רקע
אברהם יצחק גולני

“ויאמר ד' אלי: אם יעמוד משה ושמואל לפני” (ירמיהו טו א')

“משה ואהרון בכוהניו ושמואל בקוראי שמו” (תהילים כ"ט ו')

“שקול שמואל כנגד משה ואהרון” – (תנחומא)


שמואל, האחרון לשופטים ומייסד כת הנביאים, ממליך את המלך הראשון לישראל, ומסירו. מייסד מלכות בית דוד. אישיות ענקית רבת צדדים, צופה למרחוק, מפיץ תורה ותרבות, מניח יסוד לליכוד שבטים נפרדים לעם. –

להבין אישיות כזאת אפשר רק ע"י ידיעת תקופת האיש וסביבתו, וכן את תולדותיו, המגלות לנו מאיזה חומר קרוצה נפש עשירה זו. אשר על כן נתבונן בראשונה במצב עם ישראל ושבטיו בימי שפוט השופטים ונכיר את מהות השופט ואופן שלטונו עד ימי עלי הכוהן־השופט. כמו כן יש להכיר את תולדות שמואל, את בית אביו ואמו, לדעת מאין ירש את נאמנותו, ורכש את טוהר נפשו ומסירותו לעמו ואת בית עלי, אשר הביאוהו שמה לחנכו ולהכינו לשרות העם.

אחרי מות יהושע נשארו שבטי העברים, המפוזרים ברחבי הארץ שכבשו בגבורתם, כצאן בלי רועה. כל שבט כבש לו חבל ארץ; התיישב בין יושביו, הסתגל, במידה רבה, לחיי שכניו ותרבותם ורק חוטים דקים של תרבות וקרבת דם, מסורת תורת משה וחוקיה וסיפורי האבות – היו מקשרים את השבטים ביניהם. את החוטים האלה היו לעיתים מחזקים אנשי־רוח, שהופיעו בצורות שונות ובכינויים מיוחדים כגון: “מלאך ד'” “איש אלוהים” וכדומה. אישים אלה היו עפ“י רוב מופיעים בימים רעים מרובי סבל, כשהשכנים הציקו להם, הכניעום ושעבדום. אישים אלה היו מעוררים בהם זכרונות קדומים, זכר יציאת מצרים, הגאולה מעבדות לחירות; את מלחמות הגבורה של אבותיהם, העומדים בראש צבאותיהם להילחם בשכנים הרעים ומחזירים אותם לתרבותם המקורית – לתורת משה וחוקיה. אישים אלה ריכזו סביבם את בני שבטם ויהיו עליהם לראש ולשופט. בזכות תשועתו לבני שבטו היו הכל נשמעים לו, מגישים לו את משפטיהם ומקבלים את פקודותיו ברצונם הטוב. איננו מוצאים ששופט יעניש את מישהו מהסרים למשמעותו. הכל נעשה ברצון חפשי בלי כל כפיה. השופט לא ירש את שלטונו ממי שהוא ולא הורישהו לבניו, או למי שהוא ממקורביו: “והיה במות השופט ישובו והשחיתו מאבותם” (שופטים ב. ט.). יש ששופט הצליח לעורר למלחמת שחרור לא רק שבט אחד, כי אם שבטים אחדים, כגון דבורה הנביאה וברק. ויש שרק חלק מהשבט נלחם או רק משפחה אחת ממנו. גם מהות השופטים שונה היתה. יש שעלו לגדולה בכוח גבורתם ובכושר מלחמתם, כגון יפתח, שמשון וכד' ויש שעלו בכוח חכמתם ושאר רוחם, כגון: דבורה, גדעון וכד‘. באחת: השופט היה בחיר אלוהים, שהגיע לזה רק בזכות סגולותיו האישיות. אמנם היה מקרה ומתוך הכרת תודה הציעו אנשים מישראל לשופט (גדעון) שלטון וממשל, העובר בירושה, אולם השופט, שהיה נאמן למסורת־עם, סירב לקבל את השלטון וענה: "לא אמשול אני בכם, ולא־ימשול בני בכם. ד’ ימשול בכם”. כנראה שבן אותו שופט רצה להשתמש באותה הצעה ולכונן ממלכה, אולם העם לא הלך אחריו וידוע משל העצים, שנשא עליו אחד מאחיו, רק האטד הסכים למלוך, מפני שאין לו כל סגולה אישית, העם הסכים לדברי יותם הממשיל, וממלכת אבימלך לא האריכה ימים. העם נתנסה קשות ובכל מקרה הרגיש את חוסר הסדר והיעדר היד השלטת. לעתים חוזר ונשנה הכתוב: “אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה”. הדברים הגיעו לפעמים למעשי־הפקרות נוראים, כגון פלגש בגבעה, שגרמה לשפיכות דמים.

מפנה מיוחד בחיי־העם נעשה בימי השופט עלי הכוהן. בימיו התרכז שלטון השיפוט וההשפעה הדתית ביד אחת. עד ימי עלי היה אמנם משכן שילה המרכז הרוחני והלאומי, אבל הוא לא מילא תפקיד חשוב ומכריע. יש שהיו באים שמה להקריב קרבן, לשמוע דברי תורת־משה ותפילה מפי הכוהנים בני אהרון. אולם היו באים גם לכל בית־פולחן אחר, שנוסד ע"י מי שהשכיל למשוך את רוח המאמינים, כגון פסל־מיכה. בימי עלי עלה המרכז בשילה למדרגה של שלטון ונוסדה כעין ממלכת־כוהנים. עלי היה אדם ישר ומכובד על כל העם, אבל בניו השתלטו על מנהגי החיים, ובכוח השפעת אביהם עשו כל הישר בעיניהם. והכל – לטובת עצמם ולהנאתם הפרטית. כל התרבות הדתית התרכזה בפולחן הקרבת קרבנות ובני עלי אוכלים ומפטמים את עצמם בקדשי העם ואל עוונם נשאו נפשם באמרם: “ירבה העם לחטוא והרבה גם להביא קרבנות ונרבה אנחנו לאכול”. בני עלי השתדלו להגביר את אמונות ההבל שבהבאת קרבנות, עד שגם ארון הברית נהפך למין אליל, שבכוחו לעזור להם במלחמותיהם. כך התהוה שלטון כוהנים מושחת, המלא תועבה וזימה, (“אשר ישכבון את הנשים הצובאות פתח אוהל מועד” ש"א ב. כב') חסר כל תרבות ומוסר לאומי, ככתוב: “ודבר ד' יקר בימים ההם, אין חזון נפרץ” (ש"א ג. א').

בתקופה זו דרך כוכב על שמי ישראל. נולד האיש הגדול וענק הרוח, שהאציל מרוחו על בני עמו, הרימם משפלותם, נפח בהם רוח חדשה והשיבם לתחיה רוחנית וציבורית – הוא שמואל בן חנה ואלקנה מהר אפרים, הידוע בשם שמואל הנביא. – מאין מוצאו של איש נפלא זה ומי טיפח את רוחו?


 

מוסר אם וחינוך כוהן    🔗

תולדותיו של שמואל אינן מעולפות באגדות רבות, אולם בהתבוננו בהם נראה מי נטע בקרבו זרג נאמנים. הוא היה בן למשפחה אמידה מהר אפרים. אלקנה אביו לא הצטיין בדברים מיוחדים מלבד הרגש העדין והאהבה למשפחתו ובפרט לאשתו האהובה חנה אם שמואל, וכן הצטיין בנאמנותו למשכן שילה. כאיש אמיד וחובב המרכז התרבותי הלאומי המקודש – היה אלקנה עולה שנה שנה לשילה, לבלות את ימי החגים בחצרות המשכן, להביא קרבנות וזבחים ולשמוח יחד עם בני משפחתו. לו היו שתי נשים: חנה ופנינה, ויהיו לפנינה ילדים ולחנה אין ילדים, והוא אהב את חנה. וכאן מתאר הכתוב את עדנת רוחה וטוהר נפשה של חנה. בימי החגים בשילה היה אלקנה נוהג לחלק מתנות לבני משפחתו, לפנינה אשתו ולכל בניה ובנותיה. אולם לחנה היה נותן מנה אחת אפיים. וכעסתה פנינה צרתה למען הרעימה. ותבך חנה. ולא תאכל. ובשאול אותה אלקנה לסיבת בכיה ועצבונה: מדוע לא תאכלי ולא תשתי, “הלא אנוכי טוב לך מעשרה בנים” (שמואל א א.ח.), אינה מתאוננת לפניו על צרתה ואינה מספרת לו דבר, כדי למנוע ריב במשפחה ושנאה. היא מתחמקת והולכת לשפוך שיחה לפני אלוהים בלי צעקות ובכיות, אלא בצניעות: “רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע” (שם יג) וכך מצטיינת חנה בצניעות ובשמירה על שלום הבית. –

וכשמבוקשה ניתן לה ונולד לה בן – היא מחליטה שבן זה יהיה קודש לאלוהיו ולעמו, יתחנך בסביבה של תורה ומוסר ויתכונן לשרת את עמו, היא חדלה לעלות עם בעלה לשילה, ומתמסרת כולה לחינוך בנה להכשירו לתפקידו – תפקיד איש האלוהים. ורק כאשר גדל ויהי לנער היא מביאתו למקום חינוכו, לשילה, לבית עלי. עוד יותר רואים את חזון חנה, את נדיבות לבה ומוסריותה הרבה מדברי שירתה ותפילתה, שהיא מחברת לכבוד חגיגת העלותה את בנה שמואל לשילה. בשירה־תפילה זו הננו שומעים את הגות לבה ואת הרעיונות שנטעה בלב בנה בדרך חייו – הלא כה דבריה: “אל־תרבו תדברו גבוהה גבוהה, יצא עתק מפיכם… ד' מוריש ומעשיר, משפיל אף מרומם. מקים מעפר דל, מאשפות ירים אביון”… “כי לא בכח יגבר איש”. חנה כאילו מוקפת נשים עשירות, המתגאות בעשרן ומביטות בשאט נפש בכל מי שאיננה לבושה מחלצות. חנה מבטלת את גאותן, כי העתיד הוא לאיש הדל, שאותו ינחיל אלוהים כסא כבוד. כאלה הם מושגיה של חנה, האֵם ובדרך זו שאפה לחנך את בנה מחמדה. בשביל זה היא מביאה אותו לבית עלי. ולא ידעה, אשה תמימה ונעלה זו, לאיזה גוב אריות היא מכניסה את בנה יקירה.

שמואל, שגדל בבית אמו וראה את היחס לעני ולכל סובל ועלוב־חיים, שספג אל קרבו את טוהר המידות ואת המוסר העמוק, נכנס לתוך הסביבה הטמאה של בני עלי, המלאה מידות שפלות, גסות רוח, זלילה וסביאה על חשבון אמונתו התמימה של הציבור ומוקף זנות וכל תועבה. הניגוד הזה בין בית אמו לבין בית עלי – מעורר מלחמה עצומה בלב הנער. רגשי הכבוד לעלי, מבני אהרון הכוהן, רעיונות אמו, שנחרתו עמוק בנפשו ורגש התיעוב לכל הנעשה מסביב, כל המלחמה הנפשית הזאת איננה נותנת לו מנוחה וגם בלילות נודדת השינה מעיניו, הוא אינו מוצא מרגוע לנפשו. ובשכבו במשכן אלוהים הוא מעביר במחשבתו את כל אשר ראו עיניו וכל המעשים שנעשו ע"י בני עלי. במשך הימים קול אלוהים קורא בלבו, הוא אומר לו כי שלטון כזה לא יכון. הוא מוכרח להתמוטט, באין יסוד מוסרי לקיומו. אין שלטון וחיי ציבור יכולים להחזיק מעמד על בסיס של שקר ותרמית, כשאין מפתחים אצל המוני העם את הרגש לחיי יושר ושויון ואין מעוררים אותם למעשים טובים, לשאיפה לחופש. ולהיפך מרדימים אותם באמונות הבל ומרגילים אותם להישען על כל רעיון אלילי, על קרבנות והבלים. ומה יעשו ביום פקודה, בבוא כנהר צר? על מי ישענו? ממי יבקשו עזרה, אם לא מכוח נפשם ומאהבתם לעם ולארץ?

את הדברים האלה, נגד שלטון הכהונה ותרמיתה, מעיז שמואל להגיד גם באזני עלי הזקן. עלי מסכים אמנם לדברי חניכו, אבל חסַר אונים הוא להשפיע על בניו, כי הם המושלים והם המנהלים את כל עניני השלטון. (ש.א. ב. כב–כה. ג. יח'). ושמואל, בהיווכחו כי לדבריו אל עלי אין ערך, מתחיל להפיץ את דעותיו בין כל ישראל, הבאים לשילה. ועוברת השמועה בכל הארץ, מדן ועד באר שבע, על הכוכב הצעיר העולה בשמי ישראל. “וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע, כי נאמן שמואל לנביא לד'” (ש.א. ג.ב.).


 

השופט ו“חבל נביאים”    🔗

ואת אשר יגור שמואל בא: הפלשתים יצאו למלחמה, ובני ישראל, שהיו בלי מצביאים מוכשרים ובלי הכנה נפשית להגנה, נגפו לפני אויביהם. הם החליטו להיעזר באמונת כוהניהם, והביאו את ארון הברית לשדה המלחמה, בהאמינם כי הוא יצילם ויגן עליהם. אולם פעולה זו הגדילה את התפרצות האויב, ובמערכה השניה גדלה המפלה; ארון הברית נפל בידי האויב והעם נפוץ וברח בשבעה דרכים. הכל נחרב: בני עלי נפלו בשדה הקרב, עלי מת משבץ־הלב, שתקפו לשמע האסון. משכן שילה נחרב ורק שארית עלובה ניצולה ע"י כוהנים, שהביאום לנוב עירם, ויסדרו שם משכן ארעי, שהיה למקדש מעט, מעין בית פולחן לא חשוב. והעם מפוזר ומפורד, מדוכא ונכנע. אין שופט, אין שר ואין כוהן. אמנם אחרי זמן קצר הוחזר ארון הברית משבי הפלשתים, אולם לשילה לא הביאוהו כי אם לקרית־יערים, לבית איש פרטי, שבנו הוקדש לשמור עליו. “ויביאו אותו אל בית אבינדב… ואת אליעזר בנו קדשו לשמור את ארון ד'” (ש.א. ז.א.) ולמעשה – סר חינו בעיני העם ואיש לא השכים לפתחו. כך עברו עשרים שנה. השואה הזאת הדהימה את שמואל, אם כי ראה אותה מראש בחזונו. הוא התבודד בבית אבותיו אשר בהר אפרים ולבו מלא יגון על שבר עמו. אחרי זמן מה התאושש, החל לחשוב את דרכו והתחיל בפעולתו הגדולה והמפוארת, בשיקום העם וחידוש חייו הלאומיים והתרבותיים. את מעשהו עשה בשקט, אולם במרץ רב ובהתמדה. הוא החל לא מהשדרות העליונות, לא מזקני הדור ונכבדיו, כי אם מארגון עממי, מבני הנעורים. הוא ריכז מסביבו נערים בעלי שאר רוח, סידר מעין בית מדרש בביתו אשר ברמה, לימדם ועוררם למחשבה על העם ועל עתידו. הוא קרא לארגון זה בשם “בני הנביאים” או “חבל נביאים”, שמטרתם להפיץ בעם את תורת משה ואת חוקיה, לעודדם ולחזקם להיותם מוכנים לעבוד לטובת העם, לטהר את מידותיו ולהילחם נגד כל שירצה להטותם מדרך החיים – להשתלט עליו ולשעבדו. שמואל סידר את תלמידיו אלה אגודות אגודות. בזמננו היו בודאי מכנים אגודות כאלה בשם “תנועות נוער” או “צופים”. כי עליהם להיות צופים על כל הנעשה בישראל ולהתריע על כל עוול ועושק.

מלבד הפעילות “בתנועת הנוער” החל שמואל לארגן את העם ולרכזו ע“י מסיבות עממיות פומביות. על הבמות ובמקומות ציבוריים היו עורכים “זבח־עם”, מאספים את קריאי־העדה, ועורכים סעודות כלליות, שמואל מברך על הזבח ובו בזמן שופט את העם, מעודדו, מוכיחו ומעורר את רגשותיו הלאומיים, הוא מרחיק מקרבו את התרבות האלילית, מחזק לבו באמונתו ומכינו למלחמת החופש. “והלך מדי שנה בשנה וסבב בית־אל והגלגל והמצפה; ושפט את ישראל את כל המקומות האלה; ותשובתו הרמתה, כי שם ביתו”. במשך כל הזמן ההוא אינו מבקר את משכן ארון הברית, הנמצא במרחק שעתים מביתו; אינו מקריב קרבנות ע”י כוהנים, כאילו מבטל את כל הפולחן הזה של הכהונה, ורוצה בארגון העם על יסודות חדשים, אשר בסוף ימיו, בויכוחו עם שאול, ביטא אותם בקיצור ממצה ומלא־תוכן. אולם לע"ע אינו מדבר על זה. ברצונו לחנך את העם לרעיונותיו, טרם שינסחם בצורה קבועה, מתוכננת ומקובלת.

ובינתיים לחץ האויב הפלשתי הולך וחזק, הפלשתים חודרים לכל פינות הארץ ומושיבים נציבים בנקודות ישוב חשובות, הם מונעים את העם מהזדיין, אוסרים כל תעשית נשק בישראל ואיכר, הזקוק לתיקון מחרשתו, מוכרח לרדת לערי פלשתים, הכל כמנהג “הכובשים” בימי קדם, וגם בימינו אלה. אולם אחרי שהעם, המחונך והמעודד ע"י שמואל ותלמידיו, מרגיש באחדותו, הוא מתגבר על הכל, העם מתאסף במצפה ובנשק פרימיטיבי של עובדי אדמה מתגבר על האויב, מגרש את הפלשתים ממקומות אחדים ומציב לעדות את “אבן־העזר”.

שמואל מוסיף לארגן את המוני־העם, להביאם לאחדות לאומית ויחד עם זה מפתח את ארגון בני־הנביאים, נושאי־דברו מעל הבמות המשמשים “מרכזי העם”.

השנים עוברות, מגיעים ימי זקנה ושמואל רוצה ליצור מוסד־לשלטון בר־קימא. על ממלכת כוהנים אינו יכול לחשוב, כי ראה את תוצאותיה בבית עלי, הוא חושב לשכלל את שלטון השופטים ולהכניס תיקון, כל כל שופט ימנה בעצמו את ממלא מקומו, כך שלא ישאר העם בלי הנהלה ציבורית במות השופט. הוא עושה את הצעד הראשון, ממנה את שני בניו לשופטים במרכזים שונים. אולם בניו לא ירשו ממנו את יושר לבו וטוהר מידותיו. הם גם לא נחונו בתוקף ובגבורה להיות מושלים בחסד ומנהיגים בכשרון. הם אנשים קטנים, שואפי בצע והעם בוחל בהם. גם שמואל עצמו אינו מנסה להגן עליהם. הם הוסרו מכהונתם והעם דואג לעתידו ודורש משמואל מלך, כלכל הגויים אשר מסביבם. שמואל במבוכה, הוא מתנגד למלוכה העוברת בירושה שאינה מותנית בכשרונות האדם, אלא ביחוס משפחתו. יודע הוא את כל החסרונות והמגרעות אשר למלכים, מלחמה נפשית נמרצת מתעוררת בקרבו בין הכרתו החברתית, המתנגדת לכל שלטון בכוח הזרוע הבא בירושה, לבין המציאות המרה של עם, בלי שלטון ובלי סדרים חברתיים קבועים.


 

ההתנגדות למלוכה    🔗

אחרי מלחמה פנימית עצומה – מתגברת אצלו האהבה לעם והדאגה לצרכיו. רוח האלוהים אשר בקרבו מיעצת לו לשמוע בקול העם, אולם עליו להתרות בעם ולבאר לו את כל האחריות שהוא מקבל עליו בהמלכת המלך, ורק אחרי הכרה ברורה כזאת יש לגשת לסידור החדש, ואולי בידעם את הצפוי להם יוכלו גם לעמוד על משמר הענינים. שמואל מאסף את העם ומבאר לו בדברים נמרצים ברורים ומפורשים, את כל מגרעות המלוכה (ש.א. ח' יא–יט). הדברים, שנאמרו אז ע"י שמואל, עומדים באמיתותם ונכונותם עד היום, כביום נתינתם. –

שמואל מילא את חובתו והזהיר את העם. אחרי שהעם עמד בכל זאת על דעתו, החליט למלא את דרישתו. אך גמר אומר ליטול את העוקץ משלטון מלכים זה. אמנם ימלוך מלך, אבל שלטונו יהיה מוגבל. המלך יהיה רק מוציא אל הפועל את אשר יאמר לו ואשר יורהו כוח יותר גבוה, גורם מוסרי אחר, שהשלטון אמנם לא יהיה בידו, אבל הוא יהיה הכוח היוזם והמחוקק, וזהו הנביא. אין המלך יכול לעשות שום צעד חשוב בלי פקודה או רשיון מהנביא. באופן כזה חשב ליצור כעין שני ארגונים או דרגות בשלטון, בצורת שני בתים: בית המלוכה ובית הנבואה. את בית הנבואה הלא כבר הכין ע“י ארגון בני הנביאים, שיעמדו תמיד כצופים ומדריכים את המלכים בדרכם ושומרים עליהם שלא יסטו מהדרך הטובה, דרך הצדק האלהי, את הבית השני, בית המלוכה, התחיל לכונן. הוא חיפש איש מוכשר, גיבור חיל, שאין לו יחוס משפחה, ואינו מהשבטים התקיפים. הרוצים להטיל את שלטונם על השבטים הקטנים. איש כזה ידע תמיד את מקומו, הוא יקבל את מרותו של הנביא, כי ע”י זה תגבר השפעתו המוסרית ולא יפחד מהשבטים הגדולים. איש כזה נקרה לפניו באחת ממסיבותיו בזבח־עם, הלא הוא שאול בן קיש, משבט בנימין הקטן, אשר עוון פלגש בגבעה הקטין מאוד את השפעתו ואת כוחו. שמואל מושחו למלך. באותו זמן הוא מתנה אתו שלא יעשה דבר, בלי פקודתו, וככה הוא אמר לו בין יתר הענינים: “וירדת לפני הגלגל, והנה אנוכי יורד אליך להעלות – – שבעת ימים תוחל עד בואי אליך והודעתי לך את אשר תעשה” – (שמואל א' י. ח'). על תנאי זה הוא ממליכו. שאול, איש העם, ישר ופשוט, עוזב את הנביא, רוחו נבוכה והוא רוצה לעשות איזה מעשה שירים את ערכו בעיני העם. בשובו הביתה ובפגשו חבל־נביאים מתלמידי שמואל, מתחיל גם הוא להתנבא ולדבר על ענינים חשובים וגבוהים, אבל הדבר אינו מצליח בידו, כל מכיריו משתוממים, ושואלים: “הגם שאול בנביאים?” נמצאים כאלה המניחים שזה יכול להיות, אולם בעיני העם דבר זה אינו מוסכם, ונשאר בתור פתגם ומשל: “הגם שאול בנביאים?”… אחרי ששמואל מצא את האיש – הוא מאסף שוב את העם ומציג לפניו את משיחו, שנבחר ע"י אלוהים, שאול נבוך ובורח ונחבא אל הכלים. אולם בהשפעת שמואל מריע העם לכבוד משיחו. ויש גם אחרים המתקרבים אליו והולכים אחריו לביתו גבעתה, להתחיל בסידור הממלכה. (ש.א. י' – יז–כז).

אולם כדי לקנות את לב העם ולמלוך עליו צריך לעשות איזה מעשה נועז, מקרה כזה מזדמן: באחת מערי עבר־הירדן מזרחה, ביבש־גלעד, התנקש אחד המלכים השכנים, הוא נחש העמוני ורצה להטיל עליהם חרפה אשר לא תמחה – לנקר להם כל עין ימין. אנשי יבש לא יכלו בכוח עצמם להתגונן מפניו ושלחו לבקש עזרה מאחיהם אשר בעבר הירדן מערבה. השליחים באו לעיר שאול, וסיפרו על אסונם, פחד נפל על כולם ויבכו. ושאול המשיך עוד אז בחייו הפשוטים, חיי־איכר. ויהי בשובו מהשדה אחרי בקרו ובשמעו את דברי שליחי יבש גלעד, ותצלח עליו רוח גבורה. הוא ראה כי נזדמנה לו האפשרות להראות את עוז רוחו וגבורתו. הוא נתן צו, כי יתאספו כל אנשי המלחמה, ואם לא – ישים עליהם עונש כבד – ישמיד את בקרם. בני ישראל לא היו רגילים לפקודות כאלה מפי שופטים, וירגישו כי מלך בקרבם ויתאספו המון רב. במשך לילה אחד עברו את הירדן, התנפלו פתאום על חיל נחש העמוני, הצר על העיר יבש, כתרום משלושה צדדים ויכום ויפיצום לכל עבר. ותשועה גדולה נעשתה בישראל. עכשיו נוכחו כולם, כי אמנם ראוי האיש להיות מנהיג ומלך, כי גם עצה וגבורה הראה הפעם, ויתאספו שוב תחת פקודת שמואל ויחדשו את המלוכה, הפעם לא שמואל בלבד משח אותו, כי גם כל העם בחר בו והמליכו. ויהי שאוּל למלך בישראל. –

אמנם שמואל מצא לנחוץ עוד פעם להזהיר את העם ולבאר לו, כי המלך ימלוך רק בתנאי שישמע בקול ד' וילך בדרך התורה השמורה בפי נביאי ד', ואם יסטה מהדרך, תופקע ממנו מלכותו.

מענין כי בימי הרנסנס באירופה, ביססו הסופרים־המחדשים, שרצו לרופף את שלטון המלכים, את טענתם, כי המלוכה היא מעין חוזה בין העם לבין בית המלוכה, כי העם ישמע בקול המלך, והמלך מחויב לדרוש את טובת העם ולהגן על זכויותיו, ואם המלך אינו נאמן לעם ואינו דורש טובתו – הוא מפר את החוזה והרשות בידי העם למרוד במלכו ולפרוק את עולו מעליו. רעיון זה ברור ומפורש בדברי שמואל, והסופרים לא חידשו דבר.


 

שאול – המלך הראשון    🔗

ככה יצר שמואל את המלוכה, אבל הקדים ויצר גם את ניגודו – את הנבואה: ושאול, אחרי נצחונו הראשון, הרהיב עוז והתחיל נוהג כמלך; הוא אסף צבא וסידר צבא קבוע “וראה שאול כל איש גיבור וכל בן־חיל ויאספהו אליו” (שמואל א' יד. נב). הוא החל להתכונן למלחמה בשונא התמידי והקרוב ביותר לישראל, הלא הם הפלישתים, אשר גם הם לא יכלו לעבור בשקט על המלכת המלך בישראל. ושמואל, אשר פקד על שאול עוד בעת הימשחו, כי במלחמה זו לא יעשה צעד בלי פקודתו – רצה לנסותו אם יקיים את התנאי, להיות רק מוציא אל הפועל את פקודת הנביא. שאול אמנם חיכה ימים אחדים לבואו של שמואל, אבל שמואל אחר לבוא. כנראה רצה להיווכח עד כמה תהיה נאמנותו לחוזה חזקה. שאול שפחד כנראה מפני התנפלות פתאומית מצד הפלישתים, נכנע לרצון אנשיו, שהאיצו בו להתחיל במלחמה וניגש להקריב קרבן. שאול לא ירד לסוף דעתו של שמואל, וחשב כי התנאי הוא שלא ירד למלחמה טרם שיעלה קרבן. הלא כה דבריו לשמואל, המיסרו על הפרו את התנאי לא להחלץ למלחמה טרם יקבל את פקודת הנביא: “ואומר עתה ירדו פלישתים אלי הגלגל, ופני ד' לא חליתי ואתאפק ואעלה העולה” (שמואל א' יג. יב) שמואל נוכח כי טעה בבחירה. האיש הזה אינו מבין את דרישתו, הוא חניך תקופת עלי ותורתו, תקופת הכוהנים, שבה העיקר הוא הקרבן. לא זהו האיש הדרוש למלוכה – יותר מדי רוצה הוא למצוא חן בעיני העם, נכנע לדרישותיו, ואינו עומד על דעתו במידה הדרושה למלך ושליט. שמואל מסיק מסקנתו בלי רחמים: "נסכלת! לא שמרת את מצות ד' אלהיך אשר צווך… ועתה ממלכתך לא תקום (שמואל א. יג. יג־יד). שמואל עוזב את שאול הנדהם, בלב מר עלה מן הגלגל ומלחמה עצומה בלבו: המילא את התפקיד? הסידר את ענין העם כתבונתו וכרצון האלוהים אשר במחשבתו? ומה עליו עתה לעשות? הינסה לתקן את הענין בבחירת אדם אחר? –

בינתיים נמשכת ממלכת שאול, כמקובל בכל העמים, מלחמה עם הפלישתים, נצחון, גבורת יהונתן… והכוהן אחיה לבית עלי הופיע פתאום בשילה. שאול עוזב לגמרי את הדרך שהלך בה שמואל ורצה להוליך גם אותו, שוב ארון האלוהים בשדה המלחמה. הכהונה ניצחה את הנבואה, הכל כמו בימי עלי: “ויאמר שאול לאחיה, הגישה ארון האלוהים כי היה ארון האלוהים ביום ההוא ובני־ישראל” (שמואל א. יד–יח). הכוהן נעשה שוב לפוסק וליועץ, נתחברה הכהונה אל המלוכה, ואם לא יכלה למשול, הרי לכל הפחות יכלה, בכל מקרה, ליעץ ולדבר בשם ד'. המלחמה נטושה, בני ישראל מנצחים, הפלישתים בורחים והעם עליז הנצחון עט אל השלל, שוחטים צאן ובקר אוכלים ושמחים, שאול בונה מזבח ודורש מהעם לשמור את תורת־הכוהנים, ובהציעו לרדוף אחרי פלישתים והעם נכון לפעול, מופיע הכוהן: “ויאמר הכוהן, נקרבה הלום אל האלוהים” (שמואל א' יד לו). הענין מסתבך בשל תחבולות הכוהן להוכיח את ידיעותיו הנסתרות לגלות עוון. וכמעט שלא נפל בחיר הגיבורים, יהונתן אביר הרוח, המתאונן על אביו ההולך אחרי תעלולי הכוהן “ויאמר יונתן, עכר אבי את הארץ” (שם כט). ורק המוני העם, שלא נמשכו אחרי כל הענין, הצילוהו ממות; “ויפדו העם את יונתן ולא מת” (שם מה). שאול מבסס ומחזק את ממשלתו, מנצח את אויביו במלחמה, מרבה את חילו ובונה את ביתו ואת שמואל ואת תורתו זנח. –

אולם שמואל הכיר בטעותו, אחרי מלחמה פנימית מחליט הוא לנסות שוב את כוחו להשליט את הנבואה על המלך. הוא בא אל שאול בהצעה להוציא אל הפועל יעוד עתיק־ימים, שהטיל על העם הנביא הראשון בישראל, משה בן עמרם: “כי יד על כס יה, מלחמה לד' בעמלק מדור דור” (שמות יז טז); “והיה בהניח ד' אלוהיך לך מכל אויביך מסביב – – תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח” (דברים כה יט). שמואל מזכיר לו את התנאי בעת ההמלכה, ודורש ממנו לשמוע אל הפקודה ולמלאה בדיוק, – שיצא להילחם בעמלק וישמיד את כל השבט הרע הזה, מבלי להשאיר ממנו זכר, "מאיש עד אשה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה. מגמל ועד חמור (ש.א. טו ג). פקודה מפורשת ומבוארת שאיננה סובלת כל סטיה. סבר הנביא שאולי לא הבין שאול אז, בראשונה את הפקודה המעורפלת, ולכן ביאר לו עכשיו כל דבר סתום. שאול, השש לקראת המלחמה, מזעיק את העם לרבבותיו, ויוצא למלחמת מצוה זו. הוא מתנפל על עמלק, מנצחו, מפזר את חילותיו, אולם את פקודת שמואל אינו ממלא: מחרימים “כל מלאכה נמבזה ונמס” ואת “מיטב הצאן והבקר וכל הטוב” לוקחים שלל ומביאים הביתה. גם את אגג מלך עמלק תפשו חי ושאול ריחם עליו. –


 

הנביא מול המלך    🔗

שאול והעם שמחים על הנצחון, שותים ואוכלים אך שמואל מתאבל, הוא זועק אל ד, מתפתל ביסוריו כל הלילה, בראותו כי מפעל חייו לא השיג את המטרה. קם מלך בישראל עם כל המגרעות אך בלי כל התיקונים וההגבלות שסייג. שמואל בא אל שאול ומוצאו שבע רצון ומתפאר במלאו את מצות ד‘. שמואל שואלו על קול הצאן והבקר שהוא שומע, ובפי שאול אותה הטענה הנושנה: "אשר חמל העם וכו’… למען זבוח לד' אלוהיך" (שמואל א' טו טו). שוב כניעה לרצון העם והחשבת הקרבנות. כאן נוכח שמואל כי קטן האיש מהבין את תפקידו כשליט וחוג השקפתו הדתית צר מהבין את ערך הפקודה האלהית, שטובת העם דורשת. מתפתח ביניהם ויכוח קצר וחריף, שמואל מביע סו"ס את תמצית רעיונותיו, שעדיין לא היו מובנים לרוב בני העם שהחשיב את הקרבנות והמשיך להעלותם. בשני פסוקים הוא מבטא את דעותיו:

א) “הלא אם קטון אתה בעיניך, ראש־שבטי ישראל אתה, וימשחך ד' למלך”. עליך לא להיגרר אחרי העם אלא לשלוט בו ולהעלותו.

ב) “החפץ לד' בעולות וזבחים כשמוע בקול ד'?” (ש.א. טו יז, כב). שמואל מפסיק את הויכוח, שאול אמנם מודה בחטאו, אולם רק כדי ששמואל לא יעליבהו, ויכבדהו נגד זקני עמו ונגד ישראל. שמואל נותן לו את מבוקשו, אך רוצה בכ“ז להראות גם לזקנים את שגגתו של המלך, שמואל משמיד את אגג מלך עמלק, בציינו את אישיותו האכזרית של המלך המומת: “כאשר שכלה נשים חרבך, כך תשכל מנשים אמך” (שם לג). מפסקא זו גם ברור, מדוע השתוקק כ”כ שמואל להשמיד את השבט האכזרי הזה. –

הערה: בימינו, כשעל גבינו הרגשנו את כל האכזריות של העמלקים למיניהם הננו מבינים את השנאה הזו לעמלק, העצורה גם בדברי משה וגם בדברי שמואל, ואת החטא שחטא שאול ברחמו על זרע עמלק. –

אחרי מלחמת שאול בעמלק התאכזב שמואל לגמרי מבחירתו את שאול למלך. הוא נוכח שמלך זה אין לו דעה עצמית מקורית, הוא חניך הסביבה ונוטה לפולחן הקרבנות, שהיה נהוג בתקופת בית עלי. אמנם עדיין היתה בקרבו איזה מלחמה פנימית, אולם סו"ס התגברה ההכרה, כי צריך לנסות טיפוס אחר של מלך, שאינו מבין האיכרים, הקשורים יותר מדי למנהגי־אבות והנם שמרנים מטבעם. שמואל החליט לבחור במלך חדש. משבט אחר וממקצוע אחר, מבין רועי־הצאן שבשבט יהודה, “ויאמר ד' אל שמואל, עד מתי אתה מתאבל אל שאול, ואני מאסתיו ממלוך על ישראל, מלא קרנך שמן ולך אשלחך אל ישי בית הלחמי, כי ראיתי בבניו לי מלך.” –

אולם בינתיים נשתנה המצב – שמואל לא היה כבר חפשי במעשיו, שאול תפס את המלוכה ועינו היתה צופיה על כל מי שיעיז לעורר מרד נגדו, וגם שמואל פחד מעשות מעשה: “ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני”. – ושמואל היה מוכרח להשתמש בתחבולה, הוא כאילו הולך לבית־לחם לזבח־עם, כמנהגו תמיד, ושם עורר את התקוה במשפחת ישי, כי מבניה יגיע אחד לכס־המלוכה. הוא ציין את צעיר המשפחה, שמצא חן בעיניו, את דוד. –

אחרי הדברים האלה הסתלק שמואל לגמרי מעניני המלוכה, והשקיע את עצמו בעניני תנועת־הנוער, “בני הנביאים”, אשר מרכזם היו בניות ברמה, מאחר שלא הצליח במעשהו הפוליטי, רצה להעמיק בקרב הצעירים, בעלי שאר הרוח, את העקרונות הנעלים של תורת הנביאים, שביטאם, באופן כ"כ מוצלח, בפסוק: “החפץ לאלוהים בעולות וזבחים”, הוא השתדל להכין אותם להיותם ממשיכים במסורת הזאת מדור לדור לעמוד תמיד על המצפה, לעקוב אחרי מעשה המושלים ובכל מקרה, שיראום סוטים מדרך האמת, מטים דין אלמנות ועושקי אביונים, – להכותם בשוט לשונם ולהעמידם על הדרך הנכונה. –

שאול נהפך במשך הזמן למלך עריץ, מטיפוס העריצים המזרחיים הרגילים. הסיבה לכך – כי לא הרגיש את עצמו, במובן המוסרי, די חזק, שיחשוב כי באמת מגיעה לו המלוכה. ומצד השני היה בו עוד ניצוץ של מצפון מוסרי. התנגדותו של שמואל, שבתוך לבו פנימה העריץ אותו שאול ופחד מפניו העיקה עליו. שאול התחיל נוהג בעריצות יוצאת מן הכלל, עד שחלה במחלת החשדנות, וכל איש המוכשר ומצליח בדרכי מלחמה ומוצא חן בעיני העם והצבא – היה חשוד בעיניו, כמתנקש בו ומתכונן לרשת את כסאו. המלחמות עם הפלישתים נמשכו כל ימי שאול, באחת המלחמות הצטיין דוד בן־ישי, רועה צעיר מבית לחם שהרג במלחמת־שנים את גבור הפלישתים, גלית, ויהי הדבר לנס. ובשוב דוד משדה המלחמה, הריע העם לקראתו והכריז “הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו”. קריאה זו היתה דיה לעורר את החשד בלב שאול, כי הנה זה הוא המתחרה בו וזה הוא האיש המסוכן, שמוכרחים להעבירו מן העולם. בתחילה לא העיז לעשות מעשה בגלוי כי פחד מזעם העם, הוא התחיל לחפש אמצעים נסתרים להיפטר ממתחרהו. שאול קירב אותו ומינהו לשר צבא, אך שלחו למקומות המסוכנים ביותר. אולם הצלחתו של דוד עמדה לו ובכל אשר פנה הצליח בחכמתו ובתכסיסי המלחמה שלו.


 

שאול רודף אחרי דוד    🔗

בינתיים התקרב דוד למשפחת המלך. יונתן, יורש העצר, הישר והתמים, שרק תועלת עמו לנגד עיניו והיה מוכן להקריב את הכל למען נצחונו, היה מוכן לוותר גם על ירושת־הכסא, כשנוכח כי דוד הוא באמת מוכשר יותר ממנו. מיכל בת שאול אהבה את דוד ותהי לו לאשה. אולם שאול חשב להשתמש באהבת ילדיו, כדי לצוד את דוד בחרמו. הוא הגיע למחשבה שבניו ימשכו את דוד ברשת האהבים, כדי למסרו לידיו. וכאשר נוכח כי בניו יותר ישרים וכנים ממנו, ומוכנים להגן על אהובם, גילה את מחשבתו המוסתרת, ורצה אפילו להרוג את בנו האהוב באמרו: “כי כל הימים, אשר בן־ישי חי על האדמה, לא תכון אתה ומלכותך, ועתה שלח וקח אותו אלי, כי בן מוות הוא”. וכאן מתבלטת אישיותו האצילה והמוסרית של יונתן, שהגן על חברו, ובענוותו הגדולה אמר לו: " אתה תמלוך ואני אהיה לך למשנה". דוד חשב, אם יברח לבית שמואל ירפה ממנו שאול מיראת הכבוד. וישב דוד ושמואל בניות ברמה, כנראה שדוד רצה להימנות בין תלמידיו של שמואל, בין בני־הנביאים. אולם שאול איבד את עשתונותיו לגמרי וילך לחפש את דוד גם בניות ברמה. אמנם כשהתקרב למקום משכנו של הנביא נצטללה דעתו לזמן־מה, ויזכור את הימים, ששמואל הרימו מסתר המדרגות לכס המלוכה, ויתנבא גם הוא לפני שמואל, אבל כל מכריו ידעו שזאת היא תופעה זמנית, שכל מעשיו ודרכיו של שאול אינם מתאימים לדרכי הנביאים. ויהיה למשל: “הגם שאול בנביאים?” אם כי איש לא האמין בזה. כולם הבינו שזה רק אמרת־לעג עממית, וכי כל דרכיו הנם ניגוד לכל דרכי שמואל והליכותיו.

שאול חלה את מחלתו שהשתלטה עליו, הוא עזב את עניני המלוכה ועסק בדבר אחד – ברדיפה אחרי דוד. הוא הקיף את עצמו מרגלים ומלשינים ואפילו שלא מבני עמו. פעמים אחדות, הוכיח לו דוד שאינו רוצה לרצחו נפש, כי שאול היה בידו ויכול היה להרגו, ונמנע מזה, כי לא רצה לשלוח ידו במשיח ד‘. היה מקרה ששאול בעצמו היה מוכרח להודות בצדקת דוד: “ויאמר אל דוד, צדיק אתה ממני; כי אתה גמלתני הטובה, ואני גמלתיך הרעה” (ש.א. כד יח), אבל אלה היו רגעי הצטללות הדעת, שלא ארכו זמן רב, ואולי היתה גם בזה תחבולה – אולי יאמין לו דוד ושב אל ביתו ואז יוכל להרגהו. אולם דוד לא נתפש לתחבולה זו. הוא ריכז סביבו חבורת־גיבורים, שהיו מוכרחים כמוהו לברוח מפני חמת רודפים תקיפים. גם מבני משפחתו, שנרדפו ע"י שאול, נצטרפו אליו ויסתתרו במדברות וביערות אשר בסביבות הארץ וחיו על חרבם. הם לקחו מס שמירה מהרועים, ובשכר זה הגינו עליהם משודדי המדבר. שגעונו של שאול הגיע לשיאו במעשה נוב עיר הכוהנים. אחד ממרגליו, דואג האדומי, סיפר לו כי ראה את דוד בבית הכוהן הראשי בעיר נוב, שאול הזמין אליו את כוהני נוב. לא הועילה כל הצטדקות וכל הוכחה, כי הם לא ידעו על דבר הריב המשפחתי אשר בין דוד ובין אבי־אשתו, וקבלוהו בנוב כיאות לחתן־המלך. שאול ציוה להרוג את כל כוהני־נוב. ויהי כאשר לא העיזו החילים מבני־ישראל לשלוח ידם בכוהני ד’, ויצו שאול לדואג האדומי למלא את דברו. האדומי מיהר למלא את הפקודה ויהרוג “שמונים וחמישה איש נושא אפוד בד” (ש.א. כב יח). רק איש אחד, אביתר, נשאר מכל משפחת הכוהנים. הוא ברח ונספח למחנה דוד. הנה כי כן זנח שאול את כל עניני המלכות ולא חש כי הפלישתים הולכים ומתחזקים, אוגרים מזון, מכינים נשק ומתכוננים למלחמה. ובבוא היום הנורא ופלישתים אספו את חילם ויצאו להילחם בישראל – רפו ידי שאול והוא התבלבל. הוא סטה מדרכו הנכונה והאמין בכל נבואות שוא, וגם באוב וידעוני, שכל ימיו בהיותו בריא, רדף אותם והשמידם. ביאושו חיפש עצה מבעלת־אוב מסתתרת. מובן שכל זה לא חיזק את רוחו, האיש היחידי, שהיה יכול לעמוד בפרץ, שיכול היה לארגן את העם למלחמה – דוד בן־ישי – היה מנודה ומגורש מארצו. שמואל, שהיה יכול לעודד את העם ולחזקו במובן המוסרי – מת. הקץ המר בא, כמו בסוף ימי עלי, כשהיסודות המוסריים התרופפו, לא הועילו כל הגבורות שהראה שאול ובניו. האויב הקיפוהו ורדפוהו, בניו נפלו בהגינם על כבוד אביהם, וביניהם גם יונתן הגיבור והאהוב, שאול נפל על חרבו וימת.

*

שקעה שמשו של שאול וזרחה שמשו של דוד, גם הוא מנבחרי שמואל. בימי מלכותו של דוד שקעה השפעת הנביאים בעניני הממשלה. אמנם דבריהם נשמעו, אבל לא היה להם כל כוח שלטון ממשלתי. –

*

אם בסיכום דברנו נשאל: ההצליח שמואל במעשיו? מוכרחים נהיה להודות, כי בענינים המדיניים ובשלטון הממלכתי לא הצליח ביותר, – לנביאים לא היה שום כוח ממשלתי. המלכים עמדו לגמרי ברשות עצמם ועשו מה שלבם אמר להם ולא פעם גם גירשו את הנביאים וגם הרגו בהם. אולי בעניני הנבואה הצליח מאוד, – הוא נעץ טריז בגלגלי המכונה הממלכתית. הוא יצר את הכוח המוסרי החזק והאמיץ, אשר במשך כל ימי המלכים בישראל וביהודה, היו המעצור, לבל יוכלו המושלים לעשות אשר ירצו בשרירות לבם, וּמעשה כרם נבות – והשאלה: “הרצחת גם ירשת?” יוכיחו. הנביאים היו הכוח התוסס והמעורר בקרב העם, ולא נתנו את עצמם למרמס המושלים, ואם הצליח איזה מלך להשתלט על העם, היה זה לזמן קצר. באופנים שונים עוררו בני הנביאים את העם לפרוק מעליו עול מושלים רעים, אם ע“י מרד או ע”י זה שעוררו את מי שהוא לגזול את המלוכה (מעשה יהוא בן נמשי בסוף מלוכת אחאב), בכל אופן לא שקטו ולא נחו ולא רפו ידיהם מלעמוד בראש טובי העם, להגן על ההמונים מפני נוגשיהם. היו מלכים, שנמצאו תחת1 השפעת הנביאים כמו יחזקיהו ואחרים, ויש שהיו חיים עם הנביאים בשלום ויש שהיו מתנגדים קשים להם ורדפום כמורדים במלכות כגון ירמיהו וכדומה. אבל החוט לא נפסק והשפעתו של שמואל היתה קיימת כל זמן שהתקיימה הנבואה בישראל. הנביאים הם אבות המתקנים שבכל העמים ובכל הדורות. אמנם גם בין הנביאים נמצאה זמורת זר. הופיעו גם נביאי־שקר, שהשתמשו גם הם באותם האמצעים שאחז בהם שמואל, בנבל ובכינור, בעליצות וההצגת דוגמאות, אבל כל אלה היו המצאות המלכים והכוהנים, שרצו לחקות בהם את מעשי שמואל, אם כי כל מגמתם היתה הפוכה ממטרת שמואל הנביא. מטרתם היתה לאמץ את ידי המנשלים והתקיפים שיוכלו לשעבד את העם ולהשתרר עליו. העם לדורותיו לא נתפתה ולא נלכד ברשתם ויתן את אמונו רק בנביאי האמת והצדק, המגינים על האדם הקטן והעשוק, כפי שהביעה זאת חנה, אם הנביא הגדול, ביחסה לאל ישראל את התכונה: " מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון להושיב עם נדיבים וכסא כבוד ינחילם".

*

ולבסוף ברצוני להתעכב על השוואה מענינת שבין חיי משה ושמואל, בדברים אחדים: א) משה חונך בבית אלו, שהיתה גם מיניקתו. הוא שאב בבית מיניקתו־אמו את רוח התום והצדק של הנרדפים, אח“כ קיבל את חינוכו בבית־פרעה, זה המלך העריץ, העושק דלים כמנהג מלכי מצרים בימים ההם, דוקא ע”י הניגוד הזה בחינוכו חושלה נפשו של משה. נפשו בחלה בעושר בית פרעה ודבקה בעניי־עם ועשוקי משפט. כמשה כך גם שמואל חונך בבית אמו חנה הצנועה בעלת הנפש המוסרית הנעלה ואח"כ עבר לבית־עלי, המלא שוד ושקר, חיי מותרות וזנות; גם כאן ניצח חינוך־הנעורים של בית אמא את ההמולה המדינית השליטה בבית־עלי. שמואל נשאר נאמן ליקהת־אם. ב) במעשה עמלק רצה שמואל למלא את אשר חשב ויזם משה בנוגע לשבט זה. ג) דרכם בהפצת התורה: משה היה מקהיל את העם ושופטם, גם שמואל היה מקהיל קהילות ושופט את העם; ד) משה שאף להפיץ את הנבואה בין כל בני־העם: “וּמי יתן כל עם ד' נביאים” וגם שמואל אירגן וסידר את הנבואה בישראל שלא תיפסק, וזהו מה שכתוב: “משה ואהרון בכהניו ושמואל בקוראי שמו”. –



  1. “תקת” במקור המודפס, צ“ל: תחת – הערת פב”י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!