מכתב ראשון    🔗

שאלה חוזרת ונשנית במכתביך, עתים מפורשת ועתים מעולפת בהרהורי ספק ודאגה: – לאן פני היהדות האמריקנית מועדות? מהי אמת־המידה בה נמדוד אנחנו, בני המולדת הא"ית החדשה, את התפתחותה של יהדות זו? מהם הם הכוחות הרוחשים בקרב מרכז הגולה הזה – החדש, וגם הגדול, העשיר והשאנן למראית עין אשר בכל תפוצות ישראל? היש בו בכלל רחש כוחות? מה צפון בהם לעתידם של החיים היהודיים? אולי לקראת שפל ואבדון יובילו מעגלותיו? אין פלא, כי כל השאלות האלו כה אפפו אותך. הן גם אותי לכדו בחרמן מן הרגע הראשון, אשר דרכה כף רגלי על יבשת אמריקה.

אני מתאר לי זאת היטב מדי חשבי בביתנו: הנה יושבים אתם, מאת אלף ראשוני המחנה, בארצנו זו הקטנה, העניה והעזובה, שמחים לכל עץ הנשתל במושבה יהודית, לכל בית המרחיב את גבולות העיר, לכל ילד רך המתאמן בפסיעה ראשונה, כושלת על־גבי כביש הביטון החדש, לכל איש נוסף הבא באניה אל החוף; מצרפים גרש לגרש ודונם לדונם ומונים בדחילו ורחימו כל מאה ומאה של מתישבים. כל ספר הנדפס בלשוננו – למאורע יחשב, כל תיבת תפוחי זהב הנטענת על האניה – לכבוש כלכלי. בה בשעה יושב מעבר לאוקינוס קבוץ יהודי, אשר בטרם תפנה המאה הנוכחית יעלה מספרו כדי חמשת מיליונים נפש, אם לא למעלה מזה, עם האחוז כחוליה בשרשרת של משק אדיר, אשר לא קם כמוהו מימות עולם, אשר מפירורי שולחנו, ממותרותיו ומנכסיו המובזבזים יאכלו עמים שלמים וישבעו, עם המושרש כאזרח רענן בקרקע יבשת, אשר אין דוגמתה תחת השמש לאוצרות זהב וברזל, לנחושת ושמן, לחטה וצמר, ועל כן גם ליכולת ציביליזציונית.

כדי להעמידך על העצמה הכלכלית של היהדות האמריקנית הזאת אציין פרט אחד. את ההכנסה השנתית של ארצות הברית העריך הובר לפני זמן מה בתשעים מיליארדים דולר בקירוב. נניח כי הכנסת היהודים עולה רק כדי אחוז מספרם מתוך אוכלוסי הארץ, הרי זה בערך ארבעה אחוזים של תשעים מיליארדים או שלשה וחצי מיליארד, דולר לשנה. לאמתו של דבר ההכנסה השנתית של יהודי אמריקה היא במדה ניכרת גדולה יותר, מכיון שהמספר הכללי של אוכלוסי הארץ כולל בתוכו את המוני הכושים, הסלובקים, האיטלקים והפולנים, אשר הכנסתם הממוצעת היא ביחס פחותה הרבה מזו של היהודים. והרי אתם יושבים בודאי מדוכאים ומוכי תמהון ושואלים: מה ערכם של מיליוני אדם אלה בשבילנו, לא רק להקמת הכלל המדיני היהודי החדש, לא רק כמשען חמרי, אלא בעיקר כמקור לכוח, כעמדה תרבותית, כחיל מילואים? ומה ערכנו אנו בשבילם, לא רק כנושא לסיוע ולאי־הבנה, אלא בעיקר כמרכז הכוח, כמעין התרבות, כטבור השאיפות?

כל זה אינו, אולי, בעצם אלא השאלה הגדולה הכללית אשר העולם הנאור שואל את אמריקה כיום, לאחר שנאחז ברשת ההשפעה של התפתחות הדברים מעבר לים האטלנטי הרבה יותר משעלה על דעתו, ואין השאלה כאן אלא מותאמת למצבנו ההיסטורי המיוחד שלנו, ואמנם, מצב מוזר למדי.

מספרים, כשהגיעו המהגרים היהודים הראשונים לניו־יורק, יהודי ספרד אשר באו מהולנד, ישר או בעקיפין דרך איי הסוכר של הודו המערבית ודרך מדינות הדרום, אמר המושל פיטר סטויבזנט: “השמרו לכם. הבריות הללו דומים למכת הארבה. משנראו הראשונים שבהם, מיד יכסו את עין השמש בהמונם”. למעלה ממאתים שנה לא היתה הזהרתו אלא חזון שוא, מליצה שדופה – פרי המשפט הקדום על עם ישראל. כשהיה לונגפילו מטייל באחת מערי החוף בניו־אינגלנד פגע בבית כנסת יהודי חרב, שהיה עומד בבית קברות יהודי שמם. השמות העבריים־הפורטוגליים המוזרים שעל־גבי המצבות היו מטושטשים ביותר. איש לא דאג לבית הכנסת ולקברים העזובים האלה. לונגפילו הסיק מסקנה פשוטה וברורה ואמר: עם מת, ועמים מתים אינם קמים לתחיה. לא פלל האיש!

מי מלל לו אז, כי בטרם שנים מועטות ינקופו – וציצי התפתחות חדשה ינצו אשר ישנו את פני הדברים משרשם, ונבואתו של פיטר סטויבזנט בוא תבוא. עלה גל הגירה יהודית מגרמניה, אנשי 1848, דימוקרטים קיצוניים, בני משפחות סוחרים אמידים, בעלי השקפה ריפורמיסטית־פרוטסטנטית, ואחריו נחשול הגירה יהודית המונית מרוסיה, פולין, רומניה, גליציה – גל רודף גל. מי מלל לו אז כי לעת זו יהיה מספר היהודים באמריקה גדול ממספרם של תושבי מדינות ניו־אינגלנד בימים ההם! אילו חזה מראש, כי יבוא יום ואנשי מדע מבני חוץ־לארץ, סוציולוגים ומדינאים־כאנדריי זיגפריד, למשל, בהשקיפם על־פני ניו־יורק בשעות שאחר הצהרים, שעות הדחק, יתמהו ויאמרו, כי באחת מערי המזרח העתיקות והגדולות לאלוהים תעמודנה רגליהם: נינוה, בבל או אנטיוכיה!

אין מן הצורך להמנות בין מחשבי קצים משיחיים החולמים את מסתרי סוד קיומנו, גם לא ללכת אחרי תורות מקובלות של פילוסופית ההיסטוריה היהודית, הבונות להן את התיאוריה הנוחה על דבר מרכזי ההצלה המופיעים לעתים מזומנות – למען עמוד נדהם לפני היהדות האמריקנית, שצמחה בין לילה במשך תקופה קצרה של חמשים או שבעים שנה: אצבע אלוהים היא בתולדות חיינו הלאומיים! גם אם נראה את הדבר כפרי תנודות כלכליות ותמורות חברתיות במזרח אירופה ובמרכזה אין הזכות ההיסטורית הגדולה נפגמת בכך. היהדות הרוסית הושבה בדד על משואות תרבותה וכלכלתה, היהדות במדינות הבינים מתלבטת ביסודי משבר כרוני וחוסר תקוה, שאין לו ארוכה אלא הגירה המונית – אילו היה לה לזו מקלט. בה בשעה מופיעה על הבמה היהדות האמריקנית. הפלא הוא, כי אליה נשא עין? היתכן כי נשאל אותה אחרת מאשר: לאן?

ואולם למען השב על שאלה זו עלי לספר לך תחילה משהו על הרקע הכללי, שעליו מתרחשים חייהם של יהודי אמריקה, כי ההויה היהודית שלובה יותר מדי בתנאים שנוצרו בידי סביבתה. ורק אחרי ציון מקומות גיאומטריים אחדים אפשר יהיה לשוב אל עצם השאלה היסודית ששאלת.

 

מכתב שני    🔗

להבנת יסודותיה של אמריקה משנת 1929 עליך לשוב, לפי דעתי, אל העובדה, המשמשת מפתח למצב אשר כיום הזה, והיא – סגירת שערי המדינה האמריקנית בפני הגירה המונית מאירופה. עד היום הזה לא עמדו עדיין על כך – ואפילו בחוגים יהודיים שהתוצאות המעשיות מפוליטיקה זו נגעו עד נפשם – שהיום ההוא, בו הגיעו הגבלות ההגירה האמריקנית עד כדי נעילת השערים, היה יום ראשון של תקופה חדשה בהתפתחות אמריקה. לא אפון לומר, כי נקודת המפנה ההיא היתה החשובה ורבת התוצאות שבתולדות אמריקה, למן היום אשר דרכה בראשונה רגל מהגר אירופי על קרקע החוץ במאסאצ’וסטס. מבחינת־מה מתחילה רק אז ההיסטוריה האמריקנית. עתים אין להשתחרר מן ההרגשה, כי לפניך עומד עם עצום ורב – והוא אך בן עשר שנים. אמנם כבר קמו אמריקנים צעירים, וביחוד בין מבקרי־התרבות, המפנים את מבטחם אחרונית, שרים הלל לעבר האמריקני הגדול ומעמידים אותו בלב נשבר לעומת השפל והירידה שבהוה. אחד מהם, לואיס מומפורד, משיב, למשל, את “תור הזהב” של התרבות האמריקנית אחורנית, עד תקופת וולט ויטמאן, ראלף ואלדו אימרסון והנרי טורו. מדי שמעי את התלונות המודרניות האלו, עולים על זכרוני אותם בני העלומים חורי־הפנים, שבהיותם בני שבע־עשרה הם מבכים את עזוז נעוריהם ואשרם בימי קדם ונוטים על כן לעצבות רומנטית. ידיד ישר בעל שכל בריא היה יכול על נקלה לפקוח את עיניהם ולהוכיח להם, שעדיין לא הגיעו אפילו לסף התפתחות כוחותיהם ולהכרת עוז נעוריהם. כמילנכוליה רומנטית בלבד אפשר להבין את בקורת התרבות הזאת, האומרת להעתיק את תור הזהב האמריקני לעבר הרחוק. כל מבקש ישר, ללא משוא פנים מבחינה היסטורית, יכיר ברורות כי טרם הנץ שחרה של תרבות זו.

נעילת השערים, עם כל הנוראות שבאו בעקבותיה למיליוני אדם, שמשה לאמריקה התחלה להתפתחות כחותיה העצמיים. בנעילה זו חדלה לשמש שדה נסיון לאירופה. נסתםהגולל על נסיונותיהם של בני אירופה באמריקה – במקומם החל נסיונה ההיסטורי העצמי של אמריקה. ביום ההוא נכנסה הארץ כחטיבה שלמה לתקופת־מעבר של חליפות ותמורות ושל שדודי־מערכות כלכליים, סוציאליים ותרבותיים, שמקור כולם נעוץ בהפסקת ההגירה. כמעט בכל שטח ובכל חוג של החיים הנצו התפתחויות חדשות, שעין הצבור לא הרגישה תחלה באפין המהפכני, משום שכובד השפעתן עתיד להתגלות במלואו במשך הימים הבאים. נסתכל, כדוגמא בעולם הכלכלה, במבנה התעשיה האמריקנית. כל עוד זרמה ההגירה לארץ בעין מעצור היה מקומה הגיאוגרפי של התעשיה נקבע, כמו שנאמר על פי “אורינטציה של העבודה”. לאחר שמחיר העבודה ביחס למחירי הגלם והכוח היה גבוה מדי – כשריד מימי ההתפשטות הקולוניאלית – היתה יכולה העבודה הזולה המוצעת בשפע רב מצד “הירוקים”, המהגרים החדשים שטרם נקלטו, לשמש מעוז ומשגב לעמדת הבכורה ההיסטורית שזכו בה מרכזי התעשיה על חופי הים האטלנטי. ואולם ברגע שהדלת הוגפה, זרם המלואים של המונים פרימיטיביים הופסק ומחירי העבודה בארץ הגיעו לידי יצוב, התחיל פרוצס של שנויי־מערכות, שלא נסתיים עד היום הזה. ההפרש בהובלה מתחיל להיות מקום התורפה בחישוב הוצאות התוצרת. התעשיה מתחילה לנדוד אל מקורות הגלם. תעשית הנעלים המזרחית מעתיקה את אהלה או אל ערבות המרעה אשר בדרום־מערב או לקרבת החופים אשר אליהם באים הטרנספורטים של העורות מאמריקה הדרומית. תעשית המתכת נודדת אל מחוזות המכרות. ההבדלים במחיר העבודה בין המזרח ובין הדרום מתחילים לשמש כוח מושך לתעשיה לא פחות מששמש “הבא החדש” “הירוק”. הדרום מתחיל ליהפך למרכז תעשיה, ובבתי־חרושת לטכסטיל אשר בניו־אינגלנד – הושלך הס. מדינות הדרום, הנמצאות מימי מלחמת האזרחים במצב נסוג מבחינה כלכלית, מתאמצות בכל יכולתן לעודד את המגמה החדשה ולהחישנה. וכהכריז בעל מום על שברו כן תהללנה בשער את “יתרונותיהן”: ידי עבודה בזול, העתק חוקת הגנה סוציאלית מכבידה הנהוגה במדינות המזרח המפותחות, מסים קטנים ונוחים לתעשיה. לאורך מסילת־הברזל אפשר לפעמים לראות את שלטי המודעות שלהן: “תבואו לאלבמה ותשלמו רווחים מחסכון המסים!”

אם תתאר לך את תוצאותיה של התפתחות זו בשלוחותיה הראשונות בלבד, תבין על נקלה עד היכן תהא מגעת במלוא היקפה. אחת התוצאות האלו היא, למשל, תקומת מפלגה ריפובליקנית לבנה ב“דרום המגובש” והעובדה שבארבע ממדינות הדרום היה רוב ריפובליקני מכריע בעד הובר. תוצאה שניה היא: העתק שדה הקרב של תנועת הפועלים במלחמתה בעד הכרת הארגון וזכויותיו מן המזרח, שהאגודות המקצועיות הרשמיות שם שקעו כבר בבעל־הבתיות וישנות שנת ישרים על־גבי זרי הדפנים, אל עמק העכור של פועלי התעשיה שבטנסי ובשתי הקרולינות. תוצאה שלישית היא – השנויים בכמות ההובלה ברכבות ובסוגיה, תוצאה שתתן את כל אותותיה רק לאחר זמן, תשפיל מסילות־ברזל גאות ותגביה שפלות. ולא עוד אלא ספק הוא, אם רשת מסלות הברזל, הנמצאת עכשיו בידי חברות פרטיות בלתי־מאוחדות כל צרכן, תוכלנה בכלל לעמוד בשנויי־הארגון הדרושים להמשך קיומן. מצד שני יש לאותו הגורם גם השפעה אחרת: הגירת המוני הכושים ממדינות הדרום אל המדינות הצפוניות־המזרחיות, שהתחזקה בעקב הלהיטות הקדחתנית של תעשית המלחמה אחרי ידי העבודה ושזרמה כדי למלא שם את החסר בידים זולות בענפי העבודה השחורה, הגירה שסופה היה יצירת רבעים “שחורים” חדשים בניו־יורק ובצ’יקגו ובכל עיר גדולה בצפון, וסיפוח יסוד אנושי חדש, זר ומוזר, אל ההמולה הסוציאלית שבמקומות ההם.

מצב המעבר והתמורה המעמיקה הזאת חלו לא רק בחיים המשקיים, אלא – כשנפנה אל הצורה השניה של המטבע – גם בחיי התרבות והחינוך. כל זמן שההגירה זרמה לארץ ללא מעצור, היו חיי התרבות והחנוך טבועים בחותם ההגירה. בעולם החיצוני היה אמנם ידוע טפוס אנושי ששמו “יאנקי” אמריקני – איש רודף בצע, אטום לב, אם גם לא בלי הומור. ואולם בטפוס זה לא היתה קריקטורה של אמריקה. נראה, שהעולם החיצוני לא בקש לדעת יותר מקריקטורה זו של אמריקה. לאמתו של דבר היו בודאי החיים התרבותיים של אמריקה בעת ההיא ססגונית מרהבת־עין של טפוסים ותופעות, נימוסים ולשונות, קבוצות סוציאליות ומוסדות. עוד בתקופה הקולוניאלית היה כבר כדבר הזה – בעלי האניות והסוחרים האמידים, קרי־המזג של חופי ניו־אינגלנד ועולם התרבות של בוסטון, ניו־פלימות וסאלם, לעומת אנשי הציד ותרי־היערות שכורי־הדרור השקועים בפרימיטיביות ירודה, כמעט פראית: בעלי המטעים הג’נטלמנים וקלי־הראש עם חכמי המדינה של הדרום ועולם התרבות של ריצ’מונד, צ’ארלסטון וניו־אורליאנס – על יד מטיפי הפוריטניזם הקנאים ומרביצי־התורה הנודדים בבתי־הכנסיות הדלים אשר בעבי־היער. לא ניו יורק בלבד – שלפי דבר אחד הסופרים אינה אמריקה כלל – היתה אז בליל של המון דמויות ושפע מגוון של טפוסי־תרבות, אלא גם מדינות החקלאים של המערב התיכוני על מחוזותיהן הסקנדינביים והגרמניים, על עיירותיהן, כפריהן, תיאטראותיהן ועתוניהן, חגיהן ושיריהן. ואין פרושו של דבר, כי לא היה אז “פרוצס של אמריקניזציה”. אולם כל עוד היתה ההגירה מכה גלים אל לחופי הארץ היה הפרוצס הזה מקצתו מואט, מקצתו מטושטש, עתים מכוסה ועתים בטל לגמרי – הכל בידי ההגירה. משהוגפו השערים ומבוע הרזרבה התרבותית מארצות אירופה נסתם – השתלט הפרוצס הזה שלטון בלי מצרים. בו ברגע החל גם החנוך האמריקני האחיד בבתי־הספר העממיים והגבוהים, אשר הקיפו על־פי דוגמת־שרד קבועה את כל המדינות למן הים האטלנטי ועד החוף הפאציפי ומן המפרץ המקסיקאי עד האגמים הגדולים – לפעול את פעולתו הכבירה בעצוב החיים התרבותיים האמריקניים. אומרים, מיניסטר צרפתי אחד התהלל כי אין לך שעה משעות הלמוד בבתי־הספר, בה לא יקראו כל התלמידים אשר בכל רחבי צרפת אותו השעור. ריכוז זה, אשר בפי הצרפתי לא היה בו אלא משום התפארות שוא בלבד, הפך באמריקה, מבחינת הרוח יותר מאשר למעשה, והיה לדבר שבמציאות בקנה־מידה נאדר. הדבר דומה למכונת־ענק אדירה, אשר תוצרתה – נוער של עם בן מאה מיליונים, יצוק בדפוסים קטנים וארוז לפי הגיל, כולו מעור אחד, מושכל על־פי ספר־קריאה אחד, מאומן בנוסח אחד לברכת הדגל ולזמרת ההמנון הלאומי, בהשקפה אחת עם הארץ ועשית־חיל בה, ומחונך על פולחן האמריקניזם האחד ועל אידיאל־הספורט האחד. תוצרת הסיטונות הזאת של מכונת החנוך הצבורית הענקית היא היא המוסיפה לעלות, אם לטובה או לרעה, אל השורה הראשונה, כבאת־כוח התרבות האמריקנית החדשה. היא היא המבקשת לעצמה את הגדולה בעתיד הדור הנכנס עכשיו לשנות בינה ולחיי עולם, הדור הראשון שגודל כולו בלי שמץ השפעה אירופית – מלבד הרבבות שהוסעו לחזית הצרפתית בימי המלחמה – הוא הוא המסמל את טיפוס העתיד האמריקני. וגם מכאן יוצאים, אם תשים לב, צנורות עמוקים לכל ענפי החיים.

 

מכתב שלישי    🔗

האידאליזם האמריקני הקדום, שמבקרי התרבות הפסימסטיים בדורנו מתגעגעים עליו, היה אידאיליזם של ארץ הגירה קולוניאלית. וגם הוא נדון למשבר מעבר קשה עם השתנות התנאים שמהם ינק כוחות חיים.

בשטח כזה של הגירה והתיישבות יש תמיד מקורות מיוחדים, המזינים את האידיאליזם. המקור הראשון הוא המצב האוביקטיבי של הארץ עצמה, כפי שהוא משתקף בחיי נפשם ומעמדם הרוחני של תושביה. הארץ נתונה במצב של כבוש והתפשטות קולוניאלית. מדינות שלמות עורגות לחלוצים, לבני אדם אשר יבואו ויפלחו במחרשתם בפעם הראשונה את לב אדמות הערבות קשות־העורף. כל זמן שהגישה אל הקרקע קלה היא ביחס וזולה – המחסור בידים עובדות גדול בכל ענפי התעשיה והמלאכה, וגם משם יוצאת הקריאה להגירה נוספת. ועל הצורך הכלכלי הזה הולכת אז ונבנית שיטה שלמה של אידיאליזם – החל מן התורות המוטעות, המתבססות על רעיונותיו של רוסו והמדברות על חידוש האדם הנמלט מן השפל האירופי אל חיק יערות עד, וכלה בתיאוריה של זכות מקלט לכל מר־נפש וקשה־יום וחובת הגנה על כל נרדף ונענה בתבל. מפלגת ה“נאו נאטינגס” " Know nothing" – “שאינם יודעים דבר” – מלבד אמריקה, כלומר מתנגדים לזר ולעניניו היו מיעוט קטן ושנוא. אף כיום אפשר למצוא בניו־יורק יהודים רוסים ישישים היודעים לספר כיצד קדמו את פניהם לפני ארבעים או חמשים שנה בברכה ובהתלהבות, ואיך שרו להם שירי הלל וראו אותם כקרבנות תמימים של עריצות צריסטית ורדיפה דתית. רק ארבעים שנה עברו מאז, והם כנצח נדמים. הארץ היתה צעירה. הישוב – דליל. האפשרויות כמעט בלתי־מוגבלות. ההתחרות לא היתה עדיין לוחצת עד כדי קנאת־לחם פעוטה. הבדלי רכוש לא היו עדיין מענים ללא מנוס. על קרקע כזה ינובו אידיאלים של שויון כל הנברא בצלם אלהים, של “זכות שוה” לכל אדם לעלות ולגדול, של חופש הפרט לעצב במו ידיו את גורלו המשקי, באין מפריע ובאין צו מלמעלה.

המקור השני שממנו ניזון האידיאליזם המיוחד במינו של הארץ הקולוניאלית הוא “הספר”, קצה שטח הישוב התרבותי, אשר החלוצים חדרו עדיו. מחקריו ההיסטוריים של טורנר הפיצו אור מספיק על הגורם הזה. בספרו “הספר בתולדות אמריקה” הוכיח, כי איזורי הישוב הקיצוניים, האמונים על חיים קשי־עורף בסביבה פראית, חיי חופש, שויון ואחריות עצמית, הרגילים לא להשען על איש זולתם ולא לתת אימון בביורוקרטיה – הם היו מאז ומעולם נושא הרדיקליזם המדיני והחברתי. אופיני הוא כי התנועה הסוציאליסטית האמריקנית ילידת הארץ היחידה, J.W.W על כל האידיאולוגיה שלה – לא צמחה ממרכזי התעשיה, ממרצפת האספלט אשר לבולברים, אלא מן הספר, ממחנות פועלי היערות אשר במערב, מעיירות המכרות שבקולורדו, ממדורות שולחי הרפסודות אשר בקנדה. גם ביחסיהן הפוליטיים של מדינות החקלאים במערב נשתייר עד היום משהו מריח “הספר”. רוח הפרצים הצחה הבוקעת מנבכי היער נופחת בערמות הניירות של משרדי השלטון ובפרלמנטים. רוח בער של אידיאליזם קורע את כל החלונות, מטהר את המוסדות ומחדש את נעוריהם של מוסדות, אידיאלים ונושאיהם העומדים כבר על מפתן הכמישה.

המקור השלישי, שאיננו נופל בחשיבותו מקודמיו, הוא האימפורט של אידיאלים מוכנים הזורם עם ההגירה. המהגרים מביאים אתם לא רק את כלי עבודתם ואת בעירם, את כתבי קדשם ואת אמונתם־הבל, את מאכל שולחנם, משקאותיהם ומלבושיהם, אלא גם מוח ופרי המוח – אידיאות, אידיאלים והזיות, פרי התפתחות היסטורית ממושכה בארץ מולדתם. לא רק את ההוי החברתי של ארץ המולדת כמו שהוא, כמו שהלך והתפתח, הם מעתיקים אל הארץ החדשה, אלא גם את מושגי המולדת על החברה כמו שהיא צריכה להיות. משאות נפש שבשלו תחת שמש אחרת מובלות עם כל אנית מהגרים המגיעה לחופי אליס איילנד. נחשול נחשול ומנחתו: באי שנת 1630 הביאו אתם את מלכות־השמים ואת הרדיקליזם הפוריטני אשר להם – הכל מוכן ומזומן. בשנת 1700, לערך, כבר הופיעו בודאי בעקבותיהם המשפט הטבעי עם תורת גרוטיוס; בשנת 1800 מועברות בגנבה מאירופה אידיאות יעקוביניות והערצת נפוליון, תוצרת צרפת, שנאה לעריצות וחסידות פיאטיסטית. בשנת 1848 מגיעות אל חופי הריפובליקה האדירה הראשונה תורות ריפובליקניות אפיגוניות, בנות תסרוקת דימוקרטית־רדיקלית; בשנת 1890 באה מגרמניה תורה סוציאליסטית, כל האידיאות והאידיאלים העתיקים האלה נשתלים באדמה החדשה. וכל עוד ההגירה ההמונית מביאה אתה גם חיל מלואים של חברים לדעה, עוד לא אבדה התקוה שהתורות תכינה שורש אף תשגשגנה.

לצדי המקורות המזנקים האלה יש גם פלגים קטנים ההולכים לאט, ואין לבוז גם להם. כמעט לכל ארץ הפתוחה לרוחה נישא ובא בעזרת ההגירה מספר גדול של יחידים שאר לפי מבנה נפשם עשויים הם להשפיע במידה גדולה על יצירת אידיאלים מדיניים וחברתיים. אלה הם מנהיגים פוליטיים מגורשי ארץ מכורותיהם, מטיפים וסופרים מפלגתיים הנרדפים על צואר ופליטים פוליטיים מכל המינים המחפשים להם מקלט. אין לך כמעט גל ריבולוציוני או קונטר־ריבולוציוני אחד באירופה, שלא פלט אל חופי אמריקה מספר אנשים מחוננים בכשרון מנהיגות מן הסוג האמור: תנועת הצ’רטיסטים והמהומות החקלאיות באירלנד, הקומונה הפריזית ומרידות הפולנים. ולא רק בארצות הברית, אף במדינת אוסטרליה וזילנד החדשה מלאו האנשים האלה תפקיד בולט בהתפתחות התנועה הריפורמית הקולוניאלית. הם הופכים לנושא האידיאליזם הפוליטי, וכאן במולדתם החדשה יש להם היכולת לתת לו בטוי יותר נמרץ משהיה לו בארץ מולדתם שלא ידעה להוקיר את עמלם.

על סוג זה נמנים גם האידיאליסטים ומבקשי התקונים, אשר יצאו את ארץ מולדתם לא מאונס, אלא מרפיון ידים, לאחר שלא עלה בידם לקיים את חלומם בחיק סביבת המולדת, שרפו ברצונם את כל הגשרים מאחוריהם, והלכו אל הארץ הקולוניאלית לאמת בה את חזונם. קרקע־הבתולה של הערבה ויער־הבראשית מושכים את הלב כגיא־חזיון טבעי לבנין מדינות למופת, הערוכות בתכנית ומנוהלות בשיטה, ואשר בהן אפשר לגשם פרוגרמה מכסימלית זו או אחרת. סן־סימוניסטים ומורמונים, ישועים ואנרכוקומוניסטים – התחרו ביצירת דוגמאות ממשיות של משאת נפשם בעולם החדש. לפני כמאה שנה עיינה הסתדרות הסוציאליסטים באלזאס בתכנית הגירה כללית לטכסאס למן הקם שם, באין שלטון בעל פניות היהודים הבאנו את תרומתנו הלאומית לזרם החברתי הזה בתנועה “עם עולם”, אשר יצאה לאמריקה, בעת ובעונה אחת עם תנועת ה“בילוי” לארץ ישראל, בתכניות על התישבות מופתית.

אגב יניקה מתוך כל המקורות האלה ודומיהם זורם לרוחה נחל האידיאליזם בארץ ההגירה הקולוניאלית. ארצות־הברית הצעירות – וכן יתר מחוזות ההגירה וההתיישבות הגדולים אשר מעבר לים – נראות לעין העולם הישן כמבצר החופש, כבמה רחבת ידים לתקונים סוציאליים ופוליטיים, מעבדה חברתית כבירה ושדה נסיונות עצום, מקלט לנרדפים, מקדש הקדמה, הדימוקרטיה ואחות האדם.

ואולם במידה שההתפתחות צועדת קדימה וההתפשטות הקולוניאלית מאבדת במקצת ממהירותה, האדמה החפשית נחלקת בין בעלים, חופי הכניסה מתמלאים מבקשי עבודה – בה במידה פונה זיום והדרם של האידיאלים והם פורשים לקרן זוית. ה“ספר” ניתק והולך קדימה, קדימה, עד אשר יעלם כליל ואתו גם חלומותיו. מגמות חדשות, אם גל לא אידיאלים, צפות ועולות. התפתחותם החמרים של כוחות היצור אשר נחשפו במשך ימי הכבוש; ההגנה המלוכדת על רכוש הלאום כלפי חוץ; השמירה על רמת החיים הגבוהה נגד כל התחרות מצד עבודת מהגרים זלה; הגנת האיכות הגזעית בפני טומאת העמים המהגרים “נחותי הדרגה” – אלו הן דרישות היום החדשות. מפלגת “הנאו־נאטינגס” הולכת ונעשית הרוב. ברגע ששערי הארץ ננעלים – נחתך גורלו של האידיאליזם הקדום. משאות הנפש הנושנות נובלות ומתפוררות: התנועות הסוציאליות והפוליטיות, שנבנו על יסודן, נכנסות לתקופת עמידה, כוח משיכתן פג והרקבון מתחיל. סכסוכים פנימיים בלתי פוסקים בחיק הסתדרויות מאובנות, פילוגים מתמידים וחידושי ארגון בלי הרף – אלה הם סימני ההתפוררות הזאת. התנועות מורדות מכסא מלכותן, מושלכות לצדי דרכים ונהפכות לתנועות־קרנות שאין איש שם לב אליהן. זה חלק כל תורות האימפורט וכל התנועות התומכות את יתדותיהן בהמוני מהגרים, זה משפט המפלגה הסוציאליסטית הישנה, אשר תכניתה הובאה מוכנה ומזומנה מבית־החרושת הגרמני, הרוסי או האוסטרי, ונשענה כמעט אך ורק על רובע המהגרים. זה סופן של אגודות התרבות וחברות התיאטרון הגרמניות, סוף כל תנועות הריפורמה והליברליזם מטפוס זה וממקור זה. עמידה, התפוררות, ארגון מחדש, דחיה לקרן זוית ורקבון. אלה הם ימי המעבר הקשים שבהם נואשים האידיאליסטים הישנים מעצמם ומאמריקה.

ואף על פי כן, אין זאת אלא דרגה הכרחית בדברי הימים. הקרקע שדושנה בחלומות וחולמים ישנים, בזבל היסטורי של ריפורמות וריפורמטורים, נפנית להצמיח אידיאלים אמריקני חדש, יליד המקום, והפעם לא בן ארץ הגירה קולוניאלית, אלא עולה מתחתיו, מתוך חייו הבשלים והעצמיים של כלל ענקי. אפס קצהו של האידיאליזם החדש הזה יציץ אלינו היום מירכתי האופק.

 

מכתב רביעי    🔗

בהתפתחותה של היהדות האמריקנית משתקפים בדיוק טרגי כל מגמות ההתפתחות הכלליות. פגשתי כאן ביהודי ישיש, אחד המעטים ששרדו עוד מבני טיפוסו, בגד ארוך לגופו והדרת זקן גדול ושב לפניו. כששאלתי לשפתו, ענה בחיוך: “מאין אדע לדבר אנגלית, ואני באמריקה רק עשרים ושש שנים?” זקן זה הוא מבחינת־מה סמל של היהדות האמריקנית מתקופת ההגירה ההמונית.

קו האופי הבולט ביותר של חיי היהדות האמריקנית באותה תקופה הוא ההתלכדות – ההתגבשות מבפנים, כגוף סוציאלי אחד, וההסגרות בפני העולם החיצוני. זה היה תור הזהב של האיסטסייד (הרובע במזרח העיר). קבוצת המהגרים הראשונה של יהודי ספרד הלכה והצטמצמה עד כדי קומץ בלתי ניכר, נטמעה וכלתה. קבוצת המהגרים מיהודי גרמניה, אשר הכתה בינתים שורש בקרקע החדשה והתרגלה להופיע כשליח מיופה־כח של הענינים היהודיים הליברליים, פחתה גם היא עד כדי מיעוט קטן. סכנת המון העם היהודי ממזרח אירופה מבעתת אותה ומאיימת על עמדתה התרבותית, על כבודה הסוציאלי ועל חופשתה הפוליטית, והיא מתבדלת, אף מדגישה את התבדלותה בצורה דימונסטרטיבית. בינתים מגיע תור הזהב של האיסטסייד.

תאר לך, למשל, שלשה אחים בני משפחה אחת, אשר באו מביאליסטוק, רומני או ווילקובישקי לניו־יורק בראשית המאה הזאת. הצעיר שבהם היה, נאמר, בונדאי, שהביא אתו את תורת הבונדיזם שמורה וחתומה בלבבו. ברחוב, באיסט ברודבי או בסקנד איבניו, הוא פוגש במאות ואלפים כמותו. הם מייסדים את אגודת הפועלים הראשונה, מקימים את עתון הפועלים היומי הראשון באידיש, ומארגנים הסתדרות תרבותית בשם “ארבייטר רינג”. עוד היום בעברי בערב על פני בית ה“פורברטס” וקורא את הסיסמה “פורברטס” (קדימה), באנגלית ובאידיש, כשהיא מתנוצצת באותיות חשמל ענקיות מתוך אפלת הלילה על פני מנהטן וברוקלין – הנני עומד דומם ומשתאה לזכר העוז והאמונה של מיסדי התנועה הסוציאליסטית היהודית הקדומה במקום הזה. ומה איכפת לי עכשיו, אם היו בונדאים? העיקר הוא, מי היו אלה אשר נועזו לצאת ולהורות לארץ אדירה את הדרך המובילה “פורברטס” (קדימה)? בעלי מלאכה זעירים היו, בהם חייט וסנדלר, שוליה ואושכף, אשר בעיירת מולדתם לא ראו מימיהם הצטברות הון גדולה ממכונת תפירה או תכה של סנדלרים, ואשר היו בהם בכל זאת הרוח והאמונה לשמוע בצלצלי התרועה של חוק הצטברות ההון, פעמי משטר חדש, צודק וישר, ההולך ובא. האח השני היה, נאמר, בארץ מולדתו “חובב ציון”, יודע את ה“אוטואימנציפציה” כמעט בעל פה, יודע על קטוביץ, סמולנסקין, אחד העם, ובודאי גם על בזל ועל תכנית נורדאו. בעזרת אלפים אחדים מחבריו לדעה הוא מניח את אבן הפנה להסתדרות הציונית. גם כאן יש ותעמוד נדהם, מחריש ומבויש למראה שפע זה של נאמנות לדעה ושל קשיות עורת. עוד היום תמצא רבים מן האחרים האלה, אשר שלשים וחמש שנות חיים השתרגו בינתים על צוארם, באחת העיירות הנידחות אשר בנברסקה או אפילו בטנסי, ותראה משתומם, כיצד קמים אלה ברצונם בבוקר בהיר אחד, מגיפים את דלת חנותם אשר ברחוב הראשי ומסובבים מבית לבית, ממשרד למשרד ומחנות לחנות, להתווכח עם עשרות יהודים אדישים או מתנגדים על ארץ ישראל, חלוצים והצהרת בלפור, ולקחת מהם את התרומה אשר ידבנה לבם לבנין מדינת היהודים או לטובת בית־הספר היהודי שלאחר הצהרים אשר בעיירה. האח השלישי הבכור לא הלך בכלל בדרכי אחיו. מערכת הדעות אשר העביר אתו אל הארץ החדשה, מבלי שתגע בה יד הפקיד המבקר באליס איילנד, מסוימה היא וחתומה מימות עולם, וימיה קדמו לימי ביאליסטוק ורומני גם יחד, הלא הוא מבצר הרוח של האורטודוכסיה היהודית העתיקה. תרי“ג מצוות לפניו יום יום; ולקיימן רובן ככולן – זוהי דרכו גם בארץ החדשה מן הרגע הראשון לבואו. הוא לא ייגע הרבה למצוא לו חברים; בית־כנסת אחד ומשנהו קמים נצבים לאורך רחובות האיסטסייד, עם “ישיבות” ו”קלייזלך" של חסידים. כאן אין גם להתפלא על קשיות העורך ועל הנאמנות, כי העקשנות והאדיקות במסורת הם גופי הלכות של מערכת הדעות הזאת.

ואולם כל זה יחד, כל העולם המגוון של מוסדות ורעיונות, של תנועות וצורות, שהוקם מסביב לשלשת האחים האלה, הוא חוג של חיים מיוחד ומסוגר כמעט בתוכו, שאינו נמצא בשום יחס עיקרי אל סביבתו. היהדות של תקופת ההגירה היא נתח מן החיים היהודיים שהועבר בדרך מלאכותית מעבר לאוקינוס. היא ביאליסטוק אחת גדולה או מאה ביאליסטוק, שנעקרו ונערמו יחד וחזרו ונשתלו על גבי האי הקטן המשתרע לפתח היבשה הגדולה. היא מדברת, שרה, מציגה בתיאטראות ומכנסת אספות – הכל בשפה העממית שהועברה ונשתלה, נימוסיה ודרכי חייה מוזרים עד כדי גרוטסקה ויוצאים מכל גדר של התאמה, מנקודת ראות של ההיסטוריה והסביבה האמריקנית. שאיפותיה ורעיונותיה מובאים מן החוץ. אולם צבורי יהודי מאיזה זרם שהוא בניו־יורק דומה בכל מאה אחוזיו לאולם אשר בביאליסטוק ובקובנה. אותן התמונות, אותן התפאורות, אותן הכתבות. דומה כאילו רוח סערה ניתקה את הכל ממקומו ותשאנו מעבר לים האטלנטי. כל חוג התעינותה של יהדות זו מכוון כלפי העבר יותר מאשר כלפי העתיד. לא נקל הוא להכניס לנפש המהגרים אשר תמול באו את ההכרה הפסיכולוגית, כי מהיום והלאה ניקאראגוא קרובה להם מאשר וורשא, הובר – מטרוצקי ומפילסודסקי, ושהפוליטיקה של הובר בניקאראגוא יכולה לנגוע בהם פעם באופן ישר יותר מהדיקטטורה של ואלדימארס. כל זמן שהשערים פתוחים, פולטת כל אניה מחנות חדשים בני מולדת, קרובי משפחה, מכרים, המזרימים דם חדש לתוך השפה, המביאים פרישות שלום מחודשות מ“חיבת ציון” מה“בונד” ומן ה“ישיבה”, המספרים על טרוצקי ועל פילסודסקי, משמעים חדשות מ“בית אבא”. כל זמן שהשערים פתוחים אין הדבר קשה לחזק ולקיים את התנועה היהודית בתוך המון המהגרים הזה. אפשר להסתפק רק בעידוד הכרתו העצמית לעומת השכבות העתיקות של המהגרים היהודים, לעומת היהודם יוצאי גרמניה, בכפירה בסמכותם של מנהיגי היהדות בארץ והצגתם כבלתי דימוקרטיים ובלתי־יהודיים; בארגון המוני המהגרים שלא על דעת המנהיגים־הנכבדים המקובלים. התקופה הראשונה בהתפתחות הפוליטית הפנימית של המון היהדות האמריקנית עומדת במזל של מלחמה ביהודים. היהודים והמנהיגים אף הם מצדם מתלכדים יותר איש אל אחיו ומתבדלים עוד יותר מעל ההמון “הירוק”, אף כי מעולם לא ויתרו על הנהגת חסות ידועה, כגון הגנה על זכויות המהגרים, סיוע לבאים או עזרה להתאזרחותם.

הכל יפה וטוב כל עוד פתוחים השערים, אבל מה מתהוה ביום שההגירה הולכת ומצטמצמת ונפסקת כמעט כליל? היהדות האמריקנית מימי ההגירה נכנסת מיד לתקופה חדשה, למשבר קשה של ימי מעבר. יהדות ההגירה מתחילה קופאת על שמריה, מתפרדת ולובשת צורות חדשות.

 

מכתב חמישי    🔗

אל־נא תפרש את דברי במכתבי האחרון כאילו אמרתי, ש“פרוצס האמריקניזציה” – לא במובן ההתאזרחות הפורמלית אלא במובן הטמיעה הסוציאלית – עבר בתקופת ההגירה על פני המוני היהודים מבלי לנגוע בהם כלשהו. דבר כזה לא היה מתקבל על הדעת. תמיד היו שכבות תחוחות לגוש הרבבות המגובש, ומהן נותקו אלה שנתרחקו מעל צורות חייו, דרכיו ומסורותיו של המון המהגרים ופרשו לשבילים חדשים. ואולם הקבוצים המנותקים הללו, שהוכתרו אחר כך בשם הגנאי “אולריינטניקים” (מין שדרת בינים של היהודים) היו רק שכבות־הקף, קבוצות מהגרים שזכו לעליה כלכלית גבוהה או מהירה מאחיהם, או שהוטלו לפנה בודדת ונדחת של הארץ. ואולם כל גוש הרבבות, שגדל אחר כך למיליונים ושהתכנס לתוך קליפתו לחיי “בדידות מזהירה”, לא נפגע מן האמריקניזציה אלא במעט. מקומותיהם של התלושים נתמלאו חיש על־ידי הבאים אחריהם. ברכת השלום הרעננה, שהובאה תדיר מבית אבא, מחתה עד מהרה את זכר היוצאים. ההגירה הועילה במקצת לעכב את פרוצס האמריקניזציה ובמקצת לטשטשו, עתים – רק לחפות עליו ועתים לבטלו כליל. אך משהוגפה הדלת הפך הענין, שנחשב קודם לכן כתופעה הקפית, והה למאורע המרכזי בחיי היהדות האמריקנית, שנעזבה פתאום לנפשה באין חיל־מלואים, באין זרם דם חדש. המקרים היחידים התעלו לדרגת התפתחות היסטורית. בעל כרחם באו אז כל יהודי אמריקה במדבר הפסיכולוגי של האולרייטניקים. מלבד זה, עם נעילת השערים הפך כל ההמון הסתמי הזה, שאין לקבוע מראש את מדת גידולו, והיה לקבוץ מסויג ומסוים לדורות. היהדות האמריקנית יצאה במידת־מה מכלל יחידה אלגבראית והיתה ליחידה אריתמטית, למספר סטטיסטי ידוע הניתן להקבע בשורות המשויה האמריקנית.

אם תרשני לסור רגע הצדה, לנגוע בענין פוליטי אקטואלי, הריני להעיר, כי רק מתוך מצב זה אפשר להבין את היסוד הסוציולוגי להסכם הסוכנות המפורסם עם הבלתי־ציונים האמריקנים. נרקמו, אמנם, תורות המפרשות את כניסתו של מחנה מרשל־וארבורג לתוך הסוכנות ככניסת מעמד הבורגנות הגדולה לתוך מפעל הבנין הציוני. ואולם התורות הללו, עם כל מסקנותיהן לחיוב ולשלילה, הן מצוצות מן האצבע, מגדלי־דוקטרינות פורחים באויר. אף אחת מן התורות הללו לא תוכל להוכיח, מה גרם לכך שמעמד הבורגנות הגדולה, כלומר המעמד המושרש ביותר בקרקע הכלכלית והחברתית של המשטר הקיים, הרגיש פתאום אי־בטחון בעצמו וראה צורך לבקר את עמדתו ביחס לארץ־ישראל. לעומת זאת מביא לנו בבירור מצבה הפנימי של היהדות האמריקנית פתרונה של חידה זו. היהדות האמריקנית בכללה נשטפה בזרם של אמריקניזציה עזה, שאין לעצרו ואין לטשטשו, והיא מתקרבת במהירות רבה לתרבות השדרות היהודיות־גרמניות העתיקות. מצד ההגירה אין כל סכנה נשקפת, לא תרבותית ולא חברתית; החומר הבא בחשבון – ידוע. מצד שני עומדת השכבה הגרמנית־היהודית הישנה, שהיתה לפנים מנהלת את קהל ישראל, מדברת בשמו ומבקשת דרך כיצד להבטיח לה מעכשיו חלק ונחלה בהנהגת עתידה של היהדות האמריקנית, זו שעליה נמנים מעכשיו ולדורות ארבעת המיליונים של “יהודי המזרח”. הסוכנות היהודית הוא המכשיר המתאים ביותר להשגת מטרה זו. היא משמשת בסיס להבנה הדדית בין השכבות השונות של המהגרים היהודים על קרקע האמריקניזם.

ביום ההוא חדלה אמריקה לשמש תחנת־נסיון ליהדות האירופית. התחילו תולדות הנסיון העצמי, ששמו יהדות אמריקנית. ואולם על מפתן התקופה הזאת מתיצב משבר־המעבר הקשה, אשר ידו בכל גילויי החיים וצורותיהם, בהסתגלות, בשידוד־המערכות ובשנוי־המבנה, – זה המשבר, שבו שקע ההמון היהודי ביום שנפסקה ההגירה, ושעדיין לא נסתיים.

תקופת המעבר הקשה הזאת, ההורסת צורה ומחדשת צורה, תדיר ובלי הרף, פוגעת גם בגוף הצבורי בתורת כלל, בכל מוסדותיו, גלויי־חייו ומנהגיו, גם ביחיד בתורת פרט, בדרכי חייו ומסורותיו. אשר למשבר בצורות הקבוציות – אין, כמובן, דוגמא נאמנה ומכריעה יותר משפת העם, האידיש. כל הבא לאמריקה כמסתכל בלתי משוחד ובלי דעה קדומה – ועלי לומר לך כי הייתי בשאלה זו חפשי מכל דעה קדומה, פתחתי את לבי לקראת כל הוכחה – יראה בודאות גמורה, כי גורל האידיש נחתם. כונתי לאידיש כשפת העם, שפת־החיים, לשון יום יום, בעבודה ובחיי המסחר, כלומר האידיש כתרבות חיה. יתכן שיש עוד כיום אנשים רבים האורגים להם חלומות מחלומות שונים. אפשר ליסד חברות לתרבות ולנהל תעמולה. יכולים גם להרבות ככל האפשר במשלוח ילדים אל בתי־הספר שלאחרי הצהרים וללמדם בזיעת אפים קרוא וכתוב אידיש. יכולים להראות באצבע על המהדורות מרובות־האכסמפלרים של העתונות היומית באידיש. ויתכן אפילו שמצב זה ימשך שנים רבות. כל זה אינו משנה כמלוא נימה, לא בעובדה אף לא במגמת ההתפתחות. שפת־החיים של היהדות האמריקנית, שפת יום יום, לשון המשחק, העבודה והמסחר, היא כיום בחלקים מכריעים השפה האנגלית, ההולכת וכובשת מיום ליום. והעיקר, עם הפסקת ההגירה נקבעו בהחלט וללא מפלט הגבולות המתימטיים לקיומה של האידיש כשפת העם. ימיה ספורים. מעולם לא הרגשתי את כל המרירות הטראגית שבודאות זו כשם שהרגשתיה כאן. הסבתה שבבית עדיין ממשיכה בכל את החיים היהודיים, אינה יודעת לדבר שום שפה אחרת, אם כי גם היא מבינה פחות או יותר את שפת הסביבה. ההורים ביניהם לבין עצמם נוהגים עדיין לשוחח אידיש, כשפת־בית אינטימית, והאנגלית שלהם, שרכשו בעבודה או בחנות, עדיין רוצוצה היא וכבדת תנועה. לפרקים אתה מוצא ילדים שקלטו על־פי השמועה מפי הסבתה או משיחות ההורים משהו מלשון האידיש המוזרה. ואלם שפת חייהם הם – כולה אנגלית. ומה תהיה שפת ילדיהם הם? אני נוהג כאן לנסות דבר, שהייתי תמיד רגיל ליעץ לכל אורח בא"י, ואני רואה בו אבן בוחן נאמנה להערכת ההתפתחות. אני יוצא לרחוב, ביחוד במושבות דלת העם אשר בדאונטון ניו־יורק, במקום הסביבה הפרוליטרית, שכוח התנגדותה של האידיש צריך היה להיות בה חזק ביותר, ואני מטה אוזן לשיחת הילדים. לא פגשתי שם בילד בגיל ראשית בית־הספר, היינו בן שש לערך, שידבר או ישחק עם חבריו שלא באנגלית. והנה נכנסים הילדים לבתי־הספר הצבוריים ומבלים את כל ימי נעוריהם בבתי־הספר העממי, התיכוני והקוליג', סגורים בתחומי־הקסם של התרבות האנגלית. וגם בשבתם בבתי־הספר לאידיש שלאחר הצהרים – וראיתי מהם רבים וטובים – אך פנה המורה אל הלוח וכבר מתלחשים הילדים ביניהם – אנגלית. למורה הם עונים אידיש, אמנם במבטא אנגלי, אולם אך עזבו את חדר הכיתה ובעודם טרודים בלבישת מעיליהם או משתעשעים רגע, בטרם צאתם את הדלת, בהתעמלות או בכדור, והנה כבר שוטפת בפיהם שפת החיים הטבעית, האנגלית. יתכן שכמקרה הזה קרה גם את הסבתות, ההורים והילדים האיטלקים או הגרמנים. אך גם בזה אין משום נחמה. אכן מוכרחים להודות, כי לשון, בבחינת שפת־דבור להמונים, אינה ענין העשוי להוצר או להבטל לפי אות נפשו של מישהו, אין זה דבר התלוי באגודות עתונאים או קלובים לתיאטרון, אלא צריך שיהיו לה, ראשית כל, שרשים בקרקע המזין של תנאים חברתיים וכלכליים אוביקטיביים, ומבטיחים לה קיום והתפתחות. מה משונה הדבר שדוקא אלה המכריזים על עצמם כעל נגועים במרכסיזם, רגילים לחלוק על זה. האידיש כשפת העם התפתחה ושמרה על קיומה בסביבה של סדרי משק וחברה ומטפוס שלפני הקפיטליזם או של העולם הבלתי יהודי היה בלתי תדיר ובלתי מורכב, בשעה ובמקום שהיחסים החברתיים ההדדיים בתוך מסגרת משטר־האומנויות המוצק והקבוע היו בעלי אופי כיתתי מוגבל, ובשעה שהתרבות הלאומית של עמי הרוב היתה ברובה תרבות אכרים שלא היה לה כוח משיכה רב. ואם אמת היא, שהתנאים האלה הולכים ומשתנים עכשיו גם ברוסיה, פולין ורומניה, ודאי שגם שם אין מפלט מן הפרוצס של התבוללות לשונית. וכבר נראו סימניו במידה מספיקה. מכאן ברור למדי, עד כמה שונים הם בהכרח חוקי־ההתפחות האלה בארץ כאמריקה, ארץ הקפיטליזם המפותח והמבוגר ביותר, שכל יחיד ויחיד שבה נגרף בנחשול מלחמת הקיום האכזרית, שכל השעשועים, הספורטים, התיאטרונות ואמצעי התנועה התנועה פתוחים בה לרוחה להמון העם, וכוח המושך של התרבות האנגלית משפיע בה כאבן שואבת, ובמידה כה עצומה. החוקים האלה של הטמיעה הלשונית פועלים, אם כי בקצב אטי יותר, אפילו על המחוזות החקלאיים הגרמניים והסקנדינביים הנלכדים ברשתה של התרבות האנגלית. על אחת כמה וכמה המוני היהודים היושבים בכרכים הגדולים (כמעט 75 אחוז של יהודי אמריקה – אם לא למעלה מזה – המרוכזים בעשר הערים הגדולות של ארצות הברית). בתקופת ההגירה החפשית אפשר היה במקצת לחפות על השפעת החוקים האלה של הטמיעה הלשונית. אפשר היה לפחות לאחז את העינים, שכל מהגר חדש משמש תריס לנכסי האידיש באמריקה. לאמתו של דבר היו כבר גם אז משתכרים אל צרור נקוב. אבל לאחר נעילת השער נתגלה מיד בבהירות איומה, שאין לאידיש שרשים בתנאי הקיום המיוחדים של היהדות האמריקנית, ושלא היתה מימיה יותר מצורת בטוי של תקופת ההגירה. והמשבר של המעבר לאנגלית כשפת החיים החל בכל עוזו.

משבר השפה הוא אמנם הקשה ביותר שבמשברים העוברים על הגופים הקבוציים היהודיים, אך אינו בשום פנים היחידי. ה“לנדסמנשפטים” (אגודת בני עיר), שהוקמו על יסוד זכרונות מולדת ורגש הקורבה הטבעי שבין שכנים, מתחילים, אף על פי שהם חזקים בכמות ומעונפים ביותר, להראות סימני חורון, המעידים כרגיל על מחלה רצינית. מכיון שאגודת יוצאי ביאליסטוק היתה פעם אחד מאיגודי השכנים הפורחים והחיוניים ביותר, הרי אין פלא בדבר, אם “אגודת יוצאי ביאליסטוק הפרוגרסיביים” עודנה נחשבת גם היא לאיגוד יפה וטוב. ואולם “אגודת צאצאי יוצאי ביאליסטוק, אלא אזרחי פילדלפיה, צ’יקאגו ולוס אנג’ילוס. ועד שיצאו מן הקוליג' – פגה עפ”י רוב גם פרוגרסיביותם. גם הסתדרויות הסיוע למהגרים, האורדנים לעזרה הדדית, אגודות האחים השונות, שהיו בשעתם מעשה חקוי ראשון מצד יהודי המזרח ללשכות הבונים החפשים, – שוקעים לאט לתוך תרדמה. צורות וגופים חדשים לגמרי, מכונים בראשי־תיבות אנגליים ויוניים מוזרים – באים במקומם. ההסתדרות הציונית באמריקה, בנין עצום, שהוקם על אשיות של זכרונות נעורים ומסורת משפחה, עומדת אמנם על תלה, משום שהיא נתמכת ברגשות העמוקים האלה ועל המפעל הא“י, אבל גם היא נשארת כמעט ללא יורשים בני כוח חיוני. ההסתדרויות והמוסדות היהודיים הסוציאליסטיים מתחבטים, קופאים על שמריהם, באין גם להם יורשים לחיי עתיד. כוח המושך שלהם ירד כמעט עד אפס. גם הכשפים של הקומוניזם בדאונטון התגלו כגרוי חולף, סנסציוני. ואם יש אי־שם ספיח חיוני, ציוני או סוציאליסטי, הרי מוצאו מחוגי הנוער המתבולל,דובר האנגלית. אין זה מקרה, לדעתי, ששני התריסרים של האמריקנים או האמריקניות הצעירים שנחלצו לעבודה בא”י, לשעה או לאורך ימים, רובם הם מבני החוגים המתבוללים, ואחדים מהם – גם צאצאי משפחות היושבות באמריקה זה שלשה, ארבעה דורות. ואולם העובדות האלה שהזכרתי באחרונה כרוכות במשבר־המעבר שבחיי הפרט.

היחיד שנעקר מן הפנה החמה של יהדות ההגירה המסוגרת, שניתק מגוש המון העם והפקיר את עצמו לזרם העז של החיים האמריקניים, עדיין שומה עליו לעבור בין אבני־נגף רבות בטרם ימצא שוב אחיזה לעצמו ומעמד לכף רגלו. מצב המעבר אצלו הוא מצב של הפקדת גורלו בידי הזרם, של חוסר־בטחון, מבוכה ועבדות בתוך חירות. התחנה הראשונה בדרך הזאת היא ההתאבקות ברגש של פחיתות הערך העצמי ובהפרזה ללא גבול בערך הסביבה האמריקנית. זוהי המלחמה הנפשית של כל בן נכר העומד בפעם הראשונה פנים אל פנים מול עולם שנעשה כולו חבורה אחת, וזו דרכו, שברגע הראשון לפחות אינו מבקש יותר מאשר להיות גם הוא מבני החבורה.

העולם החיצוני מעור את עיניו בהדרו, בברק אשר לרובע השעשועים, בעושר אשר לרחוב המיליונרים. תפארת בית האוניברסיטה, מרחבי המולדת החדשה, תהילת אנשי המדינה, שפע תענוגות החיים – כל זה מכהו בסנורים.

לעומת אלה מה פעוטים, צרים ודלים הם רחובות הרובע היהודי שבהם בלה את ימי נעוריו, ואין צורך לומר עד כמה מזוהמת ומדכאת היא בעיניו העיירה הקטנה שם מעבר לאוקינוס, אם בכלל ראה מימיו את פניה. איזו זקיפות־הוד ואיזו חופש תנועה כאן לאנשים.

ומה מזהיר העתיד הרומז להם, לנו, לכל בני האדם במקום הזה! תוצאת הערצה זו ללא גבול עם מיעוט הדמות העצמית ללא גבול שכנגדה – הוא מעשה החקוי, שיש בו משום הצורה הראשונה והגסה ביותר של ההתבוללות.

מכאן ואילך הכל תלוי באישיותו של האדם, יש והחקוי מצטמצם רק בדברים חיצוניים, בתנועות הפנים ובמעמד הגוף, בחליפה ובעניבה, בהצגות וודיביל ובאבטומובילים, בהתלהבות למשחקי כדור ובוקס או שהוא נוגע בספירות עמוקות יותר של החיים, בהערכות אסתיטיות, בחות דעת בעניני ספרות ואמנות, בנטיות וסטיות מדעיות, כי בעצם גם החקויים החיצוניים אינם אלא אותות וסימנים ליחסים הפנימיים. אינני יכול לשכוח כיצד מתאר טציטוס בביוגרפיה של גניאוס יוליוס אגריקולה את שאיפת הבריטים בזמן ההוא לחקות את הרומאים בתלבשתם ובנימוסי חייהם, בלכתם אחרי “מנהגי פריצות מדיחים, יצועי בטלה, מרחצאות ושולחנות ערוכים יפה – כל אחד אמצעי לשעבוד, אשר ילידי הארץ התמימים קראו לו בשעתם תרבות”. מצד שני החקוי הנובע מתוך רגש הפחיתות, גם אם הוא לובש צורות תרבותיות עדינות, יסודו באותה המבוכה הפסיכולוגית, בחוסר בטחון בתכונה העצמית ובהעדר יסוד עצמי נפשי. ואולם מוקש זה אינו אלא דרגה מוקדמת אל התחנה השניה, שגם היא מסמנת לא פחות מן הראשונה חוסר בטחון פנימי והערכת דברים מעוקלת, אם כי סימניה הפוכים ודרכי גלוייה שונות. ברגע שהבליג האדם על תקופת הפחיתות, לאחר שנסיונות החקוי החיצוני הוכתרו בנצחון, במידה מעטה או מרובה, מיד מתחילה הריאקציה להראות את כוחה. ריאקציה זו באה לידי בטוי בסנוביזם. בתקופה זו מעמיד האיש פני האמריקני במאה וחמשים אחוז, אינו שש ביותר לזכר מוצאו העכור במקצת, אינו מברך בפרהסיה את ידידיו מימי קדם ומביט מגבוה על עברו ועל עברם של האומללים הנחשלים. וגם בין אלה יש שפע טפוסים ושלל צבעים, למן הגס והמגוחך שבהם ועד הדק והמורכב הזוכה ללעג רק לעתים רחוקות, לצערנו. הטופס הגס הוא, למשל, זה, שהעמוד האנגלי שבעתון היומי היהודי לא יסכון לקריאה בעיניו, מכיון שהוא מלא שגיאות, אם כי לו עצמו נודע רק לפני ימים מועטים, כי האבטומוביל שלו הוא ממין נקבה וקוראים לו “היא”, ואף על פי שיהודי אנגלי בן תרבות אינו משגיח כלל בשגיאות לשון במקום הזה, מכיון שתוכן הדברים מושך את תשומת לבו יותר מהקטנות הדקדוקיות המתגלות לגדול־בן־יומו זה. הטפוס העדין הוא זה האוהב להזמין לסעודת־ערבית משוררים אמריקנים מודרניים ודוצנטים צעירים לאנטרופולוגיה, כדי להתנגח בהלכה על הבדלי לשון שבין האנגלית לבין האמריקנית ועל אודות חוסר ההגיון שבתורת הגזעים.

התפתחות דרך שתי התחנות האמורות איננה עוברת אצל כל היהודים במהירות אחת. אנשים בעלי שכל שנון, שזכו במדה מספיקה של בקורת עצמית וחוש ער – דים בשנים אחדות, אחרים נשארים תקועים בתחנה אחת או השניה עד יום מותם. ראיתי הרבה הורים אשר מתוך הכרת פחיתותם רועדים הם מפני בניהם ש“התאמרקו”, יען לא יבינו את ההלצות המפוקפקות בז’רגון הגימנאסיסטי או בטויים ספורטיביים־מקצועיים, יען שנימוסיהם על ידי השולחן אינם מהוגנים די הצורך, יען שלא ידעו לקשור את עניבתם כראוי. כמה בתי אב ישנם בין יהודי אמריקה שההורים עם הבנים ישתעממו שעות ארוכות על ידי משחק בינוני בבריג' או בגולף, במקום שיבקרו בתערוכת־אמנות יהודית או א"יית, העלולה בלי ספק לשעשע אותם, ואולם עלולה יחד עם זה לגלות שאין הם שייכים בכל מאת האחוזים לגזע חובבי־הגולף והבריג'. ואף על פי כן מוכרח האיש לעבור תחילה את הדרגות האלו וכמה וכמה דרגות אחרות, עד שימצא מנוח לכף רגלו בתוך שטף הזרם אשר סביבו. ורק אחרי שהתגבר עליהן, לאחר שנכנס לפרדס בשלום ויצא בשלום, אז הוא זוכה ליהנות משווי המשקל הנפשי והחרות הפנימית. כל עוד לא השתחרר האדם הריהו מפחד תמיד, נטול־קרקע וקרוע לשנים. רק לאחר שקרא דרור לנפשו הוא נעשה אדון לעצמו ויכול מעכשיו לחקור אחרי הכחות היסודיים היהודיים והאנושיים שבקרבו ולפתח אותם מתוך חופש גמור. רק אז שבה הקרקע להיות פוריה ומוכשרה לקליטת גרעינים של משאת־נפש יהודית ואנושית.

 

מכתב ששי    🔗

אמש, באולם האוכל של אחד ה- camps מחוץ לעיר, ביער של ויסצ’יסטר קאונטי, ישבנו במסיבת משכילים יהודים, רובם מיוצאי רוסיה, חברים למפלגות ולזרמים שונים. ושוב צפה ועלתה השאלה: לאן נישאת ובאה היהדות האמריקנית זאת, שהוטלה לתוך זרם התפתחות עז, בודדה ועזובה לנפש? מה המטרה הצפויה למסלול זה, ולו גם בעתיד הרחוק? רבות היו התשובות שנשמעו ושונת – לפי תכניות מפלגתיות, לפי השקפות עולם שונות ולפי מזג רוחם של המשיבים. בכל התשובות, גם באלו שהיו עטופות מעטה אופטימיסטי ומסוה של השקט ובטח, גם באלו שהיו נשואות באמת בכוח הבטחון והשלוה של אישיות מושלמת בתוכה, נשמע תמיד צליל־לואי. והצליל היה רווי דאגה, אי־בטחון ולעתים גם פחד, פחד ממש. כשבאים לחקור אחרי המעין הפסיכולוגי ממנו נבע הפחד, אין רואים אלא זה: הרצון ללמוד גזרה־שוה מזכרונות החיים וצוורת החיים של המוני העם היהודים במזרח אירופה, שאינה עולה בד בבד עם תנאי המקום החדש. דמות צלה של היהדות הרוסית הביטה מן החלון ונסכה רוח חרדה ואימה לגורלה של היהדות חדשה זו המתהווה באמריקה. אין בכך כלום, שהזכרונות האלה ממזרח אירופה – אשר יש ועברו עליהם בינתים עשרים או עשרים וחמש שנים – אינם כבר כיום במציאות החיים היהודיים בארצות ההן. ולא חשוב הדבר, שיש כיום מאחרורינו 150 שנות תולדות ישראל במערב אירופה מאז האמנציפציה – תקופה שצרה צורות מיוחדות לחיי היהדות בהתאם לתנאים החדשים. ואף דבר זה אינו חשוב, שמצד ההגיון והתיאוריה נמנו זה כבר וגמרו על המונח המקצועי שנקרא בשמו בישראל “התנאים המיוחדים של החיים היהודיים האמריקניים”. התנאים המיוחדים האלה אינם באמת אלא סעיף תיאוריטי, שעדיין לא חדר לבשר ולדם ואינו עומד בשום התאמה אל איזו סכימה שהיא שאפשר לראותה, על יסוד הנסיונות ההיסטוריים בסביבות תרבותיות אחרות, כמשטר שיש בו ברכה וצווי חיים לעתיד היהדות. ובעוד השפתים תדובבנה נוסחאות – יתחמץ הלב: הנה לפנינו גוש של ארבעה ורבע מיליון יהודים, מיליון אחד יותר מאשר בפולין וגליציה, מיליון אחד יותר מאשר ברוסיה של זמננו. הגוש הזה בחיי הארץ כקבוץ מיוחד לא יתחשב. היהדות האמריקנית כגוף לאומי מדיני אינה קיימת. הקונגרס היהודי, ביאת כוחו הדימוקרטית, הולך מתוך פחד סחור סחור לכל ענין שיש בו ריח של תביעת זכויות בנות אופי לאומי מדיני. הצבעה יהודית מיוחדת רשמית אינה בנמצא. בעונת הבחירות משתדלים העתונים היהודים לנצח זה את זה בהדגשה, שאין, חלילה וחס, שום הצבעה יהודית מיוחדת – הדגשה המעוררת, כמובן, חשד, אך כלפי פנים אין זה משנה כלום במצב־הענינים הרשמי. יתר על כן, מודים ואומרים, שיהדות אמריקנית כגוף לאומי פוליטי אינה יכולה כלל להיות במציאות. הן זה עומד בסתירה אל החוקה היסודית של המדינה האמריקנית. מדינה זו, פרי תערובת היסטורית של חמשים עמים לבנים, אינה יודעת ממציאותו של לאום שליט העומד מול מיעוטים לאומיים, אין בה עם־הרוב הנתבע לוותר על מחוזות אבטונומיים לאיזו קבוצים מיוחדים שהם. אי אפשר לה כלל להעלות דבר כזה על דעתה מבלי לבטל את עצמה. הכלל האמריקני אינו רוצה להיות מבוסס על־גבי הפדרציה של לאומיות אירופיות, אלא על לאום אמריקני אחד. בתוך תחומי הלאום הזה אפשר שתתעורר שאלת־הכושים הקשה והסבוכה, גם שלאת היהודים המיוחדת במינה, ואולי גם פולמוס קתולי, אך בשום אופן לא שאלה של הכרה כללית בעיקר הלאומיות. ובכן, לתביעות מדיניות־לאומיות – אין מקום. מתחת רגלי השפה העממית היהודית – הולכת הקרקע ונשמטת. ההתבוללות הלשונית אינה אלא שאלת זמן. מה נשאר לנו לפליטה? שאול הלב המתכוץ. המפלגות הלאומיות קופאות על עמדן או נסוגות אחורנית, ולו מטעם זה שאין להן תכנית למדיניות ארצית ואין סיים. חוקי הדת אינם כבר חובה לגבי מאות אלפים הרוצים לחיות חיים יהודיים, לגבי מאות אלפים אחרים אינם אלא צורה שדופה, שאין בה רוח חיים וחום החיים. לאן, איפוא מוביל השביל? מה צפון בחיק העתיד?

ואולם שאלת “מה נשאר” אפשר לשאול רק כל זמן שנגשים אל היהדות האמריקנית באמת המדה הקבועה מראש, כשבאים אליה במושגים סכימטיים מוכנים על אבטונומיה לאומית, הויה לשונית מיוחדת, ארגון מדיני מפלגתי – ורוצים להכניסם בבנין החיים האמריקניים. אז, כמובן, יתקפוך אימה ויאוש. ואולם לאחרי שפורקים את עול הדעות הקדומות האלו, שמקורן בתנאי חיים אחרים ומשונים, ונכנסים להיכל החיים היהודיים האמריקניים מבלי להיות נתפס לדבר מן הדברים, ומתוך שאיפה לחצוב את קנה־המידה מקרקע החיים עצמם – תתגולל תמונה אחרת לגמרי. אז יראה שפע של כחות פנימיים וחיצוניים, שצמחו ועלו מתוך התנאים ההיסטוריים המיוחדים של היהדות האמריקנית, כוחה אשר התפתחו בתוך סביבת התרבות האמריקנית וספגו מצבע הקרקע האמריקני, שפע של צורות, מקצתן ברורות ומגובשות ורובן בראשית התהוותן, שבכולן תוססים החיים היהודיים החדשים ומתלבטים למצוא להם בטוי ויכולת יצירה. משל למה הדבר דומה? – לגורלו של קולומבוס. כמוהו כן גם אנחנו במסענו זה לא נמצא את הנתיב המבוקש אל ארץ הודו הידועה מכבר והמקווה, אך בכל זאת לא נקצור רוח, כי ארץ חדשה בלתי ידועה תתגלה לפנינו, שאינה פחותה ודלה מארץ הפלאים המהוללה. היהדות האמריקנית החדשה, הצומחת ועולה, גם היא ארץ נעלמה, גדולה, מרובת־גון ורבת־און, על מפת חיי עמנו. לה קויה המיוחדים, לה אקלים, טיב קרקע, אוצרות טבע, שדות זהב, עמק מיסיסיפי – כל אלה מיוחדים לעצמה; לה שטפונות ובצורת, ערבות ומערבולת מיוחדים רק לה, ליבשת הזאת. אותה יש לקבל כמו שהיא, כחטיבת היסטוריה ממין מיוחד, נסיון עצמי, ששמו יהדות אמריקנית.

אולי כדאי הדבר להתעכב רגע על רעיון זה ולנסחו באופן כולל יותר. בשנה המצוינת ההיא, שנת 1897, בה נועדה ההסתדרות הציונית העולמית לקונגרס הראשון בבזל, נוסדה על הקוטב השני של החיים היהודיים “ברית הפועלים היהודים ברוסיה, פולין וליטא”, “הבונד”, המתנגד החריף ביותר של הציוניות. נקודות השקפה מתנגדות והפוכות זו מזו שמשו מוצא לשתי התנועות האלו בניתוח המציאות היהודית. הציוניות, הצורה הרחבה הראשונה של תנועה לאומית יהודית בזמן החדש, החזיקה ותמכה באחדותו ויחודו של הלאום היהודי על אף העדר הבסיס הטריטוריאלי, למרות חוסר המרכז והפזור הגדול. “הננו עם, עם אחד” – כנוסחתו של הרצל. מתוך ניתוח זה גבעה גם המטרה עיקרית: רכישת הבסיס הטריטוריאלי, יצירת מרכז לאומי, קבוץ הפזורים. ולעומתה ה“בונד” ואחריו – אם כי לא בואתו נוסח – גם התנועה המתבוללת הבעל־הביתית והסוציאליסטית לגוניה – תלו עצמם בתורת מרכס ואמרו, כי החברה הקאפיטליסטית וכלכלתה הגיעו באיזורים שונים למדרגות התפתחות שונות, ועל כן הין יוצרות גם בשביל חיי היהודים שבאיזורי הכלכלה השונים תנאים כה שונים ומשונים, אשר לשגעון יחשב בדבר להניח לאומיות יהודית עולמית אחת כיסוד לפוליטיקה היהודית. במחשבה תחילה צמצם ה“בונד” את תכנית פעולתו גם בצורתה החיצונית והעמידה על איזור הכלכלה הרוסי בלבד, ועל־פי שיטה מחושבת מראש נמנע כמו כן כל ימיו מיצירת הסתדרות אחת של הבונד הרוסי והאגודות הבונדאיות בארצות־הברית. והנה בהשקיפנו היום, אחרי עבור שלושים שנה ומעלה, על הניגודים האלה בתכנית ובהשקפה, הנוכל בבטחה לומר, שהאמת היתה כולה את הצד האחד, אתנו? אני חושב – כי לא לגמרי אתנו. היום, כשנעשתה הציוניות הכוח המרכזי בחיים היהודיים, כשמטרתה העיקרית – ארץ ישראל יהודית – היתה לנחלת כל היהדות החדשה, יש בכוחנו להכיר את הדבר ולהודות בו. המטרה הציונית אינה מוטלת בספק. אין גם ספק ברעיון העיקרי, כי כל יהודי תבל, לכל מקומות פזוריהם מהוים כלל אחד, לא רק בהיסטוריה, במסורת תרבות, בגון היסודי של המזג, בעיקרי היחס אל העולם, אלא גם כלל בן גורל היסטורי אחד ובעל רצון אחד לעתיד, כלומר, לאום במלוא המובן ההיסטורי אשר למלה זו. ואין, דומני, ראיה מכריעה לכך כיהדות החדשה באמריקה. ואולם מצד שני אין להעלים עין מן העובדה שהכלל היהודי הזה, בהיותו מפורד בין כל לאומי עולם, קשה מאד לדחוק אותו לתוך סכימה אחת, שאפשר יהיה לתרגמה לשפת תכנית מאוחדת. הדרגות השונות של התפתחות המשק, ההבדל באופי הישובים היהודיים, המשטר החברתי השונה וחוקת המדינה השונה – כל אלה יוצרים שפע מגוון של תנאים ויחסים, המשמשים יסוד ושדה יניקה לחיים היהודיים בארצות השונות ולועגים לכל מטות־הסדום אשר הוכנו להם. באופן סכימטי אפשר היה לקבוע כיום את הטפוסים הבאים, אשר בצלמם ובדמותם מופיעות חליפות בלי הרף הצורות הראשיות של החיים היהודיים:

טבלה

זכויות אזרחיות מוכרות

בחוקת המדינה

המשטר החברתי והכלכלי

אופי הישוב היהודי

המקום

כן

לא

כן

לא

כן

קפיטליסטי

קפיטליסטי מפותח

דיקטטורה סוציאליסטית

קפיטליסטי מפותח

קפיטליסטי צעיר

ישובי ערים המוניים

" " "

" " "

ישובי ערים מפוזרים

" "

ישוב טריטוריאלי

פולין

ארצות

הברית

רוסיה

אירופה

המערבית

המדינות

הבלטיות

ארץ־ישראל

אם יש לראות גם ביהדות של אמריקה הדרומית והמרכזית, הצומחת לעינינו – ועוד תוסיף ותגדל בכמות ובערך בעשרות השנים הבאות – פעמי טפוס שביעי שונה מן הקודמים – קשה עדיין להגיד כיום הזה. אל הטפוסים הראשיים הכלליים האלה נוספים עוד כמה טיפוסי־משנה וחילופי־גון. כולם יחד מהוים תמונה מגוונת של במות חזיון פוליטיות וכלכליות שעליהן מצטיירים חיי היהודים בהווה.

לכל במה – מבנה המיוחד. כל אחת מהן יצרה לה בהכרח גם שיטה פוליטית משלה ומבנה חיים מיוחד לה. אמרתי בכונה שיטה פוליטית ולא טכסיס פוליטי, מפני שההבדלים שעליהם דברנו עוברים הרחק מעבר לגבול הטכסיס בלבד ונוקבים עד עמקי התוכן הממשי של תכנית הפעולה. ובכוונה אמרתי מבנה חיים ולא צורת ארגון, מכיון שההבדלים הנדונים עוברים הרחק מעבר לגבול המכיאני ונוגעים בעצם בכל תופעות החיים הצבוריים. ואילו גם היה היום קיים כבר הקונגרס הלאומי היהודי העולמי, בנוי על יסודות דימוקרטיים, – הדבר שאליו אנו, הלאומיים היהודיים, למפלגותינו השונות, שואפים, – גם אז היתה תכנית פועלתו מוכרחת להביא בחשבון את כל ההבדלים האוביקטיביים הקיימים, למען לא תיהפך לסכימה חסרת תוכן. במובן זה היתה דומה יותר לתכנית של אינטרנציונל מאשר לתכנית של פרלמנט ארצי. גם המשמעת החזקה פחות או יותר והתפיסה המלוכדת של התנועה הציונית – לא יכלה לפסוח על התנאים הלאה או להתכחש להם. במידה שלא טרחה להיות נאמנה לתנאי המציאות החיים – נשארו כל נוסחאותיהם ללא רוח חיים. הציונות בגרמניה, אחד האגפים הרדיקליים מבחינה לאומית והטהורים – מבחינה אידיאולוגית – אשר בתנועה, אינו דורש בשביל היהדות הגרמנית אבטונומיה לאומית. הציוניות בארצות הברית, באת־כוחו של המון בן ארבעה מיליון וחצי יהודים, אין לה בכלל תכנית פעולה בשביל עבודת ההווה האמריקינת. לעומתם זכו 5000 יהודי אסטוניה לאבטונומיה הלאומית השלמה ביותר שישנה בעולם היהודי, מחוץ לארץ ישראל. המוסדות היהודיים הרשמיים של רוסיה הסוביטית, אשר מצד אחד הם נלחמים בלאומיות היהודית כהמצאה בורגנית, מסדרים להם מצד שני תכנית פוליטית השואפת להפוך, בעזרת עבודה התיישבותית את הישוב העירוני היהודי לישוב טריטוריאלי וליצור מחוזות יהודיים אבטונומיים. כל אחת מן העובדות הללו הם פרי תנאי־התפתחות מסוימים ומיוחדים.

הנה מבחינה זו יש לדון על היהדות האמריקנית החדשה כעל תופעה היסטורית מיוחדת במינה, כעל מקרה יחיד שאין לו חבר בחיי עמנו. זוהי גם כוונת הדברים, שאת קנה־המידה להערכת היהדות הזאת יש לחצוב מתוכה גופה. ודאי שהיא חלק אורגני של כל העם היהודי, ולא על פי דמה ומזגה, תולדותיה ומסורותיה בלבד, אלא גם לפי גורלה ההיסטורי, כפי שהוא הולך ומתבלט מיום ליום, ועל כן גם לפי שאיפתה לעתיד. כמוה כיתר הצרורות שנתזו מגזע העם היהודי, בכל מקום שהם, בירושלים או באודיסה, בברלין או בריגא, בלבוב או בבואינוס איירס. ואולם חיה היא ומתפתחת בתנאים היסטוריים מיוחדים רק לה, שכמוהם לא קמו ואחריהם לא יהיו כמותם. מתוכם היא יוצרת לעצמה כוחות חיים וצורות חיים, שאולי לא היו ולא יהיו כמותם ועל כן גם אינם ניתנים להשואה, כחות וצורות שחיים יהודיים רעננים ותוססים בהם.

 

מכתב שביעי    🔗

גם מבחינה אחרת נחוץ להסתלק מקני־המידה המצויים בידינו, אם אנו רוצים להסיק משפט נכון וצודק על עתידה של היהדות האמריקנית. אנחנו בני ארץ ישראל, או אנשי שלומנו בארצות אירופה, יצרנו לנו מחסן מלא של פרוגרמות, שמות ומושגים השגורים על פינו, בגלל השמוש בהם יום יום במשך שנים, לא פחות מיחידות המטר, הליטר והמטבע הנהוגות בארצות מגורינו. השמות והמושגים האלה משמשים לנו כלי־מדידה סוציולוגיים למוד בהם אישים וקבוצים. אנו מכתירים אנשים וקבוצים בשם לאומיים או קוסמופוליטים, ציונים או מתבוללים, אדוקים או חפשים, סוציאליסטים או בעלי־בתים. כל שם וכל מושג קובע בעינינו השקפת עולם ידועה, תכנית פועלה מסוימת, טפוס רוחני־פוליטי קבוע, ארגון אנשים מיוחד. כל אחד מהם מגדיר מחנה ידוע ובונה חיץ בין המחנה המוגדר ובין יתר המחנות. אנו גם יודעים כמעט בבהירות כמה מן המושגים הסותרים זה את זה ובאיזו מידה. וככה אחרי עמל וטורח יצרנו לנו שורה של צירופי מושגים, שבעינינו הם ברורים ומבררים. צירופי המושגים האלה אינם רק שלטים בעלמא, אלא מודדי־כוח פסיכולוגיים ממשיים. יש בהם ביחס אלינו מן הקסם שבצירופי שמות מגיים. זכרם מעורר בנו רגשות רצון או אי־רצון, יצר הגנה או התקפה, ריחוק או קורבה. ואולם בהפליגנו בים החיים של יהודי אמריקה – נשתאה בראשונה לראות את כל־המדידה שלנו, היקרים והאהובים, והנה מקצתם לא יצליחו ומקצתם טועים ומטעים, כאילו העלו חלודה מרטיבות הים. רואים אנו לתמהוננו את המחיצה, שאמרנו: וומה היא בל יעברוה – והנה היא מתפוררת ונעלמת. סר הקסם מעל צירופי השמות. ואנו עומדים כבעל־אוב שנסתרה חכמתו ואלהיו עזבו.

ואולם אחרי התבוננות מקרוב לא יקשה כלל להבין את פשר התופעה הזאת. הלא נשאל את עצמנו, מאין כוח־הקסם הזה לנוסחאות שלנו, מנין להן הסגולה הזאת להפריד בין מחנות, עד אשר יעמדו זה מול זה כעמודי אש ומים? ואם נעיין היטב נראה, כי הכוח הזה לא ניתן להן באשר הן קטגוריות מחויבות ההגיון. מפאת ההגיון אפשר, אולי, להמציא צירוף תיאוריטי של נוסחאות מתנגדות ולישב את הסתירות – כלא היו. כוחן של הנוסחאות שלנו הוא בזה – וכמעט רק בזה – שהן קטגוריות היסטוריות. כל אחד מן השמות והמושגים הללו איננו מביע רק תיאוריה פלונית אלמונית, אלא הוא גם בטוי לדור שלם בהיסטוריה. כל אחד מהם הוא אינדכס לתקופה ידועה, שעובד ונצרף במלחמתה הרוחנית והחברתית. כי כשם שתקופה באה אחרי תקופה ודור ירש דור, כן קמה נוסחה אחרי נוסחה ושם במקום שם כסיסמת מלחמה. וכאשר עמדה תנועה היסטורית אחת מול חברתה בהתאבקות ללא פשרה, ככה – ורק ככה – עומדות גם הנוסחאות אשה מול רעותה כסתירות ללא ישוב. מבחינה הגיונית בלבד אין “בעל־בתיות” ו“סוציאליות” תרתי דסתרי. היו תקופות שלמות במציאות ההיסטורית, שהתנועה הסוציאליסטית היתה כמעט כולה בעל־בתית, למן הסן־סימוניסטים והאובניסטים עד הפאביאנים. ההתמזגות בין התכנית הסוציאליסטית והתנועה הפרוליטרית באה בארצות רבות רק מתוך תנאים היסטוריים ממשיים ומיוחדים. ורק מן היום ההוא, ובמשך תקופת ההתפתחות שבאה אחר כך, הפך בארצות אלו הניגוד בין “סוציאליסטי” ו“בעל־ביתי” לסתירה שאין לישבה מפני טעמים היסטוריים. רק לאחר ששוקעת שמשה של תקופה היסטורית אחת ושמשן של מערכות סוציאליות חדשות בוקעת ועולה, – קשיות המושגים מתחילה מתרככת, ניגודים בני עשרות שנים מטשטשים וכלים, בעלי ברית חדשים ובעלי ריב חדשים מופיעים ובאים. גם בחיי

ההמונים היהודיים במזרח אירופה היתה פעם התפתחות אורגנית כזאת, אשר במשך ימיה, שארכו יובלות רבים, היה דור אחד מחילף את קודמהו במלחמה על עצוב החיים היהודיים. תנועה קמה מתוך תנועה או מתוך מלחמה בתנועה, מערכת־אידיאות אחת אחרי משנה נישאה כסיסמת מלחמה של דור אל דור. החסידות והרבנות, הרבנות וההשכלה, ההשכלה והלאומיות, בונדיזם, אמנציפציה, ריפורמה ליברלית, ציוניות. גל רוחני אחד אחר משנהו פרץ לעלות אל חוף הזמן וכל אחד מהם העלה אתו שכבת עפר חדשה. כל אחת מפרוגרמות־השגרא שלנו היא שמה של אחת השכבות האלו. כל אחת מהן היא מלחמת חיים של דור שלם, שכונסה לתוך נוסחה כימית- מאגית. מכאן כוח הקסמים אשר לה, מכאן כוחה המלכד והמפריד, גזרת התחומים הפועלת בה כאילו היתה, כביכול, חוק ולא יעבור.

ואולם היהדות האמריקנית לא עברה מימיה בכור ההתפתחות האורגנית הזאת. מה שהופיע בחיי היהדות באירופה ברציפות היסטורית, זה אחר זה, כפרוצס של גידול אורגני – חזר ועלה באמריקה, בסביבת המון המהגרים, זה בצד זה וזה בתוך זה, ובערבוביה. אניה אחת שבאה לאמריקה הריקה לתוך האיסטסייד להקת חסידים מפנות אפלות אשר בסלובקיה או בגליציה, חבורת אינטליגנציה אידישסטית־סוציאליסטית מוילנא של ה“יידיש וועלט”, מאות אחדות בני משפחות חובבי־ציוניות אשר באוקראינה, בעלי־מלאכה יהודים, אשר בילו את ימי הכשרתם בלונדון בסביבה של חרות תרבותית, דתית ומדינית, והמון יהודים־סתם, חסרי דמות, בני ארצות מארצות שונות, ותנאים מתנאים שונים. מה שהיה בעיני אלה זכרונות נשכחים משכבר הימים, אגדת קדומים מימי אבות אבותיהם – היה בעיני אחרים אמת יציבה וטהורה של חייהם יום יום. ואלה האחרים רעדו למשמע הדעות והאמתות החדשות והנועזות, שהיו בעיני הראשונים כמעט לפזמונים עתיקי ימים, שאין דרכם להזיק. עוד בהיותם יחד באניה לחמו איש באחיו, לעגו איש לרעהו, חרפו ורדפו זה את זה. בכל אחד מקבוצי המהגרים האלה פעל הקסם המיוחד אשר למערכת מושגיו, זו שגדלה עמו והיתה לדבר אורגני בארץ מולדתו. ברחוב היהודים האמריקני התהלכו כל אלה יחד, זה בצד זה, איש איש בצורתו, כתהלוכת־חג ביום זכרון היסטורי, אשר בה גברים ונשים עדויים תלבשות, בגדי שרד וכלי־זיין מכל התקופות והזמנים, מימי קדם ומימי הביניים, רוקוקו ובידרמאייר, מהמאה הי“ד ומן המאה העשרים – זה בצד זה ושלובי זרוע יהלכו. אך בזה לא תמו הדברים. אך עמדו רגלי ההמון הנקוד והטלוא הזה על קרקע אמריקה – נפתחו לפניו שערי האמנציפציה הרשמית. כל אלה, יהודי תחום המושב הצארי ובני העיירות הנדחות של המונארכיה ההאבסבורגית ויוצאי יתר ארצות העושק והשפל הפוליטי – נהיו פתאום, ככל חבריהם המהגרים שעברו על “מצבת החופש”, לאזרחים חופשים של ריפובליקה עצומה. עוד בטרם נפלו חומות הגיטו של המהגרים – וכבר העניקה האמנציפציה לתושביו את כל הזכויות הפוליטיות. גאות אזרח ורגש פטריוטי אמתי, – פרי הכרת התודה, ההערצה וההתלהבות למראה החופש הבלתי רגיל הזה – מתחילים לנבוט. על ידם תנץ ההרגשה העצמית של השייכות לדימוקרטיה קוסמופוליטית אדירה, אשר בה האדם ומפעלו הם הכל; הגזע, הדת והעבר – כאין וכאפס. אולם יתר על כן. הגיטו המחונן בכל הזכויות, והמלא שברי זכורונות וקטעי מסורות מעורבים בהרגשת־שויון משכרת – אינו מספיק לתקופה שאליה הגיעה בשעתה היהדות הגרמנית לאחר מנדלסון וה”מאספים", בשעה שהאמנציפציה, שווי הזכויות והחופש האזרחי האפילו על הכל והובילו לקראת התבוללות ללא מעצור, להמרת דת בהמון, לריפורמה קיצונית. ברגע שהאזרח האמריקני החדש, או בנו, יוצא אל החיים בארצו – הוא מוצא לפניו, גם מחוץ לחומות הגיטו, את התנועה הלאומית היהודית, את הרעיון של בנין ארץ ישראל, תחית התרבות העברית ומאות גורמים וצורות אחרים של התעוררות ההכרה היהודית ושל ההגנה העצמית הלאומית, – אף על פי שכל אלה מוגשים לפניו כתוצרת אימפורט ובדרכי־בטוי מובאים מן החוץ. התנועות והכחות האלו, אשר סביבתם הוא המון המהגרים, שולחים אחר כך את קרניהם גם מחוצה לו ומושכים אל חוגם גם את הקבוצים היהודיים הקודמים מזמן, את היהודים ואת שרידי יהודי ספרד. בתקופת מעבר זו של היהדות האמריקנית הננו רואים, איפוא, גיטו והשכלה, שכרון האמנציפציה וציוניות, התעוררות עצמית והזיה קוסמופוליטית – כשהם עולים יחד רצופים ובלולים בקנה אחד.

כתוצאת תקופת המעבר הזאת נוצר מצב רוחני, אשר לפי קנה־המידה שלנו עלול הוא לעשות רושם של תוהו ובוהו. כל יהודי אמריקני בזמננו הוא – בלשון המושגים שלנו ובניסוח מופרז וגרוטסקי – הוגה דעות חפשי־אורתודוכסי־קוסמופוליטי־מתבולל־לאומי־ציוני. המחיצות, שהדורות הקודמים הקימו אותן במחיר עמל רב, נפלו תחתיהן במחו של היהודי הזה ומעגל הקסמים נפרץ והיה למעבר. נזכר אני בפתיחה חגיגית של אחד הקונגרסים היהודים האמריקנים, שהיתה בפני שני סינטורים מפורסמים. אחד מחברי ההנהלה הציונית הארצית – המתנגד, כפי שאמרו לי אז, מתוך נימוקים ציוניים לסוכנות היהודית – התעכב בנאום ארוך על שאלת היהודים ברומניה ודרש את התערבותה של ממשלת ארצות הברית. את הרצאתו פתח בפסוק זה: “בשבילנו, יהודי אמריקה, נפתרה שאלת היהודים עוד לפני 150 שנה, ביום שנוצרה חוקת ארצות הברית. אולם – –”, פסוק אשר כמוהו לא נזכה כבר לשמוע אפילו מפי החבר האדוק וקשה העורף ביותר שבין “הגרמנים בני דת משה” ש”בצנטראל פריין" בברלין. ומצד שני תראה את הנהלת החנוך האידישי והעברי – במידה שאין הוא דתי ואדוק למסורת – נתונה בידי אגודות וחברות, אשר לפי התנאים אצלנו לא נהסס אף רגע אחד לקרוא אותן בשם “מתבוללים”, ואשר מנם אף הן תדחינה בשתי ידם כל תכנית שיש בה משום לאומיות יהודית. ושוב: המיליונר מצ’יקאגו, יוליוס רוזנואלד, העומד בשתי רגליו באגף האנטי־ציוני הקיצוני – הודיע לפני זמן מה בראיון שפורסם ברבים, כי מכיון שהוא חושב את ההתבוללות של יהודי אמריקה לדבר שאין לו תקוה להתגשם במשך מאות השנים הקרובות, על כן הוא רואה צורך בעבודה חנוכית ותרבותית יהודית. לעומת זה אין ההסתדרות הציונית באמריקה עוסקת בשום פוליטיקה חנוכית. ברבים מבתי ספר החרדים, המכונים בשם “תלמוד תורה”, מלמדים המורים – שהם לפעמים חברים למפלגות ציוניות־סוציאליות – את הילדים, החייבים לשבת כל הזמן בכסוי ראש, את אחד העם ואת ביאליק ואפילו את שניאור ואת צ’רניחובסקי. על הקירות במוסדות האלה תראו רבות את תמונות תיאודור הרצל, אחד העם וברנר. – לפעמים אמנם – על פי גזרת הועד המנהל המקומי – עם פסי ניירו שחורים דוגמת כפה לראשיהן המגולים של התמונות, כדי להרחיק מופת של תרבות רעה מן התלמידים – והרי זה פסגת התוהו ובוהו הרוחני. אם תצרף את הפרטים המעטים האלה הלקוחים בלי בחירה, אחד מני אלף, ותכפילו אותם במספר יהודי אמריקה – והיה לך המודד של ערבובית המושגים – מנקודת ראות הרשימה שלנו – המציינת את תקופת המעבר של היהדות האמריקנית.

ובכן לא בקנה־המידה של מושגים מקובלים נמדוד את היהדות האמריקנית, אלא אך ורק לפי חייה היא, לפי התופעות הכלכליות, החברתיות והתרבותיות, הכחות ומגמות ההתפתחות המתגלים בה עצמה.

 

מכתב שמיני    🔗

תיאור בקורך במחנה הפועלים העובדים במפעל החשמל על הירדן, שהגיעני בדואר מאתמול, נגע עמוק בנפשי. צעדנו עוד צעד אחד חשוב בדרך לפתוח ארצנו בקנה מידה רחב. בטוח אני, כי הידיעות המגיעות מפנה זו של ארץ אל ערי היהודים וכפריהם חשמלו את הישוב, עוררו כוחות חדשים, אמצו עצבים נחלשים – עוד בטרם עבר הקילובאט הראשון של זרם החשמל את הקוים. מחנה של אלף חברים, בחורים ובחורות שזופים שחומים; שני שמות חדשים – תל־אור ונהרים – נוספו אל המפה הגיאוגרפית שלנו; הירמוק הוצא מתוך ערשו העתיקה, בת רבבות שנה, והוזרם במלה חדשה, פוריה: סכר למקוה מים נבנה על יד הכנרת; בלב השממה הוקם מפעל אשר יספק כח לתעשיה ולחקלאות במשך שנים ארוכות; הצגות “הבימה” בנהריים; עמדת כיבוש חדשה של העבודה העברית, עמדה שהיקפה קטן הרבה מערכה החיוני, כל זה אומר בטחון, עתיד, חדות יצירה, כוח חיים, הוא כוח החיים הכביר של עמנו אשר אין דומה.

מבלי משים מחליקה מחשבתי ועוברת מכאן אל הענין שהיה בדעתי לספר לך, כהקדמה אל תיאור ההתפתחות והזרמים הכלכליים השונים בקרב היהדות האמריקנית בזמננו, והוא – מצב העבודה היהודית בארצות הברית. ואולם מיד נתקלת המחשבה במעצור. מונת מפעל החשמל על הירדן מבליטה יותר מדי את הניגודים בין הכא להתם. ואם נעיין מקרוב נמצא שזהו ההבדל היסודי והעיקרי אשר בין עמדת העבודה היהודית בארץ ישראל ובין עמדתה בכל יתר ארצות תבל, וארצות הברית עם ברית הסוביטים בכללן.

גודלנו על המושג, כי אמריקה היא הארץ אשר בה בנויה העמדה החזקה והחדישה שבכל עמדות העבודה היהודיות, אשר על כן היא גם הארץ של תנועת הפועלים היהודית החזקה ביותר, של ארגונה המקצועי והתרבותי המפותח ביותר. עד כמה מתאים המושג הזה אל המצב בהווה ולאן פני ההתפתחות נטויות – זה יבורר אחר כך. הדברים אשר אגיד עכשיו הולמים את עונת הפריחה של התנועה, – בשעה שההגירה ההמונית היתה בעצם תקפה, בשעה שמספר הפועלים היהודים באמריקה עלה משנה לשנה ועצמתם הכמותית והארגונית הגיעה לרום פסגתה, – לא פחות משהם הולמים את המצב כיום הזה. גם בתקופת הפריחה והגידול היתה העבודה היהודית באמריקה דחוקה ומצומצמת בתוך נעפי־משק קבועים ומעטים. מספרם היה בעיקר חמשה: תעשית בגדי נשים וגברים, תעשית הפרוות, תעשית תיקי־עור, מלאכת הצורפות והשענות ומספר תעשיות־צרכנות, המכוונות בעיקר לשוק היהודי, כגון מאפיות ובתי דפוס ברובעים היהודים. סוציולוגים ואנשי פוליטיקה שונים מבין היהודים כבר הדגישו לא פעם, כי ענפי העבודה הלאה שייכים לסוג המלאכות הנסוג ביותר מבחינה טכנית, כלומר שהתפתחותו המיכאנית פעוטה ביחס ושכר העבודה בו ירוד ביחס. בתקופת ההגירה היה סוג מלאכה זה למרכז “תעשית הזיעה”. לזה יש עוד להוסיף, כי מרבית הענפים האלה שייכים למלאכות העונתיות הטיפוסיות, אשר המודה וחילופי הקוניונקטורה פוגעים בהן במידה נמרצת ביותר, ועל כן יש להן אופי של עמדות עבודה בלתי־בטוחות ומטות לנפול. אולם לגבי הענין אשר לפנינו – אין זה חשוב. מנקדות ראות של הכלכלה הלאומית יש מומנט אחר והוא המכריע. כל הענפים האלה, שהעבודה היהודית נדחקה לתוכן, נמצאים כולם על קצה ההיקף החיצוני ביותר של המשק האמריקני. אלה הם ענפי העבודה המרוחקים ביותר מעמדות־התוך של המשק הלאומי. לעמדות התוך הכלכליות אין לעבודה היהודית באמריקה – והוא הדין בכל יתר ארצות תבל מלבד ארץ ישראל – דריסת רגל כל שהיא.

חשיבותן של עמדת התוך במבנה המשק הוא כחשיבותם של הבל, הריאות והבלוטים החיוניים בגוף החי. אמנם, כמוהם ככל יתר חלקי הגוף – מתוך תא אחד צמחו. מחומר אחד קורצו, ובכל זאת הם הם צירופי התאים היקרים ביותר, צורך חיים שאין לו חליפין. כל עכוב קל בפעולתם, כל פגע וכל פגם ברקמתם – פירושו עיכוב הפעולה, שיתוק וסיכון של הגוף כולו. מקומותיהן של עמדות־התוך הכלכליות במדינה כארצות הברית נהירים לך, שהנך מכיר את שילובי המשק המודרני, כשם שנהירים לקצין צבא מאומן ובקי במפה – הנקודות שבהן נמצאות עמדות התוך של אחד הקוים האסטרטגיים. שם, במקום שהמחרשה מפלחת את אדמת עמק המיסיסיפי, במיליוני המשקים אשר בין מפרץ מכסיקה ובין “הלאק סופיריור” – משתרעת עמדת־תוך אחת רבת און של המשק האמריקני, במכרות הפחם אשר בפינסילואניה – עמדה שניה, על שגות הנפט של אוקלאהאמה וטכסאס – עמדה שלישית, במפעלי החשמל של ניאגארה, סן לאורנס, אלאבאמה – עוד עמדות, ובתוך כורי ההיתוך ובתי היציקה אשר לטרוסט הפלדה המאוחד – נוספות. לא רק מקורות הגלם והכוח או כל מערכת ההובלה שייכות לעמדות האלו, אלא גם תעשיות־העיבוד המרכזיות; לאחר תקופת התפתחות קצרה של עשרים שנה, אפשר כבר לצרף לחשבון את תעשית האבטומובילים, ואין צורך לומר את התעשיה הכימית ואת תעשית המכונות. כל משבר, הפסק, השבתה או התמוטטות באחת מעמדות המשק האלו – קרני השפעה יוצאות מהם מיד לכל יתר העמדות הכלכליות ומשום עוד הלאה, אל כל הפנות הרחוקות של חיי המשק, ומעוררות בכל מקום משברים, זעזועים, שסכנה רצינית בהם לקיומו של הכלל כולו. שביתת עבודה באחת העמדות הללו ערך מכריע לה לכל חיי המשק. ואם יניח מישהו את הראיון התיאורטי של שביתה כללית בכל ענפי העבודה האלה בעת אחת. עליו גם להניח מראש, כי תוצאותיה של שביתה כזאת – הזדעזעות איומה של כל החיים הסוציאליים באמריקה במשך ימים ספורים.

בכל ענפי המשק הללו אין לעבודה היהודית כל דריסת רגל, והמקרים היחידים היוצאים מן הכלל נחשבים לחזון יקר מאד. אין כאן כוונה להוציא משפט, אלא לציין עובדה, אשר השפעתה הסוציאלית והמשקית מרחיקה לכת. אין בזה גם משום הוצאת משפט על הערך היחסי שיש לענפי המלאכה היהודיים. ברור הדבר ללא ספק, וכן אמרתי בימים אלה באחת האספות של אגודת עושי התיקים, כי כל התרבות הקפיטליסטית המודרנית לא תתואר בלי תיקים ונרתיקי־נשים. הגבירות בנות המעמד הבינוני היהודי באמריקה תכרזנה בלי ספק על כל המפקפק בחשיבותן של פרוות ואבנים טובות כעל אדם שאיננו שפוי בדעתו. ואשר לתעשית הבגדים הריהי נמנית – בגלל גמישות המושג “בגד” – יחד עם המזון והדירה לשלשת הדברים שעליהם, לפי התורה המקובלת, העולם עומד. גם החקלאים היהודים – בדרך כלל מיעוט קטן ביהדות האמריקנית – עד כמה שחקלאותם מכוונת לעבודת אדמה ולא לנאות קיץ לאורחים, הרי הם עמלים קשה להוציא לחם מן הארץ. אבל אין כל זה משנה בעובדה הכללית המרה, כי העבודה היהודית ברובה המכריע נדחקה אל קצה ענפי המשק הרחוקים והרופפים, ענפים ממדרגה שניה מבחינת הכלכלה הלאומית. את התכנית התיאוריטית של שביתה כללית בכל ענפי העבודה היהודיים אפשר לערוך ולחזור ולערוך – כל אסון איננו צפוי ממנה. נקודות החיים של המשק האמריקני לא תפגענה, האברים החיוניים לא ינזקו. מעט שנוי־ארגון, מעט הסתגלות – והמלחמה היתה נגמרת מבלי שמהלך היצירה המשקית של העם תסור בהרבה ממסלולה הנורמלי. פעמים רבות עמדתי מוכה בתמהון לפני סכרי המים הענקיים בקולוראדו או בקליפורניה, עברתי את הגשרים העצומים על פני הנהרות הרחבים, הובלתי דרך אולמי העבודה הגדולים בתוך רעם הפטישים הכבדים – ותמיד אמרתי אל לבי, קצת מתוך מרירות, קצת מתוך יאוש וקצת מתוך קנאה: הנה בכל אלה אין ליד היהדות שום חלק. גם בין המהנדסים, התוכנים והאדריכלים, אשר תיכנו את תכנית הגשרים, מפעלי החשמל והסכרים האלה, ניהלו את בנינם או השגיחו עליו, – תפגוש יהודי רק לעתים רחוקות מאד.

את עמדות־התוך של העבודה הלאומית לא ימסור שום עם לידים זרות. דלות משקית מרה או נחיתות כלכלית קשה יכולה להכריח מדינות להשאיל, למשכן, למכור או לתת בלי מחיר את עמדות־התוך של הרכוש הלאומי. המכירה הכללית של התעשיה האוסטרית לידים אמריקניות, חדירת נחשול הזרים למשק הגרמני בתקופה שלאחר המלחמה, השעבוד הכספי של הריפובליקות בדרום אמריקה ובמרכזה – כל אלה הם דוגמאות להכרח הזה. ואולם תעודות־מקנה, שטרות הלואה וחוזי משכנתא אינם יותר ממסכים יורידיים. כל מהפכה, כל שנוי במשטר החוקי הישן, ועדת פצויים, החלטת פרלמנט – יכולים לבטל את המסמכים האלה ולהשיב את שלטון הרכוש הלאומי לקדמותו. ואולם עמדות־התוך המשקיות, הנקודות המרכזיות של העבודה הלאומית, אינן נמסרות לעולם. אין כלל להעלות על הדעת דבר כזה. גם ברוסיה הסוביטית המלאה רתיחת התיישבות, וכולה, כביכול, דאגה ליצור מחוזות התיישבות יהודיים – עוד לא נשמע כדבר הזה. הפרשת רבבות מספר של דיסיאטינות אדמה מתוך אחד השטחים הגדולים באוקראינה למטרה זו – אינה חשובה כאן. אולם לא שמעתי מעודי שהממשלה הרוסית תביע את רצונה ליחד אחת מעמדות־התוך של המשק והעבודה הרוסיים לשם יצירת עמדת עבודה ומשק יהודית בתחומו של מחוז יהודי עצמאי. כזאת לא הוצע, לא במכרות הפחם אשר בבקעת הדוניץ, לא במקוה המים ליצירת כוח חשמלי, לא בצומות הקוים להעברת כוח חשמלי, לא באיזורי הנפש אשר בגיאורגיה ולא במחוזות המכרות אשר על נהר אורל. זוהי זכותו המרה המיוחדה לעם היהודי, שהוא בין כל העמים כאורח נטה ללון, – ואפילו בתוך עם־בליל־הגויים ששמו הלאום האמריקני – להיות “משוחרר” מן “העבודה השחורה” וגם מן האחריות הכבדה שבכל המפעלים האלה ולהיות נהדף אל עבודה לא פחות מפרכת, אבל יותר עקרה, חסרת־תקוה, ורפת־אונים – להתשכר פת לחם כדי מחיר היום.

יודע אני היטב כמה שונה מזו האוירה הסובבת אותנו בא“י, ואני מפחד כמעט, שאתה נגמלת ממציאות הגולה, ואין אתה מרגיש אותי את כל תהום ההבדל, נחוץ לשוב ולשהות זמן רב “מחוץ לארץ”, כדי לחוש אותה מקרוב. ארצנו קטנה ודלה מאחרות, שלשים אלף הפועלים היהודים כמות פחותה היא ממספר החברים המאורגנים אוד היום הזה באגודות המקצועיות היהודיות שבאמריקה, יש ברוסיה סיוע ממשלתי ישר להתישבות היהודית יותר מבא”י – ואף על פי כן, ומבלי לשים לב לכל הרגשות ההיסטוריים, הרומנטיים והמסתוריים, מה נפלאה היא האוירה המשכרת של העבודה העברית הכובשת בארץ הזאת! משנה לשנה מוסיפה העבודה העברית לחתור ולהעמיק אל תוך עמדות־התוך של כלכלת הארץ. אם מפעל החשמל על הירדן, הציר שעליו סובבות כל תכניות החשמול הגדולות, הוא עמדת־תוך כזאת – הרי העבודה העברית מקימה ומקיימת אותה; אם העמק, איזור הבר והחלב הפורה אשר בא"י וגן הירקות של חיפה, הוא עמדת־תוך שניה – היד היהודית היא הנוהגת במחרשה ומכישה במעדר על חלקת אדמתו; אם איזור מטעי ההדר, מרכז התוצרת של סחורת המונופולין והושק העולמי היקרה ביותר שהיתה עד היום הזה בארץ, גם היא עמדה כזאת – שוב העבודה העברית היא ההולכת וכובשת מעונה לעונה, שעל אחרי שעל, אחיזה והשפעה בקרבה; אם החוף היא עמדת־תוך חדשה, מתהווה – העבודה העברית נלחמת גם בהם על חלקה בבנין, אף הבטיחה לעצמה את הזכות המשפטית על חלקה זה; אם האוצרות המינרליים שבים המלח היא עמדת עתיד כזאת – העבודה העברית הצעירה תחדור לאיה, מאות מטרים מתחת לפני המים, בתוך החום הטרופי של סדום ועמורה, כבוש תכבוש לה את זכותה עליה, מן הרגע הראשון או לאחר מלחמה עקשנית במשך שנים. הבטחון, שאיפת העתיד, שמחת היצירה, כוח החיים השופעים ובאים מתל־אור – שרשים עמוקים להם כאן. נטל האחריות בעד כברת הארץ הזאת, ששמה ארץ ישראל, המוטל כולו על שכמנו; שמחת הנצחון אשר באחריות זו; העבודה השחורה והמפרכת שפיתוח הארץ מעמיס עלינו, – וכאן, ולא בשום מקור אחר, דוקא עלינו – הם הם השרשים.

 

מכתב תשיעי    🔗

אולם יהיו תחומי העבודה היהודית באמריקה מצומצמים כאשר יהיו, ויהא ערכה של עבודה זו אשר יהא, הרי היתה בכל זאת במשך זמן רב המשען החזק ביותר, מבחינה מספרית ומבחינה ארגונית, שבתנועת הפועלים היהודית בעולם, ומספרה, התלכדותה, וכוח איגודה המקצועי היו הולכים ועולים. הייתי מתכחש למציאות, אילו באתי לומר לך, כי גם כיום הזה אפשר עוד לקבל את הרושם ההוא מן החוזק, כוח החיים והעתיד של עמדת העבודה היהודית באמריקה. בעיני אני, שבאתי לכאן שנים לאחרי הפסקות ההגירה, היה הדבר כאגדה מעבר רחוק ועתיק לימים. לאור המסורת והקשרים העמוקים לכל דבר, אשר בשם עבודה יהודית נכונה, יכול אני לומר לכל היותר, כי ראיתי את עמדת העבודה היהודית כסלע, אשר יד הרוח והגשם היתה בו למקקו והדלף הטורד חתר מתחתיו והפך את שרשיו והנהו עכשיו מתפורר והולך. אני מתכוון בזה להתפצלות הפוליטית של תנועת הפועלים היהודית האמריקנית בימינו, המשתקפת במלחמות פנימיות קשות ומלאות אש ומרירות, מלחמות המתנהלות מתוך משטמה אכזרית, אשר רק “תנועות קרנות” – כבטויו ההולם של חיים גרינברג – האויבות זו לזו מסוגלות לה. אין זאת אולי כי אם אותה המלחמה המפלגת כיום הזה את כל תנועת הפועלים בעולם, במהדורה של ה“איסט־סייד”, אשר מזר הרוח, הדוגמתיות והמפלגתיות הקנאית של ה“איסט־סייד” עיוו את פניה עד כדי קיצוניות. ואין כוונתי לומר, כי האגודות המקצועיות המורכבות כמעט אך ורק מפועלים יהודים, שידי מנהיגים יהודים הקימו אותן, ושהיו חלוצי הסתדרויות הפועלים הקונסטרוקטיביות והמתקדמות אשר בארץ, – ירדו לגמרי מעל הבמה. להפך, רבות מהן, כמו “אגודת תופרי בגדי הגברים” (אמאלגאמייטד), עומדות עוד עד היום בשורות הראשונות, ואולם חלקם של היהודים בהמון החברים, – בין המנהיגים אין עדיין הדבר כך – פוחת והולך. אחד המנהיגים אמר לי באולם ועידת האמאלגאמייטד בסינסינאטי, כי אחוז היהודים בין חברי האגודה הוא כיום הזה לא יותר מ־28־26. ואולם העיקר הוא היסוד המשקי להופעה הזאת, ההרס המתגבר של העבודה היהודית בשדה העבודה עצמה, המתהווה לעינינו מאז הופסק זרם מחנות המהגרים אל הארץ.

בארבעה שטחים ראשיים בא הפרץ בחזית העבודה היהודית, והם: חילופי מערכות, הזדקנות, דחיקה והסגר.

הדבר אשר קראתי לו כאן בכוונה בשם חילופי מערכות – היא ההתפתחות, אשר תוארה על ידי סוציולוגים יהודים רבים והוכתרה – לפי דעתי, בטעות – כעליה כלכלית. אחד מידידינו הגדיר את הדבר בנוסחה טובה וחריפה יותר: “לעלות בעבודה”, פירושו בפי פועל יהודי באמריקה – “לצאת מן העבודה”. עפ“י רוב מבארים את התופעה הזאת באינדיבידואליזם המשקי הנפרד של היהודי, בתשוקתו לעצמאות כלכלית, להיות איש שורר בביתו. אם מספיק הוא ההסבר הפסיכולוגי הזה ואם לא – על עצם העובדה אין חולקים. הפועל היהודי נוהג חסכון ביחס. בהזדמנות הראשונה הבאה לידו הוא משתמש בחסכונו ליסד לו עמדת־קיום עצמית, ואפילו אם היא קלה ופעוטה, ובלבד שיפטר מעמדת־השכיר אצל נותן לחמו. תנאי החיים, שזכה להם בחליפין אלה, הם לעתים קרובות לא יותר קלים או נוחים מאלה שהיה רגיל בהם קודם. הכנסתו של בעל חנות מכולת קטנה, או סוכן קטן לחברת אחריות, אינה גבוהה מזו של פועל בעל מקצוע פחות או יותר מומחה, ואפילו בענפי המלאכה היהודיים ועל אף החליפות העונתיות. לעומת זה אין הוא יכול עוד לשוב לביתו בחמש והתענג על שעות מנוחה, אין לו כמעט גם מנוחת ערבי שבתון הניתנת לפועל. בעל החנות הקטנה, ולא כל שכן הרוכל, הוא ואשתו, עמלים למעשה מספר שעות בלתי מוגבל, יום שבת אחרי הצהרים ומוצאי השבת הם עפ”י רוב שעות המכירה והגביה הראשיות שבשבוע. ובמשך הסעודות החטופות יום יום אינם זוכים אפילו להביט בבני ביתם. נוספת על כל זה הדאגה התמידית לעסק, אשראי, חובות, תשלומי שיעורים, מחזור, – ואף על פי כן עולה, כנראה, השאיפה לעצמאות על כל יתר החששות. אולי התקוה לעליה יחסית, בלתי נראית אמנם אבל אפשרית בקרב הימים, היא המכרעת כאן. תקוה זו נזונה מן הבטחון האמיץ בכשרון היצירה, החישוב והחיבול העצמי. איך שהוא, בכל אשר תפנה תמצא אלפי פועלים לשעבר עסוקים כמוכרי סדקית, סוכנים ורוכלים. יש אגודות מקומיות בתוך הסתדרויות הפועלים, סניפים שלמים של ה“ארבייטער רינג”, ביחוד במדינת הדרום והמערב, ביניהם גם קבוצות “רדיקליות” או “שמאליות”, אשר עד היום הס מלהזכיר בסביבתן מלה אחת על דבר ארץ ישראל העובדת, – ואין בתוכן כמעט אף פועל עובד אחד.

והדבר אשר קראתי בשם הזדקנות – גם היא תופעה פשוטה ושקופה מאד. המהגרים משנת 1890 ו־1900 עבדו כל ימי חייהם כחייטים, סנדלרים או תופרי פרוות, במשך שלשים השנים האלו צברו להם הון־מעט והרי הם נפטרים מעבודה משקית ופורשים אל נחלתם. הון־מעט זה מופיע במקרים רגילים בצורת בנים ובנות, אשר גודלו בינתים לעורכי דין, לרופאי שנים, למזכירים או למנהלים – ועכשיו הם באים וגואלים את אביהם המזקין משבי בית־המלאכה, מן “השופ”. אין לומר, כי האידיאל לחיות על רנטה נפוץ בין בני המעמד הזעיר באמריקה, כשם שהוא נפוץ, למשל, בין הבורגנות האמידה אשר בצרפת ובאמריקה, וביחוד בענפי הספיקולציה. פרוצס ההזדקנות לא היה איפוא מגיע להיקף רחב מבחינה מספרית, אילו היה מתקיים בתנועת הפועלים היהודית־אמריקנית סדר־הדורות הטבעי של עבודה המציין את גורל הרפוליטריון, אילו היו ידי־עבודה צעירות באות במקום הידים שבלו מזוקן. ואולם המחזור הטבעי הזה נפסק במידה רבה מפני זרם הנוער היוצא לענפי משק אחרים. והפחיתה מחמת זוקן ניתן לה, על כן, משקל מיוחד.

שני הגורמים האחרים, הדחיקה וההסגר, הם פרי התנגשות שבין העבודה היהודית ובין העולם החיצוני הבלתי יהודי. דחיקת רגלי הפועל היהודי מן העבודה היא פרי גורמים כלכליים בלבד, תוצאת ההתחרות מצד העבודה הזלה לסוגיה. אם כי המוני הפועלים היהודים היו נמנים מאז ומעולם על הסוגים הירודים בשכר עבודתם שבכל הפולעים השכירים באמריקה, יש בכל זאת קבוצים גזעיים אחרים, אשר רמת חייהם, ועל כן גם תביעתם לשכר עבודה, פחותה מזו של היהודים – מפני גורמי מסורת, מולדת, צרכים ורמת תרבות כללית. אלה הם הפועלים הסלובאקים, הפולנים, האוקראינים ובמקצת גם האיטלקים. חקירת ההרכב של פועלי התעשיה במאסצ’וזיטס לפי מוצאם הלאומי מראה בתקופה שלפני המלחמה מגמה לחילופי מערכות בולטים. בין 1900 ל־1913 יורד חלקם של המהגרים מאנליה מ־19 ל־11 אחוז, של המהגרים מאירלנד מ־10 ל־13, של הקנדים הבריטים מ־16 ל־3, הקנדים הצרפתים מ־21 ל־17 אחוז, לעומת זאת עולה מספר הפולנים, אשר במפקד 1890 אינם נזכרים עדיין כלל, ל־14 אחוז בשנת 1913. עליהם מתוספים פורטוגיזים, ליטאים, ארמנים וסורים. בעקב הגירת הכושים למדינת הצפון, שגדלה מאד במשך 15 השנים האחרונות, הפך חלק הגון מן העבודה הקשה הבלתי מקצועית לעבוד ה“שחורה” במלוא משמעות המלה. על ידי זה גדל הדחק בשכבות־השכר הסמוכות לה אשר בעבודה המקצועית, שהיא בעיקר תעשית הבגדים, ורבה ההצעה של ידי עבודה. ואולם ביחוד גמרה לירידה זו של שכר העבודה הופעתן של נשי העמים האלה, בני רמת החיים הנמוכה, כמתחרות בשוק העבודה, – אחת מירושת ימי הגיוס בתעשיה מימי המלחמה, שפעולתה נמשכת עד היום. שכר העבודה של הנשים האלו הוא על פי רוב הכנסת לואי במשק הבית. ואחרי שהנשים האלו רגילות לקבל את העבודה הביתה, תחת שלפנים היתה נעשית בבית־המלאכה, הרי שאין הן שומרות גם על שעות העבודה הקבועות, וההגנה על עמדת השכר קשה עוד שבעתים. הספירות לפי המוצא הלאומי, שנערכו באגודות המקצועיות הגדולות של תעשית הבגדים, משקיפות בבהירות רבה את תוצאות ההתאבקות הזאת. ואולם התפתחות זו חזקה עוד יותר בין המוני הפועלים שאינם מאורגנים באגודות מקצועיות. שכר העבודה הריאלי של הפועלים האלה אמנם גדול הוא למדי לפי המידות האירופיות, אבל איננו מראה מגמה לעליה, ואולי גם להיפך, מראה נטיה אטית לירידה יחסית.

ההסגר פירושו סגירת השער בכוונה בפני העבודה היהודית מצד נותני עבודה או מנהלי עבודה בלתי יהודים. הוא פוגע בעובדים בבתי מסחר, סטינוגרפים, פקידי משרד והנהלה, ואופילו בפקידים בעלי השכלה טכנית, כמהנדסים ואדריכלים – לא פחות, ובמקצועות אחרים אולי גם יותר, מאשר בעובדי־כפים. ודאי הגיעה כבר גם לאזניך הבשורה הזאת, כי אפילו ב“מדינה החפשית שבעולם”, ב“ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות”, קיימת תופעה זו, שהיא בחלקה פי שנאה גזעית וקנאות, ובחלקה – פרי חשבונות בצע פשוטים. אך קרני ההשפעה של המגמות האלו בודאי שהן מרחיקות לכת הרבה יותר, מאשר יכולת לתאר לעצמך. ליום חג יחשב לך היום, שבו תקח בידך את אחד העתונים היומיים הגדולים שבניו־יורק, צ’יקאגו או פילדלפיה – ולא תמצא בו מספר מודעות על הצעת משרות ובתוכן ההערה “רק נוצרים” או “רצויים פרוטסטנטים”. ברור כשמש בצהרים, כי מספר עוד יותר גדול של בתי מסחר נמנעים מטעמים מסחריים, או מפני דרכי נימוס, להביע גלוי במודעה לאן טעמם נוטה, ואולם לא ימנעו בשעת קבלה ההחלטה על בקשת המשרה לקבוע את בחירתם לפי שיטה מסוימת, לפעמים רק על פי המראה החיצוני, השם, כתובת הדירה או המבטא בלבד. תיאור אפייני של מצב הדברים ראיתי באחד השבועונים היהודים־אנגלים, המופיע באחת הערים הגדולות שבמדינת אוהיו. אשה אחת, פקידה באחת מלשכות העבודה הפרטיות, מספרת כיצד עמלה להשיג משרת פקידה באחד מבתי המספר בשביל בחורה צעירה, בעלת שם מגון יהודי ובעלת תעודות המעידות בפרטות על הכשרתה המתאימה. חברותיה לעבודה וכן מנהל המשרד הניאו אותה ממעשה זה, באמרם כי אין כל תועלת להתעסק במועמדה זו. כשחקרה בדבר נודע לה, כי “בתי מסחר רבים במקום הזה דוחים את בקשותיהם של פקידים יהודים, כי לשכות העבודה שמו להן כבר לחוק שלא להתעסק בבקשותיהם של עובדים יהודים. הם מתייחסים אמנם באדיבות רבה, רושמים את שם בעל הבקשה היהודי ואת כתבתו, ואולם יותר לא יעשו בשבילו”. בכלל, נתקים ליותר ויותר בגלויי דעת פומביים בדבר שאלת ההסגר הזאת, המוכיחים על היקפה ועל תכיפותה. אחד הבטויים המזעזעים ביותר נתפרסם ב“נאשין”, השבועון הליברלי הגדול שבאמריקה, בכותרת “רק בת גזעו של כריסטוס”. בחורה צעירה ממוצא יהודי־רוסי, סטודנטית לשעבר, בעלת בקיאות גדולה בשפות, ניסתה בראשונה לשוא למצוא עבודה מתאימה להשכלתה בתרגום או בקורספונדנץ. לאחר שנואשה מזה – סובבה לחפש עבוד בבתי המלאכה הגדולים לתפירת בגדים, ונתקלה בכל מקום בנוסחה “רק נוצרים”. והנה היא פונה בשאלה אל עורך ה“נאשין”: האם לא די להיות “בת גזעו של הנוצרי” כדי לקבל עבודה באחד מבתי המלאכה בניו־יורק? דוגמה שניה: בעתון “וורלד” מיום 9 בפברואר 1929 כותב איש צעיר, ויליאם ק., אשר חזר שלשה חדשים רצופים אחרי משרה, מכתב בכותרת “מוקשי גזע”: “אולם לשוא היו כל מאמצי… להיות בניו־יורק צעיר יהודי המחפש משרה הוא כמעט כמו להיות פושע. מבלי שים לב למדרגת השכלתך והכשרתך, אם יש לך העוז להצהיר על מוצאך הלאומי או הדתי – משפטך נחרץ. והם אף פעם לא ישכחו לשאול אותך על כך”. בסוף דבריו לא החסיר הכותב מהזכיר את אחיו שנפל חלל בחזית צרפת ואת נאומיו הפטריוטיים של כותב הטורים עצמו בימים ההם, לפני שתים עשרה שנה, בהיותו עוד תלמיד בית הספר התיכוני, מתוך אמונתו הגדולה בשויון האמריקני. בכוונה שמרתי את קטעי העתונות האלה, שהגיעו לידי במקרה, למען הצג לפניך אגב ציור חי מה פירושו הכלכלי והפסיכולוגי של ההסגר.

ואף על פי כן, למשגה יחשב לנו ול“פשטנות”–כלשונו של אדוארד ברנשטיין – אם נניח שפרוצס התפוררות של עמדת העבודה היהודית מתפתח בקו ישר בלי כל הופעות אחרות. לא! יש גם כוחות ניגוד, היפוכי־מגמות, שכדאי שתשים לבך אליהם. יהודים, ודוקא מן הדור הצעיר, חודרים לענפי מלאכה, שהעבודה היהודית לא ידעה אותם מעולם. יש בניו־יורק אלפים אחדים של נהגי־טאקסי. חשובה מזה ורבת ערך היא הופעתם של היהודים בנאים, מסגרים, צבעים ונגרי בנין בשוק העבודה. במקצועות האלקטרו־טכניים ניכר אפילו רבוי יחסי חזק של כחות עבודה יהודים. בגלל התפשטות השמוש במכשירי הראדיו קבלו הענפים האלה דחיפה חדשה וזכו להתרחבות. ואולם, כל זה איננו משנה כלום או משנה מעט מאד בקו היסודי של ההתפתחות. ראשית, מפני שהחומר האנושי החודש לענפים החדשים מעט הוא במספרו מלמלא את הגרעון אשר בכל עמדת העבודה היהודית בכללה. שנית, מפני שברבים מענפי המלאכה האלה בולט האופי הזמני של העבודה היהודית עוד יותר מאשר בענפים הישנים. וכי כמה זמן נחוץ עד שהרפד היהודי הקטן או צייר הבתים המתחיל יהפך ל“דיקורטור” עומד ברשות עצמו או לקבלן בבנינים המעסיק כבר פועלים אחרים ואולי דוקא לא יהודים? הקבלים במקצוע האליקטרו־טכניקה אינם מקבלים ברצון שוליות או עוזרים יהודים, מכיון שהם יודעים מראש, כי הפועל לא יאריך ימים בעבודתו, ולאחר שזכה למקצת הכשרה, ואך התחיל להיות מועיל לעסק, הריהו נעשה מיד קבלן קטן עומד ברשות עצמו, כלומר, מתחרה, הפותח לו חנות ברחוב הסמוך בקירוב מקום לבעליו הקודם. לא! שמשה של העבודה היהודית באמריקה אינה במעלה. בין מנהיגי תנועת הפועלים היהודית באמריקה לא מעטים האנשים הישרים בלבותם, אשר מתוך אכזבה לזכות ולראות בזיו אורה – נשואות עיניהם כיום הזה אל ארץ ישראל, שממנה בוקע ועולה עמוד השחר של עבודה עברית חדשה.

 

מכתב עשירי    🔗

עכשיו רואה אני את שאלתך אוכפת עלי פי כמה וכמה: אם כך הדבר – מה איפוא גורלם המשקי של כל ה“אחרים” הללו, בין אלה שלא היה להם מעולם קשר אל צבור הפועלים ובין אלה שגדלו על קרקע העבודה? כל התמונה הזאת, השרויה על גבי רגע אפל כל כך, אינה מתקבלת על דעתך כלל, כי היא בסתירה חריפה מדי לכל מה שקרם הדמיון העממי בדבר “ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות”. לאזני הבריות הגיע רק שמעם של בעלי־ההצלחה בלבד, והמאורות המעטים הללו מזהירים בדעת הקהל יותר מכל מיליוני נרות־הפרוטה הדלים. יודעים את אילי המסחר הספורים, את גדולי המדע, את שרי הכספים, את רבי האמנות, אלה שהגיעו אל שיא הפסגה – אך מי ישית לב אל רבבות סוחרים זעירים, סטודנטים חסרי סכוי, פקידי־בנק קצרי ראי וסוכני מודעות למיניהם, שלא יזכו לעולם להגיע אל השיא, כי נגזר עליהם לפלס דרכם לאט לאט וביגיעה רבה? מה מעט יודעים בני אמריקה – פחות מכל עם אחר – על עמל חייהם של הרבים, וכמה הרבה־יותר מאשר בכל ארץ אחרת ומאשר נחוץ לבריות־הרוח של העם – יודעים כאן על משוש חגם של המעטים. וככה מוסיפים לטפח כאן באורח מלאכותי את האגדה המפורסמת בדבר שרביט המצביא הצפון בתרמילו של כל חיי במשק האמריקני – אגדה שהיה בה משהו מן האמת בשעתו, בימי בראשית קולוניאליים, ועכשיו עבר זמנה. כל מכשירי־הענק אשר לתעמולה ההמונית המודרנית – העתונות, ביחוד העלונים הקטנים ( tabolds ), הסרטים, כתבי העת העממיים – כל אלה טרודים להחיות מחדש את המעשיה הסנטימנטלית הידועה על נער הרחוב שהיה בראשיתו מוכר גפרורים או עתונים, והפך לבסוף לעתיר מיליונים, כגון א. ונמייקר, או לגוברנר גדול כמו אל סמית, או לאיל תעשיה כפורד, או לממציא גדול כאדיסון. התעמולה הצרחנית הזאת לרעיון ההצלחה, המעוררת במוח ההמונים חלומות מזהירים, ממריצה את יצרי המלחמה כדבר שאין לו שנו ואין ממנו מפלט.

ידוע ומובן מאליו, שיש גם בתוך היהדות האמריקנית קבוצות־הצלחה מעין אלו ומקומן גם בקרב השכבה הדקה שבראש הפירמידה המשקית – בנקירים, סוחרים גדולים, עורכי־דין של חברות גדולות ורופאים ממדרגה ראשונה – גם בקרב המעמד הבינוני שעלה לגדולה, כגון מנלהים למיניהם, בעלי תעשיה וספסרים, מבין אלה יוצאים חברי הועדים של הג’וינט, נשיאי האורדנים ומוסדות הצדקה, אורחי החורף במקומות־המרפא שבפולורידה, ואורחי הקיץ שבמיין, נוסעי ה- Bibby=Line, מייסדי הקרנות וראשי המברכים בבנקטים. לא ידועה למדי ולא נחשבת כל צרכה העובדה, שגם בתנאים המשקיים שבהם חיות הקבוצות היהודיות הללו, בספירת הרכוש, חוזר אותו גלגל ההופעות המסמנות את אופין המיוחד של עמדות העבודה היהודיות. גם כאן נצטפף ההון היהודי והמפעל היהודי בענים מעטים ביחס של המשק האמריקני. גם כאן נדחק היהודי מעמדות־התוך של המשק אל נקודות ההיקף, אל איזורי תעשיה בלתי בטוחים וצפויים לסכנה, איזורים מופקרים לתנודות המודה, הקוניונקטורה, הספסרות והעונה. ענפי המשק, שהבורגנות היהודית מרוכזת בהם, הם בעיקר תוצרת הבגדים, סחר הפנינים, תעשית הסרטים, סחר הקרקעות והספסרות בבורסה. בבנקאות הגדולה מצטמצמת ההשפעה היהודית בתוך חברות מספר של יהודי גרמניה בנות מסורת עתיקה, כגון קוהן וליב ושות‘, זליגמן ושות’; והגדולים שבהם מתכסים בשמות ממין אחר, כגון מורגן; ני, היג’נסון, פוסטר ושות'. בשטח בתי הסילוקים הגדולים להמחאת דואר משמשת עמדתו התקיפה של רוזנולד בתוך Seares, Roebuck Co. תופעה יחידה יוצאת מן הכלל. וכן לא תמצא כמעט השפעה יהודית בשום מפעל ממפעלי השרשרת. בקרב תעשיות־התוך והתעשיה הכבדה, באיזורי הפחם, הפלדה, הנפט, החשמל, הרכבת, האוטומוביל, ובקרב התוצרת הכימית–חלשה השפעת ההון היהודי והיזמה היהודית הרבה יותר משאפשר לשער. שלטונו של הטרוסט המשפחתי גוגנהים בעולם הנחושת היא בעצם התופעה היחידה. להארת העובדות הללו כדאי עוד להוסיף, שבכל שטחי המשק האמורים אין היהודי האמריקני מגלה, חלילה, יתר כשרון או יתרון סגולה. דוקא ה“יאנקי” הגזעי הוא, בתורת סוחר, לא פחות פקח, ולא פחות פכח, אף לא פחות תקיף בדעתו מחברו היהודי. אינו מן הגרועים בבחינת מוכר, ובתורת מנהל משק מודרני הוא גם עולה על היהודי. ואם תגיד להם לאנשים הללו, שכל עמדתם, על אף הברק החיצוני שבה, עמדה רופפת היא, שאן בה תקוה בטוחה לעתיד לבוא – לא יאמינו לך. ואם להם, שעמדתם בתוך כל תנועת המשק האמריקני כיום הזה היא חלשה ובלתי ניכרת הרבה יותר מעמדתה של הבורגנות היהודת ברוסיה שלפני המלחמה בתוך מערכת השוק הלאומי הרוסי – ישתאו לדבריך. חרדה אוחזת אותם כשהם מעלים על הדעת כמה היה המעמד הבינוני היהודי האמיד ברוסיה רפה אונים לעמוד בפני גזרת גורלו. והן היו בכל זאת בידי היהודים הרוסים עמדות השפעה חשובות בתעשית הסוכר, באיזורי הנפט, במטויות ובבתי האריגה שבמחוזות המערב, בתעשית הטבק, באכספורט של תבואה ועצים. משקלן הספציפי של העמדות האלו, בתוך כל מכסת המשק הבלתי מפותח ברוסיה שלפני המלחמה, היה חשוב פי כמה וכמה מן העמדות שכבשה לה הבורגנות היהודית באמריקה במסגרת המשק האמריקני. מענינה של פילוסופית ההיסטוריה היא להחליט–אם יש יש ערך להשואות אלו ואם אין; אולם העובדות ששמשו יסוד להשואות – שרירות וקיימות אליבא דכולי עלמא.

עוד פחות מזה ידועה ונחשבה העובדה, שגם בשטח הרכוש, כבשטח העבודה, לא מעטים הם מקרי הסגר בפני כוח המפעל היהודי. התופעות הללו מרבות לבוא לידי גלוי במידה שמתרבים המעפילים מתוך יהודי המזרח המבקשים לפרוץ את האיזורים “המיוחסים” של המשק, דופקים על שעריה של מלכות ה- Vested interests ותובעים כניסה. כמה קשה, למשל, וכמעט בלתי אפשרי, לבנק יהודי “צעיר” לחדור לתוך החוגים המוסמכים של וולסטריט. הנה היא מעשה שחברה יהודית צעירה בניו־יורק, the Manufactures Trust Company, שעשתה במשך זמן קצר חיל רב תחת ידם של שני יהודים רוסים, קנתה בנק ותיק אחד, הקיים למעלה ממאה שנה, וביקשה בזכות זו להספח על וולסטריט. אבל החוגים השליטים בעולם הבנקים, מועצות הפיקוח, המוכתרות עדיין בשמותיהן של “המשפחות הראשונות” לבתי האב ההולנדים העתיקים – התנגדו לסיפוח זה נגוד מוחלט. לא היתה תחבולה טכסיסית שלא נאחזו בה, לא נרתעו גם בפני מסירה לערכאות, ואמרים שהדברים הגיעו אפילו עד כדי החלטות חרם. סופו של דבר היה שהחברה היהודית ה“מצליחה” נוכחה שהנסיון יעלה לה בדמים מרובים, ומסרה את זכויותיה לבנק אחד העומד תחת הנהלתו של הבנקאי האיטלקי גיאניני. המעניין הוא, שאפילו איטלקים, שאף אם אינם נמנים על המכובדים ביותר, היו כשרים לבוא בקהל – ובלד שיפטרו על ידם מחברת ה“שיניס” (הז’ידים). ודאי יגידו לך, שכל הנתלה בדוגמה זו איננו אלא מפריז, ושבעולם המסחר האמריקני – “ביזנס” הם “ביזנס”, ואין בפניהם כל מחיצה גזעית או דתית. אבל הלכה זו אינה פשוטה כל כך כפי שהיא נראית לעין. ואם יש בה מן האמת, הרי כוחה יפה אולי לגבי המעמד הבינוני של הסוחרים, אך לא לגבי הסולת והשמן. וכל המבקש להעלים עין מן התופעות הללו – אף הוא לקוי בהפרזה.

אולם רואה אני שכל הדברים אינם מניחים את סקרנותך; רוצה אתה לדעת, קודם לכל ענין אחר, מה שלומו המשקי של המעמד הבינוני הרחב של היהדות האמריקנית, שכן מעמד זה הוא תמיד ובכל מקום השכבה הסוציאלית הבולטת ביותר שבחברה היהודית. ורצונך שאגיד לך, שהמון המעמד הבינוני חי חיי בטחה כלכלית ושמח בחלקו. כלום לא ראו עינינו את האנשים הללו, כשהם באים לארצנו כתיירים, או כשהם חוזרים לעיירותיהם שבליטה ופולין, ופניהם מזהירים מתוך שלוה של שובע והכרת חשיבותם? איני יודע אם תשובתי תניח את דעתך. האמת בכל אותה השמועה, שמעבירים בעולם על הצלחתם ורוחתם של המונים אלה, היא כמובן רק בזה, שרמת חייהם – תענוגיהם ונוחיותיהם – עולה הרבה על רמתן של שכבות העם הדומות להם באחת הארצות האחרות. אין לך מקום אחר בעולם ששכבת ביניים רחבה זו תוכל – בקנה מידה מהוני – להוציא כל כך הרבה הוצאות לדירה נאה ולכלים נאים, לתענוגות ולענינים צדדיים. רמת חיים גבוהה זו אינה אלא בטויה של הרוחה הכללית השוררת בארץ צעירה, מעוטת אוכלוסין, מבחינה יחסית, עשיר באוצרות טבע וחמושה בכוח־ייצור טכני מעולה. אפילו שכבות הפועלים ששכרם נמוך, ואפילו השדרות העניות ביותר, יש להן חלק בעושר הכללי הזה, והוא ניכר ברמת חייהם. רמה גבוהה זו היא אחת הסבות המרובות לכך, שהעמדות הללו שמים באלהים מבטחם ואינם נותנים את דעתם לשום דבר מחוץ לתיקונים סוציאליים שטחיים ביותר. אבל אין רמת החיים מעידה כל עיקר על עמדתן המשקית של הקבוצות האמורות, או על מגמות התפתחותה בעתיד הקרוב.

נקח לנו לדוגמא אחד מהמון הסוחרים היהודים, בעל חנות קמעונית למכולת, לסחורות גלנטרי, למצרכי מוזיקה או לרהיטים. אכן יש לו לזה דירה נאה וכורסת־נדנדנה על המרפסת; באולם עומדת ויקטרולה ואף פסנתר בשביל הבנות, על הקירות מספר תמונות של נשיאים מפורסמים בארצות הברית: משפחתו מבלה את ימי הקיץ ב“לאק ווד”. או ב“פיין לאק”, ילדיו לומדים, כמובן, בקולג‘, ואולי גם נוסעים במכונית הפרטית אל האוניברסיטה. אך כל זה אינו עשוי לחפות על העובדה, שהסוחר דנן לא בלבד שהוא אנוס לעמול עמל קשה, בקצב אמריקני, מן הבוקר השכם עד שעה מאוחרת בערב, כדי להכניס את הוצאות ביתו; לא בלבד שהוא עומד במלחמת התחרות קשה מצד אחיו בני מעמדו, אלא שכל עמדתו הסוציאלית נתונה בלחץ כבד מנשוא ובסכנה מתמדת. הלחץ והסכנה באים כאן מצד איגודי המסחר של ההון הגדול, העצומים והמאורגנים היטב. הוא גם המשמש חית־הבר בציד המטורף של מחסני־השרשרת¹ וברדיפתם אחרי שווקי ממכר. משקלם של מחסני השרשרת במסחר הקמעוני האמריקני ידוע לך בודאי פחות או יותר. עוד לפני ימים לא רבים הקיפו רק בתי מסחר וענפים מעטים–וולוורט ואטלנטיק־פאציפיק, למשל – ועכשיו הם חודרים לרבים אחרים. יש כיום חנויות־שרשרת בסמי־מרפא ובטבק, בתעשית גרבי נשים ובמאפיות, במכבסות ובמצבעות, בממתקים ובסדקית, בצרכי מוזיקה ובבנזין, ובשנים האחרונות התפשטו מאד גם במצרכי גברים ובמסחר הבשר. הגדולה שבשרשרות המכולת, אטלנטיק־פאציפיק, החלה ב־1858 בחנות אחת וכוללת כיום בערך שמונה עשר אלף חנויות, המפוזרות על פני כל הארץ. בשנת 1900 – לפי דברי פרופיסור ג’מס ל. פלמר מבית הספר למסחר ולהנהלה שבצ’יקאגו – היה מספר כל החנויות לסדקית, מלוכדות בשרשרת, עשרים וחמש. כיום שייכים לחברה אחת, ס. ר. וולגרין, שהתחילה ב־1914 בחנות אחת – מאתים ושמונים חנות. משרד הסטטיסטיקה הממשלתי באמריקה בדק לפני זמן מה לשם נסיון את הקף המסחר הקמעוני בשמונה ערים – צ’יקאגו, בלטימור, פרובידנס, קנזס סיטי, סיסל, דנבר, אטלנטה וסירקוז – והגיע לכלל מסקנה, שחלקן של חנויות היחידים במחזור העסקים הוא לא יותר מאשר 1,900,000,000 דולר מתוך מחזור כללי של 3,500,000,000 דולר. כל השאר – לשרשרות ולמחסני כל־בו, מזה 1,055,000,000 לשרשרות. להבנה מלאה של המספרים הללו נגיע רק אם נשוה לנגדנו את שיעור המהירות, שבו כבשו השרשרות את המסחר הקמעוני. רושמי סטטיסטיקה באחת האגודות המקצועיות, שרצו לפי זמן מה לערוך משאל בדבר הוצאות המחיה, נמצאו במבוכה רבה כשנתגלה להם פתאום, כי רוב החנויות הבלתי־תלויות, שהיו באותו מחוז ושימשו להם לפני שנים מספר נושא למשאל – נעלמו כיום ובמקומן באו חנויות־שרשרת. בלשון הסטטיסטיקה היה גידולן של חנויות השרשרת (לפי ידיעות ה־Federal Reserve Booard בשנים 1926־1913: במכולת 75 אח’, בממתקים 56 אח‘; במצרכי גברים גדול בשנת 1927 בלבד ב־11 אח’. ב־1928 היו כבר 22,7 אח' של חנויות בגדי הגברים שייכות לשרשרות. העתון “ניו רפובליק”, שהביא את המספרים הללו תחת כותרת “צאתכם לשלום, חנונים!”, הוסיף עוד: “אם הגידול יתמיד בשיעורים כאלה – יעבור כל הענף הזה לידם במשך שתים עשרה שנה”. אין זאת מתעודת מכתבי לפרט לפניך את גורמי ההתפתחות הזאת. לא אנתח כאן, אם יוקר הריקלמה המודרנית הוא שגרם לכך, או כוח ההון הרב המאפשר את הקניה ממקור ראשון; אם התרופפות הקשרים האישיים בין המוכרים הקמעונים ובין לקוחותיהם או הקשר הישר שבין השרשרות לבין מקור התוצרת; או אם יש כאן סיבות אחרות שהכריעו את הכף. ברור הדבר שהסיבה העיקרית היא ביתרון הארגוני הרב של חברות השרשרת, שיש בידן למנוע את הבזבוז בזמן, בממון ובכוח המלוה את החנות הבודדת. ודאי גם זה, שאותו יתרון משפיע על מחיר הסחורה או על טיבה. באותן שמונה הערים שנבדקו על־ידי משרד לסטטיסטיקה, נמצאו עדיין, על אף הגידול המהיר של מחסני השרשרת, חנות פרטית אחת לכל 73 תושבים. המחזור השנתי הממוצע של החנויות הבלתי תלויות – בכללן גם מחסני כל־בו בלתי־תלויים – היה רק 36,526 דולר. אם נוציא מכלל זה את מחסני כל־בו – ירד ודאי המחזור עד 20,000 דולר. מאליו מסתבר, שבמחזור שנתי מעין זה אין מקום לשום סדור רציונלי לא בפקידות, לא בשעות העבודה, לא בקביעות העובדים, לא במחסן, לא בהספקה ולא בהובלה. ואין צורך להסביר, שבשעה שהשרשרת מגיעה לרובע היהודי, כל החנונים שבו דומים ל“עדר שהוחרד על־ידי הזאב”. פרוצס הנשול האיום והאכזר מתחיל מיד ונופל על ראש ההמון היהודי בכל אימת כבדו.

אך גם התפתחות זו אינה הולכת בקו ישר. המון הסוחרים אינו נכנע כהרף עין, אינו יכול להכנע. הוא אוחז בנשק הגנה, הוא אנוס לעשות זאת. וההגנה – כמה פנים טכסיסיים לה, ולפרקים יש בהם ענין רב.

אחת הדרכים השכיחות היא התחמקות הגיאוגרפית. אם צפויה סכנת השרשרת למחסן שבפילדלפיה – מעבירים אותו לקליבלנד; ואם השיגה ידה גם שם – הריהו נודד לעקרון, לאוהיו. וגם משם והלאה יש עוד פנות מקלט קטנות; הארץ רחבת ידים, ושנים תחלופנה עד שתמצאנו יד האטלנטיק־פאציפיק בוימר או בטכאסאס. יש גם לעתים שהגל מנסה לשוב ברתיעה על עקבותיו, ומעקרון נדח הסוחר שוב לפילדלפיה או לצ’יקאגו, אל משכנות ישראל הצפופים, בתקוה שיתגלה בכל זאת סדק צר לחדירה.

דרך הגנה שניה היא – ההסתגרות בסוג אחד של התוצרת. אם נאנס סוחר המכולת היהודי ברחוב אמסטרדם לסגת אחור בפני השרשרת, הריהו מושך את ידו ממרבית הסחורות ומתבצר בסוגים מסוימים ומעטים, שהם טעונים שמירה קפדנית, שדרכם להתקלקל מהר, שטיבם או טריותם מושכים את לב הקונה גם אם הוא נתבע לשלם עבורם מחיר יקר יותר, כגון ביצים, חמאה, לחם, שמנת. כך עושה גם הסוחר בבגדי גברים, הוא מצמצם את עצמו במספר צרכי מותרות ממדרגה ראשונה או במלאכת־יד מצוינת ביותר, דברים שלא כדאי לו למפעל הסיטוני להתחרות בהם.

דרך שלישית, איומה והרסנית בתוצאותיה, היא הנסיגה של ההמון היהודי אל נקודות ההיקף הרחוקות של המסחר, אל המסופקות והמסוכנות ביותר, אל המכוערות והקטנוניות ביותר. במקרה זה אין בעל העסק הנדחק על־ידי השרשרת עוזב את העיר, אלא מעתיק את חנותו מן הרובע המעולה אל רחוב צדדי ומרוחק, עד שהוא מגיע – כעבור זמן לא רב – אל רובע הכושים, אל “החלק הצבעוני”. כמה אלפי סוחרים יהודים רואים כיום את כל תוכן חייהם הכלכליים במסחר עם האפריקנים קלי הדעת וקלי הריב, שאינם יודעים מזה חשבון! לנסיגה יש עוד צורה אחרת: תחת הממכר המקובל והשכיח – תבוא המכירה בתשלומים לשיעורים. סחר השיעורים נפוץ מאד באמריקה, ביחוד בקנית חפצי בית מסוימים, כגון רהיטים, גרמופונים, מכוניות, ארונות קרח, אנציקלופדיה בריטניקה, מכונות תפירה, מדריכים לרפואה ביתית וכדומה. יש חכמי כלכלה המבארים את התפשטות מחסני השרשרת בזה, ששכבות רחבות מבין ההמון העמלים עמוסים תשלומים לשיעורים עד כדי כך, שהם אנוסים לקמץ במזון ובצרכי החיים ראשוניים, והם מחזרים משום כך אחרי המקור הזול ביותר, אחרי המחסן ההמוני. הסוחר היהודי מתחיל משמש מטיף נאמן לקניה בתשלומים לשיעורים; הוא עולה ויורד במדרגות הבתים, מפתה את עקרות הבית ואת בעליהן לקניה, וסובב אחר־כך שבוע שבוע לגבית התשלומים בימי הפרעון הקבועים, עפ"י רוב בשבתות. רהיטים וגרמופונים, ארונות קרח ואנציקלופדיות – חודרים לתוך מערכת משק הבית הדל.

ויש, ביחוד בערי הדרום, ששתי צורות נסיגה באות כרוכות יחד: סחר שיעורים ברובע הכושים, על כל הסכנה הצפויה מעסק זה ועל כל הבקיאות בפסיכולוגיה שמושית הדרושה לכך. זהו כבר קצה גבול ההיקף של המסחר הקמעוני באמריקה.

לעומת כל אלה יקרה לעתים, שעם ההתפתחות המשקית המודרנית יתגלו פתאום איזורי פעולה חדשים בשדה המסחר. איזורים אלה משמים תמיד, לפחות בימי התהוותם הראשונים, מקומות מקלט למפעל היחיד. ושנים תנקופנה עד שתחדור לשם השרשרת, המבוססת על צרכים המוניים. ולפי שעה, לפחות, בתקופה החלוצית, יש לו לסוחר הזעיר שדה מעשה חפשי. על פי רובן אין השדה החדש דומה, מבחינת החשיבות המשקית, לשדה שנכבש בידי האויב, לענף צרכי האוכל או הבגדים, אבל יש בידו להבטיח לשכבה מסוימת את רמת החיים האמריקנית של המעמד הבינוני במשך שנים אחדות. דוגמא אופינית לשדה מסחר חדש כזה הוא ממכר מכשירי חשמל למיניהם – ממיחם עד מקרר. עם התפתחות הרדיו בשנים האחרונות – זכה איזור זה להתרחבות בלתי צפויה ובלתי שכיחה. יש שגם האיזור החדש אינו אלא פרור הנופל משולחנה של תעשיה גדולה ההולכת ועולה. “כשמלכים בונים – עסוקים העגולנים”. דוגמא מכריעה ביותר למקרה כזה בשנים האחרונות הוא המסחר שעלה עם גידולה העצום של תעשית המכוניות, ביחוד לאחר שחדרה לשוק אפנת־הטיפוסים, היינו המנהג להחליף את המכונית הישנה בחדשה המוצאה לשוק בכל שנה ושנה בכוונה תחילה להמריץ את הקניה. מחוץ לממכר־המכוניות כשהוא לעצמו, מסתעף העסק הזה עוד לשני ענפים עיקריים: ממכר וחליפין במכוניות ישנות ומסחר בשיירי המתכת והגומי. הענף הראשון נתון בידי היהודים רק בחלוקו, השני – כולו שלהם. ואם תעבור כיום את ישובי האכרים, למשל, של המערב התיכוני, תשתאה למראה מחסני הגרוטאות רחבי הידים; אלה הן מכוניות משומשות שנקנו בידי הסוחרים הזעירים מאת בעלי האחוזות ונערמו לערמות עצומות. לפני שנים מעטות לא היה עדיין זכר לכל הענף הזה, כיום הוא מפרנס, ישר ובעקיפין, מאות יהודים בני המעמד הבינוני ביובה, נבראסקה, מיסורי וקנזס. במידה שהם עוברים לענף החדש והמכניס רווחים לפי שעה, תהליך הנישול מענפי מסחרם הקודמים הולך כאילו ונחלש.

מאליו מובן שכל הנפתולים וההתחמקויות הללו יש להם גבול טבעי, ובמידה שמתקרבים אל הגבול, שדה המקלט מצטמצם והולך. מאליה צפה ועולה שאלת העתיד, אך אם תשאל על כך את אחד מאלה המטים עדיין אוזן לדבורים לא־אמריקניים ולא־יהודיים כמו דאגות עתיד – יענה ויאמר לך, שגם במשק החדש של העתיד ימצא ודאי מקום ליהודי, ואולי מקום חדש לגמרי. ואם השרשרת תנשל מעמדותיהם את מפעלי המסחר העצמאיים, ימצאו רבבות הסוחרים היהודים, וקדם כל – בניהם ובנותיהם, את לחמם בעבודתם כפקידים בחברות המסחר המנשלות האלה. במידה מה יש אולי צדק בסיכויים הללו. אולם אל נעלים עין מן העובדה, שעם התפתחות זו אנו עומדים בפני מהפכה מעמיקה במשק היהודי באמריקה, שפירושה – ביורוקרטיזציה של הכלכלה היהודית, מעבר מאינדיבידואליזם לאינסטיטוציונליזם. בצדק ציין אחד העתונים הגדולים, שדן בענין זה מבחינה כללית, את האופי המהפכני של התפתחות זו: כשם שהמהפכה התעשיתית במאה הי“ח הפכה המהפכה החדשה את האדם שעמד שנים רבות בראש מפעל עצמאי קטן – לפקיד עובד, שכיר באחד מאיגודי המסחר. מבחינה יהודית – השפעת המהפכה הזאת גדולה עוד יותר. כל מסורת חייו של היהודי, כל כוחו ותקותו, ינקו מתוך האפשרות להגיע פעם, ברוח איניציאטיבה אישית וקשיות עורף, על־ידי הסתגלות לקוניונקטורות חולפות ועל־ידי גמישות בהנהלת העסק העצמי – לרום המעלה באחד הענפים. היתרונות שהמשטר המשקי החדש מבטיח לו, פחות דאגה ממריצה ויותר שלוה ונוחות בחיים, אמנם עשויים למלא את אבדן העצמאות והתקוה לעליה חופשית. באיגוד המסחרי הגדול שטח הפעולה העצמאית מצומצם מאד, מלבד פעולתם של המנהלים המעטים. אין זה מן הנמנע שאחד היהודים יעלה גם אל הצמרת, כי כוחות מנהלים מצוינים אינם מצויים ביותר, וכל מפעל מחפש אחריהם בשבע עינים, אך להמון הפקידות אין כל תקוה לכך. ואין הדבר תלוי ביזמה האישית, אלא בכשרון ההתחברות אל אחת הנקודות שבמכונה אדמיניסטרטיבית מורכבת. כל אחד מצווה לציית לחוקי השיטה הכללית, אעפ”י שאין לו כל חלק ביצירת החוקים הללו. תחת הדמוקרטיה האינדיבידואליסטית באה שיטת המשמעת ההסתדרותית, שהיא אולי פעילה יותר אך גם מעיקה יותר. משל למה הדבר דומה – למעבר ממסעי האבירים אל מחנה הצבא ההמוני. ספק גדול הוא, אם עשוי יהודי להיות כוח פעיל ומאושר ביותר בתפקידו של גלגל קטן בתוך הסתדרות הירארכית גדולה. בני גזעים אחרים עולים עליו בלי ספק בשטח זה, הן בתורת מנהלים והן בתורת מנוהלים. ועוד אחת: דבר רע הוא כשקבוצות גדולות של יהודים נמצאים תלויים מבחינת התקדמותם בחסדי מנהל. קשה מאד לעמוד בפני אינסטינקטים. ביחוד בספירה זו של מנויים, פטורים והעברות, שאין בה כל תריס בפני סכנת חרם והתעללות אדמיניסטרטיבית. כדי להנצל כאן מכל המכשולים הזרועים לרגלי העובד – נחוצה אותה מידה מיוחדת ששמה חקיינות, מידה שאין לקנא בה הרבה.

היוצא מדברינו: אם באמת יתפשט פרוצס הביורוקטיזציה של המשק על פני שכבות רחבות של המוני המעמד הבינוני היהודי באמריקה, סופו של דבר יהיה שהמעמד הזה ייהפך במרוץ הימים משכבה משקית שואפת, מעפילה ועולה – להמון עם בינוני שפל מדרגה ונדון ברובו לפאסיביות מוחלטת.

 

מכתב אחד־עשר    🔗

לרגלי מסע קצר אחד על פני עיירות אוהיו – נתעכבתי שעות אחדות בקליבלנד. אחד ממכרי, עתונאי צעיר, בא אלי לשמש לי חברה. אגב שיחה מסר לי ידיעה מעניינת לאמור: בקליבלנד, שמספר תושביה 975,000, גרים כ־100,000 פולנים וכמספר הזה יהודים, לפי הסטטיסטיקה יש בקליבלנד ובסביבותיה הקרובות כ־30 עורכי דין פולנים וכ־1900 יהודים. כששמעתי את הספור הזה אמרתי: “אלמלא כתב תיאודור הרצל, עורך־דין צעיר מתוך פורליטריון המשכילים של יהודי אוסטריה, את ספרו “מדינת היהודים” לפני 30 שנה בוינה – היה אחד מחבריו כותב אותו כעבור 30 שנה בקליבלנד”.

ענין קטן זה מפיץ אור על שאלתה הכלכלית של שכבה אחת ההולכת וגדלה במידות עצומות, בערך, בתוך המשק המודרני בכלל ובמשק האמריקני במיוחד, ואשר חלק היהודים בתוכה רב יותר מיחס מספרם. שכבה זו כוללת לא רק את אנשי המקצועות החפשיים, עורכי־דין ורופאים, אמנים, אנשי מדע ועתונאים – אלא גם את ההמון הגדול של סוכנים מכל המינים, סוכנים־נוסעים, פקידים טכניים, מומחים, יודעי־דבר, מזכירי־אגודות – כל הסוג הזה ששמו Overhead Trader (מומחים להוצאות). במשך חמשים השנה האחרונות גדול אותו סוג במהירות גדולה פי כמה מגידולם של העושים בעצם מלאכת הייצור. לפי המפקד של שנת 1920 נמנים על סוג זה ששה מיליוני אדם, או 14 אח' של כל הפעילים במשק. בניו־יורק העיר גופה התמונה היא כדלקמן:

טבלה

בין 2,531,412 אנשים פעילים במשק היו:

10,087 משחקים ומשחקות

8,201 אמנים ופסלים

6,014 סופרים ורפורטירים

82,683 מנהלי חשבונות וקופאים

4,054 כמרים

206,232 פקידים (מחוץ לעוזרי בתי־המסחר)

11,499 עורכי דין ושופטים

16,658 מנהלים

15,393 מוסיקאים ומורים למוסיקה

9,976 רופאים

119,235 סוכני ממכר

33,594 מורים בבתי ספר

כשאתה מתבונן אל שורת התארים הרבים, המקובלים בחיי ה“ביזנס” האמריקנים לציון הפקידים השונים שצמחו ליצרן האמתי – תחשוכנה עיניך. יש כאן מהנדסי תוצרת, מחשבי הוצאות, מהנדסי יכולת ואפישנסי, יועצי מסים, יועצים בעניני אשראי, עושי שרות לסטטיסטיקה, סוכנים למחקר השווקים, מארגני עסקים, סוכני מודעות, יועצי ממכר, יועצים ליחסים כלפי הצבור, יועצים ליחסים כלפי העובדים, סוכני ממכר, מומחים להשקעה, שמאים וכו' וכו‘. ר. ג’. ולטש חישב בירחון “סנצ’ורי” ומצא, שבעל בית חרושת בינוני לאריגים משלם לכל מיני מומחים (מהנדסי עסק, עורכי דין וכו') 36,152 דולר. ועכשיו שוה עוד לנגד עיניך את המחנה העצום של סוכני הביטוח, של מומחי הפרסים והסוכנים הנודדים למיניהם. הכנסתן השנתית של חברות לביטוח החיים באמריקה עלתה ב־1982 כדי 3,017.800.322 דולר; של החברות לביטוח מאש – בשנת 1920 – כדי 1.074.000.000 דולר. מר אדוארד בוק חושב את ההוצאות לפרסום בשנת 1923 כדי 1.284.000.000 דולר. לסוכנות המודעות הראשונה שנוסדה ב־1864 יש כיום מחזור שנתי של 15 מיליון דולר. לא יקשה לחשב כמה מאות אלפי סוכנים, עורכי דין ומומחים מעסיקים החברות הללו, כדי להגיע אל המחזורים השנתיים האמורים, לקיים אותם מבחינה משפטית ולהבטיח אותם מבחינה טכנית.

נהירת היהודים, ביחוד של הדור הצעיר, המעפיל, אל כל המקצועות הללו – היא חזקה מאד בכל הארצות וגם בארצות הברית, כמובן. אולי אין רישומה ניכר כל כך בעמדות העבודה הקבועה; המשרדים הטכניים הגדלים “הראשונים במעלה”, של האדריכלים והמהנדסים, וכן המעבדות הכימיות המפורסמות, רחוקים עדיין מהיות “מיוהדים”. אדרבא, אם תחקור לנפשו של צעיר יהודי – אדריכל, כימאי או מהנדס – תשמע, כמה יחרד וידאג לבו מדי חשבו ביום היעוד, יום בו יהיה נאלץ לדפוק על דלתות המשרדים והמפעלים הגדולים הללו כדי לבקש משרה. כל מה שספרתי לך במכתבי הקודמים בדבר המכשולים המיוחדים שעל דרך היהודי אל עמדות העבודה הבלתי עצמאיות – כוחו יפה גם לגבי אנשי המקצוע הללו: מכשולים בשעת כניסה, ולא פחות מזה בשעת הצורך לעליה בדרגה. בין כל המקצועות הבנויים על קביעות בעבודה – יש רק אחד, שהמועמד היהודי באשר הוא יהודי אינו נתקל בו בשום התנגדות – מקצוע הרבנות. ואת על פי שלרבנות יש כמה וכמה מידות בלתי נעימות משלה, התליות בדעת ועד העדה, המצע הכספי הקצר, ביחוד בעדות הקטנות וכו'. יש בכל זאת קופצים על סחורה זו גם בין אנשים מסוג אותם האקדימאים הצעירים, אנשים שלא יעלה על דעתך לראות בהם טיפוסים רבניים. מובן, שמשרה זו, כפי שהתפתחה כאן, לרגלי התנאים המיוחדים שביהדות האמריקנית, אינה מצומצמת כלל וכלל בשדה הצר של הרבנות המסורתית הבלה, אלא לבשה צורה חילונית במידה רחבה ומפתיעה. הרב, ביחוד בישובים שמחוץ לניו־יורק, הוא מין כלאיים של מטיף, כהן (במובנו הקתולי), שליח־צבור, ולפעמים גם בא־כוח רשמי של הצבור הלא־יהודי שבעיר, מרצה הרצאות־מדע פופולריות, יושב ראש בכל מיני ועדים, קלובים וקרנות, ולעתים רחוקות יותר – גם נואם פוליטי ומנהיג פוליטי. אבל גם בקרב המון בן ארבעה מיליונים אין מספרם של נושאי תפקיד מורכב ומקובץ כזה יכול להיות אלא מועט ומוגבל עד מאד.

ומשום כך טבעי הדבר, שהיהודים נדחקים ביותר לתוך שכבת הבלתי תלויים, אל המקצועות החפשיים. הם נהפכים – בשלבים הנמוכים – לסוכני ביטוח “עצמאיים” או לרופאי שנים; ובשלבים העליונים – עורכי דין, מומחים לרפויים שונים, מומחים במסחר או בפרסום. אל הענפים האלה הולך זרם היהודים ומתגבר יותר ויותר. אך הרושם שהם רבים כאן יתר על המידה – אינו דוקא תוצאה ממספרם המוחלט, אלא פרי העובדה שחוג הלקוחות, הפונה לעזרתם של בעלי המקצוע או של המתווכים הללו, אינו עובר את תחומי הישוב היהודי. נגד העודף היחסי הזה מבקש היהודי שוב כל מיני תחבולות הגנה. וגם כאן אוחזים קודם כל בדרך ההתחמקות הגיאוגרפית, בדרך הבריחה אל אחת מפנות הארץ הקטנות, דלות ההתפתחות ומעוטות האוכלוסין. הארץ רחבת ידים ויש בה ערי מקלט למדי. אך גם דרך זו אינה עשויה אלא להאט את יצירת הפרולטריון האינטליגנטי הזה, אבל אין בה כדי למנוע את יצירתו. ויש די סימנים המעידים על כך. אחד מהם הוא שערוריות ה- ambulance chasing בניו־יורק² סימן שני הוא רבוי אדבוקטים־בסתר, כמו כן הסוכנויות שידן בכל, ושפע שגעוני של התווך בשדה הפרסום. שכן בשכבות מסוימות של המקצועות “החפשיים” יש התחרות קשה הדוחקת לכל מיני פנות צרות, אפלות ונדחות, המדיחה לכל מיני שבילי לואי ונתיבי עקלתון של החים המשקיים. היא גם המחישה וממריצה בלי הרף את שיעור המהירות של העבודה במקצוע החפשי, ומעלה אותו לידי פריון עז מבחינת הכמות והאיכות כאחד. בעל המקצוע היהודי האמריקני – הרופא, העורך־דין, המהנדס – עובדים עבודה קשה ומתוחה הרבה יותר ונהנים משעות מנוחה הרבה פחות מאשר חבריהם למקצוע באירופה.

ועדיין אנו עומדים בראשית התפתחותו של התהליך הזה. ההסתערות האמתית, עצם המרוצה הגדולה של הדור היהודי הצעיר באמריקה אל עמדות מסוימות של המקצועות החפשיים, עדיין לא התחילה. אין אלה עדיין אלא הדורות הראשונים של המון המהגרים היהודי, שעזבו את מיצר התרבות בגיטו המהגרים והמריאו אל רמת הפרופסיונל האמריקני. קח לך, לדוגמא את מקצוע הספרות והעתונאות, חלקם של היהודים בספרות ובעתונאות האמריקנית – מחוץ לאיזור היהודי גופו, שהוא ברובו האיזור האידישאי – עדיין אינו בולט למדי. ביחוד מפליאה העובדה בהשואה אל שאר הארצות, שהאמנציפציה היהודית בהן מונה כבר עשרות בשנים, ועל כולן גרמניה, אוסטריה, או אפילו צרפת. סופרים יהודים מצוינים במעלה – בשיעור קומתם של יעקב וסרמן, ארתור שניצלר, סטיפן צויג, פרנץ ורפל, הנרי ברגסון – אין בכל הספרות האנגלית־אמריקנית, אף בין העתונאים מספרם מועט מאד. ואפילו כוכבים ממדרגה שניה – דוגמת לודביג לואיזון או לודו פרנק – אינם מצויים כמעט בחוג הזה. אולם מה יהיה פני הדברים כעבור שלשים שנה? אחד העתונים היומיים שבניו־יורק קובע בכל שבוע התחרות בצרוף פרסים וציוני תהילה לגבי המאמר הטוב ביותר, התמציתי והקולע ביותר, הנכתב על אחד המאורעות החשובים והמעניינים ביותר, מבחינה עתונאית, שאירעו במשך השבוע. וצא וראה שבוע שבוע את רשימת המתחרים, את שמות הזוכים בפרס ואת תמונותיהם – ותבין למצד הדברים, וכשתגיע השעה וחלק קטן מבין היהודים הצעירים הללו יצא לשחות באפיק העתונות והספרות – תקום הצעקה בדבר ה“יהוד הגמור של עולם העתונות והספרות במולדת”, ומקהלת חברים לדעה מאירופה תענה אחריה בתרועת שמחה לאיד.

אני כותב אליך את הטורים האלה אגב נסיעה ברכבת. סופת שלג מצליפה על החלון. מבחוץ נשקפות מתוך אפרורית יום חורף – עיירות מופלאות. במשך שעות מעטות עוברת עליך ביעף מחצית הגיאוגרפיה וההיסטוריה של כדור הארץ, כפי שנשתלה מבחינת שמותיה על אדמת אוהיו: קליבלנד ומקדוניה, קונטון ורבנה, וארן וטולידו. ואני מהרהר בגורלו המשקי של המון ישראל על אדמה זו. ולעומת כל תפוצה אחרת של בית ישראל המנופץ – מצבם של יהודי אוהיו טוב כיום, הכנסתם השנתית נתונה בשפע רב, רמת חייהם ונוחותם גבוהה ביחס. אולם מה עומד מאחורי כל אלה? מה היסוד לכל אלה? מה הן הערובות הבטוחות לעתיד לבוא? הללו נושלו משדה העבודה, הורחקו מעמדות התוך של המשק הלאומי. נטולי שורש הם, דחוקים לאיזורי הספר של החיים המשקיים, במקום שסכנת הקוניונקטורה מאיימת ביותר, במקום שחרב ההתחרות מתהפכת בכל תקפה, שמחסני השרשרת עורכים בו את מסעי הציד שלהם. כל זעזוע בפלורידה, כל מהפכה בבורסת ניו־יורק – הוא יום אבל ואסון בספר דברי הימים של היהדות האמריקנית. האמנם אין דברי אלה אלא יאוש מופרז, חזון בלהות של רואה שחור? רבים מיהודי אמריקה יענו כיום בקול בטחון צלול: אמנם כן! כי אין הם יודעים אלא את חיי השעה, ויש להם עכשיו " a good time " (סוף טוב) השוררים בסביבתם – כה הטביעו את חותמם בנפשם, שהם לועגים אפילו לאותות גדולים מאלה. מאמין אני שאפילו כתובת האש של בלשאצר אם תתגלה לפניהם על הקיר – תהיה בעיניהם כריקלמה של אור. אך האם יש בבטחון זה משום הצדקה כלשהי? הללו משולים בעיני לאותם הנוסעים באניה, המשתעשעים להנאתם לאור השמש על הספון, בשעה שכל מלח פשוט, הרואה במכשירים, יודע שהברומטר ומודד הרוח והסיסמוגרף מטפחים על־פני הבטחון הזה, כי ימים קשים צפויים לספינה, ימי סגריר וגשם, ואולי גם סופה וסערה.

ושוב עלי לספר לך תחילה על פגישה אופינית אחת. זה עכשיו שבתי ממסיבת נשף בבית פרטי, מן הסולת של המעמד הבינוני, באחד הפרברים האמידים שבניו־יורק. החברה היתה מיוחדת במינה. מדי שבוע מתכנסים כאן באחד מבתי האב בבורו־פרק או בבנזנהורסט כעשרים וחמשה או שלושים יהודים צעירים וצעירות, רובם עורכי־דין שזה עכשיו יצאו מביצתם, או רופאים בשנת ההכשרה, גם סטודנטים הקרובים לגמר ומספר סוחרים צעירים. המטרה – כפי שניסחה לפני בפנים מאירות בעלת־הבית – היא, “לברר כמה ענינים חשובים”. אולם הנושא לאותו ערב, שגרם – לאחר פתיחה קצרה וברורה של אחד החברים – לויכוח מפורט וממושך, היה: ג’מס ברנטש קאבל ( James Branch Cabell ). ג’מס ברנטש קאבל, בן למשפחה אריסטוקרטית בדרום – בוירגיניה, כמדומני – העלה בדעתו להחיות פרקים מימי הבינים – זה חלק ההיסטוריה החסר לאמריקנים, לצערם – והוא עושה זאת ע"י כתיבת רומנים העשויים לפי החומר והסגנון ורוח הרומנטיקה של ימי האבירים. הוא עומד בתוך הספרות האמריקנית הצעירה כמבצר פיאודלי שהועבר, בגזרת שגעונו של אחד מאילי הדולרים, חלקים חלקים, מן העבר השני של הים האטלנטי, והורכב שוב ושופץ וקושט כאן בנוף החדש. אם תמצא לומר – הרי אנו חייבים בכבודו, במקצת משום שהוא כותב בסגנון מנופה, אם כי מנומס ומעושה כלשהו. אבל מה ענין ג’מט ברנטש קאבל לקבוצת צעירים וצעירות מבני ישראל בבורו־פארק, שהתכנסו לברר לעצמם “ענינים חשובים”? כיצד מתאספים 30־25 בחורים ובחורות בשנת 1929 כדי לקבוע את יחסם לאותו סופר? מה, רבונו של עולם, לבני ישראל חקרנים אלה ולאיש החלומות האריסטוקרטי הזה על חזונות הגבורה שלו מימי־הבינים – שהם לנו, לפי הנסיון ההיסטורי שלנו, לא חזון וגבורה, לא ברק מלכים ומזמורי אבירים, אלא אימת מסעי הצלב והאינקויזיציה, מרוץ יהודים בנוסח רומא, טלאי צהוב, מס גולגולת ועליה לגרדום? מה “חשיבותו” של הנשף הזה? אכן הוא חשוב – כסמל.

כל מה שעבר בתוך ארבעת הכתלים של אולם המסיבה הזה – אינו אלא זעיר אנפין לכל המצב החברתי של היהדות האמריקנית בכללה – בדידותה, התכנסותה לתוך עצמה וחקיינותה הסוציאלית. שלשים בחורים מישראל יושבים בינם לבין עצמם ומעמידים כלפי חוץ פני אמריקנים היסטוריים.

ההתיחדות הזאת שי היהדות שות־הזכויות, עצם יצירת התא המיוחד הזה ששמו “חברה יהודית” – הוא חזיון רגיל בכל מדינה שבה הגיע מספר היהודים, מבחינה אבסולוטית או יחסית, למעלה מתחומי מינימום מסויים. חומה נסתרת מקיפה את חייה החברתיים – גם בגרמניה, גם באוסטריה ואפילו באנגליה – על אף שויון הזכויות האזרחי המלא והשלם. וטעות היא, לדעתי, בידי אלה שיבואו לתלות את הקולר, כולו או בחלקו המכריע, בצואר הרוב הבלתי־יהודי, המתייחס באיבה ושואף להתבדלות. ודאי ששאיפות כאלו היו וישנן בכל מקום מאז האמנסיפציה. אבל חלק לא פחות קטן יש בחזיון זה לשאיפת היהודים עצמם – אם כי לא תמיד בהכרתם הברורה – חיות את חייהם החברתיים בינם לבין עצמם, בסביבת אנשים כערכם. יש שהסבירו את הדבר במציאותו של איזה מין אימפולס גזעי ל“סולידריות חברתית” ל“יד אחת”. ואם ישאל השואל, מהו המקור הראשון לאימפולוס זה – אין, כמדומני, כל תשובה אחרת להשיב אלא זאת: השאיפה להרגשה חפשית, השאיפה להמלט מכוח שלטונו של הרוב, שלטון שלא הוכרז עליו רשמית בשום מקום ואף־על־פי־כן ידו בכל, להמלט מן הלחץ המוזר הזה המעיק על האדם, על נימוסיו, עמידתו, תנועתו, תגובותיו וטעויותיו הטבעיות וכל סגנון חייו בסביבה הנכרית. “בינינו לבין עצמנו” – פירושו: חרות. פירושו: לחשוב, לדבר, להרגיש, לאכול, לשיר, לצחוק; או לא־לחשוב, לא־דבר, לא־הרגיש, לא־לאכול, לא,־לשיר, לא־לצחוק, לא־לשתות – במידה ובזמן שאתה רוצה בהם לפי טבע נפשך. אבל שלטון הרוב חזק ממך. הוא מטפס ועובר את החומה הנסתרת וחודר אל איזור החיים המסוגר. הרגשת החרות והעדר הכפיה הניתנים ליהודי שוה־הזכויות בתוך “החברה היהודית” – מוגבלים הם. שטח החברה היהודית אינו נתון בחלל ריק. זו נושמת מאוירת סביבתה וקולטת דרכי מחשבה ותכני מחשבה, מנהגים ונימוסים, דעות ודעות־מוקדמות וסדרי ערכין שלמים. ואז באות כל התופעות המוזרות הללו של רצון ההשתוות בתוך ההסתגרות, של החיקו לסביבה בחיק הבדידות, והן הן הנותנות ל“חברה היהודית” את צביונה הלוקאלי. החקיינות החברתית הזאת, כמנגנון פסיכולוגי־קבוצי – תכלית כפולה לה. ראשית, היא מגבירה את בטחונו העצמי של המיעוט המבודד ומצדיקה אותו במידת־מה בעיני עצמו. שנית, משמשת היא לקבוצה המסוגרת כעין הכשר כלפי העולם הסובב אותה. משמעה: “אמנם אנחנו מתבדלים. זה רצונכם, זה גם רצוננו. ואף על פי כן אין אנו אזרחים גרועים, חלילה, ולא בוגדים במולדת. ראו, הנה הליכותיכם – הליכותינו, מראכם – מראנו, מעשיכם – מעשינו, ושמותיכם – שמותינו”. אכן חקיינות זו עתיקת ימים היא מן האמנסיפציה. עוד בתחום המושב היהודי של ימי הביניים היה כבר היהודי, אך רק השיגה ידו, לובש מתחת למעילו את בגד האדונים, לומד את שפתם, קורא – כל כמה ששומרי הדת לא השגיחו בדבר – את ספרותם. שאלמלא כך – כיצד היו קמים לנו אלחריזי, זיסקינד פון טרימברג, הז’רגונים היהודיים? מנין היה בא אלינו שפינוזה? אין כל חדש בתופעות הללו. אלא שהחותם ההיסטורי המיוחד הטבוע עליהן דוקא בחייה של היהדות האמריקנית המשוחררת – מקורו בסביבה ההיסטורית שבה הן מופיעות. זו הפעם הראשונה שהיהודים הוטלו לתוך סביבה שלא היתה בה שום תרבות אחיזה בת עם שליט אחד, שום תרבות־הרוב מוגמרת ומיוצבת בכלל. הכושים והמונגולים, שצבע גזעם משמש למחנה, ונעשו לה מעין גבעונים. אבל גם מלבדם נפגשים כאן, ב“כור המצרף”, חמשים עמים לבנים, שמהם הוצק ע“י היתוך היסטורי ממושך העם האמריקני. לא כל היסודות ניתנו להתכה באותו שיעור מהירות ובאותה קלות. יש מהם – ביחוד האיטלקים, הספרדים, הסלובקים – שהיו צריכים בפרוצס ההתכה להתגבר על כמה ניגודים לא קטנים. אבל ניגודים אלה הם קודם כל מאופי סוציאלי. לא מהיותם איטלקים או סלובקים, אלא מהיותם קבוצי מהגרים עניים, חלשים מבחינה חברתית, נחותים מבחינה כלכלית ונחשלים מבחינה תרבותית – רבו כל כך הניגודים בדרכם אל הטמיעה. ברגע שעלו ברמתם החברתית והתרבותית – מיד נבלעו על נקלה בכור ההיתוך האמריקני. האפשר לומר כך גם ביחס ל”עם הלבן" החמשים ואחד? האם גם ההסתגרות של “החברה היהודית” אינה אלא בטוי לנחיתות כלכלית ותרבותית, לעוני ולבערות, ורק בכוח עליתם לשלטון ממוני ולהשכלה גבוהה יטושטשו סוף סוף הניגודים הללו עד שגם הם יובלעו כליל בתוך בליל־הגזעים האמריקני? נדמה, שבמשך מאתים שנה הבאות לא יימצא איש, ואף המתבולל היהודי־האמריקני הנלהב ביותר, שישמיע דעה כזאת. אין בכלל תנועת התבוללות אמריקנית יהודית, שהטמיעה תהיה לה בגדר פרוגרמה. העם החמשים והאחד היה ויהיה משקע בל־יותך על קרקע האביק.

היהודים חיים בינם לבין עצמם. אין אני מתכוון לדברים שהעתונים מרבים כל כך להתריע עליהם, היינו, ש“הסולת והשמנת” האמריקנית. דבר זה אין בו לא חשיבות ולא ענין. אלהים ינחם אותם או שהיחסים ישתנו ביום מן הימים. כוונתי – לניגודים החברתיים הנוגעים בהמון העם. והם מצויים בעיקר בחיים המשקיים. אלה הם הניגודים הקיימים בין יהודים לשאינם יהודים מיום שיצאנו בגולה, זמן רב לפני היות הקפיטליזם בעולם. הקבוץ היהודי לא סיפק מעולם את כל צרכי עצמו. המשק הקפיטליסטי החדש עוד הגביר את ההשתלבות הכלכלית פי כמה. היהודי נתקבל בשאינו יהודי גם במשרד, גם בחנות: הוא מעסיק לא־יהודים, כושים ולבנים, כפועלים וכפקידים, או שמגיח עליהם; יש לו לקוחות משאינם־יהודים, שחורים ולבנים. הקפיטליזם הביא גם לידי דימוקרטיזציה של אמצעי־התחבורה ונתנם לשמוש הרבים. כשנכנו החשמליות הראשונות בכרכי־הודו – לא רצו הבראהמינים לשבת בקרון אחד עם הצ’אנדאלה, שלא להטמא במגעם. גם כיום אין הצבעוני במדינות הדרום של ארצות הברנית רשאי לשבת במחלקת רכבת אחת עם הלבנים, ועליו להסתפק ב- jim crow car. אבל במדינות התעשיה הגדולה של הצפון כל המושגים הללו אינם אלא אמונת הבל נשכחה. יהודים, כושים יאנקים – יושבים ועומדים צפופים יחד בתחתית ובתא הרכבת. הקפיטליזם הביא לידי הכללה ודימוקרטיזציה גם באמצעי השעשועים ובמוסדות החנוך. היהודי יושב ליד הלא־יהודי על ספסל בית הספר העממי והקולג', בראינוע ובתיאטרון. רשות לו כמו כן להכניס את שמו לתוך רשימת ההסתדרויות ההמוניות הסוציאליות – כביכול – אשר לקרתנים האמריקניים. כל זה כאילו מובן מאליו, אלא שבמובן מאליו זה מסתיימת כל הפרשה. מכאן ואילך – אפס. אם תצרף את חשבון כל הקשרים הללו יחד, תמצא בסיכום כל הסיכומים – שאין כאן לפנינו, מבחינה סוציאל־פסיכולוגית וסוציאולוגית, אלא מערכת יחסים שטחיים, בלתי מחייבים, שאינם מגיעים ואינם נוגעים עד ספירת החיים של הפרט. את היחסים הנפשיים יותר, המחייבים יותר מבחינה אישית, שתוצאות להם בשטח החיים הפרטיים – את היחסים האלה לא ימצא היהודי – בתשעים ותשעה מקרים מתוך מאה – אלא בתוך “החברה היהודית”. מקרה כמסופר ב“נגד הזרם”, מעשה בילד יהודי הגדל כליל מחוץ למחנה היהודי, באחת מעיירות קארולינה הדרומית – הוא אחד ממאה. וגם זה נסחף נגד הזרם שוב אל חיק היהדות. אותם היהודים השואלים לעתים מתוך לעג סנוביסטי לארץ־ישראל, “איך אפשר לחיות בתוך חברה שהיא כולה יהודית?” – אינם מרגישים, כי לעצמם הם לועגים. כי הם גופם חיים את כל עיקר חייהם – מחוץ לפגישה השטחית, הטכנית והבלתי נמנעת בחיי אנוש – אך ורק בין יהודים. נשואי התערובת מנתקים לפעמים אבר מן “החברה היהודית”. כדבר הזה יקרה לעתים על הגבולין שבכרכים הגדולים, על הספר שבין תחומי המושב הלאומיים, בקן המעבר שבין הפרבר היהודי לפרבר האירלנדי או האיטלקי. זה יקרה גם בפינות הנדחות של מדינות המערב והדרום, במקום שרסיסי ישובים יהודיים נבלעו לתוך ים של אוכלוסין לא־יהודים. ואפילו נשואי תערובת של יהודים עם בנות אינדיאנים כבר אירעו רבים – כפי שספר לי פעם הרב בפובלו – בסביבות לאס ויגאס ואלבוקירק. הביאור שנתן לי אותו רב למקרים אלה – מתקבל על הדעת. הבחורות האינדיאניות הללו ירשו שטחי צייד עתיקים, שהיו שייכים לשבטים האדומים, ובשטחים אלה נתגלו פתאום מקורות־נפט, ואוצר הממשלה (האפוטרופוס לזכויותיהם של ילידי הארץ!) משלם להן במחיר הקרקע פיצויים עצומים, אגדיים. כל זה ייתכן שיקרה. אפשר אפילו שנשואי התערבות הולכים ורבים. אבל ברור, שאין זאת אלא תופעת חוץ רחוקה לגבי החיים היהודיים באמריקה. העיקר: היש סימנים לדבר, שהפכה מתרחשת לבוא בתחום חיים זה? דומה שאותה חומה המקיפה את המון החברה היהודית היא לעת עתה גבוהה עד בלי די.

בתוך החומה? בתוך החומה החיה “החברה היהודית”, מכונסה כלפי פנים – את חייה של אמריקה החיצונית. האינטליגציה שוגה בספריהם של j i asams, butler, john dewey, ואולי גם בספרי robinsohn, jeffers eugene o’neill. בני הנוער מתוכחים בדבר ה- “baseball”, בספרו של ben lindsay, “מרד הנוער” או על אודות cabel ו – dreiser. המון ה“בעלי בתים”, ה“בביטים” מצאצאי היהודים, מתענג בכל שבוע על ה־saturday eveningpost. עד היכן הגיעה ה“בביטיזציה” של היהודים הללו, אוף של השכבה הבינונית, לא תוכל לתאר לעצמך – כל זמן שלא שמעת מספר נאומים ב־“businesmen lunch-club” או בשעת בנקט חגיגי הנערך ע“י עדה מן העדות בבית הכנסת. הללו הולכים לראינוע ושופכים דמע על יולסון, מאזינים ברדיו אל הנשיא רוזבלט כשהוא מסביר את עמדתו מבחינת השימוש הצבורי בכוחות המים. יודעים איך ומתי יש להשתמש ב”תלבושת ערב“. פותחים באשכולית ומסיימים בהמנון האמריקני. ביום ששי בערב הולכים ל”טמפל" ומשתתפים בפעילות בשירה הצבורית. נדמה לי אפילו, שמעמדו של הרב בתוך העדה הוטב לא מעט, גם זה בהשפעת אותה חקיינות. הוא עלה, גם בעיני הנוער, למדרגת “מיניסטר”; נוהגים, כדרך שעושים זאת הגויים, להביט אליו ביראת הכבוד ובהעמדת פנים רשמית של הכנעה רוחנית ומוסרית, ולמסור לידו, בלי כל קנאה, חלילה, את כתר המנהיגות של מוסדות הצדקה והחסד, מוסדות החנוך היהודי והמגביות.

זכור לך ודאי מאמר האגדה בדבר ארבעת הדברים שבזכותם נגאלו ישראל ממצרים: “שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם ולא גילו מסתורין שלהם ולא ביטלו את המילה”. האמנם אין זה אלא מקרה שהזכות הראשונה במנין היא הדבר הקטן והחיצוני הזה של שמירת השם? אכן השם אינו אלא ענין חיצוני, אבל חשיבותו גדולה בתורת סמל. הן השם הוא בעצם – מעין אישיותו של האדם על רגל אחת. הן הוא הנותן לך במלה אחת את האפשרות היחוד, ההבחנה וההבדלה במידה שלא תנתן לך בשום צירוף־אותיות אחר. ולכל שם גם בני לויה היסטוריים, המעוררים אסוציאציות היסטוריות. נראה שהחיקוי מבחינת השם היה מאז ומעולם סמל למידת החקיינות היהודית בכלל. ספרים עתיקים מספרים לנו כבר על ראובן שקרא לעצמו רופוס – ועל שמעון שהסב את שמו ללוליאנוס. את מעשי ידיה של ההתבוללות היהודית בגרמניה בשדה זה – כיצד כבשה לאט לאט את גבורי הניבלונגן, את אדירי יער טויטובורג: זיגפריד, הרמן, הילדה – והטביעה עליהם את חותם המשפחה היהודית, וכיצד קמה אחר־כך, לאחר שנטשו הגויים את השמות הללו וביקשו לעצמם מפלט בארצות סקנדינביה, ושמה את ידה, במשך שנים מעטות, גם על השמות הסקנדינביים: גרדה, איגון, אינגה – את מעשי הגבורה הללו יודע כל בר בי רב. יהודי אמריקה הולכים אף הם בעקבות אותם היצרים שהיהודים במצרים, ברומא ובגרמניה היו להוטים אחריהם. חיקוי זה יש לו טעם מיוחד לאור העבודה, שבעולם הפרוטסטנטיזם האנגלוסכסי יש חוגים האדוקים בעקשנות מתמיהה במסורת השמות העבריים העתיקים. אם תפתח עתון פרסביטריאני או בפטיסטי, מיד אתה מוצא את כולם, לא רק שמות האבות והאמהות, הנביאים הגדולים והקטנים, אלא גם שמות שאינם שכיחים אפילו בין היהודים, כמו אבימלך, אליהו, בלהה, תמר, עזרא, גמליאל. ולעומת זאת, אם תדפדף באחד העתונים האמריקנים־יהודיים בני רמה תרבותית גבוהה – מה שונה התמונה. כאן שורצים לעיניך שמות מסוג אלן ופרנק, קליפטון והורס, מלויל ורלף, פלורנס וביאטריס. אך לשיא השיאים מגיע הענין לגבי שמות המשפחה. ואיזו רוחב לב היסטורי גילו כאן יהודינו האם לא נלחם לורד דוגלאס, אחד מגדולי האצילים בסקוטלנד, את מלחמתו המפוארה והרקומה שירי בלדות בארל ירסי מנורת־הומברלנד? ומה עלתה לו? האין הוא נאנס לשמש עכשיו כסות־עינים חקיינית לאיזה יהודי ששמו דולגונוס? היש לך פרק בתולדות בריטניה שהשם צ’רצ’יל “לא יסער בו” – כלשון האנגלים – והנה הוא מצווה לעלות לקרבן ללהטיו ההנהלתיים של האדון טוליצ’יליאנסקי. או מה תאמר, למשל, למאכסויל, ששמו בישראל היה לפני זמן קצר מוגילבסקי, או לפירגאזון – הוא פייגלסון? לפני זמן מה ענה שופט אחד לעורך־דין יהודי בשיקאגו, שהגיש בקשה להחליף את שמו מלוי ללי, תשובה קשה, בהעירו, כי השם לי הוא יותר מדאי יקר בהיסטוריה האמריקנית ולא כל הרוצה יבוא ויטלו; לעומת זאת רואה הוא שגם השם לוי שם עתיק הוא ונכבד מאד, אם כי הוא נמנה על מעמד האצילים שלפני קולומבוס. יצוין אגב, כי הנימוק שהביא העורך־דין לחיזוק תביעתו היה אופיני מאד. הוא טען ששמו הקודם יעכב בעדו בהתחרות על כיבוש הקונה הלא־יהודי.

לא. בזכות השמירה על השם לא ייגאלו יהודי אמריקה מגלות מצרים. הם משתדלים לקבל ככל האפשר את צבע הסביבה. הם מדברים בלשון סביבתם. אמנם, את המסתורין היהודיים שלהם לא גילו. אולי משום שהמסתורין הללו לא נתגלו גם להם. אולי אי אפשר כלל לגלות אותם. על כל פנים, המסתורין הללו שרירים וקיימים עד היום. מרחפים הם מעל לכל החיים החיצוניים הללו של הבחרה היהודית, מעל כלל ההסתגלות וההתבטלות החיצונית – מסתרי העצמיות היהודית, סוד החיים היהודיים.

 

מכתב שלשה עשר    🔗

מתוך ההתבדלות וההסתגלות, מתוך הדחק של העולם הסובב והשאיפה המסתורית העזה להוי יהודי עצמי – הקימה לה “החברה היהודית” מערכת מוסדות, מכשירים, הסתדרויות וארגונים, המותאמים כולם לחייה ולתפקידיה האוטונומיים, מערכת המוסדות הזאת, שהיא רבה וענפה מאז כבר כיום, מתרחבת והולכת משנה לשנה. ואין אני מתכוון בזה למוסדות הגיטו של המון המהגרים, הלנדסמנשפטים, החברות, האורדנים, הסתדרויות הסיוע למהגרים – כל אלה שצצו בשנות הגאות של ההגירה והתפתחו להסתדרויות סוציאליות גדולות ומסועפות, ועכשיו, עם נעילת שערי הארץ, הן מתמעטות והולכות, ועוד מעט ינוחו במוזיאון יחד עם האינדיאני והתאו וה־covered waggon והאיש הנלהב לרפובליקה ומוכר העתונים שהיה למיליונר. כוונתי לאותם המוסדות שהיהדות האמריקנית יצרה לעצמה, לסדור חייה החברתיים והתרבותיים שלה גופה. מבחינה מוסדתית הרי הם כבר כיום, בתחילת התפתחותה שלההידות המעורה באמריקה, רבים ועשירים מכל אשר יצרה היהדות באחת מארצות הגולה עד היום הזה. כוללים הם לא רק את מפעלי הצדקה השכיחים, מפעלים רבי מידות ומשוכללים לפי כל חוקי הזמן החדש, לא רק בתי חולים עם רופאים ואחיות יהודיות, אלא גם את כל מערכת החנוך, ישיבות ושיעורי ערב, מקצתם בעברית, מקצתם באנגלית ומקצתם באידיש, סמינרים, ספריות, קורסים למורים, קלובים, מגרשי ספורט, אגודות משוטטים ומחנות קיץ. בזמן האחרון מעיינים גם בתכנית על דבר אוניברסיטה אמריקנית־יהודית. ומכיון שגם יתר “הכיתות הדתיות” שבאמריקה יש להן אוניברסיטאות משלהן, הרי שמוסד מסוג זה אינו עומד בסתירה, חלילה, למושג הנימוס הפטריוטי המקובל במדינה, וייתכן שהתכנית תתגשם באמת.

לתוך מערכת המוסדות הללו נכנסים גם למעלה משבעים ירחונים וכתבי־עת יהודיים שונים בשפה האנגלית. בה כלולים גם המוסדות המייצגים של היהדות האמריקנית, “הקונגרס היהודי־האמריקני” ו“הועד היהודי האמריקני”.