שם היצירה במקור: Karel Čapek, Povídky z druhé kapsy, Fr. Borový, Praha, 1938

“אז אני אספר לכם,” אמר מר קובאט, "מה קרה לי השנה בקיץ.

“שהיתי במקום קייט, כפי שמקומות הקייט ככלל נראים: בלי מים, בלי יער, בלי דגים, בכלל בלי כלום; לעומת זאת היתה מיוצגת בו ייצוג נכבד מפלגת העם, אגודת ארץ יפה בהנהלת מזכיר פעלתן, תעשיית צדפים ובית דואר ובו מנהלת דואר זקנה ובעלת חוטם; בקיצור הדברים נראים שם כמו בכל מקום אחר. ובכן, לאחר שנהניתי במשך שבועיים מהשפעתה המבורכת וההיגיינית של בטלה בלתי מופרעת, התחלתי לחוש שאני איכשהו מעסיק את הרכילאיות המקומיות בפרט, ואת דעת הקהל המקומית בכלל. כיון שמכתבי הגיעו אלי מודבקים בקפדנות חשודה, עד שאפשר היה להבחין בגב המעטפות את הברק האופייני לדבק הידוע כגומי ערבי, אמרתי בלבי: אהה, מישהו נוהג לפתוח את הדואר שלי; השד ייקח את הזקנה הבלה הזאת, מנהלת הדואר! כידוע, אומרים שאנשי הדואר יודעים לפתוח כל מעטפה. חכי, אני אומר בלבי; וכבר ישבתי והתחלתי לכתוב בכתיבה תמה: דחלילת הדואר, רוח רפאים של חוטם, כוכב שביט מזוקן, רכילאית אכולת סקרנות, נחש צפע ארסי, מרשעת מכוערת, מכשפה אחת, וכן הלאה וכן הלאה, בכבוד רב, יאן קובאט. תשמעו, השפה הצ’כית היא שפה עשירה ומדוייקת; בנשימה אחת שפכתי על הנייר שלושים וארבעה ביטויים, שגבר הגון וישר דרך יכול להשתמש בהם כלפי כל גברת, מבלי להראות חצוף או טרדן; אחר־כך הכנסתי את הנייר בתחושת שביעות רצון למעטפה, הדבקתי אותה, רשמתי על גביה את כתובתי שלי ונסעתי לעיר השכנה לשלשל את המכתב לתיבת הדואר. למחרת היום אני רץ לבית הדואר, ותוחב, בחיוך שובה לב, את ראשי לתוך האשנב. גברת, אני אומר, האם יש פה בשבילי איזה מכתב? – – אני אתבע אותך לדין, מנוול שכמוך, שלחה הגברת לעברי אש וגופרית, מלווה במבט הנורא ביותר שאי פעם ראיתי. – – מה קרה, גברת מנהלת, אני אומר ברגש של חמלה, אולי קראת משהו לא נעים? – – ואחר־כך העדפתי לעזוב את המקום.”

“זה כלום,” אמר בנימה ביקורתית מר הולאן, הגנן הראשי של גני הולְבֶן. "התחבולה הזאת היתה יותר מדי פשוטה. אני יכול לספר לכם איך טמנתי מלכודת לגנב הקקטוסים ההוא. כידוע, מר הולבן הזקן הוא קקטוסאי לעילא, ואוסף הקקטוסים שלו, אני לא משקר, מוערך בשלוש מאות אלף, בלי לספור את האוניקאטים. ויש לו לאדון הזקן עקרון שהוא מקפיד בו במיוחד, והוא שהאוסף שלו יהיה פתוח לקהל. הולאן, הוא אומר, זהו תחביב נאצל, צריך לעודד אותו בקרב הבריות. אבל אני מצדי חושב, שאם קוקטוסאי צעיר כזה רואה, נגיד כזה גרוזון זהוב שמחירו אלף מאתיים, אז כואב לו הלב, ללא תכלית, שאין לו אחד כזה. אבל אם האדון הזקן רוצה כך, שיהיה. אלא שלפני שנה התחלנו לשים לב שנעלמים לנו קקטוסים; ולא כאלה התופסים את העין, שכל אחד היה רוצה שיהיו לו, אלא דוקא כאלה יחודיים; פעם זה היה Echinocactus Wislizenii, פעם אחרת Graesnerii, אחר־כך אחד Wittia, מיובא הישר מקוסטה־ריקה, אחר־כך אחד שהוא בחזקת nova species ששלח לנו פריץ', אחר־כך אחד Melocactus Leopoldii, אוניקאט שאיש באירופה לא ראה כמותו כבר למעלה מחמישים שנה, ולבסוף Pilocereus fimbriatus מסן־דומינגו, היחידה הראשונה שאי פעם הגיעה לאירופה. תשמעו, הגנב הזה היה צריך להיות איזה מומחה! – – אין לכם מושג, כמה שהאדון הזקן זעם וקצף. אדון הולבן, אני אומר לו, אתה פשוט צריך לסגור את החממות שלך, וגמרנו עם זה. – – זה שוב לא, צעק האדון הזקן, תחביב נאצל כזה הוא בשביל הכל; אתה מוכרח לתפוס את הגנב הנאלח הזה; תזרוק את השומרים, תיקח חדשים, תזעיק את המשטרה וכל מיני דברים כאלה. זה עניין קשה; אם יש לנו שלושים וששה אלף עציצים, אי אפשר להציב ליד כל אחד שומר. אז לפחות שכרתי את שירותיהם של שני גמלאי המשטרה, מפקחים אזוריים בדימוס, שישימו עין. ובדיוק אז הלך לנו אותו Pilocereus fimbriatus וכל מה שנשאר אחריו היתה גומה קטנה בחול. אז אני תפסתי כזה כעס, שהתחלתי לארוב בעצמי לזה גנב הקקטוסים.

"שתדעו, הקקטוסאים האמיתיים זה משהו כמו כת של דרוישים; אני חושב שבמקום זקן צומחים להם קוצים וגלוכידות, כך הם נעוצים בעניין הזה. אצלנו יש שתי כתות כאלה: אגודת הקקטוסאים ואיגוד מגדלי הקקטוסים; מה הבדל ביניהם – את זאת אינני יודע, – – אני חושב שחברי אחת הכתות מאמינים שלקקטוסים יש נשמה בת אלמוות, בעוד שהאחרים מקריבים להם קורבנות דמים; אבל בקיצור, בני שתי הכתות שונאים ורודפים אלה את אלה באש ובחרב, על הקרקע ובאויר, עד חורמה. ובכן אני הלכתי אל שני נשיאי הכתות האלה, ותחת מעטה סודיות שאלתי אותם, האם יש להם איזה שהוא מושג, מי – נגיד מהכת האחרת – היה יכול לגנוב את הקקטוסים של הולבן. כאשר סיפרתי להם איזה קקטוסים נדירים אבדו לנו, הם הצהירו בוודאות גמורה, שלא ייתכן שגנב אותם חבר הכת העויינת, כי שם יש רק בטלנים, הדיוטות ובורים, שאין להם מושג מה זה Wislizen או Graessner, שלא לדבר על Pilocereus fimbriatus; ומה שנוגע לחברי הכת שלהם, הם ערבים ליושרם והגינותם; אלה אינם מסוגלים לגנוב כלום, כמובן מלבד איזה קקטוס פה ושם; אבל אילו היה לאחד מהם כזה Wislizen, הוא היה ללא ספק מציג אותו בפני החברים לשם פולחן ואורגיות דתיות אחרות, אבל על דבר כזה הם, הנשיאים, לא יודעים דבר. לבסוף אמרו לי שני האדונים הנכבדים האלה, שמלבד שתי הכתות המוכרות בציבור ועוד כמה כתות נסבלות אחרות, יש גם קקטוסאים פראיים, ואלה גרועים מכל; המדובר באלה שבגלל קנאותם לא יכלו לחיות בשלום עם הכתות המתונות האמורות ובכלל הם מתמכרים לתורות שווא ולאלימות. והקקטוסאים האלה, הפראיים – אלה מסוגלים לכל.

''ובכן, לאחר שלא הצלחתי אצל שני האדונים האלה, טיפסתי על אדר יפה כזה בגן שלנו והתחלתי לחשוב. אני אומר לכם, לחשוב אפשר הכי טוב בצמרתו של אילן; שם הבנאדם איכשהו חופשי, קצת מתנדנד, ורואה את הכל מנקודת ראות גבוהה יותר; אני חושב שאלה הפילוסופים היו צריכים לחיות על העצים כמו זהבנים. ועל האדר הזה הגיתי תכנית שכזאת. קודם עשיתי סיבוב בין כל הגננים המכירים שלי, ואני אומר להם: חבריא, האם לא נרקבים לכם איזה קקטוסים? אדון הולבן הזקן היה צריך כאלה בשביל איזה נסיונות שהוא עושה. – – כך השגתי כמה מאות קקטוסים חולים ובלילה דחפתי אותם לתוך האוסף של הולבן. יומיים שמרתי על דומיה, וביום השלישי הכנסתי לכל העתונים את הידיעה הזאת:

''כעבור כעשרה ימים – במשך עשרת הימים האלה נאלצנו להסתתר, לבל יקרעו אותנו הקקטוסאים לגזרים בשאלותיהם – שלחתי לעתונות את ההודעה השניה:

"כאשר זה יצא לאור, ישב כבר אחד משוטרי החרש במפעל ההוא, ואני התיישבתי לי בנחת ליד הטלפון. כעבור שעתיים התקשר ה’חרש': ובכן, מר הולאן, הוא כבר בידינו. – כעבור עשר דקות החזקתי בצווארונו של גוץ קטן שכזה וניערתי אותו בחוזקה.

"‘אדוני’, מיחה הגוץ, ‘מה אתה מנער אותי? אני רק הלכתי לקנות את טינקטורת הארווארד־לוטסן המפורסמת –’

"‘אני יודע’, אני אומר לו, ‘רק שטיטנקטורה כזאת בכלל לא קיימת, כמו שגם אין שום מחלה חדשה; אבל אתה היית נכנס לאוסף של הולבן לגנוב מאתנו קקטוסים, ממזר אחד ושד משחת!’

"‘תודה לאל’, פלט הגוץ, ‘אז אין בכלל מחלה כזאת? ואני עשרה לילות לא ישנתי מפחד שיתר הקקטוסים שלי יידבקו!’

"אז הובלתי אותו, בעודי מחזיק אותו בצווארונו, למכונית ונסעתי אתו, יחד עם ה’חרש' לדירה שלו. תשמעו, אוסף כזה עוד לא ראיתי; הגוץ הזה היה לו חדרון אחד קטן בעליית גג בויסוצ’אני, נו בערך שלושה על ארבעה מטר, בפינה על הרצפה שמיכה, שולחן קטן וכסא, וכל היתר היו קקטוסים; אבל איזה אקסמפלרים ובאיזה סדר, את זה צריך לחפש.

"ובכן איזה מהם הוא גנב מכם, אומר ה’חרש‘; ואני הסתכלתי על הממזר הזה איך הוא רועד ובולע דמעות. ‘תשמע’, אמרתי ל’חרש’, ‘אין לזה ערך כל כך גדול, כפי שחשבנו; תגיד בתחנה שהאדון לקח אתו דברים בערך של חמישים כתר, ואני אסתדר אתו לבד.’

"לאחר שה’חרש' הלך, אני אומר: ‘עכשיו, ידידי, קודם כל תארוז לי פה את כל מה שלקחת אצלנו’. – – האיש מצמץ, כי היה על סף בכי, ולוחש: ‘אני מבקש ממך, אדוני, אולי אוכל לשבת בכלא תמורתם?’

"‘שום־כלום’, אני צועק עליו, ‘קודם אתה חייב להחזיר מה שגנבת אצלנו’. – אז הוא התחיל לשלוף עציץ אחרי עציץ ושם אותם הצדה; מספרם הגיע לשמונים – לנו לא היה אפילו מושג קלוש שחסר לנו כל כך הרבה; אבל כנראה שהוא היה סוחב אותם כבר הרבה שנים. לשם בטחון פתחתי עליו בצעקה: ‘מה, וזה הכל?’

"אותו רגע נפרץ סכר הדמעות; הוא בחר עוד אחד, De Laitii לבנבן, ואחד Corniger, צירף אותם אל היתר והתייפח: ‘אדוני, חי נפשי, יותר אין לי משלכם.’

"‘בזה עוד ניווכח’, רעמתי, ‘אבל עכשיו תספר לי איך הצלחת לפלח אותם מאתנו.’

"‘זה היה כך’, בירבר, ותוך כדי כך קיפצה לו הפיקה בגרון מרוב התרגשות. ‘אני… אני לקחתי, עליך לדעת, את הבגדים האלה…’

"‘איזה בגדים?’ אני צועק. אז הוא הסמיק מרוב מבוכה וגמגם: ‘… שמלה של אשה…’

"‘בן־אדם’, אני מתפלא, ‘למה דווקא שמלת אשה?’

"‘מפני ש־…’, גמגם בקול חנוק, תבין, בבקשה, הלא אף אחד אפילו לא ישים לב לאשה קצה באת בימים, וגם זאת – הוסיף בנימת כמעט נצחון – זה הלא ברור, שאיש לא יחשוד בדבר כזה באשה! אדוני, לנשים יש כל מיני תשוקות, אבל לעולם לא תאסופנה אוספים! האם ראית כבר אשה שיש לה אוסף בולים או חרקים או הדפסים עתיקים או משהו כזה? לעולם לא, אדוני! הנשים אין להן היסודיות ו־… ו־… התמכרות כזאת. הנשים הן מפוכחות נורא, אדוני! אתה מבין, זה ההבדל הגדול ביותר בינינו ובינן: שרק אנחנו אוספים. אני חושב לפעמים שהיקום הוא רק אוסף של כוכבים; יש איזה אלוהים, ממין זכר, והוא עוסק באוסף עולמות; לכן הם רבים כל כך. ריבון העולמים, לוא היה לי כל כך הרבה מקום כמו שיש לו! אתה יודע שאני בודה מלבי קקטוסים חדשים? ובלילה אני חולם עליהם; למשל קקטוס שיש לו שערות זהובות ופריחה כחולה כהה – אני קראתי לו Cephalocereus nympha aurea Racek, שמי הוא ראצ’ק, עליך לדעת; או Mamilliaria colubrina Racek; או Astrophytum caespitosum Racek; אדוני, פה יש אפשרויות כל כך מופלאות! אילו ידעת – –'

" ‘חכה’, הפסקתי אותו; ‘ואיך הוצאת את הקקטוסים החוצה?’

" ‘בתור שדיים, אדוני’, הוא אמר מבוייש. ‘זה דוקר – משהו נפלא.’

“תשמעו, לי כבר לא היה לב לקחת ממנו את הקקטוסים. ‘אתה יודע מה’, אמרתי לו, ‘אני אקח אותך אל אדון הולבן הזקן, והוא כבר יעקור לך את האוזניים.’ חבריא, זה היה משהו, כאשר שניים אלה התחברו יחד! כל הלילה הם נשארו בחממה, הלא היה עליהם להגיע אל כל אחד משלושים וששה אלף העציצים. ‘הולאן’, אמר לי האדון הזקן, ‘זה האדם הראשון שיודע להעריך קקטוסים.’ ולפני שחלף חודש שלח אדון הולבן בפנים בוכיים ובברכת הדרך את ראצ’ק זה למקסיקו, שיאסוף שם עבורו קקטוסים; שניהם האמינו באמונה שלמה ששם באיזה מקום גדל Cephalocereus nympha aurea Racek. כעבור שנה קיבלנו הודעה מוזרה משם לאמור שמר ראצ’ק נספה שם, ומותו היה מות עינויים יפה להפליא. הוא מצא שם אצל איזה אינדיאנים את הקקטוס הקדוש שלהם צ’יקולי, שהוא, עליכם לדעת, אחיו של האל־האב, ואו שנמנע מלהשתחוות לפניו, או שאפילו גנב אותו; בקיצור האינדיאנים החביבים כפתו את אדון ראצ’ק והושיבו אותו על Echinocactus visnaga Hooker, שהוא גדול כמו פיל וזרוע קוצים באורך של כידון רוסי; אשר בעקבות כל אלה החזיר בן ארצנו, כנוע לגורלו, את נשמתו לבוראו. זה, אם כן, סופו של גנב הקקטוסים.”

“ציד גנבים,” אמר הסופר יאנדרה, “זה נושא מוכר; אבל מצב מיוחד הוא, כאשר הגנב מבקש לדעת ממי הוא בעצם גנב. ושתדעו מייד, דבר כזה קרה לי. כתבתי לא מזמן סיפור ומסרתי אותו לדפוס; כאשר קראתי אותו מודפס, תקפה אותי מין הרגשה בלתי נעימה. בן־אדם, אמרתי בלבי, משהו כזה כבר קראתי מתי שהוא איפה שהוא. יכה אותי הרעם אם לא איזכר ממי גנבתי את החומר הזה! – – שלושה ימים התהלכתי כמו כבש מוכת סחרחורת, ולא יכולתי בשום אופן להיזכר ממי החומר הזה, כפי שאומרים, שאול. לבסוף פגשתי חבר ואני אומר לו: בן־אדם, איכשהו נדמה לי שהסיפור האחרון שפרסמתי גנוב ממישהו. – את זה הלא ראיתי ממבט ראשון, אמר החבר, את זה גנבת מצ’כוב. – ממש הוקל לי, וכאשר אחר־כך שוחחתי עם מבקר ספרותי אחד, אני אומר לו: אדוני, לא היית מאמין, קורה שבן־אדם חוטא בגניבה ספרותית ואפילו איננו יודע מזה; למשל הסיפור האחרון שלי גנוב. – אני יודע, שח המבקר, זה ממופסאן. – אז התחלתי לסובב בין כל ידידי הטובים: שמעו, ברגע שאדם עולה על מדרון הפשע, הוא איננו מסוגל עוד לחדול; תארו לעצמכם, את הסיפור האחד הזה גנבתי עוד מגוטפריד קלר, דיקנס, ד’אנונציו, אלף לילה ולילה, ש. ל. פיליפ, סטורם, הרדי, אנדרייב, בנדינלי, רוסגר, ריימונט ועוד שורה ארוכה של אחרים. מזה אפשר ללמוד איך האדם שוקע בחטא יותר ויותר עמוק.”

“זה כלום,” אמר מר בובק, הפושע המועד, תוך שהוא משתעל לפינוי גרונו. “זה מזכיר לי מקרה אחד, שבו היה רוצח ביד, אבל לא יכלו למצוא בשבילו שום רצח. שלא תחשבו, זה לא קרה לי; אבל אני גרתי חצי שנה באותו הכלא, איפה שקודם ישב הרוצח הזה. זה היה בפאלרמו,” הסביר מר בובק, והוסיף בענווה: "אני הייתי שם בגלל איזו מזוודה שנפלה לי לידיים על סיפון אניה שהפליגה מנפולי. את המקרה עם הרוצח הזה סיפר לי ראש הפקחים של הבית ההוא; כלומר, אני לימדתי אותו לשחק בקלפים את המשחק הנקרא ‘פינוקל מוצלב’, וגם זה הנקרא ‘ברכת אלוהים’; עליכם לדעת, הוא היה אדם אדוק בדתו, המפקח הזה.

"ובכן פעם בלילה ראו שני שוטרים – הם תמיד הולכים בזוגות שם באיטליה – בן־אדם רץ בכל כוחותיו לאורך Via Butera, מה שהולך לנמל המסריח שם. אז הם תפסו אותו, והנה – !porco dio – יש לו ביד פגיון מלא דם. מובן מאליו, הביאו אותו למשטרה, ועכשיו, בחור, תגיד את מי דקרת. הצעיר הזה פרץ בבכי ואומר: אני רצחתי בן־אדם, אבל יותר לא אגיד לכם; אילו אמרתי יותר, היה בא אסון גם על עוד אנשים. – ולא הצליחו להוציא ממנו יותר.

"ברור כשמש, תיכף התחילו לחפש איזו גופה, אבל לא מצאו. אז נתנו הוראה לבדוק את כל הנפטרים מנוחתם עדן שהודיעו עליהם באותו זמן שמתו; אבל כולם, מתברר, הלכו לעולמם כנוצרים טובים מקדחת ודברים כאלה. אז הם הלכו שוב אל הבחור ההוא. הוא מסר להם ששמו Marco Biaggio מ־ Castelgiovanni והוא שוליית נגר; הוא גם מסר שהוא הנחית כעשרים דקירות פגיון בגופו של אדם נוצרי; אבל של מי – את זה לא יגיד, בכדי שלא להביא אסון על עוד אנשים. ודי. מלבד זאת הוא ביקש לעצמו עונש מידי שמיים והיכה את ראשו ברצפה. חרטה כזאת, אמר המפקח, עוד איש לא ראה.

"ברור לכם, שוטרים כאלה לא מאמינים לבן־אדם כלום, אף מלה; אז הם אמרו ביניהם, אולי ה־Marco הזה אפילו לא הרג אף אחד והוא רק ככה משקר. אז הם שלחו את הפגיון לאוניברסיטה, ושם אמרו שהדם על הלהב הזה הוא דם אדם, ושהלהב היה מוכרח לפגוע בלב. אגיד לכם – אני לא יודע איך אפשר לקבוע את זה. נו כן, אז מה לעשות עכשיו? רוצח יש בידם, אבל רצח אין; וזה הלא בלתי אפשרי להעמיד אדם לדין באשמת רצח בלתי ידוע; אתם הלא יודעים, צריך להיות corpus delicti. בינתיים המרקו הזה כל הזמן התפלל, והתייפח וביקש שכבר יעמידו אותו לדין על הפשע הנורא שלו. אתה, porco, אמרו לו, אם אתה רוצה שהצדק יוכל לשפוט אותך, אז אתה צריך להודות את מי הרגת; אנחנו לא יכולים סתם כך לתלות אותך; לפחות תן לנו, פרד שכמוך, איזה שמות של עדים. – אני עצמי עד, צעק מרקו זה, ואני מוכן להישבע שרצחתי בן־אדם! – ובכן כך זה היה.

“המפקח הזה אמר לי שמרקו זה היה אדם יפה כזה ונחמד; אף פעם לא היה להם שם רוצח כל כך נחמד. לקרוא הוא לא ידע, אבל התנ”ך היה בידו כל הזמן, אפילו מהופך, והוא התייפח לתוכו. אז הם שלחו לו אחד כומר טוב לב כזה, בכדי שיחזק את ליבו ויוציא ממנו בזהירות איך זה היה עם הרצח. הכומר הזה היה יוצא ממנו ומנגב את עיניו; הוא היה אומר, שאם מרקו זה לא יקלקל לעצמו איכשהו, בטוח שהוא יזכה לחסד האלוהי; שזאת נשמה הצמאה לצדק. אבל מלבד הדיבורים האלה והדמעות לא הוציא ממנו גם ה־ Padre הזה יותר. שיתלו אותי ודי, היה אומר מרקו, שכבר אכפר על חטאי הכבד; צדק מוכרח להעשות. – וזה נמשך ככה חצי שנה ויותר, וכל הזמן הזה לא נמצאה גופה מתאימה.

"ובכן, כאשר זה התחיל להימאס להם, אמר מפקד המשטרה: Mordiamo, אם המרקו הזה רוצה בכל הכוח תליה, ניתן לו את הרצח מה שקרה שם בArenelle־ שלושה ימים אחרי שהוא נעצר, איפה שמצאו את הזקנה ההרוגה הזאת; הלא זה בושה, שכאן יש לנו רוצח בלי רצח ובלי גופה, ושם יש לנו רצח כזה ברור ויפה בלי רוצח. איך שהוא תחברו את זה ביחד, אם מרקו כל כך רוצה שירשיעו אותו, אז מה איכפת לו בעד מה; אנחנו נמצא דרך לגמול לו אם הוא יודה בזקנה ההיא. – – ובכן הם הציעו את זה למרקו, והבטיחו לו שבעד זה הוא יקבל חבל מהר וחד וחלק והכל יהיה מאחוריו. מרקו קצת היסס, ואחר כך הודיע: לא, אם כבר הכבדתי את נפשי בעוון הרצח, לא אוסיף על זה חטא כבד אחר, כמו חטא השקר, הרמאות ושבועת שווא. – כזה היה מרקו, רבותי, אדם ישר.

"ובכן, כך אי אפשר היה להמשיך; עכשיו כבר חשבו בבית הסוהר הזה רק על זה איך הם יוכלו להיפטר ממרקו זה הארור. אתה יודע מה, אמרו לכלאי, תסדר את זה כך שיוכל לברוח; לבית המשפט אי אפשר להביא אותו, זה היה רק בושה גדולה, ולשחרר אותו, כשהוא הודה ברצח, גם כן אי אפשר. תדאגו לזה שהcane maledetto־ ייעלם איכשהו בלי לעורר תשומת לב. ובכן, תשמעו, מאותו יום היו שולחים את מרקו בלי ליווי להביא פלפל או חוטי תפירה; התא שלו היה פתוח לרווחה יומם ולילה, ומרקו רץ כל היום מכנסיה לכנסיה וביקר אצל כל הקדושים, אבל בערב הוא בא בריצה, לשון בחוץ, שלא יסגרו לו את שערי הכלא לפני האף. פעם אחת הם בכוונה סגרו יותר מוקדם; הוא עשה מהומה כזאת וכל כך הלם בשער, עד שלא היתה ברירה אלא להכניס אותו שיוכל לחזור לתא שלו.

"אז ערב אחד אומר המפקח למרקו: Porca Madonna, היום אתה לן פה בפעם האחרונה; אם אתה לא רוצה להודות את מי הרגת, בנדיט שכמוך, אז אנחנו נזרוק אותך מפה; לך לך עד לגיהנום, שיענישו אותך שם. – – אותו לילה מרקו תלה את עצמו מעל חלון תאו.

"תשמעו, ה־Padre הזה אמר אמנם שאם מישהו מאבד את עצמו לדעת בגלל ייסורי מצפון, אפשר שנשמתו תיגאל למרות החטא הכבד הזה, כי הוא מת במצב של חרטה פעילה. אבל כנראה שהוא לא ידע את זה לגמרי על בטוח, או שהשאלה עדיין שנויה במחלוקת. בכל אופן האמינו לי, מרקו הילך אימים בתא הזה. כלומר זה היה כך: אם הם הכניסו את מישהו לתא הזה, אז התעורר בבן־אדם הזה המצפון שלו והוא התחיל להתחרט על מעשיו, חזר למוטב, או בכלל חזר בתשובה לגמרי. ברור, זה לא לקח אצל כל אחד אותו אורך זמן: לגבי חטא זעיר זה נגמר בלילה אחד, לגבי עוון שלושה ימים ולגבי פשע זה לקח אפילו שלושה שבועות, עד שהאסיר חזר בתשובה. הכי הרבה זמן החזיקו מעמד פורצי קופות, מועלים ובכלל אלה שעושים כסף גדול; אני אומר לכם, כסף גדול איכשהו מקשיח או סותם את המצפון. הכי יעיל זה היה בימי השנה למותו של מרקו. אז הם בפאלרמו הפכו את התא הזה למוסד תקון, אתם מבינים? כלומר הם הכניסו לשם אסירים שיתחרטו על מעשיהם ויחזרו בתשובה. כמובן, יש אנשים שיש להם פרוטקציה אצל המשטרה ויש גם כאלה נוכלים שהמשטרה אפילו צריכה אותם; ברור שלא כל אחד הכניסו לתא הזה, ופה ושם השאירו להם אחד שלא חזר בתשובה; אני חושב שחלק מהנוכלים הגדולים גם שיחדו אותם שלא יכניסו אותם לתקון הזה עושה הנפלאות. אז אפילו בנסים כבר אין שום צדק ויושר.

"ובכן – זה מה שסיפר לי המפקח הזה בפאלרמו, וקולגים שלי שעברו שם גם אישרו לי את זה. היה שם איזה מלח אנגלי, בגלל מהומה וקטטה במקום ציבורי; אז אותו Briggs הלך ישר מהתא הזה לפורמוזה בתור מיסיונר, וכפי ששמענו אחר־כך, מת שם מות קדושים. והמוזר היה, שום מפקח לא רצה להכניס לתוך התא הזה אפילו אצבע; כל כך הם פחדו שאולי החסד שם יפגע גם בהם והם יתחרטו על מעשיהם.

"ובכן, את ראש המפקחים שם לימדתי, כפי שכבר סיפרתי לכם, לשחק את המשחקים האדוקים יותר. זה ידע לכעוס כשהפסיד! אבל פעם כשנפלה לו יד רעה יותר מדי, הוא תפס קריזה והכניס אותי לתא הזה של מרקו. Per Bacco, הוא צועק, אני אלמד אותך! נו, אני שכבתי שם ונרדמתי. בבוקר הוא קורא לי ואומר: אז מה, אתה חוזר בתשובה? אני לא יודע כלום, Signor Commandante, אני אומר לו; אני ישנתי כמו בול עץ. אז תחזור לשם, הוא צעק עלי. – מה אומר לכם ומה אספר, שלושה שבועות הייתי בתא הזה, וכלום; שום חרטה לא באה עלי. ואז המפקח הזה מסובב ככה את ראשו ואומר לי: אתם הצ’כים, בטח כופרים נוראים אתם שזה לא משפיע עליכם! ועוד ככה קילל אותי נורא.

ומה תגידו – מאותו יום התא של מרקו בכלל חדל להשפיע: את מי שלא הכניסו לשם, הוא לא חזר בתשובה אפילו קצת, ולא היטיב את דרכיו ולא התחרט, לגמרי כלום; בקיצור, זה חדל לפעול. אל אלוהים, איזה רעש היה מזה! אותי הביאו להנהלת בתי הסוהר ואמרו שקלקלתי להם את זה, ומי יודע מה עוד. אני רק משכתי בכתפי; מה אני אשם להם, מה? אז שלחו אותי לשלושה ימים בצינוק, ואמרו שזה בגלל שגרמתי נזק לזה התא."

“זה,” אמר מר טאוסיג, "לא היה סיפור גרוע, אלא שיש לו מגרעה גדולה מאד: והיא שזה לא קרה בפראג. אתם מבינים, גם בנושאים קרימינליים צריך הבנאדם להתחשב בצרכי ביתו־מולדתו. תראו, מה איכפת לנו איזה מקרה שקרה בפלרמו או אצל איזה שדים משחת? מזה לא יוצא לנו כלום. אבל כאשר מצליח איזה פשע יותר נכבד בפראג, אז אני, רבותי, מרגיש את זה כמעט כמו מחמאה; אני אומר לעצמי, עכשיו מדברים עלינו בכל העולם; אתם יודעים, זה איכשהו מחמם את הלב. ועוד משהו: על פי השכל הישר, במקום שקרה מקרה קרימינלי מוצלח, הולכים גם העסקים; זה כמו עדות שהתנאים פה בשלים לעניינים גדולים, תסכימו אתי, ובכלל זה מעורר אימון. אבל את הפושע צריך לתפוס.

"אני לא יודע האם זכור לכם המקרה ברחוב דלאוהה¹ עם הירש הזקן; היתה לו שם חנות לדברי עור, אבל פה ושם הוא מכר גם שטיחים פרסיים וחפצים אוריינטליים כאלה; אולי זכור לכם – היה לו במשך שנים רבות איזה עסק בקושטא – הוא גם הביא לו משם משהו בכבד; לכן הוא היה רזה כמו חתולה מתה, וחום כאילו הוציאו אותו מחומצת בורסקאים. ואלה סוחרי השטיחים מארמניה או מאיזמיר היו באים אליו, כי הוא ידע לדבר אתם בשפת הגנבים. כי הארמנים האלה הם נוכלים גדולים; מאלה אפילו יהודי צריך להיזהר. ובכן הירש זה היה לו מחסן עורות בקומת הקרקע, ומשם עלו במדרגות לולייניות למשרד שלו; מאחורי המשרד היתה דירתו, ושם היתה יושבת גברת הירש; זאת לדעת, שהיא היתה כל כך שמנה שלא יכלה ללכת בכלל.

"ובכן, יום אחד, לקראת הצהריים, עלה אחד העוזרים בחנות למשרדו של מר הירש לשאול האם לשלוח משלוח עור לאחד וייל מברנו באשראי; אבל מר הירש לא היה במשרד. אמנם זה היה מוזר, תסכימו אתי, אבל העוזר הזה אמר בלבו, אולי קפץ מר הירש לרגע לדירה לגברת הירש. אלא שכעבור שעה קלה נכנסה מלמעלה עוזרת הבית, לקרוא למר הירש לארוחת הצהריים. מה פירוש לבוא לארוחת הצהריים, אמר העוזר הזה, הלא אדון הירש הוא בדירה למעלה. איפה בדירה, אומרת העוזרת, הרי גברת הירש יושבת כל היום ליד פתח המשרד ולא ראתה אותו מהבוקר. – וגם אנחנו לא ראינו אותו, נכון מר ואצלאוו? – עליכם לדעת, זה היה השרת. בשעה עשר הבאתי לו את הדואר, סיפר העוזר הזה, ואדון הירש עוד היה לו מה להגיד לי מדוע לא נקטנו אמצעי גביה נגד למברגר זה בגלל עורות העגל; מאותה שעה לא הוציא אפילו את אפו מהמשרד. – אל אלוהים, אומרת העוזרת, הלא במשרד הוא איננו; אולי הלך העירה? – דרך החנות כאן הוא לא עבר, אמר זה העוזר, כי אז היינו צריכים לראות אותו, נכון ואצלאוו; אז הוא אולי עבר דרך הדירה. – – לא יכול להיות, אומרת העוזרת, אז גברת הירש היתה רואה אותו! – חכי רגע, אמר העוזר; כאשר ראיתי אותו הוא היה לבוש בחלוק ונעול בנעלי בית; לכי לראות, האם הוא לקח את הנעליים, הערדליים והמעיל – – תבינו, זה היה בנובמבר וירד הרבה גשם. אם התלבש, אומר העוזר הזה, אז הוא הלך לאיזה מקום בעיר; אם לא, אז הוא צריך להיות באיזה מקום בבית, תסכימי אתי.

"ובכן, הבחורה קפצה למעלה וכעבור רגע חזרה מרוגשת כולה. ריבונו של עולם, אדון הוגו, היא אמרה לעוזר הזה, הלא אדון הירש לא לקח נעליים ובכלל כלום; וגברת הירש, היא אומרת שדרך הדירה הוא לא יכול היה לעבור, כי אז היה צריך לעבור דרך החדר שלה! – – דרך החנות גם לא עבר, אמר העוזר. הוא בכלל לא היה היום בחנות, רק קרא לי למעלה למשרד בגלל הדואר. ואצלאוו, בוא נלך לחפש אותו! – – אז קודם הם עלו בריצה למשרד; לא היה שם בכלל אי סדר, רק כמה שטיחים מגולגלים עמדו בפינה, ועל השולחן היה מכתב לא גמור לאותו למברגר; ומעל לשולחן דלקה מנורת הגז. – – אז זה כבר בטוח, אמר זה הוגו, שאדון הירש לא הלך לשום מקום; אילו היה הולך, הוא היה בטח מכבה את המנורה, תסכימו אתי. אז הוא מוכרח להיות באיזה מקום בדירה. – – אז הם עשו חיפוש בכל הדירה, אבל כלום. גברת הירש התחילה להתייפח בתוך הכורסה שלה; זה היה נראה, סיפר אחר־כך מר הוגו, כאילו רועדת ערמה גדולה של ג’לטינה. גברת הירש, אמר הוגו, – זה מוזר, איך יהודי צעיר כזה תופס מייד שכל כשזה מוכרח להיות – גברת הירש, אל תבכי; אדון הירש לא ברח לשום מקום, מצב השוק של העורות טוב וגם הוא לא הלך לגבות שום חובות, תסכימי אתי; הבעל־בית הלא מוכרח להיות באיזה מקום. אם לא יימצא עד הערב, אז נודיע למשטרה, אבל לא לפני כן; את מבינה, גברת הירש, דבר כזה בולט לעין, וזה לא טוב לעסקים.

"ובכן, עד הערב חיכו וחיפשו, אבל למר הירש לא היה זכר. וכך, לאחר שסגר בשעה ההולמת את החנות, הלך מר הוגו למשטרה להודיע שאדון הירש הלך לאיבוד. מהמשטרה שלחו לשם בלשים; ברור שהם הפכו את הכל שתי וערב, אבל לא מצאו אפילו קצה חוט, לא הקטן ביותר; גם דם חיפשו על הרצפה, אבל אין שום דבר, ממש כלום; אז בינתיים הם חתמו את המשרד. אחר־כך גבו עדות מגברת הירש ומכל הסגל, על מה בעצם קרה אותו בוקר. אבל איש לא ידע שום דבר מיוחד; רק מר הוגו נזכר, שאחרי עשר בא אל מר הירש איזה מר לֶבֶדָה, סוכן נוסע, והוא שוחח עם מר הירש כעשר דקות. אז הם חיפשו את מר לבדה זה, וכמובן מצאו אותו בבית הקפה בריסטול, משחק בקלפים. אז מר לבדה החביא מהר את הבנק, אבל הבלש אומר לו: אדון לבדה, היום זה לא בגלל קלפים, היום זה בגלל אדון הירש; אדון הירש הלך לנו לאיבוד, ואתה היית האחרון שראה אותו. נו בטח, גם לבדה לא ידע כלום; הוא ביקר אצל מר הירש בגלל איזה רצועות, ולא הרגיש שום דבר מיוחד; רק שאדון הירש נראה לו עוד יותר בלוי מהרגיל. אתה איכשהו ממש מתייבש, אדון הירש, הוא אמר לו. – – אבל אדוני, אמר לו המפקח, כל כמה שמר הירש לא ירזה, הוא לא יכול להיעלם לכלום, לאויר; לפחות איזו עצם או מערכת שיניים היתה מוכרחה להשאר אחריו, תסכים אתי. ובתיק המסמכים שלך גם כן לא יכולת להוציא אותו החוצה.

''אבל חכו, לסיפור הזה יש גם קצה אחר. אתם יודעים, יש בתחנות הרכבת מלתחות כאלה, ששם יכולים הנוסעים להשאיר כל מיני דברים ומזוודות. זה היה כיומיים אחרי שאדון הירש נעלם, ושומרת המלתחה אמרה לאחד השרתים בתחנה שיש לה שם איזו מזוודה שלא מוצאת חן בעיניה. אני אפילו לא יודעת מדוע, אמרה, אבל מהמזוודה הזאת אני ממש מפחדת.– – ובכן השרת הזה הלך לרחרח את המזוודה הזאת ואומר: אמא’לה, את יודעת מה, מוטב שתספרי על זה בנקודת המשטרה של התחנה. – אז הם הביאו כלב משטרתי, וזה רק רחרח קלות והתחיל ליילל ולסמר שערות. זה היה כבר קצת יוצא דופן, ולכן החליטו לפרוץ את המזוודה. בתוכה היתה לחוצה גופתו של אדון הירש, בחלוק ובנעלי הבית. כיון שהיתה לו מחלת כבד, אפשר היה את המסכן גם להריח. סביב צווארו היה מונח, מהודק, חבל חזק; הוא מת בחניקה. אבל הדבר המוזר ביותר היה, איך הוא הגיע בחלוק ובנעלי הבית מהמשרד שלו לתוך המזוודה בתחנת הרכבת.

“אז את התיק הזה קיבל ד”ר מייזליק. הוא מסתכל על הגופה ורואה מייד שיש עליה, בפנים ובידיים, כתמים כאלה, ירוקים, כחולים ואדומים; זה בלט במיוחד כיון שמר הירש היה תמיד כל כך חום. זה מקרה מוזר של רקבון, אמר בלבו מייזליק זה, וניסה לנגב כתם אחד כזה בממחטה; והכתם הזה נמרח. תשמעו, הוא אמר לאחרים שהיו אתו, זה נראה כמו איזה אנילין. אני עוד מוכרח לראות את המשרד שלו.

"בהתחלה הוא חיפש במשרד הזה איזה צבעים, אבל לא מצא כלום; ופתאום הוא שם לב לשטיחים הפרסיים המגולגלים. אז הוא פתח אחד מהם ושפשף בממחטה מורטבת ברוק אחת הדוגמאות הכחולות; ועל המטפחת מופיע כתם כחול. איזה חרא של סחורה, השטיחים האלה, אמר המפקח, וממשיך לחפש; על השולחן של מר הירש מצא בקערית שניים או שלושה זנבות של סיגריות תורכיות. את זה תזכור, בן־אדם, הוא אמר לאחד הבלשים, בעסקים האלה עם שטיחים פרסיים תמיד מעשנים סיגריה אחרי סיגריה; זה כבר חלק של המנהגים של המזרח. ואחר־כך הוא קרא למר הוגו. אדון הוגו, הוא אמר לו, אחרי מר לבדה היה פה עוד מישהו, נכון?

"היה, אמר מר הוגו, אבל אדון הירש אף פעם לא רצה שנדבר על זה. אתם תתעסקו בעורות, הוא היה אומר, אבל השטיחים זה לא עניינכם; זה רק העניין שלי. – –

"זה מובן, אומר מר מייזליק, כי השטיחים מוברחים; תסתכל, אף אחד אין בו חותם של המכס. אלמלא היה אדון הירש בעולם האמת, היו לו מזה בעיות ברחוב היברנסקה, והיה משלם קנס הגון טבין ותקילין. אז מהר, מי היה פה?

"נו, אמר מר הוגו, בערך בעשר וחצי הגיע במכונית פתוחה איזה ארמני או יהודי, כזה שמנמן וצהבהב, ושואל בתורכית או מי יודע באיזו שפה על אדון הירש. הראיתי לו את הדרך לתוך המשרד למעלה. מאחוריו הלך כזה גבוה, משרת, רזה כמו מקל ושחור כמו חתול שחור, ונשא על כתפיו חמישה שטיחים גדולים מגולגלים; עוד התפלאנו, אני וואצלאוו, איך הוא מסוגל לשאת אותם. אז שניים אלה נכנסו למשרד ונשארו שם כחמש עשרה דקות; אנחנו לא התעניינו בזה, אבל כל הזמן אפשר היה לשמוע איך הגבר הזה מדבר עם אדון הירש. אחר־כך ירד שוב המשרת ונשא על כתפיו רק ארבעה שטיחים מגולגלים; אהה, אמרתי בלבי, הנה אדון הירש שוב קנה לו אחד מאלה. כן, והארמני הזה הסתובב בדלת של המשרד ואמר עוד משהו לאדון הירש לתוך המשרד, אבל מה, לא הבנתי. נו, ואחר־כך זרק הגבוה את השטיחים לתוך המכונית, והם נסעו. אני לא סיפרתי על זה קודם, כי זה לא היה משהו מיוחד, תסכים אתי, אמר מר הוגו. כאלה סוחרי שטיחים ביקרו אצלנו הרבה, וכולם הם אותם הגנבים.

"אתה יודע, מר הוגו, אמר מר מייזליק הזה, שתדע לך, משהו מיוחד היה בזה בכל זאת: כלומר הגבוה ההוא הוציא בתוך השטיח המגולגל את גווייתו של אדון הירש, אתה מבין? ריבונו של עולם, הלא יכולת להבחין שהברנש הזה מתקשה יותר בירידה מאשר בעליה!

"זה נכון, אמר זה הוגו והחוויר, הלא הוא הלך לגמרי כפוף! אבל אדון מפקח, זה בלתי אפשרי; הארמני הזה הלך אחריו, ועוד דיבר עם אדון הירש דרך הדלת למשרד!

"נו, כן, אומר דוקטור מייזליק, הוא דיבר לתוך חדר ריק. ולפני זה, כאשר הגבוה חנק את אדון הירש, אז הארמני הזה כל הזמן בירבר משהו, נכון? אדון הוגו, יהודי או ארמני כזה הוא חכם ממך. ואחר־כך הם נסעו, עם גופתו של אדון הירש מגולגלת בתוך השטיח, למלון שלהם; כיון שירד גשם, נשתחרר צבע מהשטיח המזוייף הצבוע באנילין על אדון הירש. זה ברור כמו יתרה של חשבון, תסכים אתי. ובבית המלון הם העבירו את אשר היה באדון הירש מן העפר לתוך מזוודה, ואת המזוודה הפקידו בתחנת הרכבת; ככה זה, מר הוגו!

"אז בזמן שדוקטור מייזליק עשה את הדברים האלה, מצאו הבלשים את עקבותיו של הארמני. על המזוודה היתה מדבקה של מלון אחד בברלין – מזה אפשר להסיק שהארמני היה משלם תשרים כמו שצריך; אתם הלא יודעים, השוערים בכל בתי המלון בעולם מסמנים זה לזה, מה אפשר לצפות מהלקוח המסויים בכל הנוגע לטיפ. וכיון שהארמני הזה היה משלם כל כך טוב, נזכר בו השוער מברלין מייד: שמו היה מאזאניאן, והוא עבר את פראג בדרכו לוינה; אבל תפסו אותו רק בבוקרשט; שם הוא גם תלה את עצמו בחדר המעצר. מדוע הוא רצח את מר הירש, אף אחד לא יודע; כנראה שהיה ביניהם איזה סכסוך עסקים מהזמן שבו שהה מר הירש בקושטא.

“אבל מהמקרה הזה אפשר ללמוד,” סיים מר טאוסיג, מהורהר קמעה, “שהעיקר בעסקים הוא להיות סולידי. אילו הארמני הזה היה סוחר בשטיחים אמיתיים, שאינם צבועים בצבעי אנילין, לא היו מגלים בקלות כזאת איך הוא חיסל את אדון הירש, תסכימו אתי. למכור זיפת של סחורה, זה יכול להתנקם.”

“הממ,” אמר דוקטור ויטאסק, “כידוע לכם, אני קצת מתמצא בשטיחים פרסיים; אבל אני מוכן לאשר, מר טאוסיג, שהיום זה כבר לא מה שהיה פעם. עכשיו כבר הממזרים שם במזרח לא משקיעים את העבודה כמו שצריך בצביעת הצמר בתמצית תולעת האלון, אינדיגו, זעפרן, שתן גמלים, בלוטים ויתר חומרי הצביעה האורגניים האצילים; וגם הצמר כבר איננו מה שהיה, ואם לדבר על הדוגמאות, אפשר לפרוץ בבכי. ובכן זו אחת האומנויות האבודות, השטיחים הפרסיים. לכן רק פריטים ישנים, שיוצרו לפני שנת אלף שמונה מאות ושבעים, הם עוד בעלי ערך; אבל כאלה אפשר להשיג רק אם איזו משפחה עתיקת יומין מוכרת – “מסיבות משפחתיות”, כפי שמכנים חובות במשפחות הטובות – עתיקות שנשארו מסבא. תשמעו, אני ראיתי לא מזמן בטירת רוז’מברק שטיח אמיתי מסוג “זיבנבירגן” – אלה שטיחים קטנים כאלה, לצרכי תפילה, כפי שייצרו אותם התורכים במאה השבע עשרה, כאשר ישבו ב”פלך שבעת המבצרים"; שם בטירה הזאת דורכים על זה תיירים בנעליים מסומרות, ואיש איננו יודע מה ערכם – בקיצור, בא לך לבכות על זה. ואחד השטיחים יקרי הערך ביותר נמצא אצלנו בפראג, ואף אחד לא יודע עליו.

"כלומר, העניין הוא בזה: אני מכיר את כל סוחרי השטיחים אצלנו, ולפעמים אני עושה סיבוב ביניהם, לראות מה יש להם במלאי; אתם מבינים, הסוכנים האלה באנטוליה ובפרס מפעם בפעם בכל זאת שמים יד על פריט ישן באמת, גנוב ממסגד או מי יודע מאין, ומצרפים אותו ליתר הסחורה ההולכת לפי מטר; כל החבילה, לא חשוב מה יש בה, נמכרת אחר־כך לפי משקל. אני חושב לפעמים בלבי – אולי סיפחו לחבילה איזה ברגמו או לאדיק! לכן אני קופץ לפעמים אל שטיחן כזה או אחר, מתיישב על ערימת שטיחים, מעשן להנאתי ומסתכל איך הם מוכרים למטומטמים שטיחי בוכרה, סארוק או טבריז; ופה ושם אני אומר, מה יש לך שם למטה, הצהוב הזה? תראו תראו, הנה זה חמדאן. ובכן כך הגעתי פעם לאחת גברת סֶוֶרִין – יש לה חנות קטנה כזאת בחצר שם בעיר העתיקה ואצלה אפשר למצוא לפעמים איזה קאראמאן או קאלים נחמד. היא גברת כזאת עגולה ומלאת שמחה, יש לה שפע של כוח דיבור וכלבת פודל שמנה עד בחילה. הכלבים השמנים הם מזעיפי פנים ונובחים נביחה אסתמטית ומרוגזת; אני לא סובל את זה. תשמעו, האם מישהו מכם ראה כבר פודל צעיר? אני לא; אני חושב שכל הפודלים, כמו גם המפקחים, המבקרים ופקידי השומה הם זקנים; זה כנראה מאפיין את הגזע. אבל כיון שרציתי לשמור על מזג טוב ביחס לגברת סוורין, הייתי מתיישב בפינה שבה נחרה וגנחה הכלבה אמינה על גבי שטיח גדול, מקופל לריבוע, ומגרד את גבה; שכן אמינה אהבה את זה מאד.

"גברת סוורין, אני אומר לה פעם, העסקים שלך לא כל כך טובים; השטיח הזה שאני יושב עליו נמצא פה כבר שלוש שנים.

"זה כבר נמצא פה יותר, אמרה גברת סוורין, הוא כבר מקופל שם בפינה יותר מעשר שנים; אבל זה לא שטיח שלי.

"אה, אני אומר, הוא שייך לאמינה.

"איפה, צחקה גברת סוורין, הוא של גברת אחת; היא אומרת שאין לה מקום בשבילו בבית, ולכן היא הפקידה אותו כאן. לי הוא די מפריע פה, אבל לפחות יכולה אמינה לישון עליו, נכון אמינה?

"אז הפכתי את קצה השטיח בפינה, על אף שאמינה התחילה לרטון בזעם. זה איזה שטיח ישן, אני אומר, מותר להציץ בו?

"למה לא, אמרה גברת סוורין ולקחה את אמינה לזרועותיה. בואי, אמינה, האדון רק יסתכל ואחר כך הוא יציע לך את משכבך. פססט, אמינה, לא לרטון! אוי, כלבה פתיה!

"אני בינתיים פתחתי את השטיח, ומה אגיד לכם: לבי הלם בקרבי בחוזקה. זה היה שטיח לבן מאנטוליה מהמאה השבע עשרה, פה ושם משופשף מרוב דריכה עד עובי אפס, אבל שתדעו, היה זה מה שמכונה ‘שטיח הציפורים’ עם דוגמת צ’ינטמני ודמויות ציפורים; זאת לדעת, זה ציור אלוהי ואסור. אני אומר לכם, השטיח הזה יקר מציאות לאין שיעור; וכאן האקסמפלר הזה הוא בגודל חמשה על ששה מטר, לבן להפליא, עם תוספת כזאת של כחול טורקיז ואדום דובדבנים… אני נעמדתי ליד החלון, שגברת סוורין לא תוכל לראות את פני, ואמרתי לה: זה סמרטוט ישן מאד, גברת סוורין, וכאן הוא ישתפשף לגמרי. את יודעת מה, תגידי לגברת הזאת שאני קונה את זה אם אין לה מקום בשבילו.

"זה קשה, אמרה גברת סוורין. השטיח הזה איננו נמצא פה למכירה, והגברת הזאת נמצאת כל הזמן או במראנו או בניצה; אני אפילו לא יודעת מתי היא בבית. אבל אני אנסה לשאול אותה.

"תעשי לי את הטובה, אמרתי באדישות ככל שהייתי מסוגל, והלכתי לדרכי. עליכם לדעת שבשביל אספן זה עניין של כבוד להשיג משהו יקר מציאות בפרוטות. אני מכיר אדון אחד, גדול ועשיר מאד, האוסף ספרים; לו לא איכפת לשלם בעד איזה סמרטוט ישן אפילו כמה אלפים; אבל אם הוא מצליח לרכוש אצל איזה סוחר בחפצים ישנים את ההוצאה הראשונה של שירי יאן קראסוסלב חמלנסקי בעד שני כתרים, הוא קופץ משמחה. זהו מין ספורט שכזה, כמו ציד יעלים. ובכן, אני הכנסתי לי לראש שלי שאני מוכרח להשיג את השטיח הזה בזיל הזול, ואחר־כך אתרום אותו למוזיאון, כי שם מקומו ובשום מקום אחר. רק שיצורף לזה פתק: מתנת דוקטור ויטאסק. תגידו מה שתגידו, לכל אחד יש תאוות כבוד משלו, נכון? אבל אני אודה ולא אבוש: ראשי סחרחר מזה.

"איזה מאמץ זה היה להתגבר ולא לרוץ למחרת אל השטיח עם הצ’ינטמני והציפורים! אני לא הייתי מסוגל לחשוב על משהו אחר. עוד יום להחזיק מעמד, אמרתי לעצמי כל יום; עשיתי את זה לעצמי, לשם קינטור. הבנאדם לפעמים אוהב לייסר את עצמו. אבל כעבור כשבועיים עלה על דעתי שאולי יכול גם מישהו אחר למצוא שם את שטיח הציפורים, ואני טס לגברת סוורין. נו, מה? התפרצתי לדלת חנותה.

"מה צריך להיות? שאלה הגברת בפליאה, ואני התעשתתי. עברתי פה במקרה, אמרתי, ונזכרתי בשטיח הלבן ההוא; הגברת הזאת מוכרת?

"גברת סוורין נענעה בראשה. איפה, היא אומרת, היא עכשיו בביאריץ ואף אחד לא יודע מתי תחזור. – – הצצתי לראות האם השטיח עוד נמצא; כמובן, אמינה שכבה עליו, שמנה יותר ומכוערת יותר מתמיד, וחיכתה שאגרד לה את הפדחת.

"כמה ימים אחר־כך הייתי מוכרח לנסוע ללונדון, ואם כבר הייתי שם, נכנסתי אצל מר קית, אתם הלא יודעים – Sir Douglas Keith, שהוא כיום המומחה הכי הגדול לשטיחים אוריינטליים. אדוני, אני אומר לו, אולי תוכל לומר לי מה יכול להיות ערכו של אנטול לבן עם צ’ינטמני וציפורים, גודל חמישה על ששה מטר.

"סיר דאגלס מסתכל עלי מעבר למסגרות משקפיו וכמעט צועק בזעם: שום ערך!

"מה פירוש שום ערך, אני נדהם. למה שלא יהיה לו שום ערך?

"כי בגודל כזה לא קיים שום שטיח כזה, צעק עלי סיר דאגלס. אדוני, את זאת יכולת לדעת, שהשטיח הכי גדול עם דוגמת צ’ינטמני ודמויות ציפורים שבכלל ידוע, גודלו בקושי שלושה יארד על חמישה!

"אני הסמקתי משמחה. אבל נניח, אדוני, אמרתי לו, שקיים אקסמפלר יחיד של שטיח כזה בגודל כזה, איזה ערך היה לו?

"הלא אמרתי לך – שום ערך, צעק סיר דאגלס. אדוני, דבר כזה היה אוניקאט, ואיך אפשר לקבוע ערכו טל אוניקאט? אם משהו הוא אוניקאט, ערכו יכול להיות באותה מידה אלף לירות שטרלינג כמו עשרת אלפים; איך אני יכול לדעת? לבד מזה, שטיח כזה לא קיים. שיהיה לך יום טוב, אדוני.

"אתם מתארים לעצמכם עם מה חזרתי הביתה. ריבונו של עולם, את הפריט הזה עם הצ’ינטמני אני חייב להשיג! זה יהיה משהו בשביל המוזיאון! אבל כעת תארו לכם, שאסור היה לי להפציר בצורה בולטת לעין, כי זה לא נאה לאספן; שגברת סוורין לא היתה מעוניינת במיוחד שהסמרטוט הישן שעליו רובצת לה אמינה יימכר; ושהאשה הארורה שהשטיח הזה שייך לה התגלגלה ממראנו לאוסטנדה ומבאדן לוישי – הנקבה הזאת מן הסתם החזיקה בבית לקסיקון רפואי, אם היו לה כל כך הרבה מחלות; בקיצור היא שהתה כל הזמן באיזה אתר מרחצאות. ובכן, ביקרתי ככה אחת לשבועיים אצל גברת סוורין להציץ האם עוד נמצא שם השטיח עם כל הציפורים שבו, גרדתי את פדחתה של אמינה המגעילה, עד שהיא ייבבה מרוב הנאה, ובכדי שלא להתבלט, קניתי בכל פעם איזה שטיח; תשמעו יש לי בבית ערימות שלמות של שירזים, שירוואנים, מוסולים, קאבריסטאנים ועוד מיני סחורת מטר – אבל היה ביניהם גם דרבנט אחד קלאסי, רבותי, לא רואים כזה כל יום; וגם חוראסאן אחד כחול עתיק. אבל מה שעבר עלי במשך השנתיים האלה, את זה יבין רק אספן. איפה, יסורי אהבה הם כאין וכאפס לעומת יסורי אספן; אבל מה שמוזר הוא שאולי שום אספן עוד לא איבד את עצמו לדעת, ולהיפך, הם נוטים לזכות בחיים ארוכים; כנראה שזאת תאווה בריאה.

"יום אחד אומרת לי לפתע גברת סוורין: אז גברת זאנלי, זו שהשטיח הזה שלה, היתה פה; אני אמרתי לה שיש לי קונה בשביל המרבד שלה, ושהוא ממילא יתבלה פה; אבל היא אמרה שזה משהו משפחתי, והיא לא נצרכת למכור את זה, ושמוטב שזה יישאר פה.

"ובכן, מובן מאליו שרצתי ישר אל גברת זאנלי זו. חשבתי שזאת אשה מונדנית מי יודע מה, אבל היא היתה זקנה מכוערת עם אף בצבע סגול, פאה נוכרית וטיק כזה משונה, הפה שלה כל הזמן נסע לו לאורך לחיה השמאלית עד לאוזן.

"גברתי הנכבדה, אני אומר, וכל הזמן אני נאלץ להסתכל איך הפה הזה רוקד לה בפנים, אני הייתי רוצה לקנות את השטיח הלבן שלך; הוא אמנם כבר בלוי מאד, אבל לי הוא היה בדיוק מתאים ל… לחדר הכניסה בבית, את מבינה? – ובעוד אני מחכה לתשובה שלה, אני מרגיש שגם הפה שלי מתחיל להתעוות ולרקוד לעבר צד שמאל; האם הטיק הזה שלה היה מידבק או האם זה היה מהתרגשות, אני לא יודע, אבל לא הצלחתי להתגבר על זה.

"מה אתה מרשה לעצמך? פתחה הנקבה האיומה הזאת בצעקות, בקול שורקני. צא מפה מייד, מייד, צרחה. זה פריט מירושת סבא שלי! אם לא תסתלק מייד, אני אקרא למשטרה! אני לא מוכרת שום שטיחים, אני בת משפחת פון־זאנלי, אדוני! מרי, שהאיש הזה יסתלק מפה!

"תשמעו, אני החלקתי על מעקה המדרגות כמו נער; הייתי פורץ בבכי מרוב זעם וצער, אבל מה יכולתי לעשות? שנה שלמה שוב הייתי מבקר אצל גברת סוורין; בינתיים למדה אמינה לנאוק בנחירה, מרוב שהיתה שמנה וקרחת. כעבור שנה שוב חזרה גברת זאנלי; הפעם נכנעתי ועשיתי מעשה שבגינו הייתי צריך בעצם להתבייש, כאספן, עד יומי האחרון: שלחתי אליה חבר, עורך הדין בימבל – הוא אדם כל כך עדין ויש לו זקן המקנה לו אמון בלתי מוגבל מצד נשים – להציע לגברת הכבודה תמורת מרבד הציפורים כל סכום סביר. בינתיים חכיתי למטה, מרוגש כמו חתן הממתין לתשובתו. כעבור שלוש שעות דידה בימבל מהבית, מנגב את זעתו. מנוול, הוא גנח לעברי, אני אחנוק אותך! מה חטאתי שבגללך נאלצתי להקשיב שלוש שעות לתולדות בית זאנלי? ושתדע, צעק בנקמנות, את השטיח לא תקבל; שבעה עשר בני זאנלי יתהפכו בקברם אם המזכרת המשפחתית הזאת תגיע למוזיאון! אל אלוהים, איך אתה סידרת אותי! – – ובכך הוא נטש אותי במקום.

"מה אגיד לכם: כאשר גבר מכניס לו משהו בראש, אז הוא לא מוותר בקלות; ואם הוא אספן, אז הוא לא יירתע מרצח; שכן האספנות היא פעילות הירואית למדי. ובכן אני החלטתי בפשטות לגנוב את השטיח עם הצ’ינטמני והציפורים. תחילה סיירתי בשטח; החנות של גברת סוורין היא בחצר, אבל את שער הכניסה נוהגים לנעול בתשע בערב; ואני לא רציתי להשתמש במפתח גנבים, כי אינני יודע את המלאכה הזאת. מתוך המעבר הנעול הזה יורדים למרתף, ושם ניתן להסתתר עד אחרי נעילת השער. בחצר עוד עומדת סככה; אם מגיע אדם לעמוד על גגה של הסככה, יכול היה לטפס ולהגיע אל החצר השכנה, השייכת לפונדק, ומפונדק אפשר לצאת תמיד. זה, אם כן, פשוט למדי, אבל נותרה עניין פתיחת החלון בחנות. לצורך המלאכה הזאת קניתי יהלום זגגים, ולמדתי בעזרת חלונות ביתי, איך לחתוך את השמשה.

"תשמעו, אל תחשבו שגניבה היא עניין פשוט כל כך; זה יותר קשה מאשר לנתח ערמונית או להוציא מבן־אדם כליה. ראשית קשה שהאדם לא ייראה; שנית, העניין כרוך בהמון המתנה ואי נוחות אחרת. ושלישית, אין לך שום בטחון; לעולם אינך יודע במה תיתקל. אני אומר לכם – זהו מקצוע קשה שאין שכרו בצדו. אילו מצאתי שודד בביתי, הייתי לוקח אותו ביד ואומר לו בְרוֹך: בן־אדם, למה זה אתה מקשה על עצמך כל כך? תראה, האם לא יכולת לגזול את כספם של הבריות בדרך אחרת, נוחה יותר מבחינתך?

“אני כמובן אינני יודע איך אנשים אחרים גונבים; אבל הנסיון האישי שלי איננו חיובי ביותר. בערב הקריטי, כפי שאומרים, התגנבתי לתוך הבית והתחבאתי בחדר המדרגות המוביל למרתף; כך היה מתאר את זה דו”ח משטרתי. במציאות זה נראה כך שחצי שעה שוטטתי בגשם לפני השער, ובכך בהכרח הסבתי תשומת לב לעצמי מצד מי שלא יהיה שם. לבסוף החלטתי ברוב ייאוש, בדרך שבה מחליט אדם להיכנס לרופא שיניים לקראת עקירת שן, להיכנס לתוך המעבר; וכמובן, מייד התנגשתי באיזו עוזרת בית שהיתה בדרכה לפונדק ההוא להביא בירה. בכדי להרגיע אותה, אמרתי לה בנהמה עמומה שהיא בובה או מותק, או משהו כזה; זה הבהיל אותה עד כי כך שהתחילה לברוח בריצה. בינתיים התחבאתי שוב בחדר המדרגות המובילות למרתף; החזירים האלה העמידו שם פחי זבל עם אפר ופסולת אחרת, שרובה נפלה ברעש מחריש אוזניים תוך כדי התגנבותי כביכול. אחר־כך חזרה העוזרת עם הבירה והודיעה בהתרגשות לאב הבית, שלבית נכנס איזה ברנש זר. האיש המצויין הזה לא אבה להפריע את מנוחתו והודיע לה שזה היה בטח איזה שיכור שטעה בדרך לפונדק השכן. כעבור רבע שעה הוא הלך, תוך פיהוקים וחרחורים, לנעול את השער, והשתרר שקט. רק אי־שם למעלה נשמע שיהוק קולני וערירי של העוזרת – זה משונה באיזו עוצמה עוזרות הבית האלה משהקות – כנראה מרוב געגועים. נתקפתי בקור עז, ומלבד זאת היתה שם צחנה חמוצה ומעופשת; מיששתי סביבי, וכל מה שידי נגעה בו היה איכשהו חלקלק. אלוהים אדירים, כמה טביעות אצבע של דוקטור ויטאסק, המומחה המהולל למחלות דרכי השתן, נשארו שם! כאשר חשבתי שעכשיו כבר וודאי חצות, היתה השעה רק עשר. אני רציתי להתחיל במלאכת השדידה בחצות, אבל באחת עשרה כבר לא יכולתי להחזיק מעמד, והלכתי איפוא לגנוב. קשה להאמין כמה רעש מקים אדם המבקש להתגנב בחשכה; אבל הבית הזה נתברך בשנת ישרים. סוף סוף הגעתי אל החלון, והתחלתי לחתוך, ברעש מחריד, את הזכוכית. מבפנים נשמעה נביחה עמומה. אל־אלוהים, שם הלא נמצאת אמינה!

"אמינה, לחשתי, נבלה קטנה, תשכבי בשקט; אני בא לגרד אותך בגב.– אבל זה נורא קשה לתקוע בחושך את חוד היהלום ממש באותה הנקודה שבה נגמרה השריטה הקודמת; נסעתי עם היהלום הזה לאורך השימשה ולרוחבה, עד שלחצתי קצת יותר וכל השמשה התפקעה ברעש אימים. כך, עכשיו יתחילו להתאסף אנשים, אמרתי בלבי, ואני מסתכל איפה אפשר להתחבא; אבל כלום. אחר־כך כבר המשכתי, באדישות מעוותת, לשחרר בלחיצה שמשות נוספות, ופתחתי את החלון; אמינה בפנים נבחה רק כך בחצי פה בהתאם לנוהג, להוכיח שהיא עומדת על המשמר. אני נכנסתי דרך החלון ואני רץ תחילה אל הכלבה המגעילה. אמינה קטנה שלי, אני לוחש לה בלהט, איפה הגב שלך? תראי, חמודה, האדון הוא ידיד שלך – נבלה, זה מוצא חן בעינייך, מה? – אמינה התרפקה ברוב עונג, עד כמה שיצור דמוי שק יכול להתרפק; ואני אומר לה בידידות: כך, ועכשיו תני, כלבה! ורציתי להוציא את שטיח הציפורים היקר מכל שמתחתיה. עכשיו אמינה כנראה החליטה שמדובר ברכושה שלה, והתחילה לצרוח; זאת לא היתה נביחה, זאת היתה צרחת אימים. אל־אלוהים, אמינה, אני מפציר בה מהר, תהיי בשקט, נבלה! חכי, אני אציע לך משהו יותר טוב! ורופ! קרעתי מעל הקיר קירמאן מבריק ומכוער, שגברת סוורין חשבה אותו למחמד סחורתה. תראי, אמינה, אני לוחש, על זה תוכלי לישון כמו מלכה! אמינה התבוננה בי בעניין רב; אבל ברגע שנגעתי בשטיח שלה, פתחה בשאגה מחודשת; אני חושב שאפשר היה לשמוע אותה עד קצה הכרך. לפיכך עוררתי בה אקסטזה מחודשת על ידי גירוד תאוותני במיוחד ולקחתי אותה לזרועותי; אבל ברגע ששלחתי את ידי לאוניקאט הלבן עם הצ’ינטמני והציפורים, חירחרה את חירחורה האסתמטי והתחילה לקלל אותי. שומו שמיים, נבלה שכמותך, אמרתי מדוכדך עד עפר, אני אצטרך להרוג אותך!

"מה אגיד לכם, אני לא מבין את זה בעצמי: הסתכלתי על הכלבה המגעילה, השמנה, הנתעבת, בשנאה הפראית ביותר שאי פעם חויתי, אבל לא יכולתי להרוג את הנבלה. היתה לי סכין טובה, היתה לי חגורה במכנסיים; יכולתי לשחוט אותה או לחנוק אותה, אבל לא היה לי הלב. ישבתי לידה על השטיח האלוהי וגררתי אותה מאחורי אוזניה. מוג לב שכמוך, לחשתי לעצמי, רק תנועה אחת או שתיים וגמרנו; ניתחת כבר כל כך הרבה אנשים וראית אותם במותם באימה ומכאובים; למה לא תוכל להרוג כלב? אני חרקתי שיניים, בכדי להעניק לעצמי את העוז, אבל לא הצלחתי; לפתע פרצתי בבכי – אני חושב שזה היה משום הבושה. ואמינה זו באה, וביבבה שקטה ליקקה את פני.

"נבלה עלובה, חזירה, בת־בלי־יעל, נהמתי לעברה, ליטפתי את גבה המקריח, ויצאתי בזחילה דרך החלון לחצר; זאת כבר היתה תבוסה ונסיגה. אחר־כך רציתי לקפוץ על גג הסככה ולהגיע דרך הגג לחצר השכנה ולצאת דרך הפונדק, אבל לא היתה בי טיפת כוח, או שהגג היה גבוה מהערכתי הקודמת; בקיצור לא הצלחתי לעלות. אז ירדתי שוב לחדר המדרגות, ושם עמדתי עד הבוקר, כמעט מת מעייפות. שוטה שכמוני, אני יכולתי לישון על השטיחים האלה, אבל זה לא עלה על דעתי. בבוקר שמעתי את אב הבית פותח את השער. חיכיתי עוד שעה קלה, ואז שמתי את פעמי החוצה. בשער עמד אב הבית, וכאשר ראה אדם זר יוצא דרך המעבר, היה כל כך מופתע, ששכח להקים רעש.

"כעבור כמה ימים הלכתי לבקר אצל גברת סוורין. בחלון נוספו סורגים, ועל הציור המקודש של הצ’ינטמני נחה לה, כמובן, הקרפדה הנקלית של כלבה; כאשר ראתה אותי, היא כשכשה בשמחה בנקניק העבה המכונה אצל כלבים אחרים זנב. אדוני, קרנו פניה של גברת סוורין, זאת היא אמינה שלנו, היקרה מפז, האוצר שלנו, כלבתנו האהובה; אתה יודע, שלפני כמה ימים ניסה גנב לפרוץ לחנות ואמינה שלנו גרשה אותו? אדוני, אני לא הייתי מוסרת אותה לאף אחד בעד שום כסף שבעולם, הכריזה בגאווה. אבל אותך, אדוני, היא אוהבת; היא יודעת לזהות אדם ישר, נכון אמינה?

“ובכן, זה הכל. שטיח הציפורים, האוניקאט הזה, מונח שם עד היום – זה, ככל שידיעתי מגעת, אחד מפריטי השטיחים יקר המציאות שבעולם; ועד היום מחרחרת עליו באושר אמינה המכוערת, המעופשת, המסריחה. אני חושב שיבוא יום והיא תיחנק מרוב שומן, ואז אולי אנסה שוב: אבל קודם אני צריך ללמוד איך מנסרים סורגים.”

“מה יש לדבר”, אמר מר יילק, "לגנוב צריך לדעת. כך היה תמיד אומר ההוא, באלאבאן, הפורץ שעשה לאחרונה את הקופה בפירמה שולה ושות'. זה באלאבאן היה שודד כזה משכיל ומיושב; גם היה כבר בגיל העמידה, וברור כשמש שנסיון כזה אין לכל אחד. אדם צעיר ילך יותר על הימור; כי באומץ לא פעם מגיעים להצלחה, אבל כשהבנאדם מתחיל לחשוב, אז בדרך כלל הוא מאבד את האומץ, ולכן הוא ניגש לעניין בשיקול דעת. זה נכון גם בפוליטיקה ובכל.

“אז הזה באלאבאן היה אומר, שלכל מלאכה יש כללים משלה; מה שנוגע לכספות, פורץ כזה צריך תמיד לעבוד לבד, כי אסור לו לסמוך על מישהו; שנית, אסור לו לעבוד הרבה זמן במקום אחד, כי אז כבר מכירים את העבודה שלו; שלישית, עליו להתקדם עם רוח הזמן וללמוד את כל מה שמתחדש במקצוע; ויחד עם זאת עליו להצמד למסורת ולממוצע טוב, כי ככל שיותר אנשים עובדים באותה השיטה, ככה זה יותר קשה בשביל המשטרה. לכן באלאבאן נשאר נאמן למַרְתֵכָה, אפילו שהיתה לו מקדחה חשמלית וגם ידע לטפל בתרמיט. הוא היה אומר, שזאת גנדרנות מיותרת או תאוות כבוד להתעסק עם הכספות המשוריינות המודרניות; הוא מעדיף לעבוד בפירמות סולידיות ושמרניות שיש להן קופות פלדה ישנות, ובהן כסף ביושר, ולא אלה הצ’קים. הכל היה אצלו שקול וחתום, אצל באלאבאן הזה. הוא היתה לו, מלבד זאת, גם חנות בגרוטאות פליז, היה מתווך בנדל”ן, סוחר בסוסים, ובכלל מצבו היה די טוב. ובכן באלאבאן זה אמר שהוא יעשה רק עוד קופה אחת, אבל זאת תהיה עבודה נקיה, שהדור הצעיר רק יפער עיניים. לפי מה שהוא היה אומר, העיקר איננו לעשות כסף גדול; העיקר, היה אומר זה באלאבאן, הוא לא להיתפס.

"ובכן, הקופה האחרונה שבאלאבאן זה בחר לעצמו היתה אצל הפירמה שולה ושות', אתם יודעים, מה שהמפעל שלה ברובע העשרים ואחד. אבל היתה זאת באמת עבודה נקיה, מה שהוא עשה שם; לי סיפר על זה סוכן אחד של המשטרה, איזה פישטורה. הוא נכנס לשם דרך חלון מהחצר, אבל היה צריך לפתוח את הסורגים במוט; תענוג להסתכל, אמר אותו פישטורה, באיזה נקיון הוא הרים את הסורג הזה, לא השאיר שום לכלוך, יופי איך האדם הזה עבד. וממש באותו המקום שהוא התחיל לעבוד על הקופה, הוא גם פתח אותה; לא היה שם חור אחד מיותר, או סדק, או שריטה, או שפיפה, אפילו בצבע הוא לא פגע בלי צורך. אפשר היה לראות, אמר אותו פישטורה, באיזה אהבה הבן־אדם הזה עובד. הקופה הזאת נמצאת עכשיו, עליכם לדעת, במוזיאון המשטרה, בגלל העבודה המעולה הזאת. אחר־כך הוא הוציא את הכסף, בערך ששים אלף, אכל כריך עם קותל חזיר שהביא אתו, ויצא שוב דרך החלון; הוא היה אומר, באלאבאן, שמצביא ופורץ קופות צריכים לדאוג בעיקר לנתיב הנסיגה. אחר־כך הביא את הכסף לבת־דודו, החביא את הכלים אצל אחד ליזנר, הלך הביתה, ניקה את הבגדים ואת הנעליים, התרחץ ונכנס למיטה כמו כל אדם הגון אחר.

"עוד לא היה שמונה בבוקר, ודופקים אצלו בדלת וקוראים: אדון באלאבאן, פתח! באלאבאן זה מתפלא, מי זה יכול להיות, אבל הוא הולך במצפון שקט לפתוח; ודרך הדלת נשפכים לו שם שני שוטרים ואתם הסוכן הזה פישטורה. אני לא יודע האם אתם מכירים אותו – הוא כזה אדם גוץ, שיניים יש לו כמו סנאי וכל הזמן צוחק. הוא היה פעם בחברת קבורה, אבל אחר־כך הגיע עד פת לחם, כי כל האנשים היו מוכרחים לצחוק כשהוא היה צועד לפני הארון וכל הזמן היה חושף את שיניו כמו צוחק. אני שמתי לב שהרבה אנשים צוחקים מתוך מבוכה, שאינם יודעים מה לעשות בפה, כמו שאחרים לא יודעים מה לעשות בידיים. לכן האנשים מחייכים כל כך הרבה כאשר הם מדברים עם איזה אדון גדול, נגיד מלך או נשיא המדינה; זה בכלל לא משמחה, אלא יותר ממבוכה. אבל אני רציתי לספר על זה באלאבאן.

“כאשר ראה באלאבאן את שני השוטרים יחד עם פישטורה, הוא פתח את פיו ואמר בכעס צודק: 'מה ז’ה אתם מחפש’ים אצ’לי? אני לא רוצ’ה להתעשק אתכם.” ומייד הוא נדהם בעצמו מזה איך הוא מדבר.

"‘מה אתה כועס מר באלאבאן,’ צוחק לו זה פישטורה, ‘אנחנו רק באנו לראות את השיניים שלך.–’ והוא הלך ישר אל ספל כזה עם ציורי פרחים שבו היה באלאבאן זה מחזיק את השיניים התותבות בלילה – עליכם לדעת שהוא איבד את שיניו כאשר היה פעם מוכרח לקפוץ מהחלון. ‘נכון, אדון באלאבאן,’ אומר זה פישטורה בלהט, ‘זה לא מחזיק, התותבות האלה; בזמן הקדיחה הן זזו לך כל הזמן, אז הוצאת אותן ושמת על שולחן הכתיבה; כן, אבל שם היה אבק, אדון באלאבאן, את זה היית צריך לדעת, שבמשרדים האלה יש כרגיל אבק. אז אנחנו מוכרחים לבוא אליך, אדון באלאבאן, אם מצאנו שם עקבה כזאת של שיניים; אז אל תכעס עלינו: היית צריך קודם לנגב את האבק.’

"‘עשק ביש,’ התפלא זה באלאבאן. ‘אתה רואה, פישטורה, משפרים ששגיאה אחת צ’ריך לעש’ות אפילו הנוכל הכי חכם, נכון?’

“‘רק שאתה עשית שתיים,’ חשף מר פישטורה את שיניו. ‘תשמע, אנחנו רק זרקנו מבט, וכבר ניחשנו עליך, ואתה יודע למה? כי כל שודד הגון מטיל במקום, במחילה, אתה יודע מה, בכדי שלא יתפסו אותו: זאת היא אמונה תפלה שכזאת. אלא שאתה כזה כופר והולך רק על שכל ולא מאמין באמונות תפלות; אתה חושב שהכל אפשר לגמור בשכל. אז זה מה שיצא לך מזה. כן, אדון באלאבאן, לגנוב צריך לדעת.’”

★

“יש אנשים מאד זריזים,” אמר מר מאלי בכובד ראש, "בזה צריך להודות. אני קראתי על מקרה כזה. זה קרה באיזה מקום בשטיירמארק. היה שם רצען אחד, בשמו הפרטי אנטון ובשם משפחה הובר או פוגט או מאייר, איזה שם כזה שהם שם משתמשים בהם. ובכן אותו רצען ישב בחוג משפחתו בארוחת צהריים חגיגית לכבוד יום הקדוש שלו – אבל האוכל שם בשטיירמארק לא כל כך טוב אפילו בחג, לא כמו אצלנו. אני לפחות שמעתי ששם אוכלים אפילו ערמונים. אז אותו רצען יושב לו אחרי ארוחת הצהריים הזאת בחוג המשפחה – ופתאום מישהו דופק בחלון: אל אלוהים, שכן, הגג שלכם עולה באש מעל לראשכם! הרצען הזה קם כמו נשוך, ובחיי, הגג בלהבות. ברור, הילדים מתחילים לצעוק, האשה מוציאה בבכי את שעון הסבא – דעו לכם, אני כבר ראיתי הרבה שריפות ושמתי לב שבדרך כלל האנשים מאבדים את הראש ומתחילים להוציא דברים מיותרים, שעון או מטחנת קפה או צפור בכלוב; ורק אחרי שכבר מאוחר מדי הם נזכרים שהשאירו שם את הסבתא ואת כל הבגדים והמון דברים אחרים. בינתיים התאספו אנשים והתחילו להפריע זה לזה בכיבוי; אחר־כך באו הכבאים – אתם הלא יודעים, כבאי צריך להחליף בגדים לפני שמתחיל לכבות; בינתיים התחיל לבעור גם מבנה אחר, ועד הערב נשרפו עד אפר חמשה עשר בתים. מי שרוצה לראות שריפה הגונה, צריך ללכת לכפר או לעיירה קטנה; בעיר גדולה זה כבר לא זה, אתה מסתכל יותר בתחבולות של הכבאים מאשר באש. הכי טוב זה אם יוצא לך לעזור בעצמך בכיבוי, או אפילו לתת לאחרים עצות איך לכבות. לכבות שריפה זאת עבודה יפה, לראות איך שהאש לוחשת והכל מתפקע; אבל להביא את המים מהנחל, את זה האנשים לא אוהבים. – – הבן־אדם הוא יצור מוזר: אם כבר עליו לראות איזו פורענות, אז הוא מבקש לעצמו בסתר לבו, שהיא תהיה משהו גדול. שריפה גדולה או שטפון גדול, זה איכשהו מכניס באדם רוח חיים; זה נותן לו הרגשה, אם כך לומר, שהוא קיבל את המגיע לו בחיים. או שמא זאת פליאה גדולה שכזאת של עובדי אלילים; אינני יודע.

"כמובן, למחרת נראה הכל – נו, כמו באתר שריפה: האש היא חזיון יפה, אבל האתר אחר־כך נורא; זה כמו באהבה. האדם מסתובב שם בחוסר אונים וחושב שמזה כבר לא ייצא. נו, היה שם ז’נדרם אחד צעיר, שלחו אותו לחקור את סיבות השריפה. אדוני המפקד, אומר לו הרצען הזה אנטון, אני הייתי מתערב, שמישהו הצית את זה; מדוע אחרת זה קרה בדיוק ביום חג הקדוש שלי, כאשר ישבתי לארוחת הצהריים? אבל לי לא נכנס לראש, על מה מישהו ירצה להתנקם בי, אני הלא לא עשיתי רע לאף אחד, וודאי שלא התערבתי בפוליטיקה. אני בקיצור לא יודע מאף אחד שהיה יכול להיות לו כעס כזה נורא כלפי.

"היתה כבר שעת צהריים והשמש יקדה מעל; השוטר הזה הולך לאורך אתר השריפה הלוך ושוב וחושב, שהשד יודע איך זה התחיל לבעור. אדון אנטון, הוא אומר פתאום, מה זה שם למעלה על הקורה הזאת שנוצץ כל כך? – שם היתה גמלונית, אמר הרצען, אולי זה איזה מסמר. – זה לא נראה כמו מסמר, אומר השוטר, זה נראה יותר כמו ראי. – מאיפה יגיע לשם ראי, אמר הרצען, הלא שם למעלה היה רק קש. – אבל זה ראי, אומר השוטר, ואני אראה לך אותו.

"ואז הוא הציב שמה סולם כבאים ליד הקורה השרופה, טיפס למעלה ואומר: שתדע, אדון אנטון, זה לא מסמר וזה לא ראי, אלא זכוכית עגולה שהודבקה אל הקורה הזאת. תגיד לי בבקשה בשביל מה זה? – אז אני משתגע, אמר הרצען, אולי הילדים שחקו עם זה. – ופתאום השוטר הזה, כשמסתכל בזכוכית, נותן צעקה: אאו! לכל הרוחות, זה שורף! מה זה? וממשש את האף. לכל השדים! צעק שוב, עכשיו זה שרף לי את היד! מהר, אדון אנטון, תגיש לי הנה איזה נייר! – אז הרצען הגיש לו דף אחד מהפנקס שלו, והשוטר מחזיק את הנייר קצת מתחת לזכוכית – כך, הוא אומר כעבור רגע, אדון אנטון, נדמה לי שהגענו למשהו – והוא כבר יורד בסולם ומקרב את הנייר הזה לפרצוף של הרצען: היה בו חור שרוף ועוד יצא ממנו עשן. אדון אנטון, אמר השוטר, שתדע – הזכוכית הזאת היא עדשה מכנסת המכונה גם זכוכית מגדלת. ועכשיו הייתי רוצה לדעת מי הדביק אותה שם אל הקורה, בדיוק מעל לערימת הקש; אבל את זאת אומר לך, אדון אנטון, מי שעשה את זה, ייצא מפה באזיקים.

"שומו שמיים, אמר הרצען, לנו הלא לא היתה שום זכוכית מגדלת בבית – רגע! צעק פתאום. חכה, היה לי פה נער מתלמד, סֶפ היה שמו, והוא היה כל הזמן משחק עם דברים כאלה! לכן זרקתי אותו, מפני שהוא לא היה טוב לשום עבודה הגונה, כי הראש שלו היה מלא כל מיני שטויות כאלה ונסיונות אחרים! שזה הבחור הארור הזה – אבל זה בלתי אפשרי, אדוני המפקד. הלא אני זרקתי אותו, זה היה בהתחלת פברואר; אלוהים יודע איפה הוא עכשיו, אבל פה הוא לא הראה את עצמו מאז.

"את זה כבר ניוודע, האם זאת העדשה שלו, אמר השוטר. אדון אנטון, תשלח מברק העירה שישלחו הנה עוד שני שוטרים; ובעדשה הזאת אסור שאף אחד אפילו יגע בה. קודם צריך למצוא את הבחור.

"ברור שגם מצאו אותו; הוא היה שוליה של איזה בורסקאי במקום לגמרי אחר; ורק נכנס השוטר לבית המלאכה, התחיל הבחור לרעוד כמו עלה. ספ, צעק עליו השוטר, איפה היית בשלשה עשר ביוני?

"סליחה, רק פה הייתי, גמגם הנער, אני פה מהחמשה עשר בפברואר ולא יצאתי מפה אפילו לחצי יום, ויש לי עדים על זה. – – וזאת האמת, אמר הבורסקאי, על זה אני יכול להעיד, כי הוא גר אצלי והוא גם חייב לטפל בתינוק שלי.

"עסק ביש, אמר השוטר, אז זה כנראה לא הוא.

"ומה צריך להיות אתו? שאל הבורסקאי הזה.

"ובכן, עונה השוטר, היה חשד נגדו שבשלושה עשר ביוני הוא הצית שם בכפר מה־שמו את הבית של הרצען אנטון ואתו את חצי הכפר.

"שלושה עשר ביוני, אתה אומר? אמר הבורסקאי. תשמע, זה מוזר; בשלושה עשר ביוני שאל הבחור: ‘איזה תאריך היום? שלושה עשר ביוני? זה יום אנטון הקדוש, נכון? אני אומר לך שהיום משהו יקרה באיזה מקום.’

"באותו רגע הבחור הזה ספ קפץ ורצה לעשות ויברח; אבל השוטר תפס אותו בצווארון. בדרך אחר־כך הודה הבחור לפני השוטר: שהוא כעס על בעל הבית אנטון, כי הוא, הרצען הזה, היה מכה אותו כמו כלב בגלל הניסויים שלו; שהוא רצה להתנקם, ולכן הוא חישב איפה תימצא השמש בשלושה עשר ביוני, שהוא יום אנטון הקדוש, בדיוק בצהריים, ולפי זה הוא כיוון את העדשה, כך שהיא תצית את הקש בו בזמן שהוא יהיה מי יודע איפה; את כל זה הוא הכין בפרבואר, ואחר־כך עזב את השירות.

“תשמעו, בגלל העדשה הזאת הזמינו אחר־כך איזה אסטרונום מוינה, והוא ראה את זה וכל הזמן נענע בראשו, כי העדשה כוונה בדיוק נמרץ לנקודת הקולמינציה של השמש בשלושה עשר ביוני. הוא טען שזה נס שבחור בן חמש עשרה יכול לעשות את החישוב, בלי כלים אפילו למדידת זויות אסטרונומיות. מה שקרה אחר־כך עם הספ הזה אני לא יודע; אבל אני חושב שמהפרחח הזה היה יכול לצאת אסטרונום או פיזיקאי גדול. הוא הלא יכול היה להתפתח לניוטון חדש או משהו כזה, הפוחז הארור! אבל בעולמנו הולכים לאיבוד כישורים נפלאים וכל כך הרבה גאונות מיוחדת – – אתם מבינים, לאנשים יש די סבלנות לחפש יהלומים בחול או פנינים בים; אבל לחפש בבני־אדם את המתנות הכי יפות והכי יקרות שנתן להם אלוהים, שלא ירדו לטמיון, זה לא בא להם לראש. וזאת שגיאה גדולה.”

“זה מזכיר לי מקרה” – – אמר מר האודק – – "שגם הוא היה מוכן בקפידה כזאת ובמחשבה תחילה; אבל אני חושב שהוא לא ימצא חן בעיניכם, כי בכלל אין לו סוף או התרת תסבוכת. אם זה לא יהיה מעניין לכם, תגידו ואני אפסיק.

"אולי אתם יודעים שאני גר ברחוב קרוצמבורג ברובע וינוהראדי. זה אחד מהרחובות הקצרים לרוחב, שבהם אין פונדק או מכבסה או חנות לממכר פחם, ששם הולכים לישון בעשר, מלבד ההוללים המקשיבים בבית לרדיו וכתוצאה מזה הם עולים על משכבם רק בשעה אחת עשרה. מה שנוגע לאוכלוסיה, הרוב שם גימלאים או פקידים עד דרגה שבע, איזה חובבי דגיגי בית, אחד מנגן בקיתרוס, שני אספני בולים, אחד צמחוני, אחד ספיריטיסט ואחד סוכן נוסע, שהוא כמובן תיאוסוף; מלבד אלה יש שם רק בעלות בית שאצלן גרים האמורים בחדר נקי, מרוהט, אלגנטי, עם ארוחת בוקר, כפי שהדברים מתוארים במודעות. פעם בשבוע, תמיד ביום החמישי, היה התיאוסוף הזה מגיע הביתה רק בחצות הלילה, כי היה לו איזה תרגיל רוחני. ביום שלישי היו חוזרים בחצות שניים מבין חובבי דגיגי הבית, כי היתה להם ישיבה באגודת אקואריום, ובעומדם תחת פנס הרחוב היו רבים על דגים מולידי חי או על קריפטוגאמים. לפני שלוש שנים עבר דרך הרחוב הזה אדם שיכור; אבל הדעה הרווחת היא שהוא היה מרובע קושיריה, ואיבד את דרכו. לעומת זאת, באחת עשרה ורבע מדי יום היה עובר שם איזה רוסי, בשם קובלנקו או קופיטנקו, אדם קטן קומה, מצמיח סוג של זקן דליל, שגר אצל גברת ינסקי במספר 7. ממה התפרנס הרוסי הזה – לא ידוע; אבל עד שעה חמש אחרי הצהריים הוא היה מתגולל בבית, אחר־כך היה יוצא, כשתיק מסמכים בידו, אל תחנת החשמלית הקרובה ביותר ונוסע במורד העירה; באחת עשרה ורבע בדיוק היה יורד מהחשמלית ונכנס לרחוב קרוצמבורג. היה מי שטען שמשעה חמש אחרי הצהריים היה אותו רוסי יושב באחד מבתי הקפה ורב שם עם רוסים אחרים. אבל אחרים טוענים שלא ייתכן שהוא היה רוסי, כי רוסים אינם נוהגים לחזור הביתה כל כך מוקדם.

"פעם, היה זה אשתקד בפברואר, נמנמתי כבר, כאשר נשמעו חמש יריות. בהתחלה חלמתי שאני ילד קטן ואני בבית, מצליף בשוט, ושמחתי כמה זה נשמע יפה; אבל אחר־כך התעוררתי לפתע, והבנתי שמישהו ברחוב ירה מאקדח. אז אני רץ מהר לחלון ואני רואה שלמטה, בדיוק לפני מספר 7 שוכב אפיים גבר עם תיק מסמכים בידו. – – אבל אותו רגע כבר נשמעו צעדים כבדים, ומאחורי הפינה הופיע שוטר, רץ אל הגבר הזה ומנסה להרים אותו; אחר־כך הוא עזב אותו, אמר לעזאזל! ושרק. אותו רגע הופיע בפינת הרחוב השניה שוטר שני ורץ אל הראשון.

"מובן מאליו, אני מייד נעלתי נעלי בית ומעיל חורף ואני טס למטה. מיתר הבתים יצאו הצמחוני, נגן הקיתרוס, אחד האקואריסטים, שני שרתי בית ואחד מאספני הבולים; היתר רק הסתכלו מחלונותיהם, נקשו בשיניהם ואמרו זה לזה: לכל הרוחות, שם אפשר עוד להסתבך. בינתיים סובבו השוטרים את הגבר לשכיבת פרקדן.

"הלא זה הרוסי הזה, זה קופיטנקו או קובלנקו, שגר פה אצל גברת ינסקי, אני אומר בשקשוק שיניים. האם הוא מת?

"אני לא יודע, אמר אחד השוטרים, אובד עצות. צריך לקרוא לרופא.

"ואתה תשאיר אותו פה שוכב ככה? נקש בשיניו ברוגזה נגן הקיתרוס. צצצריך לדדדאוג להעביר אותו לבבבית חולים!

"אז כבר נתאספנו שם כתריסר, רועדים מקור ואימה, בעוד שהשוטרים כרעו ליד הירוי ופתחו מסיבה כלשהי את צווארונו. אותו רגע נעצרה בפינת הרחוב הראשי מונית והנהג ניגש לראות מה קורה שם; ככל הנראה קיווה שזה איזה שיכור שיוכל לקחת אותו הביתה.

"חבריא, מה יש לכם פה? שאל בנימה ידידותית.

"מממישהו ירה בבבבן־אדם, נקשו שיניו של הצמחוני. בבבן־אדם, קקקח אותו למכונית שלך ותתתביא אותו לעזרה ראשונה! אולי הוא עוד חחחי!

"לכל הרוחות, אמר הנהג, קליינטים כאלה אני לא אוהב. נו טוב, תחכו רגע, אני נכנס לרחוב.– – אחר־כך הלך לאטו אל מכוניתו ונכנס אלינו. אז תעמיסו לי אותו, אמר.

"שני השוטרים הרימו את הרוסי ובמאמץ ניכר הצליחו להכניס אותו לתוך המונית; אמנם האיש היה קטן קומה למדי, אבל עם מתים קשה לתמרן.

"בסדר, קולגה, אמר השוטר הראשון לשני, אתה תיסע אתו ואני ארשום את העדים. נהג, אתה תיסע לתחנת העזרה הראשונה, אבל קצת יותר מהר.

"לכם קל להגיד מהר, נהם הנהג, אבל הברייקסים שלי לא בסדר. – ונסע.

"ובכן, השוטר הראשון שלף פנקס מכיס המקטורן ואומר: אתם צריכים להגיד לי את שמותיכם, רבותי; זה רק בשביל העדות. ואחר־כך הוא רשם אותנו לאט, אחד אחרי השני, בפנקס הזה שלו; אולי היו לו אצבעות קפואות, אבל אנחנו חטפנו כפור הגון, כמו נידונים לכליה. כאשר חזרתי לחדר שלי, היתה השעה אחת עשרה עשרים וחמש; כלומר כל החזיון הזה ערך עשר דקות.

"אני יודע, מר טאוסיג פה חושב שבסיפור הזה אין שום דבר מיוחד; אבל אדון טאוסיג, ברחוב מהוגן כזה מקרה כזה הוא מאורע גדול. הרחובות הסמוכים ביותר עוד מתחממים, אם אומר כך, מהתהילה ואומרים שזה קרה סמוך לקרן הרחובות; הרחובות המרוחקים קצת יותר, אלה מעמידים פנים שלא איכפת להם, אבל שתדעו, זה רק מתוך כעס וקנאה שזה לא קרה אצלם. מעבר לקרן הרחוב השניה רק מנידים יד ואומרים: מה תגידו, מספרים ששם כמעט הרגו את מישהו, מי יודע מה יש בזה. זאת כבר כזו קנטרנות שפלה.

"תוכלו לתאר לעצמכם איך למחרת כולנו ברחוב הזה התנפלנו על עתוני הערב; מצד אחד רצינו לקרוא משהו חדש על הרצח שלנו; מצד שני בכלל שמחנו שכותבים על הרחוב שלנו ועל המקרה שלנו. זה דבר ידוע, הבריות אוהבים לקרוא בעתון על מה שהם ראו במו עיניהם ובמה שהיו, כפי שאומרים, עדי ראיה; נניח שברחוב אוייזד נפל סוס, וכתוצאה מכך נחסמה התנועה למשך עשר דקות. כאשר העתון לא כותב על זה כלום, כועסים על היומון הזה ומרביצים בו בשולחן, לאמור שלא כתוב שם בכלל שום דבר. זה כמעט מעליב אותם שהעתון סבור שהאירוע, שהוא כאילו חלק מרכושם, איננו חשוב. אני חושב שמדור הזוטות נמצא בעתון רק בגלל עדי הראיה, שלא יפסיקו לקנות את העתון מרוב כעס.

"אנחנו הרגשנו כמי ששפכו עליהם קיתון של צוננים כאשר נוכחנו ששום עתון ערב לא כתב אפילו מלה אחת על הרצח הזה שלנו. כל מיני שערוריות, וכמובן את הפוליטיקה המחורבנת, הם מכניסים, נהמנו, אפילו זאת, שאיזו חשמלית התנגשה בעגלת יד, אבל רצח כזה – כלום; העתון הזה בכלל נראה – הכל שחיתות נטו! אבל אחר־כך אותו אספן בולים גילה, שאולי המשטרה ביקשה מהעתונים, שלמען קידום החקירה בינתיים לא יכתבו על זה. זה הרגיע אותנו – אבל המתח עלה עוד יותר; היינו גאים, שאנחנו גרים ברחוב חשוב כל כך, ואולי גם יקראו לנו להעיד בעניין שהוא בעליל אפוף מסתורין. אבל למחרת היום שוב לא היה בעתונים דבר וחצי דבר, ואיש מהמשטרה לא בא לערוך חקירה; ומה שהיה הכי מוזר בעינינו – איש גם לא בא אל גברת ינסקי לערוך חיפוש בחדרו של הרוסי או לפחות לשים עליו חותם. זה כבר התחיל להפחיד אותנו; נגן הקיתרוס אמר, שאולי המשטרה מעוניינת למרוח את העניין, מי יודע, מה מסתתר כאן. וכאשר גם ביום השלישי לא היה זכר לרצח שלנו, התחיל הרחוב שלנו להתקומם, לאמור שאנחנו לא נשאיר את זה ככה, שהרוסי הזה היה אחד משלנו ואנחנו נדאג שהעניין ייצא לאור; שבין כך הרחוב שלנו מקופח בעליל, הריצוף בו מוזנח והתאורה בלתי מספקת, והדברים היו נראים אחרת אילו גר פה איזה חבר פרלמנט או מישהו מהעתונות; אבל כך מתנהלים העניינים – רחוב הגון אין לו מליץ. בקיצור, פרץ גל של טרוניות, והשכנים פנו אלי שאגש למטה המשטרה בתור אזרח קשיש ובלתי תלוי ואעיר את תשומת לבם לאי תקינות הטיפול ברצח הזה.

"ובכן, אני הלכתי למפקח ברטושק; אני מכיר אותו קצת, הוא אדם קודר כזה, מספרים שהוא מתייסר בגלל איזו אהבה נכזבת, ושרק בגלל הצער הזה הוא התגייס למשטרה. אדוני המפקח, אני אומר לו, אני בא אליך לשאול, מה עם הרצח הזה ברחוב קרוצמבורג; זה מתחיל לעורר אצלנו תשומת לב שהעניין נשמר כל כך תחת מעטה של שתיקה.

"איזה רצח? אמר המפקח. לנו אין כאן שום רצח; זה הלא האזור שלנו.

"נו, איך לפני כמה ימים רצחו ביריה באמצע הרחוב את הרוסי הזה קופיטנקו או קובלנקו, אני מסביר לו. הלא היו שם שני שוטרים, אחד רשם את שמותינו בתור עדים, והשני הביא את הרוסי לתחנת עזרה ראשונה.

"בלתי אפשרי, אמר המפקח, אין לנו שום הודעה כזאת. זאת כנראה טעות.

"אבל אדון מפקח, אני מתחיל להתרגז, הלא ראו את זה לפחות חמישים איש וכולנו יכולים להעיד על זה! אדוני, אנחנו אזרחים ישרי דרך; לוא אמרתם לנו לבלום פה ביחס לרצח הזה, אז היינו חלקית בולטים, גם בלי לדעת מדוע. אבל ככה להניח שיירו בבן־אדם, זה הלא לא מתקבל על הדעת; ואנחנו נכניס את זה לעתון.

"חכה, אמר מר ברטושק, ולבש כזה פרצוף רציני שכמעט נבהלתי. אני מבקש, אדוני, תספר לי את הכל לפי הסדר, איך זה קרה.

"אז תיארתי לו את הכל לפי הסדר, והוא קיבל צבע סגול בפנים, כך זה רתח בתוכו; אבל כאשר הגעתי למקום, שבו אמר שוטר אחד לשוטר השני: בסדר, קולגה, אתה תיסע אתו ואני ארשום את העדים – כאשר אמרתי את זאת, הוא נשם לרווחה בקול רם וצעק: תודה לאל, אלה לא היו אנשים שלנו! ריבונו של עולם, אדוני, מדוע לא קראתם למשטרה לטפל בשני השוטרים האלה? זה הלא אומר השכל, שוטרים במדים לעולם לא יקראו זה לזה קולגה! אולי בלשים באזרחית, אבל שוטרים במדים – בחיים לא! אתה ציביליסט מחורבן, אתה אדון קולגה, אתה היית חייב לדאוג שהברנשים האלה ייעצרו!

"מדוע, תגיד לי, גמגמתי כולי מדוכדך.

"כי הם אלה שהרגו את הרוסי, התפרץ עלי המפקח. או לפחות סייעו בזה! אדוני, כמה זמן אתה גר ברחוב קרוצמבורג?

"תשע שנים, אמרתי.

"אז היית יכול לדעת, אדוני, שבשעה אחת עשרה וחמש עשרה דקות נמצא הסיור המשטרתי הקרוב ביותר ליד השוק, אחר בקרן הרחובות פרון וסלזקה, שלישי עובר בקצב צעדת השירות ליד הבית שעל חלקה מספר 1388 וכן הלאה. אדוני בקרן הרחובות שממנה הגיע השוטר הזה שלך, יכול להופיע שוטר שלנו או בשעה 10 ו־48 דקות, או אחר־כך רק ב־12 ו־23 דקות, אבל לא בזמנים אחרים, כי בזמנים האחרים הוא איננו נמצא שם! אל־אלוהים, את זאת הלא יודע כל גנב, ותושבי הרחוב לא יודעים! אתה חושב שיש לנו שוטר בכל פינה, לא? אדוני, אילו באותה דקה כפי שאמרת, היה מופיע ליד קרן הרחוב המחורבנת שלך אדם משלנו במדים, אז זה היה דבר נורא, ראשית מכיון שבאותה דקה עליו לצעוד, על פי הפקודות, ליד השוק, ושנית היה מתברר שהוא לא דיווח על הרצח. זה כמובן היה עניין רציני ביותר.

"אלהים אדירים, אמרתי, אז מה יהיה עם הרצח?

"המפקח נרגע בעליל ואמר: זה עניין אחר, זה כנראה יהיה מקרה מכוער מאד, אדון האודק; מאחורי העניין הזה יש ראש חכם ואיזו פרשה גדולה. שיילכו לעזאזל האנשים האלה, כמה טוב הם תכננו את זה! ראשית הם ידעו, מתי הרוסי הזה מגיע הביתה, שנית הכירו את מסלולם של אנשינו, שלישית הם היו זקוקים לפחות ליומיים שבהם הרצח הזה לא ייוודע למשטרה – – כנראה שרצו קודם להעלם או להעלים משהו. אתה כבר מבין?

"איכשהו לא לגמרי, אני אומר.

"אז תסתכל, הסביר לי המפקח את העניין בסבלנות. הם הלבישו לשניים מאנשיהם מדי משטרה, ואלה חיכו מאחורי הפינה בכדי לירות ברוסי הזה, או עד שיחסל אותו אדם שלישי. אתם כמובן נחה דעתכם כאשר ראיתם שהמשטרה המופתית שלנו הגיעה למקום כל כך מהר. תשמע, הוא נזכר פתאום, איך נשמעה המשרוקית הזאת, כאשר שרק השוטר הראשון?

"קצת חלשה, אמרתי; אבל אני חשבתי שגרונו של השוטר חנוק.

"אהה, אמר המפקח, מרוצה. בקיצור, הם רצו להשיג שלא תודיעו על הרצח למשטרה; בזה הם הרויחו זמן להיעלם אל מעבר לגבול, אתה מבין? והנהג הזה בטח עשה אתם יד אחת; אולי אתה זוכר את מספר המכונית?

"אנחנו לא שמנו לב למספר, אמרתי מבוייש.

"זה לא חשוב, אמר המפקח, ממילא היה מזוייף; אבל כך הם הצליחו לסלק גם את הגוויה של הרוסי הזה. דרך אגב, הוא לא היה בכלל רוסי, אלא מוקדוני אחד בשם פרוטאסוב. אז תודה לך, אדוני; אבל עכשיו אני באמת רוצה לבקש מכם לשתוק על כל העניין הזה; אתה מבין, זה למען קידום החקירה. כמובן, יש בסיפור הזה איזו פוליטיקה; אבל מאחורי הפרשה הזאת יש בטח איזה אדם חכם מאד, כי בדרך כלל, מר האודק, נעשות ההתנקשויות הפוליטיות האלה בצורה גרועה וחזירית. הפוליטיקה, זה אפילו לא פשע מהוגן, רק קטטה גסה שכזאת, אמר המפקח מתוך גועל.

“אחר־כך ערכו קצת חקירה; מה רקע הרצח, זה לא נודע, אבל את שמות הרוצחים השיגו, אלא ששניהם כבר מזמן מעבר לגבול. וכך קרה, שהרחוב שלנו נושל מהרצח שהגיע לו; זה כאילו מישהו תלש את הדף המפואר ביותר מספר תולדותיו. אם במקרה מגיע אליו איזה זר, נגיד תושב רחוב פוש או אפילו מישהו מרובע וורשוביצה, הוא עלול לחשוב: אה, איזה רחוב משעמם! איש כבר לא מאמין לנו כאשר אנחנו מתפארים שאצלנו בוצע פשע כל כך מסתורי. אתם מבינים, הרחובות האחרים לא מפרגנים לנו.”

“אם כבר מדובר במפקח ברטושק,” אמר מר קראטוחוויל, "אני נזכר במקרה אחד שגם הוא לא הגיע לידיעת הציבור; זהו המקרה עם הילדה. אז פעם הגיעה בריצה אל ברטושק זה בתחנת המשטרה אשה צעירה כזאת, אשתו של איזה יועץ במינהל החוות הממשלתיות, איזה אדון לאנדה, בבכי מר כל כך שלא יכלה אפילו לתפוס נשימה. לברטושק זה היה נורא צר עליה, כי היה לה אף נפוח והיתה מלאת כתמים מהבכי הנורא הזה, והוא ניסה להרגיע אותה, ככל שרווק זקן, ושוטר נוסף לכך, מסוגל לעשות את זה. ריבונו של עולם, גברתי הצעירה, הוא אמר לה, תפסיקי את זה, הלא הוא לא יערוף לך את הראש, יישן על זה והכל יסתדר; ואם הוא יעשה יותר מדי רעש, אז הוכמן פה ייגש אתך וירביץ לו סטירה כמו שמגיע; אבל את, גברת, אל תתני לבעלך סיבה לקנאה; נו, זהו זה. – – עליכם לדעת, זאת הדרך שבה מיישבים במשטרה את רוב הטרגדיות המשפחתיות.

"אבל הגברת הזאת רק נענעה בראשה והמשיכה לבכות, שהיה רחמנות להסתכל.

"אז לכל הרוחות, ניסה מר ברטושק גישה אחרת, הוא ברח לך, נכון? תשמעי, הוא יחזור, הנוכל; הוא לא שווה את זה, הממזר, שככה תשתוללי בגללו!

"א–אדוני, ייבבה האשה הצעירה, ה–הלא גנבו לי ב–ברחוב את הילדה!

"מה את אומרת, אמר המפקח מתוך חוסר אמון, ומה יעשו בילדה? אולי היא סתם תעתה בדרך.

"לא יכלה לתעות, התייפחה האמא המסכנה, הרי רוז’נקה היא בסך הכל בת שלושה חודשים!

"אהה, אמר מר ברטושק, שלא היה לו אפילו מושג מתי ילדה כזאת מתחילה ללכת. ואיך, בבקשה, יכלו לגנוב אותה?

"לאט לאט הוא הוציא ממנה את הפרטים, לאחר שנשבע בנקיטת חפץ שהוא ימצא את הילדה בוודאות גמורה, בכדי להרגיע אותה. ובכן זה היה כך: מר לאנדה היה בנסיעות בתפקיד בין החוות הממשלתיות, וגברת לאנדה התכוננה לרקום בשביל רוז’נקה סינורון יפה; ובשעה שהיא בחרה בחנות חוטים בשביל הסינורון, השאירה את העגלה עם רוז’נקה בחוץ; כאשר יצאה החוצה, לא היתה שם לא העגלה ולא רוז’נקה. זה היה כל שהוא הצליח להוציא מהאמא המתייפחת במשך חצי שעה תמימה.

"ובכן, גברת לאנדה, זה לא יהיה כל כך נורא; תראי, מי יגנוב ילדה? יותר קורה שתכשיט שכזה מפקירים, מקרה כזה כבר היה לי. אני חושב שפצפון כזה אין לו שום ערך, לרוב אי אפשר למכור את זה; אבל העגלה – לזה יש ערך, וגם שמיכת פוך – היתה לה שמיכת פוך, נכון? – גם לאלה יש ערך; דבר כזה כבר כדאי לגנוב. אני חושב שמישהו גנב את העגלה ואת השמיכה; הייתי אומר שזאת נקבה, כי גבר עם עגלת תינוקות אולי יבלוט קצת לעין. והנקבה הזאת וודאי תיפטר באיזה מקום מהילדה, אמר ברטושק בנימת נחמה, אלא מה היא תעשה בו? אני חושב שנחזיר לך את התכשיט הזה עוד היום, אחרי שנמצא אותו באיזה מקום.

"אבל רוז’נקה הלא תהיה נורא רעבה, קוננה האמא הצעירה, היא כבר עכשיו היתה צריכה לשתות!

"אנחנו ניתן לה לשתות, הבטיח המפקח, רק תלכי כבר הביתה – – וקרא לאחד באזרחית שילווה את המסכנה הביתה.

"אחרי הצהריים צלצל המפקח בכבודו ובעצמו בדלת ביתה של האשה הצעירה. כך, גברת לאנדה, הודיע, את העגלה כבר מצאנו; עכשיו חסרה רק הילדה. את העגלה מצאנו, ריקה, בפרוזדור של בית אחד, ששם אין בכלל ילדים. ניגשה שם אל אם הבית איזו גברת, וביקשה להניק אצלה ילד; נו, ואחר־כך הלכה. – עניין קשה, אמר בנענעו את ראשו, אז בכל זאת הנקבה הזאת רצתה את העולל ושום דבר אחר. אני חושב, גברתי היקרה, אם הנקבה הזאת כל כך רצתה את הילדה, היא לא תגרום לה נזק ולא תאכל אותה; בקיצור, אל דאגה וזהו.

"אבל אני רוצה את רוז’נקה שלי בחזרה, צעקה גברת לאנדה בייאוש.

"אז תואילי לתת לנו תצלום או תיאור של הילדה, אמר המפקח בנימה רשמית.

"אבל, אדוני המפקח, בכתה הגברת הצעירה, אתה בטח יודע, ילדים עד גיל שנה לא צריך לצלם! אומרים שזה מזיק, אחר־כך הם מפגרים בגדילה – –

"המממ, אמר המפקח, אז לפחות תני לנו תיאור מדוייק של התולעת הזאת שלך.

"את זאת עשתה האמא הזאת בפרטי פרטים; לדבריה יש לרוז’נקה שערות יפות כאלה, ואפון, ועיניים כאלה יפהפיות, ומשקלה ארבעת אלפים ארבע מאות ותשעים גרם, ויש לה טוסיק כל כך נחמד, וקמטונים ברגליים – –

"איזה קמטונים? שאל המפקח.

"כאלה רק לנשיקות נועדו, בכתה האמא הזאת, ואצבעות כל כך מתוקות, וכל כך ידעה לחייך לאמא’לה – –

"אבל, אלוהים אדירים, גברת, הרעים המפקח, לפי זה הלא אי אפשר לזהות אותה! יש לה סימנים מיוחדים?

"יש לה סרטים ורודים לקשור את הברדסון שלה, נאנקה הגברת הצעירה. לכל ילדה הלא יש סרטים וורודים! למען כל הקדוש לך, אדוני, תמצא לי את רוז’נקה שלי!

"ואיזה שיניים יש לה? שאל מר ברטושק.

"אין לה, הרי היא בקושי בת שלושה חודשים! אילו ראית איך היא חייכה לאמא’לה! גברת לאנדה ירדה על ברכיה: אדוני המפקח, תגיד לי שתמצא לי אותה!

"נו, נשתדל, נהם מר ברטושק במבוכה. אני מבקש ממך, תקומי! תראי, פה השאלה היא מדוע הנקבה הזאת גנבה אותה. את יכולה להגיד לי למה משמש יונק שכזה?

"גברת לאנדה פערה את עיניה. זה הלא הדבר היפה ביותר בעולם, היא הסבירה. אדוני, האם אין לך בכלל רגשות אמהיים?

"אדון ברטושק לא רצה להודות בחסר זה באישיותו ואמר מהר: אני חושב שתולעת כזאת יכולה לגנוב רק אם שאיבדה את וולדה ורוצה באחר. זה כמו שקורה שמישהו לוקח בפונדק את הכובע שלך; אתה בוחר לך אחר והולך. אז את זאת כבר סידרתי: הוריתי לדווח לי איפה מת למישהו זאטוט בן שלושה חודשים באיזה מקום בפראג; ואנשים שלנו ילכו להציץ לשם, את מבינה? אבל על פי התיאור שלך לא נוכל לזהות אותה.

"אבל אני אזהה אותה, התייפחה גברת לאנדה.

"המפקח משך בכתפיו. אף על פי כן, הוא אמר, מהורהר, הייתי מהמר בלקיחת רעל, שהנקבה הזאת גנבה את התינוקת בשביל איזו תועלת חומרית. גברתי היקרה, הבריות גונבים מעט מאד מאהבה; לרוב זה בשביל כסף. אבל, לכל ה – – – –, תפסיקי לבכות! אנחנו נעשה למענך ככל שרק נוכל.

"כאשר מר ברטושק חזר לתחנה, אמר לאנשיו: תשמעו, למי מכם יש עולל בן שלושה חדשים? תשלחו לי אותו הנה. – – אז גברת שוטר אחת הביאה לו את בת זקוניה; המפקח הורה לפתוח את החבילה ואומר: הלא זה רטוב. הנה, הנה, שערות בראש יש לה, וגם קמטונים ברגליים – וזה כנראה האף, לא? – ושיניים גם אין לה – – אני מבקש ממך, גברת, לפי מה מזהים עולל שכזה?

"גברת שוטר אימצה את בת זקוניה לשדיה. הלא זאת מאניצ’קה שלי, אמרה בגאווה, האם אתה לא רואה, אדוני המפקח, שהיא דומה לאבא כמו טיפה לטיפה?

המפקח הביט בספקנות על עבר השוטר הוכמן, ששפמו המסומר, הקמטים שבהם עיוות את חוטמו והעוויות פניו לעברה היו אמורים לשעשע את צאצאתו; הוא דיגדג אותה באצבעו העבה, ובירבר ‘טיטיטי’ ו’האף־האף־האף־כלב'. – – נו, נהם המפקח, האף שלה נראה לי קצת שונה, אבל אולי עוד יגדל. תחכו, אני הולך לראות בגן העיר איך נראים תינוקות. זהו זה, לכל מיני כייסים וחלכאים בנאדם משלנו מייד ישים לב, אבל הרקק זה בשמיכות ומצעים, זה הלא לא כל כך עניין שלנו.

"כעבור שעה חזר ברטושק מדוכא עד עפר. תשמע, הוכמן, הוא אמר, זה הרי נורא, כמה שכל התינוקות האלה נראים שווים! איך אפשר לערוך תיאור? מבוקש עולל בן שלושה חודשים, מין נקבה, בעלת שערות מקסימות, אפון, זוג עינים וקמטונים על הטוסיק; סימנים מיוחדים: משקל ארבעת אלפים ארבע מאות ותשעים גרם. זה מספיק?

"המפקד, אמר הוכמן בארשת של רצינות, את תשעים הגרמים לא הייתי מכניס לשם; תולעת כזאת שוקלת פעם פחות ופעם יותר, לפי איך שהיתה לה היציאה האחרונה.

"אלהים אדירים, קונן המפקח, איך אני צריך לדעת את כל הדברים האלה? עוללים בני יומם, זה הלא לא בתחום סמכותנו! תשמע, אמר לפתע בתחושת הקלה, מה דעתך למסור את כל העניין לרשות אחרת, נגיד לאגודה להגנת אמהות ותינוקות?

"אבל אצלנו זה רשום בתור גניבה, טוען השוטר.

"זה נכון, נהם המפקח. אלוהים, אילו זה היה שעון גנוב, או משהו אחר עם תכלית, הייתי מוצא עצה; אבל, בן־אדם, לי אין המושג הקלוש ביותר איך מחפשים ילד גנוב!

"אותו רגע נפתחה הדלת ושוטר מכניס את גברת לאנדה הבוכיה. המפקד, הוא דיווח, הגברת הזאת ניסתה לחטף תינוק מידיה של אשה אחת ברחוב, ותוך כדי כך היא גרמה למהומה גדולה ולבלגן. אז עצרתי אותה.

"אלוהים אדירים, גברת לאנדה, פתח המפקח, מה את מעוללת לנו?

"זאת היתה רוז’נקה שלי, ייללה הגברת הצעירה.

"שום רוז’נקה, אמר השוטר. הגברת הזאת היתה גברת ראובל מרחוב בודץ', והתינוק שלה הוא בן זכר בן שלושה חודשים.

"אז אתה רואה, גִיבֶרֶת, הרעים מהר מר ברטושק. אם עוד פעם תנסי להתערב בעניינים שלנו, אנחנו נזרוק לך את המקרה לידיים שלך, הבנת? – – תחכי רגע, הוא נזכר לפתע, על איזה שם עונה הילדה הזאת שלך?

"אנחנו קוראים לה רוז’נקה, התייפחה האמא האומללה, דודנקה, דידידי, בובי, צוצי, קיקי, מלאכי, של אבא, של אמא, נשיקונת, מתוללת, זבובון, ציפור חמד, מתוקה – –

"ועל כל השמות האלה היא שומעת? שאל המפקח, משתאה.

"היא מבינה את הכל, ניסתה האמא לשכנע מתוך בכיה. וכל כך היא צוחקת כאשר אנחנו אומרים לה האף־האף, בובובו, טידלימידלי או טיטיטי – –

"זה לא יעזור לנו, סבר המפקח. עלי להודיע לך בצער, גברת לאנדה, שעד כה נכשלנו. באף אחת מהמשפחות שבהן דווח על פטירת ילד רוז’נקה שלך לא נמצאה; האנשים שלי סרקו את כולן.

"גברת לאנדה הסתכלה במבט קפוא וריק ממבע. אדוני המפקח, היא קפצה פתאום מתוך הבזק של תקווה, אני אתן עשרת אלפים למי שימצא לי את רוז’נקה! תכריז על פרס, שמי שיוביל אותי על עקבות ילדתי, יקבל עשרת אלפים!

"אני לא הייתי עושה את זה, גברתי היקרה, אמר מר ברטושק מתוך פקפוק.

"לך אין שום רגש, התפרצה הגברת הצעירה. אני הייתי נותן עולם ומלואו בעד רוז’נקה שלי!

"נו, איך שאת רוצה, נהם מר ברטושק, מרוגז. אני אכריז על זה, אבל למען שם אלוהים, אל תתערבי יותר בעניינים שלנו!

"זה מקרה קשה, נאנח מייד כשנסגרה הדלת אחריה. תחכו, אני יודע מה יקרה עכשיו.

"ובאמת זה קרה: למחרת היום הביאו לו שלשוה בלשים כל אחד ילדה צורחת בת שלוש, ואחד, היה זה אותו פישטורה, רק הכניס את ראשו לדלת ואמר דרך שיניו החשופות: המפקד, אולי זה יכול להיות ילד? ילד יש לי, ובזול!

"זה מה שהביא לנו הפרס הזה, קילל מר ברטושק, עוד מעט יהיה לנו פה מעון לילדים אבודים. איזה מקרה מקולל!

"מקרה מקולל, הוא אמר בלבו, בכעס רב, כאשר היה בדרכו חזרה לדירת הרווקים שלו. היית מאוד רוצה לדעת איך אנחנו נמצא את העולל הזה.

"כשהגיע הביתה, מצא שם את עוזרת הבית שלו, זקנה בלה ופטפטנית, כשהיא קורנת מהתלהבות. בוא תסתכל, אדוני המפקח, אמרה במקום ברכת הנמצאים, בזאתהי בארינה שלך!

"שתדעו, מר ברטושק זה היתה לו כלבה בשם בארינה, כלבת בוקסר טהורת דם שקיבל בשעתו ממר יוסטיץ, והיא הפקירה את כבודה עם איזה כלב זאב. אתם יודעים, אני רק מתפלא, שהגזעים השונים האלה של כלבים בכלל מכירים זה בכלביותו של זה; אני לא מבין את זה, לפי מה מכיר נניח בורזוי שכלב תחש הוא גם כן כלב. אנחנו בני האדם נבדלים זה מזה רק בלשון או באמונה, ויחד עם זאת אנחנו מסוגלים לאכול אלה את אלה חיים. ובכן בארינה זו היו לה עם אותו כלב זאב תשעה גורים, ועכשיו היא שכבה לידם, כישכשה בזנבה וחייכה באושר עילאי.

"בוא תראה, צהלה העוזרת, איך שהיא מתגאה בגורים שלה, איך היא מתפארת בהם, נבלה! נו, כמו כל אמא!

"מר ברטושק שקע בהרהורים ואומר: אמא, האם זה כך? כל האמהות עושות כך?

"נו, בטח, ואיך־זה־שלא. רק תנסה להגיד לאמא כזאת מלה טובה על הילד שלה!

"זה מעניין, נהם מר ברטושק. חכה, את זה צריך לנסות.

"למחרת היום כל האמהות בעיר הבירה פראג ממש השתגעו. רק יצאו מבתיהן עם תינוקותיהן בעגלה או בזרועותיהן, ניגש אליהן שוטר במדים או איש משטרה באזרחית, העווה את פניו כלפי התינוק הנפלא ודיגדג אותו תחת סנטרו. איזה ילד יפה יש לך גברת, היו אומרים בחיוך שובה לב, בן כמה הוא? – – נו, בקיצור, היה זה יום של גאווה ושמחה לכל האמהות.

"וכבר בשעה אחת עשרה בבוקר הביא בלש אחד אשה חיוורת ורועדת אל המפקח ברטושק. אז הנה היא, המפקד, דיווח כנהוג בשירות. פגשתי אותה עם עגלת תינוקות, וכאשר אמרתי לה איזה תינוק נפלא שיש לך, בן כמה הוא? – – היא, לא תאמין, ירתה אלי מבט רע והסתירה את התינוק מאחורי וילון. אז אמרתי לה, בואי אתי גברת, ואל תקימי רעש.

"קפוץ אל גברת לאנדה, אמר המפקח. ואת בריה עלובה, תגידי לי בשם כל הקדושים, מדוע גנבת את הילדה?

“הבריה העלובה לא האריכה להכחיש, ותיכף התבלבלה. היא היתה בחורה רווקה והיתה לה ילדה עם איזה אדון. הילדה הזאת חלתה קצת בימים האחרונים על הבטן וצרחה במשך שני לילות תמימים. בלילה השלישי חלצה האשה, בתוך המיטה שד לילדה, ונרדמה; וכאשר התעוררה בבוקר, היתה הילדה כחולה ומתה. אני לא יודע איך זה ייתכן,” העיר מר קראטוחוויל בספקנות מסויימת.

“זה בהחלט אפשרי,” התערב בסיפור דוקטור ויטאסק. “ראשית, האם היתה חסרת שינה; שנית, הילדה חלתה כנראה בדלקת ומאנה לקחת במשך כמה ימים את השד. לכן היה השד כבד כל כך, וכאשר האם נרדמה, הוא כיסה את אפה של הילדה וזו נחנקה. זה יכול לקרות. אז מה הלאה?”

“אולי זה באמת היה כך,” המשיך מר קראטוחוויל. “כאשר האשה ראתה בבוקר שהילדה שלה מתה, היא הלכה למשרד רישום לידות ופטירות בכנסייה להודיע על המקרה. אבל בדרך ראתה את עגלת התינוק של גברת לאנדה, ואז בא לה הרעיון שאם תהיה לה ילדה אחרת, ימשיך האדון ההוא לשלם את המזונות. מלבד זאת, כך סיפרה,” אמר מר קראטוחוויל במבוכה, והסמיק, “החלב לחץ לה נורא.”

דוקטור ויטאסק הנהן. “גם זה נכון.” הוא אמר.

“ברור,” הצטדק מר קראטוחוויל, "בדברים האלה אני לא מתמצא. לכן, אם כן, היא גנבה את התינוקת בעגלה ואת העגלה השאירה בפרוזדור של בית זר; ואת רוז’נקה היא לקחה הביתה במקום זדניצ’קה שלה. אבל היא צריכה להיות אשה מטורפת או משונה, כי את הילדה המתה שלה הכניסה בינתיים למקרר; היא אמרה שרצתה לקבור אותה בלילה, או להניח אותה באיזה מקום, אבל לא היה לה אומץ.

"בינתיים הגיעה גברת לאנדה. כך, אמא צעירה, אומר לה מר ברטושק, הא לך העולל שלך.

“גברת לאנדה נשטפה במבול של דמעות. זאת לא רוז’נקה שלי, פלטה בתדהמה, לרוז’נקה היה כובע אחר!”

"לכל הרוחות, צעק המפקח, תפתחו את החבילה! וכאשר היה הכל פתוח על שולחן הכתיבה שלו, הוא הרים את הרגליים הקטנות ואמר: בואי תסתכלי, איזה קמטונים יש לה בטוסיק! – – וכבר כרעה גברת לנדא על הרצפה ונישקה את ידי עוללה ואת רגליה. הנה את, רוז’נקה שלי, צעקה בבכי, ציפור שלי! דידידי, קיקיקי, טוסיק של אמא, ילדה של זהב – –

"אני מבקש ממך, גברת, אמר מר ברטושק נרגז, או שתפסיקי, או שאני עוד אתחתן, חי נפשי. ואת עשרת האלפים תתרמי לסעד לאמהות לא נשואות, את מבינה?

"אדוני המפקח, אמרה גברת לאנדה בחגיגיות, קח את הילדה לזרועותיך ותברך אותה!

"האם זה מוכרח להיות? נהם מר ברטושק. איך לוקחים את זה? אהה. אבל תראי, היא מתחילה לבכות! בואי, קחי את זה מהר!

“וזהו סופו של המקרה עם הילדה.”

“הנשים המטורפות האלה,” אמר מר פולגאר, "אלה לפעמים עושות דברים שקשה להאמין. זה היה בשנת תשע עשרה או עשרים, בקיצור באותן שנים שבהן עמד הכל לאורכה ולרוחבה של יבשת אירופה הברוכה על כרעי תרנגולת; אפשר היה רק לנחש באיזה מקום משהו יתפוצץ. אותם ימים הסתובבו אצלנו מרגלים בהמוניהם, אין לכם מושג. אני אז הייתי ממונה על סחורות מוברחות וכסף מזוייף, אבל מהצבא קראו לי מפעם לפעם להשיג להם איזה מידע זה או אחר. ובכן אז קרה המקרה עם הרוזנונת… נגיד, מיהאיי.

"אני כבר לא יודע איך וכיצד, אבל בצבא קיבלו אז מכתב אנונימי שכדאי לשים עין על התכתובת הנשלחת לכתובת ו. מנשס, דואר שמור, ציריך. אחר־כך תפסו מכתב אחד כזה; חי נפשי, הוא היה מוצפן לפי צופן מס' 11 ונמסר בו מידע צבאי מהסוג שחטיבת חיל הרגלים מס' 28 מוצבת בפראג, שבמילוביצה יש מטווח, ושהצבא שלנו מצוייד לא רק ברובים, אלא גם בכידונים; בקיצור, שטויות כאלה במיץ עגבניות. אבל כידוע לכם, אנשי הצבא מחמירים בעניינים שכאלה; אם תסגיר למעצמה זרה את הסוד שחיל הרגלים שלנו משתמש בחותלות מקליקו, תוצרת אוברלנדר, תועמד לדין בפני בית דין צבאי פיקודי, ותקבל לפחות שנה בכלא בעבור פשע ריגול. זה כבר עניין כזה של יוקרת הצבא.

"ובכן, אנשי הצבא הראו לי אז את המכתב המוצפן וגם את ההודעה האנונימית. תשמעו, אני לא גרפולוג; אבל במבט ראשון אמרתי בלבי, אולי אני משוגע, אבל שני המכתבים החמודים האלה נראים כאילו נכתבו באותה יד. ההודעה האנונימית אמנם כתובה בעפרון – זאת לדעת שמכתבים אנונמיים נכתבים לרוב בעפרון; אבל אפשר היה להבחין שהמרגל והמודיע הם ממש יד אחת. אז אמרתי לאנשי הצבא, אתם יודעים מה, תניחו לעניין הזה; המאמץ לא כדאי, המרגל הזה הוא איזה חובב; והסודות הצבאיים שלו הם מהסוג שכל אחד יכול לקרוא בנארודני פוליטיקה¹. נו טוב.

"בערך כעבור חודש בא אלי סרן אחד מהריגול הנגדי, בחור יפה ותמיר. אדון פולגאר, הוא אומר לי, יש לי פה עניין מוזר כזה. לאחרונה רקדתי עם רוזנת יפהפיה שחומה אחת; צ’כית היא לא יודעת, אבל רוקדת – תענוג. והיום קיבלתי ממנה מכתב סנטימנטלי. ככה הרי לא נוהגים.

"יופי לך, איש צעיר, אמרתי לו. הולך לך עם נשים, כמו שאומרים.

"אבל, אדון פולגאר, ענה לי הסרן בנימה של דכדוך, הלא המכתב הזה נכתב באותו כתב יד ובאותה דיו ועל אותו סוג נייר כמו אגרות הריגול לציריך! אני לא יודע מה לעשות עכשיו; אתה מבין מה יכול להרגיש גבר כשעליו להגיש תלונה על אשה ש־… הממ, שהיתה אליו… ובכלל, הרי היא גברת, בן־אדם, התפרץ בהתרגשות.

"כן, סרן, אמרתי לו, אלה רגשות אביריים. את הנקבה הזאת עליך לעצור, ובהתחשב ברצינות המקרה נדון אותה למיתה; ואתה תתכבד במתן פקודת האש לכיתת יורים בת תריסר חיילים מסכנים. ברור, החיים מלאי רומנטיקה. אלא שלדאבון הלב יש כאן מכשול אחד: בציריך לא קיים שום ו. מנשס, והמכתבים המוצפנים לכתובתו מונחים עדיין בדואר השמור של ציריך. בן־אדם, עזוב את העניין, ולך שוב לרקוד עם הרוזנת השחומה, כל עוד אתה צעיר.

“ובכן הסרן הזה התייסר שלושה ימים בחיבוטי מצפון, עד כי רזה, ובסוף הלך ודיווח על זה למפקדו. כמובן, ששה חיילים נשלחו במכונית לעצור את הרוזנת מיהאיי ולחטט בניירותיה; מצאו שם את הצופן ומכתבים שונים מִסוֹכְנִים פוליטיים בחו”ל, שתוכנם היה, כפי שאומרים, בוגדני. יחד עם זאת סרבה הרוזנת לענות על כל שאלה, ואחותה, נערה בת שש עשרה, התיישבה על השולחן כשברכיה תחת סנטרה, שיראו לה את הכל, עישנה סיגריות, פלירטטה עם הקצינים וצחקה כמו משוגעת.

"כאשר שמעתי שעצרו את מיכלי זו החמודה, רצתי אל אנשי הצבא ואני אומר להם: למען שם אלוהים, תוציאו את ההיסטרית הזאת לחופשי, תהיה מזה רק בושה! אבל הם אמרו לי: אדון פולגאר, הרוזנת מיהאיי הודתה לפנינו שעבדה בשירות ריגול זר; זה עניין רציני. – – הלא הנקבה הזאת משקרת, צעקתי עליהם. – אדון פולגאר, אמר לי אותו אלוף משנה בארשת רצינית, תזכור שאתה מדבר על גברת; הרוזנת מיהאיי דוברת אמת. – – אתה צריך להבין, הנקבה הזאת הקסימה את החיילים שלך. – – לכו לעזאזל, קיללתי, אז אתם מרוב אבירות תרשיעו אותה! שהשד ייקח את רגשות האבירות שלכם! האם אתם לא רואים שהנקבה הזאת הובילה אתכם בכוונה אל עקבות פעילותה הבוגדנית? היא אשה נבזית, אל תאמינו לה מלה אחת! אבל אנשי הצבא רק משכו בכתפיהם בארשת של צער טראגי.

“כמובן, העתונים נתמלאו בידיעה הזאת, כולל עתוני חו”ל; האצולה בכל העולם התגייסה לאסוף חתימות על עצומות מחאה, דיפלומטים הגישו מחאותיהם, דעת הקהל באנגליה נסערה, אבל הצדק, כידוע, הוא בלתי משוחד; בקיצור הרוזנונת בעלת היוחסין הועמדה, בשים לב למצב החירום, בפני בית דין צבאי פיקודי. הלכתי שוב אל אנשי הצבא – היה לי כבר מידע משלי – ואני אומר להם: תעבירו אותה אלי, אני כבר אמצא את העונש הראוי לה – איפה, אפילו לשמוע לא רצו. אבל מעמד המשפט היה יפה מאד; ישבתי שם והתרגשתי כמו בהצגת הגברת עם הקמליות. הרוזנונת, רזה כמו חץ ושחומה כמו בדואי, הודתה באשמה. אני גאה, אמרה, שיכולתי לשרת את אויבי הארץ הזאת. בית הדין יצא מגדרו מרוב נימוס וחומר הדין; אבל לא היה מה לעשות, לפניו היו מונחים מכתבי הבגידה ושטויות אחרות, ובית הדין – בשים לב לנסיבות המקילות והנסיבות המכבידות היוצאות מגדר הרגיל – לא יכול היה אלא להרשיע אותה ולדון אותה לשנת מאסר. כפי שאמרתי, בית דין יפה כזה לא ראיתי מימי. אחר־כך קמה הקונטסה והכריזה בקול צלול: אדוני היושב ראש, אני חשה חובה להודיע שבמהלך החקירה והמעצר התנהגו אלי הקצינים הצ’כוסלובקיים כג’נטלמנים מושלמים. – – אז כבר התייפחתי מרוב התרגשות כמעט בקול רם.

"אלא שיש עוד עניין: אם הבנאדם יודע את האמת, לשונו מדגדגת לו; זה פשוט מוכרח לצאת. אני חושב שהבריות אומרים את האמת לא מרוע לב או מטפשות, אלא מתוך מין צורך או דחף בלתי ניתן לשליטה. תארו לעצמכם, מיכלי החמודה עשתה בוינה הכרה עם רב־סרן וסטרמן המפורסם והתאהבה בו. אתם זוכרים מי הוא אותו וסטרמן: זה ברנש שהפך את הגבורה למקצועו; אותות ההצטיינות מצלצלים על חזהו כמו פעמונים, מריה־תרזיה, ליאופולד, צלב הברזל, כוכבים תורכיים עם יהלומים, מי יודע היכן הוא אסף את כולם במהלך המלחמה; ובכן וסטרמן זה הוא מנהיג של כל מיני ארגונים בלתי חוקיים, קושר קשר לכל מיני הפיכות לטובת המונרכיסטים. אם כן בגיבור הזה התאהבה הרוזנונת, ושאפה כנראה לזכות בדורבנות סמלי האבירות, בכדי שתיחשב ראויה בעיניו; בקיצור מתוך אהבה אליו היא התחזתה כמרגלת, ואף הלשינה על עצמה בכדי לזכות לתהילת הקדושה המעונה. דבר כזה רק אשה מסוגלת לעשות.

”אז הלכתי לבית הסוהר שבו ישבה, וביקשתי לזמן אותה אלי. מאדאם, אני אומר לה, זה טורח נורא לשבת שנה שלמה בבית הסוהר; אפשר היה להגיש בקשה למשפט חוזר, אילו הואלת להודות בפנינו איך זה היה עם הריגול המדומה שלך.

"אני כבר מסרתי את הודאתי, אדוני, אמרה הקונטסה בקול צונן כקרח, ואין לי מה להוסיף.

"אבל שכה יגן עלי הצלוב, התפרצתי, עזבי כבר את השטויות האלה; הלא רב־סרן וסטרמן הוא כבר חמש עשרה שנה נשוי ויש לו שלושה ילדים!

"פני הרוזנונת האפירו; עוד לא ראיתי אשה הופכת למכוערת כל כך במכה אחת. – – מה… מה איכפת לי? פלטה בקושי, אבל שיניה נקשו.

"וגם יוכל לעניין אותך, שרב־סרן וסטרמן שלך שמו בעצם ואצלאוו מאלק, והוא אופה מפרוסטייוב, את מבינה? הנה פה יש לי צילום ישן שלו; נו, את מזהה אותו? ריבונו של עולם, קונטסה, בשביל נוכל כזה הלכת לבית הסוהר?

"מיהאיי החמודה ישבה כמו בובת עץ; לפתע ראיתי שהיא בעצם בתולה זקנה, שחלום חייה קרס תחתיו. היה לי צר עליה ואיכשהו התביישתי. מאדאם, אמרתי לה, אז סיכמנו: אני שולח לך לכאן את העורך־דין שלך ואת תאמרי לו – –

"מיהאיי החמודה הזדקפה, חיוורת, אבל מתוחה כמו קשת. לא, נשפה, אין צורך; אין לי מה לומר לאיש. והלכה. אבל מעבר לדלת נפלה; נאלצו לפתוח את אצבעות ידיה בכוח, כל כך הן התעוותו והתקשחו.

“אני נשכתי את שפתי. נו, זה בחוץ, אמרתי בלבי, האמת ניצלה. אבל לכל הרוחות, האם זאת האמת כולה? הלא כל הגילויים וכל האכזבות, האמתות המרות, ההתפכחויות והנסיון הצורב – כל אלה הם רק קמצוץ האמת; האמת כולה גדולה יותר; האמת כולה היא שגדולה ומטורפת היא האהבה, הגאווה, התאווה ויצר הכבוד, שכל קורבן הוא מעשה גבורה ושיצור אנוש באהבתו הוא משהו יפה ומופלא. זהו חציה האחר והגדול יותר של האמת; אלא שאדם צריך להיות משורר בכדי לראותה ולהביעה.”

★

“נכון מאד,” אמר השוטר הוראלק, "תמיד תלוי איך אומרים את האמת. בשנה שעברה עצרנו מועל אחד והבאנו אותו לדקטילוסקופיה, שיקחו לו את טביעות האצבעות; והבחור – הופס, קופץ לו מהחלון של הקומה השניה לרחוב, ומתחיל לברוח. הדקטילוסקופיסט שלנו הוא אמנם אדון קשיש, אבל ברגע זה הוא לא נזכר בזה, ו־ הופס, הוא קופץ בעקבותיו ושובר רגל. זה הרגיז אותנו כמו כל פעם שמשהו קורה לבנאדם משלנו; וכאשר תפסנו את הבחור, לקחנו אותו קצת אל בינינו.

"כאשר נפתח המשפט ואנחנו נקראנו להעיד, אומר לנו העורך־דין של הבחור הזה: רבותי, אני לא רוצה להגיש לכם שאלות מביכות, ואם זה לא נוח לכם, אתם לא חייבים לענות לי – זאת לדעת, העורך־דין הזה היה חלק כמו צלוחית רעל. אבל כאשר שולחי ניסה לברוח, אתם הרבצתם לו מכות במשטרה, נכון?

"איפה, אמרתי, אנחנו רק רצינו לבדוק אם הוא לא נפגע בקפיצה הזאת שלו, וכאשר ראינו שלא, אז הפצרנו בו.

"זאת היתה וודאי הפצרה הגונה, אמר העורך־דין בחיוך מנומס. על פי תעודת רופא המשטרה היו לשולחי כתוצאה מההפצרה הזאת שלושה שברי צלעות ובערך שבע מאות סנטימטר מרובע של שטפי דם פנימיים, בעיקר בגב.

“אני משכתי בכתפי. זה פשוט שהוא לקח את ההפצרה הזאת כל כך ללב, אמרתי, ובזה נגמר העניין. אתם מבינים, הרבה דברים הם אמת; אבל צריך רק למצוא לה את המלה הנכונה.”

“שטף דם פנימי כזה או מכה טריה,” אמר מר דובש, "לפעמים כואב יותר מאשר שבר, אבל רק אם זאת מכה עד העצם. אני מכיר את זה, אני כדורגלן ותיק, ושברתי כבר צלע, עצם הבריח ואגודל; עכשיו כבר לא משחקים בלהט כזה כמו בימיי. בשנה שעברה עוד פעם שיחקתי; אנחנו, הקשישים, רצינו להראות לנוער של היום את הטקיטיקה שלנו. אני שיחקתי שוב מגן, כמו לפני שתים עשרה או חמש עשרה שנה; ובדיוק בשניה שבה עצרתי כדור בבטני, בעט בי השוער שלי ב־… נו, קוראים לזה שת או עכוז או cauda equina. בלהט המשחק רק קצת קיללתי ואחר־כך שכחתי מזה; רק בלילה זה התחיל לכאוב, ובבוקר בכלל לא יכולתי לזוז. זה היה כאב כזה שלא יכולתי אפילו להזיז יד או להתעטש – – זה משונה איך בגוף האדם הכל קשור לכל. אז אני שכבתי על הגב כמו חרק מת, אפילו לצד לא יכולתי להסתובב, ולא להזיז בוהן, כלום; רק נאנקתי ונשימתי שרקה מרוב כאבים.

“במצב הזה שכבתי כל היום ועוד לילה; לישון לא יכולתי אף לשניה. זה נורא מוזר, כמה הזמן ארוך כשאינך יכול לזוז; זה מוכרח להיות עינוי נורא כשבנאדם קבור תחת הריסות. אני ספרתי ועשיתי חישובי חזקות, התפללתי ואפילו נזכרתי באיזה שירים, רק בכדי שהזמן יעבור, אבל הלילה נמשך ונמשך – – פתאום, זה יכול היה להיות לקראת השעה שתיים, שמעתי שמישהו רץ בכל כוחותיו ברחוב; ומאחורי המישהו הזה רצה חבורה שלמה ואפשר היה לשמוע כששה קולות: אתה תקבל את שלך, אני אוציא לך את הקרביים, ברנש שפל, ממזר ודברים כאלה. בדיוק מתחת לחלון שלי הם תפסו אותו, ועכשיו נשמעו קולות של שפשוף נעליהם של ששה זוגות רגליים, וסטירות לחי, צלילי מכות עץ, כאילו מישהו מנחית אלה על ראש, נשיפות עזות, גניחות, אבל לא צעקות. תשמעו, זה הרי לא ייתכן, ששה ברנשים על אחד, ומכים בו כמו בשק; רציתי לקום ולומר להם שכך לא עושים, אבל צרחתי מכאב; לכל הרוחות, אני לא יכולתי לזוז! חוסר אונים זה משהו נורא; חרקתי בשיני ושאגתי בזעם כמו חיה. ופתאום משהו בי זז, ואני קפצתי מתוך המיטה, תפסתי מקל ואני טס למטה במדרגות. כאשר הגעתי למטה, הייתי עיוור לגמרי; התנגשתי באחד הברנשים והתחלתי להכות בו במקל; האחרים התפזרו לכל עבר, אבל אני עוד לא הרבצתי בחיי לאיש כמו אז לאותו שוטה. רק אחר־כך שמתי לב שמעיני נשפכים נחלי דמעות כאב; לבסוף לקח לי שעה תמימה לעלות במדרגות חזרה למיטתי, אבל בבוקר כבר התחלתי להתהלך; זה היה ממש נס. אני רק הייתי רוצה לדעת,” הוסיף מר דובש מהורהר קמעה, “למי הרבצתי אז: האם זה היה אחד מהחבורה, או זה שגם האחרים הפליאו בו מכות רצח. אבל אחד נגד אחד, זה לפחות פייר.”

★

''חוסר אונים הוא משהו נורא," אמר המנצח והמלחין קאלינה, תוך שהוא מהנהן בראשו. "לי, רבותי, קרה משהו דומה, היה זה בליברפול; הזמינו אותי לשם כדי לנצח על קונצרט עם התזמורת שלהם. עליכם לדעת, אני לא יודע מלה אחת אנגלית; אבל אנחנו, אנשי המוזיקה, מבינים זה את זה בלי דיבורים ארוכים, בייחוד כששרביט ניצוח בידנו; אתה דופק בדוכן, אתה צועק משהו, מגלגל את העיניים ומראה בידיים, ומתחילים מחדש. באורח זה אפשר לבטא אפילו את הרגשות העדינים ביותר; אם למשל אני עושה ככה בידיים, אז כל אחד מבין שפירושו המראה מיסטית לעולמות עילאיים ופדות מכובדם ומכאוביהם של החיים. ובכן, כאשר הגעתי לליברפול, חיכו לי האנגלים בתחנת הרכבת והביאו אותי למלון, שאוכל לנוח. אבל אני, לאחר שטבלתי באמבט, הלכתי לבדי לראות את העיר, ותוך כדי כך איבדתי את דרכי.

"אם אני מגיע לאיזה מקום, אני הולך להסתכל תחילה בסביבת הנהר; ליד הנהר יכול אדם להרגיש, אם כך לומר, את התיזמור של העיר. בצד אחד ההמולה של הרחובות, אלה התופים והטימפני, החצוצרות, הקרנות וכלי המתכת; מהצד האחר הנהר, כמו מיתרים, כזה פיאניסימו של הכינורות והנבל; שם שומע האדם את כל העיר בבת אחת. אבל בליברפול יש נהר, אני לא נזכר מה שמו, אבל הוא צהוב כזה ונורא; הנהר הזה הומה וגועה, שואג וגועש, רועש ותוקע בצופרי האוניות, הגוררות, הסירות, המחסנים, המספנות והעגורנים; עליכם לדעת, אני נורא אוהב אוניות, בין אם זאת גוררת עגלגלה ושחורה, או אוניית משא צבועה באדום, או אוניית נוסעים לבנה. אז אמרתי בלבי, חי אדוננו, פה מאחורי הפינה מוכרח להיות האוקיאנוס, אני מוכרח להסתכל; והתחלתי לרוץ במורד הרחוב לאורך הנהר. רצתי כשעתיים, כל הזמן לאורך מחסנים וצריפים ומבדוקים; רק פה ושם נראתה אוניה גבוהה כמו קתדרלה, או שלוש ארובות עבות הניצבות באלכסון; סביב היתה צחנת דגים, סוסים מזיעים, יוטה, רום, חיטה, פחם, ברזל – תשמעו, ערימת ברזל גדולה יש לה ריח מובהק של ברזל. אני הרגשתי כמו עליזה בארץ הפלאות; אבל אחר־כך ירד הלילה, ואני הגעתי למשטח חול כזה, ממול האיר מגדלור ופה ושם שט לו אור זעיר – אולי זה היה האוקיאנוס; התיישבתי על ערימה של קרשים והרגשתי את ההרגשה הנהדרת של היותי ערירי ואובד דרך, הקשבתי לרחש המים הרחבים, והייתי בוכה מגעגועים. אחר־כך הגיעו לשם שני אנשים, גבר ואשה, אבל לא ראו אותי; הם ישבו כשגבם אלי ודיברו בלחש – – אילו ידעתי אנגלית, הייתי משתעל שיידעו שמישהו שומע אותם; אבל כיון שלא ידעתי אף מלה אחת מלבד hotel ו־shilling, שתקתי.

"תחילה דיברו מאד staccato; אחר־כך התחיל הגבר להסביר משהו לאט ובשקט, כאילו קשה עליו להוציא זאת החוצה; לבסוף הוא שפך את זה מהר. האשה פלטה זעקת אימה ואמרה לו משהו בהתרגשות רבה; הוא לפת את ידה עד שנפלטה מגרונה אנקת כאב, והוא התחיל לשדל אותה בדיבורים דרך שיניו. תשמעו, זאת לא היתה שיחת אוהבים, בזה יבחין כל מוזיקאי; לשידול של אוהב יש קדנצה שונה לגמרי, וצלילו איננו כה עמום – –, שיחת אוהבים זה צ’לו עמוק, אבל כאן היה יותר קונטרבס גבוה, מנוגן presto rubato, בפוזיציה אחת, כאילו חוזר האיש כל הזמן על דבר אחד. אותי זה התחיל להפחיד; האיש הזה אומר דבר רע. האשה התחילה לבכות בשקט, וכמה פעמים צעקה כאילו מתוך סלידה, כאילו רוצה לעכב בעדו במשהו; קולה היה קול של קלרנית, קול של עץ, שצלילו לא היה צעיר ביותר; אבל הקול הגברי דיבר בקול יותר ויותר שורקני, כאילו הוא נותן פקודה או מאיים. קול האשה התחיל להתחנן נואשות ולהחנק מרוב אימה, כפי שנשימתו של אדם נעצרת כשמניחים עליו תחבושת קרח; אפשר היה גם לשמוע את נקישות שיניה. כאן החל קול הגבר לנהום בעומק רב, בקול באס כמעט מאוהב; בכי האשה לבש צורה של התייפחות זעירה וסבילה; פירושו של דבר שההתנגדות נשברה. אבל לאחר מכן התרומם קול הבס המאוהב, והוא הניח משפט אחרי משפט, בפיסוק, בשיקול דעת שאיננו סובל התנגדות; קול האשה פיזר לתוך שטף הדיבור רק פה ושם יבבה או נהי חסר אונים, אבל זאת כבר לא היתה התנגדות, אלא פחד אימים, לא פחד מהגבר, אלא אימה של חרדה, של חזות משהו העומד להתרחש. ואז ירד קול הגבר שוב לרמת קול נמוכה של זמזום מפייס ואיומים חרישיים; בכי האשה הפך לאנחות חסרות תוחלת ומטופשות; הגבר הציג בלחש קר כמה שאלות, שנענו, ככל הנראה, בהנהון שבשתיקה; שכן הוא חדל מלהפציר.

"אחר־כך קמו השניים וכל אחד מהם התרחק לכיוון אחר.

"תשמעו, אני לא מאמין בתחושת הנולד, אבל אני מאמין במוזיקה. כאשר הקשבתי שם אותו לילה, אני ידעתי בבטחון גמור שהבס משדל את הקלרנית למשהו איום ונורא. ידעתי שהקלרנית חוזרת הביתה כשרצונה מוכנע והיא תעשה מה שהבס מצווה עליה. אני שמעתי את זה, ולשמוע זה יותר מאשר להבין את המלים. אני ידעתי שהולך ומתרקם מעשה פשע; ואני ידעתי איזה. הבחנתי בזה על פי האימה שזרמה מתוך שני הקולות האלה; זה היה בגון הקולות האלה, בקדנצה, בטמפי, באינטרוואלים, בציזורות – תדעו לכם, המוזיקה מדוייקת יותר מהשפה המדוברת. הקלרנית הזאת היתה פשוטה מכדי לבצע משהו לבדה; היא רק תסייע, תמסור איזה מפתח או תפתח דלת; אבל הבס העמוק והמגושם יעשה את המעשה, בעוד שהקלדנית תיחנק מרוב אימה. אני רצתי אל העיר בהכרה שמוכרח לקרות משהו, שעלי לעשות מעשה בכדי למנוע את העתיד לקרות; זאת הרגשה נוראה, התחושה שאתה מאחר.

"לבסוף ראיתי שוטר בקרן הרחוב ואני רץ אליו, מזיע וקצר נשימה. אדוני, פלטתי, כאן בעיר מכינים מעשה רצח!

"השוטר משך בכתפיו ואמר לי משהו שלא הבנתי. אל־אלהים, נזכרתי, הלא הוא לא מבין מלה ממה שאמרתי!

"רצח, צעקתי עליו, כאילו הוא חרש – אתה מבין? רוצים להרוג איזו גברת זקנה ערירית! העוזרת או אם הבית תסייע – לכל הרוחות, בן־אדם, תעשה משהו!

"השוטר רק נענע בראשו ואמר משהו כמו “יורוויי”.

"אדוני, הסברתי לו במרירות, ורעדתי מרוב זעם ואימה, האשה האומללה הזאת תפתח את הדלת לאהובה, אתה יכול להמר על זה! אסור להשאיר את זה כך! תחפש אותה! – – תוך כדי כך נזכרתי שאפילו אינני יודע איך האשה הזאת נראית; אבל גם לוא ידעתי, לא הייתי מסוגל לומר זאת ממילא. אלוהים אדירים, צעקתי, הלא זה לא אנושי להשאיר את זה כך!

"השוטר האנגלי הזה הסתכל בי בתשומת לב וניסה להרגיע אותי. אני תפסתי את ראשי. שוטה שכמוך, צעקתי בייאוש מר, אז אני אמצא בעצמי איפה זה!

"אני יודע; היה זה טירוף, אבל תסכימו אתי, משהו מוכרחים לעשות כאשר חיי אדם בסכנה; אני התרוצצתי כל אותו לילה ברחובות ליברפול, שמא אראה את מישהו המנסה להתגנב לתוך בית. זאת עיר מוזרה מאד, כמו מתה בשעות הלילה… לפנות בוקר התיישבתי בקצה המדרכה ובכיתי מרוב עייפות; שם מצא אותי שוטר, אמר לי “יורוויי” והביא אותי למלון שלי.

“אני לא יודע איך ניצחתי אותו בוקר בחזרת התזמורת; אבל כאשר בסוף זרקתי את השרביט ארצה ורצתי לרחוב, שמעתי את מוכרי העתונים צועקים משהו. קניתי עתון – היתה בו כותרת ענקית MURDER – ומתחתה תצלום של איזה גברת ששערה שיבה. אני חושב ש־Murder פירושו רצח.”

“תשמע,” ענה מר מנשיק, "את הרוצח הזה הם בטח תפסו, שם השוטרים בליברפול; זה הלא היה רצח של בעל מקצוע, וכאלה בדרך כלל מוצאים. במקרה כזה אוספים את כל הנוכלים המוכרים שמתרוצצים באותו הרגע בחוץ, ועכשיו, בחור, תגיד איזה אליבי יש לך. ואם אין לו אליבי, אז זה הוא. ללמדך שהמשטרה לא אוהבת לעבוד עם גורמים בלתי ידועים או עם גדלים עלומים; אם כך לומר, היא משתדלת להעמיד אותם על גדלים ידועים או מוכרים לה. ברגע שהם שמים יד על מישהו, מודדים אותו, לוקחים ממנו טביעת אצבעות, ואז הוא כבר בן־אדם שלהם; מכאן ואילך הם יפנו אליו מתוך אמון מייד כשמשהו התרחש; הם ילכו אליו מתוך היכרות בת ימים רבים, כמו שאדם הולך לספר שלו או לחנות הסיגריות שהוא מורגל בה. גרוע יותר הוא מקרה שהפשע מבוצע על ידי הדיוט או טירון, נגיד אתה או אני; אז כבר למשטרה יותר קשה לשים עליו יד.

"לי יש במשטרה קרוב אחד, קוראים לו היועץ פיטר, והוא דוד של אשתי. אז אדון פיטר זה נוהג לומר, שאם זה שוד, אז עשה את זה בעל מקצוע; ואם זה רצח, אז זה לרוב יהיה מישהו מהמשפחה. יש לו השקפות קבועות שכאלה, לאדון פיטר; למשל הוא טוען שאדם לעתים רחוקות ירצח מישהו זר, כי זה לא כל כך קל; בין אנשים שמכירים, יותר קל למצוא את ההזדמנות, ובמשק בית זה ממש מונח על כף היד. כאשר נותנים לו איזה רצח, הוא משתדל להיוודע מי יכול היה לעשות את זה בקושי מינימלי, ועליו הוא הולך. אתה יודע, מנשיק, הוא אומר, לי אין טיפה של דמיון או שנינות; כל אחד אצלנו יאשר לך את זה, שאני הטמבל הכי גדול במטה. אתה יודע, אני בדיוק כל כך פרימיטיבי כמו הרוצח; ומה שעולה בדעתי, זה בדיוק כל כך יומיומי, רגיל ומטומטם כמו המניעים, התכנית והביצוע שלו; ואומר לך: דווקא בגלל זה אני לרוב מגיע למטרה.

"אני לא יודע, האם מישהו מכם זוכר את הרצח של הבארון גאנדארה, זה שהיה אזרח חוץ. הוא היה הרפתקן מסתורי כזה, שערות כמו עורב וגבר יפה כמו שד; הוא גר בוילה אחת בגרבובקה, ומה ששם נעשה מפעם לפעם, את זה אי אפשר אפילו לספר. ובכן, פעם לפנות בוקר נשמעו ליד הוילה שתי יריות אקדח, היתה שם המולה גדולה, ואחר־כך מצאו את הבארון הזה בגן הוילה, ירוי למוות. ארנקו נעלם מכיס מקטורנו, אבל מלבד זאת לא נשארה שם שום עקבה ראויה לשמה; בקיצור, מקרה אפוף מסתורין ממדרגה ראשונה. אז את המקרה הזה קיבל הדוד פיטר, כי בדיוק לא היה לו מה לעשות; אבל הממונה עליו אמר לו מראש, כאילו בדרך אגב, זה אמנם, קולגה, לא מקרה בסגנון שלך, אבל תשתדל להראות שאתה עוד לא בשל לצאת לגמלאות. אז הדוד פיטר נהם שישתדל, והלך אל מקום הפשע. כמובן, הוא לא מצא שום דבר, נזף בבלשים, והלך אל שולחנו להדליק לו את מקטרת הגבס שלו. אילו ראה אותו מישהו יושב בתוך ענן של עשן מסריח, היה מגיע למסקנה שאדון פיטר שקוע במחשבות על המקרה שלו, אבל זאת היתה טעות: הדוד פיטר לא היה שקוע במחשבות, כי הוא התנגד לשקוע במחשבות מתוך עקרון. גם הרוצח לא שוקע במחשבות, הוא היה אומר, הוא – או שזה עולה בדעתו או לא.

"לאנשים במטה היה צר על הדוד פיטר; זה לא מקרה בשבילו, היו אומרים ביניהם, חבל על חומר כזה יפה בשביל פיטר; פיטר טוב בשביל נשים זקנות שהרג אותן אחיינן או המאהב ההוא של עוזרת הבית. על כן ניגש אחד הקולגות, המפקח מייזליק, כאילו בדרך אגב, אל הדוד פיטר, התיישב על השולחן ואומר: ובכן, אדוני היועץ, מה חדש בעניין גאנדארה?

אולי יש לו אחיין, סבר הדוד פיטר.

"אדוני היועץ, אמר דוקטור מייזליק, בכדי לעזור לו, המקרה הזה יהיה שונה במקצת. אני אגיד לך, בארון גאנדארה היה מרגל בינלאומי גדול; מי יודע איזה עניינים מוזרים יתגלו כאן – אני לא יכול להשתחרר מהמחשבה שהלך לו לאיבוד הארנק. אני במקומך הייתי מנסה להיוודע – –

"הדוד פיטר נענע בראשו. קולגה, אמר, לכל אחד השיטות שלו; קודם צריך לחקור, האם אין איזה קרובים שהיו עשויים לרשת אותו.

“שנית, אמר דוקטור מייזליק, ידוע לנו שבארון גאנדארה היה מהמר כבד במשחקים; אתה לא מסתובב בחברה, אדוני היועץ, אתה רק משחק דומינו אצל המנשיקים, ואין לך היכרויות מיוחדות; אם אתה רוצה, אני ארחרח מי שיחק אתו לאחרונה, – אתה מבין, יכול להיות שמדובר פה באיזה מה שקוראים חוב של כבוד – –”

"הדוד פיטר נעצב. תשמע, הוא אמר, זה לא עסק בשבילי; אני אף פעם לא עבדתי באלה שכבות העלית, ועכשיו כאשר זקנתי לא אתחיל עם זה. תעזוב אותי עם חובות של כבוד, מקרה כזה אף פעם לא היה לי. אם זה לא רצח במשפחה, אז זה צריך להיות רצח במהלך שוד; ואת זה היה חייב לעשות מישהו מאנשי הבית. ככה זה קורה בדרך כלל. אפשר שלטבחית יש איזה אחיין.

"או הנהג של גאנדארה, העיר מייזליק בכדי להרגיז את הדוד.

"הדוד פיטר נענע בראשו. נהגים, אמר, זה עוד לא היה קיים בימי; אני גם לא זוכר מקרה שנהג יבצע רצח במהלך שוד. נהגים שותים לשוכרה וגונבים בנזין; אבל לרצוח – זה עוד לא היה לי. מייזליק, אישי הצעיר, אני נצמד לנסיון שלי. כאשר תגיע לגילי – –

"דוקטור מייזליק ישב כמו על קוצים. אדוני, הוא אמר מהר, יש כאן עוד אפשרות שלישית. לבארון גאנדארה היו יחסים עם אשה נשואה אחת; מה אומר, האשה הכי יפה בפראג. אולי זה רצח מתוך קנאה.

"זה קורה לפעמים, הסכים הדוד פיטר. רצח כזה כבר עשיתי חמש פעמים. ומה המקצוע של בעלה של אותה גברת?

"סיטונאי, אומר מר מייזליק. פירמה גדולה מאד.

"הדוד פיטר הרהר. זה לא מוביל לשום מקום, אמר. לי עוד לא היה מקרה שסיטונאי יהרוג את מישהו ביריה. מירמה, את זה הם עושים. אבל רצח מחמת קנאה, את זה עושים בשכבות אחרות. איפה, אדוני הקולגה.

"אדוני היועץ, המשיך דוקטור מייזליק, האם אתה יודע ממה התפרנס בארון גאנדארה זה? מסחיטות. הוא ידע דברים נוראים, לא תאמין, על – – נו, על שורה ארוכה של אנשים מאד עשירים. צריך לשקול מי הכל היו מעוניינים ב־… הממ, בסילוקו.

"אתה רואה? מקרה כזה כבר היה לי פעם, אבל לא יכולנו להוכיח את זה; היתה מזה בושה נוראה. מה פתאום, עם עניין כזה לא אשרוף לי את האצבעות פעם שניה. לי מספיק רצח במהלך שוד, חד וחלק; אני לא אוהב את הסנסציות האלה או פרשיות מסתוריות. כאשר הייתי בגילך, גם אני חשבתי שאעשה פעם איזה מקרה פלילי מפורסם; זה כבר מין אמביציה שכזאת. בחורי, עם השנים זה עובר לך; אתה מגיע להבנה שקיימים רק מקרים פשוטים – –

"בארון גאנדארה לא היה מקרה פשוט, התפלמס מפקח מייזליק. אדוני, אני הכרתי אותו: טיפוס של “מטפס”, שחור כמו צועני – הנוכל הכי יפה שראיתי מימי. ברנש מסתורי. דימון. משחק בקוביה מזוייפת. בארון מזוייף. תשמע, בן־אדם כזה לא מת מוות פשוט; אפילו לא ברצח פשוט. כאן מדובר במשהו יותר גדול. משהו מאד מסתורי.

"אז שלא יתנו את זה לי, נהם הדוד פיטר בסלידה. לי אין ראש בשביל דברים מסתוריים. אני אוהב מקרי רצח פשוטים וברורים, כמו רצח בעלת דוכן הסיגריות. בן־אדם, אני כבר לא אלמד שיטות חדשות. אם נתנו את זה לי, אז אני אטפל בזה על פי דרכי, ויהיה מזה מקרה פשוט של רצח במהלך שוד. אילו נתנו את זה לך, היתה מתפתחת מזה סנסציה פלילית, רומן אהבה או פשע פוליטי – לך יש טעם רומנטי, מייזליק; אתה היית עושה מהחומר הזה מקרה יוצא מן הכלל. חבל שלא נתנו את זה לך.

"תשמע, אמר לפתע דוקטור מייזליק, האם היית מתנגד אילו… לגמרי באורח פרטי… הייתי מתחקה אחרי העניין הזה? אתה יודע, יש לי כל כך הרבה מכרים היודעים פה ושם משהו על גאנדארה – כמובן, הייתי מעמיד את כל המידע הזה לרשותך, הוסיף מייזליק מהר. זה היה נשאר המקרה שלך – מה תגיד?

"הדוד פיטר קינח את אפו ברוגזה. תודה רבה, אמר, אבל זה לא ילך. קולגה, הסגנון שלך לגמרי אחר משלי; לך ייצא מזה משהו שונה לגמרי מאשר לי. אי אפשר לערבב את זה. מה אעשה עם המרגלים שלך, עם משחקי קוביה, גבירות וכל מיני מכובדים? חבר יקר, זה לא בשבילי. אם אני צריך לעבד את זה, אז ייצא מזה מקרה שלי, פשוט, יומיומי ומלוכלך… כל אחד עושה מה שהוא יכול.

"באותו רגע בא בלש, דפק בדלת ונכנס. אדוני היועץ, הוא דיווח, ובכן מצאנו שלשרת הבית בוילה של גאנדארה יש אחיין. בחור בן עשרים, מובטל, גר ברובע וורשוביצה מספר 1451. הוא היה מבקר לעתים קרובות אצל השרת הזה. ולעוזרת הבית יש אהוב, חייל, אבל הוא נמצא עכשיו בתמרונים.

"בסדר, אמר הדוד פיטר. לך תסתכל אצל האחיין הזה של השרת, תעשה שם חיפוש ותביא אותו הנה.

”כעבור שעתיים החזיק הדוד בידיו את הארנק של גאנדארה שמצאו במיטה של הצעיר; ובלילה תפסו את הבחור באיזו הילולה, ובבוקר הוא הודה שהוא הרג את גאנדארה ביריה בכדי לשדוד ממנו את הארנק; היו בו למעלה מחמישים אלף כתר.

“אתה רואה, מנשיק, אמר לי אחר־כך הדוד פיטר, זה בדיוק כמו המקרה עם הזקנה ברחוב קרמנץ; גם אותה הרג האחיין של שרת הבית. אבל לכל הרוחות, בחור, אם אני חושב על זה שאת המקרה הזה יכול היה לקבל מייזליק, מה שהוא היה עושה מהחומר הזה!! אבל לי חסר לזה הדמיון, ככה זה.”

“ובכן זה נכון,” אמר הבלש הולוב והשתעל קלות מתוך ענווה. "אנחנו במשטרה לא אוהבים מקרים מיוחדים שלא היה כדוגמתם; וגם לא אוהבים אנשים חדשים. פושע כזה ותיק ומנוסה, זאת עבודה לגמרי אחרת; ראשית, אנחנו יודעים מייד שהוא עשה את זה, כיון שזה התחום שלו; שנית, אנחנו יודעים איפה אפשר למצוא אותו, ושלישית הוא לא עושה לנו בעיות ולא מכחיש, כי הוא יודע שזה לא יועיל לו. רבותי, לעבוד עם בן־אדם מנוסה כזה, זה ממש תענוג. ואגיד לכם, שגם בכלא נהנים הפושעים המקצוענים מחיבה מיוחדת ומאמון; החדשים והעבריינים המקריים מתלוננים כל הזמן, מתעקשים ושום דבר לא מוצא חן בעיניהם; אבל פושע מועד וותיק שכזה יודע שהמאסר הוא סיכון מקצועי, ואז הוא לא ממרר את החיים לא לעצמו ולא לאחרים. אבל זה בעצם לא שייך הנה.

"פעם, זה כבר חמש שנים, קיבלנו מכל הצדדים ומכל הפינות הודעות שבסְפָר הצ’כי משתולל חתן מתחזה בלתי ידוע. לפי התיאור הוא היה אדון בגיל העמידה, כזה קצת שמן, קרח, עם חמש שיניים מזהב בפה; הוא הופיע בשמות מילר, פרוחאזקה, שימק, שבק, שינדרקה, בילק, הרומאדקה, פיבודה, ברגר, בייצ’ק, סטוצ’ס ועוד כמה שמות נוספים. לעזאזל, התיאור הזה לא התאים לנו לשום חתן מתחזה מהידועים לנו, אז זה מוכרח להיות אחד חדש. אז המפקד שלנו קורא לי ואומר: הולוב, אתה הלא עושה את שירות הרכבות – אם אתה כבר נוסע לאיזה מקום, שים עין אם אתה לא פוגש איזה ברנש עם חמש שיני זהב. – – נו טוב, אני התחלתי להסתכל לאנשים ברכבת בשיניים, ותוך שבועיים תפסתי שלושה אדונים עם חמש שיני זהב כל אחד; אילצתי אותם להזדהות, אבל אלוהים שבשמיים, אחד מהם היה מפקח בתי־ספר ואחד אפילו חבר הפרלמנט, ואל תשאלו, רבותי, איזו מנה אני קיבלתי מהם וגם אצלנו. ובכן, זה הרגיז אותי, ורק עכשיו לקחתי לי לראש שאת הנוכל הזה אני חייב לתפוס. אמנם זה לא היה מקרה שלי, אבל אני החלטתי להתנקם בו.

"אז נסעתי באופן פרטי אל כל האלמנות והיתומות שהנוכל בעל שיני הזהב פיתה אותן לתת לו כסף תחת הבטחת נשואין. לא הייתם מאמינים, כמה דמעות ובכי אצורים אצל אלמנות ויתומות מדוכאות כאלה. כולן היו בדעה אחת לפחות בזה, שזה היה אדון אינטליגנטי וסולידי, ושהיו לו חמש שיניים מזהב והוא נהג לשוחח בצורה יפה ומהוגנת ובהתלהבות על חיי משפחה; אבל אף אחת מהן לא לקחה ממנו אפילו טביעת אגודל – נורא לחשוב כמה הנשים קלות אמונה. הקורבן האחד עשר – זה היה בקמניצה – סיפרה לי בתוך שטף דמעות, שהאדון הזה היה אצלה שלוש פעמים; תמיד היה מגיע ברכבת של עשר וחצי בבוקר, וכאשר הלך ממנה לאחרונה עם כספה בכיסו, הסתכל במספר הבית שלה ואמר בהפתעה: תסתכלי, העלמה מארנקה, האם זה לא מצביע על רצון משמיים שנתחתן: מספר הבית שלך הוא 618, ואני תמיד יוצא אליך ברכבת העוזבת בשעה 6 ו־18 דקות; האם זה לא סימן טוב? – – כאשר שמעתי את זה, אני אומר לה: גברתי, זהו באמת סימן טוב, שכה אחיה. ומייד הוצאתי את לוח הזמנים של הרכבות ואני מחפש מאיזה תחנות יוצאת רכבת בשעה 6 ו־18 דקות, שיש לה קשר לרכבת המגיעה לקמניצה בשעה 10.35. וכאשר סידרתי את כל הנתונים האלה ובדקתי את זה, ראיתי שזאת כנראה הרכבת היוצאת מתחנת ביסטריצה־נובובס. מה אגיד לכם, בלש רכבות חייב להתמצא בזמני הרכבת.

"מובן מאליו, ביום החופשי הראשון שלי נסעתי לתחנת ביסטריצה־נובובס, ואני שואל, האם לא נוהג איזה אדון שמנמן עם פה מזהב לנסוע מכאן בתדירות בולטת. נוסע, אמר לי מנהל התחנה, וזה אדון לאצינה, סוכן נוסע, הגר פה למטה ברחוב; בדיוק אמש הוא הגיע מאיזה מקום. אז אני הולך אל מר לאצינה הזה; בפרוזדור הבית אני פוגש איזו גברת, כזאת קטנה שופעת תמימות, ואני אומר לה: האם גר פה מר לאצינה? זהו בעלי, היא אמרה, אבל הוא ישן עכשיו אחרי ארוחת הצהריים. לא חשוב, אומר אני, ואני נכנס פנימה. על הספה שוכב אדם בלי מקטורן ואומר: אה, הנה מר הולוב; אמא, תגישי לו כסא.

"באותו רגע נטש אותי כל הכעס; הלא זהו איש הפיס הותיק פליכטה, אתם יודעים, אלה שעוסקים בזיוף כרטיסי פיס; פליכטה זה ישב כבר לפחות עשר פעמים. ברוך הנמצא, וינצק, אני אומר, אז אתה כבר לא עובד בפיס?

"בטח שלא, אמר פליכטה והתיישב על הספה. אדון הולוב, זאת התרוצצות נוראה, תסכים אתי, ואני כבר לא הכי צעיר. בן חמשים ושתיים, ובגיל הזה הבנאדם רוצה להשתקע; ללכת מבית לבית, זה כבר לא בשביל אחד כמוני.

"ולכן עברת לענף ההתחזות כחתן, נכון, נוכל שכמוך, אני אומר לו.

"פליכטה רק נאנח. אדון הולוב, אמר, הבנאדם צריך משהו לעשות. אתה יודע, כאשר ישבתי בפעם האחרונה, התקלקלו לי השיניים; אני חושב שזה מהעדשים. אז הייתי צריך ללכת לתקן אותן, תסכים אתי; ולא היית מאמין, אדון הולוב, איזה קרדיט הבנאדם מקבל על שיני זהב. זה מעורר אמון, וגם הבנאדם מתחיל לעכל יותר טוב ולהשמין. מה ז’תאומרת, הבנאדם צריך לעבוד עם מה שיש לו.

"ואיפה הכסף? אני אומר לו. יש לי פה בפנקס אחד עשר מקרים שלך של התחזות והונאה, סך הכל נטו מאתיים וששה עשר אלף כתר. איפה הם? 

"אבל, אדון הולוב, פה הכל שייך לאשתי. עסק הוא עסק. לי אין כלום מלבד מה שיש לי על הגוף; זה ביחד שש מאות וחמישים כתר, שעון זהב ושיני הזהב. אמא, אני נוסע עם אדון הולוב לפראג. אדון הולוב, אני עוד משלם תשלומים על השינים האלה; זה בסך הכל שלוש מאות כתר, אז את אלה אני משאיר פה.

"ומאה וחמישים כתר צריך לקבל החייט שלך, הזכירה לו אמא.

"את צודקת, שח מר פליכטה. אדון הולוב, אני מקפיד בנושא ההגינות. אין לך טוב מזה שהכל מסודר אצלך, תסכים אתי. הסדר הזה נראה לבנאדם בפרצוף. אם אין לך חובות, אתה יכול להסתכל לכל אחד בעיניים. זה שייך לעסק, אדון הולוב. אמא, תנקי לי קצת את המעיל, שלא אבייש אותך בפראג. אז אנחנו יכולים לנסוע, אדון הולוב.

"פליכטה זה קיבל אז חמישה חודשים; רוב הנשים הצהירו בפני חבר המושבעים, שהן נתנו לו את הכסף מרצונן החופשי ושהן סולחות לו. רק זקנה בלה אחת לא הקלה עליו; זאת היתה אלמנה עשירה שהוא סחב ממנה בסך הכל חמשת אלפים.

"חצי שנה אחר־כך נודע לי ששוב היו איזה מקרי הונאת נשואין. זה בטח פליכטה, אמרתי בלבי, אבל מעבר לזה לא דאגתי. באותו זמן היה לי מה לעשות בפרדוביצה בתחנת הרכבת, כי פעל שם איזה מזוודאי, אתם מבינים, זה אחד שגונב מזוודות ברציפי הרכבת. וכיון שמשפחתי שהתה אז בקייטנה בכפר אחד, שעת נסיעה מפרדוביצה, לקחתי אתי למזוודה קצת נקניקיות ובכלל קצת בשר מעושן; כידוע אלה דברים יקרי ערך בכפר. ובשעה שאני נוסע, אני עובר, כמנהגי, לאורך כל הרכבת; ובאחד התאים יושב לו פליכטה עם גברת כזאת בגיל העמידה ומסביר לה משהו, כמה שהעולם הזה מושחת.

"וינצק, אני אומר, שוב אתה מבטיח למישהי נשואין?

"פליכטה הסמיק והתנצל מהר לפני הגברת הזאת, שיש לו עם האדון הזה איזה עניין עסקי לברר; כאשר יצא בעקבותי למסדרון, הוא אומר בנימת גערה: אדון הולוב, אתה לא צריך לעשות לי את זה לפני אנשים זרים; קריצת עין מספיקה ואני יוצא. בשביל מה אתה מחפש אותי?

"יש לנו פה שוב שני מקרים כאלה, פליכטה, אני אומר לו. אבל לי יש עכשיו עבודה אחרת, אז אני אמסור אותך לז’נדרמים בפרדוביצה.

"אבל, אדון הולוב, אל תעשה לי את זה; אני כבר רגיל אליך, אתה מכיר אותי גם, אני מעדיף ללכת אתך. מה תגיד, אדון הולוב, רק בגלל ההיכרות הישנה שלנו.

"לא הולך, אומר אני, אני קודם מוכרח לקפוץ למשפחה שלי, זה יקח שעה. מה אעשה אתך בינתיים?

"אני אתלווה אליך, אדון הולוב, הציע פליכטה. לפחות תעבור לך הדרך בנעימים.

"נו טוב, אז פליכטה הלך אתי; וכאשר יצאנו מהעיר הוא אומר: תן, אדון הולוב, אני יכול לשאת את המזוודה שלך. תראה, אדון הולוב, אני כבר בגיל מתקדם; וכאשר אתה פונה אלי לפני אנשים כמו שמדברים עם נער¹, אז זה עושה רושם מוזר.

"אז הצגתי אותו בפני אשתי וגיסתי בתור ידיד ותיק שלי, אדון פליכטה. תשמעו, גיסתי היא בחורה נאה והיא בת עשרים וחמש, אבל פליכטה זה דיבר בצורה כל כך יפה וסולידית ונתן לילדים סוכריות – בקיצור, כאשר גמרנו לשתות קפה, הציע מר פליכטה שהוא היה רוצה ללכת עם הגברת הצעירה ועם הילדים לטייל, ושלח אלי רק קריצת עין, לאמור אנחנו הגברים מבינים זה את זה, ולי יש בטח מה לשוחח עם אשתי. כזה אדם נאצל זה היה. וכאשר הם חזרו כעבור שעה, החזיקו הילדים בידיו של מר פליכטה, גיסתי נראתה כמו ורדינה פורחת ובשעת הפרידה היא לחצה את ידו לחיצה ממושכת מאד.

"תשמע, פליכטה, אני אומר לו אחר־כך, מה זה עלה על דעתך לבלבל למאניצ’קה שלנו את הראש?

"זה כבר הרגל שכזה, אמר פליכטה כמעט בעצבות. אדון הולוב, אני לא אשם בזה, זה בגלל השיניים. לי יש מכל זה רק אי נעימויות, תסכים אתי. אני לא משוחח עם הנשים אף פעם על אהבה, זה לא מתאים לגילי; ואתה רואה, דווקא זה מושך אותן. אני אומר לעצמי לפעמים, הן אפילו לא אוהבות אותי בגללי, אלא מתוך תאוות בצע, כי המראה שלי רומז על קיום בטוח.

"כאשר חזרנו לתחנת הרכבת בפרדוביצה, אני אומר לו, פליכטה, אני בכל זאת מוכרח למסור אותך לז’נדרמים, כי אני חייב לחקור פה איזו גניבה.

"אדון הולוב, התחנן פליכטה, תושיב אותי בינתיים פה במסעדה; אני אזמין תה ואקרא את העתונים – הנה קח את כל כספי, זה ארבעה עשר אלף ועוד משהו; ובלי כסף אני לא אברח, כי אפילו אין לי במה לשלם את החשבון.

"אז הושבתי אותו במסעדת התחנה והלכתי לעיסוקי. כעבור שעה הצצתי בחלון; הוא ישב במקומו, על אפו מצבטיים מוזהבים, וקרא עתון. כעבור עוד חצי שעה גמרתי את עיסוקי ואני הולך אליו. עכשיו הוא כבר ישב ליד השולחן השכן עם גברת בלונדינית שמנמונת, ובדיוק גער במלצר על שבקפה שלה היה קרום חלב. כאשר ראה אותי, ביקש את סליחת הגברת וניגש אלי. אדון הולוב, הוא אומר, אולי אתה יכול לעצור אותי רק בעוד שבוע? בדיוק עכשיו יש לי איזו עבודה.

"עשירה מאד? שאלתי.

"פליכטה עשה תנועת ביטול בידו. אדון הולוב, יש לה בית חרושת; והיא מאד זקוקה לבן־אדם שיעזור לה פה ושם בעצה. עכשיו בדיוק היא צריכה לשלם בעד איזה מכונות חדשות.

"אהה, אומר אני, אז בוא, אני אציג אותך. ואני הולך אל הגברת. שלום, לויזיצ’קה, אני אומר, עוד את צדה כאלה גברים בגיל העמידה?

"הבלונדינית הסמיקה עד עומק גבה ואמרה: אלוהים אדירים, אדון הולוב, אני לא ידעתי שהאדון הזה הוא חבר שלך!

"אז תתנדפי מהר, אני אומר לה. רב־פקד דונדר היה רוצה לדבר אתך; את יודעת, הוא קורא לזה הונאה.

"פליכטה היה נדהם. אדון הולוב, הוא אמר, בחיי לא הייתי מאמין שהגברת הזאת גם כן מתחזה!

"זה מה שהיא, אני אומר לו, ונוסף לזה היא פרוצה; תאר לעצמך, היא מפתה גברים בגיל העמידה לתת לה כסף תחת הבטחת נשואין.

"פליכטה ממש החוויר. פויה, הוא ירק, ואז צריך הבנאדם להאמין להן, לנשים! אדון הולוב, כלו כל הקצין!

"אז תחכה פה, אני מגיב, ואני הולך לקנות לך כרטיס לפראג; מחלקה שניה או שלישית?

"אדון הולוב, התגונן פליכטה, חבל על הכסף. בתור עציר יש לי זכות לנסיעה חינם, תסכים אתי. תסיע אותי על חשבון המדינה. אצל אדם כמוני כל גרוש חשוב.

"כל הדרך עד פראג קילל פליכטה את האשה הזאת; זה היה, אומר לכם, פרץ של התמרמרות מוסרית שכמוהו לא ראיתי מימי. כאשר ירדנו בפראג מהרכבת, אומר פליכטה: אדון הולוב, אני יודע, הפעם זה יהיה שבעה חודשים; והאוכל בכלא לא טוב בשבילי. תראה, אני הייתי רוצה עוד פעם לאכול כמו שצריך. הארבעה עשר אלף שלקחת ממני, זה הכל מה שהרווחתי במקרה האחרון – אז ארוחת ערב אחת לפחות מגיעה לי; ואני הייתי רוצה גם לגמול לך בעד הקפה.

"אז הלכנו יחד למסעדה אחת מהטובות יותר; פליכטה הזמין לעצמו צלי ושתה חמש כוסות בירה, ואני שילמתי מתוך הארנק שלו, לאחר שהוא בדק שלוש פעמים את החשבון, שהמוזג לא ירמה אותנו.

"ככה; ועכשיו לתחנה, אני אומר.

“רגע, אדון הולוב, אמר פליכטה. במקרה האחרון היו לי הוצאות גדולות. ארבע נסיעות הלוך וחזור, ארבעים ושמונה כתר כל אחת, ביחד שלוש מאות שמונים וארבעה כתר. – – תוך כדי כך הוא הרכיב את המצבטיים וחישב על פיסת נייר. – – אחר־כך אש”ל, נגיד שלושים כתר ליום אני צריך לחיות ברמה נאותה, אדון הולוב, זה שייך לעסק. זה ביחד מאה ועשרים כתר. אחר־כך נתתי לגברת הזאת זר פרחים בשלושים וחמשה כתר, אתה יודע מה זה נימוסים. טבעת הנשואין עלתה מאתיים ארבעים – –, היתה רק מוזהבת, אדון הולוב; אילו לא הייתי אדם ישר, הייתי אומר טבעת זהב ומחשב לך שש מאות, תסכים אתי. גם קניתי לה עוגה בשלושים כתר; ועוד חמשה מכתבים בכתר כל אחד, והמודעה בעתון שבאמצעותה הכרתי אותה עלתה שמונה עשר כתר. אז זה הכל יחד שמונה מאות שלושים ושניים כתר, אדון הולוב. אני מבקש ממך, את הכסף הזה אתה צריך לנכות לטובתי; אני בינתיים אשאיר את הכסף בידיך. אני אוהב סדר, אדון הולוב; לפחות את ההוצאות אני צריך לכסות. כך, ועכשיו אנחנו יכולים ללכת.

"וכאשר כבר היינו במסדרון של מטה המשטרה, נזכר פליכטה לפתע: אדון הולוב, הרי אני נתתי לגברת הזאת עוד בקבוק בושם; אז מגיע לי עוד עשרים כתר.

“אחר־כך קינח את אפו בקפידה, והלך בנחת להעצר.”

“זה, רבותי, קורה באמת,” אמר סרן הז’נדרמריה האוולקה, "כלומר העובדה, שלפעמים מופיעים אצל פושעים מצפון והגינות מיוחדים במינם. על זה הייתי יכול לספר לכם כמה מקרים, אבל המוזר מכולם היה המקרה של יוראי צ’ופ. זה קרה לי, כאשר שירתתי בז’נדרמריה הקרפטית, ביאסינה¹.

"באחד מלילות ינואר ישבנו אצל היהודי ושתינו כדת; היה שם הממונה על המחוז, איזה מפקח מטעם הרכבת, וכל מיני כבודת בכירים אחרת; וכמובן צוענים. תשמעו, הצוענים האלה – אני לא יודע מה מוצאם; אבל נדמה לי שהם בני חם. כאשר אלה מנגנים לך באוזן, כל הזמן קרוב יותר ולוחש יותר, כאשר הם – עכברושים עלובים שכמוהם – מכשפים לך את האוזניים, אז… אז… הם ממש מוציאים לך את הנשמה מהגוף; אני אומר לכם, המוזיקה שלהם, זאת מין חטאת נוראה מלאת מסתורין. וכאשר הם נצמדו אלי, אני בכיתי, שאגתי כמו אייל, פילחתי את השולחן בכידון, שברתי כוסות, שרתי והטחתי את ראשי בקיר, רציתי להרוג את מישהו או לאהוב את מישהו – רבותי, כך מתנהג אדם שהצוענים כישפו אותו. וכאשר היית בשיא, בא המוזג היהודי ואומר לי שבחוץ מחכה לי איזה רותני.

"שיחכה, או שיבוא מחר, צעקתי; אני מבכה פה את נעורי וקובר את חלומותי; אני אוהב גברת אחת, גברת יפה וחשובה – נגן לי, גנב צועני שכמוך, נגן לי את הכאב מהנשמה – בקיצור כך דיברתי שם; אתם מבינים, זה שייך למוזיקה הזאת, הכאב והשתיה הנוראה. כעבור כשעה חוזר המוזג ומספר שהרותני עוד עומד שם בכפור ומחכה; אלא שאני עדייו הייתי שרוי בביכוי נעורי ובהטבעת יגוני ביין טוקאי; ביטלתי את הפניה כלאחר יד, בתנועה של ג’ינגיסחאן, לאמור שלי לא איכפת כלום, רק נגנו, צוענים; ומה היה הלאה, אני כבר לא יודע כל כך. אבל כאשר יצאתי עם בוקר מאותו בית מרזח, היה שם כפור כזה, שהשלג נשבר לך תחת רגליך וצלצל כמו זכוכית; ופתח בית המרזח עמד הרותני בסודר לבן, מכנסיים רחבים לבנים ופרוות כבש לבנה. כאשר ראה אותי, קד קידה עד עומק חגורתו וחרחר משהו.

"מה אתה רוצה, באצ’י, אמרתי לו; אם תעכב אותי הרבה זמן, תקבל ממני על הפה.

"אדון מרומם, אומר הרותני, שולח אותי אל כבודו ראש הכפר וולובה־להוטה. הרגו את מארינה מתיי.

"התפכחתי קצת; וולובה־להוטה, זה היה יישוב זעיר או ליתר דיוק קבוצה של שלושה עשר בתים מבודדים, שלושים קילומטר בתוך השטח ההררי; בקיצור, עסק ביש בקור הזה. אלוהים אדירים, צעקתי, ומי הרג אותה?

"אני הרגתי, אדון מרומם, אמר הרותני בהכנעה. יוראי צ’ופ קוראים לי, בנו של דימיטרי צ’ופ.

"ואתה בא להסגיר את עצמך? הטחתי כנגדו.

"ראש הכפר ציווה, אמר יוראי צ’ופ בהכנעה. יוראי, הורה לי, תודיע לז’נדר, שהרגת את מארינה מתיי.

"ולמה הרגת אותה? אני צועק.

"אלוהים הורה לי, אמר יוראי, כאילו זה מובן מאליו. אלוהים הורה, הרוג את מארינה מתיי, אחותך מבטן, אשר דיבוק דבק בה.

''שהשד יקח אותך, אמרתי, אבל איך הגעת הנה מוולובה־להוטה?

"בעזרת האל. אומר יוראי צ’ופ באדיקות. אלוהים הגן עלי שלא אמות בתוך השלג. יהי שם אלוהים מבורך.

"תשמעו, אילו ידעתם מה זה סופת שלגים בקרפטים; אילו ידעתם מה זה שני מטר שלג; אילו ראיתם את האיש הקטן והכחוש, ברוא האלוהים, יוראי צ’ופ, מחכה שש שעות פתח בית המרזח בכפור הלילי על מנת להסגיר את עצמו בעבור שהרג את אֲמַת האלוהים שסרה מדרך הישר, מארינה מתיי. אני לא יודע מה הייתם עושים; אבל אני הצטלבתי, וגם יוראי צ’ופ הצטלב, ואחר־כך עצרתי אותו; אחר־כך רחצתי את פני בשלג, לקחתי את המגלשיים, ויחד עם אחד הז’נדרמים, בשם קראופה, טיפסנו במעלה ההר בואכה וולובה־להוטה. ואילו עצר אותי גנרל הז’נדרמריה בכבודו ובעצמו והיה אומר לי: האוולקה, מטומטם, אתה לא נוסע לשום מקום, כי המסע הזה בשלג הוא סכנת נפשות, הייתי מצדיע לו ואומר: מודיע בהכנעה, אדוני הגנרל, אלוהים ציווה. והייתי יוצא לדרך. וגם קראופה היה יוצא, כי הוא בא מרובע ז’יז’קוב; ואני עוד לא ראיתי בן ז’יזיקוב שלא ירצה להיות נוכח כשמדובר באיזו בראוורה או כסילות נוראה, סתם בשביל הכיף. ובכן יצאנו לדרך.

"אני לא אתאר לכם את קורות המסע הזה; רק אומר, שבסוף קראופה התייפח מפחד ומעייפות, ועשרים פעמים קבענו שחיינו עלי אדמות הגיעו לקצם, ואנחנו כבר נישאר במקום הזה; ושעברנו את שלושים הקילומטר באחת עשרה שעות, מלילה עד לילה; זה רק בשביל שתדעו מה זה היה. רבותי, לז’נדרם שכזה יש טבע של סוס; אבל כאשר הוא נופל לשלג ומתייפח שאיננו מסוגל להמשיך, אז זה מוכרח להיות משהו, שאי אפשר לתאר. אבל אני הלכתי כמו בחלום ורק אמרתי בלבי, את הדרך הזאת עשה יוראי צ’ופ, אדם זעיר ורזה כמקל, ועוד חיכה שש שעות בכפור, כי כך ציווה עליו ראש הכפר; יוראי צ’ופ, לבוש סחבות רטובות, יוראי צ’ופ בסופת שלגים, יוראי צ’ופ בעזרת אלוהים. תשמעו, לוא ראיתם אבן נופלת כלפי מעלה במקום כלפי מטה, הייתם אומרים נס; אבל איש לא יכנה נס את דרכו של יוראי ציופ בלכתו להסגיר את עצמו; ובכל זאת היתה זאת תופעה גדולה יותר וכוח נורא יותר מאשר אבן הנופלת כלפי מעלה. חכו, תנו לי לסיים; אני אומר, אם מישהו רוצה לראות נסים, עליו להסתכל על בני אדם ולא על אבנים.

"ובכן, כאשר הגענו לוולובה־להוטה, התנודדנו כמו צללים, יותר מתים מחיים. אנחנו דופקים בדלת ביתו של ראש הכפר, הכל ישן; אחר־כך יצא ראש הכפר, רובה בידו, כזה ענק מזוקן; כאשר ראה אותנו, התכופף להתיר לנו את המגלשיים, ולא הוציא הגה מפיו. כאשר אני נזכר בזה, זה נראה לי כאילו ראיתי איזה תמונות מוזרות מפושטות של מעין טקס; איך ראש הכפר הזה הוביל אותנו, בלי מלה, אל אחת הבקתאות; בחדר דלקו שני נרות, לפני דמות הצלוב כרעה אשה שחורה, על המטה היתה שרועה גופתה של מארינה מתיי בכותונת לבנה, צווארה שסוע עד למפרקת; היה זה פצע נורא ויחד עם זאת איכשהו נקי, כמו שקצב מבתר נתח בשר; והפנים היו כל כך בלתי אנושיים בלובנם, כפי שמלבינים רק פניהם של מי שדיממו עד מותם ועד טיפת הדם האחרונה.

“אחר־כך, שוב ללא מלה, הוביל אותנו ראש הכפר אל ביתו; אבל אז כבר חיכו לנו בחדרו אחד עשר ברנשים בפרוות כבש – אני לא יודע האם מוכר לכם הסרחון של הפרוות האלה: מעיק כלשהו וכאילו תנ”כי. ראש הכפר הושיב אותנו ליד שולחן, חרחר קמעה, קד קידה ואמר: בשם אלוהים, אנו מוסרים לך הודעה על מותה של אֲמַת האלוהים מארינה מתיי. יחוס אלוהים על נשמתה!

"אמן, אמרו אחד עשר האיכרים והצטלבו.

"וראש הכפר פתח: לפני יומיים, בלילה, הוא שומע שמישהו שורט, בהשקט־בהשקט, את לוח דלת ביתו מבחוץ. הוא חשב שזה שועל: לקח רובה והלך לפתוח. על הסף שוכבת אשה. הוא הרים אותה, ואז נפל ראשה אחורנית. היתה זאת מארינה מתיי, וגרונה היה שסוף. כיון שגרגרתה היתה חתוכה, היא היתה אילמת.

"ראש הכפר הכניס את מארינה מתיי לחדרו והשכיב אותה במיטה; אחר־כך הורה לרועה הכפר לתקוע בשופרו ולכנס את כל בני הכפר וולובה־להוטה אליו. כאשר התאספו, הוא פנה אל מארינה ואמר: מארינה מתיי, בטרם תמותי, תני עדות מי הרג אותך. מארינה מתיי, האם אני הוא שהרג?

"מארינה לא יכלה לנענע את ראשה; היא רק עצמה את עיניה.

"מארינה, האם זה היה האיש פה, שכנך וולאהו, בן ואסיל?

"מארינה עצמה את עיניה המאשימות.

"מארינה מתיי, האם זה היה האיש הנוכח כאן קוהוט, המכונה ואנקה? האם האיש הזה כאן, מרטין דודאש, שכנך? מארינה, האם זה כאן, באראן, המכונה שאנדור? מארינה, האם זה העומד כאן, אנדריי וורובץ? – מארינה מתיי, האם זה היה קלימקו כרות האוזן העומד לפנייך? מארינה, האם זה היה האיש הזה, שטפן בובוט? – – מארינה האם מי שהרג אותך היה טאטקה, איש ההרים, בנו של מיכאל טאטקה? מארינה – –

"אותו רגע נפתחה הדלת ונכנס יוראי צ’ופ, אחיה של מארינה מתיי. מארינה נרעדה ופערה את עיניה.

"מארינה, המשיך ראש הכפר, מי הרג אותך? האם זה האיש כאן, פודור, המכונה טרנטיק?

"אבל מארינה כבר לא השיבה. פיתחו בתפילה, אמר יוראי צ’ופ, וכל בני הכפר כרעו על ברכיהם. לבסוף קם ראש הכפר ואמר: הכניסו את הנשים!

"עוד לא, אמר דודאש הזקן. אֲמַת האלוהים, שהלכת לעולמך, מארינה מתיי, בשם האלוהים, תני סימן: האם הרג אותך דיורו הרועה?

"היה שקט.

"מארינה מתיי, נשמה הניצבת לפני כס האלוהים, האם הרג אותך טות איוון, בנו של איוון?

"איש לא נשם.

"מארינה מתיי, בשם אלוהים, אז הרג אותך אחיך מבטן, יוראי צ’ופ?

"הרגתי, אמר יוראי צ’ופ. אלוהים ציווה, הרוג את מארינה, שדבק בה דיבוק.

"עיצמו את עיניה, הורה ראש הכפר. יוראי, אתה הולך עכשיו ליאסינה ותתייצב לפני הז’נדרמים. הרגתי, תאמר, את מארינה מתיי. עד אז לא תשב ולא תאכל דבר. לך, יוראי! – – והוא פתח את הדלת והכניס את הנשים, על מנת שיקוננו על הנפטרת.

"תשמעו, אני לא יודע האם זה היה בגלל פרוות הכבשים או בגלל העייפות, או כיון שבמה שראיתי ושמעתי היה שרוי הוד ויופי מוזר; אבל אני נאלצתי לצאת החוצה, לתוך הכפור, כי ראשי סחרחר עלי; שכה אחיה, עלה משהו בתוכי, כאילו אני חייב לקום ולומר: אנשי אלוהים, אנשי אלוהים! אנחנו נשפוט את יוראי צ’ופ לפי חוקי העולם הזה; אבל בכם דר חוק האלוהים. – – הייתי קד לפניהם קידה עד עומק מותני; אלא שזה לא נאה לז’נדרם, ולכן יצאתי החוצה וקיללתי שם לעצמי עד אשר שוב מצאתי את נפש הז’נדרם שבי.

“אתם מבינים, השירות בז’נדרמריה הוא מקצוע קשוח. בבוקר חיטטתי בדירתו של יוראי צ’ופ ומצאתי שטרי דולר שמארינה המנוחה היתה מקבלת מבעלה מאמריקה. מובן מאליו, היה עלי לדווח על זה, ואנשי המשפט האלה עשו מזה רצח במהלך שוד. יוראי צ’ופ קיבל חבל; אבל איש לא ישכנע אותי שהוא עשה את הדרך הזאת בכוחות אנוש. אני יודע היטב מה זה כוחות אנוש. ואני חושב, שקצת אני יודע גם מה זה צדק אלוהי.”

“פשוט קשה להאמין,” אמר בתגובה מר טימיך, "במה יכול האדם לעמוד. זה היה – רגע – בזמן המלחמה¹, כששירתתי בחטיבה שלושים וחמש; היה לנו שם חייל אחד, מה היה שמו, משהו כמו דינדה או אוטאהאל או פטרקה, אבל אנחנו כינינו אותו פֶפֶק; ככה בחור טוב מאד, אבל כזה טמבל מסכן שאפשר היה רק לבכות עליו. נו, כל זמן שהריצו אותנו על מגרש המסדרים, הוא עשה מה שיכול היה, והוא סבל כמו כבשה תמה; אבל כשהביאו אותנו לחזית, זה היה אז ליד קראקוב, בחרו בשבילנו איזו עמדה לא נוחה שהארטילריה הרוסית היתה מטווחת עליה. פפק כלום, רק מצמץ בעיניים; אבל כאשר הגיע לסוס שבטנו נקרעה, והסוס הזה עוד חרחר וניסה לקום, אז החוויר פפק, זרק את כובעו לקרקע, פגע בכבוד המלכות, הניח את הרובה ואת התרמיל על הארץ והתחיל במסע אחורה.

"איך הוא הגיע הביתה, מהלך חמש מאות או כמה קילומטר, את זה אני לא יכול לתאר לעצמי, בחיי; אבל לילה אחד הוא דופק בדלת ביתו ואומר לאשתו, אמא, זה אני, אני כבר לא חוזר לשם; אבל אם ימצאו אותי פה, אז זה סופי; כי אני עכשיו דזנטר. לאחר שעת קלה של בכי בצוותא, אומרת האשה, פפק, אני לא נותנת אותך, אני אסתיר אותך בערימת הזבל, שם לא יחפשו אותך. אז היא חפרה בור בתוך ערימת הזבל, כסתה אותו בקרשים, ובבור הסופג הזה ישב פפק חמישה חודשים; רבותי, בזה לא היה עומד אפילו קדוש מעונה למען אמונתו. בסוף הלשינה עליהם השכנה שלהם בגלל איזו תרנגולת, והגיעו ז’נדרמים להוציא את פפק מהזבל; תשמעו, הם נאלצו לקנות למבצע הזה עוד עשרה מטר חבל, כדי שלא יצטרכו להריח אותו כאשר הובילו אותו כפות אל העיר.

''כאשר הריח קצת נמוג, העמידו אותו בפני בית דין צבאי. השופט החוקר היה אז אחד דילינגר; יש אנשים הטוענים שהוא היה כלב, ואחרים אומרים שהיה בחור כארז; אבל איך זה ידע לקלל – תשמעו, את זה צריך להשאיר לו: בממלכה האוסטרית ידעו לקלל! בזה ניכרת המסורת העתיקה. כיום לא יודעים לתת לבנאדם מנה הגונה; רק להעליב, את זה יודעים. ובכן השופט־החוקר דילינגר הורה להעמיד את פפק בחצר ושפט אותו דרך החלון; יותר קרוב אליו לא הרשה שיביאו אותו. אתם מבינים. מצבו של פפק היה גרוע; עריקה בשעת מלחמה – על זה יש עונש מוות ביריה, ואפילו אלוהים לא יעזור לך; והדילינגר הזה לא היה עושה עניין גדול עם אף אחד – – הוא בכל זאת היה כלב. אבל כאשר כבר התקרבו העניינים למתן פסק הדין, צועק דילינגר זה מהחלון:

"ותגיד, פפק, כאשר היית מוחבא שם, יצאת בלילה לישון אצל אשתך?

"פפק שרך את רגליו במבוכה רבה ואחר־כך ענה, סמוק כולו: מודיע בהכנעה, אדוני השופט, לפעמים כן; אחרת הלא אי אפשר.

"אז סגר השופט־החוקר את החלון ואמר: אל אלוהים! אחר־כך סובב את ראשו ורץ מפה לשם לאורך החדר, וכאשר נרגע, הוא אומר: שיוציאו אותי לגמלאות, אבל אני את הבחור הזה לא אשלח למוות; כבר למען האשה לא; פויה, גועל נפש, זאת איזו אהבה של אשת איש! ואיכשהו הצליח לנמק גזר דין של שלוש שנות מאסר במצודת עונשין.

“במצודה הזאת הטילו על פפק האסיר את הטיפול בגינת המפקד; זה היה אחד אלוף־משנה באבקה. ובאבקה זה היה אומר אחר־כך, שבחייו לא ראה ירקות כל כך יפים וגדולים כמו אלה שגידל לו פפק. השטן לבדו יודע, אמר אותו מפקד, ממה זה כל כך צומח לו.”

★

“בימי המלחמה,” אמר מר קראל, "קרו מקרים מיוחדים שונים ומשונים; ואילו נערך אוסף סיפורי המעשים שעשו בני אדם בכדי שלא יצטרכו להלחם למען אוסטריה, היו מתמלאים מזה יותר דפים מאשר דפי ה־Acta Sanctorum של האבות הבולנריסטים². יש לי אחיין, שמו לויזיק, מה שיש לו מאפיה שם למטה ברובע ראדליצה; כאשר גייסו אותו בפרוץ המלחמה, הוא אמר לי, דוד, אני מבטיח לך. הם לא יצליחו להביא אותי לחזית; מוטב אכרות לי בעצמי רגל, מאשר ללכת לעזור להם, לנבלות הגרמניות.

“לויזיק זה היה בחור זריז; כל זמן שאימנו את הטירונים בתרגילי סדר חמושים, הוא הפגין התלהבות עד שהמפקדים ראו בו גיבור לעתיד או אפילו מועמד לרב”ט; אבל כאשר התחיל להריח שבעוד כמה ימים יעבירו אותם לחזית, הוא עשה לעצמו חום גבוה, לפת את הצד הימני של הבטן וגנח להחריד. אז העבירו אותו לבית חולים, ושם שלפו ממנו את המעי העיוור; ולויזיק ידע לארגן את זה כך שהפצע הגליד לו לאט. אבל כעבור כששה שבועות זה נסגר לו איכשהו, מה שלא יעשה, וסוף המלחמה עוד ממנו והלאה. אז אני ביקרתי אצלו בבית החולים. דוד, אומר לויזיק, עכשיו גם הרס"ר כבר לא יעזור לי; אני חושב שבכל רגע ישלחו אותי מכאן.

"באותם הימים היה אצלנו, בתור רופא צבאי ראשי, אותו אוברהובר הידוע לשמצה. מאוחר יותר הוכח שהוא היה בעצם משוגע לעילא, אבל תבינו, צבא זה צבא. ואם תענוד אפילו לחזירת בר צווארון של זהב, היא תהיה קומנדיר. כמובן, לפני האוברהובר הזה רעדו הכל; הוא היה מתרוצץ בין בתי החולים הצבאיים וצועק על כולם ‘קדימה לחזית’, בין שהיתה לך שחפת פתוחה או כדור תקוע בעמוד השדרה; ולא הניח לאיש להתנגד. אפילו לא הסתכל מה רשום לחולה הזה בגליון המחלה שעל המיטה. רק זרק מבט מרחוק ומייד פתח בשאגה: Frontdiensttauglich Sofort einruecken! ³ ואחר־כך כבר כל הקדושים לא יכלו לעזור.

ובכן אוברהובר זה בא לביקורת באותו בית החולים שבו המתין לויזיק לגורלו. ברגע שנשמעה ההמולה למטה בשער, חייבים היו כל החולים, להוציא הבר־מיננים, לעמוד בעמידת דום ליד מיטותיהם, בכדי לקבל את הבעל־בעמיו בכבוד הראוי. ההמתנה נמשכה קצת זמן, ולויזיק כופף רגל אחת, לשם נוחיות, השעין את הברך על מיטתו ועמד על הרגל השניה. אותו רגע פרץ אוברהובר פנימה, פניו סגולים מכעס, וצעק כבר בעוברו בדלת: קדימה לחזית! הברנש הזה – לגייס!!Tauglich– – אחר־כך הסתכל לעבר לויזיק, שעמד על רגל אחת, והעלה סומק עוד יותר חזק: !Einbeinig – שאג; sofort לשלוח הביתה! Himmel. למה אתם מחזיקים פה את הברנש הקיטע הזה? האם זאת אורווה בשביל נכים? החוצה! נוכלים שכמוכם, בשביל זה אשלח את כולכם לחזית! – – הנגדים שפניהם האפירו מרוב אימה, גמגמו שהעניין יסודר מייד; אבל אז כבר צעק אוברהובר ליד מיטה אחרת שצריך לשלוח sofort לחזית חייל מסכן שנותח יום קודם.

ובכן, תוך שעה שוחרר לויזיק מבית החולים בתוקף חתימתו של אוברהובר ונשלח הביתה בתור נכה קיטע. הוא היה בחור פיקח למדי, לויזיק; מייד הגיש בקשה למחיקת שמו, בתור נכה לצמיתות, מרשימת הגברים הכשירים חייבי שירות צבאי, ולהקצאת קיצבת נכים; כי בתור אופה הוא צריך שתי רגליים, אפילו יהיו עיקלות – כפי שמרננים אחרי האופים – כיון שברגל אחת, מאושרת על ידי השלטונות המוסמכים. הוא איננו יכול לעבוד במקצועו. אחרי השהייה רשמית הולמת קיבל תשובה לאמור שהוכרה נכותו בשיעור ארבעים וחמשה אחוז, אשר בעטיה מגיעה לו קיצבת נכים בשיעור כך וכך כתר לחודש. טוב, ובכך בעצם רק מתחיל הסיפור על הרגל האבודה.

"מאותה שעה גבה לויזיק את קיצבת הנכה, עזר לאביו במאפיה ואפילו התחתן; רק מפעם בפעם שם לב שהרגל שאוברהובר שלל אותה ממנו, כאילו צולעת או מתנוונת; אבל מצד שני הוא שמח שהוא לפחות נראה כמי שיש לו רגל תותבת. אחר־כך נגמרה המלחמה והוקמה הריפובליקה; אבל לויזיק, מתוך מין חוש סדר ודבקות המשיך לגבות את הקיצבה.

"פעם הוא בא אלי, ואפשר היה להבחין שמשהו מדאיג אותו. דוד, הוא פלט כעבור שעה קלה, נדמה לי שהרגל הזאת איכשהו מתקצרת או מתייבשת. ומייד הרים את המכנס והראה לי את הרגל; הייתה דקה כמו מקל. אני פוחד, דוד, אומר לויזיק, שבכל זאת אאבד את הרגל אחרי ככלות הכל.

"אז לך אתה לרופא, מטומטם שכמוך, אני מייעץ לו.

"דוד, נאנח לויזיק, אני חושב שזאת לא מחלה; אולי זה בא מזה שהרגל הזאת לא צריכה להיות אצלי. הלא יש לי אישור בכתב, שחור על גבי לבן, שאין לי רגל מהברך ומטה – אתה לא חושב שבגלל זה היא כל כך מתייבשת?

"אחרי כמה זמן הוא הופיע שוב – היה כבר צריך להעזר במקל. דוד, אמר מתוך מצוקה עמוקה, אני נכה; אני כבר לא יכול לעמוד על הרגל הזאת. הדוקטור אומר שזאת אטרופיה של השרירים ושזה כנראה מהעצבים. הוא רוצה לשלוח אותי למרחצאות, אבל איכשהו נדמה לי שהוא בעצמו לא מאמין בזה. דוד, תיגע ברגל, היא קרה כאילו היתה מתה. הדוקטור טוען שזה ליקוי במחזור הדם – אתה לא חושב שהרגל הזאת תירקב לי?

"אז תשמע, לויזיק, אמרתי לו, אני אתן לך עצה אחת: תרשום את הרגל כדין אצל השלטונות ותגיש בקשה שימחקו את הרישום שאתה קיטע רגל. אני חושב שאחרי זה הרגל תבריא.

"אבל, דוד, התפלמס אתי לויזיק, הם עוד יגידו שלקחתי את הקיצבה שלא כדין, ושרמיתי את המדינה בסכום כסף עצום. הלא הם עוד ידרשו שאחזיר להם את הכסף!

"אז תשאיר את הכסף אצלך, קמצן אחד של אופה, אני אומר לו, אבל את הרגל תאבד; ואז אל תבוא אלי לבכות.

"כעבור שבוע הוא חזר אלי. דוד, בירבר מייד בכניסה, השלטונות לא רוצים להכיר לי ברגל הזאת; הם אומרים שהיא ממילא מיובשת ולא שווה כלום – אז מה אעשה אתם?

“אתם לא הייתם מאמינים, בחיים לא, כמה ריצות זה הצריך עד שהכירו ללויזיק שיש לו שתי רגליים; אבל כמובן, אחר־כך היו לו צרות שהוא גבה את הקיצבה במירמה, ואפילו חשבו להעמיד אותו לדין על השתמטות משירות צבאי; לויזיק המסכן התרוצץ ממשרד למשרד, אבל הרגל התחילה להתחזק. אולי היא התחזקה בגלל שהיה צריך לרוץ כל כך הרבה; אבל אני חושב יותר שזה היה בגלל שהכירו לו ברגל באופן רשמי; מסמך רשמי שכזה בכל זאת יש לו משקל כביר. או שאולי, אני גם חושב, הרגל התייבשה לו, כי הוא החזיק בה שלא כדין; משהו לא היה בסדר אתה, וזה מתנקם בבנאדם. אני אומר לכם, מצפון נקי זאת ההיגיינה הכי טובה; ואילו חיו בני האדם ביושר גמור, אולי אפילו לא היו צריכים למות.”

“מצפון,” אמר מר לאצינה, "זה כבר לא הכינוי המקובל כיום; עכשיו קוראים לזה דימויים מודחקים, אבל זה בסך הכל היינו הך. אני לא יודע האם מישהו מכם מכיר את המקרה של התעשיין גירקה. הוא היה אדם מאד עשיר ומאד מצוחצח, גדול וחזק כמו עמוד; היו שאמרו שהוא אלמן, אבל מלבד זאת איש לא ידע עליו כלום, טבע סגור כזה היה לו. ובכן, כאשר הוא כבר עבר מזמן את גיל הארבעים, הוא התאהב בבובה כזאת יפהפיה ועדינה, בת שבע עשרה היתה והיופי שלה היה עוצר נשימה; יופי אמיתי מסוגל ללפות את הלב בצער כזה, או ברוך, או מי יודע מה. ואת הנערה הזאת לקח גירקה לאשה, כי הוא היה גירקה הגדול והעשיר.

"לירח הדבש הם נסעו לאיטליה, ושם קרה כדבר הזה: בוונציה הם עלו לראש הקמפנילה המפורסם; וכאשר גירקה זה הסתכל למטה – אומרים שזה מראה נהדר – הוא החוויר, הסתובב לעבר אשתו הצעירה, ונפל כמו קמה קצורה. מאז הוא איכשהו עוד יותר הסתגר; הוא השתדל נורא שזה ייראה כאילו אין לו כלום, אבל עיניו היו חסרות שקט ומיואשות בהבעתן. כמובן, אשתו הצעירה נבהלה נורא ולקחה אותו מייד הביתה; היה להם בית יפה מאד הפונה אל גני העיר, ושם התפרץ שגיונו של גירקה: כל הזמן הוא עבר מחלון אחד למשהו להיוכח, האם הוא סגור היטב; ורק התיישב, שוב קפץ על רגליו והלך אל איזה חלון לסגור אותו. גם בלילה היה קם ממשכבו ומהלך אימים על הבית – לכל השאלות ענה רק בנהימה שהוא סובל מסחרחורת נוראה ושהוא רוצה לסגור את החלונות, שלא יפול מאחד מהם. ובכן, הגברת הזמינה סורגים לכל החלונות, בכדי לשחרר אותו מהמועקה המתמדת. כמה ימים זה עזר, גירקה נרגע במקצת, אבל אחר־כך התחיל שוב להתרוצץ מחלון לחלון וטלטל את הסורגים בכדי להיוכח שהם מעוגנים היטב. אחר־כך התקינו מסגרות חלון מפלדה וחיו מאחוריהן כמו בתיבה מסוגרת. גירקה נרגע מזה איכשהו; אבל אז התברר שהוא נתקף סחרחורות בעוברו בחדר המדרגות; היו צריכים להוביל אותו לאורך גרם המדרגות ולתמוך בו כמו בנכה, והוא רעד כמו עלה נידף, שטוף זעה; ואפילו קרה שהוא נאלץ להתיישב באמצע המדרגות, ואז הוא התייפח כמשהק – כל כך נורא הוא פחד.

"מובן מאליו, התחילו לקרוא לרופאים שונים ומשונים, וכמקובל, אחד מאשפי הרפואה אמר שהסחרחורת היא תוצאה של מאמץ יתר, שני, שזאת איזו מחלה של מבוך האוזן, שלישי, שזה מעצירות, ורביעי שיש ליקוי באספקת הדם למוח; תשמעו, אני שמתי לב, שברגע שמישהו נעשה מומחה מובהק, נוצרת בו, על ידי תהליך פנימי כלשהו, קודם כל נקודת ראות. מומחה כזה אחר־כך נוהג לומר: אדוני הקולגה, מנקודת ראותי זה כמובן כך וכך. והשני יתפלמס אתו ויאמר: כן, אדוני הקולגה, אבל מנקודת הראות שלי העניין הוא הפוך לגמרי. אני חושב שהיה ראוי להפקיד את נקודות הראות במלתחה כמו כובעים ומטריות; ברגע שאתה מכניס לאיזה מקום אדם עם נקודת ראות, חזקה עליו שהוא יגרום נזק כלשהו או לפחות יסתבך במריבה עם הסובבים אותו. אבל בכדי להשאר אצל גירקה, ובכן, כל חודש ריפא וייסר אותו מומחה מובהק אחר, בשיטה שונה לחלוטין מזולתו; גירקה היה ברנש כמו הר ועמד בזה; אבל בינתיים לא היה כבר מסוגל לקום מכורסתו, כי היה נתקף בסחרחורת מייד כשהביט ברצפה, וכך הוא רק ישב בכורסה ובהה לתוך החשכה, אילם ורתוק למקומו, ומפעם לפעם היה כולו נרעד: זה היה כאשר בכה.

''אותה עת התחיל איזה דוקטור חדש, ניירולוג, דוצנט שפיץ היה שמו, לחולל נסים; דוקטור שפיץ זה התמחה בכך שריפא את אלה המחשבות המודחקות. כלומר, טענתו היתה שלכל אחר יש בתת־הכרתו כל מיני דימויים או זכרונות או רצונות נוראים, שהוא מדחיק אותם, כי הוא מפחד מהם; והדימויים המודחקים האלה עושים בו שמות ואי סדר והפרעות שכאלה במערכת העצבים. וכאשר איזה דוקטור זריז שם איכשהו את ידו על הדימוי המודחק, שולף אותו ומוציא אותו לאור העולם, תבוא לחולה הקלה והכל יחזור על מקומו בשלום. מנתח פסיכואנליטי כזה מוכרח לרכוש את אמונו המלא והמוחלט של אותו חולה, והוא שולף מתוכו את חוכמותיו על כל מיני דברים: מה הוא חלם בלילה, מה הוא זוכר מילדותו ודברים כאלה. ובסוף הוא אומר לו: כך, חביבי, אתה לפני שנים רבות התנסית בדבר זה וזה (בדרך כלל משהו מביש נורא) והוא שלחץ לך על התת־הכרה – – זה מה שאנחנו מכנים טראומה פסיכית; עכשיו זה בחוץ, הוקוס־פוקוס, אנדנרינו, ואתה בריא. ובכן כישופים שכאלה.

"מה אגיד לכם, דוקטור שפיץ זה עשה מעשי נסים ממש. אתם לא הייתם מאמינים, כמה אנשים עשירים יש להם דימויים מודחקים; אנשים עניים בדרך כלל לא סובלים מזה כל כך. בקיצור – חוג הלקוחות של שפיץ זה היה מרהיב. ובכן, לאחר שכבר הספיקו להתחלף אצל גירקה כל מיני בני סמכא מכל מיני תחומי הרפואה, הזמינו אליו את דוצנט שפיץ; ודוקטור שפיץ זה הכריז מייד, שהסחרחורות האלה מקורן במערכת העצבים, והוא, הוגו שפיץ, ערב לכך שהוא ישחרר מהן את החולה. נו טוב. אלא שגירקה, כזכור, לא הרבה בדיבורים; וישאל דוצנט שפיץ מה שישאל, הוא בקושי ענה בחצי פה, ואחר־כך השתתק לגמרי, ובסוף זרק את שפיץ החוצה. דוקטור שפיץ היה נואש; תחשבו, חולה חשוב שכזה, זאת שאלת יוקרה. מלבד זאת היה זה מקרה יפה וקשה כל כך של הפרעות במערכת העצבים. וחוץ מזה גברת אירמה היתה אשה מאד יפה ומאד אומללה. וכך דוצנט שפיץ ממש נעץ את שיניו במקרה הזה. אני מוכרח למצוא את הדימוי המודחק של גירקה, נהם, או שאנטוש את העיסוק ברפואה ואלך למכור משי אצל Loebl.

"אז הוא תקף את הבעיה בשיטה פסיכואנליטית חדשה. תחילה הוא וודא כמה דודות, רודניות, גיסות וקרובות קשישות אחרות מכל הדורות ודרגות הקרבה יש לגירקה בעולם כולו; אחר־כך השתדל לרכוש את אמונן – דוקטור כזה מוכרח, ראש לכל, לדעת להקשיב לבריות. הקרובות האלה היו נלהבות, כמה נחמד דוקטור שפיץ וכמה שקול; אלא שדוקטור שפיץ החל בסופו של דבר להראות רציני מאד, ופנה למשרד מסויים הראוי לאמון, וזה שלח שני אנשים מהימנים לתור איפה־שהוא בדרכים. כאשר השניים חזרו, שילם להם דוקטור שפיץ את שכר טרחתם והלך ישר אל מר גירקה. גירקה ישב באפלולית בכורסתו, כמעט כבר מנוע מלהזיז את גופו.

"אדוני, אמר לו דוקטור שפיץ, אני לא אטריח אותך; אינך חייב לתת לי תשובה אפילו במלה אחת. לא אשאל אותך על כלום. אני רק רוצה לחשוף את הסיבה הגורמת לך את הסחרחורות האלה. אתה הדחקת אותה לתוך תת־ההכרה; אבל הדימוי המורחק כל כך חזק, שהוא גורם להפרעות חמורות – –

"אני לא קראתי לך, דוקטור, שיסע אותו גירקה בקול צרוד ושלח את ידו אל הפעמון.

"אני יודע, אמר דוקטור שפיץ, אבל תואיל לחכות עוד רגע. כאשר נתקפת לראשונה בסחרחורת במרומי הקמפנילה בוונציה, תיזכר, אדוני, רק תיזכר מה הרגשת באותו רגע.

"גירקה ישב כמאובן, ואצבעו על הפעמון.

"אתה הרגשת, המשיך דוקטור שפיץ, הרגשת רצון עז, מטורף, להשליך את אשתך הצעירה והיפה ממרומי מגדל הפעמון אל התהום. אבל כיון שאהבת אותה ללא גבול וללא סייג, נוצר בך קונפליקט שהתפרק על ידי התמוטטות פסיכית; אתה התמוטטת בהתקף סחרחורת – –

השתררה דממה, רק האצבע של הפעמון הרפתה ממנו.

"מאותו רגע, המשיך דוקטור שפיץ בדבריו, נתקבעה בך הסחרחורת, האימה מהתהום; מאותו רגע התחלת לסגור את החלונות ולא יכולת להביט לעומק, כי כל הזמן שהה בנפשך הדימוי המבעית, שפעם תפיל את גברת אירמה למטה – –

"גירקה בכורסתו פלט גניחה בלתי אנושית.

"כן, המשיך דוקטור שפיץ, ואולם, אדוני, עכשיו מתייצבת השאלה מאין נבע הדימוי הכפייתי הזה. אדון גירקה, אתה היית נשוי לפני שמונה עשרה שנים. אדון גירקה, אשתך הראשונה נספתה בטיול באלפים. היא נפלה לתהום בשעת טיפוסה על המצוק הידוע כ־Hohe Wand ואתה ירשת את רכושה.

"נשמעה רק נשימתו המהירה והמחרחרת של גירקה.

"גירקה, קרא דוקטור שפיץ, אתה רצחת את אשתך הראשונה. אתה השלכת אותה לתהום; ולכן, אתה שומע, לכן נדמה לך, שאתה חייב להרוג כך גם את השניה: את האשה אשר אהבת; לכן אתה ירא את התהום; לכן אתה סובל מסחרחורת – –

"דוקטור, יילל האיש בכורסה, דוקטור, מה עלי לעשות? מה אני יכול לעשות נגד זה?

"דוצנט שפיץ נעצב מאד. אדוני, הוא אמר, אילו הייתי אדם מאמין, הייתי מייעץ לך: קח על עצמך עונש, על מנת שאלוהים ימחל לך. אבל אנחנו הדוקטורים בדרך כלל לא מאמינים באלוהים. מה שעליך לעשות, את זה תסדר בינך לבין עצמך, אבל מהבחינה הרפואית אתה כנראה ניצלת. קום, אדון גירקה!

"גירקה קם, חיוור כמו סיד.

"ובכן, אומר דוקטור שפיץ, האם ראשך סחרחר עליך?

"גירקה נענע ראשו לשלילה.

"אתה רואה, נאנח דוצנט שפיץ. עכשיו יעברו גם הסימנים האחרים. הסחרחורת נבעה רק מהדימוי המודחק; עכשיו, לאחר שחשפנו אותו, הכל יבוא על מקומו בשלום. אתה יכול להסתכל מהחלון? מצויין! כאילו הכל נפל ממך, נכון? אין זכר לסחרחורת, אמת? אדון גירקה, אתה המקרה היפה ביותר שהיה לי מימי! – דוקטור שפיץ ספק את ידיו בהנאה ובהתלהבות: בריא לחלוטין! מותר לי לבקש מגברת אירמה שתצטרף? לא? אה, כן, אתה רוצה להפתיע אותה בעצמך – – אלוהים, כמה היא תשמח כשתראה אותך מהלך! אתה רואה, אדוני, איזה נסים ונפלאות מחולל המדע! – – מרוב שמחה על הצלחתו היה יכול לפטפט עוד שעתיים, אבל הוא ראה שגירקה זקוק למנוחה; לפיכך הוא רשם לו איזה ברום ובירך אותו לשלום.

"אני אלווה אותך, דוקטור, אמר גירקה בנימוס והוביל את הרופא עד גרם המדרגות. זה מוזר, אין זכר לסחרחורת, שום זכר – –

"הידד, קרא דוצנט שפיץ הנלהב; אז אתה מרגיש בריא, נכון?

"בריא לחלוטין, אמר גירקה בלחש והסתכל על הדוקטור במורד המדרגות. ולאחר שדלת הכניסה נפלה על מנעולה, נשמעה עוד חבטה כבדה. כעבור כמה דקות מצאו את גופתו של גירקה מתחת למדרגות. הוא היה הרוג, גופו שבור כמה פעמים מהחבטות שספג במהלך נפילתו מהמעקה.

“כאשר הודיעו על כך לדוקטור שפיץ, הוא שרק שריקה מוזרה והסתכל במבט בוהה לפניו. אחר לקח את הפנקס שבו היה רושם את חוליו, וליד שמו של גירקה רשם את התאריך ועוד מלה אחת: suicidium. שתדע, אדון טאוסיג, פירושה הוא איבוד לדעת.”

“דימויים מודחקים,” אמר האב Voves, הכומר של כנסיית מתי הקדוש, "שימעו, ריפויים של דימויים מודחקים, זאת אחת ההתנסויות האנושיות העתיקות ביותר; אלא שהכנסיה הקדושה שלנו קוראת לתרופה הזאת sacramentum sanctae confessionis¹. אם משהו לוחץ לך בנשמה, אם אתה מתבייש במשהו, לך, פרחח שכמוך, להתוודות בקודש ושם תשפוך את כל הלכלוך שאתה נושא בקרבך! אלא שאנחנו לא קוראים לזה ריפוי של הפרעות במערכת העצבים; אנחנו קוראים לזה חרטה, תשובה ומחילת החטאים.

"כבר עברו, חכו רגע, נו, כמה וכמה שנים; היה יום קיץ חם במיוחד, ואני נכנסתי לתוך הכנסיונת הקדושה שלנו – תבינו, אני חושב שהאוונגלים האלה יכלו לקום רק בארצות הצפון, שבהן אפילו בקיץ אין האדם מרגיש חום מעיק. בכנסיה קתולית שכזאת משלנו מתרחש משהו לאורך כל היום, מיסות, תפילות בוקר ותפילות ערבית, או לפחות יש בה פסלים ותמונות; אתה יכול בכל רגע לקפוץ ולהיכנס, לצנן את הגוף מחום היום ולהגות – כל אלה יפים רק כאשר בחוץ חם כמו בתנור. לכן מצויים העקשנים ההם בארצות הקרות שמזגן עויין – ואנחנו הקתולים בארצות החמות יותר; זה נגרם כנראה על ידי הצל והצינה של בית האלוהים. ובכן, אותו יום היה חם וצורב; כאשר נכנסתי לתוך הכנסיה, חשתי את הנשימה הקרירה והמפייסת; וניגש אלי השרת ואומר שכבר שעה מחכה איזה אדם לאפשרות להתוודות.

“טוב; זה קורה לעתים קרובות למדי; לבשתי איפוא בחדר הכומר את הגלימה והלכתי לשבת בתא המוודה. השרת הביא את המתוודה – היה זה אדם לא צעיר, לבוש בצורה מהוגנת, נראה היה כמו סוכן נוסע או מתווך נדל”ן, חיוור ובעל פנים נפוחים קמעה; הוא כרע ברך בתא המתוודה ושתק.

"ובכן, אדוני, נסיתי לעזור לו, אמור אחרי: אני החוטא העלוב, מתוודה ומודה לפני בורא עולם כל יכול – –

"לא, הוא פלט בקושי, אני נוהג לומר זאת אחרת. אנא הנח לי. אני מוכרח אחרת. – – לפתע התחיל סנטרו רועד וגל של זעה שטף את מצחו; ולי היתה אותו רגע הרגשה שלפני משהו מכוער, מוזר ונורא – זעזוע דומה חוויתי לפני כן רק פעם אחת, כאשר הייתי נוכח בהוצאת בר־מינן מקברו, שהיה כבר… במצב של התפרקות; אני לא אתאר לכם, רבותי, איך זה נראה.

"אלוהים שבשמיים, מה יש לך? צעקתי אליו בבהלה.

"מייד – – מייד, גמגם האיש, נשם נשימה עמוקה, קינח את אפו בקולי קולות ואמר: זה כבר עבר. אז אתחיל, כבוד קדושתו. עברו כבר שתים עשרה שנים – –

"אני לא אגיד לכם מה שמעתי מפיו. ראשית, כמובן, בשל סודיות הווידוי; ושנית, היה זה מעשה כל כך איום, כל כך מגעיל וחייתי, ש־… בקיצור, את זה אי אפשר בכלל לספר; והאדם הזה שופך את זה החוצה בפרטי פרטים מבעיתים כל כך – ולא שומט דבר וחצי דבר! אני חשבתי שאברח מהתא, שאאטום את אוזני או אינני יודע מה; תחבתי את קצה הגלימה לתוך פי, שלא אזעק מרוב אימה.

"אז כבר הוצאתי את זה החוצה, אמר האיש בשביעות רצון וקינח את אפו מתוך הקלה. אני מודה לך, אב קדוש.

"חכה, צעקתי, ומה בדבר החרטה?

"מה פתאום, אמר האיש ומצמץ אלי בעיניו דרך האשנב כמעט מעשה שותפים לסוד. אדוני הכומר, הלא אני לא מאמין בכלום; אני רק באתי להקל על עצמי. אתה מבין, כאשר אני לא מדבר על… על העניין ההוא כמה זמן… אז אני רואה את הכל לפני, לנגד עיני… הכל… ואני לא יכול לישון, לא יכול לעצום עין – – וכאשר זה תוקף אותי, זה מוכרח לצאת, אני חייב לספר את זה למישהו; ואתה, אתה לזה נועדת, זאת המלאכה שלך, ואסור לך למסור את זה לאיש, כי זאת סודיות הווידוי. אבל מחילה – בזה אני לא מאמין; זה עניין קשה כשאין בבנאדם האמונה שבלב. אני מודה לך מקרב לבי, אב קדוש. לכבוד היה לי. – – ובטרם הספקתי להתעשת, הוא שט בצעדים גמישים אל מחוץ לכנסיה.

"כעבור כשנה הוא שב והופיע; הוא תפס אותי בחזית הכנסיה, חיוור וצנוע להפליא. אב קדוש, האוכל להתוודות לפניך?

"בן־אדם, אמרתי לו, בלי חרטה זה לא ילך, אתה לא רוצה להביע חרטה, לא עשינו עסק.

"אל אלוהים, נאנח האיש, מדוכדך כולו, את זה אומר לי עכשיו כל כומר! אף אחד כבר לא מוכן לוודות אותי, ואני כל כך זקוק לזה – תראה, אב קדוש, מה איכפת לך אם – אם עוד פעם – –

"שפתיו התחילו לרעוד, כמו אז. שום דבר, צעקתי עליו, או שתספר לי את זה בנוכחות אישיות חילונית!

"אני יודע, גנח האיש, והאישיות החילונית תודיע את זה לשלטונות! שיקח אותך האופל, זעק כפצוע ורץ מהמקום; והמוזר הוא שאפילו על גבו ניכר היה מין ייאוש שכזה – –

"מאותו יום לא ראיתי אותו יותר.

★

“הוד קדושתו,” אמר עורך דין ד"ר באום, "הסיפור שלך עוד איננו מושלם. פעם – גם זה היה כבר לפני שנים – בא אלי למשרדי בן־אדם גוץ בעל פנים חיוורים ונפוחים במקצת – להגיד את האמת, הוא לגמרי לא מצא חן בעיני; וכאשר הושבתי אותו ואמרתי לו – ובכן, ידידי, מה מביא אותך אלי, התחיל האיש כך: דוקטור, אם פונה אליך אדם מתוך אמון ומודה בפניך שהוא, נגיד, ביצע משהו, אז – –

"אז כמובן, אני אומר לו, אסור לי להשתמש בזה נגדו; אדוני, בעד דבר כזה יכול אדם לעמוד בפני בית דין משמעתי בלשכה, אם לא גרוע מזה.

“זה טוב, נאנח, הגבר. דוקטור, אני חייב לומר לך משהו. לפני ארבע עשרה שנים – ואחר־כך, הוד קדושתו, שמעתי כנראה את אותו הסיפור כמוך.”

“אל תגיד מה זה היה,” שיסע אותו האב וובס.

“אפילו לא עלה על דעתי, נהם ד”ר באום. אתם מבינים, זה היה עניין מכוער מדי; והגבר שפך את זה מתוכו, כאילו אומר להחנק: מיוזע, חיוור כאפר, עיניו עצומות… זה נראה כאילו הוא מקיא מבחינה נפשית. אחר־כך נאנח בהקלה וניגב את שפתיו בממחטה.

"אלוהים אדירים, בן־אדם, אמרתי לו, עם זה אני לא יכול לעשות כלום! אבל אם אתה רוצה עצה כנה ממני – –

"לא, פלט היצור המוזר מהר, אני לא רוצה שום עצה. אני רק באתי לספר לך, מה עשיתי אז; אבל זכור היטב, הוסיף כמעט בפראות, אסור לך להשתמש בזה כנגדי! – – אחר־כך קם ואמר בשלווה גמורה: מה אני חייב לך, דוקטור?

"חמישים כתר, אמרתי, שבור; הוא הוציא שטר של חמישים, לכבוד היה לי, אדוני, והלך.

“הייתי רוצה לדעת, כמה עורכי דין בפראג הוא עבר עם זה, אבל אצלי לא הופיע יותר.”

★

“גם זה עוד לא סוף הסיפור,” נשמע קולו של ד"ר ויטאסק. "לפני כמה שנים, כשהייתי סגן מנהל בית החולים, הביאו לשם בן־אדם עם פרצוף חיוור ונפוח; הרגליים נפוחות כמו גיגיות, עוויתות, קשיי נשימה, בקיצור דלקת כליות קלאסית, כמו שכתוב בספר; מובן מאליו, לעזור לו כבר אי אפשר היה. פעם קראה לי האחות, שהנפריטיק במספר שבע מתכונן שוב לקבל עוויתות. אני ניגש אליו ואני רואה, האיש נאבק על נשימתו, מזיע כמו עכבר, עיניו פעורות מאימה – מצבי החרדה האלה של חולי כליות הם נוראיים.

"סבא, אני אומר לו, אני אתן לך זריקה וייטב לך.

"החולה נענע את ראשו. דוקטור, הוא אמר בקושי, אני… אני מוכרח להגיד לך משהו… שהאשה הזאת תצא מפה!

"אני הייתי מעדיף לתת לו מורפיום, אבל כשראיתי את העיניים שלו, שלחתי את האחות החוצה. אז קדימה, חבר, אני אומר, אבל אחר־כך תלך לישון.

"דוקטור, ייבב האיש, ובעיניו נראתה אימה מטורפת, דוקטור, אני כבר לא יכול, אני כל הזמן רואה את זאת ה־… אני לא יכול לישון, אני מוכרח לספר לך – –

“ואחר־כך זה יצא, תוך כדי עוויתות והתקפי חנק. חבריא, משהו כזה עוד לא שמעתי.”

“הממ, הממ,” השתעל עו"ד באום.

“אל תפחדו, אני לא אספר; יש כאן עניין של סודיות רפואית. אחר־כך הוא שכב כמו סמרטוט רטוב, באפיסת כוחות גמורה. אתה מבין, אב קדוש, אני לא יכולתי להעניק לו מחילה, וגם לא איזו עצה חכמה; אבל כן נתתי לו, חברים, שתי מנות מורפיום, וכאשר התעורר, עוד מנה, ועוד אחת, עד שלא התעורר יותר. ושתדעו, אני הגשתי לו את העזרה הנכונה.”

“אמן,” אמר הכומר וובס ושקע בהרהורים. “אתה היית טוב אליו,” הוסיף ברוך, “לפחות לא התייסר עוד.”

“לפעמים זה נראה אחרת.” נשמע, לאחר שתיקה הולמת, קולו של מר זך, עורך עתון. "לא פעם אי אפשר באמת לדעת, האם זה מוסר כליות או שמא התרברבות כזאת או מין שחצנות; בעיקר הפושעים המקצועיים האלה היו אולי מתפקעים אלמלא יכלו מפעם בפעם להשתבח במה שפשעו. אני חושב שהרבה פושעים היו קומלים לוא החברה התעלמה מהם; את מבצע הפשע המקצועי זה ממש מחמם כשהוא נהנה מתשומת לב ציבורית יוצאת דופן. אני לא אומר שבני אדם גונבים ושודדים רק בשביל התהילה; הם עושים זאת בשביל הכסף, או מתוך קלות דעת, או בהשפעת חברים מפוקפקים, אבל ברגע שהם מריחים את ה־aura popularis, את ריח הפרהסיה, מתעוררת בהם מין תאוות גדלות – זה כמו אצל הפוליטיקאים, ובכלל אנשים הפעילים בציבור.

"אז תשמעו, זה כבר כמה וכמה שנים, אני הייתי אז עורכו של האזורון השבועי, ‘קול המזרח’. אני אמנם נולדתי במערב המדינה, אבל לא הייתם מאמינים באיזו התלהבות נלחמתי למען האינטרסים האזוריים של מזרח צ’כיה. השטח הוא שטח גבעות מתונות, כאילו צוייר בתמונה, עם שדרות עצי שזיף ונחלים שקטים; אבל אני הייתי תוקע מדי שבוע בשופרי לעורר את “עמנו, עם ההרים המחוספס, הנאבק בקשיות עורף על פרוסת לחמו נגד הטבע האכזר והממשלה המתנכרת” – רבותי, זה יצא מהלב ונכתב כל כך יפה; רק שנתיים הייתי פעיל שם, אבל בשנתיים האלה החדרתי בשדרות העם דשם את ההכרה, שהם עם הרים מחוספס, שחייהם הם חיי גבורה רבי סבל, שהאזור הוא אמנם עני, אבל הררי ויפה עד שברון לב – אני חושב שאי אפשר לצפות מעתונאי יותר מאשר הפיכת אזור צ’אסלב למין נורבגיה בקסם עטו. מזה אפשר להסיק לאיזה הישגים גדולים יכול עתון להגיע.

"ברור, עורך עתון פרובינציאלי כזה צריך לשים לב בעיקר לאירועים מקומיים. ובכן, יום אחד פגשתי את מפקח המשטרה במקום, והוא אומר לי: תשמע, הלילה פרץ איזה מנוול את החנות של אדון ואשאטה, זה בעל המכולת; ומה תאמר, אדוני העורך, הבן־בליעל הזה כתב והשאיר שם על הדלפק שיר; זאת הרי חוצפה, לא?

"תראה לי את השיר הזה, אמרתי לו מהר, זה יהיה משהו בשביל ה’קול'; אתה תראה, בעזרת העתונות נתפוס את הממזר. חוץ מזה, אדוני, תחשוב על זה, איזו סנסציה זאת תהיה בשביל העיר וכל המחוז!

"בקיצור, אחרי הרבה דיבורים קיבלתי את השיר והדפסתי אותו ב’קול המזרח'. אני אדקלם לכם אותו, ככל שאני עוד זוכר; זה היה בערך כך:

וזה נמשך עוד הלאה, והסוף היה:

"ובכן את השיר הזה פירסמתי בצירוף ניתוח פסיכולוגי ואסתטי נרחב; הדגשתי את הקוים המאפיינים בלדה והצבעתי בלשון משכנעת על קיומן של נימים עדינות בנפש הפושע; היתה זאת סנסציה מסוגה: העתונות של מפלגות אחרות וערי מחוז אחרות טענה, שזה זיוף פראי ומלאכותי; מתנגדים אחרים ממזרח צ’כיה הכריזו שזה פלאגיאט, תרגום מגושם מאנגלית ומי יודע מה עוד. אבל תוך כדי הויכוח הלוהט סביב הגנב־המשורר המחוזי שלנו, בא אלי מפקח המשטרה ואומר: אדוני העורך, צריך לגמור עם הגנב המקולל שלך; תחשוב, במשך השבוע הוא רוקן עוד שתי דירות וחנות אחת, ובכל אחת מהן הוא השאיר במקום המעשה שיר ארוך!

"אני שמח, אומר אני, נדפיס את זה!

"תשכח מזה, נהם המפקח. אדוני, זאת הלא תמיכה ציבורית בפשע! הברנש הזה עכשיו גונב רק בגלל הגאווה הספרותית שעוררת בו! עכשיו אתה צריך איכשהו לעצור את זה, אתה מבין? תכתוב שהשירים האלה לא שווים פרוטה, שחסר בהם מצב רוח או צורה או מה שתרצה; אני חושב שאז הנבל הזה יפסיק לגנוב.

"הממ, אני אומר לו, את זאת לא נוכל לכתוב. לאחר שפעם שיבחנו אותו; אבל אתה יודע מה, אנחנו נחדל להדפיס את השירים, וזהו זה.

"טוב; במשך השבועיים הקרובים נרשמו חמשה מקרי גניבה חדשים, בצירוף שיר בכל אחד, אבל ‘קול המזרח’ שתק, בכל הנוגע להם, כמו דג. אני רק פחדתי שמא הגנב שלנו יעתיק, בגלל גאווה ספרותית פגועה, את מגוריו למחוז טורנוב או למחוז תבור ויהיה שם לנשוא כתבות בעתונות האזורית דשם; רק לחשוב, איך הכתבלבים שם יתהללו בזה! – השתיקה הזאת איכשהו בלבלה את הגנב שלנו; כשלושה שבועות היה שקט, אבל אחר־כך התחיל גל חדש של גנבות, רק בהבדל אחד: השירים התחילו להגיע בדואר ישירות למערכת ‘קול המזרח’. אבל ‘קול המזרח’ הקשיח עמדה; מצד אחד לא רצה להסתכסך עם השלטונות המקומיים, ומצד שני הלכו השירים ונעשו חלשים יותר ויותר; המחבר החל לחזור על עצמו ולהמציא קשקושים רומנטיים ושגיונות ספרותיים; בקיצור, הוא התחיל להתנהג כמו סופר ממש.

"פעם בלילה, בחוזרי מהפונדק הביתה, שרקתי לי לתומי כמו ציפור דרור; בהגיעי הצתתי גפרור, להדליק את מנורת הנפט. ברגע זה נשף מישהו מאחורי גבי על הגפרור הבוער וכיבה אותו.

"לא להדליק אור, אמר קול אפל. זה אני.

"אה, כן, אמרתי, ומה רצונך?

"אני באתי לשאול אותך, אמר הקול האפל, מה עם השירים האלה.

"בן־אדם, אני אומר – כל אותה עת עוד לא ידעתי במה העניין – עכשיו הלא אין שעות המערכת. תבוא אלי מחר באחת עשרה.

"ואתה תסגיר אותי, אמר הקול במרירות. לא בא בחשבון. מדוע אתם כבר לא מדפיסים את השירים שלי?

"רק עכשיו הבנתי שזהו הגנב שלנו. זה יהיה פרק ארוך, אמרתי לו. שב, בחור. אם אתה מוכרח לדעת, אני לא מדפיס את השירים שלך כי הם לא שווים כלום. כך.

"ואני חשבתי, אמר הקול מתוך כאב, שהם… שהם לא גרועים יותר מהראשון.

"הראשון היה נסבל, אמרתי בחומרה. היה בו רגש כן, אתה מבין? היתה בו רעננות אינטואיטיבית, משהו בלתי אמצעי ועוצמת החויה, היה בו מצב רוח, היה בו הכל; אבל היתר, בחור, לא שווים כלום.

"אבל, ייבב הקול, אני כתבתי אותם ממש כמו את הראשון!

"זה בדיוק העניין, אמרתי בקשיחות. אתה רק חזרת על עצמך. שוב סיפרת על צעדים שאתה שומע בחוץ –

"אבל בטח ששמעתי אותם, התגונן הקול. אדוני העורך, אם הבנאדם גונב, אז הוא מוכרח לחדד את האוזניים שלו לשמוע מי הולך בחוץ!

"ושוב מסופר שם על העכבר, המשכתי.

"על זה העכבר, אמר הקול במורך לב. הלא העכבר נמצא שם תמיד! ורק שלוש פעמים כתבתי עליו –

"בקיצור, שסעתי אותו, החרוזים שלך הפכו להיות שיגרה ספרותית שוממת. בלי מקוריות, בלי השראה, בלי חידוש רגשי. ידידי היקר, זה לא ייתכן. משורר אסור לו לחזור על עצמו.

"הקול שתק שעה קלה. אדוני העורך, אמר לבסוף, הלא זה תמיד אותו דבר! לך תנסה אתה לגנוב, תראה שגניבה אחת היא כמו השניה. זה עניין קשה.

"זה נכון, אמרתי. אתה צריך להתחיל בזוית אחרת.

"אולי לגנוב בכנסיה, הציע הקול. או בבית קברות.

"נענעתי ראש לשלילה בתוקף רב. זה לא יוביל לשום מקום, אני אומר. בן־אדם, החומר לא חשוב כל כך, אלא החויה. בחרוזים שלך חסר לי קונפליקט. כל הזמן מתואר בהם שטחית מהלך גניבה פשוטה – אתה היית צריך לגלות איזה מוטיב פנימי. למשל, מצפון או מוסר.

"הקול הרהר רגע. אתה אולי מתכוון למוסר כליות? אמר בהיסוס. אתה חושב שאז השירים יהיו יותר טובים?

"מובן מאליו, קראתי. חבר יקר, זה יתן להם את העומק הפסיכולוגי ואת התיגר האמיתי!

"אני אנסה, אמר הקול, מהורהר. אני רק לא יודע, האם אצליח יחד עם זה גם לגנוב. הבנאדם מאבד את הבטחון, אתה מבין? ואם אין לו הבטחון, אז יש יותר סיכוי שיתפסו אותו.

"ונניח, צעקתי. בן־אדם, מה זה חשוב אם יתפסו אותך?! אתה לא יכול לתאר לך, איזה שירים היית כותב בכלא? אני אראה לך שיר אחד שנכתב בכלא, ייצאו לך העיניים!

"וזה היה בעתון? שאל הקול בתאוותנות.

"בחורי, אני אומר לו, זה אחד השירים המפורסמים ביותר בעולם. תדליק את האור, אני אקריא לך.

"אורחי הצית גפרור והדליק את המנורה. התברר שהוא צעיר חיוור, קצת מנומש, כפי שנראים בדרך כלל גנבים ומשוררים. אז חכה, אני אומר, אגש ואביא לך. ושלפתי מאיזה מקום את הבלדה על כלא רדינג של אוסקר וויילד. אתם זוכרים, זה היה אז באופנה.

"מימי לא דקלמתי ברגש כזה כמו אז, את הבלדה ההיא, אתם זוכרים את החרוז: איש איש אז כיכולתו רק יהרוג – אורחי לא שמט את מבטו ממני כל העת; וכאשר הגעתי למקום שבו מתוארת הליכתו של האסיר אל הגרדום, כיסה את פניו והתייפח.

"כשסיימתי את ההקראה, נשתררה דממה. לא רציתי להשחית את גדולתו המסויימת של הרגע. פתחתי את החלון ואמרתי: הדרך הקצרה היא שם דרך הגדר. לילה טוב. – וכביתי את המנורה.

"לילה טוב, אמר הקול הרועד מתוך החשכה, אני אנסה את זה ככה איכשהו. תודה רבה לך, – – אחר־כך נעלם בשקט, כמו עטלף; הוא היה בכל זאת גנב זריז.

"כעבור יומיים תפסו אותו בחנות אחת שלתוכה פרץ. הוא ישב שם מעל לדלפק ולעס את קצהו של עפרון. על הנייר היה כתוב רק זאת:

ולא יותר: כנראה שהיתה זאת ואריאציה על נושא כלא רדינג.

"הגנב הזה קיבל אז שנה וחצי על שורה של פריצות. כעבור כחודש הביאו אלי מהכלא מחברת מלאת שירים. זה היה נורא: הכל מסדרונות תת־קרקעיים מלאי טחב, גומחות, סורגים, שרשראות מרשרשות כופתות רגליים, לחם מעופש, הדרך לגרדום ועוד ועוד: אני נחרדתי מהתנאים השוררים באותו כלא. מה אגיד ומה אומר, עתונאי כזה מצליח להכניס את אפו לכל מקום; השגתי הזמנה של מנהל הכלא לבקר במוסד שלו. היה זה כלא הגון, אנושי, כמעט חדש; ואת הגנב שלי מצאתי כשהוא אוכל צלחת מלאה של עדשים.

"אז מה, איפה השרשראות המרשרשות כופתות הרגליים שכתבת עליהן?

"הגנב שלנו הסמיק וזרק מבט אובד עצות אל המנהל. אדוני העורך, גמגם, הלא על מה שיש פה אי אפשר לכתוב שירים! זה עניין קשה, תסכים אתי.

''ואתה מרוצה פה? אני שואל אותו.

''כללית כן, נהם במבוכה. רק שאין פה על מה לכתוב.

“מאז לא פגשתי אותו. לא במדור ‘מאולם בית המשפט’ ולא בעולם השירה.”

“אם מדובר בעתונות,” אמר מר ביראן, "אז אומר לכם משהו: מה שאנשים הכי מחפשים בעתון, זה המדור מאולם בית המשפט. אף אחד לא יודע האם קוראים את זה בקפידה כזאת בגלל נטיה חבויה לפשיעה או לשם הסיפוק המוסרי של חוש הצדק; בטוח רק שקוראים אותו בשקיקה. לכן מוכרח המדור הזה להופיע בכל עתון מדי יום ביומו. אבל עכשיו תקחו למשל שיש דבר כזה כמו פגרת בתי המשפט; בתי המשפט סגורים, אבל המדור ‘מאולם בית המשפט’ אסור שיחסר בעתון. או שלפעמים אין באף אחד מבתי המשפט מקרה מעניין; והכתב לענייני משפט מוכרח להביא מקרה מעניין, מאין שלא ייקח. ובכן, במקרים כאלה מוכרחים הכתבים לענייני משפט פשוט למצוץ איזה מקרה מעניין מהאצבע. המקרים הבדויים האלה אחר־כך נסחרים בבורסה שיש להם ביניהם, ושם הם נקנים, נמכרים, מושאלים ומוחלפים בעבור עשרים סיגריות או כך. אני מכיר את זה, כי אצל בעלת הבית שלי היה גר כתב כזה לענייני משפט; שיכור הוא היה, זה כן, ובלגניסט גם כן, אבל מלבד זאת הוא היה צעיר מוכשר ששכרו היה תמיד לוקה בחסר.

"ובכן, יום אחד הופיע בבית הקפה שבו היו בדרך כלל מבקרים הכתבים לענייני משפט, בחור מוזר, מוזנח, מלוכלך ונפוח. שמו היה הבלנה; הוא היה תלמיד משפטים שלא סיים את לימודיו, ובכלל אישיות אבודה; איש, ואפילו הוא עצמו, לא ידע ממה הוא מתפרנס. ובכן אותו הבלנה, הרשלן הזה המרושל, היה לו כשרון כזה של פושע או של משפטן; כאשר אחד העתונאים האלה נתן לו סיגר וירג’יניה ובירה, הוא היה עוצם את עיניו, מושך כמה מציצות עשן מהסיגר ומתחיל לספר את המקרה הפלילי היפה והמופלא ביותר שרק אפשר לבדות; אחר־כך הוא התווה את עיקרי קוו ההגנה, את התגובה הנאותה של התובע, ולבסוף פסק את הדין בשם המדינה. אחר־כך פקח את עיניו כאילו נעור מחלום ונהם: תלוו לי חמשה כתרים. הם עשו אתו פעם ניסוי שכזה: בישיבה אחת הוא בדה עשרים ואחת עלילות פשע, אחת טובה מרעותה; רק במספר עשרים ואחת הוא נעצר לפתע ואמר: ‘חכו, המקרה הזה לא נועד לדן יחיד וגם לא לחבר שופטים מקצועיים; זה צריך לבוא לפני חבר מושבעים; ומושבעים אני לא עושה.’ זאת לדעת, הוא התנגד עקרונית לשפיטה על ידי מושבעים. אבל מה שנכון נכון: פסקי הדין שלו היו מחמירים אמנם, אבל מהבחינה המשפטית מלאכת מחשבת; על זה הוא תמיד עמד במיוחד.

"כאשר העתונאים האלה גילו את הבלנה, וראו שהמקרים שהוא מספק אינם כל כך רגילים ועצובים כמו אלה שבאמת מתרחשים בבית המשפט, הם יסדו מעין קרטל: הבלנה קיבל בעד כל פרשה בדויה מה שהם כינו ‘אגרת משפט’, כלומר עשרה כתר וסיגר וירג’יניה, בתוספת שני כתרים בעבור כל חודש של עונש מאסר שהוא השית; ברור לכם, ככל שהעונש כבד יותר, כן המקרה יותר קשה. מימיהם לא קראו קוראי העתונים בשקיקה כזאת את ‘מאולם בית המשפט’ כמו בימים שבהם הבלנה היה מספק את הפרשות הבדויות שלו. איפה, עכשיו העתונים כבר לא כל כך טובים כמו בימיו; עכשיו הכל פוליטיקה – אינני יודע מי צריך לקרוא את זה.

“ובכן, פעם אחת בדה הבלנה את המקרה הבא – היו לו הרבה יותר טובים, אבל מעולם עוד לא קרתה שום תקלה – עד שהפעם זה התפוצץ. המקרה היה בכל הקיצור כך: רווק זקן אחד רב עם אלמנה כבודה שגרה מולו; אשר על כן הוא רכש תוכי ולימד אותו לצעוק במלוא גרונו, כל פעם שהשכנה יצאה מפתח ביתה: ‘זנזונת!’ האלמנה מגישה נגד האדון הנ”ל קובלנה פלילית פרטית בעבור לשון הרע. בית המשפט המחוזי פוסק שהנאשם גרם לתובעת הפרטית באמצעות התוכי שלו להיות לצחוק בעיני הבריות, ודן אותו בשם המדינה לארבעה עשר יום מאסר על תנאי והוצאות המשפט. – – מגיע לי אחד עשר כתר ווירג’יניה אחת, נעל הבלנה את ההליך המשפטי.

“המקרה הזה של הבלנה הופיע בערך בששה עתונים, כמובן בעיבודים ספרותיים שונים. בעתון אחד היתה הכותרת: ‘בבית השקט’; באחר היה השם: ‘בעל הבית והאלמנה העניה’; השלישי הכתיר: ‘התוכי הנאשם’. וכן הלאה. אבל לפתע פתאום מגיע לעתונים האלה מכתב ממשרד המשפטים: כי המשרד הח”מ מבקש להודיעו לפני איזה בית משפט מחוזי נידון המקרה של הוצאת לשון הרע, כפי שהובא בגליון הכך־וכך של עתונכם הנכבד; כי הפסיקה הנ“ל בדבר אשמת הנאשם, כמו גם גזר הדין, בלתי חוקיים ולכן בטלים ומבוטלים, מכיון שהאמירה נשוא האישום לא נאמרה על ידי הנאשם, אלא על ידי תוכי; כי אי אפשר להוכיח האם האמירה הנ”ל של התוכי הנ“ל מתיחסת במפגיע לתובעת הפרטית; כי לפיכך אי אפשר לראות באמירה הנ”ל הוצאת לשון הרע, אלא לכל היותר התנהגות בלתי הולמת ואולי היזק ציבורי, שלגביהם יש להגיש אישום לבית משפט השלום או להשית קנס מינהלי ו/או ברירת קנס ו/או אזהרה מינהלית ו/או צו הרחקה נגד הציפור הנ"ל. משרד המשפטים מבקש איפוא לקבוע איזה בית משפט מחוזי דן בסכסוך הזה, בכדי לפתוח בחקירה מתאימה, וכן הלאה; בקיצור פרשה משרדית שכזאת.

"‘אלהים אדירים, מר הבלנה, אתה סידרת אותנו,’ השתלחו הכתבים לענייני משפט כלפי הספק שלהם. ‘תסתכל, פסק הדין שלך בעניין התוכי בלתי חוקי ובטל ומבוטל!’

"הבלנה זה החויר כמו קיר. ‘מה?’ הוא צועק, ‘פסק הדין שלי בלתי חוקי? לכל השדים והרוחות, את זה מעיז משרד המשפטים לטעון? לי, להבלנה?’ – – מימיהם לא ראו העתונאים אדם יותר פגוע בכבודו ויותר ממורמר. ‘אני כבר אראה להם,’ צעק הבלנה זה, כשהוא קרוב לאובדן חושים. ‘אני אראה להם, האם פסק הדין שלי בלתי חוקי או לא! את זה אני לא יכול להשאיר ככה!’ – מרוב צער והתרגשות הוא השתכר בו במקום עד אובדן צלם; ולבסוף לקח גליון נייר וכתב, אל משרד המשפטים, ניתוח משפטי מפורט שבו הוא הגן על פסק הדין; כי כאשר האדון הזה לימד את התוכי שלו לקלל את השכנה, הוא עשה מעשה שתכליתו לגרום לעלבון וללשון הרע כלפיה; וכבר בכך נגרמה לה עוולה; וכי התוכי הזה לא היה נושא המעשה אלא רק הכלי שבאמצעותו בוצעה העבירה, וכולי וכולי; בקיצור היה זה הניתוח המשפטי המבריק והמעמיק ביותר שהעתונאים האלה ראו מימיהם. משסיים, חתם ‘מועמד לתואר במשפטים ואצלב הבלנה – חתימה’ ושלח את המכתב למשרד המשפטים. ‘כך,’ אמר, ‘כל עוד העניין הזה לא מסודר, לא אשב יותר בדין; תחילה אני מוכרח לבוא על סיפוקי.’

"כמובן, משרד המשפטים אפילו לא הגיב על המכתב של הבלנה; בינתיים היה הבלנה מהלך קנוט וממורמר, נתבלה עוד יותר ואפילו רזה. כאשר ראה שתשובה ממשרד המשפטים לא יקבל, החל להזעיף פנים, לירוק באלם או לשאת נאומים ממרידים, עד שלבסוף הכריז: ‘חכו, אני אראה להם, מי צודק!’

"חודשיים לא ראה אותו איש; עד אשר הוא חזר והופיע, קורן ומצחקק, והכריז: ‘ובכן, כתב האישום נגדי הוגש! אוף, זקנה בלה ארורה, איזו עבודה זאת היתה להניע אותה לזה! קשה להאמין כמה שאשה זקנה כזאת יכולה להיות שוחרת שלום; הייתי צריך לתת לה התחייבות חתומה בכתב שבכל מקרה אפצה אותה על הוצאותיה. – – ובכן, בחורים, עכשיו העניין יידון בערכאות.’

"‘במה הענין?’ שאלו העתונאים.

"‘נו, הלא העניין הזה עם התוכי,’ אומר זה הבלנה. ‘אני הלא אמרתי לכם שלא אשאיר את זה כך. ובכן, אני קניתי לי תוכי בכדי ללמד אותו לצעוק ‘זנזונת! זקנה בלה, תתביישי!’ חבריא, זאת היתה איזו עבודה! ששה שבועות לא הוצאתי את האף מהבית, ולא דיברתי ולא שמעתי מלה אחת של שפת בן־אדם חוץ מאשר ‘זנזונת!’. עכשיו הוא כבר יודע להגות את זה יפה; רק שהוא – חמור אחד – צועק את זה מהבוקר עד הערב; לא רוצה ולא יכול להתרגל לצעוק את זה רק על השכנה שלי מעבר לחצר. היא סבתא שכזאת, מורה למוזיקה, ממשפחה טובה, אשה נחמדה מאד; אבל מכיון שהיא האשה היחידה בבית שבו אני גר, הייתי מוכרח לבחור בה בשביל ההעלבה הזאת. תשמעו, עבירה כזאת קל לבדות, אבל לעשות אותה, לכל הרוחות, זה משהו אחר. אני לא הצלחתי ללמד את התוכי הממזר הזה לקלל רק אותה. הוא פשוט מקלל כל אחד. אני חושב שהוא עושה את זה מתוך רשעות.’

"אחר־כך שתה הבלנה עד עומק קרביו והמשיך: ‘אז אני פתרתי את זה אחרת: כל פעם שהגברת הזקנה נראתה בחצר, פתחתי מייד את החלון, בכדי שהתוכי הממזר יוכל לצעוק ‘זנזונת! זקנה בלה, תתביישי!’ אז מה תגידו אם אספר לכם שהסבתא הזאת התחילה לצחוק וקוראת אלי: ‘שלום, אדון הבלנה, איזו ציפור נחמדה יש לך!’ שיכה אותה הרעם, את הזקנה,’ נהם מר הבלנה. ‘אני הייתי צריך לטרטר אותה שבועיים עד שהסכימה להגיש נגדי תלונה; אבל עדים יש לי מכל הבית. כך, עכשיו זה יוכרע בערכאות,’ שפשף הבלנה את ידיו. ‘רק אם השטן יתערב לא ירשיעו אותי על העלבה ולשון הרע! אני לא אסלח להם, לאדונים הכבודים ממשרד המשפטים!’

"עד ליום הדיון בבית המשפט שתה הבלנה כמו ספוג, נרגש וחסר סבלנות. בבית המשפט התנהג בצורה מכובדת מאד; הוא נאם שם נאום משפטני מבריק נגד עצמו, הסתמך על עדותם של כל דיירי הבית שההעלבה הזאת היתה בפרהסיה ומקוממת, וביקש הרשעה ועונש חמור. השופט, כזה בא בימים ומיושב, חכך בשפמו והודיע, שהיה רוצה לשמוע את התוכי, ודחה את המשך הדיון בצירוף צוו הבאה המורה להביא את הציפור האמורה לישיבה הבאה כמוצג, או לחילופין כעד.

"במועד הדיון הבא הגיע מר הבלנה עם הכלוב והתוכי. התוכי גלגל עיניים אל עבר המזכירה המבוהלת והתחיל לצעוק בקולי קולות: ‘זנזונת! זקנה בלה, תתביישי!’

"‘זה מספיק,’ אומר כבוד השופט. ‘מעדותו של התוכי לורי ברור, שאמירתו לא היתה מכוונת במישרין ובאופן בלתי משמתמע לשני פנים אל התובעת הפרטית.’

"התוכי הסתכל בשופט וצעק: ‘זנזונת!’

“‘…אלא שברור,’ המשיך השופט, 'שהוא משתמש בביטוי הנ”ל כלפי כל אדם ללא הבדל מין. כאן חסרה הכוונה להעליב, מר הבלנה.'

"הבלנה קם כמו נשוך. ‘כבודו,’ הוא מיחה בהתרגשות, ‘העוולה היתה בכך שהייתי פותח את החלון כלפי הגברת התובעת הפרטית בכוונה שהתוכי יעליב אותה!’

"‘זה מקרה קשה,’ אמר כבוד השופט. ‘בפתיחת החלון הזה היה אולי משהו כמו עוולה, אבל כשלעצמו אין בכך מעשה עלבון. אני לא יכול להרשיע אותך מפני שלפעמים פתחת את החלון. אתה לא יכול להוכיח שהתוכי שלך התכוון לתובעת הפרטית, אדון הבלנה.’

"‘אבל אני התכוונתי אליה,’ התגונן הבלנה.

"‘לכך אין לנו שום ראיה בפרשת העדויות,’ ציין השופט. ‘מפיך איש לא שמע את הביטוי המעליב. אין מה לעשות, מר הבלנה, אני מוכרח לזכות אותך.’ – אשר על כן חבש את מצנפת השופטים ופסק את הדין.

"‘ואני מודיע שאגיש ערעור נגד הזיכוי,’ התפרץ הבלנה, תפס את הכלוב עם הציפור, ורץ מבית המשפט, זועם, על סף הבכי.

"אחר־כך ראו אותו מפעם בפעם, שתוי ומיואש. ‘תגיד לי, אדוני,’ היה מתייפח, ‘האם זהו צדק? האם עוד קיים משפט עלי אדמות? אבל אני לא אניח מזה את ידי! אני אלך עד לערכאה העליונה! אדוני, אני צריך לקבל צידוק מלא על העוול הזה! גם אם אצטרך לשרך את רגלי בבתי המשפט עד סוף ימי… אני לא נלחם לעניין האישי שלי, אלא לעקרון הצדק!’

“מה קרה בערכאה העליונה, על זה לא ידועים לי פרטים; אני רק יודע שבית המשפט לערעורים פשוט דחה את ערעורו של מר הבלנה על זיכויו בדין. מאז נעלם הבלנה כאילו האדמה בלעה אותו; היו אנשים שסיפרו שראו אותו משוטט ברחובות כמו צל וממלמל משהו לעצמו; גם שמעתי, שעד היום מגיעים למשרד המשפטים, כמה פעמים בשנה, מכתבי תלונה מפורטים וחוצבי להבות בנידון: עלבון שנגרם באמצעות תוכי. אבל את הפרשיות המשפטיות בשביל העתונאים הפסיק מר הבלנה לנפק לחלוטין; כנראה בשל כך שזועזעה אמונתו בצדק ובסדר המשפטי.”

“לי אף פעם לא היה עסק עם בתי משפט,” אמר מר קוסטלצקי, "אבל אומר לכם, מה שמוצא חן בעיני אצלם ואת הדייקנות הנוראה והנאומים והטקסיות שבדיוני בתי המשפט, אפילו אם מדובר בדבר של מה בכך. זה מעורר אמון כזה בצדק. אם אלת הצדק מחזיקה ביד מאזניים, אז שיהיו אלה מאזני בית מרקחת, ואם היא אוחזת בחרב, אז שהחרב תהיה חדה כמו תער. זה מזכיר לי מקרה שקרה ברחוב שלנו.

"אחת גברת מאשק, אם בית, קנתה לה במכולת לחמניות, ואיך שהיא לועסת אחת מהן, דוקר אותה משהו בחיך; אז היא הכניסה את ידה לפה ומוציאה משם מחט שנתקעה לה בקמרון הפה. רק כעבור רגע היא נבהלה, אל־אלוהים, הרי יכולתי לבלוע את המחט הזאת והיא היתה מנקבת לי את הקיבה! זה עניין של חיים ומוות, את זה אי אפשר להשאיר ככה! את זה צריך לחקור, מי הוא שהכניס את המחט לתוך הלחמניה. – – ובכן, היא הלכה והביאה את המחט, יחד עם הלחמניה הבלתי אכולה עד כלות לתחנת המשטרה.

"המשטרה גבתה עדות מבעל המכולת וגם מהאופה שאפה את הלחמניות האלה, אבל מובן מאליו, איש לא הודה באחריות למחט. אחר־כך העבירה המשטרה את כל העניין לבית המשפט, כי המדובר כאן, שתדעו לכם, בחבלה גופנית קלה. השופט החוקר, כזה פקיד כבד תנועה קפדן ודייקן, חקר שוב את בעל המכולת וגם את האופה; שניהם נשבעו בנקיטת חפץ שאצלם לא יכלה המחט לחדור לתוך הלחמניה. השופט החוקר הטריח את עצמו לחנות המכולת וקבע שאין בחנות הזאת שום מחטים. משם הלך אל האופה, לראות איך אופים שם לחמניות; הוא ישב במאפיה לילה שלם והסתכל איך לשים את הבצק, איך מתפיחים את העיסה, איך מחממים את התנור, איך קולעים את הבצק ומכניסים את לחמניות לתוך התנור, והן יוצאות אפויות בגוון זהוב. כך הוא ווידא שבתהליך האפיה אכן לא משתמשים במחטים. אתם לא הייתם מאמינים איזו עבודה יפה זאת לאפות לחמניות, ובמיוחד לאפות לחם. לסבי, עליו השלום, היתה מאפיה, כך שאני יודע איך זה. כלומר, שתדעו לכם, בעשיית לחם יש שניים או שלושה סודות גדולים וכמעט מקודשים. הסוד הראשון הוא איך מתסיסים את העיסה; משאירים את זה בתוך השוקת, ועכשיו מתרחשת, מתחת למכסה, תמורה סמויה שכזאת: עליך להמתין עד שהקמח והמים הופכים לעיסה תוססת. אחר־כך מכינים ובוחשים את הבצק; זה נראה כמו פולחן או מחול דתי או משהו כזה; אחר־כך נותנים לזה לתפוח; זאת היא התמורה המסתורית השניה, איך הבצק הזה מתרומם ותופח בהוד, ואסור להרים את המכסה להציץ מתוך סקרנות – אגיד לכם, זה משהו יפה ומופלא כמו הריון. לי תמיד היה הרושם שהשוקת הזאת היא משהו נשי. והסוד השלישי הוא האפיה עצמה, מה קורה לאותו הבצק הרך והחיוור בתוך התנור; אלוהים אדירים, אתה מוציא משם גוש גדול, חום וזהוב, והריח שנודף ממנו, כזה שאפילו תינוק איננו יכול לעלות עליו בניחוחו, זה ממש מעשה נסים – אני חושב שבגמר כל אחת משלוש התמורות האלה היו צריכים לצלצל בפעמונים, כמו שמצלצלים בכנסיה בשעת הרמת סמלי הקדושה.

"מה רציתי לומר, השופט החוקר הזה הגיע למבוי סתום; אבל לתת לעניין הזה להיסגר, זה לא היה על פי דרכו. אז הוא לקח את המחט ושלח אותה לאיזה מכון כימי, שיוודאו לו, האם המחט הזאת היתה בתוך הלחמניה כבר לפני האפיה, או רק אחר־כך; זאת לדעת, שאותו שופט חוקר היה חסיד של חוות דעת מדעיות. אותה עת היה באותו מכון אחד פרופסור אוהר, אדון מלומד מאד ומזוקן מאד. כאשר הוא קיבל את המחט, הוא התחיל מייד לקלל נורא, מה בתי המשפט האלה בעצם רוצים ממנו; שלאחרונה שלחו לו קרביים כל כך רקובים, שאפילו ראש המעבדה לא היה מסוגל להחזיק מעמד; ומה בכלל למכון כימי ולמחט? אבל בסופו של דבר הוא נמלך בדעתו והעניין התחיל לעניין אותו, אתם מבינים, מהצד המדעי. איך זה, הוא אמר בלבו, אולי באמת מתרחשים במחט איזה שינויים כשהיא נכנסת לבצק או כשהיא נאפית בתוכו; בתהליך התסיסה נוצרות בבצק איזה חומצות או משהו כזה, ובתהליך האפיה שוב, וזה יכול להשפיע קצת על דופן המחט ולהחליד אותה; את זה אפשר אחר־כך לזהות תחת המיקרוסקופ. אז הוא התחיל להתעסק בזה.

"תחילה הוא קנה כמה מאות מחטים, וזאת מחטים נקיות לגמרי וגם כאלה פחות או יותר חלודות, והתחיל לאפות במכון לחמניות. בניסוי הראשון הוא הכניס את המחטים כבר לתוך העיסה, לקבוע מה עושה להן תהליך התסיסה. בניסוי השני הוא הכניס אותן לבצק הטרי. בשלישי לבצק התופח; ברביעי לבצק המוגמר. אחר־כך הכניס אותן על סף האפיה. אחר־כך במהלך האפיה. בשלב הבא הוא תחב אותן לתוך לחמניות בעודן חמות; ולבסוף ללחמניות מוגמרות. אחר־כך הוא חזר על כל סדרת הניסויים, לשם ביקורת. בקיצור, במשך שבועיים לא עשו במכון שום דבר אחר זולת אפיית לחמניות עם מחטים; הפרופסור, הדוצנט, ארבעה אסיסטנטים ושרת היו עסוקים יום יום בהכנת עיסה, לישת בצק ואפית לחמניות, ובסופו של התהליך בבדיקה מיקרוסקופית והשוואה של המחטים הנוגעות בדבר. זה לקח עוד שבוע; אבל בסוף נקבע בוודאות, שהמחט ההיא נתקעה בלחמניה בהיותה כבר אפויה, כי היא היתה זהה במראה לחלוטין למחטים שנתחבו לתוך הלחמניות המוגמרות.

"על סמך חוות הדעת הזאת החליט השופט החוקר, שהמחט הוכנסה לתוך הלחמניה או אצל בעל המכולת, או בדרך מהמאפיה אל החנות. עכשיו נזכר האופה, לכל הרוחות, בדיוק באותו יום זרקתי שוליה אחד, שהיה מחלק את הלחמניות ללקוחות! הביאו את הבחור, והוא הודה שהוא הוא שתחב את המחט לתוך הלחמניה, כי רצה להתנקם בבעל־הבית. הבחור, באשר היה קטין, קיבל רק אזהרה, אבל האופה נידון לחמישים כתר קנס על תנאי, כי הוא ערב להתנהגות עובדיו. אז זהו סיפור לדוגמה, כמה שהצדק מדוייק ויסודי.

“אלא שיש לסיפור עוד צד אחר. אני לא יודע, אבל אצלנו הגברים יש איזה מין אמביציה או עקשנות מיוחדת כזאת: בקיצור, אם כבר התחילו במכון הכימי הזה לאפות לחמניות נסיוניות, נכנס להם לכימאים לראש שהלחמניות שלהם מוכרחות להיות גם טובות. בהתחלה הן היו כל מיני, לא תפוחות דיין ולא יפות למראה; אבל ככל שהמשיכו באפיה, הן הלכו והשתפרו. אחר־כך כבר זרו בהן פרג, מלח וקימל, ולמדו לקלוע אותן – חגיגה לעיניים. ובסוף התפארו המלומדים האלה שלחמניות יפות, טעימות ופריכות כמו אלה של המכון הכימי לא יודעים לאפות בכל פראג.”

★

“אתה קורא לזה עקשנות, מר קוסטלצקי,” אמר מר ללק, "אבל אני הייתי אומר שזה משהו כמו ספורט; אתה מבין, העונג הזה מהישג של מאה אחוז. גבר כמו שצריך לא עושה את זה בשביל התוצאה, אולי זה בכלל לא כדאי; אלא בגלל שזה מישחק, מתח כזה מרצון – אני הייתי מסביר את זה על דוגמה כזאת; אבל אתם וודאי תאמרו שזאת שטות, וזה בכלל לא שייך.

"בקיצור, כשהייתי עוד אצלנו בהנהלת החשבונות והכנתי מאזן חצי שנתי, היה קורה שהיתה איזו אי התאמה; למשל היה חסר לנו בקופה בדיוק שלוש אגורות. כמובן, אני יכולתי להוסיף את שלוש האגורות כמו כלום, אבל זה לא היה מישחק נקי; תבינו, מבחינה חשבונאית זה לא היה ספורטיבי; מוכרחים למצוא באיזה רישום, מתוך כארבעה עשר אלף רישומים, נפלה הטעות. ואגיד לכם, לקראת המאזן תמיד הייתי צופה בתקווה שתימצא שם איזו שגיאה שכזאת.

“במקרה כזה הייתי נשאר במשרד אפילו לילה שלם, מניח לפני את כל הפנקסים ומתחיל. זה מוזר, אבל אני לא הסתכלתי בטורי המספרים האלה כבמספרים, אלא כחפצים. פעם דמיתי שאני עולה בסולם המספרים למעלה, כאילו הם צוק תלול; או שאני יורד בהם בסולם לתוך פיר. לפעמים הרגשתי כמו צייד החודר לתוך סבך המספרים בכדי ללכוד חיה נדירה ומבוהלת; אלה היו שלוש האגורות. או הרגשתי כמו בלש, האורב בפינה; אלפי דמויות חולפות על פני, ואני ממתין עד שאתפוס את הממזר בצווארונו, את הפושע, את הטעות הזעירה בחישוב. ושוב היה נדמה לי שאני יושב על שפת נהר, חכה בידי, ואני ממתין לדג; לפתע החכה מתעקמת, והנה, אתה בידי, נבל שכמוך! אבל ברוב המקרים זה היה צייד, ואני משכשך דרכי בסבך תותים, עלה וירוד; הרגשתי שמחת תנועה ועוצמה כזאת, תחושת חירות ומתח, כאילו אני משתתף בהרפתקה. אני החזקתי מעמד לילות שלמים בציד שלוש האגורות; וכאשר תפסתי אותן, אפילו לא חשבתי שזה שלוש אגורות עלובות; זה היה מלקוח שלל, ואני הלכתי לישון, מנצח ונלהב, פלא שלא נכנסתי למיטה בנעליים. וזה הכל.”

“קל להגיד ‘עניין של מה בכך’,” העיר מר דולז’אל, "אני שמתי לב שבני אדם מתנהגים באופן טבעי ובכנות רק כל עוד מדובר בדברים הקטנים של חולין; אבל ברגע שהם מצויים במצב יוצא דופן ופתטי, נדמה לך שנכנס לתוכם איזה בן־אדם חדש; הם מתחילים לדבר בקול אחר – הייתי אומר: דרמטי, ומשתמשים במלים אחרות, נימוקים אחרים, ואפילו רגשות אחרים מאשר באופן נורמלי; קודם לכל פורצים בתוכם אומץ, יוקרה, נכונות להקרבה ותכונות אופי הירואיות אחרות. נראה לך כאילו נשמו לפתע איזה אוזון, כך שנכפות עליהם ג’סטות גדולות; או שמדובר בסיפוק חשאי כלשהו מהעובדה שהם נקלעו למצב יוצא דופן וקטסטרופלי, ואיכשהו מתהדרים בזה ונהנים; בקיצור, הם מתחילים להתנהג כמו גיבורים על הבמה. כאשר הסיטואציה הדרמטית חולפת, הם חוזרים לממדיהם הרגילים; אבל הם מרגישים זאת במעין מבוכה כאכזבה והתפכחות.

"יש לי בן־דוד, שמו קאלאוס, פקיד מהוגן ובעל מעמד, אזרח ואבי משפחה, קצת ירא־אשתו וקצת קפדן, כמידה האופיינית לנו הגברים שבשלנו כבר בשנים. גברת קאלאוס היא אשה טובה, עקרת בית, דוגרת על משפחתה, רעיה כנועה, מה שמכונה הדום לרגלי בעלה וכן הלאה. אחר־כך הבת, בחורה יפה, בשם וורה, ששהתה אותה עת בצרפת בכדי ללמוד צרפתית ולעמוד בבחינות, למקרה שלא תתחתן. לבסוף הבן, פרחח ותלמיד תיכון, המכונה טונדה, חלוץ טוב בקבוצת כדורגל, אבל חלש למדי בלימודים. בקיצור, משפחה טובה ונורמלית במה שמכונה המעמד הבינוני הגבוה.

"ובכן, פעם ישבו הקאלאוסים ליד ארוחת הצהריים, כשצלצלו בדלת: גברת קאלאוס נכנסת לחדר, מנגבת את ידיה בסינרה ואומרת, סמוקה מהתרגשות: אל־אלוהים, אבא, הגיע איזה מברק. – – אתם הלא יודעים שנשים נוהגות להיבהל כאשר מגיע מברק; כנראה שזה עניין של תפקודיהן הפנימיים, שהן כל הזמן מצפות למכת גורל.

"נו, נו, אמא, נהם מר קאלאוס, תוך שהוא מנסה לשמור על ארשת רגועה, מי זה יכול – – אבל ידו רעדה כאשר פתח את המברק. הכל, כולל עוזרת הבית שבדלת, הביטו בנשימה עצורה אל עבר ראש המשפחה.

"זה מוורה, אמר לבסוף מר קאלאוס, בקול־שאינו־שלו. שיקח אותי האופל אם אני מבין מלה אחת.

"תראה, התפרצה גברת קאלאוס.

"חכי, אמר מר קאלאוס בסבר פנים חמור. זה איכשהו משובש. כאן כתוב לאמור –

GADETE UN UCJARC PEUIGE BELLEVUE GRENOBLE VERA

"מה זה צריך להיות? נשמה גברת קאלאוס בקושי.

"אז תביטי את, קינטר קאלאוס, אם את חושבת שאת מבינה את זה יותר טוב ממני! נו, עכשיו את כבר יודעת מה יש בזה?

"עיני גברת קאלאוס נתמלאו דמעות ברוכנה על המברק המבשר רע. משהו קרה לוורה, לחשה. אחרת לא היתה שולחת מברק!

"את זה גם אני יודע, צעק קאלאוס ולבש את מקטורנו; כנראה לא היה נאה בעיניו להשאר בלי מקטורן במצב רציני שכזה. לכי למטבח, אנדולה, הורה לעוזרת; והוסיף בקול טראגי: המברק נשלח מגרנובל. אני חושב שוורה ברחה עם מישהו. 

"עם מי? נחרדה גברת קאלאוס.

"מה אני יודע, הרעים מר קאלאוס. בטח עם איזה נבל או אומן! הא לך עצמאות הנשים שלך! אני צפיתי למשהו כזה! לא ברצון נתתי לה לנסוע לשם, לפאריס הארורה! אבל את, את כל הזמן שידלת אותי – –

"אני רציתי את זה? התרתחה גברת קאלאוס. אתה כל הזמן הטפת לה מוסר, שהיא חייבת ללמוד משהו, שהיא תצטרך להתפרנס בעצמה! כאן היא פרצה בבכי מר והתמוטטה על הכסא: ריבונו של עולם, וורה המסכנה שלי! אולי קרה לה משהו – אולי שוכבת שם חולה – –

"מר קאלאוס התחיל להתהלך לאורך החדר אנה ואנה. חולה, הוא קרא, מדוע שתהיה חולה? רק שזה לא יהיה נסיון התאבדות! הברנש הזה אולי חטף אותה – ואחר־כך עזב אותה לנפשה – –

"גברת קאלאוס התחילה להתיר את סינרה. אני אסע להביא אותה משם, הודיעה בין פרצי הבכי. אני לא אנטוש אותה שם – – אני – –

"את לא נוסעת לשום מקום, צעק קאלאוס.

"גברת קאלאוס הזדקפה; מימיה לא ראה אותה איש בהדרת כבוד שכזאת. אני אם, קאלאוס, היא אמרה. אני יודעת מה היא חובתי. והיא התרחקה במין ארשת של הוד.

"שני הגברים, הוה אומר אבא קאלאוס וטונדה הנער, נותרו לבדם. – – אנחנו חייבים להיות נכונים לגרוע ביותר, אמר קאלאוס בקול אפל. אולי חטפו את וורה לאיזה מקום – – אל תגיד שום דבר לפני אמא. אני אסע בעצמי לגרנובל.

"אבי, אמר טונדה בקול עמוק – בדרך כלל היה אומר אבא – – תשאיר את זה לי; אני אסע לשם; אני יודע קצת צרפתית – –

"מנער כמוך אלה שם ייבהלו, קטע אותו האב קאלאוס. אני אציל את הילדה שלי! אני נוסע ברכבת הבאה – – רק שלא יהיה מאוחר מדי!

"ברכבת, לעג טונדה. טוב שאתה לא רוצה לרוץ לשם ברגל! אילו נסעתי אני, הייתי טס במטוס לשטרסבורג – –

"ואתה חושב שאני לא הייתי טס? צעק קאלאוס האב. שתדע, אטוס! ואת המנוול הזה, אמר בנימה לוחמנית תוך שהוא מנפנף באגרופיו, אותו אני ארררסק! ילדה מסכנה!

"טונדה הניח את כף ידו על כתפו; זה היה כמו נס, איך הפרחח הזה נעשה פתאום גבר. אבי, אמר בקול מפייס, זה לא בשבילך; אתה כבר זקן. תסמוך עלי; ברור לך שאעשה בשביל אחותי כל מה שאדם יכול לעשות. – – עד אותו רגע, כמובן, ככל אח צעיר, הוא התייחס לאחותו רק בבוז כן וגברי.

"אבא קאלאוס הניד את ראשו. לא, אמר בקול קודר, זה עניין שלי. בת איננה יכולה לסמוך על איש זולת אביה. אני נוסע, טונדה. אתה חייב להישאר להיות משענתה של אמך. אתה מבין, הנשים – –

"אותו רגע נכנסה גברת קאלאוס, בבגדי יציאה; למרבה הפלא היא לא נראתה כמישהו הזקוק למשענת.

"תגידי, לאן את הולכת, התפרץ קאלאוס.

"לבנק, אמרה האשה האמיצה בקול זר. לקחת את הכסף שלי. בכדי לנסוע אל הבת שלי לחוץ לארץ.

"שטויות, התפוצץ קאלאוס.

"שום שטויות, אמרה גברת קאלאוס בנימה צוננת. אני יודעת מה אני עושה. ואני יודעת מדוע.

"אשה, אמר מר קאלאוס בהחלטיות, שתדעי לך, אני נוסע אל וורה בעצמי.

"אתה? אמרה גברת קאלאוס בבוז מסויים. ומה תוכל לעשות שם? מדוע שתקלקל לעצמך את נוחיותך, אמרה בנימה ניצחת.

"אבא קאלאוס התיישר והסמיק. רק אל תדאגי מה אני אעשה שם. אני כבר החלטתי מה מוכרחים לעשות שם. אני מוכן לכל. תגידי לעוזרת שתכין לי מזוודה קטנה, בסדר?

"אני מכירה אותך, אמרה גברת קאלאוס. אם הבוס לא יתן לך רשות, לא תיסע לשום מקום.

"אני מצפצף על הבוס! צעק קאלאוס. אני מצפצף על כל המשרד! שיזרוק אותי! אני כבר אתפרנס איכשהו! אני הקרבתי את הכל למען המשפחה כל החיים שלי, ואקריב גם את הטיפה האחרונה, את מבינה?

"גברת קאלאוס התיישבה על קצה הכיסא. בן־אדם, היא אמרה, מדוכדכת: תבין כבר במה מדובר! אני נוסעת לטפל בה! לי יש הרגשה ברורה שוורה מתנודדת בין חיים ומוות! אני מוכרחה להיות אצלה – –

"ולי יש הרגשה ברורה, הכריז קאלאוס, שהיא נמצאת בצפורני איזה בן־בליעל. אילו רק ידענו, מה פירוש המברק, בכדי שנוכל להתכונן – – 

" – – לגרוע ביותר, ייללה גברת קאלאוס.

"ייתכן, אמר קאלאוס בקדרות. אני כבר מפחד לחשוב על זה מה בעצם כתוב במברק הזה.

"תשמע, אמרה גברת קאלאוס באי בטחון כלשהו, אולי אפשר לשאול את מר הורבאט.

"על מה בעצם? נרתע קאלאוס.

"על מה שכתוב במברק הזה. מר הורבאט הלא מפענח צפנים – –

"זה נכון, נאנח קאלאוס. אולי הוא יכול לפתור את התעלומה! אנדולה, שאג, תקפצי לקומה החמישית אל מר הורבאט, ותגידי לו שאנחנו מאד מבקשים ממנו לסור אלינו!

"עליכם לדעת, מר הורבאט הוא משהו בשירות המודיעין שלנו ועבודתו העיקרית היא פיענוח כתבי סתר. אומרים שהוא גאון, הורבאט זה; אם נותנים לו מספיק זמן, הוא יפענח כל צופן; אבל זאת עבודת נמלים נוראה, ומי שעוסק בזה – אז הוא נהיה קצת מטורף.

"אז מר הורבאט זה בא אל הקאלאוסים כעבור שעה קלה; הוא אדם גוץ שנראה כמו כלום, ועצבני ותמיד מדיף ריח של מנטה.

"מר הורבאט, אמר קאלאוס, אני קיבלתי לאחרונה מברק כזה בלתי ניתן לפיענוח; אז חשבנו, אילו הואלת בטובך – –

"תראה, אמר מר הורבאט, קרא את המברק ונשאר לשבת בעיניים עצומות למחצה. היתה דממת קבר.

"נו, כן, נשמע כעבור שעה קלה קולו של מר הורבאט, וממי אמור המברק הזה להיות?

"מהבת שלנו וורה, הסביר קאלאוס. היא לומדת בצרפת.

"אהה, אמר מר הורבאט וקם על רגליו. אז תשלחו לה מאתיים פראנק למלון Bellevue בגרנובל, וזהו.

"אתה פיענחת את המברק? פלט מר קאלאוס.

"איפה, נהם מר הורבאט. זה הלא איננו צופן, זה סתם תמליל משובש. אבל, תאמרו לי, מה יכולה בחורה צעירה כזאת לכתוב במברק? כנראה איבדה את ארנק הכסף שלה וזהו. אומרים שזה קורה.

"אבל אולי יש במברק הזה משהו גרוע יותר? שאל מר קאלאוס באי־בטחון.

"מדוע שיהיה בו משהו גרוע יותר? שאל מר הורבאט בפליאה. תבינו, בדרך כלל קורה משהו פשוט. הארנקים האלה של הנשים לא שווים כלום.

"אז תודה רבה לך, אדוני, אמר קאלאוס בקרירות.

"על לא דבר, נהם מר הורבאט והלך.

"אצל הקאלאוסים נשתרר שקט. תשמעי, פתח קאלאוס במבוכה, הורבאט זה לא כל כך מוצא חן בעיני; הוא כזה… גס רוח.

גברת קאלאוס התחילה להתיר את כפתורי שמלת החג שלה. טרדן, אמרה. תגיד, אתה תשלח לוורה את הכסף?

"בטח שאשלח, נהם קאלאוס מרוגז קמעה. ברווזה טפשה, מוכרחה לאבד את הארנק! מה אני, גונב את הכסף? היה מגיע לה מנה על ה–

"אני חוסכת כמו משוגעת, סחה גברת קאלאוס, והיא, גבירונת צעירה, לא יודעת לשמור על הארנק! ככה זה עם ילדים – –

“ואתה, אל תתמזמז ולך ללמוד, עצלן שכמוך, התנפל קאלאוס על טונדה ויצא לאטו בכיוון אל הדואר. אף פעם, סיפרו לי, לא כעס כמו אז. ואת הורבאט חשב מאותו יום לאדם לא עדין, ציני וכמעט לא הגון, כאילו הוא העליב אותו במשהו.”

“אם כבר מר דולז’אל התחיל לדבר על פיענוח צפנים,” אמר מר קאווקה, "אז נזכרתי במה שעוללתי פעם לעמית שלי, מוסיל. מוסיל זה היה אדם מאד משכיל ושנון, אבל טיפוס כזה של אינטלקטואל: בכל דבר הוא רואה בעיה ומבקש עמדה שינקוט כלפיו. למשל, יש לו עמדה כלפי אשתו שלו, והוא איננו חי בקשר נשואין, אלא בבעיית הנשואין; מלבד זאת הוא מכיר בבעיה החברתית, בשאלת המין, בבעיית תת־ההכרה, בבעיית החינוך, במשבר התרבות בת ימינו ובשורה ארוכה של בעיות אחרות. האנשים האלה, המוצאים בעיה בכל דבר, הם בלתי נסבלים לא פחות מאלה שיש להם עקרונות. אני לא אוהב בעיות; בשבילי ביצה היא ביצה, ואם מישהו יתחיל לדבר אתי על בעיית הביצה, אני איבהל שהביצה מקולקלת. כל זה רק שתדעו איזה מין אדם הוא מוסיל.

"פעם לקראת חג המולד הוא הכניס לו לראש שייסע להרי הענקים למסע סקי; וכיון שהיה עוד צריך לקנות דא והא, הודיע שיבוא להיפרד מהחברים מאוחר יותר. לפתע מגיע דוקטור מנדל, אתם יודעים הפובליציסט הידוע, גם הוא פריט מיוחד במינו, ומחפש אותו, כי הוא מוכרח לדבר עם מר מוסיל באופן דחוף. מוסיל איננו, אני מסביר לו, אבל אולי הוא עוד יקפוץ לפני נסיעתו; תחכה לו. – – פני דוקטור מנדל נתקדרו. אני לא יכול לחכות, אמר, אבל אני אכתוב לו פתק, מה שרציתי לומר לו. – – והוא התיישב ליד השולחן וכתב.

"אני לא יודע האם מישהו מכם ראה כתב יד פחות קריא מזה של דוקטור מנדל. הוא נראה כמו רישום של סייסמוגרף – – קו מאוזן כזה, ארוך ושסוע, הנרעד פה ושם או קופא ליצור חוד. אני הכרתי את כתב היד שלו, והסתכלתי איך שידו נוסעת על גבי הנייר. לפתע קדרו פניו עוד יותר והוא מעך את הנייר בחוסר סבלנות, זרק אותו לסל וקפץ על רגליו. זה יהיה יותר מדי ארוך, נהם, ונעלם.

"אתם הלא יודעים, יום לפני החג לא מתחשק לבנאדם לעשות עבודה רצינית; אז התיישבתי ליד השולחן והתחלתי למתוח על פיסת נייר קוים סייסמוגרפיים; משיכות קולמוס ארוכות ורועדות, מקפצות פה ושם למעלה ולמטה, איך שבא לי. שעה קלה השתעשעתי בזה, ואחר־כך הנחתי את הנייר על שולחנו של מוסיל. אותו רגע מוסיל נכנס בסערה, מצוייד למסעו בהרים, זוג הסקי והמקלות על כתפו. אז אני נוסע כבר, הוא הריע בדלת, בשמחה קולנית.

"היה פה איזה אדון וחיפש אותך, אמרתי לו באדישות. הוא השאיר לך פה מכתב, אמר שזה חשוב.

"תראה לי, אומר מוסיל בתיאבון. תראו־תראו, נרתע במקצת למראה היצירה. זה מדוקטור מנדל; מה הוא רק רוצה ממני?

"את זאת אני לא יודע, נהמתי בחוסר אדיבות, הוא נורא מיהר; אבל אתה יודע, את הכתב שלו לא הייתי רוצה לפענח.

"אני יודע לקרוא את השרבוטים שלו, הכריז מוסיל בקלות דעת, העמיד את הסקי והמקלות בפינה והתיישב ליד השולחן. הממ, אמר כעבור שעה קלה, ופניו הרצינו מאד. עברה חצי שעה של דממת מוות. – – אז את שתי המלים הראשונות תפסתי, נאנח מוסיל לבסוף וקם על רגליו, זה ‘אדוני היקר’. אבל אני צריך כבר להזדרז אל תחנת הרכבת. אני אקח את המכתב אתי, ואם אין בזה מעשה שטן, אני אפתור את זה במהלך הנסיעה! – –

"אחרי ראש השנה הוא חזר מטיול ההרים שלו. איך בילית? אני אומר לו. בן־אדם, מוסיל, איזה יופי עכשיו בטח בהרים, מה?

"מוסיל רק הפטיר בתנועת יד. אני אפילו לא יודע, אמר. להודות על האמת, אני ישבתי במשך כל הזמן בחדר המלון, אפילו את האף לא הוצאתי; אבל האנשים סיפרו שהיה שם נפלא.

"מה קרה, אמרתי באהדה מודגשת, היית חולה?

"זה לא, אומר מוסיל בצניעות מעושה, אבל אני הייתי כל הזמן עסוק בפתירת מכתבו של מנדל; ושתדע – אני פתרתי אותו, הכריז בתרועת נצחון. רק שתיים או שלוש מלים אני עוד לא יודע לקרוא. ישבתי על זה לילות שלמים – אבל אני הכנסתי לי לראש שאני אפתור את זה, ופתרתי.

"מה אגיד לכם, לא היה לי האומץ לומר לו שהמכתב הזה הוא סתם שרבוט שלי. והמכתב היה חשוב מאד? שאלתי מתוך התעניינות אוהדת. העמל הזה היה כדאי?

“זה לא חשוב, ענה מוסיל בגאווה. אותי זה עניין יותר בתור בעיה גרפולוגית. דוקטור מנדל מבקש ממני לכתוב תוך שבועיים מאמר לירחון שלו – על מה, זה מה שלא הצלחתי לפענח; ואחר־כך הוא מאחל לי חג שמח ובילוי נעים בהרים. סך הכל זה לא הרבה; אבל תהליך הפתירה, אדוני, זה היה אגוז קשה מהבחינה המתודית – אין לך דבר שימריץ את הרוח יותר. בזה לבדו היה כדאי להשקיע כמה ימים ולילות.”

★

“את זה לא היית צריך לעשות לו,” סבר מר פאולוס בנימת גערה; השד ייקח כמה ימים, אבל על הלילות ללא שינה חבל. השינה, אדוני, זה לא רק מנוחה לגוף; השינה היא משהו כמו טיהור ומחילה על היום שחלף. השינה היא חסד מיוחד; ולמשך כמה רגעים ראשונים לאחר שינה טובה – כל נשמה היא טהורה ותמה כמו של ילד.

"אני מכיר את זה, כי בפרק זמן מסויים איבדתי את כושר השינה. אולי זאת היתה תוצאה של חיים בלתי סדירים או שמשהו בתוכי לא היה בסדר, אני לא יודע; אבל רק נשכבתי במיטה והרגשתי בעפעפי את הדגדוג הראשון של תרדמה, וכבר משהו זז בי, ואני שכבתי שעות ארוכות ובהיתי לתוך החשכה, עד שהפציע הבוקר. וכך זה נמשך שנה, שנה תמימה ללא שינה.

"כאשר האדם לא יכול להירדם, הוא מנסה תחילה לא לחשוב על כלום; לכן הוא מונה או מתפלל. לפתע זה מתגלה וצף, אלוהים, אני אתמול שכחתי לעשות את זה וזה! ואחר־כך עולה על דעתו שאולי רימו אותו שם בחנות בשעה ששילם. אחר־כך הוא נזכר שאשתו או חבר שלו ענו לו באותו מקרה באופן מוזר. אחר־כך נשמע קול בקיעה דק בעצי הרהיטים, והאדם חושב שזה גנב, והוא מרגיש חום מבושה או פחד. ושעה שהוא כבר מפחד, הוא הוגה במצבו הגופני ומהרהר, שטוף זעת אימה, במה שהוא יודע על דלקת כליות או על סרטן. סתם ככה צף בזכרונו מעשה חלם שהוא עשה לפני עשרים שנה, עד שהוא נשטף גל נוסף של זעה מרוב בושה. צעד אחר צעד הוא מתעמת עם איזה אני אחר, מוזר ובלתי פדוי הנטפל אליו; עם חולשתו, עם גסותו ומעשיו המכוערים, חולייו ועוולות שגרם, שטויות שעשה והתבזויות שנתנסה בהן, עם סבלותיו שמזמן עברו מן העולם. חוזר אליו כל המכאיב, המייסר והמשפיל שחווה מימיו; דבר לא נמחל למי שמתקשה לישון. כל עולמך מתעוות ורוכש פרספקטיבה מייסרת; דברים שכבר שכחת מגחכים בפניך, כרוצים לומר: חמור, איך התנהגת אז; אתה עוד זוכר איך אהבתך הראשונה, כשהיית בן ארבע עשרה, לא הופיעה לפגישה? שתדע, היא התנשקה אז עם אחר, עם Vojta חברך, ולך לעגו כולם! מטומטם, מטומטם, מטומטם! – והאדם מתפתל במיטה הצורבת ומנסה להשלות את עצמו, לכל הרוחות, זה כבר לא נוגע לי! מה שהיה, היה, ודי! – – ושתדעו, זה לא נכון. כל מה שהיה – הווה. קיים גם מה שאינך מודע לו עוד. ואני סבור, שהזכרון שורד גם לאחר המוות.

"חברים יקרים, אתם קצת מכירים אותי; אתם יודעים שאני לא רואה שחורות ולא היפוכונדר, לא מזעיף פנים ולא מתלונן נצחי, לא רחמן־על־עצמו, לא בכיין ולא נודניק ולא אל־תיגע־בי, מקטר, טרדן או פסימיסט. אני אוהב את החיים, את בני האדם וגם את עצמי, אני מתלהב כמו משוגע, אני אוהב להאבק; בקיצור אני עשוי מהעור שממנו עשוי אדם כמו שצריך. גם אז, כאשר איבדתי את השינה, הייתי מתרוצץ בימים ונע בעירנות מתפקיד לתפקיד; אתם יודעים ששמי הולך לפני כאדם מבורך בכושר פעילות. אבל משעליתי עם ערב על משכבי ופתחתי את לילי הנזיר משינה, חיי כאילו נתפלגו. שם היו חייו של אדם פעיל ומצליח, בחור בריא ואוהב עצמו, המצליח בכל הודות למרצו, חוכמתו ומזלו המשחק לו ללא בושה. כאן במיטה שכב אדם רדוף, שתודעתו העלתה את כל הכשלונות, את כל הבושות, את כל הלכלוך וההשפלות שהיו מנת חלקו. אני חייתי חיים כפולים שכמעט לא נגעו אלה באלה ולא היה בינם שום דמיון; מצד אחד חיים של יום, המורכבים מהצלחות, פעילות, מגעי אנוש ואמון, מכשולים מעניינים ושגיונות נורמליים; חיים שבהם הייתי בדרכי מאושר ומרוצה מעצמי. אבל בלילה התפתחו החיים האחרים, הטוויים מכאב ומבוכה; חייו של אדם שלא הצליח במאומה; אדם שנבגד בידי הכל והתנהג בעצמו כלפי זולתו באורח רע, אנוכי ומטופש; אדם מרומה מכל אשר לו, בטלן טראגי, שכל אחד שונא אותו ומרמה אותו, חלשלוש שהפסיד ומדדה מבושה לבושה. כל אחת ממערכות החיים האלה היתה עקבית בתוך עצמה, קוהרנטית ושלמה; כאשר הייתי שרוי באחת מהן, נראה לי שהאחרת שייכת למישהו אחר, לא נוגעת לי או שהיא רק פרי הדמיון; שהיא תרמית עצמית ואשליה חולנית. ביום אהבתי; בלילה חשדתי ושנאתי. ביום חוויתי את עולמנו, עולם בני האדם; בלילה חוויתי את עצמי. החושב על עצמו, מאבד את עולמו.

"ונראה לי שהשינה היא כמו מים אפלים ועמוקים. בה נשטף כל מה שאיננו יודעים עליו או אמורים שלא לדעת. העצב המוזר השוקע בנו יישטף וייעלם בתוך העלפון שאין לו חוף. רשעותנו ופחדנותנו, כל חטאינו היומיומיים והמביכים, כשלונותינו המשפילים ומעשי הכסיל שעשינו, אותה שניה של חוסר אהבה בעיני אלה שאהבנו, כל אשר חטאנו בו אנחנו ושחטאו בו זולתנו כלפינו, כל זה נשטף בהשקט אל מעבר מגע ידה של תודעתנו. השינה רחומה עד אין קץ; דרכה למחול לנו ולחייבינו.

“ואומר לכם עוד משהו: מה שמכונה חיינו, זה לא כל מה שחוינו, זה רק המבחר. אשר אנחנו חווים הוא רב מדי, יותר ממה ששכלנו יכול לו. לכן אנחנו בוחרים דא והא, שמתאים לנו, ומזה אנחנו רוקמים עלילה מפושטת; למוצר הזה קראנו חיינו. אבל כמה נפל אנחנו מותירים אחרינו, כמה דברים מוזרים ונוראים נשארים מאחור, אלוהים אדירים! לו רק האדם היה מודע להם! אבל אין אנו יכולים לחיות אלא מהלך חיים אחד ופשוט. יותר מזה היה עולה על כוחותינו. לא היינו מסוגלים לשאת את החיים, אלמלא פיזרנו בצדי דרכנו את רובם.”

“ובכן זאת אמת לאמיתה,” אמר מר קאראס הזקן. "אדם שיחפור בעברו, חזקה עליו שימצא בו חומר מספיק לפרשות חיים אחרות לגמרי. פעם… או בטעות או משום נטיה… הוא בחר באחת מהן, והוא חי אותה עד סופה; אבל מה שגרוע הוא שהפרשות האחרות, האפשריות, אינן מתות לחלוטין. ולפעמים קורה שאתה חש בהן כאב כמו ברגל שנקטעה.

"כאשר הייתי בן עשר בערך, התחלתי לאסוף בולים; אבא לא ראה זאת בעין יפה, – חשב שבגלל זה אהיה תלמיד גרוע – אבל היה לי חבר, לויזיק צֶ’פֶלְקָה, ויחד אתו התמכרנו לתאוות הבולים הזאת. לויזיק זה היה בנו של מנגן בתיבת נגינה, נער פרוע ומנומש, מוזנח כמו אנקור, ואני אהבתי אותו, כמו שרק ילד יכול לאהוב חבר. תשמעו, אני אדם זקן; היו לי אשה וילדים, אבל אגיד לכם – אין שום רגש אנושי דומה לרגש החברות. אלא שלזה מסוגל האדם רק בעודו צעיר; אחר־כך הוא איכשהו מתקשח ועוטה אנוכיות. חברות כזאת נובעת מהמקור הטהור ביותר של התלהבות והתפעלות, מעודף חיים, משפע ומידת יתר של רגשות; אתה כל כך עתיר רגש, ששומה עליך להעניק אותו למישהו. אבא שלי היה נוטריון, ראש הכבודה המקומית, אדון רב הדר וחמור סבר; ואני אימצתי אל לבי את לויזיק, שאביו היה נגן תיבת נגינה שיכור ואמו כובסת מיוסרת עמל, ואת לויזיק זה כיבדתי והערצתי, כי הוא היה זריז ממני, עצמאי כל כך וקשוח כמו חולדה, והיו לו נמשים בפנים וידע להטיל אבנים בשמאלו – אני כבר לא זוכר מה עוד הערצתי בו; אבל ללא ספק היתה זאת האהבה העזה בחיי.

"ובכן, לויזיק זה היה איש סודי כאשר התחלתי לאסוף בולים. פה מישהו אמר שרק לגברים יש ייצר לאיסוף; זה נכון; אני חושב שזאת שארית מהימים שבהם היה כל גבר אוסף את גולגלות אויביו, את כלי הנשק שהוא לקח שלל, את עורות הדובים, קרנות האיילים ובכלל כל מה שהצליח לצוד. אבל אוסף בולים שכזה הוא לא רק קניין, זאת הרפתקה נצחית; האדם כאילו נוגע ביד רועדת באותן ארצות רחוקות, נגיד בוטן, או בוליביה או כף התקווה הטובה; פשוט הוא מקיים משהו כמו מגע אישי ואינטימי עם אותן ארצות. כלומר יש באיסוף הבולים כמו מוטיב של מסעות וחציית ימים ובכלל ההרפתקנות הגברית העולמית. זה כמו מסעי הצלב.

"כפי שאמרתי, אבי לא ראה זאת בעין יפה; אבות בדרך כלל אינם אוהבים שבניהם עושים משהו אחר מהם עצמם; רבותי, גם אני הייתי כזה כלפי בניי. אבהות היא בכלל איזה רגש מעורב; יש בה אהבה גדולה, אבל גם דאגה, אי אמון, עוינות או איך לומר; ככל שאדם אוהב את ילדיו יותר, כן רב יותר אותו רגש אחר. ובכן, אני נאלצתי להסתתר עם אוסף הבולים שלי ולהחביא אותו בעליית הגג, בכדי שאבא לא יתפוס אותי; בעליית הגג היה ארגז ישן לאחסון קמח, ושנינו היינו נכנסים לתוכו כמו שני עכברים, ומראים זה לזה את הבולים; תראה, זה מהולנד, וזה ממצריים, וזה Sverige או שוודיה. והעובדה שנאלצנו להסתתר עם האוצרות האלה, היה בה משהו מיופיו של חטא. איך השגתי את הבולים – זאת היתה הרפתקה משל עצמה; הייתי נודד בין משפחות מוכרות ולא מוכרות לי ומבקש כמקבץ נדבות שירשו לי לקלוף את הבולים ממכתביהם הישנים. פה ושם היו להם באיזה מקום בעליית הגג או במגירות שולחנות כתיבה ערימות של ניירות ישנים; היו אלה שעות של אושר עילאי כאשר הייתי יושב על הרצפה, נובר בערימות הניירות המאובקים ומחפש איזה בול שעוד לא היה לי – אני, חמור שהייתי, לא הייתי אוסף דופליקאטים; וכאשר קרה שמצאתי איזו לומברדיה ישנה או מי זוכר איזו מדינה ממדינות הננס הגרמניות או הערים החופשיות, הרגשתי שמחה מייסרת ממש – שהרי כל אושר עילאי גם גורם לכאב מתוק. ובינתיים חיכה לי בחוץ לויזיק, וכאשר סוף סוף יצאתי לאויר הפתוח לחשתי כבר בדלת: לויזה, לויזיק, היה שם האנובר אחד! – יש לך? יש! וכבר רצנו הביתה ושללנו ביד, לתוך הארגז שלנו.

"שם אצלנו היו כמה מפעלים לייצור כל מיני הבלי סחורה, יוטה, קאליקו, קרטון וסמרטוטי כותנה; את הזבל הזה מייצרים אצלנו, כידוע, במיוחד לתועלתם של הגזעים הצבעוניים בכל רחבי כדור הארץ. אז שם הרשו לי לחטט בסלי הניירות ולחפש בולים; זה היה שדה הצייד השופע ביותר; שם אפשר היה למצוא את סיאם ודרום אפריקה, סין, ליבריה, אפגניסטן, בורניאו, ברזיל, ניו־זילנד, הודו, קונגו – אני לא יודע האם גם באוזניכם צלילם של השמות האלה אומר מסתורין ומעין געגועים. אל־אלוהים, השמחה, השמחה העילאית הזאת, אם מצאתי בול מה־Straits Settlements – – או קוריאה! נפאל! גיניאה החדשה! סיארה ליאונה! מאדאגאסקאר! מה אגיד לכם, את ההתלהבות הזאת יכול להבין רק צייד או מחפש מטמונים או ארכיאולוג העוסק בחפירות. לחפש ולמצוא, זהו המתח והסיפוק הגדול ביותר שיכולים החיים להעניק לאדם. כל אדם צריך היה לחפש משהו; אם לא בולים, אז את האמת, או צמחי זהב או לפחות חצים מאבן וגלוסקמאות.

"אלה אם כן היו השנים היפות ביותר של חיי, הרעות הזאת עם לויזיק ואיסוף הבולים. אחר־כך חליתי בשנית, וללויזיק לא הרשו לגשת אלי, אם כי הוא היה בא ועומד אצלנו בפרוזדור ושורק, שאשמע אותו. פעם אחת התרופפה השמירה עלי או משהו כזה; בקיצור, ברחתי ממיטתי ומייד קפצתי לעליית הגג להסתכל בבולים שלי. הייתי כל כך חלש, שבקושי הצלחתי להרים את מכסה הארגז. אבל הארגז היה ריק; הקופסה עם הבולים נעלמה.

"אני לא יכול לתאר לכם את הכאב ואת האימה. אני חושב שעמדתי שם כמו מאובן, ואפילו לבכות לא יכולתי, כך ננעל גרוני. ראשית כל, היה איום ונורא, שהבולים, מחמדי הגדול, לא היו; אבל גרוע מזה היה שוודאי גנב אותם ממני לויזיק, חברי ורעי היחידי, שעה שהייתי חולה. זאת היתה אימה, אכזבה, ייאוש, צער – תשמעו, זה מדהים, מה ילד כזה מסוגל לחוות. איך ירדתי מעליית הגג אינני זוכר עוד; אבל אחר כך שוב שכבתי בחום גבוה, וברגעים הבהירים יותר הגיתי והגיתי עד ייאוש. לאבי ולדודתי לא אמרתי דבר וחצי דבר – אמא כבר לא היתה לי; ידעתי שהם לא מבינים אותי בכלל, ובכך נפערה בינינו איזו תהום; מאז אותם ימים לא היה לי אליהם עוד יחס קרוב האופייני לילד. בגידתו של לויזיק, זאת היתה בשבילי מכה שכמעט הכריעה אותי; היתה זאת אכזבתי הגדולה הראשונה מבן־אדם. קבצן, אמרתי בלבי, לויזיק הוא קבצן, ולכן הוא גונב; וזה שכרי על שהתחברתי אל קבצן. וזה הקשיח אותי; מאותו יום התחלתי לעשות הבחנות בין אנשים – איבדתי את בתוליי הסוציאליים; אבל אז עוד לא ידעתי, עד לאיזה עומק הדבר זיעזע אותי, ומה הכל התמוטט בתוכי.

"כאשר החלמתי מהמחלה, החלמתי גם מהכאב הזה על אובדן אוסף הבולים. רק עוד הרגשתי דקירה בלב כאשר ראיתי שללויזיק יש בינתיים חברים חדשים; אבל כאשר הוא הגיע אלי בריצה, קצת נבוך לאחר פרידה כה ארוכה, אמרתי לו ביובש של מבוגר: תסתלק מכאן, אני לא מדבר אתך. לויזיק הסמיק ולאחר רגע קט אמר: גם זו לטובה. ומאותו רגע הוא שנא אותי שנאה עיקשת ופרולטרית.

"זה אם כן היה האירוע שהיתה לו השפעה על כל חיי, על בחירת מערכת החיים שלי, כפי שביטא את זה מר פאולוס כאן. אם כך לומר, עולמי חולל; איבדתי את האמון באנשים; למדתי לבוז ולשנוא. לעולם לא היה לי עוד רֵעַ; וכאשר בגרתי, התחלתי גם להקפיד על היותי לבדי, על כך שלא אזדקק לאיש ושלא אתן לאיש דבר בחינם. לכן מצאתי שאיש איננו אוהב אותי; את זאת הסברתי לעצמי בכך, שאני מטבעי בז לאהבה ומצפצף על כל רגשנות. וכך התפתחתי להיות אדם גא ותאב כבוד, דואג לעצמו, פדנטי ובכלל קורקטי; הייתי רַע וקשוח כלפי הכפופים לי; התחתנתי ללא אהבה, חינכתי את ילדיי במשמעת ופחד והשגתי לא מעט הישגים בחריצותי ובמסירותי. אלה היו חיי, כל חיי; אני לא הסתכלתי על כלום מלבד על מה היא חובתי. וכאשר אאסף אל אבותי, יכתבו על זה בעתון, איזה עובד מסור הייתי ואיזה איש מופת. אבל אילו ידעו הבריות, בכמה בדידות, אי אמון וקשיחות זה כרוך – –

"לפני שלוש שנים נפטרה אשתי. אני לא הודיתי בכך לא לפני עצמי ולא לפני אנשים אחרים, אבל היה לי עצוב מאד; ומתוך רגש העצבות הזה הלכתי ושלפתי כל מיני מזכרות משפחתיות שנשארו אחרי אבי ואמי: תצלומים, מכתבים, מחברותי מימי בית הספר שחלפו מזמן – חנק אותי משהו בגרון כאשר ראיתי, באיזו תשומת לב אסף אותם אבא הקפדן שלי ושמר עליהם; אני חושב שבכל זאת הוא אהב אותי. הדברים האלה מלאו ארון שלם בעליית הגג; ובתחתית אחת המגירות היתה קופסה, חתומה בחותמתו של אבי; כאשר פתחתי אותה, מצאתי בתוכה את אוסף הבולים שאספתי לפני חמישים שנה.

"אני לא אכחיש בפניכם דבר: שטף אותי זרם דמעות, ואת הקופסה הזאת לקחתי אתי לחדר כמו אוצר. אז ככה זה היה, הבנתי בבת אחת; כאשר שכבתי אז חולה, מצא מישהו את אוסף הבולים ואבי החרים אותו, בכדי שלא אזניח בעטיו את לימודי! הוא לא היה צריך לעשות את זה; אבל גם בזה היתה אותה דאגה ואהבה קפדנית משלו; אני לא יודע, אבל צר היה לי אותו יום עליו ועל עצמי – –

"ואחר־כך נזכרתי: מסתבר שלויזיק לא גנב את הבולים! אל אלוהים, איזה עוול עשיתי לו! – – ושוב ראיתי לנגד עיני את הפרחח המנומש והפרוע – אלוהים היודע מה קרה אותו והאם הוא עוד בחיים! אני כל כך כאבתי והתביישתי כאשר כל זה צף בזכרוני. בגלל חשד שווא זה איבדתי את חברי הטוב היחיד; בעטיו איבדתי את ילדותי; בעטיו התחלתי לבוז למה שקוראים עם חלכה; בעטיו התנהגתי בהתנשאות, בעטיו לא התקרבתי עוד לאיש. לכן לא יכולתי כל ימי חיי להביט בבול דואר בלא לחוש גועל ובחילה. לכן לא כתבתי לעולם לכלתי ואשתי, והתחפשתי כמי שמרומם מהשתפכויות רגשניות; ואשתי סבלה מזה. לכן הייתי כל כך קשוח וערירי. בשל כך, בשל כך לבד, עשיתי קריירה כזאת ומלאתי את חובותי באורח כה מופתי – –

“ראיתי את חיי מחדש; לפתע הם נראו שוממים וחסרי טעם. הלא יכולתי לחיות חיים אחרים לגמרי, עלה על דעתי. אלמלא זה קרה – הייתי כה מלא התלהבות והרפתקנות, אהבה, אבירות, דמיון ואמון, דברים כאלה, מוזרים ובלתי נשלטים – אלוהים, אני יכולתי להיות מישהו אחר, יוצא למסעות רחוקים, או שחקן, או חייל! הלא יכולתי לאהוב את הבריות, לשתות אתם, להבין אותם, אני לא יודע מה עוד! הרגשתי כאילו נמס בתוכי גוש קרח. עברתי על האוסף בול אחר בול; היו שם כולם, לומברדיה, קובה, הפיליפינים, האנובר, ניקאראגוא, סיאם, כל אותן ארצות שאז כל כך רציתי לנסוע לראות ושעכשיו כבר לא אראה אותן. על כל בול היה משהו ממה שיכול היה לקרות ולא קרה. בליתי אתם את כל הלילה וישבתי בדין על חיי. ראיתי שחיי היו זרים לי, מלאכותיים ובלתי אישיים מבחינתי, ושחיי האמיתיים לא התגשמו בכלל.” – – מר קאראס הפטיר בתנועת יד. – – “כשאני חושב על זה מה הכל יכולתי להיות ואיזה עוול עשיתי ללויזיק – –”

האב וובס, בשומעו את הדברים האלה נעצב מאד וחש חמלה; כנראה שנזכר במשהו מתוך חייו הוא. “מר קאראס,” הוא אמר בהתרגשות, “אל נא תחשוב על זה; אין מה לעשות, כבר אי אפשר לתקן, אי אפשר לחיות מחדש – –”

“אכן אי אפשר,” נאנח מר קאראס והסמיק קמעה. “אבל שתדעו, לפחות את האוסף הזה, לפחות אותו התחלתי לטפח מחדש!”

“הרבה חשבתי,” אמר מר האנאק, "מדוע נראה לנו עוול כמשהו גרוע יותר מכל דבר רע שיכול לקרות לו לבנאדם. כך למשל אילו ראינו שאדם אחד נידון על לא עוול בכפו למאסר בכלא, זה ידריך את מנוחתנו וייסר אותנו יותר מאשר אם אלפי אנשים חיים בעוני ובכאב. אני ראיתי עוני כזה שכל בית סוהר לעומתו נראה כרווחה ממש; ובכל זאת לא יעליב אותנו העוני הגרוע ביותר כמו מעשה עוול. הייתי אומר שיש בתוכנו איזה אינסטינקט משפטי; ושאשמה וחפות, הדין והצדק הם מושגים ראשוניים, נוראים ועמוקים ממש כמו האהבה והרעב.

"קחו למשל את המקרה הזה: אני הייתי ארבע שנים במלחמה כמו רבים מכם; אנחנו לא נספר איש לרעהו מה ראינו שם, אבל אתם וודאי תאשרו לי שבן־אדם כמונו מתרגל ללא מעט; למשל להרוגים. אני ראיתי מאות רבות של אנשים צעירים הרוגים, ולפעמים הרוגים בדרך נוראה, אתם יכולים להאמין לי; ואודה על האמת, שלי כבר כל כך לא היה איכפת, כאילו זה סמרטוטים ישנים, כל עוד לא הסריחו. רק הייתי אומר לעצמי, בנאדם, אם תצא מהחרא הזה חי ושלם, אז בחיים כבר שום דבר לא יפיל אותך.

"כחצי שנה אחרי המלחמה הייתי בבית בסלאטינה; בוקר אחד מישהו דופק אצלי בחלון וצועק, אדון האנאק, בוא תראה, גברת טורק נהרגה! – – גברת טורק זו היתה לה חנות קטנטונת למוצרי נייר וחוטי תפירה; איש לא דאג לה מעולם, רק פה ושם נכנס מישהו לחנות שלה לקנות סליל חוטים או גלויה לחג המולד. מהחנות הובילה דלת זכוכית למטבחון כזה, ושם היא היתה ישנה; בדלת היה וילון קטן, ואם צלצל הפעמון בחנות, היתה גברת טורק מציצה מהמטבחון דרך הוילון, לראות מי זה בא, מנגבת את ידיה בסינרה ונכנסת חרש לחנות. מה אדוני מבקש? אמרה מתוך אי אמון; לבנאדם היתה הרגשה שהוא פלש לתוך החנות, והוא הזדרז לצאת מהר ככל האפשר. זה היה כמו שמרימים אבן, ועכשיו מתרוצצת על פני הגומה הלחה חיפושית מבוהלת וערירית; אז אתה ממהר להחזיר את האבן למקומה, בכדי שהחיפושית הגועלית הזאת תירגע.

"אם כן, כאשר שמעתי את הידיעה, רצתי להסתכל, אני חושב, מתוך סקרנות גסה לגמרי. לפני החנות הקטנה הזאת התקבצו אנשים כמו דבורים סביב חלת דבש; אבל לי נתן השוטר המקומי להיכנס, כי הוא החשיב אותי כאדם משכיל. הפעמון השמיע את צלצולו העדין כמימים ימימה, אבל אני חשתי שהצלצול הבהיר והערני הזה מקפיא את דמי; עברה בי המחשבה שזה לא מתאים לכאן. על מפתן הדלת מהחנות למטבחון שכבה גברת טורק אפיים, תחת ראשה שלולית דם כמעט שחורה; בעורפה היו שערות השיבה שלה דבוקות בדם שכמעט השחיר. וברגע זה הרגשתי פתאום מה שלא הכרתי בצבא: את האימה שבאדם מת.

"זה מוזר, אני את המלחמה כמעט שכחתי; כל המין האנושי מתחיל לשכוח אותה, ואולי בגלל זה עלולה לבוא עלינו מלחמה חדשה. אבל את הקשישה הנרצחת, שלא היה בה כמעט חפץ במקומותינו, החנוונית הזעירה שלא ידעה אפילו למכור גלויה כמו שצריך – אותה לא אשכח. אדם שנרצח הוא משהו אחר מאדם מת סתם; מרחפת מעליו איזו תעלומה נוראה. אני לא יכולתי בכלל להבין מדוע נרצחה דווקא גברת טורק, אישיות אפורה של חולין, שאיש לא שם לב אליה מעולם; איך זה שהיא שוכבת כאן כה פתטית ושוטר רוכן מעליה ובחוץ נדחקים אנשים כה רבים בכדי לראות לפחות פיסת גופה של גברת טורק. אם כך אומר, האשה המסכנה הזאת לא זכתה מימיה למידה כזאת של תשומת לב כמו עכשיו, כששכבה כך ופניה בתוך שלולית של דם שחור. זה היה כאילו היא זכתה פתאום לחשיבות מוזרה ומבעיתה. מימי לא שמתי לב מה היא לובשת ואיך היא בעצם נראית; אבל עכשיו זה היה כאילו אני מתבונן בה בזכוכית מגדלת ורואה אותה בעיוות של הגדלה אדירה. אחת מרגליה היתה נעולה בנעל בית; הנעל השניה היתה חלוצה ואפשר היה לראות גרב מתוקן בעקבו – אני רואה לפני כל חוט שבטלאי הזה; זה היה נראה לי נורא, כאילו גם הגרב העלוב הזה נרצח. יד אחת כאילו ניסתה להתחפר ברצפה; היא נראתה כל כך יבשה וחסרת ישע כמו כרעי ציפור; אבל הדבר האיום ביותר היה קווצת שיער שיבתה שבעורפה, כי היא היתה קלועה בקפדנות כזאת, ונוצצת בין זלפי הדם הקרוש כמו בדיל ישן. היתה לי הרגשה שלא ראיתי מימי משהו יותר עגום, מאשר הצמה המגואלת הזאת של אשה. זלף אחד של דם נתייבש מאחורי האוזן; מעליו נצץ עגיל מכסף ובו אבן כחולה. לא יכולתי יותר, רגלי רעדו. ריבון העולמים, אני אומר.

השוטר שהיה במטבחון וחיפש משהו על הרצפה, הזדקף והתבונן בי; הוא היה חיוור כאילו אומר להתעלף.

"בן־אדם, שקשקתי, היית בצבא?

"הייתי, חירחר השוטר. אבל זה פה – זה משהו אחר. תסתכל, הוסיף לפתע והצביע על הוילונית בדלת; היא היתה מעוכה ומגואלת מדם; כנראה שהרוצח ניגב בה את ידיו. אלוהים אדירים, נשמתי; אני לא יודע מה היה הדבר שהפך את הכל לאיום ובלתי נסבל – או הדימוי של הידיים הדביקות מהדם, או העובדה שהוילונית, הוילונית הנקיה והטהורה הזאת גם היא היתה לקורבן הפשע – – אינני יודע; אבל אותו רגע נשמע מהמטבחון טרלול ארוך של ציפור הקנרית. תשמעו, בזה כבר לא יכולתי לעמוד; אני ברחתי מהחנות הזאת באימה – אני חושב שהייתי עוד יותר חיוור מהשוטר.

"אחר־כך ישבתי אצלנו בחצר על יצול העגלה, ונסיתי לכנס את מחשבותי. חמור מטומטם, אמרתי לעצמי, פחדן שכמוך, הלא זה רצח פשוט! עוד לא ראית דם? האם לא היית דבוק כולך בדמך שלך כמו חזיר ברפש? האם לא צעקת על החיילים שלך, שיחפרו יותר מהר את הבור בשביל מאה ושלושים ההרוגים; מאה ושלושים הרוגים המונחים בשורה אחת, זאת שורה ארוכה, גם אם תסדר אותם כמו רעפים – – לאורך השורה הזאת צעדת ועישנת סיגריות וצרחת על החיילים, מהר, יותר מהר, שכבר נגמור עם זה! האם לא ראית מתים כה רבים, מתים כה רבים –

"כן, זה בדיוק העניין, אמרתי בלבי, ראיתי מתים כה רבים, אבל לא ראיתי מת אחד ויחידי; לא כרעתי ברך לידו להביט בפניו ולגעת בשערו. מת הוא שקט נורא; אתה חייב להיות אתו לבדך… ולא לנשום אפילו… בכדי להבין אותו. כל אחד ואחד מבין המאה ושלושים היה מתאמץ לומר לך: המפקד, הם הרגו אותי; תסתכל בידיים שלי, הלא אלה ידי אדם! – – אבל אנחנו כולנו הסבנו את פנינו מפני המתים האלה; כאשר הוטל עלינו לעשות מלחמה, לא יכולנו להקשיב לחללים. אלוהים שבשמיים, צריך היה שסביב כל חלל יתקבצו אנשים כמו דבורים סביב חלת דבש – גברים, נשים ואפילו טף – בכדי לראות, מבועתים, לפחות פיסה אחת מגופו; לפחות רגל אחת בתוך הנעל הצבאית, או קווצת שיער מגואלת בדם – אז אולי לא היה נגזר שזה יקרה; אז זה אפילו לא היה אפשר שזה יקרה.

“ואני קברתי את אמא שלי; היא נראתה חגיגית כל כך, רגועה כל כך ומושלמת בארון המתים שלה. מוזרה היא היתה, אבל לא נוראה. אבל הדבר הזה, זה משהו שונה ממוות; נרצח איננו מת; נרצח מאשים, כאילו הוא זועק בכאב עילאי ובלתי נסבל. אנחנו יודעים, אני והשוטר; אנחנו יודעים שבחנות הזעירה הזאת הילכה רוח רפאים. ובתוכי הבליח אור. אני לא יודע, אולי אין לנו נשמה; אבל יש בנו משהו שאינו בר־כליון, כמו היצר לצדק. אני לא יותר טוב מכל ברנש אחר; אבל יש בתוכי משהו שאיננו שייך רק לי – – תחושה כזאת של סדר גדול ומלא הוד. אני יודע שאני מבטא את זה לא טוב; אבל ברגע ההוא ידעתי מה הוא פשע ומה הוא עלבון האלוהים. שתדעו, אדם שנרצח הוא כמו מקדש שנבזז וחולל.”

★

“ומה,” נשמע קולו של מר דובש, “תפסו את זה שהרג את הזקנה?”

“תפשו,” המשיך מר האנאק, “ואני בעצמי ראיתי אותו, כאשר יומיים אחר־כך הובילו אותו השוטרים אל מחוץ לחנות ההיא לאחר ששיחזרו אתו את המעשה במקום הפשע, כמו שאומרים. ראיתי אותו אולי רק למשך חמש שניות. אבל שוב זה היה כמו תחת זכוכית מגדלת ומעוותת נורא. הוא היה בחור צעיר, על ידיו היו אזיקים, והוא הלך בחפזון כזה שהשוטרים בקושי הספיקו להחזיק אתו צעד. אפו הזיע ועיניו הפעורות מצמצו בבהלה כזאת – – אפשר היה לראות שהוא מפחד נורא, כמו ארנבת בניתוח ניסוי. לא אשכח את הביטוי הזה בפניו כל עוד אחיה. לי הפגישה הזאת גרמה תחושת מבוכה וריקנות. עכשיו ישפטו אותו, חשבתי, ימשכו את העניין כמה חודשים וידונו אותו למיתה. בסוף ראיתי שבעצם אני מרחם עליו, ושהייתי חש מין הקלה, אילו הוא איכשהו יצא מזה. לא שפניו היו סימפטיים, יותר קרוב להיפך; אבל ראיתי אותו יותר מדי מקרוב – – ראיתי אותו ממצמץ באימה. לעזאזל, אני לא רגשן, אבל מקרוב זה לא היה רוצח, אלא פשוט בן־אדם. לומר את האמת, אני לא מבין את זה; אינני יודע מה הייתי עושה לו הייתי שופטו; אבל היה לי עצוב בלב מהכל, כאילו נפשי שלי זקוקה לפדות.”

“ובכן אני פעם נאלצתי לשפוט,” אמר מר פירבאס תוך שהוא משתעל קלות בין המלים, "כי עליתי בהגרלה לשמש מושבע. אז בדיוק הובא בפני חבר מושבעים המקרה הזה של לואיזה קאדאניק, זו שרצחה את בעלה. היינו בחבר המושבעים שמונה גברים וארבע נשים. אוי ואבוי, אמרנו אנחנו הגברים זה לזה פחות או יותר בשתיקה, ארבע הזקנות הבלות האלה בטח ינסו להוציא את הנקבה הזאת לחופשי! ובכך כבר מראש הקשחנו את יחסנו כלפי לואיזה הזאת.

"זה היה בסך הכל מקרה פשוט של נשואין שלא עלו יפה. קאדאניק זה היה מודד אזרחי והתחתן עם אשה צעירה ממנו בעשרים שנה; לואיזה היתה נערה כאשר התחתנה, ונמצא עד שהעיד שכבר למחרת החתונה הגברת הצעירה בכתה, חיוורת כמו גיר, ורעדה מגועל כאשר בעלה החדש ניסה לגעת בה. לפעמים אני חושב איזו התנסות נוראה עוברת מן הסתם על נערה כזאת תמה וחסרת נסיון מייד לאחר חתונתה; נניח שבעלה כבר מורגל בנשים ומתנהג בהתאם לכך. מה יש להגיד, גבר אפילו לא יכול לתאר לעצמו מה זה. – – אבל התובע הכללי חיטט ועלה על עד אחר, שהעיד שלואיזה הקטנה התעסקה כבר לפני החתונה עם איזה סטודנט, ושהיא התכתבה אתו גם אחרי החתונה. בקיצור, כבר מייד לאחר החתונה התברר שבנשואין האלה משהו צולע; גברת לואיזה הפגינה גועל פיזי כלפי בעלה; אחרי שנה אחת הפילה ומאז היתה חולה במחלות נשים איזה שהן. האדון המודד ניסה לפצות את עצמו בחוץ, ובבית עשה מהומות בגלל כל גרוש. ביום הגורלי היתה ביניהם שוב התכתשות בגלל איזה חולצות מקרפ־דה־שין או משהו כזה, והאדון המודד התחיל לנעול את נעליו, לאמור שהוא לא יסבול יותר בבית. באותו רגע התקרבה אליו לאויזה הקטנה מאחור וירתה באקדח בראונינג בעורפו. אחר כך יצאה בבהלה לפרוזדור והלמה בדלתות השכנים, שיגשו אל בעלה, כי היא הרגה אותו והיא הולכת להסגיר את עצמה; אבל במדרגות היא התמוטטה בעוויתות. זה היה המקרה כולו.

“ועכשיו ישבנו, אנחנו התריסר, לשפוט בדבר אשמתה. סיפרו שלואיזה הקטנה היתה נערה יפה, אבל תבינו, מעצר וחקירה אינם מוסיפים לנשים יופי; היא היתה כאילו נפוחה, ורק מבין לחייה החיוורות יקדו עיניים כאלה, רעות ושופעות שנאה. למעלה על הכס ישב אב בית הדין, התגלמות הצדק, רב הוד ונורא, כמעט כמו כהן גדול בגלימתו השחורה. בשם המדינה הופיע תובע יפה תואר, תובע שכמותו ליופי לא ראיתי מימי; חזק כמו פר, מתוח ונכון לקרב כמו נמר מטופח היטב; אפשר היה לראות את תענוג העוצמה והעליונות שבו זינק על טרפו, ששנאה אותו שם למטה עד טירוף הדעת בעיניים היוקדות האלה. סניגורה של הנאשמת קפץ מדי רגע ברוגזה על רגליו ורב עם הקטיגור; אנחנו המושבעים ראינו את זה במבוכה, כי היה נדמה לנו שלא מדובר בישיבה בדין על רוצחת, אלא באיזה סכסוך שבין הסניגור והקטיגור. נוסף לזה ישבנו שם אנחנו, השופטים מטעם העם; באנו לשפוט לפי מיטב שפיטתנו האנושית, אבל ככל שרצוננו היה טוב – רוב הזמן השתעממנו נורא על הדין־ודברים המשפטי בענייני נוהל וסדר הדין. מאחור התמלא האולם בקהל דחוס שבא לרעות את עיניו במראות משפטה של לואיזה קאראניק; כאשר קרה והיא מצאה את עצמה במצוקה ושתקה בעקשנות, אפשר היה לשמוע מבין הקהל חירחור של שביעות רצון.” מר פירבאס ניגב את מצחו כאילו הוא מזיע. "לרגעים היה נדמה לי שאני לא שופט שנתמנה בהגרלה, אלא אדם הקשור לגלגל עינויים; כאילו מוטל עלי־עצמי לקום על רגלי ולומר: אני מודה בכל, עשו אתי כרצונכם.

"נוסף לכך היו שם העדים; כל אחד העיד בארשת חשיבות, בבחינת מישהו היודע משהו; ומתוך העדויות אפשר היה לחוש את העיירה, את ערימת הרוגז, הרכילות, הפרוטקציה, הלחישות, הקנאות, הקנוניות, הפוליטיקה והשיעמום. על פי העדויות האלה היה המנוח גבר ישר דרך ואזרח מהוגן ששמעו הטוב הולך לפניו; כמו כן צייד שמלות וקמצן, בעל טבע ברוטלי, חסר מצפון וגס רוח; בקיצור, אתה יכול לבחור. חלקה של גברת לואיזה היה גרוע יותר: אמרו שהיא גבירה עוגבת ובזבזנית, הלובשת לבנים ממשי, אבל למשק הבית לא דאגה, ורק עשתה חובות – –

"הקטיגור רכן קדימה כשחיוך קפוא כקרח על שפתיו: הנאשמת, האם היו לך לפני נשואייך יחסים אינטימיים עם איזה גבר?

"הנאשמת שתקה, רק בלחייה הבזיק סומק אפרורי.

"הסניגור קפץ על רגליו: אני מבקש לשמוע את עדותה של זו וזו שקאדאניק עשה בה מעשה מגונה כאשר היתה בשירותו. היה לו אתה ילד – –

"פני אב בית הדין קדרו; אפשר היה לראות שהוא חושב, אל אלוהים, הדיון הזה נמשך ונמשך! – – בינתיים נסחב תיאור העניינים המשפחתיים המביכים; מי משניים אלה היה סיבת הסכסוכים בין בני הזוג, כמה כסף היתה גברת לואיזה מקבלת להוצאות משק הבית, האם היתה לבעלה סיבה לקנאה. לפעמים היה נדמה לאורך שעות, שלא מדברים בקאדאניק המת ונשואיו, אלא בי ובכל אחד מיתר המושבעים, או אינני יודע במי מבינינו; ריבונו של עולם, מה שמספרים פה על המת הזה, את זה גם אני עשיתי, דברים כאלה הלא קורים בכל מקום, אז למה לדבר על זה? הרגשתי כאילו מפשיטים שם, פריט אחר פריט, כל אחד מאתנו, גברים ונשים; כאילו מכבסים שם את מריבותינו, מאווררים את עניינינו האינטימיים המלוכלכים, שולפים את סודות מיטותינו ומינהגינו. זה היה כאילו מתארים שם את חיינו שלנו, אבל ברוע ובאכזריות ההופכים אותם לגיהינום. קאדאניק זה לא היה בעצם הרע באנשים; הוא היה מחוספס קמעה, צעק על אשתו והשפיל אותה; הוא היה קשוח וקמצן, כי שכרו בא לו בקושי ולא כדי צרכיו; הוא היה נואף שפיתה עוזרות בית והיו לו יחסים עם איזו אלמנה, אבל זה אולי היה מעשה להכעיס, בשל גאווה גברית פגועה, כי גברת לואיזה שנאה אותו כאילו הוא חרק נתעב. ומה שהיה מוזר, כאשר אחד העדים מטעם הסניגוריה העיד נגד הנרצח, כמה הוא היה תאב מריבה וקטנוני, ברוטלי וגס מבחינה מינית ומתנשא, אז בלבותינו, המושבעים הגברים, זע משהו כמו אי רצון לשמוע וסולידריות: עצור! הרגשנו, אם בעד זה מגיע כדור בראש – – וכאשר עד אחר הכביד על לואיזה, שהיתה קלת דעת, מתגנדרת ומי יודע מה, הרגשנו אנחנו הגברים שעל ספסלי המושבעים הגברים משהו כמו רצון חמלה, משהו כמו לקיחה תחת חסות, בעוד שהנשים בינינו קמצו את שפתיהן ומבט עיניהן הפך להיות כזה נוקם ונוטר.

”שעות וימים נמשכו תיאורי הגיהינום של חיי הנשואין, דרך עיני עוזרות בית ורופאים, שכנים ורכילאיות; מריבות וחובות, מחלות, סצינות בבית, כל הרע, ההיסטרי והמייסר שהם מנת חלקו של זוג נשוי; כאילו תלו לעינינו לראווה קרביים של בני אדם בכל כיעורם העלוב. שמעו, לי יש אשה טובה והגונה; אבל היו רגעים שבהם לא ראיתי שם למטה את לואיזה קאדאניק, אלא את אשת חיקי, את לידה שלי הנאשמת בעבור שרצחה ביריה בעורפו את בעלה פירבאס; הרגשתי בירכתי ראשי את הכאב הפתאומי המפוצץ של היריה הזאת; ראיתי את לידה, חיוורת ונפוחה עד כיעור, קומצת את שפתיה ומאשימה אותי בעיניה המטורפות מאימה, גועל והשפלה. זאת היתה לידה, שהם שם הפשיטו אותה ונברו בקרביה; זאת היתה אשתי, חדר המיטות שלי, סודותי, יגונותי וגסויותי; רציתי לבכות ולומר: את רואה, לידה, לאן הבאת את שנינו! אני הייתי עוצם את עיני בכדי להיפטר מהחזיון הזה; אבל בחושך היו העדויות עוד יותר מייסרות; וכאשר פערתי את עיני בהביטי בלואיזה, נתכווץ עלי לבי, ריבונו של עולם, לידה, איך את השתנית!

"וכאשר הייתי חוזר מבית המשפט הביתה, חיכתה לי לידה ושאלה נוקבת בפיה: אז מה, היא תורשע? – – המשפט הזה היה סנסציוני בדרכו, באשר עניין בעיקר את הגברות. – – אני, הכריזה אשתי, לוהטת מרוב עניין והתרגשות, אני הייתי מרשיעה אותה!

"זה לא עסק שלך, צעקתי עליה; היה נורא בשבילי לדבר אתה על זה. בערב האחרון לפני מתן פסק הדין סגרה עלי תחושת אי שקט; רצתי בחדר לאורכו ולרוחבו והשבתי: אולי ניתן לה ללואיזה לצאת לחופשי; לשם מה היו בחבר המושבעים ארבע הנשים? עוד קול אחד נגד הרשעה, והיא משתחררת; אז מה, האם זה יהיה קולי? – לכך לא מצאתי תשובה; כיש מאין נעורה בי המחשבה הבלתי נעימה: הרי גם לי יש בשולחן שליד המיטה אקדח טעון – זה מינהג כזה מימי הצבא; באיזו קלות עלול האקדח הזה להיות פעם לעזר לאשתי לידה!! לקחתי את האקדח בידי: אולי כדאי להסתיר אותך, או להיפטר ממך בכלל? עוד לא, עיקמתי את פני, עד אחרי שייגמר העניין עם לואיזה! – ושוב התחלתי להתייסר: כן, איך זה ייגמר – ומה אתי, ריבונו של עולם, איך אצביע, איך עלי להצביע?

"ביום האחרון דיבר התובע; הוא דיבר דברים של טעם ודברים כדורבנות; אינני יודע מי הסמיך אותו, אבל הוא דיבר בשם יחסי אנוש במשפחה. אני שמעתי אותו כאילו מרחוק, איך הוא שם דגש חזק ומוזר על המלים משפחה, חיי נשואין, גבר ואשה, תפקיד האשה וחובותיה; אמרו אחר כך שזה היה אחד הנאומים המזהירים בפני בית המשפט. אחר־כך נטל את רשות הדיבור סניגורה של גברת לואיזה, ועשה משהו נורא: הוא ביסס את ההגנה על ניתוח סקסואל־פתולוגי. הוא ניסה להוכיח איזה גועל מוכרחה להרגיש אשה קרה מהבחינה המינית, כפי שאומרים פריגידית, כלפי הזכר הברוטלי; איך תיעובה הפיזי גדל לממדי שנאה; איזה קורבן טראגי היא אשה כזאת, המופקרת לידי רצונותיו של רודן מיני חסר התחשבות. – – אותו רגע אפשר היה להרגיש, כיצד כל חבר המושבעים כולו פונה נגד גברת לואיזה ומתקשח כלפיה, איך בחבר המושבעים מתפשטת התנגדות בלתי מודעת למשהו בלתי־נורמלי, המאיים לקעקע את סדר חייו של המין האנושי, או משהו כזה. ארבע הנשים בחבר היו חיוורות, שופעות איבה כלפי האשה שהפרה משהו כמו התחייבות. והעורך־דין המטומטם המשיך ללוש בלהט את התיזה הסקסואלית שלו.

"אב בית הדין השקיף באיפוק על מבע פניהם המלאי סלידה של המושבעים, ובסיכומו ניסה להציל את המצב; הוא לא דיבר לא על משפחה ולא על עבדות מינית, אלא על רצח אדם. לנו המושבעים הוקל; לומר את האמת, מהצד הזה נראה לנו המקרה איכשהו יותר בר־עיכול, פשוט וכמעט נסבל.

"עד לרגע האחרון לא ידעתי איך אשיב לשאלת האשמה. אבל כאשר השאלה הונחה לפנינו: האם לואיזה קאדאניק אשמה בכך שירתה, בכוונה לרוצחו, בבעלה יאן קאדאניק והרגה אותו? – – אני, שהייתי ראשון הנשאלים, אמרתי ללא היסוס הן, כי באמת היתה לה כוונה להרוג אותו ועשתה זאת. וכך קרה, שכל שנים עשר המושבעים ענו הן.

"אחר־כך היתה דממת מבוכה; הסתכלתי בארבע הנשים שבחבר המושבעים. מבע פניהן היה קשוח וכמעט חגיגי, כאילו עבר עליהן קרב במלחמה למען המשפחה האנושית.

''כאשר חזרתי הביתה, זרקה לעברי אשתי לידה, חיוורת מהתרגשות, את השאלה: ובכן, איך זה נגמר?

"עם לואיזה? אמרתי באופן מיכני. אשמה בשנים עשר קולות. נידונה למיתה בתליה.

"זה נורא, נשפה לידה באכזריות תמימה, אבל זה הגיע לה!

"אותו רגע פקע משהו בתוכי, המתח או אינני יודע מה. כן, צעקתי על לידה ברוגזה שאותה לא הבנתי בעצמי, זה הגיע לה, כי היא עשתה שטות! תזכרי, לידה, אילו ירתה בו בצדע במקום בעורף, יכלה לטעון שהוא התאבד, את מבינה, לידה? אז אפשר היה להוציא אותה לחופשי – תזכרי, לצדע!

“טרקתי את הדלת מאחורי; נזקקתי להיות לבדי. ושתדעו, האקדח הזה שלי מונח עד היום במגירה הפתוחה; לא סילקתי אותו.”

“להיות נידון למוות, זאת התנסות נוראה,” אמר מר קוקלה. "אני מכיר את זה, כי עברו עלי הרגעים האחרונים לפני הוצאתי להורג. כמובן שזה היה בחלום; אבל חלום הוא לא פחות חלק מחיי האדם מאשר כל דבר אחר, אם כי רק בשוליהם. בשוליים האלה כבר לא נותר הרבה ממצויינותך, בן־אדם, שום דבר ממה שנהגת להתפאר בו במהלך חייך. נותר אז רק מין, פחד, זחיחות הדעת, וכמה דברים אחרים שבהם אתה בדרך כלל מתבייש; אלה אולי דברי האדם האחרונים.

"פעם, אחרי הצהריים, חזרתי הביתה רדוף כמו חיה מרוב עבודה שמאחורי; שכבתי על הרצפה ונרדמתי כמו בול עץ. לפתע חלמתי שהדלת נפתחת ובה ניצב אדון בלתי מוכר לי לחלוטין ומאחוריו שני חיילים בכידונים מורכבים; אינני יודע מדוע, אבל החיילים האלה היו לבושים במדי קוזקים. קום, אמר האלמוני בגסות, תתכונן, מחר עם שחר יבוצע נגדך גזר דין מוות. הבנת?

"הבנתי, אני אומר; אבל אינני יודע בעצם מדוע – –

"זה לא עניינך, צעק עלי האדון. יש לי פה פקודה לבצע את גזר הדין. – – וטרק מאחוריו את הדלת.

"אחר כך נותרתי לבדי והרהרתי. בעצם אני לא יודע: כאשר אדם מהרהר בחלומו, האם הוא מהרהר באמת, או שהוא רק חולם שהוא מהרהר? האם המחשבות היו מחשבותי, או שרק חלמתי את המחשבות, כפי שאנחנו חולמים פני אנשים? אני רק יודע שהוגעתי את מוחי ויחד עם זאת השתוממתי על המחשבות. הדבר הראשון שעסקתי בו היה מין סיפוק של שמחה לאיד, שזאת טעות; שמחר אוצא להורג בשגגה ולהם תצא מזה בושה. אבל בד בבד גדל בי איזה אי שקט: שבאמת אוצא להורג ואניח אשה וילד; מה יהיה אתם, מה, למען השם, הם יעשו – – זה היה, אגיד לכם, כאב אמיתי, כאילו שלבי שותת דם, אבל יחד עם זאת הרגשתי סיפוק נעים מזה שאני חושב בדאגה כזאת על האשה והילד. הנה, הנה, אמרתי בלבי, זאת היא מחשבתו האחרונה של גבר ההולך אל מותו! איכשהו שימח אותי שאני מתמסר ליגון אבהי נעלה כזה; הרגשתי כמעט התעלות. אני מוכרח לספר את זה לאשתי, נהניתי.

“אבל לפתע עבר בי רעד של בהלה: נזכרתי שההוצאות להורג נערכות בדרך כלל מוקדם עם שחר, בארבע או בחמש בבוקר, שיהיה עלי לקום מוקדם כל כך בכדי להיות מוצא להורג. זאת לדעת, שאני לא אוהב להשכים קום; ועכשיו הרעיון, שהחיילים האלה יבואו להוציא אותי ממיטתי כבר בהנץ היום, דחק את כל היתר; לבי נחמץ וכמעט שבכיתי על מר גורלי. זה היה כל כך איום שהתעוררתי ונשמתי לרווחה; אבל לאשתי על החלום הזה לא סיפרתי.”

★

“דברי האדם האחרונים,” אמר מר סקריבאנק והסמיק מרוב מבוכה. “אני הייתי יכול לספר לכם משהו, אבל אולי זה ייראה לכם מטופש.”

“מה פתאום,” הרגיע אותו מר טאוסיג, “רק תתחיל!”

“אני לא יודע.” פתח מר סקריבאנק באי בטחון. “כלומר, אני פעם התכוונתי להתאבד ביריה, וכך – – כאשר מר קוקלה כאן דיבר על שולי החיים – – גם זה מין שולי חיים, כאשר הבנאדם רוצה להרוג את עצמו.”

“מה אתה שח?” אמר מר קאראס, “ומדוע רצית לעשות את זה?”

“מתוך פינוק,” אמר מר סקריבאנק, בהסמיקו עוד יותר. “כלומר אני… אני לא מסוגל לעמוד בכאבים. ואני קיבלתי אז דלקת העצב המשולש – הרופאים אומרים שזה אחד הכאבים העזים ביותר שבנאדם – – אני לא יודע.”

“זה נכון,” נהם דוקטור ויטאסק. “בן־אדם, אני באמת מרחם עליך. האם זה חוזר לפעמים?”

“חוזר,” התלהט סקריבאנק, “אבל עכשיו אני כבר לא רוצה… כלומר, בשביל זה הייתי צריך לספר לכם –”

“אז תספר,” עודד אותו מר דולז’אל.

“את זה קשה לתאר,” התגונן סקריבאנק מתוך רתיעה. “בכלל… כבר הכאב הזה..”

“הבנאדם יכול אז לשאוג כמו חיה,” העיר דוקטור ויטאסק.

“כן. וכאשר בא הגרוע ביותר… בלילה השלישי… הנחתי את הבראונינג על השולחן ליד המיטה. עוד שעה, חשבתי, יותר לא אסבול. מדוע אני, מדוע דווקא אני צריך להתנסות בדבר הנורא הזה? היתה לי כל הזמן ההרגשה שנגרם לי עוול נורא. מדוע אני, מדוע דווקא אני – –”

“היית צריך לקחת איזו גלולה,” נהם דוקטור ויטאסק, “טריגאמין או ווראמון, אדאלין, אלגוקראטין, מיגראדון – –”

“אני לקחתי אותן,” מיחה סקריבאנק. “אדוני, אני לקחתי מהן כמות כזאת, ש־… שבכלל חדלו להשפיע. כלומר… הגלולות האלה הרדימו אותי, אבל את הכאב לא הרדימו, אתם מבינים? הכאב נשאר, אבל זה כבר לא היה הכאב שלי, כי אני הייתי… כל כך מטושטש, שאיבדתי את זהותי. אני לא הייתי מודע לעצמי, רק לכאב הזה; והתחלתי להזות שזה כאב של מישהו אחר. אני שמעתי את האדם האחר הזה… איך הוא מיילל ומייבב; ואני כל כך ריחמתי עליו… דמעות הזלתי עליו ברחמיי. אני הרגשתי איך הכאב הזה גדל ומתעצם – – אל־אלוהים, אמרתי בלבי, איך האדם הזה עומד בזה! אולי… אולי אני צריך להרוג אותו שלא יתייסר כל כך! אבל אותו רגע נחרדתי… זה הלא לא בא בחשבון! אני לא יודע; פתאום הרגשתי רגש כבוד מוזר כזה כלפי החיים שלו, דווקא משום שהוא סובל כל כך נורא – –”

מר סקריבאנק שפשף את מצחו מרוב מבוכה. “אני לא יודע איך לתאר לכם את זה. אולי זה היה מין ערפול חושים לאחר כל הגלולות האלה, אבל יחד עם זה – זה היה בהיר לגמרי… ממש מסנוור. היתה לי הזיה שזה הסובל והגונח, הוא האנושות כולה, הוא האדם בכבודו ובעצמו. אני עצמי משמש רק עד לפרשת היסורים הזאת… מין שומר לילה ליד מיטת הכאב. אלמלא אני נוכח פה, חשבתי, היה הכאב הזה כולו לשווא; הוא היה כמו מעשה גדול כלשהו שאיש איננו יודע עליו. כלומר לפני כן, כאשר זה עוד היה הכאב שלי… הייתי בעיני עלוב כמו תולעת… כל כך חסר ממדים. אבל עכשיו, לאחר שהכאב חרג מעצמי… אני הרגשתי עד אימה, כמה גדולים הם החיים. הרגשתי ש־…” מר סקריבאנק נשטף בזעה מרוב מבוכה. “אל נא תלעגו לי. הרגשתי שהכאב הזה הוא בחזקת… קורבן. ולכן, אתם מבינים, לכן כל דת… מניחה קורבנות על מזבח האלוהים. לכן קורבנות הדמים… לכן קדושים מעונים… לכן מעשה הצליבה. אני הבנתי אז ש… ש־… ש־… מתוך כאבו של האדם צומחת איזו ברכה נסתרת. לכן עלינו לסבול, בכדי שהעולם כולו יתקדש. שום שמחה איננה גדולה דיה וחזקה דיה… ואני הרגשתי שאם אצא מזה, אשא בקרבי מעין קדושה.”

“ואתה נושא אותה?” שאל האב וובס בהתעניינות ערה.

מר סקריבאנק הסמיק עמוקות. “אה, לא,” אמר מהר, “על דבר כגון זה אין האדם יודע. אבל מאז… יש בתוכי מין יראת כבוד; הכל נראה לי חשוב יותר… כל זוטה וכל אדם, אתם מבינים? לכל דבר יש ערך עצום. כאשר אני מתבונן בשקיעת השמש, אני אומר בלבי, בעבור זה היה הכאב ההוא כדאי. או בני האדם, עמלם, חיי החולין שלהם… הכל נמדד במחיר הכאב. ואני יודע, איזה מחיר נורא הוא ובלתי ניתן לתיאור – – ואני מאמין, שאין שום רוע, ואין שום עונש; יש רק כאב שתכליתו… להאדיר כל כך את ערך החיים – –” מר סקריבאנק נעצר בדיבורו, בלא שיידע כיצד להמשיך. “הייתם כל כך טובים אלי,” אמר לבסוף וקינח את אפו בהתרגשות בכדי לכסות את פניו הלוהטים.