכן הוא שתה כל כך הרבה, כי זה עצבן אותו,” סבר לבדושקה מתוך הרהוריו. “אני הולך פה לקולנוע, אדוני,” אמר לאות פרידה.

“אני אלך אתך,” הציע דוקטור גולדברג, שלא ידע איך להרוג את הערב. הציגו שם איזה סרט על ימאים, אבל דוקטור גולדברג לא ידע אל נכון במה העניין; בעיניים שנתמלאו כמעט בדמעות הוא הקשיב ללבדושקה המפטפט על יאן בנדה.

“זה לא היה שחקן,” סיפר לבדושקה, “זה היה ממש שד; לא הספיקו לו החיים שלו, זהו זה. בחייו היה חזיר, דוקטור; אבל על הבמה הוא היה מלך של אמת או קבצן של אמת. אדוני, זה ידע לשאת את ידו בפקודה, כאילו כל חייו רק פקד; ובמציאות אביו היה משחיז סכינים נודד. תסתכל, הניצול הזה מהאוניה שנטרפה: הוא נמצא באי הבודד, ויש לו צפורניים גזוזות, מטומטם אחד. אתה רואה שהזקן שלו סתם מודבק? אילו היה משחק אותו בנדה, הוא היה מצמיח זקן אמיתי, ומאחורי צפורניו היה לכלוך אמיתי… מה אתך, דוקטור, מה קרה לך פתאום?”

“תסלח לי,” גמגם דוקטור גולדברג, תוך שהוא קם ממקומו, “אני נזכרתי במשהו. אני מודה לך,” וכבר היה בדרכו אל מחוץ לקולנוע. בנדה היה מצמיח זקן של אמת, הוא חזר ואמר בלב. בנדה הצמיח זקן של אמת! למה זה לא עלה על דעתי קודם?

“אל מטה המשטרה!” צעק תוך כדי קפיצה למונית הקרובה ביותר; ולאחר שחדר אל הרב־סמל שבתורנות הלילה, הוא תבע, בצעקות רמות, שבשם אלוהים יבדקו מייד, אבל מייד, האם לא נמצאה בשניים בספטמבר או קצת אחריו בכל מקום שהוא גופתו של הילך אלמוני, כן בכל מקום שהוא, אני מבקש! בניגוד לצפוי הלך אותו איש משטרה באמת לאיזה מקום להסתכל או לשאול, יותר משעמום מאשר מלהיטות יתר או סקרנות; בינתיים הזיע דוקטור גולדברג מרוב התרגשות, כיון שהתחיל לחוש משהו נורא.

“ובכן, אדוני,” אמר הרב־סמל בחוזרו, "בשניים בספטמבר מצא שומר היער ביערות בקריבוקלאטי את גופתו של נווד אלמוני, כבן ארבעים; בשלושה בספטמבר נמשתה ליד ליטומריצה מתוך נהר הלאבה גופה של גבר אלמוני, בן שלושים בערך, שהיתה במים לפחות שבועיים; בעשרה בספטמבר ליד ברוד תלוי אלמוני, בן כששים… "

“על הנווד הזה אין פרטים נוספים?” שאל דוקטור גולדברג, נושם בקושי.

“רצח,” אמר הרב־סמל, תוך שהוא סוקר בתשומת לב את הדוקטור הנרגש. “לפי דו”ח תחנת הז’נדרמריה הגולגולת שלו היתה שבורה בחפץ קהה. ממצאי הנתיחה הם: אלכוהוליסט, סיבת המוות – פציעה במוח. הנה התצלום," שח הרב־סמל, והוסיף: “אלוהים אדירים, איך שמרחו אותו!”

בתצלום נראה גופו של הגבר עד לחגורה; הוא היה לבוש בסמרטוטים מטונפים, חולצת קאליקו פתוחה; במקום שיש לבני אדם מצח ועיניים, היה רק סבך של שערות ומשהו שהיה אולי מקודם עור או עצמות; רק הסנטר המגודל זקן פרא והפה הפתוח למחצה דמו עוד לבן־אדם. דוקטור גולדברג רעד כמו עלה. האם זה… אולי זה יכול להיות בנדה?

“האם… האם היו לו איזה סימנים מיוחדים?” הוציא מעצמו במאמץ.

הרב־סמל התבונן באיזה מסמך. “הממ. גובה מטר שבעים ושמונה, שיער שיבה, שיניים רקובות לגמרי…”

דוקטור גולדברג נשמע נושם לרווחה: “אז זה לא הוא. לבנדה היו שיניים בריאות כמו לחיה. זה לא הוא. סלח לי,” פטפט באושר, “שהטרחתי אותך, אבל זה לא יכול להיות הוא. בלתי אפשרי.”

בלתי אפשרי, הוא חזר בלבו בהקלה בשובו הביתה. אולי הוא עוד בחיים; אולי, אלוהים, אולי הוא כבר יושב ב’אולימפיה' או ב’ברווז השחור'…

אותו לילה ערך דוקטור גולדברג שוב מסע ברחבי פראג הלילית; הוא שתה את כוס המים שלו בכל המועדונים שבהם מלך לפנים יאן בנדה, וסקר בזגוגיות משקפיו את כל הפינות, אבל בנדה לא היה בשום מקום. לפנות בוקר החוויר דוקטור גולדברג, אמר לעצמו בקול רם שהוא אידיוט, ורץ אל המוסך שלו.

עם בוקר הוא היה במשרדו של הממונה על אחד המחוזות וביקש להעיר את הממונה; למזלו התברר שהוא כבר זכה בעבר לנבור במו ידיו בקרביו של אותו אדון, לתפור את בטנו ולמסור לו למזכרת את המעי העיוור שלו בתמיסת פורמלין. הודות להיכרות זו, שלא היתה שטחית כלל וכלל, הוא קיבל תוך שעתיים רשיון להוצאת הגופה מהקבר והוא התבונן, לצדו של רופא המחוז המרוגז מאד, בהוצאתו של הנווד האלמוני מקברו.

“אני אומר לך, קולגה,” נהם הרופא המחוזי, “על זה כבר שאלו ממשטרת פראג; הלא זה בלתי אפשרי שזה יהיה בנדה. הרי זה הילך מטונף לגמרי.”

“היו לו פרעושים?” שאל דוקטור גולדברג בהתעניינות ערה.

“אני לא יודע,” אמר הרופא בגועל. “אדוני הקולגה, עכשיו כבר לא תכיר בו שום דבר; ראה, אם זה כבר היה חודש ימים באדמה – –”

כאשר נסתיימה פתיחת הקבר, נאלץ דוקטור גולדברג לבקש להביא קצת יי"ש; בלעדי זאת לא היו הקברנים מוכנים להרים את הבלתי ניתן לתיאור שהיה מונח בתחתית הקבר, תפור בתוך שק, ולהביאו לחדר המתים.

“לך תראה את זה בעצמך,” נבח הרופא המחוזי על דוקטור גולדברג, ובעצמו נשאר בפתח חדר המתים, מעשן סיגר חזק.

כעבור שעה קלה דידה דוקטור גולדברג מתוך חדר המתים, חיוור עד מוות. “בוא תסתכל,” אמר בקול צרוד, חזר אל הגופה והצביע על המקום שהיה לפנים ראשו של אדם. דוקטור גולדברג הסיר במלקחיים את מה שהיו פעם שפתי אדם; נתגלו שיניים רקובות עד גועל, או ליתר דיוק רק חתיכות שיניים צהובות שבלטו מתוך הרקבון השחור. “תסתכל טוב,” נשם גולדברג, הכניס את המלקחיים אל בין השיניים והוציא משם חתיכת רקבון שחור. מתחתו נתגלו שני ניבים מרהיבים וחזקים. אך יותר לא יכול היה דוקטור גולדברג להחזיק מעמד; הוא ברח מחדר המתים, תוך שהוא מחזיק את ראשו בשתי ידיו.

כעבור שעה קלה חזר אל הרופא המחוזי, חיוור ונוגה עד אימה. “הרי לך השיניים הרקובות לגמרי, אדוני הקולגה,” אמר בשקט. “זאת לא היתה אלא זפת שחורה ששחקנים נוהגים להדביק על שיניהם כאשר הם משחקים זקנים או נוודים. ההילך המטונף הזה היה שחקן, אדוני הקולגה,” ובתנועת ייאוש של ידו הוסיף: “ועוד דבר: שחקן גדול.”

★

אותו יום הופיע דוקטור גולדברג אצל התעשיין קורבל; היה זה אדם בעל מידות, חזק, סנטרו דמוי ערדל וגופו מזכיר עמוד.

“אדוני,” אמר לו דוקטור גולדברג, בהביטו בריכוז בעד משקפיו העגולים, “אני בא אליך… בעניין השחקן בנדה.”

“מה אתה שח,” אמר התעשיין וקיפל את ידיו מאחורי ראשו. “כבר מצאו אותו?”

“חלקית,” שח דוקטור גולדברג. “אני חושב שזה יעניין אותך… ולו בשל הסרט שרצית לעשות אתו… כלומר לממן.”

“איזה סרט?” שאל האיש הענק באדישות. “אני לא יודע מכלום.”

“אני מתכוון לסרט ההוא,” אמר גולדברג בעיקשות, “שבו אמור היה בנדה לשחק את ההילך… וגברת גרטה את התפקיד הנשי הראשי. בעצם היו אמורים להסריט את זה בגלל גברת גרטה,” אמר, מיתמם.

“זה לא עסקך,” נהם קורבל. “בטח בנדה מתח אותך… אלה היו דיבורי בוסר. איזו תכנית כזאת אולי היתה… את זה סיפר לך בנדה, נכון?”

“איפה! אתה הלא הורית לו שאסור לו אפילו לפצות פה על זה, לאף אחד; עשיתם מזה סוד נורא. אבל אתה יודע, בנדה גידל זקן ובלורית פרועה בשבוע האחרון של חייו, שייראה כמו נווד. בנדה הקפיד מאד בזוטות כאלה, נכון?”

“לא יודע,” קטע התעשיין. “אדוני מבקש עוד משהו?”

“אז את הסרט הזה עמדו להתחיל להסריט בשניים בספטמבר, אה? החזיון הראשון היה אמור להתרחש ביערות קריבוקלאטי עם שחר; הנווד מתעורר בקצהו של מערה יער… בערפלי הבוקר… מנער את מחטי האילנות מהסמרטוטים שהוא לובש… אני יכול לתאר לי איך בנדה היה משחק את זה. אני יודע שהוא לבש את הסמרטוטים והסחבות הבלויים ביותר; בעליית הגג שלו היה לו ארגז שלם של כאלה. לכן לאחר… היעלמו לא היה חסר אפילו פריט אחד מלבניו ובגדיו – ריבונו של עולם, מדוע זה לא עלה על דעת איש! אדוני, אפשר היה לצפות שהוא יתלבש עד לסחבה האחרונה התלויה לו משרוולו ועד לחבל זה סביב מותניו כמו אביון אמיתי; זה הלא היה השגיון שלו – להקפיד על התלבושת.”

“ומה הלאה?” אמר האיש הענק והתכופף קמעה אל עבר הצל. “כלומר, אני לא יודע לשם מה אתה מספר לי את כל הדברים האלה.”

“כיון שבשניים בספטמבר בערך בשלוש לפנות בוקר,” המשיך דוקטור גולדברג בעקשנות, “אתה באת לקחת אותו… כנראה במכונית שאולה, אבל מכל מקום סגורה; אני חושב שנהג בה אחיך, כי הוא ספורטאי ואיננו מרבה לדבר. כפי שסוכם מראש עם בנדה, לא עלית למעלה, אלא צפרת מלמטה. כעבור שעה קלה ירד בנדה… או נגיד ביתר דיוק – נווד מלוכלך ומטונף. ‘מהר, מהר’, אמרת לו, ‘המסריט כבר יצא לדרך.’ ונסעתם ליערות קריבוקלאטי.”

“את מספר המכונית מן הסתם אינך יודע,” אמר האיש שבצל באירוניה.

“אילו ידעתי, היו כבר עוצרים אותך,” אמר דוקטור גולדברג בבהירות מושלמת. “עם שחר הגעתם למקום; זה מערה יער כזה, או אולי חורשה של אלונים בני מאות בשנים – נוף יפה להפליא, אדוני! אני חושב שאחיך נשאר ליד המכונית על הכביש והעמיד פנים שהוא מתקן את המנוע. אתה הובלת את בנדה כארבע מאות מטר מהכביש ושם אמרת: ‘כך, הנה המקום.’ ‘ואיפה המסריט?’ נזכר לפתע בנדה. אותו רגע הלמת בו בראשונה.”

“במה?” נשמע קולו של האיש בצל.

“בכלי הרצח מעופרת,” אמר דוקטור גולדברג, “כי מפתח צרפתי היה קל מדי בשביל גולגולת כזאת, כמו זו של בנדה; ואתה רצית למעוך אותה עד ללא הכר. כאשר גמרת לקטול אותו, חזרת אל המכונית. ‘גמרנו?’ שאל אחיך; אבל אתה כנראה לא אמרת דבר, כי לרצוח אדם – זה לא דבר של מה בכך.”

“אתה השתגעת,” נהם האיש בצל.

“לא השתגעתי. אני רק רציתי להזכיר לך, איך הדברים ככל הנראה התרחשו. אתה רצית לחסל את בנדה בגלל השערוריה עם גברת גרטה; גברת גרטה כבר התפרעה יותר מדי בפרהסיה – –”

“יהודי מסריח שכמוך,” רעם האיש בכורסה, “מה אתה מרשה לעצמך – –”

“אני לא מפחד ממך,” אמר דוקטור גולדברג, תוך שהוא מיישר את משקפיו, בכדי להראות ארשת פנים מחמירה יותר. “עלי, אדוני, אינך יכול, תהיה עשיר ככל שתהיה. במה אתה יכול לפגוע בי? לכל היותר בזה שלא תבוא אלי לנתח את המעי העיוור שלך; ואני, אדוני, גם לא הייתי מייעץ לך.”

האיש בצל צחק צחוק חרישי. “תשמע, בן־אדם,” הוא אמר בעליצות מסויימת, “אילו ידעת רק עשירית ממה שפטפטת פה בבטחה, לא היית בא אלי, אלא הולך למשטרה, לא?”

“זה בדיוק העניין,” אמר דוקטור גולדברג ברצינות רבה. “אדוני, אילו יכולתי להוכיח רק עשירית, לא הייתי פה. אני חושב שהעניין לא יוכח לעולם; אפילו זאת, שהנווד הרקוב הזה היה בנדה, לא יוכח עוד סופית. לכן באתי לכאן.”

“לאיים, נכון?” זרק לו האיש בכורסה, ושלח את ידו אל הפעמון החשמלי.

“לא. אבל להפחיד. אדוני, אתה אינך בעל מצפון רגיש במיוחד; בשביל זה אתה עשיר מדי. אבל העובדה שיש אדם אחר היודע את כל האימה, שמישהו יודע שאתה רוצח, שאחיך רוצח, שרצחתם את השחקן בנדה, בן משחיז הסכינים, את הקומדיאנט, אתם, שני תעשיינים, אדוני – זה ישבש עד יום מותך את שיווי המשקל המתנשא שלך. כל עוד אני אחיה, לא תגיעו שניכם אל המנוחה. אדוני, אני הייתי רוצה לראות אותך על עץ התליה; אבל לפחות, כל עוד אני חי, אני ארעיל את חייך… בנדה היה חיה רעה; אדוני, אני מיטיב לדעת, כמה הוא היה רע, נפוח, ציני, חסר בושה ומה לא; אבל הוא היה אומן. כל המיליונים שלך אינם שקולים כנגד הקומדיאנט השיכור הזה; עם כל המיליונים שלך אינך מסוגל למחווה המלכותית של תנועת היד – לגדולה הזאת, השקרית אבל המדהימה של אדם – –”. דוקטור גולדברג ספק את כפיו בייאוש. “איך יכולת לעשות את זה? אדוני, אתה לא תזכה למנוחה, אני לא אתן לך לשכוח! עד מותך אמשיך להזכיר לך: אתה זוכר את השחקן בנדה? אדוני, זה היה אומן, אתה שומע?”

היועץ טומסה התיישב אותו ערב בנחת ליד הרדיו והקשיב בחיוך של הנאה לנגינת המחולות של דבוז’אק – זאת מוזיקה כמו שצריך, אמר בלבו בסיפוק – – כאשר לפתע נשמעו מבחוץ שתי יריות, ומהחלון שמעל לראשו נשפכו שברי זכוכית ברעש מחריד; מר טומסה, זאת לדעת, ישב בחדר שבקומת הקרקע.

ובכן מר טומסה עשה מה שכל אחד מאתנו היה עושה: תחילה המתין רגע קט מה יקרה הלאה, אחר כך הסיר את האוזניות¹ ובדק ברצינות מה זה היה, ורק אחר־כך נבהל; שכן הוא גילה שמישהו ניקב בירי בשני מקומות את החלון שלידו ישב; והנה שם בדלת שממול תקוע כדור תחת שבב העץ שניתז ממנה. הדחף הראשון היה לצאת בריצה החוצה ולתפוס את הנוכל בצווארונו בשתי ידיו הבלתי חמושות; אלא שאדם ששנים רבות מאחוריו רוכש לעצמו מין הדרת כבוד והוא עלול להחמיץ את הדחף הראשון הזה ולהחליט לפעול לפי דחף אחר; אשר על כן רץ מר טומסה לטלפון והתקשר אל תחנת המשטרה: “הלו, תשלחו לי בבקשה את מישהו; זה עתה נערכה נגדי התקפת רצח.”

“איפה זה?” אמר קול רדום ואדיש.

“אצלי,” התרגז מר טומסה, כאילו זאת אשמת המשטרה. “זאת שערוריה, לירות סתם ככה באזרח שלוו היושב בביתו! אדוני, העניין הזה מחייב חקירה מדוקדקת! לא ייתכן ש…”

“טוב,” הפסיק אותו הקול הרדום. “אני אשלח את מישהו.”

היועץ הנכבד קצף מקוצר רוח; היה נדמה לו שעובר נצח עד שמישהו ישרך אליו את רגליו; אבל לאמיתו של דבר הופיע אצלו כבר מקץ עשרים דקות מפקח משטרה, כזה מיושב בדעתו, ובדק בעניין את החלון המנוקב.

“מישהו ירה עליך, אדוני,” אמר בנימה מפוכחת.

“את זה אני יודע לבד,” התפרץ מר טומסה, “הלא אני ישבתי פה ליד החלון!”

“קוטר שבעה מילימטר,” אמר המפקח, בחולצו באולר את הכדור מתוך הדלת. “זה נראה כמו כדור של אקדח צבאי ישן. תסתכל, הברנש הזה היה מוכרח לעמוד על הגדר; אילו עמד על המדרכה, היה הכדור תקוע יותר גבוה. פירוש של דבר, שהוא כיוון את הכלי אליך, אדוני.”

“זה מוזר,” הביע מר טומסה במרירות את דעתו, “אני כמעט חשבתי שהוא רצה רק לפגוע בדלת.”

“ומי עשה את זה?” שאל המפקח כמרחיק מעצמו הפרעה.

“תסלח לי,” אמר היועץ הנכבד, “שאינני יכול לספק לך את הכתובת שלו; אני לא ראיתי את האדון הזה, ושכחתי להזמין אותו לכיבוד.”

“זה עניין קשה,” אמר המפקח בשלווה. “ובמי אתה חושד?”

מר טומסה התקרב לסף סבלנותו. “מה חושד?” הוא פתח ברוגזה. “בן־אדם, אני אפילו לא ראיתי את הנוכל הזה! וגם אלו היה מואיל בטובו לחכות שם, בכדי שאשלח לו מהחלון נשיקה באויר, לא הייתי מצליח לזהות אותו בחשכה הזאת. אדוני, אילו ידעתי מי זה היה, לא הייתי מטריח אותך הנה, אתה לא חושב?”

“נו כן,” ענה המפקח בנימה מפייסת, “אבל אולי אתה יכול להיזכר במישהו, שהיה אולי מפיק תועלת ממותך, או מישהו שירצה להתנקם בך… תראה, זה לא היה נסיון שוד; שודד איננו יורה אם הוא לא מוכרח. אבל אולי מישהו כועס עליך נורא. את זה אדוני, אתה צריך לומר לנו, ואז אנחנו נחקור.”

מר טומסה נדהם; מהזוית הזאת עוד לא חשב על העניין. “אין לי כל מושג,” הוא אמר בהיסוס, בסוקרו במבט אחד את חייו השקטים כפקיד ורווק זקן. “מי יכול להיות מרוגז עלי עד כדי כך?” הוא התפלא. “חי נפשי, לא ידוע לי אפילו על אויב אחד שיהיה לי! זה הלא בלתי אפשר לגמרי,” הוא סבר בסובבו את ראשו. “אני הלא אין לי שום עניין עם אף אחד; אדוני, אני חי לי לבדי, לא הולך לשום מקום, לא מתערב בשום דבר… בעד מה שמישהו ירצה להתנקם בי?”

המפקח משך בכתפיו. “אני לא יכול לדעת, אדוני; אבל אולי תיזכר עד מחר. האם לא תפחד פה עכשיו?”

“אני לא מפחד,” אמר מר טומסה, שקוע בהרהורים. זה מוזר, הוא אמר בלבו, מדוכדך, לאחר ששוב נשאר לבדו, מדוע, כן, מדוע שמישהו יירה בי? הרי אני כמעט מתבודד פה; אני גומר את העבודה במשרד והולך הביתה – הלא אין לי עסקים עם אף אחד! מדוע, אם כן, ירצה מישהו לירות בי? התפלא במרירות גוברת בשל כפיות התודה הזאת; בהדרגה התחיל לרחם על עצמו. הבנאדם עובד כמו סוס, הוא אמר בלבו, אפילו תיקים לוקח הביתה, לא מבזבז כסף, לא מבלה, חי כמו שבלול בקונכייתו, וטראך! בא מישהו לחסל אותו. ריבונו של עולם, איזה זעם ממלא את נפשותיהם של הבריות, תהה היועץ בדכאון. מה עוללתי למי? מדוע מישהו שונא אותי כה נורא, עד טירוף?

אולי זאת היתה איזו טעות, הוא ניסה להרגיע את עצמו בשבתו כבר על מיטתו כשנעל אחת שחלץ עודנה בידו. מובן, ברור, זאת היתה טעות בזיהוי! האדם הזה פשוט חשב אותי למישהו אחר שהוא התכוון אליו! זאת האמת, הוא חשב מתוך הקלה, הרי מדוע, מדוע שמישהו כל כך ישנא אותי?

הנעל נפלה מידו של היועץ. נו, כן, הוא נזכר פתאום במבוכה, לא מזמן עשיתי שטות כזאת, אבל זה פשוט נפלט מפי; דיברתי עם חברי ראובל ופתאום פלטתי כזה רמז מגושם בנוגע לאשתו. כל העולם הלא יודע שהאשה הזאת מרמה אותו עם כל המי ומי, וגם הוא יודע, אלא שהוא גם יודע להסתיר זאת. ואני, חמור שכמוני, מוציא את זה מהפה ככה בהיסח הדעת, מתוך טפשות… האדון היועץ נזכר שראובל הזה רק בלע את רוקו וחרש בצפורניו את כפות ידיו. ריבונו של עולם, הוא אמר בלבו באימה, כמה האדם הזה היה פגוע! הלא הוא אוהב את האשה הזאת כמו משוגע! ברור, אחר־כך נסיתי לטשטש את זה, אבל איך האדם הזה נשך את שפתיו! זה – יש לו בלי ספק סיבה לשנוא אותי, חשב היועץ בעצב. אני יודע, הוא לא ירה בי, זה בלתי אפשרי; אבל לא הייתי כל כך מתפלא…

מר טומסה התבונן, עודו נדהם, ברצפה. או אותו חייט, נזכר בתחושת אי נוחות. חמש עשרה שנה הוא תפר עבורי, ואחר־כך סיפרו לי שהוא חולה בשחפת קשה. מובן מאליו, בכל זאת חוששים ללבוש בגד ששחפן כזה השתעל לתוכו; אז הפסקתי להזמין אצלו… ובאחד הימים לאחרונה הוא בא לבקש, שאין לו פרוטה לנשמה, שאשתו חולה, ושבעצם היה צריך למסור את הילדים לטיפול; שאואיל לכבד אותו שוב באימוני – – אל אלוהים, כמה שהאדם הזה היה חיוור, כמה הוא הזיע בשל מחלתו! אדון קולינסקי, אמרתי לו, תראה, זה לא ילך, אני צריך חייט יותר טוב; לא הייתי מרוצה מעבודתך. – – אני אשתדל מאד, אדוני, גמגם האיש, מזיע מפחד ומבוכה, וכמעט פרץ בבכי. ואני, נזכר היועץ המכובד, אני שלחתי אותו לדרכו עם אותו ‘נראה’ מסויים אשר מסכנים שכמותו כל כך מיטיבים להכיר. האדם הזה יכול לשנוא אותי, נחרד היועץ; הלא זה נורא ללכת להתחנן לפני מישהו ממש על חייך ולהיות נדחה באדישות כזאת! אבל מה יכולתי לעשות אתו? אני יודע שהוא לא יכול היה לעשות את זה, אבל…

האדון היועץ חש במועקה גוברת והולכת. וגם זה היה מביך, נזכר, כאשר נזפתי בשרת אצלנו במשרד. לא יכולתי למצוא איזה תיק, אז קראתי לזקן וצעקתי עליו כמו על ילד, ולעיני אנשים! איזה מין סדר זה אצלך, אידיוט שכמוך, הכל אצלך כמו בדיר חזירים, הייתי צריך לפטר אותך – – ואחר־כך מצאתי את התיק במגירה שלי! והזקן הזה לא הוציא מלה, רק מצמץ דומם ורעד – – על האדון היועץ באה תחושת חום מייסר. הרי לא מתנצלים לפני כפוף זוטר, הוא אמר בלבו באי שביעות רצון, גם אם פוגעים בו במקצת. אבל כמה הכפופים האלה מן הסתם שונאים את אדוניהם! חכה רגע, אני אתן לזקן הזה איזה בגדים ישנים; אבל בעצם גם בזה יש מן ההשפלה – –

ליועץ כבר לא עמד הכוח להישאר במיטתו; אפילו השמיכה חנקה אותו. הוא ישב על המיטה, חיבק את ברכיו והביט לתוך החשכה. או המקרה הזה עם מוראבק הצעיר אצלנו במשרד, חזר ועלה על דעתו, והוא נבוך. זה הלא אדם משכיל, כותב שירים. וכאשר הוא הכין לי לפני כמה ימים תיק באורח לקוי, אמרתי לו: תכין את זה מחדש, עמיתי הצעיר, ורציתי לזרוק לו את התיק על השולחן; אבל הוא נפל לו לפני רגליו, והוא התכופף להרים אותו, כולו סמוק, עד אוזניו – אני הייתי יכול להרביץ לעצמי, נהם מר טומסה. הלא אני מחבב את הצעיר הזה, וככה להשפיל אותו, אפילו בלי כוונה – –

לנגד עיניו צץ פרצוף אחר: פניו החיוורים והנפוחים של הקולגה וואנקל. מסכן וואנקל, הוא נזכר, רצה לעמוד בראש המשרד במקומי; זה היה מכניס לו כמה מאות יותר לשנה, והוא אב לששה ילדים – – סיפרו שרצה לשלוח את בתו הבכירה לשיעורי זמרה, אבל אין לו כסף לכך; ואני קפצתי מעל לראשו, כי הוא כזה נודניק מגושם וגולם – – אשתו מרשעת, כחושה ורעה מהצורך המתמיד לחסוך; בצהריים הוא בולע לחמניה יבשה – – האדון היועץ שקע במחשבות נוגות. מסכן וואנקל, גם לו וודאי יש רגשות משונים כשאני, בלי משפחה, מרויח יותר ממנו; אבל האם זאת אשמתי? תמיד אני נחרד כאשר הבחור הזה מסתכל עלי במבטים כבדים ומייסרים…

היועץ שפשף את מצחו שעלו בו טיפות זעה של מועקה. כן, הוא נזכר, לא מכבר רימה אותי מלצר בכמה כתרים; אני קראתי לבעל המסעדה, והוא פיטר את האיש במקום. גנב שכמוך, הוא שרק לעברו, אני אדאג כבר ששום מסעדה בפראג לא תעסיק אותך! והאיש לא אמר מלה ועזב את המקום… היו לו עצמות שכם בולטות כאלה מתחת למקטורן השרד הזה – –

היועץ כבר לא החזיק מעמד על המיטה; הוא התיישב ליד הרדיו והרכיב את האוזניות; אבל הרדיו דמם, דממה אפפה את הלילה ואת שעותיו; האדון היועץ השעין את ראשו על כפות ידיו ונזכר באנשים שפגש בהם בחייו, באנשים הקטנים והמוזרים שלא הבין אותם בשום אופן ושלא חשב עליהם מימיו.

בבוקר התעכב בתחנת המשטרה; הוא היה חיוור קמעה ונבוך. “ובכן,” שאל אותו המפקח, “נזכרת במישהו שיכול אולי לשנוא אותך?”

היועץ נענע בראשו. “אינני יודע,” אמר באופן סתמי. “כלומר, האנשים שיכולים לשנוא אותי כל כך רבים ש־…” והוא הפטיר בתנועת יד. “שמע, הבנאדם אפילו איננו יודע בכמה אנשים פגע. שיהיה ברור, ליד החלון ההוא כבר לא אשב. אני באתי לבקש ממך לסגור את התיק.”

“ובכן, הבנת, זארובה?” שאל מנהל הכלא, כאשר סיים לקרוא כמעט בחגיגיות את התעודה מאת משרד המשפטים. “פירושו של דבר, שמוחלים לך על תנאי את יתרת מאסר העולם שלך. ישבת שתים עשרה וחצי שנה, ובמשך כל הזמן הזה התנהגת… נו, בקיצור, למופת; אנחנו נתנו לך את התעודה הטובה ביותר ו־… הממ…, בקיצור, אתה יכול ללכת הביתה, הבנת? אבל תזכור, זארובה, אם תעשה משהו – אז המחילה על תנאי תבוטל ואתה תצטרך לשבת עד סוף ימיך בעוון רצח אשתך מריה, ואז אפילו אלוהים לא יוכל לעזור לך. אז תיזהר, זארובה; בפעם הבאה זה יהיה לכל החיים.” המנהל קינח את אפו מתוך התרגשות. “אנחנו חיבבנו אותך פה, זארובה, אבל לא הייתי רוצה לראות אותך פה שוב. אז היה שלום, והכלאי ישלם לך את כספך. אתה יכול ללכת.”

זארובה, ארוך גו שקומתו הגיעה כמעט לשני מטר, שרך את רגליו וגמגם משהו; הוא היה מאושר עד כאב, והרעיד אותו משהו כמו בכי.

“נו, נו,” נהם המנהל, “רק אל תתחיל לנו להתייפח. הכנו לך פה כמה בגדים, והקבלן מאלק הבטיח לי שייקח אותך לעבודה – מה, אתה רוצה קודם להציץ הביתה? אה, כן, לפקוד את קבר אשתך. זה יפה מצדך. אז דרך צלחה, מר זארובה,” אמר המנהל מהר והושיט לזארובה את ידו. “ובשם אלוהים, שמור את צעדיך, ותזכור שאתה בחוץ על תנאי!”

“בן־אדם טוב כזה,” אמר המנהל, משרק נסגרה הדלת מאחורי זארובה. “אני אגיד לך, פורמאנק, הרוצחים האלה הם בדרך כלל אנשים הגונים מאד; הגרועים הם המועלים, אלה שום דבר בכלא לא די טוב להם. חבל על זארובה זה.”

כאשר, אם כן, הרגיש זארובה ששער הברזל והחצר של כלא פאנקראץ מאחוריו, היתה לו עוד הרגשה של אי בטחון כנוע, שהסוהר הקרוב ביותר יעצור אותו ויחזירו לכלא; לפיכך הוא שרך את דרכו בלאט, שלא ייראה למישהו שהוא רץ. כאשר יצא לרחוב, הסתחרר ראשו; כל כך הרבה אנשים יש פה בחוץ, שם משתובבים ילדים, שני נהגים רבים ביניהם, אלוהים, כל כך הרבה אנשים, זה לא היה פעם; לאן בעצם ללכת? לא חשוב; הכל מלא מכוניות, וכל כך הרבה נשים; האם לא הולך מישהו אחרי? לא, אבל בכל זאת; וכמה מכוניות שיש פה! זארובה שם את פעמיו למטה אל מרכז העיר, בכדי להתרחק ככל האפשר; עלה באפו ריח של בשר מעושן, אבל לא עכשיו, עוד לא עכשיו; אחר־כך ריח עוד יותר חזק: בניין חדש. זארובה הבנאי נעצר ושאף את ריח המלט ועצי הבניין. התבונן בקשישא אחד שבחש סיד; התחשק לו להיכנס אתו לשיחה, אבל איכשהו לא היה מסוגל, לא נפלט מפיו שום קול: בכלא מתרגלים לשתוק. בצעדים ארוכים ירד זארובה אל מרכז העיר. ריבונו של עולם, כמה בניינים חדשים! כאן בונים רק מביטון, כך לא בנו לפני שתים עשרה שנה, כך לא בנו, בזמני לא בנו כך, סבר זארובה, אבל זה הלא מוכרח ליפול כשהעמודים כל כך דקים! “תיזהר, בן־אדם, האם אתה עיוור?” כמעט שנדרס על ידי מכונית, כמעט שנכנס אל מתחת לגלגלי חשמלית העוברת ברעש מחריד; לכל הרוחות, במשך שתים עשרה שנה האדם נגמל מללכת ברחוב. הוא רצה לשאול את מישהו מה הוא הבניין הגדול הזה; גם רצה לשאול איך מגיעים מכאן לתחנת הרכבת צפון־מערב; כיון שבדיוק עברה בהמולה גדולה משאית עם ברזלים, הוא ניסה לומר בקול רם לעצמו: “בבקשה, איך הולכים לתחנת הרכבת צפון־מערב?” לא, לא מצליח; הקול התייבש בתוכו, שם למעלה האנשים מעלים חלודה ונאלמים; במשך שלוש השנים הראשונות עוד פה ושם שואלים משהו, אבל אחר־כך עוזבים את זה. “בבקשה, איך מגיעים – –” גרונו רק חירחר, קול אנוש לא יצא מזה.

בצעדים ארוכים רץ זארובה לתוך הרחובות. נדמה לו שהוא שיכור או מהלך רק בחלום; שכן הכל שונה ממה שהיה לפני שתים עשרה שנה, גדול יותר, רועש יותר ומבולבל יותר. רק ראה, כמה אנשים שיש פה! לבו של זארובה כמעט נעצב בשל כך, נדמה היה לו שהוא באיזה מקום בחוץ לארץ ושהוא לא יוכל אפילו לבוא בדברים עם האנשים האלה. רק אילו מצא את הדרך לתחנת הרכבת ויכול היה לנסוע הביתה, הביתה… לאחיו יש שם צריף וילדים… “בבקשה, איך מגיעים,” מנסה זארובה שוב לבטא, אבל שפתיו רק נעות בלא להוציא הגה. מילא, בבית זה יעבור, בבית אתחיל לדבר; רק לתחנת הרכבת להגיע!

פתאום נשמעת צעקה מאחוריו ומישהו סחב אותו אל המדרכה. “בן־אדם, למה אתה לא הולך במדרכה?” נוזף בו נהג. זארובה היה רוצה לענות, אבל לא יכול; רק מחרחר ורץ הלאה. במדרכה, הוא חושב, לי לא מספיקה מדרכה; אנשים, אני כל כך ממהר, אני רוצה להיות בבית, בבקשה, איך מגיעים לתחנת הרכבת צפון־מערב? כנראה דרך הרחוב הסואן ביותר, החליט, כאן, בדרך שנוסעת שיירת החשמליות. מאין רק מגיע המון כזה של אנשים? הלא זה המון ממש, וכולם הולכים בכיוון אחד, זאת בטח תחנת הרכבת, לכן הם רצים כל כך – שלא יאחרו לרכבת שלהם. זארובה גבה הגו החיש את צעדיו שלא להשאר מאחור; והנה, גם לאנשים האלה לא מספיקה כבר המדרכה, ההמון הדחוס וההומה נשפך אל אמצע הרחוב; וכל הזמן מתווספים חדשים, רצים בדהרה, וצועקים משהו; עד אשר התחילו כולם לשאוג שאגה ארוכה ורחבה.

ראשו של זארובה הסתחרר משכרון השאגה. לכל הרוחות – איזה יופי זה, כמה אנשים! שם בשורות הראשונות התחילו לשיר שיר לכת, זארובה מיישר את צעדיו וצועד בעליצות, תראה־תראה, כולם סביב שרים עכשיו, בגרונו של זארובה נמס משהו ועולה על גדותיו, כאילו זה לוחץ לצאת, והנה זה שיר – חת־שתיים, חת־שתיים – זארובה שר שיר ללא מלים, מזמזם בקול הבס העמוק, איזה שיר זה? לא חשוב, אני נוסע הביתה, אני נוסע הביתה! זארובה ארוך הגו כבר צועד בשורה הראשונה ושר, באין מלים, אבל זה כל כך יפה, אחת־שתיים, אחת־שתיים, ידו מושטת אל על והוא תוקע כמו פיל, הוא חש כאילו כל גופו מצלצל, בטנו רועדת כמו תוף, החזה מהדהד בקול ובגרון הוא מרגיש כל כך טוב, כאילו לגמת משקה או בכית. אלפי אנשים צועקים: “בושה! בושה לממשלה!” אבל זארובה איננו מסוגל לתפוס מה הם צועקים ותוקע כמנצח “אוּ־אאא! אוּ־אאא!” בהניפו את זרועותיו הארוכות צועד זארובה בראש כולם, צועק וסואן, שר ומרעים, מתופף באגרופיו בחזהו ומוציא קול זעקה גדול, המתבלט מעל לראשי ההמון כמו דגל מתעופף. אֶ־אָ־אאאא, אֶ־אָ־אאאא, תוקע זארובה מלוא ריאותיו, מכל הלב, בעוצמו את עיניו כמו השכווי הקורא. “אוּ־אאא! אֶ־אָ־אאא!” עכשיו ההמון נעצר ואיננו יכול להמשיך, גל מבוהל נסוג, גונח ומתנפח בזעקות שבר. “אוּ־אאא, אֶ־אָ־אאא!” זארובה מתמסר בעיניים עצומות לקול הגדול והמשוחרר העולה מתוך תוכו. לפתע תופסות אותו איזה ידיים, וקול קצר נשימה מחרחר באוזנו: “אתה עצור, בשם החוק!”

זארובה פער את עיניו; באחת מידיו נתלה שוטר ושולף אותו מתוך ההמון המטלטל בחוזקה. זארובה פלט זעקת אימה ומנסה להתשחרר מאחיזת השוטר, המסובב את ידו; זארובה שאג מכאב, ואת ידו העצומה האחרת הנחית על ראש השוטר. פני השוטר האדימו והוא עזב את היד; אותה שניה חטף זארובה מכת אלה בראשו, ועוד, ועוד, ועוד! שתי כפות ידיים עצומות הסתובבו כמו טחנת רוח ונפלו על איזה ראשים; שני אנשים כמו בולדוגים נתלו עליהן, זארובה נחנק מאימה ומנסה לפרוק אותם מעצמו, בועט סביבו, מתנודד כמו מטורף, נסחב ונדחף לאי שם, שני שוטרים מובילים אותו כשידיו מסובבות מאחורי גבו דרך רחוב ריק מאדם, חת־שתיים, חת־שתיים, זארובה הולך כמו כבשה, בבקשה איך מגיעים לתחנת הרכבת צפון־מערב? הלא עלי לנסוע הביתה.

שני שוטרים כמעט זרקו אותו לתוך תחנת המשטרה.

“מה שמך,” פתח קול מרושע וקר.

זארובה היה רוצה לומר, אבל רק מנענע את שפתיו.

“ובכן, מה שמך?” צעק הקול הרע.

“זארובה אנטונין,” לוחש גבה הגו בקול שורק.

“מקום מגורים?”

וארובה משך את כתפיו אובד עצות. “בפאנקראץ,” חילץ מעצמו. “בצינוק.”

★

זה אמנם לא צריך לקרות, אבל זה קרה: שלושה משפטנים התייעצו ביניהם, איך אפשר לחלץ את זארובה: אב בית הדין, פרקליט המדינה והסניגור מטעם המדינה.

“אז שזארובה הזה יכחיש,” סבר פרקליט המדינה.

“בלתי אפשרי,” נהם אב בית הדין. “הוא כבר הודה בחקירה שהוא התקוטט עם השוטרים. מטומטם אחד, להודות מעצמו – –”

“אילו העידו השוטרים,” הציע הסניגור, "שאינם מזהים את זארובה בוודאות, שאולי זה מישהו אחר – – "

“תסלח לי,” מחה פרקליט המדינה, “שאנחנו נלמד את השוטרים לשקר? הם הלא זיהו את זארובה בוודאות – – אני הייתי מציע טירוף חולף. תציע אתה בדיקת מצבו הנפשי, אדוני הקולגה; אני אצטרף לזה.”

“מצדי, אני מוכן להציע; אבל מה אם הדוקטורים לא יכירו בו כמשוגע?”

“אני אדבר אתם,” התנדב אב בית הדין, “זה אמנם לא תקין, אבל – – לכל הרוחות, אני לא הייתי רוצה שזארובה זה יישב כל ימי חייו בגלל שטות שכזאת. הייתי מעדיף לראות את עצמי מי יודע איפה. ריבונו של עולם, אני הייתי נותן לו ששה חודשים, אפילו עפעף לא הייתי מניד; אבל שיצטרך לשבת בכלא כל יתרת מאסר עולם, אדוני, זה לא היה… המממ… מוצא חן בעיני.”

“אם לא טירוף חולף,” הרהר פרקליט המדינה, “אז זה נראה מאד לא יפה. אל־אלוהים, אני חייב להגיש אישום על מעשה פשע; מה אחרת אפשר לעשות? אילו המטומטם הזה היה לפחות מתעכב בדרך באיזה בית מרזח! מזה אפשר היה לרקום איזה בלבול חושים – –”

“אני מבקש מכם, רבותי,” הפציר אב בית הדין, “איכשהו תעשו את זה, שאוכל לשחרר אותו. אני אדם זקן, ולא הייתי רוצה לקחת אתי – – נו, אתם יודעים מה.”

“עניין קשה,” נאנח פרקליט המדינה. “נו, נראה. לפחות נוכל עם הפסיכיאטרים האלה למשוך זמן. אז מחר ישיבת בית המשפט, נכון?”

★

אלא שישיבת בית המשפט לא התקיימה. אותו לילה תלה את עצמו אנטונין זארובה, ככל הנראה מפחד העונש הצפוי לו. כיון שהיה כל כך ארוך, הוא היה תלוי בצורה מוזרה, כאילו יושב על הרצפה.

“עניין ארור”, נהם פרקליט המדינה, “לעזאזל, איזה מקרה מטופש! אבל לפחות זה לא ירבץ על מצפוננו.”

“אדוני, בעניין הצדק,” אמר רב־סמל הז’נדרמריה ברייכה, "אני הייתי רוצה לדעת, מדוע בתמונות זאת תמיד אשה כזאת עם שלייקע על העיניים ועם מאזניים קטנים, כאילו היא מוכרת פִלְפל. אני הייתי אומר שהצדק נראה כמו ז’נדרם. לא היית מאמין בכמה עניינים אנחנו הז’נדרמים פוסקים בלי שופט, בלי מאזניים ובלי שום מהומות שכאלה. במקרים קלים יותר אנחנו מרביצים סטירה טובה, ובמקרים קשים יותר בחגורה; בתשעים מקרים מתוך מאה זהו כל הצדק כולו. ואגיד לך, אדוני, שבאחד הימים לאחרונה אני לבדי הרשעתי שני אנשים ברצח והטלתי עליהם עונש צודק, וביצעתי את גזר הדין, ואפילו לא דווחתי על זה מלה. אז חכה, לך אני אספר.

"ובכן, אתה זוכר, אדוני, את הגברת הצעירה, שעבדה פה לפני שנתיים בדואר. נכון, הלנקה היה שמה. היא היתה בחורה טובה וחביבה, יפה כמו תמונה. אתה בוודאי זוכר. ובכן, הלנקה זו, אדוני, טבעה בקיץ אשתקד; היא קפצה לתוך בריכת המים והלכה כחמישים מטר, עד שהגיעה למים העמוקים. רק כעבור יומיים היא צפה. ואתה יודע מדוע היא עשתה את זה? אותו יום שבו היא טבעה הגיעה פתאום מפראג ביקורת לבית הדואר ומצאה שלהלנקה חסר מאתיים כתר בקופה. מאתיים כתר עלובים, אדוני. המבקר המטומטם אמר, שהוא חייב לדווח על זה ושתיפתח חקירה בגין מעילה. אותו ערב, אדוני, הלכה הלנקה והטביעה את עצמה, מרוב בושה.

"כאשר הוציאו אותה והשכיבו אותה על הדייק, הייתי חייב לעמוד לידה עד שתבוא הועדה. כבר לא היה בה, המסכנה, שום דבר יפה, אבל אני כל הזמן ראיתי אותה, איך היא מחייכת ליד הדלפק – נו, כולנו היינו הולכים אליה לשם, תסכים אתי; את הנערה הזאת אהבו כולם. לכל הרוחות, אני אומר לעצמי, הבחורה הזאת לא גנבה מאתיים כתר; ראשית, כיון שאינני יכול להאמין; ושנית, היא לא היתה נזקקת לגנוב כסף; אבא שלה היה טוחן שם מעבר לנהר, והיא הלכה לעבוד בדואר רק בגלל גאווה נשית שכזאת, להוכיח שהיא יכולה לפרנס את עצמה. את האבא הכרתי היטב; הוא היה אדם מלומד, ונוסף לזה אוונגלי; אני אומר לך, האוונגלים והמאמינים ברוחות אצלנו לא גונבים אף פעם. אם באמת חסרים מאתיים הכתר האלה בקופת הדואר, אז היה מוכרח לגנוב אותם מישהו אחר. ואז אני, אדוני, נשבעתי לבחורה המתה שם על הדייק, שאני לא אשאיר את זה כך.

"טוב, בינתיים שלחו לבית הדואר שלנו איזה צעיר מפראג, פיליפק שמו; בחור זריז עם שיניים בולטות. ובכן, אני הייתי הולך אל פיליפק זה לבית הדואר, בכדי לרחרח שם. אתה יודע איך הדברים מתנהלים בבתי הדואר הקטנים; ליד האשנב שולחן קטן, ובשולחן הזה במגירה כסף ובולים. מאחורי גבו של הפקיד יש שידה כזאת עם כל מיני ספרי תעריפים ומסמכים, ומאזניים לשקילת החבילות ודברים כאלה. ‘מר פיליפק,’ אני אומר לו, ‘בבקשה תסתכל לפנקס הזה שלך ותגיד לי מה היה עולה, נגיד, מברק לבואנוס איירס.’

"‘שלושה כתר המלה,’ אומר פיליפק בלי להניד עפעף.

"‘מה היה עולה מברק דחוף להונג־קונג,’ אני שואל אותו.

"‘את זה אני צריך לבדוק,’ אמר זה פיליפק, קם והסתובב אל השידה. ובזמן שהוא דפדף בתעריף כשגבו אל השולחן, הכנסתי את הכתף דרך האשנב, תפסתי ביד את המגירה עם הכסף ופתחתי אותה; היא נפתחה בקלות ובלי רעש.

"‘תודה לך, אני כבר יודע,’ אני אומר; ‘כך זה יכול היה לקרות. נניח שהלנקה חיפשה משהו בתוך השידה; מישהו יכול היה לסחוב את המאתיים כתר מהמגירה. תראה, מר פיליפק, אולי תוכל להראות לי, מי בימים האחרונים שלח מפה מברק או משהו אחר.’

"מר פיליפק גרד את פדחתו ואומר: ‘אדון מפקד התחנה, זה לא ילך. אתה מבין, יש משהו כמו סודיות הדואר – – אלא אם אתה מחפש בשם החוק; אבל אז הייתי חייב לדווח למעלה, שהיה פה חיפוש.’

"‘חכה,’ אני אומר לו, ‘את זה אני בינתיים לא רוצה לעשות. אבל תראה, אדון פיליפק, לוא רצית ככה… מתוך שעמום או כך… לעיין במסמכים האלה, מי בימים האחרונים שלח מפה משהו שהלנקה היתה חייבת אולי לסובב את הגב אל השולחן – –’

"‘אדוני המפקד,’ אומר פיליפק זה, ‘טופסי המברקים שנשלחו בטח נמצאים פה; אבל לגבי מכתבים רשומים וחבילות רשום אצלנו רק למי הם נשלחו ולא מי שלח אותם. אני ארשום לך את כל השמות שאמצא פה; זה אמנם לא תקין, אבל בשבילך אעשה את זה. אבל אני חושב שזה לא יהיה שווה לך כלום.’

"ואדוני, הוא צדק; הוא הביא לי כשלושים שמות – אתה מבין, בבית דואר כפרי לא שולחים כל כך הרבה, לכל היותר איזו חבילה לבן בצבא – אבל מזה לא מצצתי אפילו צל של חלום. אדוני, לאן שלא הלכתי, חשבתי כל הזמן על העניין הזה; ונורא לחץ עלי שלא אוכל לקיים את הבטחתי לנערה המתה הזאת.

"אז פעם, זה היה בערך שבוע אחר־כך, שוב הלכתי לדואר. פיליפק זה חושף אלי שיניים ואומר: ‘אדון מפקד, ממשחק הכדורת שלנו כבר לא יצא כלום, אני אורז. מחר תגיע הנה גברת חדשה, מהדואר בפארדוביצה.’

"‘אהא,’ אומר אני. ‘איזו העברה משמעתית, נכון, אם העבירו את הגברת מהעיר לדואר כפרי עלוב כזה.’

"‘בכלל לא’, אומר פיליפק זה ומסתכל עלי במבט מוזר. ‘הגברת הועברה הנה לפי בקשתה, אדוני המפקד.’

"‘זה מוזר’, אומר אני; הלא אתה יודע איך זה עם נשים.

"‘באמת מוזר,’ אומר פיליפק ומסתכל עלי כל הזמן, ‘ועוד יותר מוזר שהתלונה האנונימית שביקשה לערוך פה ביקורת פתע, הגיעה גם כן מפרדוביצה.’

"אני נתתי שריקה ואני חושב שהסתכלתי על פיליפק כמו שהוא הסתכל עלי. ופתאום אומר הדוור אוהר, שעמד שם לסדר לעצמו את הדואר לחלוקה: ‘אה, כן, לפרדוביצה, לשם הולך כמעט בכל יום מכתב מזה מנהל החווה הצעיר, לאיזו גברת בדואר שם. זאת בטח האהבה שלו, תסכים אתי.’

"‘תשמע, קשישא,’ אומר לו פיליפק, ‘אתה יודע איך קוראים לגברת הזאת?’

"‘איכשהו כמו יוליה טופ – – טופאר – –’

"‘טאופר,’ אמר פיליפק. ‘אז זאת היא, שצריכה להגיע הנה.’

"‘אדון האודק, כלומר מנהל החווה,’ מספר הדוור, ‘גם מקבל כמעט בכל יום מכתב מפרדוביצה. ‘אדון מנהל’, אני אומר לו, ‘שוב קיבלת מכתב מהגברת הכלה.’ הוא, כלומר אדון האודק, תמיד בא כבר לקראתי. והיום יש לו כאן איזה ארגז קטן, אבל מפראג. תראה, זה משלוח מוחזר. “נמען בלתי ידוע”. אז בטח האדון המנהל טעה בכתובת. אני אקח לו את זה בחזרה.’

"‘תראה לי,’ אומר פיליפק, ‘הכתובת היא “נובאק, רחוב ספאלנה, פראג”. תוכן: שני קילו חמאה. חותמת הדואר: ארבעה עשר ביולי.’

"‘אז עוד היתה פה גברת הלנקה,’ אמר הדוור.

"‘תראה לי,’ אני אומר לפיליפק, ומרחרח את החבילה. ‘מר פיליפק,’ אני אומר, ‘זה מוזר שהחמאה היתה בדרך שבועיים ולא מסריחה. סבא, תשאיר את הארגז כאן ולך לחלק את הדואר.’

"רק יצא הזקן מהדלת אמר לי פיליפק: ‘אדוני מפקד התחנה, זה אמנם אסור, אבל פה יש איזמל.’ והלך, כאילו בשביל שלא יראה. אדוני, אני פתחתי את הארגז; היו בו שני קילוגרם עפר. אז הלכתי לחפש את פיליפק ואמרתי לו: ‘בן־אדם, על העניין הזה – אף מלה לאף אחד, אתה מבין? אני מסדר את זה לבד.’

"מובן מאליו, מייד יצאתי לבקר את האדון המנהל בחווה. הוא ישב שם על ערימת קרשים והתבונן בקרקע. ‘אדוני המנהל,’ אני אומר לו, ‘יש פה איזה בלבול בדואר; אולי אתה זוכר לאיזו כתובת שלחת לפני עשרה או שנים עשר יום כזה ארגז קטן?’

"האודק זה החוויר קצת ואומר: ‘לא חשוב; אני כבר לא זוכר בשביל מי זה היה.’

"‘אדוני המנהל,’ אמרתי, ‘ואיזה חמאה זאת היתה?’

"אדון האודק קפץ ממקומו, לבן כמו סיד. ‘מה כל זה צריך להיות?’ הוא צעק. ‘מדוע אתה מטריד אותי עם הדבר הזה?’

" ‘אדוני המנהל,’ אני אומר לו, ‘זה כך: אתה הרגת את הלנקה מהדואר. אתה הבאת לשם ארגז עם כתובת מדומה, שהיא תצטרך לשקול אותה במאזניים. בשעה שהיא שקלה, אתה התכופפת מעבר לאשנב וגנבת מהמגירה מאתיים כתר. בגלל המאתיים כתר האלה הלנקה הטביעה את עצמה. זהו.’

"אדוני', האודק זה רעד כמו עלה. ‘זה שקר,’ הוא צעק, ‘בשביל מה שאני אגנוב מאתיים כתר?’

"‘כי רצית שיעבירו הנה לדואר את העלמה טאופר, כלתך. הגברת הזאת שלחה תלונה אנונימית, שלהלנקה חסר כסף בקופה. אתם שניכם שלחתם את הלנקה לטבוע בבריכה. אתם שניכם הרגתם אותה. על מצפונכם רובץ פשע, אדון האודק.’

"האודק זה נפל על פניו על הקרשים האלה וכיסה את פניו; בחיי לא ראיתי גבר בוכה כך. ‘אלהים אדירים,’ הוא התייפח, ‘אני לא יכולתי לדעת, שהיא תלך להטביע את עצמה! אני רק חשבתי שיפטרו אותה… היא הלא יכלה ללכת הביתה! אדוני המפקח, אני רק רציתי להתחתן עם יולצ’ה; אבל אחד משנינו היה צריך לוותר על משרתו אם נעבור לגור יחד… ואז המשכורת לא תספיק… לכן כל כך רציתי שיולצ’ה תועבר הנה לדואר! חמש שנים אנחנו כבר מחכים… אדוני המפקח, זאת אהבה כזאת נוראה!’ אדוני, אני לא אמשיך בסיפור הזה; היה כבר לילה, הגבר הזה כרע ברך לפני, ואני, אדוני, אני התייפחתי מעל כל זה כמו זונה זקנה; על הלנקה ועל כל היתר.

"‘עכשיו די,’ אמרתי לו בסוף, ‘לי כבר נמאס מזה. בן־אדם, תן לי מאתיים כתר. כך. ועכשיו עוד זאת: אם תעיז להתקרב לגברת טאופר לפני שאני גומר לסדר את כל זה, אני מוסר עליך תלונה בגין גניבה, אתה מבין? ואם תחליט להתאבד או משהו כזה, אז אני אספר למה עשית את זה. זהו.’

"אותו לילה ישבתי בדין על השניים, תחת כיפת הכוכבים; אני שאלתי את אלוהים, איך להעניש אותם, והבנתי את המרורים ואת השמחה שבעשיית הצדק. אילו הגשתי נגדם תלונה, היה אדון האודק מקבל כמה שבועות מאסר על תנאי; וגם לזה היו קשיים בהבאת הוכחות. האודק הרג אה הבחורה; אבל הוא לא היה סתם גנב. כל עונש היה בשבילו קטן מדי וגדול מדי. לכן שפטתי אותם והענשתי אותם בעצמי.

'בבוקר למחרת הלכתי לדואר. יושבת שם מאחורי הדלפק גברת תמירה וחיוורת עם עיניים צרובות. ‘גברת טאופר,’ אני אומר, ‘יש לי פה מכתב רשום’. הגשתי לה מעטפה עם הכתובת “הנהלת הדואר והטלגרף בפראג”. היא הסתכלה עלי והדביקה עליה מדבקה.

‘"רגע אחד, גברת,’ אמרתי, ‘במכתב הזה יש תלונה על כך, מי הוא שגנב את מאתיים הכתר מקודמתך. כמה יעלה המשלוח?’

"אדוני, באשה הזאת היה המון כוח; אבל בכל זאת החווירו פניה עד אפר והיא התקשחה כמו אבן. ‘שלושה כתר חמשים,’ היא נשפה בקושי.

"מניתי שלושה כתרים חמשים, ואני אומר: ‘הנה, גברת. אבל אם המאתיים כתר,’ אני אומר, ושם את הכסף הגנוב על השולחן, ‘אם שני השטרות האלה של מאה כתר יימצאו כאן במקרה, תחובים או מונחים באיזה מקום, את מבינה, גברת? – שיראו כולם שהלנקה המתה לא גנבה – אז אני מוכן לקבל את המכתב בחזרה. ובכן, מה תאמרי?’

"היא לא אמרה מלה; רק הסתכלה במבט קפוא וצורב, אינני יודע לאן.

"‘בעוד חמש דקות יבוא הנה הדוור, גברת,’ אני אומר, ‘ובכן, לקחת את המכתב בחזרה?’

"היא הנהנה מהר בראשה. אז אני לקחתי את המכתב, ומתהלך ליד בית הדואר. אדוני, במתח כזה עוד לא צעדתי כל ימי חיי. כעבור עשרים דקות יוצא הדוור הזקן אוהר במרוצה מבית הדואר וצועק: ‘אדון מפקד, אדון מפקד, כבר מצאו את המאתיים כתר שחסרו לגברת הלנקה! הגברת החדשה מצאה אותם בין דפי אחד מספרי התעריף! איזה מקרה!’

‘"סבא,’ אמרתי לו, ‘רוץ וספר בכל מקום שהמאתיים כתר נמצאו. אתה מבין, שכולם ידעו שהלנקה המתה לא גנבה. השבח לאל!’

"ובכן זה היה הדבר הראשון. הדבר השני היה שהלכתי לבעל האחוזה הזקן. אתה בטח לא מכיר אותו; הוא רוזן, קצת משוגע ואדם טוב לב מאד מאד. ‘אדוני הרוזן,’ אני אומר לו, ‘אל תשאל אותי כלום; מדובר בעניין שבו אנחנו בני אדם חייבים להחזיק זה לזה חבל הצלה. תקרא למנהל החווה שלך האודק ותגיד לו, שעליו לנסוע עוד היום לחווה שלך במורביה; ואם הוא לא רוצה, שאתה מפטר אותו במקום.’

"הרוזן הזקן הרים את גבותיו והסתכל בי שעה ארוכה; אדוני, לא היה שום צורך שאכריח את עצמי להראות רציני ככל שאדם יכול להראות. ‘נו טוב,’ אמר הרוזן, ‘אני לא אשאל שאלות’, והוא קרא להאודק.

"האודק נכנס, וכאשר ראה אותי ליד הרוזן, החוויר, אבל עמד כמו נר. ‘האודק,’ אמר הרוזן, ‘תגיד למישהו לרתום את הסוסים; אתה נוסע לתחנת הרכבת; הערב אתה מתחיל לעבוד בחווה שלי ליד הולין. אני שולח מברק שיחכו לך שם. הבנת?’

"‘כן,’ אמר האודק בשקט ונעץ בי את עיניו; אתה מבין, עיניים כמו עיני הנידונים בגיהינום.

" ‘יש לך התנגדות?’ שאל הרוזן.

"‘לא,’ חירחר האודק ולא הסיר את עיניו ממני. אדוני, עלי העיניים האלה ממש העיקו.

"‘אז אתה יכול ללכת,’ סיים הרוזן; וזהו זה. כעבור כמה רגעים ראיתי שמסיעים את האודק במרכבה; הוא ישב בה כמו מאריונטה מעץ.

"אז זה הכל. כאשר תלך לדואר, שים לב לגברת החיוורת. היא רעה, רעה על כולם, ומקבלת קמטים כאלה של רוע וזקנה. אני לא יודע, האם היא נפגשת עם מנהל החווה שלה; אולי היא נוסעת אליו מפעם לפעם, אבל אחר־כך היא חוזרת רעה יותר וצורבת יותר. ואני מסתכל בה ואומר בלבי: צדק צריך להיות.

“אני ז’נדרם אני, אדוני, אבל אומר לך את זאת מנסיוני: האם יש איזה אלוהים כל־יודע וכל־יכול, את זאת אינני יודע; ואם יש, אז זה לא עוזר לנו כלום; אבל אני אגיד לך, מוכרח להיות מישהו העושה צדק במרומים. זה כן, אדוני. אנחנו יכולים רק להטיל עונשים; אבל חייב להיות מישהו שגם ימחל. אני אגיד לך, הצדק העליון והאמיתי הוא משהו כל כך מוזר כמו האהבה.”