רקע
יוסף אורן
"פונטנלה" - מאיר שלו

בעקבות המעשה התמוה, בלשון המעטה, של מאיר שלו, שהציב “הקדמה” בפתח הרומאן “פונטנלה” וסיכם בה תחילה את העלילה, שאותה פיתח אחר־כך בשמונה פרקים נוספים, תיפתח גם המסה הזו על ספרו באופן דומה. תחילה תסוכם המחלוקת הפרשנית בינו לביני על נושאו של הרומאן ורק אחר־כך יובא פירושי המורחב הן על נושאו והן על שאר ענייניו.


 

האהבות של היוֹפֶאים    🔗

את סיפור־המעשה של הפירוש הראשון מוטב להתחיל מהסוף: בבוקר שבו חזר מיכאל יופה מירושלים לעמק מערש מותה של אניה אהובתו, ברכיבה לילית על אופנוע עם בן־דודו גבריאל, גמלה בלבו ההחלטה לכתוב את הספר “פונטנלה” ולספר בו את סיפור האהבה המופלאה שלו ושל אניה. וכך הגדיר מיכאל את עצמו ואת ספרו: “אינני סופר אלא זוכר, ולא רומאן אני כותב אלא מכתב פרידה” (434). סמיכות הפנייה לכתיבת “מכתב הפרידה”, כלומר: הצוואה, אל מועד מותה של אניה, רומזת על כוונתו להתאבד, אחרי שיעלה על הכתב את זיכרונות אהבתם, והיא קושרת את ההתאבדות של מיכאל למותה של אניה.

על־פי זאת אפשר לגבש את הפירוש הראשון לרומאן “פונטנלה” ולהגדירו כסיפור אהבתם יוצאת־הדופן של מיכאל ואניה, הן בשל הפרש הגיל ביניהם והן בשל יציבותה במשך חמישים שנה, למרות הדרמות שנקשרו בה, ובכללן: היחשפותם על־ידי אנשי הכפר בשעת המעשה האינטימי שביצעו, גירושם של אניה ואליעזר, בעלה, מהכפר והפרדתם של האוהבים זה מזה בארבעים השנים הבאות. ובה־בעת ניתן לראות את “פונטנלה” גם כרומאן על האהבות השונות, שפרחו בעמק יזרעאל במשך שמונים שנות קיומה של חצר־יופה.

בדור הראשון של מייסדי חצר־יופה ושל הכפר למרגלותיה בולטים שני סיפורי אהבה. הראשון - סיפור אהבתם של מרים ודוד יופה, מייסדי שושלת היופאים בעמק, ששיאה במסע של שניהם מיפו לעמק, הוא (אפופה) ברגל והיא (אמומה) ברכיבה על כתפיו. והשני - סיפור אהבתם של שרה והירש לנדאו, הוריו של אהרון “החתן”, אהבה שהמתינה עד בוש למימוש ההסכם בין הזוגות, אך בינתיים צברה חרוזי ענבר, שפלט הירש מהמרה שלו מדי שנה, כדי שיעטרו את צווארה של שרה.

בדור השני מסופרות אהבותיהן של ארבע בנותיהם של אפופה ואמומה - כולן אהבות חריגות ומוזרות וגם אומללות וקורעות־לב, אף אם סופרו על־ידי מיכאל יופה בהומור ובליווי קריצה צינית. אהבתה של פנינה, הבכורה והיפה מבין בנותיהם של אפופה ואמומה, היתה יותר מוזרה מכפי שאפשר היה לנבא שתהיה. משעת לידתה היא הובטחה לבנם של ההירשים, אך לפני שהוריה מימשו את ההסכם עם ההירשים והשיאו אותה לבנם אהרון (“החתן”), הספיקה להתעבר מאחד השוסטרים, היפה מבחורי הכפר. על כך נענשה בעונש ניתוק מבנה, גבריאל, על־ידי אפופה, שהחליט להיות אב ואם לתינוק ולגדלו באינקוּבָּטוֹר. עונש לא פחות אכזרי בא לה מידי אהרון, בעלה. הוא שימר את יופייה על־ידי הימנעות מקיום יחסי־מין ביניהם ועל־ידי כליאתה בדירתם, כדי שעורה לא ייפגם מחשיפה לשמש ולאור היום.

תאומתה של פנינה, הלא היא חנה, אמו של המספר, מיכאל יופה, אהבה בעצם רק את הצמחונות, ולכן, אחרי שילדה את בנם היחיד, סיפק בעלה, מרדכי, את תאוותו לבשרים בדרך שעשה זאת עוד בנעוריו בנתניה, בטרם איבד את ידו במלחמה. ביָדו האחת, זקף לכיבושיו, בכל מקום שהיה בו בבגרותו, שובל של נשים, כל מיני “צאצקעס”, החל מ“התחת” וגמור ב“רוצחת”.

הבת השלישית של מייסדי חצר־יופה, בתיה, ממש כמו חוה, בתו הנודעת של טוביה החולב, התאהבה בגוי, יוהאן מהטמפלרים, וכשגורשו הטמפלרים מהארץ במלחמת העולם השנייה, גלתה עם יוהאן לאוסטרליה. שם הספיקה ללדת את אדלייד, לפני שיוהאן זנח אותה בלי לזכור לה את חסד נעוריה, “לכתה אחריו” וגומר. אחרי שהתגרשה ממנו, ניהלה תחילה חווה לגידול צאן ואחרי שעברה לעיר, פתחה עסק לממכר גלידה. מגעגועים לעמק היתה שוב ושוב מדקלמת בשנתה בלילות את השמות לאורך הרחוב עם הברושים, המוליך מהכפר אל חצר־יופה.

קצרה ויוצאת־דופן היתה אהבתה של רחל, בתם הרביעית והצעירה מכולן של אפופה ואמומה, ל“בחור”, הלא הוא חיים, אחיה של חברתה מתל־אביב, “התחת”. הוא נפל במלחמת־העצמאות, ומאז גזרה רחל על עצמה “חיים שקטים של קישוא” ונשארה באלמנותה. אך כדי לשכך את געגועיה ל“בחור” הנהיגו היופאים תורנות־שינה של נערי המשפחה וגבריה במיטתה, ועל־ידי כך מנעו את שיטוטיה הסהרוריים אחריו בלילות ברחובות הכפר של השוסטרים.

בדור השלישי, דור הנכדים המדולדל, הצטמצם מספרם של סיפורי האהבה. בהשוואה לאביו, מרדכי, רב־העלילות בתחום זה, התגלה מיכאל כמצניע לכת. היתה לו אמנם פרשה מסעירה עם אדלייד, בת־דודתו מאוסטרליה, בביקורה הקצר בחצר־יופה לפני נישואיו לאלונה, שממנה נולדו לו אורי ואיילת, אך עיקר מעייניו ולבו היו נתונים לאניה שהורחקה ממנו. ואשר לגבריאל, בנה של פנינה מהסְטוּץ עם אחד השוסטרים, התוצאות של גידולו באינקובטור ועל החזה של אפופה התגלו אצלו בזמן השרות הצבאי בסדיר. מהצבא חזר לחצר־יופה עם “צוות האוהבים” וידע בחברתם אהבה הומוסקסואלית, שהלכה והתהדקה במבצעים הנועזים, שביצעו כשזומנו למילואים.

בדור הרביעי, דור הנינים, נותרו, כאמור, מחלום השושלת היופאית בעמק רק שני ילדיהם של מיכאל ואלונה. אורי העדיף להמתין באפס־מעשה במיטתו, בתחומי חצר־יופה, לאשה, שהאמין שיום אחד תבוא אליו. ורק איילת - “ידה היתה בכל ויד כל היתה בה”. בפאב־יופה, שהקימה בחיפה הגישה משקאות חריפים וכמעט באותה תדירות החליפה קוולירים, שאותם צדה מקרב לקוחותיה. כל־אימת שמיכאל הסתכל בבתו, דימה לראות את קרקפותיהם תולות לה מחגורתה.


 

הכישלון של הציונות    🔗

כל סיפורי האהבה האלה ואחרים שלא פורטו מאפשרים לייצב את הפירוש של הרומאן כספר הזיכרונות של מיכאל יופה על האהבות, שפרחו בעמק בשמונים שנות קיומה של חצר־יופה שם. ועל־פי פירוש זה ממשיך הרומאן “פונטנלה” את ספר המסות “בעיקר על אהבה” (1995), שבו ניתח מאיר שלו סיפורי אהבה מפורסמים מהספרות העולמית ומהספרות העברית.

פירוש אפשרי אחר לרומאן “פונטנלה” נחשף למי שמבחין בקשר בין סיפורי האהבה הפיקנטיים־דקדנטיים של היופאים לסיפור קורותיה של חצר־יופה, שבה התרכזו כל האהבות הללו. את סיפור־המעשה של הפירוש הזה כדאי לגלגל באופן ליניארי־כרונולוגי. בתחילת שנות העשרים יצאו מרים ודוד יופה מיפו והגיעו ברגל אל העמק כדי לנעוץ נקודת התנחלות חדשה במפת ההתיישבות של חלוצי העם היהודי בארץ־ישראל. יחד איתם הגיעו לעמק גם השוסטרים. אפופה תחם את גבולות חצר־יופה על הגבעה, והשוסטרים נאלצו להסתפק באדמות למרגלותיה והקימו עליהן את הכפר שלהם. בדרכם לעמק פגשו היופאים והשוסטרים את אחד ממתחריהם על אדמת עמק יזרעאל, את הטמפלרים. ומאוחר יותר גילו בסמוך גם את האוהל של המתחרה השני שלהם על אדמה זו - הבדואים.

חצר־יופה יחד עם הכפר למרגלותיו מגלמים את החלום הציוני - לממש התיישבות של יהודים בעמק ולכונן שם שושלת של יופאים ושוסטרים עובדי־אדמה, שיחיו מעמל־כפיים. מצבה העגום של חצר־יופה אחרי שמונים שנה, כמו גם מספרם המתמעט של הצאצאים במשפחת יופה, מוכיחים את שִברו של החלום שחלמו אפופה ואמומה, כאשר נאחזו בעמק בתחילת שנות העשרים במאה הקודמת. בתחרות עם הטמפלרים ועם הבדואים, שהתנחלו בעמק ממש באותה תקופה, גברה הציונות רק על הטמפלרים וגם זאת רק בזכות הבריטים.

צאצאיה של נאיפה הבדואית, שהיניקה את התאומות פנינה וחנה, מתרבים בכפר הגדול והתוסס שהתפתח מהאוהל שלה ושולחים את ידם בכל מלאכה. לעומת זאת הפכה חצר־יופה המתפוררת מוזיאון ל“מפעל ההתיישבות” הציוני בעמק. וגם צאצאי השוסטרים, אחרי שמימשו את ערכם הנדל"ני של המשקים של אבותיהם, מקיימים מדי שנה, בעיר שהתפתחה מהכפר, את חגיגת “העלייה על הקרקע”, שבה הם מספרים מסיפורי הראשונים. באותה עת עצמה שוקד אהרון “החתן”, בעקשנות מרגיזה של משבית־שמחות, על השלמת מערכת של מקלטים מתחת למתחם של חצר־יופה מפני האסון שהוא, לדעתו, בלתי־נמנע. לו ברור לחלוטין, מה יהיה קיצו של סיפור ההיאחזות היהודית־ציונית בעמק ובארץ־ישראל בכלל.

ההבדל בין שני הפירושים נובע משתי נקודות־מוצא מנוגדות לבחון את הרומאן. הפירוש, הרואה ברומאן סיפור רב־דורי על האהבות של היופאים, מנתק אותו מהרומאנים הקודמים של מאיר שלו. ואילו הפירוש המזהה בעלילת הרומאן את סיפור כישלונה של חצר־יופה, קושר את “פונטנלה” לארבעת הרומאנים הקודמים שלו, שאף הם סיפרו את סיפורו של הכפר הציוני הכושל. על יסוד הדמיון בין הרומאנים טוען הפירוש הזה, שבחמשת הרומאנים שלו מקעקע מאיר שלו את הגירסה הציונית, הטוענת, שמכל האידיאולוגיות שניסו לשנות לטובה משהו בחיי העמים במאה העשרים, הציונות היא היחידה שהצליחה. מי שהשתכנע, שאכן קיים קשר בין “פונטנלה” לרומאנים הקודמים, מגיע בהכרח למסקנה, שמפעל הכתיבה של מאיר שלו כתוב ברוח ההשקפה הפוסט־ציונית, שהיא כיום, לאסוננו, היותר נשמעת הן באקדמיה והן בספרות הישראלית. בשני הפירושים הסותרים מגולמת המחלוקת הפרשנית בין המחבר למבקר.


 

המסורת האלגורית    🔗

חצר־יופה מייצגת ברומאן “פונטנלה” לא רק את כישלון ההתיישבות בעמק, אלא גם בארץ־ישראל כולה. עצם הרעיון, להמשיל את מפעל ההגשמה הציוני בארץ־ישראל לאחוזה, שמייסדיה קיוו להצמיח בה שושלת של עובדי־אדמה, יהודים מזן חדש, איננו רעיון מקורי של מאיר שלו. הוא פסע כאן בעקבות מסורת אלגורית, שהתגבשה לפניו בסיפורת העברית בשנות הישוב ובשנות המדינה. די אם נזכיר את השימוש האלגורי באחוזות כאלה בשני רומאנים נודעים משנות המדינה: “רקוויאם לנעמן” לבנימין תמוז (1978) ו“קופסה שחורה” לעמוס עוז (1987).

תמוז כתב את “רקוויאם לנעמן” כסאטירה, שבה סיפר כיצד הפכה האחוזה של האברמסונים טרף לכרישי נדל"ן וכיצד נותר מכל החלום של אפרים־פרויקה אברמסון, מייסד האחוזה, על שושלת איכרים שתגאל את האדמה, רק קומץ של צאצאים תמהוניים ונואשים (ראה פירוש מקיף על הרומאן בספרי “ההתפכחות בסיפורת הישראלית”, 1983).

הרומאן של עמוס עוז סיפר גם הוא כיצד הולכת ומתפוררת האחוזה שהקים וולודיה גודונסקי, הלא הוא זאב־ בנימין, שבשיכול השמות העבריים שלו נרמזת זיקתו להרצל, מייסדה של הציונות המדינית ונביאה של הריבונות המחודשת של העם היהודי בארץ־ישראל. וולודיה הקים את האחוזה הגדולה בין זכרון־יעקב ובין בנימינה כדי להצמיח בתחומה את השושלת שלו, אך עד מהרה התברר לו, שבניגוד לציפיותיו מגלה בנו, אלכס, נטיות רוחניות, זונח את האחוזה ופונה לחקור את תופעת הפנטיזם בהיסטוריה. ביאושו מצמיד וולודיה לאלכס הנוטה לרוחניות את עורך־הדין המעשי, זקהיים, שינהל את ענייני האחוזה בתקווה, שאחד הנכדים, אשר ייוולד בעתיד מנישואיו של אלכס עם אילנה, יירש את האחוזה ויממש בה את החלום של סבו על שושלת יהודית של עובדי־כפיים.

תוחלתו של וולודיה נכזבה, כי בהגיע המועד להורשת האחוזה לנכד, בועז, נער אוויל שאי־אפשר להפקיד בידיו את הדאגה לאחוזה המתפוררת, נאלץ גם אלכס לאחוז בפתרון של אביו: להפקיד את האחריות הן לבועז והן לאחוזה בידיו של אדם מעשי, הלא הוא סומו, בעלה של גרושתו, אילנה, ופעיל במחנה הפוליטי המתחרה לתנועת העבודה (ראה פירוש מקיף על הרומאן בספרי “ציונות וצבריות ברומאן הישראלי”, 1990).

בשני הרומאנים מייצגת האחוזה את המדינה, גולת הכותרת של הישגי הציונות בארץ־ישראל. ולכן, לא במקרה נכתבו והודפסו הרומאנים של תמוז ושל עוז אחרי מלחמת יום־כיפור, המלחמה שהמחישה את הסכנה האורבת לקיומה של המדינה מצד שכנותיה. באמצעות האלגוריה על האחוזה המשפחתית הכושלת ביטאו שני הרומאנים את הספקות, שפשטו בחברה הישראלית אחרי מלחמת יום־כיפור, בדבר יכולתה של הציונות להגשים בהצלחה את חזונה. אחרי מלחמת יום־כיפור גם הומצא להרגשה זו צירוף מיוחד: “החלום ושִברו”.

במסורת האלגורית של קודמיו מתאר גם מאיר שלו את חצר־יופה כאחוזה של המשפחה הלאומית, אך לא כדי להעלות ספקות כלפי יכולתה של הציונות להגשים את חזונה בציון ולא כדי להתריע מפני הסטייה האידיאולוגית של יורשי המייסדים מהציונות, אלא כדי לבשר בעליצות פוסט־ציונית ובחדווה אנטי־ציונית, שהציונות גוססת זה מכבר (“רומן רוסי”) ומזה שנים כבר היה צריך להעניק לה המתת־חסד ולהביאה לקבורה במדבר הקדמון, בית הקברות לכל החזונות שסיימו את תפקידם בחיי עמים, כדי שתיגרף משם לים־המוות, אתר־הפסולת של ההיסטוריה (“בביתו במדבר”).


 

משפחת יופה    🔗

כפי שהחמיר מאיר שלו בתיאור התוצאות של מאמצי “המשפחה” להקים אחוזה מכפי שעשו זאת קודמיו, כך הציג באור נלעג יותר את דור המייסדים של האחוזה. תמוז ועוז ציירו את המייסדים כאידיאליסטים, שקיוו לחולל מהפכה בתנאי הקיום של העם היהודי, כדי להבטיח את הישרדותו בהיסטוריה, אך כוחות שטרם הודברו מן העבר היהודי, התלישות מהחיים הארציים והציפייה הפאסיבית לגאולה הדתית־משיחית, שיבשו את תוכניתם והכשילו את מפעלם. שניהם מתארים את מייסדי האחוזה בציון כאידיאליסטים שלא העריכו נכונה את החיוניות של הכוחות השמרניים מן העבר, ושניהם מסבירים את תבוסתם כתוצאה בלתי־נמנעת של התגרותם המהפכנית במהלך הסטיכי של ההיסטוריה היהודית.

בניגוד להם, מייחס מאיר שלו את כישלונם של מייסדי האחוזה בארץ־ישראל לטיפשותם ולמגרעות אופיים. תיאורם של המייסדים ברומאן “פונטנלה” אפילו מרושע וציני מכפי שהיה ברומאנים הקודמים שלו. הפעם לא הם בלבד, אלא כל בני “המשפחה” נגועים בנגיפים האלה שאחד דינם, למוטט את האחוזה ולא להותיר שום תקווה לחזון שהניע לייסודה. יתר על כן: אף שהכישלון של החזון הוא מוחלט ובלתי־הפיך, ממציאים בני “המשפחה” בדיות על הצלחותיו ומגבשים במרץ, תוך התעלמות ממצב האחוזה בפועל, את המיתוס הציוני ההֶרואי על המפעל שהקימו בעמק. סיפורם של תמוז ועוז על האחוזה סופר בכאב, כטרגדיה שפקדה את “המשפחה”. מאיר שלו, בחמשת הכרכים שפירסם עד כה, סיפר עליה בהומור ובציניות, כאתנחתא קומית בתולדותיה.

וכך אכן מתוארים היופאים, האמורים לייצג את הפלג הציוני בעם היהודי, בעלילת “פונטנלה”: “משפחת יופה היא משפחה גדולה, ולה מרכזים אחדים וכמה וכמה מעגלים” (59). חלק מהיופאים מתגוררים בישראל וחלקם נמצאים בפזורה של המשפחה ברחבי העולם. אלה גם אלה תומכים בחלוצים, שהקימו את חצר־יופה בעמק. היחסים שבין היופאים מהעמק ליופאים בפזורה דומים ליחסים שבין יהודי מדינת־ישראל לאחיהם בתפוצות. היופאים מתגייסים ברצון לעזור לאחיהם מחצר־יופה, כאשר דרושה שם עזרתם, וכבודדים הם מגיעים לבקר אצל הקרובים בעמק, כשהם מרגישים שהזהות היופאית שלהם הולכת ונחלשת.

יופאים אותנטיים אפשר לזהות על־פי מספר סימנים פיזיים. ליופאים טהורי־יחס יש מידות־גוף גדולות, והנקה, פליטת־זרע ואיבוד־דם גורמים לשכחה זמנית למקצת מהגברים והנשים במשפחה (21). אבל ניתן לזהותם גם בעזרת מעשיהם יוצאי־הדופן. היופאים נוהגים, למשל, לחתוך את הלחם “כשהוא חבוק אל החזה” (124). במקום לכנות בשם בני־משפחה וזרים, הם מעדיפים להדביק להם כינוי. סבא דוד מכונה “אפופה”, וסבתא מרים - “אמומה”. בעלה של פנינה היפה מכונה “החתן”. מיכאל וגבריאל זכו ביחד לכינוי “המלאכים”, אך לגבריאל הדביקו בנפרד מילדות את הכינויים “מיזיניק”, “ציפלוניק”, “זיבעלע” ו“פויו”. בעלה של רחל, חיים, שנהרג במלחמת־השיחרור, זכור רק בכינויו “הבחור”, ואחותו, יהודית, מוכרת יותר בכינוי שדבק בה, “התחת”. חברותיה של אלונה מכונות “הפשמינות”, וחבריו ההומוסקסואלים של גבריאל מהצבא זכו לכינוי “צוות הנאהבים”. לאוצר המילים של בני המשפחה נאספו הרבה מילים לועזיות, כגון: “פוכוביק” - שמיכה של פלומת אווזים (41), “צ’ינגה” - מסטיק (41), “קורבאץ'” - שוט (77), “קבס” - בחילה “(151), ו”קבאץ'" - מעיכה (157).

בן אמיתי למשפחת יופה משתמש גם בביטויים שנוצרו במשפחה ותורם משלו לאוצר הגדל שלהם. הביטויים השכיחים: “בתור פיצוי” (19), “מעשה האהבה” (21), “מעמידים סירים” ו“זורקים למחבת” (154), “הדבר היה ככה” (299) ועוד. אך חריצות ויצירתיות יוצאות־דופן מגלים היופאים דווקא בטיפוח המיתוס המשפחתי: "במשפחת יופה כולם זוכרים הכל. - - - זוכרים אירועים, משננים מעשיות, משמרים כינויים וביטויים, שעם הזמן הם נעשים סיסמאות־המעבר שלנו וצפנים של השתייכות.

במשפחות אחרות שומרים נעליים ראשונות של תינוקות וקווצות תלתלים - את כל גרגרי האבק האלה שמסביבם מִתְעבים הזכרונות. אצלנו הזיכרון מגדל ייחורים, שולח קני שורש, וכמו צמחים מסויימים, מעוררי קנאה, הוא גם מפרה את עצמו, עושה ומפיץ זרעים. ומה שנזכר, שוב לא יישכח" (35). כאשר בני המשפחה מתכנסים, כפי שאירע במפגש הגדול הראשון של נשות המשפחה, אין הם מסתפקים בהשוואת הנוסחאות והגרסאות ובשינון הביטויים והסודות של המשפחה, אלא מנצלים את ההזדמנות להעשיר את המאגר בסיסמאות, בביטויים ובסודות חדשים (365).


 

הבדָיות שבראו מיתוס    🔗

באופן זה התגבש גם המיתוס על הצלחת ההתיישבות של “המשפחה” בעמק יזרעאל. אחרי שנים כבר אי־אפשר להפריד את העובדות השדופות מהבדיות הדשנות, שדמיונם של שלושה דורות של יופאים הוסיפו למיתוס הזה. כך, למשל, הפכו היופאים לסיפור הֶרואי את העובדה ההיסטורית הפשוטה, שבתחילת שנות העשרים יצאו המייסדים מיפו וצעדו ברגל, כמנהג חסרי־האמצעים באותה תקופה, עד שהגיעו לעמק והחליטו להתיישב בו. אחרי עיבוי באמצעות בדיות, פרי הדמיון הפורה של היופאים, הפכה העובדה בפיהם לסיפור צבעוני על מסע מלא הרפתקאות. גולת הכותרת בסיפור המסע היא הבדיה, שאמומה עשתה את כל הדרך הזו ברכיבה על גבו של אפופה. במשך הזמן התגבשו אפילו שתי גירסאות על המסע הזה: “לפי גירסת רחל, רכבה אמומה על גבו של אפופה לאורך כל המסע, ולפי גירסת החתן, נשא אפופה את אמומה רק כשהתעייפה” (81). מסיבות שיובהרו בהמשך, מעדיף המספר, הנכד מיכאל, את הגירסה הפנטסטית יותר של דודתו על “המסע” של מייסדי חצר־יופה על פני הגירסה המצמצמת וההגיונית יותר של דודו.

מי שטרם קלט, שמשפחת יופה היא גיבורת אלגוריה נוספת מבית־הייצור לאלגוריות ספרותיות של מאיר שלו — החמישית אחרי “רומן רוסי” (1988), “עשו” (1991), “כימים אחדים” (1994) ו“בביתו במדבר” (1988) - מוצע לו להתאזר בסבלנות. בהמשך ייווכח, שגם הרומאן “פונטנלה” הוא אלגוריה צינית ומרושעת על כישלון ההגשמה של החזון הציוני בארץ־ישראל. וגם בו חוזרים כהילכתם כל רכיבי האלגוריה, אשר הופיעו בספריו הקודמים של מאיר שלו ונועדו לבזות את הציונות: המשפחה, שהמשך קיומה בתנאי הגלות החל להסתמן בעת החדשה כחסר־תקווה, החזון, שההשקעה בהגשמתו לא הניבה את ההצלחה שהמייסדים קיוו לה, החלוצים התמהוניים מבני העליות הראשונות שנזעקו לדגלו של החזון, הכפר הכושל שייסדו, הצאצאים, שנגזר עליהם להתעמת עם שִברו של החלום והנכד, שאזר אומץ להודות, שהחזון מיצה את עצמו בחיי העם היהודי וסיים את תפקידו בהיסטוריה.

אלמלא ההזרמה הנמרצת של האנקדוטות על מעשי־האהבה ועל התמהוניות של היופאים ואלמלא האירגון הפרוע של סיפור־המעשה, היו הקוראים מזהים ביתר־קלות את הישנותה של האלגוריה על “המשפחה” גם ברומאן החמישי של מאיר שלו. אך כיוון שהסצינות המרכיבות את העלילה מוצבות ברצף באופן שרירותי ואינן מתקשרות זו לזו, לא באמצעות התבנית הסיבתית־לוגית ולא באמצעות התבנית האנלוגית־אידיאית, טרודים הקוראים במיונן ובמיקומן המשוער ביריעה השלמה ובאיסוף הפרטים על אהבותיהן ומעשיהן של הדמויות הרבות, ואינם מתפנים לפענח את המשמעות הפוסט־ציונית של הרומאן.

מן האמור עד כה משתמע, שכל הרומאנים של מאיר שלו, שהופיעו במשך פחות מחמש־עשרה שנים ובהפרשי־זמן כמעט זהים בין ספר לספר, כתובים על־פי אותו מרשם. בכולם ימצא הקורא עלילות משפחתיות רב־דוריות, הדנות באופן אלגורי בתוצאות העגומות של מאמצי העם היהודי בעת החדשה להגשים בארץ־ישראל את חזונה של הציונות. “פונטנלה” נבדל מהרומאנים הקודמים בכך, שהאלגוריה על הכישלון של הציונות הצטמצמה בעלילתו רק לסיפורה של חצר־יופה שבפאתי “הכפר”. ברומאנים הקודמים, שהשלימו זה את זה, ייצגו שלושה מקומות את תולדות העידן הציוני בארץ־ישראל: ירושלים, הכפר והמדבר. ירושלים ייצגה את ההמתנה הפאסיבית לגאולה הדתית־משיחית, ולפיכך מסמנות ההיפרדות מיהדות החלוקה, שהתגוררה בעיר־הקודש, והיציאה מתוך חומותיה את תחילתה של המהפכה הציונית (“עשו”). הכפר ייצג את הגאולה החילונית־ציונית ואת הניסיון המהפכני להסב יהודים מחיי טפילות לחיים ארציים (“רומן רוסי” ו“כימים אחדים”). המדבר ייצג את האתר, שאליו צריך להביא לקבורה את האידיאולוגיה שכשלה (“בביתו במדבר”). ברומאן “פונטנלה” אמנם העדיף מאיר שלו למקד את האלגוריה רק בכפר ובסיפורה של חצר־יופה, אך מטרתו נשארה זהה: לקעקע את הגירסה הציונית, המציגה את הציונות כאידיאולוגיה היחידה, שהצליחה לשנות לטובה משהו בחיי עמים במאה העשרים, באמצעות הטענה, שהמיתוס על ההצלחה הגדולה הזו נשען על בדיות כוזבות, שנאספו בנרטיב הציוני.


 

המספר הפוסט־ציוני    🔗

ובנאמנות מלאה למרשם, שעל־פיו חוזר ובונה מאיר שלו את העלילות האלגוריות ברומאנים שלו, הוטל גם הפעם על הנכד לספר את הגירסה הפוסט־ציונית על תולדות ההתיישבות של היופאים בעמק. אופי תפקידו של הנכד, מיכאל, היה מתברר ביתר קלות אלמלא המוזרות שהוצמדה לו - המַרְפֵּס שלא התאחה בראשו. כאמור, כל עושי הגאולה בציון מתוארים כתִמהונים ברומאנים של מאיר שלו, וגם ב“פונטנלה” הוצמדו לכל אחד מבני משפחת יופה חריגות, או גחמה, או שיגעון לדבר אחד, אך המוזרות שהודבקה למיכאל עולה על כולן: בעוד ש“אצל כל בני־האדם נסגר המרפס הזה כבר בגיל שנה”, מיכאל הוא “האדם היחיד בעולם שהפונטנלה שלו עדיין פתוחה”. והיא איננה סתם חור בראשו: “דרך הפונטנלה שלי אני חש חום וקור, מבדיל בין אור לאפלה, מסנן עובדות וזכרונות, וכמו כלב, אני שומע בה צלילים נמוכים וגבוהים, שהאוזן האנושית לא יכולה לשמוע. פה ושם אני גם מצליח לנבא בעזרתה נבואות” (20).

בהזדמנות אחרת מתאר מיכאל את המרפס שלו כיצור חי: “הפונטנלה שלי אינה רק חור בראש, אלא גם עין ואוזן, באר ומראה, וגם לטעום היא מסוגלת, ולהריח ולמשש מעט” (151). אניה זיהתה את המרפס בראשו מיד אחרי שהצילה אותו מהאש, שלכדה אותו בשדה־החיטה, ולכן החליטה לכנות אותו “פונטנלה”, כביטוי לאהבתה אליו, ובכל הזדמנות עוררה אצלו ריגוש אֶרוטי עמוק על־ידי מגע עדין בשפת הפתח בראשו. לעומתה גילתה אלונה את המרפס רק בשנה החמישית לנישואיהם, אך לא למדה להפיק מהגילוי הזה תועלת כלשהי. רגישות גדולה מזו של אלונה כלפי המרפס בראשו של מיכאל גילו גבריאל וצוות האוהבים. בעת ששירתו עם מיכאל בצבא, הם טרחו לנקב פתח בקסדה כדי לאפשר לפונטנלה שלו לנשום באופן חופשי. אף שהפונטנלה בראשו של מיכאל מספקת הוכחה אבסולוטית, שאין הוא פחות מוזר משאר היופאים, מתעקש מיכאל יופה להגדיר את עצמו כ“נורמלי היחיד במשפחה” (259).

רק בסיום הקריאה יתברר לקורא, שהפונטנלה של מיכאל היא מוזרות זניחה בחשיבותה בעלילת הרומאן. היא עוד דבר־הבל (בדומה לשלוש פעולות הגוף שגורמות לשכחה זמנית אצל היופאים), שנדחס לסיפור־המעשה כדי להופכו פיקנטי ומבדר לקורא. הבלים פנטסטיים אלה מסיחים את דעתו של קורא תמים ובלתי־מיומן ומעלימים ממנו את משמעות המכלול, המספר עלילת־על פוסט־ציונית. עלילת־העל הזו תיחשף מהר יותר לקורא, שיקדים להפסיק את המעקב אחרי תפקיד הפונטנלה בחייו של מיכאל וימקד את תשומת־לבו בעובדה שמייחדת באמת את מיכאל במשפחה: עובדת היותו הנכד של מייסדי חצר־יופה. הנכד קרוב מספיק אל המייסדים וגם מרוחק מהם די־הצורך כדי להיווכח, שחלומם הציוני כשל בעת ההגשמה ולעולם לא יניב הצלחה. לכן שמור לנכדים תפקיד מיוחד בעלילות המשפחתיות הרב־דוריות ברומאנים של מאיר שלו: מוטל עליהם לשים קץ להתבזותו הנוספת של החזון הציוני. משום כך עוסקים הנכדים בהקמת מפעלי-הנצחה למפעל־חייהם החלוצי של המייסדים (כך ב“רומן רוסי” וב“עשו”) ומאתרים מקום מתאים לקבורתו המכובדת של חזונם (כך ב“בביתו במדבר”). ברומאן הנוכחי הועיד מאיר שלו למיכאל אופן הנצחה ספרותי: להנציח את הכישלון של המשפחה להיאחז בעמק על־ידי כתיבת סיפור תולדותיה של חצר־יופה. הרומאן “פונטנלה” הוא סיפורו של מיכאל, והוא נאמן בו לתכלית שהוגדרה לו.

אף שאלונה לועגת למיכאל ומכנה אותו “השרייבר שלנו”, אין הוא רואה את עצמו כמי שפותח בקריירה ספרותית, אלא ככותב “מכתב פרידה” (434), או במילים אחרות: מחבר צוואה לפני התאבדותו. נימת הפרידה מהחיים שורה על “פונטנלה” והיא נרמזת במחשבות התכופות של מיכאל על המוות, המונח שבאמצעותו מסכם מיכאל, ככל הנכדים הקודמים ברומאנים של מאיר שלו, את הפרק הציוני בתולדות “המשפחה”. כפי שאמומה הכינה “את כל מה שצריכה אשה להכין לקראת מותה”, כך גם הוא נערך באמצעות הכתיבה לקראת המוות של חצר־יופה: “מנקה, מסדר, מצווה. מספר ללא מורא ובושה, מוחק ללא משוא־פנים, משאיר תמונות והוראות” (384).

המונח “מוות” מופיע בעדות נוספת של מיכאל: “כמוני כאפופה. מתנהג כאילו המוות מתקרב. יוצא למסעות קטנים של פרידה ממקומות, פרידה מזיכרון, וליתר דיוק - מזכרונות שיצרו ‘מקום’, ממקומות שטבעו ‘זיכרון’. אבל אני (בניגוד לאפופה) מארגן ומנקה את השולחן, שולט בלוח הזמנים ולא משאיר קצוות” (475–474). אין סיבה לאמץ את הפירוש המצמצם, שהציע מאיר שלו לקוראיו בראיון (שהעניק למוסף לספרות ברדיו ביום 20.11.8), פירוש הקושר את כתיבת “מכתב הפרידה” למותה של אניה ולהחלטתו של מיכאל להתאבד כדי להתאחד בדרך זו עם אהובתו. קישור כזה מניח, שעומק אהבתו של מיכאל לאניה, ולא יאושו של “הנכד” מהכישלון של הציונות, ידרבן את מיכאל לשים קץ לחייו, אחרי שיסיים לכתוב את “פונטנלה”.


 

היחס לזיכרון הקולקטיבי    🔗

אין זה מקרה, שמאיר שלו העניק למיכאל יופה פרטים רבים מהביוגרפיה שלו: את גילו, את סיפור פציעתו מירי כוחותינו במהלך השירות בצבא, את בקיאותו במקרא, בזואולוגיה ובבוטניקה, את אהבתו לצמחים ולנופי הארץ, את ההומור הציני־אירוני שלו ואת יכולת הניסוח המהוללת שלו. מאיר שלו צייד את מיכאל בכל אלה, כדי לבטא את ההשקפה שלו על המיתוסים של העם היהודי, שהם, לדעתו, גיבוב של בדיות המסלפות את האמת ההיסטורית. ברומאנים הקודמים התעלל מאיר שלו בסיפורי האבות במקרא, שהציונות מבססת עליהם את תביעותיה ההיסטוריות על ארץ־ישראל. ברומאן הנוכחי בחר לשים ללעג את צעיר המיתוסים, המיתוס הציוני, על־ידי הצגתו כאוסף של כזבים. כדי להשיג מטרה זו הטיל על מיכאל לספר את תולדות חצר־יופה במשך שמונים שנות קיומה באמצעות הבדיות של בני המשפחה.

כזכור, אוהבים היופאים להוסיף נופך פנטסטי לתולדותיהם ולמעשיהם השגרתיים. את נטייתם זו של היופאים להפוך כל מעשה פשוט לאבן־בניין במיתוס הציוני, ניתן להגדיר כהפעלה מאסיבית של עקרון קוביה. את העיקרון הזה למד מיכאל מפי המחנך אליעזר, בעלה של אניה. הזואולוג הצרפתי, ז’ורז' קוביה, טען “שידע לשער ולבנות דינוזאור שלם מצלע בודדת או משן טוחנת אחת” (77). חירות דומה ביחס לעובדות ההיסטוריות נטלו לעצמם היופאים. גם הם לוקחים עובדה היסטורית, שהיא כעין “צלע בודדת”, או “שן טוחנת אחת” במשל של ז’ורז' קוביה, ומשחזרים ממנה בחופשיות וללא כל מחוייבות לאמת את “הדינוזאור” של תולדותיהם. מיכאל איננו פוסל את הבדיות, שמייצרים בני המשפחה חדשות לבקרים כדי לפאר את סיפור ההתיישבות בעמק, אלא מכנס אותן בשקדנות ב“מכתב הפרידה” שלו, עד שהמיתוס הציוני (או במונחי ההיסטוריונים החדשים: הנרטיב הציוני הקאנוני) על תולדות חצר־יופה בעמק מצטייר כהר של כזבים. אחרי השימוש בתחבולה זו, המציגה את הגירסה הציונית כאוסף של בדיות, אכן משתמעת כהגיונית יותר הגירסה הפוסט־ציונית, המופצת באקדמיה תחת כל עץ רענן, ובספרות - בעיקר בכרכיו של מאיר שלו.

מיכאל איננו רק עושה דברו של מאיר שלו. מתברר, שהוא יודע לזהות מקרב בני המשפחה את אלה שמטפחים את המיתוס הציוני הכוזב, והוא אף מדרג אותם על־פי מידת סכנתם לגרסה הפוסט־ציונית שהושמה בפיו. הוריו אינם נמנים עם מתחריו המסוכנים. הבדיות של אמו, חנה, נחשפות בקלות כבלתי־מהימנות, כי היא מצנזרת אותן ללא בושה כדי שיתאימו להשקפת עולמה כצמחונית. קל גם להבחין במגמתיות של סיפורי אביו, מרדכי, שאמנם “בדה בדיות כאילו הן אמת, אבל עשה זאת כדי לשפר את האיכות האמנותית של סיפוריו” (376). גם על סיפוריו של אפופה על אביו אי־אפשר לסמוך. אף שאפופה היה המקור היחיד על הסבא־רבא של המשפחה, שהיה חבתן ביקב של ראשון־לציון (97), חשף רק מיבחר מהידוע לו על אביו, ובסיפוריו לא היתה אפילו “צלע בודדת” או “שן טוחנת אחת”, כדי ש“הדינוזאור” שהרכיב יתקבל על הדעת. גם סכנתו של דודו אהרון (“החתן”) איננה משמעותית, כי נטייתו להיות נוסטלגי חושפת בקלות את המגמתיות שבסיפורו: “הוא לא חדל לדבר על ‘הימים ההם’, ועל ‘מה שהיה כאן פעם’ ועל הימים שבהם ‘איש לא העז לחשוב על טובתו שלו’” (94).

מתחרה מסוכנת יותר לגירסה הפוסט־ציונית שלו היא, בעיני מיכאל, דודתו רחל. כזכור, התאלמנה רחל מבעלה (“הבחור”) במלחמת־השיחרור ומאז גזרה על עצמה לחיות “חיים שקטים של קישוא” (162). אף־על־פי־כן נאלצו היופאים להנהיג תורנות־שינה של נערי המשפחה וגבריה במיטתה, כדי למנוע את שיטוטיה הסהרוריים בלילות ברחובות הכפר של השוסטרים. מיכאל, שצבר יותר לילות במיטתה מכל האחרים (368), שמע מפיה את הגירסה שלה על קורות ההיאחזות באדמת העמק, ולכן הוא יודע, שהיא אינה מסתפקת בצירוף בדיות שקל להפריך את אמיתותן, כפי שמרבית היופאים עושים, אלא מתאמצת לגבש גירסה ציונית מקיפה על תולדות “המשפחה” בעמק, גירסה שתצטרף למיתוס הגדול המתחיל במקרא ומאז מוסיף ומכנס את הפרקים ההֶרואיים של הדורות המאוחרים.

בניסוחיה של דודתו רחל זיהה מיכאל “משפטים שמזכירים לי פסוקים מהתנ”ך - - - ולפעמים להיפך - אני מוצא בתנ“ך פסוקים, שמזכירים לי את סיפוריה של רחל” (41–40). מיכאל מחדד את ההבדל בין הנרטיב שלו לזה של מתחריו: “אני לא מתקן את העולם. במקום לתקן אני מספר, ובמקום להטיף אני זוכר” (359). מדודו “החתן” הוא מבדיל את עצמו באמצעות ההכרזה “אינני נוסטלגי” (97). ובה־בעת הוא גם מדמה את עצמו ל“צינור” (474) או ל“תחנת ממְסר צנועה של תורשה” (114), כדי שלא יזוהה עם שאפתנותה של דודתו רחל “ליצור מורשת, שפה וזהות” (376). בעוד כל האחרים, ובמיוחד דודתו רחל, חותרים לבצע קנוניזציה של הנרטיב הציוני, משלים הוא את כתיבת “פונטנלה”, יצירה שבה הוא מציג את הנרטיב הפוסט־ציוני, שלדעתו היא הגירסה היחידה המספרת את האמת המרה, שהציונות נכשלה בניסיונה להגשים את חזונה בציון במהלך המאה העשרים.


 

מבט ממעוף הציפור    🔗

הכישלון הזה מומחז בעלילת הרומאן על־ידי חזרה בתחילתו ובסיומו על סצינה זהה, המתארת את המעוף של החיוְיָאִי, ציפור־טרף הצדה נחשים, מעל חצר־יופה, האחוזה של שושלת היופאים בעמק. חמישים שנה מפרידות בין שני החיויָאים שסקרו את חצר יופה. החיויאי שביצע את המעוף הראשון כשלושים שנה אחרי ייסודה של החצר וכחמש שנים אחרי ייסודה של המדינה, ראה את “חצר יופה” באשליית שיאה. לרגל יום הולדתו החמישי של הנכד, מיכאל, התכנסו כל בני המשפחה על המדשאה בחצר המגודרת. התמונה היא אידילית והיא משקפת את האופטימיות של “המשפחה” חמש שנים אחרי מלחמת־השיחרור: המדינה הוקמה במועד שנקב החוזה ב“מדינת היהודים”, כעבור כחמישים שנה אחרי שהציונות המדינית יצאה לדרך, ולכן מצטיירים כטובים גם סיכויי ההצלחה של היאחזות “המשפחה” באדמת העמק.

בהתכנסות הזו משתתף גם המלווה של שושלת היופאים מימי אבות האומה: “הזמן, שרבים מהיופאים רואים בו קרוב משפחה ישיר, זרם לידנו ממש, אטי וכביר, מלקק את גדותיו בסבלנות” (11). אין פלא, שבמעמד הזה נטו כולם לשכוח, שהזמן הוא בלתי־צפוי והפכפך. כעת הוא “מלקק את גדותיו בסבלנות”, אך הרי לא מכבר “הזמן, המפלה הגדול, מיין את קורבנותיו. אשר למוות למוות, ואשר לזיכרון לזיכרון” (9). המשפחה לא שעתה גם לאזהרה סמלית נוספת של הזמן, שכמעט והשביתה את שמחת יום־ההולדת של מיכאל. כוכב השמחה, מיכאל בן החמש, נלכד באש שהתלקחה בשדה־החיטה של המשפחה, אך ניצל ממותו בטרם-עת בידי אניה, שבדיוק באותו יום האומה: “הזמן, שרבים מהיופאים רואים בו קרוב משפחה ישיר, זרם לידנו ממש, אטי וכביר, מלקק את גדותיו בסבלנות” (11). אין פלא, שבמעמד הזה נטו כולם לשכוח, שהזמן הוא בלתי־צפוי והפכפך. כעת הוא “מלקק את גדותיו בסבלנות”, אך הרי לא מכבר “הזמן, המפְלֶה הגדול, מיין את קורבנותיו. אשר למוות למוות, ואשר לזיכרון לזיכרון” (9).

המשפחה לא שעתה גם לאזהרה סמלית נוספת של הזמן, שכמעט והשביתה את שמחת יום־ההולדת של מיכאל. כוכב השמחה, מיכאל בן החמש, נלכד באש שהתלקחה בשדה־החיטה של המשפחה, אך ניצל ממותו בטרם עת בידי אניה, שבדיוק באותו יום הגיעה עם אליעזר, בעלה, אל הכפר. לא סמליות הסכנה לחייו של מיכאל ולא סמליות האש, שהורידה לטמיון את העמל של עובדי האדמה, נותרו חרותים בזיכרון של “המשפחה”, כי אם ראשיתה של האהבה, שנקשרה באותו יום בין מיכאל למצילת נפשו ממוות, אהבה שהתמידה עד פטירתה של אניה כעבור חמישים שנה. תמיד יעדיפו היופאים סיפור על אהבה, סיפור שאפשר לטפח סביבו מיתוס הֶרואי, על פני העובדות המעידות על התעמרות הזמן בהם במהלך ההיסטוריה.

החיויאי, שביצע את המעוף השני מעל חצר־יופה, צפה בה כעבור חמישים שנה. מיכאל וגבריאל חזרו זה עתה מירושלים, מערש הדווי של אניה. מותה של אניה פקח את עיניו של מיכאל להבין, שהזמן, “המפְלֶה הגדול”, לא שקט חמישים שנה - “פתאום אני מבין: לא הזיכרון אוזל, אלא השכחה מציפה, והמוות, בכל דרך שיבחר, ובכל תחפושת שילבש - נקטף, כלה, נפל, נגדע, שבק חיים, שכב עם אבותיו, מלאו ימיו, נלקח, הלך, הסתלק, נקפד, נצמת - תמיד הוא טביעה” (479). רשימה דומה של מלים נרדפות ל“מוות” הופיעה כבר בעמודי הפתיחה של הרומאן (15), אך רק כעת היא משקפת את המצב האמיתי של חצר יופה, כפי שרואה אותו החיויָאי: “מלבן מובחן, מגודר ומוגדר, בלבה של עיר קטנה, שכיסתה את מחצית שטחי הציד של אבות־אבותיו” (496). כעבור שמונים שנה מייסודה, חצר יופה היא “טסמניה של זמן ושל תמונה, מדגסקר של רוחות נכחדות ושל חיות זיכרון מוזרות” (116).

הסיכום הזה נתמך היטב על־ידי תיאור מצבה של החצר בהווה: “ויש לנו צריף ישן וכמה בתים ורפת שהתרוקנה” (213) ו“אוהל מחודד” עם דגל צבעוני, המשמש למגורי “צוות האוהבים” של גבריאל (496). אלה מספיקים בהחלט למגורי האחרונים שנותרו מהמשפחה הגדולה, אשר היתה צריכה להתפתח בחצר הזו. ולא הם יגוננו על שרידי השושלת, שהתנוונה בחצר זו, מפני האסון המצפה לה מהעויינות של שכניה. לפי שעה משוכנע רק “החתן”, שהאסון הוא בלתי־נמנע, ולכן הוא מתעלם מלעגם של שאר בני “המשפחה” וחופר מתחת לאדמת המתחם של “החצר” מערכת מקלטים ומנהרות ומטמין שם מְכולות, שנותרו מהרפת שהתחסלה, ואוגר בהן מלאי של מים, מזון, דלק, נשק ותחמושת להצלת המשפחה מפני האסון, שלדעתו הוא קרוב ובלתי־נמנע (115).

אלמלא מגבלותיו כצופה ממרומים במלבן של חצר־יופה, היה החיויאי המאוחר מזהה את מצבה העגום של החצר בשנת 2002. שמונים שנה אחרי שנוסדה, היא תקועה בעמק כמוזיאון פעיל לכל המתרפקים על ארץ־ישראל של הימים ההם. כוח המשיכה של החצר בהווה הוא מגוון. קבלנים ויָזמים שולחים אליה “ידיים תאבות־בצע” בגלל הערך הנדל“ני של אדמתה. פקידי אוצר ועירייה מגיעים “וידיהם שלוחות להטֵלים ועיניהם להפקעות”. אוהבי מכוניות ישנות ונדירות באים להתענג על מראה שתי אנטיקות המוצבות בחצר ושעודן נוסעות: ה”סיטרואן טראקסיון־אוואנט“, המונעת בעזרת מַנוּאלה, וה”דודג פאוור־ואגון“, אמבולנס צבאי, שהיה כבר שבע־עלילות בעת ש”החתן" רכש אותו מידידיו הבריטים, ששירתו בתקופת המנדט בפלשתינה־א"י. במאי פירסומות ומפיקי חתונות איתרו את החצר כמקום “עם אווירה של ארץ־ישראל הישנה”, ובסופי שבוע נעצרים אוטובוסים צבעוניים עם תיירים ומטיילים, המלקטים הוכחות לאמיתות המיתוס על “תולדות־היישוב” (212). אלמלא רחל, המונעת את פלישתם אל תחומי החצר, היו מגלים, שזה מכבר אין החצר ממלאת את היעוד המקורי, שנקבע לה על־ידי המייסדים: אחוזה לשגשוג השושלת של המשפחה.

כפי שהכישלון של חצר־יופה אינו מונע מהיופאים לתאר אותה בבדיותיהם כמופת להצלחת החזון של חלוצי ההתיישבות בעמק, כך מתאמצים גם צאצאיהם של השוסטרים, ממש כמו אבותיהם, שלא לפגר אחרי היופאים, וגם הם שוקדים על שילוב הכפר שלהם במיתוס הנערץ. האמת ההיסטורית היא שגם הכפר של השוסטרים לא היה אף פעם סיפור הצלחה. הכפר הוקם “ללא יד מכוונת, - - - אדריכל לא תיכנן אותו, וַעדות-בנייה לא ויסתו את התפתחותו, רק רגשות התושבים ומבנה הקרקע: האהבה כבשה בו שבילים, השנאה הקימה את הגדרות, שיפועים וערוצים תחמו את השדות” (133).

כמו אפופה ואמומה קיוו גם השוסטרים הראשונים להיאחז באדמה ולהתקיים ממנה, אך “לא עברו יותר משלושה דורות, וכבר היתה שם עיר קטנה, שבתיה נאים ורחובותיה מסודרים ומדרכותיה מרוצפות” (286). רק “מאחורי הבתים עוד ייראו שטחים חקלאיים קטנים וכמה משקים מוזנחים, שריבוי יורשים מותיר אותם בעזובתם” (287). חלקות, שמכשול היורשים לא עיכב את מכירתן, נרכשו על־ידי קבלנים, שבנו עליהן שכונות חדשות (296). העובדות האלה לא מנעו מצאצאי השוסטרים לטפח סיפור־כזב הֶרואי על אבותיהם, מייסדי הכפר: “למטה, אצל השוסטרים, המציאו חזון ותקנון ואת תולדות ההתיישבות” (122). הם גם הנהיגו את חגיגות “העלייה על הקרקע”, שבהן “פטפטו סיפורי ראשונים” תוך התעלמות מצעקותיו של אפופה: “זה לא היה ככה, שקרנים!” (237). אפופה בן המאה הסכים לראשונה להשתתף בחגיגת “העלייה על הקרקע” כשמלאו לכפר שמונים שנה (238), אך עשה זאת רק כדי שיוסע לטיול באינקובטור מחוץ למתחם כלאו בחצר־יופה.


 

המפולת הגנטית    🔗

קץ דרכה של הציונות בהיסטוריה, הרעיון הבלעדי של הרומאן, מובלט בטקסט של “פונטנלה” על־ידי השימוש התדיר במונחים המרחביים זמן, מוות וזיכרון. ממדי העד והנצח, המיוחסים בתרבות למונחים אלה, הופכים אותם לכלי־מדידה גם להערכת סיכוייה של האחוזה להישרד בעמק וגם לשיפוט תוחלתו של המפעל הציוני להצליח בארץ־ישראל. סיפור־המעשה, החושף את הפער בין המטרות המקוריות, שהציבו המייסדים לחצר־יופה, לתוצאות המאכזבות שהניבה, אינו מותיר שום תקווה לשניהם. דוד ומרים יופה קיוו, שבתחומיה של האחוזה שהקימו בעמק תשגשג שושלת עובדי־האדמה של “המשפחה”, אך תוכניתם השתבשה במהלך השנים, והשושלת לא התרחבה כפי שחלמו. הכישלון שלהם מתחיל מהעובדה, שלא נולדו להם בנים זכרים, שדרכם להתקשר לירושה, אלא ארבע בנות, שדרכן ללכת אחרי בעליהן. אפופה אכן מתנסה במצבו של אב לבנות אחר בספרות העם היהודי, והוא טוביה החולב, גיבורו הנודע של שלום עליכם (במיוחד מזכירה פרשת התאהבותה של בתיה ביוהאן הטמפלר והליכתה אחריו לאוסטרליה את הפרשה המסופרת ב“טוביה החולב” על התאהבותה של חוה בגוי ואת החלטתה ללכת אחרי בעלה באשר ילך). כלומר, אף שלדוד ולמרים יופה נולדו ארבע בנות וכולן נישאו בעבר, הן לא שקדו על הרחבת השושלת. יעיד על כך הסיכום הבא של הנכד־המספר: “ויש לנו סבא ישיש ולו ארבע בנות זקנות: אחת (חנה) זוחלת בגינה ולוכדת זחלי חיפושיות, אחת (בתיה) על נהרות אוסטרליה, אחת (פנינה) נעולה בביתה ואחת (רחל) במיטתה, לנוכח כותל המְנָיות” (213).

אחרי כל הפעילות המינית הנמרצת של היופאים במשך שלושה דורות בחצר־יופה, מספרם בדור הנינים זהה למספר היופאים בדור המייסדים. למעשה, היה ברור כבר בדור הנכדים, שמנה אף הוא רק שני צאצאים, את “המלאכים” מיכאל וגבריאל, שלעולם לא יתממש החלום על התרחבותה המספרית של שושלת היופאים בעמק. גבריאל, שגדל בזרועותיו של סבו, אמנם התפתח מתינוק חלשלוש לגבר ענק־מידות כסבו, אך אחרי שגילה בהיותו בצבא את הנטייה ההומוסקסואלית שלו, לא יעמיד צאצאים לשושלת. ואשר למיכאל, הוא אמנם טוען בלהט, שהוא הנורמלי היחיד בשושלת היופאים, אך הכרזתו טעונה בדיקה לפחות מנקודת־המבט הגנטית. גם הוא גדל־מידות כסבו, אך אסתמַטי, והמרפס שלא התאחה בראשו קשר אותו באהבת־תמיד לאניה. אמנם אהבתו לאניה לא מנעה ממנו לשכב עם נשים, אך גם מכל עמלו בתחום זה לא נוספו צאצאים רבים לשושלת היופאים. בת־דודתו, אדלייד, לא התעברה ממנו בזמן ביקורה בחצר־יופה, וגם אשתו, אלונה, אחותו של הטייס, שמטוסו נפל באדמות הכפר באמצע שנות החמישים, הרתה ממנו רק פעם אחת.

הריון יחיד זה היה דווקא מבורך, כי נולדו להם ממנו תאומים, אורי ואיילת, אך שניהם לא יעכבו את המפולת הגנטית־דמוגרפית של השושלת. כדודתו, פנינה, מסתגר גם אורי בחדרו, “רוב שעות היום הוא רובץ על המיטה, שקוע במחשב הנייד שלו, בקריאת ספרים, בציפייה אינסופית לאשה ש’יום אחד תבוא', ובצפייה שוב ושוב בסרט ‘קפה בגדד’” (81). ואשר לאיילת, היא אמנם “עזבה את הבית ופתחה לה פאב - ‘פאב־יופה’ - בחיפה” (19), אך כמו הסבא שלה, מרדכי, שהשחית את זרעו על “הצאצקעס”, כך גם היא “ידה בכל ויד כל בה” (18). ואין היא מעלה כלל בדעתה נישואים או התעברות לאחד מהקוולירים הרבים שלכדה ברשתה (115).

מצבה הדמוגרפי העגום של השושלת מובלט על רקע מה שמתרחש בסמיכות לכפר ולחצר־יופה. כאשר היופאים והשוסטרים הגיעו לעמק, נאחזו בו גם הטמפלרים והבדואים. הטמפלרים היו היחידים שנשרו מהתחרות על אדמות העמק. הם הוגלו על־ידי הבריטים במלחמת העולם השנייה, ואל הכפר המשגשג והנטוש שהקימו, ולדהיים, פרצו השוסטרים מהכפר היהודי ובזזו שם מכל הבא ליד, “עגלות ומחרשות, סוסים ופרות, רתמות, רהיטים, כלי עבודה ומטבח” (271).

אחרי שהטמפלרים נעלמו מהנוף, נותרו בתחרות על אדמות העמק היופאים מחצר־יופה והשוסטרים מהכפר מזה והמשפחה הבדואית מזה. בתחילה לא היוותה המשפחה הבדואית הקטנה מתחרה מסוכן, ובין היהודים לבדואים שררו יחסי שכנות טובים. כאשר נולדו התאומות, פנינה וחנה, והתברר שגופה של אמומה איננו מניב מספיק חלב, הביא אפופה את נאיפה מקרב שכניו הבדואים, כדי שתהיה מינקת גם לבנותיו. נאיפה היתה אז רק בת שמונה־עשרה וכבר היניקה את בנה השלישי. אוהל אחד הספיק אז למשפחה של נאיפה, אך ברבות השנים “נעשה האוהל הזה כפר גדול, הנושק לשכונה הדרומית של העיר הקטנה שלנו” (137). בהווה מספק הכפר של נאיפה לכפר היהודי את מיטב בעלי המקצוע, וניניה הרבים כבר מזמן אינם רועי־צאן. כולם למדו והשכילו. בולט ביניהם איאד, דוקטור להיסטוריה, “שמרבה להופיע בטלוויזיה ולחרף את הציונות” (138).

דומה שפעילותו התת־קרקעית של “החתן” איננה נטולת היגיון, כפי שמיכאל מתאר אותה. נוכח נאצותיו של הנין המשכיל של נאיפה ומעשי החבלה וההתאבדות של התנְזים באינתיפאדה (190), מגייס “החתן” את כל כושר ההמצאה הגאוני שלו כדי להשלים במועד את מערכת המקלטים והמחסנים התת־קרקעית מתחת למתחם של “חצר־יופה”. “החתן” משוכנע, כי “בקרוב מאוד יקרה כאן אסון נורא” (179) ושבבוא יום הפורענות יודו לו, על שהכין במועד מזון, דלק, נשק ותחמושת כדי “להציל את המשפחה” (190) מפני אויביה. כאשר אפופה תחם וגידר את “חצר יופה”, הוא עשה זאת רק כדי להכריז באוזני השוסטרים על בעלותו במקום, אך “החתן” שוקד להפוך את החצר ל“מתחם מבוצר” (35) כי הוא צופה “אסון נורא” למשפחתו המידלדלת בחצר־יופה מצד שכניו המתרבים בכפרם המשגשג.


 

הסיבות לכישלון    🔗

שני הסברים מציעה העלילה של “פונטנלה” לכישלון ההגשמה הציונית. ההסבר הראשון מייחס לציונות הנחה מוטעית ביחס לארץ־ישראל: “הארץ, שהיום היא צפופה ומיוזעת, שטחה עצמה לרגליהם, ושמא רק דימוה כך - כורעת ואסירת־תודה. אהובה כל־כך, עד שכינוה בתולה. בתולה כל־כך, שנדמתה להם ריקה. ריקה כל־כך, עד שחשבוה גדולה” (80). מאיר שלו ממחזר כאן נימוק, שכבר השמיע ב“רומן רוסי”. מירקין וחבריו הניחו, שתביעות הבעלות שלהם על הארץ חזקות משל אחרים, ושהארץ שמרה להם נאמנות, כפי שבתולה שומרת לבועלה הראשון. רק אחר כך נוכחו לדעת, שרבים תובעים זכויות בעלות על ארץ־ישראל, וזכותם אינה נופלת מזכותם של היהודים עליה.

הנחה שגויה זו הכשילה גם את אפופה ואמומה. הם עשו את המסע ההֶרואי שלהם מיפו אל הגבעה בעמק, שעליה הקימו את חצר־יופה, כי הניחו, שהארץ ריקה, וכל יהודי רשאי להגיע לאן שרגליו מוליכות אותו ולסמן לו נחלה במקום ובגודל כפי רצונו: “‘הרבה אנשים הלכו אז ברגל. הלכו על פני כל הארץ כולה’ - נעו ונדו, ביקשו מקום להכות בו שורש, חיפשו עבודה, ביקשו תשובות, סחרו ברעיונות ובנבואות”. ותחת כוכבית מוסיף מיכאל: “אפשר לפתח את ההבחנה של רחל: ‘בגלל שלא היה להם גרוש, הציונות התחילה מבארטרים של רעיונות’” (80).

ההסבר השני לכישלון של הציונות הובלט בכל הרומאנים הקודמים של מאיר שלו. בחזונם ראו מייסדי “הכפר”, שמהם יקומו בארץ דורות של עובדי-אדמה חרוצים, המתקיימים מעמל כפיהם. כעבור דור לא נותר דבר מחזונם זה על “היפוך הפירמידה” בארץ־ישראל. “הכפר” הציוני נכשל, כי ניסה לכפות על הוגי רעיונות וסוחרים בנבואות להסב את עצמם בבואם לארץ לעבודת האדמה, והתעלם מהעובדה שהכישרון לעבוד את האדמה התנוון לגמרי אצל היהודים במהלך הגלות הממושכת.

הכישלון הזה הוכח גם בחצר־יופה. בהגיעו לעמק השתלט אפופה על אדמות רבות, כדי שיספיקו לשושלת הגדולה, שקיווה להצמיח באחוזתו, אך מארבע בנותיו רק חנה ממשיכה לעבד חלקה קטנה, וגם היא לא עושה זאת ממניעים ציוניים, אלא בשליחות הצמחונות, כדי לגדל בגינה שלה ירקות שהם בריאים לגוף ולנפש. חלקה נוספת מאדמות חצר־יופה נוצלה למשתלה של אלונה “גן יפה”, והיא מגדלת בה צמחי־בית כדי למכור אותם לעירוניים, שעברו להתגורר בשכונות החדשות של הכפר. פרט לשתי החלקות הזעירות הללו נותרו שאר האדמות של חצר־יופה לא מעובדות, ועד מהרה הבין אפילו אפופה, עם מוח הציפור שלו, ש“המשפחה” לא תוכל להתקיים מחקלאות. לכן ניאות לשכנועיה של רחל למכור חלקות מהאדמה (236), והחל לסחור בבורסה בכספי התמורה שקיבל עבורן (442) כדי לקיים את חצר־יופה. למרבה המזל הבין במועד את הפוטנציאל הטמון בהמצאות של “החתן” ורשם פטנטים עליהן. אלמלא התגמולים מהמצאותיו של “החתן” ואלמלא הרווחים של רחל בבורסה, ספק אם חצר־יופה היתה זוכה להתקיים עד שנת השמונים שלה.

אפופה העניק בשתיקה את הסכמתו לעסקי הנדל“ן של רחל, כי כמו מירקין ב”רומן רוסי" הגיע גם הוא למסקנה, שמעקירת מטע והפיכתו ל“בית העולם לחלוצים” אפשר להרוויח יותר מאשר מחקלאות. ואפשר שסוף־סוף חדרה גם לראשו המסקנה של פינס, האידיאולוג של הכפר ומחנכם של ילדיו, שאמר: “שגינו, שגינו בחינוך, שגינו בחזון, שגינו בייעוד, לבהמות נדמינו, טובעות עד צוואר ביוון האדמה” (“רומן רוסי”, 253).

עיסוקם של הנינים הרחיק אותם עוד יותר מחזונם של מייסדי חצר־יופה. אורי מתמכר למחשבים, ועל איילת אומרת הסבתא שלה, חנה: “מי היה מאמין, ששלושה דורות אחרי שאבא שלי התיישב בעמק, הנינה שלו תשקה שיכורים בבית־מרזח בחיפה” (241).

בדיוק כמו ארבעת אחיו, גם הרומאן “פונטנלה” אינו מותיר לציונות שום סיכוי להצליח, אך בניגוד לרומאנים הקודמים, שהסתיימו בסיומים פתוחים על העתיד להתרחש ל“יופאים”, מסתיים הרומאן “פונטנלה” בסיום סגור. אחרי קריסת חצר־יופה תהיינה רק שתי אפשרויות פתוחות בפני היופאים: “אנחנו היופאים תמיד יש לנו שפופרת החלב המרוכז להתנחם בה ולהתחזק בעת חולשה. - - - וגם בבשרנו יש לנו עוד כוח. להיזכר או למות, מי לזינוק האחרון ומי להסתלקות הגדולה” (498–497). כלומר: אחרי קריסת חצר־יופה, האחוזה של “המשפחה”, יהיה עליהם לבחור בין “הזינוק האחרון” חזרה אל המצב השמור עדיין היטב בזיכרון הלאומי, אל הגלות ואל ההמתנה לגאולה הניסית־משיחית, לבין “ההסתלקות הגדולה”, שפירושה מוות והסתלקות סופית מעל בימת ההיסטוריה.


 

חמש תמיהות    🔗

כמו הרומאנים הקודמים, זכה גם הרומאן החמישי של מאיר שלו להיות רב־מכר בתפוצת־מֶגה, שהאפיל על כל רומאן ישראלי אחר, שיצא לאור בשנים 2001 ו־2002, בשנים שפתחו את המאה העשרים ואחת בתולדות הספרות העברית. קיימת לכן הצדקה לברר תמיהות אחדות על תופעת ההתקבלות הזו של כתיבתו אצל הקוראים:

הראשונה - מדוע כה רבים הקוראים, שאינם מבחינים, שבכל רומאן מאוחר מספר מאיר שלו רק גירסה נוספת של אותו סיפור עצמו, הסיפור על הכפר הציוני, שנוסד בהתלהבות גדולה ברוחו של חזון שובה־לב, אך התגלה ככישלון מוחלט לאחר שניים או שלושה דורות?

השנייה - מדוע כה רבים הקוראים המתקשים להבחין, שהעלילות ברומאנים של מאיר שלו כתובות בצופן האלגורי, והן אלגוריות פוסט־ציוניות, שנעטפו ורופדו בשכבה עבה של אנקדוטות, חלקן אֶרוטיות וחלקן מוזרות ואבסורדיות, להמתקת רעילותן הרעיונית?

השלישית - כיצד קורה, שסיפור־מעשה המוגבל לצורכי האלגוריה וכפוף בכל למשמעותה הרעיונית, מצטייר להרבה קוראים כסיפור־רב־דמיון?

הרביעית - מדוע מצליחה להצטייר כתיבה, המתבססת על סידרה ממוחזרת של “שטיקים” ספרותיים (הם פורטו והודגמו בספרי “רבי־מכר ורבי־ערך בסיפורת הישראלית”, 2000), לכל־כך הרבה קוראים משכילים כאמנות מופלאה ומקורית? אגב, ב“פונטנלה” נוספו עליהם שני “שטיקים” מעידן המחשב - הכוכבית והסלייט - ואלה ממצים את כל חידושיו של מאיר שלו ברומאן זה.

והחמישית - כיצד ניתן להסביר, שאלגוריה כמו זו החוזרת ומסופרת ברומאנים של מאיר שלו, שהיא מגושמת וכמעט פלקטית במסריה הפוסט־ציוניים, המציעה יאוש ברמה הלאומית ובשורת אובדן בהיקף ההיסטורי, זוכה שוב ושוב לחיבוק אהבה כזה מצד כל־כך הרבה ישראלים, שרובם הם יהודים מתוך הכרה, ציונים מבחירה ואוהבי המולדת הזאת והמדינה הזאת בכל ליבם ובכל מאודם?

התמיהות הוצגו - אך האם יימצא עוד מישהו בביקורת או מקרב הקוראים שיהיה מוכן לתת את דעתו עליהן?


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48391 יצירות מאת 2697 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!