רקע
אברהם יצחק גולני
פרקי בראשית

יסודות התורה של עם ישראל מתגלים ומתבטאים במסורות ובאגדות – עם ענינים שמחברם הוא העם כולו, האלמוני הפלאי, גאון האומה ומחוללה. – כשם שחוקרי יסודות האומה היונית וסודות התפתחותה פונים אל המיתולוגיה היונית הקדומה וממנה ידלו את ראשית הרעיונות, שהתפתחו במשך הדורות ונתנו לעם היוני את צורתו הרוחנית והחמרית – כך גם אנו: את סוד הויתנו והתפתחותנו על חוקי תורתנו, עלינו לחפש במכמני העבר הרחוק, בדברי “בראשית”, הצפונים בספר בראשית בכלל ובפרשת בראשית בפרט. בספר זה ריכז העם העברי סיפורי־יצירה משחר ההיסטוריה, המיוחסים לאלוהי האומה וגאונה. לכל סיפור וסיפור יש מטרה מיוחדת: לבאר תעלומות ונסתרות; לענות על שאלות חיים מסובכות וללמד לקח טוב; להורות את דרך החיים הרצויים ולהזהיר מסטיות וכשלונות. –

 

פרק א'    🔗

פרק ראשון בספר בראשית שתי מטרות לו, המובלטות באופן ברור בפסוקו הראשון ובשלושת הפסוקים הראשונים של פרק ב', הקשורים לפרק הראשון.

המטרות הן להבליט: א) כי העיקר הראשי לתורת־ישראל, כלכל תורה אלהית, היא האמונה בחידוש העולם עפ"י רצון מכוון ובאמונה כי האדם, כבעל בחירה חפשית, עושה את מעשהו לרצונו, ללא כפיה. ב) כי רעיון חופש האדם מבוטא באופן הבולט ביותר ביום השבת, המשחרר את האדם מכל עול של עבדות, המביא שויון מוחלט לכל השדרות והמעמדות שבאנושות ומעלה את האדם לדרגה אלהית עליונה (ותחסרהו מעט מאלוהים), החפשי מכל דאגה ועלול להתיחד, יחוד נפשי ורוחני, עם מהותו הפרטית.

הפסוק הראשון: “בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ” אומר כי הכל נעשה בכונה תחילה ובמאמרות עשרה. אם אין אמונה בחידוש העולם, ע"י רצון עליון, אין מקום למצוות ומעשים טובים, ואין מקום למחשבת־אדם חפשית ובת־חורין. אם הכל הוא קדמון, מאובן, קפוא מחויב ההויה – אין אפשרות של מחשבה חפשית לאדם, ואת אשר הוא עושה, מחויב הוא לעשות, ואין בידו לשנות דבר. אין לו כל אפשרות של חידוש וגלוי וגם התפתחותו קבועה מראש ומוגמרת. וכך ירה גאון האומה היהודית את אבן הפינה לתורתנו, תורת האלוהים והאדם, בפסוק הראשון, בבחינת מושכל ראשון ויסוד מוסד. –

אחרי פסוק־היסוד הראשון – באים פרטי־יצירה, שבדרגת התפתחותם הם מהוים סולם, העולה ומתפתח שלב אחר שלב, כשהמוקדם יסוד לבא אחריו, עד גמר היצירה ושיא שכלולה בקריאת האדם, נזר היצירה… (בצלם אלהים בראו וכו), שבו שמים וארץ נשקו; מצד אחד “יתוש קדמהו” ומאידך “ותחסרהו מעט מאלהים”, “כל שתה תחת רגליו” וגם “מהאדמה לוקחת – ואל עפר תשוב”.

בסוף פרשת היצירה בא הרעיון השני החשוב, הכלול בפרשה זו, החוק החברתי, היסוד לחופש האדם ושוויונו – השבת.

“ויכולו השמים והארץ וכו'”, “ויברך אלהים את – ויקדש אותו”. צפה גאון האומה למרחקי הדורות, ראה את החיים העלובים של האדם, את העבדות ואת שלטון האדם באדם לרע לו. יובלות שנים עוד יהיה צורך להלחם על שחרור ודרור ואפשר שישקע האדם בתוך השעבוד הזה וישכח לגמרי את טעם החופש. הוא יזניח את הרעיון, שכל האנשים נולדו חפשים ושוים וישנה הזכות לכל אדם לעמוד ברשות עצמו, לחשוב מחשבה עצמית על חייו ומהותו. ע’כ הקדים רפואה והציל לכל הפחות יום אחד לשבוע, בו ישאר החופש המוחלט נחלת כל נברא. “למען ינוח שורך וחמורך, עבדך ואמתך”. “כי בו שבת מכל מלאכתו”. יום זה יזכיר תמיד את השאיפה לחופש, להתעלות, להדמות לעליון, כביכול, והאיש ילחם על חופשתו – עד ישיגנה. –


 

פרק ב'    🔗

פרק זה מכיל שני נושאים: א) חיי משפחה; ב) יסוד השויון בין אישה לאשה.

הבריאה הצעירה, שיצאה מידי יוצר בראשית, מתחילה להתפתח ולשגשג. – האדמה מוציאה את תנוּבתה – עצים ופרות, המאפשרים קיום לבעלי חיים למיניהם, המוצאים להם מקומות לקיומם וריבוים. ביניהם נברא גם האדם, המחוסר כל כלי־עבודה ומכשירי מלחמה לקיומו. מובן, שרק במקום העדן, הגן הטבעי לכל פרי־עץ, ניתן לו למצוא את מזונו וצרכי קיומו. רק בתוך הגן, טמון היסוד להתפתחותו השכלית, כי שם ניטע גם עץ־הדעת. שם הוא מוצא מקום גם לעבוד ולשמור, ושם הוא יכול ליצור לעצמו את צרכי הקיום, המיוחדים ומתאימים לו. שם הוא בא במגע קרוב עם יתר בעלי־החיים, לומד את דרכיהם וארחות חייהם וקורא להם בשמותיהם, המבוססים על תוצאות ההסתכלות בחייהם: “ויקרא האדם שמות לכל הבהמה, ולעוף השמים ולכל חית השדה”. בינתיים מתבהר ומתברר לו ההבדל הגדול שביניהם לבינו, שלא כמנהגיהם מנהגיו, ולא כחייהם חייו: אין הוא יכול עוד להסתפק במלוי תאותו המינית, ללא כל יחס לבת־זוגו. דרושה לו נפש רגישה ומבינה – “ולאדם לא מצא עזר כנגדו”. שאיפתו לבת־זוג מתאימה לרוחו, אינה מרפה ממנו. מתוך תרדמת המחשבה באה התגלית, נוצר הפלא. הוא נפגש עם בת־זוגו שהיא ממש: “עצם מעצמו ובשר מבשרו”. היא חלק מהויתו, דומה לו בכל ונבדלת ממנו רק במין. האדם מתעורר וקורא בעליצות “לזאת יקרא אשה, כי מאיש לוקחת זאת”. כך הגיע האדם לשלימותו המלאה, נוסדו חייו המשפחתיים על יסוד השויון הגמור – איש־אשה. אין הבדל ואין התגאות והתרברבות מהאחד על השניה, האחת משלימה את השני. נמצא הפתרון ובפסוק קצר סוכמה המטרה לשם מה כל הסיפור הזה: “על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו”. מצא מין את מינו והיצירה נשלמה. – ומה צריכים להיות היחסים ביניהם? יחסים טהורים להמשכת החיים בכל שויון גמור. אין שליט ואין נכנעת, אין שום כונה זרה להשתמש בהבדלים המיניים לשם תענוג זר ואפל ולכן – “ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו”. מתביש זה, החושב לעשות דבר רע ומגונה, ונדמה לו שגם הזולת יודע את מחשבותיו, על כן רצונו להסתיר את מזימותיו והוא מתכסה ומעלים. זהו מקור הבושה. “ולא יתבוששו” – עדיין לא נוצרה הבושה.

זאת היא הצורה, שרצה גאון האומה הישראלית ואלוהיו לשוות לחיי המשפחה: איש־אשה, שוים וחפשים, עוזרים איש לרעותו, בכל טהרת יצריהם, אין אחד מסתיר מהשניה דבר. הכל גלוי וידוע, הכל למטרה אחת – להיטיב לחזק את הדבק ואין במה להתביש, אין מה להעלים: “והיו לבשר אחד”, איחוד שלם ומלא, אין האיש שואף לאשה אחרת ואין האשה משתוקקת לאיש אחר.


 

פרק ג' – ירידת האדם    🔗

הדעת והבינה מרימות את האדם מעל כל החי. הן בוראות לו כנפים לעוף ולשגשג, לגלות מסתרים ולהדמות לעליון, כביכול. אולם האדם, בעל הדעת, יכול להשתמש בחכמתו והתפתחותו גם לרעת העולם: להרוס ולנתוץ, לרדת מטה ולהיות מזיק ומשחית, יותר מכל חיה טורפת. – האלוהים והשטן בו נפגשו. נעשים מרים החיים, מורעלים חיי המשפחה, אין הסתפקות במה שיש, איש זומם להשתלט על חברו, לרמותו ולארוב לו במסתרים. –

אף האיש ואשת חיקו אינם מעיזים להיות גלויים בכל, מסתירים דבר ומתבישים: נולדה הבושה ומתחילה הנדידה. החיים התמימים והטהורים מתפרעים ומחרוזת הצרות של פגעי הזמן מתחילה. יורד העצבון והעצב המכאיבים וגן־עדן החיים הושבת מטהרו – הנחש הטיל בו את ארסו, האדם אכל מעץ הדעת טוב וגם רע. נברא “יצר־הרע”.–

אם פרק ב' מורה לנו את הרצוי, את הבריאה, כפי שיצאה מתחת ידי הבורא, הרי פרק ג' מתאר לנו את המצוי. עצם הדעת כבר ישנה: מסתכל האדם בחיי היצורים, לומד את מהותם וקובע להם שמות לפי תכונותיהם “ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו”, אולם האדם משתמש בדעת רק לטוב, כי לכך ניתנה לו. רק אחרי שבתו בגן העדן, יחד עם חוה אשתו, חסרי כל דאגה, ללא עול עבודה, ללא צורך למצוא הקלה בקשיי החיים – באה ההסתה הנחשית – כי אפשר להשתמש בדעת גם לעשות הרע. האשה, החפשית מכל עול של יסורים, צמאה לחידושים, מחפשת להתענג מכל יפה ונחמד, מעיזה לעשות נסיון מסוכן ואוכלת מאותו העץ. “ותרא האשה כי טוב – וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל”. את העזתה היא מדביקה גם בבן זוגה, יושב גן העדן, יחדיו מתחילים הם לחוש את התשוקה לחטא, ומחשבות רעות עולות בלבותיהם. נוצרת הבושה. ונולד החשש פן יגלה האחד את מזימת השניה, ובשמעם “קול אלוהים מתהלך בגן”, קול הטהרה לפני שחוללה, הם מסתתרים ומתבוששים. ולחיפוי על הבושה באה הערמה. אלוהי האומה מוצא תרופה להמתיק את המארה ועצה להקטין את הרע, על ידי העמל והיסורים. רק בדרך העבודה ועל ידי חיי־עמל יתוקן המעוות. האדם ישתמש בדעת לטובה. הוא ימציא שכלולים להקל את חיי העובד. בדרך זו ישוב האדם לתמימותו וישרו. הוא יצור מכשירים להוציא לחם מן הארץ, ויטיב לעצמו ולכל היקום. וזאת הקללה: “בזעת אפך תאכל לחם”, תהיה לברכה לאדם ולאדמה, לשחררה מקוץ ודרדר ולעשות לאם, המפרנסת והמולידה אך טוב וקידמה. –

גם האשה קונה את עולמה ביסורי האמהות ובסבלי האהבה, היא מסורה להרבה סבל ועצב למען דורות הנולדים: “הרבה ארבה עצבונך והרונך, בעצב תלדי בנים”. רק במשפחת העובד משתלבים יסורי־העבודה ביסורי אהבת האשה והאם ומעלות מעלה־מעלה לרום חיי המשפחה. –

העברי בחר לו, כסמל להסתה והערמה, את הנחש ולא בחיה טורפת אחרת. הטורפים נהנים הנאה גופנית מטרפם, מוצאים בו את מזונם והתנפלותם על קרבנם הוא ברעם־נהם ובגלוי. – לעומתם הנחש מטיל את ארסו מבלי להיות ניזון מטרפו, זוחל בערמה ואורב לקרבנו בלחש־נחש. ובזה הדמיון בינו לבין האיש הרע…


 

פרק ד'    🔗

בפרק זה שלושה נושאים־רעיונות יסודיים: א) לידת קין והבל, משלח־ידם. הבאת קרבנות לשם פיוס ומנחה. (פס. א־ח). ב) חילוקי דעות וקנאה דתית, והתוצאה רצח־אח והזנחת עבודת האדמה (פס. ט־יז). ג) בנין ערים, התפתחות אמנות ואומנויות, מלחמות עמי־הקדם ותוצאותיהן (פס. יח־כד).

א) היצירה צועדת קדימה, נולד דור חדש ומתחילה חלוקת העבודה. “ויהי הבל רועה צאן וקין היה עובד־אדמה”. העברי הקדמון התיחס בחיבה יתרה לרועה־צאן שהיה בשבילו סמל הטוב והרחמים. אברהם הוא בעל־עדרים: יעקב יושב אהלים ורועה צאן וכו‘, משה דוד ואחרים, כשרצו לתאר את יחסי־האהבה והרחמים שבין אלוהי־ישראל ועמו, שימשו להם כמשל הרועה והצאן. אחר היה יחסם לאיכר, המרטש את לב האדמה להוציא תנובתה, הלוחם בכל מכשולי־הטבע ומשתלט עליהם בכוח. ולכן בהודעה “ויהי הבל רועה צאן וקין עובד־אדמה” מצטייר הבל כאיש טוב ורחום וקין כאיש קשה ואכזר. קין, עובד האדמה, נפגע לעתים ע"י איתני־הטבע. הוא רוצה לפיס את האדון הנעלם, ולקבל ממנו הגנה נגד פגעי־הזמן השונים ומביא מפרי האדמה מנחה לד’, הבל, הטוב והעדין, “מביא גם הוא מברכות צאנו וּמחלביהן” קרבן תודה, ריח ניחוח לד‘. האלוהים אינו מקבל את מנחת־קין. קין שלא השיג את מטרתו הממשית, כועס ומיצר והבל מרוצה, כי תודתו נתקבלה, "וישע ד’ אל הבל ואל מנחתו, ואל קין ואל מנחתו, לא שעה, ויחר לקין מאד ויפלו פניו". והנה בא הביאור – בצורת סיכום קצר ומוחלט, כעין הלכה פסוקה: – אין לקורבנות כל ממשות, כי אין חפץ לד' בזבח ומנחה, אלא במעשים טובים ובהשתלטות על הרע. “ויאמר ד' אל קין – הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב”, בין אם תשא מנחה טובה או לא תיטיב לשאתה – אין לזה שום ערך, “לפתח חטאת רובץ ואילך תשוקתו ואתה תמשול בו”. העיקר הוא שתצליח להכריע את החטא ולהשתלט עליו. רעיון יסודי זה של הקטנת ערך הקרבנות, ביטא במלים קצרות ובפסוק חותך, גם ראשון הנביאים, ומיסד האסכולה הנבואית – שמואל הרמתי. הלא כה דבריו: “החפץ לד' בעולות וזבחים, כשמוע בקול ד'” “כי חטאת קסם מרי וכו'”. ברעיון זה החזיקו כל נביאי־ישראל בכל הדורות. –


ב) חילוקי הדעות בענין הקרבנות ותעודתם הולכים ומחריפים, ובהיותם בשדה מוסיפים האחים להתוכח: “ויאמר קין אל הבל אחיו”. מתפרצת מעין מלחמה דתית בין אחים – ותוצאותיה הן: “ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו”. קין הולך מדחי אל דחי. הוא מרגיע את מצפונו בהסחת האחריות לחיי־אחיו, “השומר אחי אנכי?”, אולם קין אינו יודע מנוחה, הרוח הישראלית אינה יכולה להסכים לחוסר אחריות כזה. הלא אם הרג קין החזק את אחיו החלש הרי הותרה הרצועה וימצא יותר חזק שיהרוג את קין, “והיה כל מוצאי יהרגני” והדם השפוך זועק מן האדמה “קול דמי אחיך צועקים אלי וכו'”. לקין אין מרגוע, הוא מזניח את עבודת־האדמה, בורח באין רודף. עד שהוא יוצא מארץ מכורתו, נודד מזרחה ומתישב בארץ נוד, הוא מיסד את התישבות עמי־הקדם ועובר לחיים עירוניים, “ויהי בונה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך”.

ג) בחלק זה של הפרק (יח־כד) מסיים העברי בסיכום פרשת עמי הקדם. ההתישבות העירונית מתפתחת במהירות: חלק מהמתישבים חוזרים להיות רועי־צאן ובקר “יבל אבי יושב אוהל ומקנה”, אולם יובל אחיו שוחר אמנות ויופי. הוא: “אבי כל תופש כנור ועוגב”. שוּב מתגברת דעת הטוב. אבל נולד גם תובל־קין והוא: “לוטש כל חורש נחושת וברזל,” החרב והאת, החנית והמחרשה נובעים מדעת הטוב והרע. והתוצאה: למך הורג איש וילד וממשיך בדרכי קין, כך מתחילות הקנאה והשנאה שמהן נובעת המלחמה על מוראותיה: “כי שבעתים יוקם קין ולמך שבעים ושבעה.”


 

פרק ה'    🔗

זה ספר תולדות אדם וכו' “בדמות אלהים עשה אותו” וכו‘. זכר ונקבה בראם וכו’ “וילד בדמותו כצלמו ויקרא שמו שת”. השרשרת של יצירת בראשית נפסקה עם הפרד קין ממשפחות בני אדם ומתיצב בקדמת העדן. אחרי ביסוס הרעיון, כי גם בני קין הם נצר מגזע האדם – שבה האגדה לטוות את חוט ההתפתחות של עמי המערב, משת בן אדם וחוה, ששת אותו אלוהים תחת הבל. – כדאי לשים לב, שגם בשושלת היוחסין של שת נזכרים שמות הדומים לשמותיהם של בני קין, אולם אצל בני קין קשורה בשם זה עיר: “ויהיה בונה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך”. וחנוך מבני שת עולה במוסריותו למדרגה גבוהה: “ויתהלך חנוך את האלוהים”. למך מבני־קין מוליד בנים יוצרי אמנות ואמנוּיות, ובמליצות מילים מציין הכתוב תוצאותיהן לקנאה ורצח. “כי איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי”, ולמך מבני שת מוליד את נוח, סמל הנחמה, משכלל החקלאות, ומפתח המטעים. גם למך זה מצין במליצה את תעודת בנו: “זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו, מן האדמה אשר אררה ד'”. –


 

פרק ו'    🔗

מעמדות שונים, כובשים ונכבשים.

בני־האדם מתרבים, מתפלגים למעמדות, ואולי באים בינתים כובשים ומשתלטים על החלשים מהם, ובעיני הנכבשים נראים הכובשים כ“בני האלוהים”, כמו שנראו למשל הלבנים, כובשי אמריקה בעיני הילידים. בני אלוהים אלה נשאו להם נשים מבנות אלוהים, בנות מעמדם. מובן שהילדים, שנולדו מנשואים אלה, נקראו גם הם, בני־אלוהים. הנהנים מכל הזכויות והכבוד של אבותיהם. אולם הם, כנראה, לא יכלו להסתפק בנשים אלה, כי מיוחסות היו ולא יכלו להתעלל בהן, ולכן חשקו בבנות האדם, שיכלו לקחת מכל אשר בחרו: “ויראו בני האלוהים את בנות האדם, כי טובות הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו”. וכאן הערכה עמוקה ונוקבת לכל אותן האגדות של עמי הקדם, כמו במיתולוגיה היונית, על דבר בני האלוהים. העברי מביט על כל מעשיהם כעל מעשי פשע. אין בני־האלוהים מתיחסים אל נשותיהם מבנות־האדם כלבת זוג, הנועדה לבנות המשפחה, אלא כדי למלאות את תאותם. האשה היא קישוט בלבד, או תוספת לענוגי־בשר. ובאות השערוריות, חטיפות נשים, כי יפות הן, כתוצאה מזה – מלחמות ושפיכות דמים. לא רוח אלהים המוסרית משמשת עוד גורם לסידור החיים: “לא ידון רוחי באדם”. לא רוח הוא הדן במעשי האדם. כדאי ע"כ לקצר את ימיו “והיו מאה ועשרים שנה”. מחלות ופגעים, הבאים מחיי תענוגות, מקצרים את שנות החיים. הבנים, אשר נולדו מנושאי התערובת של בני האלוהים ובנות האדם, אינם עוד “בני אלוהים”. הבנים המיוחסים, שנולדו מאימהות מיוחסות, דוחים אותם למדרגה יותר נמוכה, והם נקראים "נפילים”, יורדים: “הנפילים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי־כן, אשר יבואו בני האלוהים אל בנות האדם וילדו להם”. נפילים אלה – נדחו מנחלת אבותיהם ומעמדם, אולם לא יכלו ולא רצו לרדת למדרגת “בני האדם”. הם חיפשו להם דרך לעלות למעמד מכובד יותר, ויהיו גיבורי־מלחמה, רודפי הרפתקאות, נודדים לכבוש ארצות בכוח החרב, למען עשות להם שם ולהיות כובשים ושליטים: “המה הגיבורים אשר מעולם אנשי־השם”. מעמד זה (נפילים) גיבורים אנשי־השם אינם מבחינים באמצעים, הכל מותר לשם קנית שם – לגזול, לחמוס, לגנוב נשים מבעליהן, לשפוך דמים, כדי לעשות שם בגיבורים, את הגיבורים האלה אין העברי חושב לאנשי־מעלה חשובים, לאנשי מופת, שכדאי לפרט בשמותיהם ולספר על מעשיהם לדורות הבאים. אין גיבורים אלה נלחמים להגן על החלש בפני רודפהו ולהשליט צדק בארץ. אנשי חמס הם. בזה מודגש ההבדל בין רוח העם העברי לבין עמי חם, יפת (יון) ואחרים. כל גיבורי יון למיניהם: אכילס, הקטר, אודיסיאה, אגממנון, וכדומיהם, לוחמי טרויה ומגיניה, בעלי הרפתקאות ומזימות לסוגיהם, כולם, בעיני העברי, נפילים המה, אנשי מרמה וחמס, כל האלילים־האנשים הללו הם הם המביאים את הירידה הרוחנית, והם ממיטים את האסונות על בני האדם: “וירא ד' כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר לבו רק רע כל היום וינחם ד' כי עשה את האדם”. מצא הבורא, כי המטרה בבריאת האדם, כנזר היצירה, לא הושגה, כל היצירה הזו, אינה ראויה להתקים וצריך למחות את הכל: “ויאמר ד' אמחה את האדם אשר בראתי”. לנפילים, רודפי תענוגות וחומסי נשים, אין זכות קיום, לא הם יהיו מחדשי העולם, כי אם העובד הפשוט, היוגב והנוטע, הוא יקים דור חדש: “ונח מצא חן בעיני ד'”.

העולם המבוסס על כוח הזרוע, יעבור מן העולם, המבול ישטפהו ובמקומו יקום עולם חדש, הבנוי על חסד ורחמים. משפחת נח, מקדישה את עצמה לטפל בכל חי ורמש, נח מציל כל אשר נשמת־חיים באפו ומזינם ומפרנסם ברחמים ומסירות. משפחת עובדים זו – תבנה את העולם החדש, המיוסד על אחות היצורים ועזרת החזק לחלש. “ויאמר ד' לנח, קץ כל בשר בא לפני, כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ”. “והקימותי את בריתי אתך, ובאת אל התבה אתה ובניך וכו'”. “ומכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התבה להחיות אתך וכו'”. “ויעש נח ככל אשר צוה אותו אלוהים וכו'”.


 

פרק ז' – נתרחש אסון    🔗

יוצר העולם לא ריחם על יצירתו. רעש האדם גרמה לאבדן העולם: המבול מחה את כל החי. נשמד העולם, אשר “נפילים” גיבורים אנשי־שם שלטו בו. כל יסודות החיים, המבוססים על חוקת בני־אלוהים ונפילים, בעלי כוח הזרוע, נתמוטטו. החלה יצירה חדשה וחוקים אנושיים חדשים. החלה שוב התפתחות איטית וצנועה “ויחל נח איש האדמה ויטע כרם”. חיים פשוטים, חיי עבודה, ובהם גם חטאים רגילים, חטאי אנוש עלי אדמות. “וישת מן היין וישכר”. אכן עושים לפעמים גם מעשים לא הגונים, אולם החטא הוא – פרטי, ולא כללי, כשאחד האחים סוטה מדרך הנימוס – שומרים אחיו על הרמה התרבותית, גוערים בעושה הכעור ומתקנים את מעשיו, אביהם מברך אותם על כך: “ברוך ד' אלוהי שם”, “יפת אלהים ליפת ויהי כנען עבד למו”.

גם התולדה חוזרת אגב על משגותיה. במשך הזמן שוב נולד הגיבור, נמרוד הצייד, המתנשא למלוכה, אולם זאת היא תופעה בודדת, שאינה מקיפה את כל היקום, ויש תקוה, כי האדם ילחם על חופשתו ויכריע סו’ס את כח השלטון הזה, ובדרך ההאבקות של האדם עולים מכשולים חדשים: חטא השאיפות להשתלטות והרצון על עשית שם, כל אחד לעצמו, משנה אמנם מפעם לפעם צורתו, אולם הוא מוסיף לתפוס מקום עקרי במעשי בני־האדם כמסופר בפרק י"א. –


 

פרק י"א – דור ההפלגה    🔗

חיי האדם משתפרים. המצב המוסרי טוב, אחדות השפה והדעה נותנת להם כח פעולה רב: “ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים” והתוצאה – “עתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות.” נועצים ומחליטים לבצר את אחדותם בבנית עיר ומגדל בתוכו, הכל טוב, אלא ששוב התגבר היצר הקדום של שאיפה להתרברבות: “ויאמרו הבה, נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם” ואם הכונה היא לעשית שם, הרי לא יכלו כבר להמשיך באחדות. כל פרט, כל קיבוץ ירצה להנציח את שמו הוא. חוזר שוב אותו החטא של דור המבול: “אנשי שם”. והתוצאה ברורה – נפלגה שפתם, וחדלו להבין איש את שפת רעהו. אמנם, הם הוסיפו לדבר אותם הדברים וקראום באותם השמות, אולם כוונתם – לעשות שם לעצמם, או למשפחתם ושבטם. הופרעה האחדות, הרעיון נתבטל והאנשים נפוצו על פני כל הארץ. הרוח העברית גרסה כי את השם הטוב והגדול יש להשיג על ידי מעשים טובים, ומקנים אותו לבעל המעשה הטוב, כדוגמה לכך משמשים חיי אברהם העברי, שאלוהים מבטיח לו, בזכות צדקתו, “ואגדלה שמך”. דור ההפלגה לא חשב לעשות לעצמו “שם” ע“י מלחמות וכיבושים כנפילים בדור המבול, כי אם ע”י בנינים עצומים ומפוארים, לכן גם ענשם אחר: לא השמדה כללית, כי אם הפרדה והחלשת כוחם האיגודי־הציבורי.

הסיפור על דור ההפלגה הוא סתום ובלתי מובן, וכל המאמצים להסבירו לא הצליחו. אין למצוא בסיפור זה את החטא, שעבורו נענשו בני העיר והמגדל, מעשה העונש נראה כבלתי מוצדק בהחלט: בני האדם הגיעו למצב חברתי מוסרי נעלה, ולאחדות השפה והדעה (ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים, יא.א.) הם נועצים ומחליטים לחזק את האחדות הזאת ולבצרה, ע"י בנית עיר מרכזית ומגדל בתוכה, שיראה מרחוק. ואם יקרה כי מסיבות בלתי נראות מראש, כלכליות או חברתיות, יהיו מוכרחים להיפרד, לפוץ על פני הארץ, ירימו ראשם, יראו את המגדל הגבוה, ויזכרו במרכזם ובאחדותם. ומה חטאם? ד', כביכול, יודע, כי אם קיימים אחדות וליכוד אפשר להשיג הרבה (עתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות, יא. ו.).

נראה לי, כי בפרשה קצרה זו נמתחה בקורת חריפה ועמוקה על הסיבה הגורמת למלחמות ולמריבות והיא, המחלוקת הדתית, המחלוקת “לשם שמים”. זה מרומז דומני במילים “וירד אלהים”. כל זמן שאלוהים שוכן בשמים והאנשים מאמינים בגדולתו ורבונותו איש איש לפי מושגיו ודעותיו, כדברי הפסוק: “השמים שמים לד' והארץ נתן לבני אדם”, הוא אינו משמש סלע מחלוקת בין בני האדם. במצב זה יכולים כולם להיות שפה אחת ודברים אחדים ובכוח אחדותם לעלות ולהתפתח, לבנות עיר מרכזית, ליצור ארגון חזק ומאחד, הדואג לכולם, המטיב ומאפשר להם ליצור חיי שלום אהבה ואחוה. אולם משהכניסו האנשים את האלהים לעניניהם הארציים והתחילו להשתמש בשמו לשם ענינים ארציים ופרטיים (וירד ד') – חדלו להבין איש את שפת רעהו, נבללה שפתם. כל אחד הוסיף, אמנם, לאמור אותם הדברים, אבל יחסם רק לעצמו וביטל אותם הדברים עצמם כשנאמרו על ידי אחרים. כך נולדה שנאת־אחים וקנאה רעיונית דתית המביאה להרס, למלחמות ולשפיכות דמים. כל אחד, אמנם, שם האלוהים על שפתיו, אך בשם זה הוא גוזל וחומס, הורג ומשקר. זהו האסון של ריב הדעות וקנאות הדתות, שתוצאתן פילוג ושנאת־חינם.

פרשה זו היא, אולי, פרי הסתכלות העברי בחיים ובמאורעות, שהביאו לידי מסקנה, כי כל אסונות בני האדם נגרמות רק בשל חילוקי אמונות ודעות. העם הביע דעתו זה במשל סיפורי נמלץ, וסמלוֹ בסמל מתאים יפה. בעוד מחכים אנו ליום המאושר של אחדות האנושות, כפי שניבאו וחזו זאת טובי נביאינו (ישעיהו, מיכה ועוד), מותח העם את בקרתו החריפה ומביע את דעתו, כי אחדות זו תושג רק בתנאי האחד, שהאלוהים לא יתערב בדבר, שחופש הדת והדעות יהיה מוחלט, שאין איש רשאי להתערב בדעותיו של זולתו, ילך לו, אמנם, כל איש בשם אלוהיו, אך יעשה רק את המעשה טוב. ורק כשהאלוהים לא ירד בין בני האדם ולא יבלבל את שפתם ודעותיהם, לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות, ואז יש תקוה כי יגיעו גם לאחות־העמים.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!