ירושה בלתי-צפויה החזירה את לוֹיָה קפלן בת הארבעים ושמונה, גיבורת הרומאן והמספרת של העלילה, אל שיכון רסקו ג', הצ’יכּוּן במושבה שבה עברו עליה שנות ילדותה ונעוריה. אלמלא חזרה לויה לשיכון בסוף הקיץ קצת לפני הרצח של יצחק רבין, אחרי היעדרות שנמשכה עשרים ושבע שנים, ספק אם היתה מגלה אי-פעם את העובדות המדהימות על עצמה ועל משפחתה.

החלטתה של לויה לעזוב את המושבה גמלה בלבה אחרי הפטירה של אביה ב־1967, לפני שפרצה מלחמת ששת־הימים, וסיבתה מתבררת בסצינת השיחה עם אורה, חברתה הטובה ביותר באותן שנים. השיחה עם אורה חושפת, שלויה עזבה את המושבה אחרי ריב־דברים קשה שהיה לה עם דווידי, שבמהלכו שברה את הספלים של הסרוויס הצֶ’כי. בחילופי־הדיבור ביניהן הן אינן מבהירות את הנושא, שעליו רבו אז לויה ודווידי, אך את הנושא ניתן לגלות מהפרטים המפוזרים במרחב העלילה. לויה, שגדלה ללא אם משנת חייה הרביעית והתייתמה בגיל עשרים גם מאביה, סירבה, כנראה, לקבל את מרותו של דווידי. היא דחתה את החסות שהציע לה, אחרי שנותרה לבדה בעולם, כי “היתה נחושה לאבד ולהשמיד, למכור, למסור, לנסוע, לשכוח” (175). וכשאסר עליה דווידי, שהיה “מסובך עד צוואר בהחלטות מה לשמור ומה למכור” (176), את מכירת הספרים יקרי המציאות של אביה לאלטע־זאכען (108), חוללה את המהומה שהזעיקה את השכנים ואת המשטרה (161).

המריבה זכורה גם לאדריאנה (105), שכמו אורה ואחרים אחזה גם היא כל השנים בהסבר המוטעה שהשתרש בשיכון, לפיו עזבה לויה את המושבה, משום שדווידי גירש אותה מעל פניו. לויה טורחת לתקן את הטעות ומבהירה בשיחה עם אורה, שהיתה זו ההחלטה שלה לעזוב אז את המושבה. לעומת זאת היא סופגת בלא תגובה את הנזיפה של אורה על היעדרותה מהלוויה של נחום, שניספה במטוסו בכינרת, שנים אחדות אחרי אותה מריבה עם דווידי. גם כעת, אחרי שנים, אין אורה יודעת, שעוד באותו לילה, אחרי המריבה עם דווידי, המריאה לויה עם נחום לאילת והתמסרה לו על החוף תחת שמים זרועי כוכבים (175–173). עד היום היא מתלבטת, אם מאהבה התמסרה לנחום, או כדי להתגבר על “אדוות שברון הלב, הצער, העלבון, הגעגועים, החרטה” (180), שסערו בה מזה שלוש שנים, מאז נעלם, אחרי ליל־אהבה אחד ומבלי להותיר עקבות, גיורא בר־נצר, הגבר הראשון, שהתמסרה לו בהיותה בת שבע עשרה וחצי. רק כעת תתברר ללויה הסיבה, שאותה הבטיח נחום לגלות לה ולא הספיק, ואשר בגללה התחמק מהפגישות שהציעה לו בערים שונות באירופה (176). הייתכן, שאחרי הלילה שלהם באילת גילה דווידי לנחום את הסוד (306), שהפך את המשך קשר האהבה בין שניהם לבלתי־אפשרי?

אף שהמריבה עם דווידי מתבררת כעבור שנים כאירוע תפניתי חשוב ביותר בביוגרפיה של לויה קפלן, אין היא מסופרת כדרך שהיתה ודאי מובלטת בכתיבה שיגרתית: בצורה סצֶנרית (כל אירוע מוצג עם כל זיקותיו בתמונה נפרדת) וליניארית (כל אירוע מוצב במקום הכרונולוגי הנכון שלו). פרטי המריבה מוזכרים כבדרך אגב בסצינות שונות של העלילה, וגם בסצינה האחת, שבה האירוע נדון בהרחבה יחסית, בארבעת עמודי השיחה הזו בין לויה ואורה (170–167), הן אינן חושפות מידע שלם ומפורט, אלא רק רומזות על האירוע, כפי שקורה בשיחה, שבה דוברים הבקיאים בפרטי אירוע, רק רומזים עליו בשיחתם.

ואם לא די בכך, נקטע בשיחתן הדיווח על האירוע על־ידי סידרה של הבזקי־מחשבה של לויה, כגון: שיחתה עם ז’אן־ז’אק בערב בו חגגו שנה להיכרותם, וקלישאות, שנוהגת אורה לשלב בדבריה (“בשביל מה יש חברות?”). עקב כך מתבהר לקורא האירוע התפניתי הזה בחיי לויה, רק אחרי איסוף המידע, המרומז בארבעת עמודי השיחה בין השתיים, ואחרי השלמת פרטים מסצינות אחרות על המריבה עם דווידי. קוראים שהתרגלו לקרוא רומאנים מהסוג השכיח, שעלילתם נפרשת בצורה סצנרית וליניארית, יצטרכו לאמן את עצמם מחדש לקרוא רומאן כמו “חמסין וציפורים משוגעות”, שעלילתו מתפתחת במתינות, והמידע מפוזר בו לאורך כל העלילה - רומאן, שבו סביב ציר ליניארי־כרונולוגי של העלילה בהווה מסתלסל סליל פתלתל של הזיכרון, המשלב בהווה הבזקים מזמנים שונים של העבר.

 

הנחיות לקורא    🔗

הפיזור והקיטוע של המידע אינם גילויי הכתיבה היחידים, שכדאי לקורא להתרגל אליהם כדי לרוץ בטקסט הזה. עליו להסתגל גם אל הרטוריקה של לויה, “המספרת”, הנוהגת לפנות בדיבור ישיר אל דמויות מהעבר ומההווה. זהו דיבור פנימי, ולכן רק מתוכן הקטע ניתן להבין אל מי מחבריה שבחיים (אורה, ז’אן־ז’אק, אליוט ואחרים) ואל מי מיקיריה שמתו הוא מופנה: אל דווידי (45), אל נחום (156), או אל אביה (305). כמו בדיאלוג עם אורה, שהודגם קודם, כך גם בדיבור הפנימי המופנה אל כל אחד מיקיריה, משלבת לויה הבזקי־זיכרון והבזקי־תגובה החולפים בהווה במוחה. ההבזקים האלה מופרדים בעזרת קווי־הפרדה בתוך המשפט הראשי (טכניקה זו הפעיל בהצלחה דומה גם יובל שמעוני באחד מסיפורי “חדר”: “המגירה”. בסיפור “המנורה”, הכלול גם הוא בכרך “חדר”, העדיף שמעוני לשלב את הרהורי הדמויות במשפט הראשי בתוך סוגריים מסוגים שונים). השתקעותה התכופה של לויה, הגיבורה־המספרת, במחשבות המזרימות את זיכרונותיה ותגובותיה תוך כדי גלגול מעשיה בהווה, יוצרת טקסט מיוחד במינו, המעלה למישור זמן אחד, הנוכחי, אירועים ומראות מההווה עם זיכרונות מזמני עבר שונים בחייה.

בקריאת טקסט, המערֵב רסיסי מידע מזמנים שונים ומפזרם במקומות שונים, חייב הקורא למקֵם ללא-הרף את הפרטים הנחשפים לידיעתו במהלך הקריאה בסדר הכרונולוגי הנכון, כדי להבין איך התגלגל אירוע מאירוע קודם. בממדי רומאן רחב־יריעה, סיפור הכתוב כך תובע מהקורא התמסרות טוטלית, כזו המחייבת אותו להשלים את הקריאה בו על־ידי נגיסה במנות קבועות. רק קריאה כזו תעניק לקורא שהות למקֵם את המידע החדש בתוך המידע הישן, שצבר קודם, ותותיר לו את הזמן הנחוץ לעדכן את המסקנות, שגיבש קודם על הגיבורה ועל זיקותיה אל הדמויות האחרות. העיסוק התמידי באירגון מחודש של סיפור־המעשה מסביר את הנאת הקריאה, שרומאן כזה מבטיח לקורא, הדומה להנאה שבהשלמת תמונת תַצְרֵף גדולה שנחתכה לחלקים רבים. אך בניגוד למשחק התצרף, המסייע למשחֵק להרכיב את החלקים בעזרת חשיפה מראש של התמונה שאליה יגיע, יזכה קורא הרומאן הזה לראות את התמונה השלמה רק אחרי שישלים בעצמו את מלאכת ההרכבה של פיסות המידע שפוזרו לאורך כל עלילת הספר. דווקא בספר הכתוב כך מוטל על הביקורת להישמר מחשיפת־יתר של סיפור-המעשה, ועליה להסתפק בהפניה אל תופעות כוללות במבנה העלילה, בהצבעה על מעשה־הכתיבה ובהגדרת המשמעות של השלם.

אף שפעולת־הסיפר מבוצעת על־ידי סמכות מספרת אחת, ימצא הקורא ברומאן הזה ייצוג מגוון של השפה העברית. גם עובדה זו מצדיקה קריאה מואטת של הטקסט הזה, כזו שתאפשר לקורא ליהנות מהעושר הלשוני המצוי בו. השפה המדוברת בפיה של “המכולת” היא שפת המהגרים המשובשת, שאינה מתאימה את הנשוא למינו של הנושא ואינה מקפידה על התחביר התקין של המשפט: “זה אין לחם חי היום. זה יש חג. - - - אתה קיבלת הבית של המישיגענער - - - אתה לא מוכרת אותה?” (23).

צורה אחרת של שפת מהגרים נשמעת מפי מכורה, אמהּ של אורה, שאמנם העברית בפיה תקנית, אך היא הוגה אותה בנגינה יידישאית, ההופכת כל חיריק לצירה או מכפילה ומאריכה צירה שכבר קיים במילה. בהגייה כזו נשמעת “אשמה” כ“אשֵמה” ו“התפרסם” כ“התפרסֵם”. בולטת בקיצוניותה גם הלשון העברית שבפי צעירים בני גילו של ינון, בנה של אורה, האומר בטבעיות גמורה את המשפט הבא: “מחר אני הולך אל אילוז ועושה גאלח” (201), שהוא משפט משובש להפליא (“מחר אני הולך ועושה”) הקולט לתוכו בלא ניד־עפעף גם מילה שאיננה במילון העברי (“גאלח”, שמובנה בעברית הוא “קרחת”).

בצידן של צורות משובשות אלה, מופיעות שתי צורות תקניות של השפה העברית. האחת נשמעת כיום ארכאית ומליצית והיא מופיעה ביומנו של אוטה קפלן. אביה של לויה כתב את היומן במהלך שהותו בגטו טֶרֶזין, וכמקובל במקורות הספרותיים הקדומים, שמהם ספג את העברית שלו, רשם את דבריו בכתיב חסר. כמו ינון, גם הוא משלב מילים לועזיות במשפטיו, כגון: דֶמונסטרציא, תיאטֶר, סֶרטיפיקט (262), אך בניגוד לינון, הוא עושה זאת רק כאשר חסרות לו המילים הנחוצות באוצר המילים העברי. ברוב המקרים הוא מנסה להציע מילים עבריות למילים לועזיות (למשל: “שתפָנוּת” לקומוניזם, 264) או לגזור מילים קיימות במשקלים חדשים כדי לקבל משמעויות חדשות (משם העצם “נס” גזר, למשל, את הפועל “לנוסס בדגל”, 263). אף שהעברית שבפיו היא שפת־לימודים מוגבלת, אין שיעור לתעוזת הדמיון היוצר שלו, המתגלה בציוריות ובאירוניה, בעזרתן הוא מתאר את המתרחש בגטו: “שלג עוטף הגטו בבגד מתים לבן. - - - פרופ' גוטהולץ מטַיֵל בשלג. מעיל טוב לו. פרופ' הרמן מחמם התנור בפחמים, קולה לחם דק, מטיח על פניו סרדינים” (300).

השפה של לויה, שעליה מושענים כל גווני השפה האחרים, היא שפת הדיבור של דור הצברים, שעל אף היותה דיבורית, צצים בה עדיין משקעים מהמקרא ומשירת התחייה שלמדו בבית־הספר, והיא מסוגלת גם להיות עשירה ופיוטית: “אני עוברת בין הערוגות שנחשפו היום לשמש הרכה, רואה את העלים - תמיד בקבוצות של שלושה - פה ושם בוקע מהם פרח עם לב לימון או תות אדום למחצה, גדול ומוצק כעשוי שעווה, ובין שתיל לשתיל נחנקת האדמה בעדשות לחוּת גדולות” (137).

 

תמצית הביוגרפיה    🔗

בנוסף להדרכה, איך לבצע את הקריאה של הטקסט, יפיק הקורא תועלת רבה מסיכום ביוגרפי קצר של חיי לויה, שיציב את האירועים המרכזיים בחייה בסדר הכרונולוגי הנכון שלהם. הסיוע הזה לא יקלקל לקורא את הנאת הקריאה, אלא יפנה את תשומת־לבו לעקוב אחרי העניין העיקרי, בו כדאי להתמקד במהלך הקריאה: כיצד מפענחת לויה את תעלומות חייה.

הביוגרפיה של לויה נחלקת באופן ברור לארבע תקופות. התקופה הראשונה היא הקצרה מכולן. היא כוללת את ארבע השנים הראשונות של חייה, שמהן נותרו אצלה רק פרטים מעטים. המידע המהימן היחיד המצוי ברשותה כולל את ציון לידתה בעיר ונציה ב־23.7.1946 וכן הבזק־זיכרון משנת 1950: היא ונחום צופים ממרפסת הדירה בחיפה אל המפרץ ואורותיו (91). המידע הזה מתקשר אל דמותה המעורפלת של האם בחייה, כי גם בוונציה (176) וגם בחיפה (306) התגוררו שתי המשפחות בדירה אחת ואמהּ היתה עדיין איתם. היה ללויה הסבר הגיוני, מדוע התגוררו שתי המשפחות בדירה אחת בשתי הערים. היא הניחה, שהקשר ההדוק בין אביה לדווידי, תלמידו המוכשר מפראג, והצורך לחסוך בהוצאות הוליכו למגורים בדירה אחת, בוונציה אחרי סיום מלחמת העולם השנייה ובחיפה אחרי העלייה לארץ ב-5.1.1950. לעומת זאת, לא מצאה תשובה להיעלמותה של אמה מתמונת חייה, חודשים אחדים אחרי עלייתם לארץ. היעלמות האם הישוותה את מצבה למצבו של נחום, הזכור לה כיתום, וגרמה למעבר שלהם מחיפה אל השיכון במושבה ב־1950.

התקופה השנייה בחייה של לויה, הכוללת שבע־עשרה שנים, עברה עליה ב“צ’יכון”. לשיכון כבר הגיעה לויה ללא האם, ולכן נחשבה ליתומה בעיני עצמה ובעיני חבריה (285). אז טרם ידעה, שבין שתי המשפחות החד־הוריות, שלה ושל נחום, קושרת דמות נשית אחת. אף שהתגוררו כעת בשני בתים נפרדים, המשיך להתקיים גם כאן הקשר ההדוק בין שתי המשפחות, שמנו כעת ביחד רק ארבע נפשות, “אח ואחות ואבא ואבא, משפחה לטיולים בחגים ובשבתות” (161). שנות התקופה הזו היו שנות הידידות המיוחדת עם אורה, ובהן עוצבו רגישויותיה, היסוסיה וחרדותיה. בלטו בהן רצונה להידמות לאחרים בחבר’ה, והתחושה המתמדת, שאין היא יכולה להיות כמו כולם. בחופשת הקיץ אחרי השביעית הכירה במשלחת החופרים את גיורא, שנעלם מחייה אחרי ליל־האהבה היחיד שהתרחש ביניהם (131–128). אמא של אדריאנה, אחת מחברותיה, סייעה לה לבצע בחשאי את הפלת העובר שהתפתח ברחמה מהקשר החולף הזה (76).

סמוך לשחרור מהצבא, אחרי מות אביה ו“באמצע הכאב על גיורא” (175), היתה לה פרשת אהבה שנייה, שהסתיימה גם היא במפח־נפש. היא טסה עם נחום לאילת ובילתה איתו לילה, שנחתם בנשיקה תחת שמים זרועי כוכבים (175–173), הלילה שלאחריו החל נחום להתחמק מפניה. שבע־עשרה שנות “החבר’ה החומוס והחמסין”, שנות החמישים והשישים של המדינה, הסתיימו במריבה הקשה עם דווידי ב־1967. כזכור, מכרה לויה את ביתם אחרי מות אביה, משום שהחליטה לעזוב את השיכון ולהתחיל בחיים עצמאיים כדיילת. בגלל המריבה שפרצה בינה ובין דווידי לא חזרה להתראות איתו עשרים ושבע שנים, גם לא אחרי שנחום ניספה במטוסו בכינרת. לכן הופתעה, כאשר עורך־דין בצר הזעיק אותה לארץ ובישר לה, שבצוואתו הפך אותה דווידי ליורשת ביתו ולבעלת זכות ההחלטה היכן לפזר את אפרו.

עשרים ושבע השנים הבאות מהוות את התקופה השלישית בחייה של לויה. במהלכן פרשה כנפיים ויצאה אל העולם הגדול כדיילת במטוסי אל־על. אמנם תחילה ניסתה לפייס את דווידי בשיחות טלפון ובמכתבים (107), אך מאמציה כשלו, ובמהלך כל השנים הללו לא חזרה לשיכון כדי לפגוש אותו, את נחום ואת חבריה. כאשר נחתה בארץ, שהתה במלון, כפי שנהגו לעשות הדיילות של חברות התעופה הזרות, וכפי שהיא עצמה עשתה בהגיעה אל ארצותיהן. רק בגרמניה, אם לא הצליחה להתחמק מהטיסות לשם, התעקשה להישאר במטוס במשך כל זמן הנחיתה (110).

אהבותיה בחצי יובל השנים הזה היו פזורות על־פני מפת הטיסות שלה. תחילה ז’אן־ז’אק, אחר כך אליוט ולבסוף ברנדה. שלא כמו אהבותיה הישראליות הבלתי־פתורות, “אהבות חמסין וציפורים משוגעות” לגיורא ולנחום, הסתיימו קשרי האהבה שלה כדיילת באופן ברור והגיוני. את כל אהוביה הכירה בטיסות, עם כולם נפגשה בין הטיסות, ואחרי שהקשר עם כל אחד מהם התמצה, השליכה את כל העדויות הקשורות בו אל הנהר הקרוב. בסיום כל פרשה אספה בתוך מעטפה גדולה “מכתבים, גלויות, מזכרות קטנות, כמה תכשיטים, תצלומי־יחד”, צירפה להם “כמה חלוקי־נחל או חצץ” והשליכה את המעטפה אל המים, וכך “זכרונות ז’אן־ז’אק שקעו בדנובה, ימי אליוט טבעו בטיבר וברנדה יקירתי נעלמה בסיין” (210).

מהתקופה הרביעית בחייה של לויה מסופרת לנו רק השנה הראשונה, שנת 1994. שנה זו בחייה נפתחת בשיבתה של לויה בגיל ארבעים ושמונה אל “הצ’יכון”, אחרי עשרים ושבע שנות היעדרות מהמקום, כיורשת ביתו של דווידי, והיא מסתיימת בטיסה של לויה לצ’כיה, כדי לחפש בטרזין את עקבותיה של אמהּ. לויה הניחה, שפגישתה עם בני המחזור שלה תהיה מביכה, כי בניגוד לה הם נישאו והקימו משפחות, ושמצפה לה פגישה קשה במיוחד עם אורה. לכן שבה לשיכון בהחלטה ברורה: “‘באנו, ראינו, הלכנו, דווידי’. אני אחטט פה קצת, אמיין מה שאמצא, אולי אקח לי משהו, אמכור את כל השאר. רק עד אז אני פה” (15). אך מרגע שדרכה רגלה בבית של דווידי, נקשרה אליו בעבותות מסתוריים.

היא לא מיהרה לפתוח את החדרים כדי לחטט בתכולתם וגם לא הזדרזה למכור את הבית והפרדס. אחרי שגילתה לאדריאנה, שבדעתה לממן טיסות לארצות רחוקות בכסף שתפדה ממכירת הבית והפרדס (106), הופתעה מהנחרצות שבה השיבה ליוספה, שבדעתה להחזיק בנכס ולהישאר במקום (63). בעקשנות שאפיינה אותה בילדותה ובנעוריה, הקדישה מזמנה ומכספה לשיפוצו של הבית, כדי למנוע את הריסתו, כמו שיערה שלא את הערך הכספי של הנכס ביקש דווידי להוריש לה, אלא את המפתחות לפיענוח תעלומות חשובות יותר עבורה.

עובדה זו התבררה ללויה עד מהרה, אחרי שמצאה את המעטפה החומה ובה יומנו של אביה משנות הכליאה בגטו טרזין, שעליה כתב דווידי את ההוראה: “לויה, תפתחי!” (253). כשאחזה במעטפה הרגישה שזו תשנה את חייה. ואחרי שקראה את העדות המצמררת ביומניו של אביה, הבינה, שדווידי בחר בה ליורשת לא בשביל הבית הניתן למכירה ושאותו הציל מהריסה על־ידי הרשות המקומית באמצעות ההבטחה המעורפלת, שיוריש אותו לשמש כ“מוזיאון ללוחמי היער” (209), אלא כדי שתירש את העדות שלו ושל אביה על קורותיהם בשואה. כעת הבינה, שאביה לא רצה שתדע, “אבל דווידי רצה - דווידי החזיר אותי לכאן כדי לתת בידי את העדות הזו” (281).

 

עלילת חניכות    🔗

נכונותה של לויה לעסוק כעת בעדות שהוריש לה דווידי מעוררת תמיהה. מדוע ליבתה מריבה עם דווידי אחרי פטירת אביה וברחה מפניו, במקום להישאר ולתבוע ממנו תשובות על השאלות שהציקו לה מילדות? הן אביה התחמק בשיטתיות משאלותיה על היעלמותה של אמה: “הוא היה יכול לספר לי שעות על קיסר רומאי, אבל על עצמו - כלום - נאדה - כשהייתי שואלת היה אומר לי ‘אל תבחשי’” (218). והיו הרבה תעלומות נוספות שאז, מיד אחרי פטירת אביה, היה סיכוי לפענחן בעזרת דווידי, כגון: הדמיון, שכולם הבחינו בו, בחזות החיצונית בינה ובין נחום. מדוע עברו להתגורר בשתי דירות נפרדות בהגיעם אל השיכון ואילו בוונציה ובחיפה, כשהאם היתה עדיין איתם, התגוררו בדירה אחת? מה קשר באופן כה יוצא דופן את אביה, אוטה, אל דווידי, מי שהיה לפני שנים תלמידו באוניברסיטה של פראג? מדוע הזדרז אביה להשקיט את דווידי, כאשר הלה התפרץ לעיתים תכופות, בעיקר כלפי הדברים התמימים שאמרה, ולמה הרגיע אביה את דווידי דווקא בשפה הצ’כית, שלא היתה שגורה בפיה? ונחום, שהיה לה כאח כל השנים, מדוע קטע באופן פתאומי את קשר האהבה, שאך זה החל להתרקם ביניהם באילת?

פטירת אביה היתה גם העיתוי המתאים עבורה להתחיל לחפש בעצמה את התשובות לשאלות המטרידות האלה, אך היא בחרה לריב עם דווידי ולהימלט ממשימת הפיענוח הזו, ששיערה כי תהיה בלתי־נעימה וכואבת. לכן מוצדק לראות את שנות התקופה השלישית, שבהן עבדה במטוסי אל־על כ“מלצרית מעופפת”, כשנים שבהן דחתה לויה במו־ידיה את ההתבגרות שלה. ואכן העלילה של הרומאן מתפתחת על־פי מתכונת עלילת החניכות, והיא מתארת כיצד כעת, בפתח התקופה הרביעית לחייה, משלימה לויה באיחור את התבגרותה על־ידי פיענוח הסודות של בני המשפחה שלה, בהדרכתו של אבי, היסטוריון של תקופת השואה, ובסיוע המסמכים שגנז עבורה דווידי במזוודה הישנה שלו.

ידען כמו אבי הוא שהפריך הנחוֹת שגויות של לויה על השואה (221–217, 240–238), ומפיו למדה לראשונה את ההבדל בין מחנה־ריכוז למחנה־השמדה וקיבלה הסבר, מדוע לא היה מספר כחול על היד לאביה ולדווידי כמו לניצולי שואה אחרים. הסבריו סייעו לה לפענח את העדות שנפרשה לפניה במסמכים. ייתכן שלויה היתה מפענחת את הסודות שהעלימו ממנה הרבה לפני כן, אלמלא אימצה לעצמה כל־כך הרבה הנחות מוטעות, שהרחיקו אותה מידיעת האמת. ובכללן: ההנחה, שבשנים שבהן שהו ה“מישיגענער אָרוּפּ פוּן דאך” (52), שעל ידיהם ראתה בשיכון מספרים כחולים, במחנות הריכוז ובמחנות ההשמדה, מצאו אביה ודווידי מיסתור אצל ידידיהם בפראג, והזוועות נחסכו מהם. כמו כן הניחה, שהקשר בין שתי המשפחות התקיים בוונציה ובחיפה מסיבות כלכליות ושהקשר הזה גם התהדק אחרי שעברו לשיכון בזכות עיסוקם המשותף של אביה ושל דווידי בחפירות שביצעו יחד כדי “לגלות היסטוריה מתחת לאדמה” (191).

מכשילה מכולן היתה ההנחה שלה על יתמותו של נחום. כל השנים היתה משוכנעת, שנחום התייתם מאמו כבר בשנות המלחמה, עוד לפני שנולדה. לרגע לא עלה על דעתה, שנחום מסתיר מפניה את האמת על אמו. לסיפור לידתו בגטו נחשפה רק ביומן של אביה. כדי להצילו, הוברח “הצרור”, שנולד בגטו טרזין ואשר זכה לשם “יאן”, מתוך הגטו אל המשפחה הנוצרית מצד האב של אמו, שהיתה “מישלינק” (כלומר: ממוצא מעורב, כי סבתו של נחום מצד אמו היתה יהודייה). נחום היה מבוגר מלויה כמעט בארבע שנים (285) ובמאי 1950 היה כבר בוגר מספיק כדי להבין את פשר היעלמות אמו באופן פתאומי מביתם בחיפה, וגם היה כבר בשל מספיק לציית לבקשת שני האבות ולשמור את ההסבר מידיעתה של לויה, אף שגם ממנו מנעו שניהם, כנראה, את המידע הרגיש על קורותיהם בגטו טרזין בשנות המלחמה. מאחר שכל מעייניו של נחום היו במטוסים ובתעופה המתפתחת (156, 173), הניחה לויה, שהתשובות לשאלותיה אינן מצויות ברשותו. היא לא העלתה בדעתה, שהוא אינו מציק לשני האבות בשאלות כמוה, דווקא משום שידע את העובדות שחסרו לה, אך אימץ את החלטתם למנוע את ידיעתם ממנה. רק אחרי שהוא וגם שני האבות כבר לא היו בין החיים, מצאה לויה במכתבים של אמהּ (333–332) את ההסבר המלא לתעלומות שאת מציאת פתרונן דחתה שנים כה רבות, ושבעזרתן השלימה רק כעת, בגיל ארבעים ושמונה, את ההתבגרות שלה.

 

גיבורי התעלומה    🔗

“לא רציתם שנחום ואני נצמיח אבן על הלב” (280) - קובלת לויה כעת, על שני האבות, קפלן ודווידי, שהחליטו להעלים ממנה ומנחום את קורותיהם בגטו טרזין. דווידי קיים במשך כל חייו את הבטחתו לאביה ומנע ממנה את המידע הזה. וגם לנחום גילה את העובדות, כנראה, רק אחרי ששניהם חזרו מאילת והתבררה לדווידי ההתפתחות ביחסיהם שהתרחשה שם (306). מותו של נחום פטר את דווידי מההבטחה שנתן לאביה של לויה. אחרי שאיבד את נחום והבין שלא יימצא גואל לסיפורם, הגיע דווידי למסקנה, שמוטלת עליו החובה להוריש לה את יומני אביה ואת המכתבים, שיספקו לה תשובות על השאלות ששאלה כל השנים. כעסה של לויה על דווידי התפוגג במהלך השנים שחלפו מאז המריבה הגדולה שהפרידה ביניהם, ולכן היא נזכרת בו כעת בחיבה ובגעגועים. בין היתר היא נזכרת, שדווידי התקשה מאוד לקיים את ההחלטה המשותפת לו ולאביה וסיכן ברציפות את קיומה. מדי פעם נאלץ אוטה להתערב במועד כדי למנוע מדווידי לחשוף לילדיהם משהו מעברם באחד מהתקפי־הזעם שלו.

דווידי לא הצליח תמיד למשול ברוחו, וכאבו התפרץ מתוכו, כאשר לויה היתה משמיעה בביטחון הצברי שלה הערה שהרתיחה את דמו. לויה זוכרת מספר התפרצויות כאלה של דווידי בעקבות הערות תמימות לחלוטין מצידה. פעם נשאלה על־ידי דווידי, אם היא יודעת מה פירוש המילה “מקועקע” בשם הסרט “השושנה המקועקעת”, והיא השיבה: “בטח, זה כתוב בדיו שלא יורד כמו המספר על היד של המכולת ושל חסיה הורוביץ”. גם אחרי שאביה הרחיק אותה, את “הנזק”, מנגד עיניו של דווידי הזועם, עדיין שמעה את צעקותיו בחדר (15). מקרה שני אירע אחרי שחזרו מצפייה בסרט שהוקרן על קיר הצרכנייה, והיא אמרה לנחום “שהכי חבל על הסוסים”. דווידי התערב בהרמת קול: “ועל אנשים לא חבל?”. לויה הניחה שהוא שואל על עלילת הסרט, שבו ירו אנשים על הסוסים היפים, ולכן השיבה לו בהתרסה: “לא חבל, כי הם אשמים, הם תמיד אשמים!” (24). היא לא הבינה, מדוע כעס דווידי עליה אחרי תשובה זו ומדוע דאג אביה להרחיקה שוב מפרץ זעמו.

מקרה התפרצות נוסף של דווידי אירע בליל סדר־פסח כשהיתה בת שמונה. כמנהגם לא ערכו “סדר”, אלא התיישבו לאכול לחמניות במקום מצות, אך לויה שהיתה עדיין נסערת מההערות שהוטחו כלפיה במסיבת הכיתה בחנוכה, על היותה יתומה מאם, הפתיעה אותם בשאלה “איפה אמא?”. נחום עמד לענות, כנראה ידע משהו שהיא לא ידעה, אך אביו השתיקו בעוד מועד. ואז סיפרה לויה שמינה’לֶה אמרה שהנאצים עשו ממנה סבון. דווידי זינק ממקומו “כבר בדרך אליהם לחולל שערורייה באמצע ליל הסדר”, אך אוטה השיגו ועל הדשא עמדו שניהם “רושפים זה אל זה שפה שחורה, שורקת־חורקת, צ’כית”, שהיא לא שלטה בה, אך נחום הקשיב לדבריהם “לא מבין או מבין ולא רוצה לומר” (287). אילו כללה שליטתה בשפות (127, 131) גם את השפה הצ’כית, יתכן שכל התעלומות של חייה היו מתבארות לה כבר אז, בהיותה נערה מתבגרת ואחר־כך גם חיילת. אך היא לא השתלטה דווקא על שפה זו, שבה שוחחו אביה ודווידי על חייהם בפראג קודם לפרוץ מלחמת העולם השנייה ועל קורותיהם בשנות השואה. ועל נחום שהבין וידע הכביד האיסור של שניהם.

עוד מקרה התפרצות של דווידי זכור לה מחופשה שעשו על שפת הכינרת. ארבעתם ישבו סביב המדורה והיא, הסקרנית, שאלה: “ממה עשויה אש?”. אביה השיב: “אש עשויה מכל מה שנשרף בה”, אך דווידי לא עצר ברוחו: “מכל מה שנשרף! - - - בשר נשרף, שומן - שומן נשרף מצויין -” (12). וכמו תמיד התייצב אביה להרגיעו והרחיק אותו מקרבתה. הקלות שבה הצליחה לויה להרגיז את דווידי היתה בלתי־נמנעת. הוא התקשה יותר מאביה לעמוד בהחלטתם, שלא לספר לנחום ולה את קורותיהם בשואה. לויה הבינה זאת רק אחרי שקראה את היומן, שכתב אביה בגטו טרזין, והתברר לה, ששנות המלחמה לא עברו עליהם ביחד, אלא כל אחד שרד מהן בדרך אחרת, ועל כל אחד היה לשקם אחריהן הריסות אחרות של חייו. עובדות אלה הסבירו לה את דאגתו המיוחדת לדווידי ואת ההבנה והסבלנות שגילה כלפי התפרצויותיו: “עכשיו הכל מובן: סבלנותך שאין לה גבול כלפיו - ידך המקיפה אותו - הדיבור הכבוש - דאגת הפתאום: ‘לויה, אולי תקפצי לראות מה שלום דווידי’ - האחריות: להשגיח עליו שלא —” (281).

 

שתי דרכים    🔗

רק אחרי שקראה את היומנים של אביה הבינה לויה, מדוע כה נבדלה גם דרכם של השניים אחרי ששרדו מהשואה. אביה, אוטה קפלן, שמר על שמו גם בארץ והשתלב עד מהרה בצוות של האוניברסיטה העברית בירושלים כפרופ' להיסטוריה של תרבות המערב (280). מעשיו משקפים את שתי החלטותיו אחרי ששרד מהשואה: להחזיק בהשקפותיו ולהמשיך בקריירה האקדמית המזהירה שלו, שנקטעה על־ידי המלחמה, ולהעלים מידיעתה של לויה את קורותיהם בתקופת השואה, כדי שהתאונה הזו בהיסטוריה של האנושות לא תפריע לה להשתלב כאזרחית בעולם הפתוח שבו האמין מנעוריו - עולם חילוני, הומני־אוניברסלי וקוסמופוליטי. בניגוד לניצולים אחרים, לא שינה ממנהגו לפני השואה וגם בארץ לא חגג את מועדי־ישראל, כי “הוא שנא טקסים מכל סוג” (191) ובעיקר את אלה הקשורים בדת. בכך ביטא את החלטתו, לגדל את לויה על ברכי התרבות הקלאסית־הומנית ולטעת בה את האמונה בערכי התרבות של המערב, כאילו מעולם לא בוצעה השמדה של העם היהודי על אדמת אירופה. הוא עודד אותה ללמוד שפות ולקרוא את כתביהם של היסטוריונים, שתיארו את מאמציהם ואת כישלונותיהם של בני הדורות הקודמים לכונן עולם רציונאלי והומני ואת חלקם של מנהיגים בטוויית החלום הזה וגם בקבלת ההחלטות הכושלות, שעיכבו את הגשמתו.

קורותיו של דווידי בשנות השואה היו שונות ומהן גזר את לקחיו ואת מעשיו. כאשר היה עדיין סטודנט בהרצאותיו של אוטה קפלן הפך לקומוניסט, כי לא הסתפק בלימוד תיאורטי של ערכי תרבות המערב, אלא ביקש ליטול חלק במהפכה חברתית, אשר תגשים את העולם המתוקן שעליו שמע מפי מורו. המאסר והמראות שראה בגטו פקחו את עיניו, ומאוכזב מאחוות פועלי העולם ומחבריו הקומוניסטים הצ’כיים, הפתיע פעם את אוטה, שהופקד בגטו על הפעלת הספרייה, כשביקש ממנו ספרים על בר־כוכבא בתואנה, שהם מיועדים לחברו “אשר שב מפלשתינה בפחי־לב ליפול בפח טרזין”. ההערה האירונית של אוטה ביומנו מעידה כי הבין, שדווידי ביקש את הספרים עבור עצמו: “אחרי הסוף יבקש עקבות המרד הגדול באדמה העתיקה. פרוצס פסיכולוגי מעניין: אנשים ‘עוברים’ החומות במחשבת עברם או עתידם” (273). ואכן ההתעניינות הפתאומית של דווידי בבר־כוכבא, לוחם־חרות שהחזיק בדעות לאומיות בלתי־שגרתיות ועורר על עצמו את כעסה של המנהיגות הדתית בימיו, מלמדת שכבר בגטו טרזין התפכח דווידי מהקומוניזם האוניברסלי ופנה אל ההשקפה הלאומית.

את השינוי הזה ביטא דווידי בהגיעו לארץ במעשה סמלי: הוא החליף בשם עברי וצברי למהדרין - ברק דווידי את השם בורק דולוחובסקי, שזיהה אותו בצ’כיה כקומוניסט יהודי. הוא אמנם לא הצטרף לחוגו של רָטוֹש, אך גיבש באופן עצמאי השקפה דומה על התחייה של הממלכה העברית באגן המזרח התיכון. בהיותן בנות שש־עשרה, נזכרת לויה, סיפר דווידי לה ולאורה “על עולם עברי מדהים - ממהר לגולל מפה של אגן הים התיכון - אימפריה עברית אדירה שקדקודיה הם ירושלים־צור־קרתגו - - - האימפריה העברית הגנה על קרוביה הפויניקים ממזרח - אתה אומר פויניקים בגלל פויניקיה, ארץ הארגמן בפי היוונים, כולנו כנענים, בנות”. על גודל התפנית הרוחנית שהתחוללה אצלו יעיד הגינוי שהשמיע באוזניהן על הנביאים: “כל הנביאים שלנו היו חקלאים קטנים ונְסוֹגָאים גדולים מאוד! הם רצו שנישאר עם קטן מוקף אויבים ובגויים לא יתערב, כי הגויים הם טפו־חולירע־יאסנה ואנחנו עם־סגולה”. באותה שיחה גם כינה את אליהו “בריון”, ששחט “בנחל קישון ארבע מאות וחמישים חבר’ה - - - מה היה איכפת לו מה שהמלך שלו כרת ברית עם צידון ונשא את איזבל, אז עבדו פה קצת את הבעל והאשֵרה, השתלבו במרחב השֶמי” (59).

דווידי לא רק נאה דרש, אלא גם קיים במעשים את אמונתו החדשה, שאחרי השואה צריך לכונן בארץ יֵשוּת עברית נורמלית ובעלת כוח, שתלכד ותנהיג את המרחב השֶמי. בדעותיו ובמעשיו התבלט כחריג בין המתגוררים בשיכון. אף שגם הוא היה “מישיגענער”, כלומר: ניצול מהשואה, זכה שהכינוי ייוחס לו אישית בשל דעותיו ומעשיו בארץ: “פרטיזן־נוקם וכנעני וארכיאולוג־שודד וממציא מילים בעברית וכותב מכתבי־כעס לעיתונים ומתנפל על בעלי כלבים ועובדי מע”ץ" (161). בחדר הדבק, בין דפי ספריו של דווידי, מצאה לויה קטע מעיתון “דבר”, מנובמבר 1952, המספר על אלמוני, שזרק אבן לבניין הצירות הצ’כוסלובקית בתל־אביב, ולבה אמר לה שהאלמוני היה דווידי (227), כי הוא לא נטע פחדים, היסוסים וחולשה בה ובנחום, כפי שעשו שאר הניצולים בילדיהם. את נחום חינך דווידי “לא לפחד מכלום - לשרוד בכל מצב” (160) ועודד אותו להתעניין במטוסים ובתולדות מאמציהם של דורות להגשים את חלום גמיעת המרחבים באמצעותם. את לויה עודד למחשבה עצמאית ונועזת. הוא הציג באוזניה את ההיסטוריה של העם היהודי באופן ביקורתי: החורבן של קרתגו היה “חורבן אמיתי, ובינתיים, באוּשה, בציפורי, עסקו בשור שנגח את הפרה” (85). בהמלצתו קראה את הספרים על תרבות אגן הים התיכון הקדום (107) וכדי לזכות בשבחיו גם שיננה את המקבילות בין הפסוקים במקרא ובין השירה האוגריתית (60). בזכות בקיאותה זו כינה אותה דווידי בחיבה “האֵלה ענת” (163).

 

דווידי ותורתו    🔗

מדוע חינך דווידי את נחום ואת לויה לסלוד מהיהדות ולראות בעין כה ביקורתית את המוסר של הנביאים ואת ההלכה של החכמים? מדוע שקד על הדבקת החרסים ועל חשיפת העבר הפיניקי־כנעני בחפירות הבלתי־חוקיות שעשה בשיטתיות באיזור שפלת החוף? ומדוע סטה כה רחוק מתורתו ומאמונתו של מורו הנערץ, אביה של לויה? אוטה קפלן וברק דווידי חצו את הגיהינום באופן שונה. הראשון נשאר בגטו טרזין ובזכות פירסומו שמטו את שמו מרשימת הנשלחים למחנות ההשמדה. לכן נותרה בו יכולת להשתקם מהר מאחרים אחרי השיחרור מהגטו, כפי שמוכיחות לידתה של לויה כשנה אחרי סיום המלחמה והשתלבותו המהירה כמרצה באוניברסיטה הירושלמית. גם אימוץ ההשקפה של פוליביוס על רשעות האדם, מלמדת, שיֵאושו, בימי מאסרו בטרזין, לא היה כה עמוק כיֵאושו של דווידי. ההיסטוריון היווני הקדום לא התנסה בשואה כפי שהתנסה בה אוטה קפלן, ואת המסקנה, ש“אין חיה רשעה ואכזרית יותר מן האדם” (297), ניסח על יסוד אסונות הרבה יותר מוגבלים בהיקפם, ברשעותם ובאכזריותם. אם קביעתו של פוליביוס נראתה בעיניו מספיקה כדי לסכם באמצעותה גם את מה שהתרחש בגטו טרזין, סימן שהכליאה בגטו לא החלישה את אמונתו בתרומה הגדולה של תרבות המערב ובתקווה הגדולה הצפויה ממנה לאנושות.

באותה עת הופקרו חייו של דווידי. הוא נשלח בטרנספורט מטרייזנשטאדט לטרבלינקה (219) ורק בנס ניצל מגורל אלה שנשלחו לשם. אחרי השחרור התברר לו, שהגורל היכה בו פעם נוספת. נתגלה לו שחיי אשתו אמנם ניצלו, אך היא אבדה לו. שלא כמו מורו הנערץ, נותר דווידי אחרי השחרור ללא אמונה בערכים ההומניסטיים־אוניברסליים הישנים. אך חולשת היהודים שנחשפה לעיניו במחנות הרחיקה אותו גם מהלאומיות היהודית, שגידלה בני־אדם כאלה, שהלכו אל מותם כצאן לטבח. היהדות נתפשה בעיניו ככת דתית, שחינכה דורות להגיב בחולשה ולהישרד על־ידי התרפסות בפני החזקים, ומסקנתו היתה, שבארץ צריך לטפח לאומיות חדשה, שתצמיח אומה חזקה משארית הפליטה, אומה המסוגלת לגונן על קיומה במו־ידיה. לכנעניות שהגה באופן עצמאי היתווה כיוון לאומי־מעשי. עליה להצמיח אומה אחרת במרחב השֶמי ולגדל צעירים, שרגש לאומי טבעי מפעם בחובם. מטרת החפירות הארכיאולוגיות הפירָטיות שביצע, ותכלית השקידה שלו להדביק את שברי החרס בחדר הדבק, היו להציג הוכחות, שתרבות לאומית צעירה, בריאה ואיתנה כזו אכן התקיימה במרחב בימי קדם. היהודים הנהיגו אותה אז, ועליהם לחזור ולהנהיג אותה כיום.

תורתו של דווידי השפיעה יותר על לויה ונחום בנעוריהם מתורתו של אוטה, כי קל היה להם להזדהות עם לוחם־חירות מעשי כמו בר־כוכבא יותר מאשר עם הרעיונות המופשטים של פילוסוף כמו אפלטון. נאמן לסלידתו מהדת ומההלכה של חכמי ישראל, ציווה דווידי לשרוף את גופתו, ובצוואתו הטיל על לויה למצוא מקום לפזר בו את אפרו (354). מחצית אפרו פיזרה לויה על קברו של נחום. ובנסיעתה אל טרזין תיכננה לפזר את המחצית השנייה על הקבר של מילנה (338), כדי לאחד את השניים לפחות אחרי מותם, אך אחרי שגילתה, שמילנה נותרה בחיים, ושמעה את סיפורה, החליטה לויה להחזיר את אפרו לארץ. משדה־התעופה נסעה במונית אל חוף־הים של קיסריה, שבסמוך לה סומנה במפות העתיקות ביתר של בר־כוכבא (120), שבפועלו החל דווידי להתעניין עוד בגטו (273), ואחר־כך בארץ המשיך לחקור את מעשיו כמנהיג המרד נגד הרומאים, תוך שהוא דוחה את גירסת חז"ל עליו (371). שם, באזור המשוער של ביתר, על־פי גירסתו של דווידי, פיזרה לויה את המחצית השנייה של אפרו.

 

שתי אופציות    🔗

רק כעת מבינה לויה, שאביה ודווידי ייצגו שני כיוונים אפשריים וסותרים להתפתחותה של הישראליות - הזהות החילונית, שעליה הוטל לדחוק את רגליה של הזהות היהודית הנושנה מכל השפעה במדינת־ישראל הצעירה. מה גם ששני הכיוונים חלקו ביניהם את ההשפעה על התפתחותה של החברה הישראלית בחמישים שנותיה הראשונות של המדינה. תחילה, ממלחמת השיחרור ועד מלחמת ששת־הימים, גברה השפעת הכיוון, אותו מייצג דווידי בעלילת הרומאן: שאיפה להשליט במדינה זהות חילונית ילידית־לאומית ומפוכחת במגעיה עם העמים, ששנאתם ליהודים נחשפה בשנות מלחמת העולם השנייה. בין מלחמת ששת־הימים למלחמת יום־כיפור נחצתה החברה הישראלית בין הצעת הזהות הזו, הצברית, שהשפעתה כבר החלה להיחלש, ובין הכיוון השני, שהצעת הזהות שלו החלה לצבור כוח והשפעה.

ואכן, ממלחמת יום־כיפור ואילך, בוצעה פנייה מפורשת אל הכיוון, בו האמין אביה: ישראליות הומנית־אוניברסלית, המקווה להשתלב במשפחת העמים הנאורים, הצועדים אל עולם קוסמופוליטי. כעת מובן מדוע הקפידה המחברת לקבוע את מועדי התפנית בביוגרפיה של לויה לפני האירועים הידועים בתולדות המדינה, את עזיבת השיכון לפני פרוץ מלחמת ששת־הימים ב־1967, ואת שיבתה אל השיכון לפני רצח יצחק רבין, ב־1994. כוונתה היתה להראות, ששתי האידיאולוגיות, שביניהן היטלטלה הישראליות, הלאומית (תורתו של דווידי) והקוסמופוליטית (תורתו של אוטה), יושמו בערכיה ובאורחות־חייה של החברה הישראלית בהשפעת השואה, ולא בהשפעת מלחמת ששת־הימים, רצח רבין או כל מאורע אחר בתולדות המדינה.

להפתעתה מבינה כעת לויה, שכמו בתולדותיה של המדינה, כך גם בביוגרפיה הפרטית שלה, שלטו שני הכיוונים המנוגדים בתקופות שונות של חייה. בשבע־עשרה השנים שעשתה בשיכון, שהוגדרו קודם כתקופה השנייה בחייה, אימצה בהתלהבות של בת־נעורים את תורת החוסן והאֱיָלוּת הלאומית־ילידית של דווידי. היא קראה בשקיקה את ספריו על התרבות שהיתה באגן הים־התיכון בתקופת המקרא, והתרחקה ככל האפשר מחברתם של הניצולים מהשואה. בתוך שיכון, שבו כל אדם שלישי היה “מישיגענער אָרוּפּ פון דאך”, שמספר כחול מקועקע על זרועו, התהלכה לויה כמי שעברם אינו נוגע לה. הוויכוחים שלה עם אורה ועם אחרים מהחבר’ה היו על הליכה לבית-הכנסת, על השתתפות בצום של יום־כיפור ועל הדלקת נרות נשמה לזכר הנספים בשואה. היא התריסה נגד קיומו של אלוהים ולעגה לחגי ישראל ולטקסי הזיכרון שלו, ובאופן זה הדגישה את סלידתה כישראלית וכמעט־צברית מהזהות היהודית. לכן אהבה את הכינוי “האֵלה ענת” שדווידי העניק לה, והואיל והעדיפה אז גם את שיריו של טשרניחובסקי, שביטאו נעורים וקירבה לטבע, דרשה מחבריה לפנות אליה בשם “אילאיל”, שמה של אחת מהדמויות הנשיות בשירת האהבה שלו.

נחום מצא דרך משלו להגשים את התורה של אביו. על־ידי התעניינותו בתולדות התעופה ועל־ידי בניית הדגמים של המטוסים ביטא בנעוריו את התנערותו ממורשת החולשה, שניצולי השואה בשיכון הורישו לבניהם בעצם נוכחותם. הוא הגשים את תורת אביו, כאשר סיים בצבא בהצלחה את קורס הטיס והפך לטייס בחיל האוויר, עד שניספה במטוסו בכינרת. לפטירת אביה בשנת 1967 היתה השפעה מפכחת על לויה. גם כעת היא זוכרת בבירור את האירוע, שבהשפעתו החליטה לזנוח את ההשקפה הילידית־כנענית של דווידי, לאמץ את ההשקפה ההומנית־אוניברסלית של אביה ולהתחיל לחיות כאזרחית העולם. השינוי בהשקפותיה התחולל במהלך הטיסה הראשונה שטסה בחייה, כאשר נחום צירף אותה לפייפר הקטן שהטיס.

מול “חוקי המשיכה” המוכרים לה, חוקים המרתקים לאדמה, גילתה בטיסה זו את “הכוחות האחרים”, כוחות “האף־על־פי־כן והלעזאזל־הכל”. אחרי הטיסה ההיא החליטה לעזוב את השיכון, להשאיר מאחוריה “את הבית הישן, את ארגזי הסרוויסים וההיסטוריונים לשכנים, לאלטע־זאכן, לדווידי”, להיות דיילת ולהתחיל “לראות הכול מפרספקטיבה של ענן” (151). המריבה עם דווידי התרחשה אחרי אותה טיסה, והיתה עבורה ההזדמנות שציפתה לה, להיחלץ מהשיכון ולהתנתק גם מהשפעתו של דווידי עליה. בעשרים ושבע השנים הבאות, שהוגדרו קודם כתקופה השלישית בחייה, סירבה לנעוץ שורשים במקום אחר בארץ והתאהבה בבני־אדם מארצות שונות ללא הבדל דת ואזרחות.

בכך לא התמצו התהפוכות הרעיוניות בחייה של לויה. כמו אנתרופולוגית היא מתהלכת כעת, בהווה של העלילה, בשיכון של נעוריה, צופה בשינויים שהתחוללו במהלך השנים בשיכון ובתושביו ומבינה שהישראליות מתפתחת בכיוון חדש. היא חשה שאופציות הזהות החילונית, אותן ייצגו דווידי ואביה, האופציה הילידית־לאומית והאופציה ההומניסטית־אוניברסלית, התמצו ונזנחו, והישראליות פונה לכיוון שלישי, שהוא גם מסוכן מקודמיו וגם מוליך לאסון ידוע מראש. באופציות שייצגו אביה ודווידי היו שאר־רוח וחזון. ישראל של שנת 1994 פנתה לכיוון נטול־חזון: כניעה לתרבות החיים האמריקאית, המצרפת חומרנות ונהנתנות עם העדפה ברורה של טובת הפרט האָנוֹכית על טובת הכלל.

השינויים שגילתה בשיכון העידו על כך. רק הבית של דווידי והמכולת של “גיברת מורגנשטרן” נותרו מהצ’יכון שהכירה. משכונת מהגרים שעלו ארצה מכל העולם, ובתוכם ניצולי־שואה רבים, הפך השיכון למרכז עירוני חדיש ותוסס. הבתים שהוקמו בשנות החמישים נהרסו, ועל אדמותיהם נבנו בתי־ דירות חדישים ומרכזים מסחריים (13). גם שמות הרחובות הוחלפו (14). בפגישות עם חבריה מילדות, בסוכות אצל תקווה (70) ובחג־העצמאות אצל אורה (191), התברר ללויה, שהישראלים החילונים הפסיקו להיאבק על זהותם והם נסחפים מהר אל חילוניות ללא־חזון. חבריה מהכיתה, רובם בנים של אותם ניצולי־שואה, שקדו על הקריירה האישית והיו שקועים עד צוואר במרוץ להטבת מצבם החומרי. לויה גילתה, שהישראליות הפכה בשל כך להוויה מבולבלת ביותר, המחצינה נורמליות מדומה ובעלת אופי גלובאלי, המתבטאת בחומרנות ובהֶדוניזם, ובה־בעת נצמדת לטקסי־שבט סותרים, לחגים שהתקדשו במשך דורות על־ידי הדת ולימי האבל והזיכרון שנקבעו בשנותיה של המדינה.

העלילה של הרומאן מבליטה את המתח שנוצר בין לויה לחבריה. מרגע שחזרה אל השיכון דוחקים בה החבר’ה להצטרף אל ישראל המתכחשת אל העבר, מתעלמת מהעתיד ומתמכרת למיצוי ההווה. אך היא, שבשתי התקופות הקודמות של חייה התקיימה על־פי חזונם של שני האנשים שהשפיעו עליה יותר מכל, חזונם של דווידי ושל אביה, אינה מסוגלת להצטרף אליהם. את סלידתה מחיי הווה חסרי חזון היא מבטאת בדרכים שונות. היא נאחזת בבית הסדוק והמתפורר שירשה מדווידי. אף שהבית מפריע להשלמת הפיתוח של המקום, מתעקשת לויה להחזיק בו ולמנוע את הריסתו. באופן דון־קישוטי היא מנסה להעלים את מצבו העגום על־ידי סתימת הסדקים וצביעת הקירות ועל־ידי שתילת פרחים בחזית הבית, כדי למנוע מהרשות המקומית להוציא צו־הריסה נגדו. בעוד חבריה מילדות דוחקים בה למכור את הנכס שירשה ולהשתלב עם התמורה שתקבל בחגיגה ההֶדוניסטית של ישראל העכשווית, נפתח ליבה אל הזיכרונות שעטים עליה וקוראים לה לפענח את תעלומות העבר ולתת בעזרתם משמעות וכיוון להמשך חייה.

כך צריך לפרש את השינויים שהיא עושה כעת בחייה: את מדי־הדיילת שלה היא מוסרת כתחפושת לבת של אחת מחברותיה, מרבה להתהלך יחפה כדי להיות במגע עם האדמה, מתגייסת ברצון לעבודת הקטיף של תות־השדה אצל אמיתי ועוקבת בשקדנות אחרי תופעות הטבע המשתנות בעונות השנה. ועל אף המבוכה היא לובשת בגדי-חג, מבקרת בבית־הכנסת ומדליקה נרות-נשמה ביום השואה. כל מעשיה רומזים, שהיא מחפשת בהווה זהות שתגשר בין העבר לעתיד.

 

שם הרומאן    🔗

לא לעיתים קרובות מצליח סופר למצוא לרומאן שלו שם, המכוון כל־כך את הקורא אל המשמעות העיונית של תוכנו, כפי שעושה זאת השם “חמסין וציפורים משוגעות”. השם מופיע בשלמותו רק פעם אחת בטקסט (85), ובאמצעותו מבדילה לויה בין אהוביה (אביה הביולוגי ודווידי, שהיה לה כאב) ואוהביה הישראליים (גיורא ונחום) לאוהבים שהיו לה בחוץ־לארץ (ז’אן־ז’אק, אליוט וברנדה). אחרי שהודרכנו לייחד את שם הרומאן להוויה הישראלית, כדאי לבחון את המשמעות של שני רכיביו, שהובדלו בבירור גם על גבי עטיפת הספר בעזרת גודל האות שניתן לכל רכיב. “חמסין” הוטבע על העטיפה באות גדולה יותר והוא מסמל בפי לויה את הישראליות הילידית־צברית. כך, למשל, המחישה לויה את המושג “געגועים” בשיחה עם חדווה, כגעגועים “לחבר’ה, לחומוס, לחמסין” (38). גם הגבר הישראלי הוא בעיניה תוצר “ממלחמות ואור חזק ואולי מן החוט המשולש: חבר’ה חומוס וחמסין” (171). פעם, כשהצוות נתקע בגלל השלג בנמל־התעופה של ניו־יורק, העבירו את הזמן בנסיונות להגדיר את ישראל: “חמסין וריח פרדסים, אמר שי, הכלכל, וחדווה הרחיבה, חול־חמסין־וריח־פרדסים, ואחיקם, הטייס, המשיך לחומוס־חול־חמסין־וריח פרדסים” ודודו הנווט הציע לקצר ל“חבר’ה חומוס וחמסין” (243). צליל האות הגרונית חי"ת בשלוש מילים אלה מככב גם במילים של כותרות אחד־עשר הפרקים של הרומאן - בחירה מכוונת הבאה לייחד את הישראליות הצברית באמצעות הצליל של האות הגרונית.

הרכיב השני בשם הרומאן “ציפורים משוגעות” אינו משלים את קודמו “חמסין”, אלא מייצג את ניגודו. הוא מופיע בטקסט רק פעם אחת, בדבריו של הטייס צביקה סער, שנתלווה לביקור של נחום אצל לויה, כאשר שירתה כאחראית משמרת בבסיס הבקרה של חיל־האוויר. בהומור של טייסים ניצל צביקה את ההזדמנות למחות על החסידות המפריעות לטייסים ומסכנות את טיסתם ועל כך שבכל עונה “השמים מלאים משוגעים חדשים” (193). לדעתו, מתבטא שיגעונן של הציפורים בהרגל שלהן לגמוא מרחקים בנדודיהן, במקום להיאחז באופן קבוע במקום אחד. ואכן הצברים מבני דורה של לויה מזהים כמשוגעים את המבוגרים המשונים שנחתו בצ’יכון, אחרי שנדדו לכאן מאירופה.

הצברים הללו ידעו, שכל אדם שלישי בשיכון הוא “מישיגענער אָרוּפּ פון דאך” (52). אפשר היה לזהות אותם, כמו את גיברת מורגנשטרן מהמכולת, “בגלל הקול והיידיש והמספר הכחול על הזרוע” (14). מספר כחול היה גם לחסיה, האמאשלשלומי שאגרה ככרות־לחם בארון, ולאמא של מינה’לה (217). בצ’יכון נלחשו מפה לאוזן סיפורים מזוויעים עליהם, כמו הסיפורים על הקאפו מהליפט שתלה את עצמו בפרדס (232), או “על הענק בדרך לבית־הספר שהיינו עוקפים את ביתו בקשת גדולה, - - - הוא מהזוּנדֶרקומנדו וכל ילד שיִפול לו ליד הוא יעשה ממנו ריבה או סבון כביסה ומן העור שלו יעשה אהיל” (75). “קאפו” קראו מאחורי גבו של “הרשקוביץ תלך־מפה מן הגלנטריה” (232), והיה מישהו בשיכון “שאמרו עליו שהוא היה ביוּדֶנראט” (132) ויד אלמונית רשמה על המרפסת של ביתו את המלים “בוגד” ו“רוצח”. את המילים “יודנראטְניק” ו“קאפו” מצאה לויה גם ברשימת הקללות של דווידי (14), שהתקפי־הזעם שלו, ולאו־דווקא עברו בשואה, זיכו אותו בכינוי “מישיגענער” (62, 106) בפי חבריה.

שם הרומאן מתבאר בעלילה כצירוף שתי מציאויות סותרות בהוויה הישראלית. המציאות הנורמלית, שבמהלך טיסותיה כדיילת הגדירה אותה לויה כמציאות “חבר’ה, חומוס וחמסין” (83), והמציאות האנומלית, שאותה ייצגו “הציפורים המשוגעות” שנחתו בשיכון אחרי השיחרור ממחנות הריכוז וממחנות ההשמדה. הקישור הזה בין ההווה הישראלי של בני דורה לעברן של הדמויות מדורם של אביה ודווידי הוא נושאו של הרומאן. בכך שונה עיסוקה בשואה של גבריאלה אביגור־רותם מעיסוקם של כותבים אחרים מבני הדור השני לשואה, שהנושא תפש מקום מאוד מרכזי בכתיבתם: דוד גרוסמן ב“חיוך הגדי” (1983) וב“עיין ערך: אהבה” (1986), יעקב בוצ’ן ב“עיוור צבעים” (1990) ו“ילד שקוף” (1998), נאוה סמל בסיפורי “כובע זכוכית” (1985) וברומאן “צחוק של עכברוש” (2001), רבקה קרן ב“אנטומיה של נקמה” (1993) וסביון ליברכט בסיפור אחד לפחות בכל אחד מקובצי סיפוריה. הרומאן של אביגור־רותם איננו מנסה להמחיש את הנוכחות של השואה בהוויה הישראלית בדרך סימבולית או מטאפורית, אלא מעדיף להמחיש אותה כנוכחות קונקרטית ובדרך ריאליסטית ישירה, באמצעות חידוד הניגוד בין הדור של הצברים שצמחו בחמסין הישראלי לדור של “הציפורים המשוגעות” שנדדו אחרי השואה מאירופה אל הארץ.

הקורא יתקשה תחילה להבחין, שתכלית העלילה היא להבליט את הניגוד בין הצברים לניצולי מחנות הריכוז וההשמדה בגלל הפעלה מאסיבית של תחבולת ההשהיה בחמשת הפרקים הראשונים של הרומאן. בפרקים אלה מניח הקורא בטעות, שהעלילה עוסקת במיפגש המחודש בין לויה ובין חבריה משנות הילדות, אחרי שלא ראתה אותם במשך עשרים ושבע שנים, וששיא המיפגש עם החבר’ה יהיה כשתתראה עם אורה, החברה שהיתה לה כנפש תאומה לפני שנים. הירושה שנפלה בחלקה מ“המישיגענער” מעוררת את קנאת חבריה, הנתונים במרוץ אחרי התעשרות, ולכן מצטיירים גם קטעי הזיכרונות של לויה על דווידי, המופיעים בפיזור בחמשת הפרקים הראשונים, כהכרחיים להדגשת מזלה הטוב. רק אחרי שהקורא מגיע אל הפרק השישי ומתקדם ממנו אל הפרקים המאוחרים ברומאן, מתברר לו, שלא פגישתה המחודשת של לויה עם בני המחזור שלה מבית-הספר היא נושאו של הרומאן כי אם הגילויים על קורותיהם של דווידי ושל אביה בשנות השואה. הגילויים הללו ימוטטו את המושגים שהיו לה עד כה על הצבריות, מושגים של התנכרות מתנשאת ושל ביקורת מזלזלת על הדור שהלך בשואה אל מותו כצאן לטבח (320–317), ויִכְפּוּ עליה לקבוע כלפי הדור ההוא עמדה שונה, מאוזנת ומקורבת יותר.

 

התבנית האלגורית    🔗

כפי שדווידי הבדיל בין שתי התקופות בחייו בעזרת החלפת השם בורק דולוחובסקי, שהחזיק בו מלידתו ועד עלותו לארץ, בשם הילידי-כנעני ברק דווידי שאימץ לעצמו בארץ, כך מבטאים שני השמות של הגיבורה את השינוי שמתחולל כעת בחייה. בששת הפרקים הראשונים של הרומאן זוהתה הגיבורה בעזרת שם בעל צליל קמאי־כנעני - “לויה” (ו' בחולם). חבריה לכיתה נהגו להראות למורים הנבוכים, שתהו על מקורו של שמה, את הפסוק במלכים א' פרק ז' פסוק 29, שמובנו מוקשה ומעורפל: “ליוֹת מעשה מוֹרָד” (28). אבן־שושן מבאר במילונו את “לויה” כציור־נוי בבניין בצורת זר, גדיל וכדומה. רק בחמשת הפרקים המאוחרים של הרומאן מתברר, שבילדותה ניתן לה השם “לאה”, שרווח בעם היהודי במשך דורות, שם שאביה נתן לה לזכר לאה שכטר (303), הסטודנטית שלו שנספתה בגטו ערב השיחרור מטרייזנשטאדט (305). רק טעות רישום של פקיד בהגיעם ארצה (179) הפכה את “לאה” ל“לויה”, טעות שבאופן סמלי מחקה באחת את הזיכרון היהודי הארוך מאוד שקשור בשם “לאה”. מחיקה זו תאמה את הנטייה שהתפתחה בהוויה הישראלית לבחור לילדים שמות ילידיים־צבריים, המפגינים ניתוק מסמלי־תרבות יהודיים (29–28) ובעיקר את אלה שנחשבו לגלותיים. נטייה זו ביטאה את יחס הבוז האפּרִיוֹרי של הצברים כלפי ניצולי השואה, שלהם ייחסו חולשה וכניעות של צאן ההולך לטבח בהשלמה.

משמעותם הסמלית של השמות היא אחת ממרכיביה של התבנית האלגורית ברומאן. רכיבים בולטים נוספים בתבנית זו הם:

1) ההבדל בין השתקמותו של אוטה קפלן אחרי השואה לבין זו של דווידי.

2) התפניות בחייה של לויה, המאפשרות לסמן ארבע תקופות בביוגרפיה שלה: ארבע שנים ראשונות, שבע־עשרה שנות ה“חבר’ה, חומוס וחמסין” בצ’יכון, עשרים ושבע השנים כ“מלצרית מעופפת” במטוסי אל־על, ושנה ראשונה של התערות מחודשת בשיכון.

3) סיפור הירושה בכפל משמעויותיה: ירושה חומרית שניתן לסחור בה וירושה שהיא מורשת שאי־אפשר למכור אותה לזרים ולממש את ערכה בערכים כספיים.

4) השינויים בין אורח-החיים של לויה כעת בשיכון לבין אורח-החיים שלה כדיילת קודם לכן.

5) הצמידות לאדמה והריחוף בשמים.

6) סדר פתיחת החדרים: חדר הדבק, חדרו של נחום ולבסוף חדרו של דווידי.

7) סמליות החומרים הנופיים: הבית הסדוק והרעוע של דווידי, הפיקוס, “עץ אריה” (7), המבקע בשורשיו באלימות את רצפת הבית ואת קירותיו.

8) קירבת הבית לגבול והצלחת המחבל לחדור למרתף, מרתף שהוסיף דווידי לבית אחרי הנסיגה מסיני ב־1957.

9) העיסוק בחפירות ארכיאולוגיות ובהדבקת חרסים והעיסוק במלאכות המעשירות את העוסקים בהן או במלאכות המסמלות פרישת כנפיים (טיסה או דיילות במטוסים).

כל אלה בונים את התבנית האלגורית בעלילת הרומאן ומתפרשים כמשל על הסתירה בין ההווה הישראלי לעבר היהודי. תבנית אלגורית נחשפת ביצירה כאשר אירועים, פרטי־נוף וחפצי־בית, המשולבים בעלילה הריאליסטית במשמעות קונקרטית, מתקשרים ומתחברים זה לזה ומתפקדים בה ביחד כמשל. מרגע שחומרים קונקרטיים כאלה מתלכדים בתבנית המתפקדת כמשל, הם מקבלים משמעות מושאלת, רעיונית, המתבארת בנמשל.

עקב הנטייה המוטעית לייחס משמעות שיפוטית שלילית לזיהוי קיומו של צופן אלגורי בעלילת רומאן, חשוב להדגיש, שמחברת הרומאן הזה דווקא מדגימה שימוש מושכל ומתוחכם בניצולה של המתכונת האלגורית ביצירה. באלגוריה פשוטה משתתפים במשל כל חומרי העלילה, ולכולם יש מקבילות בנמשל, אך באלגוריה מתוחכמת נוטלים חלק במשל רק מקצת מחומרי העלילה, ולכן רק להם יש מקבילה בנמשל. אביגור־רותם לא כתבה אלגוריה פשטנית ורדודה, אלא הטמיעה אותה היטב בתוך עלילה מקיפה המתפתחת על־פי חוקיות פסיכולוגית־סוציולוגית, אקטואלית וריאליסטית, ובדרך זו הצליחה לספר סיפור־מעשה מרתק ובה־בעת גם לממש את המטרות העיוניות־הגותיות שהציבה ליצירה. יתר על כן: המתכונת האלגורית והחומרים שמשתייכים אליה אינם נחשפים מיד, בעמודים הראשונים של העלילה, כפי שקורה באלגוריה הפשוטה, אלא רק אחרי שחוצים לפחות את מחצית הרומאן. אף שרכיבי האלגוריה כבר פעילים בחמשת הפרקים הראשונים, נחשפת משמעותם האלגורית רק במהלך הקריאה של הפרקים המאוחרים.

תיאור זה מלמד על התחכום שבו נכתב הרומאן, ההופך את הקריאה בו לעונג מיוחד במינו. ככל שהקורא מתקדם בקריאה, הוא נאלץ לסגת אל פרקים קודמים ולטוות את הקשרים בין פרטים וחומרים מאוחרים ומוקדמים. עליו לכונן מהם את עולמה של הגיבורה ואת עולמם של יקיריה, כי רק כך יתגלה לו נושאו הסמוי והאמיתי של הרומאן: צפייה חודרת וביקורתית על עולמה של הישראליות, המכירה רק בשכבת ההווה הגלויה וברובדי העבר הקרוב, אך נוטה להתכחש לרובדי העומק ההיסטוריים והתרבותיים ולהתעלם מהם, אף שבלעדיהם אין לה כושר הישרדות מול התהליכים המתרחשים כיום בעולם בכלל ובמזרח התיכון בפרט. באמצעות גילוייה של לויה ניתן להבין, שכפי שהישראליות שלה, כחוויה קיומית וכעובדה ביוגרפית, אינה אלא רק ציפוי דק ופריך בשטח העליון של חייה, כך הם פני הדברים גם בחיי כל מי שניסה כמוה את דרכיהם הקיצוניות של דווידי ושל אביה.

 

התעוזה הרעיונית    🔗

גבריאלה אביגור־רותם בדתה ברומאן זה, השני לה אחרי “מוצרט לא היה יהודי” (1992), עלילה רבת־דמיון ומפתיעה בתעוזתה. העלילה הזו ניתנת להבנה כסיפורה האישי של הגיבורה (הרובד הריאליסטי), כסיפור נוכחותם של ניצולי השואה בהוויה הישראלית (הרובד האלגורי) וכסיפורה של חברה המתכחשת אל פרק נטול־הילה בתולדותיה, כי חשקה נפשה בזהות אחרת (הרובד העיוני־רעיוני). בשני הרבדים הראשונים התעוזה של אביגור־רותם היא בדרך הסיפר, שהובהרה במסה זו בפרק הנושא את הכותרת “הנחיות לקורא”.

על מה שנאמר שם צריך להוסיף, שעלילת הרומאן כתובה בתבונה רבה. המחברת הצליחה ליישם בתבנית הרומאן את התחבולה לשמירת מתח אצל הקורא, תחבולה שבדרך כלל מצליחה לכותבי הסיפור הקצר. היא פיזרה את המידע וזרעה רמזים למשמעותו לאורך העלילה. העלמת נושא השואה, או מוטב לומר: הבלעתו, בחמשת הפרקים הראשונים של הרומאן, סייעה להרדים אצל הקורא את הזיהוי של עצמו כנמען לחיצי הסאטירה בפרקים אלה, המתארים את ההוויה הישראלית כעוסקת במחיקת הזיכרון, לא רק זה הקשור ב“שָׁם”, בשואה שהתחוללה על אדמת אירופה, אלא גם את זה הקשור ב“כאן”, בתאוות המחיקה של שמות הרחובות בשיכון. אלמלא הדגשת היתר של הציפורים והפרזות בודדות דומות, היה הרומאן מצליח לבצע את “ההונאה” שנרקמה בחמשת הפרקים הראשונים באופן מושלם. אחרי שעוברים אל הפרקים במחצית השנייה של הרומאן, ומתברר, שנושאו איננו הפגישה של לויה עם חבריה מילדות אחרי שנים של היעדרות, אלא הגילויים של לויה על הטרגדיה שחוללה השואה בחייה ובחיי יקיריה, מגלים שאין זה רומאן סטנדרטי ושגרתי על השואה. הרומאן של גבריאלה אביגור־רותם מצביע על הכיוון בו ההתמודדות באמצעים אמנותיים עם נושא השואה יכול להצליח ביצירה בֶּלֶטְריסטית. היא שילבה בתבונה את הסיפור האנושי־אינטימי של לויה בסיפור הציבורי־היסטורי של התקופה, ועל־ידי כך הפכה למובן ולקרוב תקופה, שעם הזמן הופכת בהדרגה לעוד פרק הולך ומתרחק בהיסטוריה.

את התעוזה שגילתה בדרכי הסיפר, כדי לממש את הרובד הריאליסטי והרובד האלגורי, השלימה אביגור־רותם בטיפול שהעניקה לרובד העיוני־רעיוני של העלילה. היא לא נרתעה מהחשיפה של התעיות הרוחניות, שעשתה החברה הישראלית הצעירה בחמישים שנותיה הראשונות של המדינה במסגרת מאמציה לגבש לעצמה זהות חילונית וילידית. הרומאן מייצג באמצעות שני האבות, אוטה קפלן ודווידי, את שתי ההצעות המנוגדות, שבאמצעותן ניסו עד כה לעצב את הישראליות כזהות תחליפית לזהות היהודית. מעלילת הרומאן משתמע, ששתי ההצעות שיקפו את הלקחים הסותרים שהופקו מהשואה. אף ששני הניצולים היו היסטוריונים, דרכו של כל אחד מהם אילצה אותו לשכתב באופן שיטתי את ההיסטוריה כדי להתאימה להשקפתו. דווידי שִכתב את ההיסטוריה של העבר הקדום כדי לברוא בסיס להשקפתו הכנענית־ילידית־צברית. אוטה קפלן שִכתב גם הוא את ההיסטוריה, אך את זו של העבר הקרוב. הוא לא התעלם מהשואה, אך הציג אותה כתאונה במסעה של האנושות אל עולם מתוקן, כתקלה, שצריך לעקוף אותה כדי להמשיך את התקדמות האנושות ברוח התרבות המערבית אל מטרתה: קיום המושתת על ערכי התרבות ההומנית־אוניברסלית.

אחרי שניסתה את דרכיהם המנוגדות של השניים והתאכזבה (עובדה המתבררת מסמליות מצבה האישי, אחרי שניסתה בזו אחר זו את שתי הדרכים: נותרה לבדה, לא הקימה משפחה ולא נאחזה במקום כלשהו), מנסה לויה בהווה של העלילה דרך שלישית. בהחלטתה להיאחז בבית של דווידי ולהיצמד אל האדמה של השיכון (גם אחרי שמתברר כי צו־ההריסה לבית הוצא לבסוף על־ידי הרשות המקומית), היא מסמנת את הסינתזה בין תורתם ודרכם של שני אבותיה, את השילוב בין הערכים האוניברסליים של אביה ובין הערכים הלאומיים של דווידי. מעתה תנסה למצוא מכנה משותף להשקפתם של שני אבותיה: ברוח השקפתו של דווידי, תחיה בארץ (אך תוותר על הכיוון הכנעני המופרך, שהוסיף להשקפתו הלאומית), וברוח ההשקפה של אביה, תמלא בתוכן הומניסטי־אוניברסלי את חייה כאן (אך תוותר על הכיוון הקוסמופוליטי המופרך, שסיפח להשקפתו ההומניסטית).

אי־אפשר לסיים את הדיון ברומאן הזה בלי ההערה הבאה: הרומאן של גבריאלה אביגור־רותם יצא לאור בעיתוי המקנה להופעתו חשיבות מיוחדת. אולי הספר הזה יעצור את גל הרומאנים הרדודים שבמשך עשור הוציאו שם רע לסיפורת הישראלית, השחיתו את טעם הקוראים והרגילו אותם לזהות כרומאן כל עלילה טריוויאלית, שנמתחה מעבר למאתיים עמודים. הרומאן של אביגור־רותם איננו ממוסחר ואיננו מנסה לשדל את הקורא בפיתויים זולים. אין הוא מאיץ את העלילה מהתרחשות להתרחשות כדי לרתק באמצעות סיפור־מעשה זניח, אך קולח. הוא גם אינו מרחיב את שיחות הגיבורים לדיאלוגים, שניתן לשלבם ללא־קושי בתסריט המיועד לתעשיית הקולנוע. זהו רומאן נועז, רציני ואחראי, המחזיר לכתיבה האֶפית את הכבוד, שנגזל ממנה בשנים האחרונות על־ידי רבי־מכר טריוויאליים, בינוניים וחסרי־ייחוד.