הוצאת זמורה־ביתן, 2001, 144 עמ'.

הנובלה “עד הערב” היא למראית־עין סיפור־הווי פשוט על יום בחייו של גימלאי - ספרן אלמוני שבגיל שישים ושתיים הקדים את יציאתו לפנסיה כי לא יכול היה לשאת את העלבון במקום עבודתו, במדור הביבליוגרפי של הספרייה העירונית בתל־אביב. אחרי שנים, שבהם סייע לבדו לחוקרים ולכותבי־עבודות, מינו עליו צעיר חסר־ניסיון אך ורק משום שליטתו של הלה במחשב. בחודשים הספורים שחלפו מאז פרש מעבודתו, הסתגר בחדרו, עלעל בספרים שכבר קרא בעבר והתאמץ להוסיף שורות אחדות ב“אלמוני”, כתב־יד סודי של זיכרונותיו.

אחרי חודשי בטלה ספורים בבית באפס־מעשה הציעה לו אשתו, רוניה, שמאסה לראותו צופה בה כשהיא מבצעת את עבודתה השגרתית בדירה, לצאת ולהסתובב קצת בחוץ. פתיחה זו של סיפור־המעשה תוחמת את גבולות העלילה חסרת־היומרות המצפה לקורא: תיאור יום בחייו של גימלאי בישראל. על־פי הגדרה זו של נושא הנובלה אין כלל חשיבות למיקומה של העלילה דווקא בשנת 1993. חייו של גימלאי הם זהים בכל השנים. הוא נפלט ממעגל העשייה ונדחה אל שולי החברה, ובזמן הפנוי הוא מעסיק את עצמו בסיכום הצלחותיו וכישלונותיו בשנים שחלפו ובמחשבות על המוות הקרב.

השתקעותו של גיבור־הנובלה בנושאים האלה מתחילה מיד אחרי שהוא יוצא מפתח ביתו. מודעת־אבל בפתח אחד הבתים ברחוב מגוריו מוליכה את רגליו לקיים ביקור־אבלים אצל משפחת הנפטר. אחרי שנודעו לו מפיהם הפרטים על המת, שנפטר מדום־לב והוא רק בן שישים ושלוש, נפערות עיניו בתדהמה: “בעוד שנה גם אני אהיה בן שישים ושלוש וגם אני עלול למות בגיל זה” (25). המחשבה הזו על המוות מאיצה אותו לחשבון־הנפש על יחסיו עם בני־משפחתו. אלה מסתכמים בתחושות אשמה כלפי הקרובים אליו מכל. רגש האשמה הכבד ביותר שמעיק עליו קשור באחיו חיליק, שהיה צעיר ממנו בשנתיים ונפל במלחמת ששת־הימים: “ואני אומר בלבי שאני צריך הייתי ליהרג ולא חיליק האהוב, גאוות משפחתנו, אלוף הריצה למרחקים, שדמה בגופו לזורק הדיסקוס היווני” (32).

תחושת אשמה נוספת מעוררת בו המחשבה על אביו, שהוא כה ממעט לבקר אותו בבית־האבות הסיעודי: “אני נתקף רגשי אשמה על שאינני מקדיש לו תשומת־לב מספקת” (33). כעת נפתח לבו להודות שאין הוא רשאי לפטור את עצמו לחלוטין גם מאשמת יחסיו הרופפים עם ילדיו ונכדיו. אריאלה, שהיא אם חד־הורית מאז שהתגרשה מבעלה (133), משלימה את לימודיה בפסיכותרפיה בבאזל וגם כשהגיעה לביקור־מולדת, השאירה את בנה במעון־קיץ לילדים בשוויץ והעדיפה להתאכסן אצל חברה מהצבא מאשר בדירת הוריה (64). גם את בנו, יואב, ואת נכדיו ממנו, אין הוא זוכה לראות לאחרונה, אחרי שהשתבשו היחסים בין רוניה לכלתם, שרית, בראש־השנה (64–53), והוא עמד מנגד והשלים עם הפירוד. מסע ההאשמה העצמית נחתם במחשבה שלו על רוניה: “מעולם לא קניתי לך תכשיטים, רוניה, גם לא לימי הולדת, איזה בעל אני” (55). כזו היא תמונת־חייו של גימלאי, הממלא את זמנו הפנוי בחשבון־נפש על ההחמצות והכישלונות של חייו ובמחשבות על המוות הקרב.

 

הפירוש החברתי לעלילה    🔗

התקדמות נוספת בסיפור־המעשה ממוטטת עד מהרה את הפירוש הזה, המצייר את עלילת הנובלה כעלילת־הווי שטוחה וברורה על יום בחייו של ספרן שפרש לגימלאות, כי בהמשך מתברר, שהביקור אצל האבלים, אנשים שהוא זר להם, איננו המעשה הבלתי־שקול היחיד שהגיבור מבצע מרגע שהוא עוזב את דירתו. אחרי שנפרד מהאבלים נסע באוטובוס לקניון מרוחק מביתו והתיישב שם לסעוד במסעדה יקרה.

פעולות אלה, המפגישות את הגיבור עם המציאות הישראלית העכשווית, מקנות לראשונה חשיבות למיקומה של העלילה בשנת 1993. התפנית בסיפור־המעשה נגרמת על־ידי זניחת הנימה הלירית־אלגית, שבה תוארו מעשיו ומחשבותיו של הגימלאי עד כה, והחלפתה בנימה ביקורתית־סאטירית כדי לתאר את מגעיו עם נציגי ההוויה הישראלית: פקיד־בנק, נהג־אוטובוס, מסעדן וקצין־משטרה. אלה עולבים בו, ואיש מן הנוכחים איננו מתערב לגונן עליו בשעה שפוגעים בכבודו.

ההסתבכויות של הגיבור עם בעלי־השררה והמתעשרים החדשים בישראל גוררות את מחשבתו של הגיבור לכיוונים חדשים. למראה “האדונים האלה” (27), שהוא מזהה בין יושבי המסעדה בקניון, צפה במוחו הדמות של אביו, החלוץ בעל העקרונות שהיה עובד חרוץ וישר־דרך (75), שדיבר בסלידה על אנשי־השררה והמתעשרים, אותם גאוותנים “ששותים את דם המדינה, אלה עם המשכורות האגדיות ועם הרווחים מרקיעי השחקים”. אביו הזהירו, שהרדיפה שלהם אחרי התעשרות בכל מחיר מעוררת בהם גם את יצר הבגידה “אתה תראה שבעלי הממון האלה יסגירו אותנו לאויבינו” (75).

הפירוש החברתי והתמונה הביקורתית על יחסי־האנוש בחברה הישראלית, באמצע העשור שחתם את המאה העשרים, אכן מעניקים לנובלה “עד הערב” עומק שלא נחשף בפירוש הקודם. הפירוש החדש דוחק בנו לראות בגיבור הנובלה מין חוני מעגל מודרני, אדם צנוע, שהתנתקותו מחסותם המגוננת של דירתו וספריו פקחה את עיניו להבחין בשינויים־לרעה שהתחוללו בחברה הישראלית בעשורים האחרונים. הפירוש החדש מעניק משמעות שונה ליצירה, שעלילתה הצטיירה תחילה כתיאור הווי של יום בחייו של גימלאי. אלא שדמותו של גיבור הנובלה מונעת את ייצוב הפירוש שלה כיצירה ביקורתית־סאטירית על ההוויה הישראלית בשנות התשעים, כי מנקודת־המבט של גימלאי, שהיה רוב השנים שקוע בספרים, מצטיירת התמונה המתקבלת כבלתי־מאוזנת.

התיאור של רשות הרבים שלנו כנגועה בגסות, בחומרנות ובאלימות מעיד יותר על תלישותו של הגיבור מהשינויים, שהתחוללו בחברה הישראלית במהלך השנים, מאשר על המצב האמיתי. גם ההשוואה בין הערכים החלוציים של הוריו להתנהגות הקרייריסטים הצעירים, שהוא צופה בהם בתיעוב במסעדה היוקרתית בקניון, מתקבלת כתחבולה ז’ורנליסטית־רטורית להבליט בעזרתה את המסקנה הנדושה, שבניגוד לישראלים בדור הנוכחי היו בני הדורות הקודמים אידיאליסטים ומסורים לחזון הציוני.

 

הפירוש האידיאי לעלילה    🔗

התקדמות נוספת בקריאה מבהירה, ששני הפירושים הקודמים לא חשפו עדיין את מלוא משמעותה של הנובלה. אחרי שהובס במגעיו עם ההוויה השוררת ברשות הרבים הישראלית, מוצא הגיבור נוחם בשתי דמויות משולי החיים בארץ: שלמה זייגר, ניצול־השואה הקשיש, והאופטיקאי, שהוא עולה חדש מרוסיה. שניהם מסייעים לגימלאי המושפל ושניהם מתנהגים כלפיו בנימוס ובאנושיות. פגישתו איתם לא רק מפצה אותו על האכזבה שספג מהישראלים שהם ילידי־הארץ שפגעו בו קודם, אלא גם גוררת אותו לחשוב על ההבדל בין הצברים לאלה שהגיעו לארץ בגלי ההגירה השונים.

ההשוואה הזו אף נרמזת בשיחתו של הגיבור עם האופטיקאי, הנראית כשיחה תמימה בין שניהם. האופטיקאי, “איש צעיר, בשנות השלושים שלו, תכול עיניים, שערו הצהבהב כקליפת־לימון חלק ודליל” (95), מחדד את ההבדל ביניהם: “אתה צבר, אמר. צבר זקן, אמרתי. זקן? למה זקן? חמישים? חמישים וחמש? יותר, אמרתי. אתה נולדת פה, ואני עולה חדש, אמר, שבע שנים בישראל” (97).

אף שהמשך השיחה נסב על יתרון עדשות־המגע על משקפי־ראייה, מהרהר הספרן בהיפוך המעמד בין הצברים לעולים החדשים שנחשף בשיחתם: “צחקתי: הרוסי המשכיל הזה, שלמד לטינית בלנינגרד או במוסקבה, הוא גם חכם־נפש הרואה ללבב. מבין שצעד כזה, כמו מעבר ממשקפיים לעדשות־מגע, הוא בשבילי בבחינת קפיצה נועזת ממאה למאה. - - - ובלבי חשבתי, איזה פרדוקס, שהוא, שבא מארץ נחשלת כרוסיה, משדל אותי, בן הארץ המתקדמת כל־כך מבחינה טכנולוגית, מקום שלישי או רביעי בעולם כפי שקראתי, לטעום מפירות הקידמה” (99–98).

ההבדל שהודגש בשיחתו של הגימלאי עם האופטיקאי, הוא המפתח לפירוש חדש, שלישי, של הנובלה. העולה החדש תכול־העיניים ובהיר־השיער, מזכיר במראהו את רוניה, שאף היא איננה ילידת־הארץ. גיבור הנובלה אכן נזכר שאת רוניה הכיר במהלך שרות המילואים בפיקוד צפון (32), כאשר הגיע לבית־חולים העמק בעפולה־עילית לבקר חבר, שנפצע בתקרית עם הסורים באזור תל־קציר (51). היא משכה את תשומת־לבו ביופי הזר שלה: עור בהיר ועיניים כחולות (51), יופי שאי־אפשר היה להתעלם ממנו.

כעת הוא נזכר, שכאשר הביא אותה לראשונה אל בית־ההורים בקלמניה, פגשו שניהם בדרך את המורה הר־שושנים, שהיה המורה שלו לעברית בכפר־סבא, והלה זיהה מיד את המראה הגויי של רוניה: “וכשהצגתי לפניו את רוניה, אחז בידה, הסתכל בפניה, ובפנותו אלי, אמר: מניין לה העיניים התכולות הללו, כמו של מארינקה כפרית. ולאחר רגע: זוכר את השיר של טשרניחובסקי, אהבוך גם הפרחים הקטנים? עליה הוא נכתב!” (127).

עד מהרה מתברר, שלא מסיבות נוסטלגיות נזכר הגיבור ביופי הגויי של רוניה. הדמיון במראה בינה ובין האופטיקאי מתקשר לחוויות שחווה במהלך השעות שחלפו מאז יצא מפתח דירתו. הרגשתו אז, כאשר נשק לרוניה לראשונה, היתה לחלוטין שונה מזו שהרגיש היום ברשות הרבים הישראלית. אז, הוא נזכר, “הרגשתי כאילו אני, בן־הארץ, הנני האיש מבפנים והיא נערה מבחוץ, ועכשיו, כשישבתי באוטובוס - - - אמרתי לעצמי שבניגוד גמור למה שהרגשתי אז, ההיפך הוא הנכון, היא בפנים ואני בחוץ, אני עומד מחוץ לתחום עולמה, שהוא העולם האמיתי העמוק, ואני לעולם לא אחדור למעמקי נפשה, כי לעולם לא אחווה מה שחוותה היא שם, מעבר למסך השחור, הבלתי־חדיר, בלב המאפליה, ותמיד אעמוד בשוליים, ואין דרך שאתחבר אליה” (52).

כך מגיעה עלילת הנובלה אל הנושא האמיתי שלה: בירור הסיבות לשקיעתה של הצבריות ולהתמסמסות הערכים שגילמה בעיני דורו של הגיבור. את הנושא החשוב הזה מלבנת הנובלה על־ידי ההשוואה בין הביוגרפיה שלו כצבר לזו של רוניה שעלתה ארצה מהגולה אחרי השואה.

 

שתי ביוגרפיות מנוגדות    🔗

אף שהגיבור־המספר איננו מזדהה בשמו, מובלטת בביוגרפיה שלו זהותו כבן־הארץ, ששתי עובדות עיצבו את דמותו: הילידיות וההתגוננות מפני העוינות של הערבים. ילדותו עברה עליו “בצריף מבודד בין פרדסים בקלמניה”, שהקים אביו על אדמת הפרדס שקנה מידי פרדסן ערבי מטייבה. היתה זו ילדות מאושרת “אפופה ריחות פרחי הדר משכרים באביב, זוהרת מזהב מיליוני התפוזים המעטרים את הענפים בחורף” (56).

אביו היה פרדסן חרוץ ונאמן לערכיו כחלוץ. הוא דבק באדמתו ועבד בכל מלאכה בפרדס, כל עוד היה גופו מסוגל לכך. ואמו עמדה לצד אביו במאבק הקשה שלהם על מעמדם כפרדסנים עצמאיים. את שני הבנים, את בכורם (הוא הגיבור־המספר) ואת חיליק, אחיו הצעיר, חינכו להיות ילדי־טבע ועובדי־כפיים. כבר מגיל שמונה החל הגיבור־המספר לעבוד בפרדס בחופשות מהלימודים, ונהג לדהור על סוס מקלמניה עד הירקון וראש־העין. חיליק אמנם התחמק מהעבודה בפרדס, אך הדבר נסלח לו משום שגילה כישרונות ברורים בריצה למרחקים ארוכים.

רק העויינות של הערבים הקדירה את ילדותם המאושרת של צמד הצברים במשפחה, כי הצריף הבודד בפרדס היה מאויים באופן תמידי על־ידי אנשי כנופיות שהסתננו מכפרי הערבים בסביבה (31). ושני הבנים למדו את התורה הבסיסית מהוריהם: המבקש להישרד בארץ על אדמתו צריך לאחוז בנשק וללמוד להתגונן. אביו התייצב עם הרובה שהיה ברשותו וארב בפרדס לפורעים הערבים, שהסתננו מכפרי האזור לגנוב ולהשחית. המספר זוכר את המראה המאיים שראה בילדותו: “גוש עצום של כפיות, עבאיות, בידיהם שבריות, פיגיונים, רובים, משהו מאיים כמו תמונה מאחרית־הימים” (93).

לנפילת חיליק היתה השפעה מכרעת על המשך חייו של המספר. אחרי ששכלו את בנם הצעיר, ציפו הוריו ממנו שיקבל על עצמו את ניהול הפרדס, אך הוא סרב והעדיף לאחוז במשרה הקבועה בספרייה (137), ועל כך לא סלח לו אביו עד יום מותו. באין ממשיך למפעל־חייו, נאלץ האב למכור את הפרדס לנהג אגד מאבן־יהודה, שאחר־כך התכחש להבטחה שנתן, לשמור על הפרדס. עקירת הפרדס הכאיבה לאב החקלאי והוא האשים את המספר, שסירובו לקבל על עצמו את ניהול הפרדס גרם למכירתו ולעקירתו (138). עקירת הפרדס פצעה את ליבם של זוג החלוצים בזיקנתם והרחיקה אותו מהם.

הוא לא ישב שבעה אחרי שאמו נפטרה לפני ארבע שנים (24–23), וגם מיעט לבקר את אביו אחרי שאושפז לפני שנתיים בבית־אבות סיעודי בגבעתיים, אלא הסתפק בדיווחים על מצבו של אביו מפיה של רוניה, שהקפידה לבקר שם את אביו בקביעות. מפיה נודע לו, שלפני שאביו השיב את נשמתו לאלוהים מלמל דברים מבולבלים על הפרדס ו"פלט צעקה: “איפה ח־ילק?!” (144).

את הביוגרפיה הצברית של המספר מעמתת העלילה עם הביוגרפיה של רוניה, אשתו ניצולת־השואה. גם אחרי שלושים ואחת שנות נישואים (10) יודע המספר רק פרטים מעטים על קורותיה של רוניה מהתקופה ששמה היה עדיין ברונקה: כבת עשר היתה כאשר נמלטה מכיכר השוק אל השדות בעת שהתקיימה האקציה הראשונה בקראקוב, אך חזרה לגטו כדי להתאחד עם המשפחה. מהגטו שולחה עם הוריה ועם שני אחיה הקטנים למחנה פלאשוב (57). אחר־כך הסתתרה עם האֵם ביער, וכאשר נוכחה יום אחד שאמהּ לא שבה אל המיסתור, החליטה לצאת מהבור (93). מעתה התקיימה כחיה נרדפת ועבדה בבתי איכרים שונים. איכרה אחת חשפה את זהותה אחרי שהבחינה שאין היא יודעת להצטלב כהלכה וגירשה אותה מביתה (130). כך נדדה מכפר לכפר עד שנזירות נתנו לה מחסה והצילו את חייה (67). בתום המלחמה הוצאה מהמנזר והובאה לקראקוב (23). משם הועברה עם נערים ונערות נוספים לכפר באיטליה (17), שבו פגשו לראשונה חיילים עבריים. הם העלו את היתומים על ספינת מעפילים רעועה שהפליגה לארץ.

הבריטים לכדו את הספינה מול חיפה, וכאשר עלו חיילי הצי הבריטי על סיפונה לחמה בהם חבורת הנערים בציפורניהם ובשיניהם ורגמה אותם בקופסאות שימורים ריקות. חברת הנוער התגבשה במחנות קפריסין ואחר־כך השתלבה בארבעה קיבוצים בארץ. סירובה של רוניה לשתף אותו בזיכרונות שלה משנות השואה הותיר בו הרגשה שאין לשניהם “מולדת סבל” אחת. בעוד הוא מסוגל לספר על הסבל שסבלו היהודים בארץ מהפורעים הערבים בתקופת המנדט הבריטי, חוזרת וטוענת רוניה שאין בכוחה לתאר את סבלם של היהודים בשואה (93, 101).

התחושה שלו, שהסבל של הישוב בארץ מתגמד מול מה שאירע ליהדות אירופה בשואה, מביאה אותו למסקנה, שגם בשכול אין הוא משתווה אליה. לו אבד אח בקרב של הצנחנים על גבעת התחמושת במלחמת ששת־הימים, אך היא איבדה ואת אחיה, “ראתה הרבה מוות, המוות ליווה אותה מילדותה בכל דרכיה, המוות מצוי במחיצתה תמיד, - - - ועל כן אינני ראוי להימצא תחת קורת־גג אחת איתה” (51).

 

בין פרדסנות לספרנות    🔗

נישואיו של המספר לרוניה שינו לחלוטין את מושגיו על עצמו כבן־הארץ. בחברתה השיל מעל עצמו את גאוות הילידיות ואת הרגשת היתרון שהחזיק בה בנעוריו. כיתר הצברים הרגיש אז יתרון על “הסבונים” - הנערים שהגיעו לארץ אחרי השואה, יתרון שהתבסס על העלילה הציונית שהוגשמה בארץ־ישראל. היא כללה את כל היסודות ההרואיים: חלוציות, גאולת האדמה בעבודת כפיים ועמידה עיקשת של מעטים בגבורה מול רוב ערבי מוסת ורצחני. המעט ששמע מפיה על קורותיה בשואה הכניס לפרופורציה את מושגיו על עצמו כצבר. רק באופן זה אפשר למלא את הפער בעלילה, המדלג, לכאורה, על הסיבה, מדוע דחה המספר את ההצעה של הוריו לרשת את הפרדס, בתנאי שיתמסר לעבד אותו בנאמנות דומה לזו שהם טיפחו אותו, והעדיף את הספרנות במשכורת צנועה על הפרדסנות שהיתה יכולה להעשירו כפי שהעשירה את רוכש הפרדס מידי אביו.

התשובה על תמיהה זו כלולה בסמליות נישואיו עם רוניה־ברונקה. בנישואים אלה נפגשה ההיסטוריה הקצרה של הציונות בארץ־ישראל (שהפרדס מסמל אותה) עם ההיסטוריה הארוכה בת אלפיים השנה של העם היהודי בגלות (שהספרים מסמלים אותה). כאשר העדיף את הספרנות על הפרדסנות, לא העדיף רק משרה ששכר יציב בצידה על ההתפרנסות הבלתי־יציבה מחקלאות, אלא העדיף למעשה את היהדות של זמן (בעלת ההיסטוריה הארוכה והתרבות העשירה) על היהדות של מקום (המתבססת רק על הטריטוריה).

במובן זה דומה גיבור הנובלה “עד הערב” לפרופ' צבי ארבל, גיבור הרומאן “פויגלמן” (1987), שהוא מהטובים ביצירתו של אהרון מגד. אף שאביו של צבי ארבל חינך אותו להיות צבר, בן־הארץ וילד־טבע המתנכר להיסטוריה של העם היהודי ברוח ההשקפה הכנענית מבית־מדרשו של רטוֹש, התפתח הגיבור של “פויגלמן”, בניגוד לציפיות של אביו ממנו, כחוקר ההיסטוריה היהודית ואף פיתח חיבה לשפת היידיש שהיהודים דיברו בה בהיותם בגלות. גם גיבור הנובלה “עד הערב” אוהב את הספרים מתקופת התחייה בספרות העברית, המתארים את החיים בגלות, והוא נהנה מחברתם של דוברי־יידיש. זקנים דוברי יידיש עוררו את סקרנותו, והוא נהג להתעכב לידם במקום מושבם הקבוע מתחת לאחת הסככות בטיילת חוף־הים (82). אף שאין הוא שולט ביידיש, נחקקו בזיכרונו השירים שרוניה זכרה מילדותה בבית־הוריה ושאותם נהגה לפזם “תוך כדי בחישת המרק, או טאטוא החדרים” (34). לא רק שהוא מסוגל לצטט שורות משיריה (57, 81, 92), אלא שהוא גם מתגונן בעזרתם מההוויה הישראלית הגסה והאלימה.

לא כל ילידי־הארץ התפכחו מהאידיאולוגיה הצברית כמו גיבורי “פויגלמן” ו“עד הערב”. רוב הצברים גם לא בחנו אם מוצדקת ההתנשאות שלהם על אלה שעלו לארץ מהגלות. לעומת זאת מיצו את היתרון שהצבריות העניקה להם על המוני הפליטים מהשואה והעולים שהגיעו לארץ בלא רכוש בעשור הראשון למדינה.

הנובלה מבליטה את נביבותה של ההתנשאות הצברית על ילידי הגלות. דווקא הצברים זנחו מהר את הערכים החלוציים־ציוניים של הוריהם מדור העליות ודרדרו במהרה את המדינה הצעירה אל החומרנות הגסה ומנקרת העיניים, שגיבור הנובלה נתקל בה ומתעמת איתה מרגע צאתו מפתח דירתו אל חוצות העיר (72, למשל). המיפגש שלו עם רשות הרבים הישראלית הוא כה קשה עד שהרגשתו היא שנקלע כאלמוני אל מקום שאין הוא משתייך אליו.

הוא אף נזכר שהרגיש כך כאשר הגיע מספר פעמים לעצרות בכיכר מלכי ישראל, שלימים הוסב שמה לכיכר רבין. גם שם הרגיש “אלמוני־לא־קרוא בחגיגת הסולידריות המרוממת” (136). בעבר כעס על סירובה של רוניה להצטרף אליו להתכנסויות בכיכר בליל חג־העצמאות, אף שהפציר בה לעשות זאת למען הילדים (136), אך כעת הוא מבין את הסיבה לסירובה. רוניה סירבה להשתתף בעצרות האלה, שהודגש בהן יחס הביטול הצברי כלפי החוויה היהודית שהובלטה כגלותיות.

 

השימוש באנלוגיה    🔗

רק כעת מבין הגימלאי בן־הארץ את העוול שגרמו הצברים אז, ועודם גורמים כיום, ביחסם לעולים החדשים המגיעים למולדת. הוא מבטא הבנה זו על־ידי ההשוואה שהוא עורך במחשבתו בין כנס הצברים מהמחזור שלו בתיכון (40–36), לכינוס המחזור של חבריה של רוניה מחברת הנוער (42–41), היתומים שנאספו אחרי סיום מלחמת העולם השנייה מהיערות, הכפרים והמנזרים והועלו ארצה בספינות המעפילים.

כנס המחזור של הצברים מתואר בכליו הסאטיריים השנונים של מגד אף שהצברים מתפארים ברֵעוּת המהוללת זו שקודשה בדם בשדות הקרב של מלחמת השיחרור, הם נפגשים רק לעיתים רחוקות. בכנס המחזור שהתקיים לפני שנה לציון ארבעים וחמש שנים לסיום לימודיהם בתיכון, מעיד המספר, לא מצא ביטויי רעות אלא הרגיש בין חבריו מנוער כמו קבצן בחתונה של גבירים. אפילו משב קל מרוח ימי נעוריהם לא היה בכנס, כי כולם התעניינו בבוגרים שהצליחו בעסקיהם או הפכו למפורסמים אחרי שהגיעו לעמדות מכובדות בכלכלה ובפוליטיקה. להערצה ולקנאה זכו גם גבירים מבני המחזור שירדו מהארץ ועשו את הונם ברחבי העולם. הסגידה לחומרנות ולקרייריזם כה הבחילה אותו, שעד מהרה סימן לרוניה ושניהם עזבו את הכנס, אך ידע שהאמת המרה נחשפה לרוניה, שהוא תלוש מהחבר’ה ושאין לו שורשים בתוכם (40) וגם אין הוא יכול להתגאות בהשתייכותו אליהם.

רוח שונה לחלוטין שוררת בפגישות חברת־הנוער של רוניה. היא וחבריה נפגשים בסדירות אחת לשנתיים. ובכל פעם הם מעלים זיכרונות מההפלגה לארץ ומקורותיהם בקפריסין. במהלך הערב הם חוזרים ושרים בהתלהבות כנה את שירי־המולדת הישנים ששרו בנעוריהם במחנה באיטליה ובמחנות בקפריסין (41). כאן היתה הרגשתו שונה לחלוטין: “וכשישבתי שם ביניהם, אפוף בחמימות הזאת שהאוויר היה רווי אותה, ולבי נרגש לשמע הזיכרונות המסופרים מפיהם ולשמע השירים המתרוננים סביבי, אמרתי לעצמי, הלוואי שהייתי כאחד מהם, הלוואי שהייתי עובר את כל דרך הייסורים שעברו הם, בגטאות ובמחנות העקורים ובבריחה ובהעפלה, כדי להגיע למקומם” (42–41).

הקשר בין המתכנסים בשתי פגישות המחזור הוא שונה גם אחר־כך. בין פגישה אחת לשנייה יש לרוניה קשר קבוע עם חבריה אם באמצעות הטלפון ואם בביקורים זה אצל זה. אך כאשר מנסה המספר לסכם את קשריו עם חבריו מהעבר, הוא מגלה לדאבון־לבו, שאיש מהם איננו יכול להיחשב כחבר. הואיל והקשרים מושתתים רק על מידת התועלת שניתן להפיק מהזולת (50), הוא שאינו יכול להיטיב עם אף אחד, אין לו למעשה כלל חברים ביניהם. יתר על כן: כפי שלא נותרו לו חברים מתקופת השירות בצבא בחיל המודיעין (36), כך גם בעשרים וארבע שנות עבודתו בספרייה לא נוצרו קשרי חברות בינו ובין שאר העובדים. קירבה כלשהי הוא מרגיש אל אנשים מעטים מסוגו, עובדי־ ציבור צנועים שהם “אנשים פשוטים” (42), כגון: אשנָבָאית בדואר, קופאית בסופר, בעל קיוסק ברחוב וקבוצה של עובדים באזור (רפד, חשמלאי, ספר ופועל־ניקיון - עולה משכיל מרוסיה המטאטא את רחובם).

הוא נעלב עד עמקי לבו כאשר המשורר יהורם שניידרמן, שכה הרבה סייע לו במציאת פרטים ביבליוגרפיים, חלף על פניו והתעלם מברכת השלום שלו (49). הפגיעה הזו מביאה אותו למחשבה העגומה על “סדרי העולם המעוותים, שאם אתה מביא תועלת למישהו, לא־כל־שכן אם אתה מפורסם, על־אחת־כמה־וכמה אם אתה עשיר ומצליח, דורשים בשלומך ומכבדים אותך ומבקשים את קרבתך ומזמינים אותך לכל אירוע חברתי ומעתירים עליך שבחים ומתנות, ומרגע שמתהפך עליך הגלגל, אפילו אתה אדם ישר כשהיית ולא עשית רע לאיש, אתה שווה כקליפת תפוז על המדרכה. אתה אלמוני” (50).

 

היפוך הביוגרפיות    🔗

את קנאתו כצבר בביוגרפיה של רוניה מבטא הגיבור של הנובלה על־ידי בידוי ביוגרפיה שונה לעצמו ולאשתו באוזניו של שלמה זייגר, ניצול השואה הקשיש שסייע לו בקניון. לרוניה ייחס ביוגרפיה צברית וסיפר שהוא נשוי לאשה שהיא ילידת קיבוץ (86), ולעצמו ייחס ביוגרפיה של ניצול־שואה. למֵטיבו סיפר, שבהיותו בן שתים־עשרה רצח את הירש ברנבלט מהיודנראט ואת מפעילו האוֹבֶּרשְטוּרְמְ-פיהְרֶר שמאלט (88). הוא כה הצליח לצרף ליריעה אחת את הפרטים שנשמרו במוחו מספרי זיכרונות של ניצולים שקרא במהלך עבודתו כספרן, שעלה בידיו לשכנע את ניצול־השואה, הקשיש שהכיר בקניון, במהימנות סיפור־חייו הבדוי. ואכן התמלא גאווה כאשר קיבל משלמה זייגר את ספר השירים “ימים תלושים”, שהלה כתב ובו ההקדשה “מניצול לניצול באחווה, ומולדת אחת לנו” (92).

בהמשך לא הסתפק בביוגרפיה שהשעין על אירועים שזכר מהספרים, זו שזיכתה אותו בשייכות למולדת היהודית של שלמה זייגר (בן־דמותו של המשורר היידי פויגלמן). בשעת ההמתנה במסדרון בית־החולים מול חדר־הניתוחים, שבו טיפלו באשה שנפגעה בתאונה שהוא גרם לה, רקם לעצמו ביוגרפיה נוספת, הדומה ביותר לסיפור קורותיה של רוניה באותן שנים, כדי להתחבר בעזרתה ל“מולדת הסבל” של אשתו.

בסיפור־המעשה החדש הוא התגנב אל הבית של הוריו בגטו, ומצא בין ההריסות שני שרידים של יקיריו: חולצה קרועה של האם בצבע אגס בשל (צבע החולצה שגיהצה רוניה בבוקר לפני ששילחה אותו מהבית), ומחברת מקומטת ומוכתמת של אחותו ובה חיבור שכתבה, על יעקב שרימה את עשו ועשה לו עוול גדול (הסיפור במקרא שממנו מתחיל גורל הבכורה של העם היהודי, להתנהל בהיסטוריה כעם שונה מיתר העמים באמונתו ובתביעות המוסריות מעצמו). ובחצות יצא מהבית ההרוס והסתתר ביערות. לילה אחד נלכד על־ידי שומר־הכפר, אך ראש־הכפר חס על חייו והיפנה אותו למצוא מקלט במנזר קרוב (131–128).

על־ידי בידוי ביוגרפיה זו לעצמו ביטא גיבור הנובלה שהוא מעדיף את “מולדת הסבל” של אשתו על “המולדת של הצברים” שלא החזיקה מעמד יותר מעשור או שניים. כאשר יחזור וייפגש בערב עם רוניה, כבר יהיה אדם שונה ותיעלם הזרות ששררה בין שניהם במשך שלושים ואחת שנות נישואיהם.

אכן, מגד הצליח בנובלה זו גם לתאר את עולמו של גימלאי וגם לטפל בשינויים לרעה שהתחוללו בהוויה הישראלית בעשורים האחרונים. אך כוחה האמיתי של הנובלה מתגלה בעזרת הפירוש החושף את משמעותה הרעיונית כיצירה המבררת את קריסתה של הצבריות, שהזדקנה בטרם עת כי לא מימשה את התקוות הגדולות שתלו בה.

אחרי שחשף את הכזב במיתוס הצברי, מבין גיבור הנובלה, שבדין איבדו הצברים את המעמד המרכזי שביצרו לעצמם בחברה הישראלית בעשורים הראשונים לקיומה של המדינה. הצברים התרחקו מהערכים הציוניים שעליהם התחנכו, ואלה עודם נשמרים בעיקר על־ידי ישראלים מסוגה של רוניה, יהודים שגיבשו את אהבתם לארץ בעקבות הניסיון הנורא עם האנטישמיות של הגויים בתקופת השואה ולאחריה. החיוניות וכושר־העמידה שהם מגלים הם המקיימים כיום את המדינה כמדינת העם היהודי במאבק הנמשך על הגשמתה המלאה של הציונות בארץ־ישראל.