רקע
יוסף אורן
"יאיר" - משה שמיר

שנת פירסומו של הרומאן הביוגרפי “יאיר”, תיזכר בתולדות הספרות העברית כשנה שבה הגיע משה שמיר לגבורות הן במניין שנות־חייו והן ביצירתו. ב“יאיר” אפשר לגלות לא רק את ההשכלה הספרותית וההיסטורית הרחבה שלו, אלא גם את העקבות של כל הניסיון שצבר בסוגות השונות של הספרות במהלך שישים שנות יצירתו, שהן מהמבורכות בתולדות הספרות העברית בת־זמננו.

מכתיבת מחזותיו הביא שמיר ל“יאיר” את כושר ההמחזה של אירועים מהביוגרפיה של הגיבור. באמצעות הפעולה והדיאלוג הופכת תחת שרביטו כל עובדה ביוגרפית יבשה לסצנה בימתית־חזותית חיה. בזכות הכישרון הדרמטורגי הזה של שמיר, להמחיז את המידע הידוע על חייו של יאיר ולבדות את תגובותיו המשוערות הן במחשבה והן במעשה על האירועים בארץ, קם לתחייה ברומאן הזה המחזה המופלא של חיי יאיר, חיי אדם המוכן להקריב את חייו למען אמונתו.

מניסיונו בשלבים המוקדמים של יצירתו לכתוב שירה, הביא שמיר ל“יאיר” את ההבנה לנפש השירית שהיתה ליאיר ולסגולה המיוחדת שיש לשירה לבטא בתמצית מֵרבית רובדי־עומק של הנפש ורובדי־יסוד של המחשבה. ניסיונו ככותב שירה מתבטא ברגישות שבה הוא מפענח את שיריו של יאיר ואת השירים מהשירה העולמית ומהשירה העברית שהשפיעו בפועל על יאיר או יכלו להשפיע עליו כקורא.

מההיקף העצום של הכתיבה המסאית שלו, מ“בקולמוס מהיר” (1960) ועד “המקום הירוק” (1991) — כעשרים כרכים - הביא משה שמיר אל “יאיר” את היכולת לבצע מסעות החוצים בחופשיות תחומי־דעת רבים, ובעיקר היסטוריה, פילוסופיה, מדע וספרות. ב“יאיר” הוא מתזמֵן מכולם פרשיות ולקחים ועורך הקבלות בין רחוקים וקרובים, והכל כדי להבהיר את ההיגיון ביסודות אמונתו של יאיר ובמסקנות המעשיות שגזר מהן על דרך פעולתו במאבק נגד הבריטים. החלקים המסאיים ברומאן “יאיר” מפרשים את אישיותו של גיבור העלילה ומפענחים את השקפת עולמו. בחלקים מסאיים אלה בולטים יכולת הפולמוס וכושר השכנוע של משה שמיר, ובכך הם ממשיכים את החשוב מבין ספריו בז’אנר המסאות המדינית־ציונית - “חיי עם ישמעאל” (1968).

וכמובן, שניתן גם למצוא ב“יאיר” את העקבות של יצירתו הענפה והמגוונת של משה שמיר בסוגת הסיפורת. כך אפשר לראות את תיאור צמיחתו של יאיר כאדם מילדות ועד למותו בגיל שלושים וחמש ברומאן “יאיר” כפוסע במסלול שנסלל זה מכבר בפרקי אליק ברומאן “במו ידיו” (1951). וכך גם ניתן לקשור את מאבקו של יאיר על רקע התקופה ואירועיה ההיסטוריים, לרומאנים ההיסטוריים הקודמים שפירסם - “מלך בשר ודם” (1954) ו“כבשת הרש” (1956). וכמובן, שיאיר המתייצב יחיד מול הרבים ומקריב למען הכלל גם את אושרו הפרטי, הוא המקבילה הגברית לדמותה הבלתי־נשכחת של לאה ברמן בטרילוגיה “רחוק מפנינים” (1991–1973).

למעשה יישם שמיר בטרילוגיה זו וב“יאיר” את השקפתו על ההבדל בין הזמן המציאותי, המבדיל בין הזמנים עבר הווה ועתיד, ובין הזמן האמנותי, המאפשר להעלות למישור זמן אחד את כל זמני הכרונוס המציאותיים. ואכן, לאה ויאיר חיים ופועלים על רקע אותן שנים (הזמן המציאותי), אך שניהם מתייחדים בין בני דורם בכך, שבהווה שלהם יש תמיד נוכחות בולטת למשפיעים מהעבר ומהעתיד: למורשת ולמיתוס (משפיעים מהעבר הלאומי) ולחזון (המשפיע מהעתיד).

ולפיכך, הרומאן “יאיר” הוא אכן ספר הגבורות של משה שמיר. כל הניסיון שרכש כסופר, כל חוכמת־החיים שצבר כאדם וכל התבונה שקנה לעצמו כאיש־רוח משוקעים ביצירה זו, המדהימה בהיקף האפי שלה, במורכבות הנושאים הנדונים בה, בכושר הפיענוח של נפש אדם ובעומק ההבנה של התהליכים הפועלים בהיסטוריה של העם היהודי במהלך המאה העשרים.


 

מהו רומאן ביוגרפי?    🔗

כמעט שישים שנה חלפו מאז נרצח אברהם שטרן בדירת מחבואו על־ידי קצין הבולשת הבריטי, מורטון, ואף־על־פי־כן הוא הונצח רק בספרי הזיכרונות של חבריו לנשק, אנשי לח"י, ובביוגרפיה בודדת - “בארגמן” של עדה אמיכל. לא מיעוט הכתיבה הדוקומנטרית והמחקרית מתמיה הפעם, אלא חסרונה המוחלט עד כה של הכתיבה הבֶּלַטְריסטית, המתבססת על דמותו ועל קורות־חייו של יאיר. כיצד לא עטו עד כה כותבי־העלילות על סיפור־חייו המרתק? הן בשלושים וחמש השנים שהספיק לחיות מקופלים יותר מאורעות דרמטיים מכפי שהדמיון של איזה מחבר־עלילות מסוגל לבדות.

אפילו אירועי י"ח השנים הראשונות (1925–1907) בחייו של יאיר, שהן שנות הילדות והנעורים שלו, היו מפרנסות היטב כרך סיפורת נפרד על חייו - רומאן במסורת סיפור הצמיחה והחניכות. המבחר הבא יוכיח זאת בקלות: ילדות על רקע המהפכה הסוציאליסטית ותהפוכותיה ועל רקע מלחמת־העולם הראשונה, שנתיים בלי האב ושלוש שנים נוספות בלי שני ההורים, שאותן הוא עושה בחברת אברשה המהפכן, האח הצעיר של האם. בתנאים אלה מתגלה יאיר כבן־עניים המצטיין בלימודים ומגלה גם נטיות אמנותיות מובהקות. הוא מיטיב לכתוב ומרשים גם בדקלום ובמשחק. פרשת חייו נפרשת בשנים אלה על שלוש ארצות: פולין, רוסיה ופלשתינה, אך בזכות כישרונותיו וסקרנותו האינטלקטואלית הוא שורד בהצלחה את הקיטוע התכוף ברציפות לימודיו. כבר בשנים אלה הוא מתבלט בעיני חבריו כמנהיג וגם מוריו מנבאים לו גדולות.

ומובן מאליו שגם שלוש־עשרה השנים הבאות (1939–1926), שהן שנות הבחרות של יאיר, היו ראויות אף הן לכרך סיפורת נפרד על חייו. אמנם המרחב הגיאוגרפי של הסיפור מצטמצם מכאן ואילך, כי למעט מספר גיחות קצרות לאירופה, מתרחשים רוב אירועיו במרחב המצומק של ארץ־ישראל המנדטורית, אך דרמה לא תחסר גם כעת למחפשי עלילות־חיים מרתקות. בשנים אלה יספקו את החומרים לדרמה שלושת המעורבים במאבק על הגדרתה המדינית של הארץ: היהודים, שהארץ היא מולדתם היחידה והם הינם בניה המקוריים, ערב־רב של ערבים שפלשו לכאן טיפין־טיפין אחרי שסלח א־דין כבש את הארץ מידי הצלבנים כדי לקיים בה בעלות על־פי חוקי המדבר הערבי: צדק בכוח החרב. והאנגלים - האמורים לפשר בין הצדדים, אך מטים את ההיגיון ואת הצדק בהתאם לטובה שתצמח מכך לבריטניה הגדולה. גם הסיפור של הגיבור הופך בשנים הללו למורכב יותר, כי כעת הוא נקרע בין ארבע אהבות. אל שתי האהבות הנושנות, לכתיבת שירה וללימודי היסטוריה נוספו כעת שתי אהבות חדשות: האהבה ליפה בנערות ירושלים והאהבה לארץ־ישראל.

ולבסוף: אין ספק שגם ארבע השנים האחרונות של יאיר (1942–1939) היו שנים ראויות לכרך שלישי על חייו, כי היו שנים שבהן הכל נדחה, ממש הכל: העיסוק באמנות, הקריירה האקדמית ואפילו החיים הנעימים בחברתה של הרעיה הצעירה, מפני הפעילות במחתרת והמאבק באנגלים. חומרים כאלה אינם מזדמנים לכותבים מדי יום ואפשר לבדות מהם גם רומאן חניכות, גם רומאן אהבה וגם רומאן הרפתקאות. והנה בא משה שמיר, סופר שכבר כתב רומאנים בכל הסוגות האלה, שהם מהטובים שנכתבו בשנות המדינה, ומחליט לכתוב “רומאן ביוגרפי”, שהוא סוגה החשודה כחצי־ספרותית וכחצי־היסטורית. ואכן ב“התנצלות המחבר” שהציב בפתח ספרו על יאיר הבהיר שמיר את הצֵרוף “רומאן ביוגרפי”: זהו סיפור־עלילה בהיקף של רומאן, אך הוא “בעל אופי ביוגרפי - - - בשל המסגרת הביוגרפית־היסטורית, אשר עליה נשענים כל פרקי הספר”. ההתנצלות הזו מסבירה את הקושי שכנראה הרתיע כותבים לפני משה שמיר להשתמש בקורות־חייו של יאיר כחומר לעלילת רומאן.

ניתן למנות ארבעה מכשולים שהרתיעו אחרים לפני משה שמיר מכתיבת יצירה בֶּלַטריסטית המבוססת על דמותו ועל חייו של יאיר. הקושי הראשון אף שהוא שיווקי, הוא גם המרתיע מכולם: איזה סיכוי יש לרומאן עלילתי שרוב האירועים בו, ובכללם סופו של הגיבור, כבר ידועים לקורא. פירסום רומאן בתנאים כאלה על ידי סופר דומה למבצע של התאבדות ספרותית.

גם הקושי השני, שמקצתו שיווקי אך בעיקרו הוא כבר קושי ספרותי, מסוגל לרפות ידיים: עלילה המתבססת על דמות היסטורית מהעבר הקרוב כובלת את הכותב לקידום כרונולוגי וליניארי של סיפור המעשה. אין טעם לנסות פרישׂה אחרת של האירועים, כי שום תועלת לא תצמח מכך לסיפור. רק את רוגזו של הקורא תעורר אם תנסה לפתל את העלילה על ידי דילוגים קדימה ואחורה לסירוגין באופן מלאכותי שעה שהקורא יודע בדיוק באיזה סדר התרחשו רוב האירועים. ואם תיכנע לחובת הסדר שבו אירעו המעשים, הנך מוסיף את דרך הצגתם המשעממת על הבקיאות של הקורא בהם.

ודאי גם קושי שלישי הרתיע כותבים מהתמודדות אמנותית־בלטריסטית עם פרשת חייו של יאיר, אף שהוא בעיקרו חברתי־אנושי: הרגישות של האנשים שהכירו את יאיר ופעלו אתו באצ“ל ובלח”י, ומעל לכל - הרגישות של בני המשפחה. לא די שהאירועים מוכתבים לכותב וידועים לקוראיו, אלא העיניים של כל אלה בוחנות כל עובדה והאופן שבו הוצגה. באופייה של דמות ספרותית בדויה ניתן להצליב תכונות טובות ותכונות רעות וניתן להראות את הצלחותיה ואת כישלונותיה. לכך לא תִכְשר דמות של אדם אמיתי, שבני משפחתו, חבריו לדרך ואחיו לנשק עודם בחיים ונושפים בעורפו של הכותב.

ועל דרך הניגוד קיים גם קושי רביעי והוא קושי חברתי־אידיאולוגי: העוינות הפוליטית שעדיין מוסבת כלפי יאיר מצד היריבים לדרכו. כשישים שנה חלפו מאז נרצח ובתודעת רבים עדיין הוא זכור כפי שיריביו ציירו אותו: קיצוני, אלים ומסוכן. או בקיצור - “פורֵשׁ” שלא קיבל על עצמו את סמכות ההנהגה היהודית בארץ־ישראל ו“בריון” שסיכן את הישוב המאורגן וגרם נזק למאבקו על הקמת המדינה. לא משימה פשוטה וקלה היא לסופר לכתוב עלילה על דמות שבחוגי קוראים נרחבים עדיין כה עמוקה השנאה אליה.


 

הפתרונות הספרותיים    🔗

משה שמיר המציא פתרונות מקוריים כדי להתגבר על הקשיים האלה. על ידיעת האירועים וסופו של הגיבור, ידיעה המדבירה את המתח במהלך הקריאה וממיתה בקורא את הציפייה לבאות, התגבר על־ידי המצאת כיוון שלישי לשני הכיוונים הרגילים שבעזרתם בורא כותב־סיפור מתח ביצירתו. כידוע ניתן לבנות את המתח בעלילה סביב שתי שאלות: סביב השאלה “מה יקרה בהמשך?” וסביב השאלה “מדוע קרה כך?”. שמיר היה צריך להמציא מקדם־מתח חדש כדי לרתק את הקורא אל עלילת “הרומאן הביוגרפי” שכתב על יאיר. הוא הציב לחומרי־הסיפור הידועים את השאלה: כיצד צמח בשנים הגורליות ההן של המאבק להקמת המדינה לוחם־חירות מסוגו של יאיר, שהיה בעל יכולת נדירה לשפוט את האירועים של זמנו מפרספקטיבה היסטורית עתידית, ומהם הלקחים שניתן להפיק מהשקפותיו על המשך המאבק על קיומה של המדינה כיום?

גם לקושי השני, ההכרח להניע את סיפור־המעשה במסלול כרונולוגי־ליניארי, המציא שמיר פתרון מקורי. להרבה פרקים עלילתיים לחלוטין, שקידמו את המסע בתולדות חייו של יאיר, הוסיף משה שמיר רשימה של אירועים שהתרחשו במקביל בארץ־ישראל ובעולם בתחומים השונים של החיים, תחת הכותרת: “פעמון הזמן”. בדרך זו הצליח שמיר לא רק לשלב את עלילת חייו של יאיר ברקע התקופתי, אלא לחשוף את הדרך המשוערת שבה גיבש יאיר את עמדותיו כלפי האירועים השוטפים.

פרק כמו “עור הזאב”, הפותח את החלק השלישי של הרומאן, אפילו משכלל את האפקט שנוצר על־ידי שיטת “פעמון הזמן”. הפרק מהדק עוד יותר את הזיקה בין עלילת־היחיד לעלילת־הכלל על־ידי שילוב קטעי “פעמון הזמן” בתוך קטעי סיפור־המעשה בתיזמון דיאלוגי מרתק. הצמדת שני סוגי המידע מכוננת נקודת־תצפית היסטורית רחבה לשיפוט השקפותיו ומעשיו של יאיר ומאפשרת להבליט את צידקת דרכו בהשוואה לעיוורונם של יריביו. ההקבלה בין כושר־השיפוט שלו, כושר־הניבוי והכושר לקבל החלטות נועזות ובלתי־שיגרתיות, ובין יכולתם בתחומים אלה של מנהיגים מקובלים ממנו באותה תקופה, מבליטה את יתרונו על המפורסמים והנערצים הללו. התהילה לה זכו חלפה מהר, כי החלטותיהם ומעשיהם התבררו עד מהרה כקצרי־ראות וממיטי־אסון, והוא, שמעשיו הפכו אותו לאיש נרדף, מתברר והולך כראוי לתהילה שלא זכה בה בחייו. בעוד הם, מתברר, פעלו כפי שהציבור ציפה מהם ובה־בעת גם עשו לביתם, הוא פעל על־פי האמת כפי שהבין אותה והקריב הכל למענה.

וגם יתרון נוסף הפיק שמיר מהפעלת הרישום הסינכרוני בקטעי “פעמון הזמן”: ההקבלות בין אירועים מההיסטוריה מבליטות את ההבדל בין שפיטה קצרת־ראות ותקשורתית לשפיטה היסטורית מרחיקת־ראות של האירועים בתולדותיו של עם.

גם את שני הקשיים האחרונים, רגישותם של מוקירי זיכרו של יאיר וגם עוינותם של היריבים לדרכו, שלא נחלשה אחרי שישים שנה מאז נרצח, פתר שמיר על־ידי היצמדות מוחלטת לעובדות ועל־ידי שקידה שיטתית על הנהרת החלטותיו של יאיר בזיקה אליהן. כאשר עובדות מוסברות כתוצאה הגיונית של שיקול־דעת ומתגלה בהן עקביות שמקורה בהשקפת־עולם של האיש, אי־אפשר לשפוט את מעשיו רק באמות־המידה הפשטניות: הצלחת -צדקת, לא־הצלחת - שגית. כל עוד אדם מקבל החלטות ומבצע מעשים שיש בהם שיקול־דעת ובקרה עצמית, ובמיוחד אם הם חפים ממעורבותם של אֶגוֹ מנופח ושיקולי תועלת אישית, גם אם נכשל - הוא ראוי לכבוד ולהוקרה על יושרו, על מסירותו ועל אומץ־לבו, שאחרים חסרו אותם באותה עת.

הישענותו של משה שמיר על העובדות ההיסטוריות ועל שיקול־הדעת ההגיוני שיאיר ביסס על העובדות הללו, תורמת לאפשרות קבלתה של גישה ביקורתית בלתי־משוחדת כלפי שיקוליו, החלטותיו ומעשיו של יאיר, הן אצל אלה שהיו שותפיו לדרך והן אצל אלה שהיו יריבים מרים לדרכו. גישה ביקורתית כזו מסוגלת לא רק להקהות רגישויות שנותרו אצל מעריציו ויריביו של יאיר, אלא מסוגלת, כך ניתן לקוות, גם לקרב את המחנות אלה לאלה.

הצמידות לעובדות והסברת הדרך ההגיונית שבה ביסס עליהן יאיר את החלטותיו ואת פעולותיו מאפשרות גם את האקטואליזציה של השקפתו בענייני העם היהודי וארץ־ישראל לימינו. ובראשה את האמת שאין בילתה: עם לא יכול להתקיים בלי חזון, ואי־אפשר להפעיל המוני־עם בלי דרך ברורה המוליכה להגשמת חזון כזה. כאשר החזון מצוי וגם הדרך ברורה - יצוצו תמיד מתוך הגוף הלאומי אותם יחידים שינהיגו את העם למימוש כיסופיו. בלעדי יחידים כאלה צפוי עם להיות מופקר למנהיגים רודפי־שררה ואוהבי־פירסום, מנהיגים שהשקפותיהם אינן יציבות ובמעשיהם אין שום שיטה ועקביות. כפי שדעותיהם משתנות כמו שבשבות ברוח, כך גם מעשיהם מתהפכים פעם מימין לשמאל ופעם משמאל לימין. אלה מנהיגים שאהבת עצמם מבטלת אצלם כל אהבה אחרת. לא רק כיום, אלא תמיד זקוק עם־ישראל למימוש חזונו ולהבטחת קיומו למנהיגים, שאמונתם יונקת מהשורשים ואינה נכנעת לתכתיבי הרוח המתחלפת של המונהגים שלהם, מנהיגים, שרק החזון מכתיב את החלטותיהם ואת מעשיהם. יאיר היה כזה.


 

פגישה וזימון    🔗

אף שנולד ארבע־עשרה שנים אחרי אברהם שטרן, משה שמיר הוא בן־דורו של גיבור הרומאן שלו. עובדה זו מצדיקה לבדוק את זיקתו האישית אל יאיר הן כשהיה נער בתנועת “השומר הצעיר”, והן כיום, אחרי שהתרחק מההשקפה שהחזיק בה בעבר. בימי פעילותו של יאיר כלוחם במחתרת היה שמיר תלמיד בגימנסיה “הרצליה” ורחוק מחוג הצעירים בני־גילו שסייעו ללח“י כקשרים, כתצפיתנים וכמדביקי־כרוזים. אף־על־פי־כן מתברר, שב־22.6.1939 פגש באקראי את יאיר פנים־אל־פנים (471). חודש תמוז הוכרז בתרצ”ט כחודש הרצל על־ידי הקרן־הקיימת כדי לציין שלושים וחמש שנים למותו. חברי “השומר הצעיר” החלו להתרים את התושבים בתל־אביב כבר בה“א בתמוז. בסיום הלימודים ב”הרצליה", נקשו משה וכרמלה, שהיו ביניהם אז קשרי חברות (ראה ב“חיי עם ישמעאל”, עמ' 27), על דלת דירה שלא צויין עליה שם־משפחה באחד הבניינים בין הרחובות שיינקין ואלנבי בשדרות רוטשילד. היתה זו הדירה השכורה של יאיר ורוני. שני הצעירים בחולצות הכחולות עם השרוך הלבן הוזמנו לחדר שהיו בו רק שולחן, שני כסאות והפסנתר של רוני.

השומרניקים כובדו בכוסות־מים והתפתחה שיחה קצרה בינם ובין מארחיהם. כרמלה השביעיסטית גילתה לרוני את דבר אהבתם המשותפת למוסיקה, היא נוהגת לשיר, ואילו משה מנגן בכינור. בה־בעת התפתחה שיחה קצרה בין משה השמיניסט ובין יאיר על חוברת חדשה של “גיליונות” שהיתה על השולחן. יאיר שאל את הנער אם הוא אוהב שירה ואם הוא אוהב את שירתו של יצחק למדן, אך משה העדיף לשתוק כי התבייש לספר שהוא עצמו כותב שירים, וגם שהמשוררים שלו הם שלונסקי ולאחרונה אלתרמן, ומכתבי־העת הספרותיים הוא קורא את “טורים”. רוני הטילה מטבעות לקופסת־ההתרמה, אך יאיר קרא למשה והוסיף מטבעות נוספות לקופסה. רק כעבור למעלה משנתיים, בהיותו בקיבוץ משמר־העמק, זיהה משה בצילום של המשטרה, בין הטרוריסטים שקצבו סכומי־כסף על הסגרתם, את תמונתו של האיש שהכפיל את תרומתו לקרן הקיימת, אף שדווקא שני שומרניקים הזדמנו כמתרימים אל דירתו (319–317).

משה שמיר אמנם לא נפגש פעמים נוספות פנים־אל־פנים עם יאיר, אך הוא מזמן כעין־פגישות בין שניהם באמצעות שיטת “פעמון הזמן”, שמקבילה באופן סינכרוני בין אירועים שהתרחשו לאנשים שונים ובמקומות שונים בזמן אחד. פגישה כזו, לא בפועל, אלא בהיסטוריה, היתה בינו ובין יאיר ב־23.8.1939. באותו יום העלו מפקדי אצ"ל את אוניית המעפילים “פאריטה” על שרטון החול והסלעים בחוף תל־אביב. תושבי העיר הגיעו בהמוניהם אל החוף, והופעתם הרתיעה את האנגלים מהתקרב אל המקום ולמנוע את הורדת המעפילים. את שלוש מאות המטר שהפרידו בין האונייה לחוף עשו המעפילים על גבי סירות־משוט וחסקות.

בספר “לא רחוקים מן העץ” (1983), שהוא סיפור חמישה דורות של המשפחה, כלל משה שמיר צילום היסטורי נדיר (עמ' 212), ובו נראה אחיו הצעיר, דודיק, על רקע “פאריטה” התקועה על סלעי החוף. שני בניה האחרים של משפחת שמיר, האח משה, שזה עתה סיים את לימודיו בגימנסיה, והאח הצעיר ממנו בשלוש שנים, אליק, שאך זה סיים את החמישית ב“מקווה ישראל” (327), אינם מופיעים בצילום, כי שניהם ניצבו באותו יום על אחת החֲסָקוֹת אליק יזם את השגת החֲסָקָה מקרוב משפחה, המציל מישרקה, והוא שגרר את משה למבצע העברת העולים אל החוף.

במועד שכולם התלהבו מהצלחת המבצע, סיכם יאיר בדירת המיסתור שלו, שאין די בהחדרת אוניית מעפילים יחידה זו, כדי להיאבק בהגבלות שהטילו האנגלים על עליית יהודים לארץ ישראל. לא פאריטה אחת, אלא מאה כאלה היו צריכות להגיע אל החוף כשהן עמוסות לוחמים ונשק. כמו כן הניח משה שמיר בסצינה בדויה זו, שבאותו יום הגיע יאיר למסקנה, שהיא אקטואלית גם כיום: העם תמיד יתאחד מאחורי מנהיגות היודעת לאן מיועדות פניה ואשר מסוגלת להוליך אותו אל המטרות הראויות (328).

פגישה נוספת כזו, באמצעות “פעמון הזמן”, מְזַמֵן משה שמיר בינו ובין יאיר ב־20.1.1942. באותו יום אירעו מספר אירועים במקביל. בקורות לח“י זכור התאריך כיום שבו נכשלה הפעולה שהיתה אמורה לפגוע בשני קצינים של הבולשת האנגלית מורטון ווילקין במלכודת שטמנו לשניהם לוחמי לח”י ברח' יעל 8. במקומם נהרגו בפיצוץ על גג־הבית הקצין הבריטי טרטון ושני קציני־משטרה יהודים, שלמה שיף ונחום גולדמן.

באותו יום עצמו התקיים אירוע חשוב ביותר בתולדות הרייך הגרמני. צמרת השלטון הנאצי התכנסה בוואנזה לישיבה סודית, היא “ועידת ואנזה”, ובה קיבלה את ההצעה של היידריך על “הפתרון הסופי”, לפתוח בהשמדה שיטתית ומתועשת של יהודי אירופה, ואישרה את הפרטים הטכניים לביצוע התוכנית שפרש לפניהם בגאווה קצין צעיר ושאפתן בשם אדולף אייכמן.

בה־בעת העביר יאיר את זמן־ההמתנה לביצוע פעולת ההתנקשות בקצינים הבריטיים בדירת־המיסתור ברחוב מזרחי ב', הדירה שבה יירצח כעבור פחות מחודש, בהעתקה ובתיקון שירים במחברת שנדדה איתו במזוודה עם המיטה המתקפלת. באירוניה גלויה מספר משה שמיר, שבאותו יום עצמו עסק גם הוא בכתיבת שירים. הקיבוץ שיחרר אותו מכל מלאכה, “פרח־משורר” שאך זה התחיל להתפרסם, וגם הסכים להחשיב לו את העיסוק בכתיבה כיום עבודה, כדי שיכתוב שיר מיוחד ליום ההולדת העשרים של משמר־העמק, שהיה אמור להיערך למחרת. והוא אכן כתב אז את השיר “משק לקמה”, שיר שבמרכזו “האדם ואושרו”, אך בצד “תהילת הפרט” לא שכח לבטא גם את תהילת “הקולקטיב והמנהיג”. שיר יחיד אין בו כדי לספק תוכנית לערב ארוך, לכן הגה אותו כותב צעיר רעיון גאוני להשלמת החסר וצרף אליו “מבחר קטעים משירים שנכתבו כאן במשמר העמק, בשנה האחרונה” (בית ראשון מאחד השירים שכתב אז שילב שמיר ברומאן הנוכחי בעמ' 475, אך עוד קודם לכן הדפיס אותו בשלמותו ב“חיי עם ישמעאל”, עמ' 25–24).

וכך, בערב היום שבו נכשלה פעולת ההתנקשות של לח“י בתל־אביב ושבו החליטה צמרת הנאצים בוואנזה על יישום “הפתרון הסופי”, הצליחה ביותר התחבולה של אותו “פרח־משורר” במשמר־העמק. והראיה: “השירים התקבלו נהדר” וכל המשתתפים בחגיגת הקיבוץ “אמרו שהיה מוצלח מאוד”. כעבור יומיים, ב־22.1.1942, ציית משה לעצת בולק, רכז התרבות של הקיבוץ, ושב ממשמר־העמק לתל־אביב, כדי להראות את צרור השירים לשלונסקי. באותו ערב לא הצליח לפגוש את שלונסקי. בגלל ההאפָלה לא העז להגיע אל קפה “קנקן” בכיכר דיזנגוף, שבו נהג שלונסקי לשבת. למחרת התייצב בבית־ההורים גם אליק, ששב ממחנה הפלמ”ח בקיבוץ בית־השיטה. האחים יצאו לבלות ביחד, וראו בזה אחר זה שני סרטים עם ריטה היוורת בשני בתי־קולנוע שונים. כאשר חצו את שדרות רוטשילד, בדרכם מהבילוי אל בית־ההורים, שמעו אליק ומשה “שתיים שלוש יריות נבחניות”. זה היה ניסיון התנקשות בחייו של יאיר, אחד מני רבים שלא הצליח (480–469).


במבחן הזמן    🔗

ברומאן הזה בא משה שמיר חשבון עם “העם הזה, הרודף את משיחיו” (476), ועם המנהיגים שעם העדיף ללכת בעקבותיהם. לבם של ההמונים נוהה תמיד אחרי מנהיגים המבטיחים להם להגשים ציפיות שאינן מציאותיות. כך הגיבו גם שני האחים לבית שמיר, משה ואליק, על דברי הכרוז שפוזר מהיציע במהלך ההקרנה באולם הקולנוע. הכרוז לא הודה בכישלון הפעולה, שבה נהרגו שני קציני־המשטרה היהודיים במקום קציני־הבולשת הבריטיים, אלא הציג את מות הקצינים שיף וגולדמן כהוצאה לפועל של פסק־דין של בית־הדין העליון של הארגון, שנפסק נגדם בשל אחריותם הישירה לעינוי לוחמים של “האצ”ל בישראל“. “פסק־דין קשה זה - נאמר בכרוז - צריך לשמש התראה למשטרה, על קציניה, שוטריה וסוכניה, למען לא יגעו בשליחי הארגון בשעת מילוי תפקידם הלאומי”. שני הפלמ”חניקים לבית שמיר קראו וצחקו “מהרצינות של הסגנון” בכרוז “הארגון של שטרן”. גם זו דרך שבה עם רודף את משיחיו, ובעיקר משיח מסוגו של יאיר, שצפה נכון יותר מהאחרים את בגידת האנגלים ותבע להמשיך וללחום בהם גם בשנות מלחמתם בגרמניה כדי לאלצם לבטל את גזירות “הספר הלבן”.

לא מיאיר, שהיה מוכן למסור את נפשו על המשך המאבק בגזירות “הספר הלבן” של האנגלים, התפעל באותם ימים אותו “פרח־משורר”, אלא מתורתו היורדת חדרי־בטן של יעקב חזן: “אנחנו מאוהבים בחיים שלנו, משום שיש להם היקף, משום שכל אדם, כל פרט בתוכנו, הוא חלק מקולקטיב. וככל שהפרט חזק יותר, הקולקטיב חזק יותר, וככל שהקולקטיב חזק יותר הפרט חזק יותר. וככל שהפרט מאושר יותר הקולקטיב מאושר יותר, וככל שהקולקטיב מאושר יותר, הפרט מאושר יותר” (471). כה יפה היתה תורתו של חזן וכה משכנעת הרטוריקה שבה ניסח אותה, שאין לתמוה אם אותו “פרח־משורר” נכבש לבשורתה, המבטיחה שאין למעשה סתירה בין טובת הפרט ובין טובת הכלל.

אך אחרי שנים, מוסיף משה שמיר ב“יאיר”, קו ישר נמתח מתורתו של חזן אל תורת “שלום עכשיו” ואל ההזיה על “מזרח־תיכון חדש”, בעוד שתולדות המדינה מוכיחות, שכאז כן היום זקוקה המדינה למנהיג שיעדיף את צרכיו המציאותיים של העם היהודי על כל הזיה כלל־אנושית. ההבדל בין חזן ובין יאיר הוא כעת, אחרי שישים שנה, ברור לחלוטין: חזן היה מנהיג יהודי־ציוני שפעל כפואט, ואילו יאיר היה פואט שפעל כמנהיג יהודי־ציוני. הציונות נחלשת מזה שנים משום שהיא מצמיחה הרבה מנהיגים טהורי־כוונות מסוגו של חזן וכה ממעטת להוליד מנהיגים מציאותיים מסוגו של יאיר.

משה שמיר לא כתב את “יאיר” כדי לגרוע מאישיותו ומפועלו של יעקב חזן, שבבחרותו הוקסם ממנהיגותו. גם לא סיבות ביוגרפיות הניעו אותו להשקיע כעשור שנים מחייו בכתיבת הרומאן הזה. כדי לספר על פגישה אקראית אחת שהיתה לו בנעוריו עם רוני ויאיר וכדי לפרסם, שבדרך מקרה הזדמן פעם עם אליק לסביבה שבה ניסו להתנקש בחייו של יאיר, לא היה צריך את כל הטירחה הזאת. זה מכבר הפך שמיר את הביוגרפיה של אחיו אליק ושל חמישה דורות במשפחתו למקרה־מדגים, כדי להסביר את תולדות המהפכה ההכרחית שמחולל העם היהודי בארץ־ישראל משלהי המאה התשע־עשרה ועד עצם היום הזה. כך עשה בהרחבה גם “בחיי עם ישמעאל”, ולמטרה זו שילב בעלילת “יאיר” גם את העדות ששמורה בזיכרונו מיחסו בעבר אל מפקד לח"י.

הסיבה העמוקה להקדשת עשר שנים למחקר תולדות־חייו של יאיר ולכתיבת הרומאן נחשפת בקטע אחד, שבו פונה שמיר הנסער ישירות אל יאיר: “אני מדבר אליך, יאיר, הבחור ההוא עם החולצה הכחולה שכותב שירים במשמר העמק, באיחור של שישים שנה אני מדבר אליך, בשבעה־עשר במאי שלושים ותשע, עם פירסום ‘הספר הלבן’, אתה ידעת את זה כבר אז, אני יודע את זה היום: ביום פירסום ‘הספר הלבן’ אפשר היה לחנוק אותו, את ‘הספר הלבן’, עוד באותו יום. אילו הקצין שלמה שיף היה מתפטר מהמשטרה, באותו יום, וכל קציני המשטרה היהודים אחריו, ואילו כל פקידי הרכבת הממשלתית היו מתפטרים כאיש אחד, באותו יום, ואילו היו סוגרים את החשמל בכל הארץ, פשוט מסתלקים כל עובדי החשמל באותו יום, ומשאבות המים לירושלים היו מפסיקות לעבוד, באותו יום, והדואר משתתק והטלפונים מנותקים כולם ותחנות־הדלק נסגרות - אבל לא. הם עשו אסיפות, הם אירגנו הפגנות. על מי זה השפיע? האם זה הציל יהודי אחד נוסף. - - - אז מדוע למחרת פירסום ‘הספר הלבן’ הקצין שלמה שיף לא התפטר, ומדוע האדונים שרתוק ובן־גוריון לא ניתקו כל קשר עם השלטון הזר בארץ־ישראל, ומדוע לא קראו למרד יהודי גדול נגד אנגליה, בכל העולם, ומדוע לא קראו מיד לכל יהודי העולם לפרוץ ולעלות לארצם בלי רשות, בכוח, במלחמה, בקורבנות?” (478).

גם אחרי שישים שנה משה שמיר בן השמונים איננו מזכה את עצמו מהאשמה, שלא היטה אוזן כבר אז, ב־1942, לאמת הפשוטה שניסח יאיר בכרוז שהודבק על־ידי צעירי לח"י ברחבי תל־אביב בלילה, אחרי כישלון ההתנקשות בקצינים הבריטיים. באותו כרוז הוצגה האמת באופן פשוט וחד: “ממשלת המנדט היא אויב הציונות, ועל כן היא לא תושיענו. רק השלטון העברי, הוא והוא בלבד, ייתן מולדת לגולים, חירות למשועבדים, לחם לרעבים” (ההדגשות במקור). שמיר לועג כיום להחמצת האמת שנאמרה בכרוז עקב האיסטניסות הספרותית שבה קרא אז את הכרוז: “היתה לי אכזבה. ארוך מדי. לפעמים בנאלי, מליצות משומשות”, איסטניסות שכיסתה על הסיבה האמיתית: “את האמת אינך אומר. לא רצינו, אינך אומר. זו היתה טעות, אינך אומר” (479).

מה שחוצץ כמעט ארבעים שנה בין משה שמיר ובין רוב סופרי ישראל ובין רוב קובעי־הטעם ופוסקי־הערך הפועלים בספרות הישראלית הוא בדיוק הנכונות הזו שלו לקום כיום ולהודות באומץ־לב וביושר־פנימי “זו היתה טעות”. זו היתה טעות לטעון שיאיר לא קלט את המציאות ולא הבין את שיקוליהם של המנהיגים שעיצבו את האסטרטגיה המדינית של הישוב המאורגן. זו היתה טעות לא לפעול רק על־פי האמת שלאורה פעל יאיר, לפיה “רק השלטון העברי, הוא והוא בלבד, ייתן מולדת”.


 

תמורות בהשקפה    🔗

הרומאן “יאיר” מפענח סופית את תעלומת דרכו של משה שמיר כסופר וכאיש־רוח, מאז נטש את מקומו המוגן והבטוח בחיק השמאל הסוציאליסטי סמוך למלחמת ששת־הימים והצטרף אל הימין הלאומי. תהיה זו טעות לקבוע שאת הרומאן “יאיר” יכול היה שמיר לכתוב כבר אז, ב־1976, בעת שביצע את המהלך הנועז והמכריע הזה בחייו. עמדתו של שמיר אז, כפי בוטאה ב“חיי עם ישמעאל” (1968) עדיין לא התקרבה לדברים שהפנה כעבור שישים שנה אל יאיר. ב“חיי עם ישמעאל” עדיין העלה שמיר על נס את צידקת ההחלטה של מנהיגות הישוב המאורגן בפרוץ מלחמת העולם השנייה, להפסיק ללחום באנגלים ואף לשתף פעולה איתם: "חשוב להבין כאן, כי לא גורלנו היהודי המיוחד, אלא גם תפישת עולם שלמה שנתחשלה במערכות ארץ־ישראל החלוצית והמתגוננת - חייבו אותנו לא לנסות לחסוך את דמה של שארית־הפליטה אשר ישבה בארץ, לא להניח את המלאכה בידי המעצמות הלוחמות - אלא לתפוש את מקומנו לצד עמי החופש הנרמסים, הנכבשים, המופצצים, הנסוגים והנלחמים על חייהם כבר בשעה הראשונה, הקודרת, המייאשת ביותר של המערכה.

עד מהרה התברר, כי מבחינת התבונה המדינית וראיית הנולד - היתה דרך קשה זו הדרך הנכונה". לא רק מהבחינה המוסרית, הוסיף בהמשך, אלא גם מהבחינה הצבאית התברר אחר־כך שהיתה זו הדרך הנכונה: “מה קרה כאן באופן צבאי? - כוח ההכרעה היהודי הארצישראלי התגבש, התחשל, התעצם, תוך כדי עמידה זו בחזית אחת עם עמי החופש נגד הציר הפאשיסטי. - - - התקופה של שיתוף־הפעולה עם הבריטים - לא פחות מן התקופה של מאבק נגד הבריטים אחרי המלחמה - מניחה את היסודות למערך הצבאי של הישוב היהודי. - - - את תקופת מלחמת העולם השנייה (הכוללת את ארבע שנותיו הראשונות של הפלמ"ח) עברנו איפוא, כשותפים מלאים בחזית החופש האנושי נגד הדיכוי והעריצות, וסיימנוה - על אף קרבנות וייסורים וסבל - חזקים יותר, מאומנים יותר, מוכנים יותר לבאות” (כל ההדגשות בציטוטים אלה מופיעות במקור, 238–237).

כל עוד החזיק שמיר במחשבה ש“שיתוף הפעולה עם הבריטים” במלחמת העולם השנייה היתה “הדרך הנכונה”, לא היה מסוגל לכתוב את הרומאן הביוגרפי על יאיר. הוא עדיין לא היה בשל לכך גם אחרי שהפך לפעיל בולט בתנועת “ארץ ישראל השלמה”, שנוסדה אחרי מלחמת ששת־הימים, ולכותב מרכזי ב“זאת הארץ”, ביטאונה של התנועה. עוד כעשרים שנה היו צריכות לעבור, ובמהלכן כל האירועים מאז מלחמת יום־כיפור, כדי שמשה שמיר ישנה את דעתו ויכיר שיאיר צדק מיריביו ב“ארץ־ישראל החלוצית והמתגוננת” כאשר זיהה את הבריטים כאויב העיקרי של הציונות וטען, שאין להפסיק ללחום בנוכחותם בארץ־ישראל גם בשנים שבהן הצטרפה אנגליה למדינות הלוחמות בנאצים.

הביטוי להתקרבותו המלאה של שמיר להשקפתו זו של יאיר ניתן רק ב“עד הסוף”, הכרך השלישי בטרילוגיה “רחוק מפנינים”. כרך זה הופיע ב־1991 והוא נדפס כעשרים שנה אחרי הופעת “יונה מחצר זרה” (1973), הכרך הראשון של הטרילוגיה. ואכן בכרך “עד הסוף” חזר שמיר לבחון מחדש את נושא המחלוקת בין יאיר ובין שאר מנהיגי הישוב בשאלת שיתוף־הפעולה עם הבריטים במלחמת העולם השנייה. כעת נסוג מהקביעה הבוטחת שלו ב“חיי עם ישמעאל” עשרים שנה קודם לכן, “כי מבחינת התבונה המדינית וראיית הנולד - היתה דרך קשה זו הדרך הנכונה”.

ב“עד הסוף” מתאר שמיר שיחה בין אהרון אהרונסון ולאה ברמן. השיחה מתרחשת בקהיר בשנת 1914, כארבעה חודשים לפני התאבדותה של שרה אהרונסון אחרי ארבעה ימי עינויים בידי התורכים וכשנה וחצי לפני שאהרון אהרונסון ניספה בתאונה מיסתורית מעל תעלת למנש. וכשעדיין הימים הצטיירו כימי ירח הדבש בין מחתרת ניל"י והבריטים, חשף אהרון באוזני לאה את סודו, מסקנתו המבוססת “על שישה חודשי היכרות־מקרוב עם בעלי־ בריתנו”. וכך אמר אהרון באוזני לאה: “לאה, אני מפקיד את סודי בידיך. זכרי, רשמי וזכרי, אם יבוא יום ותתבקשי להעיד, כך תגידי: אהרון אהרונסון הרגיש - האנגלים יבגדו. - - - מוטב להתאבד מאשר להמשיך בתנאים כאלה עם האנשים אשר האמנו כי ידידינו הם” (“עד הסוף”, 270. ההדגשה איננה במקור). רק אחרי שהגיע אל ההכרה, שדרך שיתוף־הפעולה עם הבריטים לא היתה הדרך הנכונה, היה שמיר בשל לכתוב רומאן על יאיר, האיש שהתייצב מול כל הישוב, חכמיו ונבוניו, ואמר כשלושים שנה אחרי אהרונסון אותם הדברים עצמם: “האנגלים יבגדו”.

זו היתה המחלוקת שהפרידה אז גם בין האחים לנשק, בין דוד רזיאל, מפקד אצ“ל, ויאיר, מפקד לח”י. מטרת שניהם היתה זהה: לכונן מלכות ישראל בארץ־ישראל, אך דרכיהם נפרדו בשאלת שיתוף־הפעולה עם הבריטים. דוד רזיאל האמין ש“כדי להבטיח את הסיכוי, שאחרי הניצחון במלחמה תשתף בריטניה פעולה עם העם היהודי - צריך העם היהודי לשתף פעולה עם הבריטים בתקופת המלחמה”. יאיר היה משוכנע שגם אחרי שהיהודים יסייעו לבריטים בתקופה זו, יעדיפו הבריטים את האינטרסים שלהם ויתייצבו לצד הערבים. לכן המשיך להתייחס אליהם כאל אויב וקבע “הכל למען הניצחון על האויב הבריטי” (394).

עמדה זו הבדילה את יאיר גם מיצחק שדה, מפקד הפלמ"ח. השיחה המשוערת, שהמחיז שמיר בין השניים (438–431), מבליטה ניגוד בהערכותיהם, שלא היה שום סיכוי לגשר עליו. יצחק שדה השתייך לישוב המאורגן וגם הוא פעל על־פי הצהרתו של בן־גוריון, יושב־ראש הסוכנות היהודית: “עלינו לעזור לאנגלים במלחמתם כאילו לא היה ‘ספר לבן’, ועלינו לעמוד נגד ‘הספר הלבן’ כאילו לא היתה מלחמה” (347).

בתיאוריה היה היגיון במדיניות של בן־גוריון: אויבו של אויבך - אמור להיות ידידך בנסיבות שנוצרו, ואם תסייע לו מול האויב המשותף, ייתכן שיישאר ידידך גם אחרי שהאינטרס המשותף יחלוף. אך שיתוף־הפעולה של הישוב לא הניב שינוי בעמדתם של הבריטים. גם השמדת היהודים באירופה לא שינתה את דבקותם במדיניות “הספר הלבן”. ספינות המעפילים, ובהם יהודים מאירופה שהצליחו להימלט מהנאצים, לא הורשו להגיע לחופי הארץ. הוכיחה זאת פרשת טביעתה של ספינת המעפילים “סטרומה” על 769 היהודים שניסו להימלט בה מהתופת באירופה. הנציב העליון, מק־מייכל, סירב לאשר את כניסתם לארץ, והוא ריפד את סירובו היטב הן בלשון החוק והן בנימוק הומני: החוק אוסר כניסה של פליטים מרומניה שהיא ארץ אויב, והוא אינו מוכן להתיר גם את כניסת הפליטים שאינם אזרחי רומניה ולבצע “צעד כה בלתי־הומני, לפסוק מי לחיים ומי למוות” (530).

דעתו של יאיר היתה נחרצת מאז פירסום “הספר הלבן”: “האנגלים יבגדו”. התכחשותם להבטחה שהוצהרה ב“הצהרת בלפור” מוכיחה את עוינותם לעם היהודי, והם ימשיכו לפעול נגד העם היהודי גם במהלך מלחמתם בגרמנים וגם אחרי שהמלחמה הזו תסתיים. יאיר דחה את ההימור על טוב־ליבם והכרת התודה של האנגלים בעתיד. כאשר מדובר בעתידו של העם היהודי, אין מסתכנים בהימורים, הנשענים על הנחות, השערות וייחולי־לב. תוצאות ההימור על הסכמי אוסלו, כחמישים שנה אחרי הירצחו, הוכיחו שוב שדרכו צדקה.


 

דמות שלמות    🔗

את הרומאן “יאיר” אפשר לקרוא בשני אופנים. הקריאה המוטעית תתווכח עם החלק הספרותי: אם אמנם כך וכך ממש אירעו בפועל המעמדים שהסופר המחיז אותם באמצעות דמיונו. הם יטענו טענות שלא מן העניין: לא היית שם ולא שמעת באוזניך, גם אין בידיך הקלטות או רישום מהימן שנעשה על־ידי קצרנית שהיתה במקום. על זיכרונם של מעריצי זיכרו אי־אפשר לסמוך. יהיו גם כאלה שידחו בראיות סותרות את הקביעה של שמיר, שידם של הבריטים היתה במעשים נפשעים שונים שלא פוענחו עד תום, והבולטים שבהם: רצח ארלוזורוב על שפת־הים של תל־אביב ומותו של דוד רזיאל על אדמת עירק.

דקדקנות כזו מוצדקת כאשר קוראים חיבור מדעי של היסטוריון. רומאן עלילתי צריך לקרוא אחרת, גם אם כותבו מבהיר שהשעין את דמיונו הבודה על “כל הספרים והמסמכים, אשר שפכו את אורם על תקופה זו או אחרת בחייו של יאיר”, כפי שהבהיר משה שמיר ב“התנצלות המחבר” בסוף הכרך. יצירה בלטריסטית אמנם צריכה לעמוד גם בקריטריונים של הסבירות ההיסטורית, אך חשובים יותר הם המבחנים האחרים שעליה לעמוד בהם: הסבירות הפסיכולוגית והסבירות הרעיונית של הדמות המרכזית. התעמקות הכותב בשתי אלה אמורה להסביר ואמורה לשכנע בייתכנות המניעים, ההחלטות והמעשים של הגיבור הספרותי.

משה שמיר איננו מעלים את האמת, שסיכום אובייקטיבי של מאבקו בבריטים יציב את יאיר באור של לוחם מחתרת שנכשל. פעולותיו של יאיר כמפקד “הארגון הצבאי הלאומי בישראל”, הוא ארגון “לוחמי חירות ישראל” (לח"י), מרגע שפרש ב־14.8.1940 מאצ"ל (“ארגון צבאי לאומי בארץ־ ישראל”), לא היו רבות. חלק מהפעולות נכשלו. בחלק אחר נפגעו גם יהודים תמימים. לא תמיד השיגו הפעולות את המטרה שהוצבה להן והיו גם יוזמות שקשה כיום לעכל אותן, כגון היוזמה להידבר עם הנאצים (389, 402). מה, אם כן, הופך את יאיר ראוי לרומאן רב־היקף שכזה בעיני משה שמיר? הרומאן “יאיר” נכתב כדי לחשוף לדורות איש־מופת שהתהלך בארץ ולחם על חירותה בעיצומה של ההיסטוריה הגועשת, וכדי לפרסם ברבים שייתכן גם ייתכן שיחיד יצדק מהרבים.

וכך מסכם שמיר את סגולותיו של יאיר, הן אלה שייחדו אותו והן אלה שהכשילו אותו: “לוח הברית שלו היה ישר ונאמן, אבל לא היה פשוט. הוא היה ישר עם מצפונו, כחייל אלמוני בשורה, שרק המוות משחרר ממנה. הוא היה נאמן ללא פשרה לאמת המוחלטת של סוף הניצחון כי יבוא, ובעקבותיו מלכות ישראל בארצו, מיָם עד מדבר, מנהר מצרים ועד נהר פרת. אבל הוא לא היה פשוט, לוח הברית של אנשי יאיר, כי הוא חפר אל תשתיות שורשי העבר והוא חתר אל מלוא אופקי המחר. הוא לא היה פשוט, כי רוח של פיוט נוססה בו. רוח הפיוט התגוששה ברוח השפיות. - - - ועיקר העיקרים קדושת קיומו של העם היהודי” (395). לכן לא נרתע לנסח בין ח“י הסעיפים של “עיקרי התחייה” של לח”י גם סעיפים “משיחיים”, שאחרים בארגון רצו בהם בכל מאודם, אך היססו אם נבון לפרסם אותם ברבים, כגון: “עם סגולה” (בסעיף א'), “תקומת מלכות ישראל” (בסעיף ד') ו“בניין בית המקדש השלישי” (בסעיף י"ח).

בכתיבת הרומאן “יאיר” היתה לשמיר גם מטרה אקטואלית - להציב את יאיר להשוואה עם המנהיגים שמנווטים את המדינה כיום, אחרי למעלה מחמישים שנות ריבונות, וקובעים בהחלטותיהם ובמעשיהם את עתידה. אין מתאים מיאיר להשוואה כזו עם אלה שניצבים היום בראש האליטות השונות שלנו: הפוליטית, האינטלקטואלית, הכלכלית, האקדמית, התקשורתית והצבאית. האם הם מצליחים לדבוק כמו יאיר תמיד ובכל מאודם באמת היהודית־ציונית שניסח בכרוז לח"י משנת 1942: “רק השלטון העברי, הוא והוא בלבד, ייתן מולדת”, או שמא כיריביו של יאיר אז, שהסתמכו על טוב־לבה של אנגליה, גם הם כיום מצפים לישועה מאירופה או מאמריקה?

כל מנהיג בתחומו חייב לקרוא את הרומאן הביוגרפי של משה שמיר על מסירותו של אברהם שטרן לגאולת העם היהודי מחרפת הגלות כדי להבין, שריבונות על מולדת אין מקבלים, אלא לוקחים (וכאשר אין מנוס אפילו בכוח־הזרוע). אחרי שישים שנות אלם, הצליח משה שמיר ברומאן “יאיר” לטלטל מחדש את פעמון הדורות, והענבל משמיע שוב את צלצולו בעוז. אולי יימצאו כעת אומץ־לב ויושר אינטלקטואלי אצל ממשיכיהם של חזן ויערי ב“שלום עכשיו” ובחוג הפוסט־ציונים, התמימים המשליכים את יהבם לשלום על נוסחת השיבה לגבולות 1967 ועל מתכון המדינה לכל אזרחיה, לקום ולומר: יאיר, אתה צדקת, וטעו המנהיגים מדורו של יאיר שאת השקפותיהם ירשנו! בכל מקרה, הבלתי־נמנע כבר התרחש: בזכות הרומאן “יאיר” של משה שמיר חזר הענבל להפעיל את פעמון הדורות.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47914 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!