רקע
יוסף אורן
"נקמת יותם" — אהרן מגד
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הוצאת יחד; 2008

1


שני הרכיבים בשם הנובלה, השם “יותם” ומוטיב הנקמה, מפנים את הקורא אל המסופר בפרק ט' בספר שופטים. יותם היה צעיר בניו של השופט גדעון והיחיד שניצל מחרבו של אבימלך, בן הפילגש משכם. הסיפור במקרא אינו מגלה מדוע ניצל יותם מגורל אחיו הבוגרים ממנו, שבעים במספר, שנטבחו על–ידי אבימלך ביום אחד. ההסבר המקובל, לפיו ניצל יותם כי הסתתר ביום הרצח הנורא ההוא, נשען על שתי מלים סתומות בטקסט: “כי נחבא”. רצחנותו של אבימלך היתה מתוכננת ושיטתית מדי ולפיכך היא שוללת הסבר פשטני זה. מהאופן שבו שיכנע אבימלך את אנשי שכם להכיר בו, בן הפילגש, כיורש המועדף של גדעון, וממעשיו בתקופת המלכות הקצרה שלו, מצטייר הסבר סביר ומתוחכם יותר להינצלותו של יותם מחרבו של אבימלך.

על יותם פסח אבימלך ביום הטבח של שבעים בניו האחרים של גדעון, כי יותם הצטייר בעיניו כבלתי מסוכן למלכות כאחיו, שהתחרות ביניהם על ירושת אביהם סיבכה את המלוכה בתוהו ובוהו מבית בתקופה שגם המדיינים איימו עליה מבחוץ. את רצח שבעים בניו של גדעון הצדיק אבימלך בהכרח לכונן מלכות יציבה ואיתנה. על–ידי השארת יותם בחיים שיכנע אבימלך את אנשי שכם, שלא תאוות שלטון ולא טינה שלו כבן הפילגש כלפי הבנים של הנשים החוקיות של אביו הניעו אותו להמית ביום אחד את שבעים אחיו–למחצה הבוגרים מיותם, אלא הדאגה לבטחונה המתערער של המלכות: “מה טוב לכם, המשול בכם שבעים איש, כל בני ירובעל, אם משול בכם איש אחד?”. לכן סביר להניח, שאבימלך איפשר ליותם להסתתר במחבואו ולהינצל כדי שיוכל להוכיח על–ידי כך, שאת שבעים הבנים האחרים של גדעון רצח, אך ורק משום שלכולם היו שאיפות לרשת את אביהם.

רק מאוחר יותר התבררה לאבימלך סכנתו של יותם. באמצעות המשל שהפיץ יותם בעיר שכם, שבו הישווה את אחיו לעצים מניבים ואת אבימלך לאטד חסר–ערך, הבליט את מוצאו הנחות של אבימלך ואת תאוות השלטון כסיבה האמיתית שהניעה אותו לרצוח את מתחריו על ירושת גדעון. משל זה הצית את המרד נגד אבימלך והוליך למותו. כך, באמצעות המשל שהפיץ בשכם, נקם יותם ברוצח אחיו, ושמו נותר חקוק בהיסטוריה בזכות ההוכחה שסיפק על כוחן של מלים להחיות או להמית.

על–ידי בחירת השם “יותם” לגיבור הנובלה, הוריש לו אהרן מגד שלושה מאפיינים של הגיבור המקראי: את אי–ההשלמה עם הנבלים שכובשים לעצמם מעמד בחיים באמצעות ביצוע מעשי עוול (64), את העקשנות לנקום בנבלים אלה על העוולות שהם עושים לתמימים וישרי–הדרך בחברה (124) ואת הביסוס של הנקמה על כוחן של המילים. כלומר: שם הנובלה, המורכב מ“יותם” ו“נקמה”, מטפח אצל הקורא ציפייה לסיפור–מעשה על גיבור מסוגו של יותם המקראי, גיבור שיש לו סיבות רציניות לנקום, אומץ–לב להתייצב מול תקיפים ועורמה לחשוף את קלונם ברבים. אחרי עמודים אחדים מגלה הקורא, ששגה בציפיות שבנה על המקבילה מספר שופטים, וכן: שההפניה בשם הנובלה אל המסופר בספר שופטים היא אירונית.

יותם שחר איננו דומה ליותם בנו של גדעון ולעולם לא יבצע את הנקמה שהוא מטפח בחובו. יותם ינטור, אך לא ינקום. רבים יסמן כראויים לנקמתו — ובכללם: צעירים, נאים, חזקים, בעלי–מעמד, מצליחנים — בקלות יזהה עוולות שעשו, גם ידמיין כיצד יגמול להם על הרוע שזיהה אצלם, אך לעולם לא יוכל לקום עליהם ולבצע את הנקמה שרקם נגדם. נקמות בשנואי–נפשו יוכל לבצע רק במחשבותיו, בהזיותיו ובחלומותיו, אך בעולם המציאותי מסתיימים בכשלונות מסעי הצלב של דון–קישוטים מסוגו נגד עושי–העוולות, הדורסים את החלשים מהם. ואכן בסיום, אחרי שהוכה, נחבל ורותק למיטתו, כופה העולם הזה גם על יותם להכיר במגבלות כוחו ובעליבות מצבו: “ואינני יכול לעצור את דמעותי, הן זולגות ללא–הפוגה, כל כישלון החיים שלי כמו נצפן בצלילי המוזיקה המסתורית הזאת, כל חיי, ההולכים אל סופם” (125).

ההכרה הזו של יותם בכישלונו כנוקם ובהזדקנותו מצרפת אותו לדמויות קודמות של קורבנות הקיום ביצירתו של אהרן מגד, שתמיד נטה חסד בסיפוריו לאנשי השוליים, האלמונים ואלמי–הנפש (105). רבים מאנטי–גיבורים אלה מצא בעולם הספרות: מגיהים, מנקדים, עורכים ומתרגמים. אנשי הצללים האלה של הספרות לא זוכים לעולם בתהילה. גם מעשי עוול אחרים שכיחים יותר בעולמה של הספרות: גניבת שורות, רעיונות ונושאים. גניבות מרושעות שקשה להוכיחן בערכאות וקשה לאמוד ולחשב את נזקן לנפגע. אך מגד מצא אנטי–גיבורים כאלה בשפע גם מחוץ לעולמה של הספרות.


 

גיבור דורנו

גם בתקופת המקרא היה השם “יותם” נדיר למדי, אך כיום הוא זכור בעיקר כשמם של גיבורים בסיפורי ילדים. בחירת השם “יותם”, מכל השמות האפשריים, לגיבור האמור ללחום בנבלים ולהיפרע מהם על–ידי נקמה ההולמת את העוולות שעשו לישרי–דרך ולחסרי–ישע, מצטרפת לשורה של עובדות נוספות הרומזות, שאין לקחת ברצינות את שבועתו של הגיבור, יותם שחר, בסיום העלילה: “המטרה אשר לה קודשתי מרחם, אפשר לומר, היא השבת הצדק על כנו. — — — נשבעתי שבע פעמים, ואני נשבע כעת בשמינית, שלא אנוח ולא אשקוט עד שהמכשפה ההיא שלם תשלם על הנבלה שעשתה וישוב הצדק על כנו. כי לי נקם ושילם. כן, לי נקם ושילם. ורק אדם ללא כבוד יחריש על עוול כזה ולא יקום עליו עד שיתוקן” (124).

איזכורי הלשון בציטוט זה פועלים נגד אומרם. הצירוף “קודשתי מרחם” נלקח מדברי אלוהים לירמיהו בפרק הקדשתו לנביא: “בטרם אצֹרךָ בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא לגויים נתתיך” (א’—5). הצירוף “לי שילם ונקם” נלקח משירת האזינו בדברים ל"ב—35: “לי נקם ושילם לעת תמוט רגלם”. וגם כאן אלה דברי אלוהים, המבטיח להעניש את העם בעונשים קשים אם ינטשו את תורתו. יותם מתגחך כשהוא משלב צירופים אלה בשבועתו, כי בניגוד למקורות, שמהם שאב את הצירופים הללו, הוא מייחס לעצמו, בן–התמותה, יעוד של נביא וסמכות של בורא העולם, אך ורק כדי להשיב לליאורה אופיר כגמולה על העוול שלדעתו עשתה לו. באופן זה מינה יותם את עצמו לשלושת התפקידים — להיות הבורא השופט, לכהן כקטיגור וגם לשמש כמבצע העונש שיושת עליה, תפקידים שלא יהיה מסוגל לבצע אף אחד מהם בעתיד, כפי שלא הצליח לבצעם עד כה.

רק השם “יותם” ורק מוטיב הנקמה מקביל את יותם שחר ליותם הביבלי. יותם הקדום אכן היה נוקם נחרץ ואמיץ–לב. העוולות בימי המקרא היו רציניים וכחומרתם כך גם הדחיפות “להשיב את הצדק על כנו”. לכן קמו באותם ימים לוחמי צדק העשויים ללא חת, נוקמים מסוגו של יותם ונביאים בעלי רגישות גדולה לצדק. לקריאתם בשם הצדק היה כוח והד ציבורי, כי אז דיבר רק מי שהאש באמת בערה בעצמותיו וגם היה לו דבר אלוהים אמיתי להשמיע. ליותם שחר, גיבור הנובלה, תכונות–אופי הפוכות. מגד עיצב אותו כ“גיבור דורנו” — מושג שמגד השתמש בו ביפה מסיפוריו, ברומאן “החי על המת” (1965), כדי לציין את יחסיות הגבורה בתקופתנו. ואכן, יותם שחר הוא בן–התקופה, אנטי–גיבור, כואב ונקרע מבפנים, אך חסר–אונים להגשים את נקמתו בנבלים.

העוולות שמרגיזות את יותם הן פעוטות–ערך: שכן שהסב את ראשו ממנו ולא קידם את פניו בברכת שלום (59), צעירה שהפרה חוק עירוני וטיילה עם כלב בלי שהיה קשור ברצועה (75), אופנוען שכמעט דרס אותו כשחצה את הרחוב (83), נהג צעיר שבניגוד לחוקי התעבורה צפר כשמכוניתו נתקעה בפקק (113), פרחח שנדחף בכוח לראש התור בתחנת אוטובוס (114) ופושעים קטנים שחטפו ארנקים מזקנות ברחוב. העוולות הן בנאליות, ורק מחמת רגישותו המופרזת מפרשן “גיבור דורנו” כפגיעה אישית חמורה בכבודו. גם תגובתו עליהן חורגת מפרופורציה. על העוולות הקטנים האלה, המורטים את עצביו ומוציאים אותו מהכלים, הוא מגיב בפרץ של אלימות, המתחיל כריב–שפתיים ומתפתח בהמשך להתכתשות אלימה.

יותם שחר הוא “גיבור דורנו”, כי הוא מייצג את עליבותם של לוחמי–הצדק במקומותינו. כל אחד בדור הזה נותן דרור לחרצובות לשונו בכל הזדמנות כדי להיראות כלוחם–צדק. הזילות של המילים בפי כולם החלישה את כוחן ואת סמכותן, לכן איש גם אינו מקשיב להן. תקופתנו היא תקופת הדַבֶּרֶת. המילים משתחררות לחלל והן מתאיידות בעודן באוויר. וגם אם הושמעו באיזו תוכנית–מלל באחד מכלי–התקשורת, מתברר שהיו להן חיי שעה בלבד ושום השפעה על הממשות. דמוקרטיה כה עממית וכה המונית אינה מצמיחה גיבורים, אלא “יותמים”.

יותם שחר שלנו אכן מייצג היטב את “היותמים”, המגיבים בהגזמה על כל עוול שאחרים עשוהו במילים האלימות והחריפות ביותר. כמנהג כל ישראלי אחר בשיחות הסלון על ענייני דיומא, מגיב גם הוא בהריחו עוול בביקורת קטלנית על החברה ועל המדינה. ליאשה, הבעל של בתו, ציוני ופטריוט ללא–רבב, הוא מודיע “שזו ארץ אוכלת יושביה — — — מפני שפה כולם שונאים זה את זה, רוצים להרוס זה את זה, לדרוס, לחסל, מוכנים להמציא עלילות שקר זה על זה, רק כדי שיעמדו גבוה יותר כשהם דורכים על גוויות! ליהודים לא צריכה להיות מדינה! כל השִפלות היהודית צפה פה למעלה ונותנים לה חותמת רשמית!” (55).

גם ההתעלמות של דן לוסקי, שכן שלא ברכו לשלום, מפיקה מפי יותם הכל לה דומה על המדינה, “ארץ שגסי רוח שולטים בה, שנימוסים אלמנטריים זרים לה” (59). בהזדמנות אחרת, אחרי ריב דברים עם בעלת כלב שלא החזיקה אותו אסור ברצועה, התמלא חרון “לא רק עליה, אלא על המדינה כולה, שהיא מושחתת, שלאיש לא איכפת בה מה קורה לזולתו, כולם דורכים זה על גופו של זה” (75). ידיעה בעיתון, המספרת על מסיבה שערך ראש העיר לאורחיו מאוסטריה, מרתיחה את דמו: “בה בשעה שפקידי העירייה מבזבזים מליונים על משתאות, יש אנשים המחטטים בפחי אשפה למצוא פרוסת לחם. — — — המדינה הזאת נהרסת בגלל עוולות כאלה, בגלל רשעות כזאת!” (114—115). וכאקורד אחרון, ממש לפני סיום הנובלה, מגיע יותם למסקנה הבאה: “אדם לאדם שועל במדינה הזאת” (125).


 

הטובים והרעים

מכאן, שהנובלה “נקמת יותם” היא יצירה המעצבת בעיקר דמות מעניינת, דמות שחיי הנפש שלה מעניינים יותר מאשר מעשיה בזירה הממשית של החיים. יותם דומה ביותר לגיבור הנובלה הקודמת, “עד הערב” (2001). גיבור הנובלה “עד הערב” היה ספרן, וגם יותם המתפרנס ממלאכת התרגום קשור לעולם הספרות. שניהם כבני שישים ונשואים לנשים יפות, שאת חידתן אין הם מצליחים לפענח, ולפיכך הם מתהלכים בהרגשה שאין הם ראויים להן. שניהם מתהלכים בתל–אביב כאלמונים שאיש אינו נותן את דעתו עליהם. מיקומם זה בחברה מתברר להם בעקבות הרגל שסיגלו לעצמם לשוטט ברחובות העיר, הנשלטים על–ידי הצעירים, הבריאים והמצליחים. איש מהם לא יכבד אדם כיותם: איש שמן החבוש בכובע קש מגוחך ורחב–תיתורת מפני השמש הקופחת, שהבעת סלידה נסוכה על פניו בהיותו ברשות הרבים הישראלית, שהיא דורסנית לאנשים בגילו. כבן–דמותו מהנובלה “עד הערב”, גם יותם אינו מסוגל לשאת את השחצנות של הדברנים והמצליחנים האלה. וגם את רוב מעשיהם הוא מפרש כגסות רוח או כעוולות ההופכים את המדינה ל“ארץ אוכלת יושביה”.

עולמו של יותם הוא עולם של קצוות, ולכן הוא ממיין בני–אדם לטובים ולרעים. הרעים בונים את מעמדם בחיים על–ידי רמיסת החלשים מהם ועל–ידי העוולות שהם עושים להם. הטובים הם מצניעי–לכת ואלמי–נפש, בני–אדם פשוטים ואנושיים, שלעולם לא יפגעו בזולת. יותם מרגיש קירבה אליהם. איש נדיר כזה הוא החייט פלדמן, שאצלו שכר יותם חדר במשך שנתיים בהיותו סטודנט. פלדמן הוא ניצול שואה וסיפור הצלתו לימד אותו ש“כל החיים זה מקרה” (70). איש עם סיפור–חיים כשלו לעולם לא יגרום עוול לזולתו. אדם נוסף, שאצלו ביקש לשכך את כעסו על היהירים ורעי–הלב האחרים, הוא רוזנברג, בעל החנות למכשירי כתיבה, שנהג בו יפה במשך שנים והעניק לו הנחות על הקניות שביצע אצלו (49). יאשה, בעלה של בתם, עדנה, אף הוא אדם כלבבו. יאשה עלה לארץ ממניעים ציוניים וקשה לו לשאת ביקורת על המדינה מהסוג שיותם משמיע באוזניו (55). לטובים משתייכת גם סווטלנה המאירה אליו פנים. אף שאינה יהודייה, היא עושה את עבודתה בארץ בשמחה, מתבלת את מעשיה במטבח ובחדרי הדירה בחרוזים מפושקין ומפזמת מנגינות ממוסיקה קלאסית בעודה מנקה את האבק מעל הרהיטים (100). יותם נזכר גם ביוש קסלר, שהיה לו ידיד נפש בתיכון בפרדס חנה, שנהג להקשיב ולהחריש, בלי להשמיע “דברי עידוד בנאליים וגם לא עצות יומרניות”, שבשתיקתו “היתה אמת פנימית כנה” (105).

שניים מייצגים את הרעים בעולמו של יותם: יהואש פראנק וליאורה אופיר. לפרופ' יהואש פראנק, עמית של רינה בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל–אביב, עיניים תכולות “קשות ונוצצות, ושיער כסוף העוטר את קרחתו כזר דפנה רומאי”. אך את יותם קומם בעיקר בארוחות, באופן ש“היה מביא את האוכל אל פיו כמעט בלי שישפיל עיניו לצלחת ובלי שיחדל מלדבר” (10). “ברבוריו הבלתי–פוסקים של פרופסור פראנק” והלהג שבו גיבב תיאוריות ושילב מונחים תוך לעיסה נמרצת של האוכל המאיסו על יותם את הארוחה בכנס בטיבינגן שבגרמניה, כשהצטרף לרינה, והוא קם מהשולחן ונטש את הארוחה, לתדהמת כולם, אך לא לפני שפלט משפט שגרם לדובר היהיר הזה להפסיק ללעוס ולהשתתק (28). בנסיבות אחרות היה מתנפל על איש כזה וחונק אותו בידיו (32).

גרועה מפרופ' יהואש פראנק היא בעיניו ליאורה אופיר. בספרו עליה אין יותם מוקיע רק את בורותה בשירה היוונית הקדומה ואת חוסר הבנתה במלאכת התרגום של טקסט משפה לשפה, אלא מתמקד בעיקר במראה החיצוני שלה: “נכנסה לחדר בנקישות עקבים נמרצות — צבאיות, אפשר לומר — אשה דקת–גו, לא גבוהה, ששערה השחור החלק גזוז עד מחצית צווארה ומשקפיים עגולים לעיניה חדות המבט — עיניים דוקרניות — — — כל גופה הכלוא בשמלה הצרה הוא פקעת של חוטי תיל קוצניים” (47). התיאור מדגיש את הסכנה האורבת ממנה בגלל חדותה, דוקרנותה וקוצניותה. תיאור נוסף מדגיש אף יותר מקודמו את התוקפנות שמשדרת ליאורה בעצם הופעתה: “עם החוטם החד כמקורו של עוף טורף, והעיניים השחוזות היורקות בוז” (124).

יותם גם מעטר את ליאורה בכינויי גנאי שונים: זונה (49), כלבה, מרשעת (58), אשה מסוכנת (84), מכשפה (103, 109 ו–124), “ליאורה אופיר זו היתה יכולה, בנסיבות המתאימות, גם להיות קאפו באושוויץ”, המסוגלת להנות מהצלפה במגלב “על גופות עירומים של נשים גלוחות שיער בדרכן לתאי הגזים” (82). זעמו על ליאורה אופיר חורג מהגבולות הסבירים. היא אכן לא השיבה על פניותיו הטלפוניות לביתה הפרטי והתעלמה ממנו כאשר התייצב בפתח מגוריה במכון וייצמן, אך לא היה באלה כדי להצדיק את קיתוני החרפות שהוא שופך על ראשה. פגישה כזו היה עליו לתאם במערכת בית–ההוצאה, אך הוא דחה את הצעתו של ארד, העורך הראשי במערכת, לתאם למענו פגישה עם ליאורה (47). גם תגובתו על הערותיה הביקורתיות על טיב תרגומיו היתה בלתי–שקולה. הוא שמע אותן מכלי שני, מארד (47—48), ותימוכין קיבל לרשעותה של ליאורה מפי ליזה, מזכירת המערכת (61). אין ספק שההאשמות היו מעליבות ביותר, אך לפני מימוש בדיקתן איתה אישית, ההשוואה לקאפו והשבועה לנקום בה עד יומו האחרון משקפות קיצוניות וחוסר שליטה עצמית.


 

זן הנשים הקשוחות

מתברר, אם כן, שסיבת שנאתו של יותם לליאורה איננה רק הביקורת שהשמיעה על טיב תרגומיו, אלא גם בגלל היותה אשה מהזן השנוא עליו. דמותה של ליאורה מגולפת כניגודה של אשתו, רינה. בעוד שאשתו מגלה התחשבות בגחמותיו של יותם ומעודדת אותו, מגלמת ליאורה את האשה הכוחנית והמסרסת. זן נשי זה מתואר בפיו של יותם בדברו על ליאורה: “היא מזן הנשים השאפתניות, הקשוחות, חסרות המצפון, המטפסות על גוויות כדי להגיע למטרות שהציבו לעצמן, להיות מנכ”לית של בנק לאומי, מזכ“לית של משרד ראש–הממשלה, מפכ”לית של מחלקת החקירות במשטרה, עורכת תרגומים בהוצאת ספרים. כל אברי גופן, למן הרגליים הדורסניות ועד השדיים הזקורים והעורף הקשה והעיניים השחוזות, כולם ערוכים למלחמה עד חורמה על הגשמת המטרות האלה. — — — נשים כאלה צריך להדביר כמו שמדבירים חרקים או כנימות" (82). את הזן הנשי הזה זיהה אצל רופאת השיניים שלו: רופאת השיניים שלי, שעקרה לי חמש שיניים מן הלסת העליונה ועשתה זאת בהנאה רבה — גם היום אני יכול להיזכר בהבעה שבפניה כששלפה במלקחיים שורש אחר שורש מחניכי, הבעה של מעין תענוג מיני זאת היתה; יש לה אורגזמה מזה, אמרתי לעצמי" (103).

את שנאתו לזן הנשים הזה מבטא יותם פעמים נוספות. בדברו על נגעי החברה הישראלית, “שלאיש לא איכפת בה מה קורה לזולתו”, הוא גולש שוב לדבר על הזן הנשי השנוא עליו: “כולם דורכים זה על גופו של זה, והנשים גרועות מכולם, חצופות, לא מתחשבות, לעתים נדירות ביותר תיעצר נהגת לפני מעבר חצייה, כי מגיעה לה זכות ראשונים מדרך הטבע, כי היא המין החלש, כמובן, ולכן מותר לה לדרוס את הולך הרגל” (75). לזן הנשים הזה שייכת גם בת–הכיתה שלו מהתיכון, דניאלה, אהבת הנעורים הראשונה שלו. היא היתה אז נערה קלילה עם צחוק מתגלגל ומתגרה" (75), והוא, “נער גדל גוף ומסורבל וכאילו מפגר בהתבגרותו” (72), שהיה מאוהב בה “עד כלות”, כיתת את רגליו בחול מכרכור לפרדס חנה וארב לה “מאחורי גדר הברושים של ביתה” בתקווה שתעבור על פניו ויוכל להגניב כמה מילים לאוזניה, אך היא התנכרה אליו וגם לא הגיבה על הפתק שתחב בסתר למחברתה. לכן הופתע כאשר בהיותם במחנה ליד מעיין חרוד, נשכבה לצידו באוהל והתמסרה לו, אך לא הבין, מדוע חזרה להתעלם ממנו “כאילו לא היו דברים מעולם” אחרי אותו לילה שבו העניקה לו רגע של “אושר שמימי” (72). פגוע מהתעלמותה החליט לטרוף את נפשו בכפו, אך כשעמד על הצוק בחוף קיסריה והסתכל על המים הגועשים מתחתיו, נרתע וחזר לכרכור (78). סיבת רתיעתו ממנה ומנשים דומות לה התבארה לו כשפגש אותה אחרי שנים: “היה לה עכשיו יופי מסוג אחר, בשל, מבוגר ואפל כלשהו. — — — צבע פניה השחום ושערה השחור והארוך, שצמה עבה שלו גלשה על שכמה, שיוו לה נופך של צוענייה” (74). תיאור זה זהה לחלוטין למראה של “האלמנה השחורה”, שרה לוינשטיין, ברומאן “עוול” (1996), העוסק אף הוא בגיבור שהחליט ללחום בעוולות העולם. ולכן אין זה מקרה שיותם מכנה את ליאורה בכינוי “המכשפה השחורה” (96 ו–109).

מקור שנאתו של יותם לזן הנשים הזה נעוץ בילדות. אמו היתה אף היא אשה סמכותית ומסרסת (59). לא אביו, האגרונום הצנוע, שהיה “איש מתון בעל הומור שקט ושפם צ’פליני” (16), השפיע על חייו, אלא אמו, שטיפחה ביד רמה את הצטיינותו בתחומים שילדים אחרים בגילו לא הופנו אליהם על–ידי הוריהם. הוא היה “קורבן של אהבת אם” מוגזמת (18). היא זו שהפיצה במושבה, שבנה בן השלוש–עשרה הוא גאון, והפכה אותו מטרה ללעג של חבריו, שהחלו לכנותו “ראש–סלק” (17). היא לא הסתפקה רק בהפצת שימעו כ“גאון” בין קרובי משפחה, ידידים, שכנים ומורים, אלא גם הבליטה אותו כ“מופת של טוב לב, מתינות ויושר, ממש התגלמות הטוב האנושי” (33). היא שמרה על בן–טיפוחיה, ולעולם לא ישכח את הופעתה במחנה הקיץ ביערות הכרמל מתוך דאגה לו, כשהיה בן שלוש–עשרה (17). גם בגיל שלושים, כשנאלץ להתלוות אליה למתנת יום–הולדת שהעניקה לו, חופשה בהולנד, עדיין הציגה אותו שם בפני קרוב–רחוק שלה כ“פרופסור” והתפארה בכשרונותיו יוצאי–הדופן (20). בדרך זו ניסתה באמצעותו, בנה היחיד, לפצות את עצמה על הילדות שנגזלה ממנה בשנות השואה (36).

אשתו, רינה, מגלמת זן נשי מנוגד לזן הנשים השנוא עליו. בקומתה הזקופה, עיניה המאירות ושערה הערמוני כבשה את לבו בליל–האהבה הראשון שלהם. במשך שלושים שנות הנישואים הכיר את סגולותיה האחרות כאדם וכאשה: “במשך השנים הרבות להיותנו יחד למדתי לדעת שמתחת למסכת הרצינות האקדמית שלה, ושיקול הדעת המתון, וההתחשבות, וההגינות, והאדיבות המאופקת, בוערת בה תשוקה שלא יודעת שובע, כלואה ויוקדת בתוכה” (122). בסבלנות אין–קץ מתאמצת רינה להרגיע אותו ולמתן את תגובותיו. כך היא נוהגת גם אחרי שסיפר לה על העוול שעשתה לו ליאורה אופיר. והוא למד להוקיר אותה על כך: “כמה היא סובלת ממני, חשבתי, ובאיזה אורך רוח פסיכולוגי היא נוהגת בי. כל רעיה אחרת כבר היתה מתפוצצת מרוגז לנוכח מעשי הכשל שלי ומגרשת אותי מעל פניה לצמיתות” (56). היא כה מושלמת בעיניו והוא כה מעריץ אותה, עד שאיננו בטוח שהוא ראוי לה. לפעמים היה תוהה: “איך קרה הפלא הזה, שזכיתי בה?” ומה משך אותה, היפה, שרבים ודאי חיזרו אחריה, לבחור בו, שנשים לא נמשכו אליו? (14). לעיתים כה קרובות גרם לה רוגז או הביך אותה בחברת עמיתיה מהאוניברסיטה או בחברת קולֶגים בכנסים של פסיכולוגים בחו"ל, שהיה בטוח שהיא תיפרד ממנו באחד הימים (38). עקב כך קינא לה ומדי פעם חשד בה שהיא בוגדת בו (116).


 

נכות ואלימות

הנובלה “נקמת יותם” מתמקדת בשלושת הימים שבהם איבד יותם את השליטה שלו על האלימות שנאגרה בתוכו במשך שנים נוכח העוולות שנעשו לו או שראה אותם נעשים סביבו לדומים לו. אירגון עלילת הנובלה בשלושה פרקים נועד לפרוש את הסיבות להצטברות אלימות כה קיצונית אצל יותם. הפרק הראשון שוקד בעיקר על הביוגרפיה שלו ומבליט באמצעותה כיצד התפתחה אצלו רגישות גדולה כזו לעוולות שנעשו לו או לאחרים. הפרק השני מספר על העוול שנעשה לו במערכת, כאשר העורכת החדשה, ליאורה אופיר, הטילה ספק באיכות תרגומיו והחשידה אותו בגניבת שורות ממתרגמים אחרים (47—48 ו–57). העוול הזה הסיר אצל יותם את הבלמים, שעד כה עצרו בעדו לצאת ולנקום באלימות נגד עושי העוולות בחברה. הפרק השלישי מעמיד במבחן את מאמציו של יותם לנקום בליאורה אופיר ומספר על כשלונו הכפול: אין הוא מצליח לנקום בה וגם אינו מצליח להועיל במשהו למאבק הכולל נגד הרשע בחברה. את יותם שחר עיצב מגד כגיבור טראגי–קומי, שהרי כקורבן לעוולות שנעשו לו הוא דמות טראגית, אך עקב הכשלונות שלו כנוקם על העוולות הללו הוא בה–בעת גם דמות קומית.

בהשוואה לנובלה הקודמת “עד הערב”, בולטת בנובלה זו הרחבת הרקע לצמיחת דמות של נוקם טראגי–קומי כיותם. למטרה זו גייס מגד את יותם לכהן כמספר העלילה. על–ידי כך הפך אותו למוסר עדות על חייו ועל הסיבות שעיצבו את דמותו. כבר בפתיחה מגדיר יותם את חריגותו: “אני מקרה בעייתי, ללא ספק. הבעיה שלי היא שיש בי אלימות. אני משתדל — בכל הכוח הנפשי שאני מסוגל לגייס — לרסן אותה, או לפחות למתן אותה, אבל היא מתפרצת מכלאה לעתים קרובות, מסיבות שלי עצמי אינן מובנות” (7). בהזדמנות אחרת הוא מודה שהאלימות היא תוקפנות האצורה בו מילדות “כנמר המתרוצץ בסוגר ונכון בכל רגע להתפרץ מכלאו ולהתנפל על הבא למולו” (32). ואכן בציטטה שהובאה קודם, שבה העיד על עצמו, שמרחם אמו קוּדש ללחום למען השבת הצדק על כנו, מביא יותם הוכחות לכך מהביוגרפיה שלו: “כל חיי מעידים על כך, כל הקורות אותי כמו הובילו לקראת זה, שלב אחר שלב, החל בילדות, כאשר בהיותי בן שבע בעטתי באשכיו של ילד גדול ממני בשלוש שנים לאחר שכינה אותי שמן מסריח, — — — דרך מהלומת האגרוף שהנחתתי על פרצופו של המ”פ שמואל אוחיון — — — כאשר במסע אלונקות בגולני פקד עלי לחזור לבסיס כי סירבתי להסיר את כובע הקש מעל ראשי" (124). גם הדוגמאות האחרות, שמפזר יותם במרחב סיפורו, חושפות את הפער בין הסיבות הפעוטות, שגרמו לו להגיב באלימות, לבין היומרה שהוא מייחס לעצמו, “להשיב את הצדק על כנו”. גם פער זה הופכו לדמות טראגי–קומית.

את התוקפנות הזו מילדות מגדיר יותם כ“נכות נפשית” (10). ממעמדו כבן שישים בהווה הוא מסוגל להבין כיצד הפכה התוקפנות מילדות למנגנון ההתגוננות העיקרי שלו מפני רשעותם של החזקים ממנו. בילדותו היה גדל–גוף, שמן ומגושם (13). עקב סירבולו הגופני לא שיתפו אותו בני גילו במשחקי הכדורגל והכדורסל וגם הוא עצמו השתמט משיעורי ההתעמלות. הילדים נידו אותו מחברתם וגם הדביקו לו כינויי גנאי שונים, ובכללם “תומי ראש–סלק” (17). כבר אז אילף את התוקפנות, שהתעוררה אצלו כלפי מעליביו, לשכון בתוכו בשקט, אך פיצה את עצמו באמצעות מזימות שחרש כלפיהם, איך יום אחד ינקום בהם. כך, הוא מודה, “גידלתי בתוכי תולעים של רוע, שזחלו והשריצו בסתר, ואיש לא ידע עליהם” (33).

בגלל המיגבלה הגופנית להשתלב בין חבריו בעיסוקיהם, בספורט ובמשחקים, מיקד את כיסופיו מילדות “אל עולם הרוח הנעלה” (12). שלא כחבריו שהעדיפו משחקי–כדור, התעמלות ושהייה בחברת בני גילם, העדיף הוא לקרוא, וכבר בגיל עשר ידע את תוכן האודיסיאה וזכר בעל–פה פרקים מאיוב (16). לכן נודע בכרכור כלוקה ב“נכות” כלשהי (15). מהקריאה רכש מכמני לשון וידע את פירושן האמיתי של מילים נדירות. צלילן של מילים אלה ומשמעותן גרמו לו לפרצי צחוק, שלא הובנו על–ידי האחרים בכיתה, אך ציירוהו בעיניהם כתמהוני (72). גם כמבוגר לא הצליח להתאפק ופרץ בצחוק או פלט משפט תמוה באמצע שיחה רצינית של מלומדים מפורסמים. אלה פרסמו אותו כאדם “בלתי צפוי” ורינה, אשתו, היתה נאלצת לחפות עליו כאשר התלווה אליה לכנסים בחוץ–לארץ (8).

כאמור, עסק אהרן מגד פעמים רבות בדמויות מסוגו של יותם, גיבור שהופך שלא באשמתו לקורבן בחברה, אך לדמות הקורבן הקבועה ביצירתו הוסיף בנובלה זו קו–אופי נוסף — את הצורך העז והאובססיבי להשיב לעושי העוול כגמולם. מי שרואה את יותם משוטט ללא תכלית כשהוא חבוש בכובע–הקש הנצחי שלו, לעולם לא ישער שבתמהוני המגוחך הזה שוכנת נפש אלימה כל–כך, הממציאה שיטות אכזריות לנקום בעזרתן בשנואת–נפשו, ליאורה אופיר: חנק (51), מליקת הראש (56), ריסוק הפרצוף (70) והדברה בחומרים ממיתים (82) — שיטות שלא יממש אף אחת מהן. באמצעות הנטייה הזו לאלימות לא העניק מגד לדמויות הקורבן ביצירתו גאולה ממצבם בחברה, אלא דווקא העצים את כשלונן והחריף בעזרתן את הביקורת על דמותה של החברה המודרנית.

על–ידי כשלונו של יותם כנוקם הבליט מגד את העובדה, שמצבו של האדם לא השתנה במהלך ההיסטוריה. תמיד ירמסו החזקים את החלשים. רמת ההשכלה של האנשים בדורנו, עושרה של החברה והחוקים הנאורים שנחקקים בה, אינם מבטלים את היצרים הבסיסיים של בני–האדם ואת ההבדלים במנגנוני השליטה שלהם ביצרים שלהם. דווקא הקידמה, הדמוקרטיה ושלטון החוק מגוננים על זורעי הרשע ומאפשרים להם בחסותם לרמוס חלשים מהם בתיחכום רב יותר ובביטחון גדול יותר מאשר בעבר. בנובלה הזו אכן החריף מגד את הביקורת שלו על החברה המודרנית, החופשית והנאורה לכאורה. האובססיביות של יותם לנקום בעושי העוולות, ובראשם ליאורה אופיר, וקוצר–ידו לממש נקמה כלשהי ולוא באחד מהם, מבשרים יאוש מוחלט מהסיכוי לכונן גם בעתיד חברה מתוקנת וצודקת מזו המוכרת לכולנו כיום.



  1. הוצאת זמורה–ביתן, 2003, 127 עמ'.  ↩

המלצות קוראים
תגיות