בעקבות המעשה התמוה, בלשון המעטה, של מאיר שלו, שהציב “הקדמה” בפתח הרומאן “פונטנלה” וסיכם בה תחילה את העלילה, שאותה פיתח אחר־כך בשמונה פרקים נוספים, תיפתח גם המסה הזו על ספרו באופן דומה. תחילה תסוכם המחלוקת הפרשנית בינו לביני על נושאו של הרומאן ורק אחר־כך יובא פירושי המורחב הן על נושאו והן על שאר ענייניו.

האהבות של היוֹפֶאים

את סיפור־המעשה של הפירוש הראשון מוטב להתחיל מהסוף: בבוקר שבו חזר מיכאל יופה מירושלים לעמק מערש מותה של אניה אהובתו, ברכיבה לילית על אופנוע עם בן־דודו גבריאל, גמלה בלבו ההחלטה לכתוב את הספר “פונטנלה” ולספר בו את סיפור האהבה המופלאה שלו ושל אניה. וכך הגדיר מיכאל את עצמו ואת ספרו: “אינני סופר אלא זוכר, ולא רומאן אני כותב אלא מכתב פרידה” (434). סמיכות הפנייה לכתיבת “מכתב הפרידה”, כלומר: הצוואה, אל מועד מותה של אניה, רומזת על כוונתו להתאבד, אחרי שיעלה על הכתב את זיכרונות אהבתם, והיא קושרת את ההתאבדות של מיכאל למותה של אניה.

על־פי זאת אפשר לגבש את הפירוש הראשון לרומאן “פונטנלה” ולהגדירו כסיפור אהבתם יוצאת־הדופן של מיכאל ואניה, הן בשל הפרש הגיל ביניהם והן בשל יציבותה במשך חמישים שנה, למרות הדרמות שנקשרו בה, ובכללן: היחשפותם על־ידי אנשי הכפר בשעת המעשה האינטימי שביצעו, גירושם של אניה ואליעזר, בעלה, מהכפר והפרדתם של האוהבים זה מזה בארבעים השנים הבאות. ובה־בעת ניתן לראות את “פונטנלה” גם כרומאן על האהבות השונות, שפרחו בעמק יזרעאל במשך שמונים שנות קיומה של חצר־יופה.

בדור הראשון של מייסדי חצר־יופה ושל הכפר למרגלותיה בולטים שני סיפורי אהבה. הראשון - סיפור אהבתם של מרים ודוד יופה, מייסדי שושלת היופאים בעמק, ששיאה במסע של שניהם מיפו לעמק, הוא (אפופה) ברגל והיא (אמומה) ברכיבה על כתפיו. והשני - סיפור אהבתם של שרה והירש לנדאו, הוריו של אהרון “החתן”, אהבה שהמתינה עד בוש למימוש ההסכם בין הזוגות, אך בינתיים צברה חרוזי ענבר, שפלט הירש מהמרה שלו מדי שנה, כדי שיעטרו את צווארה של שרה.

בדור השני מסופרות אהבותיהן של ארבע בנותיהם של אפופה ואמומה - כולן אהבות חריגות ומוזרות וגם אומללות וקורעות־לב, אף אם סופרו על־ידי מיכאל יופה בהומור ובליווי קריצה צינית. אהבתה של פנינה, הבכורה והיפה מבין בנותיהם של אפופה ואמומה, היתה יותר מוזרה מכפי שאפשר היה לנבא שתהיה. משעת לידתה היא הובטחה לבנם של ההירשים, אך לפני שהוריה מימשו את ההסכם עם ההירשים והשיאו אותה לבנם אהרון (“החתן”), הספיקה להתעבר מאחד השוסטרים, היפה מבחורי הכפר. על כך נענשה בעונש ניתוק מבנה, גבריאל, על־ידי אפופה, שהחליט להיות אב ואם לתינוק ולגדלו באינקוּבָּטוֹר. עונש לא פחות אכזרי בא לה מידי אהרון, בעלה. הוא שימר את יופייה על־ידי הימנעות מקיום יחסי־מין ביניהם ועל־ידי כליאתה בדירתם, כדי שעורה לא ייפגם מחשיפה לשמש ולאור היום.

תאומתה של פנינה, הלא היא חנה, אמו של המספר, מיכאל יופה, אהבה בעצם רק את הצמחונות, ולכן, אחרי שילדה את בנם היחיד, סיפק בעלה, מרדכי, את תאוותו לבשרים בדרך שעשה זאת עוד בנעוריו בנתניה, בטרם איבד את ידו במלחמה. ביָדו האחת, זקף לכיבושיו, בכל מקום שהיה בו בבגרותו, שובל של נשים, כל מיני “צאצקעס”, החל מ“התחת” וגמור ב“רוצחת”.

הבת השלישית של מייסדי חצר־יופה, בתיה, ממש כמו חוה, בתו הנודעת של טוביה החולב, התאהבה בגוי, יוהאן מהטמפלרים, וכשגורשו הטמפלרים מהארץ במלחמת העולם השנייה, גלתה עם יוהאן לאוסטרליה. שם הספיקה ללדת את אדלייד, לפני שיוהאן זנח אותה בלי לזכור לה את חסד נעוריה, “לכתה אחריו” וגומר. אחרי שהתגרשה ממנו, ניהלה תחילה חווה לגידול צאן ואחרי שעברה לעיר, פתחה עסק לממכר גלידה. מגעגועים לעמק היתה שוב ושוב מדקלמת בשנתה בלילות את השמות לאורך הרחוב עם הברושים, המוליך מהכפר אל חצר־יופה.

קצרה ויוצאת־דופן היתה אהבתה של רחל, בתם הרביעית והצעירה מכולן של אפופה ואמומה, ל“בחור”, הלא הוא חיים, אחיה של חברתה מתל־אביב, “התחת”. הוא נפל במלחמת־העצמאות, ומאז גזרה רחל על עצמה “חיים שקטים של קישוא” ונשארה באלמנותה. אך כדי לשכך את געגועיה ל“בחור” הנהיגו היופאים תורנות־שינה של נערי המשפחה וגבריה במיטתה, ועל־ידי כך מנעו את שיטוטיה הסהרוריים אחריו בלילות ברחובות הכפר של השוסטרים.

בדור השלישי, דור הנכדים המדולדל, הצטמצם מספרם של סיפורי האהבה. בהשוואה לאביו, מרדכי, רב־העלילות בתחום זה, התגלה מיכאל כמצניע לכת. היתה לו אמנם פרשה מסעירה עם אדלייד, בת־דודתו מאוסטרליה, בביקורה הקצר בחצר־יופה לפני נישואיו לאלונה, שממנה נולדו לו אורי ואיילת, אך עיקר מעייניו ולבו היו נתונים לאניה שהורחקה ממנו. ואשר לגבריאל, בנה של פנינה מהסְטוּץ עם אחד השוסטרים, התוצאות של גידולו באינקובטור ועל החזה של אפופה התגלו אצלו בזמן השרות הצבאי בסדיר. מהצבא חזר לחצר־יופה עם “צוות האוהבים” וידע בחברתם אהבה הומוסקסואלית, שהלכה והתהדקה במבצעים הנועזים, שביצעו כשזומנו למילואים.

בדור הרביעי, דור הנינים, נותרו, כאמור, מחלום השושלת היופאית בעמק רק שני ילדיהם של מיכאל ואלונה. אורי העדיף להמתין באפס־מעשה במיטתו, בתחומי חצר־יופה, לאשה, שהאמין שיום אחד תבוא אליו. ורק איילת - “ידה היתה בכל ויד כל היתה בה”. בפאב־יופה, שהקימה בחיפה הגישה משקאות חריפים וכמעט באותה תדירות החליפה קוולירים, שאותם צדה מקרב לקוחותיה. כל־אימת שמיכאל הסתכל בבתו, דימה לראות את קרקפותיהם תולות לה מחגורתה.

הכישלון של הציונות

כל סיפורי האהבה האלה ואחרים שלא פורטו מאפשרים לייצב את הפירוש של הרומאן כספר הזיכרונות של מיכאל יופה על האהבות, שפרחו בעמק בשמונים שנות קיומה של חצר־יופה שם. ועל־פי פירוש זה ממשיך הרומאן “פונטנלה” את ספר המסות “בעיקר על אהבה” (1995), שבו ניתח מאיר שלו סיפורי אהבה מפורסמים מהספרות העולמית ומהספרות העברית.

פירוש אפשרי אחר לרומאן “פונטנלה” נחשף למי שמבחין בקשר בין סיפורי האהבה הפיקנטיים־דקדנטיים של היופאים לסיפור קורותיה של חצר־יופה, שבה התרכזו כל האהבות הללו. את סיפור־המעשה של הפירוש הזה כדאי לגלגל באופן ליניארי־כרונולוגי. בתחילת שנות העשרים יצאו מרים ודוד יופה מיפו והגיעו ברגל אל העמק כדי לנעוץ נקודת התנחלות חדשה במפת ההתיישבות של חלוצי העם היהודי בארץ־ישראל. יחד איתם הגיעו לעמק גם השוסטרים. אפופה תחם את גבולות חצר־יופה על הגבעה, והשוסטרים נאלצו להסתפק באדמות למרגלותיה והקימו עליהן את הכפר שלהם. בדרכם לעמק פגשו היופאים והשוסטרים את אחד ממתחריהם על אדמת עמק יזרעאל, את הטמפלרים. ומאוחר יותר גילו בסמוך גם את האוהל של המתחרה השני שלהם על אדמה זו - הבדואים.

חצר־יופה יחד עם הכפר למרגלותיו מגלמים את החלום הציוני - לממש התיישבות של יהודים בעמק ולכונן שם שושלת של יופאים ושוסטרים עובדי־אדמה, שיחיו מעמל־כפיים. מצבה העגום של חצר־יופה אחרי שמונים שנה, כמו גם מספרם המתמעט של הצאצאים במשפחת יופה, מוכיחים את שִברו של החלום שחלמו אפופה ואמומה, כאשר נאחזו בעמק בתחילת שנות העשרים במאה הקודמת. בתחרות עם הטמפלרים ועם הבדואים, שהתנחלו בעמק ממש באותה תקופה, גברה הציונות רק על הטמפלרים וגם זאת רק בזכות הבריטים.

צאצאיה של נאיפה הבדואית, שהיניקה את התאומות פנינה וחנה, מתרבים בכפר הגדול והתוסס שהתפתח מהאוהל שלה ושולחים את ידם בכל מלאכה. לעומת זאת הפכה חצר־יופה המתפוררת מוזיאון ל“מפעל ההתיישבות” הציוני בעמק. וגם צאצאי השוסטרים, אחרי שמימשו את ערכם הנדל"ני של המשקים של אבותיהם, מקיימים מדי שנה, בעיר שהתפתחה מהכפר, את חגיגת “העלייה על הקרקע”, שבה הם מספרים מסיפורי הראשונים. באותה עת עצמה שוקד אהרון “החתן”, בעקשנות מרגיזה של משבית־שמחות, על השלמת מערכת של מקלטים מתחת למתחם של חצר־יופה מפני האסון שהוא, לדעתו, בלתי־נמנע. לו ברור לחלוטין, מה יהיה קיצו של סיפור ההיאחזות היהודית־ציונית בעמק ובארץ־ישראל בכלל.

ההבדל בין שני הפירושים נובע משתי נקודות־מוצא מנוגדות לבחון את הרומאן. הפירוש, הרואה ברומאן סיפור רב־דורי על האהבות של היופאים, מנתק אותו מהרומאנים הקודמים של מאיר שלו. ואילו הפירוש המזהה בעלילת הרומאן את סיפור כישלונה של חצר־יופה, קושר את “פונטנלה” לארבעת הרומאנים הקודמים שלו, שאף הם סיפרו את סיפורו של הכפר הציוני הכושל. על יסוד הדמיון בין הרומאנים טוען הפירוש הזה, שבחמשת הרומאנים שלו מקעקע מאיר שלו את הגירסה הציונית, הטוענת, שמכל האידיאולוגיות שניסו לשנות לטובה משהו בחיי העמים במאה העשרים, הציונות היא היחידה שהצליחה. מי שהשתכנע, שאכן קיים קשר בין “פונטנלה” לרומאנים הקודמים, מגיע בהכרח למסקנה, שמפעל הכתיבה של מאיר שלו כתוב ברוח ההשקפה הפוסט־ציונית, שהיא כיום, לאסוננו, היותר נשמעת הן באקדמיה והן בספרות הישראלית. בשני הפירושים הסותרים מגולמת המחלוקת הפרשנית בין המחבר למבקר.

המסורת האלגורית

חצר־יופה מייצגת ברומאן “פונטנלה” לא רק את כישלון ההתיישבות בעמק, אלא גם בארץ־ישראל כולה. עצם הרעיון, להמשיל את מפעל ההגשמה הציוני בארץ־ישראל לאחוזה, שמייסדיה קיוו להצמיח בה שושלת של עובדי־אדמה, יהודים מזן חדש, איננו רעיון מקורי של מאיר שלו. הוא פסע כאן בעקבות מסורת אלגורית, שהתגבשה לפניו בסיפורת העברית בשנות הישוב ובשנות המדינה. די אם נזכיר את השימוש האלגורי באחוזות כאלה בשני רומאנים נודעים משנות המדינה: “רקוויאם לנעמן” לבנימין תמוז (1978) ו“קופסה שחורה” לעמוס עוז (1987).

תמוז כתב את “רקוויאם לנעמן” כסאטירה, שבה סיפר כיצד הפכה האחוזה של האברמסונים טרף לכרישי נדל"ן וכיצד נותר מכל החלום של אפרים־פרויקה אברמסון, מייסד האחוזה, על שושלת איכרים שתגאל את האדמה, רק קומץ של צאצאים תמהוניים ונואשים (ראה פירוש מקיף על הרומאן בספרי “ההתפכחות בסיפורת הישראלית”, 1983).

הרומאן של עמוס עוז סיפר גם הוא כיצד הולכת ומתפוררת האחוזה שהקים וולודיה גודונסקי, הלא הוא זאב־ בנימין, שבשיכול השמות העבריים שלו נרמזת זיקתו להרצל, מייסדה של הציונות המדינית ונביאה של הריבונות המחודשת של העם היהודי בארץ־ישראל. וולודיה הקים את האחוזה הגדולה בין זכרון־יעקב ובין בנימינה כדי להצמיח בתחומה את השושלת שלו, אך עד מהרה התברר לו, שבניגוד לציפיותיו מגלה בנו, אלכס, נטיות רוחניות, זונח את האחוזה ופונה לחקור את תופעת הפנטיזם בהיסטוריה. ביאושו מצמיד וולודיה לאלכס הנוטה לרוחניות את עורך־הדין המעשי, זקהיים, שינהל את ענייני האחוזה בתקווה, שאחד הנכדים, אשר ייוולד בעתיד מנישואיו של אלכס עם אילנה, יירש את האחוזה ויממש בה את החלום של סבו על שושלת יהודית של עובדי־כפיים.

תוחלתו של וולודיה נכזבה, כי בהגיע המועד להורשת האחוזה לנכד, בועז, נער אוויל שאי־אפשר להפקיד בידיו את הדאגה לאחוזה המתפוררת, נאלץ גם אלכס לאחוז בפתרון של אביו: להפקיד את האחריות הן לבועז והן לאחוזה בידיו של אדם מעשי, הלא הוא סומו, בעלה של גרושתו, אילנה, ופעיל במחנה הפוליטי המתחרה לתנועת העבודה (ראה פירוש מקיף על הרומאן בספרי “ציונות וצבריות ברומאן הישראלי”, 1990).

בשני הרומאנים מייצגת האחוזה את המדינה, גולת הכותרת של הישגי הציונות בארץ־ישראל. ולכן, לא במקרה נכתבו והודפסו הרומאנים של תמוז ושל עוז אחרי מלחמת יום־כיפור, המלחמה שהמחישה את הסכנה האורבת לקיומה של המדינה מצד שכנותיה. באמצעות האלגוריה על האחוזה המשפחתית הכושלת ביטאו שני הרומאנים את הספקות, שפשטו בחברה הישראלית אחרי מלחמת יום־כיפור, בדבר יכולתה של הציונות להגשים בהצלחה את חזונה. אחרי מלחמת יום־כיפור גם הומצא להרגשה זו צירוף מיוחד: “החלום ושִברו”.

במסורת האלגורית של קודמיו מתאר גם מאיר שלו את חצר־יופה כאחוזה של המשפחה הלאומית, אך לא כדי להעלות ספקות כלפי יכולתה של הציונות להגשים את חזונה בציון ולא כדי להתריע מפני הסטייה האידיאולוגית של יורשי המייסדים מהציונות, אלא כדי לבשר בעליצות פוסט־ציונית ובחדווה אנטי־ציונית, שהציונות גוססת זה מכבר (“רומן רוסי”) ומזה שנים כבר היה צריך להעניק לה המתת־חסד ולהביאה לקבורה במדבר הקדמון, בית הקברות לכל החזונות שסיימו את תפקידם בחיי עמים, כדי שתיגרף משם לים־המוות, אתר־הפסולת של ההיסטוריה (“בביתו במדבר”).

משפחת יופה

כפי שהחמיר מאיר שלו בתיאור התוצאות של מאמצי “המשפחה” להקים אחוזה מכפי שעשו זאת קודמיו, כך הציג באור נלעג יותר את דור המייסדים של האחוזה. תמוז ועוז ציירו את המייסדים כאידיאליסטים, שקיוו לחולל מהפכה בתנאי הקיום של העם היהודי, כדי להבטיח את הישרדותו בהיסטוריה, אך כוחות שטרם הודברו מן העבר היהודי, התלישות מהחיים הארציים והציפייה הפאסיבית לגאולה הדתית־משיחית, שיבשו את תוכניתם והכשילו את מפעלם. שניהם מתארים את מייסדי האחוזה בציון כאידיאליסטים שלא העריכו נכונה את החיוניות של הכוחות השמרניים מן העבר, ושניהם מסבירים את תבוסתם כתוצאה בלתי־נמנעת של התגרותם המהפכנית במהלך הסטיכי של ההיסטוריה היהודית.

בניגוד להם, מייחס מאיר שלו את כישלונם של מייסדי האחוזה בארץ־ישראל לטיפשותם ולמגרעות אופיים. תיאורם של המייסדים ברומאן “פונטנלה” אפילו מרושע וציני מכפי שהיה ברומאנים הקודמים שלו. הפעם לא הם בלבד, אלא כל בני “המשפחה” נגועים בנגיפים האלה שאחד דינם, למוטט את האחוזה ולא להותיר שום תקווה לחזון שהניע לייסודה. יתר על כן: אף שהכישלון של החזון הוא מוחלט ובלתי־הפיך, ממציאים בני “המשפחה” בדיות על הצלחותיו ומגבשים במרץ, תוך התעלמות ממצב האחוזה בפועל, את המיתוס הציוני ההֶרואי על המפעל שהקימו בעמק. סיפורם של תמוז ועוז על האחוזה סופר בכאב, כטרגדיה שפקדה את “המשפחה”. מאיר שלו, בחמשת הכרכים שפירסם עד כה, סיפר עליה בהומור ובציניות, כאתנחתא קומית בתולדותיה.

וכך אכן מתוארים היופאים, האמורים לייצג את הפלג הציוני בעם היהודי, בעלילת “פונטנלה”: “משפחת יופה היא משפחה גדולה, ולה מרכזים אחדים וכמה וכמה מעגלים” (59). חלק מהיופאים מתגוררים בישראל וחלקם נמצאים בפזורה של המשפחה ברחבי העולם. אלה גם אלה תומכים בחלוצים, שהקימו את חצר־יופה בעמק. היחסים שבין היופאים מהעמק ליופאים בפזורה דומים ליחסים שבין יהודי מדינת־ישראל לאחיהם בתפוצות. היופאים מתגייסים ברצון לעזור לאחיהם מחצר־יופה, כאשר דרושה שם עזרתם, וכבודדים הם מגיעים לבקר אצל הקרובים בעמק, כשהם מרגישים שהזהות היופאית שלהם הולכת ונחלשת.

יופאים אותנטיים אפשר לזהות על־פי מספר סימנים פיזיים. ליופאים טהורי־יחס יש מידות־גוף גדולות, והנקה, פליטת־זרע ואיבוד־דם גורמים לשכחה זמנית למקצת מהגברים והנשים במשפחה (21). אבל ניתן לזהותם גם בעזרת מעשיהם יוצאי־הדופן. היופאים נוהגים, למשל, לחתוך את הלחם “כשהוא חבוק אל החזה” (124). במקום לכנות בשם בני־משפחה וזרים, הם מעדיפים להדביק להם כינוי. סבא דוד מכונה “אפופה”, וסבתא מרים - “אמומה”. בעלה של פנינה היפה מכונה “החתן”. מיכאל וגבריאל זכו ביחד לכינוי “המלאכים”, אך לגבריאל הדביקו בנפרד מילדות את הכינויים “מיזיניק”, “ציפלוניק”, “זיבעלע” ו“פויו”. בעלה של רחל, חיים, שנהרג במלחמת־השיחרור, זכור רק בכינויו “הבחור”, ואחותו, יהודית, מוכרת יותר בכינוי שדבק בה, “התחת”. חברותיה של אלונה מכונות “הפשמינות”, וחבריו ההומוסקסואלים של גבריאל מהצבא זכו לכינוי “צוות הנאהבים”. לאוצר המילים של בני המשפחה נאספו הרבה מילים לועזיות, כגון: “פוכוביק” - שמיכה של פלומת אווזים (41), “צ’ינגה” - מסטיק (41), “קורבאץ'” - שוט (77), “קבס” - בחילה “(151), ו”קבאץ'" - מעיכה (157).

בן אמיתי למשפחת יופה משתמש גם בביטויים שנוצרו במשפחה ותורם משלו לאוצר הגדל שלהם. הביטויים השכיחים: “בתור פיצוי” (19), “מעשה האהבה” (21), “מעמידים סירים” ו“זורקים למחבת” (154), “הדבר היה ככה” (299) ועוד. אך חריצות ויצירתיות יוצאות־דופן מגלים היופאים דווקא בטיפוח המיתוס המשפחתי: "במשפחת יופה כולם זוכרים הכל. - - - זוכרים אירועים, משננים מעשיות, משמרים כינויים וביטויים, שעם הזמן הם נעשים סיסמאות־המעבר שלנו וצפנים של השתייכות.

במשפחות אחרות שומרים נעליים ראשונות של תינוקות וקווצות תלתלים - את כל גרגרי האבק האלה שמסביבם מִתְעבים הזכרונות. אצלנו הזיכרון מגדל ייחורים, שולח קני שורש, וכמו צמחים מסויימים, מעוררי קנאה, הוא גם מפרה את עצמו, עושה ומפיץ זרעים. ומה שנזכר, שוב לא יישכח" (35). כאשר בני המשפחה מתכנסים, כפי שאירע במפגש הגדול הראשון של נשות המשפחה, אין הם מסתפקים בהשוואת הנוסחאות והגרסאות ובשינון הביטויים והסודות של המשפחה, אלא מנצלים את ההזדמנות להעשיר את המאגר בסיסמאות, בביטויים ובסודות חדשים (365).

הבדָיות שבראו מיתוס

באופן זה התגבש גם המיתוס על הצלחת ההתיישבות של “המשפחה” בעמק יזרעאל. אחרי שנים כבר אי־אפשר להפריד את העובדות השדופות מהבדיות הדשנות, שדמיונם של שלושה דורות של יופאים הוסיפו למיתוס הזה. כך, למשל, הפכו היופאים לסיפור הֶרואי את העובדה ההיסטורית הפשוטה, שבתחילת שנות העשרים יצאו המייסדים מיפו וצעדו ברגל, כמנהג חסרי־האמצעים באותה תקופה, עד שהגיעו לעמק והחליטו להתיישב בו. אחרי עיבוי באמצעות בדיות, פרי הדמיון הפורה של היופאים, הפכה העובדה בפיהם לסיפור צבעוני על מסע מלא הרפתקאות. גולת הכותרת בסיפור המסע היא הבדיה, שאמומה עשתה את כל הדרך הזו ברכיבה על גבו של אפופה. במשך הזמן התגבשו אפילו שתי גירסאות על המסע הזה: “לפי גירסת רחל, רכבה אמומה על גבו של אפופה לאורך כל המסע, ולפי גירסת החתן, נשא אפופה את אמומה רק כשהתעייפה” (81). מסיבות שיובהרו בהמשך, מעדיף המספר, הנכד מיכאל, את הגירסה הפנטסטית יותר של דודתו על “המסע” של מייסדי חצר־יופה על פני הגירסה המצמצמת וההגיונית יותר של דודו.

מי שטרם קלט, שמשפחת יופה היא גיבורת אלגוריה נוספת מבית־הייצור לאלגוריות ספרותיות של מאיר שלו — החמישית אחרי “רומן רוסי” (1988), “עשו” (1991), “כימים אחדים” (1994) ו“בביתו במדבר” (1988) - מוצע לו להתאזר בסבלנות. בהמשך ייווכח, שגם הרומאן “פונטנלה” הוא אלגוריה צינית ומרושעת על כישלון ההגשמה של החזון הציוני בארץ־ישראל. וגם בו חוזרים כהילכתם כל רכיבי האלגוריה, אשר הופיעו בספריו הקודמים של מאיר שלו ונועדו לבזות את הציונות: המשפחה, שהמשך קיומה בתנאי הגלות החל להסתמן בעת החדשה כחסר־תקווה, החזון, שההשקעה בהגשמתו לא הניבה את ההצלחה שהמייסדים קיוו לה, החלוצים התמהוניים מבני העליות הראשונות שנזעקו לדגלו של החזון, הכפר הכושל שייסדו, הצאצאים, שנגזר עליהם להתעמת עם שִברו של החלום והנכד, שאזר אומץ להודות, שהחזון מיצה את עצמו בחיי העם היהודי וסיים את תפקידו בהיסטוריה.

אלמלא ההזרמה הנמרצת של האנקדוטות על מעשי־האהבה ועל התמהוניות של היופאים ואלמלא האירגון הפרוע של סיפור־המעשה, היו הקוראים מזהים ביתר־קלות את הישנותה של האלגוריה על “המשפחה” גם ברומאן החמישי של מאיר שלו. אך כיוון שהסצינות המרכיבות את העלילה מוצבות ברצף באופן שרירותי ואינן מתקשרות זו לזו, לא באמצעות התבנית הסיבתית־לוגית ולא באמצעות התבנית האנלוגית־אידיאית, טרודים הקוראים במיונן ובמיקומן המשוער ביריעה השלמה ובאיסוף הפרטים על אהבותיהן ומעשיהן של הדמויות הרבות, ואינם מתפנים לפענח את המשמעות הפוסט־ציונית של הרומאן.

מן האמור עד כה משתמע, שכל הרומאנים של מאיר שלו, שהופיעו במשך פחות מחמש־עשרה שנים ובהפרשי־זמן כמעט זהים בין ספר לספר, כתובים על־פי אותו מרשם. בכולם ימצא הקורא עלילות משפחתיות רב־דוריות, הדנות באופן אלגורי בתוצאות העגומות של מאמצי העם היהודי בעת החדשה להגשים בארץ־ישראל את חזונה של הציונות. “פונטנלה” נבדל מהרומאנים הקודמים בכך, שהאלגוריה על הכישלון של הציונות הצטמצמה בעלילתו רק לסיפורה של חצר־יופה שבפאתי “הכפר”. ברומאנים הקודמים, שהשלימו זה את זה, ייצגו שלושה מקומות את תולדות העידן הציוני בארץ־ישראל: ירושלים, הכפר והמדבר. ירושלים ייצגה את ההמתנה הפאסיבית לגאולה הדתית־משיחית, ולפיכך מסמנות ההיפרדות מיהדות החלוקה, שהתגוררה בעיר־הקודש, והיציאה מתוך חומותיה את תחילתה של המהפכה הציונית (“עשו”). הכפר ייצג את הגאולה החילונית־ציונית ואת הניסיון המהפכני להסב יהודים מחיי טפילות לחיים ארציים (“רומן רוסי” ו“כימים אחדים”). המדבר ייצג את האתר, שאליו צריך להביא לקבורה את האידיאולוגיה שכשלה (“בביתו במדבר”). ברומאן “פונטנלה” אמנם העדיף מאיר שלו למקד את האלגוריה רק בכפר ובסיפורה של חצר־יופה, אך מטרתו נשארה זהה: לקעקע את הגירסה הציונית, המציגה את הציונות כאידיאולוגיה היחידה, שהצליחה לשנות לטובה משהו בחיי עמים במאה העשרים, באמצעות הטענה, שהמיתוס על ההצלחה הגדולה הזו נשען על בדיות כוזבות, שנאספו בנרטיב הציוני.

המספר הפוסט־ציוני

ובנאמנות מלאה למרשם, שעל־פיו חוזר ובונה מאיר שלו את העלילות האלגוריות ברומאנים שלו, הוטל גם הפעם על הנכד לספר את הגירסה הפוסט־ציונית על תולדות ההתיישבות של היופאים בעמק. אופי תפקידו של הנכד, מיכאל, היה מתברר ביתר קלות אלמלא המוזרות שהוצמדה לו - המַרְפֵּס שלא התאחה בראשו. כאמור, כל עושי הגאולה בציון מתוארים כתִמהונים ברומאנים של מאיר שלו, וגם ב“פונטנלה” הוצמדו לכל אחד מבני משפחת יופה חריגות, או גחמה, או שיגעון לדבר אחד, אך המוזרות שהודבקה למיכאל עולה על כולן: בעוד ש“אצל כל בני־האדם נסגר המרפס הזה כבר בגיל שנה”, מיכאל הוא “האדם היחיד בעולם שהפונטנלה שלו עדיין פתוחה”. והיא איננה סתם חור בראשו: “דרך הפונטנלה שלי אני חש חום וקור, מבדיל בין אור לאפלה, מסנן עובדות וזכרונות, וכמו כלב, אני שומע בה צלילים נמוכים וגבוהים, שהאוזן האנושית לא יכולה לשמוע. פה ושם אני גם מצליח לנבא בעזרתה נבואות” (20).

בהזדמנות אחרת מתאר מיכאל את המרפס שלו כיצור חי: “הפונטנלה שלי אינה רק חור בראש, אלא גם עין ואוזן, באר ומראה, וגם לטעום היא מסוגלת, ולהריח ולמשש מעט” (151). אניה זיהתה את המרפס בראשו מיד אחרי שהצילה אותו מהאש, שלכדה אותו בשדה־החיטה, ולכן החליטה לכנות אותו “פונטנלה”, כביטוי לאהבתה אליו, ובכל הזדמנות עוררה אצלו ריגוש אֶרוטי עמוק על־ידי מגע עדין בשפת הפתח בראשו. לעומתה גילתה אלונה את המרפס רק בשנה החמישית לנישואיהם, אך לא למדה להפיק מהגילוי הזה תועלת כלשהי. רגישות גדולה מזו של אלונה כלפי המרפס בראשו של מיכאל גילו גבריאל וצוות האוהבים. בעת ששירתו עם מיכאל בצבא, הם טרחו לנקב פתח בקסדה כדי לאפשר לפונטנלה שלו לנשום באופן חופשי. אף שהפונטנלה בראשו של מיכאל מספקת הוכחה אבסולוטית, שאין הוא פחות מוזר משאר היופאים, מתעקש מיכאל יופה להגדיר את עצמו כ“נורמלי היחיד במשפחה” (259).

רק בסיום הקריאה יתברר לקורא, שהפונטנלה של מיכאל היא מוזרות זניחה בחשיבותה בעלילת הרומאן. היא עוד דבר־הבל (בדומה לשלוש פעולות הגוף שגורמות לשכחה זמנית אצל היופאים), שנדחס לסיפור־המעשה כדי להופכו פיקנטי ומבדר לקורא. הבלים פנטסטיים אלה מסיחים את דעתו של קורא תמים ובלתי־מיומן ומעלימים ממנו את משמעות המכלול, המספר עלילת־על פוסט־ציונית. עלילת־העל הזו תיחשף מהר יותר לקורא, שיקדים להפסיק את המעקב אחרי תפקיד הפונטנלה בחייו של מיכאל וימקד את תשומת־לבו בעובדה שמייחדת באמת את מיכאל במשפחה: עובדת היותו הנכד של מייסדי חצר־יופה. הנכד קרוב מספיק אל המייסדים וגם מרוחק מהם די־הצורך כדי להיווכח, שחלומם הציוני כשל בעת ההגשמה ולעולם לא יניב הצלחה. לכן שמור לנכדים תפקיד מיוחד בעלילות המשפחתיות הרב־דוריות ברומאנים של מאיר שלו: מוטל עליהם לשים קץ להתבזותו הנוספת של החזון הציוני. משום כך עוסקים הנכדים בהקמת מפעלי-הנצחה למפעל־חייהם החלוצי של המייסדים (כך ב“רומן רוסי” וב“עשו”) ומאתרים מקום מתאים לקבורתו המכובדת של חזונם (כך ב“בביתו במדבר”). ברומאן הנוכחי הועיד מאיר שלו למיכאל אופן הנצחה ספרותי: להנציח את הכישלון של המשפחה להיאחז בעמק על־ידי כתיבת סיפור תולדותיה של חצר־יופה. הרומאן “פונטנלה” הוא סיפורו של מיכאל, והוא נאמן בו לתכלית שהוגדרה לו.

אף שאלונה לועגת למיכאל ומכנה אותו “השרייבר שלנו”, אין הוא רואה את עצמו כמי שפותח בקריירה ספרותית, אלא ככותב “מכתב פרידה” (434), או במילים אחרות: מחבר צוואה לפני התאבדותו. נימת הפרידה מהחיים שורה על “פונטנלה” והיא נרמזת במחשבות התכופות של מיכאל על המוות, המונח שבאמצעותו מסכם מיכאל, ככל הנכדים הקודמים ברומאנים של מאיר שלו, את הפרק הציוני בתולדות “המשפחה”. כפי שאמומה הכינה “את כל מה שצריכה אשה להכין לקראת מותה”, כך גם הוא נערך באמצעות הכתיבה לקראת המוות של חצר־יופה: “מנקה, מסדר, מצווה. מספר ללא מורא ובושה, מוחק ללא משוא־פנים, משאיר תמונות והוראות” (384).

המונח “מוות” מופיע בעדות נוספת של מיכאל: “כמוני כאפופה. מתנהג כאילו המוות מתקרב. יוצא למסעות קטנים של פרידה ממקומות, פרידה מזיכרון, וליתר דיוק - מזכרונות שיצרו ‘מקום’, ממקומות שטבעו ‘זיכרון’. אבל אני (בניגוד לאפופה) מארגן ומנקה את השולחן, שולט בלוח הזמנים ולא משאיר קצוות” (475–474). אין סיבה לאמץ את הפירוש המצמצם, שהציע מאיר שלו לקוראיו בראיון (שהעניק למוסף לספרות ברדיו ביום 20.11.8), פירוש הקושר את כתיבת “מכתב הפרידה” למותה של אניה ולהחלטתו של מיכאל להתאבד כדי להתאחד בדרך זו עם אהובתו. קישור כזה מניח, שעומק אהבתו של מיכאל לאניה, ולא יאושו של “הנכד” מהכישלון של הציונות, ידרבן את מיכאל לשים קץ לחייו, אחרי שיסיים לכתוב את “פונטנלה”.

היחס לזיכרון הקולקטיבי

אין זה מקרה, שמאיר שלו העניק למיכאל יופה פרטים רבים מהביוגרפיה שלו: את גילו, את סיפור פציעתו מירי כוחותינו במהלך השירות בצבא, את בקיאותו במקרא, בזואולוגיה ובבוטניקה, את אהבתו לצמחים ולנופי הארץ, את ההומור הציני־אירוני שלו ואת יכולת הניסוח המהוללת שלו. מאיר שלו צייד את מיכאל בכל אלה, כדי לבטא את ההשקפה שלו על המיתוסים של העם היהודי, שהם, לדעתו, גיבוב של בדיות המסלפות את האמת ההיסטורית. ברומאנים הקודמים התעלל מאיר שלו בסיפורי האבות במקרא, שהציונות מבססת עליהם את תביעותיה ההיסטוריות על ארץ־ישראל. ברומאן הנוכחי בחר לשים ללעג את צעיר המיתוסים, המיתוס הציוני, על־ידי הצגתו כאוסף של כזבים. כדי להשיג מטרה זו הטיל על מיכאל לספר את תולדות חצר־יופה במשך שמונים שנות קיומה באמצעות הבדיות של בני המשפחה.

כזכור, אוהבים היופאים להוסיף נופך פנטסטי לתולדותיהם ולמעשיהם השגרתיים. את נטייתם זו של היופאים להפוך כל מעשה פשוט לאבן־בניין במיתוס הציוני, ניתן להגדיר כהפעלה מאסיבית של עקרון קוביה. את העיקרון הזה למד מיכאל מפי המחנך אליעזר, בעלה של אניה. הזואולוג הצרפתי, ז’ורז' קוביה, טען “שידע לשער ולבנות דינוזאור שלם מצלע בודדת או משן טוחנת אחת” (77). חירות דומה ביחס לעובדות ההיסטוריות נטלו לעצמם היופאים. גם הם לוקחים עובדה היסטורית, שהיא כעין “צלע בודדת”, או “שן טוחנת אחת” במשל של ז’ורז' קוביה, ומשחזרים ממנה בחופשיות וללא כל מחוייבות לאמת את “הדינוזאור” של תולדותיהם. מיכאל איננו פוסל את הבדיות, שמייצרים בני המשפחה חדשות לבקרים כדי לפאר את סיפור ההתיישבות בעמק, אלא מכנס אותן בשקדנות ב“מכתב הפרידה” שלו, עד שהמיתוס הציוני (או במונחי ההיסטוריונים החדשים: הנרטיב הציוני הקאנוני) על תולדות חצר־יופה בעמק מצטייר כהר של כזבים. אחרי השימוש בתחבולה זו, המציגה את הגירסה הציונית כאוסף של בדיות, אכן משתמעת כהגיונית יותר הגירסה הפוסט־ציונית, המופצת באקדמיה תחת כל עץ רענן, ובספרות - בעיקר בכרכיו של מאיר שלו.

מיכאל איננו רק עושה דברו של מאיר שלו. מתברר, שהוא יודע לזהות מקרב בני המשפחה את אלה שמטפחים את המיתוס הציוני הכוזב, והוא אף מדרג אותם על־פי מידת סכנתם לגרסה הפוסט־ציונית שהושמה בפיו. הוריו אינם נמנים עם מתחריו המסוכנים. הבדיות של אמו, חנה, נחשפות בקלות כבלתי־מהימנות, כי היא מצנזרת אותן ללא בושה כדי שיתאימו להשקפת עולמה כצמחונית. קל גם להבחין במגמתיות של סיפורי אביו, מרדכי, שאמנם “בדה בדיות כאילו הן אמת, אבל עשה זאת כדי לשפר את האיכות האמנותית של סיפוריו” (376). גם על סיפוריו של אפופה על אביו אי־אפשר לסמוך. אף שאפופה היה המקור היחיד על הסבא־רבא של המשפחה, שהיה חבתן ביקב של ראשון־לציון (97), חשף רק מיבחר מהידוע לו על אביו, ובסיפוריו לא היתה אפילו “צלע בודדת” או “שן טוחנת אחת”, כדי ש“הדינוזאור” שהרכיב יתקבל על הדעת. גם סכנתו של דודו אהרון (“החתן”) איננה משמעותית, כי נטייתו להיות נוסטלגי חושפת בקלות את המגמתיות שבסיפורו: “הוא לא חדל לדבר על ‘הימים ההם’, ועל ‘מה שהיה כאן פעם’ ועל הימים שבהם ‘איש לא העז לחשוב על טובתו שלו’” (94).

מתחרה מסוכנת יותר לגירסה הפוסט־ציונית שלו היא, בעיני מיכאל, דודתו רחל. כזכור, התאלמנה רחל מבעלה (“הבחור”) במלחמת־השיחרור ומאז גזרה על עצמה לחיות “חיים שקטים של קישוא” (162). אף־על־פי־כן נאלצו היופאים להנהיג תורנות־שינה של נערי המשפחה וגבריה במיטתה, כדי למנוע את שיטוטיה הסהרוריים בלילות ברחובות הכפר של השוסטרים. מיכאל, שצבר יותר לילות במיטתה מכל האחרים (368), שמע מפיה את הגירסה שלה על קורות ההיאחזות באדמת העמק, ולכן הוא יודע, שהיא אינה מסתפקת בצירוף בדיות שקל להפריך את אמיתותן, כפי שמרבית היופאים עושים, אלא מתאמצת לגבש גירסה ציונית מקיפה על תולדות “המשפחה” בעמק, גירסה שתצטרף למיתוס הגדול המתחיל במקרא ומאז מוסיף ומכנס את הפרקים ההֶרואיים של הדורות המאוחרים.

בניסוחיה של דודתו רחל זיהה מיכאל “משפטים שמזכירים לי פסוקים מהתנ”ך - - - ולפעמים להיפך - אני מוצא בתנ“ך פסוקים, שמזכירים לי את סיפוריה של רחל” (41–40). מיכאל מחדד את ההבדל בין הנרטיב שלו לזה של מתחריו: “אני לא מתקן את העולם. במקום לתקן אני מספר, ובמקום להטיף אני זוכר” (359). מדודו “החתן” הוא מבדיל את עצמו באמצעות ההכרזה “אינני נוסטלגי” (97). ובה־בעת הוא גם מדמה את עצמו ל“צינור” (474) או ל“תחנת ממְסר צנועה של תורשה” (114), כדי שלא יזוהה עם שאפתנותה של דודתו רחל “ליצור מורשת, שפה וזהות” (376). בעוד כל האחרים, ובמיוחד דודתו רחל, חותרים לבצע קנוניזציה של הנרטיב הציוני, משלים הוא את כתיבת “פונטנלה”, יצירה שבה הוא מציג את הנרטיב הפוסט־ציוני, שלדעתו היא הגירסה היחידה המספרת את האמת המרה, שהציונות נכשלה בניסיונה להגשים את חזונה בציון במהלך המאה העשרים.

מבט ממעוף הציפור

הכישלון הזה מומחז בעלילת הרומאן על־ידי חזרה בתחילתו ובסיומו על סצינה זהה, המתארת את המעוף של החיוְיָאִי, ציפור־טרף הצדה נחשים, מעל חצר־יופה, האחוזה של שושלת היופאים בעמק. חמישים שנה מפרידות בין שני החיויָאים שסקרו את חצר יופה. החיויאי שביצע את המעוף הראשון כשלושים שנה אחרי ייסודה של החצר וכחמש שנים אחרי ייסודה של המדינה, ראה את “חצר יופה” באשליית שיאה. לרגל יום הולדתו החמישי של הנכד, מיכאל, התכנסו כל בני המשפחה על המדשאה בחצר המגודרת. התמונה היא אידילית והיא משקפת את האופטימיות של “המשפחה” חמש שנים אחרי מלחמת־השיחרור: המדינה הוקמה במועד שנקב החוזה ב“מדינת היהודים”, כעבור כחמישים שנה אחרי שהציונות המדינית יצאה לדרך, ולכן מצטיירים כטובים גם סיכויי ההצלחה של היאחזות “המשפחה” באדמת העמק. בהתכנסות הזו משתתף גם המלווה של שושלת היופאים מימי אבות האומה: “הזמן, שרבים מהיופאים רואים בו קרוב משפחה ישיר, זרם לידנו ממש, אטי וכביר, מלקק את גדותיו בסבלנות” (11). אין פלא, שבמעמד הזה נטו כולם לשכוח, שהזמן הוא בלתי־צפוי והפכפך. כעת הוא “מלקק את גדותיו בסבלנות”, אך הרי לא מכבר “הזמן, המפלה הגדול, מיין את קורבנותיו. אשר למוות למוות, ואשר לזיכרון לזיכרון” (9). המשפחה לא שעתה גם לאזהרה סמלית נוספת של הזמן, שכמעט והשביתה את שמחת יום־ההולדת של מיכאל. כוכב השמחה, מיכאל בן החמש, נלכד באש שהתלקחה בשדה־החיטה של המשפחה, אך ניצל ממותו בטרם-עת בידי אניה, שבדיוק באותו יום הגיעה עם אליעזר, בעלה, אל הכפר. לא סמליות הסכנה לחייו של מיכאל ולא סמליות האש, שהורידה לטמיון את העמל של עובדי האדמה, נותרו חרותים בזיכרון של “המשפחה”, כי אם ראשיתה של האהבה, שנקשרה באותו יום בין מיכאל למצילת נפשו ממוות, אהבה שהתמידה עד פטירתה של אניה כעבור חמישים שנה. תמיד יעדיפו היופאים סיפור על אהבה, סיפור שאפשר לטפח סביבו מיתוס הֶרואי, על פני העובדות המעידות על התעמרות הזמן בהם במהלך ההיסטוריה.

החיויאי, שביצע את המעוף השני מעל חצר־יופה, צפה בה כעבור חמישים שנה. מיכאל וגבריאל חזרו זה עתה מירושלים, מערש הדווי של אניה. מותה של אניה פקח את עיניו של מיכאל להבין, שהזמן, “המפְלֶה הגדול”, לא שקט חמישים שנה - “פתאום אני מבין: לא הזיכרון אוזל, אלא השכחה מציפה, והמוות, בכל דרך שיבחר, ובכל תחפושת שילבש - נקטף, כלה, נפל, נגדע, שבק חיים, שכב עם אבותיו, מלאו ימיו, נלקח, הלך, הסתלק, נקפד, נצמת - תמיד הוא טביעה” (479). רשימה דומה של מלים נרדפות ל“מוות” הופיעה כבר בעמודי הפתיחה של הרומאן (15), אך רק כעת היא משקפת את המצב האמיתי של חצר יופה, כפי שרואה אותו החיויָאי: “מלבן מובחן, מגודר ומוגדר, בלבה של עיר קטנה, שכיסתה את מחצית שטחי הציד של אבות־אבותיו” (496). כעבור שמונים שנה מייסודה, חצר יופה היא “טסמניה של זמן ושל תמונה, מדגסקר של רוחות נכחדות ושל חיות זיכרון מוזרות” (116).

הסיכום הזה נתמך היטב על־ידי תיאור מצבה של החצר בהווה: “ויש לנו צריף ישן וכמה בתים ורפת שהתרוקנה” (213) ו“אוהל מחודד” עם דגל צבעוני, המשמש למגורי “צוות האוהבים” של גבריאל (496). אלה מספיקים בהחלט למגורי האחרונים שנותרו מהמשפחה הגדולה, אשר היתה צריכה להתפתח בחצר הזו. ולא הם יגוננו על שרידי השושלת, שהתנוונה בחצר זו, מפני האסון המצפה לה מהעויינות של שכניה. לפי שעה משוכנע רק “החתן”, שהאסון הוא בלתי־נמנע, ולכן הוא מתעלם מלעגם של שאר בני “המשפחה” וחופר מתחת לאדמת המתחם של “החצר” מערכת מקלטים ומנהרות ומטמין שם מְכולות, שנותרו מהרפת שהתחסלה, ואוגר בהן מלאי של מים, מזון, דלק, נשק ותחמושת להצלת המשפחה מפני האסון, שלדעתו הוא קרוב ובלתי־נמנע (115).

אלמלא מגבלותיו כצופה ממרומים במלבן של חצר־יופה, היה החיויאי המאוחר מזהה את מצבה העגום של החצר בשנת 2002. שמונים שנה אחרי שנוסדה, היא תקועה בעמק כמוזיאון פעיל לכל המתרפקים על ארץ־ישראל של הימים ההם. כוח המשיכה של החצר בהווה הוא מגוון. קבלנים ויָזמים שולחים אליה “ידיים תאבות־בצע” בגלל הערך הנדל“ני של אדמתה. פקידי אוצר ועירייה מגיעים “וידיהם שלוחות להטֵלים ועיניהם להפקעות”. אוהבי מכוניות ישנות ונדירות באים להתענג על מראה שתי אנטיקות המוצבות בחצר ושעודן נוסעות: ה”סיטרואן טראקסיון־אוואנט“, המונעת בעזרת מַנוּאלה, וה”דודג פאוור־ואגון“, אמבולנס צבאי, שהיה כבר שבע־עלילות בעת ש”החתן" רכש אותו מידידיו הבריטים, ששירתו בתקופת המנדט בפלשתינה־א"י. במאי פירסומות ומפיקי חתונות איתרו את החצר כמקום “עם אווירה של ארץ־ישראל הישנה”, ובסופי שבוע נעצרים אוטובוסים צבעוניים עם תיירים ומטיילים, המלקטים הוכחות לאמיתות המיתוס על “תולדות־היישוב” (212). אלמלא רחל, המונעת את פלישתם אל תחומי החצר, היו מגלים, שזה מכבר אין החצר ממלאת את היעוד המקורי, שנקבע לה על־ידי המייסדים: אחוזה לשגשוג השושלת של המשפחה.

כפי שהכישלון של חצר־יופה אינו מונע מהיופאים לתאר אותה בבדיותיהם כמופת להצלחת החזון של חלוצי ההתיישבות בעמק, כך מתאמצים גם צאצאיהם של השוסטרים, ממש כמו אבותיהם, שלא לפגר אחרי היופאים, וגם הם שוקדים על שילוב הכפר שלהם במיתוס הנערץ. האמת ההיסטורית היא שגם הכפר של השוסטרים לא היה אף פעם סיפור הצלחה. הכפר הוקם “ללא יד מכוונת, - - - אדריכל לא תיכנן אותו, וַעדות-בנייה לא ויסתו את התפתחותו, רק רגשות התושבים ומבנה הקרקע: האהבה כבשה בו שבילים, השנאה הקימה את הגדרות, שיפועים וערוצים תחמו את השדות” (133).

כמו אפופה ואמומה קיוו גם השוסטרים הראשונים להיאחז באדמה ולהתקיים ממנה, אך “לא עברו יותר משלושה דורות, וכבר היתה שם עיר קטנה, שבתיה נאים ורחובותיה מסודרים ומדרכותיה מרוצפות” (286). רק “מאחורי הבתים עוד ייראו שטחים חקלאיים קטנים וכמה משקים מוזנחים, שריבוי יורשים מותיר אותם בעזובתם” (287). חלקות, שמכשול היורשים לא עיכב את מכירתן, נרכשו על־ידי קבלנים, שבנו עליהן שכונות חדשות (296). העובדות האלה לא מנעו מצאצאי השוסטרים לטפח סיפור־כזב הֶרואי על אבותיהם, מייסדי הכפר: “למטה, אצל השוסטרים, המציאו חזון ותקנון ואת תולדות ההתיישבות” (122). הם גם הנהיגו את חגיגות “העלייה על הקרקע”, שבהן “פטפטו סיפורי ראשונים” תוך התעלמות מצעקותיו של אפופה: “זה לא היה ככה, שקרנים!” (237). אפופה בן המאה הסכים לראשונה להשתתף בחגיגת “העלייה על הקרקע” כשמלאו לכפר שמונים שנה (238), אך עשה זאת רק כדי שיוסע לטיול באינקובטור מחוץ למתחם כלאו בחצר־יופה.

המפולת הגנטית

קץ דרכה של הציונות בהיסטוריה, הרעיון הבלעדי של הרומאן, מובלט בטקסט של “פונטנלה” על־ידי השימוש התדיר במונחים המרחביים זמן, מוות וזיכרון. ממדי העד והנצח, המיוחסים בתרבות למונחים אלה, הופכים אותם לכלי־מדידה גם להערכת סיכוייה של האחוזה להישרד בעמק וגם לשיפוט תוחלתו של המפעל הציוני להצליח בארץ־ישראל. סיפור־המעשה, החושף את הפער בין המטרות המקוריות, שהציבו המייסדים לחצר־יופה, לתוצאות המאכזבות שהניבה, אינו מותיר שום תקווה לשניהם. דוד ומרים יופה קיוו, שבתחומיה של האחוזה שהקימו בעמק תשגשג שושלת עובדי־האדמה של “המשפחה”, אך תוכניתם השתבשה במהלך השנים, והשושלת לא התרחבה כפי שחלמו. הכישלון שלהם מתחיל מהעובדה, שלא נולדו להם בנים זכרים, שדרכם להתקשר לירושה, אלא ארבע בנות, שדרכן ללכת אחרי בעליהן. אפופה אכן מתנסה במצבו של אב לבנות אחר בספרות העם היהודי, והוא טוביה החולב, גיבורו הנודע של שלום עליכם (במיוחד מזכירה פרשת התאהבותה של בתיה ביוהאן הטמפלר והליכתה אחריו לאוסטרליה את הפרשה המסופרת ב“טוביה החולב” על התאהבותה של חוה בגוי ואת החלטתה ללכת אחרי בעלה באשר ילך). כלומר, אף שלדוד ולמרים יופה נולדו ארבע בנות וכולן נישאו בעבר, הן לא שקדו על הרחבת השושלת. יעיד על כך הסיכום הבא של הנכד־המספר: “ויש לנו סבא ישיש ולו ארבע בנות זקנות: אחת (חנה) זוחלת בגינה ולוכדת זחלי חיפושיות, אחת (בתיה) על נהרות אוסטרליה, אחת (פנינה) נעולה בביתה ואחת (רחל) במיטתה, לנוכח כותל המְנָיות” (213).

אחרי כל הפעילות המינית הנמרצת של היופאים במשך שלושה דורות בחצר־יופה, מספרם בדור הנינים זהה למספר היופאים בדור המייסדים. למעשה, היה ברור כבר בדור הנכדים, שמנה אף הוא רק שני צאצאים, את “המלאכים” מיכאל וגבריאל, שלעולם לא יתממש החלום על התרחבותה המספרית של שושלת היופאים בעמק. גבריאל, שגדל בזרועותיו של סבו, אמנם התפתח מתינוק חלשלוש לגבר ענק־מידות כסבו, אך אחרי שגילה בהיותו בצבא את הנטייה ההומוסקסואלית שלו, לא יעמיד צאצאים לשושלת. ואשר למיכאל, הוא אמנם טוען בלהט, שהוא הנורמלי היחיד בשושלת היופאים, אך הכרזתו טעונה בדיקה לפחות מנקודת־המבט הגנטית. גם הוא גדל־מידות כסבו, אך אסתמַטי, והמרפס שלא התאחה בראשו קשר אותו באהבת־תמיד לאניה. אמנם אהבתו לאניה לא מנעה ממנו לשכב עם נשים, אך גם מכל עמלו בתחום זה לא נוספו צאצאים רבים לשושלת היופאים. בת־דודתו, אדלייד, לא התעברה ממנו בזמן ביקורה בחצר־יופה, וגם אשתו, אלונה, אחותו של הטייס, שמטוסו נפל באדמות הכפר באמצע שנות החמישים, הרתה ממנו רק פעם אחת.

הריון יחיד זה היה דווקא מבורך, כי נולדו להם ממנו תאומים, אורי ואיילת, אך שניהם לא יעכבו את המפולת הגנטית־דמוגרפית של השושלת. כדודתו, פנינה, מסתגר גם אורי בחדרו, “רוב שעות היום הוא רובץ על המיטה, שקוע במחשב הנייד שלו, בקריאת ספרים, בציפייה אינסופית לאשה ש’יום אחד תבוא', ובצפייה שוב ושוב בסרט ‘קפה בגדד’” (81). ואשר לאיילת, היא אמנם “עזבה את הבית ופתחה לה פאב - ‘פאב־יופה’ - בחיפה” (19), אך כמו הסבא שלה, מרדכי, שהשחית את זרעו על “הצאצקעס”, כך גם היא “ידה בכל ויד כל בה” (18). ואין היא מעלה כלל בדעתה נישואים או התעברות לאחד מהקוולירים הרבים שלכדה ברשתה (115).

מצבה הדמוגרפי העגום של השושלת מובלט על רקע מה שמתרחש בסמיכות לכפר ולחצר־יופה. כאשר היופאים והשוסטרים הגיעו לעמק, נאחזו בו גם הטמפלרים והבדואים. הטמפלרים היו היחידים שנשרו מהתחרות על אדמות העמק. הם הוגלו על־ידי הבריטים במלחמת העולם השנייה, ואל הכפר המשגשג והנטוש שהקימו, ולדהיים, פרצו השוסטרים מהכפר היהודי ובזזו שם מכל הבא ליד, “עגלות ומחרשות, סוסים ופרות, רתמות, רהיטים, כלי עבודה ומטבח” (271).

אחרי שהטמפלרים נעלמו מהנוף, נותרו בתחרות על אדמות העמק היופאים מחצר־יופה והשוסטרים מהכפר מזה והמשפחה הבדואית מזה. בתחילה לא היוותה המשפחה הבדואית הקטנה מתחרה מסוכן, ובין היהודים לבדואים שררו יחסי שכנות טובים. כאשר נולדו התאומות, פנינה וחנה, והתברר שגופה של אמומה איננו מניב מספיק חלב, הביא אפופה את נאיפה מקרב שכניו הבדואים, כדי שתהיה מינקת גם לבנותיו. נאיפה היתה אז רק בת שמונה־עשרה וכבר היניקה את בנה השלישי. אוהל אחד הספיק אז למשפחה של נאיפה, אך ברבות השנים “נעשה האוהל הזה כפר גדול, הנושק לשכונה הדרומית של העיר הקטנה שלנו” (137). בהווה מספק הכפר של נאיפה לכפר היהודי את מיטב בעלי המקצוע, וניניה הרבים כבר מזמן אינם רועי־צאן. כולם למדו והשכילו. בולט ביניהם איאד, דוקטור להיסטוריה, “שמרבה להופיע בטלוויזיה ולחרף את הציונות” (138).

דומה שפעילותו התת־קרקעית של “החתן” איננה נטולת היגיון, כפי שמיכאל מתאר אותה. נוכח נאצותיו של הנין המשכיל של נאיפה ומעשי החבלה וההתאבדות של התנְזים באינתיפאדה (190), מגייס “החתן” את כל כושר ההמצאה הגאוני שלו כדי להשלים במועד את מערכת המקלטים והמחסנים התת־קרקעית מתחת למתחם של “חצר־יופה”. “החתן” משוכנע, כי “בקרוב מאוד יקרה כאן אסון נורא” (179) ושבבוא יום הפורענות יודו לו, על שהכין במועד מזון, דלק, נשק ותחמושת כדי “להציל את המשפחה” (190) מפני אויביה. כאשר אפופה תחם וגידר את “חצר יופה”, הוא עשה זאת רק כדי להכריז באוזני השוסטרים על בעלותו במקום, אך “החתן” שוקד להפוך את החצר ל“מתחם מבוצר” (35) כי הוא צופה “אסון נורא” למשפחתו המידלדלת בחצר־יופה מצד שכניו המתרבים בכפרם המשגשג.

הסיבות לכישלון

שני הסברים מציעה העלילה של “פונטנלה” לכישלון ההגשמה הציונית. ההסבר הראשון מייחס לציונות הנחה מוטעית ביחס לארץ־ישראל: “הארץ, שהיום היא צפופה ומיוזעת, שטחה עצמה לרגליהם, ושמא רק דימוה כך - כורעת ואסירת־תודה. אהובה כל־כך, עד שכינוה בתולה. בתולה כל־כך, שנדמתה להם ריקה. ריקה כל־כך, עד שחשבוה גדולה” (80). מאיר שלו ממחזר כאן נימוק, שכבר השמיע ב“רומן רוסי”. מירקין וחבריו הניחו, שתביעות הבעלות שלהם על הארץ חזקות משל אחרים, ושהארץ שמרה להם נאמנות, כפי שבתולה שומרת לבועלה הראשון. רק אחר כך נוכחו לדעת, שרבים תובעים זכויות בעלות על ארץ־ישראל, וזכותם אינה נופלת מזכותם של היהודים עליה.

הנחה שגויה זו הכשילה גם את אפופה ואמומה. הם עשו את המסע ההֶרואי שלהם מיפו אל הגבעה בעמק, שעליה הקימו את חצר־יופה, כי הניחו, שהארץ ריקה, וכל יהודי רשאי להגיע לאן שרגליו מוליכות אותו ולסמן לו נחלה במקום ובגודל כפי רצונו: “‘הרבה אנשים הלכו אז ברגל. הלכו על פני כל הארץ כולה’ - נעו ונדו, ביקשו מקום להכות בו שורש, חיפשו עבודה, ביקשו תשובות, סחרו ברעיונות ובנבואות”. ותחת כוכבית מוסיף מיכאל: “אפשר לפתח את ההבחנה של רחל: ‘בגלל שלא היה להם גרוש, הציונות התחילה מבארטרים של רעיונות’” (80).

ההסבר השני לכישלון של הציונות הובלט בכל הרומאנים הקודמים של מאיר שלו. בחזונם ראו מייסדי “הכפר”, שמהם יקומו בארץ דורות של עובדי-אדמה חרוצים, המתקיימים מעמל כפיהם. כעבור דור לא נותר דבר מחזונם זה על “היפוך הפירמידה” בארץ־ישראל. “הכפר” הציוני נכשל, כי ניסה לכפות על הוגי רעיונות וסוחרים בנבואות להסב את עצמם בבואם לארץ לעבודת האדמה, והתעלם מהעובדה שהכישרון לעבוד את האדמה התנוון לגמרי אצל היהודים במהלך הגלות הממושכת.

הכישלון הזה הוכח גם בחצר־יופה. בהגיעו לעמק השתלט אפופה על אדמות רבות, כדי שיספיקו לשושלת הגדולה, שקיווה להצמיח באחוזתו, אך מארבע בנותיו רק חנה ממשיכה לעבד חלקה קטנה, וגם היא לא עושה זאת ממניעים ציוניים, אלא בשליחות הצמחונות, כדי לגדל בגינה שלה ירקות שהם בריאים לגוף ולנפש. חלקה נוספת מאדמות חצר־יופה נוצלה למשתלה של אלונה “גן יפה”, והיא מגדלת בה צמחי־בית כדי למכור אותם לעירוניים, שעברו להתגורר בשכונות החדשות של הכפר. פרט לשתי החלקות הזעירות הללו נותרו שאר האדמות של חצר־יופה לא מעובדות, ועד מהרה הבין אפילו אפופה, עם מוח הציפור שלו, ש“המשפחה” לא תוכל להתקיים מחקלאות. לכן ניאות לשכנועיה של רחל למכור חלקות מהאדמה (236), והחל לסחור בבורסה בכספי התמורה שקיבל עבורן (442) כדי לקיים את חצר־יופה. למרבה המזל הבין במועד את הפוטנציאל הטמון בהמצאות של “החתן” ורשם פטנטים עליהן. אלמלא התגמולים מהמצאותיו של “החתן” ואלמלא הרווחים של רחל בבורסה, ספק אם חצר־יופה היתה זוכה להתקיים עד שנת השמונים שלה.

אפופה העניק בשתיקה את הסכמתו לעסקי הנדל“ן של רחל, כי כמו מירקין ב”רומן רוסי" הגיע גם הוא למסקנה, שמעקירת מטע והפיכתו ל“בית העולם לחלוצים” אפשר להרוויח יותר מאשר מחקלאות. ואפשר שסוף־סוף חדרה גם לראשו המסקנה של פינס, האידיאולוג של הכפר ומחנכם של ילדיו, שאמר: “שגינו, שגינו בחינוך, שגינו בחזון, שגינו בייעוד, לבהמות נדמינו, טובעות עד צוואר ביוון האדמה” (“רומן רוסי”, 253).

עיסוקם של הנינים הרחיק אותם עוד יותר מחזונם של מייסדי חצר־יופה. אורי מתמכר למחשבים, ועל איילת אומרת הסבתא שלה, חנה: “מי היה מאמין, ששלושה דורות אחרי שאבא שלי התיישב בעמק, הנינה שלו תשקה שיכורים בבית־מרזח בחיפה” (241).

בדיוק כמו ארבעת אחיו, גם הרומאן “פונטנלה” אינו מותיר לציונות שום סיכוי להצליח, אך בניגוד לרומאנים הקודמים, שהסתיימו בסיומים פתוחים על העתיד להתרחש ל“יופאים”, מסתיים הרומאן “פונטנלה” בסיום סגור. אחרי קריסת חצר־יופה תהיינה רק שתי אפשרויות פתוחות בפני היופאים: “אנחנו היופאים תמיד יש לנו שפופרת החלב המרוכז להתנחם בה ולהתחזק בעת חולשה. - - - וגם בבשרנו יש לנו עוד כוח. להיזכר או למות, מי לזינוק האחרון ומי להסתלקות הגדולה” (498–497). כלומר: אחרי קריסת חצר־יופה, האחוזה של “המשפחה”, יהיה עליהם לבחור בין “הזינוק האחרון” חזרה אל המצב השמור עדיין היטב בזיכרון הלאומי, אל הגלות ואל ההמתנה לגאולה הניסית־משיחית, לבין “ההסתלקות הגדולה”, שפירושה מוות והסתלקות סופית מעל בימת ההיסטוריה.

חמש תמיהות

כמו הרומאנים הקודמים, זכה גם הרומאן החמישי של מאיר שלו להיות רב־מכר בתפוצת־מֶגה, שהאפיל על כל רומאן ישראלי אחר, שיצא לאור בשנים 2001 ו־2002, בשנים שפתחו את המאה העשרים ואחת בתולדות הספרות העברית. קיימת לכן הצדקה לברר תמיהות אחדות על תופעת ההתקבלות הזו של כתיבתו אצל הקוראים:

הראשונה - מדוע כה רבים הקוראים, שאינם מבחינים, שבכל רומאן מאוחר מספר מאיר שלו רק גירסה נוספת של אותו סיפור עצמו, הסיפור על הכפר הציוני, שנוסד בהתלהבות גדולה ברוחו של חזון שובה־לב, אך התגלה ככישלון מוחלט לאחר שניים או שלושה דורות?

השנייה - מדוע כה רבים הקוראים המתקשים להבחין, שהעלילות ברומאנים של מאיר שלו כתובות בצופן האלגורי, והן אלגוריות פוסט־ציוניות, שנעטפו ורופדו בשכבה עבה של אנקדוטות, חלקן אֶרוטיות וחלקן מוזרות ואבסורדיות, להמתקת רעילותן הרעיונית?

השלישית - כיצד קורה, שסיפור־מעשה המוגבל לצורכי האלגוריה וכפוף בכל למשמעותה הרעיונית, מצטייר להרבה קוראים כסיפור־רב־דמיון?

הרביעית - מדוע מצליחה להצטייר כתיבה, המתבססת על סידרה ממוחזרת של “שטיקים” ספרותיים (הם פורטו והודגמו בספרי “רבי־מכר ורבי־ערך בסיפורת הישראלית”, 2000), לכל־כך הרבה קוראים משכילים כאמנות מופלאה ומקורית? אגב, ב“פונטנלה” נוספו עליהם שני “שטיקים” מעידן המחשב - הכוכבית והסלייט - ואלה ממצים את כל חידושיו של מאיר שלו ברומאן זה.

והחמישית - כיצד ניתן להסביר, שאלגוריה כמו זו החוזרת ומסופרת ברומאנים של מאיר שלו, שהיא מגושמת וכמעט פלקטית במסריה הפוסט־ציוניים, המציעה יאוש ברמה הלאומית ובשורת אובדן בהיקף ההיסטורי, זוכה שוב ושוב לחיבוק אהבה כזה מצד כל־כך הרבה ישראלים, שרובם הם יהודים מתוך הכרה, ציונים מבחירה ואוהבי המולדת הזאת והמדינה הזאת בכל ליבם ובכל מאודם?

התמיהות הוצגו - אך האם יימצא עוד מישהו בביקורת או מקרב הקוראים שיהיה מוכן לתת את דעתו עליהן?

ירושה בלתי-צפויה החזירה את לוֹיָה קפלן בת הארבעים ושמונה, גיבורת הרומאן והמספרת של העלילה, אל שיכון רסקו ג', הצ’יכּוּן במושבה שבה עברו עליה שנות ילדותה ונעוריה. אלמלא חזרה לויה לשיכון בסוף הקיץ קצת לפני הרצח של יצחק רבין, אחרי היעדרות שנמשכה עשרים ושבע שנים, ספק אם היתה מגלה אי-פעם את העובדות המדהימות על עצמה ועל משפחתה.

החלטתה של לויה לעזוב את המושבה גמלה בלבה אחרי הפטירה של אביה ב־1967, לפני שפרצה מלחמת ששת־הימים, וסיבתה מתבררת בסצינת השיחה עם אורה, חברתה הטובה ביותר באותן שנים. השיחה עם אורה חושפת, שלויה עזבה את המושבה אחרי ריב־דברים קשה שהיה לה עם דווידי, שבמהלכו שברה את הספלים של הסרוויס הצֶ’כי. בחילופי־הדיבור ביניהן הן אינן מבהירות את הנושא, שעליו רבו אז לויה ודווידי, אך את הנושא ניתן לגלות מהפרטים המפוזרים במרחב העלילה. לויה, שגדלה ללא אם משנת חייה הרביעית והתייתמה בגיל עשרים גם מאביה, סירבה, כנראה, לקבל את מרותו של דווידי. היא דחתה את החסות שהציע לה, אחרי שנותרה לבדה בעולם, כי “היתה נחושה לאבד ולהשמיד, למכור, למסור, לנסוע, לשכוח” (175). וכשאסר עליה דווידי, שהיה “מסובך עד צוואר בהחלטות מה לשמור ומה למכור” (176), את מכירת הספרים יקרי המציאות של אביה לאלטע־זאכען (108), חוללה את המהומה שהזעיקה את השכנים ואת המשטרה (161).

המריבה זכורה גם לאדריאנה (105), שכמו אורה ואחרים אחזה גם היא כל השנים בהסבר המוטעה שהשתרש בשיכון, לפיו עזבה לויה את המושבה, משום שדווידי גירש אותה מעל פניו. לויה טורחת לתקן את הטעות ומבהירה בשיחה עם אורה, שהיתה זו ההחלטה שלה לעזוב אז את המושבה. לעומת זאת היא סופגת בלא תגובה את הנזיפה של אורה על היעדרותה מהלוויה של נחום, שניספה במטוסו בכינרת, שנים אחדות אחרי אותה מריבה עם דווידי. גם כעת, אחרי שנים, אין אורה יודעת, שעוד באותו לילה, אחרי המריבה עם דווידי, המריאה לויה עם נחום לאילת והתמסרה לו על החוף תחת שמים זרועי כוכבים (175–173). עד היום היא מתלבטת, אם מאהבה התמסרה לנחום, או כדי להתגבר על “אדוות שברון הלב, הצער, העלבון, הגעגועים, החרטה” (180), שסערו בה מזה שלוש שנים, מאז נעלם, אחרי ליל־אהבה אחד ומבלי להותיר עקבות, גיורא בר־נצר, הגבר הראשון, שהתמסרה לו בהיותה בת שבע עשרה וחצי. רק כעת תתברר ללויה הסיבה, שאותה הבטיח נחום לגלות לה ולא הספיק, ואשר בגללה התחמק מהפגישות שהציעה לו בערים שונות באירופה (176). הייתכן, שאחרי הלילה שלהם באילת גילה דווידי לנחום את הסוד (306), שהפך את המשך קשר האהבה בין שניהם לבלתי־אפשרי?

אף שהמריבה עם דווידי מתבררת כעבור שנים כאירוע תפניתי חשוב ביותר בביוגרפיה של לויה קפלן, אין היא מסופרת כדרך שהיתה ודאי מובלטת בכתיבה שיגרתית: בצורה סצֶנרית (כל אירוע מוצג עם כל זיקותיו בתמונה נפרדת) וליניארית (כל אירוע מוצב במקום הכרונולוגי הנכון שלו). פרטי המריבה מוזכרים כבדרך אגב בסצינות שונות של העלילה, וגם בסצינה האחת, שבה האירוע נדון בהרחבה יחסית, בארבעת עמודי השיחה הזו בין לויה ואורה (170–167), הן אינן חושפות מידע שלם ומפורט, אלא רק רומזות על האירוע, כפי שקורה בשיחה, שבה דוברים הבקיאים בפרטי אירוע, רק רומזים עליו בשיחתם.

ואם לא די בכך, נקטע בשיחתן הדיווח על האירוע על־ידי סידרה של הבזקי־מחשבה של לויה, כגון: שיחתה עם ז’אן־ז’אק בערב בו חגגו שנה להיכרותם, וקלישאות, שנוהגת אורה לשלב בדבריה (“בשביל מה יש חברות?”). עקב כך מתבהר לקורא האירוע התפניתי הזה בחיי לויה, רק אחרי איסוף המידע, המרומז בארבעת עמודי השיחה בין השתיים, ואחרי השלמת פרטים מסצינות אחרות על המריבה עם דווידי. קוראים שהתרגלו לקרוא רומאנים מהסוג השכיח, שעלילתם נפרשת בצורה סצנרית וליניארית, יצטרכו לאמן את עצמם מחדש לקרוא רומאן כמו “חמסין וציפורים משוגעות”, שעלילתו מתפתחת במתינות, והמידע מפוזר בו לאורך כל העלילה - רומאן, שבו סביב ציר ליניארי־כרונולוגי של העלילה בהווה מסתלסל סליל פתלתל של הזיכרון, המשלב בהווה הבזקים מזמנים שונים של העבר.

הנחיות לקורא

הפיזור והקיטוע של המידע אינם גילויי הכתיבה היחידים, שכדאי לקורא להתרגל אליהם כדי לרוץ בטקסט הזה. עליו להסתגל גם אל הרטוריקה של לויה, “המספרת”, הנוהגת לפנות בדיבור ישיר אל דמויות מהעבר ומההווה. זהו דיבור פנימי, ולכן רק מתוכן הקטע ניתן להבין אל מי מחבריה שבחיים (אורה, ז’אן־ז’אק, אליוט ואחרים) ואל מי מיקיריה שמתו הוא מופנה: אל דווידי (45), אל נחום (156), או אל אביה (305). כמו בדיאלוג עם אורה, שהודגם קודם, כך גם בדיבור הפנימי המופנה אל כל אחד מיקיריה, משלבת לויה הבזקי־זיכרון והבזקי־תגובה החולפים בהווה במוחה. ההבזקים האלה מופרדים בעזרת קווי־הפרדה בתוך המשפט הראשי (טכניקה זו הפעיל בהצלחה דומה גם יובל שמעוני באחד מסיפורי “חדר”: “המגירה”. בסיפור “המנורה”, הכלול גם הוא בכרך “חדר”, העדיף שמעוני לשלב את הרהורי הדמויות במשפט הראשי בתוך סוגריים מסוגים שונים). השתקעותה התכופה של לויה, הגיבורה־המספרת, במחשבות המזרימות את זיכרונותיה ותגובותיה תוך כדי גלגול מעשיה בהווה, יוצרת טקסט מיוחד במינו, המעלה למישור זמן אחד, הנוכחי, אירועים ומראות מההווה עם זיכרונות מזמני עבר שונים בחייה.

בקריאת טקסט, המערֵב רסיסי מידע מזמנים שונים ומפזרם במקומות שונים, חייב הקורא למקֵם ללא-הרף את הפרטים הנחשפים לידיעתו במהלך הקריאה בסדר הכרונולוגי הנכון, כדי להבין איך התגלגל אירוע מאירוע קודם. בממדי רומאן רחב־יריעה, סיפור הכתוב כך תובע מהקורא התמסרות טוטלית, כזו המחייבת אותו להשלים את הקריאה בו על־ידי נגיסה במנות קבועות. רק קריאה כזו תעניק לקורא שהות למקֵם את המידע החדש בתוך המידע הישן, שצבר קודם, ותותיר לו את הזמן הנחוץ לעדכן את המסקנות, שגיבש קודם על הגיבורה ועל זיקותיה אל הדמויות האחרות. העיסוק התמידי באירגון מחודש של סיפור־המעשה מסביר את הנאת הקריאה, שרומאן כזה מבטיח לקורא, הדומה להנאה שבהשלמת תמונת תַצְרֵף גדולה שנחתכה לחלקים רבים. אך בניגוד למשחק התצרף, המסייע למשחֵק להרכיב את החלקים בעזרת חשיפה מראש של התמונה שאליה יגיע, יזכה קורא הרומאן הזה לראות את התמונה השלמה רק אחרי שישלים בעצמו את מלאכת ההרכבה של פיסות המידע שפוזרו לאורך כל עלילת הספר. דווקא בספר הכתוב כך מוטל על הביקורת להישמר מחשיפת־יתר של סיפור-המעשה, ועליה להסתפק בהפניה אל תופעות כוללות במבנה העלילה, בהצבעה על מעשה־הכתיבה ובהגדרת המשמעות של השלם.

אף שפעולת־הסיפר מבוצעת על־ידי סמכות מספרת אחת, ימצא הקורא ברומאן הזה ייצוג מגוון של השפה העברית. גם עובדה זו מצדיקה קריאה מואטת של הטקסט הזה, כזו שתאפשר לקורא ליהנות מהעושר הלשוני המצוי בו. השפה המדוברת בפיה של “המכולת” היא שפת המהגרים המשובשת, שאינה מתאימה את הנשוא למינו של הנושא ואינה מקפידה על התחביר התקין של המשפט: “זה אין לחם חי היום. זה יש חג. - - - אתה קיבלת הבית של המישיגענער - - - אתה לא מוכרת אותה?” (23).

צורה אחרת של שפת מהגרים נשמעת מפי מכורה, אמהּ של אורה, שאמנם העברית בפיה תקנית, אך היא הוגה אותה בנגינה יידישאית, ההופכת כל חיריק לצירה או מכפילה ומאריכה צירה שכבר קיים במילה. בהגייה כזו נשמעת “אשמה” כ“אשֵמה” ו“התפרסם” כ“התפרסֵם”. בולטת בקיצוניותה גם הלשון העברית שבפי צעירים בני גילו של ינון, בנה של אורה, האומר בטבעיות גמורה את המשפט הבא: “מחר אני הולך אל אילוז ועושה גאלח” (201), שהוא משפט משובש להפליא (“מחר אני הולך ועושה”) הקולט לתוכו בלא ניד־עפעף גם מילה שאיננה במילון העברי (“גאלח”, שמובנה בעברית הוא “קרחת”).

בצידן של צורות משובשות אלה, מופיעות שתי צורות תקניות של השפה העברית. האחת נשמעת כיום ארכאית ומליצית והיא מופיעה ביומנו של אוטה קפלן. אביה של לויה כתב את היומן במהלך שהותו בגטו טֶרֶזין, וכמקובל במקורות הספרותיים הקדומים, שמהם ספג את העברית שלו, רשם את דבריו בכתיב חסר. כמו ינון, גם הוא משלב מילים לועזיות במשפטיו, כגון: דֶמונסטרציא, תיאטֶר, סֶרטיפיקט (262), אך בניגוד לינון, הוא עושה זאת רק כאשר חסרות לו המילים הנחוצות באוצר המילים העברי. ברוב המקרים הוא מנסה להציע מילים עבריות למילים לועזיות (למשל: “שתפָנוּת” לקומוניזם, 264) או לגזור מילים קיימות במשקלים חדשים כדי לקבל משמעויות חדשות (משם העצם “נס” גזר, למשל, את הפועל “לנוסס בדגל”, 263). אף שהעברית שבפיו היא שפת־לימודים מוגבלת, אין שיעור לתעוזת הדמיון היוצר שלו, המתגלה בציוריות ובאירוניה, בעזרתן הוא מתאר את המתרחש בגטו: “שלג עוטף הגטו בבגד מתים לבן. - - - פרופ' גוטהולץ מטַיֵל בשלג. מעיל טוב לו. פרופ' הרמן מחמם התנור בפחמים, קולה לחם דק, מטיח על פניו סרדינים” (300).

השפה של לויה, שעליה מושענים כל גווני השפה האחרים, היא שפת הדיבור של דור הצברים, שעל אף היותה דיבורית, צצים בה עדיין משקעים מהמקרא ומשירת התחייה שלמדו בבית־הספר, והיא מסוגלת גם להיות עשירה ופיוטית: “אני עוברת בין הערוגות שנחשפו היום לשמש הרכה, רואה את העלים - תמיד בקבוצות של שלושה - פה ושם בוקע מהם פרח עם לב לימון או תות אדום למחצה, גדול ומוצק כעשוי שעווה, ובין שתיל לשתיל נחנקת האדמה בעדשות לחוּת גדולות” (137).

תמצית הביוגרפיה

בנוסף להדרכה, איך לבצע את הקריאה של הטקסט, יפיק הקורא תועלת רבה מסיכום ביוגרפי קצר של חיי לויה, שיציב את האירועים המרכזיים בחייה בסדר הכרונולוגי הנכון שלהם. הסיוע הזה לא יקלקל לקורא את הנאת הקריאה, אלא יפנה את תשומת־לבו לעקוב אחרי העניין העיקרי, בו כדאי להתמקד במהלך הקריאה: כיצד מפענחת לויה את תעלומות חייה.

הביוגרפיה של לויה נחלקת באופן ברור לארבע תקופות. התקופה הראשונה היא הקצרה מכולן. היא כוללת את ארבע השנים הראשונות של חייה, שמהן נותרו אצלה רק פרטים מעטים. המידע המהימן היחיד המצוי ברשותה כולל את ציון לידתה בעיר ונציה ב־23.7.1946 וכן הבזק־זיכרון משנת 1950: היא ונחום צופים ממרפסת הדירה בחיפה אל המפרץ ואורותיו (91). המידע הזה מתקשר אל דמותה המעורפלת של האם בחייה, כי גם בוונציה (176) וגם בחיפה (306) התגוררו שתי המשפחות בדירה אחת ואמהּ היתה עדיין איתם. היה ללויה הסבר הגיוני, מדוע התגוררו שתי המשפחות בדירה אחת בשתי הערים. היא הניחה, שהקשר ההדוק בין אביה לדווידי, תלמידו המוכשר מפראג, והצורך לחסוך בהוצאות הוליכו למגורים בדירה אחת, בוונציה אחרי סיום מלחמת העולם השנייה ובחיפה אחרי העלייה לארץ ב-5.1.1950. לעומת זאת, לא מצאה תשובה להיעלמותה של אמה מתמונת חייה, חודשים אחדים אחרי עלייתם לארץ. היעלמות האם הישוותה את מצבה למצבו של נחום, הזכור לה כיתום, וגרמה למעבר שלהם מחיפה אל השיכון במושבה ב־1950.

התקופה השנייה בחייה של לויה, הכוללת שבע־עשרה שנים, עברה עליה ב“צ’יכון”. לשיכון כבר הגיעה לויה ללא האם, ולכן נחשבה ליתומה בעיני עצמה ובעיני חבריה (285). אז טרם ידעה, שבין שתי המשפחות החד־הוריות, שלה ושל נחום, קושרת דמות נשית אחת. אף שהתגוררו כעת בשני בתים נפרדים, המשיך להתקיים גם כאן הקשר ההדוק בין שתי המשפחות, שמנו כעת ביחד רק ארבע נפשות, “אח ואחות ואבא ואבא, משפחה לטיולים בחגים ובשבתות” (161). שנות התקופה הזו היו שנות הידידות המיוחדת עם אורה, ובהן עוצבו רגישויותיה, היסוסיה וחרדותיה. בלטו בהן רצונה להידמות לאחרים בחבר’ה, והתחושה המתמדת, שאין היא יכולה להיות כמו כולם. בחופשת הקיץ אחרי השביעית הכירה במשלחת החופרים את גיורא, שנעלם מחייה אחרי ליל־האהבה היחיד שהתרחש ביניהם (131–128). אמא של אדריאנה, אחת מחברותיה, סייעה לה לבצע בחשאי את הפלת העובר שהתפתח ברחמה מהקשר החולף הזה (76).

סמוך לשחרור מהצבא, אחרי מות אביה ו“באמצע הכאב על גיורא” (175), היתה לה פרשת אהבה שנייה, שהסתיימה גם היא במפח־נפש. היא טסה עם נחום לאילת ובילתה איתו לילה, שנחתם בנשיקה תחת שמים זרועי כוכבים (175–173), הלילה שלאחריו החל נחום להתחמק מפניה. שבע־עשרה שנות “החבר’ה החומוס והחמסין”, שנות החמישים והשישים של המדינה, הסתיימו במריבה הקשה עם דווידי ב־1967. כזכור, מכרה לויה את ביתם אחרי מות אביה, משום שהחליטה לעזוב את השיכון ולהתחיל בחיים עצמאיים כדיילת. בגלל המריבה שפרצה בינה ובין דווידי לא חזרה להתראות איתו עשרים ושבע שנים, גם לא אחרי שנחום ניספה במטוסו בכינרת. לכן הופתעה, כאשר עורך־דין בצר הזעיק אותה לארץ ובישר לה, שבצוואתו הפך אותה דווידי ליורשת ביתו ולבעלת זכות ההחלטה היכן לפזר את אפרו.

עשרים ושבע השנים הבאות מהוות את התקופה השלישית בחייה של לויה. במהלכן פרשה כנפיים ויצאה אל העולם הגדול כדיילת במטוסי אל־על. אמנם תחילה ניסתה לפייס את דווידי בשיחות טלפון ובמכתבים (107), אך מאמציה כשלו, ובמהלך כל השנים הללו לא חזרה לשיכון כדי לפגוש אותו, את נחום ואת חבריה. כאשר נחתה בארץ, שהתה במלון, כפי שנהגו לעשות הדיילות של חברות התעופה הזרות, וכפי שהיא עצמה עשתה בהגיעה אל ארצותיהן. רק בגרמניה, אם לא הצליחה להתחמק מהטיסות לשם, התעקשה להישאר במטוס במשך כל זמן הנחיתה (110).

אהבותיה בחצי יובל השנים הזה היו פזורות על־פני מפת הטיסות שלה. תחילה ז’אן־ז’אק, אחר כך אליוט ולבסוף ברנדה. שלא כמו אהבותיה הישראליות הבלתי־פתורות, “אהבות חמסין וציפורים משוגעות” לגיורא ולנחום, הסתיימו קשרי האהבה שלה כדיילת באופן ברור והגיוני. את כל אהוביה הכירה בטיסות, עם כולם נפגשה בין הטיסות, ואחרי שהקשר עם כל אחד מהם התמצה, השליכה את כל העדויות הקשורות בו אל הנהר הקרוב. בסיום כל פרשה אספה בתוך מעטפה גדולה “מכתבים, גלויות, מזכרות קטנות, כמה תכשיטים, תצלומי־יחד”, צירפה להם “כמה חלוקי־נחל או חצץ” והשליכה את המעטפה אל המים, וכך “זכרונות ז’אן־ז’אק שקעו בדנובה, ימי אליוט טבעו בטיבר וברנדה יקירתי נעלמה בסיין” (210).

מהתקופה הרביעית בחייה של לויה מסופרת לנו רק השנה הראשונה, שנת 1994. שנה זו בחייה נפתחת בשיבתה של לויה בגיל ארבעים ושמונה אל “הצ’יכון”, אחרי עשרים ושבע שנות היעדרות מהמקום, כיורשת ביתו של דווידי, והיא מסתיימת בטיסה של לויה לצ’כיה, כדי לחפש בטרזין את עקבותיה של אמהּ. לויה הניחה, שפגישתה עם בני המחזור שלה תהיה מביכה, כי בניגוד לה הם נישאו והקימו משפחות, ושמצפה לה פגישה קשה במיוחד עם אורה. לכן שבה לשיכון בהחלטה ברורה: “‘באנו, ראינו, הלכנו, דווידי’. אני אחטט פה קצת, אמיין מה שאמצא, אולי אקח לי משהו, אמכור את כל השאר. רק עד אז אני פה” (15). אך מרגע שדרכה רגלה בבית של דווידי, נקשרה אליו בעבותות מסתוריים.

היא לא מיהרה לפתוח את החדרים כדי לחטט בתכולתם וגם לא הזדרזה למכור את הבית והפרדס. אחרי שגילתה לאדריאנה, שבדעתה לממן טיסות לארצות רחוקות בכסף שתפדה ממכירת הבית והפרדס (106), הופתעה מהנחרצות שבה השיבה ליוספה, שבדעתה להחזיק בנכס ולהישאר במקום (63). בעקשנות שאפיינה אותה בילדותה ובנעוריה, הקדישה מזמנה ומכספה לשיפוצו של הבית, כדי למנוע את הריסתו, כמו שיערה שלא את הערך הכספי של הנכס ביקש דווידי להוריש לה, אלא את המפתחות לפיענוח תעלומות חשובות יותר עבורה.

עובדה זו התבררה ללויה עד מהרה, אחרי שמצאה את המעטפה החומה ובה יומנו של אביה משנות הכליאה בגטו טרזין, שעליה כתב דווידי את ההוראה: “לויה, תפתחי!” (253). כשאחזה במעטפה הרגישה שזו תשנה את חייה. ואחרי שקראה את העדות המצמררת ביומניו של אביה, הבינה, שדווידי בחר בה ליורשת לא בשביל הבית הניתן למכירה ושאותו הציל מהריסה על־ידי הרשות המקומית באמצעות ההבטחה המעורפלת, שיוריש אותו לשמש כ“מוזיאון ללוחמי היער” (209), אלא כדי שתירש את העדות שלו ושל אביה על קורותיהם בשואה. כעת הבינה, שאביה לא רצה שתדע, “אבל דווידי רצה - דווידי החזיר אותי לכאן כדי לתת בידי את העדות הזו” (281).

עלילת חניכות

נכונותה של לויה לעסוק כעת בעדות שהוריש לה דווידי מעוררת תמיהה. מדוע ליבתה מריבה עם דווידי אחרי פטירת אביה וברחה מפניו, במקום להישאר ולתבוע ממנו תשובות על השאלות שהציקו לה מילדות? הן אביה התחמק בשיטתיות משאלותיה על היעלמותה של אמה: “הוא היה יכול לספר לי שעות על קיסר רומאי, אבל על עצמו - כלום - נאדה - כשהייתי שואלת היה אומר לי ‘אל תבחשי’” (218). והיו הרבה תעלומות נוספות שאז, מיד אחרי פטירת אביה, היה סיכוי לפענחן בעזרת דווידי, כגון: הדמיון, שכולם הבחינו בו, בחזות החיצונית בינה ובין נחום. מדוע עברו להתגורר בשתי דירות נפרדות בהגיעם אל השיכון ואילו בוונציה ובחיפה, כשהאם היתה עדיין איתם, התגוררו בדירה אחת? מה קשר באופן כה יוצא דופן את אביה, אוטה, אל דווידי, מי שהיה לפני שנים תלמידו באוניברסיטה של פראג? מדוע הזדרז אביה להשקיט את דווידי, כאשר הלה התפרץ לעיתים תכופות, בעיקר כלפי הדברים התמימים שאמרה, ולמה הרגיע אביה את דווידי דווקא בשפה הצ’כית, שלא היתה שגורה בפיה? ונחום, שהיה לה כאח כל השנים, מדוע קטע באופן פתאומי את קשר האהבה, שאך זה החל להתרקם ביניהם באילת?

פטירת אביה היתה גם העיתוי המתאים עבורה להתחיל לחפש בעצמה את התשובות לשאלות המטרידות האלה, אך היא בחרה לריב עם דווידי ולהימלט ממשימת הפיענוח הזו, ששיערה כי תהיה בלתי־נעימה וכואבת. לכן מוצדק לראות את שנות התקופה השלישית, שבהן עבדה במטוסי אל־על כ“מלצרית מעופפת”, כשנים שבהן דחתה לויה במו־ידיה את ההתבגרות שלה. ואכן העלילה של הרומאן מתפתחת על־פי מתכונת עלילת החניכות, והיא מתארת כיצד כעת, בפתח התקופה הרביעית לחייה, משלימה לויה באיחור את התבגרותה על־ידי פיענוח הסודות של בני המשפחה שלה, בהדרכתו של אבי, היסטוריון של תקופת השואה, ובסיוע המסמכים שגנז עבורה דווידי במזוודה הישנה שלו.

ידען כמו אבי הוא שהפריך הנחוֹת שגויות של לויה על השואה (221–217, 240–238), ומפיו למדה לראשונה את ההבדל בין מחנה־ריכוז למחנה־השמדה וקיבלה הסבר, מדוע לא היה מספר כחול על היד לאביה ולדווידי כמו לניצולי שואה אחרים. הסבריו סייעו לה לפענח את העדות שנפרשה לפניה במסמכים. ייתכן שלויה היתה מפענחת את הסודות שהעלימו ממנה הרבה לפני כן, אלמלא אימצה לעצמה כל־כך הרבה הנחות מוטעות, שהרחיקו אותה מידיעת האמת. ובכללן: ההנחה, שבשנים שבהן שהו ה“מישיגענער אָרוּפּ פוּן דאך” (52), שעל ידיהם ראתה בשיכון מספרים כחולים, במחנות הריכוז ובמחנות ההשמדה, מצאו אביה ודווידי מיסתור אצל ידידיהם בפראג, והזוועות נחסכו מהם. כמו כן הניחה, שהקשר בין שתי המשפחות התקיים בוונציה ובחיפה מסיבות כלכליות ושהקשר הזה גם התהדק אחרי שעברו לשיכון בזכות עיסוקם המשותף של אביה ושל דווידי בחפירות שביצעו יחד כדי “לגלות היסטוריה מתחת לאדמה” (191).

מכשילה מכולן היתה ההנחה שלה על יתמותו של נחום. כל השנים היתה משוכנעת, שנחום התייתם מאמו כבר בשנות המלחמה, עוד לפני שנולדה. לרגע לא עלה על דעתה, שנחום מסתיר מפניה את האמת על אמו. לסיפור לידתו בגטו נחשפה רק ביומן של אביה. כדי להצילו, הוברח “הצרור”, שנולד בגטו טרזין ואשר זכה לשם “יאן”, מתוך הגטו אל המשפחה הנוצרית מצד האב של אמו, שהיתה “מישלינק” (כלומר: ממוצא מעורב, כי סבתו של נחום מצד אמו היתה יהודייה). נחום היה מבוגר מלויה כמעט בארבע שנים (285) ובמאי 1950 היה כבר בוגר מספיק כדי להבין את פשר היעלמות אמו באופן פתאומי מביתם בחיפה, וגם היה כבר בשל מספיק לציית לבקשת שני האבות ולשמור את ההסבר מידיעתה של לויה, אף שגם ממנו מנעו שניהם, כנראה, את המידע הרגיש על קורותיהם בגטו טרזין בשנות המלחמה. מאחר שכל מעייניו של נחום היו במטוסים ובתעופה המתפתחת (156, 173), הניחה לויה, שהתשובות לשאלותיה אינן מצויות ברשותו. היא לא העלתה בדעתה, שהוא אינו מציק לשני האבות בשאלות כמוה, דווקא משום שידע את העובדות שחסרו לה, אך אימץ את החלטתם למנוע את ידיעתם ממנה. רק אחרי שהוא וגם שני האבות כבר לא היו בין החיים, מצאה לויה במכתבים של אמהּ (333–332) את ההסבר המלא לתעלומות שאת מציאת פתרונן דחתה שנים כה רבות, ושבעזרתן השלימה רק כעת, בגיל ארבעים ושמונה, את ההתבגרות שלה.

גיבורי התעלומה

“לא רציתם שנחום ואני נצמיח אבן על הלב” (280) - קובלת לויה כעת, על שני האבות, קפלן ודווידי, שהחליטו להעלים ממנה ומנחום את קורותיהם בגטו טרזין. דווידי קיים במשך כל חייו את הבטחתו לאביה ומנע ממנה את המידע הזה. וגם לנחום גילה את העובדות, כנראה, רק אחרי ששניהם חזרו מאילת והתבררה לדווידי ההתפתחות ביחסיהם שהתרחשה שם (306). מותו של נחום פטר את דווידי מההבטחה שנתן לאביה של לויה. אחרי שאיבד את נחום והבין שלא יימצא גואל לסיפורם, הגיע דווידי למסקנה, שמוטלת עליו החובה להוריש לה את יומני אביה ואת המכתבים, שיספקו לה תשובות על השאלות ששאלה כל השנים. כעסה של לויה על דווידי התפוגג במהלך השנים שחלפו מאז המריבה הגדולה שהפרידה ביניהם, ולכן היא נזכרת בו כעת בחיבה ובגעגועים. בין היתר היא נזכרת, שדווידי התקשה מאוד לקיים את ההחלטה המשותפת לו ולאביה וסיכן ברציפות את קיומה. מדי פעם נאלץ אוטה להתערב במועד כדי למנוע מדווידי לחשוף לילדיהם משהו מעברם באחד מהתקפי־הזעם שלו.

דווידי לא הצליח תמיד למשול ברוחו, וכאבו התפרץ מתוכו, כאשר לויה היתה משמיעה בביטחון הצברי שלה הערה שהרתיחה את דמו. לויה זוכרת מספר התפרצויות כאלה של דווידי בעקבות הערות תמימות לחלוטין מצידה. פעם נשאלה על־ידי דווידי, אם היא יודעת מה פירוש המילה “מקועקע” בשם הסרט “השושנה המקועקעת”, והיא השיבה: “בטח, זה כתוב בדיו שלא יורד כמו המספר על היד של המכולת ושל חסיה הורוביץ”. גם אחרי שאביה הרחיק אותה, את “הנזק”, מנגד עיניו של דווידי הזועם, עדיין שמעה את צעקותיו בחדר (15). מקרה שני אירע אחרי שחזרו מצפייה בסרט שהוקרן על קיר הצרכנייה, והיא אמרה לנחום “שהכי חבל על הסוסים”. דווידי התערב בהרמת קול: “ועל אנשים לא חבל?”. לויה הניחה שהוא שואל על עלילת הסרט, שבו ירו אנשים על הסוסים היפים, ולכן השיבה לו בהתרסה: “לא חבל, כי הם אשמים, הם תמיד אשמים!” (24). היא לא הבינה, מדוע כעס דווידי עליה אחרי תשובה זו ומדוע דאג אביה להרחיקה שוב מפרץ זעמו.

מקרה התפרצות נוסף של דווידי אירע בליל סדר־פסח כשהיתה בת שמונה. כמנהגם לא ערכו “סדר”, אלא התיישבו לאכול לחמניות במקום מצות, אך לויה שהיתה עדיין נסערת מההערות שהוטחו כלפיה במסיבת הכיתה בחנוכה, על היותה יתומה מאם, הפתיעה אותם בשאלה “איפה אמא?”. נחום עמד לענות, כנראה ידע משהו שהיא לא ידעה, אך אביו השתיקו בעוד מועד. ואז סיפרה לויה שמינה’לֶה אמרה שהנאצים עשו ממנה סבון. דווידי זינק ממקומו “כבר בדרך אליהם לחולל שערורייה באמצע ליל הסדר”, אך אוטה השיגו ועל הדשא עמדו שניהם “רושפים זה אל זה שפה שחורה, שורקת־חורקת, צ’כית”, שהיא לא שלטה בה, אך נחום הקשיב לדבריהם “לא מבין או מבין ולא רוצה לומר” (287). אילו כללה שליטתה בשפות (127, 131) גם את השפה הצ’כית, יתכן שכל התעלומות של חייה היו מתבארות לה כבר אז, בהיותה נערה מתבגרת ואחר־כך גם חיילת. אך היא לא השתלטה דווקא על שפה זו, שבה שוחחו אביה ודווידי על חייהם בפראג קודם לפרוץ מלחמת העולם השנייה ועל קורותיהם בשנות השואה. ועל נחום שהבין וידע הכביד האיסור של שניהם.

עוד מקרה התפרצות של דווידי זכור לה מחופשה שעשו על שפת הכינרת. ארבעתם ישבו סביב המדורה והיא, הסקרנית, שאלה: “ממה עשויה אש?”. אביה השיב: “אש עשויה מכל מה שנשרף בה”, אך דווידי לא עצר ברוחו: “מכל מה שנשרף! - - - בשר נשרף, שומן - שומן נשרף מצויין -” (12). וכמו תמיד התייצב אביה להרגיעו והרחיק אותו מקרבתה. הקלות שבה הצליחה לויה להרגיז את דווידי היתה בלתי־נמנעת. הוא התקשה יותר מאביה לעמוד בהחלטתם, שלא לספר לנחום ולה את קורותיהם בשואה. לויה הבינה זאת רק אחרי שקראה את היומן, שכתב אביה בגטו טרזין, והתברר לה, ששנות המלחמה לא עברו עליהם ביחד, אלא כל אחד שרד מהן בדרך אחרת, ועל כל אחד היה לשקם אחריהן הריסות אחרות של חייו. עובדות אלה הסבירו לה את דאגתו המיוחדת לדווידי ואת ההבנה והסבלנות שגילה כלפי התפרצויותיו: “עכשיו הכל מובן: סבלנותך שאין לה גבול כלפיו - ידך המקיפה אותו - הדיבור הכבוש - דאגת הפתאום: ‘לויה, אולי תקפצי לראות מה שלום דווידי’ - האחריות: להשגיח עליו שלא —” (281).

שתי דרכים

רק אחרי שקראה את היומנים של אביה הבינה לויה, מדוע כה נבדלה גם דרכם של השניים אחרי ששרדו מהשואה. אביה, אוטה קפלן, שמר על שמו גם בארץ והשתלב עד מהרה בצוות של האוניברסיטה העברית בירושלים כפרופ' להיסטוריה של תרבות המערב (280). מעשיו משקפים את שתי החלטותיו אחרי ששרד מהשואה: להחזיק בהשקפותיו ולהמשיך בקריירה האקדמית המזהירה שלו, שנקטעה על־ידי המלחמה, ולהעלים מידיעתה של לויה את קורותיהם בתקופת השואה, כדי שהתאונה הזו בהיסטוריה של האנושות לא תפריע לה להשתלב כאזרחית בעולם הפתוח שבו האמין מנעוריו - עולם חילוני, הומני־אוניברסלי וקוסמופוליטי. בניגוד לניצולים אחרים, לא שינה ממנהגו לפני השואה וגם בארץ לא חגג את מועדי־ישראל, כי “הוא שנא טקסים מכל סוג” (191) ובעיקר את אלה הקשורים בדת. בכך ביטא את החלטתו, לגדל את לויה על ברכי התרבות הקלאסית־הומנית ולטעת בה את האמונה בערכי התרבות של המערב, כאילו מעולם לא בוצעה השמדה של העם היהודי על אדמת אירופה. הוא עודד אותה ללמוד שפות ולקרוא את כתביהם של היסטוריונים, שתיארו את מאמציהם ואת כישלונותיהם של בני הדורות הקודמים לכונן עולם רציונאלי והומני ואת חלקם של מנהיגים בטוויית החלום הזה וגם בקבלת ההחלטות הכושלות, שעיכבו את הגשמתו.

קורותיו של דווידי בשנות השואה היו שונות ומהן גזר את לקחיו ואת מעשיו. כאשר היה עדיין סטודנט בהרצאותיו של אוטה קפלן הפך לקומוניסט, כי לא הסתפק בלימוד תיאורטי של ערכי תרבות המערב, אלא ביקש ליטול חלק במהפכה חברתית, אשר תגשים את העולם המתוקן שעליו שמע מפי מורו. המאסר והמראות שראה בגטו פקחו את עיניו, ומאוכזב מאחוות פועלי העולם ומחבריו הקומוניסטים הצ’כיים, הפתיע פעם את אוטה, שהופקד בגטו על הפעלת הספרייה, כשביקש ממנו ספרים על בר־כוכבא בתואנה, שהם מיועדים לחברו “אשר שב מפלשתינה בפחי־לב ליפול בפח טרזין”. ההערה האירונית של אוטה ביומנו מעידה כי הבין, שדווידי ביקש את הספרים עבור עצמו: “אחרי הסוף יבקש עקבות המרד הגדול באדמה העתיקה. פרוצס פסיכולוגי מעניין: אנשים ‘עוברים’ החומות במחשבת עברם או עתידם” (273). ואכן ההתעניינות הפתאומית של דווידי בבר־כוכבא, לוחם־חרות שהחזיק בדעות לאומיות בלתי־שגרתיות ועורר על עצמו את כעסה של המנהיגות הדתית בימיו, מלמדת שכבר בגטו טרזין התפכח דווידי מהקומוניזם האוניברסלי ופנה אל ההשקפה הלאומית.

את השינוי הזה ביטא דווידי בהגיעו לארץ במעשה סמלי: הוא החליף בשם עברי וצברי למהדרין - ברק דווידי את השם בורק דולוחובסקי, שזיהה אותו בצ’כיה כקומוניסט יהודי. הוא אמנם לא הצטרף לחוגו של רָטוֹש, אך גיבש באופן עצמאי השקפה דומה על התחייה של הממלכה העברית באגן המזרח התיכון. בהיותן בנות שש־עשרה, נזכרת לויה, סיפר דווידי לה ולאורה “על עולם עברי מדהים - ממהר לגולל מפה של אגן הים התיכון - אימפריה עברית אדירה שקדקודיה הם ירושלים־צור־קרתגו - - - האימפריה העברית הגנה על קרוביה הפויניקים ממזרח - אתה אומר פויניקים בגלל פויניקיה, ארץ הארגמן בפי היוונים, כולנו כנענים, בנות”. על גודל התפנית הרוחנית שהתחוללה אצלו יעיד הגינוי שהשמיע באוזניהן על הנביאים: “כל הנביאים שלנו היו חקלאים קטנים ונְסוֹגָאים גדולים מאוד! הם רצו שנישאר עם קטן מוקף אויבים ובגויים לא יתערב, כי הגויים הם טפו־חולירע־יאסנה ואנחנו עם־סגולה”. באותה שיחה גם כינה את אליהו “בריון”, ששחט “בנחל קישון ארבע מאות וחמישים חבר’ה - - - מה היה איכפת לו מה שהמלך שלו כרת ברית עם צידון ונשא את איזבל, אז עבדו פה קצת את הבעל והאשֵרה, השתלבו במרחב השֶמי” (59).

דווידי לא רק נאה דרש, אלא גם קיים במעשים את אמונתו החדשה, שאחרי השואה צריך לכונן בארץ יֵשוּת עברית נורמלית ובעלת כוח, שתלכד ותנהיג את המרחב השֶמי. בדעותיו ובמעשיו התבלט כחריג בין המתגוררים בשיכון. אף שגם הוא היה “מישיגענער”, כלומר: ניצול מהשואה, זכה שהכינוי ייוחס לו אישית בשל דעותיו ומעשיו בארץ: “פרטיזן־נוקם וכנעני וארכיאולוג־שודד וממציא מילים בעברית וכותב מכתבי־כעס לעיתונים ומתנפל על בעלי כלבים ועובדי מע”ץ" (161). בחדר הדבק, בין דפי ספריו של דווידי, מצאה לויה קטע מעיתון “דבר”, מנובמבר 1952, המספר על אלמוני, שזרק אבן לבניין הצירות הצ’כוסלובקית בתל־אביב, ולבה אמר לה שהאלמוני היה דווידי (227), כי הוא לא נטע פחדים, היסוסים וחולשה בה ובנחום, כפי שעשו שאר הניצולים בילדיהם. את נחום חינך דווידי “לא לפחד מכלום - לשרוד בכל מצב” (160) ועודד אותו להתעניין במטוסים ובתולדות מאמציהם של דורות להגשים את חלום גמיעת המרחבים באמצעותם. את לויה עודד למחשבה עצמאית ונועזת. הוא הציג באוזניה את ההיסטוריה של העם היהודי באופן ביקורתי: החורבן של קרתגו היה “חורבן אמיתי, ובינתיים, באוּשה, בציפורי, עסקו בשור שנגח את הפרה” (85). בהמלצתו קראה את הספרים על תרבות אגן הים התיכון הקדום (107) וכדי לזכות בשבחיו גם שיננה את המקבילות בין הפסוקים במקרא ובין השירה האוגריתית (60). בזכות בקיאותה זו כינה אותה דווידי בחיבה “האֵלה ענת” (163).

דווידי ותורתו

מדוע חינך דווידי את נחום ואת לויה לסלוד מהיהדות ולראות בעין כה ביקורתית את המוסר של הנביאים ואת ההלכה של החכמים? מדוע שקד על הדבקת החרסים ועל חשיפת העבר הפיניקי־כנעני בחפירות הבלתי־חוקיות שעשה בשיטתיות באיזור שפלת החוף? ומדוע סטה כה רחוק מתורתו ומאמונתו של מורו הנערץ, אביה של לויה? אוטה קפלן וברק דווידי חצו את הגיהינום באופן שונה. הראשון נשאר בגטו טרזין ובזכות פירסומו שמטו את שמו מרשימת הנשלחים למחנות ההשמדה. לכן נותרה בו יכולת להשתקם מהר מאחרים אחרי השיחרור מהגטו, כפי שמוכיחות לידתה של לויה כשנה אחרי סיום המלחמה והשתלבותו המהירה כמרצה באוניברסיטה הירושלמית. גם אימוץ ההשקפה של פוליביוס על רשעות האדם, מלמדת, שיֵאושו, בימי מאסרו בטרזין, לא היה כה עמוק כיֵאושו של דווידי. ההיסטוריון היווני הקדום לא התנסה בשואה כפי שהתנסה בה אוטה קפלן, ואת המסקנה, ש“אין חיה רשעה ואכזרית יותר מן האדם” (297), ניסח על יסוד אסונות הרבה יותר מוגבלים בהיקפם, ברשעותם ובאכזריותם. אם קביעתו של פוליביוס נראתה בעיניו מספיקה כדי לסכם באמצעותה גם את מה שהתרחש בגטו טרזין, סימן שהכליאה בגטו לא החלישה את אמונתו בתרומה הגדולה של תרבות המערב ובתקווה הגדולה הצפויה ממנה לאנושות.

באותה עת הופקרו חייו של דווידי. הוא נשלח בטרנספורט מטרייזנשטאדט לטרבלינקה (219) ורק בנס ניצל מגורל אלה שנשלחו לשם. אחרי השחרור התברר לו, שהגורל היכה בו פעם נוספת. נתגלה לו שחיי אשתו אמנם ניצלו, אך היא אבדה לו. שלא כמו מורו הנערץ, נותר דווידי אחרי השחרור ללא אמונה בערכים ההומניסטיים־אוניברסליים הישנים. אך חולשת היהודים שנחשפה לעיניו במחנות הרחיקה אותו גם מהלאומיות היהודית, שגידלה בני־אדם כאלה, שהלכו אל מותם כצאן לטבח. היהדות נתפשה בעיניו ככת דתית, שחינכה דורות להגיב בחולשה ולהישרד על־ידי התרפסות בפני החזקים, ומסקנתו היתה, שבארץ צריך לטפח לאומיות חדשה, שתצמיח אומה חזקה משארית הפליטה, אומה המסוגלת לגונן על קיומה במו־ידיה. לכנעניות שהגה באופן עצמאי היתווה כיוון לאומי־מעשי. עליה להצמיח אומה אחרת במרחב השֶמי ולגדל צעירים, שרגש לאומי טבעי מפעם בחובם. מטרת החפירות הארכיאולוגיות הפירָטיות שביצע, ותכלית השקידה שלו להדביק את שברי החרס בחדר הדבק, היו להציג הוכחות, שתרבות לאומית צעירה, בריאה ואיתנה כזו אכן התקיימה במרחב בימי קדם. היהודים הנהיגו אותה אז, ועליהם לחזור ולהנהיג אותה כיום.

תורתו של דווידי השפיעה יותר על לויה ונחום בנעוריהם מתורתו של אוטה, כי קל היה להם להזדהות עם לוחם־חירות מעשי כמו בר־כוכבא יותר מאשר עם הרעיונות המופשטים של פילוסוף כמו אפלטון. נאמן לסלידתו מהדת ומההלכה של חכמי ישראל, ציווה דווידי לשרוף את גופתו, ובצוואתו הטיל על לויה למצוא מקום לפזר בו את אפרו (354). מחצית אפרו פיזרה לויה על קברו של נחום. ובנסיעתה אל טרזין תיכננה לפזר את המחצית השנייה על הקבר של מילנה (338), כדי לאחד את השניים לפחות אחרי מותם, אך אחרי שגילתה, שמילנה נותרה בחיים, ושמעה את סיפורה, החליטה לויה להחזיר את אפרו לארץ. משדה־התעופה נסעה במונית אל חוף־הים של קיסריה, שבסמוך לה סומנה במפות העתיקות ביתר של בר־כוכבא (120), שבפועלו החל דווידי להתעניין עוד בגטו (273), ואחר־כך בארץ המשיך לחקור את מעשיו כמנהיג המרד נגד הרומאים, תוך שהוא דוחה את גירסת חז"ל עליו (371). שם, באזור המשוער של ביתר, על־פי גירסתו של דווידי, פיזרה לויה את המחצית השנייה של אפרו.

שתי אופציות

רק כעת מבינה לויה, שאביה ודווידי ייצגו שני כיוונים אפשריים וסותרים להתפתחותה של הישראליות - הזהות החילונית, שעליה הוטל לדחוק את רגליה של הזהות היהודית הנושנה מכל השפעה במדינת־ישראל הצעירה. מה גם ששני הכיוונים חלקו ביניהם את ההשפעה על התפתחותה של החברה הישראלית בחמישים שנותיה הראשונות של המדינה. תחילה, ממלחמת השיחרור ועד מלחמת ששת־הימים, גברה השפעת הכיוון, אותו מייצג דווידי בעלילת הרומאן: שאיפה להשליט במדינה זהות חילונית ילידית־לאומית ומפוכחת במגעיה עם העמים, ששנאתם ליהודים נחשפה בשנות מלחמת העולם השנייה. בין מלחמת ששת־הימים למלחמת יום־כיפור נחצתה החברה הישראלית בין הצעת הזהות הזו, הצברית, שהשפעתה כבר החלה להיחלש, ובין הכיוון השני, שהצעת הזהות שלו החלה לצבור כוח והשפעה.

ואכן, ממלחמת יום־כיפור ואילך, בוצעה פנייה מפורשת אל הכיוון, בו האמין אביה: ישראליות הומנית־אוניברסלית, המקווה להשתלב במשפחת העמים הנאורים, הצועדים אל עולם קוסמופוליטי. כעת מובן מדוע הקפידה המחברת לקבוע את מועדי התפנית בביוגרפיה של לויה לפני האירועים הידועים בתולדות המדינה, את עזיבת השיכון לפני פרוץ מלחמת ששת־הימים ב־1967, ואת שיבתה אל השיכון לפני רצח יצחק רבין, ב־1994. כוונתה היתה להראות, ששתי האידיאולוגיות, שביניהן היטלטלה הישראליות, הלאומית (תורתו של דווידי) והקוסמופוליטית (תורתו של אוטה), יושמו בערכיה ובאורחות־חייה של החברה הישראלית בהשפעת השואה, ולא בהשפעת מלחמת ששת־הימים, רצח רבין או כל מאורע אחר בתולדות המדינה.

להפתעתה מבינה כעת לויה, שכמו בתולדותיה של המדינה, כך גם בביוגרפיה הפרטית שלה, שלטו שני הכיוונים המנוגדים בתקופות שונות של חייה. בשבע־עשרה השנים שעשתה בשיכון, שהוגדרו קודם כתקופה השנייה בחייה, אימצה בהתלהבות של בת־נעורים את תורת החוסן והאֱיָלוּת הלאומית־ילידית של דווידי. היא קראה בשקיקה את ספריו על התרבות שהיתה באגן הים־התיכון בתקופת המקרא, והתרחקה ככל האפשר מחברתם של הניצולים מהשואה. בתוך שיכון, שבו כל אדם שלישי היה “מישיגענער אָרוּפּ פון דאך”, שמספר כחול מקועקע על זרועו, התהלכה לויה כמי שעברם אינו נוגע לה. הוויכוחים שלה עם אורה ועם אחרים מהחבר’ה היו על הליכה לבית-הכנסת, על השתתפות בצום של יום־כיפור ועל הדלקת נרות נשמה לזכר הנספים בשואה. היא התריסה נגד קיומו של אלוהים ולעגה לחגי ישראל ולטקסי הזיכרון שלו, ובאופן זה הדגישה את סלידתה כישראלית וכמעט־צברית מהזהות היהודית. לכן אהבה את הכינוי “האֵלה ענת” שדווידי העניק לה, והואיל והעדיפה אז גם את שיריו של טשרניחובסקי, שביטאו נעורים וקירבה לטבע, דרשה מחבריה לפנות אליה בשם “אילאיל”, שמה של אחת מהדמויות הנשיות בשירת האהבה שלו.

נחום מצא דרך משלו להגשים את התורה של אביו. על־ידי התעניינותו בתולדות התעופה ועל־ידי בניית הדגמים של המטוסים ביטא בנעוריו את התנערותו ממורשת החולשה, שניצולי השואה בשיכון הורישו לבניהם בעצם נוכחותם. הוא הגשים את תורת אביו, כאשר סיים בצבא בהצלחה את קורס הטיס והפך לטייס בחיל האוויר, עד שניספה במטוסו בכינרת. לפטירת אביה בשנת 1967 היתה השפעה מפכחת על לויה. גם כעת היא זוכרת בבירור את האירוע, שבהשפעתו החליטה לזנוח את ההשקפה הילידית־כנענית של דווידי, לאמץ את ההשקפה ההומנית־אוניברסלית של אביה ולהתחיל לחיות כאזרחית העולם. השינוי בהשקפותיה התחולל במהלך הטיסה הראשונה שטסה בחייה, כאשר נחום צירף אותה לפייפר הקטן שהטיס.

מול “חוקי המשיכה” המוכרים לה, חוקים המרתקים לאדמה, גילתה בטיסה זו את “הכוחות האחרים”, כוחות “האף־על־פי־כן והלעזאזל־הכל”. אחרי הטיסה ההיא החליטה לעזוב את השיכון, להשאיר מאחוריה “את הבית הישן, את ארגזי הסרוויסים וההיסטוריונים לשכנים, לאלטע־זאכן, לדווידי”, להיות דיילת ולהתחיל “לראות הכול מפרספקטיבה של ענן” (151). המריבה עם דווידי התרחשה אחרי אותה טיסה, והיתה עבורה ההזדמנות שציפתה לה, להיחלץ מהשיכון ולהתנתק גם מהשפעתו של דווידי עליה. בעשרים ושבע השנים הבאות, שהוגדרו קודם כתקופה השלישית בחייה, סירבה לנעוץ שורשים במקום אחר בארץ והתאהבה בבני־אדם מארצות שונות ללא הבדל דת ואזרחות.

בכך לא התמצו התהפוכות הרעיוניות בחייה של לויה. כמו אנתרופולוגית היא מתהלכת כעת, בהווה של העלילה, בשיכון של נעוריה, צופה בשינויים שהתחוללו במהלך השנים בשיכון ובתושביו ומבינה שהישראליות מתפתחת בכיוון חדש. היא חשה שאופציות הזהות החילונית, אותן ייצגו דווידי ואביה, האופציה הילידית־לאומית והאופציה ההומניסטית־אוניברסלית, התמצו ונזנחו, והישראליות פונה לכיוון שלישי, שהוא גם מסוכן מקודמיו וגם מוליך לאסון ידוע מראש. באופציות שייצגו אביה ודווידי היו שאר־רוח וחזון. ישראל של שנת 1994 פנתה לכיוון נטול־חזון: כניעה לתרבות החיים האמריקאית, המצרפת חומרנות ונהנתנות עם העדפה ברורה של טובת הפרט האָנוֹכית על טובת הכלל.

השינויים שגילתה בשיכון העידו על כך. רק הבית של דווידי והמכולת של “גיברת מורגנשטרן” נותרו מהצ’יכון שהכירה. משכונת מהגרים שעלו ארצה מכל העולם, ובתוכם ניצולי־שואה רבים, הפך השיכון למרכז עירוני חדיש ותוסס. הבתים שהוקמו בשנות החמישים נהרסו, ועל אדמותיהם נבנו בתי־ דירות חדישים ומרכזים מסחריים (13). גם שמות הרחובות הוחלפו (14). בפגישות עם חבריה מילדות, בסוכות אצל תקווה (70) ובחג־העצמאות אצל אורה (191), התברר ללויה, שהישראלים החילונים הפסיקו להיאבק על זהותם והם נסחפים מהר אל חילוניות ללא־חזון. חבריה מהכיתה, רובם בנים של אותם ניצולי־שואה, שקדו על הקריירה האישית והיו שקועים עד צוואר במרוץ להטבת מצבם החומרי. לויה גילתה, שהישראליות הפכה בשל כך להוויה מבולבלת ביותר, המחצינה נורמליות מדומה ובעלת אופי גלובאלי, המתבטאת בחומרנות ובהֶדוניזם, ובה־בעת נצמדת לטקסי־שבט סותרים, לחגים שהתקדשו במשך דורות על־ידי הדת ולימי האבל והזיכרון שנקבעו בשנותיה של המדינה.

העלילה של הרומאן מבליטה את המתח שנוצר בין לויה לחבריה. מרגע שחזרה אל השיכון דוחקים בה החבר’ה להצטרף אל ישראל המתכחשת אל העבר, מתעלמת מהעתיד ומתמכרת למיצוי ההווה. אך היא, שבשתי התקופות הקודמות של חייה התקיימה על־פי חזונם של שני האנשים שהשפיעו עליה יותר מכל, חזונם של דווידי ושל אביה, אינה מסוגלת להצטרף אליהם. את סלידתה מחיי הווה חסרי חזון היא מבטאת בדרכים שונות. היא נאחזת בבית הסדוק והמתפורר שירשה מדווידי. אף שהבית מפריע להשלמת הפיתוח של המקום, מתעקשת לויה להחזיק בו ולמנוע את הריסתו. באופן דון־קישוטי היא מנסה להעלים את מצבו העגום על־ידי סתימת הסדקים וצביעת הקירות ועל־ידי שתילת פרחים בחזית הבית, כדי למנוע מהרשות המקומית להוציא צו־הריסה נגדו. בעוד חבריה מילדות דוחקים בה למכור את הנכס שירשה ולהשתלב עם התמורה שתקבל בחגיגה ההֶדוניסטית של ישראל העכשווית, נפתח ליבה אל הזיכרונות שעטים עליה וקוראים לה לפענח את תעלומות העבר ולתת בעזרתם משמעות וכיוון להמשך חייה.

כך צריך לפרש את השינויים שהיא עושה כעת בחייה: את מדי־הדיילת שלה היא מוסרת כתחפושת לבת של אחת מחברותיה, מרבה להתהלך יחפה כדי להיות במגע עם האדמה, מתגייסת ברצון לעבודת הקטיף של תות־השדה אצל אמיתי ועוקבת בשקדנות אחרי תופעות הטבע המשתנות בעונות השנה. ועל אף המבוכה היא לובשת בגדי-חג, מבקרת בבית־הכנסת ומדליקה נרות-נשמה ביום השואה. כל מעשיה רומזים, שהיא מחפשת בהווה זהות שתגשר בין העבר לעתיד.

שם הרומאן

לא לעיתים קרובות מצליח סופר למצוא לרומאן שלו שם, המכוון כל־כך את הקורא אל המשמעות העיונית של תוכנו, כפי שעושה זאת השם “חמסין וציפורים משוגעות”. השם מופיע בשלמותו רק פעם אחת בטקסט (85), ובאמצעותו מבדילה לויה בין אהוביה (אביה הביולוגי ודווידי, שהיה לה כאב) ואוהביה הישראליים (גיורא ונחום) לאוהבים שהיו לה בחוץ־לארץ (ז’אן־ז’אק, אליוט וברנדה). אחרי שהודרכנו לייחד את שם הרומאן להוויה הישראלית, כדאי לבחון את המשמעות של שני רכיביו, שהובדלו בבירור גם על גבי עטיפת הספר בעזרת גודל האות שניתן לכל רכיב. “חמסין” הוטבע על העטיפה באות גדולה יותר והוא מסמל בפי לויה את הישראליות הילידית־צברית. כך, למשל, המחישה לויה את המושג “געגועים” בשיחה עם חדווה, כגעגועים “לחבר’ה, לחומוס, לחמסין” (38). גם הגבר הישראלי הוא בעיניה תוצר “ממלחמות ואור חזק ואולי מן החוט המשולש: חבר’ה חומוס וחמסין” (171). פעם, כשהצוות נתקע בגלל השלג בנמל־התעופה של ניו־יורק, העבירו את הזמן בנסיונות להגדיר את ישראל: “חמסין וריח פרדסים, אמר שי, הכלכל, וחדווה הרחיבה, חול־חמסין־וריח־פרדסים, ואחיקם, הטייס, המשיך לחומוס־חול־חמסין־וריח פרדסים” ודודו הנווט הציע לקצר ל“חבר’ה חומוס וחמסין” (243). צליל האות הגרונית חי"ת בשלוש מילים אלה מככב גם במילים של כותרות אחד־עשר הפרקים של הרומאן - בחירה מכוונת הבאה לייחד את הישראליות הצברית באמצעות הצליל של האות הגרונית.

הרכיב השני בשם הרומאן “ציפורים משוגעות” אינו משלים את קודמו “חמסין”, אלא מייצג את ניגודו. הוא מופיע בטקסט רק פעם אחת, בדבריו של הטייס צביקה סער, שנתלווה לביקור של נחום אצל לויה, כאשר שירתה כאחראית משמרת בבסיס הבקרה של חיל־האוויר. בהומור של טייסים ניצל צביקה את ההזדמנות למחות על החסידות המפריעות לטייסים ומסכנות את טיסתם ועל כך שבכל עונה “השמים מלאים משוגעים חדשים” (193). לדעתו, מתבטא שיגעונן של הציפורים בהרגל שלהן לגמוא מרחקים בנדודיהן, במקום להיאחז באופן קבוע במקום אחד. ואכן הצברים מבני דורה של לויה מזהים כמשוגעים את המבוגרים המשונים שנחתו בצ’יכון, אחרי שנדדו לכאן מאירופה.

הצברים הללו ידעו, שכל אדם שלישי בשיכון הוא “מישיגענער אָרוּפּ פון דאך” (52). אפשר היה לזהות אותם, כמו את גיברת מורגנשטרן מהמכולת, “בגלל הקול והיידיש והמספר הכחול על הזרוע” (14). מספר כחול היה גם לחסיה, האמאשלשלומי שאגרה ככרות־לחם בארון, ולאמא של מינה’לה (217). בצ’יכון נלחשו מפה לאוזן סיפורים מזוויעים עליהם, כמו הסיפורים על הקאפו מהליפט שתלה את עצמו בפרדס (232), או “על הענק בדרך לבית־הספר שהיינו עוקפים את ביתו בקשת גדולה, - - - הוא מהזוּנדֶרקומנדו וכל ילד שיִפול לו ליד הוא יעשה ממנו ריבה או סבון כביסה ומן העור שלו יעשה אהיל” (75). “קאפו” קראו מאחורי גבו של “הרשקוביץ תלך־מפה מן הגלנטריה” (232), והיה מישהו בשיכון “שאמרו עליו שהוא היה ביוּדֶנראט” (132) ויד אלמונית רשמה על המרפסת של ביתו את המלים “בוגד” ו“רוצח”. את המילים “יודנראטְניק” ו“קאפו” מצאה לויה גם ברשימת הקללות של דווידי (14), שהתקפי־הזעם שלו, ולאו־דווקא עברו בשואה, זיכו אותו בכינוי “מישיגענער” (62, 106) בפי חבריה.

שם הרומאן מתבאר בעלילה כצירוף שתי מציאויות סותרות בהוויה הישראלית. המציאות הנורמלית, שבמהלך טיסותיה כדיילת הגדירה אותה לויה כמציאות “חבר’ה, חומוס וחמסין” (83), והמציאות האנומלית, שאותה ייצגו “הציפורים המשוגעות” שנחתו בשיכון אחרי השיחרור ממחנות הריכוז וממחנות ההשמדה. הקישור הזה בין ההווה הישראלי של בני דורה לעברן של הדמויות מדורם של אביה ודווידי הוא נושאו של הרומאן. בכך שונה עיסוקה בשואה של גבריאלה אביגור־רותם מעיסוקם של כותבים אחרים מבני הדור השני לשואה, שהנושא תפש מקום מאוד מרכזי בכתיבתם: דוד גרוסמן ב“חיוך הגדי” (1983) וב“עיין ערך: אהבה” (1986), יעקב בוצ’ן ב“עיוור צבעים” (1990) ו“ילד שקוף” (1998), נאוה סמל בסיפורי “כובע זכוכית” (1985) וברומאן “צחוק של עכברוש” (2001), רבקה קרן ב“אנטומיה של נקמה” (1993) וסביון ליברכט בסיפור אחד לפחות בכל אחד מקובצי סיפוריה. הרומאן של אביגור־רותם איננו מנסה להמחיש את הנוכחות של השואה בהוויה הישראלית בדרך סימבולית או מטאפורית, אלא מעדיף להמחיש אותה כנוכחות קונקרטית ובדרך ריאליסטית ישירה, באמצעות חידוד הניגוד בין הדור של הצברים שצמחו בחמסין הישראלי לדור של “הציפורים המשוגעות” שנדדו אחרי השואה מאירופה אל הארץ.

הקורא יתקשה תחילה להבחין, שתכלית העלילה היא להבליט את הניגוד בין הצברים לניצולי מחנות הריכוז וההשמדה בגלל הפעלה מאסיבית של תחבולת ההשהיה בחמשת הפרקים הראשונים של הרומאן. בפרקים אלה מניח הקורא בטעות, שהעלילה עוסקת במיפגש המחודש בין לויה ובין חבריה משנות הילדות, אחרי שלא ראתה אותם במשך עשרים ושבע שנים, וששיא המיפגש עם החבר’ה יהיה כשתתראה עם אורה, החברה שהיתה לה כנפש תאומה לפני שנים. הירושה שנפלה בחלקה מ“המישיגענער” מעוררת את קנאת חבריה, הנתונים במרוץ אחרי התעשרות, ולכן מצטיירים גם קטעי הזיכרונות של לויה על דווידי, המופיעים בפיזור בחמשת הפרקים הראשונים, כהכרחיים להדגשת מזלה הטוב. רק אחרי שהקורא מגיע אל הפרק השישי ומתקדם ממנו אל הפרקים המאוחרים ברומאן, מתברר לו, שלא פגישתה המחודשת של לויה עם בני המחזור שלה מבית-הספר היא נושאו של הרומאן כי אם הגילויים על קורותיהם של דווידי ושל אביה בשנות השואה. הגילויים הללו ימוטטו את המושגים שהיו לה עד כה על הצבריות, מושגים של התנכרות מתנשאת ושל ביקורת מזלזלת על הדור שהלך בשואה אל מותו כצאן לטבח (320–317), ויִכְפּוּ עליה לקבוע כלפי הדור ההוא עמדה שונה, מאוזנת ומקורבת יותר.

התבנית האלגורית

כפי שדווידי הבדיל בין שתי התקופות בחייו בעזרת החלפת השם בורק דולוחובסקי, שהחזיק בו מלידתו ועד עלותו לארץ, בשם הילידי-כנעני ברק דווידי שאימץ לעצמו בארץ, כך מבטאים שני השמות של הגיבורה את השינוי שמתחולל כעת בחייה. בששת הפרקים הראשונים של הרומאן זוהתה הגיבורה בעזרת שם בעל צליל קמאי־כנעני - “לויה” (ו' בחולם). חבריה לכיתה נהגו להראות למורים הנבוכים, שתהו על מקורו של שמה, את הפסוק במלכים א' פרק ז' פסוק 29, שמובנו מוקשה ומעורפל: “ליוֹת מעשה מוֹרָד” (28). אבן־שושן מבאר במילונו את “לויה” כציור־נוי בבניין בצורת זר, גדיל וכדומה. רק בחמשת הפרקים המאוחרים של הרומאן מתברר, שבילדותה ניתן לה השם “לאה”, שרווח בעם היהודי במשך דורות, שם שאביה נתן לה לזכר לאה שכטר (303), הסטודנטית שלו שנספתה בגטו ערב השיחרור מטרייזנשטאדט (305). רק טעות רישום של פקיד בהגיעם ארצה (179) הפכה את “לאה” ל“לויה”, טעות שבאופן סמלי מחקה באחת את הזיכרון היהודי הארוך מאוד שקשור בשם “לאה”. מחיקה זו תאמה את הנטייה שהתפתחה בהוויה הישראלית לבחור לילדים שמות ילידיים־צבריים, המפגינים ניתוק מסמלי־תרבות יהודיים (29–28) ובעיקר את אלה שנחשבו לגלותיים. נטייה זו ביטאה את יחס הבוז האפּרִיוֹרי של הצברים כלפי ניצולי השואה, שלהם ייחסו חולשה וכניעות של צאן ההולך לטבח בהשלמה.

משמעותם הסמלית של השמות היא אחת ממרכיביה של התבנית האלגורית ברומאן. רכיבים בולטים נוספים בתבנית זו הם:

1) ההבדל בין השתקמותו של אוטה קפלן אחרי השואה לבין זו של דווידי.

2) התפניות בחייה של לויה, המאפשרות לסמן ארבע תקופות בביוגרפיה שלה: ארבע שנים ראשונות, שבע־עשרה שנות ה“חבר’ה, חומוס וחמסין” בצ’יכון, עשרים ושבע השנים כ“מלצרית מעופפת” במטוסי אל־על, ושנה ראשונה של התערות מחודשת בשיכון.

3) סיפור הירושה בכפל משמעויותיה: ירושה חומרית שניתן לסחור בה וירושה שהיא מורשת שאי־אפשר למכור אותה לזרים ולממש את ערכה בערכים כספיים.

4) השינויים בין אורח-החיים של לויה כעת בשיכון לבין אורח-החיים שלה כדיילת קודם לכן.

5) הצמידות לאדמה והריחוף בשמים.

6) סדר פתיחת החדרים: חדר הדבק, חדרו של נחום ולבסוף חדרו של דווידי.

7) סמליות החומרים הנופיים: הבית הסדוק והרעוע של דווידי, הפיקוס, “עץ אריה” (7), המבקע בשורשיו באלימות את רצפת הבית ואת קירותיו.

8) קירבת הבית לגבול והצלחת המחבל לחדור למרתף, מרתף שהוסיף דווידי לבית אחרי הנסיגה מסיני ב־1957.

9) העיסוק בחפירות ארכיאולוגיות ובהדבקת חרסים והעיסוק במלאכות המעשירות את העוסקים בהן או במלאכות המסמלות פרישת כנפיים (טיסה או דיילות במטוסים).

כל אלה בונים את התבנית האלגורית בעלילת הרומאן ומתפרשים כמשל על הסתירה בין ההווה הישראלי לעבר היהודי. תבנית אלגורית נחשפת ביצירה כאשר אירועים, פרטי־נוף וחפצי־בית, המשולבים בעלילה הריאליסטית במשמעות קונקרטית, מתקשרים ומתחברים זה לזה ומתפקדים בה ביחד כמשל. מרגע שחומרים קונקרטיים כאלה מתלכדים בתבנית המתפקדת כמשל, הם מקבלים משמעות מושאלת, רעיונית, המתבארת בנמשל.

עקב הנטייה המוטעית לייחס משמעות שיפוטית שלילית לזיהוי קיומו של צופן אלגורי בעלילת רומאן, חשוב להדגיש, שמחברת הרומאן הזה דווקא מדגימה שימוש מושכל ומתוחכם בניצולה של המתכונת האלגורית ביצירה. באלגוריה פשוטה משתתפים במשל כל חומרי העלילה, ולכולם יש מקבילות בנמשל, אך באלגוריה מתוחכמת נוטלים חלק במשל רק מקצת מחומרי העלילה, ולכן רק להם יש מקבילה בנמשל. אביגור־רותם לא כתבה אלגוריה פשטנית ורדודה, אלא הטמיעה אותה היטב בתוך עלילה מקיפה המתפתחת על־פי חוקיות פסיכולוגית־סוציולוגית, אקטואלית וריאליסטית, ובדרך זו הצליחה לספר סיפור־מעשה מרתק ובה־בעת גם לממש את המטרות העיוניות־הגותיות שהציבה ליצירה. יתר על כן: המתכונת האלגורית והחומרים שמשתייכים אליה אינם נחשפים מיד, בעמודים הראשונים של העלילה, כפי שקורה באלגוריה הפשוטה, אלא רק אחרי שחוצים לפחות את מחצית הרומאן. אף שרכיבי האלגוריה כבר פעילים בחמשת הפרקים הראשונים, נחשפת משמעותם האלגורית רק במהלך הקריאה של הפרקים המאוחרים.

תיאור זה מלמד על התחכום שבו נכתב הרומאן, ההופך את הקריאה בו לעונג מיוחד במינו. ככל שהקורא מתקדם בקריאה, הוא נאלץ לסגת אל פרקים קודמים ולטוות את הקשרים בין פרטים וחומרים מאוחרים ומוקדמים. עליו לכונן מהם את עולמה של הגיבורה ואת עולמם של יקיריה, כי רק כך יתגלה לו נושאו הסמוי והאמיתי של הרומאן: צפייה חודרת וביקורתית על עולמה של הישראליות, המכירה רק בשכבת ההווה הגלויה וברובדי העבר הקרוב, אך נוטה להתכחש לרובדי העומק ההיסטוריים והתרבותיים ולהתעלם מהם, אף שבלעדיהם אין לה כושר הישרדות מול התהליכים המתרחשים כיום בעולם בכלל ובמזרח התיכון בפרט. באמצעות גילוייה של לויה ניתן להבין, שכפי שהישראליות שלה, כחוויה קיומית וכעובדה ביוגרפית, אינה אלא רק ציפוי דק ופריך בשטח העליון של חייה, כך הם פני הדברים גם בחיי כל מי שניסה כמוה את דרכיהם הקיצוניות של דווידי ושל אביה.

התעוזה הרעיונית

גבריאלה אביגור־רותם בדתה ברומאן זה, השני לה אחרי “מוצרט לא היה יהודי” (1992), עלילה רבת־דמיון ומפתיעה בתעוזתה. העלילה הזו ניתנת להבנה כסיפורה האישי של הגיבורה (הרובד הריאליסטי), כסיפור נוכחותם של ניצולי השואה בהוויה הישראלית (הרובד האלגורי) וכסיפורה של חברה המתכחשת אל פרק נטול־הילה בתולדותיה, כי חשקה נפשה בזהות אחרת (הרובד העיוני־רעיוני). בשני הרבדים הראשונים התעוזה של אביגור־רותם היא בדרך הסיפר, שהובהרה במסה זו בפרק הנושא את הכותרת “הנחיות לקורא”.

על מה שנאמר שם צריך להוסיף, שעלילת הרומאן כתובה בתבונה רבה. המחברת הצליחה ליישם בתבנית הרומאן את התחבולה לשמירת מתח אצל הקורא, תחבולה שבדרך כלל מצליחה לכותבי הסיפור הקצר. היא פיזרה את המידע וזרעה רמזים למשמעותו לאורך העלילה. העלמת נושא השואה, או מוטב לומר: הבלעתו, בחמשת הפרקים הראשונים של הרומאן, סייעה להרדים אצל הקורא את הזיהוי של עצמו כנמען לחיצי הסאטירה בפרקים אלה, המתארים את ההוויה הישראלית כעוסקת במחיקת הזיכרון, לא רק זה הקשור ב“שָׁם”, בשואה שהתחוללה על אדמת אירופה, אלא גם את זה הקשור ב“כאן”, בתאוות המחיקה של שמות הרחובות בשיכון. אלמלא הדגשת היתר של הציפורים והפרזות בודדות דומות, היה הרומאן מצליח לבצע את “ההונאה” שנרקמה בחמשת הפרקים הראשונים באופן מושלם. אחרי שעוברים אל הפרקים במחצית השנייה של הרומאן, ומתברר, שנושאו איננו הפגישה של לויה עם חבריה מילדות אחרי שנים של היעדרות, אלא הגילויים של לויה על הטרגדיה שחוללה השואה בחייה ובחיי יקיריה, מגלים שאין זה רומאן סטנדרטי ושגרתי על השואה. הרומאן של גבריאלה אביגור־רותם מצביע על הכיוון בו ההתמודדות באמצעים אמנותיים עם נושא השואה יכול להצליח ביצירה בֶּלֶטְריסטית. היא שילבה בתבונה את הסיפור האנושי־אינטימי של לויה בסיפור הציבורי־היסטורי של התקופה, ועל־ידי כך הפכה למובן ולקרוב תקופה, שעם הזמן הופכת בהדרגה לעוד פרק הולך ומתרחק בהיסטוריה.

את התעוזה שגילתה בדרכי הסיפר, כדי לממש את הרובד הריאליסטי והרובד האלגורי, השלימה אביגור־רותם בטיפול שהעניקה לרובד העיוני־רעיוני של העלילה. היא לא נרתעה מהחשיפה של התעיות הרוחניות, שעשתה החברה הישראלית הצעירה בחמישים שנותיה הראשונות של המדינה במסגרת מאמציה לגבש לעצמה זהות חילונית וילידית. הרומאן מייצג באמצעות שני האבות, אוטה קפלן ודווידי, את שתי ההצעות המנוגדות, שבאמצעותן ניסו עד כה לעצב את הישראליות כזהות תחליפית לזהות היהודית. מעלילת הרומאן משתמע, ששתי ההצעות שיקפו את הלקחים הסותרים שהופקו מהשואה. אף ששני הניצולים היו היסטוריונים, דרכו של כל אחד מהם אילצה אותו לשכתב באופן שיטתי את ההיסטוריה כדי להתאימה להשקפתו. דווידי שִכתב את ההיסטוריה של העבר הקדום כדי לברוא בסיס להשקפתו הכנענית־ילידית־צברית. אוטה קפלן שִכתב גם הוא את ההיסטוריה, אך את זו של העבר הקרוב. הוא לא התעלם מהשואה, אך הציג אותה כתאונה במסעה של האנושות אל עולם מתוקן, כתקלה, שצריך לעקוף אותה כדי להמשיך את התקדמות האנושות ברוח התרבות המערבית אל מטרתה: קיום המושתת על ערכי התרבות ההומנית־אוניברסלית.

אחרי שניסתה את דרכיהם המנוגדות של השניים והתאכזבה (עובדה המתבררת מסמליות מצבה האישי, אחרי שניסתה בזו אחר זו את שתי הדרכים: נותרה לבדה, לא הקימה משפחה ולא נאחזה במקום כלשהו), מנסה לויה בהווה של העלילה דרך שלישית. בהחלטתה להיאחז בבית של דווידי ולהיצמד אל האדמה של השיכון (גם אחרי שמתברר כי צו־ההריסה לבית הוצא לבסוף על־ידי הרשות המקומית), היא מסמנת את הסינתזה בין תורתם ודרכם של שני אבותיה, את השילוב בין הערכים האוניברסליים של אביה ובין הערכים הלאומיים של דווידי. מעתה תנסה למצוא מכנה משותף להשקפתם של שני אבותיה: ברוח השקפתו של דווידי, תחיה בארץ (אך תוותר על הכיוון הכנעני המופרך, שהוסיף להשקפתו הלאומית), וברוח ההשקפה של אביה, תמלא בתוכן הומניסטי־אוניברסלי את חייה כאן (אך תוותר על הכיוון הקוסמופוליטי המופרך, שסיפח להשקפתו ההומניסטית).

אי־אפשר לסיים את הדיון ברומאן הזה בלי ההערה הבאה: הרומאן של גבריאלה אביגור־רותם יצא לאור בעיתוי המקנה להופעתו חשיבות מיוחדת. אולי הספר הזה יעצור את גל הרומאנים הרדודים שבמשך עשור הוציאו שם רע לסיפורת הישראלית, השחיתו את טעם הקוראים והרגילו אותם לזהות כרומאן כל עלילה טריוויאלית, שנמתחה מעבר למאתיים עמודים. הרומאן של אביגור־רותם איננו ממוסחר ואיננו מנסה לשדל את הקורא בפיתויים זולים. אין הוא מאיץ את העלילה מהתרחשות להתרחשות כדי לרתק באמצעות סיפור־מעשה זניח, אך קולח. הוא גם אינו מרחיב את שיחות הגיבורים לדיאלוגים, שניתן לשלבם ללא־קושי בתסריט המיועד לתעשיית הקולנוע. זהו רומאן נועז, רציני ואחראי, המחזיר לכתיבה האֶפית את הכבוד, שנגזל ממנה בשנים האחרונות על־ידי רבי־מכר טריוויאליים, בינוניים וחסרי־ייחוד.