¹

²

מייסד קרן אקסודוס, קוין קאן, הוא מליונר יהודי מאוסטרליה שהשיג את עושרו המופלג בעסקי יהלומים חובקי עולם. מדוע, אם כן, החליט להפנות מכספי קרן זו, “שבאמצעותה הוא מזרים כספים למפעלי תרבות בארץ” (297), גם למימון כתיבת ביוגרפיה על חייו ופועלו של יואל אפרתי, עסקן מפלגתי, שבשיא פעילותו במפלגת השלטון העפיל אחרי שנים לדרגת שר במשרד הבינוי והשיכון, מהמשרדים הפחות מבוקשים בממשלה? ואכן, אין כמעט דמות מבין הדמויות הרבות שמופיעות בעלילת הרומאן שאיננה מבטאת את תמיהתה על כך, שמכל בני דורו הוחלט לכתוב ביוגרפיה דווקא על יואל אפרתי (את שמו צריך להגות כפי שנאמר בעמ' 273: “סגול תחת הפ”ה קמץ תחת הרי“ש”). אפילו הצמד שנשכר על–ידי קאן לכתוב את הספר, הסופר כנען מנדלבאום והתחקירנית טניה אופיר, אינם משוכנעים שאפרתי היה המועמד הראוי מכולם בדורו שתיכתב ביוגרפיה על חייו ופועלו. כזו היתה תגובתה של טניה כששמעה לראשונה על כוונה זו מפי כנען: “דווקא עליו? — — — חשובים ממנו לא זכו לביוגרפיה”. וגם הסברו של כנען לא שיקף התלהבות גדולה מהרעיון: “הוא מקווה שיעלה בידו לכתוב ספר מעניין על איש לא כל–כך חשוב” (35).

אחרי ששניהם שקעו בתחקיר עצמו, השמיעו כנען וטניה זה באוזני זה

הסתייגויות מבוססות יותר על האיש שעליו נשכרו לכתוב ביוגרפיה. משניהם הירבתה טניה לבטא את ספקותיה: “אולי טעות היא להקדיש ביוגרפיה לאיש אפור שכל ימיו הלך בנתיב שסללו אחרים, וכנראה לא חידש דבר… מופת לדור ודאי שלא היה” (136). ואפילו כנען, שהשתדל להמציא נימוקים עבור טניה כדי שלא תפרוש מהמלאכה, התוודה באוזניה: “נדמה לי שיהיה עלי לגייס כוחות יצירה מרובים יותר כדי להצדיק את הספר שאנו כותבים עליו” (283). גם אמה של טניה לא עודדה אותה לדבוק במלאכה זו: “לא היה בו (באפרתי) שום דבר מיוחד. פקיד. גבוה, אבל בסך הכול פקיד. פרוֶה. מפא”יניק" (138). ובו במקום הציעה לה, שיזנחו את כתיבת הביוגרפיה על אפרתי לטובת ביוגרפיה על חייו של בעלה, הרשל, אביה של טניה ואף הוא נצר לבית אפרוס, כיוון שסיפור חייו “הרבה יותר מעניין מהסיפור של אפרתי” (139). וגם כנען הפתיע את טניה, אחרי ששמע מפיה את סיפור–חייו המרתק של אביה, כאשר קבע, שבעיניו דווקא צבי אפרוס הוא “הגיבור הטראגי של המאה הזאת” (410) ולכן ראוי שיונצח בביוגרפיה. ואכן, בסוף העלילה מאמצת טניה את דעתו של כנען על אביה ומתיישבת לכתוב את “ההגדה לבית אפרוס”, כדי לספר את “סיפור דורנו באמצעות נפש תועה אחת, שלא השכילה להבין להיכן הרוח נושבת וניסתה לעצור סופה בידיים ריקות” (411).

מי ראוי לביוגרפיה?

הסוף הזה של עלילת הרומאן “קרן אקסודוס” מצדיק לסכם, שנתן שחם כתב רומאן על התחקיר לביוגרפיה על אדם שרוב האנשים שהכירו אותו חשבו שחייו ופועלו אינם מצדיקים שיונצח בביוגרפיה. קודם שנחפזים לקבוע, שהמחבר לא הבחין בסתירה הפנימית הזו, כדאי לשים לב, שהוא עצמו השתעשע בה להנאתו גם על–ידי הזרמת מועמדים נוספים לביוגרפיה, שהיו ראויים יותר לייצג את הדור של יואל אפרתי, שהוא — בל נשכח — דורו של נתן שחם עצמו. מועמד כזה מציע לכנען נמרוד, בנו המאומץ של בן–עמי, שלא חסך דברים בגנותו של אפרתי, כשנודע לו כי מתוכננת להיכתב ביוגרפיה על חייו ופועלו: “אפרתי לא עשה שום דבר על דעת עצמו. כשהבוס גנח הוא צרח, כשלבוס יצאו הטחורים, לו היתה עצירות” (171). ואחרי שהפליג ביושרו ובאומץ ליבו כאיש–ציבור של אביו המאמץ אמר לכנען: “דרך אגב, אתה לא חושב שעל בן–עמי היית יכול לכתוב ספר מעניין יותר מאשר על אפרתי?” (176). אלמנתו של בן–עמי חזרה באוזני טניה על ההצעה של בנה: “על בן–עמי צריכה המפלגה להוציא ספר, לא על אפרתי” (221).

מועמד נוסף, שכנען מצא אותו ראוי יותר מיואל אפרתי לביוגרפיה, זיהה כנען בארוחה חגיגית של חבר הנאמנים של אוניברסיטת תל–אביב שהתקיימה בניו–יורק. כנען פגש שם את ארנון רוטברג, ישראלי שהעפיל למישרת נשיא סיטי–בנק, הבנק העירוני של הגדולה והחשובה בערי ארצות–הברית, ושמע מפיו על הדרך הארוכה שעשה מבית הוריו, ביתם של רצף מובטל ושל עקרת–בית חולנית, ועד שהגיע למעמדו הנוכחי. רוטברג התיידד עם אפרתי בתקופה ששניהם היו חברים במשמרת הצעירה של המפלגה ושמר על קשר איתו כמעט עד יום פטירתו. ואחרי ששיבח את “הנימוסים האירופיים” ואת “ההשכלה הרחבה של אפרתי”, פירט את מגבלותיו: “בפגישות המחתרתיות למחצה של הצעירים, לא יצר רעיונות חדשים, אלא היה עסוק בהענקת לבוש מפואר יותר למחשבות המגומגמות, שגילגלו אחרים — — — הוא היה יותר כישרוני מאיתנו, אבל לא קורץ מהחומר שממנו עשויים מנהיגים. הוא האמין באמת ובתמים שפשרה היא תמיד הפתרון הנכון, האחד והיחיד, לכל מחלוקת. — — — החיסרון הגדול יותר שלו הוא שלא היה לו אומץ להימנות עם המיעוט, גם כאשר החזיק בדעת מיעוט” (166—168). גם מהשיחה הזו הסיק כנען, “שהביוגרפיה של רוטברג יכלה להיות מרתקת הרבה יותר מזו של אפרתי” (164).

כיוון שאי–אפשר להתעלם מהנאתו הצרופה של נתן שחם לכתוב עלילה על מאמצים שכשלו לכתוב ביוגרפיה על איש–ציבור, ומה גם פוליטיקאי, שלא היה ראוי לכבוד הזה, כדאי לחשוף את ההצדקות לבחירה באפרתי כמועמד לביוגרפיה שהוא עצמו שתל בפיהם של כנען וטניה. אף שכנען אומר את הערכתו המסוייגת הבאה, על משקלו של יואל אפרתי בתולדות התקופה, בשלב שבו כבר ברור לו ולטניה, שהביוגרפיה על אפרתי לא תיכתב, אין ספק שחשב כך עליו כבר במעמד שבו הציע לו קאן להירתם למשימה: “דומני כי בחשבון ההיסטורי, אפרתי יהיה הערת שוליים בספר המונומנטלי הנכתב והולך על דוד בן–גוריון, בפרק המתאר את ניסיונו לדלג על דור הביניים ולהעביר את השרביט לבאים אחריו” (382). אף–על–פי–כן לא ריפה מהמלאכה את ידיה של טניה, שהיו רפויות בלאו–הכי, אלא המציא הצדקה דחוקה לשקוד על השלמת המשימה: “עדיין אינני יודע אם היה נהג הקטר או שומר המסילה. אבל אולי הסיפור שלו הוא המסילה שעליה נוכל להסיע את הרכבת שלנו. הרבה אפשר ללמוד על רוח התקופה מסיפורו של אדם שישב באותו קרון שבו נסעו האנשים שעשו היסטוריה” (136). וכשנוכח שלא השתכנעה מהנימוק הציורי הזה, בחר בסיבה כוללת וקולעת יותר להצדיק בעזרתה את כתיבת הביוגרפיה על יואל אפרתי: “אני נכנס להרפתקה הזאת לא כדי להנציח את אפרתי, אני מקווה לספר דרכו את הסיפור של הדור שלנו” (167). טניה שיכנעה את עצמה בחשיבות השקעתה בתחקיר על אפרתי בעזרת נימוק מוגבל הרבה יותר: “בי הוא מעורר עניין יותר ויותר. אני תוהה איך איש רך שכזה, חסר מרפקים, שרד בגוב האריות” (283). דבריה רומזים, כמובן, על גוב האריות הפוליטי, שבישראל הוא, כנראה, טורפני ואכזרי יותר מאשר במדינות אחרות בעולם.

הסוגה הביוגרפית

אחרי שמתברר בסיום, שכנען וטניה נטשו את כתיבת הביוגרפיה על יואל אפרתי, חייב הקורא לשאול את עצמו, האם עשו כך רק משום שקאן הפסיק להזרים להם מכספי “קרן אקסודוס” למימונה ורק משום שהגיעו להכרה שאחרים ראויים יותר מאפרתי שתיכתב ביוגרפיה עליהם, או ששניהם לא היו מיומנים מספיק לכתיבה בסוגה הזו. מבין השניים רק כנען התנסה בכתיבת ספרים, כי פירסם סיפורת בדיונית שאותה ביסס על רקע היסטורי אמיתי (13). הניסיון של טניה היה בעיקר בביצוע תחקירים, אך מעולם לא ביצעה קודם תחקיר למטרת השלמתה של ביוגרפיה (38). אמנם פעם נישכרה על–ידי ניצולת–שואה לכתוב ספר על חייה, אך רגשנותה והמעורבות שגילתה במהלך שמיעת הזכרונות של האשה גרמו לפרישתה מהמלאכה הזו לפני שהגיעה לשלב הכתיבה (286—287).

ההבדל בניסיון של שניהם בכתיבה בא לידי ביטוי גם בשיחות שקיימו ביניהם על ההבדלים בין הביוגרפיה לסיפורת הבדויה. את עיקר התובנות על ההבדלים בין שתי הסוגות תרם כצפוי המנוסה מבין השניים: “על מחבר הרומאנים חלה החובה להוכיח שהדמויות אמינות וכי התנהגותן משועבדת לכללים חמורים של סבירות וכי הן פועלות בהתאם לטיבן. מחברן של ביוגרפיות פטור מזה. עליו רק לציין את המקור שממנו הוא מצטט את השטות האיומה שאמר האיש שלו. ברומאן יש גבול לטיפשות. דמות ספרותית אינה יכולה להפריח דברי הבל בלי להחשיד את המחבר שהוא עצמו שוטה. כדי שהספרות היפה תיגע באמת היא חייבת להרעיד מיתר סמוי בנפשנו. הביוגרף פטור מזה. הוא נוגע באמת בכל פעם שהוא מציין עובדה” (54).

ועוד הבדל בין שתי הסוגות הוסיף כנען לבירור שהמשיך והתנהל בינו ובין טניה במהלך עבודת הבילוש והתחקיר: “ברומאן חייב להיות קשר בין אופייה, התנהגותה, השקפותיה וצורת הדיבור של הדמות. הביוגרף פטור מזה. לדמות מותר להיות גם פקעת של סתירות” (354). תחילה האזינה טניה לקביעותיו אלה של שותפה לעבודה, אך בשלב מתקדם בעבודתם תרמה גם היא אבחנה על ההבדל בין שתי הסוגות: “בביוגרפיה אין מקום לאירוניה, הרי אינך יכול ללעוג מאחורי גבה לדמות שאתה מבקש לדווח עליה ביושר ובלי משוא–פנים… בספרות הבדיונית אולי יש לזה מקום… האירוניה שם היא האופן שבו המחבר מביע את דעתו בלי לומר אותה…” (354). חדותן של האבחנות ששתל נתן שחם בפי השניים על השוני בין שתי הסוגות מלמדת על מידת מודעותו לכללי המותר והאסור בכתיבת ספרות בדיונית וספרות דוקומנטרית, כללים שעליהם הוסיף כהנה וכהנה בדיונים ארס–פואטיים דומים גם ברומאנים הקודמים שכתב. בכל מקרה, את האבחנה המעניינת ביותר על חשיבותה העקרונית של הביוגרפיה, בחר שחם להשמיע מפיו של כנען: “בעבודתנו אנחנו מכים מכה ניצחת את ההשקפה החילונית שהמוות הוא סוף פסוק. הנה הביוגרפיה ממשיכה את החיים לאחר המוות” (191).

אחרי שהעניק בשיחות אלה את הבכורה לכנען והשמיע מפיו את האבחנה הפילוסופית ואת האבחנות התיאורטיות על הסוגה הביוגרפית, הדגים נתן שחם בעונג רב עובדה הידועה לכל כותב מנוסה, שבקיאות בתיאוריה של הכתיבה איננה מבטיחה את התוצאה שמקווים להשיג בעזרתה. למטרה זו שילב פרקים מדגימים שכתבו כנען וטניה לפתוח בהם את הביוגרפיה על יואל אפרתי. אילו נפתחה הביוגרפיה בפרק הפיילוט שכתב כנען על אפרתי (120—122), שבו קיים את הכללים שניסח על כתיבת ביוגרפיה, היה הספר מרחיק מעליו קוראים. ודווקא הפרק המדגים של טניה (300—305), שהפר כללים אלה באופן מהותי, נקרא בעניין בזכות אופיו הסיפורי–דרמטי.

תבנית החקירה והבילוש

להשלמת הדיון על סוגת הביוגרפיה כדאי להיעזר באבחנה נוספת של נתן שחם על הסוגה, שניסח כשנתיים לפני פרסום הרומאן “קרן אקסודוס”, בכרך המסות “שלום חברים” (2004). בפרקיו של “שלום חברים” סיפר שחם על אישים שפגש והכיר במהלך חייו, רובם דמויות נודעות בתולדות הארץ ומיעוטם אישים מהעולם שהיה להם קשר למתרחש בארץ, ולכן כתובים פרקי הספר באופן הקרוב ביותר לאופן שנכתבת ביוגרפיה. האבחנה האמורה מופיעה במסת המבוא לספר: “ידוענים, לעיתים קרובות הם כפולי פנים. הפן הציבורי והפן הפרטי אינם מדברים זה עם זה”. את הלקח הזה יישם נתן שחם זה מכבר בשניים מהרומאנים הבדיוניים הקודמים שלו, “סידרה” (1992) ו“צילו של רוזנדורף” (2001), אך דווקא ברומאן הנוכחי הוכיח, כפי שיודגם בהמשך, את התרומה החשובה של אבחנה זו לחיוניות העלילה. ואין לתמוה שדווקא טניה מנסחת את הסתירה בין הפן הציבורי והפן הפרטי בחיי מנהיגים וידוענים: “אידיאליזם הוא דבר הפוגע קודם כל במשפחה שלך” (42).

ואכן, סוד הצלחתם של שלושת הרומאנים, “סידרה”, “צילו של רוזנדורף” ו“קרן אקסודוס”, הוא בין היתר השימוש המושכל שעשה בהם נתן שחם בתבנית העלילתית של הבילוש והחקירה, תבנית שאיננה רק חושפת את הסודות ואת הפרשיות, שהידוען ניסה להסתיר מעיני הציבור, אלא גם מחכימה את הקורא בהבנת טבע האדם: אי–הצלחתו להביא לידי חפיפה מלאה את חייו הפרטיים עם הדימוי שטיפח לעצמו בחברה. ההבדל בין ידוען לאלמוני הוא רק בחריפות הסתירה הזו, אך אם יועמדו חייו של אלמוני בתחקיר דומה לזה שבוצע על חייהם של גיבורי שלושת הרומאנים האמורים של נתן שחם, קרוב לוודאי שיוכח, כי גם במקרה שלו “הפן הציבורי והפן הפרטי אינם מדברים זה עם זה”. ברומאנים מסוג זה, שמושתתים על תבנית החקירה והבילוש, נחשפת סתירה כזו בחייו של הנחקר באופן מדורג ובעזרת איסוף שקדני של פרטים, תישאול של אנשים שהיו מעורבים בפרשיות והשוואה בין גירסאות שונות על אותם אירועים. לכן מבטיחה היטב תבנית זו את יסוד המתח בעלילה. בנוסף לשימוש המושכל שעשה נתן שחם בתבנית הזו, כדאי להזכיר גם את הניצול המוצלח שלה על–ידי אהרן מגד ברומאנים “החי על המת” (1965) ו“עוול” (1996).

הצלחת השימוש בתבנית העלילתית של הבילוש והחקירה, כדי לחשוף את האמת על חייו של איש–ציבור או ידוען, מותנית לא רק בבחירה של נחקר שהוא דמות מעניינת, איש שהביוגרפיה שלו משקפת היטב את התקופה של חייו, אלא גם בבחירה של חוקר–יחיד (כמו במקרה של “צילו של רוזנדורף”) או קבוצת–חוקרים (במקרה של “סידרה”) שמניעיהם לפשפש בתולדותיו של הנחקר הינם מוצדקים. כאשר תנאי זה מתקיים, מתענג הקורא לא רק מתהליך הבילוש והחקירה שחושף את הסודות של הנחקר ואת הסתירות בחייו, אלא גם מהשפעת העיסוק בתחקיר על החוקרים. בדרך כלל הם מתחילים את חקירתם מעמדה מסוייגת עד עויינת כלפי הנחקר ועם רצון עז לחשוף את כשלונותיו, אך מסיימים אותה באמפתיה רבה כלפיו ובהבנה לחולשותיו כאדם. כזאת אירע גם לכנען ולטניה בסיום איסוף המידע על חייו של יואל אפרתי.

נטישות ופרידות

להפתעתם גילו כנען וטניה, שבניגוד למצופה היה קל להם יותר ללקט את המידע על חייו הפרטיים של אפרתי מאשר על חייו כעסקן במפלגה. כל בני משפחתו הסכימו להתראיין וכל מי שהיו ברשותו פרטים על החיים הפרטיים של אפרתי גילה נכונות למסור אותם להם. ואכן, עד מהרה שלטו שניהם בסיפור רצוף ומלא על אפרתי כאדם פרטי. הוא היה בנו של יוסף אפרתי, פעיל מסור למפלגה שהיה נאמן ומקורב לבן–גוריון. לימים ימשיך יואל אפרתי את דרכו של אביו, אך בניגוד לו יגלה פחות קנאות לעקרונות. אביו, שניהל בשנות השלושים מטעם הסוכנות את המשרד הארץ–ישראלי בוורשה (30), דחה בקשה של בן–דודו, הרשל אפרס, לקבל סרטיפיקט שיאפשר לו ולמשפחתו לעלות לארץ באופן חוקי, אך ורק משום שאביה של טניה לא הסכים להתחייב בכתב, שיפסיק בארץ את פעילותו במפלגה הקומוניסטית, וגרם בדרישתו זו להיפרדותו של הרשל ממשפחתו במשך כעשרים שנה. כאשר עמד יואל במבחן דומה, בעניינו של קוין קאן, לא היסס וסטה מההוראות המפורשות של התנועה.

עקב תפקידים שמילא האב כנציג הסוכנות בפולין ובארצות–הברית שהה יואל ברוב שנות נעוריו ובחרותו הרחק מתל–אביב, העיר שבה נולד ב–1922. רק ב–1974 בהיותו בן עשרים וחמש ולאחר שסיים תואר שני באוניברסיטת קולומביה, חזר לארץ מאמריקה כדי להצטרף לחבריו מהתנועה שייסדו בינתיים את קיבוץ גדיש. כעשר שנים היה מוכר כחבר קיבוץ, אף שתשע מהן עשה בשליחות התנועה מחוץ לקיבוץ, כי התנועה העדיפה לעשותו לעסקן “במשרה מלאה” (115). בהיותו בשליחות הראשונה שלו בגרמניה (305), התאהב בדבורה, נערה משארית הפליטה, וכיוון שנשאה את בנו ברחמה דאג להעלותה לארץ בספינת מעפילים, כדי שתצטרף לקיבוצו, עד שישלים את שליחותו. פרקי הזמן הקצרים ששהה בקיבוץ עם דבורה, בין שליחות לשליחות, הבליטו את הפער בינו, האינטלקטואל, לבינה, שכל רצונותיה הסתכמו בגידול הילדים (115). אחרי שנפרדו עזב יואל אפרתי את הקיבוץ, אך דבורה נשארה בגדיש עם בנם היחיד, עובד (110).

בעת שנפרד מדבורה לא ידע אפרתי שהיא נושאת ברחמה גם את בתו, תרצה (111), ואחרי שהתבשר על כך התאמץ לקיים קשר קבוע עם שני ילדיו למרות היחס המסוייג שגילו חברי גדיש כלפי ביקוריו בקיבוצם. אף שדבורה סייעה לו לקיים ביקורים אלה, אין עובד, הבן הבכור, זוכרם לטובה: “הוא לא היה אבא במובן המקובל. — — — בשנים שהייתי זקוק לו ביותר הוא היה גוש שחור שמופיע פתאום בחושך ומעיר אותי באמצע הלילה, אחרי שכל ההורים כבר השכיבו את הילדים וכיבו את האור” (110). באופן שונה לגמרי חקוקים ביקורים אלה בזכרונה של הבת תרצה: “הוא היה בא לקיבוץ לעיתים קרובות והדבר שימח אותה מאוד, לאו דווקא בגלל המתנות שהביא לה, אלא בגלל העצב בעיניו והאהבה העצומה שקרנה מהן” (373). עדותה של דבורה איננה מיישבת את הסתירה בין העדויות של ילדיהם, אלא מבהירה שכשלונו כאבא היה בלתי–נמנע משום שלא שהה בחברתם כאבות אחרים: “הוא בכלל לא ידע להתנהג כמו אבא אחראי, אף–על–פי שהוא היה בטוח שהוא הכי חכם מכולם. בימים הספורים שהיה מגיע הביתה לפני ההשכבה של הילדים, לפני שמונה בערב, הוא היה משחק איתם במשחקים של מבוגרים ונותן להם לנצח אותו בלי להבין שבכך הוא מערער את האמון שלהם בו” (115).

עד יומו האחרון רחשה דבורה הערכה וכבוד לאבי ילדיה מהנישואים הראשונים וגם גוננה עליו מפני הביקורת של חברי הקיבוץ. זמן–מה אחרי גירושיה מיואל עברה דבורה להתגורר עם ליכטנבוים (97). בנם, איתן, שהינו כיום מזכיר הקיבוץ, זוכר שאביו לא אהב שבנוכחותו “לא חדלה אמו לדבר על אפרתי ביראת כבוד ובלא תרעומת על שנטש אותה” (108). אחרי שהתאלמנה מליכטנבוים, החליטו היא ואיתן לאמץ את שם המשפחה העברי “אור”, וגם עובד, בנה של דבורה מאפרתי, העדיף להצטרף אליהם והחליף את “אפרתי” ב“אור”, ובכך ביטא את יחסו אל אביו הביולוגי. הקשר היחיד של אפרתי עם אחד מילדיו מנישואיו הראשונים התקיים עם בתו תרצה, וברשותה הפקיד חלק חשוב מארכיונו האישי.

נישואיו השניים של אפרתי לאוֶלין היפה לא זכו אף הם לאריכות שנים. הוא ידע שבניגוד לדבורה בגדה בו אולין בלילות שבהן נשאר ללון בירושלים או כשהיה בשליחות מחוץ לישראל, ואף–על–פי–כן סבל בשתיקה את בגידותיה בו עד שהתרחש האסון בביתם בהיעדרו. באחת הפעמים, בעודה מתעלסת עם מאהב בחדר–השינה, נחנקה למוות הבת מהתאומים שנולדו להם. בתום “השבעה” עזב אפרתי את הבית ועבר להתגורר במלון בירושלים, אך אולין לא חיכתה שיגשים את החלטתו לגרשה וברחה עם הבן לאמריקה. במשך שנים לא הצליח לגלות את מקומם ולא ידע על גורלה ועל גורל בנו. רק אחרי שנים הגיע הבן הזה כמתנדב לקיבוץ גדיש ואז נפגש גם עם אביו. אך פגישה מאוחרת זו וגם פגישה נוספת ביניהם באמריקה לא הצליחו לייצב את הקשר ביניהם (246). היחידה שידעה לדווח על אירועים אלה לכותבי הביוגרפיה היתה תרצה, משום שהתגוררה קודם לאסון תקופה קצרה בביתם של אביה ואולין בתל–אביב.

אחרי כשלון שתי מערכות הנישואים האלה לא נישא אפרתי בשלישית, אלא קיים קשרים בה–בעת עם מספר נשים (374). אחד מהם, עם אשה נשואה ומפורסמת, קטע אפרתי עצמו בהמלצת שירות הביטחון הכללי, אחרי שהשב"כ הבהיר לו את הפגיעה הציבורית שהקשר עימה יכול להסב לו (180). חייו התייצבו מחדש רק אחרי שהכיר בשנת 1982 את דורה שניידרמן, אלמנתו של פרופסור לגנטיקה ואם שכולה ממלחמת לבנון, שאל ביתה עבר להתגורר עד יום מותו ב–1992. עשר השנים המשותפות שלו בחברת דורה היו השנים היציבות והרגועות היחידות בחייו הפרטיים. היא היתה היחידה מכל הנשים שהיה להן קשר עם אפרתי שלא חשפה מידע על היחסים שלה איתו ולא נידבה להם מהמסמכים שהותיר אחריו בביתה. גם את הנימוק לסירובה למסור פרטים ומסמכים אלה ניסחה באופן יוצא דופן: “הוא לא קיבל מימיו החלטות כה גורליות שחשוב לדעת אם היה לו כאב בטן באותו יום” (275). אף–על–פי–כן הפיקה טניה מהפגישה איתה תמונה שונה על אפרתי מזו שהציגו לה אלה שהכירו אותו במישור הציבורי: “הוא היה איש עמוק, אבל לא היה לו אופי של מנהיג. — — — היתה לו דעה משלו. הוא לא נלחם עליה, לא כדי להבטיח לעצמו מקום טוב באמצע, — — — אלא מפני שלא היה לו אופי של לוחם. יתכן שבחר במקצוע הלא–נכון — — — עד יומו האחרון התעקש לדבר על שליחות ולא על מקצוע” (280—281).

המבחן המוסרי

האמת חייבת להיאמר: אף שהמידע על הפן הפרטי בחייו של יואל אפרתי נאסף בשלמותו בתחקירם של כנען וטניה, אין הוא מעניין ואין הוא מפתיע כמו המידע הלא–שלם והרצוף פערים על הפן הציבורי בחייו. ייתכן שאלמלא הצורך לאשר את האבחנה על הפער בין שני המישורים האלה בחייו של איש–ציבור ואלמלא ההכרח לעמוד בתביעת המלאוּת בעלילה ריאליסטית, אפשר היה לוותר עליו, אחרי שלא הובלטה השפעתם של האירועים בחייו הפרטיים של אפרתי על החלטותיו ומעשיו כאיש–ציבור. לעומת זאת, גילו כנען וטניה, שלעולם לא יצליחו לאסוף מידע שלם על תנועותיו של אפרתי במבוך המלא בתככים של המפלגה הפוליטית. נתן שחם התגבר על קושי זה על–ידי התמקדות בארבע פרשות שיואל אפרתי היה מעורב בהן כאיש–ציבור. כנען וטניה השקיעו מאמץ גדול כדי ללקט ממוסרי–העדות רסיסי מידע על כל אחת מהן, ואף–על–פי–כן לא הצליחו לפצח את כולן באותה מידה של הצלחה.

באופן מלא הצליחו כנען וטניה לפענח את הפרשה הראשונה בחייו של אפרתי כאיש–ציבור — “הפרשה הגרמנית” (354) שהעמידה אותו במבחן מוסרי כבר בתפקיד הראשון שהטילה עליו התנועה. ב–1946 יצא אפרתי בן העשרים וחמש לגרמניה בשליחות עלייה ב' להפעיל שם מחתרת שתעסוק בהעלאת ניצולי–שואה לארץ באניות מעפילים (66). במסגרת תפקידו הגיע לידיעתו הסיפור על נער בן שבע–עשרה, ניצול מאושוויץ שנכלא בכלא הגרמני בעוון רצח של אדם תמים. אפרתי נסע לפגוש את הצעיר, ואחרי ששמע מפיו את פרטי המעשה ואת מניעיו לא התלבט ארוכות ובו–במקום החליט לחלצו מהכלא ולהעלותו לארץ. על דעת עצמו ובניגוד להוראות הקבע המפורשות של המוסד לעלייה ב' גייס לוחמים מהבריגדה, שהושארו על–ידי ההגנה בגרמניה להעלאת מעפילים לארץ, ואלה חילצו את הצעיר מבית–הכלא הגרמני והבריחו אותו לארץ (348).

כעבור שנים, אחרי שהפדוי מהכלא התפרסם בארץ כמליונר האוסטרלי קוין קאן, החלו רבים במפלגה להתעניין בעברו. הגירסה שנפוצה במפלגה על המקרה סיפרה, שאחרי שהשתחרר ממחנה אושוויץ החליט קאן לנקום על ניצולו המיני במשך שנתיים על–ידי הומוסקסואל ששירת כקצין מנהלה במחנה. אך בגלל טעות בזיהוי רצח גרמני תמים שהיה בדרך לכפרו. קאן לא אישר גירסה זו, אך בתיאור שמסר לכנען הודה, שאכן נקם בגרמנים על–ידי רציחת אחד מהם. הוא אף תיאר, שהאיש התנהג באופן מוזר, כאילו חיכה שיבוא מישהו ויהרוג אותו ו“הביט ישר לעיניו כשהוא הרים עליו את הגרזן” (355), ועד היום מופיע הגרמני בחלומותיו בכל פעם שהוא קודח מחום גבוה.

בוריה, פעיל של המפלגה מאותם ימים, נמנע מלזהות את שם הבחור שאפרתי הצילו אז מהמאסר, אך הגדיר במדוייק באוזני כנען וטניה את סיבת הכעס על אפרתי: “מה פתאום הוא הבריח אותו ארצה על חשבון המכסה של החלוצים” (240). שמו של קאן ומניעיו לבצע רצח נחשפו בפרוטוקול שמצאה טניה במרתף של בן–עמי. מהפרוטוקול הזה, שדן במשפט–החברים שנערך לאפרתי “על שבניגוד לתקנות סייע לרוצחו של גרמני חף מפשע לברוח מגרמניה באמצעות המוסד לעלייה ב'” (229), התברר, שאפרתי העלים את הסיבה האמיתית לרצח אותו גרמני בידי קאן. במקום הגירסה הנכונה, שנפוצה אחר–כך, הציג בפני הוועדה גירסה שבלטה בה הכוונה לגונן על קאן: “הבחור רצה לנקום על רצח בני משפחתו. נודע לו שבחווה כפרית מסויימת מסתתר איש אס–אס. היתה לו טעות בזיהוי, שעלתה לגרמני חף מפשע בחייו”.

על הופעתו הלא–משכנעת של אפרתי בפני הוועדה שמעו כנען וטניה גם מפי אליהו רוגובסקי בן השמונים וחמש. רוגובסקי שעמד בראש הוועדה זכר, שאפרתי לא הסתפק בנימוקים להצדקת הסטייה שביצע, אלא הפליג בדמעות בעיניו ו“בפתוס שלא היה במקום ולא היה לעניין” במשמעות האנושית–מוסרית של הצלת נער שניצולו המיני באושוויץ במשך שנתיים על–ידי קצין נאצי יכול היה להופכו למטורף או למפלצת (347). כמו כן סיפר, שאפרתי המשיך לסייע לקאן גם בארץ עד שהלה עמד על רגליו והתקדם בזכות כשרונותיו למישרת ניהול בפרוייקט של סולל–בונה באפריקה. משם עשה קאן את דרכו לאוסטרליה שבה התעשר (67—68).

במשך השנים פרע קוין קאן בדרכים שונות את חובו לאפרתי. הוא העביר לקיבוצו, גדיש, סכום שהספיק להקמת אולם תרבות ומגרש כדורסל (103), הזרים כספים להגשמת תמיכתו של אפרתי בהקמת הישובים החדשים בשטחים ועזר לו במימון המירוץ שלו בפריימריז של המפלגה. קאן לא הסתפק בכך ואחרי שאפרתי נפטר בקיץ 1992 החליט להנציח את זכרו גם על–ידי הזמנת ביוגרפיה שתספר על חייו ופועלו. למטרה זו גייס את כנען ואת טניה, אך הציב להם שני תנאים מגבילים. הראשון — שבביוגרפיה לא ייכלל סיפור קורותיו כנער באושוויץ והרצח שביצע אחרי שהשתחרר משם. והשני — שהביוגרפיה לא תספר על השנים האחרונות בחייו של אפרתי, שבהן נסוג מרעיון ארץ–ישראל–השלמה. ואכן קאן ביטל את תמיכתו בהשלמת הביוגרפיה כשסרבו לדרישותיו, והיה עליהם להחליט אם להשלים את כתיבת הביוגרפיה כפי הבנתם ועל–פי מצפונם, כדי לפרסמה בכוחות עצמם.

במבחן הערכים הסותרים

באופן מלא הצליחו כנען וטניה לפענח גם את הפרשה השנייה שאפרתי היה מעורב בה כאיש–ציבור, פרשה מוקדמת מתקופת שירותו כמפקד פלוגה במלחמת העצמאות. את פרטי הפרשה הזו שמעה טניה מפי מי שהיה אז קצין בכיר בחטיבה שבע: “בקרב על הדרך העוקפת לירושלים שלח אפרתי מחלקה מפלוגתו לכיבוש גבעה לאור היום כדי ‘לקבוע עובדות בשטח’ לפני הפסקת האש. רוב האנשים לא חזרו מהקרב ההוא. ביניהם שניים מחבריו הקרובים” (185). אחד משני החברים, מפקד המחלקה שעליו הטיל אפרתי לבצע את הפקודה “לכבוש גבעה מבוצרת לאור היום”, כתב לפני צאתו לקרב מכתב לאפרתי. במכתבו הציב מפקד המחלקה לאפרתי שאלה ערכית עקרונית: “אני שואל את עצמי אם ציות לפקודה הוא ערך עליון, גם כשהפקודה היא איוולת ממדרגה ראשונה?”. ואף שלא האשים את אפרתי במתן הפקודה, שיצאה ממפקדת החטיבה, לא פטר את אפרתי מכל אשמה: “אתה אשם שלא מחית בכל התוקף נגד הפקודה שקיבלת, להסתער לאור היום על גבעה שהאויב ודאי ביצר אותה כהוגן” (387). ועוד הוסיף הכותב בשולי המכתב: “במחשבה שנייה יכולת לסרב פקודה וללכת לכלא. לא היו מעמידים אותך אל הקיר”.

השמועה על קיומו של המכתב נפוצה בין לוחמי מלחמת השיחרור, וגם טניה וכנען קיוו למצוא אותו אצל דורה שניידרמן (228), אך להפתעם התברר שבמכתב זה החזיקה לא הידועה בציבור שבחברתה סיים אפרתי את חייו, אלא דווקא תרצה בתו. אבל עוד קודם שטניה זכתה לשמוע את הכתוב במכתב מפי תרצה, הופתעה ממה שנודע לה מפי האלמנה של בן–עמי, שכותב המכתב הזה היה בעלה הראשון, אביו הביולוגי של נמרוד. מפי נמרוד גם התברר לה, שאפרתי הקדיש לו תשומת–לב ונהג להביא לו מתנות כשחזר מנסיעותיו לחוץ לארץ (220). נמרוד גם סיפר, שאפרתי הבטיח להעביר אליו את המכתב שכתב אביו, בנימין, לפני שנפל בקרב ההוא, אך עד יום מותו לא קיים את ההבטחה הזו (224). תרצה נאותה לקרוא באוזני טניה את המכתב, אך דחתה את שילובו בביוגרפיה וגם את הצגתו לעיני נמרוד. לעומת זאת סיפרה, שבמעמד שבו מסר לה אביה את המכתב למשמרת ב–1990 העיר על המשפט שנרשם בשוליו “כי גם בנימין היה יכול לסרב פקודה וללכת לכלא” (388—389).

הפרשה הפוליטית

בניגוד לשתי הפרשות המוקדמות, שאותן הצליחו כנען וטניה לפענח, לא פיענחו עד תום את שתי הפרשות המאוחרות. הראשונה מבין השתיים היתה פרשה פוליטית שאירעה בשלהי שנת 1976, שבסיומה התאבד אחד משריה הבכירים, השר בן–עמי, אביו המאמץ של נמרוד. היתה זו פרשת שחיתות שהמפלגה מנעה את השלמת בירורה. רמז על השחיתות מצאה טניה בספר “המהפך”, שדן בחילופי השלטון בישראל אחרי הבחירות בשנת 1977: “שלמילוי קופתה הריקה של המפלגה הועברו סכומי כסף גדולים מסעיף לסעיף”. כמו–כן נאמר שם “שהאדם האחרון שעמו שוחח בן–עמי בטלפון ביום שהתאבד היה אפרתי”, שהיה אז המזכיר הכללי של המפלגה (208). דמיונה של הפרשה הבדויה בעלילת הרומאן לפרשה אמיתית שהתרחשה בחייה של החברה הישראלית מצדיק להסתייע בזו האמיתית להשלמת הרמז שמצאה טניה בספר “המהפך”. כידוע, התאבד בינואר 1977 השר אברהם עופר, שר השיכון בממשלת יצחק רבין, אחרי שנחשד כי בתקופת היותו מנכ"ל “שיכון עובדים” הועברו משם בידיעתו כספים למימון פעולותיה של המפלגה. מעשה השחיתות הזה בוצע כדי שהמפלגה לא תאבד את השלטון לימין בגלל מחסור בכספים למימון מערכת הבחירות. נימוק זה עצמו הועלה גם בעלילת הרומאן להסברת השערורייה הפוליטית שאליה נקלעה מפלגת השלטון בתקופה שבה כיהן יואל אפרתי כמזכיר הכללי שלה (182).

מכאן ואילך יפורטו אירועי הפרשה הפוליטית אך ורק מתוך עלילת הרומאן. האצבע המאשימה הופנתה כלפי השר בן–עמי, והוא ירה בעצמו אחרי שאיש במפלגה לא יצא להגנתו ולא עמד לצידו כשזומן לחקירה. עקב העובדה שאפרתי היה האחרון ששוחח עם בן–עמי לפני שהלה ירה בעצמו, רחשו השמועות בפרוזדורים של המפלגה, שאפרתי יעץ לבן–עמי לקבל עליו את האשמה במעילה ולהצהיר שלקח את הכספים לעצמו והעבירם לחשבונו הפרטי (175). ואכן הצעה כזו להיחלצות המפלגה מפרשת השחיתות נדונה בפתק ששמר אפרתי בארכיונו ואשר הגיע בדרך מפוקפקת אחרי מותו לידיו של גרינוולד, סוחר ערמומי במסמכים. בנסותו לפתות את כנען לרכוש את המסמכים מידיו, רמז גרינוולד שהפתק נכתב על–ידי אפרתי והוא מוכיח שאפרתי הוא שדחק את בן–עמי להתאבדות (170). כנען שלל את האפשרות שהפתק נכתב על–ידי אפרתי (227), וגם נמרוד, בנו המאומץ של בן–עמי, דחה אפשרות זו (176). אמנם מעורבותו של אפרתי בהתאבדות של בן–עמי, אדם שהיה מיודד איתו שנים רבות, איננה מתפענחת עד תום, אך הבירור שעשו כנען וטניה זיכה אותו מהחשד, שהוא היה זה שעודד את בן–עמי להתאבד כדי להציל את המפלגה מכתם השחיתות שדבק בה.

הפרשה האידיאולוגית

פרשה מאוחרת נוספת מחייו של אפרתי כאיש ציבור, שכנען וטניה לא הצליחו לפענח באופן מלא, קשורה בפריימריז שהתקיימו במפלגה לקראת הכנסת האחרונה שאליה הציג אפרתי את מועמדותו. עד שהונהגה שיטת הפריימריז במפלגה נעזר אפרתי בכספים שקאן היה מוכן להזרים אליו אך ורק למטרות ציבוריות. קיבוץ גדיש מדגים את אחד הנהנים הצנועים מהכספים האלה. סכומים גדולים במיוחד מכספיו של קאן השקיע אפרתי במטרה בעלת אופי אידיאולוגי מובהק. בהיותו שר השיכון והבינוי הזרים סכומים אדירים שקאן היה מוכן להשקיע בהקמה ובהרחבה של ההתנחלויות בשטחים ששוחררו במלחמת ששת–הימים (297). במערכת הבחירות, שבה הונהגה בפעם הראשונה שיטת הפריימריז, הסכים אפרתי לראשונה לקבל מקאן כספים למטרה אישית, למימון בחירתו מחדש כמועמד המפלגה לכנסת. אף שהגיע כבר אז להכרה שאין סיכוי להגשים את רעיון ארץ–ישראל–השלמה ומוטב להפסיק את ההשקעה בהרחבת ההתיישבות היהודית בשטחים, לא גילה לקאן על השינוי בהשקפתו.

זו לא היתה המצוקה היחידה שאפרתי נקלע אליה בפריימריז. גם אלמלא הודגש האיסור בחוק, ידע אפרתי, שהשימוש בסכומי הכסף שהעמיד לרשותו קאן למטרה זו גובל בשחיתות ציבורית. הכניעה של אפרתי לכספיו של קאן קירבה אותו לסוף הקריירה הפוליטית שלו. אף שנודע בכל שנות פעילותו במפלגה כ“טפלון”, כאינטלקטואל הנזהר שהשחיתות לא תדבק בו, איבד בפריימריז באחת את כבודו ואת מעמדו המיוחד במפלגה. עובדה זו משתקפת בדברים שבוריה, פעיל ותיק במפלגה, אמר לצמד שהתכוון לכתוב את הביוגרפיה על אפרתי. בוריה הודה, שהמעבר לשיטת הפריימריז אילץ את כולם לגייס כספים כדי לשרוד בצמרת המפלגה, אך צער אמיתי התגנב לדבריו כשהוסיף, שגם אפרתי “ויתר על ההגינות שלו, על התמימות שלו”, אחרי שגייס לפריימריז שלו כספים “מאיזה יהודי באוסטרליה”, שקיווה שיוכל לגבות את התמורה כאשר אפרתי יקבל אחרי הבחירות את תיק האוצר (239—240).

קאן לא הכחיש באוזני טניה את העובדה, שהזרים כספים לאפרתי בשביל פריימריז במפלגה, אך הצדיק את המעשה בכך שגם מועמדים אחרים “משכו כספים מכל מיני מקורות” (297), וגם בכך שמניעיו היו טהורים משל האחרים. הוא לא ציפה לתמורה, אלא ביקש להחזיר לאפרתי את החוב שחב לו עבור הצלתו מהכלא בגרמניה (298). אף–על–פי–כן לא העלים קאן את אכזבתו מאפרתי, שהחל בפריימריז להשמיע “המיית יונים”, אף שהרוב במפלגה עדיין תמך אז בהרחבה ובחיזוק ההתיישבות בשטחים. את אכזבתו ביטא קאן בדרישה תקיפה שכותבי הביוגרפיה יתעלמו מהשנים האחרונות, היוניות, של אפרתי. הוא אפילו הציע פתרון יצירתי: שיסיימו את הספר בשנים שאפרתי היה בשיאו, “כלומר, בימים שהיה שר הבינוי והשיכון בממשלת האחדות ובנה מעבר לקו הירוק יותר מכל קודמיו” (345).

היתה זו דווקא טניה שהציעה הסבר מקורי למניעיו האישיים של אפרתי לגלות במשך שנים נאמנות כזו לחלום ארץ–ישראל–השלמה: “הכיבוש במלחמת ששת–הימים של האזור שבו נפלו פיקודיו (בתש"ח) כאילו נתן טעם למוות ההוא. — — — לא רק שטחי מולדת ‘שוחררו’ במלחמה ההיא, אלא גם אפרתי עצמו ‘שוחרר’ כשנכבשה הגבעה שעליה נהרגו האנשים שהוא שלח לקרב אבוד. כאילו סרה מעליו האצבע המאשימה” (185). ההסבר שלה רק מעצים את התמיהה לסיבת השינוי שהתרחש בהשקפתו על “השטחים”, שינוי שהניעו לנטוש אחרי מלחמת לבנון את רעיון ארץ–ישראל–השלמה. תרצה, בתו של אפרתי, היתה היחידה שידעה לדווח את הנימוקים לשינוי האידיאולוגי שהתחולל בהשקפתו: הוא הגיע למסקנה “כי לא נוכל לשאת בעוד מאה שנים של מלחמה עקובה מדם. — — — הוא חשש שבעוד עשור או שניים נאבד את אחרוני ידידינו, — — — שהלובי המוסלמי בארצות–הברית יהיה גדול יותר וחזק יותר מהלובי היהודי” (374). תרצה ביססה את הדיווח שלה בנושא זה על הדברים שאביה כתב אליה: “אני איתן בדעתי שמלחמת ששת–הימים היא המלחמה היחידה שנוצחנו בה. וגם אני אחראי לטעויות שנעשו אחרי המלחמה ההיא. כי הייתי שותף להחלטות המוטעות שהתקבלו אז בשחצנות של מנצחים, שעדיין לא ידעו שניצחו במערכה ונוצחו במלחמה” (384).

לעומת זאת נתגלעה מחלוקת בין מוסרי העדות על אפרתי ביחס לזהות האנשים, שהשפיעו עליו לשנות את השקפתו בנושא ההתנחלויות ב“שטחים”. הדעה המקובלת היתה שהשינוי התחולל אצל אפרתי בהשפעת דורה שניידרמן, אם שכולה שהתנגדה לאחזקת השטחים (284). מתנגד נחרץ להנחה זו היה יהושע מקיבוץ גדיש. “אבא סרגיי” זה, שהיה ידידו הקרוב של אפרתי ושמר עימו קשר קבוע, טען שהשינוי התחולל אצל אפרתי קודם שהכיר את דורה (161), ולמסקנה זו הגיעה גם טניה (297). יהושע היפנה את תשומת ליבה של טניה למכתב מה–23 ביוני 1981 המוכיח ששנה לפני שהכיר את דורה, שרבים מייחסים לה את השינוי בהשקפתו של אפרתי על השטחים, כבר עשה את חשבון הנפש הפוליטי שלו (152). בכל אופן, גם בביקורו האחרון של אפרתי בלונדון, בפברואר 1992, הביע אפרתי את השקפתו המפוכחת “שיש להחזיר שטחים תמורת שלום” (65), אלא שאז רק מעטים הקשיבו לדבריו, כי אפרתי היה כבר בסוף דרכו כאיש–ציבור. עובדה זו הבהיר כנען לתרצה: “האמת היא שבערוב ימיו מצא אביך את עצמו במדבר פוליטי, כי הוא נאבק בכולם. במקום להתיידד עם השמאל, שאת עמדותיו אימץ, פירסם בעיתון רשימה צינית שהסתיימה במשפט ‘ויותר מהֵמה אני ממליץ להישמר משמאלן מאוכזב שעשה מאכזבתו דגל. במערב לא תלה תקוות והמזרח איכזב אותו, מה נותר לו חוץ מטיפוח אנוכיותו?’” (382).

סיפורה של תקופה

לתבנית החקירה והבילוש בתולדות–חייו של יואל אפרתי בשני המישורים, הפרטי והציבורי, הוסיף נתן שחם שתי הרחבות. הראשונה והמוצדקת היא ההרחבה על היחסים שהתפתחו בין טניה וכנען במהלך יותר משנה, בין השנים 1996—1997, שבהן עסקו בתחקיר כהכנה לכתיבת הביוגרפיה על אפרתי. יחסים אלה מתוארים בעיקר מנקודת–המבט של טניה, שגילתה תחילה חשד כלפי כנען בגלל פרסומו כרודף נשים, אך ככל שהעמיקה היכרותה איתו נענתה ליחסי האמון והחברות שהתפתחו ביניהם במהלך העבודה המשותפת. בהרחבה הזו משתלבים היטב גם הפרטים הביוגרפיים על השניים. הקירבה המשפחתית של טניה ליואל אפרתי, שניהם נצרים לשבט האפרוסי, ששניים מבניו, יוסף אפרתי, אביו של יואל, והסינולוג פרופ' אפרוס, כבר כיהנו ברומאן קודם של שחם, הרומאן “עצם אל עצמו” (1981); השפעת הניתוק של טניה בעודה ילדה מאביה, שחזר אל חיק משפחתו כקומוניסט כבוי כשהיתה כבר חיילת בת תשע–עשרה, על יחסיה עם בעלה, שממנו נפרדה במהלך התחקיר אחרי שלושים שנות נישואים; והתרומה של פעילותה הפוליטית מגיל חמש–עשרה (45) ועד השנים האחרונות (26) להבנה שגילתה להתנהגות של יואל אפרתי באירועי חייו הפרטיים ובמבחן ארבע הפרשות המרכזיות בקריירה שלו כאיש–ציבור.

באופן דומה משתלבים היטב בסיפור–המעשה המרכזי גם הפרטים הביוגרפיים על חייו של כנען, ובמיוחד אלה שמסבירים כיצד השפיעה עליו העדות שנחשפה בתחקיר על מאמציו של יואל אפרתי, לקיים קשר עם ילדיו, על התמקדותו במהלך העבודה על הביוגרפיה בנסיונות לפייס את בתו החורגת, אודליה. בין האירועים הביוגרפיים מחייו של כנען, המסבירים את עמדתו כלפי מעשיו של אפרתי במבחני הפרשות שנקלע אליהן, חשובים במיוחד הם אלה שבהם נאלץ הוא עצמו לפגוש את המוות פנים–אל–פנים. כיצד הפסיק לנתח, אחרי שחולה מת על שולחן הניתוחים בגלל התעקשותו לבצע את הניתוח אף–על–פי שידיו לא היו יציבות (203). וכיצד הניח אחר–כך, שהירצחו של בנו הגאון, אמין (158), היה עונשו על מות החולה ההוא (203). וכיצד הוליכו הקשר בין שני האירועים שעימתו אותו עם המוות לרעיון שיקים המשך לאמין על–ידי הפרייתה של אודליה בזרעו של אחיה.

מוצדקת פחות היא ההרחבה השנייה, זו שמתארת את מאמציה של טניה לקשור ביחסי אהבה תחת קורת–ביתה את שתי הנפשות הבודדות והסובלות, אודליה ונמרוד, שהתייתמו בגיל צעיר מאחד ההורים, אודליה מאמה ונמרוד מאביו. ההרחבה הראשונה היא פונקציונלית לסיפור–המעשה המרכזי והיא מעשירה אותו בתובנות מחכימות על נושאים שונים, כגון: יחסי אבות ובנים, יחסי גברים ונשים, מגבלות הזיקנה ויתרונותיה, כוחן השונה של התשוקה והאהבה, המוזרויות והסלקטיביות של הזיכרון, טבעם המפתיע והמגוון של בני–אדם, כפי שהוא מתגלה במצבים שונים של החיים ועוד. לעומת זאת בולטים בזרותם פרקי ההרחבה השנייה, משום שאינם מתקשרים לפרקי סיפור–המעשה המרכזי. ולכן, אף שגם הם כתובים בידו הבוטחת והמנוסה של נתן שחם, מוטב היה לוותר עליהם כדי למנוע את החלשת סיפור–המעשה המרכזי של הרומאן, סיפור התחקיר שעשו כנען וטניה במשך למעלה משנה על חייו ופועלו של יואל אפרתי.

ואכן הלוז של הרומאן “קרן אקסודוס” הוא התחקיר על ארבע הפרשות בחייו של יואל אפרתי: “הפרשה הגרמנית” משנת 1946, הפרשה מימי מלחמת העצמאות משנת 1948, הפרשה הפוליטית משנת 1977 והפרשה האידיאולוגית משנת 1981, שבאמצעותן הצליח נתן שחם להחיות את התקופה של בני דורו, תקופה החופפת את העשורים הראשונים של המדינה, שבהם התגבשה החברה הישראלית. בעשותו כך הבליט שחם שתי מסקנות חשובות על התקופה. הראשונה — שאין להבין את דיוקנה של החברה הישראלית בלי ההשפעה הגדולה שהיתה עליה לפרשות כאלה בתולדותיה. והשנייה — שאין סיכוי להבין את הדיוקן הזה בלי להצליב דילמות מארבעה מישורים שהחברה הצעירה הזו התלבטה בהם בעשורים הראשונים לקיומה: המוסרית בסיום השואה, הערכית במלחמת השיחרור, הפוליטית בכל שנות המדינה והאידיאולוגית ממלחמת ששת–הימים ואילך. באמצעות הבירור של ארבע הפרשות סוקר נתן שחם בעלילת הרומאן הבשל והחשוב הזה את תולדות התקופה המסעירה של דורו. בכך השיג שחם את המטרה שהגדיר כנען לכתיבת ביוגרפיה על עסקן מפלגתי בלתי–חשוב בהיסטוריה של המדינה כיואל אפרתי: “אני נכנס להרפתקה הזאת לא כדי להנציח את אפרתי, אני מקווה לספר דרכו את הסיפור של הדור שלנו”.

¹

שני הרכיבים בשם הנובלה, השם “יותם” ומוטיב הנקמה, מפנים את הקורא אל המסופר בפרק ט' בספר שופטים. יותם היה צעיר בניו של השופט גדעון והיחיד שניצל מחרבו של אבימלך, בן הפילגש משכם. הסיפור במקרא אינו מגלה מדוע ניצל יותם מגורל אחיו הבוגרים ממנו, שבעים במספר, שנטבחו על–ידי אבימלך ביום אחד. ההסבר המקובל, לפיו ניצל יותם כי הסתתר ביום הרצח הנורא ההוא, נשען על שתי מלים סתומות בטקסט: “כי נחבא”. רצחנותו של אבימלך היתה מתוכננת ושיטתית מדי ולפיכך היא שוללת הסבר פשטני זה. מהאופן שבו שיכנע אבימלך את אנשי שכם להכיר בו, בן הפילגש, כיורש המועדף של גדעון, וממעשיו בתקופת המלכות הקצרה שלו, מצטייר הסבר סביר ומתוחכם יותר להינצלותו של יותם מחרבו של אבימלך.

על יותם פסח אבימלך ביום הטבח של שבעים בניו האחרים של גדעון, כי יותם הצטייר בעיניו כבלתי מסוכן למלכות כאחיו, שהתחרות ביניהם על ירושת אביהם סיבכה את המלוכה בתוהו ובוהו מבית בתקופה שגם המדיינים איימו עליה מבחוץ. את רצח שבעים בניו של גדעון הצדיק אבימלך בהכרח לכונן מלכות יציבה ואיתנה. על–ידי השארת יותם בחיים שיכנע אבימלך את אנשי שכם, שלא תאוות שלטון ולא טינה שלו כבן הפילגש כלפי הבנים של הנשים החוקיות של אביו הניעו אותו להמית ביום אחד את שבעים אחיו–למחצה הבוגרים מיותם, אלא הדאגה לבטחונה המתערער של המלכות: “מה טוב לכם, המשול בכם שבעים איש, כל בני ירובעל, אם משול בכם איש אחד?”. לכן סביר להניח, שאבימלך איפשר ליותם להסתתר במחבואו ולהינצל כדי שיוכל להוכיח על–ידי כך, שאת שבעים הבנים האחרים של גדעון רצח, אך ורק משום שלכולם היו שאיפות לרשת את אביהם.

רק מאוחר יותר התבררה לאבימלך סכנתו של יותם. באמצעות המשל שהפיץ יותם בעיר שכם, שבו הישווה את אחיו לעצים מניבים ואת אבימלך לאטד חסר–ערך, הבליט את מוצאו הנחות של אבימלך ואת תאוות השלטון כסיבה האמיתית שהניעה אותו לרצוח את מתחריו על ירושת גדעון. משל זה הצית את המרד נגד אבימלך והוליך למותו. כך, באמצעות המשל שהפיץ בשכם, נקם יותם ברוצח אחיו, ושמו נותר חקוק בהיסטוריה בזכות ההוכחה שסיפק על כוחן של מלים להחיות או להמית.

על–ידי בחירת השם “יותם” לגיבור הנובלה, הוריש לו אהרן מגד שלושה מאפיינים של הגיבור המקראי: את אי–ההשלמה עם הנבלים שכובשים לעצמם מעמד בחיים באמצעות ביצוע מעשי עוול (64), את העקשנות לנקום בנבלים אלה על העוולות שהם עושים לתמימים וישרי–הדרך בחברה (124) ואת הביסוס של הנקמה על כוחן של המילים. כלומר: שם הנובלה, המורכב מ“יותם” ו“נקמה”, מטפח אצל הקורא ציפייה לסיפור–מעשה על גיבור מסוגו של יותם המקראי, גיבור שיש לו סיבות רציניות לנקום, אומץ–לב להתייצב מול תקיפים ועורמה לחשוף את קלונם ברבים. אחרי עמודים אחדים מגלה הקורא, ששגה בציפיות שבנה על המקבילה מספר שופטים, וכן: שההפניה בשם הנובלה אל המסופר בספר שופטים היא אירונית.

יותם שחר איננו דומה ליותם בנו של גדעון ולעולם לא יבצע את הנקמה שהוא מטפח בחובו. יותם ינטור, אך לא ינקום. רבים יסמן כראויים לנקמתו — ובכללם: צעירים, נאים, חזקים, בעלי–מעמד, מצליחנים — בקלות יזהה עוולות שעשו, גם ידמיין כיצד יגמול להם על הרוע שזיהה אצלם, אך לעולם לא יוכל לקום עליהם ולבצע את הנקמה שרקם נגדם. נקמות בשנואי–נפשו יוכל לבצע רק במחשבותיו, בהזיותיו ובחלומותיו, אך בעולם המציאותי מסתיימים בכשלונות מסעי הצלב של דון–קישוטים מסוגו נגד עושי–העוולות, הדורסים את החלשים מהם. ואכן בסיום, אחרי שהוכה, נחבל ורותק למיטתו, כופה העולם הזה גם על יותם להכיר במגבלות כוחו ובעליבות מצבו: “ואינני יכול לעצור את דמעותי, הן זולגות ללא–הפוגה, כל כישלון החיים שלי כמו נצפן בצלילי המוזיקה המסתורית הזאת, כל חיי, ההולכים אל סופם” (125).

ההכרה הזו של יותם בכישלונו כנוקם ובהזדקנותו מצרפת אותו לדמויות קודמות של קורבנות הקיום ביצירתו של אהרן מגד, שתמיד נטה חסד בסיפוריו לאנשי השוליים, האלמונים ואלמי–הנפש (105). רבים מאנטי–גיבורים אלה מצא בעולם הספרות: מגיהים, מנקדים, עורכים ומתרגמים. אנשי הצללים האלה של הספרות לא זוכים לעולם בתהילה. גם מעשי עוול אחרים שכיחים יותר בעולמה של הספרות: גניבת שורות, רעיונות ונושאים. גניבות מרושעות שקשה להוכיחן בערכאות וקשה לאמוד ולחשב את נזקן לנפגע. אך מגד מצא אנטי–גיבורים כאלה בשפע גם מחוץ לעולמה של הספרות.

גיבור דורנו

גם בתקופת המקרא היה השם “יותם” נדיר למדי, אך כיום הוא זכור בעיקר כשמם של גיבורים בסיפורי ילדים. בחירת השם “יותם”, מכל השמות האפשריים, לגיבור האמור ללחום בנבלים ולהיפרע מהם על–ידי נקמה ההולמת את העוולות שעשו לישרי–דרך ולחסרי–ישע, מצטרפת לשורה של עובדות נוספות הרומזות, שאין לקחת ברצינות את שבועתו של הגיבור, יותם שחר, בסיום העלילה: “המטרה אשר לה קודשתי מרחם, אפשר לומר, היא השבת הצדק על כנו. — — — נשבעתי שבע פעמים, ואני נשבע כעת בשמינית, שלא אנוח ולא אשקוט עד שהמכשפה ההיא שלם תשלם על הנבלה שעשתה וישוב הצדק על כנו. כי לי נקם ושילם. כן, לי נקם ושילם. ורק אדם ללא כבוד יחריש על עוול כזה ולא יקום עליו עד שיתוקן” (124).

איזכורי הלשון בציטוט זה פועלים נגד אומרם. הצירוף “קודשתי מרחם” נלקח מדברי אלוהים לירמיהו בפרק הקדשתו לנביא: “בטרם אצֹרךָ בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא לגויים נתתיך” (א’—5). הצירוף “לי שילם ונקם” נלקח משירת האזינו בדברים ל"ב—35: “לי נקם ושילם לעת תמוט רגלם”. וגם כאן אלה דברי אלוהים, המבטיח להעניש את העם בעונשים קשים אם ינטשו את תורתו. יותם מתגחך כשהוא משלב צירופים אלה בשבועתו, כי בניגוד למקורות, שמהם שאב את הצירופים הללו, הוא מייחס לעצמו, בן–התמותה, יעוד של נביא וסמכות של בורא העולם, אך ורק כדי להשיב לליאורה אופיר כגמולה על העוול שלדעתו עשתה לו. באופן זה מינה יותם את עצמו לשלושת התפקידים — להיות הבורא השופט, לכהן כקטיגור וגם לשמש כמבצע העונש שיושת עליה, תפקידים שלא יהיה מסוגל לבצע אף אחד מהם בעתיד, כפי שלא הצליח לבצעם עד כה.

רק השם “יותם” ורק מוטיב הנקמה מקביל את יותם שחר ליותם הביבלי. יותם הקדום אכן היה נוקם נחרץ ואמיץ–לב. העוולות בימי המקרא היו רציניים וכחומרתם כך גם הדחיפות “להשיב את הצדק על כנו”. לכן קמו באותם ימים לוחמי צדק העשויים ללא חת, נוקמים מסוגו של יותם ונביאים בעלי רגישות גדולה לצדק. לקריאתם בשם הצדק היה כוח והד ציבורי, כי אז דיבר רק מי שהאש באמת בערה בעצמותיו וגם היה לו דבר אלוהים אמיתי להשמיע. ליותם שחר, גיבור הנובלה, תכונות–אופי הפוכות. מגד עיצב אותו כ“גיבור דורנו” — מושג שמגד השתמש בו ביפה מסיפוריו, ברומאן “החי על המת” (1965), כדי לציין את יחסיות הגבורה בתקופתנו. ואכן, יותם שחר הוא בן–התקופה, אנטי–גיבור, כואב ונקרע מבפנים, אך חסר–אונים להגשים את נקמתו בנבלים.

העוולות שמרגיזות את יותם הן פעוטות–ערך: שכן שהסב את ראשו ממנו ולא קידם את פניו בברכת שלום (59), צעירה שהפרה חוק עירוני וטיילה עם כלב בלי שהיה קשור ברצועה (75), אופנוען שכמעט דרס אותו כשחצה את הרחוב (83), נהג צעיר שבניגוד לחוקי התעבורה צפר כשמכוניתו נתקעה בפקק (113), פרחח שנדחף בכוח לראש התור בתחנת אוטובוס (114) ופושעים קטנים שחטפו ארנקים מזקנות ברחוב. העוולות הן בנאליות, ורק מחמת רגישותו המופרזת מפרשן “גיבור דורנו” כפגיעה אישית חמורה בכבודו. גם תגובתו עליהן חורגת מפרופורציה. על העוולות הקטנים האלה, המורטים את עצביו ומוציאים אותו מהכלים, הוא מגיב בפרץ של אלימות, המתחיל כריב–שפתיים ומתפתח בהמשך להתכתשות אלימה.

יותם שחר הוא “גיבור דורנו”, כי הוא מייצג את עליבותם של לוחמי–הצדק במקומותינו. כל אחד בדור הזה נותן דרור לחרצובות לשונו בכל הזדמנות כדי להיראות כלוחם–צדק. הזילות של המילים בפי כולם החלישה את כוחן ואת סמכותן, לכן איש גם אינו מקשיב להן. תקופתנו היא תקופת הדַבֶּרֶת. המילים משתחררות לחלל והן מתאיידות בעודן באוויר. וגם אם הושמעו באיזו תוכנית–מלל באחד מכלי–התקשורת, מתברר שהיו להן חיי שעה בלבד ושום השפעה על הממשות. דמוקרטיה כה עממית וכה המונית אינה מצמיחה גיבורים, אלא “יותמים”.

יותם שחר שלנו אכן מייצג היטב את “היותמים”, המגיבים בהגזמה על כל עוול שאחרים עשוהו במילים האלימות והחריפות ביותר. כמנהג כל ישראלי אחר בשיחות הסלון על ענייני דיומא, מגיב גם הוא בהריחו עוול בביקורת קטלנית על החברה ועל המדינה. ליאשה, הבעל של בתו, ציוני ופטריוט ללא–רבב, הוא מודיע “שזו ארץ אוכלת יושביה — — — מפני שפה כולם שונאים זה את זה, רוצים להרוס זה את זה, לדרוס, לחסל, מוכנים להמציא עלילות שקר זה על זה, רק כדי שיעמדו גבוה יותר כשהם דורכים על גוויות! ליהודים לא צריכה להיות מדינה! כל השִפלות היהודית צפה פה למעלה ונותנים לה חותמת רשמית!” (55).

גם ההתעלמות של דן לוסקי, שכן שלא ברכו לשלום, מפיקה מפי יותם הכל לה דומה על המדינה, “ארץ שגסי רוח שולטים בה, שנימוסים אלמנטריים זרים לה” (59). בהזדמנות אחרת, אחרי ריב דברים עם בעלת כלב שלא החזיקה אותו אסור ברצועה, התמלא חרון “לא רק עליה, אלא על המדינה כולה, שהיא מושחתת, שלאיש לא איכפת בה מה קורה לזולתו, כולם דורכים זה על גופו של זה” (75). ידיעה בעיתון, המספרת על מסיבה שערך ראש העיר לאורחיו מאוסטריה, מרתיחה את דמו: “בה בשעה שפקידי העירייה מבזבזים מליונים על משתאות, יש אנשים המחטטים בפחי אשפה למצוא פרוסת לחם. — — — המדינה הזאת נהרסת בגלל עוולות כאלה, בגלל רשעות כזאת!” (114—115). וכאקורד אחרון, ממש לפני סיום הנובלה, מגיע יותם למסקנה הבאה: “אדם לאדם שועל במדינה הזאת” (125).

הטובים והרעים

מכאן, שהנובלה “נקמת יותם” היא יצירה המעצבת בעיקר דמות מעניינת, דמות שחיי הנפש שלה מעניינים יותר מאשר מעשיה בזירה הממשית של החיים. יותם דומה ביותר לגיבור הנובלה הקודמת, “עד הערב” (2001). גיבור הנובלה “עד הערב” היה ספרן, וגם יותם המתפרנס ממלאכת התרגום קשור לעולם הספרות. שניהם כבני שישים ונשואים לנשים יפות, שאת חידתן אין הם מצליחים לפענח, ולפיכך הם מתהלכים בהרגשה שאין הם ראויים להן. שניהם מתהלכים בתל–אביב כאלמונים שאיש אינו נותן את דעתו עליהם. מיקומם זה בחברה מתברר להם בעקבות הרגל שסיגלו לעצמם לשוטט ברחובות העיר, הנשלטים על–ידי הצעירים, הבריאים והמצליחים. איש מהם לא יכבד אדם כיותם: איש שמן החבוש בכובע קש מגוחך ורחב–תיתורת מפני השמש הקופחת, שהבעת סלידה נסוכה על פניו בהיותו ברשות הרבים הישראלית, שהיא דורסנית לאנשים בגילו. כבן–דמותו מהנובלה “עד הערב”, גם יותם אינו מסוגל לשאת את השחצנות של הדברנים והמצליחנים האלה. וגם את רוב מעשיהם הוא מפרש כגסות רוח או כעוולות ההופכים את המדינה ל“ארץ אוכלת יושביה”.

עולמו של יותם הוא עולם של קצוות, ולכן הוא ממיין בני–אדם לטובים ולרעים. הרעים בונים את מעמדם בחיים על–ידי רמיסת החלשים מהם ועל–ידי העוולות שהם עושים להם. הטובים הם מצניעי–לכת ואלמי–נפש, בני–אדם פשוטים ואנושיים, שלעולם לא יפגעו בזולת. יותם מרגיש קירבה אליהם. איש נדיר כזה הוא החייט פלדמן, שאצלו שכר יותם חדר במשך שנתיים בהיותו סטודנט. פלדמן הוא ניצול שואה וסיפור הצלתו לימד אותו ש“כל החיים זה מקרה” (70). איש עם סיפור–חיים כשלו לעולם לא יגרום עוול לזולתו. אדם נוסף, שאצלו ביקש לשכך את כעסו על היהירים ורעי–הלב האחרים, הוא רוזנברג, בעל החנות למכשירי כתיבה, שנהג בו יפה במשך שנים והעניק לו הנחות על הקניות שביצע אצלו (49). יאשה, בעלה של בתם, עדנה, אף הוא אדם כלבבו. יאשה עלה לארץ ממניעים ציוניים וקשה לו לשאת ביקורת על המדינה מהסוג שיותם משמיע באוזניו (55). לטובים משתייכת גם סווטלנה המאירה אליו פנים. אף שאינה יהודייה, היא עושה את עבודתה בארץ בשמחה, מתבלת את מעשיה במטבח ובחדרי הדירה בחרוזים מפושקין ומפזמת מנגינות ממוסיקה קלאסית בעודה מנקה את האבק מעל הרהיטים (100). יותם נזכר גם ביוש קסלר, שהיה לו ידיד נפש בתיכון בפרדס חנה, שנהג להקשיב ולהחריש, בלי להשמיע “דברי עידוד בנאליים וגם לא עצות יומרניות”, שבשתיקתו “היתה אמת פנימית כנה” (105).

שניים מייצגים את הרעים בעולמו של יותם: יהואש פראנק וליאורה אופיר. לפרופ' יהואש פראנק, עמית של רינה בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל–אביב, עיניים תכולות “קשות ונוצצות, ושיער כסוף העוטר את קרחתו כזר דפנה רומאי”. אך את יותם קומם בעיקר בארוחות, באופן ש“היה מביא את האוכל אל פיו כמעט בלי שישפיל עיניו לצלחת ובלי שיחדל מלדבר” (10). “ברבוריו הבלתי–פוסקים של פרופסור פראנק” והלהג שבו גיבב תיאוריות ושילב מונחים תוך לעיסה נמרצת של האוכל המאיסו על יותם את הארוחה בכנס בטיבינגן שבגרמניה, כשהצטרף לרינה, והוא קם מהשולחן ונטש את הארוחה, לתדהמת כולם, אך לא לפני שפלט משפט שגרם לדובר היהיר הזה להפסיק ללעוס ולהשתתק (28). בנסיבות אחרות היה מתנפל על איש כזה וחונק אותו בידיו (32).

גרועה מפרופ' יהואש פראנק היא בעיניו ליאורה אופיר. בספרו עליה אין יותם מוקיע רק את בורותה בשירה היוונית הקדומה ואת חוסר הבנתה במלאכת התרגום של טקסט משפה לשפה, אלא מתמקד בעיקר במראה החיצוני שלה: “נכנסה לחדר בנקישות עקבים נמרצות — צבאיות, אפשר לומר — אשה דקת–גו, לא גבוהה, ששערה השחור החלק גזוז עד מחצית צווארה ומשקפיים עגולים לעיניה חדות המבט — עיניים דוקרניות — — — כל גופה הכלוא בשמלה הצרה הוא פקעת של חוטי תיל קוצניים” (47). התיאור מדגיש את הסכנה האורבת ממנה בגלל חדותה, דוקרנותה וקוצניותה. תיאור נוסף מדגיש אף יותר מקודמו את התוקפנות שמשדרת ליאורה בעצם הופעתה: “עם החוטם החד כמקורו של עוף טורף, והעיניים השחוזות היורקות בוז” (124).

יותם גם מעטר את ליאורה בכינויי גנאי שונים: זונה (49), כלבה, מרשעת (58), אשה מסוכנת (84), מכשפה (103, 109 ו–124), “ליאורה אופיר זו היתה יכולה, בנסיבות המתאימות, גם להיות קאפו באושוויץ”, המסוגלת להנות מהצלפה במגלב “על גופות עירומים של נשים גלוחות שיער בדרכן לתאי הגזים” (82). זעמו על ליאורה אופיר חורג מהגבולות הסבירים. היא אכן לא השיבה על פניותיו הטלפוניות לביתה הפרטי והתעלמה ממנו כאשר התייצב בפתח מגוריה במכון וייצמן, אך לא היה באלה כדי להצדיק את קיתוני החרפות שהוא שופך על ראשה. פגישה כזו היה עליו לתאם במערכת בית–ההוצאה, אך הוא דחה את הצעתו של ארד, העורך הראשי במערכת, לתאם למענו פגישה עם ליאורה (47). גם תגובתו על הערותיה הביקורתיות על טיב תרגומיו היתה בלתי–שקולה. הוא שמע אותן מכלי שני, מארד (47—48), ותימוכין קיבל לרשעותה של ליאורה מפי ליזה, מזכירת המערכת (61). אין ספק שההאשמות היו מעליבות ביותר, אך לפני מימוש בדיקתן איתה אישית, ההשוואה לקאפו והשבועה לנקום בה עד יומו האחרון משקפות קיצוניות וחוסר שליטה עצמית.

זן הנשים הקשוחות

מתברר, אם כן, שסיבת שנאתו של יותם לליאורה איננה רק הביקורת שהשמיעה על טיב תרגומיו, אלא גם בגלל היותה אשה מהזן השנוא עליו. דמותה של ליאורה מגולפת כניגודה של אשתו, רינה. בעוד שאשתו מגלה התחשבות בגחמותיו של יותם ומעודדת אותו, מגלמת ליאורה את האשה הכוחנית והמסרסת. זן נשי זה מתואר בפיו של יותם בדברו על ליאורה: “היא מזן הנשים השאפתניות, הקשוחות, חסרות המצפון, המטפסות על גוויות כדי להגיע למטרות שהציבו לעצמן, להיות מנכ”לית של בנק לאומי, מזכ“לית של משרד ראש–הממשלה, מפכ”לית של מחלקת החקירות במשטרה, עורכת תרגומים בהוצאת ספרים. כל אברי גופן, למן הרגליים הדורסניות ועד השדיים הזקורים והעורף הקשה והעיניים השחוזות, כולם ערוכים למלחמה עד חורמה על הגשמת המטרות האלה. — — — נשים כאלה צריך להדביר כמו שמדבירים חרקים או כנימות" (82). את הזן הנשי הזה זיהה אצל רופאת השיניים שלו: רופאת השיניים שלי, שעקרה לי חמש שיניים מן הלסת העליונה ועשתה זאת בהנאה רבה — גם היום אני יכול להיזכר בהבעה שבפניה כששלפה במלקחיים שורש אחר שורש מחניכי, הבעה של מעין תענוג מיני זאת היתה; יש לה אורגזמה מזה, אמרתי לעצמי" (103).

את שנאתו לזן הנשים הזה מבטא יותם פעמים נוספות. בדברו על נגעי החברה הישראלית, “שלאיש לא איכפת בה מה קורה לזולתו”, הוא גולש שוב לדבר על הזן הנשי השנוא עליו: “כולם דורכים זה על גופו של זה, והנשים גרועות מכולם, חצופות, לא מתחשבות, לעתים נדירות ביותר תיעצר נהגת לפני מעבר חצייה, כי מגיעה לה זכות ראשונים מדרך הטבע, כי היא המין החלש, כמובן, ולכן מותר לה לדרוס את הולך הרגל” (75). לזן הנשים הזה שייכת גם בת–הכיתה שלו מהתיכון, דניאלה, אהבת הנעורים הראשונה שלו. היא היתה אז נערה קלילה עם צחוק מתגלגל ומתגרה" (75), והוא, “נער גדל גוף ומסורבל וכאילו מפגר בהתבגרותו” (72), שהיה מאוהב בה “עד כלות”, כיתת את רגליו בחול מכרכור לפרדס חנה וארב לה “מאחורי גדר הברושים של ביתה” בתקווה שתעבור על פניו ויוכל להגניב כמה מילים לאוזניה, אך היא התנכרה אליו וגם לא הגיבה על הפתק שתחב בסתר למחברתה. לכן הופתע כאשר בהיותם במחנה ליד מעיין חרוד, נשכבה לצידו באוהל והתמסרה לו, אך לא הבין, מדוע חזרה להתעלם ממנו “כאילו לא היו דברים מעולם” אחרי אותו לילה שבו העניקה לו רגע של “אושר שמימי” (72). פגוע מהתעלמותה החליט לטרוף את נפשו בכפו, אך כשעמד על הצוק בחוף קיסריה והסתכל על המים הגועשים מתחתיו, נרתע וחזר לכרכור (78). סיבת רתיעתו ממנה ומנשים דומות לה התבארה לו כשפגש אותה אחרי שנים: “היה לה עכשיו יופי מסוג אחר, בשל, מבוגר ואפל כלשהו. — — — צבע פניה השחום ושערה השחור והארוך, שצמה עבה שלו גלשה על שכמה, שיוו לה נופך של צוענייה” (74). תיאור זה זהה לחלוטין למראה של “האלמנה השחורה”, שרה לוינשטיין, ברומאן “עוול” (1996), העוסק אף הוא בגיבור שהחליט ללחום בעוולות העולם. ולכן אין זה מקרה שיותם מכנה את ליאורה בכינוי “המכשפה השחורה” (96 ו–109).

מקור שנאתו של יותם לזן הנשים הזה נעוץ בילדות. אמו היתה אף היא אשה סמכותית ומסרסת (59). לא אביו, האגרונום הצנוע, שהיה “איש מתון בעל הומור שקט ושפם צ’פליני” (16), השפיע על חייו, אלא אמו, שטיפחה ביד רמה את הצטיינותו בתחומים שילדים אחרים בגילו לא הופנו אליהם על–ידי הוריהם. הוא היה “קורבן של אהבת אם” מוגזמת (18). היא זו שהפיצה במושבה, שבנה בן השלוש–עשרה הוא גאון, והפכה אותו מטרה ללעג של חבריו, שהחלו לכנותו “ראש–סלק” (17). היא לא הסתפקה רק בהפצת שימעו כ“גאון” בין קרובי משפחה, ידידים, שכנים ומורים, אלא גם הבליטה אותו כ“מופת של טוב לב, מתינות ויושר, ממש התגלמות הטוב האנושי” (33). היא שמרה על בן–טיפוחיה, ולעולם לא ישכח את הופעתה במחנה הקיץ ביערות הכרמל מתוך דאגה לו, כשהיה בן שלוש–עשרה (17). גם בגיל שלושים, כשנאלץ להתלוות אליה למתנת יום–הולדת שהעניקה לו, חופשה בהולנד, עדיין הציגה אותו שם בפני קרוב–רחוק שלה כ“פרופסור” והתפארה בכשרונותיו יוצאי–הדופן (20). בדרך זו ניסתה באמצעותו, בנה היחיד, לפצות את עצמה על הילדות שנגזלה ממנה בשנות השואה (36).

אשתו, רינה, מגלמת זן נשי מנוגד לזן הנשים השנוא עליו. בקומתה הזקופה, עיניה המאירות ושערה הערמוני כבשה את לבו בליל–האהבה הראשון שלהם. במשך שלושים שנות הנישואים הכיר את סגולותיה האחרות כאדם וכאשה: “במשך השנים הרבות להיותנו יחד למדתי לדעת שמתחת למסכת הרצינות האקדמית שלה, ושיקול הדעת המתון, וההתחשבות, וההגינות, והאדיבות המאופקת, בוערת בה תשוקה שלא יודעת שובע, כלואה ויוקדת בתוכה” (122). בסבלנות אין–קץ מתאמצת רינה להרגיע אותו ולמתן את תגובותיו. כך היא נוהגת גם אחרי שסיפר לה על העוול שעשתה לו ליאורה אופיר. והוא למד להוקיר אותה על כך: “כמה היא סובלת ממני, חשבתי, ובאיזה אורך רוח פסיכולוגי היא נוהגת בי. כל רעיה אחרת כבר היתה מתפוצצת מרוגז לנוכח מעשי הכשל שלי ומגרשת אותי מעל פניה לצמיתות” (56). היא כה מושלמת בעיניו והוא כה מעריץ אותה, עד שאיננו בטוח שהוא ראוי לה. לפעמים היה תוהה: “איך קרה הפלא הזה, שזכיתי בה?” ומה משך אותה, היפה, שרבים ודאי חיזרו אחריה, לבחור בו, שנשים לא נמשכו אליו? (14). לעיתים כה קרובות גרם לה רוגז או הביך אותה בחברת עמיתיה מהאוניברסיטה או בחברת קולֶגים בכנסים של פסיכולוגים בחו"ל, שהיה בטוח שהיא תיפרד ממנו באחד הימים (38). עקב כך קינא לה ומדי פעם חשד בה שהיא בוגדת בו (116).

נכות ואלימות

הנובלה “נקמת יותם” מתמקדת בשלושת הימים שבהם איבד יותם את השליטה שלו על האלימות שנאגרה בתוכו במשך שנים נוכח העוולות שנעשו לו או שראה אותם נעשים סביבו לדומים לו. אירגון עלילת הנובלה בשלושה פרקים נועד לפרוש את הסיבות להצטברות אלימות כה קיצונית אצל יותם. הפרק הראשון שוקד בעיקר על הביוגרפיה שלו ומבליט באמצעותה כיצד התפתחה אצלו רגישות גדולה כזו לעוולות שנעשו לו או לאחרים. הפרק השני מספר על העוול שנעשה לו במערכת, כאשר העורכת החדשה, ליאורה אופיר, הטילה ספק באיכות תרגומיו והחשידה אותו בגניבת שורות ממתרגמים אחרים (47—48 ו–57). העוול הזה הסיר אצל יותם את הבלמים, שעד כה עצרו בעדו לצאת ולנקום באלימות נגד עושי העוולות בחברה. הפרק השלישי מעמיד במבחן את מאמציו של יותם לנקום בליאורה אופיר ומספר על כשלונו הכפול: אין הוא מצליח לנקום בה וגם אינו מצליח להועיל במשהו למאבק הכולל נגד הרשע בחברה. את יותם שחר עיצב מגד כגיבור טראגי–קומי, שהרי כקורבן לעוולות שנעשו לו הוא דמות טראגית, אך עקב הכשלונות שלו כנוקם על העוולות הללו הוא בה–בעת גם דמות קומית.

בהשוואה לנובלה הקודמת “עד הערב”, בולטת בנובלה זו הרחבת הרקע לצמיחת דמות של נוקם טראגי–קומי כיותם. למטרה זו גייס מגד את יותם לכהן כמספר העלילה. על–ידי כך הפך אותו למוסר עדות על חייו ועל הסיבות שעיצבו את דמותו. כבר בפתיחה מגדיר יותם את חריגותו: “אני מקרה בעייתי, ללא ספק. הבעיה שלי היא שיש בי אלימות. אני משתדל — בכל הכוח הנפשי שאני מסוגל לגייס — לרסן אותה, או לפחות למתן אותה, אבל היא מתפרצת מכלאה לעתים קרובות, מסיבות שלי עצמי אינן מובנות” (7). בהזדמנות אחרת הוא מודה שהאלימות היא תוקפנות האצורה בו מילדות “כנמר המתרוצץ בסוגר ונכון בכל רגע להתפרץ מכלאו ולהתנפל על הבא למולו” (32). ואכן בציטטה שהובאה קודם, שבה העיד על עצמו, שמרחם אמו קוּדש ללחום למען השבת הצדק על כנו, מביא יותם הוכחות לכך מהביוגרפיה שלו: “כל חיי מעידים על כך, כל הקורות אותי כמו הובילו לקראת זה, שלב אחר שלב, החל בילדות, כאשר בהיותי בן שבע בעטתי באשכיו של ילד גדול ממני בשלוש שנים לאחר שכינה אותי שמן מסריח, — — — דרך מהלומת האגרוף שהנחתתי על פרצופו של המ”פ שמואל אוחיון — — — כאשר במסע אלונקות בגולני פקד עלי לחזור לבסיס כי סירבתי להסיר את כובע הקש מעל ראשי" (124). גם הדוגמאות האחרות, שמפזר יותם במרחב סיפורו, חושפות את הפער בין הסיבות הפעוטות, שגרמו לו להגיב באלימות, לבין היומרה שהוא מייחס לעצמו, “להשיב את הצדק על כנו”. גם פער זה הופכו לדמות טראגי–קומית.

את התוקפנות הזו מילדות מגדיר יותם כ“נכות נפשית” (10). ממעמדו כבן שישים בהווה הוא מסוגל להבין כיצד הפכה התוקפנות מילדות למנגנון ההתגוננות העיקרי שלו מפני רשעותם של החזקים ממנו. בילדותו היה גדל–גוף, שמן ומגושם (13). עקב סירבולו הגופני לא שיתפו אותו בני גילו במשחקי הכדורגל והכדורסל וגם הוא עצמו השתמט משיעורי ההתעמלות. הילדים נידו אותו מחברתם וגם הדביקו לו כינויי גנאי שונים, ובכללם “תומי ראש–סלק” (17). כבר אז אילף את התוקפנות, שהתעוררה אצלו כלפי מעליביו, לשכון בתוכו בשקט, אך פיצה את עצמו באמצעות מזימות שחרש כלפיהם, איך יום אחד ינקום בהם. כך, הוא מודה, “גידלתי בתוכי תולעים של רוע, שזחלו והשריצו בסתר, ואיש לא ידע עליהם” (33).

בגלל המיגבלה הגופנית להשתלב בין חבריו בעיסוקיהם, בספורט ובמשחקים, מיקד את כיסופיו מילדות “אל עולם הרוח הנעלה” (12). שלא כחבריו שהעדיפו משחקי–כדור, התעמלות ושהייה בחברת בני גילם, העדיף הוא לקרוא, וכבר בגיל עשר ידע את תוכן האודיסיאה וזכר בעל–פה פרקים מאיוב (16). לכן נודע בכרכור כלוקה ב“נכות” כלשהי (15). מהקריאה רכש מכמני לשון וידע את פירושן האמיתי של מילים נדירות. צלילן של מילים אלה ומשמעותן גרמו לו לפרצי צחוק, שלא הובנו על–ידי האחרים בכיתה, אך ציירוהו בעיניהם כתמהוני (72). גם כמבוגר לא הצליח להתאפק ופרץ בצחוק או פלט משפט תמוה באמצע שיחה רצינית של מלומדים מפורסמים. אלה פרסמו אותו כאדם “בלתי צפוי” ורינה, אשתו, היתה נאלצת לחפות עליו כאשר התלווה אליה לכנסים בחוץ–לארץ (8).

כאמור, עסק אהרן מגד פעמים רבות בדמויות מסוגו של יותם, גיבור שהופך שלא באשמתו לקורבן בחברה, אך לדמות הקורבן הקבועה ביצירתו הוסיף בנובלה זו קו–אופי נוסף — את הצורך העז והאובססיבי להשיב לעושי העוול כגמולם. מי שרואה את יותם משוטט ללא תכלית כשהוא חבוש בכובע–הקש הנצחי שלו, לעולם לא ישער שבתמהוני המגוחך הזה שוכנת נפש אלימה כל–כך, הממציאה שיטות אכזריות לנקום בעזרתן בשנואת–נפשו, ליאורה אופיר: חנק (51), מליקת הראש (56), ריסוק הפרצוף (70) והדברה בחומרים ממיתים (82) — שיטות שלא יממש אף אחת מהן. באמצעות הנטייה הזו לאלימות לא העניק מגד לדמויות הקורבן ביצירתו גאולה ממצבם בחברה, אלא דווקא העצים את כשלונן והחריף בעזרתן את הביקורת על דמותה של החברה המודרנית.

על–ידי כשלונו של יותם כנוקם הבליט מגד את העובדה, שמצבו של האדם לא השתנה במהלך ההיסטוריה. תמיד ירמסו החזקים את החלשים. רמת ההשכלה של האנשים בדורנו, עושרה של החברה והחוקים הנאורים שנחקקים בה, אינם מבטלים את היצרים הבסיסיים של בני–האדם ואת ההבדלים במנגנוני השליטה שלהם ביצרים שלהם. דווקא הקידמה, הדמוקרטיה ושלטון החוק מגוננים על זורעי הרשע ומאפשרים להם בחסותם לרמוס חלשים מהם בתיחכום רב יותר ובביטחון גדול יותר מאשר בעבר. בנובלה הזו אכן החריף מגד את הביקורת שלו על החברה המודרנית, החופשית והנאורה לכאורה. האובססיביות של יותם לנקום בעושי העוולות, ובראשם ליאורה אופיר, וקוצר–ידו לממש נקמה כלשהי ולוא באחד מהם, מבשרים יאוש מוחלט מהסיכוי לכונן גם בעתיד חברה מתוקנת וצודקת מזו המוכרת לכולנו כיום.