יסודות התורה של עם ישראל מתגלים ומתבטאים במסורות ובאגדות – עם ענינים שמחברם הוא העם כולו, האלמוני הפלאי, גאון האומה ומחוללה. – כשם שחוקרי יסודות האומה היונית וסודות התפתחותה פונים אל המיתולוגיה היונית הקדומה וממנה ידלו את ראשית הרעיונות, שהתפתחו במשך הדורות ונתנו לעם היוני את צורתו הרוחנית והחמרית – כך גם אנו: את סוד הויתנו והתפתחותנו על חוקי תורתנו, עלינו לחפש במכמני העבר הרחוק, בדברי “בראשית”, הצפונים בספר בראשית בכלל ובפרשת בראשית בפרט. בספר זה ריכז העם העברי סיפורי־יצירה משחר ההיסטוריה, המיוחסים לאלוהי האומה וגאונה. לכל סיפור וסיפור יש מטרה מיוחדת: לבאר תעלומות ונסתרות; לענות על שאלות חיים מסובכות וללמד לקח טוב; להורות את דרך החיים הרצויים ולהזהיר מסטיות וכשלונות. –

פרק א'

פרק ראשון בספר בראשית שתי מטרות לו, המובלטות באופן ברור בפסוקו הראשון ובשלושת הפסוקים הראשונים של פרק ב', הקשורים לפרק הראשון.

המטרות הן להבליט: א) כי העיקר הראשי לתורת־ישראל, כלכל תורה אלהית, היא האמונה בחידוש העולם עפ"י רצון מכוון ובאמונה כי האדם, כבעל בחירה חפשית, עושה את מעשהו לרצונו, ללא כפיה. ב) כי רעיון חופש האדם מבוטא באופן הבולט ביותר ביום השבת, המשחרר את האדם מכל עול של עבדות, המביא שויון מוחלט לכל השדרות והמעמדות שבאנושות ומעלה את האדם לדרגה אלהית עליונה (ותחסרהו מעט מאלוהים), החפשי מכל דאגה ועלול להתיחד, יחוד נפשי ורוחני, עם מהותו הפרטית.

הפסוק הראשון: “בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ” אומר כי הכל נעשה בכונה תחילה ובמאמרות עשרה. אם אין אמונה בחידוש העולם, ע"י רצון עליון, אין מקום למצוות ומעשים טובים, ואין מקום למחשבת־אדם חפשית ובת־חורין. אם הכל הוא קדמון, מאובן, קפוא מחויב ההויה – אין אפשרות של מחשבה חפשית לאדם, ואת אשר הוא עושה, מחויב הוא לעשות, ואין בידו לשנות דבר. אין לו כל אפשרות של חידוש וגלוי וגם התפתחותו קבועה מראש ומוגמרת. וכך ירה גאון האומה היהודית את אבן הפינה לתורתנו, תורת האלוהים והאדם, בפסוק הראשון, בבחינת מושכל ראשון ויסוד מוסד. –

אחרי פסוק־היסוד הראשון – באים פרטי־יצירה, שבדרגת התפתחותם הם מהוים סולם, העולה ומתפתח שלב אחר שלב, כשהמוקדם יסוד לבא אחריו, עד גמר היצירה ושיא שכלולה בקריאת האדם, נזר היצירה… (בצלם אלהים בראו וכו), שבו שמים וארץ נשקו; מצד אחד “יתוש קדמהו” ומאידך “ותחסרהו מעט מאלהים”, “כל שתה תחת רגליו” וגם “מהאדמה לוקחת – ואל עפר תשוב”.

בסוף פרשת היצירה בא הרעיון השני החשוב, הכלול בפרשה זו, החוק החברתי, היסוד לחופש האדם ושוויונו – השבת.

“ויכולו השמים והארץ וכו'”, “ויברך אלהים את – ויקדש אותו”. צפה גאון האומה למרחקי הדורות, ראה את החיים העלובים של האדם, את העבדות ואת שלטון האדם באדם לרע לו. יובלות שנים עוד יהיה צורך להלחם על שחרור ודרור ואפשר שישקע האדם בתוך השעבוד הזה וישכח לגמרי את טעם החופש. הוא יזניח את הרעיון, שכל האנשים נולדו חפשים ושוים וישנה הזכות לכל אדם לעמוד ברשות עצמו, לחשוב מחשבה עצמית על חייו ומהותו. ע’כ הקדים רפואה והציל לכל הפחות יום אחד לשבוע, בו ישאר החופש המוחלט נחלת כל נברא. “למען ינוח שורך וחמורך, עבדך ואמתך”. “כי בו שבת מכל מלאכתו”. יום זה יזכיר תמיד את השאיפה לחופש, להתעלות, להדמות לעליון, כביכול, והאיש ילחם על חופשתו – עד ישיגנה. –

פרק ב'

פרק זה מכיל שני נושאים: א) חיי משפחה; ב) יסוד השויון בין אישה לאשה.

הבריאה הצעירה, שיצאה מידי יוצר בראשית, מתחילה להתפתח ולשגשג. – האדמה מוציאה את תנוּבתה – עצים ופרות, המאפשרים קיום לבעלי חיים למיניהם, המוצאים להם מקומות לקיומם וריבוים. ביניהם נברא גם האדם, המחוסר כל כלי־עבודה ומכשירי מלחמה לקיומו. מובן, שרק במקום העדן, הגן הטבעי לכל פרי־עץ, ניתן לו למצוא את מזונו וצרכי קיומו. רק בתוך הגן, טמון היסוד להתפתחותו השכלית, כי שם ניטע גם עץ־הדעת. שם הוא מוצא מקום גם לעבוד ולשמור, ושם הוא יכול ליצור לעצמו את צרכי הקיום, המיוחדים ומתאימים לו. שם הוא בא במגע קרוב עם יתר בעלי־החיים, לומד את דרכיהם וארחות חייהם וקורא להם בשמותיהם, המבוססים על תוצאות ההסתכלות בחייהם: “ויקרא האדם שמות לכל הבהמה, ולעוף השמים ולכל חית השדה”. בינתיים מתבהר ומתברר לו ההבדל הגדול שביניהם לבינו, שלא כמנהגיהם מנהגיו, ולא כחייהם חייו: אין הוא יכול עוד להסתפק במלוי תאותו המינית, ללא כל יחס לבת־זוגו. דרושה לו נפש רגישה ומבינה – “ולאדם לא מצא עזר כנגדו”. שאיפתו לבת־זוג מתאימה לרוחו, אינה מרפה ממנו. מתוך תרדמת המחשבה באה התגלית, נוצר הפלא. הוא נפגש עם בת־זוגו שהיא ממש: “עצם מעצמו ובשר מבשרו”. היא חלק מהויתו, דומה לו בכל ונבדלת ממנו רק במין. האדם מתעורר וקורא בעליצות “לזאת יקרא אשה, כי מאיש לוקחת זאת”. כך הגיע האדם לשלימותו המלאה, נוסדו חייו המשפחתיים על יסוד השויון הגמור – איש־אשה. אין הבדל ואין התגאות והתרברבות מהאחד על השניה, האחת משלימה את השני. נמצא הפתרון ובפסוק קצר סוכמה המטרה לשם מה כל הסיפור הזה: “על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו”. מצא מין את מינו והיצירה נשלמה. – ומה צריכים להיות היחסים ביניהם? יחסים טהורים להמשכת החיים בכל שויון גמור. אין שליט ואין נכנעת, אין שום כונה זרה להשתמש בהבדלים המיניים לשם תענוג זר ואפל ולכן – “ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו”. מתביש זה, החושב לעשות דבר רע ומגונה, ונדמה לו שגם הזולת יודע את מחשבותיו, על כן רצונו להסתיר את מזימותיו והוא מתכסה ומעלים. זהו מקור הבושה. “ולא יתבוששו” – עדיין לא נוצרה הבושה.

זאת היא הצורה, שרצה גאון האומה הישראלית ואלוהיו לשוות לחיי המשפחה: איש־אשה, שוים וחפשים, עוזרים איש לרעותו, בכל טהרת יצריהם, אין אחד מסתיר מהשניה דבר. הכל גלוי וידוע, הכל למטרה אחת – להיטיב לחזק את הדבק ואין במה להתביש, אין מה להעלים: “והיו לבשר אחד”, איחוד שלם ומלא, אין האיש שואף לאשה אחרת ואין האשה משתוקקת לאיש אחר.

פרק ג' – ירידת האדם

הדעת והבינה מרימות את האדם מעל כל החי. הן בוראות לו כנפים לעוף ולשגשג, לגלות מסתרים ולהדמות לעליון, כביכול. אולם האדם, בעל הדעת, יכול להשתמש בחכמתו והתפתחותו גם לרעת העולם: להרוס ולנתוץ, לרדת מטה ולהיות מזיק ומשחית, יותר מכל חיה טורפת. – האלוהים והשטן בו נפגשו. נעשים מרים החיים, מורעלים חיי המשפחה, אין הסתפקות במה שיש, איש זומם להשתלט על חברו, לרמותו ולארוב לו במסתרים. –

אף האיש ואשת חיקו אינם מעיזים להיות גלויים בכל, מסתירים דבר ומתבישים: נולדה הבושה ומתחילה הנדידה. החיים התמימים והטהורים מתפרעים ומחרוזת הצרות של פגעי הזמן מתחילה. יורד העצבון והעצב המכאיבים וגן־עדן החיים הושבת מטהרו – הנחש הטיל בו את ארסו, האדם אכל מעץ הדעת טוב וגם רע. נברא “יצר־הרע”.–

אם פרק ב' מורה לנו את הרצוי, את הבריאה, כפי שיצאה מתחת ידי הבורא, הרי פרק ג' מתאר לנו את המצוי. עצם הדעת כבר ישנה: מסתכל האדם בחיי היצורים, לומד את מהותם וקובע להם שמות לפי תכונותיהם “ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו”, אולם האדם משתמש בדעת רק לטוב, כי לכך ניתנה לו. רק אחרי שבתו בגן העדן, יחד עם חוה אשתו, חסרי כל דאגה, ללא עול עבודה, ללא צורך למצוא הקלה בקשיי החיים – באה ההסתה הנחשית – כי אפשר להשתמש בדעת גם לעשות הרע. האשה, החפשית מכל עול של יסורים, צמאה לחידושים, מחפשת להתענג מכל יפה ונחמד, מעיזה לעשות נסיון מסוכן ואוכלת מאותו העץ. “ותרא האשה כי טוב – וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל”. את העזתה היא מדביקה גם בבן זוגה, יושב גן העדן, יחדיו מתחילים הם לחוש את התשוקה לחטא, ומחשבות רעות עולות בלבותיהם. נוצרת הבושה. ונולד החשש פן יגלה האחד את מזימת השניה, ובשמעם “קול אלוהים מתהלך בגן”, קול הטהרה לפני שחוללה, הם מסתתרים ומתבוששים. ולחיפוי על הבושה באה הערמה. אלוהי האומה מוצא תרופה להמתיק את המארה ועצה להקטין את הרע, על ידי העמל והיסורים. רק בדרך העבודה ועל ידי חיי־עמל יתוקן המעוות. האדם ישתמש בדעת לטובה. הוא ימציא שכלולים להקל את חיי העובד. בדרך זו ישוב האדם לתמימותו וישרו. הוא יצור מכשירים להוציא לחם מן הארץ, ויטיב לעצמו ולכל היקום. וזאת הקללה: “בזעת אפך תאכל לחם”, תהיה לברכה לאדם ולאדמה, לשחררה מקוץ ודרדר ולעשות לאם, המפרנסת והמולידה אך טוב וקידמה. –

גם האשה קונה את עולמה ביסורי האמהות ובסבלי האהבה, היא מסורה להרבה סבל ועצב למען דורות הנולדים: “הרבה ארבה עצבונך והרונך, בעצב תלדי בנים”. רק במשפחת העובד משתלבים יסורי־העבודה ביסורי אהבת האשה והאם ומעלות מעלה־מעלה לרום חיי המשפחה. –

העברי בחר לו, כסמל להסתה והערמה, את הנחש ולא בחיה טורפת אחרת. הטורפים נהנים הנאה גופנית מטרפם, מוצאים בו את מזונם והתנפלותם על קרבנם הוא ברעם־נהם ובגלוי. – לעומתם הנחש מטיל את ארסו מבלי להיות ניזון מטרפו, זוחל בערמה ואורב לקרבנו בלחש־נחש. ובזה הדמיון בינו לבין האיש הרע…

פרק ד'

בפרק זה שלושה נושאים־רעיונות יסודיים: א) לידת קין והבל, משלח־ידם. הבאת קרבנות לשם פיוס ומנחה. (פס. א־ח). ב) חילוקי דעות וקנאה דתית, והתוצאה רצח־אח והזנחת עבודת האדמה (פס. ט־יז). ג) בנין ערים, התפתחות אמנות ואומנויות, מלחמות עמי־הקדם ותוצאותיהן (פס. יח־כד).

א) היצירה צועדת קדימה, נולד דור חדש ומתחילה חלוקת העבודה. “ויהי הבל רועה צאן וקין היה עובד־אדמה”. העברי הקדמון התיחס בחיבה יתרה לרועה־צאן שהיה בשבילו סמל הטוב והרחמים. אברהם הוא בעל־עדרים: יעקב יושב אהלים ורועה צאן וכו‘, משה דוד ואחרים, כשרצו לתאר את יחסי־האהבה והרחמים שבין אלוהי־ישראל ועמו, שימשו להם כמשל הרועה והצאן. אחר היה יחסם לאיכר, המרטש את לב האדמה להוציא תנובתה, הלוחם בכל מכשולי־הטבע ומשתלט עליהם בכוח. ולכן בהודעה “ויהי הבל רועה צאן וקין עובד־אדמה” מצטייר הבל כאיש טוב ורחום וקין כאיש קשה ואכזר. קין, עובד האדמה, נפגע לעתים ע"י איתני־הטבע. הוא רוצה לפיס את האדון הנעלם, ולקבל ממנו הגנה נגד פגעי־הזמן השונים ומביא מפרי האדמה מנחה לד’, הבל, הטוב והעדין, “מביא גם הוא מברכות צאנו וּמחלביהן” קרבן תודה, ריח ניחוח לד‘. האלוהים אינו מקבל את מנחת־קין. קין שלא השיג את מטרתו הממשית, כועס ומיצר והבל מרוצה, כי תודתו נתקבלה, "וישע ד’ אל הבל ואל מנחתו, ואל קין ואל מנחתו, לא שעה, ויחר לקין מאד ויפלו פניו". והנה בא הביאור – בצורת סיכום קצר ומוחלט, כעין הלכה פסוקה: – אין לקורבנות כל ממשות, כי אין חפץ לד' בזבח ומנחה, אלא במעשים טובים ובהשתלטות על הרע. “ויאמר ד' אל קין – הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב”, בין אם תשא מנחה טובה או לא תיטיב לשאתה – אין לזה שום ערך, “לפתח חטאת רובץ ואילך תשוקתו ואתה תמשול בו”. העיקר הוא שתצליח להכריע את החטא ולהשתלט עליו. רעיון יסודי זה של הקטנת ערך הקרבנות, ביטא במלים קצרות ובפסוק חותך, גם ראשון הנביאים, ומיסד האסכולה הנבואית – שמואל הרמתי. הלא כה דבריו: “החפץ לד' בעולות וזבחים, כשמוע בקול ד'” “כי חטאת קסם מרי וכו'”. ברעיון זה החזיקו כל נביאי־ישראל בכל הדורות. –

ב) חילוקי הדעות בענין הקרבנות ותעודתם הולכים ומחריפים, ובהיותם בשדה מוסיפים האחים להתוכח: “ויאמר קין אל הבל אחיו”. מתפרצת מעין מלחמה דתית בין אחים – ותוצאותיה הן: “ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו”. קין הולך מדחי אל דחי. הוא מרגיע את מצפונו בהסחת האחריות לחיי־אחיו, “השומר אחי אנכי?”, אולם קין אינו יודע מנוחה, הרוח הישראלית אינה יכולה להסכים לחוסר אחריות כזה. הלא אם הרג קין החזק את אחיו החלש הרי הותרה הרצועה וימצא יותר חזק שיהרוג את קין, “והיה כל מוצאי יהרגני” והדם השפוך זועק מן האדמה “קול דמי אחיך צועקים אלי וכו'”. לקין אין מרגוע, הוא מזניח את עבודת־האדמה, בורח באין רודף. עד שהוא יוצא מארץ מכורתו, נודד מזרחה ומתישב בארץ נוד, הוא מיסד את התישבות עמי־הקדם ועובר לחיים עירוניים, “ויהי בונה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך”.

ג) בחלק זה של הפרק (יח־כד) מסיים העברי בסיכום פרשת עמי הקדם. ההתישבות העירונית מתפתחת במהירות: חלק מהמתישבים חוזרים להיות רועי־צאן ובקר “יבל אבי יושב אוהל ומקנה”, אולם יובל אחיו שוחר אמנות ויופי. הוא: “אבי כל תופש כנור ועוגב”. שוּב מתגברת דעת הטוב. אבל נולד גם תובל־קין והוא: “לוטש כל חורש נחושת וברזל,” החרב והאת, החנית והמחרשה נובעים מדעת הטוב והרע. והתוצאה: למך הורג איש וילד וממשיך בדרכי קין, כך מתחילות הקנאה והשנאה שמהן נובעת המלחמה על מוראותיה: “כי שבעתים יוקם קין ולמך שבעים ושבעה.”

פרק ה'

זה ספר תולדות אדם וכו' “בדמות אלהים עשה אותו” וכו‘. זכר ונקבה בראם וכו’ “וילד בדמותו כצלמו ויקרא שמו שת”. השרשרת של יצירת בראשית נפסקה עם הפרד קין ממשפחות בני אדם ומתיצב בקדמת העדן. אחרי ביסוס הרעיון, כי גם בני קין הם נצר מגזע האדם – שבה האגדה לטוות את חוט ההתפתחות של עמי המערב, משת בן אדם וחוה, ששת אותו אלוהים תחת הבל. – כדאי לשים לב, שגם בשושלת היוחסין של שת נזכרים שמות הדומים לשמותיהם של בני קין, אולם אצל בני קין קשורה בשם זה עיר: “ויהיה בונה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך”. וחנוך מבני שת עולה במוסריותו למדרגה גבוהה: “ויתהלך חנוך את האלוהים”. למך מבני־קין מוליד בנים יוצרי אמנות ואמנוּיות, ובמליצות מילים מציין הכתוב תוצאותיהן לקנאה ורצח. “כי איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי”, ולמך מבני שת מוליד את נוח, סמל הנחמה, משכלל החקלאות, ומפתח המטעים. גם למך זה מצין במליצה את תעודת בנו: “זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו, מן האדמה אשר אררה ד'”. –

פרק ו'

מעמדות שונים, כובשים ונכבשים.

בני־האדם מתרבים, מתפלגים למעמדות, ואולי באים בינתים כובשים ומשתלטים על החלשים מהם, ובעיני הנכבשים נראים הכובשים כ“בני האלוהים”, כמו שנראו למשל הלבנים, כובשי אמריקה בעיני הילידים. בני אלוהים אלה נשאו להם נשים מבנות אלוהים, בנות מעמדם. מובן שהילדים, שנולדו מנשואים אלה, נקראו גם הם, בני־אלוהים. הנהנים מכל הזכויות והכבוד של אבותיהם. אולם הם, כנראה, לא יכלו להסתפק בנשים אלה, כי מיוחסות היו ולא יכלו להתעלל בהן, ולכן חשקו בבנות האדם, שיכלו לקחת מכל אשר בחרו: “ויראו בני האלוהים את בנות האדם, כי טובות הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו”. וכאן הערכה עמוקה ונוקבת לכל אותן האגדות של עמי הקדם, כמו במיתולוגיה היונית, על דבר בני האלוהים. העברי מביט על כל מעשיהם כעל מעשי פשע. אין בני־האלוהים מתיחסים אל נשותיהם מבנות־האדם כלבת זוג, הנועדה לבנות המשפחה, אלא כדי למלאות את תאותם. האשה היא קישוט בלבד, או תוספת לענוגי־בשר. ובאות השערוריות, חטיפות נשים, כי יפות הן, כתוצאה מזה – מלחמות ושפיכות דמים. לא רוח אלהים המוסרית משמשת עוד גורם לסידור החיים: “לא ידון רוחי באדם”. לא רוח הוא הדן במעשי האדם. כדאי ע"כ לקצר את ימיו “והיו מאה ועשרים שנה”. מחלות ופגעים, הבאים מחיי תענוגות, מקצרים את שנות החיים. הבנים, אשר נולדו מנושאי התערובת של בני האלוהים ובנות האדם, אינם עוד “בני אלוהים”. הבנים המיוחסים, שנולדו מאימהות מיוחסות, דוחים אותם למדרגה יותר נמוכה, והם נקראים "נפילים”, יורדים: “הנפילים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי־כן, אשר יבואו בני האלוהים אל בנות האדם וילדו להם”. נפילים אלה – נדחו מנחלת אבותיהם ומעמדם, אולם לא יכלו ולא רצו לרדת למדרגת “בני האדם”. הם חיפשו להם דרך לעלות למעמד מכובד יותר, ויהיו גיבורי־מלחמה, רודפי הרפתקאות, נודדים לכבוש ארצות בכוח החרב, למען עשות להם שם ולהיות כובשים ושליטים: “המה הגיבורים אשר מעולם אנשי־השם”. מעמד זה (נפילים) גיבורים אנשי־השם אינם מבחינים באמצעים, הכל מותר לשם קנית שם – לגזול, לחמוס, לגנוב נשים מבעליהן, לשפוך דמים, כדי לעשות שם בגיבורים, את הגיבורים האלה אין העברי חושב לאנשי־מעלה חשובים, לאנשי מופת, שכדאי לפרט בשמותיהם ולספר על מעשיהם לדורות הבאים. אין גיבורים אלה נלחמים להגן על החלש בפני רודפהו ולהשליט צדק בארץ. אנשי חמס הם. בזה מודגש ההבדל בין רוח העם העברי לבין עמי חם, יפת (יון) ואחרים. כל גיבורי יון למיניהם: אכילס, הקטר, אודיסיאה, אגממנון, וכדומיהם, לוחמי טרויה ומגיניה, בעלי הרפתקאות ומזימות לסוגיהם, כולם, בעיני העברי, נפילים המה, אנשי מרמה וחמס, כל האלילים־האנשים הללו הם הם המביאים את הירידה הרוחנית, והם ממיטים את האסונות על בני האדם: “וירא ד' כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר לבו רק רע כל היום וינחם ד' כי עשה את האדם”. מצא הבורא, כי המטרה בבריאת האדם, כנזר היצירה, לא הושגה, כל היצירה הזו, אינה ראויה להתקים וצריך למחות את הכל: “ויאמר ד' אמחה את האדם אשר בראתי”. לנפילים, רודפי תענוגות וחומסי נשים, אין זכות קיום, לא הם יהיו מחדשי העולם, כי אם העובד הפשוט, היוגב והנוטע, הוא יקים דור חדש: “ונח מצא חן בעיני ד'”.

העולם המבוסס על כוח הזרוע, יעבור מן העולם, המבול ישטפהו ובמקומו יקום עולם חדש, הבנוי על חסד ורחמים. משפחת נח, מקדישה את עצמה לטפל בכל חי ורמש, נח מציל כל אשר נשמת־חיים באפו ומזינם ומפרנסם ברחמים ומסירות. משפחת עובדים זו – תבנה את העולם החדש, המיוסד על אחות היצורים ועזרת החזק לחלש. “ויאמר ד' לנח, קץ כל בשר בא לפני, כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ”. “והקימותי את בריתי אתך, ובאת אל התבה אתה ובניך וכו'”. “ומכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התבה להחיות אתך וכו'”. “ויעש נח ככל אשר צוה אותו אלוהים וכו'”.

פרק ז' – נתרחש אסון

יוצר העולם לא ריחם על יצירתו. רעש האדם גרמה לאבדן העולם: המבול מחה את כל החי. נשמד העולם, אשר “נפילים” גיבורים אנשי־שם שלטו בו. כל יסודות החיים, המבוססים על חוקת בני־אלוהים ונפילים, בעלי כוח הזרוע, נתמוטטו. החלה יצירה חדשה וחוקים אנושיים חדשים. החלה שוב התפתחות איטית וצנועה “ויחל נח איש האדמה ויטע כרם”. חיים פשוטים, חיי עבודה, ובהם גם חטאים רגילים, חטאי אנוש עלי אדמות. “וישת מן היין וישכר”. אכן עושים לפעמים גם מעשים לא הגונים, אולם החטא הוא – פרטי, ולא כללי, כשאחד האחים סוטה מדרך הנימוס – שומרים אחיו על הרמה התרבותית, גוערים בעושה הכעור ומתקנים את מעשיו, אביהם מברך אותם על כך: “ברוך ד' אלוהי שם”, “יפת אלהים ליפת ויהי כנען עבד למו”.

גם התולדה חוזרת אגב על משגותיה. במשך הזמן שוב נולד הגיבור, נמרוד הצייד, המתנשא למלוכה, אולם זאת היא תופעה בודדת, שאינה מקיפה את כל היקום, ויש תקוה, כי האדם ילחם על חופשתו ויכריע סו’ס את כח השלטון הזה, ובדרך ההאבקות של האדם עולים מכשולים חדשים: חטא השאיפות להשתלטות והרצון על עשית שם, כל אחד לעצמו, משנה אמנם מפעם לפעם צורתו, אולם הוא מוסיף לתפוס מקום עקרי במעשי בני־האדם כמסופר בפרק י"א. –

פרק י"א – דור ההפלגה

חיי האדם משתפרים. המצב המוסרי טוב, אחדות השפה והדעה נותנת להם כח פעולה רב: “ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים” והתוצאה – “עתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות.” נועצים ומחליטים לבצר את אחדותם בבנית עיר ומגדל בתוכו, הכל טוב, אלא ששוב התגבר היצר הקדום של שאיפה להתרברבות: “ויאמרו הבה, נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם” ואם הכונה היא לעשית שם, הרי לא יכלו כבר להמשיך באחדות. כל פרט, כל קיבוץ ירצה להנציח את שמו הוא. חוזר שוב אותו החטא של דור המבול: “אנשי שם”. והתוצאה ברורה – נפלגה שפתם, וחדלו להבין איש את שפת רעהו. אמנם, הם הוסיפו לדבר אותם הדברים וקראום באותם השמות, אולם כוונתם – לעשות שם לעצמם, או למשפחתם ושבטם. הופרעה האחדות, הרעיון נתבטל והאנשים נפוצו על פני כל הארץ. הרוח העברית גרסה כי את השם הטוב והגדול יש להשיג על ידי מעשים טובים, ומקנים אותו לבעל המעשה הטוב, כדוגמה לכך משמשים חיי אברהם העברי, שאלוהים מבטיח לו, בזכות צדקתו, “ואגדלה שמך”. דור ההפלגה לא חשב לעשות לעצמו “שם” ע“י מלחמות וכיבושים כנפילים בדור המבול, כי אם ע”י בנינים עצומים ומפוארים, לכן גם ענשם אחר: לא השמדה כללית, כי אם הפרדה והחלשת כוחם האיגודי־הציבורי.

הסיפור על דור ההפלגה הוא סתום ובלתי מובן, וכל המאמצים להסבירו לא הצליחו. אין למצוא בסיפור זה את החטא, שעבורו נענשו בני העיר והמגדל, מעשה העונש נראה כבלתי מוצדק בהחלט: בני האדם הגיעו למצב חברתי מוסרי נעלה, ולאחדות השפה והדעה (ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים, יא.א.) הם נועצים ומחליטים לחזק את האחדות הזאת ולבצרה, ע"י בנית עיר מרכזית ומגדל בתוכה, שיראה מרחוק. ואם יקרה כי מסיבות בלתי נראות מראש, כלכליות או חברתיות, יהיו מוכרחים להיפרד, לפוץ על פני הארץ, ירימו ראשם, יראו את המגדל הגבוה, ויזכרו במרכזם ובאחדותם. ומה חטאם? ד', כביכול, יודע, כי אם קיימים אחדות וליכוד אפשר להשיג הרבה (עתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות, יא. ו.).

נראה לי, כי בפרשה קצרה זו נמתחה בקורת חריפה ועמוקה על הסיבה הגורמת למלחמות ולמריבות והיא, המחלוקת הדתית, המחלוקת “לשם שמים”. זה מרומז דומני במילים “וירד אלהים”. כל זמן שאלוהים שוכן בשמים והאנשים מאמינים בגדולתו ורבונותו איש איש לפי מושגיו ודעותיו, כדברי הפסוק: “השמים שמים לד' והארץ נתן לבני אדם”, הוא אינו משמש סלע מחלוקת בין בני האדם. במצב זה יכולים כולם להיות שפה אחת ודברים אחדים ובכוח אחדותם לעלות ולהתפתח, לבנות עיר מרכזית, ליצור ארגון חזק ומאחד, הדואג לכולם, המטיב ומאפשר להם ליצור חיי שלום אהבה ואחוה. אולם משהכניסו האנשים את האלהים לעניניהם הארציים והתחילו להשתמש בשמו לשם ענינים ארציים ופרטיים (וירד ד') – חדלו להבין איש את שפת רעהו, נבללה שפתם. כל אחד הוסיף, אמנם, לאמור אותם הדברים, אבל יחסם רק לעצמו וביטל אותם הדברים עצמם כשנאמרו על ידי אחרים. כך נולדה שנאת־אחים וקנאה רעיונית דתית המביאה להרס, למלחמות ולשפיכות דמים. כל אחד, אמנם, שם האלוהים על שפתיו, אך בשם זה הוא גוזל וחומס, הורג ומשקר. זהו האסון של ריב הדעות וקנאות הדתות, שתוצאתן פילוג ושנאת־חינם.

פרשה זו היא, אולי, פרי הסתכלות העברי בחיים ובמאורעות, שהביאו לידי מסקנה, כי כל אסונות בני האדם נגרמות רק בשל חילוקי אמונות ודעות. העם הביע דעתו זה במשל סיפורי נמלץ, וסמלוֹ בסמל מתאים יפה. בעוד מחכים אנו ליום המאושר של אחדות האנושות, כפי שניבאו וחזו זאת טובי נביאינו (ישעיהו, מיכה ועוד), מותח העם את בקרתו החריפה ומביע את דעתו, כי אחדות זו תושג רק בתנאי האחד, שהאלוהים לא יתערב בדבר, שחופש הדת והדעות יהיה מוחלט, שאין איש רשאי להתערב בדעותיו של זולתו, ילך לו, אמנם, כל איש בשם אלוהיו, אך יעשה רק את המעשה טוב. ורק כשהאלוהים לא ירד בין בני האדם ולא יבלבל את שפתם ודעותיהם, לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות, ואז יש תקוה כי יגיעו גם לאחות־העמים.

“ויאמר ד' אלי: אם יעמוד משה ושמואל לפני” (ירמיהו טו א')

“משה ואהרון בכוהניו ושמואל בקוראי שמו” (תהילים כ"ט ו')

“שקול שמואל כנגד משה ואהרון” – (תנחומא)

שמואל, האחרון לשופטים ומייסד כת הנביאים, ממליך את המלך הראשון לישראל, ומסירו. מייסד מלכות בית דוד. אישיות ענקית רבת צדדים, צופה למרחוק, מפיץ תורה ותרבות, מניח יסוד לליכוד שבטים נפרדים לעם. –

להבין אישיות כזאת אפשר רק ע"י ידיעת תקופת האיש וסביבתו, וכן את תולדותיו, המגלות לנו מאיזה חומר קרוצה נפש עשירה זו. אשר על כן נתבונן בראשונה במצב עם ישראל ושבטיו בימי שפוט השופטים ונכיר את מהות השופט ואופן שלטונו עד ימי עלי הכוהן־השופט. כמו כן יש להכיר את תולדות שמואל, את בית אביו ואמו, לדעת מאין ירש את נאמנותו, ורכש את טוהר נפשו ומסירותו לעמו ואת בית עלי, אשר הביאוהו שמה לחנכו ולהכינו לשרות העם.

אחרי מות יהושע נשארו שבטי העברים, המפוזרים ברחבי הארץ שכבשו בגבורתם, כצאן בלי רועה. כל שבט כבש לו חבל ארץ; התיישב בין יושביו, הסתגל, במידה רבה, לחיי שכניו ותרבותם ורק חוטים דקים של תרבות וקרבת דם, מסורת תורת משה וחוקיה וסיפורי האבות – היו מקשרים את השבטים ביניהם. את החוטים האלה היו לעיתים מחזקים אנשי־רוח, שהופיעו בצורות שונות ובכינויים מיוחדים כגון: “מלאך ד'” “איש אלוהים” וכדומה. אישים אלה היו עפ“י רוב מופיעים בימים רעים מרובי סבל, כשהשכנים הציקו להם, הכניעום ושעבדום. אישים אלה היו מעוררים בהם זכרונות קדומים, זכר יציאת מצרים, הגאולה מעבדות לחירות; את מלחמות הגבורה של אבותיהם, העומדים בראש צבאותיהם להילחם בשכנים הרעים ומחזירים אותם לתרבותם המקורית – לתורת משה וחוקיה. אישים אלה ריכזו סביבם את בני שבטם ויהיו עליהם לראש ולשופט. בזכות תשועתו לבני שבטו היו הכל נשמעים לו, מגישים לו את משפטיהם ומקבלים את פקודותיו ברצונם הטוב. איננו מוצאים ששופט יעניש את מישהו מהסרים למשמעותו. הכל נעשה ברצון חפשי בלי כל כפיה. השופט לא ירש את שלטונו ממי שהוא ולא הורישהו לבניו, או למי שהוא ממקורביו: “והיה במות השופט ישובו והשחיתו מאבותם” (שופטים ב. ט.). יש ששופט הצליח לעורר למלחמת שחרור לא רק שבט אחד, כי אם שבטים אחדים, כגון דבורה הנביאה וברק. ויש שרק חלק מהשבט נלחם או רק משפחה אחת ממנו. גם מהות השופטים שונה היתה. יש שעלו לגדולה בכוח גבורתם ובכושר מלחמתם, כגון יפתח, שמשון וכד' ויש שעלו בכוח חכמתם ושאר רוחם, כגון: דבורה, גדעון וכד‘. באחת: השופט היה בחיר אלוהים, שהגיע לזה רק בזכות סגולותיו האישיות. אמנם היה מקרה ומתוך הכרת תודה הציעו אנשים מישראל לשופט (גדעון) שלטון וממשל, העובר בירושה, אולם השופט, שהיה נאמן למסורת־עם, סירב לקבל את השלטון וענה: "לא אמשול אני בכם, ולא־ימשול בני בכם. ד’ ימשול בכם”. כנראה שבן אותו שופט רצה להשתמש באותה הצעה ולכונן ממלכה, אולם העם לא הלך אחריו וידוע משל העצים, שנשא עליו אחד מאחיו, רק האטד הסכים למלוך, מפני שאין לו כל סגולה אישית, העם הסכים לדברי יותם הממשיל, וממלכת אבימלך לא האריכה ימים. העם נתנסה קשות ובכל מקרה הרגיש את חוסר הסדר והיעדר היד השלטת. לעתים חוזר ונשנה הכתוב: “אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה”. הדברים הגיעו לפעמים למעשי־הפקרות נוראים, כגון פלגש בגבעה, שגרמה לשפיכות דמים.

מפנה מיוחד בחיי־העם נעשה בימי השופט עלי הכוהן. בימיו התרכז שלטון השיפוט וההשפעה הדתית ביד אחת. עד ימי עלי היה אמנם משכן שילה המרכז הרוחני והלאומי, אבל הוא לא מילא תפקיד חשוב ומכריע. יש שהיו באים שמה להקריב קרבן, לשמוע דברי תורת־משה ותפילה מפי הכוהנים בני אהרון. אולם היו באים גם לכל בית־פולחן אחר, שנוסד ע"י מי שהשכיל למשוך את רוח המאמינים, כגון פסל־מיכה. בימי עלי עלה המרכז בשילה למדרגה של שלטון ונוסדה כעין ממלכת־כוהנים. עלי היה אדם ישר ומכובד על כל העם, אבל בניו השתלטו על מנהגי החיים, ובכוח השפעת אביהם עשו כל הישר בעיניהם. והכל – לטובת עצמם ולהנאתם הפרטית. כל התרבות הדתית התרכזה בפולחן הקרבת קרבנות ובני עלי אוכלים ומפטמים את עצמם בקדשי העם ואל עוונם נשאו נפשם באמרם: “ירבה העם לחטוא והרבה גם להביא קרבנות ונרבה אנחנו לאכול”. בני עלי השתדלו להגביר את אמונות ההבל שבהבאת קרבנות, עד שגם ארון הברית נהפך למין אליל, שבכוחו לעזור להם במלחמותיהם. כך התהוה שלטון כוהנים מושחת, המלא תועבה וזימה, (“אשר ישכבון את הנשים הצובאות פתח אוהל מועד” ש"א ב. כב') חסר כל תרבות ומוסר לאומי, ככתוב: “ודבר ד' יקר בימים ההם, אין חזון נפרץ” (ש"א ג. א').

בתקופה זו דרך כוכב על שמי ישראל. נולד האיש הגדול וענק הרוח, שהאציל מרוחו על בני עמו, הרימם משפלותם, נפח בהם רוח חדשה והשיבם לתחיה רוחנית וציבורית – הוא שמואל בן חנה ואלקנה מהר אפרים, הידוע בשם שמואל הנביא. – מאין מוצאו של איש נפלא זה ומי טיפח את רוחו?

מוסר אם וחינוך כוהן

תולדותיו של שמואל אינן מעולפות באגדות רבות, אולם בהתבוננו בהם נראה מי נטע בקרבו זרג נאמנים. הוא היה בן למשפחה אמידה מהר אפרים. אלקנה אביו לא הצטיין בדברים מיוחדים מלבד הרגש העדין והאהבה למשפחתו ובפרט לאשתו האהובה חנה אם שמואל, וכן הצטיין בנאמנותו למשכן שילה. כאיש אמיד וחובב המרכז התרבותי הלאומי המקודש – היה אלקנה עולה שנה שנה לשילה, לבלות את ימי החגים בחצרות המשכן, להביא קרבנות וזבחים ולשמוח יחד עם בני משפחתו. לו היו שתי נשים: חנה ופנינה, ויהיו לפנינה ילדים ולחנה אין ילדים, והוא אהב את חנה. וכאן מתאר הכתוב את עדנת רוחה וטוהר נפשה של חנה. בימי החגים בשילה היה אלקנה נוהג לחלק מתנות לבני משפחתו, לפנינה אשתו ולכל בניה ובנותיה. אולם לחנה היה נותן מנה אחת אפיים. וכעסתה פנינה צרתה למען הרעימה. ותבך חנה. ולא תאכל. ובשאול אותה אלקנה לסיבת בכיה ועצבונה: מדוע לא תאכלי ולא תשתי, “הלא אנוכי טוב לך מעשרה בנים” (שמואל א א.ח.), אינה מתאוננת לפניו על צרתה ואינה מספרת לו דבר, כדי למנוע ריב במשפחה ושנאה. היא מתחמקת והולכת לשפוך שיחה לפני אלוהים בלי צעקות ובכיות, אלא בצניעות: “רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע” (שם יג) וכך מצטיינת חנה בצניעות ובשמירה על שלום הבית. –

וכשמבוקשה ניתן לה ונולד לה בן – היא מחליטה שבן זה יהיה קודש לאלוהיו ולעמו, יתחנך בסביבה של תורה ומוסר ויתכונן לשרת את עמו, היא חדלה לעלות עם בעלה לשילה, ומתמסרת כולה לחינוך בנה להכשירו לתפקידו – תפקיד איש האלוהים. ורק כאשר גדל ויהי לנער היא מביאתו למקום חינוכו, לשילה, לבית עלי. עוד יותר רואים את חזון חנה, את נדיבות לבה ומוסריותה הרבה מדברי שירתה ותפילתה, שהיא מחברת לכבוד חגיגת העלותה את בנה שמואל לשילה. בשירה־תפילה זו הננו שומעים את הגות לבה ואת הרעיונות שנטעה בלב בנה בדרך חייו – הלא כה דבריה: “אל־תרבו תדברו גבוהה גבוהה, יצא עתק מפיכם… ד' מוריש ומעשיר, משפיל אף מרומם. מקים מעפר דל, מאשפות ירים אביון”… “כי לא בכח יגבר איש”. חנה כאילו מוקפת נשים עשירות, המתגאות בעשרן ומביטות בשאט נפש בכל מי שאיננה לבושה מחלצות. חנה מבטלת את גאותן, כי העתיד הוא לאיש הדל, שאותו ינחיל אלוהים כסא כבוד. כאלה הם מושגיה של חנה, האֵם ובדרך זו שאפה לחנך את בנה מחמדה. בשביל זה היא מביאה אותו לבית עלי. ולא ידעה, אשה תמימה ונעלה זו, לאיזה גוב אריות היא מכניסה את בנה יקירה.

שמואל, שגדל בבית אמו וראה את היחס לעני ולכל סובל ועלוב־חיים, שספג אל קרבו את טוהר המידות ואת המוסר העמוק, נכנס לתוך הסביבה הטמאה של בני עלי, המלאה מידות שפלות, גסות רוח, זלילה וסביאה על חשבון אמונתו התמימה של הציבור ומוקף זנות וכל תועבה. הניגוד הזה בין בית אמו לבין בית עלי – מעורר מלחמה עצומה בלב הנער. רגשי הכבוד לעלי, מבני אהרון הכוהן, רעיונות אמו, שנחרתו עמוק בנפשו ורגש התיעוב לכל הנעשה מסביב, כל המלחמה הנפשית הזאת איננה נותנת לו מנוחה וגם בלילות נודדת השינה מעיניו, הוא אינו מוצא מרגוע לנפשו. ובשכבו במשכן אלוהים הוא מעביר במחשבתו את כל אשר ראו עיניו וכל המעשים שנעשו ע"י בני עלי. במשך הימים קול אלוהים קורא בלבו, הוא אומר לו כי שלטון כזה לא יכון. הוא מוכרח להתמוטט, באין יסוד מוסרי לקיומו. אין שלטון וחיי ציבור יכולים להחזיק מעמד על בסיס של שקר ותרמית, כשאין מפתחים אצל המוני העם את הרגש לחיי יושר ושויון ואין מעוררים אותם למעשים טובים, לשאיפה לחופש. ולהיפך מרדימים אותם באמונות הבל ומרגילים אותם להישען על כל רעיון אלילי, על קרבנות והבלים. ומה יעשו ביום פקודה, בבוא כנהר צר? על מי ישענו? ממי יבקשו עזרה, אם לא מכוח נפשם ומאהבתם לעם ולארץ?

את הדברים האלה, נגד שלטון הכהונה ותרמיתה, מעיז שמואל להגיד גם באזני עלי הזקן. עלי מסכים אמנם לדברי חניכו, אבל חסַר אונים הוא להשפיע על בניו, כי הם המושלים והם המנהלים את כל עניני השלטון. (ש.א. ב. כב–כה. ג. יח'). ושמואל, בהיווכחו כי לדבריו אל עלי אין ערך, מתחיל להפיץ את דעותיו בין כל ישראל, הבאים לשילה. ועוברת השמועה בכל הארץ, מדן ועד באר שבע, על הכוכב הצעיר העולה בשמי ישראל. “וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע, כי נאמן שמואל לנביא לד'” (ש.א. ג.ב.).

השופט ו“חבל נביאים”

ואת אשר יגור שמואל בא: הפלשתים יצאו למלחמה, ובני ישראל, שהיו בלי מצביאים מוכשרים ובלי הכנה נפשית להגנה, נגפו לפני אויביהם. הם החליטו להיעזר באמונת כוהניהם, והביאו את ארון הברית לשדה המלחמה, בהאמינם כי הוא יצילם ויגן עליהם. אולם פעולה זו הגדילה את התפרצות האויב, ובמערכה השניה גדלה המפלה; ארון הברית נפל בידי האויב והעם נפוץ וברח בשבעה דרכים. הכל נחרב: בני עלי נפלו בשדה הקרב, עלי מת משבץ־הלב, שתקפו לשמע האסון. משכן שילה נחרב ורק שארית עלובה ניצולה ע"י כוהנים, שהביאום לנוב עירם, ויסדרו שם משכן ארעי, שהיה למקדש מעט, מעין בית פולחן לא חשוב. והעם מפוזר ומפורד, מדוכא ונכנע. אין שופט, אין שר ואין כוהן. אמנם אחרי זמן קצר הוחזר ארון הברית משבי הפלשתים, אולם לשילה לא הביאוהו כי אם לקרית־יערים, לבית איש פרטי, שבנו הוקדש לשמור עליו. “ויביאו אותו אל בית אבינדב… ואת אליעזר בנו קדשו לשמור את ארון ד'” (ש.א. ז.א.) ולמעשה – סר חינו בעיני העם ואיש לא השכים לפתחו. כך עברו עשרים שנה. השואה הזאת הדהימה את שמואל, אם כי ראה אותה מראש בחזונו. הוא התבודד בבית אבותיו אשר בהר אפרים ולבו מלא יגון על שבר עמו. אחרי זמן מה התאושש, החל לחשוב את דרכו והתחיל בפעולתו הגדולה והמפוארת, בשיקום העם וחידוש חייו הלאומיים והתרבותיים. את מעשהו עשה בשקט, אולם במרץ רב ובהתמדה. הוא החל לא מהשדרות העליונות, לא מזקני הדור ונכבדיו, כי אם מארגון עממי, מבני הנעורים. הוא ריכז מסביבו נערים בעלי שאר רוח, סידר מעין בית מדרש בביתו אשר ברמה, לימדם ועוררם למחשבה על העם ועל עתידו. הוא קרא לארגון זה בשם “בני הנביאים” או “חבל נביאים”, שמטרתם להפיץ בעם את תורת משה ואת חוקיה, לעודדם ולחזקם להיותם מוכנים לעבוד לטובת העם, לטהר את מידותיו ולהילחם נגד כל שירצה להטותם מדרך החיים – להשתלט עליו ולשעבדו. שמואל סידר את תלמידיו אלה אגודות אגודות. בזמננו היו בודאי מכנים אגודות כאלה בשם “תנועות נוער” או “צופים”. כי עליהם להיות צופים על כל הנעשה בישראל ולהתריע על כל עוול ועושק.

מלבד הפעילות “בתנועת הנוער” החל שמואל לארגן את העם ולרכזו ע“י מסיבות עממיות פומביות. על הבמות ובמקומות ציבוריים היו עורכים “זבח־עם”, מאספים את קריאי־העדה, ועורכים סעודות כלליות, שמואל מברך על הזבח ובו בזמן שופט את העם, מעודדו, מוכיחו ומעורר את רגשותיו הלאומיים, הוא מרחיק מקרבו את התרבות האלילית, מחזק לבו באמונתו ומכינו למלחמת החופש. “והלך מדי שנה בשנה וסבב בית־אל והגלגל והמצפה; ושפט את ישראל את כל המקומות האלה; ותשובתו הרמתה, כי שם ביתו”. במשך כל הזמן ההוא אינו מבקר את משכן ארון הברית, הנמצא במרחק שעתים מביתו; אינו מקריב קרבנות ע”י כוהנים, כאילו מבטל את כל הפולחן הזה של הכהונה, ורוצה בארגון העם על יסודות חדשים, אשר בסוף ימיו, בויכוחו עם שאול, ביטא אותם בקיצור ממצה ומלא־תוכן. אולם לע"ע אינו מדבר על זה. ברצונו לחנך את העם לרעיונותיו, טרם שינסחם בצורה קבועה, מתוכננת ומקובלת.

ובינתיים לחץ האויב הפלשתי הולך וחזק, הפלשתים חודרים לכל פינות הארץ ומושיבים נציבים בנקודות ישוב חשובות, הם מונעים את העם מהזדיין, אוסרים כל תעשית נשק בישראל ואיכר, הזקוק לתיקון מחרשתו, מוכרח לרדת לערי פלשתים, הכל כמנהג “הכובשים” בימי קדם, וגם בימינו אלה. אולם אחרי שהעם, המחונך והמעודד ע"י שמואל ותלמידיו, מרגיש באחדותו, הוא מתגבר על הכל, העם מתאסף במצפה ובנשק פרימיטיבי של עובדי אדמה מתגבר על האויב, מגרש את הפלשתים ממקומות אחדים ומציב לעדות את “אבן־העזר”.

שמואל מוסיף לארגן את המוני־העם, להביאם לאחדות לאומית ויחד עם זה מפתח את ארגון בני־הנביאים, נושאי־דברו מעל הבמות המשמשים “מרכזי העם”.

השנים עוברות, מגיעים ימי זקנה ושמואל רוצה ליצור מוסד־לשלטון בר־קימא. על ממלכת כוהנים אינו יכול לחשוב, כי ראה את תוצאותיה בבית עלי, הוא חושב לשכלל את שלטון השופטים ולהכניס תיקון, כל כל שופט ימנה בעצמו את ממלא מקומו, כך שלא ישאר העם בלי הנהלה ציבורית במות השופט. הוא עושה את הצעד הראשון, ממנה את שני בניו לשופטים במרכזים שונים. אולם בניו לא ירשו ממנו את יושר לבו וטוהר מידותיו. הם גם לא נחונו בתוקף ובגבורה להיות מושלים בחסד ומנהיגים בכשרון. הם אנשים קטנים, שואפי בצע והעם בוחל בהם. גם שמואל עצמו אינו מנסה להגן עליהם. הם הוסרו מכהונתם והעם דואג לעתידו ודורש משמואל מלך, כלכל הגויים אשר מסביבם. שמואל במבוכה, הוא מתנגד למלוכה העוברת בירושה שאינה מותנית בכשרונות האדם, אלא ביחוס משפחתו. יודע הוא את כל החסרונות והמגרעות אשר למלכים, מלחמה נפשית נמרצת מתעוררת בקרבו בין הכרתו החברתית, המתנגדת לכל שלטון בכוח הזרוע הבא בירושה, לבין המציאות המרה של עם, בלי שלטון ובלי סדרים חברתיים קבועים.

ההתנגדות למלוכה

אחרי מלחמה פנימית עצומה – מתגברת אצלו האהבה לעם והדאגה לצרכיו. רוח האלוהים אשר בקרבו מיעצת לו לשמוע בקול העם, אולם עליו להתרות בעם ולבאר לו את כל האחריות שהוא מקבל עליו בהמלכת המלך, ורק אחרי הכרה ברורה כזאת יש לגשת לסידור החדש, ואולי בידעם את הצפוי להם יוכלו גם לעמוד על משמר הענינים. שמואל מאסף את העם ומבאר לו בדברים נמרצים ברורים ומפורשים, את כל מגרעות המלוכה (ש.א. ח' יא–יט). הדברים, שנאמרו אז ע"י שמואל, עומדים באמיתותם ונכונותם עד היום, כביום נתינתם. –

שמואל מילא את חובתו והזהיר את העם. אחרי שהעם עמד בכל זאת על דעתו, החליט למלא את דרישתו. אך גמר אומר ליטול את העוקץ משלטון מלכים זה. אמנם ימלוך מלך, אבל שלטונו יהיה מוגבל. המלך יהיה רק מוציא אל הפועל את אשר יאמר לו ואשר יורהו כוח יותר גבוה, גורם מוסרי אחר, שהשלטון אמנם לא יהיה בידו, אבל הוא יהיה הכוח היוזם והמחוקק, וזהו הנביא. אין המלך יכול לעשות שום צעד חשוב בלי פקודה או רשיון מהנביא. באופן כזה חשב ליצור כעין שני ארגונים או דרגות בשלטון, בצורת שני בתים: בית המלוכה ובית הנבואה. את בית הנבואה הלא כבר הכין ע“י ארגון בני הנביאים, שיעמדו תמיד כצופים ומדריכים את המלכים בדרכם ושומרים עליהם שלא יסטו מהדרך הטובה, דרך הצדק האלהי, את הבית השני, בית המלוכה, התחיל לכונן. הוא חיפש איש מוכשר, גיבור חיל, שאין לו יחוס משפחה, ואינו מהשבטים התקיפים. הרוצים להטיל את שלטונם על השבטים הקטנים. איש כזה ידע תמיד את מקומו, הוא יקבל את מרותו של הנביא, כי ע”י זה תגבר השפעתו המוסרית ולא יפחד מהשבטים הגדולים. איש כזה נקרה לפניו באחת ממסיבותיו בזבח־עם, הלא הוא שאול בן קיש, משבט בנימין הקטן, אשר עוון פלגש בגבעה הקטין מאוד את השפעתו ואת כוחו. שמואל מושחו למלך. באותו זמן הוא מתנה אתו שלא יעשה דבר, בלי פקודתו, וככה הוא אמר לו בין יתר הענינים: “וירדת לפני הגלגל, והנה אנוכי יורד אליך להעלות – – שבעת ימים תוחל עד בואי אליך והודעתי לך את אשר תעשה” – (שמואל א' י. ח'). על תנאי זה הוא ממליכו. שאול, איש העם, ישר ופשוט, עוזב את הנביא, רוחו נבוכה והוא רוצה לעשות איזה מעשה שירים את ערכו בעיני העם. בשובו הביתה ובפגשו חבל־נביאים מתלמידי שמואל, מתחיל גם הוא להתנבא ולדבר על ענינים חשובים וגבוהים, אבל הדבר אינו מצליח בידו, כל מכיריו משתוממים, ושואלים: “הגם שאול בנביאים?” נמצאים כאלה המניחים שזה יכול להיות, אולם בעיני העם דבר זה אינו מוסכם, ונשאר בתור פתגם ומשל: “הגם שאול בנביאים?”… אחרי ששמואל מצא את האיש – הוא מאסף שוב את העם ומציג לפניו את משיחו, שנבחר ע"י אלוהים, שאול נבוך ובורח ונחבא אל הכלים. אולם בהשפעת שמואל מריע העם לכבוד משיחו. ויש גם אחרים המתקרבים אליו והולכים אחריו לביתו גבעתה, להתחיל בסידור הממלכה. (ש.א. י' – יז–כז).

אולם כדי לקנות את לב העם ולמלוך עליו צריך לעשות איזה מעשה נועז, מקרה כזה מזדמן: באחת מערי עבר־הירדן מזרחה, ביבש־גלעד, התנקש אחד המלכים השכנים, הוא נחש העמוני ורצה להטיל עליהם חרפה אשר לא תמחה – לנקר להם כל עין ימין. אנשי יבש לא יכלו בכוח עצמם להתגונן מפניו ושלחו לבקש עזרה מאחיהם אשר בעבר הירדן מערבה. השליחים באו לעיר שאול, וסיפרו על אסונם, פחד נפל על כולם ויבכו. ושאול המשיך עוד אז בחייו הפשוטים, חיי־איכר. ויהי בשובו מהשדה אחרי בקרו ובשמעו את דברי שליחי יבש גלעד, ותצלח עליו רוח גבורה. הוא ראה כי נזדמנה לו האפשרות להראות את עוז רוחו וגבורתו. הוא נתן צו, כי יתאספו כל אנשי המלחמה, ואם לא – ישים עליהם עונש כבד – ישמיד את בקרם. בני ישראל לא היו רגילים לפקודות כאלה מפי שופטים, וירגישו כי מלך בקרבם ויתאספו המון רב. במשך לילה אחד עברו את הירדן, התנפלו פתאום על חיל נחש העמוני, הצר על העיר יבש, כתרום משלושה צדדים ויכום ויפיצום לכל עבר. ותשועה גדולה נעשתה בישראל. עכשיו נוכחו כולם, כי אמנם ראוי האיש להיות מנהיג ומלך, כי גם עצה וגבורה הראה הפעם, ויתאספו שוב תחת פקודת שמואל ויחדשו את המלוכה, הפעם לא שמואל בלבד משח אותו, כי גם כל העם בחר בו והמליכו. ויהי שאוּל למלך בישראל. –

אמנם שמואל מצא לנחוץ עוד פעם להזהיר את העם ולבאר לו, כי המלך ימלוך רק בתנאי שישמע בקול ד' וילך בדרך התורה השמורה בפי נביאי ד', ואם יסטה מהדרך, תופקע ממנו מלכותו.

מענין כי בימי הרנסנס באירופה, ביססו הסופרים־המחדשים, שרצו לרופף את שלטון המלכים, את טענתם, כי המלוכה היא מעין חוזה בין העם לבין בית המלוכה, כי העם ישמע בקול המלך, והמלך מחויב לדרוש את טובת העם ולהגן על זכויותיו, ואם המלך אינו נאמן לעם ואינו דורש טובתו – הוא מפר את החוזה והרשות בידי העם למרוד במלכו ולפרוק את עולו מעליו. רעיון זה ברור ומפורש בדברי שמואל, והסופרים לא חידשו דבר.

שאול – המלך הראשון

ככה יצר שמואל את המלוכה, אבל הקדים ויצר גם את ניגודו – את הנבואה: ושאול, אחרי נצחונו הראשון, הרהיב עוז והתחיל נוהג כמלך; הוא אסף צבא וסידר צבא קבוע “וראה שאול כל איש גיבור וכל בן־חיל ויאספהו אליו” (שמואל א' יד. נב). הוא החל להתכונן למלחמה בשונא התמידי והקרוב ביותר לישראל, הלא הם הפלישתים, אשר גם הם לא יכלו לעבור בשקט על המלכת המלך בישראל. ושמואל, אשר פקד על שאול עוד בעת הימשחו, כי במלחמה זו לא יעשה צעד בלי פקודתו – רצה לנסותו אם יקיים את התנאי, להיות רק מוציא אל הפועל את פקודת הנביא. שאול אמנם חיכה ימים אחדים לבואו של שמואל, אבל שמואל אחר לבוא. כנראה רצה להיווכח עד כמה תהיה נאמנותו לחוזה חזקה. שאול שפחד כנראה מפני התנפלות פתאומית מצד הפלישתים, נכנע לרצון אנשיו, שהאיצו בו להתחיל במלחמה וניגש להקריב קרבן. שאול לא ירד לסוף דעתו של שמואל, וחשב כי התנאי הוא שלא ירד למלחמה טרם שיעלה קרבן. הלא כה דבריו לשמואל, המיסרו על הפרו את התנאי לא להחלץ למלחמה טרם יקבל את פקודת הנביא: “ואומר עתה ירדו פלישתים אלי הגלגל, ופני ד' לא חליתי ואתאפק ואעלה העולה” (שמואל א' יג. יב) שמואל נוכח כי טעה בבחירה. האיש הזה אינו מבין את דרישתו, הוא חניך תקופת עלי ותורתו, תקופת הכוהנים, שבה העיקר הוא הקרבן. לא זהו האיש הדרוש למלוכה – יותר מדי רוצה הוא למצוא חן בעיני העם, נכנע לדרישותיו, ואינו עומד על דעתו במידה הדרושה למלך ושליט. שמואל מסיק מסקנתו בלי רחמים: "נסכלת! לא שמרת את מצות ד' אלהיך אשר צווך… ועתה ממלכתך לא תקום (שמואל א. יג. יג־יד). שמואל עוזב את שאול הנדהם, בלב מר עלה מן הגלגל ומלחמה עצומה בלבו: המילא את התפקיד? הסידר את ענין העם כתבונתו וכרצון האלוהים אשר במחשבתו? ומה עליו עתה לעשות? הינסה לתקן את הענין בבחירת אדם אחר? –

בינתיים נמשכת ממלכת שאול, כמקובל בכל העמים, מלחמה עם הפלישתים, נצחון, גבורת יהונתן… והכוהן אחיה לבית עלי הופיע פתאום בשילה. שאול עוזב לגמרי את הדרך שהלך בה שמואל ורצה להוליך גם אותו, שוב ארון האלוהים בשדה המלחמה. הכהונה ניצחה את הנבואה, הכל כמו בימי עלי: “ויאמר שאול לאחיה, הגישה ארון האלוהים כי היה ארון האלוהים ביום ההוא ובני־ישראל” (שמואל א. יד–יח). הכוהן נעשה שוב לפוסק וליועץ, נתחברה הכהונה אל המלוכה, ואם לא יכלה למשול, הרי לכל הפחות יכלה, בכל מקרה, ליעץ ולדבר בשם ד'. המלחמה נטושה, בני ישראל מנצחים, הפלישתים בורחים והעם עליז הנצחון עט אל השלל, שוחטים צאן ובקר אוכלים ושמחים, שאול בונה מזבח ודורש מהעם לשמור את תורת־הכוהנים, ובהציעו לרדוף אחרי פלישתים והעם נכון לפעול, מופיע הכוהן: “ויאמר הכוהן, נקרבה הלום אל האלוהים” (שמואל א' יד לו). הענין מסתבך בשל תחבולות הכוהן להוכיח את ידיעותיו הנסתרות לגלות עוון. וכמעט שלא נפל בחיר הגיבורים, יהונתן אביר הרוח, המתאונן על אביו ההולך אחרי תעלולי הכוהן “ויאמר יונתן, עכר אבי את הארץ” (שם כט). ורק המוני העם, שלא נמשכו אחרי כל הענין, הצילוהו ממות; “ויפדו העם את יונתן ולא מת” (שם מה). שאול מבסס ומחזק את ממשלתו, מנצח את אויביו במלחמה, מרבה את חילו ובונה את ביתו ואת שמואל ואת תורתו זנח. –

אולם שמואל הכיר בטעותו, אחרי מלחמה פנימית מחליט הוא לנסות שוב את כוחו להשליט את הנבואה על המלך. הוא בא אל שאול בהצעה להוציא אל הפועל יעוד עתיק־ימים, שהטיל על העם הנביא הראשון בישראל, משה בן עמרם: “כי יד על כס יה, מלחמה לד' בעמלק מדור דור” (שמות יז טז); “והיה בהניח ד' אלוהיך לך מכל אויביך מסביב – – תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח” (דברים כה יט). שמואל מזכיר לו את התנאי בעת ההמלכה, ודורש ממנו לשמוע אל הפקודה ולמלאה בדיוק, – שיצא להילחם בעמלק וישמיד את כל השבט הרע הזה, מבלי להשאיר ממנו זכר, "מאיש עד אשה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה. מגמל ועד חמור (ש.א. טו ג). פקודה מפורשת ומבוארת שאיננה סובלת כל סטיה. סבר הנביא שאולי לא הבין שאול אז, בראשונה את הפקודה המעורפלת, ולכן ביאר לו עכשיו כל דבר סתום. שאול, השש לקראת המלחמה, מזעיק את העם לרבבותיו, ויוצא למלחמת מצוה זו. הוא מתנפל על עמלק, מנצחו, מפזר את חילותיו, אולם את פקודת שמואל אינו ממלא: מחרימים “כל מלאכה נמבזה ונמס” ואת “מיטב הצאן והבקר וכל הטוב” לוקחים שלל ומביאים הביתה. גם את אגג מלך עמלק תפשו חי ושאול ריחם עליו. –

הנביא מול המלך

שאול והעם שמחים על הנצחון, שותים ואוכלים אך שמואל מתאבל, הוא זועק אל ד, מתפתל ביסוריו כל הלילה, בראותו כי מפעל חייו לא השיג את המטרה. קם מלך בישראל עם כל המגרעות אך בלי כל התיקונים וההגבלות שסייג. שמואל בא אל שאול ומוצאו שבע רצון ומתפאר במלאו את מצות ד‘. שמואל שואלו על קול הצאן והבקר שהוא שומע, ובפי שאול אותה הטענה הנושנה: "אשר חמל העם וכו’… למען זבוח לד' אלוהיך" (שמואל א' טו טו). שוב כניעה לרצון העם והחשבת הקרבנות. כאן נוכח שמואל כי קטן האיש מהבין את תפקידו כשליט וחוג השקפתו הדתית צר מהבין את ערך הפקודה האלהית, שטובת העם דורשת. מתפתח ביניהם ויכוח קצר וחריף, שמואל מביע סו"ס את תמצית רעיונותיו, שעדיין לא היו מובנים לרוב בני העם שהחשיב את הקרבנות והמשיך להעלותם. בשני פסוקים הוא מבטא את דעותיו:

א) “הלא אם קטון אתה בעיניך, ראש־שבטי ישראל אתה, וימשחך ד' למלך”. עליך לא להיגרר אחרי העם אלא לשלוט בו ולהעלותו.

ב) “החפץ לד' בעולות וזבחים כשמוע בקול ד'?” (ש.א. טו יז, כב). שמואל מפסיק את הויכוח, שאול אמנם מודה בחטאו, אולם רק כדי ששמואל לא יעליבהו, ויכבדהו נגד זקני עמו ונגד ישראל. שמואל נותן לו את מבוקשו, אך רוצה בכ“ז להראות גם לזקנים את שגגתו של המלך, שמואל משמיד את אגג מלך עמלק, בציינו את אישיותו האכזרית של המלך המומת: “כאשר שכלה נשים חרבך, כך תשכל מנשים אמך” (שם לג). מפסקא זו גם ברור, מדוע השתוקק כ”כ שמואל להשמיד את השבט האכזרי הזה. –

הערה: בימינו, כשעל גבינו הרגשנו את כל האכזריות של העמלקים למיניהם הננו מבינים את השנאה הזו לעמלק, העצורה גם בדברי משה וגם בדברי שמואל, ואת החטא שחטא שאול ברחמו על זרע עמלק. –

אחרי מלחמת שאול בעמלק התאכזב שמואל לגמרי מבחירתו את שאול למלך. הוא נוכח שמלך זה אין לו דעה עצמית מקורית, הוא חניך הסביבה ונוטה לפולחן הקרבנות, שהיה נהוג בתקופת בית עלי. אמנם עדיין היתה בקרבו איזה מלחמה פנימית, אולם סו"ס התגברה ההכרה, כי צריך לנסות טיפוס אחר של מלך, שאינו מבין האיכרים, הקשורים יותר מדי למנהגי־אבות והנם שמרנים מטבעם. שמואל החליט לבחור במלך חדש. משבט אחר וממקצוע אחר, מבין רועי־הצאן שבשבט יהודה, “ויאמר ד' אל שמואל, עד מתי אתה מתאבל אל שאול, ואני מאסתיו ממלוך על ישראל, מלא קרנך שמן ולך אשלחך אל ישי בית הלחמי, כי ראיתי בבניו לי מלך.” –

אולם בינתיים נשתנה המצב – שמואל לא היה כבר חפשי במעשיו, שאול תפס את המלוכה ועינו היתה צופיה על כל מי שיעיז לעורר מרד נגדו, וגם שמואל פחד מעשות מעשה: “ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני”. – ושמואל היה מוכרח להשתמש בתחבולה, הוא כאילו הולך לבית־לחם לזבח־עם, כמנהגו תמיד, ושם עורר את התקוה במשפחת ישי, כי מבניה יגיע אחד לכס־המלוכה. הוא ציין את צעיר המשפחה, שמצא חן בעיניו, את דוד. –

אחרי הדברים האלה הסתלק שמואל לגמרי מעניני המלוכה, והשקיע את עצמו בעניני תנועת־הנוער, “בני הנביאים”, אשר מרכזם היו בניות ברמה, מאחר שלא הצליח במעשהו הפוליטי, רצה להעמיק בקרב הצעירים, בעלי שאר הרוח, את העקרונות הנעלים של תורת הנביאים, שביטאם, באופן כ"כ מוצלח, בפסוק: “החפץ לאלוהים בעולות וזבחים”, הוא השתדל להכין אותם להיותם ממשיכים במסורת הזאת מדור לדור לעמוד תמיד על המצפה, לעקוב אחרי מעשה המושלים ובכל מקרה, שיראום סוטים מדרך האמת, מטים דין אלמנות ועושקי אביונים, – להכותם בשוט לשונם ולהעמידם על הדרך הנכונה. –

שאול נהפך במשך הזמן למלך עריץ, מטיפוס העריצים המזרחיים הרגילים. הסיבה לכך – כי לא הרגיש את עצמו, במובן המוסרי, די חזק, שיחשוב כי באמת מגיעה לו המלוכה. ומצד השני היה בו עוד ניצוץ של מצפון מוסרי. התנגדותו של שמואל, שבתוך לבו פנימה העריץ אותו שאול ופחד מפניו העיקה עליו. שאול התחיל נוהג בעריצות יוצאת מן הכלל, עד שחלה במחלת החשדנות, וכל איש המוכשר ומצליח בדרכי מלחמה ומוצא חן בעיני העם והצבא – היה חשוד בעיניו, כמתנקש בו ומתכונן לרשת את כסאו. המלחמות עם הפלישתים נמשכו כל ימי שאול, באחת המלחמות הצטיין דוד בן־ישי, רועה צעיר מבית לחם שהרג במלחמת־שנים את גבור הפלישתים, גלית, ויהי הדבר לנס. ובשוב דוד משדה המלחמה, הריע העם לקראתו והכריז “הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו”. קריאה זו היתה דיה לעורר את החשד בלב שאול, כי הנה זה הוא המתחרה בו וזה הוא האיש המסוכן, שמוכרחים להעבירו מן העולם. בתחילה לא העיז לעשות מעשה בגלוי כי פחד מזעם העם, הוא התחיל לחפש אמצעים נסתרים להיפטר ממתחרהו. שאול קירב אותו ומינהו לשר צבא, אך שלחו למקומות המסוכנים ביותר. אולם הצלחתו של דוד עמדה לו ובכל אשר פנה הצליח בחכמתו ובתכסיסי המלחמה שלו.

שאול רודף אחרי דוד

בינתיים התקרב דוד למשפחת המלך. יונתן, יורש העצר, הישר והתמים, שרק תועלת עמו לנגד עיניו והיה מוכן להקריב את הכל למען נצחונו, היה מוכן לוותר גם על ירושת־הכסא, כשנוכח כי דוד הוא באמת מוכשר יותר ממנו. מיכל בת שאול אהבה את דוד ותהי לו לאשה. אולם שאול חשב להשתמש באהבת ילדיו, כדי לצוד את דוד בחרמו. הוא הגיע למחשבה שבניו ימשכו את דוד ברשת האהבים, כדי למסרו לידיו. וכאשר נוכח כי בניו יותר ישרים וכנים ממנו, ומוכנים להגן על אהובם, גילה את מחשבתו המוסתרת, ורצה אפילו להרוג את בנו האהוב באמרו: “כי כל הימים, אשר בן־ישי חי על האדמה, לא תכון אתה ומלכותך, ועתה שלח וקח אותו אלי, כי בן מוות הוא”. וכאן מתבלטת אישיותו האצילה והמוסרית של יונתן, שהגן על חברו, ובענוותו הגדולה אמר לו: " אתה תמלוך ואני אהיה לך למשנה". דוד חשב, אם יברח לבית שמואל ירפה ממנו שאול מיראת הכבוד. וישב דוד ושמואל בניות ברמה, כנראה שדוד רצה להימנות בין תלמידיו של שמואל, בין בני־הנביאים. אולם שאול איבד את עשתונותיו לגמרי וילך לחפש את דוד גם בניות ברמה. אמנם כשהתקרב למקום משכנו של הנביא נצטללה דעתו לזמן־מה, ויזכור את הימים, ששמואל הרימו מסתר המדרגות לכס המלוכה, ויתנבא גם הוא לפני שמואל, אבל כל מכריו ידעו שזאת היא תופעה זמנית, שכל מעשיו ודרכיו של שאול אינם מתאימים לדרכי הנביאים. ויהיה למשל: “הגם שאול בנביאים?” אם כי איש לא האמין בזה. כולם הבינו שזה רק אמרת־לעג עממית, וכי כל דרכיו הנם ניגוד לכל דרכי שמואל והליכותיו.

שאול חלה את מחלתו שהשתלטה עליו, הוא עזב את עניני המלוכה ועסק בדבר אחד – ברדיפה אחרי דוד. הוא הקיף את עצמו מרגלים ומלשינים ואפילו שלא מבני עמו. פעמים אחדות, הוכיח לו דוד שאינו רוצה לרצחו נפש, כי שאול היה בידו ויכול היה להרגו, ונמנע מזה, כי לא רצה לשלוח ידו במשיח ד‘. היה מקרה ששאול בעצמו היה מוכרח להודות בצדקת דוד: “ויאמר אל דוד, צדיק אתה ממני; כי אתה גמלתני הטובה, ואני גמלתיך הרעה” (ש.א. כד יח), אבל אלה היו רגעי הצטללות הדעת, שלא ארכו זמן רב, ואולי היתה גם בזה תחבולה – אולי יאמין לו דוד ושב אל ביתו ואז יוכל להרגהו. אולם דוד לא נתפש לתחבולה זו. הוא ריכז סביבו חבורת־גיבורים, שהיו מוכרחים כמוהו לברוח מפני חמת רודפים תקיפים. גם מבני משפחתו, שנרדפו ע"י שאול, נצטרפו אליו ויסתתרו במדברות וביערות אשר בסביבות הארץ וחיו על חרבם. הם לקחו מס שמירה מהרועים, ובשכר זה הגינו עליהם משודדי המדבר. שגעונו של שאול הגיע לשיאו במעשה נוב עיר הכוהנים. אחד ממרגליו, דואג האדומי, סיפר לו כי ראה את דוד בבית הכוהן הראשי בעיר נוב, שאול הזמין אליו את כוהני נוב. לא הועילה כל הצטדקות וכל הוכחה, כי הם לא ידעו על דבר הריב המשפחתי אשר בין דוד ובין אבי־אשתו, וקבלוהו בנוב כיאות לחתן־המלך. שאול ציוה להרוג את כל כוהני־נוב. ויהי כאשר לא העיזו החילים מבני־ישראל לשלוח ידם בכוהני ד’, ויצו שאול לדואג האדומי למלא את דברו. האדומי מיהר למלא את הפקודה ויהרוג “שמונים וחמישה איש נושא אפוד בד” (ש.א. כב יח). רק איש אחד, אביתר, נשאר מכל משפחת הכוהנים. הוא ברח ונספח למחנה דוד. הנה כי כן זנח שאול את כל עניני המלכות ולא חש כי הפלישתים הולכים ומתחזקים, אוגרים מזון, מכינים נשק ומתכוננים למלחמה. ובבוא היום הנורא ופלישתים אספו את חילם ויצאו להילחם בישראל – רפו ידי שאול והוא התבלבל. הוא סטה מדרכו הנכונה והאמין בכל נבואות שוא, וגם באוב וידעוני, שכל ימיו בהיותו בריא, רדף אותם והשמידם. ביאושו חיפש עצה מבעלת־אוב מסתתרת. מובן שכל זה לא חיזק את רוחו, האיש היחידי, שהיה יכול לעמוד בפרץ, שיכול היה לארגן את העם למלחמה – דוד בן־ישי – היה מנודה ומגורש מארצו. שמואל, שהיה יכול לעודד את העם ולחזקו במובן המוסרי – מת. הקץ המר בא, כמו בסוף ימי עלי, כשהיסודות המוסריים התרופפו, לא הועילו כל הגבורות שהראה שאול ובניו. האויב הקיפוהו ורדפוהו, בניו נפלו בהגינם על כבוד אביהם, וביניהם גם יונתן הגיבור והאהוב, שאול נפל על חרבו וימת.

*

שקעה שמשו של שאול וזרחה שמשו של דוד, גם הוא מנבחרי שמואל. בימי מלכותו של דוד שקעה השפעת הנביאים בעניני הממשלה. אמנם דבריהם נשמעו, אבל לא היה להם כל כוח שלטון ממשלתי. –

*

אם בסיכום דברנו נשאל: ההצליח שמואל במעשיו? מוכרחים נהיה להודות, כי בענינים המדיניים ובשלטון הממלכתי לא הצליח ביותר, – לנביאים לא היה שום כוח ממשלתי. המלכים עמדו לגמרי ברשות עצמם ועשו מה שלבם אמר להם ולא פעם גם גירשו את הנביאים וגם הרגו בהם. אולי בעניני הנבואה הצליח מאוד, – הוא נעץ טריז בגלגלי המכונה הממלכתית. הוא יצר את הכוח המוסרי החזק והאמיץ, אשר במשך כל ימי המלכים בישראל וביהודה, היו המעצור, לבל יוכלו המושלים לעשות אשר ירצו בשרירות לבם, וּמעשה כרם נבות – והשאלה: “הרצחת גם ירשת?” יוכיחו. הנביאים היו הכוח התוסס והמעורר בקרב העם, ולא נתנו את עצמם למרמס המושלים, ואם הצליח איזה מלך להשתלט על העם, היה זה לזמן קצר. באופנים שונים עוררו בני הנביאים את העם לפרוק מעליו עול מושלים רעים, אם ע“י מרד או ע”י זה שעוררו את מי שהוא לגזול את המלוכה (מעשה יהוא בן נמשי בסוף מלוכת אחאב), בכל אופן לא שקטו ולא נחו ולא רפו ידיהם מלעמוד בראש טובי העם, להגן על ההמונים מפני נוגשיהם. היו מלכים, שנמצאו תחת¹ השפעת הנביאים כמו יחזקיהו ואחרים, ויש שהיו חיים עם הנביאים בשלום ויש שהיו מתנגדים קשים להם ורדפום כמורדים במלכות כגון ירמיהו וכדומה. אבל החוט לא נפסק והשפעתו של שמואל היתה קיימת כל זמן שהתקיימה הנבואה בישראל. הנביאים הם אבות המתקנים שבכל העמים ובכל הדורות. אמנם גם בין הנביאים נמצאה זמורת זר. הופיעו גם נביאי־שקר, שהשתמשו גם הם באותם האמצעים שאחז בהם שמואל, בנבל ובכינור, בעליצות וההצגת דוגמאות, אבל כל אלה היו המצאות המלכים והכוהנים, שרצו לחקות בהם את מעשי שמואל, אם כי כל מגמתם היתה הפוכה ממטרת שמואל הנביא. מטרתם היתה לאמץ את ידי המנשלים והתקיפים שיוכלו לשעבד את העם ולהשתרר עליו. העם לדורותיו לא נתפתה ולא נלכד ברשתם ויתן את אמונו רק בנביאי האמת והצדק, המגינים על האדם הקטן והעשוק, כפי שהביעה זאת חנה, אם הנביא הגדול, ביחסה לאל ישראל את התכונה: " מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון להושיב עם נדיבים וכסא כבוד ינחילם".

*

ולבסוף ברצוני להתעכב על השוואה מענינת שבין חיי משה ושמואל, בדברים אחדים: א) משה חונך בבית אלו, שהיתה גם מיניקתו. הוא שאב בבית מיניקתו־אמו את רוח התום והצדק של הנרדפים, אח“כ קיבל את חינוכו בבית־פרעה, זה המלך העריץ, העושק דלים כמנהג מלכי מצרים בימים ההם, דוקא ע”י הניגוד הזה בחינוכו חושלה נפשו של משה. נפשו בחלה בעושר בית פרעה ודבקה בעניי־עם ועשוקי משפט. כמשה כך גם שמואל חונך בבית אמו חנה הצנועה בעלת הנפש המוסרית הנעלה ואח"כ עבר לבית־עלי, המלא שוד ושקר, חיי מותרות וזנות; גם כאן ניצח חינוך־הנעורים של בית אמא את ההמולה המדינית השליטה בבית־עלי. שמואל נשאר נאמן ליקהת־אם. ב) במעשה עמלק רצה שמואל למלא את אשר חשב ויזם משה בנוגע לשבט זה. ג) דרכם בהפצת התורה: משה היה מקהיל את העם ושופטם, גם שמואל היה מקהיל קהילות ושופט את העם; ד) משה שאף להפיץ את הנבואה בין כל בני־העם: “וּמי יתן כל עם ד' נביאים” וגם שמואל אירגן וסידר את הנבואה בישראל שלא תיפסק, וזהו מה שכתוב: “משה ואהרון בכהניו ושמואל בקוראי שמו”. –

א

עוד לפני שלושים־ארבעים שנה, עברו בחדרים אשר בכל תפוצות הגולה בכל שבוע ושבוע על פרשת השבוע עם פירוש רש“י (בכתות הגבוהות גם פירוש אור־החיים) אבל לימוד תנ”ך היה כמעט מוזנח (פרט אולי ליהודי ליטא) ואם איזה מלמד נדרש ע“י ההורים, שהריחו קצת מריח ההשכלה, ללמד גם פרק בנ”ך– הרי הכניסו את הלימוד הזה בגמר הלימודים, לפנות ערב, בין השמשות, בשעה שהתלמידים עמדו כבר ברגל אחת ברחוב, הרבי היה מלמד בחצי פה, כאילו כפאו שד. הוא לא דרש בתוקף את ידיעת הנלמד בנ“ך כשם שדרש ידיעת השעור בגמרא. לימוד הנ”ך לא השאיר שום רושם על התלמידים כי כל הלימוד היה רק כדי לצאת ידי חובה, ונוסף על כך יש לציין כי המלמד עפ"י הרוב לא ידע פרוש המלים.

*

במקרה שמלמד ליטאי, שהיה גם בלי זה חשוד בעיני החרדים באפיקורסות, סידר לו “חדר” רק ה“חפשיים” היו שולחים אליו את בניהם, שם קיבל הלימוד צורה פחות או יותר הגונה והשפעתו היתה רבה, אך היה ודאי כי חדר כזה שימש יסוד להתפקרות שבאה אח"כ. –

ולא רק בחדר לא תפש למוד זה מקום כבוד, אלא אפילו לא בחיים הדתיים – בבתי־הכנסיות: קריאת התורה, בכל שבת ושבת, היתה מסודרת. קראו את הפרשה לפי הטעמים ובקול רם, כעין דקלום. כל באי ביהכנ“ס היו ע”י זה חוזרים שנה שנה על החומש וידעו פחות או יותר, את תכנו. לעומת זאת היתה ההפטורה כסרח העודף. בפולין, רוסיה, גליציה, ורומניה (מלבד ליטא) היה העולה מפטיר קורא את הברכות בסלסול ובקול ומזכיר בסיום את “נביאי האמת והצדק”. אבל את דבריהם, את ההפטורה עצמה, היה חוטף ובולע יחד עם חלק מהקהל, מבלי לשים לב לתוכן ולפירוש המלים. יוצא, שגם תיקון זה, לתת איזה מושג שהוא להמון העם ע“ד הנביאים ודבריהם, טושטש ע”י החרדים לגמרי. וידוע הדבר כי בכל התפוצות שנזכרו לעיל, והם המקומות שהחסידות פרשה עליהם את כנפיה – הביטו בעין רעה על לימוד הנ“ך וחשבו את העוסקים בלימוד זה (כמו גם בדקדוק שפת עבר) במינות, וכל הבחורים המתפקרים למיניהם התחילו מלימוד הנ”ך, ב“עזרת־הנשים”, להעלים את לימודם מעין רואה. –

לפי דעתי היה לחרדים שבדור ההוא חוש בריא והבנה נכונה בדבר. הם הרגישו במתנגדיהם ולפי השקפתם צדקו מאד: נביאינו התקוממו נגד כל צביעות דתית, והוקיעו את כל אלה הפורשים כפיהם בתפילה, אך ידיהם דמים מלאו ובביתם גזילת העניים. הם התקוממו תמיד נגד כל אלה השומרים אמנם את השבת, אבל בעברו הם מקטינים איפה ומגדילים שקל, הנביאים היו המהפכנים האמיתיים שהגיעו לידי הדעה הנועזה כי גם היכל ה' על קורבנותיו המרובים והמצוות, המאובנות ע“י כוהנים שומרי־דת רשמיים – גם היכל ד' זה – לא יגן על הארץ והעם, שעה שהתקיפים מדכאים את החלשים ו”שואפים עפר־ארץ בראש דלים“. נביאים אלה מוכרחים היו להשפיע על החניכים בדבריהם הנלהבים, המלאים אש־קודש ולפקוח את עיניהם לראות נכוחה, לשאוף ליהדות יותר צרופה, יותר אנושית, יותר קרובה לדעת ולרוח הנביאים. ורק אנשי דור ההשכלה, החלו להשיב לנביאים את הכבוד ואת הערך שנטלו מהם. ובמידה שהתנער העם מבערותו והגיע לרעיון תחית העם בארצו, בה במידה התחיל לימוד הנ”ך לתפוש מקום יותר ויותר חשוב בתכנית ביה"ס (בראשונה בחדר המתוקן) והגיע למצב של עמוד־התווך בלימודים. –

היוצא מכל האמור, שלימוד הנ“ך קם לתחיה ע”י המשכילים וע“י יורשיהם – הציוניים, ותפס את מקומו כלימוד המעורר את המחשבה ומעלה את השאיפה לחיי צדק ויושר, חופש ודרור, ועלינו, על המורים בבתה”ס הכלליים ושל העובדים, החובה לשמור על הירושה, – להשגיח שלא יאפילו על המאור שבדברי הנביאים, שילמדו אותם ברוח הנבואה העברית הטהורה. עלינו להוקיע את טכסיסי המורים שבבתה“ס האדוקים, החפצים להפוך את מקור התחיה העברית והאנושית, את הנ”ך, למקור של דתיות קפואה, מאובנת, מלאה אמונות שוא ותפל. – דברי נביאינו ישובו להיות כפטיש שיפוצץ סלע החוקים המאובנים. ויעוררו את רוח הילדים להיות עינם פקוחה ולבם ער לכל רעיון חברתי מתקדם, וישתדלו לטעת אותו בכרם עמנו השב לארצו, כי על כן נקראו בצדק “נביאי האמת והצדק”. –

ואשר ללימוד התורה (חומש) נודה כי אמנם נכון הדבר. לימוד זה מקופח מאד בבית ספרנו וללא כל הצדקה. בכתות הנמוכות – ב־ג – אין הילדים מסוגלים עדיין ללימוד זה ממקור וטוב עושים שמלמדים לפי הספרים המקוצרים. אבל בכתות הגבוהות מה' ומעלה, הגיל שאפשר כבר ללמדו את פרקי התורה (לא את כולם) אין שעות קבועות ללימוד זה. חמש השעות הניתנות לתנ“ך, מספיקות בקושי ללימוד הנביאים ומוכרחים להוסיף לכל הפחות עוד שעתים בשבוע, ביחוד ללימוד התורה מה' ומעלה. אם הדבר הזה יעשה יספיקו לעבור פעמים על התורה במקור: בה־ו בלי פירושים, רק בהבנת הכתוב ובכתות ז’–ח' יוכלו לעבור עוד פעם ולצרף פירוש רש”י מקוצר וגם סיפורי האגדה, בהתאם לפרשיות. – גם בנוגע ללימוד התורה צריך להיות ברור שלא נוכל לעצום את העינים ולבאר את הכל כפי שרצוי לאדוקים. ברור שיש בתורתנו חוקים ומשפטים שעבר זמנם לפי דעת כל מבין. לא נוכל ללמד את ילדינו חוקי־העבדים למשל (שש שנים יעבד; והתנחלתם אותם; אם יום או יומים יעמד ולא יוקם, כי מקנת כספו הוא. וכדומה…) ולבאר כי לחוקים אלה יש תוקף גם בימינו אלה, זאת אומרת, כי לו היינו עומדים ברשות עצמנו כעם ומדינה היינו מנהיגים חוקים כאלה בחיים. בבאורים כאלה לא נרים את קרן תורתנו בעיני הנוער. מוכרחים אנו להסביר לתלמידינו כי חוקים אלה היו אולי טובים בזמנם ובהשתנות העתים בטלו, וממילא נגיע לרעיון, כי חוקי התורה מסתגלים לחיים שבכל דור ודור. רק בדרך זו נוכל ללכת בדורנו זה, על אפם של אלה החפצים להשיב את גלגל ההיסטוריה אחורנית. מובן מאליו שבגילים ידועים לא רצוי להרחיב את הדיבור יותר מדי בנושאים כאלה. אבל טועים החושבים כי אפשר לסנור עיני ילדים ולטהר מה שאינו כ"כ טהור. אפילו אם זה יטיל צל על דעות גדולים ונערצים – אנחנו ננחיל כבוד לתורתנו בזה שנדגיש ונרים על נס את האמת הגדולה, שאינה מעלימה דבר, ומי שחטא – עוונו גלוי וידוע ואין משוא פנים.

ובסיכום דברי: אנחנו, המורים, הרוצים לפתח בלב חניכנו את השאיפה לקידמה תרבותית, ואת האהבה לכל רעיון אנושי נאצל, השואפים לתקונים בחיי החברה על יסודות הצדק הנבואי, שפרושו: כי לא ישלוט האדם באדם לרע לו – נלמד גם את התורה לפי רוח הנביאים.

ב

תכנית הלמודים בבתה“ס מחולקת לשלשה סוגים לפי מגמתם: א) המכוונים לפתח את הרגש האמנותי. ב) המשמשים להכשיר את החניך לחיים מעשיים יום יומיים. ג) אלה שכוונתם לפתח את הנפש ולהראות את הדרך לחיים הרוחניים. מובן שכל מקצוע נעזר גם ע”י המקצועות האחרים, אבל לכל אחד ישנה המטרה העיקרית שלו. אם נאמר כי הזימרה מטרתה העיקרית לפתח בתלמיד את הרגש האמנותי, אך המורה, יחד עם זה מבאר את תוכן השיר ודורש להעתיקו בכתב נקי וכד‘, הרי אלה הן רק עובדות לואי, הנעשות דרך אגב, כך גם הציור וכו’. בלימוד החשבון, – העיקר הנהו המעשה, סידור הפעולות וידיעת החישוב, ואם הננו מקפידים גם על זה שהשאלות תהיינה מסודרות בשפה נכונה וכ' הרי דברים אלה באים רק ליפות את העבודה, לתת לה צורה מושכת ומתקבלת על לב הילדים. הוא הדין בלימוד השפה – מטרתנו היא לתת לחניך את האפשרות להביע את חפצו בשפה ברורה ומובנת לזולת, ודרך אגב אנו משתמשים בקטעים ספרותיים, ומסבירים אותם, אם כי לא הם העיקר – אלא מעין פרחי־לווי שהננו משתמשים בהם גם לפיתוח החוש הספרותי, גם לעורר את המחשבה על הרעיונות הכמוסים בחומר הניתן לקריאה. באמצעים אלה אנו עוזרים להשגת המטרה החשובה ביותר של ביה“ס – לעצב את פני הדור, ללמדו איך עלינו לחיות את חיי־הפרט והכלל, במה וכיצד עליו להשתתף ביצירת משטר ציבורי יותר טוב ויותר צודק. מטרה עיקרית זו – אנו רוצים להשיג בעיקר ע”י לימוד התנ"ך.

אם כל המקצועות הם בבחינת הגוף החמרי־מעשי שבתכנית הלימודים – הרי לימוד התנ“ך צריך להיות בבחינת הנפש, נשמת־יה, שבתכנית. המטרה בלימוד התנ”ך – היא להתוות לפני חניכינו את הדרך, בה יבחרו בחייהם, לעלות מעלה־מעלה למרומי האמת והצדק, החופש והדרור, ולדעת אחרים גם לקיים מצוות התורה. החינוך בכללו משמש אמצעי לעיצוב הצורה הרוחנית של הדור הבא, להכשירו למשטר צודק לחיי הפרט והכלל, היחיד והחברה, לחנכו להיות ישר ומועיל, בן נאמן לעמו, ומסור לבנין ארצו על יסודות הצדק החברתי. לימוד התנ“ך צריך להיות הציר שעליו תבנה ותתכונן כל התכנית, ושיהיה עמוד התווך, לכל שאר המקצועות, שיהיו נלמדים בכוונה להבליט את הרעיונות שבתנ”ך, לבארם ולהדגישם בתור עיקר החיים ומטרתם. תוכן זה אפשר להדגיש גם בכל מקצוע ומקצוע אחר, אם המורה חדור רוח התנ“ך. את התנ”ך אי אפשר ללמד מתוך השקפה ספרותית, היסטורית או דרמתית. כל אלה הם פרפראות לעיקר. דרך אגב אפשר להדגיש את השלמות בשפה, בביטוי, ביופי המליצה, באמיתות תיאורי הנוף והטבע, בהתאמת המשל לנמשל וכו', וכל זה רק בשביל השלמת הלימוד, אבל העיקר בלימוד זה צריך להיות הרעיון, התוך, המשטר החברתי הצודק, שאליו שואף הנביא בדבריו, או המחוקק בחוקיו. –

אחרי כל האמור הננו עומדים עוד לפני השאלה העיקרית והיסודית: איך נלמד את התנ“ך, למען נשיג את מטרתנו הנכספת, להחדיר את רעיונות הנביאים לתוך עמקי הנפש של חניכינו עד היותם לקנינים להם; להציג לפניהם את הנביא בכל גודל נפשו, בכל עומק אהבתו לעמו וארצו ויחסו לנדכאים ולמנוצלים? באחת – איך נשרה על תלמידינו את רוח הנביאים? – כל מורה יודה, כי אם הננו מנתחים ומפרקים את דברי הנביא לחלקים זעירים, אם אנו מחטטים ומנקרים ליישב את הפירוש המדויק לכל מלה ומלה, או מתפלספים על כל בטוי ובטוי, הנמצא לפנינו באותה הצורה שיצא מפי הנביא – מאבד הפרק הנלמד את רוב תוכנו והשפעתו תהיה נקלה מאד. את דברי הנביא צריך לתת לפני הילדים בצורה שלמה, למסרה, עד כמה שאפשר, כפי שיצאה מפיו, או לכל הפחות להתקרב לזה. לכן אסור, לפי דעתי, למסור לתלמידים את הפרק הנלמד לקריאה ראשונה. כי אפילו אם מטיב התלמיד לקראו, לא ישכיל בקריאתו זו להדגיש את העיקר. הרושם הראשון, הקובע את רכישת לב הילד, מטושטש ונפסיד את ההשפעה. על כן, חושב אנכי, כי¹ בגשתנו לתת פרק חדש לפני התלמידים, על המורה לבדוק היטב אם ישנן בו מלים קשות שאי־ידיעת פירושן מפריעה להבנת הענין. את המלים האלה צריך המורה לבאר והתלמידים ירשמו אותן על באורן. אח”כ ינהל המורה שיחה קצרה ע“ד התקופה שבה נאמרו הדברים, יסביר את פני הדור ומנהגי החברה בימים ההם. את זה על המורה לעשות רק במקרה שהילדים זקוקים לשיחה כזאת לשם הבנת הענין, אך לא לנגוע באותם הדברים, שהתלמידים יוכלו בעצמם להבינם מדברי הנביא. אח”כ יקרא המורה לפני התלמידים את כל הפרק, בהטעמה, ובהדגשת העיון העיקרי. פסוק ותוכנו: אחרי הקריאה ידרוש משומעיו שימצאו הם את הציר, שעליו סובבים דברי הנביא, נגד מה ונגד מי הוא נלחם, על מה ועל מי הוא מגן ומה הוא דורש מאתנו. אם הילדים עדין לא תפשו את הרעיונות היסודיים, יקרא לפניהם המורה שנית את הפרק, ורק אחרי שהתלמידים השיגו את שאיפת־הנביא וחדרו לרעיונותיו, השיג גם המורה את מטרתו העיקרית. על המורה להפנות את תשומת לב התלמידים ליתר סעיפי הלימוד – לצד הלשוני (הספרותי), אמנות הבטוי, להתאמת המשל והנמשל וכדומה. אחרי זה ידגישו התלמידים את רעיונות הנביא ע"י קריאה וציון פסוקים קצרים ויסודיים ואגב גם לרשמם בכתב אמת במחברותיהם. לבסוף יקראו תלמידים אחדים בקריאה מוטעמת, יפה ונכונה, את כל הפרק, בלי פירושים, כל תלמיד חלק שלם, המכיל ענין לכל משפטיו. –

*

ברצוני להדגיש עוד דבר אחד השנוי במחלוקת: יש החושבים כי עלינו לטהר את גדולי אומתנו מעונותיהם, שמסופר עליהם בתנ“ך. אנכי חושב את זה לשגיאה גדולה. איך נעיז אנחנו להצדיק את מה שנביאנו וכתבי־קדשינו הרשיעו? איך נוכל לטשטש את הנאמר במפורש בדברי נתן הנביא לדוד: “אתה האיש, מדוע בזית את דבר ד'”? אסור לנו לעשות דבר כזה. אנחנו מפסידים ע”י זה אמצעי כביר, המרומם את ספר־הספרים ואת נביאינו לרום רקיע האמת והיושר, המוכיח שאינם נושאים פני־איש ואינם מפחדים להוקיע את החטא, אפילו בפני מלכים, כי נוכח האמת דרכם. אין לנו אלא מה שאנחנו קוראים בספר ואל נצדק יותר ממסדרי כתבי־הקודש.

ואם נרצה לעקם את הכתובים, ולהאפיל על מה שכתוב בהם ברור ומפורש, נרחיק בזה את תלמידינו. הם יביטו עלינו כעל מתעתעים ולא יוסיפו להאמין לנו, אך אנו רק בדרך הנכונה והישרה נלך, ונצליח.

ניסן תרצ"ד