שנת פירסומו של הרומאן הביוגרפי “יאיר”, תיזכר בתולדות הספרות העברית כשנה שבה הגיע משה שמיר לגבורות הן במניין שנות־חייו והן ביצירתו. ב“יאיר” אפשר לגלות לא רק את ההשכלה הספרותית וההיסטורית הרחבה שלו, אלא גם את העקבות של כל הניסיון שצבר בסוגות השונות של הספרות במהלך שישים שנות יצירתו, שהן מהמבורכות בתולדות הספרות העברית בת־זמננו.

מכתיבת מחזותיו הביא שמיר ל“יאיר” את כושר ההמחזה של אירועים מהביוגרפיה של הגיבור. באמצעות הפעולה והדיאלוג הופכת תחת שרביטו כל עובדה ביוגרפית יבשה לסצנה בימתית־חזותית חיה. בזכות הכישרון הדרמטורגי הזה של שמיר, להמחיז את המידע הידוע על חייו של יאיר ולבדות את תגובותיו המשוערות הן במחשבה והן במעשה על האירועים בארץ, קם לתחייה ברומאן הזה המחזה המופלא של חיי יאיר, חיי אדם המוכן להקריב את חייו למען אמונתו.

מניסיונו בשלבים המוקדמים של יצירתו לכתוב שירה, הביא שמיר ל“יאיר” את ההבנה לנפש השירית שהיתה ליאיר ולסגולה המיוחדת שיש לשירה לבטא בתמצית מֵרבית רובדי־עומק של הנפש ורובדי־יסוד של המחשבה. ניסיונו ככותב שירה מתבטא ברגישות שבה הוא מפענח את שיריו של יאיר ואת השירים מהשירה העולמית ומהשירה העברית שהשפיעו בפועל על יאיר או יכלו להשפיע עליו כקורא.

מההיקף העצום של הכתיבה המסאית שלו, מ“בקולמוס מהיר” (1960) ועד “המקום הירוק” (1991) — כעשרים כרכים - הביא משה שמיר אל “יאיר” את היכולת לבצע מסעות החוצים בחופשיות תחומי־דעת רבים, ובעיקר היסטוריה, פילוסופיה, מדע וספרות. ב“יאיר” הוא מתזמֵן מכולם פרשיות ולקחים ועורך הקבלות בין רחוקים וקרובים, והכל כדי להבהיר את ההיגיון ביסודות אמונתו של יאיר ובמסקנות המעשיות שגזר מהן על דרך פעולתו במאבק נגד הבריטים. החלקים המסאיים ברומאן “יאיר” מפרשים את אישיותו של גיבור העלילה ומפענחים את השקפת עולמו. בחלקים מסאיים אלה בולטים יכולת הפולמוס וכושר השכנוע של משה שמיר, ובכך הם ממשיכים את החשוב מבין ספריו בז’אנר המסאות המדינית־ציונית - “חיי עם ישמעאל” (1968).

וכמובן, שניתן גם למצוא ב“יאיר” את העקבות של יצירתו הענפה והמגוונת של משה שמיר בסוגת הסיפורת. כך אפשר לראות את תיאור צמיחתו של יאיר כאדם מילדות ועד למותו בגיל שלושים וחמש ברומאן “יאיר” כפוסע במסלול שנסלל זה מכבר בפרקי אליק ברומאן “במו ידיו” (1951). וכך גם ניתן לקשור את מאבקו של יאיר על רקע התקופה ואירועיה ההיסטוריים, לרומאנים ההיסטוריים הקודמים שפירסם - “מלך בשר ודם” (1954) ו“כבשת הרש” (1956). וכמובן, שיאיר המתייצב יחיד מול הרבים ומקריב למען הכלל גם את אושרו הפרטי, הוא המקבילה הגברית לדמותה הבלתי־נשכחת של לאה ברמן בטרילוגיה “רחוק מפנינים” (1991–1973).

למעשה יישם שמיר בטרילוגיה זו וב“יאיר” את השקפתו על ההבדל בין הזמן המציאותי, המבדיל בין הזמנים עבר הווה ועתיד, ובין הזמן האמנותי, המאפשר להעלות למישור זמן אחד את כל זמני הכרונוס המציאותיים. ואכן, לאה ויאיר חיים ופועלים על רקע אותן שנים (הזמן המציאותי), אך שניהם מתייחדים בין בני דורם בכך, שבהווה שלהם יש תמיד נוכחות בולטת למשפיעים מהעבר ומהעתיד: למורשת ולמיתוס (משפיעים מהעבר הלאומי) ולחזון (המשפיע מהעתיד).

ולפיכך, הרומאן “יאיר” הוא אכן ספר הגבורות של משה שמיר. כל הניסיון שרכש כסופר, כל חוכמת־החיים שצבר כאדם וכל התבונה שקנה לעצמו כאיש־רוח משוקעים ביצירה זו, המדהימה בהיקף האפי שלה, במורכבות הנושאים הנדונים בה, בכושר הפיענוח של נפש אדם ובעומק ההבנה של התהליכים הפועלים בהיסטוריה של העם היהודי במהלך המאה העשרים.

מהו רומאן ביוגרפי?

כמעט שישים שנה חלפו מאז נרצח אברהם שטרן בדירת מחבואו על־ידי קצין הבולשת הבריטי, מורטון, ואף־על־פי־כן הוא הונצח רק בספרי הזיכרונות של חבריו לנשק, אנשי לח"י, ובביוגרפיה בודדת - “בארגמן” של עדה אמיכל. לא מיעוט הכתיבה הדוקומנטרית והמחקרית מתמיה הפעם, אלא חסרונה המוחלט עד כה של הכתיבה הבֶּלַטְריסטית, המתבססת על דמותו ועל קורות־חייו של יאיר. כיצד לא עטו עד כה כותבי־העלילות על סיפור־חייו המרתק? הן בשלושים וחמש השנים שהספיק לחיות מקופלים יותר מאורעות דרמטיים מכפי שהדמיון של איזה מחבר־עלילות מסוגל לבדות.

אפילו אירועי י"ח השנים הראשונות (1925–1907) בחייו של יאיר, שהן שנות הילדות והנעורים שלו, היו מפרנסות היטב כרך סיפורת נפרד על חייו - רומאן במסורת סיפור הצמיחה והחניכות. המבחר הבא יוכיח זאת בקלות: ילדות על רקע המהפכה הסוציאליסטית ותהפוכותיה ועל רקע מלחמת־העולם הראשונה, שנתיים בלי האב ושלוש שנים נוספות בלי שני ההורים, שאותן הוא עושה בחברת אברשה המהפכן, האח הצעיר של האם. בתנאים אלה מתגלה יאיר כבן־עניים המצטיין בלימודים ומגלה גם נטיות אמנותיות מובהקות. הוא מיטיב לכתוב ומרשים גם בדקלום ובמשחק. פרשת חייו נפרשת בשנים אלה על שלוש ארצות: פולין, רוסיה ופלשתינה, אך בזכות כישרונותיו וסקרנותו האינטלקטואלית הוא שורד בהצלחה את הקיטוע התכוף ברציפות לימודיו. כבר בשנים אלה הוא מתבלט בעיני חבריו כמנהיג וגם מוריו מנבאים לו גדולות.

ומובן מאליו שגם שלוש־עשרה השנים הבאות (1939–1926), שהן שנות הבחרות של יאיר, היו ראויות אף הן לכרך סיפורת נפרד על חייו. אמנם המרחב הגיאוגרפי של הסיפור מצטמצם מכאן ואילך, כי למעט מספר גיחות קצרות לאירופה, מתרחשים רוב אירועיו במרחב המצומק של ארץ־ישראל המנדטורית, אך דרמה לא תחסר גם כעת למחפשי עלילות־חיים מרתקות. בשנים אלה יספקו את החומרים לדרמה שלושת המעורבים במאבק על הגדרתה המדינית של הארץ: היהודים, שהארץ היא מולדתם היחידה והם הינם בניה המקוריים, ערב־רב של ערבים שפלשו לכאן טיפין־טיפין אחרי שסלח א־דין כבש את הארץ מידי הצלבנים כדי לקיים בה בעלות על־פי חוקי המדבר הערבי: צדק בכוח החרב. והאנגלים - האמורים לפשר בין הצדדים, אך מטים את ההיגיון ואת הצדק בהתאם לטובה שתצמח מכך לבריטניה הגדולה. גם הסיפור של הגיבור הופך בשנים הללו למורכב יותר, כי כעת הוא נקרע בין ארבע אהבות. אל שתי האהבות הנושנות, לכתיבת שירה וללימודי היסטוריה נוספו כעת שתי אהבות חדשות: האהבה ליפה בנערות ירושלים והאהבה לארץ־ישראל.

ולבסוף: אין ספק שגם ארבע השנים האחרונות של יאיר (1942–1939) היו שנים ראויות לכרך שלישי על חייו, כי היו שנים שבהן הכל נדחה, ממש הכל: העיסוק באמנות, הקריירה האקדמית ואפילו החיים הנעימים בחברתה של הרעיה הצעירה, מפני הפעילות במחתרת והמאבק באנגלים. חומרים כאלה אינם מזדמנים לכותבים מדי יום ואפשר לבדות מהם גם רומאן חניכות, גם רומאן אהבה וגם רומאן הרפתקאות. והנה בא משה שמיר, סופר שכבר כתב רומאנים בכל הסוגות האלה, שהם מהטובים שנכתבו בשנות המדינה, ומחליט לכתוב “רומאן ביוגרפי”, שהוא סוגה החשודה כחצי־ספרותית וכחצי־היסטורית. ואכן ב“התנצלות המחבר” שהציב בפתח ספרו על יאיר הבהיר שמיר את הצֵרוף “רומאן ביוגרפי”: זהו סיפור־עלילה בהיקף של רומאן, אך הוא “בעל אופי ביוגרפי - - - בשל המסגרת הביוגרפית־היסטורית, אשר עליה נשענים כל פרקי הספר”. ההתנצלות הזו מסבירה את הקושי שכנראה הרתיע כותבים לפני משה שמיר להשתמש בקורות־חייו של יאיר כחומר לעלילת רומאן.

ניתן למנות ארבעה מכשולים שהרתיעו אחרים לפני משה שמיר מכתיבת יצירה בֶּלַטריסטית המבוססת על דמותו ועל חייו של יאיר. הקושי הראשון אף שהוא שיווקי, הוא גם המרתיע מכולם: איזה סיכוי יש לרומאן עלילתי שרוב האירועים בו, ובכללם סופו של הגיבור, כבר ידועים לקורא. פירסום רומאן בתנאים כאלה על ידי סופר דומה למבצע של התאבדות ספרותית.

גם הקושי השני, שמקצתו שיווקי אך בעיקרו הוא כבר קושי ספרותי, מסוגל לרפות ידיים: עלילה המתבססת על דמות היסטורית מהעבר הקרוב כובלת את הכותב לקידום כרונולוגי וליניארי של סיפור המעשה. אין טעם לנסות פרישׂה אחרת של האירועים, כי שום תועלת לא תצמח מכך לסיפור. רק את רוגזו של הקורא תעורר אם תנסה לפתל את העלילה על ידי דילוגים קדימה ואחורה לסירוגין באופן מלאכותי שעה שהקורא יודע בדיוק באיזה סדר התרחשו רוב האירועים. ואם תיכנע לחובת הסדר שבו אירעו המעשים, הנך מוסיף את דרך הצגתם המשעממת על הבקיאות של הקורא בהם.

ודאי גם קושי שלישי הרתיע כותבים מהתמודדות אמנותית־בלטריסטית עם פרשת חייו של יאיר, אף שהוא בעיקרו חברתי־אנושי: הרגישות של האנשים שהכירו את יאיר ופעלו אתו באצ“ל ובלח”י, ומעל לכל - הרגישות של בני המשפחה. לא די שהאירועים מוכתבים לכותב וידועים לקוראיו, אלא העיניים של כל אלה בוחנות כל עובדה והאופן שבו הוצגה. באופייה של דמות ספרותית בדויה ניתן להצליב תכונות טובות ותכונות רעות וניתן להראות את הצלחותיה ואת כישלונותיה. לכך לא תִכְשר דמות של אדם אמיתי, שבני משפחתו, חבריו לדרך ואחיו לנשק עודם בחיים ונושפים בעורפו של הכותב.

ועל דרך הניגוד קיים גם קושי רביעי והוא קושי חברתי־אידיאולוגי: העוינות הפוליטית שעדיין מוסבת כלפי יאיר מצד היריבים לדרכו. כשישים שנה חלפו מאז נרצח ובתודעת רבים עדיין הוא זכור כפי שיריביו ציירו אותו: קיצוני, אלים ומסוכן. או בקיצור - “פורֵשׁ” שלא קיבל על עצמו את סמכות ההנהגה היהודית בארץ־ישראל ו“בריון” שסיכן את הישוב המאורגן וגרם נזק למאבקו על הקמת המדינה. לא משימה פשוטה וקלה היא לסופר לכתוב עלילה על דמות שבחוגי קוראים נרחבים עדיין כה עמוקה השנאה אליה.

הפתרונות הספרותיים

משה שמיר המציא פתרונות מקוריים כדי להתגבר על הקשיים האלה. על ידיעת האירועים וסופו של הגיבור, ידיעה המדבירה את המתח במהלך הקריאה וממיתה בקורא את הציפייה לבאות, התגבר על־ידי המצאת כיוון שלישי לשני הכיוונים הרגילים שבעזרתם בורא כותב־סיפור מתח ביצירתו. כידוע ניתן לבנות את המתח בעלילה סביב שתי שאלות: סביב השאלה “מה יקרה בהמשך?” וסביב השאלה “מדוע קרה כך?”. שמיר היה צריך להמציא מקדם־מתח חדש כדי לרתק את הקורא אל עלילת “הרומאן הביוגרפי” שכתב על יאיר. הוא הציב לחומרי־הסיפור הידועים את השאלה: כיצד צמח בשנים הגורליות ההן של המאבק להקמת המדינה לוחם־חירות מסוגו של יאיר, שהיה בעל יכולת נדירה לשפוט את האירועים של זמנו מפרספקטיבה היסטורית עתידית, ומהם הלקחים שניתן להפיק מהשקפותיו על המשך המאבק על קיומה של המדינה כיום?

גם לקושי השני, ההכרח להניע את סיפור־המעשה במסלול כרונולוגי־ליניארי, המציא שמיר פתרון מקורי. להרבה פרקים עלילתיים לחלוטין, שקידמו את המסע בתולדות חייו של יאיר, הוסיף משה שמיר רשימה של אירועים שהתרחשו במקביל בארץ־ישראל ובעולם בתחומים השונים של החיים, תחת הכותרת: “פעמון הזמן”. בדרך זו הצליח שמיר לא רק לשלב את עלילת חייו של יאיר ברקע התקופתי, אלא לחשוף את הדרך המשוערת שבה גיבש יאיר את עמדותיו כלפי האירועים השוטפים.

פרק כמו “עור הזאב”, הפותח את החלק השלישי של הרומאן, אפילו משכלל את האפקט שנוצר על־ידי שיטת “פעמון הזמן”. הפרק מהדק עוד יותר את הזיקה בין עלילת־היחיד לעלילת־הכלל על־ידי שילוב קטעי “פעמון הזמן” בתוך קטעי סיפור־המעשה בתיזמון דיאלוגי מרתק. הצמדת שני סוגי המידע מכוננת נקודת־תצפית היסטורית רחבה לשיפוט השקפותיו ומעשיו של יאיר ומאפשרת להבליט את צידקת דרכו בהשוואה לעיוורונם של יריביו. ההקבלה בין כושר־השיפוט שלו, כושר־הניבוי והכושר לקבל החלטות נועזות ובלתי־שיגרתיות, ובין יכולתם בתחומים אלה של מנהיגים מקובלים ממנו באותה תקופה, מבליטה את יתרונו על המפורסמים והנערצים הללו. התהילה לה זכו חלפה מהר, כי החלטותיהם ומעשיהם התבררו עד מהרה כקצרי־ראות וממיטי־אסון, והוא, שמעשיו הפכו אותו לאיש נרדף, מתברר והולך כראוי לתהילה שלא זכה בה בחייו. בעוד הם, מתברר, פעלו כפי שהציבור ציפה מהם ובה־בעת גם עשו לביתם, הוא פעל על־פי האמת כפי שהבין אותה והקריב הכל למענה.

וגם יתרון נוסף הפיק שמיר מהפעלת הרישום הסינכרוני בקטעי “פעמון הזמן”: ההקבלות בין אירועים מההיסטוריה מבליטות את ההבדל בין שפיטה קצרת־ראות ותקשורתית לשפיטה היסטורית מרחיקת־ראות של האירועים בתולדותיו של עם.

גם את שני הקשיים האחרונים, רגישותם של מוקירי זיכרו של יאיר וגם עוינותם של היריבים לדרכו, שלא נחלשה אחרי שישים שנה מאז נרצח, פתר שמיר על־ידי היצמדות מוחלטת לעובדות ועל־ידי שקידה שיטתית על הנהרת החלטותיו של יאיר בזיקה אליהן. כאשר עובדות מוסברות כתוצאה הגיונית של שיקול־דעת ומתגלה בהן עקביות שמקורה בהשקפת־עולם של האיש, אי־אפשר לשפוט את מעשיו רק באמות־המידה הפשטניות: הצלחת -צדקת, לא־הצלחת - שגית. כל עוד אדם מקבל החלטות ומבצע מעשים שיש בהם שיקול־דעת ובקרה עצמית, ובמיוחד אם הם חפים ממעורבותם של אֶגוֹ מנופח ושיקולי תועלת אישית, גם אם נכשל - הוא ראוי לכבוד ולהוקרה על יושרו, על מסירותו ועל אומץ־לבו, שאחרים חסרו אותם באותה עת.

הישענותו של משה שמיר על העובדות ההיסטוריות ועל שיקול־הדעת ההגיוני שיאיר ביסס על העובדות הללו, תורמת לאפשרות קבלתה של גישה ביקורתית בלתי־משוחדת כלפי שיקוליו, החלטותיו ומעשיו של יאיר, הן אצל אלה שהיו שותפיו לדרך והן אצל אלה שהיו יריבים מרים לדרכו. גישה ביקורתית כזו מסוגלת לא רק להקהות רגישויות שנותרו אצל מעריציו ויריביו של יאיר, אלא מסוגלת, כך ניתן לקוות, גם לקרב את המחנות אלה לאלה.

הצמידות לעובדות והסברת הדרך ההגיונית שבה ביסס עליהן יאיר את החלטותיו ואת פעולותיו מאפשרות גם את האקטואליזציה של השקפתו בענייני העם היהודי וארץ־ישראל לימינו. ובראשה את האמת שאין בילתה: עם לא יכול להתקיים בלי חזון, ואי־אפשר להפעיל המוני־עם בלי דרך ברורה המוליכה להגשמת חזון כזה. כאשר החזון מצוי וגם הדרך ברורה - יצוצו תמיד מתוך הגוף הלאומי אותם יחידים שינהיגו את העם למימוש כיסופיו. בלעדי יחידים כאלה צפוי עם להיות מופקר למנהיגים רודפי־שררה ואוהבי־פירסום, מנהיגים שהשקפותיהם אינן יציבות ובמעשיהם אין שום שיטה ועקביות. כפי שדעותיהם משתנות כמו שבשבות ברוח, כך גם מעשיהם מתהפכים פעם מימין לשמאל ופעם משמאל לימין. אלה מנהיגים שאהבת עצמם מבטלת אצלם כל אהבה אחרת. לא רק כיום, אלא תמיד זקוק עם־ישראל למימוש חזונו ולהבטחת קיומו למנהיגים, שאמונתם יונקת מהשורשים ואינה נכנעת לתכתיבי הרוח המתחלפת של המונהגים שלהם, מנהיגים, שרק החזון מכתיב את החלטותיהם ואת מעשיהם. יאיר היה כזה.

פגישה וזימון

אף שנולד ארבע־עשרה שנים אחרי אברהם שטרן, משה שמיר הוא בן־דורו של גיבור הרומאן שלו. עובדה זו מצדיקה לבדוק את זיקתו האישית אל יאיר הן כשהיה נער בתנועת “השומר הצעיר”, והן כיום, אחרי שהתרחק מההשקפה שהחזיק בה בעבר. בימי פעילותו של יאיר כלוחם במחתרת היה שמיר תלמיד בגימנסיה “הרצליה” ורחוק מחוג הצעירים בני־גילו שסייעו ללח“י כקשרים, כתצפיתנים וכמדביקי־כרוזים. אף־על־פי־כן מתברר, שב־22.6.1939 פגש באקראי את יאיר פנים־אל־פנים (471). חודש תמוז הוכרז בתרצ”ט כחודש הרצל על־ידי הקרן־הקיימת כדי לציין שלושים וחמש שנים למותו. חברי “השומר הצעיר” החלו להתרים את התושבים בתל־אביב כבר בה“א בתמוז. בסיום הלימודים ב”הרצליה", נקשו משה וכרמלה, שהיו ביניהם אז קשרי חברות (ראה ב“חיי עם ישמעאל”, עמ' 27), על דלת דירה שלא צויין עליה שם־משפחה באחד הבניינים בין הרחובות שיינקין ואלנבי בשדרות רוטשילד. היתה זו הדירה השכורה של יאיר ורוני. שני הצעירים בחולצות הכחולות עם השרוך הלבן הוזמנו לחדר שהיו בו רק שולחן, שני כסאות והפסנתר של רוני.

השומרניקים כובדו בכוסות־מים והתפתחה שיחה קצרה בינם ובין מארחיהם. כרמלה השביעיסטית גילתה לרוני את דבר אהבתם המשותפת למוסיקה, היא נוהגת לשיר, ואילו משה מנגן בכינור. בה־בעת התפתחה שיחה קצרה בין משה השמיניסט ובין יאיר על חוברת חדשה של “גיליונות” שהיתה על השולחן. יאיר שאל את הנער אם הוא אוהב שירה ואם הוא אוהב את שירתו של יצחק למדן, אך משה העדיף לשתוק כי התבייש לספר שהוא עצמו כותב שירים, וגם שהמשוררים שלו הם שלונסקי ולאחרונה אלתרמן, ומכתבי־העת הספרותיים הוא קורא את “טורים”. רוני הטילה מטבעות לקופסת־ההתרמה, אך יאיר קרא למשה והוסיף מטבעות נוספות לקופסה. רק כעבור למעלה משנתיים, בהיותו בקיבוץ משמר־העמק, זיהה משה בצילום של המשטרה, בין הטרוריסטים שקצבו סכומי־כסף על הסגרתם, את תמונתו של האיש שהכפיל את תרומתו לקרן הקיימת, אף שדווקא שני שומרניקים הזדמנו כמתרימים אל דירתו (319–317).

משה שמיר אמנם לא נפגש פעמים נוספות פנים־אל־פנים עם יאיר, אך הוא מזמן כעין־פגישות בין שניהם באמצעות שיטת “פעמון הזמן”, שמקבילה באופן סינכרוני בין אירועים שהתרחשו לאנשים שונים ובמקומות שונים בזמן אחד. פגישה כזו, לא בפועל, אלא בהיסטוריה, היתה בינו ובין יאיר ב־23.8.1939. באותו יום העלו מפקדי אצ"ל את אוניית המעפילים “פאריטה” על שרטון החול והסלעים בחוף תל־אביב. תושבי העיר הגיעו בהמוניהם אל החוף, והופעתם הרתיעה את האנגלים מהתקרב אל המקום ולמנוע את הורדת המעפילים. את שלוש מאות המטר שהפרידו בין האונייה לחוף עשו המעפילים על גבי סירות־משוט וחסקות.

בספר “לא רחוקים מן העץ” (1983), שהוא סיפור חמישה דורות של המשפחה, כלל משה שמיר צילום היסטורי נדיר (עמ' 212), ובו נראה אחיו הצעיר, דודיק, על רקע “פאריטה” התקועה על סלעי החוף. שני בניה האחרים של משפחת שמיר, האח משה, שזה עתה סיים את לימודיו בגימנסיה, והאח הצעיר ממנו בשלוש שנים, אליק, שאך זה סיים את החמישית ב“מקווה ישראל” (327), אינם מופיעים בצילום, כי שניהם ניצבו באותו יום על אחת החֲסָקוֹת אליק יזם את השגת החֲסָקָה מקרוב משפחה, המציל מישרקה, והוא שגרר את משה למבצע העברת העולים אל החוף.

במועד שכולם התלהבו מהצלחת המבצע, סיכם יאיר בדירת המיסתור שלו, שאין די בהחדרת אוניית מעפילים יחידה זו, כדי להיאבק בהגבלות שהטילו האנגלים על עליית יהודים לארץ ישראל. לא פאריטה אחת, אלא מאה כאלה היו צריכות להגיע אל החוף כשהן עמוסות לוחמים ונשק. כמו כן הניח משה שמיר בסצינה בדויה זו, שבאותו יום הגיע יאיר למסקנה, שהיא אקטואלית גם כיום: העם תמיד יתאחד מאחורי מנהיגות היודעת לאן מיועדות פניה ואשר מסוגלת להוליך אותו אל המטרות הראויות (328).

פגישה נוספת כזו, באמצעות “פעמון הזמן”, מְזַמֵן משה שמיר בינו ובין יאיר ב־20.1.1942. באותו יום אירעו מספר אירועים במקביל. בקורות לח“י זכור התאריך כיום שבו נכשלה הפעולה שהיתה אמורה לפגוע בשני קצינים של הבולשת האנגלית מורטון ווילקין במלכודת שטמנו לשניהם לוחמי לח”י ברח' יעל 8. במקומם נהרגו בפיצוץ על גג־הבית הקצין הבריטי טרטון ושני קציני־משטרה יהודים, שלמה שיף ונחום גולדמן.

באותו יום עצמו התקיים אירוע חשוב ביותר בתולדות הרייך הגרמני. צמרת השלטון הנאצי התכנסה בוואנזה לישיבה סודית, היא “ועידת ואנזה”, ובה קיבלה את ההצעה של היידריך על “הפתרון הסופי”, לפתוח בהשמדה שיטתית ומתועשת של יהודי אירופה, ואישרה את הפרטים הטכניים לביצוע התוכנית שפרש לפניהם בגאווה קצין צעיר ושאפתן בשם אדולף אייכמן.

בה־בעת העביר יאיר את זמן־ההמתנה לביצוע פעולת ההתנקשות בקצינים הבריטיים בדירת־המיסתור ברחוב מזרחי ב', הדירה שבה יירצח כעבור פחות מחודש, בהעתקה ובתיקון שירים במחברת שנדדה איתו במזוודה עם המיטה המתקפלת. באירוניה גלויה מספר משה שמיר, שבאותו יום עצמו עסק גם הוא בכתיבת שירים. הקיבוץ שיחרר אותו מכל מלאכה, “פרח־משורר” שאך זה התחיל להתפרסם, וגם הסכים להחשיב לו את העיסוק בכתיבה כיום עבודה, כדי שיכתוב שיר מיוחד ליום ההולדת העשרים של משמר־העמק, שהיה אמור להיערך למחרת. והוא אכן כתב אז את השיר “משק לקמה”, שיר שבמרכזו “האדם ואושרו”, אך בצד “תהילת הפרט” לא שכח לבטא גם את תהילת “הקולקטיב והמנהיג”. שיר יחיד אין בו כדי לספק תוכנית לערב ארוך, לכן הגה אותו כותב צעיר רעיון גאוני להשלמת החסר וצרף אליו “מבחר קטעים משירים שנכתבו כאן במשמר העמק, בשנה האחרונה” (בית ראשון מאחד השירים שכתב אז שילב שמיר ברומאן הנוכחי בעמ' 475, אך עוד קודם לכן הדפיס אותו בשלמותו ב“חיי עם ישמעאל”, עמ' 25–24).

וכך, בערב היום שבו נכשלה פעולת ההתנקשות של לח“י בתל־אביב ושבו החליטה צמרת הנאצים בוואנזה על יישום “הפתרון הסופי”, הצליחה ביותר התחבולה של אותו “פרח־משורר” במשמר־העמק. והראיה: “השירים התקבלו נהדר” וכל המשתתפים בחגיגת הקיבוץ “אמרו שהיה מוצלח מאוד”. כעבור יומיים, ב־22.1.1942, ציית משה לעצת בולק, רכז התרבות של הקיבוץ, ושב ממשמר־העמק לתל־אביב, כדי להראות את צרור השירים לשלונסקי. באותו ערב לא הצליח לפגוש את שלונסקי. בגלל ההאפָלה לא העז להגיע אל קפה “קנקן” בכיכר דיזנגוף, שבו נהג שלונסקי לשבת. למחרת התייצב בבית־ההורים גם אליק, ששב ממחנה הפלמ”ח בקיבוץ בית־השיטה. האחים יצאו לבלות ביחד, וראו בזה אחר זה שני סרטים עם ריטה היוורת בשני בתי־קולנוע שונים. כאשר חצו את שדרות רוטשילד, בדרכם מהבילוי אל בית־ההורים, שמעו אליק ומשה “שתיים שלוש יריות נבחניות”. זה היה ניסיון התנקשות בחייו של יאיר, אחד מני רבים שלא הצליח (480–469).

במבחן הזמן

ברומאן הזה בא משה שמיר חשבון עם “העם הזה, הרודף את משיחיו” (476), ועם המנהיגים שעם העדיף ללכת בעקבותיהם. לבם של ההמונים נוהה תמיד אחרי מנהיגים המבטיחים להם להגשים ציפיות שאינן מציאותיות. כך הגיבו גם שני האחים לבית שמיר, משה ואליק, על דברי הכרוז שפוזר מהיציע במהלך ההקרנה באולם הקולנוע. הכרוז לא הודה בכישלון הפעולה, שבה נהרגו שני קציני־המשטרה היהודיים במקום קציני־הבולשת הבריטיים, אלא הציג את מות הקצינים שיף וגולדמן כהוצאה לפועל של פסק־דין של בית־הדין העליון של הארגון, שנפסק נגדם בשל אחריותם הישירה לעינוי לוחמים של “האצ”ל בישראל“. “פסק־דין קשה זה - נאמר בכרוז - צריך לשמש התראה למשטרה, על קציניה, שוטריה וסוכניה, למען לא יגעו בשליחי הארגון בשעת מילוי תפקידם הלאומי”. שני הפלמ”חניקים לבית שמיר קראו וצחקו “מהרצינות של הסגנון” בכרוז “הארגון של שטרן”. גם זו דרך שבה עם רודף את משיחיו, ובעיקר משיח מסוגו של יאיר, שצפה נכון יותר מהאחרים את בגידת האנגלים ותבע להמשיך וללחום בהם גם בשנות מלחמתם בגרמניה כדי לאלצם לבטל את גזירות “הספר הלבן”.

לא מיאיר, שהיה מוכן למסור את נפשו על המשך המאבק בגזירות “הספר הלבן” של האנגלים, התפעל באותם ימים אותו “פרח־משורר”, אלא מתורתו היורדת חדרי־בטן של יעקב חזן: “אנחנו מאוהבים בחיים שלנו, משום שיש להם היקף, משום שכל אדם, כל פרט בתוכנו, הוא חלק מקולקטיב. וככל שהפרט חזק יותר, הקולקטיב חזק יותר, וככל שהקולקטיב חזק יותר הפרט חזק יותר. וככל שהפרט מאושר יותר הקולקטיב מאושר יותר, וככל שהקולקטיב מאושר יותר, הפרט מאושר יותר” (471). כה יפה היתה תורתו של חזן וכה משכנעת הרטוריקה שבה ניסח אותה, שאין לתמוה אם אותו “פרח־משורר” נכבש לבשורתה, המבטיחה שאין למעשה סתירה בין טובת הפרט ובין טובת הכלל.

אך אחרי שנים, מוסיף משה שמיר ב“יאיר”, קו ישר נמתח מתורתו של חזן אל תורת “שלום עכשיו” ואל ההזיה על “מזרח־תיכון חדש”, בעוד שתולדות המדינה מוכיחות, שכאז כן היום זקוקה המדינה למנהיג שיעדיף את צרכיו המציאותיים של העם היהודי על כל הזיה כלל־אנושית. ההבדל בין חזן ובין יאיר הוא כעת, אחרי שישים שנה, ברור לחלוטין: חזן היה מנהיג יהודי־ציוני שפעל כפואט, ואילו יאיר היה פואט שפעל כמנהיג יהודי־ציוני. הציונות נחלשת מזה שנים משום שהיא מצמיחה הרבה מנהיגים טהורי־כוונות מסוגו של חזן וכה ממעטת להוליד מנהיגים מציאותיים מסוגו של יאיר.

משה שמיר לא כתב את “יאיר” כדי לגרוע מאישיותו ומפועלו של יעקב חזן, שבבחרותו הוקסם ממנהיגותו. גם לא סיבות ביוגרפיות הניעו אותו להשקיע כעשור שנים מחייו בכתיבת הרומאן הזה. כדי לספר על פגישה אקראית אחת שהיתה לו בנעוריו עם רוני ויאיר וכדי לפרסם, שבדרך מקרה הזדמן פעם עם אליק לסביבה שבה ניסו להתנקש בחייו של יאיר, לא היה צריך את כל הטירחה הזאת. זה מכבר הפך שמיר את הביוגרפיה של אחיו אליק ושל חמישה דורות במשפחתו למקרה־מדגים, כדי להסביר את תולדות המהפכה ההכרחית שמחולל העם היהודי בארץ־ישראל משלהי המאה התשע־עשרה ועד עצם היום הזה. כך עשה בהרחבה גם “בחיי עם ישמעאל”, ולמטרה זו שילב בעלילת “יאיר” גם את העדות ששמורה בזיכרונו מיחסו בעבר אל מפקד לח"י.

הסיבה העמוקה להקדשת עשר שנים למחקר תולדות־חייו של יאיר ולכתיבת הרומאן נחשפת בקטע אחד, שבו פונה שמיר הנסער ישירות אל יאיר: “אני מדבר אליך, יאיר, הבחור ההוא עם החולצה הכחולה שכותב שירים במשמר העמק, באיחור של שישים שנה אני מדבר אליך, בשבעה־עשר במאי שלושים ותשע, עם פירסום ‘הספר הלבן’, אתה ידעת את זה כבר אז, אני יודע את זה היום: ביום פירסום ‘הספר הלבן’ אפשר היה לחנוק אותו, את ‘הספר הלבן’, עוד באותו יום. אילו הקצין שלמה שיף היה מתפטר מהמשטרה, באותו יום, וכל קציני המשטרה היהודים אחריו, ואילו כל פקידי הרכבת הממשלתית היו מתפטרים כאיש אחד, באותו יום, ואילו היו סוגרים את החשמל בכל הארץ, פשוט מסתלקים כל עובדי החשמל באותו יום, ומשאבות המים לירושלים היו מפסיקות לעבוד, באותו יום, והדואר משתתק והטלפונים מנותקים כולם ותחנות־הדלק נסגרות - אבל לא. הם עשו אסיפות, הם אירגנו הפגנות. על מי זה השפיע? האם זה הציל יהודי אחד נוסף. - - - אז מדוע למחרת פירסום ‘הספר הלבן’ הקצין שלמה שיף לא התפטר, ומדוע האדונים שרתוק ובן־גוריון לא ניתקו כל קשר עם השלטון הזר בארץ־ישראל, ומדוע לא קראו למרד יהודי גדול נגד אנגליה, בכל העולם, ומדוע לא קראו מיד לכל יהודי העולם לפרוץ ולעלות לארצם בלי רשות, בכוח, במלחמה, בקורבנות?” (478).

גם אחרי שישים שנה משה שמיר בן השמונים איננו מזכה את עצמו מהאשמה, שלא היטה אוזן כבר אז, ב־1942, לאמת הפשוטה שניסח יאיר בכרוז שהודבק על־ידי צעירי לח"י ברחבי תל־אביב בלילה, אחרי כישלון ההתנקשות בקצינים הבריטיים. באותו כרוז הוצגה האמת באופן פשוט וחד: “ממשלת המנדט היא אויב הציונות, ועל כן היא לא תושיענו. רק השלטון העברי, הוא והוא בלבד, ייתן מולדת לגולים, חירות למשועבדים, לחם לרעבים” (ההדגשות במקור). שמיר לועג כיום להחמצת האמת שנאמרה בכרוז עקב האיסטניסות הספרותית שבה קרא אז את הכרוז: “היתה לי אכזבה. ארוך מדי. לפעמים בנאלי, מליצות משומשות”, איסטניסות שכיסתה על הסיבה האמיתית: “את האמת אינך אומר. לא רצינו, אינך אומר. זו היתה טעות, אינך אומר” (479).

מה שחוצץ כמעט ארבעים שנה בין משה שמיר ובין רוב סופרי ישראל ובין רוב קובעי־הטעם ופוסקי־הערך הפועלים בספרות הישראלית הוא בדיוק הנכונות הזו שלו לקום כיום ולהודות באומץ־לב וביושר־פנימי “זו היתה טעות”. זו היתה טעות לטעון שיאיר לא קלט את המציאות ולא הבין את שיקוליהם של המנהיגים שעיצבו את האסטרטגיה המדינית של הישוב המאורגן. זו היתה טעות לא לפעול רק על־פי האמת שלאורה פעל יאיר, לפיה “רק השלטון העברי, הוא והוא בלבד, ייתן מולדת”.

תמורות בהשקפה

הרומאן “יאיר” מפענח סופית את תעלומת דרכו של משה שמיר כסופר וכאיש־רוח, מאז נטש את מקומו המוגן והבטוח בחיק השמאל הסוציאליסטי סמוך למלחמת ששת־הימים והצטרף אל הימין הלאומי. תהיה זו טעות לקבוע שאת הרומאן “יאיר” יכול היה שמיר לכתוב כבר אז, ב־1976, בעת שביצע את המהלך הנועז והמכריע הזה בחייו. עמדתו של שמיר אז, כפי בוטאה ב“חיי עם ישמעאל” (1968) עדיין לא התקרבה לדברים שהפנה כעבור שישים שנה אל יאיר. ב“חיי עם ישמעאל” עדיין העלה שמיר על נס את צידקת ההחלטה של מנהיגות הישוב המאורגן בפרוץ מלחמת העולם השנייה, להפסיק ללחום באנגלים ואף לשתף פעולה איתם: "חשוב להבין כאן, כי לא גורלנו היהודי המיוחד, אלא גם תפישת עולם שלמה שנתחשלה במערכות ארץ־ישראל החלוצית והמתגוננת - חייבו אותנו לא לנסות לחסוך את דמה של שארית־הפליטה אשר ישבה בארץ, לא להניח את המלאכה בידי המעצמות הלוחמות - אלא לתפוש את מקומנו לצד עמי החופש הנרמסים, הנכבשים, המופצצים, הנסוגים והנלחמים על חייהם כבר בשעה הראשונה, הקודרת, המייאשת ביותר של המערכה.

עד מהרה התברר, כי מבחינת התבונה המדינית וראיית הנולד - היתה דרך קשה זו הדרך הנכונה". לא רק מהבחינה המוסרית, הוסיף בהמשך, אלא גם מהבחינה הצבאית התברר אחר־כך שהיתה זו הדרך הנכונה: “מה קרה כאן באופן צבאי? - כוח ההכרעה היהודי הארצישראלי התגבש, התחשל, התעצם, תוך כדי עמידה זו בחזית אחת עם עמי החופש נגד הציר הפאשיסטי. - - - התקופה של שיתוף־הפעולה עם הבריטים - לא פחות מן התקופה של מאבק נגד הבריטים אחרי המלחמה - מניחה את היסודות למערך הצבאי של הישוב היהודי. - - - את תקופת מלחמת העולם השנייה (הכוללת את ארבע שנותיו הראשונות של הפלמ"ח) עברנו איפוא, כשותפים מלאים בחזית החופש האנושי נגד הדיכוי והעריצות, וסיימנוה - על אף קרבנות וייסורים וסבל - חזקים יותר, מאומנים יותר, מוכנים יותר לבאות” (כל ההדגשות בציטוטים אלה מופיעות במקור, 238–237).

כל עוד החזיק שמיר במחשבה ש“שיתוף הפעולה עם הבריטים” במלחמת העולם השנייה היתה “הדרך הנכונה”, לא היה מסוגל לכתוב את הרומאן הביוגרפי על יאיר. הוא עדיין לא היה בשל לכך גם אחרי שהפך לפעיל בולט בתנועת “ארץ ישראל השלמה”, שנוסדה אחרי מלחמת ששת־הימים, ולכותב מרכזי ב“זאת הארץ”, ביטאונה של התנועה. עוד כעשרים שנה היו צריכות לעבור, ובמהלכן כל האירועים מאז מלחמת יום־כיפור, כדי שמשה שמיר ישנה את דעתו ויכיר שיאיר צדק מיריביו ב“ארץ־ישראל החלוצית והמתגוננת” כאשר זיהה את הבריטים כאויב העיקרי של הציונות וטען, שאין להפסיק ללחום בנוכחותם בארץ־ישראל גם בשנים שבהן הצטרפה אנגליה למדינות הלוחמות בנאצים.

הביטוי להתקרבותו המלאה של שמיר להשקפתו זו של יאיר ניתן רק ב“עד הסוף”, הכרך השלישי בטרילוגיה “רחוק מפנינים”. כרך זה הופיע ב־1991 והוא נדפס כעשרים שנה אחרי הופעת “יונה מחצר זרה” (1973), הכרך הראשון של הטרילוגיה. ואכן בכרך “עד הסוף” חזר שמיר לבחון מחדש את נושא המחלוקת בין יאיר ובין שאר מנהיגי הישוב בשאלת שיתוף־הפעולה עם הבריטים במלחמת העולם השנייה. כעת נסוג מהקביעה הבוטחת שלו ב“חיי עם ישמעאל” עשרים שנה קודם לכן, “כי מבחינת התבונה המדינית וראיית הנולד - היתה דרך קשה זו הדרך הנכונה”.

ב“עד הסוף” מתאר שמיר שיחה בין אהרון אהרונסון ולאה ברמן. השיחה מתרחשת בקהיר בשנת 1914, כארבעה חודשים לפני התאבדותה של שרה אהרונסון אחרי ארבעה ימי עינויים בידי התורכים וכשנה וחצי לפני שאהרון אהרונסון ניספה בתאונה מיסתורית מעל תעלת למנש. וכשעדיין הימים הצטיירו כימי ירח הדבש בין מחתרת ניל"י והבריטים, חשף אהרון באוזני לאה את סודו, מסקנתו המבוססת “על שישה חודשי היכרות־מקרוב עם בעלי־ בריתנו”. וכך אמר אהרון באוזני לאה: “לאה, אני מפקיד את סודי בידיך. זכרי, רשמי וזכרי, אם יבוא יום ותתבקשי להעיד, כך תגידי: אהרון אהרונסון הרגיש - האנגלים יבגדו. - - - מוטב להתאבד מאשר להמשיך בתנאים כאלה עם האנשים אשר האמנו כי ידידינו הם” (“עד הסוף”, 270. ההדגשה איננה במקור). רק אחרי שהגיע אל ההכרה, שדרך שיתוף־הפעולה עם הבריטים לא היתה הדרך הנכונה, היה שמיר בשל לכתוב רומאן על יאיר, האיש שהתייצב מול כל הישוב, חכמיו ונבוניו, ואמר כשלושים שנה אחרי אהרונסון אותם הדברים עצמם: “האנגלים יבגדו”.

זו היתה המחלוקת שהפרידה אז גם בין האחים לנשק, בין דוד רזיאל, מפקד אצ“ל, ויאיר, מפקד לח”י. מטרת שניהם היתה זהה: לכונן מלכות ישראל בארץ־ישראל, אך דרכיהם נפרדו בשאלת שיתוף־הפעולה עם הבריטים. דוד רזיאל האמין ש“כדי להבטיח את הסיכוי, שאחרי הניצחון במלחמה תשתף בריטניה פעולה עם העם היהודי - צריך העם היהודי לשתף פעולה עם הבריטים בתקופת המלחמה”. יאיר היה משוכנע שגם אחרי שהיהודים יסייעו לבריטים בתקופה זו, יעדיפו הבריטים את האינטרסים שלהם ויתייצבו לצד הערבים. לכן המשיך להתייחס אליהם כאל אויב וקבע “הכל למען הניצחון על האויב הבריטי” (394).

עמדה זו הבדילה את יאיר גם מיצחק שדה, מפקד הפלמ"ח. השיחה המשוערת, שהמחיז שמיר בין השניים (438–431), מבליטה ניגוד בהערכותיהם, שלא היה שום סיכוי לגשר עליו. יצחק שדה השתייך לישוב המאורגן וגם הוא פעל על־פי הצהרתו של בן־גוריון, יושב־ראש הסוכנות היהודית: “עלינו לעזור לאנגלים במלחמתם כאילו לא היה ‘ספר לבן’, ועלינו לעמוד נגד ‘הספר הלבן’ כאילו לא היתה מלחמה” (347).

בתיאוריה היה היגיון במדיניות של בן־גוריון: אויבו של אויבך - אמור להיות ידידך בנסיבות שנוצרו, ואם תסייע לו מול האויב המשותף, ייתכן שיישאר ידידך גם אחרי שהאינטרס המשותף יחלוף. אך שיתוף־הפעולה של הישוב לא הניב שינוי בעמדתם של הבריטים. גם השמדת היהודים באירופה לא שינתה את דבקותם במדיניות “הספר הלבן”. ספינות המעפילים, ובהם יהודים מאירופה שהצליחו להימלט מהנאצים, לא הורשו להגיע לחופי הארץ. הוכיחה זאת פרשת טביעתה של ספינת המעפילים “סטרומה” על 769 היהודים שניסו להימלט בה מהתופת באירופה. הנציב העליון, מק־מייכל, סירב לאשר את כניסתם לארץ, והוא ריפד את סירובו היטב הן בלשון החוק והן בנימוק הומני: החוק אוסר כניסה של פליטים מרומניה שהיא ארץ אויב, והוא אינו מוכן להתיר גם את כניסת הפליטים שאינם אזרחי רומניה ולבצע “צעד כה בלתי־הומני, לפסוק מי לחיים ומי למוות” (530).

דעתו של יאיר היתה נחרצת מאז פירסום “הספר הלבן”: “האנגלים יבגדו”. התכחשותם להבטחה שהוצהרה ב“הצהרת בלפור” מוכיחה את עוינותם לעם היהודי, והם ימשיכו לפעול נגד העם היהודי גם במהלך מלחמתם בגרמנים וגם אחרי שהמלחמה הזו תסתיים. יאיר דחה את ההימור על טוב־ליבם והכרת התודה של האנגלים בעתיד. כאשר מדובר בעתידו של העם היהודי, אין מסתכנים בהימורים, הנשענים על הנחות, השערות וייחולי־לב. תוצאות ההימור על הסכמי אוסלו, כחמישים שנה אחרי הירצחו, הוכיחו שוב שדרכו צדקה.

דמות שלמות

את הרומאן “יאיר” אפשר לקרוא בשני אופנים. הקריאה המוטעית תתווכח עם החלק הספרותי: אם אמנם כך וכך ממש אירעו בפועל המעמדים שהסופר המחיז אותם באמצעות דמיונו. הם יטענו טענות שלא מן העניין: לא היית שם ולא שמעת באוזניך, גם אין בידיך הקלטות או רישום מהימן שנעשה על־ידי קצרנית שהיתה במקום. על זיכרונם של מעריצי זיכרו אי־אפשר לסמוך. יהיו גם כאלה שידחו בראיות סותרות את הקביעה של שמיר, שידם של הבריטים היתה במעשים נפשעים שונים שלא פוענחו עד תום, והבולטים שבהם: רצח ארלוזורוב על שפת־הים של תל־אביב ומותו של דוד רזיאל על אדמת עירק.

דקדקנות כזו מוצדקת כאשר קוראים חיבור מדעי של היסטוריון. רומאן עלילתי צריך לקרוא אחרת, גם אם כותבו מבהיר שהשעין את דמיונו הבודה על “כל הספרים והמסמכים, אשר שפכו את אורם על תקופה זו או אחרת בחייו של יאיר”, כפי שהבהיר משה שמיר ב“התנצלות המחבר” בסוף הכרך. יצירה בלטריסטית אמנם צריכה לעמוד גם בקריטריונים של הסבירות ההיסטורית, אך חשובים יותר הם המבחנים האחרים שעליה לעמוד בהם: הסבירות הפסיכולוגית והסבירות הרעיונית של הדמות המרכזית. התעמקות הכותב בשתי אלה אמורה להסביר ואמורה לשכנע בייתכנות המניעים, ההחלטות והמעשים של הגיבור הספרותי.

משה שמיר איננו מעלים את האמת, שסיכום אובייקטיבי של מאבקו בבריטים יציב את יאיר באור של לוחם מחתרת שנכשל. פעולותיו של יאיר כמפקד “הארגון הצבאי הלאומי בישראל”, הוא ארגון “לוחמי חירות ישראל” (לח"י), מרגע שפרש ב־14.8.1940 מאצ"ל (“ארגון צבאי לאומי בארץ־ ישראל”), לא היו רבות. חלק מהפעולות נכשלו. בחלק אחר נפגעו גם יהודים תמימים. לא תמיד השיגו הפעולות את המטרה שהוצבה להן והיו גם יוזמות שקשה כיום לעכל אותן, כגון היוזמה להידבר עם הנאצים (389, 402). מה, אם כן, הופך את יאיר ראוי לרומאן רב־היקף שכזה בעיני משה שמיר? הרומאן “יאיר” נכתב כדי לחשוף לדורות איש־מופת שהתהלך בארץ ולחם על חירותה בעיצומה של ההיסטוריה הגועשת, וכדי לפרסם ברבים שייתכן גם ייתכן שיחיד יצדק מהרבים.

וכך מסכם שמיר את סגולותיו של יאיר, הן אלה שייחדו אותו והן אלה שהכשילו אותו: “לוח הברית שלו היה ישר ונאמן, אבל לא היה פשוט. הוא היה ישר עם מצפונו, כחייל אלמוני בשורה, שרק המוות משחרר ממנה. הוא היה נאמן ללא פשרה לאמת המוחלטת של סוף הניצחון כי יבוא, ובעקבותיו מלכות ישראל בארצו, מיָם עד מדבר, מנהר מצרים ועד נהר פרת. אבל הוא לא היה פשוט, לוח הברית של אנשי יאיר, כי הוא חפר אל תשתיות שורשי העבר והוא חתר אל מלוא אופקי המחר. הוא לא היה פשוט, כי רוח של פיוט נוססה בו. רוח הפיוט התגוששה ברוח השפיות. - - - ועיקר העיקרים קדושת קיומו של העם היהודי” (395). לכן לא נרתע לנסח בין ח“י הסעיפים של “עיקרי התחייה” של לח”י גם סעיפים “משיחיים”, שאחרים בארגון רצו בהם בכל מאודם, אך היססו אם נבון לפרסם אותם ברבים, כגון: “עם סגולה” (בסעיף א'), “תקומת מלכות ישראל” (בסעיף ד') ו“בניין בית המקדש השלישי” (בסעיף י"ח).

בכתיבת הרומאן “יאיר” היתה לשמיר גם מטרה אקטואלית - להציב את יאיר להשוואה עם המנהיגים שמנווטים את המדינה כיום, אחרי למעלה מחמישים שנות ריבונות, וקובעים בהחלטותיהם ובמעשיהם את עתידה. אין מתאים מיאיר להשוואה כזו עם אלה שניצבים היום בראש האליטות השונות שלנו: הפוליטית, האינטלקטואלית, הכלכלית, האקדמית, התקשורתית והצבאית. האם הם מצליחים לדבוק כמו יאיר תמיד ובכל מאודם באמת היהודית־ציונית שניסח בכרוז לח"י משנת 1942: “רק השלטון העברי, הוא והוא בלבד, ייתן מולדת”, או שמא כיריביו של יאיר אז, שהסתמכו על טוב־לבה של אנגליה, גם הם כיום מצפים לישועה מאירופה או מאמריקה?

כל מנהיג בתחומו חייב לקרוא את הרומאן הביוגרפי של משה שמיר על מסירותו של אברהם שטרן לגאולת העם היהודי מחרפת הגלות כדי להבין, שריבונות על מולדת אין מקבלים, אלא לוקחים (וכאשר אין מנוס אפילו בכוח־הזרוע). אחרי שישים שנות אלם, הצליח משה שמיר ברומאן “יאיר” לטלטל מחדש את פעמון הדורות, והענבל משמיע שוב את צלצולו בעוז. אולי יימצאו כעת אומץ־לב ויושר אינטלקטואלי אצל ממשיכיהם של חזן ויערי ב“שלום עכשיו” ובחוג הפוסט־ציונים, התמימים המשליכים את יהבם לשלום על נוסחת השיבה לגבולות 1967 ועל מתכון המדינה לכל אזרחיה, לקום ולומר: יאיר, אתה צדקת, וטעו המנהיגים מדורו של יאיר שאת השקפותיהם ירשנו! בכל מקרה, הבלתי־נמנע כבר התרחש: בזכות הרומאן “יאיר” של משה שמיר חזר הענבל להפעיל את פעמון הדורות.

הוצאת עם עובד / ספריה לעם, 2001, 212 עמ'.

יש קסם מיוחד לעלילה המגלה עובדות חדשות על דמות שהכרנו בעלילת ספר קודם. הקסם מוכפל כאשר מתברר, שהעובדות החדשות הן מהסוג האפל, שהדמות הסתירה אותן והיתה מעדיפה אילו נשארו חסויות. מכל הדמויות שהשתתפו בעלילת “רביעיית רוזנדורף” (1987) נותר אֶגון לוונטל היחיד שהביוגרפיה שלו לא הושלמה וממש תבעה המשך טיפול בו בספר המשך.

סביב “רביעיית רוזנדורף” התעוררה בזמנו מחלוקת ביני ובין נתן שחם. אף שבעלילת הרומאן הצטייר לוונטל כדמות מישנית, שהצטרפה לארבעת הנגנים של הרביעייה וצפתה במתחים שהתעוררו ביניהם בחזרות ואחריהן, היתה לי הרגשה שדווקא הוא הדמות החשובה ביותר בספר. במסה שפירסמתי על הרומאן “רביעיית רוזנדורף” סמוך להופעתו (ראה בספרי “זהויות בסיפורת הישראלית”, 1994) טענתי שלוונטל אחראי לא רק ליומנו, שהוצב בסוף הרומאן (231—303), אלא כתב גם את יומניהם של חברי הרביעייה, תוך שהוא משתעשע באפשרות לתאר את עצמו כפי שיכול היה להצטייר בעיני כל אחד מהם.

זמן קצר אחרי פירסום המסה במוסף לספרות של “ידיעות אחרונות”, קיימתי ראיון עם נתן שחם בעירי, ראשון לציון, והוא שלל השערה פרשנית זו. טענתו היתה שכמו שאר חברי הרביעייה, שכתבו כל אחד את יומנו, גם לוונטל כתב רק את היומן שלו ומהדיר בדוי, שכינס את חמשת היומנים, הציב אותו בסוף הספר בזכות העובדה, שלוונטל הוסיף ליומן, שרשם בין פברואר 1937 לאוגוסט 1939 , פרק בינואר 1955, שבו השלים מידע על קורות נגני הרביעייה.

גם אם מקבלים את קביעתו זו של הסופר על הדרך שבה רקם את התגלגלותם של היומנים לידיו של המהדיר הבדוי, אין ספק שלוונטל זרע ביומנו מספיק רמזים לרצונו לכתוב רומאן על שלוש השנים, שבהן מצא מקלט מאימת הנאצים בפלשתינה־א"י יחד עם נגני רביעיית רוזנדורף, כדי שתהיה אחיזה לפירוש, שאכן כתב את הרומאן אחרי שחזר וביקר בארץ בשנת 1955, והעניק לו את צורת היומנים המאפיינת את הרומאן “רביעיית רוזנדורף”. הוא התמסר לכתיבת הרומאן אחרי שנוכח בביקורו בארץ כעבור למעלה מחמש־עשרה שנים, שאכן מימשה הציונות את חזונה והקימה את מדינת היהודים במזרח־התיכון הערבי, ואחרי שקרא את רשימותיו ביומן שכתב בארץ בשנות המלחמה. מכל הדמויות בעלילת “רביעיית רוזנדורף” לוונטל הוא היחיד שמתאים לו מעשה ערמומי ואירוני כזה: לכתוב את היומנים של חברי הרביעייה בגוף ראשון, כאילו הם כתבו אותם, ובה־בעת גם לתאר את עצמו בכתביהם הבדויים מנקודת־המבט שלהם.

ברומאן ההמשך הנוכחי ל“רביעיית רוזנדורף” ביסס נתן שחם סופית את טענתו, שלוונטל לא כתב את היומנים של חברי הרביעייה (30). הוא גִלגל בעלילת “צלו של רוזנדורף” את המשך קורות־חייו של לוונטל משנת ביקורו בארץ בתחילת 1995 ועד התאבדותו ביולי 1955. ונאמן לטענתו, לא כלל בעשרים השנים האלה אפילו רמז לאפשרות, שלוונטל כתב במהלכן את הרומאן שתיכנן בעבר על תקופת שהותו כפליט בארץ ועל חברי הרביעייה, שבחברתם העביר בבטלה את ימיו כאן.

נגד היתרון הזה שהעניק לעצמו נתן שחם בכתיבת ספר המשך לרומאן הקודם יכול המבקר רק להרים ידיו ולהיכנע. במשך שלוש־עשרה השנים שחלפו בין פירסום “רביעיית רוזנדורף” לפירסום “צלו של רוזנדורף” רשאי היה המבקר להחזיק בפירוש שכה הלם את אופיו של לוונטל, את אהבתו לאירוניה ואת היסוד הלוסיפרי־שטני שבאישיותו, כי הרומאן “רביעיית רוזנדורף” ממש הדריך לייחס ללוונטל מעשה הונאה ספרותי, ולוא רק כשעשוע אינטלקטואלי, שיספק בה בעת גם את תאוותו להתחזות ולהעטות על עצמו זהויות של אחרים. אך מרגע שהסופר החליט לשלול אפשרות זו בספר חדש שכתב כהמשך לספר שהיה נשוא המחלוקת בינו ובין המבקר, צריך המבקר לוותר על הניסיון להעניק תוספת תיחכום לרומאן “רביעיית רוזנדורף” ולאמץ את פירושו של המחבר שהחליט להסתפק בפחות מכך.

אך המבקר איננו יכול שלא להרהר בסיפוק־מה, שבאופן אירוני מוכיח ספר ההמשך את צדקת הנחתו ביחס לספר הראשון: תעלומת האח שבדה לוונטל, שמתפענחת ב“צלו של רוזנדורף”, אכן מוכיחה שהמבקר לא שגה ולא הפליג מן האמת בהשערותיו. אדם כמו לוונטל, שבדה לעצמו אח-תְאום, היה מסוגל לבדות גם את יומניהם של קורט רוזנדורף, קונרד פרידמן, ברנרד ליטובסקי ואווה שטאובנפלד - הגיבורים הבלתי־נשכחים של הרומאן “רביעיית רוזנדורף”.

הקשר בין הרומאנים

כרכי־המשך לרומאן מצליח מעלים שתי שאלות. הראשונה: האם קיימת הצדקה לכרך ההמשך, או שמדובר כאן בניצול ההצלחה שהיתה לרומאן הראשון? התשובה על השאלה הזו היא חד־משמעית: קיימת הצדקה מלאה לכרך ההמשך, כי הוא מטפל בשני נושאים שלא טופלו ברומאן הראשון. הכרך “רביעיית רוזנדורף” נכתב כמֶמוּאָרים של חמש דמויות, כולם יוצרים מהדרגה הראשונה שנמלטו לפלשתינה־א"י מאימת הנאצים. דרך יומניהם הצליח שחם להבליט את קוצר־הראות של אמנים ואנשי־רוח להעריך כראוי את אירועי ההיסטוריה. החמישה האמינו שעננת הנאציזם תחלוף בקרוב ובמהרה יוכלו לחזור לגרמניה ולחדש בה את הקריירה שלהם מהמקום שנקטעה. לעומת זאת פקפקו בסיכוייה של הציונות להגשים את חזונה בהצלחה. כידוע ארכה מלחמת העולם יותר שנים מכפי שקיוו, והאסון שהמיטו הנאצים על האנושות היה גדול וחמור מכפי שיכלו להעלות על דעתם.

ואשר לציונות - רק פרידמן החל להאמין בחשיבותה ובסיכוייה ואף נהרג במלחמה על עצמאותה של המדינה. גם רוזנדורף קשר לבסוף את גורלו עם המדינה, הקים בה את משפחתו השנייה והמשיך לפעול בה. כל האחרים עזבו בהזדמנות הראשונה. אווה נישאה לקצין הבריטי שהכירה בארץ ועברה להתגורר באנגליה. ליטובסקי היגר בסיום המלחמה לאמריקה. ואשר ללוונטל, הוא כידוע הוחזר לגרמניה בעיצומה של המלחמה כדי לחקור שבויים, אך בתום המלחמה ניסה את מזלו במקומות שונים בעולם וחזר לבסוף לגרמניה. רק בביקורו בארץ בשנת 1955 הבין שהוא וחברי הרביעייה לא התעלו מעל אחרים, שאינם אנשי־רוח, כאשר לעגו לאמונתם של הציונים כי מהשתילים שנטעו במדבר יצמחו עצים ומהצריפים ביישובים המבודדים תקום המדינה של היהודים (סיכומה של אדית בעמ' 144).

כאמור, מעורר כרך־המשך שאלה נוספת: האם הוא מסוגל לעמוד בנפרד ככרך סיפורת עצמאי, או שקיומו מותנה בהכרת תוכנו של הכרך הראשון? התשובה על השאלה הזו היא יותר מורכבת מזו שניתנה על השאלה הקודמת. הרומאן “צלו של רוזנדורף” איננו כתוב כקודמו, שהורכב מחמישה יומנים, אלא כתוב כסיפור רצוף, שעליו מופקד מספר־עֵד, ארנון רוזן, בנו הבכור של רוזנדורף, שהוא היסטוריון במקצועו. אך לא רק הצורה השונה מבדילה אותו מ“רביעיית רוזנדורף”, אלא גם תוכנו העוסק בשני נושאים שלא טופלו בכרך הקודם. אשר לנושא הראשון - הוא מתברר אגב פיענוח תעלומת ההיחלצות של לוונטל ממאסרו בדכאו: האם מותר אחרי שנים לשפוט אינטלקטואל שההיסטוריה אילצה אותו לבגוד באמונתו? כדי להתמודד עם הנושא הזה אפשר להסתפק בקריאת הרומאן “צלו של רוזנדורף”, המספק את כל המידע על תעלומת היחלצותו של לוונטל מדכאו. אך קיים נושא שני, המתעורר מפרשת דכאו בחייו של לוונטל: איזו תועלת מפיקה האנושות מחשיפת הבגידה של האינטלקטואל באמונתו? וביחס אליו אין להסתפק רק במידע שבכרך־ההמשך, כי רק קריאה רצופה בשני הרומאנים פורשת את סיפור־חייו המלא של לוונטל ומאפשרת להשיב תשובה מבוססת על שאלה זו.

סיפורו המלא של לוונטל כאינטלקטואל בולט של גרמניה במחצית הראשונה של המאה העשרים אכן נפרש רק כאשר קוראים את שני הרומאנים בזה אחר זה. ואז ניתן להבחין, שקיימות שלוש תקופות בביוגרפיה שלו. שתי התקופות הראשונות נחשפו ברומאן “רביעיית רוזנדורף”. הראשונה נמשכה עד תום מלחמת העולם השנייה. לוונטל, שהיה סופר מצליח וקומוניסט פעיל התבלט בגרמניה כאויב מר של המפלגה הנאצית המתחזקת. הוא קידם את עליית כוחה ברשימות ארסיות שפירסם בעיתונות. זו היתה הסיבה מדוע היה בין הראשונים שנאסר ונשלח לדכאו כאשר הנאצים עלו לשלטון. בדרך כלשהי הצליח להשתחרר מדכאו ולהימלט מגרמניה. כך הגיע כפליט לפלשתינה־א"י. בארץ התגורר עם הילדה מוזס, רווקה ילידת גרמניה שהעריצה אותו, ובהעדר עיסוק אחר הצטרף כצופה לחזרות ולהופעות הרביעייה הקאמרית, שהקים קורט רוזנדורף בתל־אביב. באמצעות קשריה של אוה שטאובנפלד, נגנית הוויולה של הרביעייה, עם קצין בריטי ששירת בארץ, גייסה אותו הבולשת ב־1939 כאזרח לעזרת הצבא הבריטי. את תפקיד המתורגמן הוא מילא תחילה בארץ ואחר־כך על אדמת גרמניה. זוהי בתמצית ההיכרות עם לוונטל כשהיה בשנות השלושים לחייו.

ביומן של לוונטל, שחתם את הכרך “רביעיית רוזנדורף”, חזר הקורא ופגש את לוונטל כעבור כחמש־עשרה שנים, בהיותו בשנות החמישים לחייו. שם סופר שלוונטל חזר וביקר בארץ בשנת 1995 כדי לממש את הירושה שהורישה לו הילדה מוזס. בדירתה מצא את היומן ובו הרשימות, שכתב בתקופת שהותו בארץ בין השנים 1939–1836, כהכנה לרומאן שתיכנן לכתוב על־פיהן בעתיד ושהרביעייה ונגניה היו צריכים להיות נושאו. אחרי שלוונטל עיין ביומן, החליט לפרסם אותו ללא שינויים. את הנימוק להחלטה זו כלל בקטע שבו סיים את היומן: “אחרי שהתמוטטו כליל ערכיה של החברה המערבית, אין טעם לפרסם רומאנים מגובשים, בעלי מבנה ארכיטקטוני מושלם, שהוא הביטוי המובהק ביותר של האמונה בערכים אלה”. ואכן, בשובו לגרמניה הדפיס שם את היומן ללא־שינויים תחת הכותרת “יומנו של גולה”.

הכרך “צלו של רוזנדורף” מקפיץ את הקורא כחמש־עשרה שנים נוספות - אל התקופה השלישית בחייו של לוונטל, שהוא כעת בשנות השבעים לחייו. רומאן ההמשך משלים פרטים על הביוגרפיה של לוונטל בשתי התקופות הקודמות, אך הוא מתאר גם את שנותיו האחרונות בין השנים 1975–1973. בדרך זו מתקבלת הפרישה המלאה של הביוגרפיה שלו כאדם וכסופר לאורך המאה העשרים, ובלעדיה אי־אפשר להבין את סוגיית הבגידה של האינטלקטואל באמונתו ואי־אפשר להשיב על שתי השאלות שמתבררות ברומאן ההמשך בהקשר לסוגיה זו.

פרשת ההיחלצות מדכאו

המידע ב“רביעיית רוזנדורף” על פרשת דכאו בביוגרפיה של לוונטל הוא מועט ביותר. חברי הרביעייה ידעו שלוונטל “היה אחד העצירים הראשונים בדכאו” (12). פרידמן מוסיף שלוונטל “נמנע בדרך־כלל מלספר על ניסיונו האישי בדכאו ומדבר על זה רק לעיתים רחוקות מאוד” ולכן הופתע מאוד כאשר פעם הסתמך לוונטל על ניסיונו בדכאו כדי להסביר את הקסם שמהלכת המלחמה על אנשים חלשים, “שאינם מסוגלים לממש את מאווייהם האפלים אלא ברשות”. ולפיכך, הסביר, דווקא “הסקרנות האינטלקטואלית עלולה להוליד רשע מושלם” ודווקא אנשים צעירים וחסרי־ניסיון, שהסקרנות מאפיינת אותם, מועדים להיות קורבנותיו הראשונים של רשע כזה (109).

התיאור היחיד מקורותיו של לוונטל בדכאו מופיע ביומנו, המוצב כאחרון ברומאן “רביעיית רוזנדורף”. אחרי שרשמו בדכאו את פרטיו האישיים, הסיר “קצין חייכני, מנומס” את המשקפיים מעל חוטמו וניפץ אותם תחת עקב מגפו. ומאז הפך לוונטל במשך כל זמן שהותו בדכאו קורבן להשפלות. התעללות אחת מזכיר לוונטל מבין כולן בגלל סמליותה: על תשובה בגרמנית עשירה לשאלת הבל של אחד משומריו, זכה מידיו למכה על הפה “כאילו כדי להבהיר: ניבול־הפה שלהם גרמני יותר מן הלשון הספרותית שבפי. אני הוכיתי כדי שאשתוק ולא כדי שאדבר” (251).

לוונטל לא חשף ביומן שום פרט על הנסיבות שחילצו אותו מדכאו. אולם מוזר יותר שאיש מהנגנים, ובכללם רוזנדורף עצמו, שהיה מיודד עם לוונטל יותר מהאחרים, לא העלה ביומנו אפילו תמיהה על הנושא הזה. ההתחמקות מבירור פרט זה על־ידי כולם, כה סמוך לאירוע, היתה יכולה להיות מוסברת - אלמלא שלל אותה שחם עצמו - על־ידי העובדה שלוונטל חיבר את כל היומנים בכרך “רביעיית רוזנדורף”, גם את אלה של הנגנים, והיה לו עניין להצניע פרט מביש זה בתולדות חייו.

כאמור, הכרך “צלו של רוזנדורף” עוסק בפיענוח פרשת היחלצותו של לוונטל מדכאו. ארנון, הבן הבכור של קורט רוזנדורף, הגיע במקרה אל פתרון התעלומה הזו. בגלל שיבוש בסדר הכרונולוגי של המאורעות (ראה הפיסקה בעמ' 81–80 על השיחה עם סר אדמונד) יסופרו המאורעות להלן בסדר הנכון שלהם. אחרי שארנון העדיף את לימודי ההיסטוריה על הנגינה בכינור וסיים ב־1965 את התואר הראשון בירושלים, איפשר לו פרופ' טלמון לדלג על התואר השני ועודדו להשלים את הדוקטורט ב“אוניברסיטה הפתוחה” בגרמניה (70). שם הכיר והתיידד עם הלמוט הופמייסטר (78). ב־1966 גילה הלמוט באקראי חליפת מכתבים שמצא בארכיון הגסטפו. את המכתבים שלחו זה לזה איש מנגנון הביטחון של הנאצים, שזיהה את עצמו בכינוי “פאולוס”, ואדם בתל־אביב, שכינויו היה “לוסיפר” (75). הלמוט סיפר לו שבארכיון מצויים גם מכתבים קודמים שנשלחו מ“פאולוס” אל “לוסיפר” לערים שונות בגרמניה (79) ו“רישום של תכתובת עם אותו אדם בפריס ובמרסיי” (80). הלמוט היפנה במיוחד את תשומת־לבו של ארנון אל שני המכתבים האחרונים ששלח “לוסיפר” מתל־אביב אל “פאולוס” (84–82), ערב פרוץ המלחמה בשנת 1939, שכללו רמזים המפלילים אלמוני, המכונה בהם בכינוי “אותו האיש”, בשיתוף־פעולה עם המשטר הנאצי.

הלמוט חקר את המבנה הארגוני של הגסטפו (77), ולא היה לו עניין מיוחד במכתבים אלה משנת 1939. הוא סיפר עליהם לארנון רק בגלל הקוריוז, שהם נשלחו אל עיר־מגוריו, תל־אביב, וממנה. הלמוט זיהה את “פאולוס” כקצין שהפך מאוחר יותר לאישיות בכירה בשירות הריגול הנגדי של גרמניה הנאצית (80). מארנון ביקש לנסות לזהות בישראל את זהותו של “לוסיפר”. אף שארנון שמע תמיד מפי אביו שלוונטל היה “המר באויבי המשטר הנאצי” (80), ניחש לבו, בגלל השפה הספרותית הגבוהה שבה נוסחו מכתביו של “לוסיפר”, שמדובר בסופר, ושיער שכתב אותם אגון לוונטל, הסופר שעליו דיבר אביו בהערכה רבה והגדיר אותו תמיד כידידו הטוב.

ב־1967 חזר ארנון לארץ כדי להשתתף במלחמת ששת־הימים. אך פרט לעובדה ששמע כבר מאביו בעבר, שלוונטל היה אסיר בדכאו, הוא לא הצליח לקבל מאביו הסבר על האופן שבו הצליח לוונטל להיחלץ מדכאו. אביו האריך בסיפור תלאותיו של לוונטל שאיבד לאחרונה את אשתו השוודית, “אלמנתו של גיבור מלחמה גרמני”, שהעניקה לו בית קבוע אחרי שבסיום המלחמה “נדד מארץ לארץ, ניסה להגר לאמריקה, אבל שם הציקו לו בגלל ההשקפות השמאלניות שלו, ואז חזר לגרמניה המזרחית, אך גם משם, משום־מה, נמלט כעבור זמן קצר. לבסוף השתקע בגרמניה המערבית, שאף היא לא קיבלה אותו בזרועות פתוחות” (80).

התעלומה גדלה כאשר בדרכו לחידוש לימודי הדוקטורט בגרמניה, התארח בשנת 1968 בביתה של אוה שטאובנפלד בלונדון, ושמע מפי בעלה, הקולונל בדימוס סר אדמונד גרנטלי, מידע סותר על לוונטל מזה ששמע מפי אביו. סר אדמונד סיפר שהוא גייס את לוונטל לעבוד כמתורגמן בשירות הצבא הבריטי ואחר־כך גם העביר אותו לגרמניה כדי שיסייע שם בחקירת שבויים. על תמיהת ארנון, שהסכים לגייס לתפקיד רגיש כזה אדם שהיה עצור בדכאו, השיב סר אדמונד, שתשובת לוונטל היתה שלא הוא, אלא אחיו התאום, אריך, חבר המפלגה הקומוניסטית, היה זה שנכלא בדכאו. סר אדמונד לא קיבל מלוונטל מענה על השאלה, כיצד הצליח אריך להיחלץ מדכאו, וגם לא תשובה על מקום הימצאו מאז נחלץ משם.

העובדות ששמע ארנון מפי סר אדמונד חיזקו את הנחתו, שלוונטל הוא אכן אותו “לוסיפר” החתום על המכתבים שנשלחו מתל־אביב בשנת 1939 אל הגסטפו בברלין, וש“אותו האיש”, המוזכר בהם כמי ששיתף פעולה עם הגסטפו, היה אריך, אחיו התאום. ארנון חזר לארץ אחרי שהשלים את הדוקטורט שלו על מעמד האשה בגרמניה הנאצית, ונושא המכתבים הללו לא היה חוזר להעסיקו אלמלא הכיר את לוונטל כאשר זה הגיע לביקור אבלים בשנת 1973, אחרי שנודע לו על פטירתו של רוזנדורף (28). הפגישה הקצרה עם לוונטל עוררה אצל ארנון מחדש את תעלומת זהותו של “לוסיפר” במכתבים שגילה הלמוט בארכיון הגסטפו בברלין. רק כעת, אחרי הפטירה של אביו, שמע ארנון מפי אמו את המידע שהיה ברשותה על לוונטל.

אמו הגדירה את לוונטל כידיד קרוב של רוזנדורף: “לוונטל היה הולך אחרי רוזנדורף לכל מקום, היה ממש כמו הצל שלו” (25). הידידות הזו היתה תמוהה בעיניה, כי רוזנדורף היה אופטימי ולוונטל היה “תמיד פסימי כזה, קודר, מריר קצר־רוח ולא ידידותי” (24). הם הכירו על סיפון האונייה בדרכם לארץ (25). ידידותם התחזקה בתל־אביב, אחרי שלוונטל הצטרף לחזרות של הרביעייה. ועוד סיפרה אמו, שאת הארץ עזב לוונטל עוד לפני סיום המלחמה, וחזר לביקור קצר בשנת 1995 כדי לממש את הירושה שהורישה לו הילדה מוזס, שפירנסה אותו משכר־עבודתה בסוכנות היהודית ושבביתה התגורר בתקופת היותו פליט וסופר גולה בארץ.

לוונטל חזר מהארץ עם כתב־יד שחשב שאבד ושהילדה שמרה עליו בעיזבונה. כך זכה “יומנו של גולה” לראות אור. לוונטל נהג לטלפן פעמיים בשנה אל רוזנדורף והקפיד לשלוח אליו כרטיס ברכה ליום הולדתו (24). היא הניחה ששניהם נפגשו בגרמניה בכל פעם שהרביעייה הגיעה לגרמניה והופיעה שם. באחת משתי הכספות של אביו גילה ארנון מכתבים שכתב לוונטל אל אביו בשנת 1940, שהשלימו את המידע ששמע מפי אמו. במכתבים האלה ניסה לוונטל לשכנע את רוזנדורף שלא לשאת לאשה את אמו של ארנון (35). המעשה שהיה יכול להיחשב לתגובה נאותה מצד ידיד אמיתי אלמלא ניסה לוונטל במקביל - כך גילתה לו אמו כעבור זמן - לחזר אחריה, אהובתו של רוזנדורף, מאחורי גבו (138).

מדוע התעלף לוונטל?

אחרי שקם מ“השבעה”, ניסה ארנון למצוא את לוונטל כדי לפתור בעזרתו את חידת “לוסיפר”, אך עקבותיו נעלמו. וייתכן שהתעלומה לא היתה נפתרת אלמלא הכיר את גדעון אשל, אחרי שהרכבים שלהם התנגשו בתאונת דרכים קלה. הידידות ביניהם התהדקה אחרי שגילו ששניהם שירתו בצנחנים וש“שניהם בנים להורים יוצאי גרמניה” שביקשו להנחיל לבניהם את אהבתם לתרבות של מולדתם הקודמת (41). רק בפגישתם השלישית הגיעו בדרך המקרה לדבר על לוונטל. כך התברר לארנון שאביו של גדעון, המו"ל הקשיש אשלבכר, העריך את לוונטל, כי ראה בו “מצבה חיה לכל הלבטים שהתלבט הוא בנעוריו בין יהדותו לגרמניותו” (102).

אשלבכר גם חשב “שנעשה ללוונטל עוול, ושהוא ראוי למקום מכובד יותר בפנתיאון הגרמני” (44). לכן ביקש להדפיס בתרגום לעברית, את “יומנו של גולה”, היומן שכתב לוונטל בשנות שהותו כסופר גולה בארץ־ישראל, ואחריו גם את ספרו האוטוביוגרפי האחר על אותן שנים - “מכתבים אל אחי”. שיחתם של ארנון וגדעון הגיעה עד מהרה לביוגרפיה של לוונטל. גדעון זכר את התמצית שנרשמה על עטיפת “יומנו של גולה”: “היה פעיל בחוגי האמנים בברלין, מתח ביקורת חריפה על המשטר הנאצי, נכלא בדכאו, ברח לצרפת, חי בישראל בין השנים… חזר לגרמניה”. גדעון נדהם לשמוע מפי ארנון את העובדה שנודעה לו מפי בעלה של אוה, שלא לוונטל היה בדכאו, כי אם אריך, אחיו התאום, ש“לוונטל הצליח איכשהו לשחרר אותו משם” (45). ולכן יזם גדעון את שתי הפגישות בין ארנון ולוונטל.

הפגישה הראשונה התקיימה בביתו של אשלבכר (60–50), שמורת־טבע יֶקית בתל־אביב, והשנייה במסעדה על חוף הים (74–60). לפיענוח חידת “לוסיפר” חשובה הפגישה ביחידות של ארנון עם לוונטל במסעדה. במהלכה ניסה ארנון מספר פעמים להעביר את השיחה מהנושאים שלוונטל התלהב לשוחח עליהם (כתיבתו וזרותם של יהודי גרמניה בהוויה הישראלית) לתעלומת אריך, אחיו התאום והמיסתורי (65), אך לא הצליח לעשות זאת. פגישתם כמעט הסתיימה כאשר שאל את לוונטל ישירות על אחיו. תגובת לוונטל היתה בלתי־צפויה: “פניו חוורו ושפתו התחתונה החלה רועדת. הוא תפס את חזהו בשתי כפות ידיו, ואט־אט צנח מכסאו, רגליו פשוטות לפנים, ונשכב פרקדן על הרצפה” (47).

אחרי שלוונטל השתחרר מבית־החולים, התאמץ דווקא הוא לקיים פגישה עם ארנון, אך הדבר לא צלח בידי שניהם. מלחמת יום־כיפור ביטלה את המועד האחרון שקבעו לפגישתם. ארנון נפצע בידו במלחמה זו וגדעון, כך התברר לו אחרי שהחלים מפציעתו, נהרג בחווה הסינית. אירועים אלו הרחיקו את ארנון מפרשת לוונטל ואחיו (99). “יומנו של גולה” הופיע בעיתוי שגרם להתעלמות כמעט מוחלטת ממנו. אלמנתו של גדעון, אדית השלימה את הפקתו, אך אחרי מלחמת יום־כיפור לא היה לאיש עניין בזיכרונות סופר יהודי־גרמני משנות השלושים המאוחרות שבהן היה פליט בארץ, אף שסיפר בהם גם פרטים על היחסים ששררו בין חברי הרביעייה הקאמרית שהקים קורט רוזנדורף בתל־אביב. ההתעלמות מספרו הראשון שתורגם לשפה העברית הניעה את לוונטל לעזוב את הארץ בפחי־נפש ולדברי אדית, בעיקר משום שלא עלה בידו להיפגש עם ארנון (100).

ארנון חזר להתעניין בפרשת לוונטל, כאשר הוזמן ב־1974 לכנס מדעי בגרמניה והחליט לנצל את שהותו בה כדי להיפגש עם לוונטל ולפענח בעזרתו אחת ולתמיד את התעלומה של פרשת “לוסיפר”. אך אשתו של לוונטל הדפה את פניותיו בטלפון והודיעה לו שוב ושוב שלוונטל נעדר מהבית. לעומת זאת פגש ארנון בברלין את הלמוט הופמייסטר, שבישר לו על גילוי שני מכתבים נוספים בארכיון הגסטפו השייכים לפרשת “פאולוס” ו“לוסיפר”. הכתובות שאליהן שלח “פאולוס” את המכתבים (הראשון משנת 1945 נשלח למחנה צבאי בגרמניה, והשני משנת 1950 נשלח אל כתובתה של אשה אלמונית בלוס אנג’לס) תאמו מקומות שבהם התגורר אז לוונטל (104). עובדה זו חיזקה אצל ארנון את השערתו הישנה, שלוונטל הוא “לוסיפר”. נדחף על־ידי המידע החדש, ניסה ארנון לאתר את כתובתו של לוונטל באגודת הסופרים הגרמנית ואצל אישים שהיו אמורים לדעת פרטים עליו, אך גם באופן זה לא הצליח למצוא את עקבותיו. לכן הופתע כאשר לוונטל התייצב מיוזמתו במלון שבו התאכסן.

רק בפגישתם זו, השלישית, התמקדה שיחתם בתעלומת היחלצותו של לוונטל מדכאו ובחידת גורלו של אחיו התאום, אריך. למעשה יזם לוונטל את הפגישה כדי לברר מה ידוע לארנון על קורותיו וקורות אריך בשנות המלחמה ואחריה (108). כעת רמז ארנון לראשונה ללוונטל על חשדו, ש“לוסיפר” הוא סופר יהודי מגרמניה, שמצא מקלט בתל־אביב ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, וכן “שמדובר באדם ששוחרר מדכאו על תנאי שיביא תועלת כלשהי למשטרת הביטחון הגרמנית”. ארנון גם סיפר ללוונטל על הדברים ששמע מפי בעלה של אוה, סר אדמונד גרנטלי, שעל־פיהם הוא משער, שלא לוונטל, אלא אריך “הוא שכנראה קיבל עליו לשרת את השטן כגמול על שחרורו” (109). אחרי שהאזין, לא סיפק לוונטל לארנון הסבר על הנסיבות שבעזרתן הצליח להשתחרר מדכאו, אך טען, שהמכתבים שהעתקיהם נמצאו בארכיון הגסטפו “זויפו בידי סוכני מודיעין אמריקנים כדי להוכיח שהקומוניסטים סייעו לנאצים” (112), מאחר שמפעיל אינטליגנטי מסוגו של “פאולוס” לא היה אפשרי בין הבריונים אטומי־השכל ששירתו בשורות הגסטפו ב־1937.

ממש לפני שנפרדו, סיפק לוונטל הסבר להשתחררות אחיו מדכאו: “אחיו שוחרר כנראה על תנאי: חייו תמורת מידע על המפלגה הקומוניסטית הגרמנית. אבל אין לדעת אם מילא את התנאי הזה”. הוא פגש את אחיו בצרפת קודם שבעצמו נמלט לארץ־ישראל, ואריך התפאר באוזניו, שהצליח אחרי שחרורו מדכאו להתל בגסטפו, אחרי שהחשיד במידע שסיפק לאירגון הכל־יכול בכירים של המפלגה הנאצית ופקידים של משרד החוץ (115). עקבותיו של אריך אבדו אי־שם בברית־המועצות כשם שנעלמו עקבות בנו ועקבות האשה, שממנה התגרש קודם שבעצמו ירד למחתרת מפחד רודפיו. התועלת היחידה שהפיק ארנון מהשיחה הזו עם לוונטל היתה האישור שקיבל מפיו - בניגוד להכחשה בתחילת שיחתם - שמכתביו של “פאולוס” אכן הופנו אליו וש“זה היה ניסיון סחיטה ברור” שנעשה על־ידי “קצין נאצי חובב ספרות נאור למדי” כדי שיתגלה באמצעותו מקום המיסתור של אריך (117).

הסיוע של אנה

פגישתם זו, השלישית ביניהם, עמדה להסתיים בלי שלוונטל הצליח לשכנע את ארנון (114) ואת הלמוט (117) לזנוח את המשך החיטוט בפרשת אחיו. רק בדיעבד הבין ארנון, שלוונטל ניסה להסיטו מהמשך הבילוש בפרשת המכתבים שהחליפו ביניהם “פאולוס” ו“לוסיפר” בכך שגילה לו את סודו של אביו: הקשר החשאי שקיים עם אנה, בתו מנישואיו הראשונים. סיפור נישואיו הראשונים של רוזנדורף מוזכר ברומאן הראשון (12–11). גרטה הארית לא הצטרפה לרוזנדורף, כשנמלט מגרמניה לפלשתינה, בנימוק שאין לקטוע את פיתוח כישרונה המוסיקלי של אנה. בשנות המלחמה היה רוזנדורף בטוח ששתיהן לא שרדו אחרי שהוכשל על־ידי ניסוח מטעה במכתבו של ולטר, אחיו התאום, שממנו הבין כי אשתו ובתו שנותרו בגרמניה אינן עוד בחיים (231).

ארנון ידע, כמובן, פרטים אלה על משפחתו הקודמת של אביו, אך היה בטוח שאביו הקים משפחה חדשה בארץ רק אחרי שנודע לו, שגרטה ואנה “ניספו בשואה” (56). לכן נדהם מהגילויים ששמע מפי לוונטל, שגורל משפחתו הקודמת של אביו היה שונה. גרטה, אשתו הראשונה, לא שמרה אמונים לרוזנדורף אחרי שנמלט מגרמניה וקידמה את הקריירה שלה כזמרת באמצעות מאהבה, פקיד בכיר במיניסטריון ההסברה הנאצי (133). היא נהרגה באחת ההפצצות על ברלין (173), אך אנה, שהורחקה אל ידידים בכפר, נותרה בחיים והיא מתגוררת כיום בפרנקפורט (123).

פגישתו של ארנון עם אנה לא הרחיקה אותו מפענוח תעלומת המכתבים, כפי שקיווה לוונטל, אלא דווקא קירבה אותו אל האמת. לוונטל התעשת מאוחר מדי, ואף שניסה, לפני פגישתם השנייה של ארנון ואנה, להמעיט במהימנות העובדות שתספר אודותיו, באמצעות תיאור קורותיה בימיה האחרונים של המלחמה (173–172), זכה ארנון לשמוע מפיה לא רק תיקון על גורלה בסיום המלחמה (187–186), אלא לראשונה את האמת על לוונטל (188). לוונטל בדה אח־תאום וייחס לו את סיפור הכליאה בדכאו ואת ההיחלצות משם תמורת ההתחייבות, שנתן למשחרריו הנאצים להסגיר לידיהם את חבריו הקומוניסטים. במשך שלושים וחמש שנים הצליח לגונן על עצמו באמצעות סיפור־כיסוי זה שהמציא ואשר לא היה מתפענח אלמלא אהבת הסדר הקפדנית של הגרמנים, לגנוז בארכיונים כל פיסת נייר על פעולותיהם.

ואכן, אחרי שאנה חשפה באוזני ארנון את סודו של לוונטל, פיענח אותו גם הלמוט. כשנה אחרי ששמע את הדברים מפי אנה, חזר ארנון במאי 1975 לגרמניה לרגל הופעת ספרו על “מעמד האשה בגרמניה הנאצית”. קודם צאתו להרצאה הפתיע אותו הלמוט בביקור שבו גילה לו שפיענח סופית את זהותם של “פאולוס” ו“לוסיפר”. כעת, אחרי שהתברר לו בוודאות, שלוונטל היה “לוסיפר”, החליט לכלול את סיפורו במחקר שלו על הגסטפו שיראה אור בקרוב ויקיף שלושה כרכים (199–198).

שתי דמויות מעניינות ביותר עיצב שחם ברומאן הנוכחי: לוונטל ואנה. שתיהן נדירות בסיפורת הנכתבת כיום, שנוטה בדרך כלל לאיפיונים פשטניים ולעיצוב גיבורים שקל לאהוב או לתעב אותם ואין שום קושי להגדיר את ערכם האינטלקטואלי ואת רמתם המוסרית. לוונטל הוא חמקמק, ושום שיפוט אינו ממצה את אישיותו המגוונת. אנה היא מסתורית וכלל לא פשוט לתמצת בפרופיל פסיכולוגי את נפשה המסוכסכת. את ההגדרה הקולעת ביותר לטרגדיה של אנה ניסח ארנון: אביו, רוזנדורף, “הוליד ארית טהורה ממוצא יהודי” (169). אנה אישרה באוזניו את הסתירה הזו בזהותה העצמית: “לפני שנתנו לי להבין שאני לא שייכת, נסחפתי כמו כולם אחרי ההדר הנאצי… במדים, בנסים ובדגלים המתנפנפים, בשאגות ההמון המריע, מצאתי אפילו איזה קסם ארוטי” (168).

לוונטל הצליח לנסח באופן ברור יותר את השסע הזהותי הזה, שאיפיין את כל יהודי גרמניה: “עד היום אנחנו מתקשים להחליט אם אנחנו גרמנים בני דת משה או יהודים חסרי דת המדברים גרמנית” (111). אצל הסופרים היהודים בגרמניה בלטה הסתירה יותר מאשר אצל אחרים, כי הם התאמצו “להיות סופרים גרמנים ולא יהודים. אבל, בעצם, אנחנו היינו לא גרמנים ולא יהודים” (120). הביוגרפיות של אווה שטאובנפלד (112–111) ושל אנה רוזנדורף (129–127) הדגימו היטב את המצב הטרגי שאליו נקלעו יהודי גרמניה בתקופת השואה.

את היחסים ביניהם תארו לוונטל ואנה באופן סותר באוזניו של ארנון. לוונטל הדגיש את מאמציו לקרב את אנה אל אביה, שאתו סירבה להיפגש (170). אנה הציגה גירסה שונה. תחילה “היתה סבורה שבאמת ובתמים הוא בא אליה מפעם לפעם כדי להשיבה אל אביה”, אך עד מהרה הבינה שהוא מנסה לחזר אחריה, שבאותם ימים, מיד אחרי סיום המלחמה, היתה “אשה בודדה, מטופלת בתינוקת, חרדה מכל עלה נידף”, ולכן “ביקשה ממנו שיחדל להציק לה” (184). אולם לוונטל מצא מכנה משותף לשניהם: “גם אצלה, לא רק אצלי, ההיסטוריה התערבה” (175).

על־פי הגדרה זו, שניהם היו קורבנות לדורסנותה של ההיסטוריה, שבתהפוכותיה שמטה את האדמה מתחתם והפכה אותם מהנערצים המוכשרים של הדור לבני־אדם נפחדים שהמוצא היהודי, ששניהם התכחשו אליו, העמיד לפתע את חייהם בסכנה. בשנות המלחמה איבדו שניהם את תומתם ואת תמימותם. שניהם חוו במהלכה אינוס שרושמו בהמשך חייהם היה בלתי־נימחה. את אנה אנסו עשרה גברים מקרב חיילי הצבא האדום. לא רק את גופה אנסו, אלא גם את אמונתה שהיא גרמנייה טהורת גזע. בין האנסים היה חייל רוסי שדיבר גרמנית, ולראשונה ניסתה להציל את עצמה באמצעות המחצית היהודית בזהותה, כשפנתה אל החייל ואמרה לו שהיא יהודייה. אך בגלל המראה הארי שלה, הוא לא האמין לה ולא מנע את אינוסה על־ידי חבריו.

לוונטל נאנס אונס מטפורי על־ידי הנאצים בדכאו. גם לו עמד המראה שלו למכשול. אפו הסגיר את המוצא שלו (21). ב“רביעיית רוזנדורף” הוא אפילו מפרט את האתגר שהמראה שלו הציב בפני כל בריון בדכאו: “אני גוץ, עגלגל, קצר־זרועות, עב־אצבעות, שחור שיער ועין, מאונקל חוטם, וחסר־מנוחה. טיפוס יהודי מובהק, שנטפלה לו קפדנותו הרגזנית והאווילית של הגרמני” (250). לכן זכה שם לטיפול מיידי של הקצין הצעיר, שניער ממנו את כל אשליותיו. ברגע שהוסרו המשקפיים מעל חוטמו “כבר היה ברור לו כי רק במדינה של אפלטון, שעומד בראשה משורר, אפשר לכונן משטר קומוניסטי” (203). הדמיון הזה מסביר את היחסים המורכבים ביניהם. כל אחד מהם הסגיר את סודו של הזולת לארנון, חשף על־ידי כך את פגיעוּתו ואחר־כך גם נחלץ לגונן עליו.

בגידת האינטלקטואל

ההבדל הבולט בין אנה ולוונטל הוא בתגובתם על פגיעת ההיסטוריה בהם. אנה פרשה מהציבור כבר בתחילת הדרך והפסיקה להופיע כסולנית באולמות הקונצרטים. לוונטל ניסה ללחום בפגיעת ההיסטוריה בו והשקיע שלושים וחמש שנים ואת כל כישרונו כדי לשרוד כסופר בספרות הגרמנית. במהלך השנים האלה התאמץ להעלים את כתם שיתוף הפעולה עם הגסטפו ואת חרפת בגידתו באידיאל הקומוניסטי ובחבריו מהמפלגה הקומוניסטית על־ידי המצאת אח־תאום והטלת חטאים מבישים אלה עליו. הוא הצליח במשך שנים לשכנע באמיתות הסיפור הבדוי הזה על אריך, אך שילם על כך מחיר כבד.

לפני שנאסר בדכאו ולפני שהמוצא היהודי הפך לאשמה חמורה גם עבור איש מסוגו, שכמעט התנתק מהיהדות, התפרסם לוונטל כלוחם בולט ביותר בהתחזקות הטבטוניות במולדתו ופירסם מאמרים מצליפים, ששמו ללעג את היטלר ואת בריוניו (102). הוא לא היה יכול להתמיד בכך אחרי שמלחמת העולם השנייה הסתיימה. מרגע שנאלץ לבחור בדכאו בין חייו ובין שיתוף־הפעולה עם הנאצים ובחר לשרוד בחיים, נאלץ מיוזמתו לחסום את פיו אחרי סיום המלחמה, מחשש שבגידתו בחבריו ובו עצמו תיחשף ותתפרסם. אנה ציירה לארנון את מצבו מעורר הרחמים של סופר שההיסטוריה הביאה אותו לשפל כזה: “הוא סופר משתכח והולך”, כי הדור הצעיר “אינו מוצא עניין בסופר בן זמננו העוסק בעברה של גרמניה ואינו מחפש מישהו להטיל עליו את האשם. הוא פשרני מדי בעיניהם” (185–184).

הלמוט השלים לארנון את התיאור של אנה על מצבו הרגיש של לוונטל בספרות הגרמנית שלאחר המלחמה: סופריה הצעירים של גרמניה היו סולחים ללוונטל על הזהירות והפשרנות שבה התייחס בספרים שפירסם מסיום המלחמה ואילך על עברה הנאצי של ארצם, “ואולי היו אומרים: תראו איך משטר טוטליטרי רוצח בני־אדם אפילו בלי לגעת בהם”. אך הם לא היו מוכנים לסלוח לו, ליהודי, את הדימוי שבחר לעצמו בגרמניה החדשה: “להיות דבר והיפוכו - ‘אזרח העולם, שנשבע אמונים לאנושיותו’ - - - ובה־בשעה גם המצפון של גרמניה”. את סלידתו מלוונטל כסופר ביטא הלמוט בנימה אנטישמית מפורשת למדי: “כל אחד, אם ירצה להיות המצפון של גרמניה כשבארון שלו משקשקים השלדים, יקבל אצלנו אותו הטיפול. - - - וזה חל על כל אדם, גם על גרמני אמיתי” (200).

הלמוט לא נענה להצעתו של ארנון להשמיט מכרכי המחקר שלו את העמוד וארבע השורות, שעתידים היו לחשוף את הגילוי על שיתוף הפעולה בין לוונטל והגסטפו ב־1939, או לפחות להשמיט מהסיפור רק את שמו של לוונטל (199). אחרי שהלמוט חשף את הפן האנטישמי בדעותיו, חתם ארנון את ידידותם שנמשכה כעשר שנים. כעבור זמן קצר פירסם הלמוט את כרכי ספרו ובכך שם קץ גם למאבק ההישרדות של לוונטל. אחרי שלושים וחמש שנים שבהן הצליח לוונטל להעלים את חרפת־חייו, לא עמד בפירסום שגילה את סודו והוא שם קץ לחייו.

לפני ההתאבדות זכה ארנון פעמיים להסברים מפיו של לוונטל על הנסיבות שבהן אולץ לשתף פעולה עם הנאצים ועל מניעיו לבדות את הסיפור על אח־תאום ולהטיל עליו את המעשה המביש. בהזדמנות הראשונה, במהלך ארוחת בוקר במלון, עדיין ביקש לוונטל הבנה למעשיו מארנון: “וכי יש לדון אדם למאסר עולם על ששיקר כדי לשרוד?”. את הסגרת חבריו לגסטפו הסביר בהתפכחות אמיתית מהקומוניזם שהתרחשה אצלו בדכאו, שלא היה סיכוי שיאמינו לה: “יאמרו: הכל תירוצים, להצדיק את נבזותך. ואתה לך וספר לכל העולם, שקודם חשבת כך ורק אחר־כך הבנת שחייך חשובים אף מהנאמנות לחברים, שמחר יתקעו לך סכין בגב, אם מפני שאתה יהודי ואם מפני שהחזקת בדעה משלך ואם משום שסירבת ללכת עימם עד שפת התהום. - - - לא יחוסו על אדם שמכר את נפשו כדי להציל את עורו” (204–203).

בהזדמנות השנייה, במענה למכתב ששלח אליו ארנון מהארץ, כבר ביטא לוונטל את יאושו מהאפשרות שיזכה להבנה מצד ארנון: “הלא אפשר שגם הוא עצמו לא היה מאמין לאדם האומר, כי בגלל ליקוי המאורות קיבל עליו לעשות דבר שמצפונו לא היה מרשה לו לעשותו לאור השמש. - - - אני יודע מה אדוני יחשוב כשיקרא את השורה הזאת: לאיש הזה כבר מזמן אין כבוד. אדוני טועה. כל אדם ישר שעולם אלים עדיין לא השחית את נשמתו יודע שהכניעה לאלימות אינה גוזלת מאדם את אנושיותו, אף לא את כבודו. אולי זה מעיד על חולשה. אבל כשהבחירה היא בין חיים למוות, כולנו חלשים באותה מידה עצמה, חוץ ממטורפים מעטים. - - - ההישרדות היא דבר שבקדושה. הגם שמעט מאוד קדושה יש בחייו של אדם שחי כל ימיו בפחד המרעיל את חייו. פחד מפני ההיסטוריון שיחטט במסמכים, ובגבהות־לב, כמוצא שלל רב, יעוט עליו וישלול ממנו ביד גסה אף את הזכות האנושית הבסיסית: להיות חלש” (210–209).

לוונטל הוכרע, אך קודם שנחשף, נלכד והתאבד, הציב לפני ארנון - ובאמצעותו לפני קוראי הרומאן - סידרה של שאלות: האם מוצדק לשפוט איש־רוח ויוצר, שבשנים שהעולם היה עדיין שפוי נהג לנסח רעיונות נעלים וקבע אמות־מידה מוסריות לאחרים, כאשר בנסיבות היסטוריות מיוחדות וקיצוניות, שכפו עליו לבחור בין הנאמנות לכתיבתו ובין עצם החיים, העדיף את החיים על הנאמנות לרעיונות שהפיץ? האם הנאמנות לרעיונות חשובה מהחיים וראוי לתבוע מסופר להקריב את חייו למענם? האם זכאים בני דור מאוחר, כגון: ההיסטוריונים, שמעולם לא הועמדו בבחירה קשה כזו, להיות הקטגורים ושופטיו של אינטלקטואל שההיסטוריה אילצה אותו בפועל לבחור בין חייו לדעותיו?

אין זו הפעם הראשונה שנתן שחם דן בסוגיה מרתקת זו. בכל אחד מספריו טיפל במסירות מיוחדת בדמויות אינטלקטואלים והעמיד אותם במבחן הזה. ההצלחה הגדולה של הרומאן “צלו של רוזנדורף” היא בעיצוב דמותו של לוונטל ובכך שהשאלות שהעלה יאלצו את בני הדורות הבאים, ילידי המאה העשרים ואחת לצפות על בני דורו, דור המלחמה העולמית השנייה שהתרחשה במאה העשרים, אחרת מכפי שיתאוו לעשות: בגבהות־לב דעתנית ובנחרצות שאין בה אפילו קורטוב של חסד אנושי.

הוצאת זמורה־ביתן, 2001, 144 עמ'.

הנובלה “עד הערב” היא למראית־עין סיפור־הווי פשוט על יום בחייו של גימלאי - ספרן אלמוני שבגיל שישים ושתיים הקדים את יציאתו לפנסיה כי לא יכול היה לשאת את העלבון במקום עבודתו, במדור הביבליוגרפי של הספרייה העירונית בתל־אביב. אחרי שנים, שבהם סייע לבדו לחוקרים ולכותבי־עבודות, מינו עליו צעיר חסר־ניסיון אך ורק משום שליטתו של הלה במחשב. בחודשים הספורים שחלפו מאז פרש מעבודתו, הסתגר בחדרו, עלעל בספרים שכבר קרא בעבר והתאמץ להוסיף שורות אחדות ב“אלמוני”, כתב־יד סודי של זיכרונותיו.

אחרי חודשי בטלה ספורים בבית באפס־מעשה הציעה לו אשתו, רוניה, שמאסה לראותו צופה בה כשהיא מבצעת את עבודתה השגרתית בדירה, לצאת ולהסתובב קצת בחוץ. פתיחה זו של סיפור־המעשה תוחמת את גבולות העלילה חסרת־היומרות המצפה לקורא: תיאור יום בחייו של גימלאי בישראל. על־פי הגדרה זו של נושא הנובלה אין כלל חשיבות למיקומה של העלילה דווקא בשנת 1993. חייו של גימלאי הם זהים בכל השנים. הוא נפלט ממעגל העשייה ונדחה אל שולי החברה, ובזמן הפנוי הוא מעסיק את עצמו בסיכום הצלחותיו וכישלונותיו בשנים שחלפו ובמחשבות על המוות הקרב.

השתקעותו של גיבור־הנובלה בנושאים האלה מתחילה מיד אחרי שהוא יוצא מפתח ביתו. מודעת־אבל בפתח אחד הבתים ברחוב מגוריו מוליכה את רגליו לקיים ביקור־אבלים אצל משפחת הנפטר. אחרי שנודעו לו מפיהם הפרטים על המת, שנפטר מדום־לב והוא רק בן שישים ושלוש, נפערות עיניו בתדהמה: “בעוד שנה גם אני אהיה בן שישים ושלוש וגם אני עלול למות בגיל זה” (25). המחשבה הזו על המוות מאיצה אותו לחשבון־הנפש על יחסיו עם בני־משפחתו. אלה מסתכמים בתחושות אשמה כלפי הקרובים אליו מכל. רגש האשמה הכבד ביותר שמעיק עליו קשור באחיו חיליק, שהיה צעיר ממנו בשנתיים ונפל במלחמת ששת־הימים: “ואני אומר בלבי שאני צריך הייתי ליהרג ולא חיליק האהוב, גאוות משפחתנו, אלוף הריצה למרחקים, שדמה בגופו לזורק הדיסקוס היווני” (32).

תחושת אשמה נוספת מעוררת בו המחשבה על אביו, שהוא כה ממעט לבקר אותו בבית־האבות הסיעודי: “אני נתקף רגשי אשמה על שאינני מקדיש לו תשומת־לב מספקת” (33). כעת נפתח לבו להודות שאין הוא רשאי לפטור את עצמו לחלוטין גם מאשמת יחסיו הרופפים עם ילדיו ונכדיו. אריאלה, שהיא אם חד־הורית מאז שהתגרשה מבעלה (133), משלימה את לימודיה בפסיכותרפיה בבאזל וגם כשהגיעה לביקור־מולדת, השאירה את בנה במעון־קיץ לילדים בשוויץ והעדיפה להתאכסן אצל חברה מהצבא מאשר בדירת הוריה (64). גם את בנו, יואב, ואת נכדיו ממנו, אין הוא זוכה לראות לאחרונה, אחרי שהשתבשו היחסים בין רוניה לכלתם, שרית, בראש־השנה (64–53), והוא עמד מנגד והשלים עם הפירוד. מסע ההאשמה העצמית נחתם במחשבה שלו על רוניה: “מעולם לא קניתי לך תכשיטים, רוניה, גם לא לימי הולדת, איזה בעל אני” (55). כזו היא תמונת־חייו של גימלאי, הממלא את זמנו הפנוי בחשבון־נפש על ההחמצות והכישלונות של חייו ובמחשבות על המוות הקרב.

הפירוש החברתי לעלילה

התקדמות נוספת בסיפור־המעשה ממוטטת עד מהרה את הפירוש הזה, המצייר את עלילת הנובלה כעלילת־הווי שטוחה וברורה על יום בחייו של ספרן שפרש לגימלאות, כי בהמשך מתברר, שהביקור אצל האבלים, אנשים שהוא זר להם, איננו המעשה הבלתי־שקול היחיד שהגיבור מבצע מרגע שהוא עוזב את דירתו. אחרי שנפרד מהאבלים נסע באוטובוס לקניון מרוחק מביתו והתיישב שם לסעוד במסעדה יקרה.

פעולות אלה, המפגישות את הגיבור עם המציאות הישראלית העכשווית, מקנות לראשונה חשיבות למיקומה של העלילה בשנת 1993. התפנית בסיפור־המעשה נגרמת על־ידי זניחת הנימה הלירית־אלגית, שבה תוארו מעשיו ומחשבותיו של הגימלאי עד כה, והחלפתה בנימה ביקורתית־סאטירית כדי לתאר את מגעיו עם נציגי ההוויה הישראלית: פקיד־בנק, נהג־אוטובוס, מסעדן וקצין־משטרה. אלה עולבים בו, ואיש מן הנוכחים איננו מתערב לגונן עליו בשעה שפוגעים בכבודו.

ההסתבכויות של הגיבור עם בעלי־השררה והמתעשרים החדשים בישראל גוררות את מחשבתו של הגיבור לכיוונים חדשים. למראה “האדונים האלה” (27), שהוא מזהה בין יושבי המסעדה בקניון, צפה במוחו הדמות של אביו, החלוץ בעל העקרונות שהיה עובד חרוץ וישר־דרך (75), שדיבר בסלידה על אנשי־השררה והמתעשרים, אותם גאוותנים “ששותים את דם המדינה, אלה עם המשכורות האגדיות ועם הרווחים מרקיעי השחקים”. אביו הזהירו, שהרדיפה שלהם אחרי התעשרות בכל מחיר מעוררת בהם גם את יצר הבגידה “אתה תראה שבעלי הממון האלה יסגירו אותנו לאויבינו” (75).

הפירוש החברתי והתמונה הביקורתית על יחסי־האנוש בחברה הישראלית, באמצע העשור שחתם את המאה העשרים, אכן מעניקים לנובלה “עד הערב” עומק שלא נחשף בפירוש הקודם. הפירוש החדש דוחק בנו לראות בגיבור הנובלה מין חוני מעגל מודרני, אדם צנוע, שהתנתקותו מחסותם המגוננת של דירתו וספריו פקחה את עיניו להבחין בשינויים־לרעה שהתחוללו בחברה הישראלית בעשורים האחרונים. הפירוש החדש מעניק משמעות שונה ליצירה, שעלילתה הצטיירה תחילה כתיאור הווי של יום בחייו של גימלאי. אלא שדמותו של גיבור הנובלה מונעת את ייצוב הפירוש שלה כיצירה ביקורתית־סאטירית על ההוויה הישראלית בשנות התשעים, כי מנקודת־המבט של גימלאי, שהיה רוב השנים שקוע בספרים, מצטיירת התמונה המתקבלת כבלתי־מאוזנת.

התיאור של רשות הרבים שלנו כנגועה בגסות, בחומרנות ובאלימות מעיד יותר על תלישותו של הגיבור מהשינויים, שהתחוללו בחברה הישראלית במהלך השנים, מאשר על המצב האמיתי. גם ההשוואה בין הערכים החלוציים של הוריו להתנהגות הקרייריסטים הצעירים, שהוא צופה בהם בתיעוב במסעדה היוקרתית בקניון, מתקבלת כתחבולה ז’ורנליסטית־רטורית להבליט בעזרתה את המסקנה הנדושה, שבניגוד לישראלים בדור הנוכחי היו בני הדורות הקודמים אידיאליסטים ומסורים לחזון הציוני.

הפירוש האידיאי לעלילה

התקדמות נוספת בקריאה מבהירה, ששני הפירושים הקודמים לא חשפו עדיין את מלוא משמעותה של הנובלה. אחרי שהובס במגעיו עם ההוויה השוררת ברשות הרבים הישראלית, מוצא הגיבור נוחם בשתי דמויות משולי החיים בארץ: שלמה זייגר, ניצול־השואה הקשיש, והאופטיקאי, שהוא עולה חדש מרוסיה. שניהם מסייעים לגימלאי המושפל ושניהם מתנהגים כלפיו בנימוס ובאנושיות. פגישתו איתם לא רק מפצה אותו על האכזבה שספג מהישראלים שהם ילידי־הארץ שפגעו בו קודם, אלא גם גוררת אותו לחשוב על ההבדל בין הצברים לאלה שהגיעו לארץ בגלי ההגירה השונים.

ההשוואה הזו אף נרמזת בשיחתו של הגיבור עם האופטיקאי, הנראית כשיחה תמימה בין שניהם. האופטיקאי, “איש צעיר, בשנות השלושים שלו, תכול עיניים, שערו הצהבהב כקליפת־לימון חלק ודליל” (95), מחדד את ההבדל ביניהם: “אתה צבר, אמר. צבר זקן, אמרתי. זקן? למה זקן? חמישים? חמישים וחמש? יותר, אמרתי. אתה נולדת פה, ואני עולה חדש, אמר, שבע שנים בישראל” (97).

אף שהמשך השיחה נסב על יתרון עדשות־המגע על משקפי־ראייה, מהרהר הספרן בהיפוך המעמד בין הצברים לעולים החדשים שנחשף בשיחתם: “צחקתי: הרוסי המשכיל הזה, שלמד לטינית בלנינגרד או במוסקבה, הוא גם חכם־נפש הרואה ללבב. מבין שצעד כזה, כמו מעבר ממשקפיים לעדשות־מגע, הוא בשבילי בבחינת קפיצה נועזת ממאה למאה. - - - ובלבי חשבתי, איזה פרדוקס, שהוא, שבא מארץ נחשלת כרוסיה, משדל אותי, בן הארץ המתקדמת כל־כך מבחינה טכנולוגית, מקום שלישי או רביעי בעולם כפי שקראתי, לטעום מפירות הקידמה” (99–98).

ההבדל שהודגש בשיחתו של הגימלאי עם האופטיקאי, הוא המפתח לפירוש חדש, שלישי, של הנובלה. העולה החדש תכול־העיניים ובהיר־השיער, מזכיר במראהו את רוניה, שאף היא איננה ילידת־הארץ. גיבור הנובלה אכן נזכר שאת רוניה הכיר במהלך שרות המילואים בפיקוד צפון (32), כאשר הגיע לבית־חולים העמק בעפולה־עילית לבקר חבר, שנפצע בתקרית עם הסורים באזור תל־קציר (51). היא משכה את תשומת־לבו ביופי הזר שלה: עור בהיר ועיניים כחולות (51), יופי שאי־אפשר היה להתעלם ממנו.

כעת הוא נזכר, שכאשר הביא אותה לראשונה אל בית־ההורים בקלמניה, פגשו שניהם בדרך את המורה הר־שושנים, שהיה המורה שלו לעברית בכפר־סבא, והלה זיהה מיד את המראה הגויי של רוניה: “וכשהצגתי לפניו את רוניה, אחז בידה, הסתכל בפניה, ובפנותו אלי, אמר: מניין לה העיניים התכולות הללו, כמו של מארינקה כפרית. ולאחר רגע: זוכר את השיר של טשרניחובסקי, אהבוך גם הפרחים הקטנים? עליה הוא נכתב!” (127).

עד מהרה מתברר, שלא מסיבות נוסטלגיות נזכר הגיבור ביופי הגויי של רוניה. הדמיון במראה בינה ובין האופטיקאי מתקשר לחוויות שחווה במהלך השעות שחלפו מאז יצא מפתח דירתו. הרגשתו אז, כאשר נשק לרוניה לראשונה, היתה לחלוטין שונה מזו שהרגיש היום ברשות הרבים הישראלית. אז, הוא נזכר, “הרגשתי כאילו אני, בן־הארץ, הנני האיש מבפנים והיא נערה מבחוץ, ועכשיו, כשישבתי באוטובוס - - - אמרתי לעצמי שבניגוד גמור למה שהרגשתי אז, ההיפך הוא הנכון, היא בפנים ואני בחוץ, אני עומד מחוץ לתחום עולמה, שהוא העולם האמיתי העמוק, ואני לעולם לא אחדור למעמקי נפשה, כי לעולם לא אחווה מה שחוותה היא שם, מעבר למסך השחור, הבלתי־חדיר, בלב המאפליה, ותמיד אעמוד בשוליים, ואין דרך שאתחבר אליה” (52).

כך מגיעה עלילת הנובלה אל הנושא האמיתי שלה: בירור הסיבות לשקיעתה של הצבריות ולהתמסמסות הערכים שגילמה בעיני דורו של הגיבור. את הנושא החשוב הזה מלבנת הנובלה על־ידי ההשוואה בין הביוגרפיה שלו כצבר לזו של רוניה שעלתה ארצה מהגולה אחרי השואה.

שתי ביוגרפיות מנוגדות

אף שהגיבור־המספר איננו מזדהה בשמו, מובלטת בביוגרפיה שלו זהותו כבן־הארץ, ששתי עובדות עיצבו את דמותו: הילידיות וההתגוננות מפני העוינות של הערבים. ילדותו עברה עליו “בצריף מבודד בין פרדסים בקלמניה”, שהקים אביו על אדמת הפרדס שקנה מידי פרדסן ערבי מטייבה. היתה זו ילדות מאושרת “אפופה ריחות פרחי הדר משכרים באביב, זוהרת מזהב מיליוני התפוזים המעטרים את הענפים בחורף” (56).

אביו היה פרדסן חרוץ ונאמן לערכיו כחלוץ. הוא דבק באדמתו ועבד בכל מלאכה בפרדס, כל עוד היה גופו מסוגל לכך. ואמו עמדה לצד אביו במאבק הקשה שלהם על מעמדם כפרדסנים עצמאיים. את שני הבנים, את בכורם (הוא הגיבור־המספר) ואת חיליק, אחיו הצעיר, חינכו להיות ילדי־טבע ועובדי־כפיים. כבר מגיל שמונה החל הגיבור־המספר לעבוד בפרדס בחופשות מהלימודים, ונהג לדהור על סוס מקלמניה עד הירקון וראש־העין. חיליק אמנם התחמק מהעבודה בפרדס, אך הדבר נסלח לו משום שגילה כישרונות ברורים בריצה למרחקים ארוכים.

רק העויינות של הערבים הקדירה את ילדותם המאושרת של צמד הצברים במשפחה, כי הצריף הבודד בפרדס היה מאויים באופן תמידי על־ידי אנשי כנופיות שהסתננו מכפרי הערבים בסביבה (31). ושני הבנים למדו את התורה הבסיסית מהוריהם: המבקש להישרד בארץ על אדמתו צריך לאחוז בנשק וללמוד להתגונן. אביו התייצב עם הרובה שהיה ברשותו וארב בפרדס לפורעים הערבים, שהסתננו מכפרי האזור לגנוב ולהשחית. המספר זוכר את המראה המאיים שראה בילדותו: “גוש עצום של כפיות, עבאיות, בידיהם שבריות, פיגיונים, רובים, משהו מאיים כמו תמונה מאחרית־הימים” (93).

לנפילת חיליק היתה השפעה מכרעת על המשך חייו של המספר. אחרי ששכלו את בנם הצעיר, ציפו הוריו ממנו שיקבל על עצמו את ניהול הפרדס, אך הוא סרב והעדיף לאחוז במשרה הקבועה בספרייה (137), ועל כך לא סלח לו אביו עד יום מותו. באין ממשיך למפעל־חייו, נאלץ האב למכור את הפרדס לנהג אגד מאבן־יהודה, שאחר־כך התכחש להבטחה שנתן, לשמור על הפרדס. עקירת הפרדס הכאיבה לאב החקלאי והוא האשים את המספר, שסירובו לקבל על עצמו את ניהול הפרדס גרם למכירתו ולעקירתו (138). עקירת הפרדס פצעה את ליבם של זוג החלוצים בזיקנתם והרחיקה אותו מהם.

הוא לא ישב שבעה אחרי שאמו נפטרה לפני ארבע שנים (24–23), וגם מיעט לבקר את אביו אחרי שאושפז לפני שנתיים בבית־אבות סיעודי בגבעתיים, אלא הסתפק בדיווחים על מצבו של אביו מפיה של רוניה, שהקפידה לבקר שם את אביו בקביעות. מפיה נודע לו, שלפני שאביו השיב את נשמתו לאלוהים מלמל דברים מבולבלים על הפרדס ו"פלט צעקה: “איפה ח־ילק?!” (144).

את הביוגרפיה הצברית של המספר מעמתת העלילה עם הביוגרפיה של רוניה, אשתו ניצולת־השואה. גם אחרי שלושים ואחת שנות נישואים (10) יודע המספר רק פרטים מעטים על קורותיה של רוניה מהתקופה ששמה היה עדיין ברונקה: כבת עשר היתה כאשר נמלטה מכיכר השוק אל השדות בעת שהתקיימה האקציה הראשונה בקראקוב, אך חזרה לגטו כדי להתאחד עם המשפחה. מהגטו שולחה עם הוריה ועם שני אחיה הקטנים למחנה פלאשוב (57). אחר־כך הסתתרה עם האֵם ביער, וכאשר נוכחה יום אחד שאמהּ לא שבה אל המיסתור, החליטה לצאת מהבור (93). מעתה התקיימה כחיה נרדפת ועבדה בבתי איכרים שונים. איכרה אחת חשפה את זהותה אחרי שהבחינה שאין היא יודעת להצטלב כהלכה וגירשה אותה מביתה (130). כך נדדה מכפר לכפר עד שנזירות נתנו לה מחסה והצילו את חייה (67). בתום המלחמה הוצאה מהמנזר והובאה לקראקוב (23). משם הועברה עם נערים ונערות נוספים לכפר באיטליה (17), שבו פגשו לראשונה חיילים עבריים. הם העלו את היתומים על ספינת מעפילים רעועה שהפליגה לארץ.

הבריטים לכדו את הספינה מול חיפה, וכאשר עלו חיילי הצי הבריטי על סיפונה לחמה בהם חבורת הנערים בציפורניהם ובשיניהם ורגמה אותם בקופסאות שימורים ריקות. חברת הנוער התגבשה במחנות קפריסין ואחר־כך השתלבה בארבעה קיבוצים בארץ. סירובה של רוניה לשתף אותו בזיכרונות שלה משנות השואה הותיר בו הרגשה שאין לשניהם “מולדת סבל” אחת. בעוד הוא מסוגל לספר על הסבל שסבלו היהודים בארץ מהפורעים הערבים בתקופת המנדט הבריטי, חוזרת וטוענת רוניה שאין בכוחה לתאר את סבלם של היהודים בשואה (93, 101).

התחושה שלו, שהסבל של הישוב בארץ מתגמד מול מה שאירע ליהדות אירופה בשואה, מביאה אותו למסקנה, שגם בשכול אין הוא משתווה אליה. לו אבד אח בקרב של הצנחנים על גבעת התחמושת במלחמת ששת־הימים, אך היא איבדה ואת אחיה, “ראתה הרבה מוות, המוות ליווה אותה מילדותה בכל דרכיה, המוות מצוי במחיצתה תמיד, - - - ועל כן אינני ראוי להימצא תחת קורת־גג אחת איתה” (51).

בין פרדסנות לספרנות

נישואיו של המספר לרוניה שינו לחלוטין את מושגיו על עצמו כבן־הארץ. בחברתה השיל מעל עצמו את גאוות הילידיות ואת הרגשת היתרון שהחזיק בה בנעוריו. כיתר הצברים הרגיש אז יתרון על “הסבונים” - הנערים שהגיעו לארץ אחרי השואה, יתרון שהתבסס על העלילה הציונית שהוגשמה בארץ־ישראל. היא כללה את כל היסודות ההרואיים: חלוציות, גאולת האדמה בעבודת כפיים ועמידה עיקשת של מעטים בגבורה מול רוב ערבי מוסת ורצחני. המעט ששמע מפיה על קורותיה בשואה הכניס לפרופורציה את מושגיו על עצמו כצבר. רק באופן זה אפשר למלא את הפער בעלילה, המדלג, לכאורה, על הסיבה, מדוע דחה המספר את ההצעה של הוריו לרשת את הפרדס, בתנאי שיתמסר לעבד אותו בנאמנות דומה לזו שהם טיפחו אותו, והעדיף את הספרנות במשכורת צנועה על הפרדסנות שהיתה יכולה להעשירו כפי שהעשירה את רוכש הפרדס מידי אביו.

התשובה על תמיהה זו כלולה בסמליות נישואיו עם רוניה־ברונקה. בנישואים אלה נפגשה ההיסטוריה הקצרה של הציונות בארץ־ישראל (שהפרדס מסמל אותה) עם ההיסטוריה הארוכה בת אלפיים השנה של העם היהודי בגלות (שהספרים מסמלים אותה). כאשר העדיף את הספרנות על הפרדסנות, לא העדיף רק משרה ששכר יציב בצידה על ההתפרנסות הבלתי־יציבה מחקלאות, אלא העדיף למעשה את היהדות של זמן (בעלת ההיסטוריה הארוכה והתרבות העשירה) על היהדות של מקום (המתבססת רק על הטריטוריה).

במובן זה דומה גיבור הנובלה “עד הערב” לפרופ' צבי ארבל, גיבור הרומאן “פויגלמן” (1987), שהוא מהטובים ביצירתו של אהרון מגד. אף שאביו של צבי ארבל חינך אותו להיות צבר, בן־הארץ וילד־טבע המתנכר להיסטוריה של העם היהודי ברוח ההשקפה הכנענית מבית־מדרשו של רטוֹש, התפתח הגיבור של “פויגלמן”, בניגוד לציפיות של אביו ממנו, כחוקר ההיסטוריה היהודית ואף פיתח חיבה לשפת היידיש שהיהודים דיברו בה בהיותם בגלות. גם גיבור הנובלה “עד הערב” אוהב את הספרים מתקופת התחייה בספרות העברית, המתארים את החיים בגלות, והוא נהנה מחברתם של דוברי־יידיש. זקנים דוברי יידיש עוררו את סקרנותו, והוא נהג להתעכב לידם במקום מושבם הקבוע מתחת לאחת הסככות בטיילת חוף־הים (82). אף שאין הוא שולט ביידיש, נחקקו בזיכרונו השירים שרוניה זכרה מילדותה בבית־הוריה ושאותם נהגה לפזם “תוך כדי בחישת המרק, או טאטוא החדרים” (34). לא רק שהוא מסוגל לצטט שורות משיריה (57, 81, 92), אלא שהוא גם מתגונן בעזרתם מההוויה הישראלית הגסה והאלימה.

לא כל ילידי־הארץ התפכחו מהאידיאולוגיה הצברית כמו גיבורי “פויגלמן” ו“עד הערב”. רוב הצברים גם לא בחנו אם מוצדקת ההתנשאות שלהם על אלה שעלו לארץ מהגלות. לעומת זאת מיצו את היתרון שהצבריות העניקה להם על המוני הפליטים מהשואה והעולים שהגיעו לארץ בלא רכוש בעשור הראשון למדינה.

הנובלה מבליטה את נביבותה של ההתנשאות הצברית על ילידי הגלות. דווקא הצברים זנחו מהר את הערכים החלוציים־ציוניים של הוריהם מדור העליות ודרדרו במהרה את המדינה הצעירה אל החומרנות הגסה ומנקרת העיניים, שגיבור הנובלה נתקל בה ומתעמת איתה מרגע צאתו מפתח דירתו אל חוצות העיר (72, למשל). המיפגש שלו עם רשות הרבים הישראלית הוא כה קשה עד שהרגשתו היא שנקלע כאלמוני אל מקום שאין הוא משתייך אליו.

הוא אף נזכר שהרגיש כך כאשר הגיע מספר פעמים לעצרות בכיכר מלכי ישראל, שלימים הוסב שמה לכיכר רבין. גם שם הרגיש “אלמוני־לא־קרוא בחגיגת הסולידריות המרוממת” (136). בעבר כעס על סירובה של רוניה להצטרף אליו להתכנסויות בכיכר בליל חג־העצמאות, אף שהפציר בה לעשות זאת למען הילדים (136), אך כעת הוא מבין את הסיבה לסירובה. רוניה סירבה להשתתף בעצרות האלה, שהודגש בהן יחס הביטול הצברי כלפי החוויה היהודית שהובלטה כגלותיות.

השימוש באנלוגיה

רק כעת מבין הגימלאי בן־הארץ את העוול שגרמו הצברים אז, ועודם גורמים כיום, ביחסם לעולים החדשים המגיעים למולדת. הוא מבטא הבנה זו על־ידי ההשוואה שהוא עורך במחשבתו בין כנס הצברים מהמחזור שלו בתיכון (40–36), לכינוס המחזור של חבריה של רוניה מחברת הנוער (42–41), היתומים שנאספו אחרי סיום מלחמת העולם השנייה מהיערות, הכפרים והמנזרים והועלו ארצה בספינות המעפילים.

כנס המחזור של הצברים מתואר בכליו הסאטיריים השנונים של מגד אף שהצברים מתפארים ברֵעוּת המהוללת זו שקודשה בדם בשדות הקרב של מלחמת השיחרור, הם נפגשים רק לעיתים רחוקות. בכנס המחזור שהתקיים לפני שנה לציון ארבעים וחמש שנים לסיום לימודיהם בתיכון, מעיד המספר, לא מצא ביטויי רעות אלא הרגיש בין חבריו מנוער כמו קבצן בחתונה של גבירים. אפילו משב קל מרוח ימי נעוריהם לא היה בכנס, כי כולם התעניינו בבוגרים שהצליחו בעסקיהם או הפכו למפורסמים אחרי שהגיעו לעמדות מכובדות בכלכלה ובפוליטיקה. להערצה ולקנאה זכו גם גבירים מבני המחזור שירדו מהארץ ועשו את הונם ברחבי העולם. הסגידה לחומרנות ולקרייריזם כה הבחילה אותו, שעד מהרה סימן לרוניה ושניהם עזבו את הכנס, אך ידע שהאמת המרה נחשפה לרוניה, שהוא תלוש מהחבר’ה ושאין לו שורשים בתוכם (40) וגם אין הוא יכול להתגאות בהשתייכותו אליהם.

רוח שונה לחלוטין שוררת בפגישות חברת־הנוער של רוניה. היא וחבריה נפגשים בסדירות אחת לשנתיים. ובכל פעם הם מעלים זיכרונות מההפלגה לארץ ומקורותיהם בקפריסין. במהלך הערב הם חוזרים ושרים בהתלהבות כנה את שירי־המולדת הישנים ששרו בנעוריהם במחנה באיטליה ובמחנות בקפריסין (41). כאן היתה הרגשתו שונה לחלוטין: “וכשישבתי שם ביניהם, אפוף בחמימות הזאת שהאוויר היה רווי אותה, ולבי נרגש לשמע הזיכרונות המסופרים מפיהם ולשמע השירים המתרוננים סביבי, אמרתי לעצמי, הלוואי שהייתי כאחד מהם, הלוואי שהייתי עובר את כל דרך הייסורים שעברו הם, בגטאות ובמחנות העקורים ובבריחה ובהעפלה, כדי להגיע למקומם” (42–41).

הקשר בין המתכנסים בשתי פגישות המחזור הוא שונה גם אחר־כך. בין פגישה אחת לשנייה יש לרוניה קשר קבוע עם חבריה אם באמצעות הטלפון ואם בביקורים זה אצל זה. אך כאשר מנסה המספר לסכם את קשריו עם חבריו מהעבר, הוא מגלה לדאבון־לבו, שאיש מהם איננו יכול להיחשב כחבר. הואיל והקשרים מושתתים רק על מידת התועלת שניתן להפיק מהזולת (50), הוא שאינו יכול להיטיב עם אף אחד, אין לו למעשה כלל חברים ביניהם. יתר על כן: כפי שלא נותרו לו חברים מתקופת השירות בצבא בחיל המודיעין (36), כך גם בעשרים וארבע שנות עבודתו בספרייה לא נוצרו קשרי חברות בינו ובין שאר העובדים. קירבה כלשהי הוא מרגיש אל אנשים מעטים מסוגו, עובדי־ ציבור צנועים שהם “אנשים פשוטים” (42), כגון: אשנָבָאית בדואר, קופאית בסופר, בעל קיוסק ברחוב וקבוצה של עובדים באזור (רפד, חשמלאי, ספר ופועל־ניקיון - עולה משכיל מרוסיה המטאטא את רחובם).

הוא נעלב עד עמקי לבו כאשר המשורר יהורם שניידרמן, שכה הרבה סייע לו במציאת פרטים ביבליוגרפיים, חלף על פניו והתעלם מברכת השלום שלו (49). הפגיעה הזו מביאה אותו למחשבה העגומה על “סדרי העולם המעוותים, שאם אתה מביא תועלת למישהו, לא־כל־שכן אם אתה מפורסם, על־אחת־כמה־וכמה אם אתה עשיר ומצליח, דורשים בשלומך ומכבדים אותך ומבקשים את קרבתך ומזמינים אותך לכל אירוע חברתי ומעתירים עליך שבחים ומתנות, ומרגע שמתהפך עליך הגלגל, אפילו אתה אדם ישר כשהיית ולא עשית רע לאיש, אתה שווה כקליפת תפוז על המדרכה. אתה אלמוני” (50).

היפוך הביוגרפיות

את קנאתו כצבר בביוגרפיה של רוניה מבטא הגיבור של הנובלה על־ידי בידוי ביוגרפיה שונה לעצמו ולאשתו באוזניו של שלמה זייגר, ניצול השואה הקשיש שסייע לו בקניון. לרוניה ייחס ביוגרפיה צברית וסיפר שהוא נשוי לאשה שהיא ילידת קיבוץ (86), ולעצמו ייחס ביוגרפיה של ניצול־שואה. למֵטיבו סיפר, שבהיותו בן שתים־עשרה רצח את הירש ברנבלט מהיודנראט ואת מפעילו האוֹבֶּרשְטוּרְמְ-פיהְרֶר שמאלט (88). הוא כה הצליח לצרף ליריעה אחת את הפרטים שנשמרו במוחו מספרי זיכרונות של ניצולים שקרא במהלך עבודתו כספרן, שעלה בידיו לשכנע את ניצול־השואה, הקשיש שהכיר בקניון, במהימנות סיפור־חייו הבדוי. ואכן התמלא גאווה כאשר קיבל משלמה זייגר את ספר השירים “ימים תלושים”, שהלה כתב ובו ההקדשה “מניצול לניצול באחווה, ומולדת אחת לנו” (92).

בהמשך לא הסתפק בביוגרפיה שהשעין על אירועים שזכר מהספרים, זו שזיכתה אותו בשייכות למולדת היהודית של שלמה זייגר (בן־דמותו של המשורר היידי פויגלמן). בשעת ההמתנה במסדרון בית־החולים מול חדר־הניתוחים, שבו טיפלו באשה שנפגעה בתאונה שהוא גרם לה, רקם לעצמו ביוגרפיה נוספת, הדומה ביותר לסיפור קורותיה של רוניה באותן שנים, כדי להתחבר בעזרתה ל“מולדת הסבל” של אשתו.

בסיפור־המעשה החדש הוא התגנב אל הבית של הוריו בגטו, ומצא בין ההריסות שני שרידים של יקיריו: חולצה קרועה של האם בצבע אגס בשל (צבע החולצה שגיהצה רוניה בבוקר לפני ששילחה אותו מהבית), ומחברת מקומטת ומוכתמת של אחותו ובה חיבור שכתבה, על יעקב שרימה את עשו ועשה לו עוול גדול (הסיפור במקרא שממנו מתחיל גורל הבכורה של העם היהודי, להתנהל בהיסטוריה כעם שונה מיתר העמים באמונתו ובתביעות המוסריות מעצמו). ובחצות יצא מהבית ההרוס והסתתר ביערות. לילה אחד נלכד על־ידי שומר־הכפר, אך ראש־הכפר חס על חייו והיפנה אותו למצוא מקלט במנזר קרוב (131–128).

על־ידי בידוי ביוגרפיה זו לעצמו ביטא גיבור הנובלה שהוא מעדיף את “מולדת הסבל” של אשתו על “המולדת של הצברים” שלא החזיקה מעמד יותר מעשור או שניים. כאשר יחזור וייפגש בערב עם רוניה, כבר יהיה אדם שונה ותיעלם הזרות ששררה בין שניהם במשך שלושים ואחת שנות נישואיהם.

אכן, מגד הצליח בנובלה זו גם לתאר את עולמו של גימלאי וגם לטפל בשינויים לרעה שהתחוללו בהוויה הישראלית בעשורים האחרונים. אך כוחה האמיתי של הנובלה מתגלה בעזרת הפירוש החושף את משמעותה הרעיונית כיצירה המבררת את קריסתה של הצבריות, שהזדקנה בטרם עת כי לא מימשה את התקוות הגדולות שתלו בה.

אחרי שחשף את הכזב במיתוס הצברי, מבין גיבור הנובלה, שבדין איבדו הצברים את המעמד המרכזי שביצרו לעצמם בחברה הישראלית בעשורים הראשונים לקיומה של המדינה. הצברים התרחקו מהערכים הציוניים שעליהם התחנכו, ואלה עודם נשמרים בעיקר על־ידי ישראלים מסוגה של רוניה, יהודים שגיבשו את אהבתם לארץ בעקבות הניסיון הנורא עם האנטישמיות של הגויים בתקופת השואה ולאחריה. החיוניות וכושר־העמידה שהם מגלים הם המקיימים כיום את המדינה כמדינת העם היהודי במאבק הנמשך על הגשמתה המלאה של הציונות בארץ־ישראל.