א    🔗

עוד לפני שלושים־ארבעים שנה, עברו בחדרים אשר בכל תפוצות הגולה בכל שבוע ושבוע על פרשת השבוע עם פירוש רש“י (בכתות הגבוהות גם פירוש אור־החיים) אבל לימוד תנ”ך היה כמעט מוזנח (פרט אולי ליהודי ליטא) ואם איזה מלמד נדרש ע“י ההורים, שהריחו קצת מריח ההשכלה, ללמד גם פרק בנ”ך– הרי הכניסו את הלימוד הזה בגמר הלימודים, לפנות ערב, בין השמשות, בשעה שהתלמידים עמדו כבר ברגל אחת ברחוב, הרבי היה מלמד בחצי פה, כאילו כפאו שד. הוא לא דרש בתוקף את ידיעת הנלמד בנ“ך כשם שדרש ידיעת השעור בגמרא. לימוד הנ”ך לא השאיר שום רושם על התלמידים כי כל הלימוד היה רק כדי לצאת ידי חובה, ונוסף על כך יש לציין כי המלמד עפ"י הרוב לא ידע פרוש המלים.

*

במקרה שמלמד ליטאי, שהיה גם בלי זה חשוד בעיני החרדים באפיקורסות, סידר לו “חדר” רק ה“חפשיים” היו שולחים אליו את בניהם, שם קיבל הלימוד צורה פחות או יותר הגונה והשפעתו היתה רבה, אך היה ודאי כי חדר כזה שימש יסוד להתפקרות שבאה אח"כ. –

ולא רק בחדר לא תפש למוד זה מקום כבוד, אלא אפילו לא בחיים הדתיים – בבתי־הכנסיות: קריאת התורה, בכל שבת ושבת, היתה מסודרת. קראו את הפרשה לפי הטעמים ובקול רם, כעין דקלום. כל באי ביהכנ“ס היו ע”י זה חוזרים שנה שנה על החומש וידעו פחות או יותר, את תכנו. לעומת זאת היתה ההפטורה כסרח העודף. בפולין, רוסיה, גליציה, ורומניה (מלבד ליטא) היה העולה מפטיר קורא את הברכות בסלסול ובקול ומזכיר בסיום את “נביאי האמת והצדק”. אבל את דבריהם, את ההפטורה עצמה, היה חוטף ובולע יחד עם חלק מהקהל, מבלי לשים לב לתוכן ולפירוש המלים. יוצא, שגם תיקון זה, לתת איזה מושג שהוא להמון העם ע“ד הנביאים ודבריהם, טושטש ע”י החרדים לגמרי. וידוע הדבר כי בכל התפוצות שנזכרו לעיל, והם המקומות שהחסידות פרשה עליהם את כנפיה – הביטו בעין רעה על לימוד הנ“ך וחשבו את העוסקים בלימוד זה (כמו גם בדקדוק שפת עבר) במינות, וכל הבחורים המתפקרים למיניהם התחילו מלימוד הנ”ך, ב“עזרת־הנשים”, להעלים את לימודם מעין רואה. –

לפי דעתי היה לחרדים שבדור ההוא חוש בריא והבנה נכונה בדבר. הם הרגישו במתנגדיהם ולפי השקפתם צדקו מאד: נביאינו התקוממו נגד כל צביעות דתית, והוקיעו את כל אלה הפורשים כפיהם בתפילה, אך ידיהם דמים מלאו ובביתם גזילת העניים. הם התקוממו תמיד נגד כל אלה השומרים אמנם את השבת, אבל בעברו הם מקטינים איפה ומגדילים שקל, הנביאים היו המהפכנים האמיתיים שהגיעו לידי הדעה הנועזה כי גם היכל ה' על קורבנותיו המרובים והמצוות, המאובנות ע“י כוהנים שומרי־דת רשמיים – גם היכל ד' זה – לא יגן על הארץ והעם, שעה שהתקיפים מדכאים את החלשים ו”שואפים עפר־ארץ בראש דלים“. נביאים אלה מוכרחים היו להשפיע על החניכים בדבריהם הנלהבים, המלאים אש־קודש ולפקוח את עיניהם לראות נכוחה, לשאוף ליהדות יותר צרופה, יותר אנושית, יותר קרובה לדעת ולרוח הנביאים. ורק אנשי דור ההשכלה, החלו להשיב לנביאים את הכבוד ואת הערך שנטלו מהם. ובמידה שהתנער העם מבערותו והגיע לרעיון תחית העם בארצו, בה במידה התחיל לימוד הנ”ך לתפוש מקום יותר ויותר חשוב בתכנית ביה"ס (בראשונה בחדר המתוקן) והגיע למצב של עמוד־התווך בלימודים. –

היוצא מכל האמור, שלימוד הנ“ך קם לתחיה ע”י המשכילים וע“י יורשיהם – הציוניים, ותפס את מקומו כלימוד המעורר את המחשבה ומעלה את השאיפה לחיי צדק ויושר, חופש ודרור, ועלינו, על המורים בבתה”ס הכלליים ושל העובדים, החובה לשמור על הירושה, – להשגיח שלא יאפילו על המאור שבדברי הנביאים, שילמדו אותם ברוח הנבואה העברית הטהורה. עלינו להוקיע את טכסיסי המורים שבבתה“ס האדוקים, החפצים להפוך את מקור התחיה העברית והאנושית, את הנ”ך, למקור של דתיות קפואה, מאובנת, מלאה אמונות שוא ותפל. – דברי נביאינו ישובו להיות כפטיש שיפוצץ סלע החוקים המאובנים. ויעוררו את רוח הילדים להיות עינם פקוחה ולבם ער לכל רעיון חברתי מתקדם, וישתדלו לטעת אותו בכרם עמנו השב לארצו, כי על כן נקראו בצדק “נביאי האמת והצדק”. –

ואשר ללימוד התורה (חומש) נודה כי אמנם נכון הדבר. לימוד זה מקופח מאד בבית ספרנו וללא כל הצדקה. בכתות הנמוכות – ב־ג – אין הילדים מסוגלים עדיין ללימוד זה ממקור וטוב עושים שמלמדים לפי הספרים המקוצרים. אבל בכתות הגבוהות מה' ומעלה, הגיל שאפשר כבר ללמדו את פרקי התורה (לא את כולם) אין שעות קבועות ללימוד זה. חמש השעות הניתנות לתנ“ך, מספיקות בקושי ללימוד הנביאים ומוכרחים להוסיף לכל הפחות עוד שעתים בשבוע, ביחוד ללימוד התורה מה' ומעלה. אם הדבר הזה יעשה יספיקו לעבור פעמים על התורה במקור: בה־ו בלי פירושים, רק בהבנת הכתוב ובכתות ז’–ח' יוכלו לעבור עוד פעם ולצרף פירוש רש”י מקוצר וגם סיפורי האגדה, בהתאם לפרשיות. – גם בנוגע ללימוד התורה צריך להיות ברור שלא נוכל לעצום את העינים ולבאר את הכל כפי שרצוי לאדוקים. ברור שיש בתורתנו חוקים ומשפטים שעבר זמנם לפי דעת כל מבין. לא נוכל ללמד את ילדינו חוקי־העבדים למשל (שש שנים יעבד; והתנחלתם אותם; אם יום או יומים יעמד ולא יוקם, כי מקנת כספו הוא. וכדומה…) ולבאר כי לחוקים אלה יש תוקף גם בימינו אלה, זאת אומרת, כי לו היינו עומדים ברשות עצמנו כעם ומדינה היינו מנהיגים חוקים כאלה בחיים. בבאורים כאלה לא נרים את קרן תורתנו בעיני הנוער. מוכרחים אנו להסביר לתלמידינו כי חוקים אלה היו אולי טובים בזמנם ובהשתנות העתים בטלו, וממילא נגיע לרעיון, כי חוקי התורה מסתגלים לחיים שבכל דור ודור. רק בדרך זו נוכל ללכת בדורנו זה, על אפם של אלה החפצים להשיב את גלגל ההיסטוריה אחורנית. מובן מאליו שבגילים ידועים לא רצוי להרחיב את הדיבור יותר מדי בנושאים כאלה. אבל טועים החושבים כי אפשר לסנור עיני ילדים ולטהר מה שאינו כ"כ טהור. אפילו אם זה יטיל צל על דעות גדולים ונערצים – אנחנו ננחיל כבוד לתורתנו בזה שנדגיש ונרים על נס את האמת הגדולה, שאינה מעלימה דבר, ומי שחטא – עוונו גלוי וידוע ואין משוא פנים.

ובסיכום דברי: אנחנו, המורים, הרוצים לפתח בלב חניכנו את השאיפה לקידמה תרבותית, ואת האהבה לכל רעיון אנושי נאצל, השואפים לתקונים בחיי החברה על יסודות הצדק הנבואי, שפרושו: כי לא ישלוט האדם באדם לרע לו – נלמד גם את התורה לפי רוח הנביאים.

ב    🔗

תכנית הלמודים בבתה“ס מחולקת לשלשה סוגים לפי מגמתם: א) המכוונים לפתח את הרגש האמנותי. ב) המשמשים להכשיר את החניך לחיים מעשיים יום יומיים. ג) אלה שכוונתם לפתח את הנפש ולהראות את הדרך לחיים הרוחניים. מובן שכל מקצוע נעזר גם ע”י המקצועות האחרים, אבל לכל אחד ישנה המטרה העיקרית שלו. אם נאמר כי הזימרה מטרתה העיקרית לפתח בתלמיד את הרגש האמנותי, אך המורה, יחד עם זה מבאר את תוכן השיר ודורש להעתיקו בכתב נקי וכד‘, הרי אלה הן רק עובדות לואי, הנעשות דרך אגב, כך גם הציור וכו’. בלימוד החשבון, – העיקר הנהו המעשה, סידור הפעולות וידיעת החישוב, ואם הננו מקפידים גם על זה שהשאלות תהיינה מסודרות בשפה נכונה וכ' הרי דברים אלה באים רק ליפות את העבודה, לתת לה צורה מושכת ומתקבלת על לב הילדים. הוא הדין בלימוד השפה – מטרתנו היא לתת לחניך את האפשרות להביע את חפצו בשפה ברורה ומובנת לזולת, ודרך אגב אנו משתמשים בקטעים ספרותיים, ומסבירים אותם, אם כי לא הם העיקר – אלא מעין פרחי־לווי שהננו משתמשים בהם גם לפיתוח החוש הספרותי, גם לעורר את המחשבה על הרעיונות הכמוסים בחומר הניתן לקריאה. באמצעים אלה אנו עוזרים להשגת המטרה החשובה ביותר של ביה“ס – לעצב את פני הדור, ללמדו איך עלינו לחיות את חיי־הפרט והכלל, במה וכיצד עליו להשתתף ביצירת משטר ציבורי יותר טוב ויותר צודק. מטרה עיקרית זו – אנו רוצים להשיג בעיקר ע”י לימוד התנ"ך.

אם כל המקצועות הם בבחינת הגוף החמרי־מעשי שבתכנית הלימודים – הרי לימוד התנ“ך צריך להיות בבחינת הנפש, נשמת־יה, שבתכנית. המטרה בלימוד התנ”ך – היא להתוות לפני חניכינו את הדרך, בה יבחרו בחייהם, לעלות מעלה־מעלה למרומי האמת והצדק, החופש והדרור, ולדעת אחרים גם לקיים מצוות התורה. החינוך בכללו משמש אמצעי לעיצוב הצורה הרוחנית של הדור הבא, להכשירו למשטר צודק לחיי הפרט והכלל, היחיד והחברה, לחנכו להיות ישר ומועיל, בן נאמן לעמו, ומסור לבנין ארצו על יסודות הצדק החברתי. לימוד התנ“ך צריך להיות הציר שעליו תבנה ותתכונן כל התכנית, ושיהיה עמוד התווך, לכל שאר המקצועות, שיהיו נלמדים בכוונה להבליט את הרעיונות שבתנ”ך, לבארם ולהדגישם בתור עיקר החיים ומטרתם. תוכן זה אפשר להדגיש גם בכל מקצוע ומקצוע אחר, אם המורה חדור רוח התנ“ך. את התנ”ך אי אפשר ללמד מתוך השקפה ספרותית, היסטורית או דרמתית. כל אלה הם פרפראות לעיקר. דרך אגב אפשר להדגיש את השלמות בשפה, בביטוי, ביופי המליצה, באמיתות תיאורי הנוף והטבע, בהתאמת המשל לנמשל וכו', וכל זה רק בשביל השלמת הלימוד, אבל העיקר בלימוד זה צריך להיות הרעיון, התוך, המשטר החברתי הצודק, שאליו שואף הנביא בדבריו, או המחוקק בחוקיו. –

אחרי כל האמור הננו עומדים עוד לפני השאלה העיקרית והיסודית: איך נלמד את התנ“ך, למען נשיג את מטרתנו הנכספת, להחדיר את רעיונות הנביאים לתוך עמקי הנפש של חניכינו עד היותם לקנינים להם; להציג לפניהם את הנביא בכל גודל נפשו, בכל עומק אהבתו לעמו וארצו ויחסו לנדכאים ולמנוצלים? באחת – איך נשרה על תלמידינו את רוח הנביאים? – כל מורה יודה, כי אם הננו מנתחים ומפרקים את דברי הנביא לחלקים זעירים, אם אנו מחטטים ומנקרים ליישב את הפירוש המדויק לכל מלה ומלה, או מתפלספים על כל בטוי ובטוי, הנמצא לפנינו באותה הצורה שיצא מפי הנביא – מאבד הפרק הנלמד את רוב תוכנו והשפעתו תהיה נקלה מאד. את דברי הנביא צריך לתת לפני הילדים בצורה שלמה, למסרה, עד כמה שאפשר, כפי שיצאה מפיו, או לכל הפחות להתקרב לזה. לכן אסור, לפי דעתי, למסור לתלמידים את הפרק הנלמד לקריאה ראשונה. כי אפילו אם מטיב התלמיד לקראו, לא ישכיל בקריאתו זו להדגיש את העיקר. הרושם הראשון, הקובע את רכישת לב הילד, מטושטש ונפסיד את ההשפעה. על כן, חושב אנכי, כי¹ בגשתנו לתת פרק חדש לפני התלמידים, על המורה לבדוק היטב אם ישנן בו מלים קשות שאי־ידיעת פירושן מפריעה להבנת הענין. את המלים האלה צריך המורה לבאר והתלמידים ירשמו אותן על באורן. אח”כ ינהל המורה שיחה קצרה ע“ד התקופה שבה נאמרו הדברים, יסביר את פני הדור ומנהגי החברה בימים ההם. את זה על המורה לעשות רק במקרה שהילדים זקוקים לשיחה כזאת לשם הבנת הענין, אך לא לנגוע באותם הדברים, שהתלמידים יוכלו בעצמם להבינם מדברי הנביא. אח”כ יקרא המורה לפני התלמידים את כל הפרק, בהטעמה, ובהדגשת העיון העיקרי. פסוק ותוכנו: אחרי הקריאה ידרוש משומעיו שימצאו הם את הציר, שעליו סובבים דברי הנביא, נגד מה ונגד מי הוא נלחם, על מה ועל מי הוא מגן ומה הוא דורש מאתנו. אם הילדים עדין לא תפשו את הרעיונות היסודיים, יקרא לפניהם המורה שנית את הפרק, ורק אחרי שהתלמידים השיגו את שאיפת־הנביא וחדרו לרעיונותיו, השיג גם המורה את מטרתו העיקרית. על המורה להפנות את תשומת לב התלמידים ליתר סעיפי הלימוד – לצד הלשוני (הספרותי), אמנות הבטוי, להתאמת המשל והנמשל וכדומה. אחרי זה ידגישו התלמידים את רעיונות הנביא ע"י קריאה וציון פסוקים קצרים ויסודיים ואגב גם לרשמם בכתב אמת במחברותיהם. לבסוף יקראו תלמידים אחדים בקריאה מוטעמת, יפה ונכונה, את כל הפרק, בלי פירושים, כל תלמיד חלק שלם, המכיל ענין לכל משפטיו. –

*

ברצוני להדגיש עוד דבר אחד השנוי במחלוקת: יש החושבים כי עלינו לטהר את גדולי אומתנו מעונותיהם, שמסופר עליהם בתנ“ך. אנכי חושב את זה לשגיאה גדולה. איך נעיז אנחנו להצדיק את מה שנביאנו וכתבי־קדשינו הרשיעו? איך נוכל לטשטש את הנאמר במפורש בדברי נתן הנביא לדוד: “אתה האיש, מדוע בזית את דבר ד'”? אסור לנו לעשות דבר כזה. אנחנו מפסידים ע”י זה אמצעי כביר, המרומם את ספר־הספרים ואת נביאינו לרום רקיע האמת והיושר, המוכיח שאינם נושאים פני־איש ואינם מפחדים להוקיע את החטא, אפילו בפני מלכים, כי נוכח האמת דרכם. אין לנו אלא מה שאנחנו קוראים בספר ואל נצדק יותר ממסדרי כתבי־הקודש.

ואם נרצה לעקם את הכתובים, ולהאפיל על מה שכתוב בהם ברור ומפורש, נרחיק בזה את תלמידינו. הם יביטו עלינו כעל מתעתעים ולא יוסיפו להאמין לנו, אך אנו רק בדרך הנכונה והישרה נלך, ונצליח.

ניסן תרצ"ד