¹

קשה להאמין, ואף על פי כן מוכרחים להאמין.

ולמה כה קשה להאמין?

הנה כל העולם כולו גיא הריגה והארץ מלאה חמס. יום יום, שעה שעה נופלים חללי־חרב לאלפים ולרבבות.

הלא מבראשית ימינו, בדפים הראשונים של התנ”ך, אנו שומעים: קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה. והשאלה הנצחית: השומר אחי אנכי?

"ומי האמין לשמועתנו?” שואל הנביא ישעיהו בתארו את עמו כחדל־אישים; לא תואר לו ולא הדר, נגוע ומוכה אלהים ומעונה.

אין ספר כה קרוב לנפשו של איזה עם כספר התהלים לישראל, ואף הוא כולו נהי בכי תמרורים. ערו ערו עד היסוד בה, קראו אויבינו, אשר נפצו את עוללינו אל הסלע.

ובתקופת אדריאנוס קיסר, תקופת הרדיפות והענויים — בכל שנה במחזור של יום־הכפורים אנו קוראים אזכרה על עשרת הרוגי מלכות. וכך בכל תקופה אחרת — במסעי הצלב וב“ממרבוך” של נירנברג מהמאה הי”ג אנו קוראים על קהילות הקודש באותה גרמניה שמסרו את נפשם על קדושת השם.

ובכל זאת קשה לנו להאמין לידיעות המגיעות אלינו. למה זה לא נאמין? מפני שאין אנו רוצים להאמין כי האדם אשר נוצר בצלם גם חיה טורפת הוא. נדמה שבכל דור ודור מוכרחים אנו ללמוד זאת מחדש. זוהי המלחמה הנצחית בין הנברא בצלם לבין החיה, וכנראה לא התקדמנו בהרבה, והאדם נשאר בחלאתו.

מציון פונה האוניברסיטה העברית לכל האוניברסיטאות שבעולם לאמור:

קול דמי אחיכם צועקים אליכם מן האדמה.

אוי־נא לי כי עיפה נפשי להורגים.

הלא אב אחד לכלנו?

האם ירימו את קולם? או יאמרו לנו: השומר אחי אנכי?

אין מרפא לעולם עד שיהיה מרפא לישראל. והתפקיד הנשגב ביותר של ישראל הוא להטות שכם ככל יכלתו למען הביא מרפא גם לאנושות.

ואנחנו, אנו מרימים את קולנו למרומים:

הקיצה אל תזנח לנצח.

למה פניך תסתיר ותשכח ענינו ולחצנו.

אל נקמות ה', אל נקמות הופיע.

וכשאנו אומרים את המלים האיומות האלה, צריכים אנו להוסיף: לי נקם ושלם, אני אשלם למנשאי: הוא אשר ילבש בגדי נקם.

ידין עמים במישרים… כי בא, כי בא לשפוט הארץ, ישפוט תבל בצדק ועמים באמונתו.