¹

²

מייסד קרן אקסודוס, קוין קאן, הוא מליונר יהודי מאוסטרליה שהשיג את עושרו המופלג בעסקי יהלומים חובקי עולם. מדוע, אם כן, החליט להפנות מכספי קרן זו, “שבאמצעותה הוא מזרים כספים למפעלי תרבות בארץ” (297), גם למימון כתיבת ביוגרפיה על חייו ופועלו של יואל אפרתי, עסקן מפלגתי, שבשיא פעילותו במפלגת השלטון העפיל אחרי שנים לדרגת שר במשרד הבינוי והשיכון, מהמשרדים הפחות מבוקשים בממשלה? ואכן, אין כמעט דמות מבין הדמויות הרבות שמופיעות בעלילת הרומאן שאיננה מבטאת את תמיהתה על כך, שמכל בני דורו הוחלט לכתוב ביוגרפיה דווקא על יואל אפרתי (את שמו צריך להגות כפי שנאמר בעמ' 273: “סגול תחת הפ”ה קמץ תחת הרי“ש”). אפילו הצמד שנשכר על–ידי קאן לכתוב את הספר, הסופר כנען מנדלבאום והתחקירנית טניה אופיר, אינם משוכנעים שאפרתי היה המועמד הראוי מכולם בדורו שתיכתב ביוגרפיה על חייו ופועלו. כזו היתה תגובתה של טניה כששמעה לראשונה על כוונה זו מפי כנען: “דווקא עליו? — — — חשובים ממנו לא זכו לביוגרפיה”. וגם הסברו של כנען לא שיקף התלהבות גדולה מהרעיון: “הוא מקווה שיעלה בידו לכתוב ספר מעניין על איש לא כל–כך חשוב” (35).

אחרי ששניהם שקעו בתחקיר עצמו, השמיעו כנען וטניה זה באוזני זה

הסתייגויות מבוססות יותר על האיש שעליו נשכרו לכתוב ביוגרפיה. משניהם הירבתה טניה לבטא את ספקותיה: “אולי טעות היא להקדיש ביוגרפיה לאיש אפור שכל ימיו הלך בנתיב שסללו אחרים, וכנראה לא חידש דבר… מופת לדור ודאי שלא היה” (136). ואפילו כנען, שהשתדל להמציא נימוקים עבור טניה כדי שלא תפרוש מהמלאכה, התוודה באוזניה: “נדמה לי שיהיה עלי לגייס כוחות יצירה מרובים יותר כדי להצדיק את הספר שאנו כותבים עליו” (283). גם אמה של טניה לא עודדה אותה לדבוק במלאכה זו: “לא היה בו (באפרתי) שום דבר מיוחד. פקיד. גבוה, אבל בסך הכול פקיד. פרוֶה. מפא”יניק" (138). ובו במקום הציעה לה, שיזנחו את כתיבת הביוגרפיה על אפרתי לטובת ביוגרפיה על חייו של בעלה, הרשל, אביה של טניה ואף הוא נצר לבית אפרוס, כיוון שסיפור חייו “הרבה יותר מעניין מהסיפור של אפרתי” (139). וגם כנען הפתיע את טניה, אחרי ששמע מפיה את סיפור–חייו המרתק של אביה, כאשר קבע, שבעיניו דווקא צבי אפרוס הוא “הגיבור הטראגי של המאה הזאת” (410) ולכן ראוי שיונצח בביוגרפיה. ואכן, בסוף העלילה מאמצת טניה את דעתו של כנען על אביה ומתיישבת לכתוב את “ההגדה לבית אפרוס”, כדי לספר את “סיפור דורנו באמצעות נפש תועה אחת, שלא השכילה להבין להיכן הרוח נושבת וניסתה לעצור סופה בידיים ריקות” (411).

 

מי ראוי לביוגרפיה?    🔗

הסוף הזה של עלילת הרומאן “קרן אקסודוס” מצדיק לסכם, שנתן שחם כתב רומאן על התחקיר לביוגרפיה על אדם שרוב האנשים שהכירו אותו חשבו שחייו ופועלו אינם מצדיקים שיונצח בביוגרפיה. קודם שנחפזים לקבוע, שהמחבר לא הבחין בסתירה הפנימית הזו, כדאי לשים לב, שהוא עצמו השתעשע בה להנאתו גם על–ידי הזרמת מועמדים נוספים לביוגרפיה, שהיו ראויים יותר לייצג את הדור של יואל אפרתי, שהוא — בל נשכח — דורו של נתן שחם עצמו. מועמד כזה מציע לכנען נמרוד, בנו המאומץ של בן–עמי, שלא חסך דברים בגנותו של אפרתי, כשנודע לו כי מתוכננת להיכתב ביוגרפיה על חייו ופועלו: “אפרתי לא עשה שום דבר על דעת עצמו. כשהבוס גנח הוא צרח, כשלבוס יצאו הטחורים, לו היתה עצירות” (171). ואחרי שהפליג ביושרו ובאומץ ליבו כאיש–ציבור של אביו המאמץ אמר לכנען: “דרך אגב, אתה לא חושב שעל בן–עמי היית יכול לכתוב ספר מעניין יותר מאשר על אפרתי?” (176). אלמנתו של בן–עמי חזרה באוזני טניה על ההצעה של בנה: “על בן–עמי צריכה המפלגה להוציא ספר, לא על אפרתי” (221).

מועמד נוסף, שכנען מצא אותו ראוי יותר מיואל אפרתי לביוגרפיה, זיהה כנען בארוחה חגיגית של חבר הנאמנים של אוניברסיטת תל–אביב שהתקיימה בניו–יורק. כנען פגש שם את ארנון רוטברג, ישראלי שהעפיל למישרת נשיא סיטי–בנק, הבנק העירוני של הגדולה והחשובה בערי ארצות–הברית, ושמע מפיו על הדרך הארוכה שעשה מבית הוריו, ביתם של רצף מובטל ושל עקרת–בית חולנית, ועד שהגיע למעמדו הנוכחי. רוטברג התיידד עם אפרתי בתקופה ששניהם היו חברים במשמרת הצעירה של המפלגה ושמר על קשר איתו כמעט עד יום פטירתו. ואחרי ששיבח את “הנימוסים האירופיים” ואת “ההשכלה הרחבה של אפרתי”, פירט את מגבלותיו: “בפגישות המחתרתיות למחצה של הצעירים, לא יצר רעיונות חדשים, אלא היה עסוק בהענקת לבוש מפואר יותר למחשבות המגומגמות, שגילגלו אחרים — — — הוא היה יותר כישרוני מאיתנו, אבל לא קורץ מהחומר שממנו עשויים מנהיגים. הוא האמין באמת ובתמים שפשרה היא תמיד הפתרון הנכון, האחד והיחיד, לכל מחלוקת. — — — החיסרון הגדול יותר שלו הוא שלא היה לו אומץ להימנות עם המיעוט, גם כאשר החזיק בדעת מיעוט” (166—168). גם מהשיחה הזו הסיק כנען, “שהביוגרפיה של רוטברג יכלה להיות מרתקת הרבה יותר מזו של אפרתי” (164).

כיוון שאי–אפשר להתעלם מהנאתו הצרופה של נתן שחם לכתוב עלילה על מאמצים שכשלו לכתוב ביוגרפיה על איש–ציבור, ומה גם פוליטיקאי, שלא היה ראוי לכבוד הזה, כדאי לחשוף את ההצדקות לבחירה באפרתי כמועמד לביוגרפיה שהוא עצמו שתל בפיהם של כנען וטניה. אף שכנען אומר את הערכתו המסוייגת הבאה, על משקלו של יואל אפרתי בתולדות התקופה, בשלב שבו כבר ברור לו ולטניה, שהביוגרפיה על אפרתי לא תיכתב, אין ספק שחשב כך עליו כבר במעמד שבו הציע לו קאן להירתם למשימה: “דומני כי בחשבון ההיסטורי, אפרתי יהיה הערת שוליים בספר המונומנטלי הנכתב והולך על דוד בן–גוריון, בפרק המתאר את ניסיונו לדלג על דור הביניים ולהעביר את השרביט לבאים אחריו” (382). אף–על–פי–כן לא ריפה מהמלאכה את ידיה של טניה, שהיו רפויות בלאו–הכי, אלא המציא הצדקה דחוקה לשקוד על השלמת המשימה: “עדיין אינני יודע אם היה נהג הקטר או שומר המסילה. אבל אולי הסיפור שלו הוא המסילה שעליה נוכל להסיע את הרכבת שלנו. הרבה אפשר ללמוד על רוח התקופה מסיפורו של אדם שישב באותו קרון שבו נסעו האנשים שעשו היסטוריה” (136). וכשנוכח שלא השתכנעה מהנימוק הציורי הזה, בחר בסיבה כוללת וקולעת יותר להצדיק בעזרתה את כתיבת הביוגרפיה על יואל אפרתי: “אני נכנס להרפתקה הזאת לא כדי להנציח את אפרתי, אני מקווה לספר דרכו את הסיפור של הדור שלנו” (167). טניה שיכנעה את עצמה בחשיבות השקעתה בתחקיר על אפרתי בעזרת נימוק מוגבל הרבה יותר: “בי הוא מעורר עניין יותר ויותר. אני תוהה איך איש רך שכזה, חסר מרפקים, שרד בגוב האריות” (283). דבריה רומזים, כמובן, על גוב האריות הפוליטי, שבישראל הוא, כנראה, טורפני ואכזרי יותר מאשר במדינות אחרות בעולם.

 

הסוגה הביוגרפית    🔗

אחרי שמתברר בסיום, שכנען וטניה נטשו את כתיבת הביוגרפיה על יואל אפרתי, חייב הקורא לשאול את עצמו, האם עשו כך רק משום שקאן הפסיק להזרים להם מכספי “קרן אקסודוס” למימונה ורק משום שהגיעו להכרה שאחרים ראויים יותר מאפרתי שתיכתב ביוגרפיה עליהם, או ששניהם לא היו מיומנים מספיק לכתיבה בסוגה הזו. מבין השניים רק כנען התנסה בכתיבת ספרים, כי פירסם סיפורת בדיונית שאותה ביסס על רקע היסטורי אמיתי (13). הניסיון של טניה היה בעיקר בביצוע תחקירים, אך מעולם לא ביצעה קודם תחקיר למטרת השלמתה של ביוגרפיה (38). אמנם פעם נישכרה על–ידי ניצולת–שואה לכתוב ספר על חייה, אך רגשנותה והמעורבות שגילתה במהלך שמיעת הזכרונות של האשה גרמו לפרישתה מהמלאכה הזו לפני שהגיעה לשלב הכתיבה (286—287).

ההבדל בניסיון של שניהם בכתיבה בא לידי ביטוי גם בשיחות שקיימו ביניהם על ההבדלים בין הביוגרפיה לסיפורת הבדויה. את עיקר התובנות על ההבדלים בין שתי הסוגות תרם כצפוי המנוסה מבין השניים: “על מחבר הרומאנים חלה החובה להוכיח שהדמויות אמינות וכי התנהגותן משועבדת לכללים חמורים של סבירות וכי הן פועלות בהתאם לטיבן. מחברן של ביוגרפיות פטור מזה. עליו רק לציין את המקור שממנו הוא מצטט את השטות האיומה שאמר האיש שלו. ברומאן יש גבול לטיפשות. דמות ספרותית אינה יכולה להפריח דברי הבל בלי להחשיד את המחבר שהוא עצמו שוטה. כדי שהספרות היפה תיגע באמת היא חייבת להרעיד מיתר סמוי בנפשנו. הביוגרף פטור מזה. הוא נוגע באמת בכל פעם שהוא מציין עובדה” (54).

ועוד הבדל בין שתי הסוגות הוסיף כנען לבירור שהמשיך והתנהל בינו ובין טניה במהלך עבודת הבילוש והתחקיר: “ברומאן חייב להיות קשר בין אופייה, התנהגותה, השקפותיה וצורת הדיבור של הדמות. הביוגרף פטור מזה. לדמות מותר להיות גם פקעת של סתירות” (354). תחילה האזינה טניה לקביעותיו אלה של שותפה לעבודה, אך בשלב מתקדם בעבודתם תרמה גם היא אבחנה על ההבדל בין שתי הסוגות: “בביוגרפיה אין מקום לאירוניה, הרי אינך יכול ללעוג מאחורי גבה לדמות שאתה מבקש לדווח עליה ביושר ובלי משוא–פנים… בספרות הבדיונית אולי יש לזה מקום… האירוניה שם היא האופן שבו המחבר מביע את דעתו בלי לומר אותה…” (354). חדותן של האבחנות ששתל נתן שחם בפי השניים על השוני בין שתי הסוגות מלמדת על מידת מודעותו לכללי המותר והאסור בכתיבת ספרות בדיונית וספרות דוקומנטרית, כללים שעליהם הוסיף כהנה וכהנה בדיונים ארס–פואטיים דומים גם ברומאנים הקודמים שכתב. בכל מקרה, את האבחנה המעניינת ביותר על חשיבותה העקרונית של הביוגרפיה, בחר שחם להשמיע מפיו של כנען: “בעבודתנו אנחנו מכים מכה ניצחת את ההשקפה החילונית שהמוות הוא סוף פסוק. הנה הביוגרפיה ממשיכה את החיים לאחר המוות” (191).

אחרי שהעניק בשיחות אלה את הבכורה לכנען והשמיע מפיו את האבחנה הפילוסופית ואת האבחנות התיאורטיות על הסוגה הביוגרפית, הדגים נתן שחם בעונג רב עובדה הידועה לכל כותב מנוסה, שבקיאות בתיאוריה של הכתיבה איננה מבטיחה את התוצאה שמקווים להשיג בעזרתה. למטרה זו שילב פרקים מדגימים שכתבו כנען וטניה לפתוח בהם את הביוגרפיה על יואל אפרתי. אילו נפתחה הביוגרפיה בפרק הפיילוט שכתב כנען על אפרתי (120—122), שבו קיים את הכללים שניסח על כתיבת ביוגרפיה, היה הספר מרחיק מעליו קוראים. ודווקא הפרק המדגים של טניה (300—305), שהפר כללים אלה באופן מהותי, נקרא בעניין בזכות אופיו הסיפורי–דרמטי.

 

תבנית החקירה והבילוש    🔗

להשלמת הדיון על סוגת הביוגרפיה כדאי להיעזר באבחנה נוספת של נתן שחם על הסוגה, שניסח כשנתיים לפני פרסום הרומאן “קרן אקסודוס”, בכרך המסות “שלום חברים” (2004). בפרקיו של “שלום חברים” סיפר שחם על אישים שפגש והכיר במהלך חייו, רובם דמויות נודעות בתולדות הארץ ומיעוטם אישים מהעולם שהיה להם קשר למתרחש בארץ, ולכן כתובים פרקי הספר באופן הקרוב ביותר לאופן שנכתבת ביוגרפיה. האבחנה האמורה מופיעה במסת המבוא לספר: “ידוענים, לעיתים קרובות הם כפולי פנים. הפן הציבורי והפן הפרטי אינם מדברים זה עם זה”. את הלקח הזה יישם נתן שחם זה מכבר בשניים מהרומאנים הבדיוניים הקודמים שלו, “סידרה” (1992) ו“צילו של רוזנדורף” (2001), אך דווקא ברומאן הנוכחי הוכיח, כפי שיודגם בהמשך, את התרומה החשובה של אבחנה זו לחיוניות העלילה. ואין לתמוה שדווקא טניה מנסחת את הסתירה בין הפן הציבורי והפן הפרטי בחיי מנהיגים וידוענים: “אידיאליזם הוא דבר הפוגע קודם כל במשפחה שלך” (42).

ואכן, סוד הצלחתם של שלושת הרומאנים, “סידרה”, “צילו של רוזנדורף” ו“קרן אקסודוס”, הוא בין היתר השימוש המושכל שעשה בהם נתן שחם בתבנית העלילתית של הבילוש והחקירה, תבנית שאיננה רק חושפת את הסודות ואת הפרשיות, שהידוען ניסה להסתיר מעיני הציבור, אלא גם מחכימה את הקורא בהבנת טבע האדם: אי–הצלחתו להביא לידי חפיפה מלאה את חייו הפרטיים עם הדימוי שטיפח לעצמו בחברה. ההבדל בין ידוען לאלמוני הוא רק בחריפות הסתירה הזו, אך אם יועמדו חייו של אלמוני בתחקיר דומה לזה שבוצע על חייהם של גיבורי שלושת הרומאנים האמורים של נתן שחם, קרוב לוודאי שיוכח, כי גם במקרה שלו “הפן הציבורי והפן הפרטי אינם מדברים זה עם זה”. ברומאנים מסוג זה, שמושתתים על תבנית החקירה והבילוש, נחשפת סתירה כזו בחייו של הנחקר באופן מדורג ובעזרת איסוף שקדני של פרטים, תישאול של אנשים שהיו מעורבים בפרשיות והשוואה בין גירסאות שונות על אותם אירועים. לכן מבטיחה היטב תבנית זו את יסוד המתח בעלילה. בנוסף לשימוש המושכל שעשה נתן שחם בתבנית הזו, כדאי להזכיר גם את הניצול המוצלח שלה על–ידי אהרן מגד ברומאנים “החי על המת” (1965) ו“עוול” (1996).

הצלחת השימוש בתבנית העלילתית של הבילוש והחקירה, כדי לחשוף את האמת על חייו של איש–ציבור או ידוען, מותנית לא רק בבחירה של נחקר שהוא דמות מעניינת, איש שהביוגרפיה שלו משקפת היטב את התקופה של חייו, אלא גם בבחירה של חוקר–יחיד (כמו במקרה של “צילו של רוזנדורף”) או קבוצת–חוקרים (במקרה של “סידרה”) שמניעיהם לפשפש בתולדותיו של הנחקר הינם מוצדקים. כאשר תנאי זה מתקיים, מתענג הקורא לא רק מתהליך הבילוש והחקירה שחושף את הסודות של הנחקר ואת הסתירות בחייו, אלא גם מהשפעת העיסוק בתחקיר על החוקרים. בדרך כלל הם מתחילים את חקירתם מעמדה מסוייגת עד עויינת כלפי הנחקר ועם רצון עז לחשוף את כשלונותיו, אך מסיימים אותה באמפתיה רבה כלפיו ובהבנה לחולשותיו כאדם. כזאת אירע גם לכנען ולטניה בסיום איסוף המידע על חייו של יואל אפרתי.

 

נטישות ופרידות    🔗

להפתעתם גילו כנען וטניה, שבניגוד למצופה היה קל להם יותר ללקט את המידע על חייו הפרטיים של אפרתי מאשר על חייו כעסקן במפלגה. כל בני משפחתו הסכימו להתראיין וכל מי שהיו ברשותו פרטים על החיים הפרטיים של אפרתי גילה נכונות למסור אותם להם. ואכן, עד מהרה שלטו שניהם בסיפור רצוף ומלא על אפרתי כאדם פרטי. הוא היה בנו של יוסף אפרתי, פעיל מסור למפלגה שהיה נאמן ומקורב לבן–גוריון. לימים ימשיך יואל אפרתי את דרכו של אביו, אך בניגוד לו יגלה פחות קנאות לעקרונות. אביו, שניהל בשנות השלושים מטעם הסוכנות את המשרד הארץ–ישראלי בוורשה (30), דחה בקשה של בן–דודו, הרשל אפרס, לקבל סרטיפיקט שיאפשר לו ולמשפחתו לעלות לארץ באופן חוקי, אך ורק משום שאביה של טניה לא הסכים להתחייב בכתב, שיפסיק בארץ את פעילותו במפלגה הקומוניסטית, וגרם בדרישתו זו להיפרדותו של הרשל ממשפחתו במשך כעשרים שנה. כאשר עמד יואל במבחן דומה, בעניינו של קוין קאן, לא היסס וסטה מההוראות המפורשות של התנועה.

עקב תפקידים שמילא האב כנציג הסוכנות בפולין ובארצות–הברית שהה יואל ברוב שנות נעוריו ובחרותו הרחק מתל–אביב, העיר שבה נולד ב–1922. רק ב–1974 בהיותו בן עשרים וחמש ולאחר שסיים תואר שני באוניברסיטת קולומביה, חזר לארץ מאמריקה כדי להצטרף לחבריו מהתנועה שייסדו בינתיים את קיבוץ גדיש. כעשר שנים היה מוכר כחבר קיבוץ, אף שתשע מהן עשה בשליחות התנועה מחוץ לקיבוץ, כי התנועה העדיפה לעשותו לעסקן “במשרה מלאה” (115). בהיותו בשליחות הראשונה שלו בגרמניה (305), התאהב בדבורה, נערה משארית הפליטה, וכיוון שנשאה את בנו ברחמה דאג להעלותה לארץ בספינת מעפילים, כדי שתצטרף לקיבוצו, עד שישלים את שליחותו. פרקי הזמן הקצרים ששהה בקיבוץ עם דבורה, בין שליחות לשליחות, הבליטו את הפער בינו, האינטלקטואל, לבינה, שכל רצונותיה הסתכמו בגידול הילדים (115). אחרי שנפרדו עזב יואל אפרתי את הקיבוץ, אך דבורה נשארה בגדיש עם בנם היחיד, עובד (110).

בעת שנפרד מדבורה לא ידע אפרתי שהיא נושאת ברחמה גם את בתו, תרצה (111), ואחרי שהתבשר על כך התאמץ לקיים קשר קבוע עם שני ילדיו למרות היחס המסוייג שגילו חברי גדיש כלפי ביקוריו בקיבוצם. אף שדבורה סייעה לו לקיים ביקורים אלה, אין עובד, הבן הבכור, זוכרם לטובה: “הוא לא היה אבא במובן המקובל. — — — בשנים שהייתי זקוק לו ביותר הוא היה גוש שחור שמופיע פתאום בחושך ומעיר אותי באמצע הלילה, אחרי שכל ההורים כבר השכיבו את הילדים וכיבו את האור” (110). באופן שונה לגמרי חקוקים ביקורים אלה בזכרונה של הבת תרצה: “הוא היה בא לקיבוץ לעיתים קרובות והדבר שימח אותה מאוד, לאו דווקא בגלל המתנות שהביא לה, אלא בגלל העצב בעיניו והאהבה העצומה שקרנה מהן” (373). עדותה של דבורה איננה מיישבת את הסתירה בין העדויות של ילדיהם, אלא מבהירה שכשלונו כאבא היה בלתי–נמנע משום שלא שהה בחברתם כאבות אחרים: “הוא בכלל לא ידע להתנהג כמו אבא אחראי, אף–על–פי שהוא היה בטוח שהוא הכי חכם מכולם. בימים הספורים שהיה מגיע הביתה לפני ההשכבה של הילדים, לפני שמונה בערב, הוא היה משחק איתם במשחקים של מבוגרים ונותן להם לנצח אותו בלי להבין שבכך הוא מערער את האמון שלהם בו” (115).

עד יומו האחרון רחשה דבורה הערכה וכבוד לאבי ילדיה מהנישואים הראשונים וגם גוננה עליו מפני הביקורת של חברי הקיבוץ. זמן–מה אחרי גירושיה מיואל עברה דבורה להתגורר עם ליכטנבוים (97). בנם, איתן, שהינו כיום מזכיר הקיבוץ, זוכר שאביו לא אהב שבנוכחותו “לא חדלה אמו לדבר על אפרתי ביראת כבוד ובלא תרעומת על שנטש אותה” (108). אחרי שהתאלמנה מליכטנבוים, החליטו היא ואיתן לאמץ את שם המשפחה העברי “אור”, וגם עובד, בנה של דבורה מאפרתי, העדיף להצטרף אליהם והחליף את “אפרתי” ב“אור”, ובכך ביטא את יחסו אל אביו הביולוגי. הקשר היחיד של אפרתי עם אחד מילדיו מנישואיו הראשונים התקיים עם בתו תרצה, וברשותה הפקיד חלק חשוב מארכיונו האישי.

נישואיו השניים של אפרתי לאוֶלין היפה לא זכו אף הם לאריכות שנים. הוא ידע שבניגוד לדבורה בגדה בו אולין בלילות שבהן נשאר ללון בירושלים או כשהיה בשליחות מחוץ לישראל, ואף–על–פי–כן סבל בשתיקה את בגידותיה בו עד שהתרחש האסון בביתם בהיעדרו. באחת הפעמים, בעודה מתעלסת עם מאהב בחדר–השינה, נחנקה למוות הבת מהתאומים שנולדו להם. בתום “השבעה” עזב אפרתי את הבית ועבר להתגורר במלון בירושלים, אך אולין לא חיכתה שיגשים את החלטתו לגרשה וברחה עם הבן לאמריקה. במשך שנים לא הצליח לגלות את מקומם ולא ידע על גורלה ועל גורל בנו. רק אחרי שנים הגיע הבן הזה כמתנדב לקיבוץ גדיש ואז נפגש גם עם אביו. אך פגישה מאוחרת זו וגם פגישה נוספת ביניהם באמריקה לא הצליחו לייצב את הקשר ביניהם (246). היחידה שידעה לדווח על אירועים אלה לכותבי הביוגרפיה היתה תרצה, משום שהתגוררה קודם לאסון תקופה קצרה בביתם של אביה ואולין בתל–אביב.

אחרי כשלון שתי מערכות הנישואים האלה לא נישא אפרתי בשלישית, אלא קיים קשרים בה–בעת עם מספר נשים (374). אחד מהם, עם אשה נשואה ומפורסמת, קטע אפרתי עצמו בהמלצת שירות הביטחון הכללי, אחרי שהשב"כ הבהיר לו את הפגיעה הציבורית שהקשר עימה יכול להסב לו (180). חייו התייצבו מחדש רק אחרי שהכיר בשנת 1982 את דורה שניידרמן, אלמנתו של פרופסור לגנטיקה ואם שכולה ממלחמת לבנון, שאל ביתה עבר להתגורר עד יום מותו ב–1992. עשר השנים המשותפות שלו בחברת דורה היו השנים היציבות והרגועות היחידות בחייו הפרטיים. היא היתה היחידה מכל הנשים שהיה להן קשר עם אפרתי שלא חשפה מידע על היחסים שלה איתו ולא נידבה להם מהמסמכים שהותיר אחריו בביתה. גם את הנימוק לסירובה למסור פרטים ומסמכים אלה ניסחה באופן יוצא דופן: “הוא לא קיבל מימיו החלטות כה גורליות שחשוב לדעת אם היה לו כאב בטן באותו יום” (275). אף–על–פי–כן הפיקה טניה מהפגישה איתה תמונה שונה על אפרתי מזו שהציגו לה אלה שהכירו אותו במישור הציבורי: “הוא היה איש עמוק, אבל לא היה לו אופי של מנהיג. — — — היתה לו דעה משלו. הוא לא נלחם עליה, לא כדי להבטיח לעצמו מקום טוב באמצע, — — — אלא מפני שלא היה לו אופי של לוחם. יתכן שבחר במקצוע הלא–נכון — — — עד יומו האחרון התעקש לדבר על שליחות ולא על מקצוע” (280—281).

 

המבחן המוסרי    🔗

האמת חייבת להיאמר: אף שהמידע על הפן הפרטי בחייו של יואל אפרתי נאסף בשלמותו בתחקירם של כנען וטניה, אין הוא מעניין ואין הוא מפתיע כמו המידע הלא–שלם והרצוף פערים על הפן הציבורי בחייו. ייתכן שאלמלא הצורך לאשר את האבחנה על הפער בין שני המישורים האלה בחייו של איש–ציבור ואלמלא ההכרח לעמוד בתביעת המלאוּת בעלילה ריאליסטית, אפשר היה לוותר עליו, אחרי שלא הובלטה השפעתם של האירועים בחייו הפרטיים של אפרתי על החלטותיו ומעשיו כאיש–ציבור. לעומת זאת, גילו כנען וטניה, שלעולם לא יצליחו לאסוף מידע שלם על תנועותיו של אפרתי במבוך המלא בתככים של המפלגה הפוליטית. נתן שחם התגבר על קושי זה על–ידי התמקדות בארבע פרשות שיואל אפרתי היה מעורב בהן כאיש–ציבור. כנען וטניה השקיעו מאמץ גדול כדי ללקט ממוסרי–העדות רסיסי מידע על כל אחת מהן, ואף–על–פי–כן לא הצליחו לפצח את כולן באותה מידה של הצלחה.

באופן מלא הצליחו כנען וטניה לפענח את הפרשה הראשונה בחייו של אפרתי כאיש–ציבור — “הפרשה הגרמנית” (354) שהעמידה אותו במבחן מוסרי כבר בתפקיד הראשון שהטילה עליו התנועה. ב–1946 יצא אפרתי בן העשרים וחמש לגרמניה בשליחות עלייה ב' להפעיל שם מחתרת שתעסוק בהעלאת ניצולי–שואה לארץ באניות מעפילים (66). במסגרת תפקידו הגיע לידיעתו הסיפור על נער בן שבע–עשרה, ניצול מאושוויץ שנכלא בכלא הגרמני בעוון רצח של אדם תמים. אפרתי נסע לפגוש את הצעיר, ואחרי ששמע מפיו את פרטי המעשה ואת מניעיו לא התלבט ארוכות ובו–במקום החליט לחלצו מהכלא ולהעלותו לארץ. על דעת עצמו ובניגוד להוראות הקבע המפורשות של המוסד לעלייה ב' גייס לוחמים מהבריגדה, שהושארו על–ידי ההגנה בגרמניה להעלאת מעפילים לארץ, ואלה חילצו את הצעיר מבית–הכלא הגרמני והבריחו אותו לארץ (348).

כעבור שנים, אחרי שהפדוי מהכלא התפרסם בארץ כמליונר האוסטרלי קוין קאן, החלו רבים במפלגה להתעניין בעברו. הגירסה שנפוצה במפלגה על המקרה סיפרה, שאחרי שהשתחרר ממחנה אושוויץ החליט קאן לנקום על ניצולו המיני במשך שנתיים על–ידי הומוסקסואל ששירת כקצין מנהלה במחנה. אך בגלל טעות בזיהוי רצח גרמני תמים שהיה בדרך לכפרו. קאן לא אישר גירסה זו, אך בתיאור שמסר לכנען הודה, שאכן נקם בגרמנים על–ידי רציחת אחד מהם. הוא אף תיאר, שהאיש התנהג באופן מוזר, כאילו חיכה שיבוא מישהו ויהרוג אותו ו“הביט ישר לעיניו כשהוא הרים עליו את הגרזן” (355), ועד היום מופיע הגרמני בחלומותיו בכל פעם שהוא קודח מחום גבוה.

בוריה, פעיל של המפלגה מאותם ימים, נמנע מלזהות את שם הבחור שאפרתי הצילו אז מהמאסר, אך הגדיר במדוייק באוזני כנען וטניה את סיבת הכעס על אפרתי: “מה פתאום הוא הבריח אותו ארצה על חשבון המכסה של החלוצים” (240). שמו של קאן ומניעיו לבצע רצח נחשפו בפרוטוקול שמצאה טניה במרתף של בן–עמי. מהפרוטוקול הזה, שדן במשפט–החברים שנערך לאפרתי “על שבניגוד לתקנות סייע לרוצחו של גרמני חף מפשע לברוח מגרמניה באמצעות המוסד לעלייה ב'” (229), התברר, שאפרתי העלים את הסיבה האמיתית לרצח אותו גרמני בידי קאן. במקום הגירסה הנכונה, שנפוצה אחר–כך, הציג בפני הוועדה גירסה שבלטה בה הכוונה לגונן על קאן: “הבחור רצה לנקום על רצח בני משפחתו. נודע לו שבחווה כפרית מסויימת מסתתר איש אס–אס. היתה לו טעות בזיהוי, שעלתה לגרמני חף מפשע בחייו”.

על הופעתו הלא–משכנעת של אפרתי בפני הוועדה שמעו כנען וטניה גם מפי אליהו רוגובסקי בן השמונים וחמש. רוגובסקי שעמד בראש הוועדה זכר, שאפרתי לא הסתפק בנימוקים להצדקת הסטייה שביצע, אלא הפליג בדמעות בעיניו ו“בפתוס שלא היה במקום ולא היה לעניין” במשמעות האנושית–מוסרית של הצלת נער שניצולו המיני באושוויץ במשך שנתיים על–ידי קצין נאצי יכול היה להופכו למטורף או למפלצת (347). כמו כן סיפר, שאפרתי המשיך לסייע לקאן גם בארץ עד שהלה עמד על רגליו והתקדם בזכות כשרונותיו למישרת ניהול בפרוייקט של סולל–בונה באפריקה. משם עשה קאן את דרכו לאוסטרליה שבה התעשר (67—68).

במשך השנים פרע קוין קאן בדרכים שונות את חובו לאפרתי. הוא העביר לקיבוצו, גדיש, סכום שהספיק להקמת אולם תרבות ומגרש כדורסל (103), הזרים כספים להגשמת תמיכתו של אפרתי בהקמת הישובים החדשים בשטחים ועזר לו במימון המירוץ שלו בפריימריז של המפלגה. קאן לא הסתפק בכך ואחרי שאפרתי נפטר בקיץ 1992 החליט להנציח את זכרו גם על–ידי הזמנת ביוגרפיה שתספר על חייו ופועלו. למטרה זו גייס את כנען ואת טניה, אך הציב להם שני תנאים מגבילים. הראשון — שבביוגרפיה לא ייכלל סיפור קורותיו כנער באושוויץ והרצח שביצע אחרי שהשתחרר משם. והשני — שהביוגרפיה לא תספר על השנים האחרונות בחייו של אפרתי, שבהן נסוג מרעיון ארץ–ישראל–השלמה. ואכן קאן ביטל את תמיכתו בהשלמת הביוגרפיה כשסרבו לדרישותיו, והיה עליהם להחליט אם להשלים את כתיבת הביוגרפיה כפי הבנתם ועל–פי מצפונם, כדי לפרסמה בכוחות עצמם.

 

במבחן הערכים הסותרים    🔗

באופן מלא הצליחו כנען וטניה לפענח גם את הפרשה השנייה שאפרתי היה מעורב בה כאיש–ציבור, פרשה מוקדמת מתקופת שירותו כמפקד פלוגה במלחמת העצמאות. את פרטי הפרשה הזו שמעה טניה מפי מי שהיה אז קצין בכיר בחטיבה שבע: “בקרב על הדרך העוקפת לירושלים שלח אפרתי מחלקה מפלוגתו לכיבוש גבעה לאור היום כדי ‘לקבוע עובדות בשטח’ לפני הפסקת האש. רוב האנשים לא חזרו מהקרב ההוא. ביניהם שניים מחבריו הקרובים” (185). אחד משני החברים, מפקד המחלקה שעליו הטיל אפרתי לבצע את הפקודה “לכבוש גבעה מבוצרת לאור היום”, כתב לפני צאתו לקרב מכתב לאפרתי. במכתבו הציב מפקד המחלקה לאפרתי שאלה ערכית עקרונית: “אני שואל את עצמי אם ציות לפקודה הוא ערך עליון, גם כשהפקודה היא איוולת ממדרגה ראשונה?”. ואף שלא האשים את אפרתי במתן הפקודה, שיצאה ממפקדת החטיבה, לא פטר את אפרתי מכל אשמה: “אתה אשם שלא מחית בכל התוקף נגד הפקודה שקיבלת, להסתער לאור היום על גבעה שהאויב ודאי ביצר אותה כהוגן” (387). ועוד הוסיף הכותב בשולי המכתב: “במחשבה שנייה יכולת לסרב פקודה וללכת לכלא. לא היו מעמידים אותך אל הקיר”.

השמועה על קיומו של המכתב נפוצה בין לוחמי מלחמת השיחרור, וגם טניה וכנען קיוו למצוא אותו אצל דורה שניידרמן (228), אך להפתעם התברר שבמכתב זה החזיקה לא הידועה בציבור שבחברתה סיים אפרתי את חייו, אלא דווקא תרצה בתו. אבל עוד קודם שטניה זכתה לשמוע את הכתוב במכתב מפי תרצה, הופתעה ממה שנודע לה מפי האלמנה של בן–עמי, שכותב המכתב הזה היה בעלה הראשון, אביו הביולוגי של נמרוד. מפי נמרוד גם התברר לה, שאפרתי הקדיש לו תשומת–לב ונהג להביא לו מתנות כשחזר מנסיעותיו לחוץ לארץ (220). נמרוד גם סיפר, שאפרתי הבטיח להעביר אליו את המכתב שכתב אביו, בנימין, לפני שנפל בקרב ההוא, אך עד יום מותו לא קיים את ההבטחה הזו (224). תרצה נאותה לקרוא באוזני טניה את המכתב, אך דחתה את שילובו בביוגרפיה וגם את הצגתו לעיני נמרוד. לעומת זאת סיפרה, שבמעמד שבו מסר לה אביה את המכתב למשמרת ב–1990 העיר על המשפט שנרשם בשוליו “כי גם בנימין היה יכול לסרב פקודה וללכת לכלא” (388—389).

 

הפרשה הפוליטית    🔗

בניגוד לשתי הפרשות המוקדמות, שאותן הצליחו כנען וטניה לפענח, לא פיענחו עד תום את שתי הפרשות המאוחרות. הראשונה מבין השתיים היתה פרשה פוליטית שאירעה בשלהי שנת 1976, שבסיומה התאבד אחד משריה הבכירים, השר בן–עמי, אביו המאמץ של נמרוד. היתה זו פרשת שחיתות שהמפלגה מנעה את השלמת בירורה. רמז על השחיתות מצאה טניה בספר “המהפך”, שדן בחילופי השלטון בישראל אחרי הבחירות בשנת 1977: “שלמילוי קופתה הריקה של המפלגה הועברו סכומי כסף גדולים מסעיף לסעיף”. כמו–כן נאמר שם “שהאדם האחרון שעמו שוחח בן–עמי בטלפון ביום שהתאבד היה אפרתי”, שהיה אז המזכיר הכללי של המפלגה (208). דמיונה של הפרשה הבדויה בעלילת הרומאן לפרשה אמיתית שהתרחשה בחייה של החברה הישראלית מצדיק להסתייע בזו האמיתית להשלמת הרמז שמצאה טניה בספר “המהפך”. כידוע, התאבד בינואר 1977 השר אברהם עופר, שר השיכון בממשלת יצחק רבין, אחרי שנחשד כי בתקופת היותו מנכ"ל “שיכון עובדים” הועברו משם בידיעתו כספים למימון פעולותיה של המפלגה. מעשה השחיתות הזה בוצע כדי שהמפלגה לא תאבד את השלטון לימין בגלל מחסור בכספים למימון מערכת הבחירות. נימוק זה עצמו הועלה גם בעלילת הרומאן להסברת השערורייה הפוליטית שאליה נקלעה מפלגת השלטון בתקופה שבה כיהן יואל אפרתי כמזכיר הכללי שלה (182).

מכאן ואילך יפורטו אירועי הפרשה הפוליטית אך ורק מתוך עלילת הרומאן. האצבע המאשימה הופנתה כלפי השר בן–עמי, והוא ירה בעצמו אחרי שאיש במפלגה לא יצא להגנתו ולא עמד לצידו כשזומן לחקירה. עקב העובדה שאפרתי היה האחרון ששוחח עם בן–עמי לפני שהלה ירה בעצמו, רחשו השמועות בפרוזדורים של המפלגה, שאפרתי יעץ לבן–עמי לקבל עליו את האשמה במעילה ולהצהיר שלקח את הכספים לעצמו והעבירם לחשבונו הפרטי (175). ואכן הצעה כזו להיחלצות המפלגה מפרשת השחיתות נדונה בפתק ששמר אפרתי בארכיונו ואשר הגיע בדרך מפוקפקת אחרי מותו לידיו של גרינוולד, סוחר ערמומי במסמכים. בנסותו לפתות את כנען לרכוש את המסמכים מידיו, רמז גרינוולד שהפתק נכתב על–ידי אפרתי והוא מוכיח שאפרתי הוא שדחק את בן–עמי להתאבדות (170). כנען שלל את האפשרות שהפתק נכתב על–ידי אפרתי (227), וגם נמרוד, בנו המאומץ של בן–עמי, דחה אפשרות זו (176). אמנם מעורבותו של אפרתי בהתאבדות של בן–עמי, אדם שהיה מיודד איתו שנים רבות, איננה מתפענחת עד תום, אך הבירור שעשו כנען וטניה זיכה אותו מהחשד, שהוא היה זה שעודד את בן–עמי להתאבד כדי להציל את המפלגה מכתם השחיתות שדבק בה.

 

הפרשה האידיאולוגית    🔗

פרשה מאוחרת נוספת מחייו של אפרתי כאיש ציבור, שכנען וטניה לא הצליחו לפענח באופן מלא, קשורה בפריימריז שהתקיימו במפלגה לקראת הכנסת האחרונה שאליה הציג אפרתי את מועמדותו. עד שהונהגה שיטת הפריימריז במפלגה נעזר אפרתי בכספים שקאן היה מוכן להזרים אליו אך ורק למטרות ציבוריות. קיבוץ גדיש מדגים את אחד הנהנים הצנועים מהכספים האלה. סכומים גדולים במיוחד מכספיו של קאן השקיע אפרתי במטרה בעלת אופי אידיאולוגי מובהק. בהיותו שר השיכון והבינוי הזרים סכומים אדירים שקאן היה מוכן להשקיע בהקמה ובהרחבה של ההתנחלויות בשטחים ששוחררו במלחמת ששת–הימים (297). במערכת הבחירות, שבה הונהגה בפעם הראשונה שיטת הפריימריז, הסכים אפרתי לראשונה לקבל מקאן כספים למטרה אישית, למימון בחירתו מחדש כמועמד המפלגה לכנסת. אף שהגיע כבר אז להכרה שאין סיכוי להגשים את רעיון ארץ–ישראל–השלמה ומוטב להפסיק את ההשקעה בהרחבת ההתיישבות היהודית בשטחים, לא גילה לקאן על השינוי בהשקפתו.

זו לא היתה המצוקה היחידה שאפרתי נקלע אליה בפריימריז. גם אלמלא הודגש האיסור בחוק, ידע אפרתי, שהשימוש בסכומי הכסף שהעמיד לרשותו קאן למטרה זו גובל בשחיתות ציבורית. הכניעה של אפרתי לכספיו של קאן קירבה אותו לסוף הקריירה הפוליטית שלו. אף שנודע בכל שנות פעילותו במפלגה כ“טפלון”, כאינטלקטואל הנזהר שהשחיתות לא תדבק בו, איבד בפריימריז באחת את כבודו ואת מעמדו המיוחד במפלגה. עובדה זו משתקפת בדברים שבוריה, פעיל ותיק במפלגה, אמר לצמד שהתכוון לכתוב את הביוגרפיה על אפרתי. בוריה הודה, שהמעבר לשיטת הפריימריז אילץ את כולם לגייס כספים כדי לשרוד בצמרת המפלגה, אך צער אמיתי התגנב לדבריו כשהוסיף, שגם אפרתי “ויתר על ההגינות שלו, על התמימות שלו”, אחרי שגייס לפריימריז שלו כספים “מאיזה יהודי באוסטרליה”, שקיווה שיוכל לגבות את התמורה כאשר אפרתי יקבל אחרי הבחירות את תיק האוצר (239—240).

קאן לא הכחיש באוזני טניה את העובדה, שהזרים כספים לאפרתי בשביל פריימריז במפלגה, אך הצדיק את המעשה בכך שגם מועמדים אחרים “משכו כספים מכל מיני מקורות” (297), וגם בכך שמניעיו היו טהורים משל האחרים. הוא לא ציפה לתמורה, אלא ביקש להחזיר לאפרתי את החוב שחב לו עבור הצלתו מהכלא בגרמניה (298). אף–על–פי–כן לא העלים קאן את אכזבתו מאפרתי, שהחל בפריימריז להשמיע “המיית יונים”, אף שהרוב במפלגה עדיין תמך אז בהרחבה ובחיזוק ההתיישבות בשטחים. את אכזבתו ביטא קאן בדרישה תקיפה שכותבי הביוגרפיה יתעלמו מהשנים האחרונות, היוניות, של אפרתי. הוא אפילו הציע פתרון יצירתי: שיסיימו את הספר בשנים שאפרתי היה בשיאו, “כלומר, בימים שהיה שר הבינוי והשיכון בממשלת האחדות ובנה מעבר לקו הירוק יותר מכל קודמיו” (345).

היתה זו דווקא טניה שהציעה הסבר מקורי למניעיו האישיים של אפרתי לגלות במשך שנים נאמנות כזו לחלום ארץ–ישראל–השלמה: “הכיבוש במלחמת ששת–הימים של האזור שבו נפלו פיקודיו (בתש"ח) כאילו נתן טעם למוות ההוא. — — — לא רק שטחי מולדת ‘שוחררו’ במלחמה ההיא, אלא גם אפרתי עצמו ‘שוחרר’ כשנכבשה הגבעה שעליה נהרגו האנשים שהוא שלח לקרב אבוד. כאילו סרה מעליו האצבע המאשימה” (185). ההסבר שלה רק מעצים את התמיהה לסיבת השינוי שהתרחש בהשקפתו על “השטחים”, שינוי שהניעו לנטוש אחרי מלחמת לבנון את רעיון ארץ–ישראל–השלמה. תרצה, בתו של אפרתי, היתה היחידה שידעה לדווח את הנימוקים לשינוי האידיאולוגי שהתחולל בהשקפתו: הוא הגיע למסקנה “כי לא נוכל לשאת בעוד מאה שנים של מלחמה עקובה מדם. — — — הוא חשש שבעוד עשור או שניים נאבד את אחרוני ידידינו, — — — שהלובי המוסלמי בארצות–הברית יהיה גדול יותר וחזק יותר מהלובי היהודי” (374). תרצה ביססה את הדיווח שלה בנושא זה על הדברים שאביה כתב אליה: “אני איתן בדעתי שמלחמת ששת–הימים היא המלחמה היחידה שנוצחנו בה. וגם אני אחראי לטעויות שנעשו אחרי המלחמה ההיא. כי הייתי שותף להחלטות המוטעות שהתקבלו אז בשחצנות של מנצחים, שעדיין לא ידעו שניצחו במערכה ונוצחו במלחמה” (384).

לעומת זאת נתגלעה מחלוקת בין מוסרי העדות על אפרתי ביחס לזהות האנשים, שהשפיעו עליו לשנות את השקפתו בנושא ההתנחלויות ב“שטחים”. הדעה המקובלת היתה שהשינוי התחולל אצל אפרתי בהשפעת דורה שניידרמן, אם שכולה שהתנגדה לאחזקת השטחים (284). מתנגד נחרץ להנחה זו היה יהושע מקיבוץ גדיש. “אבא סרגיי” זה, שהיה ידידו הקרוב של אפרתי ושמר עימו קשר קבוע, טען שהשינוי התחולל אצל אפרתי קודם שהכיר את דורה (161), ולמסקנה זו הגיעה גם טניה (297). יהושע היפנה את תשומת ליבה של טניה למכתב מה–23 ביוני 1981 המוכיח ששנה לפני שהכיר את דורה, שרבים מייחסים לה את השינוי בהשקפתו של אפרתי על השטחים, כבר עשה את חשבון הנפש הפוליטי שלו (152). בכל אופן, גם בביקורו האחרון של אפרתי בלונדון, בפברואר 1992, הביע אפרתי את השקפתו המפוכחת “שיש להחזיר שטחים תמורת שלום” (65), אלא שאז רק מעטים הקשיבו לדבריו, כי אפרתי היה כבר בסוף דרכו כאיש–ציבור. עובדה זו הבהיר כנען לתרצה: “האמת היא שבערוב ימיו מצא אביך את עצמו במדבר פוליטי, כי הוא נאבק בכולם. במקום להתיידד עם השמאל, שאת עמדותיו אימץ, פירסם בעיתון רשימה צינית שהסתיימה במשפט ‘ויותר מהֵמה אני ממליץ להישמר משמאלן מאוכזב שעשה מאכזבתו דגל. במערב לא תלה תקוות והמזרח איכזב אותו, מה נותר לו חוץ מטיפוח אנוכיותו?’” (382).

 

סיפורה של תקופה    🔗

לתבנית החקירה והבילוש בתולדות–חייו של יואל אפרתי בשני המישורים, הפרטי והציבורי, הוסיף נתן שחם שתי הרחבות. הראשונה והמוצדקת היא ההרחבה על היחסים שהתפתחו בין טניה וכנען במהלך יותר משנה, בין השנים 1996—1997, שבהן עסקו בתחקיר כהכנה לכתיבת הביוגרפיה על אפרתי. יחסים אלה מתוארים בעיקר מנקודת–המבט של טניה, שגילתה תחילה חשד כלפי כנען בגלל פרסומו כרודף נשים, אך ככל שהעמיקה היכרותה איתו נענתה ליחסי האמון והחברות שהתפתחו ביניהם במהלך העבודה המשותפת. בהרחבה הזו משתלבים היטב גם הפרטים הביוגרפיים על השניים. הקירבה המשפחתית של טניה ליואל אפרתי, שניהם נצרים לשבט האפרוסי, ששניים מבניו, יוסף אפרתי, אביו של יואל, והסינולוג פרופ' אפרוס, כבר כיהנו ברומאן קודם של שחם, הרומאן “עצם אל עצמו” (1981); השפעת הניתוק של טניה בעודה ילדה מאביה, שחזר אל חיק משפחתו כקומוניסט כבוי כשהיתה כבר חיילת בת תשע–עשרה, על יחסיה עם בעלה, שממנו נפרדה במהלך התחקיר אחרי שלושים שנות נישואים; והתרומה של פעילותה הפוליטית מגיל חמש–עשרה (45) ועד השנים האחרונות (26) להבנה שגילתה להתנהגות של יואל אפרתי באירועי חייו הפרטיים ובמבחן ארבע הפרשות המרכזיות בקריירה שלו כאיש–ציבור.

באופן דומה משתלבים היטב בסיפור–המעשה המרכזי גם הפרטים הביוגרפיים על חייו של כנען, ובמיוחד אלה שמסבירים כיצד השפיעה עליו העדות שנחשפה בתחקיר על מאמציו של יואל אפרתי, לקיים קשר עם ילדיו, על התמקדותו במהלך העבודה על הביוגרפיה בנסיונות לפייס את בתו החורגת, אודליה. בין האירועים הביוגרפיים מחייו של כנען, המסבירים את עמדתו כלפי מעשיו של אפרתי במבחני הפרשות שנקלע אליהן, חשובים במיוחד הם אלה שבהם נאלץ הוא עצמו לפגוש את המוות פנים–אל–פנים. כיצד הפסיק לנתח, אחרי שחולה מת על שולחן הניתוחים בגלל התעקשותו לבצע את הניתוח אף–על–פי שידיו לא היו יציבות (203). וכיצד הניח אחר–כך, שהירצחו של בנו הגאון, אמין (158), היה עונשו על מות החולה ההוא (203). וכיצד הוליכו הקשר בין שני האירועים שעימתו אותו עם המוות לרעיון שיקים המשך לאמין על–ידי הפרייתה של אודליה בזרעו של אחיה.

מוצדקת פחות היא ההרחבה השנייה, זו שמתארת את מאמציה של טניה לקשור ביחסי אהבה תחת קורת–ביתה את שתי הנפשות הבודדות והסובלות, אודליה ונמרוד, שהתייתמו בגיל צעיר מאחד ההורים, אודליה מאמה ונמרוד מאביו. ההרחבה הראשונה היא פונקציונלית לסיפור–המעשה המרכזי והיא מעשירה אותו בתובנות מחכימות על נושאים שונים, כגון: יחסי אבות ובנים, יחסי גברים ונשים, מגבלות הזיקנה ויתרונותיה, כוחן השונה של התשוקה והאהבה, המוזרויות והסלקטיביות של הזיכרון, טבעם המפתיע והמגוון של בני–אדם, כפי שהוא מתגלה במצבים שונים של החיים ועוד. לעומת זאת בולטים בזרותם פרקי ההרחבה השנייה, משום שאינם מתקשרים לפרקי סיפור–המעשה המרכזי. ולכן, אף שגם הם כתובים בידו הבוטחת והמנוסה של נתן שחם, מוטב היה לוותר עליהם כדי למנוע את החלשת סיפור–המעשה המרכזי של הרומאן, סיפור התחקיר שעשו כנען וטניה במשך למעלה משנה על חייו ופועלו של יואל אפרתי.

ואכן הלוז של הרומאן “קרן אקסודוס” הוא התחקיר על ארבע הפרשות בחייו של יואל אפרתי: “הפרשה הגרמנית” משנת 1946, הפרשה מימי מלחמת העצמאות משנת 1948, הפרשה הפוליטית משנת 1977 והפרשה האידיאולוגית משנת 1981, שבאמצעותן הצליח נתן שחם להחיות את התקופה של בני דורו, תקופה החופפת את העשורים הראשונים של המדינה, שבהם התגבשה החברה הישראלית. בעשותו כך הבליט שחם שתי מסקנות חשובות על התקופה. הראשונה — שאין להבין את דיוקנה של החברה הישראלית בלי ההשפעה הגדולה שהיתה עליה לפרשות כאלה בתולדותיה. והשנייה — שאין סיכוי להבין את הדיוקן הזה בלי להצליב דילמות מארבעה מישורים שהחברה הצעירה הזו התלבטה בהם בעשורים הראשונים לקיומה: המוסרית בסיום השואה, הערכית במלחמת השיחרור, הפוליטית בכל שנות המדינה והאידיאולוגית ממלחמת ששת–הימים ואילך. באמצעות הבירור של ארבע הפרשות סוקר נתן שחם בעלילת הרומאן הבשל והחשוב הזה את תולדות התקופה המסעירה של דורו. בכך השיג שחם את המטרה שהגדיר כנען לכתיבת ביוגרפיה על עסקן מפלגתי בלתי–חשוב בהיסטוריה של המדינה כיואל אפרתי: “אני נכנס להרפתקה הזאת לא כדי להנציח את אפרתי, אני מקווה לספר דרכו את הסיפור של הדור שלנו”.