מחקר הספרות נעזר בארבעה מונחי–מיפוי כדי לתאר את ההתפתחות ההיסטורית של הספרות. והם על–פי הסדר: משמרת, דור, תקופה ועידן. מונח–המיפוי “משמרת” מציין את קטע–הזמן הקצר ביותר ברצף של הספרות, והמונחים האחרים מסמנים קטעי–זמן הולכים ומתארכים. מונח–המיפוי “דור” מציין מספר “משמרות” הפועלות ברציפות בספרות. מונח–המיפוי “תקופה” מציין מספר “דורות” הפועלים ברציפות בספרות. ומונח–המיפוי “עידן” מציין מספר “תקופות” הפועלות ברציפות בספרות. שום דיון היסטוריוגרפי בספרות איננו יכול להתקיים בלי ארבעת המונחים, ומובן שבלי מיפוי של הספרות אי–אפשר לאבחן תופעות מרכזיות בהתפתחות הספרות ואף לא את מקומו של סופר יחיד בתולדותיה.

להדגמת התועלת שהשימוש במונחי המיפוי האלה מעניק למחקר הספרות העברית לדורותיה מוצעת החלוקה הבאה של הרצף הארוך שלה: בארבעת אלפי שנותיה ניתן להבחין בארבעה “עידנים” — עידן הספרות העברית הקדומה, עידן הספרות העברית התיכונה, עידן הספרות העברית החדשה ועידן ספרות הריבונות המחודשת. בכל “עידן” מבחין מחקר הספרות העברית במספר תקופות: שתי תקופות בעידן הספרות העברית הקדומה — התקופה המקראית והתקופה של ספרות החכמים, שתי תקופות בעידן הספרות העברית התיכונה — התקופה של ספרות ימי–הביניים והתקופה של הספרות הרבנית ושל הספרות החסידית, שלוש תקופות בעידן הספרות העברית

החדשה — התקופה של ספרות ההשכלה, התקופה של ספרות התחייה והתקופה של ספרות העליות, ובעידן ספרות הריבונות המחודשת, עידן שנפתח בייסודה של המדינה והוא צעיר העידנים, ניתן לסמן לפי שעה רק את התקופה

הראשונה — התקופה הישראלית.¹

ההדגמה לא המשיכה בפירוט ל“דורות” ול“משמרות” בכל “דור”, כי ככל שהמיפוי מגיע לסימון קטעי–זמן קצרים יותר של הרצף הספרותי, ל“דורות” בכל “תקופה” ול“משמרות” בכל “דור”, מתמעטת ההסכמה עליהם בין חוקרי הספרות. יתר על כן: אי–ההסכמה גוברת ככל שמנסים להחיל את מונחי המיפוי “דור” ו“משמרת” על תקופות בשני העידנים האחרונים, עידן הספרות העברית החדשה ועידן ספרות הריבונות המחודשת. אך גם בלי הפירוט של קטעי הזמן הקצרים יותר, אפשר להסיק מההדגמה את המסקנה המבוססת הבאה: ככל שהעידנים והתקופות שלהם מגדירים רצפים קדומים יותר בהתפתחות הספרות העברית, כך הם מסמנים בה פרקי זמן ארוכים יותר, כה ארוכים, שלמעשה הם מייתרים את הצורך לסמן בהם “דורות” ולא כל שכן “משמרות”. ולהיפך: ככל שעוסקים בחקר עידנים הקרובים לזמננו, עידן הספרות העברית החדשה ועידן ספרות הריבונות המחודשת, הכרחי להקפיד על סימון מפורט יותר של “תקופות”, “דורות” ו“משמרות” כדי לשקף את המידע הספרותי הרב המצוי ברשותנו עליהם.

מהי “משמרת”?

מונח המיפוי “משמרת” מציין את התופעה השכיחה מכולן בספרות: הצטרפותן המתמדת של קבוצות צעירות של כותבים לעשייה הספרותית לצד הקבוצות הוותיקות יותר. לכאורה זו תופעה בנאלית בחיי הספרות, אך למעשה אין תופעה מלבבת ממנה. הצטרפות משמרת כותבים חדשה מעידה על חיוניותה של הספרות. אם מדי עשור או עשור ומחצה נמצאים בקהילה הלאומית אנשים צעירים שהטבע חנן אותם בדמיון יוצר ובכישרון כתיבה ושבנוסף לכך הם רואים את יעודם האישי בהבעת רגשותיהם ומחשבותיהם באמצעות האמנות המילולית, סימן הוא שהספרות של הקהילה הזו היא חיונית, ומובטחת רציפות לתרבותה.

קנה–המידה לסימון הצטרפותה של “משמרת” חדשה לפעול בספרות יכול להיות מצומצם, אך בה–בעת ניתן גם להרחיבו. הדרישה המצומצמת ביותר מקבוצת כותבים חדשה, כדי שיהיה מוצדק לסמן את הופעתה כ“משמרת” חדשה, היא ביוגרפית. ההנחה היא שבני גיל אחד צברו מילדות ועד שהבשילו לכתיבה כבוגרים חוויות זהות, נסיונות–חיים דומים והטמיעו בתוכם השפעה של אותם אירועים שהתרחשו בארץ ובעולם, ואלה עיצבו את תודעתם, את ערכיהם ואת טעמם הספרותי. במציאות של ימינו, שבה קצב החיים הוא מהיר ותזזיתי, מתמצה האחדות הביוגרפית מהר למדי, ולכן מוצדק כיום לסמן “משמרת” חדשה מדי עשור או עשור וחצי. אלא אם כן מוסיפה קבוצת כותבים חדשה כזו מכנה משותף מהותי יותר למכנה הביוגרפי הבסיסי: חידוש ספרותי כלשהו המייחד אותה, כגון: תימאטי, רעיוני, סגנוני, ז’אנרי. אחד או יותר מהחידושים האלה יכול להאריך את משך הזיהוי של קבוצת הכותבים כמשמרת.

המאפיינים המשמרתיים בולטים יותר בתחילת דרכה של קבוצת הכותבים החדשה, בעת ההצטרפות שלה לספרות, ואילו כעבור זמן, אחרי שהמשמרת נקלטה והתבססה על סיפון “הספינה של הספרות”, נחלשת לכידותה הביוגרפית וגם מתפוגג–מתמעט רושמו של החידוש שתרמה לספרות הדור. בשלב הזה נפרדים סופרי המשמרת זה מזה ונטמעים בין הכותבים הוותיקים יותר, אלה שבהם לחמו בעת פריצתם לספרות. כמו–כן נשמטים בשלב הזה מהכתיבה כותבים שמיצו את עצמם בעיסוק הזה במשך העשור הראשון, המרדני–מהפכני והמלהיב של המשמרת, והם פונים לעיסוקים אחרים, או כפי שנהוג לומר: פורשים מהכתיבה “לעשות לביתם”. ובפתח הספרות כבר ניצבת משמרת חדשה, צעירה, התובעת הכרה בה ובחידושיה.

כיצד מקדמות המשמרות הוותיקות את פניה של משמרת ספרותית חדשה? המשמרת החדשה טועמת מהוותיקים את כל קשת התגובות, החל מתגובת הבהלה העויינת ועד לתגובת החיבוק המעודד. כל עוד אין סופרי המשמרת החדשה מבליטים יחס ביטול כלפי הישגיהם של בני המשמרות הקודמות, עשויה הופעתם להתקבל בסקרנות ובשמחה. הוותיקים ישמחו להעניק חסות לכותבי המשמרת החדשה ואף להיות פטרונים להם. קנאת סופרים טבעית תהיה, אך היא תוצנע ותיכבש אם התגרותם של סופרי המשמרת הצעירה כלפיהם לא תחרוג מהרמה הסבירה. בדרך כלל הטעויות וההפרזות של המשמרת החדשה משבשות את היחסים בין המשמרות. מרוב התלהבות לכבוש לעצמם מעמד בספרות, הם חוצים את הטעם הטוב, מבטלים את כשרונם של הסופרים הוותיקים, מאשימים אותם בקונפורמיות ומונים אחת לאחת את המעידות ביצירותיהם. במצב זה מרגישות המשמרות הוותיקות שהן מאויימות שלא בצדק על–ידי כותבים חצופים ומשולחי–רסן, שטרם הוכיחו במידה מספקת את כשרונם, ותגובתן היא תגובה של דחייה כלפיהם. לעיתים נמשכים היחסים המשובשים בין המשמרות הרבה שנים, והנזק מכך הוא למעמדה של הספרות בתרבות הדור.

מן הדין להודות: דעתם של הסופרים אינה נוחה מהקבצתם לחבורות ספרותיות, או ל“משמרות”. נטייתם לאינדיבידואליזם והנחתם שהכתיבה נובעת אצלם רק “מבפנים”, מתוכם וללא תלות במתרחש מחוצה להם — שהיא הנחה מוטעית מעיקרה — היא מקור ההתנגדות שלהם לשיוכם ל“משמרת” של בני גילם. התנגדות זו התחזקה בספרות הישראלית מאז נעלמו מנופה החבורות הספרותיות עם בתי–הקפה למיפגשים קבועים ועם כתבי–העת להפצת מניפסטים ולניהול מאבקים ספרותיים. אורח–החיים הפרודתי של הסופר כיום העצים את ההתנגדות של הסופר היחיד לזיהויו עם קבוצה כלשהי. אף–על–פי–כן גם במצב הדברים הזה, נוטים כותבים צעירים בתחילת דרכם להרגיש קירבה אל אלה שהצטרפו יחד איתם בעשור מסויים לעשייה הספרותית, ורובם קושרים ביניהם קשר הדוק, המעניק להם תמיכה וגיבוי מול הקשיים המלווים את הצטרפותם לתחום התחרותי כל–כך כמו הספרות, שבה פועלים כבר הנודעים מהם, בעלי כשרונות מהמשמרות הוותיקות יותר.

ארבע משמרות

הואיל ומדובר בעידן הצעיר ביותר בתולדות הספרות העברית, עידן הריבונות המחודשת של העם היהודי במולדתו, ובעשורים הראשונים של התקופה הראשונה בעידן זה, התקופה הישראלית, הגיוני להעדיף את קנה–המידה המצומצם, הביוגרפי, לסימון המשמרות שפועלות כיום בספרות העברית. אך בתיאור של כל משמרת רשאי ההיסטוריון של הספרות להוסיף מייחדים נוספים, אם היו כאלה, בתנאי שיציג אותם באופן אובייקטיבי (ככל שהדבר ניתן בתיאור ספרות בת–הזמן שלו). על–פי קנה–המידה הביוגרפי, ניתן למנות בששת העשורים הראשונים לקיום המדינה ארבע משמרות בסיפורת הישראלית.

משמרת “דור בארץ” — למשמרת זו משתייכים סופרי שנות הארבעים והחמישים. הם עצמם אימצו את השם של האנתולוגיה הספרותית הראשונה שכינסה את רובם (1958), כדי לציין את ייחודם בהשוואה לקודמיהם, סופרי העליות. את הכינוי “דור בארץ” שאלו לאנתולוגיה ולמשמרת משורה של שאול טשרניחובסקי בשיר “אני מאמין”, שבו ניבא כי בארץ–ישראל עתיד לקום “דור בארץ אמנם חי”, שיגלם בתכונותיו הילידיות–טבעיות את הגשמת התחייה הלאומית. למשמרת יוחסו שמות נוספים: דור הפלמ“ח, דור תש”ח ודור מלחמת השיחרור. החוויה המרכזית של סופרי הדור היתה ללא–ספק חוויית מלחמת העצמאות. היא זו שגיבשה אותם והעניקה להם את התחושה שהינם משמרת מהפכנית בתולדות הספרות העברית. אך את תודעתם המשמרתית עיצבו הנעורים בתקופה הסוערת של המנדט הבריטי בפלשתינה, ימי הפרעות של הערבים ושואת היהודים במלחמת העולם השנייה. כבני–נוער הזדהו עם הפעילות של המחתרות שפעלו בישוב, ובמסגרת תנועת–הנוער הציונית–סוציאליסטית נחשפו לרעיונות חברתיים מתקדמים. אך חלקם נתפסו בנעוריהם גם להשקפה הכנענית ולרעיונות אחרים שצצו כפתרונות למאבק על הארץ בין היהודים לערבים. אף–על–פי–כן התגברו על הניגודים אחרי סיומה של מלחמת השיחרור והשתוו על ההשקפה הצברית–ילידית, שאותה הציבו כמשותפת להם בהשוואה לסופרי העליות.

משמרת זו פתחה בסערה את התקופה הישראלית. מרדנותה מתבטאת בחזית רחבה של חידושים ספרותיים. הם קידמו את שפת החיים והעניקו לה עדיפות על שפת הלימודים והמקורות שבה התהדרו סופרי התחייה וסופרי העליות. הם גילפו את הצבר כדמות הגיבור של דורם והבליטו אצלו את התכונות הארציות–גשמיות. הם העניקו יתרון לנושאי “המצב הישראלי” על–פני נושאי “המצב היהודי” שבהם התמקדו קודמיהם, וגם בנושאים אלה נטו להבליט את המימד הכלל–אנושי. לשינויים תימאטיים ואידיאיים אלה התאימו את סגנון–הכתיבה שהעדיפו — הסגנון הריאליסטי. לחידושיהם–פריצותיהם אלה צריך להוסיף את תרומתם לשגשוג המחזאות המקורית בתיאטרון העברי באמצעות מחזות שעסקו בדילמות ובעימותים שצמחו בהוויה הישראלית הצעירה. אף שבלהט הוויכוח בין המשמרות התאמצו מבקרי המשמרת הבאה להמעיט בערכם ובהישגיהם של סופרי המשמרת “דור בארץ”, מוכיחה הבדיקה הבלתי–משוחדת, שכל המשמרות הבאות שנוספו לספרות הישראלית ניזונו מפריצתם המקיפה והנועזת בכל תחומיה של הספרות העברית.

מקבוצה גדולה של כותבים שביטאו את חוויותיהם ממלחמת השיחרור ובכך מיצו את עצמם, התמידו בסיפורת הסופרים הבאים של המשמרת: ס. יזהר, משה שמיר, מרדכי טביב, יהושע בר–יוסף, אבא קובנר, דוד שחר, דוד שחם, נתן שחם, מתי מגד, אהרן מגד, חנוך ברטוב, שלמה ניצן, יהודית הנדל, חיים גורי, יונת ואלכסנדר סנד, יגאל מוסינזון, בנימין תמוז, נעמי פרנקל, אהרן אמיר, בנימין גלאי, אידה צורית, יצחק שלו ואחרים.

משמרת “הגל החדש”

למשמרת זו משתייכים סופרי שנות השישים של המאה הקודמת, המאה העשרים. אהרן מגד זיהה לראשונה בצירוף “הגל החדש” את הצטרפותם לספרות הישראלית הצעירה, אך את השם הזה ביסס אחריו גרשון שקד, אחד מחשובי המבקרים שהמשמרת הזו הוציאה מתוכה. מבקרים אחרים משתמשים בשם “דור המדינה” כדי לזהות את המשמרת הזו, אלא שזהו שם פחות מוצלח, כי הם מחילים אותו גם על סופרי שתי המשמרות הבאות ועקב כך מונעים את זיהוי ייחודם בספרות של שנות המדינה.

משמרת “הגל החדש” התגבשה בהשפעת האירועים הבולטים של העשור: פרשת “עסק הביש” והוויכוח המר בין שר–הביטחון פנחס לבון לראש–הממשלה דוד בן–גוריון על השאלה “מי נתן את ההוראה” להפעיל את רשת הריגול של המודיעין הישראלי שנחשפה במצרים (1954), מלחמת סיני והנסיגה שנכפתה על ישראל על–ידי המעצמות (1956), הרדיפה של פעילי “שורת המתנדבים” שחשפו מעשי שחיתות של בעלי השררה (1957) והדיכוי של מורדי “ואדי סאליב” שהפגינו נגד הקיפוח החברתי של עדות המזרח (1959). באירועים אלה נחשפו פניה הפחות מצודדות של העצמאות שהושגה בתש"ח, אך בחצר האחורית של החברה הישראלית הצעירה היו עוד מראות לא–מלבבים: מעשי שחיתות בשלטון, תופעות של פרוטקציה וכשלונות בקליטת עולים.

בארץ היתה דריכות לחילופי משמרות בכל מערכות החיים. אך הציפייה העיקרית היתה שההנהגה תתחלף. כולם הניחו שהכל ייראה טוב יותר ברגע שהאחריות תעבור מהדינוזאורים של העליות למנהיגות הצברית מדורם של משה דיין ויגאל אלון. סופרי “הגל החדש” היו משוכנעים שההנהגה הוותיקה מדור העליות, דורם של בן–גוריון וחבריו, מעכבת את השתלבותה של המדינה במהפכה החברתית–רעיונית המתחוללת בעולם המערב מאז סיום מלחמת העולם השנייה, מהפכה המתמקדת בחתירה לעידן של שלום בין העמים ובחיפוש פתרון למצוקות החיים של הפרט בחברה. ואכן, הם הציעו אשכול של רעיונות חדשים שבזמנו נשמעו נועזים. רעיונות סוציאל–דמוקרטיים, זהות ישראלית–חילונית ומתן קדימות למצוקות האנושיות–קיומיות של היחיד על פני הצרות של הקולקטיב הישראלי ברוח הפילוסופיה הקיומית.

גם התביעות הספרותיות של המשמרת היו חדות וברורות, ובראשן התביעה התימאטית: להניח לנושאי “המצב הישראלי”, שהם הנושאים הלוקאליים, ולהתמקד יותר בנושאי “המצב האנושי” הקיומיים–אוניברסליים. לתביעה התימאטית נילוו שינויים נוספים. בלטה בהם הנטישה של הדמות הקולקטיבית של הצבר התש“חי. במקומו הציבו במרכז העלילות את דמות האנטי–גיבור, אדם המודע למצוקתו הקיומית האישית ועקב כך הוא בוחן באופן אירוני את החיים ומסתייג מהתגייסות למאבקים אידיאולוגיים המבטיחים לתקן את העולם עבור האנושות כולה. אף שסופרי המשמרת ייחסו לדמות זו סגולות אוניברסליות של חד–פעמיות ואינדיווידואליות, התברר עד מהרה, שהדמות האלטרנטיבית שגילפו לדמות הצבר התש”חי אף היא קולקטיבית ומייצגת את “רוח הזמן”.

ברוח שאיפתם לפרוץ אל ספרות העולם שקדו סופרי “הגל החדש” על שינוי נוסף: העברה של סגנונות כתיבה אוונגרדיים לסיפורת הישראלית, שהתבססו בספרות המערב אחרי מלחמת העולם השנייה. הסגנון הריאליסטי, ששימש בהצלחה כזו את מטרותיהם של סופרי “דור בארץ”, הוכרז כשמרני, שחוק ומיושן. בצידו הציגו סיפוריהם המוקדמים את ארבעת הסגנונות האוונגרדיים שזיהו בספרות המערב: הסימבולי, האלגורי, האירוני והאבסורדי. נושאי המצב האנושי וסגנונות הכתיבה האוונגרדיים חייבו לבצע שינויים בשפת הכתיבה הספרותית. הם הגמישו אותה והפכו אותה לדיבורית יותר ולאחדותית יותר. בעוד קודמיהם ממשמרת “דור בארץ” התאמצו למזג שפה משנאית גבוהה ומליצית עם סלנג צברי, מיזוג שלא היה טבעי, ויתרו סופרי “הגל החדש” על המליצה, על המלים הנדירות מהמקורות. השימוש באירוניה מנע מהשפה בסיפוריהם להצטייר כשפה ספרותית פחות עשירה מזו שעליה הקפידו עדיין סופרי “דור בארץ”.

לכידותם כמשמרת התחזקה ממלחמת יום–כיפור (1973) ואילך, כאשר הסבו את כתיבתם מתבניות הסיפור הקצרות לתבנית הרומאן כדי לשקף בעלילתו את ההחמרה ב“מצב הישראלי”. אמנם הבולטים מבין סופרי המשמרת (עוז ויהושע, למשל) הצפינו כבר בסיפוריהם המוקדמים תגובה למתרחש במדינה ובמערכותיה הפוליטיות, אך אחרי מלחמת יום–כיפור (1973) כבר לא חששו להתייחס באופן גלוי ל“סכסוך” ולבטא בדרכים שונות, ובעיקר בעזרת השימוש באפשרות האלגורית, את השקפותיהם בענייני מדינה וחברה. יחד עם פרסום הרומאנים בסוגה הפוליטית נטשו את תנועת העבודה, שהלכה והתייצבה כמפלגת מרכז במפה הפוליטית, והצטרפו ל“מחנה השלום” על גלגוליו השונים.

המספרים הבולטים במשמרת זו הם: עמליה כהנא–כרמון, שולמית הראבן, אהרן אפלפלד, א.ב. יהושע, עמוס עוז, יהושע קנז, יצחק אורפז, יורם קניוק, פנחס שדה, דן צלקה, רחל איתן, אמנון שמוש, ישעיהו קורן, אהוד בן–עזר, שולמית לפיד, סמי מיכאל, שמאי גולן, שמעון בלס, דן שביט, ראובן מירן, אלי עמיר ואחרים.

המשמרת השלישית

משמרת “הגל המפוכח” — סופרי שנות השבעים. הביקורת והמחקר נוהגים לצרף את סופרי המשמרת הזו למשמרת הקודמת ולכלול אותם בהגדרה הכוללנית “דור המדינה”. את השם “הגל המפוכח” הענקתי לראשונה לסופרי המשמרת במסות שבהן דנתי ביצירות שהגיבו על מלחמת יום–כיפור, ושאותן כינסתי בחלוף עשור מהמלחמה בספרי “ההתפכחות בסיפורת הישראלית” (1983). ואכן, המשמרת התגבשה במהלך שנות השבעים בהשפעת אירועיה ותוצאותיה של מלחמת 1973, שהוגדרה כמלחמה שחוללה “רעידת אדמה”, כי זירזה תהליכים פוליטיים וסוציולוגיים מהפכניים בחברה הישראלית. בעקבות מלחמה זו צצו תנועות חוץ–פרלמנטריות, שדרשו תיקונים ושינויים בכל מערכות החיים במדינה ותבעו את החלפת ההנהגה. התקשורת צברה עוצמה אדירה, מוקדי הכוח הוסטו מאליטות הצבא והמפלגות אל האליטות האזרחיות באקדמיה ובכלכלה.

בהשפעת מלחמת יום–כיפור שטף את החברה הישראלית גל של התפכחות מאשליות וזו התבטאה בתביעה נמרצת לקפל דגלים חזוניים ומשיחיים שסימאו את העיניים מראות את הממשות ואת אפשרויותיה המציאותיות ואיפשרו למדינות ערב את פתיחת המלחמה באי–המוכנות של צה"ל למלחמה, שבתקשורת יוחד לה הכינוי “ההפתעה”. סופרי המשמרת ביטאו את ההתפכחות בתביעה לניקוי וטיהור האורווה הציבורית מהחזונות המופרכים שמונעים לראות באופן מציאותי את האפשרויות המעשיות הפתוחות בפני המדינה לפתרון הסכסוך שלה עם ארצות ערב. ההתפכחות יוצגה בעלילות הסיפורים באמצעות דמויות מתלבטות ונואשות, שהשקפתן על החיים היא דטרמיניסטית, דמויות המתנסות במצבים דקדנטיים ושוקעות במצבי הזנחה עצמית עד כדי ניוון.

סופרי המשמרת ביטאו את התביעה להתפכחות באמצעים סאטיריים ואירוניים ששמו ללעג את הלהיטות של הישראלים להניף דגלים משיחיים ולדבוק במיתוסים, מהם קמאיים–מקראיים ומהם כאלה שהשתגרו בהשפעת הניצחון המזהיר במלחמת ששת–הימים (1967). באופן כללי ניתן לומר, שסופרי “הגל המפוכח” חזרו לנושאי “המצב הישראלי" תוך ניצול היתרונות של הכתיבה הריאליסטית, שהועדפה על–ידי סופרי “דור בארץ”, ושילובה עם צורות הכתיבה האוונגרדיות, שהחדירו לספרות הישראלית סופרי המשמרת הקודמת כעשור קודם לכן.

המספרים שבישרו את המשמרת היו מצעירי המשמרת הקודמת: יעקב שבתאי ויצחק בן–נר, אך אליהם הצטרפו עד מהרה הסופרים הבאים: חיים באר, רות אלמוג, אלי עמיר, ישראל המאירי, גבריאלה אביגור–רותם, דוד שיץ, יעקב בוצ’ן, אריה סמו, נורית זרחי, בני ברבש, אברהם הפנר, אגור שיף, יצחק לאור, דוד גרוסמן, מאיר שלו, חנוך לוין ואחרים.

המשמרת הרביעית

משמרת “הקולות החדשים” — מסוף שנות השמונים של המאה העשרים ועד סיום העשור הראשון של המאה העשרים ואחת התייצבה המשמרת הרביעית בספרות הישראלית. מהם צעירים בשנות העשרים לחייהם ומהם כותבים שהתחילו לפרסם בגיל מבוגר יחסית. לראשונה ניתן להצביע על ריבוי המספרות בין סופרי המשמרת ומספרן עלה באופן בולט על מספרם של המספרים.

את השם למשמרת הצעתי במסות על ספריהם הראשונים של מספרי המשמרת הזו, שאותן כינסתי בחלוף עשור מפירסום ספריהם הראשונים בספרי “קולות חדשים בסיפורת הישראלית” (1997). גם על סופרי “הקולות החדשים” ניכרת ההשפעה של האירועים בחייה של המדינה: האינתיפאדות, הסכמי אוסלו ורצח רבין. תגובתם על אירועים אלה התבטאה בשני אופנים מנוגדים: התייחסות אליהם מתוך עמדה דפיטיסטית או פוסט–ציונית, או התעלמות מהם במסגרת נטייה אסקפיסטית מהאקטואליה.

אף שנעשו על–ידי אחדים מסופרי המשמרת נסיונות לכתוב סיפורת פנטסטית, או לצרף יסודות פנטסטיים לעלילה שהיא ריאליסטית בבסיסה, כתיבתם היא ריאליסטית וברובה חומקת מנושאי “המצב הישראלי" ומעדיפה עליהם את נושאי “המצב האנושי". וגם בין נושאי “המצב האנושי” הושם דגש על נושאים מגדריים שונים ובראשם מצב הנשים וגורל ההומוסקסואלים. בעלילות סיפוריהם בלטה הנטייה לנצל חומרים ביוגרפיים, אישיים ומשפחתיים, ולשלב חומרים שערורייתיים מהסוג המורבידי והפורנוגרפי. השימוש בחומרים אלה הצדיק את הביקורת הקשה שנמתחה על ספרי רבים מכותבי המשמרת, ספרים שבצדק הוגדרו כסיפורת ממוסחרת. הכתיבה הממוסחרת מתאמצת להנמיך את הטקסט כדי להופכו לידידותי יותר לקורא, משום שדעתה נתונה פחות להצטיינות הספרותית ויותר לסיכויי התפוצה של הספר. למען הישג מפוקפק זה מבצע הכותב ויתורים מפליגים בעושר השפה, במבנה העלילה, במורכבות התוכן ובעמקות הרעיונית.

על כתיבת סופרי “הקולות החדשים” ניכרה ההשפעה של שליטי התרבות החזותית–קופצנית: הקולנוע, הטלוויזיה, הקומיקס והקליפ, ושל מלכי האקטואליה: העיתונות והאינטרנט. בבניין העלילה ננטשו החומרות הנושנות של הסיפורת, כגון: הקומפוזיציה, עיצוב הדמות, הסבר סיבתי לאירועים והשפה המוקפדת. ההתנערות מכל אלה נתמכה על–ידי ההשקפה הפוסט–מודרניסטית, המטילה ספק ביציבות האמיתות והנורמות הן בפילוסופיה והן באמנות. הפגיעה החמורה ביותר בכתיבתם היתה בשפת הכתיבה. הדיבוריות הידרדרה עד חיקוי צורותיה היותר משובשות של העברית ברחוב הישראלי ואף להתהדרות בהמצאת שיבושים כאלה. כנגד זה התחזקה מגמה סותרת: לעטר את הטקסט בגודש מוגזם של צירופים פיגורטיביים.

ההצטרפות של הרבה “סופרי–מחשבים”, שהם גרפומנים המפרסמים ספרים דלי–ערך, בשנות פעילותה של משמרת זו, הסבה נזק לסופרים האמיתיים שהצמיחה המשמרת של “הקולות החדשים”. כך שמספרם האמיתי של סופרי המשמרת הוא הרבה יותר מצומצם ממספר הכותבים שמציגים את עצמם כסופרים המשתייכים אליה. תוכיח זאת הרשימה הבאה: דן בניה–סרי, סביון ליברכט, נאוה סמל, יצחק בר–יוסף, איתמר לוי, חנה בת–שחר, אורלי קסטל–בלום, יהודית קציר, יובל שמעוני, רונית מטלון, דורית אבוש, אלברט סויסה, אילנה ברנשטיין, לאה איני, מירה מגן, גידי נבו, דורית פלג, חגי ליניק, יעל הדיה, גיל הראבן, צרויה שלו, אלונה קמחי, אתגר קרת, דורית רביניאן, אשכול נבו, שרה שילה, דרור בורשטיין, ניר ברעם, אריק גלסנר, סמי ברדוגו, רווה שגיא ואחרים.

המשמרת החמישית

בשלב הזה, בשנת השישים למדינה ולתקופה הישראלית בתולדות הספרות העברית, צפויה ההצטרפות של משמרת חדשה, החמישית במספר. אוסף של אירועים מסעירים מהעשור האחרון בחיי המדינה עובר כעת את תהליך העיבוד הסבוך והמסתורי שישדרג אותם מרמת האקטואליה בחיי הקולקטיב לרמת החוויה האישית ומשמעותה הרעיונית לכותב היחיד. הכותבים במשמרת זו יהיו בוגרי רצח יצחק רבין, האינתיפאדה השנייה, פינוי היישובים מגוש קטיף ברצועת עזה, נסיבות ההקמה של מפלגת “קדימה” על–ידי אריק שרון ותוצאותיה המביכות של מלחמת לבנון השנייה. אירועים אלה יולידו את העמדה הרעיונית של המשמרת ויגבשו את השקפתה על התפקיד של הספרות בעת הזאת. אך כמובן שכל כותב יקבע לעצמו את דרוג חומרתם של האירועים וגם יבחר כיצד להגיב עליהם ביצירתו.

דומה שהמשמרת החמישית כבר מתגבשת בשירה סביב כתבי–העת הספרותיים שהחלו להופיע לאחרונה. וייתכן שחלק מכותבי הפרוזה, שצורפו במבוא קצר זה למשמרת “הקולות החדשים”, כגון: אשכול נבו, דרור בורשטיין, ניר ברעם, אריק גלסנר, עינת יקיר, סמי ברדוגו, רווה שגיא ואחרים הם המקבילים בסיפורת לכותבי השירה במשמרת העתידית הזו. סימנים שונים בספריהם הראשונים כבר מעידים על כך, אך כיוון שקשה עדיין לאבחן רק בעזרת סימנים אלה את ההבדלים בין כתיבתם לכתיבת קודמיהם, העדפתי למנות אותם כאחרוני המצטרפים למשמרת “הקולות החדשים”.

בכל אופן, אחרי שתתגבש המשמרת החמישית, יהיו חמש משמרות ב“דור המדינה” — הדור הראשון בתקופה הישראלית, שהיא התקופה הראשונה בעידן הריבונות המחודשת בתולדות הספרות העברית.

משמרת “דור בארץ”

מאת

יוסף אורן

---

"קרן אקסודוס" — נתן שחם

מאת

יוסף אורן

¹

²

מייסד קרן אקסודוס, קוין קאן, הוא מליונר יהודי מאוסטרליה שהשיג את עושרו המופלג בעסקי יהלומים חובקי עולם. מדוע, אם כן, החליט להפנות מכספי קרן זו, “שבאמצעותה הוא מזרים כספים למפעלי תרבות בארץ” (297), גם למימון כתיבת ביוגרפיה על חייו ופועלו של יואל אפרתי, עסקן מפלגתי, שבשיא פעילותו במפלגת השלטון העפיל אחרי שנים לדרגת שר במשרד הבינוי והשיכון, מהמשרדים הפחות מבוקשים בממשלה? ואכן, אין כמעט דמות מבין הדמויות הרבות שמופיעות בעלילת הרומאן שאיננה מבטאת את תמיהתה על כך, שמכל בני דורו הוחלט לכתוב ביוגרפיה דווקא על יואל אפרתי (את שמו צריך להגות כפי שנאמר בעמ' 273: “סגול תחת הפ”ה קמץ תחת הרי“ש”). אפילו הצמד שנשכר על–ידי קאן לכתוב את הספר, הסופר כנען מנדלבאום והתחקירנית טניה אופיר, אינם משוכנעים שאפרתי היה המועמד הראוי מכולם בדורו שתיכתב ביוגרפיה על חייו ופועלו. כזו היתה תגובתה של טניה כששמעה לראשונה על כוונה זו מפי כנען: “דווקא עליו? — — — חשובים ממנו לא זכו לביוגרפיה”. וגם הסברו של כנען לא שיקף התלהבות גדולה מהרעיון: “הוא מקווה שיעלה בידו לכתוב ספר מעניין על איש לא כל–כך חשוב” (35).

אחרי ששניהם שקעו בתחקיר עצמו, השמיעו כנען וטניה זה באוזני זה

הסתייגויות מבוססות יותר על האיש שעליו נשכרו לכתוב ביוגרפיה. משניהם הירבתה טניה לבטא את ספקותיה: “אולי טעות היא להקדיש ביוגרפיה לאיש אפור שכל ימיו הלך בנתיב שסללו אחרים, וכנראה לא חידש דבר… מופת לדור ודאי שלא היה” (136). ואפילו כנען, שהשתדל להמציא נימוקים עבור טניה כדי שלא תפרוש מהמלאכה, התוודה באוזניה: “נדמה לי שיהיה עלי לגייס כוחות יצירה מרובים יותר כדי להצדיק את הספר שאנו כותבים עליו” (283). גם אמה של טניה לא עודדה אותה לדבוק במלאכה זו: “לא היה בו (באפרתי) שום דבר מיוחד. פקיד. גבוה, אבל בסך הכול פקיד. פרוֶה. מפא”יניק" (138). ובו במקום הציעה לה, שיזנחו את כתיבת הביוגרפיה על אפרתי לטובת ביוגרפיה על חייו של בעלה, הרשל, אביה של טניה ואף הוא נצר לבית אפרוס, כיוון שסיפור חייו “הרבה יותר מעניין מהסיפור של אפרתי” (139). וגם כנען הפתיע את טניה, אחרי ששמע מפיה את סיפור–חייו המרתק של אביה, כאשר קבע, שבעיניו דווקא צבי אפרוס הוא “הגיבור הטראגי של המאה הזאת” (410) ולכן ראוי שיונצח בביוגרפיה. ואכן, בסוף העלילה מאמצת טניה את דעתו של כנען על אביה ומתיישבת לכתוב את “ההגדה לבית אפרוס”, כדי לספר את “סיפור דורנו באמצעות נפש תועה אחת, שלא השכילה להבין להיכן הרוח נושבת וניסתה לעצור סופה בידיים ריקות” (411).

מי ראוי לביוגרפיה?

הסוף הזה של עלילת הרומאן “קרן אקסודוס” מצדיק לסכם, שנתן שחם כתב רומאן על התחקיר לביוגרפיה על אדם שרוב האנשים שהכירו אותו חשבו שחייו ופועלו אינם מצדיקים שיונצח בביוגרפיה. קודם שנחפזים לקבוע, שהמחבר לא הבחין בסתירה הפנימית הזו, כדאי לשים לב, שהוא עצמו השתעשע בה להנאתו גם על–ידי הזרמת מועמדים נוספים לביוגרפיה, שהיו ראויים יותר לייצג את הדור של יואל אפרתי, שהוא — בל נשכח — דורו של נתן שחם עצמו. מועמד כזה מציע לכנען נמרוד, בנו המאומץ של בן–עמי, שלא חסך דברים בגנותו של אפרתי, כשנודע לו כי מתוכננת להיכתב ביוגרפיה על חייו ופועלו: “אפרתי לא עשה שום דבר על דעת עצמו. כשהבוס גנח הוא צרח, כשלבוס יצאו הטחורים, לו היתה עצירות” (171). ואחרי שהפליג ביושרו ובאומץ ליבו כאיש–ציבור של אביו המאמץ אמר לכנען: “דרך אגב, אתה לא חושב שעל בן–עמי היית יכול לכתוב ספר מעניין יותר מאשר על אפרתי?” (176). אלמנתו של בן–עמי חזרה באוזני טניה על ההצעה של בנה: “על בן–עמי צריכה המפלגה להוציא ספר, לא על אפרתי” (221).

מועמד נוסף, שכנען מצא אותו ראוי יותר מיואל אפרתי לביוגרפיה, זיהה כנען בארוחה חגיגית של חבר הנאמנים של אוניברסיטת תל–אביב שהתקיימה בניו–יורק. כנען פגש שם את ארנון רוטברג, ישראלי שהעפיל למישרת נשיא סיטי–בנק, הבנק העירוני של הגדולה והחשובה בערי ארצות–הברית, ושמע מפיו על הדרך הארוכה שעשה מבית הוריו, ביתם של רצף מובטל ושל עקרת–בית חולנית, ועד שהגיע למעמדו הנוכחי. רוטברג התיידד עם אפרתי בתקופה ששניהם היו חברים במשמרת הצעירה של המפלגה ושמר על קשר איתו כמעט עד יום פטירתו. ואחרי ששיבח את “הנימוסים האירופיים” ואת “ההשכלה הרחבה של אפרתי”, פירט את מגבלותיו: “בפגישות המחתרתיות למחצה של הצעירים, לא יצר רעיונות חדשים, אלא היה עסוק בהענקת לבוש מפואר יותר למחשבות המגומגמות, שגילגלו אחרים — — — הוא היה יותר כישרוני מאיתנו, אבל לא קורץ מהחומר שממנו עשויים מנהיגים. הוא האמין באמת ובתמים שפשרה היא תמיד הפתרון הנכון, האחד והיחיד, לכל מחלוקת. — — — החיסרון הגדול יותר שלו הוא שלא היה לו אומץ להימנות עם המיעוט, גם כאשר החזיק בדעת מיעוט” (166—168). גם מהשיחה הזו הסיק כנען, “שהביוגרפיה של רוטברג יכלה להיות מרתקת הרבה יותר מזו של אפרתי” (164).

כיוון שאי–אפשר להתעלם מהנאתו הצרופה של נתן שחם לכתוב עלילה על מאמצים שכשלו לכתוב ביוגרפיה על איש–ציבור, ומה גם פוליטיקאי, שלא היה ראוי לכבוד הזה, כדאי לחשוף את ההצדקות לבחירה באפרתי כמועמד לביוגרפיה שהוא עצמו שתל בפיהם של כנען וטניה. אף שכנען אומר את הערכתו המסוייגת הבאה, על משקלו של יואל אפרתי בתולדות התקופה, בשלב שבו כבר ברור לו ולטניה, שהביוגרפיה על אפרתי לא תיכתב, אין ספק שחשב כך עליו כבר במעמד שבו הציע לו קאן להירתם למשימה: “דומני כי בחשבון ההיסטורי, אפרתי יהיה הערת שוליים בספר המונומנטלי הנכתב והולך על דוד בן–גוריון, בפרק המתאר את ניסיונו לדלג על דור הביניים ולהעביר את השרביט לבאים אחריו” (382). אף–על–פי–כן לא ריפה מהמלאכה את ידיה של טניה, שהיו רפויות בלאו–הכי, אלא המציא הצדקה דחוקה לשקוד על השלמת המשימה: “עדיין אינני יודע אם היה נהג הקטר או שומר המסילה. אבל אולי הסיפור שלו הוא המסילה שעליה נוכל להסיע את הרכבת שלנו. הרבה אפשר ללמוד על רוח התקופה מסיפורו של אדם שישב באותו קרון שבו נסעו האנשים שעשו היסטוריה” (136). וכשנוכח שלא השתכנעה מהנימוק הציורי הזה, בחר בסיבה כוללת וקולעת יותר להצדיק בעזרתה את כתיבת הביוגרפיה על יואל אפרתי: “אני נכנס להרפתקה הזאת לא כדי להנציח את אפרתי, אני מקווה לספר דרכו את הסיפור של הדור שלנו” (167). טניה שיכנעה את עצמה בחשיבות השקעתה בתחקיר על אפרתי בעזרת נימוק מוגבל הרבה יותר: “בי הוא מעורר עניין יותר ויותר. אני תוהה איך איש רך שכזה, חסר מרפקים, שרד בגוב האריות” (283). דבריה רומזים, כמובן, על גוב האריות הפוליטי, שבישראל הוא, כנראה, טורפני ואכזרי יותר מאשר במדינות אחרות בעולם.

הסוגה הביוגרפית

אחרי שמתברר בסיום, שכנען וטניה נטשו את כתיבת הביוגרפיה על יואל אפרתי, חייב הקורא לשאול את עצמו, האם עשו כך רק משום שקאן הפסיק להזרים להם מכספי “קרן אקסודוס” למימונה ורק משום שהגיעו להכרה שאחרים ראויים יותר מאפרתי שתיכתב ביוגרפיה עליהם, או ששניהם לא היו מיומנים מספיק לכתיבה בסוגה הזו. מבין השניים רק כנען התנסה בכתיבת ספרים, כי פירסם סיפורת בדיונית שאותה ביסס על רקע היסטורי אמיתי (13). הניסיון של טניה היה בעיקר בביצוע תחקירים, אך מעולם לא ביצעה קודם תחקיר למטרת השלמתה של ביוגרפיה (38). אמנם פעם נישכרה על–ידי ניצולת–שואה לכתוב ספר על חייה, אך רגשנותה והמעורבות שגילתה במהלך שמיעת הזכרונות של האשה גרמו לפרישתה מהמלאכה הזו לפני שהגיעה לשלב הכתיבה (286—287).

ההבדל בניסיון של שניהם בכתיבה בא לידי ביטוי גם בשיחות שקיימו ביניהם על ההבדלים בין הביוגרפיה לסיפורת הבדויה. את עיקר התובנות על ההבדלים בין שתי הסוגות תרם כצפוי המנוסה מבין השניים: “על מחבר הרומאנים חלה החובה להוכיח שהדמויות אמינות וכי התנהגותן משועבדת לכללים חמורים של סבירות וכי הן פועלות בהתאם לטיבן. מחברן של ביוגרפיות פטור מזה. עליו רק לציין את המקור שממנו הוא מצטט את השטות האיומה שאמר האיש שלו. ברומאן יש גבול לטיפשות. דמות ספרותית אינה יכולה להפריח דברי הבל בלי להחשיד את המחבר שהוא עצמו שוטה. כדי שהספרות היפה תיגע באמת היא חייבת להרעיד מיתר סמוי בנפשנו. הביוגרף פטור מזה. הוא נוגע באמת בכל פעם שהוא מציין עובדה” (54).

ועוד הבדל בין שתי הסוגות הוסיף כנען לבירור שהמשיך והתנהל בינו ובין טניה במהלך עבודת הבילוש והתחקיר: “ברומאן חייב להיות קשר בין אופייה, התנהגותה, השקפותיה וצורת הדיבור של הדמות. הביוגרף פטור מזה. לדמות מותר להיות גם פקעת של סתירות” (354). תחילה האזינה טניה לקביעותיו אלה של שותפה לעבודה, אך בשלב מתקדם בעבודתם תרמה גם היא אבחנה על ההבדל בין שתי הסוגות: “בביוגרפיה אין מקום לאירוניה, הרי אינך יכול ללעוג מאחורי גבה לדמות שאתה מבקש לדווח עליה ביושר ובלי משוא–פנים… בספרות הבדיונית אולי יש לזה מקום… האירוניה שם היא האופן שבו המחבר מביע את דעתו בלי לומר אותה…” (354). חדותן של האבחנות ששתל נתן שחם בפי השניים על השוני בין שתי הסוגות מלמדת על מידת מודעותו לכללי המותר והאסור בכתיבת ספרות בדיונית וספרות דוקומנטרית, כללים שעליהם הוסיף כהנה וכהנה בדיונים ארס–פואטיים דומים גם ברומאנים הקודמים שכתב. בכל מקרה, את האבחנה המעניינת ביותר על חשיבותה העקרונית של הביוגרפיה, בחר שחם להשמיע מפיו של כנען: “בעבודתנו אנחנו מכים מכה ניצחת את ההשקפה החילונית שהמוות הוא סוף פסוק. הנה הביוגרפיה ממשיכה את החיים לאחר המוות” (191).

אחרי שהעניק בשיחות אלה את הבכורה לכנען והשמיע מפיו את האבחנה הפילוסופית ואת האבחנות התיאורטיות על הסוגה הביוגרפית, הדגים נתן שחם בעונג רב עובדה הידועה לכל כותב מנוסה, שבקיאות בתיאוריה של הכתיבה איננה מבטיחה את התוצאה שמקווים להשיג בעזרתה. למטרה זו שילב פרקים מדגימים שכתבו כנען וטניה לפתוח בהם את הביוגרפיה על יואל אפרתי. אילו נפתחה הביוגרפיה בפרק הפיילוט שכתב כנען על אפרתי (120—122), שבו קיים את הכללים שניסח על כתיבת ביוגרפיה, היה הספר מרחיק מעליו קוראים. ודווקא הפרק המדגים של טניה (300—305), שהפר כללים אלה באופן מהותי, נקרא בעניין בזכות אופיו הסיפורי–דרמטי.

תבנית החקירה והבילוש

להשלמת הדיון על סוגת הביוגרפיה כדאי להיעזר באבחנה נוספת של נתן שחם על הסוגה, שניסח כשנתיים לפני פרסום הרומאן “קרן אקסודוס”, בכרך המסות “שלום חברים” (2004). בפרקיו של “שלום חברים” סיפר שחם על אישים שפגש והכיר במהלך חייו, רובם דמויות נודעות בתולדות הארץ ומיעוטם אישים מהעולם שהיה להם קשר למתרחש בארץ, ולכן כתובים פרקי הספר באופן הקרוב ביותר לאופן שנכתבת ביוגרפיה. האבחנה האמורה מופיעה במסת המבוא לספר: “ידוענים, לעיתים קרובות הם כפולי פנים. הפן הציבורי והפן הפרטי אינם מדברים זה עם זה”. את הלקח הזה יישם נתן שחם זה מכבר בשניים מהרומאנים הבדיוניים הקודמים שלו, “סידרה” (1992) ו“צילו של רוזנדורף” (2001), אך דווקא ברומאן הנוכחי הוכיח, כפי שיודגם בהמשך, את התרומה החשובה של אבחנה זו לחיוניות העלילה. ואין לתמוה שדווקא טניה מנסחת את הסתירה בין הפן הציבורי והפן הפרטי בחיי מנהיגים וידוענים: “אידיאליזם הוא דבר הפוגע קודם כל במשפחה שלך” (42).

ואכן, סוד הצלחתם של שלושת הרומאנים, “סידרה”, “צילו של רוזנדורף” ו“קרן אקסודוס”, הוא בין היתר השימוש המושכל שעשה בהם נתן שחם בתבנית העלילתית של הבילוש והחקירה, תבנית שאיננה רק חושפת את הסודות ואת הפרשיות, שהידוען ניסה להסתיר מעיני הציבור, אלא גם מחכימה את הקורא בהבנת טבע האדם: אי–הצלחתו להביא לידי חפיפה מלאה את חייו הפרטיים עם הדימוי שטיפח לעצמו בחברה. ההבדל בין ידוען לאלמוני הוא רק בחריפות הסתירה הזו, אך אם יועמדו חייו של אלמוני בתחקיר דומה לזה שבוצע על חייהם של גיבורי שלושת הרומאנים האמורים של נתן שחם, קרוב לוודאי שיוכח, כי גם במקרה שלו “הפן הציבורי והפן הפרטי אינם מדברים זה עם זה”. ברומאנים מסוג זה, שמושתתים על תבנית החקירה והבילוש, נחשפת סתירה כזו בחייו של הנחקר באופן מדורג ובעזרת איסוף שקדני של פרטים, תישאול של אנשים שהיו מעורבים בפרשיות והשוואה בין גירסאות שונות על אותם אירועים. לכן מבטיחה היטב תבנית זו את יסוד המתח בעלילה. בנוסף לשימוש המושכל שעשה נתן שחם בתבנית הזו, כדאי להזכיר גם את הניצול המוצלח שלה על–ידי אהרן מגד ברומאנים “החי על המת” (1965) ו“עוול” (1996).

הצלחת השימוש בתבנית העלילתית של הבילוש והחקירה, כדי לחשוף את האמת על חייו של איש–ציבור או ידוען, מותנית לא רק בבחירה של נחקר שהוא דמות מעניינת, איש שהביוגרפיה שלו משקפת היטב את התקופה של חייו, אלא גם בבחירה של חוקר–יחיד (כמו במקרה של “צילו של רוזנדורף”) או קבוצת–חוקרים (במקרה של “סידרה”) שמניעיהם לפשפש בתולדותיו של הנחקר הינם מוצדקים. כאשר תנאי זה מתקיים, מתענג הקורא לא רק מתהליך הבילוש והחקירה שחושף את הסודות של הנחקר ואת הסתירות בחייו, אלא גם מהשפעת העיסוק בתחקיר על החוקרים. בדרך כלל הם מתחילים את חקירתם מעמדה מסוייגת עד עויינת כלפי הנחקר ועם רצון עז לחשוף את כשלונותיו, אך מסיימים אותה באמפתיה רבה כלפיו ובהבנה לחולשותיו כאדם. כזאת אירע גם לכנען ולטניה בסיום איסוף המידע על חייו של יואל אפרתי.

נטישות ופרידות

להפתעתם גילו כנען וטניה, שבניגוד למצופה היה קל להם יותר ללקט את המידע על חייו הפרטיים של אפרתי מאשר על חייו כעסקן במפלגה. כל בני משפחתו הסכימו להתראיין וכל מי שהיו ברשותו פרטים על החיים הפרטיים של אפרתי גילה נכונות למסור אותם להם. ואכן, עד מהרה שלטו שניהם בסיפור רצוף ומלא על אפרתי כאדם פרטי. הוא היה בנו של יוסף אפרתי, פעיל מסור למפלגה שהיה נאמן ומקורב לבן–גוריון. לימים ימשיך יואל אפרתי את דרכו של אביו, אך בניגוד לו יגלה פחות קנאות לעקרונות. אביו, שניהל בשנות השלושים מטעם הסוכנות את המשרד הארץ–ישראלי בוורשה (30), דחה בקשה של בן–דודו, הרשל אפרס, לקבל סרטיפיקט שיאפשר לו ולמשפחתו לעלות לארץ באופן חוקי, אך ורק משום שאביה של טניה לא הסכים להתחייב בכתב, שיפסיק בארץ את פעילותו במפלגה הקומוניסטית, וגרם בדרישתו זו להיפרדותו של הרשל ממשפחתו במשך כעשרים שנה. כאשר עמד יואל במבחן דומה, בעניינו של קוין קאן, לא היסס וסטה מההוראות המפורשות של התנועה.

עקב תפקידים שמילא האב כנציג הסוכנות בפולין ובארצות–הברית שהה יואל ברוב שנות נעוריו ובחרותו הרחק מתל–אביב, העיר שבה נולד ב–1922. רק ב–1974 בהיותו בן עשרים וחמש ולאחר שסיים תואר שני באוניברסיטת קולומביה, חזר לארץ מאמריקה כדי להצטרף לחבריו מהתנועה שייסדו בינתיים את קיבוץ גדיש. כעשר שנים היה מוכר כחבר קיבוץ, אף שתשע מהן עשה בשליחות התנועה מחוץ לקיבוץ, כי התנועה העדיפה לעשותו לעסקן “במשרה מלאה” (115). בהיותו בשליחות הראשונה שלו בגרמניה (305), התאהב בדבורה, נערה משארית הפליטה, וכיוון שנשאה את בנו ברחמה דאג להעלותה לארץ בספינת מעפילים, כדי שתצטרף לקיבוצו, עד שישלים את שליחותו. פרקי הזמן הקצרים ששהה בקיבוץ עם דבורה, בין שליחות לשליחות, הבליטו את הפער בינו, האינטלקטואל, לבינה, שכל רצונותיה הסתכמו בגידול הילדים (115). אחרי שנפרדו עזב יואל אפרתי את הקיבוץ, אך דבורה נשארה בגדיש עם בנם היחיד, עובד (110).

בעת שנפרד מדבורה לא ידע אפרתי שהיא נושאת ברחמה גם את בתו, תרצה (111), ואחרי שהתבשר על כך התאמץ לקיים קשר קבוע עם שני ילדיו למרות היחס המסוייג שגילו חברי גדיש כלפי ביקוריו בקיבוצם. אף שדבורה סייעה לו לקיים ביקורים אלה, אין עובד, הבן הבכור, זוכרם לטובה: “הוא לא היה אבא במובן המקובל. — — — בשנים שהייתי זקוק לו ביותר הוא היה גוש שחור שמופיע פתאום בחושך ומעיר אותי באמצע הלילה, אחרי שכל ההורים כבר השכיבו את הילדים וכיבו את האור” (110). באופן שונה לגמרי חקוקים ביקורים אלה בזכרונה של הבת תרצה: “הוא היה בא לקיבוץ לעיתים קרובות והדבר שימח אותה מאוד, לאו דווקא בגלל המתנות שהביא לה, אלא בגלל העצב בעיניו והאהבה העצומה שקרנה מהן” (373). עדותה של דבורה איננה מיישבת את הסתירה בין העדויות של ילדיהם, אלא מבהירה שכשלונו כאבא היה בלתי–נמנע משום שלא שהה בחברתם כאבות אחרים: “הוא בכלל לא ידע להתנהג כמו אבא אחראי, אף–על–פי שהוא היה בטוח שהוא הכי חכם מכולם. בימים הספורים שהיה מגיע הביתה לפני ההשכבה של הילדים, לפני שמונה בערב, הוא היה משחק איתם במשחקים של מבוגרים ונותן להם לנצח אותו בלי להבין שבכך הוא מערער את האמון שלהם בו” (115).

עד יומו האחרון רחשה דבורה הערכה וכבוד לאבי ילדיה מהנישואים הראשונים וגם גוננה עליו מפני הביקורת של חברי הקיבוץ. זמן–מה אחרי גירושיה מיואל עברה דבורה להתגורר עם ליכטנבוים (97). בנם, איתן, שהינו כיום מזכיר הקיבוץ, זוכר שאביו לא אהב שבנוכחותו “לא חדלה אמו לדבר על אפרתי ביראת כבוד ובלא תרעומת על שנטש אותה” (108). אחרי שהתאלמנה מליכטנבוים, החליטו היא ואיתן לאמץ את שם המשפחה העברי “אור”, וגם עובד, בנה של דבורה מאפרתי, העדיף להצטרף אליהם והחליף את “אפרתי” ב“אור”, ובכך ביטא את יחסו אל אביו הביולוגי. הקשר היחיד של אפרתי עם אחד מילדיו מנישואיו הראשונים התקיים עם בתו תרצה, וברשותה הפקיד חלק חשוב מארכיונו האישי.

נישואיו השניים של אפרתי לאוֶלין היפה לא זכו אף הם לאריכות שנים. הוא ידע שבניגוד לדבורה בגדה בו אולין בלילות שבהן נשאר ללון בירושלים או כשהיה בשליחות מחוץ לישראל, ואף–על–פי–כן סבל בשתיקה את בגידותיה בו עד שהתרחש האסון בביתם בהיעדרו. באחת הפעמים, בעודה מתעלסת עם מאהב בחדר–השינה, נחנקה למוות הבת מהתאומים שנולדו להם. בתום “השבעה” עזב אפרתי את הבית ועבר להתגורר במלון בירושלים, אך אולין לא חיכתה שיגשים את החלטתו לגרשה וברחה עם הבן לאמריקה. במשך שנים לא הצליח לגלות את מקומם ולא ידע על גורלה ועל גורל בנו. רק אחרי שנים הגיע הבן הזה כמתנדב לקיבוץ גדיש ואז נפגש גם עם אביו. אך פגישה מאוחרת זו וגם פגישה נוספת ביניהם באמריקה לא הצליחו לייצב את הקשר ביניהם (246). היחידה שידעה לדווח על אירועים אלה לכותבי הביוגרפיה היתה תרצה, משום שהתגוררה קודם לאסון תקופה קצרה בביתם של אביה ואולין בתל–אביב.

אחרי כשלון שתי מערכות הנישואים האלה לא נישא אפרתי בשלישית, אלא קיים קשרים בה–בעת עם מספר נשים (374). אחד מהם, עם אשה נשואה ומפורסמת, קטע אפרתי עצמו בהמלצת שירות הביטחון הכללי, אחרי שהשב"כ הבהיר לו את הפגיעה הציבורית שהקשר עימה יכול להסב לו (180). חייו התייצבו מחדש רק אחרי שהכיר בשנת 1982 את דורה שניידרמן, אלמנתו של פרופסור לגנטיקה ואם שכולה ממלחמת לבנון, שאל ביתה עבר להתגורר עד יום מותו ב–1992. עשר השנים המשותפות שלו בחברת דורה היו השנים היציבות והרגועות היחידות בחייו הפרטיים. היא היתה היחידה מכל הנשים שהיה להן קשר עם אפרתי שלא חשפה מידע על היחסים שלה איתו ולא נידבה להם מהמסמכים שהותיר אחריו בביתה. גם את הנימוק לסירובה למסור פרטים ומסמכים אלה ניסחה באופן יוצא דופן: “הוא לא קיבל מימיו החלטות כה גורליות שחשוב לדעת אם היה לו כאב בטן באותו יום” (275). אף–על–פי–כן הפיקה טניה מהפגישה איתה תמונה שונה על אפרתי מזו שהציגו לה אלה שהכירו אותו במישור הציבורי: “הוא היה איש עמוק, אבל לא היה לו אופי של מנהיג. — — — היתה לו דעה משלו. הוא לא נלחם עליה, לא כדי להבטיח לעצמו מקום טוב באמצע, — — — אלא מפני שלא היה לו אופי של לוחם. יתכן שבחר במקצוע הלא–נכון — — — עד יומו האחרון התעקש לדבר על שליחות ולא על מקצוע” (280—281).

המבחן המוסרי

האמת חייבת להיאמר: אף שהמידע על הפן הפרטי בחייו של יואל אפרתי נאסף בשלמותו בתחקירם של כנען וטניה, אין הוא מעניין ואין הוא מפתיע כמו המידע הלא–שלם והרצוף פערים על הפן הציבורי בחייו. ייתכן שאלמלא הצורך לאשר את האבחנה על הפער בין שני המישורים האלה בחייו של איש–ציבור ואלמלא ההכרח לעמוד בתביעת המלאוּת בעלילה ריאליסטית, אפשר היה לוותר עליו, אחרי שלא הובלטה השפעתם של האירועים בחייו הפרטיים של אפרתי על החלטותיו ומעשיו כאיש–ציבור. לעומת זאת, גילו כנען וטניה, שלעולם לא יצליחו לאסוף מידע שלם על תנועותיו של אפרתי במבוך המלא בתככים של המפלגה הפוליטית. נתן שחם התגבר על קושי זה על–ידי התמקדות בארבע פרשות שיואל אפרתי היה מעורב בהן כאיש–ציבור. כנען וטניה השקיעו מאמץ גדול כדי ללקט ממוסרי–העדות רסיסי מידע על כל אחת מהן, ואף–על–פי–כן לא הצליחו לפצח את כולן באותה מידה של הצלחה.

באופן מלא הצליחו כנען וטניה לפענח את הפרשה הראשונה בחייו של אפרתי כאיש–ציבור — “הפרשה הגרמנית” (354) שהעמידה אותו במבחן מוסרי כבר בתפקיד הראשון שהטילה עליו התנועה. ב–1946 יצא אפרתי בן העשרים וחמש לגרמניה בשליחות עלייה ב' להפעיל שם מחתרת שתעסוק בהעלאת ניצולי–שואה לארץ באניות מעפילים (66). במסגרת תפקידו הגיע לידיעתו הסיפור על נער בן שבע–עשרה, ניצול מאושוויץ שנכלא בכלא הגרמני בעוון רצח של אדם תמים. אפרתי נסע לפגוש את הצעיר, ואחרי ששמע מפיו את פרטי המעשה ואת מניעיו לא התלבט ארוכות ובו–במקום החליט לחלצו מהכלא ולהעלותו לארץ. על דעת עצמו ובניגוד להוראות הקבע המפורשות של המוסד לעלייה ב' גייס לוחמים מהבריגדה, שהושארו על–ידי ההגנה בגרמניה להעלאת מעפילים לארץ, ואלה חילצו את הצעיר מבית–הכלא הגרמני והבריחו אותו לארץ (348).

כעבור שנים, אחרי שהפדוי מהכלא התפרסם בארץ כמליונר האוסטרלי קוין קאן, החלו רבים במפלגה להתעניין בעברו. הגירסה שנפוצה במפלגה על המקרה סיפרה, שאחרי שהשתחרר ממחנה אושוויץ החליט קאן לנקום על ניצולו המיני במשך שנתיים על–ידי הומוסקסואל ששירת כקצין מנהלה במחנה. אך בגלל טעות בזיהוי רצח גרמני תמים שהיה בדרך לכפרו. קאן לא אישר גירסה זו, אך בתיאור שמסר לכנען הודה, שאכן נקם בגרמנים על–ידי רציחת אחד מהם. הוא אף תיאר, שהאיש התנהג באופן מוזר, כאילו חיכה שיבוא מישהו ויהרוג אותו ו“הביט ישר לעיניו כשהוא הרים עליו את הגרזן” (355), ועד היום מופיע הגרמני בחלומותיו בכל פעם שהוא קודח מחום גבוה.

בוריה, פעיל של המפלגה מאותם ימים, נמנע מלזהות את שם הבחור שאפרתי הצילו אז מהמאסר, אך הגדיר במדוייק באוזני כנען וטניה את סיבת הכעס על אפרתי: “מה פתאום הוא הבריח אותו ארצה על חשבון המכסה של החלוצים” (240). שמו של קאן ומניעיו לבצע רצח נחשפו בפרוטוקול שמצאה טניה במרתף של בן–עמי. מהפרוטוקול הזה, שדן במשפט–החברים שנערך לאפרתי “על שבניגוד לתקנות סייע לרוצחו של גרמני חף מפשע לברוח מגרמניה באמצעות המוסד לעלייה ב'” (229), התברר, שאפרתי העלים את הסיבה האמיתית לרצח אותו גרמני בידי קאן. במקום הגירסה הנכונה, שנפוצה אחר–כך, הציג בפני הוועדה גירסה שבלטה בה הכוונה לגונן על קאן: “הבחור רצה לנקום על רצח בני משפחתו. נודע לו שבחווה כפרית מסויימת מסתתר איש אס–אס. היתה לו טעות בזיהוי, שעלתה לגרמני חף מפשע בחייו”.

על הופעתו הלא–משכנעת של אפרתי בפני הוועדה שמעו כנען וטניה גם מפי אליהו רוגובסקי בן השמונים וחמש. רוגובסקי שעמד בראש הוועדה זכר, שאפרתי לא הסתפק בנימוקים להצדקת הסטייה שביצע, אלא הפליג בדמעות בעיניו ו“בפתוס שלא היה במקום ולא היה לעניין” במשמעות האנושית–מוסרית של הצלת נער שניצולו המיני באושוויץ במשך שנתיים על–ידי קצין נאצי יכול היה להופכו למטורף או למפלצת (347). כמו כן סיפר, שאפרתי המשיך לסייע לקאן גם בארץ עד שהלה עמד על רגליו והתקדם בזכות כשרונותיו למישרת ניהול בפרוייקט של סולל–בונה באפריקה. משם עשה קאן את דרכו לאוסטרליה שבה התעשר (67—68).

במשך השנים פרע קוין קאן בדרכים שונות את חובו לאפרתי. הוא העביר לקיבוצו, גדיש, סכום שהספיק להקמת אולם תרבות ומגרש כדורסל (103), הזרים כספים להגשמת תמיכתו של אפרתי בהקמת הישובים החדשים בשטחים ועזר לו במימון המירוץ שלו בפריימריז של המפלגה. קאן לא הסתפק בכך ואחרי שאפרתי נפטר בקיץ 1992 החליט להנציח את זכרו גם על–ידי הזמנת ביוגרפיה שתספר על חייו ופועלו. למטרה זו גייס את כנען ואת טניה, אך הציב להם שני תנאים מגבילים. הראשון — שבביוגרפיה לא ייכלל סיפור קורותיו כנער באושוויץ והרצח שביצע אחרי שהשתחרר משם. והשני — שהביוגרפיה לא תספר על השנים האחרונות בחייו של אפרתי, שבהן נסוג מרעיון ארץ–ישראל–השלמה. ואכן קאן ביטל את תמיכתו בהשלמת הביוגרפיה כשסרבו לדרישותיו, והיה עליהם להחליט אם להשלים את כתיבת הביוגרפיה כפי הבנתם ועל–פי מצפונם, כדי לפרסמה בכוחות עצמם.

במבחן הערכים הסותרים

באופן מלא הצליחו כנען וטניה לפענח גם את הפרשה השנייה שאפרתי היה מעורב בה כאיש–ציבור, פרשה מוקדמת מתקופת שירותו כמפקד פלוגה במלחמת העצמאות. את פרטי הפרשה הזו שמעה טניה מפי מי שהיה אז קצין בכיר בחטיבה שבע: “בקרב על הדרך העוקפת לירושלים שלח אפרתי מחלקה מפלוגתו לכיבוש גבעה לאור היום כדי ‘לקבוע עובדות בשטח’ לפני הפסקת האש. רוב האנשים לא חזרו מהקרב ההוא. ביניהם שניים מחבריו הקרובים” (185). אחד משני החברים, מפקד המחלקה שעליו הטיל אפרתי לבצע את הפקודה “לכבוש גבעה מבוצרת לאור היום”, כתב לפני צאתו לקרב מכתב לאפרתי. במכתבו הציב מפקד המחלקה לאפרתי שאלה ערכית עקרונית: “אני שואל את עצמי אם ציות לפקודה הוא ערך עליון, גם כשהפקודה היא איוולת ממדרגה ראשונה?”. ואף שלא האשים את אפרתי במתן הפקודה, שיצאה ממפקדת החטיבה, לא פטר את אפרתי מכל אשמה: “אתה אשם שלא מחית בכל התוקף נגד הפקודה שקיבלת, להסתער לאור היום על גבעה שהאויב ודאי ביצר אותה כהוגן” (387). ועוד הוסיף הכותב בשולי המכתב: “במחשבה שנייה יכולת לסרב פקודה וללכת לכלא. לא היו מעמידים אותך אל הקיר”.

השמועה על קיומו של המכתב נפוצה בין לוחמי מלחמת השיחרור, וגם טניה וכנען קיוו למצוא אותו אצל דורה שניידרמן (228), אך להפתעם התברר שבמכתב זה החזיקה לא הידועה בציבור שבחברתה סיים אפרתי את חייו, אלא דווקא תרצה בתו. אבל עוד קודם שטניה זכתה לשמוע את הכתוב במכתב מפי תרצה, הופתעה ממה שנודע לה מפי האלמנה של בן–עמי, שכותב המכתב הזה היה בעלה הראשון, אביו הביולוגי של נמרוד. מפי נמרוד גם התברר לה, שאפרתי הקדיש לו תשומת–לב ונהג להביא לו מתנות כשחזר מנסיעותיו לחוץ לארץ (220). נמרוד גם סיפר, שאפרתי הבטיח להעביר אליו את המכתב שכתב אביו, בנימין, לפני שנפל בקרב ההוא, אך עד יום מותו לא קיים את ההבטחה הזו (224). תרצה נאותה לקרוא באוזני טניה את המכתב, אך דחתה את שילובו בביוגרפיה וגם את הצגתו לעיני נמרוד. לעומת זאת סיפרה, שבמעמד שבו מסר לה אביה את המכתב למשמרת ב–1990 העיר על המשפט שנרשם בשוליו “כי גם בנימין היה יכול לסרב פקודה וללכת לכלא” (388—389).

הפרשה הפוליטית

בניגוד לשתי הפרשות המוקדמות, שאותן הצליחו כנען וטניה לפענח, לא פיענחו עד תום את שתי הפרשות המאוחרות. הראשונה מבין השתיים היתה פרשה פוליטית שאירעה בשלהי שנת 1976, שבסיומה התאבד אחד משריה הבכירים, השר בן–עמי, אביו המאמץ של נמרוד. היתה זו פרשת שחיתות שהמפלגה מנעה את השלמת בירורה. רמז על השחיתות מצאה טניה בספר “המהפך”, שדן בחילופי השלטון בישראל אחרי הבחירות בשנת 1977: “שלמילוי קופתה הריקה של המפלגה הועברו סכומי כסף גדולים מסעיף לסעיף”. כמו–כן נאמר שם “שהאדם האחרון שעמו שוחח בן–עמי בטלפון ביום שהתאבד היה אפרתי”, שהיה אז המזכיר הכללי של המפלגה (208). דמיונה של הפרשה הבדויה בעלילת הרומאן לפרשה אמיתית שהתרחשה בחייה של החברה הישראלית מצדיק להסתייע בזו האמיתית להשלמת הרמז שמצאה טניה בספר “המהפך”. כידוע, התאבד בינואר 1977 השר אברהם עופר, שר השיכון בממשלת יצחק רבין, אחרי שנחשד כי בתקופת היותו מנכ"ל “שיכון עובדים” הועברו משם בידיעתו כספים למימון פעולותיה של המפלגה. מעשה השחיתות הזה בוצע כדי שהמפלגה לא תאבד את השלטון לימין בגלל מחסור בכספים למימון מערכת הבחירות. נימוק זה עצמו הועלה גם בעלילת הרומאן להסברת השערורייה הפוליטית שאליה נקלעה מפלגת השלטון בתקופה שבה כיהן יואל אפרתי כמזכיר הכללי שלה (182).

מכאן ואילך יפורטו אירועי הפרשה הפוליטית אך ורק מתוך עלילת הרומאן. האצבע המאשימה הופנתה כלפי השר בן–עמי, והוא ירה בעצמו אחרי שאיש במפלגה לא יצא להגנתו ולא עמד לצידו כשזומן לחקירה. עקב העובדה שאפרתי היה האחרון ששוחח עם בן–עמי לפני שהלה ירה בעצמו, רחשו השמועות בפרוזדורים של המפלגה, שאפרתי יעץ לבן–עמי לקבל עליו את האשמה במעילה ולהצהיר שלקח את הכספים לעצמו והעבירם לחשבונו הפרטי (175). ואכן הצעה כזו להיחלצות המפלגה מפרשת השחיתות נדונה בפתק ששמר אפרתי בארכיונו ואשר הגיע בדרך מפוקפקת אחרי מותו לידיו של גרינוולד, סוחר ערמומי במסמכים. בנסותו לפתות את כנען לרכוש את המסמכים מידיו, רמז גרינוולד שהפתק נכתב על–ידי אפרתי והוא מוכיח שאפרתי הוא שדחק את בן–עמי להתאבדות (170). כנען שלל את האפשרות שהפתק נכתב על–ידי אפרתי (227), וגם נמרוד, בנו המאומץ של בן–עמי, דחה אפשרות זו (176). אמנם מעורבותו של אפרתי בהתאבדות של בן–עמי, אדם שהיה מיודד איתו שנים רבות, איננה מתפענחת עד תום, אך הבירור שעשו כנען וטניה זיכה אותו מהחשד, שהוא היה זה שעודד את בן–עמי להתאבד כדי להציל את המפלגה מכתם השחיתות שדבק בה.

הפרשה האידיאולוגית

פרשה מאוחרת נוספת מחייו של אפרתי כאיש ציבור, שכנען וטניה לא הצליחו לפענח באופן מלא, קשורה בפריימריז שהתקיימו במפלגה לקראת הכנסת האחרונה שאליה הציג אפרתי את מועמדותו. עד שהונהגה שיטת הפריימריז במפלגה נעזר אפרתי בכספים שקאן היה מוכן להזרים אליו אך ורק למטרות ציבוריות. קיבוץ גדיש מדגים את אחד הנהנים הצנועים מהכספים האלה. סכומים גדולים במיוחד מכספיו של קאן השקיע אפרתי במטרה בעלת אופי אידיאולוגי מובהק. בהיותו שר השיכון והבינוי הזרים סכומים אדירים שקאן היה מוכן להשקיע בהקמה ובהרחבה של ההתנחלויות בשטחים ששוחררו במלחמת ששת–הימים (297). במערכת הבחירות, שבה הונהגה בפעם הראשונה שיטת הפריימריז, הסכים אפרתי לראשונה לקבל מקאן כספים למטרה אישית, למימון בחירתו מחדש כמועמד המפלגה לכנסת. אף שהגיע כבר אז להכרה שאין סיכוי להגשים את רעיון ארץ–ישראל–השלמה ומוטב להפסיק את ההשקעה בהרחבת ההתיישבות היהודית בשטחים, לא גילה לקאן על השינוי בהשקפתו.

זו לא היתה המצוקה היחידה שאפרתי נקלע אליה בפריימריז. גם אלמלא הודגש האיסור בחוק, ידע אפרתי, שהשימוש בסכומי הכסף שהעמיד לרשותו קאן למטרה זו גובל בשחיתות ציבורית. הכניעה של אפרתי לכספיו של קאן קירבה אותו לסוף הקריירה הפוליטית שלו. אף שנודע בכל שנות פעילותו במפלגה כ“טפלון”, כאינטלקטואל הנזהר שהשחיתות לא תדבק בו, איבד בפריימריז באחת את כבודו ואת מעמדו המיוחד במפלגה. עובדה זו משתקפת בדברים שבוריה, פעיל ותיק במפלגה, אמר לצמד שהתכוון לכתוב את הביוגרפיה על אפרתי. בוריה הודה, שהמעבר לשיטת הפריימריז אילץ את כולם לגייס כספים כדי לשרוד בצמרת המפלגה, אך צער אמיתי התגנב לדבריו כשהוסיף, שגם אפרתי “ויתר על ההגינות שלו, על התמימות שלו”, אחרי שגייס לפריימריז שלו כספים “מאיזה יהודי באוסטרליה”, שקיווה שיוכל לגבות את התמורה כאשר אפרתי יקבל אחרי הבחירות את תיק האוצר (239—240).

קאן לא הכחיש באוזני טניה את העובדה, שהזרים כספים לאפרתי בשביל פריימריז במפלגה, אך הצדיק את המעשה בכך שגם מועמדים אחרים “משכו כספים מכל מיני מקורות” (297), וגם בכך שמניעיו היו טהורים משל האחרים. הוא לא ציפה לתמורה, אלא ביקש להחזיר לאפרתי את החוב שחב לו עבור הצלתו מהכלא בגרמניה (298). אף–על–פי–כן לא העלים קאן את אכזבתו מאפרתי, שהחל בפריימריז להשמיע “המיית יונים”, אף שהרוב במפלגה עדיין תמך אז בהרחבה ובחיזוק ההתיישבות בשטחים. את אכזבתו ביטא קאן בדרישה תקיפה שכותבי הביוגרפיה יתעלמו מהשנים האחרונות, היוניות, של אפרתי. הוא אפילו הציע פתרון יצירתי: שיסיימו את הספר בשנים שאפרתי היה בשיאו, “כלומר, בימים שהיה שר הבינוי והשיכון בממשלת האחדות ובנה מעבר לקו הירוק יותר מכל קודמיו” (345).

היתה זו דווקא טניה שהציעה הסבר מקורי למניעיו האישיים של אפרתי לגלות במשך שנים נאמנות כזו לחלום ארץ–ישראל–השלמה: “הכיבוש במלחמת ששת–הימים של האזור שבו נפלו פיקודיו (בתש"ח) כאילו נתן טעם למוות ההוא. — — — לא רק שטחי מולדת ‘שוחררו’ במלחמה ההיא, אלא גם אפרתי עצמו ‘שוחרר’ כשנכבשה הגבעה שעליה נהרגו האנשים שהוא שלח לקרב אבוד. כאילו סרה מעליו האצבע המאשימה” (185). ההסבר שלה רק מעצים את התמיהה לסיבת השינוי שהתרחש בהשקפתו על “השטחים”, שינוי שהניעו לנטוש אחרי מלחמת לבנון את רעיון ארץ–ישראל–השלמה. תרצה, בתו של אפרתי, היתה היחידה שידעה לדווח את הנימוקים לשינוי האידיאולוגי שהתחולל בהשקפתו: הוא הגיע למסקנה “כי לא נוכל לשאת בעוד מאה שנים של מלחמה עקובה מדם. — — — הוא חשש שבעוד עשור או שניים נאבד את אחרוני ידידינו, — — — שהלובי המוסלמי בארצות–הברית יהיה גדול יותר וחזק יותר מהלובי היהודי” (374). תרצה ביססה את הדיווח שלה בנושא זה על הדברים שאביה כתב אליה: “אני איתן בדעתי שמלחמת ששת–הימים היא המלחמה היחידה שנוצחנו בה. וגם אני אחראי לטעויות שנעשו אחרי המלחמה ההיא. כי הייתי שותף להחלטות המוטעות שהתקבלו אז בשחצנות של מנצחים, שעדיין לא ידעו שניצחו במערכה ונוצחו במלחמה” (384).

לעומת זאת נתגלעה מחלוקת בין מוסרי העדות על אפרתי ביחס לזהות האנשים, שהשפיעו עליו לשנות את השקפתו בנושא ההתנחלויות ב“שטחים”. הדעה המקובלת היתה שהשינוי התחולל אצל אפרתי בהשפעת דורה שניידרמן, אם שכולה שהתנגדה לאחזקת השטחים (284). מתנגד נחרץ להנחה זו היה יהושע מקיבוץ גדיש. “אבא סרגיי” זה, שהיה ידידו הקרוב של אפרתי ושמר עימו קשר קבוע, טען שהשינוי התחולל אצל אפרתי קודם שהכיר את דורה (161), ולמסקנה זו הגיעה גם טניה (297). יהושע היפנה את תשומת ליבה של טניה למכתב מה–23 ביוני 1981 המוכיח ששנה לפני שהכיר את דורה, שרבים מייחסים לה את השינוי בהשקפתו של אפרתי על השטחים, כבר עשה את חשבון הנפש הפוליטי שלו (152). בכל אופן, גם בביקורו האחרון של אפרתי בלונדון, בפברואר 1992, הביע אפרתי את השקפתו המפוכחת “שיש להחזיר שטחים תמורת שלום” (65), אלא שאז רק מעטים הקשיבו לדבריו, כי אפרתי היה כבר בסוף דרכו כאיש–ציבור. עובדה זו הבהיר כנען לתרצה: “האמת היא שבערוב ימיו מצא אביך את עצמו במדבר פוליטי, כי הוא נאבק בכולם. במקום להתיידד עם השמאל, שאת עמדותיו אימץ, פירסם בעיתון רשימה צינית שהסתיימה במשפט ‘ויותר מהֵמה אני ממליץ להישמר משמאלן מאוכזב שעשה מאכזבתו דגל. במערב לא תלה תקוות והמזרח איכזב אותו, מה נותר לו חוץ מטיפוח אנוכיותו?’” (382).

סיפורה של תקופה

לתבנית החקירה והבילוש בתולדות–חייו של יואל אפרתי בשני המישורים, הפרטי והציבורי, הוסיף נתן שחם שתי הרחבות. הראשונה והמוצדקת היא ההרחבה על היחסים שהתפתחו בין טניה וכנען במהלך יותר משנה, בין השנים 1996—1997, שבהן עסקו בתחקיר כהכנה לכתיבת הביוגרפיה על אפרתי. יחסים אלה מתוארים בעיקר מנקודת–המבט של טניה, שגילתה תחילה חשד כלפי כנען בגלל פרסומו כרודף נשים, אך ככל שהעמיקה היכרותה איתו נענתה ליחסי האמון והחברות שהתפתחו ביניהם במהלך העבודה המשותפת. בהרחבה הזו משתלבים היטב גם הפרטים הביוגרפיים על השניים. הקירבה המשפחתית של טניה ליואל אפרתי, שניהם נצרים לשבט האפרוסי, ששניים מבניו, יוסף אפרתי, אביו של יואל, והסינולוג פרופ' אפרוס, כבר כיהנו ברומאן קודם של שחם, הרומאן “עצם אל עצמו” (1981); השפעת הניתוק של טניה בעודה ילדה מאביה, שחזר אל חיק משפחתו כקומוניסט כבוי כשהיתה כבר חיילת בת תשע–עשרה, על יחסיה עם בעלה, שממנו נפרדה במהלך התחקיר אחרי שלושים שנות נישואים; והתרומה של פעילותה הפוליטית מגיל חמש–עשרה (45) ועד השנים האחרונות (26) להבנה שגילתה להתנהגות של יואל אפרתי באירועי חייו הפרטיים ובמבחן ארבע הפרשות המרכזיות בקריירה שלו כאיש–ציבור.

באופן דומה משתלבים היטב בסיפור–המעשה המרכזי גם הפרטים הביוגרפיים על חייו של כנען, ובמיוחד אלה שמסבירים כיצד השפיעה עליו העדות שנחשפה בתחקיר על מאמציו של יואל אפרתי, לקיים קשר עם ילדיו, על התמקדותו במהלך העבודה על הביוגרפיה בנסיונות לפייס את בתו החורגת, אודליה. בין האירועים הביוגרפיים מחייו של כנען, המסבירים את עמדתו כלפי מעשיו של אפרתי במבחני הפרשות שנקלע אליהן, חשובים במיוחד הם אלה שבהם נאלץ הוא עצמו לפגוש את המוות פנים–אל–פנים. כיצד הפסיק לנתח, אחרי שחולה מת על שולחן הניתוחים בגלל התעקשותו לבצע את הניתוח אף–על–פי שידיו לא היו יציבות (203). וכיצד הניח אחר–כך, שהירצחו של בנו הגאון, אמין (158), היה עונשו על מות החולה ההוא (203). וכיצד הוליכו הקשר בין שני האירועים שעימתו אותו עם המוות לרעיון שיקים המשך לאמין על–ידי הפרייתה של אודליה בזרעו של אחיה.

מוצדקת פחות היא ההרחבה השנייה, זו שמתארת את מאמציה של טניה לקשור ביחסי אהבה תחת קורת–ביתה את שתי הנפשות הבודדות והסובלות, אודליה ונמרוד, שהתייתמו בגיל צעיר מאחד ההורים, אודליה מאמה ונמרוד מאביו. ההרחבה הראשונה היא פונקציונלית לסיפור–המעשה המרכזי והיא מעשירה אותו בתובנות מחכימות על נושאים שונים, כגון: יחסי אבות ובנים, יחסי גברים ונשים, מגבלות הזיקנה ויתרונותיה, כוחן השונה של התשוקה והאהבה, המוזרויות והסלקטיביות של הזיכרון, טבעם המפתיע והמגוון של בני–אדם, כפי שהוא מתגלה במצבים שונים של החיים ועוד. לעומת זאת בולטים בזרותם פרקי ההרחבה השנייה, משום שאינם מתקשרים לפרקי סיפור–המעשה המרכזי. ולכן, אף שגם הם כתובים בידו הבוטחת והמנוסה של נתן שחם, מוטב היה לוותר עליהם כדי למנוע את החלשת סיפור–המעשה המרכזי של הרומאן, סיפור התחקיר שעשו כנען וטניה במשך למעלה משנה על חייו ופועלו של יואל אפרתי.

ואכן הלוז של הרומאן “קרן אקסודוס” הוא התחקיר על ארבע הפרשות בחייו של יואל אפרתי: “הפרשה הגרמנית” משנת 1946, הפרשה מימי מלחמת העצמאות משנת 1948, הפרשה הפוליטית משנת 1977 והפרשה האידיאולוגית משנת 1981, שבאמצעותן הצליח נתן שחם להחיות את התקופה של בני דורו, תקופה החופפת את העשורים הראשונים של המדינה, שבהם התגבשה החברה הישראלית. בעשותו כך הבליט שחם שתי מסקנות חשובות על התקופה. הראשונה — שאין להבין את דיוקנה של החברה הישראלית בלי ההשפעה הגדולה שהיתה עליה לפרשות כאלה בתולדותיה. והשנייה — שאין סיכוי להבין את הדיוקן הזה בלי להצליב דילמות מארבעה מישורים שהחברה הצעירה הזו התלבטה בהם בעשורים הראשונים לקיומה: המוסרית בסיום השואה, הערכית במלחמת השיחרור, הפוליטית בכל שנות המדינה והאידיאולוגית ממלחמת ששת–הימים ואילך. באמצעות הבירור של ארבע הפרשות סוקר נתן שחם בעלילת הרומאן הבשל והחשוב הזה את תולדות התקופה המסעירה של דורו. בכך השיג שחם את המטרה שהגדיר כנען לכתיבת ביוגרפיה על עסקן מפלגתי בלתי–חשוב בהיסטוריה של המדינה כיואל אפרתי: “אני נכנס להרפתקה הזאת לא כדי להנציח את אפרתי, אני מקווה לספר דרכו את הסיפור של הדור שלנו”.

---

"נקמת יותם" — אהרן מגד

מאת

יוסף אורן

¹

שני הרכיבים בשם הנובלה, השם “יותם” ומוטיב הנקמה, מפנים את הקורא אל המסופר בפרק ט' בספר שופטים. יותם היה צעיר בניו של השופט גדעון והיחיד שניצל מחרבו של אבימלך, בן הפילגש משכם. הסיפור במקרא אינו מגלה מדוע ניצל יותם מגורל אחיו הבוגרים ממנו, שבעים במספר, שנטבחו על–ידי אבימלך ביום אחד. ההסבר המקובל, לפיו ניצל יותם כי הסתתר ביום הרצח הנורא ההוא, נשען על שתי מלים סתומות בטקסט: “כי נחבא”. רצחנותו של אבימלך היתה מתוכננת ושיטתית מדי ולפיכך היא שוללת הסבר פשטני זה. מהאופן שבו שיכנע אבימלך את אנשי שכם להכיר בו, בן הפילגש, כיורש המועדף של גדעון, וממעשיו בתקופת המלכות הקצרה שלו, מצטייר הסבר סביר ומתוחכם יותר להינצלותו של יותם מחרבו של אבימלך.

על יותם פסח אבימלך ביום הטבח של שבעים בניו האחרים של גדעון, כי יותם הצטייר בעיניו כבלתי מסוכן למלכות כאחיו, שהתחרות ביניהם על ירושת אביהם סיבכה את המלוכה בתוהו ובוהו מבית בתקופה שגם המדיינים איימו עליה מבחוץ. את רצח שבעים בניו של גדעון הצדיק אבימלך בהכרח לכונן מלכות יציבה ואיתנה. על–ידי השארת יותם בחיים שיכנע אבימלך את אנשי שכם, שלא תאוות שלטון ולא טינה שלו כבן הפילגש כלפי הבנים של הנשים החוקיות של אביו הניעו אותו להמית ביום אחד את שבעים אחיו–למחצה הבוגרים מיותם, אלא הדאגה לבטחונה המתערער של המלכות: “מה טוב לכם, המשול בכם שבעים איש, כל בני ירובעל, אם משול בכם איש אחד?”. לכן סביר להניח, שאבימלך איפשר ליותם להסתתר במחבואו ולהינצל כדי שיוכל להוכיח על–ידי כך, שאת שבעים הבנים האחרים של גדעון רצח, אך ורק משום שלכולם היו שאיפות לרשת את אביהם.

רק מאוחר יותר התבררה לאבימלך סכנתו של יותם. באמצעות המשל שהפיץ יותם בעיר שכם, שבו הישווה את אחיו לעצים מניבים ואת אבימלך לאטד חסר–ערך, הבליט את מוצאו הנחות של אבימלך ואת תאוות השלטון כסיבה האמיתית שהניעה אותו לרצוח את מתחריו על ירושת גדעון. משל זה הצית את המרד נגד אבימלך והוליך למותו. כך, באמצעות המשל שהפיץ בשכם, נקם יותם ברוצח אחיו, ושמו נותר חקוק בהיסטוריה בזכות ההוכחה שסיפק על כוחן של מלים להחיות או להמית.

על–ידי בחירת השם “יותם” לגיבור הנובלה, הוריש לו אהרן מגד שלושה מאפיינים של הגיבור המקראי: את אי–ההשלמה עם הנבלים שכובשים לעצמם מעמד בחיים באמצעות ביצוע מעשי עוול (64), את העקשנות לנקום בנבלים אלה על העוולות שהם עושים לתמימים וישרי–הדרך בחברה (124) ואת הביסוס של הנקמה על כוחן של המילים. כלומר: שם הנובלה, המורכב מ“יותם” ו“נקמה”, מטפח אצל הקורא ציפייה לסיפור–מעשה על גיבור מסוגו של יותם המקראי, גיבור שיש לו סיבות רציניות לנקום, אומץ–לב להתייצב מול תקיפים ועורמה לחשוף את קלונם ברבים. אחרי עמודים אחדים מגלה הקורא, ששגה בציפיות שבנה על המקבילה מספר שופטים, וכן: שההפניה בשם הנובלה אל המסופר בספר שופטים היא אירונית.

יותם שחר איננו דומה ליותם בנו של גדעון ולעולם לא יבצע את הנקמה שהוא מטפח בחובו. יותם ינטור, אך לא ינקום. רבים יסמן כראויים לנקמתו — ובכללם: צעירים, נאים, חזקים, בעלי–מעמד, מצליחנים — בקלות יזהה עוולות שעשו, גם ידמיין כיצד יגמול להם על הרוע שזיהה אצלם, אך לעולם לא יוכל לקום עליהם ולבצע את הנקמה שרקם נגדם. נקמות בשנואי–נפשו יוכל לבצע רק במחשבותיו, בהזיותיו ובחלומותיו, אך בעולם המציאותי מסתיימים בכשלונות מסעי הצלב של דון–קישוטים מסוגו נגד עושי–העוולות, הדורסים את החלשים מהם. ואכן בסיום, אחרי שהוכה, נחבל ורותק למיטתו, כופה העולם הזה גם על יותם להכיר במגבלות כוחו ובעליבות מצבו: “ואינני יכול לעצור את דמעותי, הן זולגות ללא–הפוגה, כל כישלון החיים שלי כמו נצפן בצלילי המוזיקה המסתורית הזאת, כל חיי, ההולכים אל סופם” (125).

ההכרה הזו של יותם בכישלונו כנוקם ובהזדקנותו מצרפת אותו לדמויות קודמות של קורבנות הקיום ביצירתו של אהרן מגד, שתמיד נטה חסד בסיפוריו לאנשי השוליים, האלמונים ואלמי–הנפש (105). רבים מאנטי–גיבורים אלה מצא בעולם הספרות: מגיהים, מנקדים, עורכים ומתרגמים. אנשי הצללים האלה של הספרות לא זוכים לעולם בתהילה. גם מעשי עוול אחרים שכיחים יותר בעולמה של הספרות: גניבת שורות, רעיונות ונושאים. גניבות מרושעות שקשה להוכיחן בערכאות וקשה לאמוד ולחשב את נזקן לנפגע. אך מגד מצא אנטי–גיבורים כאלה בשפע גם מחוץ לעולמה של הספרות.

גיבור דורנו

גם בתקופת המקרא היה השם “יותם” נדיר למדי, אך כיום הוא זכור בעיקר כשמם של גיבורים בסיפורי ילדים. בחירת השם “יותם”, מכל השמות האפשריים, לגיבור האמור ללחום בנבלים ולהיפרע מהם על–ידי נקמה ההולמת את העוולות שעשו לישרי–דרך ולחסרי–ישע, מצטרפת לשורה של עובדות נוספות הרומזות, שאין לקחת ברצינות את שבועתו של הגיבור, יותם שחר, בסיום העלילה: “המטרה אשר לה קודשתי מרחם, אפשר לומר, היא השבת הצדק על כנו. — — — נשבעתי שבע פעמים, ואני נשבע כעת בשמינית, שלא אנוח ולא אשקוט עד שהמכשפה ההיא שלם תשלם על הנבלה שעשתה וישוב הצדק על כנו. כי לי נקם ושילם. כן, לי נקם ושילם. ורק אדם ללא כבוד יחריש על עוול כזה ולא יקום עליו עד שיתוקן” (124).

איזכורי הלשון בציטוט זה פועלים נגד אומרם. הצירוף “קודשתי מרחם” נלקח מדברי אלוהים לירמיהו בפרק הקדשתו לנביא: “בטרם אצֹרךָ בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא לגויים נתתיך” (א’—5). הצירוף “לי שילם ונקם” נלקח משירת האזינו בדברים ל"ב—35: “לי נקם ושילם לעת תמוט רגלם”. וגם כאן אלה דברי אלוהים, המבטיח להעניש את העם בעונשים קשים אם ינטשו את תורתו. יותם מתגחך כשהוא משלב צירופים אלה בשבועתו, כי בניגוד למקורות, שמהם שאב את הצירופים הללו, הוא מייחס לעצמו, בן–התמותה, יעוד של נביא וסמכות של בורא העולם, אך ורק כדי להשיב לליאורה אופיר כגמולה על העוול שלדעתו עשתה לו. באופן זה מינה יותם את עצמו לשלושת התפקידים — להיות הבורא השופט, לכהן כקטיגור וגם לשמש כמבצע העונש שיושת עליה, תפקידים שלא יהיה מסוגל לבצע אף אחד מהם בעתיד, כפי שלא הצליח לבצעם עד כה.

רק השם “יותם” ורק מוטיב הנקמה מקביל את יותם שחר ליותם הביבלי. יותם הקדום אכן היה נוקם נחרץ ואמיץ–לב. העוולות בימי המקרא היו רציניים וכחומרתם כך גם הדחיפות “להשיב את הצדק על כנו”. לכן קמו באותם ימים לוחמי צדק העשויים ללא חת, נוקמים מסוגו של יותם ונביאים בעלי רגישות גדולה לצדק. לקריאתם בשם הצדק היה כוח והד ציבורי, כי אז דיבר רק מי שהאש באמת בערה בעצמותיו וגם היה לו דבר אלוהים אמיתי להשמיע. ליותם שחר, גיבור הנובלה, תכונות–אופי הפוכות. מגד עיצב אותו כ“גיבור דורנו” — מושג שמגד השתמש בו ביפה מסיפוריו, ברומאן “החי על המת” (1965), כדי לציין את יחסיות הגבורה בתקופתנו. ואכן, יותם שחר הוא בן–התקופה, אנטי–גיבור, כואב ונקרע מבפנים, אך חסר–אונים להגשים את נקמתו בנבלים.

העוולות שמרגיזות את יותם הן פעוטות–ערך: שכן שהסב את ראשו ממנו ולא קידם את פניו בברכת שלום (59), צעירה שהפרה חוק עירוני וטיילה עם כלב בלי שהיה קשור ברצועה (75), אופנוען שכמעט דרס אותו כשחצה את הרחוב (83), נהג צעיר שבניגוד לחוקי התעבורה צפר כשמכוניתו נתקעה בפקק (113), פרחח שנדחף בכוח לראש התור בתחנת אוטובוס (114) ופושעים קטנים שחטפו ארנקים מזקנות ברחוב. העוולות הן בנאליות, ורק מחמת רגישותו המופרזת מפרשן “גיבור דורנו” כפגיעה אישית חמורה בכבודו. גם תגובתו עליהן חורגת מפרופורציה. על העוולות הקטנים האלה, המורטים את עצביו ומוציאים אותו מהכלים, הוא מגיב בפרץ של אלימות, המתחיל כריב–שפתיים ומתפתח בהמשך להתכתשות אלימה.

יותם שחר הוא “גיבור דורנו”, כי הוא מייצג את עליבותם של לוחמי–הצדק במקומותינו. כל אחד בדור הזה נותן דרור לחרצובות לשונו בכל הזדמנות כדי להיראות כלוחם–צדק. הזילות של המילים בפי כולם החלישה את כוחן ואת סמכותן, לכן איש גם אינו מקשיב להן. תקופתנו היא תקופת הדַבֶּרֶת. המילים משתחררות לחלל והן מתאיידות בעודן באוויר. וגם אם הושמעו באיזו תוכנית–מלל באחד מכלי–התקשורת, מתברר שהיו להן חיי שעה בלבד ושום השפעה על הממשות. דמוקרטיה כה עממית וכה המונית אינה מצמיחה גיבורים, אלא “יותמים”.

יותם שחר שלנו אכן מייצג היטב את “היותמים”, המגיבים בהגזמה על כל עוול שאחרים עשוהו במילים האלימות והחריפות ביותר. כמנהג כל ישראלי אחר בשיחות הסלון על ענייני דיומא, מגיב גם הוא בהריחו עוול בביקורת קטלנית על החברה ועל המדינה. ליאשה, הבעל של בתו, ציוני ופטריוט ללא–רבב, הוא מודיע “שזו ארץ אוכלת יושביה — — — מפני שפה כולם שונאים זה את זה, רוצים להרוס זה את זה, לדרוס, לחסל, מוכנים להמציא עלילות שקר זה על זה, רק כדי שיעמדו גבוה יותר כשהם דורכים על גוויות! ליהודים לא צריכה להיות מדינה! כל השִפלות היהודית צפה פה למעלה ונותנים לה חותמת רשמית!” (55).

גם ההתעלמות של דן לוסקי, שכן שלא ברכו לשלום, מפיקה מפי יותם הכל לה דומה על המדינה, “ארץ שגסי רוח שולטים בה, שנימוסים אלמנטריים זרים לה” (59). בהזדמנות אחרת, אחרי ריב דברים עם בעלת כלב שלא החזיקה אותו אסור ברצועה, התמלא חרון “לא רק עליה, אלא על המדינה כולה, שהיא מושחתת, שלאיש לא איכפת בה מה קורה לזולתו, כולם דורכים זה על גופו של זה” (75). ידיעה בעיתון, המספרת על מסיבה שערך ראש העיר לאורחיו מאוסטריה, מרתיחה את דמו: “בה בשעה שפקידי העירייה מבזבזים מליונים על משתאות, יש אנשים המחטטים בפחי אשפה למצוא פרוסת לחם. — — — המדינה הזאת נהרסת בגלל עוולות כאלה, בגלל רשעות כזאת!” (114—115). וכאקורד אחרון, ממש לפני סיום הנובלה, מגיע יותם למסקנה הבאה: “אדם לאדם שועל במדינה הזאת” (125).

הטובים והרעים

מכאן, שהנובלה “נקמת יותם” היא יצירה המעצבת בעיקר דמות מעניינת, דמות שחיי הנפש שלה מעניינים יותר מאשר מעשיה בזירה הממשית של החיים. יותם דומה ביותר לגיבור הנובלה הקודמת, “עד הערב” (2001). גיבור הנובלה “עד הערב” היה ספרן, וגם יותם המתפרנס ממלאכת התרגום קשור לעולם הספרות. שניהם כבני שישים ונשואים לנשים יפות, שאת חידתן אין הם מצליחים לפענח, ולפיכך הם מתהלכים בהרגשה שאין הם ראויים להן. שניהם מתהלכים בתל–אביב כאלמונים שאיש אינו נותן את דעתו עליהם. מיקומם זה בחברה מתברר להם בעקבות הרגל שסיגלו לעצמם לשוטט ברחובות העיר, הנשלטים על–ידי הצעירים, הבריאים והמצליחים. איש מהם לא יכבד אדם כיותם: איש שמן החבוש בכובע קש מגוחך ורחב–תיתורת מפני השמש הקופחת, שהבעת סלידה נסוכה על פניו בהיותו ברשות הרבים הישראלית, שהיא דורסנית לאנשים בגילו. כבן–דמותו מהנובלה “עד הערב”, גם יותם אינו מסוגל לשאת את השחצנות של הדברנים והמצליחנים האלה. וגם את רוב מעשיהם הוא מפרש כגסות רוח או כעוולות ההופכים את המדינה ל“ארץ אוכלת יושביה”.

עולמו של יותם הוא עולם של קצוות, ולכן הוא ממיין בני–אדם לטובים ולרעים. הרעים בונים את מעמדם בחיים על–ידי רמיסת החלשים מהם ועל–ידי העוולות שהם עושים להם. הטובים הם מצניעי–לכת ואלמי–נפש, בני–אדם פשוטים ואנושיים, שלעולם לא יפגעו בזולת. יותם מרגיש קירבה אליהם. איש נדיר כזה הוא החייט פלדמן, שאצלו שכר יותם חדר במשך שנתיים בהיותו סטודנט. פלדמן הוא ניצול שואה וסיפור הצלתו לימד אותו ש“כל החיים זה מקרה” (70). איש עם סיפור–חיים כשלו לעולם לא יגרום עוול לזולתו. אדם נוסף, שאצלו ביקש לשכך את כעסו על היהירים ורעי–הלב האחרים, הוא רוזנברג, בעל החנות למכשירי כתיבה, שנהג בו יפה במשך שנים והעניק לו הנחות על הקניות שביצע אצלו (49). יאשה, בעלה של בתם, עדנה, אף הוא אדם כלבבו. יאשה עלה לארץ ממניעים ציוניים וקשה לו לשאת ביקורת על המדינה מהסוג שיותם משמיע באוזניו (55). לטובים משתייכת גם סווטלנה המאירה אליו פנים. אף שאינה יהודייה, היא עושה את עבודתה בארץ בשמחה, מתבלת את מעשיה במטבח ובחדרי הדירה בחרוזים מפושקין ומפזמת מנגינות ממוסיקה קלאסית בעודה מנקה את האבק מעל הרהיטים (100). יותם נזכר גם ביוש קסלר, שהיה לו ידיד נפש בתיכון בפרדס חנה, שנהג להקשיב ולהחריש, בלי להשמיע “דברי עידוד בנאליים וגם לא עצות יומרניות”, שבשתיקתו “היתה אמת פנימית כנה” (105).

שניים מייצגים את הרעים בעולמו של יותם: יהואש פראנק וליאורה אופיר. לפרופ' יהואש פראנק, עמית של רינה בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל–אביב, עיניים תכולות “קשות ונוצצות, ושיער כסוף העוטר את קרחתו כזר דפנה רומאי”. אך את יותם קומם בעיקר בארוחות, באופן ש“היה מביא את האוכל אל פיו כמעט בלי שישפיל עיניו לצלחת ובלי שיחדל מלדבר” (10). “ברבוריו הבלתי–פוסקים של פרופסור פראנק” והלהג שבו גיבב תיאוריות ושילב מונחים תוך לעיסה נמרצת של האוכל המאיסו על יותם את הארוחה בכנס בטיבינגן שבגרמניה, כשהצטרף לרינה, והוא קם מהשולחן ונטש את הארוחה, לתדהמת כולם, אך לא לפני שפלט משפט שגרם לדובר היהיר הזה להפסיק ללעוס ולהשתתק (28). בנסיבות אחרות היה מתנפל על איש כזה וחונק אותו בידיו (32).

גרועה מפרופ' יהואש פראנק היא בעיניו ליאורה אופיר. בספרו עליה אין יותם מוקיע רק את בורותה בשירה היוונית הקדומה ואת חוסר הבנתה במלאכת התרגום של טקסט משפה לשפה, אלא מתמקד בעיקר במראה החיצוני שלה: “נכנסה לחדר בנקישות עקבים נמרצות — צבאיות, אפשר לומר — אשה דקת–גו, לא גבוהה, ששערה השחור החלק גזוז עד מחצית צווארה ומשקפיים עגולים לעיניה חדות המבט — עיניים דוקרניות — — — כל גופה הכלוא בשמלה הצרה הוא פקעת של חוטי תיל קוצניים” (47). התיאור מדגיש את הסכנה האורבת ממנה בגלל חדותה, דוקרנותה וקוצניותה. תיאור נוסף מדגיש אף יותר מקודמו את התוקפנות שמשדרת ליאורה בעצם הופעתה: “עם החוטם החד כמקורו של עוף טורף, והעיניים השחוזות היורקות בוז” (124).

יותם גם מעטר את ליאורה בכינויי גנאי שונים: זונה (49), כלבה, מרשעת (58), אשה מסוכנת (84), מכשפה (103, 109 ו–124), “ליאורה אופיר זו היתה יכולה, בנסיבות המתאימות, גם להיות קאפו באושוויץ”, המסוגלת להנות מהצלפה במגלב “על גופות עירומים של נשים גלוחות שיער בדרכן לתאי הגזים” (82). זעמו על ליאורה אופיר חורג מהגבולות הסבירים. היא אכן לא השיבה על פניותיו הטלפוניות לביתה הפרטי והתעלמה ממנו כאשר התייצב בפתח מגוריה במכון וייצמן, אך לא היה באלה כדי להצדיק את קיתוני החרפות שהוא שופך על ראשה. פגישה כזו היה עליו לתאם במערכת בית–ההוצאה, אך הוא דחה את הצעתו של ארד, העורך הראשי במערכת, לתאם למענו פגישה עם ליאורה (47). גם תגובתו על הערותיה הביקורתיות על טיב תרגומיו היתה בלתי–שקולה. הוא שמע אותן מכלי שני, מארד (47—48), ותימוכין קיבל לרשעותה של ליאורה מפי ליזה, מזכירת המערכת (61). אין ספק שההאשמות היו מעליבות ביותר, אך לפני מימוש בדיקתן איתה אישית, ההשוואה לקאפו והשבועה לנקום בה עד יומו האחרון משקפות קיצוניות וחוסר שליטה עצמית.

זן הנשים הקשוחות

מתברר, אם כן, שסיבת שנאתו של יותם לליאורה איננה רק הביקורת שהשמיעה על טיב תרגומיו, אלא גם בגלל היותה אשה מהזן השנוא עליו. דמותה של ליאורה מגולפת כניגודה של אשתו, רינה. בעוד שאשתו מגלה התחשבות בגחמותיו של יותם ומעודדת אותו, מגלמת ליאורה את האשה הכוחנית והמסרסת. זן נשי זה מתואר בפיו של יותם בדברו על ליאורה: “היא מזן הנשים השאפתניות, הקשוחות, חסרות המצפון, המטפסות על גוויות כדי להגיע למטרות שהציבו לעצמן, להיות מנכ”לית של בנק לאומי, מזכ“לית של משרד ראש–הממשלה, מפכ”לית של מחלקת החקירות במשטרה, עורכת תרגומים בהוצאת ספרים. כל אברי גופן, למן הרגליים הדורסניות ועד השדיים הזקורים והעורף הקשה והעיניים השחוזות, כולם ערוכים למלחמה עד חורמה על הגשמת המטרות האלה. — — — נשים כאלה צריך להדביר כמו שמדבירים חרקים או כנימות" (82). את הזן הנשי הזה זיהה אצל רופאת השיניים שלו: רופאת השיניים שלי, שעקרה לי חמש שיניים מן הלסת העליונה ועשתה זאת בהנאה רבה — גם היום אני יכול להיזכר בהבעה שבפניה כששלפה במלקחיים שורש אחר שורש מחניכי, הבעה של מעין תענוג מיני זאת היתה; יש לה אורגזמה מזה, אמרתי לעצמי" (103).

את שנאתו לזן הנשים הזה מבטא יותם פעמים נוספות. בדברו על נגעי החברה הישראלית, “שלאיש לא איכפת בה מה קורה לזולתו”, הוא גולש שוב לדבר על הזן הנשי השנוא עליו: “כולם דורכים זה על גופו של זה, והנשים גרועות מכולם, חצופות, לא מתחשבות, לעתים נדירות ביותר תיעצר נהגת לפני מעבר חצייה, כי מגיעה לה זכות ראשונים מדרך הטבע, כי היא המין החלש, כמובן, ולכן מותר לה לדרוס את הולך הרגל” (75). לזן הנשים הזה שייכת גם בת–הכיתה שלו מהתיכון, דניאלה, אהבת הנעורים הראשונה שלו. היא היתה אז נערה קלילה עם צחוק מתגלגל ומתגרה" (75), והוא, “נער גדל גוף ומסורבל וכאילו מפגר בהתבגרותו” (72), שהיה מאוהב בה “עד כלות”, כיתת את רגליו בחול מכרכור לפרדס חנה וארב לה “מאחורי גדר הברושים של ביתה” בתקווה שתעבור על פניו ויוכל להגניב כמה מילים לאוזניה, אך היא התנכרה אליו וגם לא הגיבה על הפתק שתחב בסתר למחברתה. לכן הופתע כאשר בהיותם במחנה ליד מעיין חרוד, נשכבה לצידו באוהל והתמסרה לו, אך לא הבין, מדוע חזרה להתעלם ממנו “כאילו לא היו דברים מעולם” אחרי אותו לילה שבו העניקה לו רגע של “אושר שמימי” (72). פגוע מהתעלמותה החליט לטרוף את נפשו בכפו, אך כשעמד על הצוק בחוף קיסריה והסתכל על המים הגועשים מתחתיו, נרתע וחזר לכרכור (78). סיבת רתיעתו ממנה ומנשים דומות לה התבארה לו כשפגש אותה אחרי שנים: “היה לה עכשיו יופי מסוג אחר, בשל, מבוגר ואפל כלשהו. — — — צבע פניה השחום ושערה השחור והארוך, שצמה עבה שלו גלשה על שכמה, שיוו לה נופך של צוענייה” (74). תיאור זה זהה לחלוטין למראה של “האלמנה השחורה”, שרה לוינשטיין, ברומאן “עוול” (1996), העוסק אף הוא בגיבור שהחליט ללחום בעוולות העולם. ולכן אין זה מקרה שיותם מכנה את ליאורה בכינוי “המכשפה השחורה” (96 ו–109).

מקור שנאתו של יותם לזן הנשים הזה נעוץ בילדות. אמו היתה אף היא אשה סמכותית ומסרסת (59). לא אביו, האגרונום הצנוע, שהיה “איש מתון בעל הומור שקט ושפם צ’פליני” (16), השפיע על חייו, אלא אמו, שטיפחה ביד רמה את הצטיינותו בתחומים שילדים אחרים בגילו לא הופנו אליהם על–ידי הוריהם. הוא היה “קורבן של אהבת אם” מוגזמת (18). היא זו שהפיצה במושבה, שבנה בן השלוש–עשרה הוא גאון, והפכה אותו מטרה ללעג של חבריו, שהחלו לכנותו “ראש–סלק” (17). היא לא הסתפקה רק בהפצת שימעו כ“גאון” בין קרובי משפחה, ידידים, שכנים ומורים, אלא גם הבליטה אותו כ“מופת של טוב לב, מתינות ויושר, ממש התגלמות הטוב האנושי” (33). היא שמרה על בן–טיפוחיה, ולעולם לא ישכח את הופעתה במחנה הקיץ ביערות הכרמל מתוך דאגה לו, כשהיה בן שלוש–עשרה (17). גם בגיל שלושים, כשנאלץ להתלוות אליה למתנת יום–הולדת שהעניקה לו, חופשה בהולנד, עדיין הציגה אותו שם בפני קרוב–רחוק שלה כ“פרופסור” והתפארה בכשרונותיו יוצאי–הדופן (20). בדרך זו ניסתה באמצעותו, בנה היחיד, לפצות את עצמה על הילדות שנגזלה ממנה בשנות השואה (36).

אשתו, רינה, מגלמת זן נשי מנוגד לזן הנשים השנוא עליו. בקומתה הזקופה, עיניה המאירות ושערה הערמוני כבשה את לבו בליל–האהבה הראשון שלהם. במשך שלושים שנות הנישואים הכיר את סגולותיה האחרות כאדם וכאשה: “במשך השנים הרבות להיותנו יחד למדתי לדעת שמתחת למסכת הרצינות האקדמית שלה, ושיקול הדעת המתון, וההתחשבות, וההגינות, והאדיבות המאופקת, בוערת בה תשוקה שלא יודעת שובע, כלואה ויוקדת בתוכה” (122). בסבלנות אין–קץ מתאמצת רינה להרגיע אותו ולמתן את תגובותיו. כך היא נוהגת גם אחרי שסיפר לה על העוול שעשתה לו ליאורה אופיר. והוא למד להוקיר אותה על כך: “כמה היא סובלת ממני, חשבתי, ובאיזה אורך רוח פסיכולוגי היא נוהגת בי. כל רעיה אחרת כבר היתה מתפוצצת מרוגז לנוכח מעשי הכשל שלי ומגרשת אותי מעל פניה לצמיתות” (56). היא כה מושלמת בעיניו והוא כה מעריץ אותה, עד שאיננו בטוח שהוא ראוי לה. לפעמים היה תוהה: “איך קרה הפלא הזה, שזכיתי בה?” ומה משך אותה, היפה, שרבים ודאי חיזרו אחריה, לבחור בו, שנשים לא נמשכו אליו? (14). לעיתים כה קרובות גרם לה רוגז או הביך אותה בחברת עמיתיה מהאוניברסיטה או בחברת קולֶגים בכנסים של פסיכולוגים בחו"ל, שהיה בטוח שהיא תיפרד ממנו באחד הימים (38). עקב כך קינא לה ומדי פעם חשד בה שהיא בוגדת בו (116).

נכות ואלימות

הנובלה “נקמת יותם” מתמקדת בשלושת הימים שבהם איבד יותם את השליטה שלו על האלימות שנאגרה בתוכו במשך שנים נוכח העוולות שנעשו לו או שראה אותם נעשים סביבו לדומים לו. אירגון עלילת הנובלה בשלושה פרקים נועד לפרוש את הסיבות להצטברות אלימות כה קיצונית אצל יותם. הפרק הראשון שוקד בעיקר על הביוגרפיה שלו ומבליט באמצעותה כיצד התפתחה אצלו רגישות גדולה כזו לעוולות שנעשו לו או לאחרים. הפרק השני מספר על העוול שנעשה לו במערכת, כאשר העורכת החדשה, ליאורה אופיר, הטילה ספק באיכות תרגומיו והחשידה אותו בגניבת שורות ממתרגמים אחרים (47—48 ו–57). העוול הזה הסיר אצל יותם את הבלמים, שעד כה עצרו בעדו לצאת ולנקום באלימות נגד עושי העוולות בחברה. הפרק השלישי מעמיד במבחן את מאמציו של יותם לנקום בליאורה אופיר ומספר על כשלונו הכפול: אין הוא מצליח לנקום בה וגם אינו מצליח להועיל במשהו למאבק הכולל נגד הרשע בחברה. את יותם שחר עיצב מגד כגיבור טראגי–קומי, שהרי כקורבן לעוולות שנעשו לו הוא דמות טראגית, אך עקב הכשלונות שלו כנוקם על העוולות הללו הוא בה–בעת גם דמות קומית.

בהשוואה לנובלה הקודמת “עד הערב”, בולטת בנובלה זו הרחבת הרקע לצמיחת דמות של נוקם טראגי–קומי כיותם. למטרה זו גייס מגד את יותם לכהן כמספר העלילה. על–ידי כך הפך אותו למוסר עדות על חייו ועל הסיבות שעיצבו את דמותו. כבר בפתיחה מגדיר יותם את חריגותו: “אני מקרה בעייתי, ללא ספק. הבעיה שלי היא שיש בי אלימות. אני משתדל — בכל הכוח הנפשי שאני מסוגל לגייס — לרסן אותה, או לפחות למתן אותה, אבל היא מתפרצת מכלאה לעתים קרובות, מסיבות שלי עצמי אינן מובנות” (7). בהזדמנות אחרת הוא מודה שהאלימות היא תוקפנות האצורה בו מילדות “כנמר המתרוצץ בסוגר ונכון בכל רגע להתפרץ מכלאו ולהתנפל על הבא למולו” (32). ואכן בציטטה שהובאה קודם, שבה העיד על עצמו, שמרחם אמו קוּדש ללחום למען השבת הצדק על כנו, מביא יותם הוכחות לכך מהביוגרפיה שלו: “כל חיי מעידים על כך, כל הקורות אותי כמו הובילו לקראת זה, שלב אחר שלב, החל בילדות, כאשר בהיותי בן שבע בעטתי באשכיו של ילד גדול ממני בשלוש שנים לאחר שכינה אותי שמן מסריח, — — — דרך מהלומת האגרוף שהנחתתי על פרצופו של המ”פ שמואל אוחיון — — — כאשר במסע אלונקות בגולני פקד עלי לחזור לבסיס כי סירבתי להסיר את כובע הקש מעל ראשי" (124). גם הדוגמאות האחרות, שמפזר יותם במרחב סיפורו, חושפות את הפער בין הסיבות הפעוטות, שגרמו לו להגיב באלימות, לבין היומרה שהוא מייחס לעצמו, “להשיב את הצדק על כנו”. גם פער זה הופכו לדמות טראגי–קומית.

את התוקפנות הזו מילדות מגדיר יותם כ“נכות נפשית” (10). ממעמדו כבן שישים בהווה הוא מסוגל להבין כיצד הפכה התוקפנות מילדות למנגנון ההתגוננות העיקרי שלו מפני רשעותם של החזקים ממנו. בילדותו היה גדל–גוף, שמן ומגושם (13). עקב סירבולו הגופני לא שיתפו אותו בני גילו במשחקי הכדורגל והכדורסל וגם הוא עצמו השתמט משיעורי ההתעמלות. הילדים נידו אותו מחברתם וגם הדביקו לו כינויי גנאי שונים, ובכללם “תומי ראש–סלק” (17). כבר אז אילף את התוקפנות, שהתעוררה אצלו כלפי מעליביו, לשכון בתוכו בשקט, אך פיצה את עצמו באמצעות מזימות שחרש כלפיהם, איך יום אחד ינקום בהם. כך, הוא מודה, “גידלתי בתוכי תולעים של רוע, שזחלו והשריצו בסתר, ואיש לא ידע עליהם” (33).

בגלל המיגבלה הגופנית להשתלב בין חבריו בעיסוקיהם, בספורט ובמשחקים, מיקד את כיסופיו מילדות “אל עולם הרוח הנעלה” (12). שלא כחבריו שהעדיפו משחקי–כדור, התעמלות ושהייה בחברת בני גילם, העדיף הוא לקרוא, וכבר בגיל עשר ידע את תוכן האודיסיאה וזכר בעל–פה פרקים מאיוב (16). לכן נודע בכרכור כלוקה ב“נכות” כלשהי (15). מהקריאה רכש מכמני לשון וידע את פירושן האמיתי של מילים נדירות. צלילן של מילים אלה ומשמעותן גרמו לו לפרצי צחוק, שלא הובנו על–ידי האחרים בכיתה, אך ציירוהו בעיניהם כתמהוני (72). גם כמבוגר לא הצליח להתאפק ופרץ בצחוק או פלט משפט תמוה באמצע שיחה רצינית של מלומדים מפורסמים. אלה פרסמו אותו כאדם “בלתי צפוי” ורינה, אשתו, היתה נאלצת לחפות עליו כאשר התלווה אליה לכנסים בחוץ–לארץ (8).

כאמור, עסק אהרן מגד פעמים רבות בדמויות מסוגו של יותם, גיבור שהופך שלא באשמתו לקורבן בחברה, אך לדמות הקורבן הקבועה ביצירתו הוסיף בנובלה זו קו–אופי נוסף — את הצורך העז והאובססיבי להשיב לעושי העוול כגמולם. מי שרואה את יותם משוטט ללא תכלית כשהוא חבוש בכובע–הקש הנצחי שלו, לעולם לא ישער שבתמהוני המגוחך הזה שוכנת נפש אלימה כל–כך, הממציאה שיטות אכזריות לנקום בעזרתן בשנואת–נפשו, ליאורה אופיר: חנק (51), מליקת הראש (56), ריסוק הפרצוף (70) והדברה בחומרים ממיתים (82) — שיטות שלא יממש אף אחת מהן. באמצעות הנטייה הזו לאלימות לא העניק מגד לדמויות הקורבן ביצירתו גאולה ממצבם בחברה, אלא דווקא העצים את כשלונן והחריף בעזרתן את הביקורת על דמותה של החברה המודרנית.

על–ידי כשלונו של יותם כנוקם הבליט מגד את העובדה, שמצבו של האדם לא השתנה במהלך ההיסטוריה. תמיד ירמסו החזקים את החלשים. רמת ההשכלה של האנשים בדורנו, עושרה של החברה והחוקים הנאורים שנחקקים בה, אינם מבטלים את היצרים הבסיסיים של בני–האדם ואת ההבדלים במנגנוני השליטה שלהם ביצרים שלהם. דווקא הקידמה, הדמוקרטיה ושלטון החוק מגוננים על זורעי הרשע ומאפשרים להם בחסותם לרמוס חלשים מהם בתיחכום רב יותר ובביטחון גדול יותר מאשר בעבר. בנובלה הזו אכן החריף מגד את הביקורת שלו על החברה המודרנית, החופשית והנאורה לכאורה. האובססיביות של יותם לנקום בעושי העוולות, ובראשם ליאורה אופיר, וקוצר–ידו לממש נקמה כלשהי ולוא באחד מהם, מבשרים יאוש מוחלט מהסיכוי לכונן גם בעתיד חברה מתוקנת וצודקת מזו המוכרת לכולנו כיום.

משמרת “הגל החדש”

מאת

יוסף אורן

---

"בין לילה ובין שחר" — יהושע קנז

מאת

יוסף אורן

¹

הדפסה מחודשת של הנובלה “בין לילה ובין שחר” היא הזדמנות לעיין פעם נוספת באחת היצירות המעניינות ביותר של יהושע קנז. את שמה של הנובלה שאל קנז משורה בשיר “איגרת” של נתן אלתרמן, מתוך “כוכבים בחוץ” (1938). הזיקה של הנובלה לשיר הזה היא הרבה מעבר לסיוע בשם. גם תוכנו של השיר, המעניק פתחון–פה לקין, שבעוון הרצח שביצע, רצח אחיו, נענש בהרחקה ממשפחתו, משפחת האדם, מתקשר לדמות המרכזית בעלילת הנובלה, נער שונה בכיתה המתקומם נגד הקמים עליו להכניע את רוחו. ואשר לשם הנובלה, הוא מציין את המועד שבו מימש נער זה את עצמיותו. אמנם היה זה מועד לא–ממושך, אך המעמד שבו מימש הנער את חירותו הפך לאירוע מכונן בחיי חבריו ללימודים ובעיקר בחיי אחד מהם — “המספר” של הנובלה, שיזדהה ברומאן “התגנבות יחידים” בכינוי “מלבס”, על–פי המושבה שבה גדל והתחנך.

עלילת הנובלה מתרחשת בכיתה י"א של בית–ספר תיכון עיוני באחת המושבות הוותיקות במרכז המדינה, באמצע שנות החמישים של המאה הקודמת, המאה העשרים. בנובלה מופיעים מספיק חומרים תקופתיים המעידים על זמן העלילה, ובכללם: ההשתייכות של הגימנזיסטים לתנועת–הנוער, שבה רוקדים רק ריקודי–עם ומתנזרים מריקודים סאלוניים. כלי הנגינה שהנוער מעדיף בתקופה זו הם עדיין האקורדיון והחליל, ולא הגיטרה שהתחבבה על בני–הנעורים כעבור דור. הנוער עדיין מגלה שמרנות ביחסים בין המינים וקורא הרבה: הבנות מעדיפות ספרי–שירה והבנים ספרי מדע פופולרי וכתבי–עת המדווחים על חידושים במדע. מדי פעם מגייסים את הנוער מבתי–הספר התיכוניים לימי עבודה במסגרת השירות הלאומי, ובעיקר לפרוייקט הלאומי של התקופה: נטיעת עצי אקליפטוס כאמצעי הסוואה ומיגון של דרכים ומיתקנים צבאיים מפני מטוסי האויב. גם תחושת הזרות של הצברים כלפי העולים החדשים מגלי העליה הגדולים של שנות החמישים מגדירה את זמן העלילה. בעיני הצברים מצטיירים החיילים העולים החדשים

שהם פוגשים בחדר–האוכל של הבסיס, חיילים שהם כמעט בני–גילם, לא רק “זרים וקודרים כאנשים נרדפים” (68), אלא גם דומים יותר “לעדת שבויים או לאסירי–עולם מאשר לאנשי–צבא” (64).

החומרים התקופתיים מבליטים את לכידותה של הכיתה ואת ההומוגניות של התלמידים בה. כולם ילידי–הארץ ומבני המשפחות המבוססות במשפחה, שהתחנכו מגן–הילדים ואילך לכבד אותם ערכים בידי אותם מחנכים ובהגיעם למחלקה השביעית (המחנכים במושבות הוותיקות השתמשו עדיין באותם ימים במונח “מחלקה” במקום המונח “כיתה”) הם ספוגים באותם קודים חברתיים ובאותן נורמות תרבותיות. חייה של הכיתה המדוברת היו ודאי מתנהלים ללא זעזועים, אלמלא צורף אליה בתחילת השנה, פסח, תלמיד מבוגר בשנתיים משאר התלמידים, אחרי שנכשל בשתי השנים הראשונות של הלימוד בבית–הספר התיכון והושאר פעמיים באותה כיתה.

זו לא היתה חריגותו היחידה של פסח, כי בניגוד לאחרים הוא גם בא מאחת המשפחות העניות במושבה. עובדה זו התבררה לחברי ועד–הכיתה כאשר הגיעו לבקרו ביקור–אבלים אחרי שהתייתם מאמו. הם אמנם הגיעו לבית–אחוזה, שאל חזיתו המרשימה מוליכה שורת דקלים גבוהים, אך אל דירת המשפחה של פסח לא נכנסו דרך הכניסה המפוארת הזו בחזית המבנה הגדול, אלא דרך דלת באחת מפינותיו. למשפחתו הענייה של פסח הותר להתגורר באגף הצדדי של אחוזת האיכרים הזו, רק משום שקרוביהם העשירים מאירופה, שהתכוונו להתגורר בה, עקרו לאמריקה והפקידו את אביו של פסח על שמירת האחוזה והטיפול בפרדס המקיף אותה. המראה המוזנח של המבנה והפרדס מעיד, שהקרוב העני של המליונרים לא עמד במשימה ונעשה עגלון כדי לפרנס את משפחתו. בביקור הזה התוודעו חברי ועד–הכיתה גם לאחיו המבוגר של פסח, מנחם, אסיר משוחרר שלא חזר למוטב גם אחרי שריצה את שנות המאסר. כעבור זמן נודע להם שמנחם נכלא פעם נוספת בבית–הכלא (60), אחרי שהפסיד במשחקי קלפים בחיפה ונתפס כשניסה לפרוץ לחנות של חומרי–בניין כדי לפרוע את חובו לנושים האלימים.

פסח — הפרא האציל

פסח מובלט בעלילת הנובלה לא רק כחריג בגילו וברקע המשפחתי שלו, אלא גם באופיו. הוא מתואר כנער שדמותו עוצבה לא בחדרים הצרים של כיתות בתי–הספר שבהם למד, אלא במרחבי האחוזה המוזנחת. כבר בילדותו נהג פסח לברוח מהבית “ופעם אף התחבא בפרדס רחוק יום תמים, עד שמצאוהו פועלים” והחזירו אותו למושבה, “אבל כשגדל חלם על מרחבים אחרים, רחוקים יותר” (55). בניגוד לאחיו, פסח אינו נוטה למעשים פליליים ולמרות חוסנו הגופני איננו אלים. על ההקנטות של חבריו, וגם על אלה היותר מעליבים מבית–היוצר של אריק, הגיב באדישות. ואכן מעוצב פסח בנובלה בדמות הפרא האציל, שכל מאמצי מחנכיו להכניע את אופיו הסורר נכשלו עד כה. לפיכך קיוו, שאם ישולב פסח בכיתה מגובשת, שהשכילה להעמיד בראשה ועד–כיתה המורכב מתלמידים רציניים ואחראיים, תוכנע פראותו והוא יסתגל למושגי–הערך התרבותיים שהפנימו תלמידים בגילו בבתים המהוגנים של הוריהם, בתיכון העיוני–הישגי ובתנועת–הנוער החלוצית–אידיאולוגית. הוגי הרעיון לשילובו של פסח בכיתה זו לא שיערו, כמובן, שדווקא תלמיד חריג זה יצליח תוך שבועות אחדים לערער כמעט עד היסוד את שלוותה של הכיתה היותר מהוללת בבית–הספר.

מושג–מה על ההבדל בין פסח לחבריו בכיתה אפשר לקבל ממוצר המופת של המסגרות החינוכיות האמורות — אלי שפירא, שהוא שרטוט מוקדם של אלון, מגיבורי “התגנבות יחידים”, האומר בשיחה לאריק: “אני רוצה אהבה ואני רוצה ידידות ואני רוצה להתקדם בחיים ואני רוצה לתרום למדינה ולחברה והכל אצלי באותה דרגה של חשיבות” (47). כמו חבריו, גם “המספר” יודע שבניגוד לאחרים אלי גם יגשים את תוכנית–החיים המושלמת הזו, כי כבר כעת “סדר–יומו מלא תעסוקות: כספורטאי היה מתאמן בקבוצת הנוער של הפועל, ומלבד היותו מדריך בתנועה אף ניגן באקורדיון ורקד בלהקת המחול. ולאחר כל זאת עוד נמצא לו די זמן להכנת השיעורים ולקריאה בספרים מדעיים. הוא היה תלמיד מצטיין, הוא ידע תמיד מה רצונו ולא היה דבר שיסיט אותו מדרכו” (15). “המספר” גם מבליט, שהנפש היפה, המוכשרת והחרוצה הזו שוכנה בכלי היותר מפואר שניתן להעלות על הדעת: “אם היופי הוא תואם האיברים והקומה, מידתו הנכונה של כל פרט ויחסו אל הפרטים האחרים, שילובם האסתטי של צבע העיניים והשיער וגון–העור, כי אז הלם תואר זה את אלי שפירא. — — — בשערו השחור ובעיניו התכולות — — — בחיטוב פניו ובגונם; וגופו היה מעוצב לפי כל כללי היופי והמידה הנכונה, תמיר, מפותח, אתלטי” (31—32).

להשלמת התמונה של האנטגוניסט לדמותו של הפרא האציל, הוצמדה לאלי שפירא הנערה היפה מבנות הכיתה, רחל היימן: “ורחל היתה שעונה על זרועו כפרח ענוג, שערה שחור מאוד, פניה ארוכות ועדינות ועיניה גדולות וכהות, מלוכסנות במקצת, גזרתה צרה וכל–כולה רוך ואצילות” (17). הזוג המלכותי הזה של הכיתה כמו יצא מתוך סיפוריהם המוקדמים של סופרי “דור בארץ”, המשמרת הראשונה בסיפורת של שנות המדינה, שגילפו בשקדנות את האידיאל הגברי והנשי של בני–הארץ — הצברים יפי–הבלורית והתואר, הפטריוטים ללא–רבב. על שכמותם שורר אלתרמן במפורסם משירי הטור השביעי, בשיר “מגש הכסף”: “אז מנגד יצאו / נערה ונער / ואט–אט יצעדו הם אל מול האומה”. כך, בשקדנות ובתמימות רמז קנז על ההתכתשות הבלתי–נמנעת בין הפרא האציל לאידיאל הצברי של סופרי המשמרת הקודמת, בדומה למעשה של עמוס עוז באחדים מסיפורי “ארצות התן”, שחתר לכך בדרך פחות סמויה.

סצינת ההתכתשות

ההתכתשות שבה קרא פסח תיגר על ההגמוניה של אלי בכיתה התרחשה ביום שבו חזר פסח משבעת ימי האבל על אמו. אלי הופתע כשמחוות–ידידות פשוטה שלו נגמלה מצד פסח בהזמנה למכות (27). מה–גם שבתחילת אותו יום עצמו הנהיג אלי את המרד נגד המורה בֶּנוֹ, אף שעלב בפסח בלי כוונה (25). טעותו של אלי היתה שבעיניו הצטייר פסח, כמו בעיני המורים, כתינוק מגודל ואטום, או כפי שהגדיר אותו באוזני חבריו: “מטומטם” (26), והניח שכמנהיג הבלתי–מעורער של הכיתה מוטל עליו לפרוש את חסותו על הנתין שלו ולגונן עליו. לכן ניסה למשוך את פסח באדנות מלכותית להצטרף לחבורה המורדת שבראשה עמד. הוא לא שיער שפסח ידחה את ההזמנה להצטרף לנתינים הסרים למשמעתו ובמקום זאת יזמין אותו לגונן על מעמדו ההגמוני בכיתה. דווקא הנתינים הכנועים של אלי קלטו מהר את משמעות המעמד, כמו הבינו שתוצאות ההתכתשות יכריעו “משהו גורלי” בחיי הכיתה (27), ולכן הקיפו במעגל את השניים וצפו במתרחש בשתיקה.

בתיאור של “המספר” על ההתכתשות בין השניים מודגש שהיה זה קרב בין בן–אנוש לחיה פראית, שבה גברה החיה על בן–התרבות: “כוחותיו של אלי אזלו. פסח הכריעו ארצה, הזדקף מלוא קומתו — — — הוא נשא את ראשו והביט בנו. מעולם לא ראיתי את עיניו ירוקות כל–כך, ניבטות בנו שקטות ואכזריות. לא היה זה עוד החתול הרטוב שהכרתי לפנים — — — הוא ניצב וטרפו לרגליו, כמו חיה צעירה ופראית שכל–כולה זקיפות ותואם”. המראה העלה סומק מבוכה ופחד על לחיי הבנות, כי “חיית הפרא שפרצה את סוגרה הצמיתה אותן למקומן”, אך ההשפעה ניכרה גם בפחד שהשתקף בעיני הבנים “שרגשות אשר לא ידעו על קיומם מילאום עלבון וחוסר–מנוחה” (28). הבעת הצער והכאב על פניו של אלי שהובס העידה שגם הוא הבין מה הוכרע במעמד הזה, ולכן עשה את הדבר היחיד שיכול היה להשיב לו מקצת מכבודו והושיט לשלום את ידו לפסח, שעמד מולו “מחייך בעיניים ירוקות, לטושות כעיני פרא”, אך פסח לא הקל עליו, אלא “נדרך מיד לזינוק — — — בחן בחשד את פניו של אלי, ולבסוף הושיט לו מרחוק יד מהוססת” (29).

צופה נוסף במעמד זה, שהבין באופן דומה את משמעות האירוע היה אריק, חברו של אלי שפירא. גם אריק זיהה שבמאבק הזה גברה חיה על מוצר הפאר של התרבות. מאותו מעמד החל אריק לכנות את פסח בעקביות “חיה”, ובכל הזדמנות צינן את ההתגייסות, ובעיקר זו הנלהבת של הבנות, לסייע לפסח במקצועות הרבים שבהם התקשה (44). ובעוד שדמיונם של אחרים נסער משמועות שנפוצו על הפופולריות של פסח בקרב בנות הכיתה ומסיפור הזימה על קשריו עם נחמה, הזונה של המושבה, כתב אריק פליטונים על עלילות–האהבים של פסח, אך נזהר שלא לנקוב בהם בשמו, “כי אין לדעת איך יגיב חתול הפרא המכונס בפינתו, שרוי בשקט מדאיג, ורק שרירי הלסת שלו נעים בקצב כפעימה של מנגנון דרוך, כאילו הוא משחיז את שיניו” (33).

ואכן, יותר מאחרים ארב אריק לכל תנועה של פסח, למד את משמעות “שתיקתו המנומנמת” ועל כן היה בשֵל מכולם לקבוע, שאחת משלוש אפשרויות תהיה התוצאה של המאמצים לאלף את החיה שצורפה לכיתה: או שהחיה “תיכנע, תתביית, תתרגל לכלוב, ותאבד את כל הכוח הטבעי שלה; או שהיא תישבר ותמות אחרי זמן קצר, מפני שלא תוכל להתרגל לחיים בכלוב; או שהיא תתנפל יום אחד על המאלפים שלה ותטרוף אותם” (45). אריק אמנם טעה כאשר שיער, אולי משום שכך קיווה, שמשלוש האפשרויות האלה תתממש האפשרות הראשונה, אף ש“היא הכי גרועה בשבילו”, בשביל פסח, אך בסיום התברר שמבין שלוש האפשרויות התממשה דווקא האפשרות השלישית. ובמעמד המתאים פרק מעליו באחת הפרא ששכן בפסח את הכבלים, שהמחנכים במשך שנים, וגם כתה י“א זו במשך חודשים אחדים, כפתו בהם את רוחו. וכשהגיח למרחב מהכלוב, שבעזרתו התאמצו לביית אותו, הבעיר פסח “אש גדולה”, כה גדולה שהיתה עלולה לשרוף “את הכל”, את כל ההשקעה של ההורים, המחנכים ומדריכי התנועה בתלמידי כיתה י”א זו. רמזים לסוף זה נזרעו לאורך הטקסט ובכולם מדומה פסח בדימויים של טורף.

הרמז הראשון התגלה לכיתה בשינוי הפיזי שהתרחש אצל פסח אחרי אירוע ההתכתשות: “בתחילה נפקחו העיניים הירוקות, שלפנים היו שני סדקים חסרי–צבע ועתה ניבטה מתוכן חיית הפרא שאינה יודעת שום חוק אלא רק את תיאבונה וחירותה. — — — גבותיו וריסיו, שלפנים היו בהירים מאוד ולא ניכרו על הפנים, התחילו להתכהות ועטו על העיניים צל של מיסתורין. — — — ומתחת לרשת הנמשים המתפוררת והולכת נחשפו עצמות הלחיים הגבוהות, שהישרו על הפנים מתח עצור ואדנות, והשפתיים שהסתמנו עבות, בשרניות וחושניות” (30—31). רמז נוסף נחשף לכיתה ביום השני של השירות הלאומי. בתגובה להערות מבדחות שליוו את פסח כשלקח את הבטלדרס שלו כדי לצאת לפגישה שקבע, כנראה, עם החיילת הבלונדינית, שהכיר שעות אחדות קודם לכן, הבחינו כולם בתגובתו: הוא הסתכל במקניטיו “בזעם ובחשד. אותו מבט של חיית הפרא האוסרת ליקרב אליה חזר וניבט מעיניו” (76). אריק, שגילה בהמשך את פסח מתבודד בסככת השתילים, במקום להיות בפגישה עם הבלונדינית, כפי שכולם הניחו, נזהר בדבריו כאשר “הבחין בברק עיני–החתול המנצנץ אליו באפלה” (80). ועוד רמז נחשף אחרי הכישלון של פסח בהפקת מנגינה מחליל–הרועים שלו. בעוד שכולם “התפתלו בעווית הצחוק שאחזה אותם”, הבחין “המספר”, שבניגוד לאחרים התמקד בפניו של פסח, ש“עיני החתול הירוקות בהו זרות וריקות–מהבעה, כאילו לא ראו אותנו, כאילו הוא יושב בחלל אחר, רחוק ובלתי–מוגדר” (95).

אריק — ציניקן הכיתה

במערך הדמויות שהפעיל קנז בעלילה הוצב אלי שפירא כניגודו המוחלט של פסח, כנער שהוגשמו בו מלוא הציפיות של המחנכים מנער עברי בעשור הראשון אחרי ייסוד המדינה: צעיר ישראלי בן–הארץ וכליל–השלמות שיקבל מידם את לפיד התרבות הציונית–חלוצית, יגונן עליו ובבוא היום גם יעביר אותו בנאמנות לבאים אחריו. אך אלי שפירא איננו האנטגוניסט היחיד שהוצב מול פסח, המובלט כפרוטגוניסט בסיפור–המעשה. באופן קולני ומוחצן מתאמץ גם אריק להתבלט כניגודו של פסח. אלא שההבדל בין אלי ואריק הוא מהותי. אלי הוא אנטגוניסט מהימן ואמיתי, שפיו ולבו שווים, וגם אחרי שהובס בהתכתשות אין הוא נסוג מאחריותו להנהיג את הכיתה כמימים ימימה. אריק לעומתו הוא אנטגוניסט מדומה ובלתי–מהימן, כי קיים אצלו פער בין הצהרותיו למעשיו. דיבורו משקף אליטיזם אינטלקטואלי, אך הוא מבזבזו על שלילת הכל ועל העלבת החלשים בכיתה. ולכן כולם חוששים מפניו, אך לא מכבדים אותו כמו את אלי.

ואמנם רק אלי מעז להבהיר לאריק את הסיבה שבעטיה אין מחבבים

אותו בכיתה: “תמיד אתה צריך להיות שונה, מיוחד, מקורי. זאת צורה ילדותית ורצון להתבלט, זאת תוצאה של אי–השלמה עם המציאות” (45). אלי ביסס את דבריו על העובדה שאריק פרש מהתנועה ומאז לא החמיץ אף הזדמנות ללעוג לרוקדים שם בהתלהבות ריקודי–עם. משום שאין לאריק יכולת

לכבוש את יצרו כשהוא רואה מטרה לחיציו הציניים, נאלצה נעמי להזהיר אותו שלא יצחיק אותם, לפני שהם נכנסו לנחם את פסח באבלו. אריק אמנם לא הצחיק אותם במהלך ביקור–האבלים, אך בצאתם משם חיקה את שתי הזקנות שבכו שם. אף שהחיקויים שלו בהזדמנות הזו “היו תמצית הגיחוך והכיעור” (14), גרם לכולם לפרוץ בצחוק. גם אחרי שפסח גבר על אלי בהתכתשות, המשיך אריק לחקות את פסח, אך נזהר שלא לעשות זאת בנוכחותו כפי

שנהג בעבר. כיוון ש“ארב לכל תנועה של פסח” (33), עט על ההזדמנות שהתגלגלה לידיו באחד משיעורי הספרות, כאשר הבחין בטפיחה במכנסיו של פסח. אריק היפנה אליה את תשומת–הלב של כולם וכלל לא הצטער שבעטיו גם הבנות וגם המורה הצעירה לספרות נחשפו לאירוע מביך זה עבור פסח (34).

רק לנעמי, שהיתה ביניהם ידידות עוד מגן–הילדים, הבהיר אריק את דעתו הנחרצת על פסח, ובאוזניה עשה זאת בלי האופן הציני שבו הבהיר את דעתו זו בכיתה: “הוא לא כמו כולם. הוא אחר, הוא שונה — — — יוצא דופן. — — — אתם לא נותנים לו לחיות כמו שהוא רוצה לחיות וכמו שהוא צריך לחיות, לפי הטבע שלו. אתם הורסים אותו לאט–לאט, אתם מסרסים אותו — — — אתם הופכים אותו לגיבור, אתם מעלים אותו מעלה–מעלה, כדי לזרוק אותו בסוף ולשבור אותו. מאז שהוא נהיה יפה, אתם לא יכולים לסבול שהוא יושב בצד וחי את חייו האמיתיים. היחס האמיתי היחיד בין בני–אדם שאתם מכירים זה יחס של שליטה: או שאתה שולט או שאתה נשלט. אבל אתם לא יכולים להשלים שמישהו לא ישתתף במשחק הזה, כי אז הוא נהיה חזק מדי ומאיים עליכם. בגלל זה שונאים תמיד בחברה את הזר, את השונה” (53—54). לא מהערצת הפרא האציל מתח אריק ביקורת זו על הכיתה, אלא ממרי לבו על אי–הצלחתו להיות מקובל בה כמו אלי שפירא.

בעוד שפסח התנהג על–פי טבעו, בלט אצל אריק הפער בין הרעיונות הנועזים–מהפכניים שהתקשט בהם למעשים שביצע בחברת הכיתה, כולם מעשים מוחצנים, שנועדו להבליטו בין “החברה”. רעיונות כאלה השמיע באוזני “המספר”: “אני רוצה להיות חופשי ולעשות את הדברים הכי נוראים — — — ואתה יודע שהשנים האלה, שבין ההתבגרות וגיל עשרים, הן השנים של היכולת המינית הגדולה ביותר? אבל החברה בנויה כך שאנחנו נחשבים לתינוקות מבחינה מינית. לא מכינים אותנו לזה בזמן, אין שום מסגרת לפעילות מינית של צעירים. להיפך, זה נחשב לשערורייה, לסטייה, לפשע. — — — הדבר היחידי ששווה לשאוף אליו זה להגיע לפיסגה. אבל כשאתה כבר על הפיסגה, ואתה לא יכול ליהנות מזה ולנצל את זה מפני שאתה כמו עבד, ומה שמחכה לך זו רק הידרדרות ושקיעה, למה יש לקוות ועל מה יש לחלום? אתה לא מבין? אנחנו עכשיו על הפיסגה, במקסימום שלנו, ואין לנו מה לעשות עם זה, מפני שאנחנו כבולים כמו עבדים בתוך מערה, בלי לראות את האור האמיתי שבחוץ, ואנחנו חיים עם צללים” (35—38). כמה נלעג הוא אריק, שמצד אחד מצהיר על שאיפתו להיות אדם חופשי ולתת דרור ליצריו, אך מצד שני נכנע כעבד למחנכים ומסתפק בהאשמת המבוגרים במצבו. לפיכך אין לתמוה שמשלוש האפשרויות ששיער על עתידו של פסח בכיתה, קיווה שתתממש האפשרות הגרועה ביותר עבור שנוא–נפשו: ש“החיה” פסח “תיכנע, תתביית, תתרגל לכלוב, ותאבד את כל הכוח הטבעי שלה” ולבסוף תידמה לו ותצטרף אף היא למחנה העבדים של המחנכים.

נעמי — הנפש הטובה

מול השניים שהובלטו בעלילה כאנטגוניסטים לפסח, אלי ואריק, מוצגים שני חברי ועד–הכיתה האחרים, נעמי ו“המספר”, כמתעניינים בשוֹנוּת שלו. והמניע אצל שניהם אף הוא דומה: השניים מזהים אצלם חריגות חברתית הדומה מעט או הרבה לחריגות שהיא כה גלויה אצל פסח. את הקירבה ששניהם מרגישים אל פסח הם, כמובן, מסתירים מחבריהם, כי בשלב זה השונות החברתית שלהם עדיין מדאיגה אותם. שניהם מניחים שהיו יותר מאושרים לוא השתוו לזוג המלכותי של הכיתה, אלי שפירא ורחל היימן, ביכולתם להסתגל לקודים החברתיים ולנורמות התרבותיות שהבית, בית–הספר ותנועת הנוער תובעים מצבר במדינת–ישראל הצעירה. מאחר והזדהותה של נעמי עם חריגותו של פסח פחות מוצפנת בעלילת הנובלה מזו של “המספר” ראוי להתחיל בה.

נעמי היא נערה “מסורבלת במקצת ונמוכה, רגליה עבות וקווצות שיער בהירות ופראיות היו מוטלות ללא חן על מצחה ועורפה” (17), אך פניה העגלגלות, שנוטות להסמיק בקלות, מסגירות את המתחולל בליבה למראה הזוג המלכותי של הכיתה, רחל ואלי. בהיותם ב“קן” של התנועה, לא רק בלעה בעיניה את הזוג שרקד בחן רב, אלא ש“האדמומית שפשטה בלחייה” גילתה לכולם “כי עברה בה מחשבה אסורה”. ואכן, היא אהבה את אלי “במסתרים אהבה כבושה, נחנקת, חסרת–תקווה, ונאבקה בעצמה שלא להניח לזה להתגלות לעולם. היא כתבה אליו שירים ומכתבים, שהסתירה במגירתה הנעולה, והיתה בטוחה שלעולם לא תדע אהבה, מפני שמין קללה רובצת עליה” (17). משום שהשתדלה להצניע את קנאתה ברחל ואת אהבתה לאלי, החזיר לה הזוג המלכותי של הכיתה ידידות ונאמנות. שניהם “חיבבו אותה על שכלה הטוב, על ישרותה, על טוב–לבה ועל רגישותה”. יחס זה לא הפיג את סיבלה, ו“היו לילות שהיא התהפכה על משכבה, בוכה בדממה ומבקשת את נפשה למות. גופה היה מבוזה בעיניה, היא שנאה אותו על שנידחה, על הקללה שהמיט עליה” (51).

בוועד–הכיתה הועידו לה דרך קבע את האחריות לאירגון מסיבות הכיתה, ובהן נהגה לקרוא שירים מספרי השירה שרק היא קראה, כי לא נכללו בתוכנית הלימודים. עד שפרצה במסיבת הסיום בבכי, שמנע ממנה להשלים את קריאת השיר “איגרת”, מודה בן–כיתתה, “המספר”: “לא שיערנו עד כמה אישי יחסה אל השירים האלה, עד כמה היא מבטאת בקריאתם את המיית–לבה הסודית” (18). אך אחרי אירוע זה התברר לו, כי “רק בשירים שקראה, ובאלה שכתבה בעצמה והסתירה במגירתה הנעולה, מצאה שותפי–סוד לאסונה. יש שהיתה קוראת בשיר ושומעת קול ידידותי מדבר אליה — — — אבל לא היה בזה שום גאולה מן הקללה שנפלה עליה” (52). הפעם מוסבת ההגדרה “קללה” של “המספר” לא לחוסר האטרקטיביות שייחסה נעמי לגופה, אלא להרגשתה בחברה. אפילו לאריק, שבינה לבינו נרקמה ידידות רבת–שנים, לא חשפה הרגשה זו, כי אם דווקא באוזניו של פסח בערב מסיבת הסיום של השירות הלאומי. אי–אפשר להבין את נכונותה לחשוף לראשונה את סוד סיבלה דווקא לפסח בלי האירוע המכאיב שחוותה בלילה הראשון לשהותם בבסיס הצבאי.

אחרי שכולם נרדמו, קמו אלי ורחל ממיטותיהם באגפים המופרדים לבנים ובנות בצריף, והציעו לעצמם יצוע משותף על מיטת–ברזל ריקה בין שני האגפים כדי לבלות את הלילה ביחד. שלושה שנותרו עדיין עֵרים, צפו בדממה במעשה: “המספר”, אריק ונעמי. על הרגשתם של שניים מהשלושה מסופר לנו בנובלה. “המספר” היה מרותק ליפי התמונה הזאת: “כבני אלים נדמו לי שתי הצלליות המתקינות את מצען בדממה ובזריזות” (70). אך לנעמי גרם המראה כאב עמוק. תחילה עצמה בחוזקה את עיניה כדי לא לראות את מעשי האוהבים וגם ניסתה להסיח את דעתה מהם על–ידי שינון טורים מהשירים שאהבה. בחירתה נפלה על הבית השישי מתוך “איגרת” (71). תוכן הבית, הפותח במילים “נפשי בך היום רוצה לשכון נשכחת”, ביטא באופן מלא את כיסופיה הרומנטיים החבויים כלפי אלי שפירא, להתאחד איתו בגוף ובנפש. וייתכן, שגם הפנייה האישית–אינטימית של הדובר אל אלוהים ב“אלי”, שזהה לשם–החיבה של אהוב–ליבה, שהיא מייחסת לו רוממות של אל, מסבירה מדוע מכל שירי “כוכבים בחוץ”, צצו במוחה אז דווקא מילות הבית השישי מהשיר “איגרת”. אך הפעם לא הפיגו מילות השיר את מכאובה והיא חשה שעוד מעט תקיא. לכן קמה חרש ממיטתה במדור הבנות ויצאה מהצריף. היא הספיקה להגיע לביתן בית–השימוש והקיאה שם. אחר–כך ניסתה לפרוק את הכאב בכעין התאבדות. היא עטתה על ראשה את השמיכה שבה עטפה את עצמה ביציאתה מהצריף כדי להישאר “בלי אוויר — — — ולהיגמר לאט–לאט”, אך מפאת המחסור באוויר התקומם גופה לרצונה ולכן פרצה פתח לנשום אוויר צונן וטרי. עוד זמן–מה התעכבה בחוץ ואחרי שנרגעה חזרה לצריף ונשכבה במיטתה בשלווה מדומה, מאותן “הפוקדות אותה לעיתים ברגעים של פעלתנות, או בעייפות הגדולה שלאחר המאבקים, לאחר הייאוש” (72—73).

אין ספק שהיו עוד נתונים בשיר “איגרת” שדיברו אל ליבה של נעמי. בהסתמך על הקללה שבה קילל אלוהים את קין: “ארור אתה מן האדמה — — — נע ונד תהיה בארץ”, טוען הדובר בשיר שגם הוא נענש בהרחקה מהמולדת לגלות. נעמי זיהתה את מצבה עם מצבו של הדובר, כי גם עליה המיט אלוהים קללה, על–ידי כיעור גופה, שמנע ממנה את אהבתו של אלי שפירא. והיה רק אחד בכיתה והוא פסח, שגם לו יכלה נעמי לייחס את האכזרית בקללות שמצויה במאגר של אלוהים: קללת הנידוי מהחברה. מכאובו של הדובר בשיר “איגרת” הלם גם אותו, ולכן הרגישה אמפטיה אליו. ואכן, נעמי היתה מהראשונות בקרב הבנות שהתגייסו לסייע לפסח לגבור על מצבו הרעוע בלימודים. מניעיה של נעמי להתיידד עם פסח היו ללא–ספק טהורים יותר משל הבנות האחרות, שלפתע גילו עניין ביופיו הגברי, שהחל להיחשף אצלו בשובו מימי האבֵלוּת על אמו ואחרי שגבר על אלי בהתכתשות.

באחת הפעמים שבהן הגיעה אל ביתו כדי לסייע לו במקצוע שבו הצטיינה, בספרות, הפתיע אותה פסח כשהוציא מתיקו חליל ערבי מבמבוק וניגן למענה את “דֶבְּקה רפיח” (50). אף שאריק לעג להתלהבותה מכשרון הנגינה שגילתה אצל פסח, המשיכה להגיע אל ביתו, לסייע לו בלימודים ולרכוש את אמונו. ביחסים המיוחדים שנוצרו בין פסח ובין נעמי ניתן להסביר את האמון שנתן בה כשהתוודה באוזניה לפני המסיבה: “אני בכלל לא ביחד עם כולם. אני רק עושה את עצמי. אני כל הזמן לחוד. פעם אהבתי להיות לבד, אבל עכשיו אני כבר לא יכול. — — — אני לא מאמין לאף אחד. אלה לא חברים. רק לך אני מאמין, כי את טובה באמת ואת אולי מחבבת אותי”. והיא, שכה המתינה לפתוח את ליבה בפני מישהו במצבה, גמלה לו על גילוי–הלב המפתיע שלו בווידוי שלה: “אתה יודע, אף–אחד לא אמר לי אף–פעם דברים כאלה. אף–אחד לא התייחס אלי אף–פעם ביופי כזה ובעדינות כזאת. גם אני לבד, נורא לבד, ולא טוב לי. לא סיפרתי את זה לאף–אחד, אבל אני רוצה שאתה תדע את זה” (91—92).

המרד של פסח

אף–על–פי–כן, לא רק בגלל האירוע בלילה הראשון, הלילה שבו ביקשה את נפשה למות, אחרי שנחשפה להתעלסות של אלי ורחל, וגם לא בגלל השיחה עם פסח בלילה האחרון, בחרה נעמי לשלב את השיר “איגרת” בתוכנית מסיבת הסיום של הכיתה בבסיס הצבאי. הן על התוכנית של המסיבה והן על סדר חלקיה החליטה, כנראה, עוד לפני שהגיעו לבסיס, אך בוודאי עוד לפני השיחה גלויית–הלב עם פסח. מדוע החליטה לקרוא שיר המבטא את מחאת הנידח והמקולל דווקא במסיבה, שקטעי–קריאה פשוטים ומצחיקים היו מתאימים לה יותר? הרכב התוכנית וסדר חלקיה עונה על כך. ניכר שנעמי ביקשה להפוך את המסיבה למעמד שבו תצליח לשנות את היחס המנוכר של הכיתה אל פסח, שעם מצוקתו הזדהתה כל–כך. ובהתאם לכך גם קבעה את סדר חלקי התוכנית והציבה את קריאת השיר “איגרת” מיד אחרי קטע הנגינה של פסח על חליל–הרועים שלו, ולפני הפליטונים הציניים של אריק (83). היא הניחה שמילות השיר “איגרת”, כפי שהבינה את משמעותן, ירגשו את כולם במידה כזו, שאריק יחליט בעצמו לפסוח על ההקנטות כלפי פסח במעמד הזה.

שני כשלונות שיבשו את כוונתה הטובה של נעמי. הראשונה, אי–הצלחתו של פסח להפיק מחליל–הרועים שלו נגינה סבירה. הצלילים הצורמים הפכו אותו לקורבן המסיבה עוד לפני שנעמי הגיעה לקריאת השיר “איגרת”. והשנייה, שפסח הגיב על פרצי–הצחוק של כולם על נגינתו הכושלת באופן שלא הותיר סיכוי להשפעתם של טורי השיר, שבו הנידח והשונה מבטא את כאבו ומביע את רצונו לחזור ולהשתייך למשפחת האדם. פסח חזר למקומו והסתכל בצוחקים בפנים חיוורות וקפואות “כאילו הוא יושב בחלל אחר, רחוק ובלתי–מוגדר” (95). רק אחרי שדעכו “הגניחות והעוויתות וההתפתלויות וקוצר–הנשימה” פתחה נעמי בקריאת השיר “איגרת” כפי שתיכננה. כוחה עמד לה עד סיום הבית השישי, וגם את קריאתם קטעה פעמיים, פעם אחרי הבית הראשון ופעם נוספת אחרי הבית הרביעי. העצירה השנייה מובלטת כמשמעותית יותר, כי שלא כראשונה שנעשתה כדי להתרכז ולשפר את הדקלום, בוצעה העצירה השנייה משום ש“קולה נחנק פתאום ואגרופיה נקמצו על שתי כנפות הספר בכוח רב” (97). במאמץ קראה עוד שני בתים, את החמישי ואת השישי, אלא ש“קולה נשבר ודמעות הציפו את עיניה. היא לא יכלה להמשיך בקריאה” ובוכיה “סגרה את הספר וחזרה אל מקום ישיבתה בפינה” (98).

באמצעות הבכי וקטיעת המשך הדיקלום ביטאה נעמי את הבנתה, שנכשלה התוכנית שרקמה, לשנות במסיבת הסיום את היחס של הכיתה כלפי ה“אחר”, שינוי שיסיר לא רק מעל פסח, אלא גם מעליה, את הקללה של הנידוי והבדידות ויאפשר לשניהם להשתלב סוף–סוף בחברה. אך לא רק משום שהעלילה חייבה זאת קטע קנז את הדקלום של נעמי אחרי ששת הבתים הראשונים, אלא גם משום שארבעת הבתים האחרונים חרגו מהעניין של נעמי בשיר. היא גילתה עניין רק בבתים שבהם הושמע קולו של ה“אחר”, הבודד והדחוי, ולכן לא מצאו הד אצלה הבתים האחרונים של “איגרת”, שהסבו את השיר מזעקת ה“אחר” לאזהרה ברמה הלאומית–אקטואלית מפני התוצאות של ריב האחים בין הישוב המאורגן ל“פורשים”, ריב שהתלהט בארץ אחרי רצח ארלוזורוב ב–1933 והגיע לשיאו בשנה שבה נכתב השיר.

אחרי שנעמי סיימה בהתפרצות בכי את חלקה בתוכנית ואלי נחלץ להציל את המסיבה על–ידי חידוש השירה בציבור, קם פסח ממקומו ועזב את המסיבה. פסח חזר לצריף רק אחרי שכולם כבר היו במיטות בשני האגפים המרוחקים זה מזה בצריף, האחד לבנות והשני לבנים. מיד בהיכנסו לצריף “חיוור וקפוא כסהרורי” העלה את האור באגף של הבנים והתפשט מכל בגדיו. אחר ניגש בעירום מלא ותלש את השמיכות שחצצו בין האגף של הבנים לאגף של הבנות והעלה את האור גם אצלן. “עיניו היו קרות ואכזריות” כעיני “חיית פרא בסוגרה”, ומול העיניים הפעורות מתדהמה של החבורה הגביר את הילוכו “לאורך הצריף, מקיר עד קיר — — — עד שהיה לריצה ולדהרה מבוהלת”. לפתע “עצר והביט אל ערוותו. ראינו את הזיקפה הגדולה שהזדקרה מתוך סבך השיער האדום. הוא הקיף את פיו בכפות ידיו והשמיע את צעקת–צחוקו של הצבוע, ושוב התחיל במרוצה”. ריצתו צברה תאוצה עד ש“ניטשטשה דמותו בסחרחורת ולא נראה עוד אלא הכתם האדום, כמו שלהבת שחגה סביבנו במהירות, מאיימת להתלקח ולהתפשט ולהבעיר את האש הגדולה שתשרוף את הכל”.

בתיאור הזה בולטות שלוש צורות של התנהגות בלתי–נורמטיבית בחברה: התערטלות מהבגדים, השמעת צעקת–צחוקו של צבוע ודהרת ריצה מאיימת בצריף. כלומר: שילוב של מראה, קול ותנועה בעוצמות חריגות מהמקובל. אין ספק שבאופן זה ביטא פסח את המרד שלו במוסכמות של חבריו. במשך חודשים שמע מחבריו שהוא “חיה”, רק משום שהיה חריג ושונה בכיתה. רובם קיוו כמו נעמי להכניע בנועם את פראותו: “לשנות אותו, לשפר אותו, לשלב אותו בחברה”. אריק לא הסתפק באפשרות זו והביע באוזני “המספר” את הציפייה שלו להתפתחות פחות מעודנת: שהחיה “תיכנע, תתביית, תתרגל לכלוב, ותאבד את הכוח הטבעי שלה”. אלמלא חשש מתגובת אחרים היה מאשר גם את ההתפתחות ההרסנית ביותר עבור פסח: שהחיה “תישבר ותמות אחרי זמן קצר, מפני שלא תוכל להתרגל לחיים בכלוב”. אך פסח בחר לפרוץ מהכלוב שהועידו לו חבריו ולמצות את חירותו עד תום. כלומר: להתנהג על–פי טבעו. בטבע אין בעלי–החיים עוטים על עצמם כסות, אלא מבליטים בעירום את מיניותם. רק בחברה המתורבתת מגונה העירום כהתערטלות בלתי–מוסרית. פסח הבהיר זאת לחבריו בליל פרידתו מחברתם, ועל–ידי כך השאיר להם הרבה חומר למחשבה על עצמם ועל מה שהחינוך עולל להם.

התוודעות “המספר” ליעודו

כאמור, התעניינותו של “המספר” בחריגות החברתית של פסח בכיתה היא יותר מוצפנת מזו של נעמי, אך ניתן לחשוף אותה מהתבטאויות שפיזר במהלך הסיפר. בהן הוא מתבלט כרגיש מאחרים לניואנסים של ההתנהגות האנושית. כך, למשל, הוא מעיד על עצמו, שבניגוד לחבריו התעניין תמיד ב“יופיָם של המנוצחים” (28 וגם בעמ' 96), שהיה מורכב ומפתיע יותר מהאופן הבנאלי שבו ביטאו המנצחים את נצחונם. ואכן, בסיום ההתכתשות בין אלי ופסח לא התמקד כמו כולם בפסח שניצח, כי אם באלי שהפסיד. אלא שעין האמן שלו קלטה הפעם, שגם המנצח עשוי להפתיע ולבטא באופן מקורי את נצחונו. ואמנם הופתע לגלות אצל פסח יופי מנצחים מחוספס ש“נראה כשליח מארץ רחוקה ועוינת, פראית ואפלה” (31—32), שלא דמה ליופי המלוטש והמאופק שבאמצעותו ביטא אלי את נצחונותיו. הזדמנות נוספת שבה הבחין “המספר” ביופי המנצחים הזר והפראי של פסח נוצרה אחרי שפסח ניצח בתחרות שהכריז עליה המ"כ יגאל. פסח ובת–הזוג שלו בתחרות השלימו את השורה שלהם לפני כולם, “הנערה התנשמה בכבדות, ואילו פסח פרץ בצחוק של ניצחון” (65). אלי לא ביטא אף פעם בצורה כה בלתי–מרוסנת את נצחונותיו, את הצטיינותו בכל.

אם הניח “המספר” עד הסצינה במסיבת הסיום, שפסח מתגלה ביופיו הזר רק כשהוא מנצח, התברר לו, שבתבוסה היופי של פסח הוא עוד יותר מרשים. וכך ביטא “המספר” את התפעלותו מיופיו של פסח אחרי שכשל במסיבה בהפקת הנגינה מחליל–הרועים שלו: “בלחצו של אותו כוח פנימי, שהאמנתי כי הוא פועל בתוכו ומכתיב את התמורה בחיצוניותו, נחשף והלך גרעינו של אותו יופי שהתגלה לנו במשך אותה שנה מכוסה באופנים שונים ובדרגות שונות, בהתגלותו האחרונה, שהיתה לנגד עיני כרגע — — — זה היה יופי מעורטל מכל חושניות, מנוער מכל זיקה חיצונית, נקי מכל תלות. — — — ואני שאהבתי תמיד את יופים של המנוצחים, לא גרעתי עין מפסח ולא ראיתי עוד יופי כיופיו באותם רגעים” (95—96). היופי של הפרא הוא אותנטי ובזה יתרונו. יופיו מתקיים גם בתבוסה וגם בכישלון, ולכן הוא עולה על היופי של בן–התרבות, הזקוק רק לנצחונות כדי שיופיו יתגלה.

למעשה, עוד קודם לשנת הלימודים בכיתה י“א, שבמהלכה נחשף לתופעה שגילם פסח בעיניו, בחן “המספר” את הרגשתו כשונה מחבריו. שלא כנעמי, שהרגישה דחויה ושונה בגלל “הקללה” שידעה לזהות אותה, לא הובנה לו העצבות המוזרה שנפלה עליו מדי פעם, “מין תחושה של חוסר–טעם בכל ואי–שייכות אמיתית לשום דבר", כי “לא היה שום דבר שאפשר להתגעגע אליו או להאמין בו באמת” (20). הוא אמנם לא התעניין כמו אריק “בתרבות השבטים הפרימיטיביים באפריקה” (16), אך כמו פסח, ש”חלם על מרחבים אחרים, רחוקים יותר” (55), העדיף גם הוא לעיתים קרובות להתבודד בבית ולבלות שם “ליד מקלט הרדיו, מחפש תחנות רחוקות” ומפרש לעצמו את הצפצופים ורחשי התחנות השונות כמלחמה ביניהן בנסותן “לגבור זו על זו” (21—22). עקב כך לא הצטרף לתנועת–הנוער של השמאל הציוני, שאליה השתייכו רוב חברי הכיתה (16), אלא נמשך למחוזות זרים ואפלים–מסתוריים, לימים הקדומים ולריח הזיעה והאבק של “עם כנען הקדום” (17). וכך בניגוד לרבים בכיתה, שבחרו ללכת בתלם שקבעו להם בבית, בבית–הספר ובתנועה ושבהגיעם לכיתה י"א כבר ידעו בקירוב מה רצונם להיות בבוא הימים, נאחז הוא עדיין “בשיירי ההזיה והגעגועים הישנים” (23), לימי גדולתו של “עם כנען הקדום”.

בין חבריו, שאליהם הצטרף באיחור, עקב שנות שהות אחדות של המשפחה בחיפה (50), העדיף גם “המספר”, ממש כמו פסח, לשתוק ולצפות בכניעותם ובהסתגלותם למסגרות החינוכיות, שבאמצעותן מבייתים המבוגרים את צעיריהם: בית–הספר ותנועת–הנוער. המעקב אחרי פסח סעד את הרגשתו שגם הוא הינו זר ושונה בכיתה. השהות בבסיס, שחייבה ימים שלמים של חיכוך עם האחרים, עוד העצימה אצלו הרגשה זו. הוא ביטא אותה לעצמו בסיום היום הראשון בבסיס: “לא חשתי כלפי הישנים סביבי את החמימות שהיתה בי בליל אמש, כשזימרנו יחדיו. הם היו לי זרים כל–כך, וחברתם היתה לי לכורח ולמועקה” (74). בזרות הזו הרגיש גם כשהצטרף לרחצה הראשונה בצוותא עם שאר הבנים במקלחת: “תמהתי אם כולם חשים כמוני בושה להיראות בעירומם” (86). היחיד שלא הצטרף לחוויה המביכה הזו היה פסח, שבוודאי לא נמנע להגיע למקלחת מהבושה להיראות בעירום, אלא משום שלא היה מחוייב למוסכמה, שהנימוס החברתי מחייבו להשתתף בכל החוויות של “החברה”. כצפוי מוטט אלי את הבושה כשהתפשט ופתח ראשון את המים. כולם, ובכללם גם “המספר”, הלכו בעקבותיו ואפילו ביטאו בצעקות רמות את התחושה שעברו “יחד מבחן קשה” בהצלחה מלאה (87).

ההתעניינות של “מלבס” בפסח לא היתה, אם כן, ללא מעורבות אישית. עקב המודעות שלו לחריגותו, היה דרוך לראות, כיצד יגיב מי שחריגותו גדולה ובולטת מזו שלו על המכבש שהפעילה עליו הכיתה, כדי שיסתגל וישתלב בערכיה ובמוסכמותיה. לכן דווקא הוא קיווה, שמשלוש האפשרויות שהעלה אריק על עתידו של פסח בכיתה תתגשם האפשרות השלישית, שהחיה “תתנפל יום אחד על המאלפים שלה ותטרוף אותם”, כי התממשות האפשרות הזו היתה שמה קץ להתלבטויות שלו ומנחה אותו עצמו לאיזה כיוון לנווט את המרד שלו במחנכים, אם לכניעה לאילופם ואם להתעמתות גלויה עם מאמציהם לאלפו. עם זאת, במשך כל חודשי המעקב שלו אחרי פסח, לא שיער “מלבס”, שמראה פסח בהתפרצותו מ“הכלוב” יבהיר לו את יעודו, והוא יהיה שונה מהיעוד כפי שהגדיר אותו לעצמו קודם לכן.

האמן ויעודו

עד שראה את ההתפרצות של פסח התיר “מלבס” לעצמו להשתעשע באופן אינטלקטואלי עם האפשרות, שבדומה לפסח יבעט גם הוא במוסכמות החברה. ההשקפה הכנענית היתה פתח–המילוט הרעיוני, שדרכו התכוון לבצע את המרד שלו במוסכמות הציוניות, שבהן הלעיטו אותו בבית–הספר. אך המראה של פסח בליל ההתפרצות מ“הכלוב” גרם להתבגרותו–התפכחותו, כי העמיד אותו על הסכנה שאורבת לשלום החברה מחריגים אמיתיים מסוגו של פסח, שהחריגות שלהם היא מהותית ואין לה תקנה. באותו מעמד הבין “מלבס” שהוא נועד להיות אמן, ועקב כך גם הוא בעל חריגות מהותית שאין לה תקנה, אלא שעליה להתפתח בכיוון מנוגד לכיוון שאליה הוליך פסח את חריגותו, כי לאמנים מלחמת–עד עם מהרסיה של התרבות מסוגו של פסח, המנסים “לשרוף את הכל” ולהסיג את האנושות לשלבי המוצא הברבריים שלה. על האמנים מוטל לחסום את ההתפעלות הרומנטית של רבים בחברה מהפרא ומהנטייה שלהם להציגו כפרא אציל. על השינוי הזה אצלו רמז “מלבס” במשפט שבו חתם את תיאור האירוע: משהאיץ פסח את דהרתו בצריף, הצטיירה לעיניהם “הזיקפה הגדולה שהזדקרה מתוך סבך השיער האדום” כ“כתם אדום”, “כמו שלהבת שחגה סביבנו במהירות, מאיימת להתלקח ולהתפשט ולהבעיר את האש הגדולה שתשרוף את הכל”.

פסח ודאי היה מופתע לוא נודע לו, שבלי שהתכוון לכך שימש כחונך ל“מלבס” ותרם להתבגרותו, כאשר חילץ אותו באותו לילה מכמיהתו הילדותית והנסתרת למרוד בחברה על–ידי אימוץ רעיונות כנעניים, רעיונות פרובוקטיביים שההורים בבית, המחנכים בבית–הספר והמדריכים בתנועה סימנו אותם כמסוכנים למדינה הצעירה של העם היהודי. ואכן שם, בלילה שבו הבעיר פסח את “האש הגדולה”, השלים גם “המספר” את תהליך החניכה שלו, אלא בכיוון חדש ובהתאמה לחריגותו המהותית האמיתית. במעמד ההוא, שהתרחש בין לילה ובין שחר, נחלץ “מלבס” מדמדומי הספק שהיו לו ביחס ליעודו. אחרי אותו לילה הבין, שכאמן מטיל עליו יעודו למנוע מפסח והדומים לו “לשרוף את הכל”, וזאת עליו לעשות באמצעות ילדי–רוחו, יצירות שיוסיפו לנכסי התרבות של קודמיו מאוצרות היופי של נפשו ודמיונו.

על המשך קורותיו של “המספר” ובעיקר על שלבי התגבשותו כאמן, סיפר קנז בהרחבה בפרקים על “מלבס” ברומאן המאז’ורי שלו “התגנבות יחידים”. בין היתר מסופר ברומאן, שבבסיס הטירונות נפגש “מלבס” עם אריק ושמע מפיו פרטים חדשים על עלילותיו של פסח הג’ינג’י: “הוא ברח מהיחידה שלו בצבא, נכנס לנמל חיפה, התגנב לאחת האוניות והתחבא בתוכה. רק בלב ים גילו אותו, כשיצא מהמחבוא שלו לחפש אוכל. החזיקו אותו באונייה במעצר, וכשהיא חזרה לארץ, היה לו משפט צבאי. קבעו שהוא פסיכי ושיחררו אותו מהצבא. עכשיו הוא יושב בגהה”. ועוד מובא ברומאן פרט נוסף על מעשיו של פסח בליל–המסיבה, פרט שלא סופר בנובלה: בהפרש הזמן שבין נטישת המסיבה להופעתו המחאתית בפני חבריו בצריף, עקר פסח את מאות השתילים שהכיתה הספיקה לטעת בשלושת ימי שהותה בבסיס, ורק בבוקר נתגלה המעשה. היחיד ששיבח אז את פסח היה אריק, שהשתעשע ברעיון זה עצמו, אך כצפוי אצלו באותם ימים, לא התכוון להגשימו. כעת חזר אריק והילל את תעוזתו של פסח: “היה בזה שיגעון, אבל שיגעון יפה, משחרר, מתמרד. תודה שיש משהו בהרס, איזה יופי פיוטי, דמיוני, מרגש, ששום בנייה לא יכולה להגיע לרמה שלו” (שם, עמ' 379—380).

דבריו אלה של אריק, שהשמיע ל“מלבס” בטירונות, מלמדים שאין מרפא לעקרות האינטלקטואלית שלו. רק הוגי רעיונות עקרים מסוגו של אריק מסוגלים להתפעל ולהתרגש ממעשי הרס ולייחס להם יתרון על מעשים של יצירה ובנייה. לעומת זאת, סביר להניח ש“מלבס” הפך ברבות הימים לסופר, משום שהלקח שלו מאותו מעשה היה הפוך. בלילה שבו ניתק פסח את עצמו מהחברה ומהנורמות התרבותיות שלה במיפגן של הרס ואלימות, הבין “מלבס”, שיעודו הוא לברוא יופי ולתרום כמידת כשרונו לתרבות, שפראים כפסח מאיימים על קיומה. התבגרותו הושלמה כאשר הבין שנועד להיות סופר המתבדל מדרך ההרס של פסח. חדור בהכרה זו התגייס “מלבס” לצבא וכטירון נשלח לבסיס–ההדרכה בצריפין וצורף למחלקה של בעלי כושר גופני לקוי. על תרומת התקופה של הטירונות במחלקה הזו, לביסוס הבנתו ביחס לקשיים המצפים לו כסופר, סיפר קנז ברומאן “התגנבות יחידים”. בטירונות נאלץ “מלבס” להתחכך עם מיגוון גדול יותר של ישראלים בני גילו מסוגו של פסח, שאותו פגש בכיתה י"א.

מכאן, שהקשר בין הנובלה “בין לילה ובין שחר” לרומאן “התגנבות יחידים” איננו רק ביוגרפי, אלא גם רעיוני. אחרי שסיפר בנובלה על אירועי הלילה שבו השלים את שלב החניכות שלו והתקדש ליעודו כסופר, המשיך וסיפר ברומאן כיצד למד בטירונות לא רק להבחין ברוע ובכיעור, אלא גם להעריך את אחיזתם הרחבה של כוחות ההרס האלה בחיים. לימוד זה חיזק אצלו את ההכרה בחשיבות יעודו: להיות סופר. ואכן, בכל סיפוריו חשף קנז את שכיחות יצרי הרוע וההרס בחיים והבליט את המרחק הרב שהאנושות צריכה עדיין לעבור עד שתצליח לרסן אותם ולמנוע מהם “לשרוף את הכל”.

---

"חרוזי החיים והמוות" — עמוס עוז

מאת

יוסף אורן

¹

²

מכותרת טור בעיתון קיבלה הנובלה את שמה הפיוטי. בעמוד אחרון של “דבר השבוע” התפרסם בשנות השלושים, הארבעים והחמישים של המאה הקודמת, המאה העשרים, טור מחורז של המשורר צפניה בית–הלחמי תחת הכותרת “חרוזי החיים והמוות”. באותם עשורים היה צפניה בית–הלחמי גיבור תרבות מקומי. רבים שיננו את טוריו ודיקלמו אותם בטקסים ובאירועים ציבוריים, ודור שלם שר ליד המדורות את אלה שהולחנו. שמו של המשורר הנשכח והחרוזים של טורו ב“דבר השבוע” לא היו משתלטים על המחבר, גיבור הנובלה, בליל קיץ אחד, אלמלא חתם התרבותניק ירוחם שדמתי, שהינחה את הערב הספרותי לכבודו, את דבריו בציטוט השורה “אין כלה מבלי חתן ואין משא בלי מתן” מתוך אחד מטוריו של המשורר. כמו כן הופתע המחבר לשמוע אחרי אותו ערב ספרותי מפי רוחלה רזניק, שבהמשך ידובר בה נכבדות, שצפניה היה כעין דוד שלה ונתכנה בפיה בילדותה “הדוד בומק” (35), אף ששמו האמיתי היה אברהם שולדנפריי.

המרכז הקהילתי “על שם שוניה שור ושבעת הרוגי המחצבה” קיים את הערב הספרותי לרגל צאת ספרו החדש של המחבר, אך לא רק במה שהתרחש במשך כשעה ומחצה באולם הקטן והמהביל, מסתפק המספר היודע–כל של הנובלה, אלא גם במה שהתגלגל במוחו של המחבר שעה קלה לפני תחילת הערב הספרותי, במהלכו ובשעות המאוחרות אחרי שהקהל התפזר. וליתר דיוק: בעיקר מסיומו של המעמד באולם התרבות ועד שלוש לפנות בוקר, השעה שבה חזר המחבר סוף–סוף לדירתו. ואל עוד עובדה כדאי לשים–לב: שבמסגרת זמן קצרה זו, שתחם המספר לעלילת הנובלה, צימצם ביותר את מספרם של האירועים שהתרחשו למחבר בעולם הגשמי, משום שלא היה בהם חידוש רב, ובוודאי לא מעבר למוכר לכל מי שטרח והגיע אי–פעם לאחד ממאות הערבים הספרותיים שמתקיימים לכבוד המחברים ברחבי ארצנו באולמות דומים, שלאחריהם זקוקים אף הם, כמו המחבר של הנובלה הזו, לשעות של שוטטות וחשבון–נפש, עד שהם חשים שיוכלו להירדם במיטתם. על דלות העלילה החיצונית–ריאליסטית מפצה אותנו המספר על–ידי הרחבה נדיבת–לב בחשיפת האירועים המסעירים שהתרחשו במוחו של המחבר במהלך אותו לילה של חשבון–נפש עבורו. בשעות השוטטות הספיק המחבר לסקור את חייו כאדם וכסופר, לבחון אותם מכיוונים שונים ואף לגבש את המסקנה, שבוודאי תפתיע רבים מאלה שטרחו והגיעו אי–פעם לפגוש סופר בערב ספרותי שנערך לכבודו, שהחיים והמוות הממשיים חשובים מהחרוזים שנכתבים עליהם.

העלילה החיצונית

משום שאל המסקנה הרצינית הזו חתר עמוס עוז בתחפושת משעשעת, לא התיר למספר היודע–כל לגלות פרט כלשהו על ספרו החדש של המחבר וגם מנע ממנו לחשוף את נושאי ספריו הקודמים. ושום מושג על תוכנם ועל כתיבתו לא נצליח לקבל גם מסיכום די–מפורט, יחסית למידותיה המוגבלות של הנובלה, מהרצאתו המלומדת של המומחה לספרות, יקיר בר–אוריין (ז’יטומירסקי), שגיבב באוזני הקהל המיוזע אבחנות ומונחי–ספרות כדי להסביר את חשיבותם של המחבר ושל ספרו החדש. יחידה סאטירית זו (18—19) היא פנינה קטנה שהוצפנה בנובלה על אופיין המשמים של הרצאות אקדמיות על הספרות, שגם עמוס עוז הוא קורבן תדיר שלהן. לעומת זאת התיר עוז למספר הזה לגלות לנו בקמצנות פרטים אחדים על המחבר עצמו.

וכך נודע לנו שהוא ממוצע קומה וכבן ארבעים וחמש, גרוש פעמיים, וחייו האישיים “דווקא לא מי יודע מה סוערים” (5). בגיל 12 חלם להיות מהנדס של מסילות–ברזל בתוואי קרקע הרריים וקשים, שדוגמתן ראה בקולומביה, שבבירתה בוגוטה שירת אביו כמזכיר השגרירות של ארצנו (26). החלום הזה נזנח בגיל שש–עשרה, כי נתקף לפתע בתשוקה לכתוב סיפורים ולברר בהם, “מדוע אנשים שוב ושוב מעוללים זה לזה, ומעוללים לעצמם, דברים שבכלל לא התכוונו לעולל” (79). אחר–כך למד והוסמך כרואה–חשבון והפך שותף במשרד שבו ניהל תיקי מס של מספר חברות יצוא, כי התמחה במיסוי הכנסות במטבע–זר (54). ובמקביל המשיך לכתוב וכבר פירסם ספרים אחדים לפני ספרו האחרון (17). הפרטים הביוגרפיים האלה היו, כנראה, ידועים לקוראים ולכן הם לא היססו בערבי הספרות, שבהם הושקו ספריו הקודמים, לשאול אותו על הזיקה שבין חייו הפרטיים לחיי הגיבורים בספריו. משום כך הקדים המחבר להגיע והתיישב בבית–קפה הסמוך לאולם התרבות כדי “להתרכז במחשבה על השאלות האלה”, שמנסיונו בעבר ידע שאין לו תשובות לרובן (6). עם הספרותיות מביניהן יתמודד, אך רק אחרי שהאירוע באולם יסתיים.

בהגיע המועד עזב את בית–הקפה, נכנס לאולם התרבות והתיישב במקום שהועידו לו על הבמה והעמיד פנים שהוא מאזין בקשב רב לדוברים שזומנו לשאת–דברים על ספרו החדש: המנחה ירוחם שדמתי, המומחה לספרות יקיר בר–אוריין והקוראת מספרו רוחלה רזניק. הוא אמנם קלט מדי פעם משהו מדבריהם, אך מוחו היה עסוק רוב הזמן בציד דמויות מתוך הקהל ובקידום ההיכרות ביניהם. ובהגיע תורו ענה על מקצת מהשאלות, התחמק משאלות עיקריות שלא היתה לו תשובה עליהן, עקץ את המומחה לספרות על הרצאתו, ו“בלשון חמימה וקולחת”, המסוגלת “לשבות את לב קהלו ובייחוד את לב הנשים”, גילגל אפיזודות שעוררו את הקהל גם לצחוק (28—29). את חלקו בערב חתם בציטוט טורים שזכר להפתעתו מתוך “חרוזי החיים והמוות” של צפניה בית–הלחמי. אחר–כך חתם על עותקים מספרו לקוראים אחדים שנותרו למטרה זו באולם, אחרי שהתרוקן מהקהל, ואף הקשיב בסבלנות לעקשנים אחדים ששטחו באוזניו כל אחד את הערותיו ואת בקשותיו (30—31).

להשלמת אירועי העלילה החיצונית חשוב למנות גם את מעשיו של המחבר אחרי שהערב הספרותי הסתיים. תחילה עיכב את רוחלה רזניק והציע לה ללוותה בדרכה הביתה. ואף שגייס תחבולות שונות, שגרמו לה להתרגש מחיזורו המרומז אחריה, נפרדה ממנו, אחרי היסוסים והתלבטות, ליד בניין מגוריה, והותירה אותו ואת עצמה בהרגשה חמצמצה של החמצה (33—46). המחבר המשיך לשוטט ברחובות הריקים ובסמטה אחת היה כל–כך שקוע במחשבות שלא הבחין בחוט–תיל, שהילדים מתחו לרוחב המדרכה (54), נתקל בו ושרט את גופו. אך כיוון שמצא מקום באותה סימטה לרוקן בו את שלפוחית השתן הגדושה שלו (56), חזר לבית התרבות שבו התקיים הערב הספרותי וצפה משם אל דירת–הגג של רוחלה רזניק בבניין ממול. אחרי היסוס עלה עד דירתה ובלחיצה רכה על הידית בדק אם הדלת פתוחה, ומשגילה שהדלת נעולה וגם שמע רחש מהדירה, נמלט לרחוב (61) וחזר לשוטט ברחובות מוארים ובסימטאות חשוכות עד שהגיע ל“שדות הלילה החשוכים” מחוץ לעיר (78). לכן סב על עקביו והתהלך ברחובות הריקים. בשלוש בלילה חצה באדום רחוב עזוב מאדם (84) וחזר לדירתו. אך בארבע היה עדיין ער והדליק סיגריה אחרונה לפני השינה, ואגב כך האזין לקולות שונים שבישרו את תחילת היום החדש (97).

העלילה הפנימית

רישום כרונולוגי זה של אירועי העלילה החיצונית נועד להבהיר, ששום דבר בעל–חשיבות לא התרחש בממשות למחבר בשעות שעליהן מספרת הנובלה. לפיכך יכול הקורא להתפנות לאירועים הסוערים שהתרחשו במקביל להם במוחו הקודח. איש מהסובבים את המחבר בשעות הללו לא יכול היה לשער, שבעודו יושב בחברתם ונראה רגוע לחלוטין, הצעיד במוחו שלושים ושבע דמויות, שאסף ממקורות שונים כדי להגשים בעזרתם מיזאנסצינה שנרקמה בצורה מאולתרת במחשבתו שלב אחרי שלב במהלך אותן שעות. את הדמויות הראשונות צד כשישב בבית–הקפה והמתין בו לתחילת הערב הספרותי. ראשונה נפלה ברשתו המלצרית העייפה שהגישה לו את הזמנתו. מבעד לחצאית הקצרה שלה הבחין בקו–תחתוניה שנטה קלות לטובת ירך שמאל, שנראה לו מגרה מאוד. מיד העניק לה את השם ריקי (6). בשולחן סמוך ראה שני גברים, אחד “עבה, תקיף וקירח לגמרי” ואחד קטן, מרופט ורעשני, וגם להם העניק שמות וליהק אותם לחבורת שחקניו. לקירח העניק את השם ליאון (9) ולאיש המרופט את השם שלמה חוגי (21). אחר–כך המשיך לאסוף דמויות מתוך הקהל שנאסף בבית–התרבות.

לדוברים על הבמה לא היה צריך להמציא שמות, כי שמם הודפס בכרזה של בית–התרבות: ירוחם שדמתי התרבותניק, יקיר בר–אוריין המומחה לספרות ורוחלה רזניק הקריינית. אליהם צירף לצוות שחקניו דמויות אחדות מבין האלמונים שישבו באולם. לאלה התאים שמות על–פי המראה החיצוני שלהם ועל–פי התפקיד שהועיד להם במחזה שהתחיל להתרקם במוחו. ל“אשה רחבת פנים, רבת גוף”, שהקשיבה בשפתיים פעורות לדוברים על הבמה, העניק את השם מרים נהוראית (21). לאיש מגודל, רחב–לסתות ובעל גביני שיבה עבותים הצמיד את השם ד“ר פסח יקהת (21). נער כבן שש–עשרה וממושקף, שפניו זרועים בפצעוני בגרות, זכה מידיו בשם יובל דהאן או יובל דותן (31). השם ארנולד ברטוק נראה למחבר מתאים מכל ל”איש מרופט כבן שישים או שישים וחמש" שבלורית קלושה הזדקרה מראשו (27).

אחרי שסיים את ליהוק הדמויות וקבע להן שמות ועיסוקים, החל להצמיד לכל דמות ביוגרפיה בסיסית. הביוגרפיות הניבו לו דמויות נוספות למשחקי דמיונו. זו של המלצרית ריקי הוסיפה לצוות שחקניו שתי דמויות נוספות: את צ’ארלי, מי שהיה בבחרותו שחקן כדורגל בקבוצת בן–יהודה ובהווה הוא הבעלים של מפעל המייצר דודי–שמש בחולון, מפעל המפרנס יפה את אשתו ואת שלושת ילדיהם, ואת לוסי, מי שהיתה חברתו של צ’ארלי בימי רווקותו ההוללים ובתקופת הפרידה ממנה היה לו קטע רומנטי עם ריקי (8—9). שני הגברים שראה משוחחים בבית–הקפה, ליאון ושלמה חוגי, הרי לא ישוחחו על צרותיהם, לכן בדה להם המחבר בו–במקום שיחה על אסונו של עובדיה חזאם, המוכיח שההצלחה בחיים היא תעתוע אכזר. שיחק מזלו של עובדיה וזכה בחצי מליון בלוטו, אך “אחרי זה התגרש, התפרפר, החליף דירה, השקיע, חילק לכל מי שבא הלוואות בלי ערבויות — — — חי כמו מלך — — — בסוף חטף סרטן בכבד והתאשפז באיכילוב במצב קריטי” (10). גם לא ייתכן שללא סיבה הפך מראהו של ארנולד ברטוק לכה מרופט כבר בגיל שישים. לפיכך הצמיד לו המחבר בדמיונו אמא מבוגרת ומשותקת בשם אופליה, שמדי שעתיים מוטל עליו לדחוק מתחתיה סיר–לילה מצופה אמייל כדי שתעשה בו את צרכיה, ואחר–כך לנגב אותה ולרוקן את הסיר אל האסלה השבורה בפחון השירותים שבקצה החצר (27).

ואף שליהק עד כה כמות נאה למדי של נפשות למשחקי דמיונו, יוציא המחבר, בשלב מאוחר יותר, עוד נפשות אחדות מהמאגר הפרטי שלו, כדי להשלים את הלהקה שתבצע את המחזה, שנושאו יהיה, כפי שכבר נרמז: החיים והמוות. כך הוציא ממאגרו הפרטי שניים שזכר מגיל שש: הדוד אוסיה ששכח אותו פעם בבית–המרקחת “האחים פוגרובינסקי”, ועד שנזכר בו ובא לאסוף אותו משם, משכה אותו הרוקחת פוגרובינסקיה אל כוך אחורי וחשוך והסבירה לו בלחש “על מינים שונים של סמים ורעלים ואיך כל אחד מהם פועל” (34). כמו כן שלף מהמאגר שלו גם ילד כבן תשע, שגיב שמו, שאמו, מומחית בכירה לדיאטה, אילצה אותו לפגוש סופר ידוע ולהגיש לו במעטפה עמודים, שלא ברור אם שגיב כתב אותם או שאמו הנמרצת הכתיבה לו אותם, כדי שהמחבר יעיר על הכתוב בהם וגם יצרף המלצה לפרסומם במקום כלשהו (37—38). בהמשך יתברר ששגיב בן התשע, יובל בן השש–עשרה, המחבר בן הארבעים וחמש והחרזן צפניה בית–הלחמי בן התשעים מְתַמְרְרִים תחנות במסלול חייו של סופר, מסלול שלעמוס עוז יש דברים מחכימים אחדים לומר עליו.

פעילות הדמיון היוצר

בל נשכח שדרמת הליהוק הזו של הדמויות והעיבוי שלהן בקווי אופי וסיפורי–חיים, בוצעו על–ידי המחבר בעוד הערב הספרותי מתנהל כסדרו על–פי התוכנית שנקבעה לו מראש. ואכן, בעוד התרבותניק ירוחם שדמתי מדשן את דברי הפתיחה שלו בציטוטים מפה ומשם, כבר עוסק המחבר בהעלמת זהותם של האנשים שהחליט להגניב מהקהל למחזה שלו, העלָמה שתגונן עליו בעתיד מפני תביעותיהם על–פי חוק לשון הרע. אמצעי זהיר זה למד אצל המוציאים–לאור שכידוע נוהגים להדפיס בפתח כל סיפור ריאליסטי את ההבהרה הבאה: “כל קשר בין עלילת הספר לבין אירועים שהתרחשו במציאות, כמו גם בין הדמויות הנזכרות בו ושמותיהן לבין דמויות או שמות של אנשים חיים או מתים, מקרי בהחלט”. לפיכך שקל המחבר את אפשרות ההסוואה הבאה: “בדמותו של התרבותניק הוותיק אפשר אולי להשקיע שניים–שלושה קווים שיילקחו מאת המומחה לספרות” (23). אך מאחר שמלאכת ההסוואה של הזהות המקורית של הדמויות, על–ידי העתקת קווי אופי מדמות ממשית אחת לרעותה, מחייבת שיקול–דעת והקפדה, שאי–אפשר להבטיחם בתנאים של ערב ספרותי, דחה מלאכה זו לזמן מתאים יותר ופנה לרקום קשרים ראשונים בין הדמויות.

ללא–קושי רקם קשר בין הנער–המשורר יובל דותן לשוחרת התרבות מרים נהוראית, אחרי ששיכן את שניהם בבניין ישן ברחוב ריינס בתל–אביב. יום אחד עלה יובל אל נהוראית בשליחות אמו והיא, המכונה בפי הילדים “נוראית”, דווקא האירה לו פנים וכיבדה אותו בכוס מיץ ובעוגיות. כך שאחרי יומיים חזר ודפק על דלתה בשליחות עצמו, להראות לה אחדים משיריו. דברי העידוד ששמע מפיה החלו ידידות, שהיתה יכולה להיות מופלאה עבור יובל אלמלא הציצה במקרה השכנה האופטיקאית ליזוטה קוניצין מחלון מטבחה אל הנעשה בסלון דירתה של נהוראית ואלמלא הבחינה במגעי קירבה ראשונים וכמו–תמימים שהתרחשו ביניהם (22).

בתנאי הערב הספרותי היה צריך לזַמֵן מהר שכנה רכלנית כדי לקטוע יחסים אסורים בין אשה בוגרת ואימהית כמרים נהוראית לנער בן שש–עשרה, אך יש גבול לכיבוש היצר, ומיד בסיום המעמד בבית–התרבות יתאמץ המחבר להגשים בחברת מעריצתו הרווקה, רוחלה רזניק, מה שאסר על שני אלה. הוא אמנם לא הצליח בזמן הקצר שעמד לרשותו, וגם בגלל עותק מספרו החדש שעטפה בנייר חום והידקה אל חזה כדי שיחצוץ ביניהם, להחדיר לתודעתה את האפשרות, שהסופר הנערץ עליה הוא גם גבר בשר ודם המתאווה לשכב איתה, אך מי ימנע ממנו, המחבר, להגשים בדמיונו את האפשרות הזו? ואכן, אחרי שרוחלה נפרדה ממנו ועלתה לדירת–הגג הקטנה שלה, התיר לדמיונו לממֵש את האפשרות שביקש להגשים, ובסיועו הפך למחזר נחוש מכפי שהיה בממשות, ובלי להתלבט עלה לדירתה וגם היא הזמינה אותו להיכנס. עד מהרה קידם אותו דמיונו מנגיעות מהוססות ומנשיקות חטופות להשתרעות לצידה במיטת היחיד הצרה שלה. עוד חילופי גאות ושפל בעיקר אצלו וכבר הצליחו לשונו ואצבעותיו להגביה בגופה גלי עונג שהפליאו אותה, כי גם בחלומותיה לא שיערה שאי–פעם תפליג לגבהים כאלה עם רב–החובל הזה.

עשרת העמודים המתארים את ההתעלסות הזו (64—73), שלא התרחשה בפועל, אלא רק במוחו המגורה של המחבר, אחרי שנפרד בממשות מרוחלה רזניק, נועדו להבהיר, כי היה בכוחו של עמוס עוז לכתוב סצינה ארוטית ובה–בעת גם פיוטית כזו גם בעבר. מדוע, אם כן, לא כתב דומה לה בסיפוריו הקודמים, כאשר הגיע עם גיבוריו לחדרי–המיטות שלהם? מדוע היו התיאורים הארוטיים בסיפוריו תמיד מרומזים ומסוגננים ולרוב מתממשים בהזיות נשיות מעודנות? כך בסיפור “נוודים וצפע” היותר ארוטי מבין סיפורי הקובץ המוקדם “ארצות התן” (1965), כך ברומאן הביכורים “מקום אחר” (1966), כך בנובלה “מיכאל שלי” (1968) וכך גם ברומאן “אל תגידי לילה” (1994). שלושים משנות כתיבתו שיעבד עוז את האהבות הגשמיות של גיבורי סיפוריו לנושאים החברתיים–לאומיים ולנושאים האקטואליים–פוליטיים, ומפני העדיפות שייחס לנושאים אלה, מיעט לתאר אהבות גשמיות וגם הקפיד לפרוש מעליהן רשת–הסוואה צפופה.

מצועפות בסימבוליות ומעוקרות מגשמיות תאמו תיאורי האהבה בספריו את החזות המהוגנת שאימץ עוז לעצמו במשך השנים: חזות של סופר במעמד “צופה לבית–ישראל”. רק בשני ספריו האוטוביוגרפיים הקודמים, ביחידות שיריות אחדות של “אותו הים” (1999) ובקטעי פרוזה אחדים בכרך “סיפור על אהבה וחושך” (2002), התיר לעצמו מעט “גסות”, לא רק לתאר מצבים ארוטיים, אלא גם להעמידם לראשונה במרכז עלילת–החיים המתוארת. עשרת העמודים האמורים ב“חרוזי החיים והמוות”, הגם שצויידו בתעודת–הכשר של הבד"צ, המאשרת שהכל התרחש רק בדמיונו המגורה של המחבר, הם עוד צעד בכיוון האזרחי שאליו מצעיד עמוס עוז את כתיבתו אחרי שנים של גיוס עֵטוֹ לטפל במצוקות ובסיוטים של העם והמדינה. ואין שום קביעה שיפוטית בהצגת עובדות אלה. התפתחות דומה התחוללה עם השנים גם ביצירתו של ס. יזהר, מורו הרוחני של עוז, שאחרי כל השנים שבהן עמס על כתפיו את המשא של “הצופה לבית ישראל”, הגיע גם הוא לכתיבת סיפור–אהבה צרוף כמו “מלקומיה יפהפיה” (ראה המסה בספרי “רבי–מכר ורבי–ערך בסיפורת הישראלית”, 2000).

החיים והמוות

רק אחרי שליהק המחבר את הדמויות מכל המקורות הממשיים והדמיוניים וגם העניק לכל אחת מהן שם וביוגרפיה חלקית או מלאה, מצא לנכון להבהיר לנו, הקוראים, מדוע בחר בהן. כיוון שהחליט לחשוף הבהרה זו קרוב לסיום הסצינה הארוטית הדמיונית שרקם, שבה עינג את רוחלה רזניק בעונג של חייה, אך גם חווה את כלימת הרפיון של אברו דווקא ברגע שבו היה אמור להיכנס לפעולה, ניסח אותה כתשובה משוערת למבוכה שבה היו שרויים שניהם בסיום ההתעלסות: “תשמעי, רחל, בבקשה אל תצטערי, הלוא כל הנפשות שבסיפור הזה, כולן הן אך ורק המחבר עצמו: ריקי וצ’ארלי ולוסי וליאון ועובדיה ויובל וירוחם, כולם הם רק הוא וכל מה שעובר עליהם כאן עובר בעצם רק עליו וגם את רחל הלוא גם את רק מחשבה שלי וכל מה שקורה עכשיו לך ולי קורה בעצם רק לי” (75). ואכן, אף שרוחלה לא שמעה הבהרה זו, כיוון שבממשות לא היתה בחברת המחבר ולא בסצינה הארוטית שרקם בדמיונו, אלא ספונה לבדה בדירת–הגג הקטנה שלה, מדריכה הבהרה זו אותנו, הקוראים, לפענח את חידתו של המחבר כאדם וכסופר בעזרת ברואי רוחו, שכולם הם, על–פי הודאתו המפורשת, הוא עצמו.

אי–לכך, הבה נחזור ונטפל בדמויות מנקודת–מבט חדשה זו שהמחבר הדריך אותנו אליה. וברשות שקיבלנו מידיו נאסוף את גיבוריו לצילום משותף (79—80), ואחר–כך נגלה להם את התכלית שלמענה כינס אותם המחבר ביחד. וכך בערך נאמר להם: כולכם תמלאו תפקידים במחזה שיטפל בנושא הקיום, שהוא הנושא החשוב ביותר שהספרות יכולה להתייחס אליו, ובשני כוחות אדירים ומנוגדים הפועלים בו — החיים והמוות. ואכן, תהיינה שתי מערכות במחזה שלנו. הראשונה תדון במוות והשנייה — בחיים. לביצוע המערכה הראשונה מתבקשים להישאר כעת על הבמה צפניה בית–הלחמי, ארנולד ברטוק ועובדיה חזאם, הבקיאים מהאחרים בנושא המוות, כי באמצעותם יתאמץ המחבר לברר את השאלה הבאה: היש משמעות לכתיבה, אם בה–בעת מאיים המוות על הקיום?

הוותיק מבין השלושה, צפניה בית–הלחמי, נתן דעתו על הסתירה בין הכוחות האלה הפועלים בקיום בעודו צעיר. לא במקרה בחר לטורו ב“דבר השבוע” את הכותרת “חרוזי החיים והמוות”, ולפי בקשתו גם עיטרו את המדור במסגרת מסולסלת ובמסכות צוחקות בפינותיה. בצחוקן הסתירו המסכות את הפנים האנושיות העצובות–מודאגות שמתחתיהן. תוכנם של הטורים אכן ביטא את הכפילות הזו: גם את המסכה הצוחקת וגם את הפנים המיוסרות שמתחתיה. הטורים שנכתבו ברוח האופטימית של המסכה הצוחקת הגיבו מעמדה של הכרה מעמדית והתלהבות לאומית על היעדים הגדולים של המדינה הצעירה (קליטת עלייה וכיבוש השממה) והביעו אמונה שתוכל לגבור על אבני–הנגף שנערמים בפניה בדרך להגשמתם (מעברות, מסתננים, צנע, שחיתות ובירוקרטיה). אך לפעמים סטה צפניה מנושאי האקטואליה ופירסם גם טורים ברוח הפנים העגומות שמתחת למסכה הצוחקת. על טורים אישיים אלה העיב “צל של מסתורין ושל צער” (47) ובהם הופיעו לעיתים קרובות המילה “בדידות” או הנרדפת הנדירה יותר שלה — “גלמוד”. זכור למחבר אחד מהם, טור בשם “ביעור חמץ”, "ובו כתב בחרוזים על טבעם של הדברים להתרפט ולדהות אט–אט, חפצים ואהבות, מלבושים ואידיאלים, בתים ורגשות, הכל הולך ומתמרטט, הכל הופך להיות בלויי סחבות והכל יתפרד לאבק" (48).

בהווה, שנים רבות אחרי שנדם טורו השבועי ב“דבר השבוע”, מתגורר צפניה בית–הלחמי בן התשעים בבית–אבות. ואף שכמעט נשכח, וימי התהילה שלו חלפו זה מכבר, עודנו שואל את עצמו: “האמנם ייתכן שהמוות שונה לגמרי מן החיים? שונה לבלי הכר? או אולי בכל זאת יש דמיון, או צל של דמיון, בין לפני ואחרי המוות, כי הלוא לפחות צל קל של דמיון קיים בין כל הזמנים ובין כל המצבים שבעולם” (50). לתשובה ברורה והחלטית על הזיקה בין שני הכוחות הפועלים בקיום לא הצליח צפניה להגיע אפילו בגיל המופלג הזה. ובכך הוא באמת מייצג את המבוכה שבה מצוי מפעילו — המחבר. אולי ילמד המחבר משהו חדש על החיים והמוות מארנולד ברטוק, שבכל שישים שנות חייו לא טעם את מתיקותה של התהילה אפילו פעם אחת, אלא ידע רק סבל וצער. לפני חודש פוטר מחצי משרת ממיין חבילות בחברה בלדרית פרטית, ובחברת אמו הנזקקת לעזרתו הסיעודית, בקיתון נטול החלונות שהיה פעם המכבסה הקטנה של אביו, לא מצפה לו עתיד אחר, לדעת המחבר.

בפנאי שנכפה עליו, ובזמן שהוא חופשי מההתעסקות בסיר–הלילה של אמו, מברר ארנולד את השאלה שמטרידה גם את בוראו, המחבר: “מקובל להניח, — — — כי החיים והמוות באו יחדיו לעולם. — — — זוהי הנחה כוזבת לגמרי: במשך מליוני שנים שרצו להם על פני האדמה טריליוני יצורים חיים מבלי שאף אחד מהם יטעם אי–פעם טעם מוות. היצורים החד–תאיים כלל לא מתו כי אם התחלקו בלי הרף, — — — המוות לא היה קיים. רק בעידן הנוכחי, רק כאשר הופיעה פתאום הרבייה האחרת, הרבייה המינית, הופיעו עימה גם ההזדקנות והמוות. יוצא אפוא כי לא החיים והמוות ירדו לעולם כשהם כרוכים זה בזה כי אם המין והמוות. — — — מכאן נגזרת אפשריותם ההגיונית של חיים הנמשכים לנצח. אין לנו אלא למצוא דרך לבטל את המין, ובכך, אכן, לסלק מן העולם גם את ייסורינו וגם את הכרחיות מותנו”. ועל פתק קטן הוסיף את המשפט הבא: “אבל הסיכויים הם קלושים מאוד” (55).

התימצא למחבר תשובה לתהייתו על הקיום אצל האחד שהתנסה תוך פרק זמן קצר גם במנעמי החיים וגם באימת המוות? עובדיה חזאם הוא האיש, אלא שאין כוחו במחשבה המופשטת, אלא בהעמדת המקרה שלו לרשות המחבר. מאורחיו זחוחי–הדעת, צ’ארלי–ריקי–לוסי, שהגיעו לבקרו במחלקה הפנימית בבית–החולים איכילוב, מבקש עובדיה שיביאו לו אורנג’אדה. בקשה מפתיעה כזו במצבו זה של הגוסס מסרטן בכבד ממוטטת אפילו את עליזותו של צ’ארלי, שהתגבר על הסלידה והפחד, התקרב אל עובדיה ועם דמעות בעיניו התחיל ללטף את ראשו המיוזע. ועד מהרה הצטרפו לבכי התמרורים של צ’ארלי גם ריקי ולוסי וגם החולה במיטה הסמוכה (85—87). לפיכך מהפך המחבר את הדברים ומעניק לעובדיה ממנת–חלקם של הבריאים כליטוף נחמה אחרון ובה–בעת הוא מעתיק מיאושו של הגוסס לאחת מאלה שהמוות הוא הדבר האחרון שמעסיק אותה כעת, בגיל שבו היא במיטבה. ועקב כך רואה עובדיה ברגעים האחרונים של חייו תמונת נוף מרהיבה: פיסת גן–עדן במקורות הירדן “שטופת נגוהות, אפופת מקהלות ציפורים, משתרעת בין שני נחלים”. ובאותם רגעים ממש מחדיר המחבר את קול החרחור של עובדיה הגוסס לשנתה של ריקי “וגורם לה להשמיע מתוך תרדמה שתי התייפחויות נפחדות ולהתאמץ שוב ושוב להדוף ביד רדומה איזה צל רע הגוהר עליה ומעיק על הסדין שלה בחושך” (97).

הגורל של הכותבים

ההתעמקות של המחבר בשני הכוחות הפועלים בקיום מבהירה את ההבדל בין הספרות לחיים הממשיים. ברצותו מסוגל הסופר לכתוב על החיים ולהתעלם לחלוטין מהמוות, וברצותו יכול הוא גם לעשות את ההיפך. כזו היא הפריווילגיה שמאפשרת לו הספרות, שבהשוואה לחיים הממשיים היא רק כתיבת טורים מחורזים פעם על החיים ופעם על המוות ולפעמים גם על שניהם, בדיוק כפי שעשה צפניה בית–הלחמי במדורו במשך שנים וכפי שהמחבר המחיש זאת זה עתה בעזרת שלוש מהדמויות שלו. בחיים הממשיים העניין איננו פשוט כל–כך והחידה לעולם תיוותר חידה. צדק, כנראה, איש חכם כמו ברל כצנלסון, שהמחבר מייחס לו “מעשה נדיבות דיסקרטי” ולכן מאפשר לו לגלות את אוזנה של ריקי המתייפחת: “ביש, מגוחך ונורא הוא כל העניין שלנו” (97). ובעשותו כך ענה המחבר על השאלה, שהקוראים מציגים אותה מדי פעם לסופרים בניסוח “איזה תפקיד ממלאים סיפוריך?” (5), אך הסופרים מנסחים אותה לעצמם יום–יום ובאופן בוטה יותר: “למי הם (הסיפורים) מביאים תועלת” (80), אם אין ביכולתם להציל ממוות?

כעת, אחרי שהמערכה הראשונה הסתיימה בתשובה פסימית למדי על התועלת שבכתיבה, אם אין בכוח הפנטזיות בסיפורי המספרים לצמצם במשהו את השליטה של המוות בקיום, ניתן לעבור למערכה השנייה, שבה יתמודד המחבר עם שאלה נוספת שהירבו הקוראים להפנות אליו: אם כן, “למה אתה כותב?” (5). ואכן, להוט למצוא הצדקה להמשיך בכתיבה למרות הכל, מאיץ המחבר בדמויות הקודמות לפנות מהר את הבמה ומזמין להתייצב לצידו במרכזה שלושה שייחס להם בדמיונו שאיפה לעסוק בכתיבה, את שגיב בן התשע, את יובל בן השש–עשרה ואת הכותב הוותיק מכולם — צפניה בית–הלחמי. שגיב, אם אכן כתב בעצמו את העמודים שאמו הגישה למחבר בסיום הערב הספרותי, עדיין איננו יודע להשיב בגילו על השאלה הנכבדה שמציקה למחבר. בניגוד לאמו הסבורה, שככל שתאלץ אותו להסתגר בחדרו ולכתוב, כך תשדרג את עצמה ממומחית בכירה לדיאטה לאמו המהוללת של סופר מפורסם, תוהה הוא עצמו, מדוע כה יקרות בעיניו השעות שבהן הוא מסתגר בחדרו ומבלה עם המילים במקום להצטרף לחבריו הבועטים בכדור במשך שעות אלה בחצר הבניין.

הנער יובל מסוגל, כמובן, לספק תשובה ממוקדת יותר על השאלה. בגילו כבר נפטר מאם דוחפנית, כמו זו שכפתה על שגיב בן התשע לכתוב וגם לפגוש סופר מפורסם. הוא כותב משום שמשהו פנימי דוחפו לכך. הכתיבה שופעת אצלו מהייסורים שגודשים אותו בגיל ההתבגרות, ולכן הוא כה רוצה לפגוש את המחבר ולהתיידד איתו. יובל בטוח שגם אחרי שנים משוטט “המחבר לבדו ברחוב, לא יכול ולא רוצה עוד לישון” ושואל את עצמו: האם יש תכלית לכתיבה, “אם יש בכלל איזה טעם, ואם אין שום טעם אז בשביל מה?”. ועוד בטוח יובל שרק עם המחבר, שחווה כמוהו כתיבה בנעוריו והתנסה בייסוריה, יוכל לשוחח “על החיים והמוות ועל עוד דברים פנימיים — — — וגם על הייסורים בכלל” (94). ואולי יעז גם לשאול את המחבר, אם זכה, אחרי שהפך לסופר מפורסם, לפיצוי על ייסורי הכתיבה, שהוא, יובל, לפעמים מקווה שיזכה בו על כתיבת השירים: “המון תשואות והערצתן של נערות מעולפות–רוך ואהבתן של נשים בשלות” (22).

למחבר בן הארבעים וחמש מוכרת היטב השאלה “למה אתה כותב?”. אף שלא אחת השיב עליה לקוראים בערבי ספרות, תשובה שהניחה את דעתם, לא הצליח גם אחרי שנים לגבש תשובה שתניח את דעתו שלו. ולכן, כשלושים שנה אחרי הגיל שבו התחיל גם הוא, ממש כמו יובל, לתהות מדוע הוא כותב ומתייסר כל–כך, הוא עדיין שואל: “למה לכתוב על מה שקיים (בממשות) גם בלעדיך”, ש“זה קצת כמו לנגן שוברט כששוברט נוכח בחדר”? לשם מה להיות תחוב עם הראש כל החיים “בתוך שרוול מצלמה נושנה” ולהביט משם בכולם מרחוק בלי להינגע ובלי לגעת?“. ובמילים אחרות: להיות “כמו אשת לוט” — אדם היודע, ש”כדי לכתוב אתה מוכרח להביט לאחור", אף שבעשותך כך “מבטך הופך אותך (המחבר) ואותם (את הגיבורים) לגושים של מלח” (80). מהשאלות ניתן להבין שלא גמול ולא פיצוי מצפים לכותב, כי אם בדידות וגלמודיות, שדווקא יובל זיהה אותן אצל המחבר, ועל כן קבע “כי מאחורי הדמות הציבורית הידועה למדי (של המחבר) מסתתר איש ביישן ובודד ואולי גם עצוב” (57). משום כך מוכן המחבר להשהות את דמיונו עוד קצת על יובל כדי להיזכר בו עצמו כשהיה בתחילת דרכו ככותב ולנדב ליובל הצעות, שיסייעו לו לשפר במידה ניכרת את שיריו: “עליך לרסן את עודפי הרגש ולכתוב שירים מתוך מידה של ריחוק. לכתוב כאילו אתה, האיש הכותב את השירים, ואתה, הבחור הסובל, אינם אדם אחד, אלא שני אנשים שונים — — — כאילו מאה שנים מפרידות בינך לבינו, בין האיש שבשיר לבין האיש הכותב את השיר” (95).

להשלמת התשובה על תכלית הכתיבה זימן המחבר גם את צפניה בית–הלחמי בן התשעים, שיוסיף על קודמיו את תמונת–העתיד הצפויה לכותב. אף שזכה לפירסום ובמשך כמה עשורים התבשם מאהבת–הציבור, "כבר

לפני שנים רבות חדל למצוא טעם בכתיבת חרוזים או בפירסום חרוזים

בעיתון, כי עכשיו כבר די לו בהחלט בכוס התה, במנוחת הגן ובשינוי צורות העננים" (49). לא החרוזים שכתב במדורו “חרוזי החיים והמוות” מעסיקים כעת את מוחו של צפניה, אלא שאלה שאינה מניחה לו: “האמנם ייתכן שהמוות שונה לגמרי מן החיים?” (50). המחבר יודע שצפניה לא ימצא מענה על שאלה זו, ובוודאי לא באותה קלות שבה כתב בעבר חרוזים על החיים ועל המוות. ואם כבר הלך צפניה מזמן לעולמו, מניח המחבר שוודאי מת בלי שקיבל תשובה על שאלתו זו, אלא נקבר “בחלקת הסופרים העסקנים והוגי הדעות, בין חבריו ויריביו המשוררים בני דורו” (51), שכולם נשכחו מלב בדיוק כמוהו.

החטיבה האוטוביוגרפית

בסיכום המסע על פני תחנות חייו של כותב, מגיע המחבר לתשובה, שקיימת הצדקה להמשיך בכתיבה למרות הכל. ועל כן הוא קובע, שטעה צפניה בית–הלחמי כאשר כתב בטורו ש“אין משא בלי מתן ואין כלה בלי חתן” (המנחה ירוחם שדמתי ציטט שורה זו בסדר הפוך: תחילה “כלה וחתן” ואחר–כך “משא ומתן”). הן במשפט הציני הזה הציב צפניה את היחסים בחיים על בסיס של אינטרסים ותועלתיות בלבד, ולא רק בנושאים עיסקיים שבהם מקובל לנהל משא ומתן, אלא אפילו בין אוהבים הנישאים זה לזה. מי, אם כן, מכל הדמויות ששיתף המחבר במיזאנסצינה שלו צדק לדעתו? לדעת המחבר צדק מצפניה בית–הלחמי דווקא ד“ר פסח יקהת “שקם בסוף הערב וטען בחורי–אף, כי אחד מתפקידי הספרות היפה הוא לזקק לפעמים מתוך העליבות והסבל לפחות קורטוב אחד של נחמה או שביב קטן של חסד. — — — ולכל הפחות ראוי לה לספרות היפה שלא להתגנדר להנאתה בעצם הלעג והחיטוט בפצעים, כפי שהסופרים החדשים עושים בימינו אלה עד לזרא. הכל אצלם סאטירה, הכל רק לגלוג ופרודיה, פרודיה גם על עצמם, הכל עוקצנות מרושעת, והכל מלא רוע–לב” (90). האמנם, עמוס עוז, צדק ד”ר פסח יקהת מצפניה בית–הלחמי? ואם באמת ובתמים הוא הצודק, אז מי ידאג לאינטרסים, ובעיקר לאינטרסים של החברה, המדינה והאומה, שאותם אי–אפשר, כנראה, להבטיח בלי “משא ומתן”?

עד שעמוס עוז ישנה את דעתו פעם נוספת על תכלית הכתיבה בכלל, ועל זו שלו בפרט, חשוב להבהיר, שהנובלה “חרוזי החיים והמוות” מצטרפת לשניים מספריו הקודמים “אותו הים” ו“סיפור על אהבה וחושך”. ביחד הם מהווים את התקופה הרביעית ביצירתו: התקופה האוטוביוגרפית.

התקופה	היצירות	האיפיון
תחילת המאה העשרים ואחת: התקופה האוטוביוגרפית ביצירתו.	“אותו הים" (1999) “סיפור על אהבה וחושך" (2002) “חרוזי החיים והמוות" (2007)	ב"אותו הים" מתמודד עוז לראשונה עם יתמותו וגעגועיו לאמו, אך עדיין באמצעות הדמות הבדויה של ריקו. ב"סיפור על אהבה וחושך" חשף עוז באופן מפורש את המכאוב של חייו — ההתאבדות של אמו. שֵם הרומאן רומז לאהבה שזכה מאמו בחייה ולעננת החושך שכיסתה את שמי–חייו בשנים שחלפו מאז התאבדה. ב"חרוזי החיים והמוות" חושף עוז שאחרי חמישים שנות כתיבה התעייף מההסתייעות בה להסתרת המכאוב של יתמותו. כעת רצונו לפרוש מתפקיד "הצופה לבית ישראל" ולהנות מעתה מחסדי החיים כאדם פרטי.

התקופה האוטוביוגרפית³ מתייחדת בהתרחקותה המפורשת משלוש התקופות הקודמות ביצירתו, שבהן כתב עמוס עוז על “המצב הישראלי”, על הסכסוך עם הערבים ועל הסתירה בין הפתרונות של השמאל והימין לסיום סיוטו המתמשך של הסכסוך על חיינו. התקופות הקודמות ביצרו לעמוס עוז את מעמדו המיוחד בספרות הישראלית, מעמד “הצופה לבית–ישראל”. משהו מיאושו של צפניה בית–הלחמי התגנב להכרתו של עמוס עוז בעשור האחרון, והוא שהסב אותו לכתיבת הכרכים האוטוביוגרפיים. מכרכים אלה משתמעת המסקנה הבאה: אם אחרי שנים של התכתשות רעיונית עם יריבים מסתכמת ההשפעה של הספרות על הממשות בכלום, והסכסוך נותר כמקודם, קשה וללא פתרון, אז מוטב להניח למאבק הזה ולהפיק מן הכתיבה את האפשרי: מעט נחמה ומעט חסד.

אין זו מסקנה חדשה לחלוטין אצל עמוס עוז. מדי פעם נכמר לבו למראה ייסוריהם של אחדים מגיבוריו, ובעיניים רחומות ומצועפות מלחלוחית הציע להם לפרוש במועד מהמאבקים הפוליטיים, שזימנו להם את הגורל של מרטירים אידיאולוגיים, גורל האכזבה והיאוש, ולבחור לעצמם שדה–פעילות תחליפי. לאחד, יואל מהרומאן “לדעת אשה” (1989), הציע למצוא את אושרו כסניטר מתנדב בבית–החולים, ולאחר, פימה מהרומאן “המצב השלישי” (1991), הציע לנטוש את הזירה הפוליטית לטובת חיים כאלמוני בחברה. כעת, ב“חרוזי החיים והמוות”, לוחש עמוס עוז הצעה מפתה זו גם לעצמו. אם אחרי כחמישים שנות כתיבה כה עז רצונו לנוח מהמאבקים ומנטל

המעמד של “הצופה לבית–ישראל”, הבה נעניק לו מנוחה זו. יתענג לו זמן–מה מבושמם של הנחמה והחסד. הן באחד הימים הלא–רחוקים יתפכח ויתמה על עצמו: לפרוש? דווקא בעת הזאת? האם לא מוקדם מדי להניח ל“משא–ומתן” ו“לחתן–וכלה” ולהתרכז מעתה רק בחילופי עונות השנה בנגב ובתנועה המשתנה של העננים בשמי ערד?

---

"אש ידידותית" — אברהם ב. יהושע

מאת

יוסף אורן

¹

²

בראיונות הרבים שהעניק יהושע אחרי הופעת הספר, התאמץ להוכיח שקיימת תופעת חילחול בין שתי העלילות המסופרות בו. וזאת כדי לשכנע, שמוצדק היה לחבר עלילה קומית, על בעל שאשתו נסעה לחו"ל וכל נטל המשפחה שרבץ על כתפיה הועבר אליו, לעלילה אידיאית, על אב שהתנתק מהמדינה אחרי ששכל את בנו. המסה הזו תכפור בכך. החלוקה של הטקסט ל–112 פרקים קצרים (שעורך הספר מגדיר אותם על–פי מידתם הקצרה “פירקונים”) וגם ההקצאה השיוויונית של חמישים ושישה מהם לכל אחת משתי הדמויות המרכזיות, דניאלה בת החמישים ושבע ואמוץ בן השישים, אינן מוכיחות ששתי העלילות הן שקולות. להיפך: הקיטוע הרבתי של הטקסט והשזירה המסורגת של פירקונים משתי העלילות ברצף אחד בקפדנות כזו מוכיחים עד כמה מאולץ הידוקן של שתי העלילות זו לזו. בפועל שוהים דניאלה ואמוץ בזירות גיאוגרפיות מרוחקות ושניהם גם עסוקים שם בנושאים שונים לחלוטין. מדובר אמנם בצמד שהם בעל ואשה, אך במשך הזמן הדחוק שהוקצב לסיפור–המעשה, שבעה מימי חג החנוכה, נפרדו דרכיהם ופרט לשיחת טלפון אחת ובלתי–חשובה בעליל (עמ' 127—130), אין לאחד מושג על מעשיו של זולתו.

יתר על כן: רק הקשרים הבנאליים של הנישואים מחברים בין צמד הגיבורים בימי הפרידה שנכפו עליהם. מדי פעם הם מתגעגעים זה לזה. בכל פעם שאחד מהם מתקשה במעשיו — דניאלה בשמירה על כרטיס הטיסה ואמוץ בתיאום השמרטפות עם אם נכדיו, אפרת, ועם יעל, הסבתא האחרת של

הנכדים — הוא נזכר בבן–הזוג, שפטר אותו מטירדה זו. שניהם גם ממשיכים ללבן את נושא “התשוקה האמיתית”, נושא שעלה בשיחתם האחרונה בשדה–התעופה, כי אחרי שלושים ושבע שנות נישואים, שניהם באמת מוטרדים מהאפשרות, שאולי אבדה להם “התשוקה האמיתית”. לכן הם מבטיחים לעצמם, שבסיום ימי פרידתם יפצו זה את זה על כך שלא שכבו בערב האחרון לפני שכל אחד פנה לדרכו, היא לטנזניה והוא לביתו בישראל. מובן מאליו שקשרים בנאליים ואקראיים כאלה בין גיבורים השוהים בקצווי תבל אינם מצדיקים הנעת העלילה מגיבור לגיבור תוך קטיעת שיחות והתרחשויות בסיפורו של כל אחד מהם.

להצדקת ההדבקה של שתי העלילות הוסיף יהושע לשם הרומאן גם את ההגדרה היומרנית “דואט”, כאילו המציא בעשותו כך סוגה סיפורתית חדשה. הגדרה זו אינה מתיישבת עם העובדה הגלויה, ששתי העלילות נעות במסלולים נפרדים ואין שום זיקה מהותית ביניהן. כדי להצדיק הגדרה של עלילת הרומאן הזה כעלילת דואט, היה עליו לפתח קשר אורגני בין סיפורי שתי הדמויות, אך כיוון שהפירקונים משתי העלילות הוצמדו זה לזה מכוח החלטה טכנית של הכותב, אין לדבר על התקיימות דואט בין העלילה המתרחשת באפריקה (להלן “העלילה האפריקנית”) לזו המתרחשת בישראל (להלן: “העלילה הישראלית”). הדואט היחיד שמופיע בסיפור–המעשה מוזכר בסיום הרומאן ודניאלה יוזמת אותו בשובה ממסעה. כיוון שלא הדליקה נרות בימי שהותה בקניה ומאחר שבינה לבין בעלה נשארה תלויה בעיית “התשוקה האמיתית”, היא מציעה לאמוץ לשיר איתה בדואט את השיר המפורסם ביותר של חנוכה, “מעוז צור”, כדי להדק מחדש את הקשר ביניהם. מכאן, שגם ההגדרה דואט איננה מהדקת את הסיפורים של שני הגיבורים זה לזה.

העלילה הישראלית

מצירוף חמישים ושישה הפירקונים, המספרים על מעשיו של אמוץ יערי בארץ מרגע שנפרד מדניאלה ועד שחזרה ממסעה בטנזניה, מתקבלת עלילה משפחתית קלילה ובהרבה מקומות אפילו משעשעת. בימי ההיעדרות של דניאלה מהארץ נתבע אמוץ להוסיף על הטרדות של המשרד לתיכנון הנדסי של מעליות שבבעלותו גם את ענייני המשפחה המתישים. ועל אלה התווספו לו גם בעייתן של שתי מעליות קולניות, שאחת מהן, זו שהותקנה לאחרונה במגדל פינסקר בתל–אביב, מייללת, והאחרת, זו שהותקנה לפני שנים בדירת ד"ר דבורה בנט, האהובה הירושלמית של אביו, מייבבת. צירוף כזה מוציא מאמוץ את מיטבו. אופיו התזזיתי, החטטני והנלהב מדי, שלא

לומר המעט נוורוטי, משתלט על העלילה ומאפשר סיטואציות משעשעות למדי. אם מישהו מבני המשפחה לא יפיל עליו מטלה שתתיש אותו מספיק, ידאג הוא עצמו למצוא אחת כזו. שותפו למצוקת המעלית בתל–אביב, גוטליב, למשל, יכול להסביר לאמוץ שוב ושוב, שלא עליהם חלה האחריות לרעשים העולים מפיר המעליות במגדל פינסקר, אך אמוץ כבר ידאג שלא רק הוא, אלא גם גוטליב יהיה מסובך עד צווארו במימון הוצאות הפיענוח של התקלה.

בתכונותיו דומה אמוץ יערי בכל לגיבורי ספריו הקודמים של יהושע, ובעיקר לאלמן מהרומאן “מולכו” ולמזרחן פרופ' ריבלין מהרומאן “הכלה המשחררת”. כולם גברים היפר–אקטיביים ומסתבכים, שניצלים מההתשה המלאה של עצמם על–ידי מחטף שינה במיטה של זרים. ואכן, אמוץ הוא גיבור ממוחזר, ורק המקצוע השונה מבדיל אותו מגיבורי הרומאנים הקודמים של יהושע. בצדק סנטה דניאלה באמוץ בסיום כשהניחה, שבהיעדרה מהארץ הוא “עשה חיים” (367). כמצופה ממנו, לא החמיץ אמוץ את ההזדמנות שהעניקה לו וכמנהג הגברים מסוגו מנה באוזניה אחת לאחת את התקלות הרבות, שעימן נאלץ להתמודד בגבורה לבדו, וחתם את הפירוט הקמעונאי שלו בתוצאה שאליה חתר: “יותר מדי חיים. החיים שטפו אותי מכל כיוון, בלי רגע מנוחה” (370). ספק אם הבין עד כמה רצינית יותר היתה ההתמודדות האחת שהעסיקה אותה בטנזניה, כשענתה על נימת הביטול שהשתמעה משאלתו על מעשיה בחברת ירמי במשפט המצמרר: “אני נלחמתי במוות” (371).

בנוסף לבני המשפחה של אמוץ שכבר זוהו קודם, מתארחות בעלילה הישראלית דמויות נוספות, שאף הן תורמות את חלקן להשלמת התמונה הקומית מההווי המקומי. ליואל, אביו של אמוץ, זוג מטפלים פיליפיני, שמכתיבים לאמוץ ביד חזקה ובזרוע נטויה את חוקת הטיפול בלקוח הסיעודי שלהם. בביקוריו אצל אביו מפתיע את אמוץ בנם של המטפלים, הילאריו, בקיום יסודי של הלכות החג היהודי. גדולה וחשובה היא גם תרומתו של גוטליב לקומיות של העלילה הישראלית. גוטליב, הבונה את המעליות על–פי תוכניות משרדו של אמוץ, הוא “טיפוס” של תעשיין מהסוג הישן, חרוץ וקפדן, אך גם פשוט–הליכות ואוהב את עובדיו. שיפוטו ההגיוני והמעשי מבליט את נטייתו של אמוץ להפריז בשיפוט הדברים ועקב כך גם לסבך את עצמו בנושאים לא לו. ססגונית לא פחות היא גם רחל, בתו החורגת של גוטליב והמומחית שלו לאקוסטיקה, התורמת גם היא את חלקה לקומיות של עלילה זו.

אך אחרי שפורטו סגולותיה הקומיות של העלילה הישראלית אי–אפשר להימנע מהאמת, שאלמלא נשזרו פירקוני עלילה זו בין פירקוני העלילה האפריקנית היה גם הפחות מנוסה מבין קוראי הרומאנים של יהושע מגיע בכוחות עצמו למסקנה, שביחד הם מספרים עלילה משפחתית בנאלית. ולמען האמת: עוד יותר בנאלית מזו שסופרה על–ידי יהושע בספרו הקודם. אם ב“שליחותו של הממונה על משאבי אנוש” דמתה העלילה ברוב פרקיה לסיפור–חדשותי מורחב, מהסוג שהתפרסם אצלנו במקומונים אחרי כל פיגוע (ראה הפירוש בספרי “הסיפורת הישראלית בשנות האינתיפאדה”, 2005), ניתן להגדיר את חמישים ושישה הפירקונים של העלילה הישראלית כפיטפוטון משפחתי. זאת בתנאי, שהקורא לא יתפתה להסבריו של יהושע, שלחומרים שונים בסיפור–המעשה, ובכללם למעליות המייללות והמייבבות בתל–אביב ובירושלים, צריך לייחס משמעות מטאפורית. מאליו מובן, שבמאמץ ובאינוס הכתובים אפשר תמיד לייחס מטאפוריות לעצמים ולפעולות שעליהם מסופר בסיפורים, אך פירקוני העלילה הישראלית אינם מספיק פיוטיים–סמליים כדי לאפשר זאת. כאמור, פירקוני העלילה הישראלית הם אמנם מבדרים, אך בזאת מתמצה משמעותם.

העלילה האפריקנית

בעוד שאת כמות הפירקונים המחייבת השיג יהושע בעלילה הראשונה במאמץ אריתמטי, על–ידי הצמחת תקלות במעליות וקשיים במשפחה, אירועים שאין ביניהם מכנה משותף, ועל–ידי הצנחת דמויות נוספות בשלב מאוחר, בולטת הזיקה העלילתית בין פירקוני העלילה השנייה. כמעט כל הפירקונים של העלילה האפריקנית מהודקים למטרות שהציבה לעצמה דניאלה כשהחליטה בתום שנה לפטירת אחותה, שולה, לנצל את חופשת חנוכה מההוראה בתיכון לנסיעה אל גיסה, ירמי, גמלאי של משרד החוץ, שסיפח את עצמו, אחרי שהתאלמן, למשלחת אנתרופולוגית בתפקיד מנהלן. לבעלה אמוץ נימקה דניאלה את מסעה לטנזניה בשתי מטרות מעט מעורפלות: “להתחבר אל אובדן אחותה ולהחיות בעזרת האלמן את כאב מתיקותם של זכרונות הילדות” (14). אך בהיותה כבר שם הוסיפה מטרה שלישית ומפורשת יותר משתי המטרות הקודמות: “היא הגיעה ממרחקים לא רק כדי להתחבר אל הצער ואל הזיכרון, אלא גם כדי להבין מה קורה עכשיו לגיסה” (51). ואכן, שתי המטרות הראשונות, ההתחברות לצער וההתחברות לזיכרון, מומשו כבר בשלב די–מוקדם של מסעה, בסיום הביקור בשוק שבו התמוטטה אחותה. ודניאלה עצמה הודתה בכך באומרה, כי אחרי שראתה “היכן וכיצד נפטרה אחותה” כבר הושגה “במובן מסויים התכלית האמיתית של מסעה” (149). ולכן, מוצדק להניח שהמטרה השלישית, המטופלת במאתיים וחמישים העמודים הבאים, שעליה לא הצהירה באוזני בעלה, היא המטרה היותר חשובה שהציב המחבר לעלילה האפריקנית ברומאן הזה.

סוד התעכבותו של ירמי בטנזניה שבמזרח אפריקה התפענח לדניאלה בהדרגה. רמז ראשון ניתן לה כשנחתה בשדה–התעופה בבירה וגילתה להפתעתה שירמיהו לא הגיע בעצמו לקדם את פניה, אלא שלח את סיג’ין קואנג, האחות הרפואית של משלחת החפירות. סיג’ין הסבירה לדניאלה, שירמי שלח אותה, כי “הוא לא רוצה להיתקל עכשיו בשום אדם מבני ארצו, לא לראות, אפילו לא להרגיש אותם, גם לא מרחוק” (50). ירמי אישר הסבר זה ואף הרחיב אותו, וכך אמר לה אחרי שהשליך לאש את העיתונים שהביאה אליו מישראל וגם את הנרות שקיוותה להדליק איתו בימי החנוכה: “אני החלטתי לקחת לי כאן מנוחה מכל זה. — — — מכל הדייסה היהודית… הישראלית… — — — אני רוצה להיות מנותק” (60—61). אף שלא הבינה בשלב זה את תוכן הדימוי “דייסה יהודית”, ולכן לא תבעה ממנו פירוט והסבר, יבהיר לה ירמי עצמו מה נכלל אצלו בדייסה הזו בליל הנר השביעי של חנוכה, הלילה שלפני האחרון שלה בחברתו (329), ודבריו אלה יצוטטו בהמשך, בהתייחסות לאירועי הלילה ההוא. אך באותו לילה כבר לא חידש לה ירמי דבר, כי בכוחות עצמה ליקטה משיחותיה הקודמות איתו את המיכלול שממנו החליט להתנתק.

אט–אט התברר לדניאלה, שלא האסון האחרון שפקד אותו, פטירת אשתו לפני שנה, אלא דווקא האסון הקודם מלפני שבע שנים, מות בנו, אייל, מיֶרי שגוי של חבריו, גיבש אצל ירמי את ההחלטה להתנתק “מכל הדייסה היהודית”. סייעה לה להבין זאת דווקא הערה ששמעה עליו מפי סיג’ין, “פגאנית שמאמינה ברוחות ובעצים ובאבנים” (123) ואוחזת באמונה אנימיסטית, שאמרה לה: “הגיס שלך הוא אדם מפונק” (207). היתה לסיג’ין הצדקה מלאה להשמיע הערה זו על ירמיהו, כי היא שכלה במלחמת האזרחים בדרום–סודן, לא נפש קרובה אחת, אלא את כל משפחתה, ואף–על–פי–כן קיימה את אבלה באופן שונה מירמיהו. בסיועו של משקיף או"ם מנורבגיה, שלקח אותה למולדתו ושיקם אותה שם, השלימה את הסמכתה כאחות רפואית וחזרה לשרת את בני שבטה בבית–חולים שדה בגבול סודן–קניה (53). ואף שנשכרה כאחות לטפל רק בעוסקים בחפירות, פתחה את המרפאה לנזקקים מקומיים והושיטה אף להם בחינם סיוע רפואי ותרופות. בניגוד לירמיהו, שבהשפעת אבלו גזר על עצמו הימנעות רועמת מכל קשר עם ישראלים וגם החליט להתנתק מכל “הדייסה היהודית”, בחרה היא דווקא להתחבר לחיים ולהצניע את האבל בחובה.

גם שולה, אחותה של דניאלה, התאבלה על אייל כדרך האבֵלים. היא לא הכריזה כמו ירמי, שהחליטה להתנתק “מכל הדייסה היהודית”, אלא הסתגרה בשתיקה וצמצמה את מגעיה עם החוץ. השליחות המסחרית של ירמיהו בטנזניה היתה לרוחה, כי היה “נוח לה בסביבה הזרה, שמעמעמת את הכאב. — — — בארץ צדדית שאיננה על מפת–הדרכים של ידידים וקרובים — — — גילגלה שוב ושוב נשכחות מימי הילדות והתרפקה על זכר ההורים” (133). אחרי האסון התמעטו והתקצרו שיחות הטלפון שלה עם דניאלה, שבעבר היו תכופות וממושכות, כי היא “איבדה את סבלנותה לסיפוריהם של זרים ואפילו של בני משפחה” (131), אך “האבל החרישי האצילי” שלה הפריד אותה גם מבעלה. בגילוי–לב הסגיר ירמיהו בן השבעים לדניאלה פרטים אינטימיים על חייו עם אחותה אחרי ששכלו את בנם: “כדי להשאיר לעצמה את איילי המיתה אחותה בנחישות, מיד לאחר הלוויה ועד יום מותה, את המיניות שלה, ולפיכך גם את המיניות שלו, כי איך היה יכול לכפות את עצמו עליה כשידע שבכל רגע היא מסוגלת לפתוח את דלת המחשבה ולקרוא לו, בוא בני, חזור ואתאבל עליך שוב” (165). עקב כך נפרדו אז דרכיהם: “מרגע שבא הסוף על המיניות, בא גם הסוף על גילוי–הלב” (206). ולפיכך לא גילה לשולה עד יום פטירתה על נסיעותיו לטול–כרם, האחוזה התלהבות של התקוממות נגד ישראל.

המארב שהסתיים באסון

הואיל ואסון מותו של אייל גיבש אצל ירמיהו את ההחלטה להתנתק מישראל ולהעדיף על–פניה את טנזניה, הכרחי להכיר את הנסיבות שבהן נהרג אייל ואת האירועים שהתרחשו אחר–כך. אף שאייל למד רפואה במסגרת העתודה, התעקש לשרת כחייל קרבי (188) ובן עשרים וחמש בלבד היה כאשר נהרג מאש חבריו. הפרטים על נסיבות הריגתו בשגגה נמסרו להורים השכולים על–ידי מפקדיו: במהלך שירות המילואים נשלחו שמונה חיילים לארוב למבוקש פלסטיני בטול–כרם. מפקד הכיתה, מיכה, פיצל את הכיתה לשניים וטמן למבוקש מארב כפול, מצפון ומדרום. ובנוסף לכך שלח את אייל אל גג של משפחה מקומית לצפות משם על השטח למקרה שהמבוקש יימלט משני המארבים (198). מסיבה בלתי–ברורה הקדים אייל לרדת מהגג וחבריו, שהבחינו בדמות מסתובבת בחצר הבית, הניחו שמדובר במבוקש המנסה להימלט וכיוונו אליו את האש. אמוץ היה הראשון שהתבשר על האסון, כי עוד בטירונות רשם אייל את השם של דודו למסירת הודעה במקרה של מוות (82). ואכן אמוץ התלווה לקצין ולרופא כשבישרו להורים, שבנם נהרג “בטעות, מאש כוחותינו”, אך כדי לרכך עבורם את בשורת–האיוב החליף את הצירוף “אש כוחותינו” בצירוף “אש ידידותית” (110). הוא לא יכול היה לשער אז איזו השפעה תהיה אחר–כך לצירוף “אש ידידותית” על גיסו וגיסתו.

דווקא הצירוף של אמוץ “אש ידידותית” הסעיר את ירמי. הוא רצה לדעת מי מהצוות של אייל הוא אותו “ידיד” שירה אל בנו את הכדורים שקטלו אותו (192). המפקדים ביחידה גילו הבנה לנימוק שצירף לבקשתו, כי ברצונו לשחרר את היורה מהרגשת אשמה שתרדוף אותו כל חייו (197), אך סירבו למסור לו פרט זה מתחקיר האירוע. ירמי לא הסתפק בסירובם, אלא השיג מהטלוויזיה את הקלטת מהלוויה הצבאית שנערכה לאייל וניסה לזהות בה את פניו של היורה. שוב ושוב סקר את פרצופי החיילים מהיחידה של בנו, שיָרו את שלוש יריות הכבוד המגיעות לנופל, כדי לזהות מביניהם את האחד שלחץ פעמיים על ההדק וירה את הכדורים הקטלניים בחברו לנשק (199).

ביחידה המטפלת בצה“ל בהורים השכולים סירבו גם לגלות לירמי מי היה המבוקש שבעטיו נהרג אייל ומה היה סופו, אך נענו להסיעו אל הזירה שבה הוטמן המארב. הקצין המלווה אפילו הסכים לחרוג מההוראות והעלה את ירמי לגג, שממנו תיצפת אייל באותו לילה על השטח (217). כיוון שבעל–הבית הערבי התחמק מהפגישה עם האב היהודי השכול, שמע ירמי את הפרטים מאירועי ליל–האסון מפי אשתו הצחקנית, כולם פרטים שכבר היו ידועים לו ממפקדיו של אייל. את דבריה של הערבייה תירגמה לירמי ב”עברית מתוקה" הבת, אשה צעירה בהריון שהיתה סטודנטית להיסטוריה במדרשת רופין: בעל–הבית הערבי סיפק לאייל דלי לעשיית צרכיו וגם דאג ביוזמתו להביא לאייל קפה חזק, כי פחד “שאם החייל הישראלי יירדם, יבוא לו חשק להרוג אותו. אבל חייל עֵר יוכל לשמור על עצמו” (219). הקצין המלווה וירמי בחרו לא להגיב על החיוך השובב שהחליפו ביניהן האם והבת, בחוזרן על העקיצה האירונית פעמיים, פעם בערבית ופעם נוספת גם בעברית.

ירמי חזר מטול–כרם בלי התשובה לשאלה שלא הניחה לו ושבגללה ביקש להגיע לזירה שבה נהרג אייל: מדוע ירד בנו מהגג זמן קצר לפני המועד המתואם לסיום המארב וגרם לחבריו לשגות בזיהויו ולירות בו? לכן החליט לחקור בעצמו את בעל–הבית הערבי, שהתחמק ממנו בביקור שאירגן בשבילו הצבא. בתיווכו של רוקח נוצרי מירושלים המזרחית ותמורת תשלום לא–מבוטל נֵאות בעל–הבית להיפגש עם ירמי בחממת הפרחים של מעסיקיו בישראל, שאצלם עבד כפועל–יומי. “בפנים חתומות, בלי רגש” סיפר הערבי לאבא היהודי את הפרטים שקציני צה"ל העלימו מידיעתו: כמה דקות לפני המועד המתואם לסיום המארב ירד אייל מגג הבית כדי לרוקן את השופכין מהדלי שקיבל ולהחזירו למשפחה כשהוא רחוץ ונקי. חבריו ירו בדמות שיצאה מפתח הבית כי הניחו שהיא של המבוקש שלהם (283). בסיום דבריו לקח הערבי את הכסף “והלך לו בלי מלת תודה, וגם בלי מלה של השתתפות–בצער, או איזה שבח להתחשבות ולנימוסים הטובים שכאילו התגלו פה” (308), בדאגתו של אייל לרוקן את הדלי ולנקותו לפני השבתו למקומיים.

ירמי לא השלים עם האדישות שבה סיפר לו הערבי בפגישתם בחממה על נסיבות הריגתו של אייל, ולכן הפציר ברוקח הירושלמי שיתאם לו פגישה נוספת עם בעל–הבית. עז היה רצונו של ירמי להשמיע לערבי את הדברים שתיכנן לומר לו: שהוא ושולה לא העניקו לאייל “רק תום ונימוסים אבסורדיים, אלא גם אומץ” (313). למרות הסכנה שארבה לו בחדירה לשטחים בתקופה שהאינתיפאדה כבר התלקחה שם, הצטרף ירמי, מחופש לפועל פלסטיני, למכונית של פועלים והוגנב בלילה לטול–כרם לפגוש את הערבי, אבל הפעם לא בחממה של מעסיקיו היהודים, אלא על גג ביתו בטול–כרם. אך גם הפעם לא התייצב בעל–הבית לפגישה, אלא שלח שוב את בתו, הסטודנטית דוברת העברית, לפגוש את האבא היהודי, שמגלה אובססיביות כזו לשמוע פרטים על מות בנו. ירמי ניסח באוזניה את השאלה שביקש להציג לאביה: “שגם אם כמו האחרים היא רואה בנו אויבים, היא בכל זאת מסוגלת לאהוד חייל תמים ומטומטם, שסיכן את חייו כדי לא להשאיר זוהמה לאויביו” (321)?

ספק אם שיער ירמי מה תשיב לו על שאלתו צעירה פלסטינית כשהיא פטורה מנוכחות של קצין–ישראלי–מלווה על גג ביתה וגם מעודדת מהתקוות שתלתה ב“סערת האינתיפאדה”. משנתה של הסטודנטית, שלמדה היסטוריה מפי מרצים פוסט–ציוניים במכללה של היהודים בעמק חפר, היתה מגובשת היטב בפיה: “למה אתם היהודים יכולים לחדור לכל מקום זר ולהתיישב לאחרים בתוך הנשמה? למה לכם קל לנדוד ממקום למקום בלי להתקשר בחבֵרוּת עם שום עם, אפילו אם אתם יושבים בתוכם אלף שנה? — — — מי יאהב אתכם ככה? מי ירצה אתכם כאלה? איך תחזיקו מעמד? — — — למה שאתן רחמים על חייל שפולש למקום שלא שייך לו, ולא אכפת לו מאיתנו, מי אנחנו ומה אנחנו. תופס לו גג של משפחה בשביל להרוג אחד משלנו, וחושב שאם יעשה לנו טובה וישאיר לנו דלי שטוף, וגם ימחק ככה את הסימנים של הפחד שלו, נסלח לו אנחנו על העלבון ועל ההשפלה” (321—322). בהמשך יובהר, כיצד השפיעו דבריה אלה של הצעירה הפלסטינית המשכילה על החלטתו של ירמי, לא מיד, אלא כעבור כשבע שנים ואחרי הפטירה של שולה, להתנתק לחלוטין לא רק מהמדינה אלא גם מכל “הדייסה היהודית”. יתר על כן: לא סתם להתנתק, אלא גם לבטא זאת בהשלכה לאש של נרות החנוכה, שבאמצעותם נוהג העם היהודי לזכור פרק טיפוסי בתולדותיו: את מאבקו העיקש כעם קטן על זכותו להחזיק בערכיו ולשמור על ייחודו הלאומי בתנאים של עצמאות מדינית במולדתו.

השכול במעגל המשפחתי

אין ספק, שלא במקרה בחר יהושע לדון באבל של הורה שכול כמו ירמי דווקא בימי חג החנוכה ולהשמיע מפיו הכרזת ויתור מלא על כל “הדייסה היהודית”. אך בעוד שבעלילה האפריקנית נדון נושא השכול בהרחבה יחסית, משולב הנושא הטעון הזה בצורה אגבית גם בפיטפוטון המשפחתי. וכך מתברר, שדווקא בימי המסע של דניאלה אל האב השכול באפריקה, הגביר קדרון, יו“ר ועד הבית של מגדל פינסקר, את לחצו על אמוץ, בנושא הרעשים הבוקעים מפיר המעליות בבניין שזה מקרוב הסתיימה הקמתו. עוד לפני שפגש אמוץ את קדרון פנים–אל–פנים, הזהיר אותו גוטליב, שלא יפלוט הבטחה בשיחותיו עם קדרון, כיוון ש”לאבות שכולים יש סדר–יום שונה בראש" (89). גוטליב התכוון, ללא–ספק, לעקשנות ולתובענות שמגלים אבות שכולים, שקשה לעמוד בפניהן. אמוץ עצמו נוכח בכך כאשר הצליח לרכך את ליבם של הטירונים האתיופים בשער הבסיס בכרכור, שסירבו להכניסו למחנה ללא–אישור, בהכריזו: “אני אב שכול, לפני שבע שנים נפל לי בן בכור בפעולה צבאית בטול–כרם” (148). ורק אחרי שהשיג מהטירונים את מבוקשו, הודה באוזני השליש, שריתק את מורן, כיצד הצליח להיכנס לבסיס אף שהינו רק “דוד שכול”, ולא “אב שכול” (154).

מושגיו של אמוץ על השכול השתנו אחרי שפגש את קדרון בשעת בוקר מוקדמת בחניון התת–קרקעי של המגדל “לבוש מכנסי חאקי ישנים, ונעליו מכוסות בוץ טרי”. באירוניה הסביר קדרון את הופעתו המוזרה: “השעה רק שש–וחצי, ואני כבר סיימתי את יום העבודה שלי, שהתחיל לפני שעה. — — — כי העבודה שלי קצרה — — — לעלות כל בוקר לחלקה הצבאית, לקבר של בני, להסתובב קצת מסביב למצבה, לנכש עשב שוטה, לסלק אבן חצץ ישנה ולשים במקומה חדשה” (171—172). חדירה עוד יותר עמוקה לחיי הורים שכולים התאפשרה לאמוץ כשהתארח אצל הקדרונים בדירתם. אמוץ ביקש לראות תמונה של בנם, “אבל האם דוחה את בקשתו, התצלומים של הבן טמונים בכוונה עמוק בארון, כי הוריו אמורים להתחבר אליו לא דרך תצלומיו אלא בזיכרון ובעיקר בדמיון — — — אנחנו משתדלים לחזור ולהתקשר אתו כל הזמן בפעילות חיה — — — ולאפשר לו להמשיך לגדול ואפילו להזדקן, שלא יקפא לנצח בתמונות מהילדות או בתמונות האחרונות מהשירות הצבאי” (337).

יהושע כה התאמץ להצדיק את הצמדת העלילה הישראלית לעלילה האפריקנית, עד שלא הסתפק בשילוב קדרון ואשתו בפיטפוטון המשפחתי, כדי שיקבילו לירמי ושולה בעלילה האחרת, אלא קשר לנושא השכול גם דמויות נוספות מהמשפחה שנותרו עם אמוץ בארץ בימים שדניאלה שהתה אצל ירמי. למטרה זו אפילו תיזמן יהושע מידע זהה בשתי העלילות במקביל. בזמן שלדניאלה נודע מפי ירמי, שכלתה אפרת פנתה אליו ואל שולה והציעה לקרוא לתינוק שייוָלד לה אייל, כשמו של החייל המת (224), גילתה אפרת עובדה זו גם לאמוץ (265). ירמי ושולה הודו לאפרת בחום על ההצעה, אך דחו אותה בתקיפות. באופן דומה נזכרים המשוחחים בשתי העלילות, שבזמן הלוויה של אייל התעלפה נופר, בתם הצעירה של דניאלה ואמוץ, ליד הקבר (75) ו“רצתה לזרוק את עצמה אחריו לבור” (199), כיוון שהיתה מאוהבת אז בבן–דודה ולא הסכימה להשלים עם מותו. לכן העדיפה נופר שירות בבית–חולים במסגרת השירות הלאומי במקום בצבא. וכאשר הגיע אמוץ לבקר אותה בבית–חולים, הדגימה בגאווה את הנס הרפואי שהתרחש שם. היא משכה אותו לחדר שבו שכב צעיר, שנפל מפיגום והובא למחלקה שלה כמעט מת “ובכל זאת הוחזר לחיים”, כדי שיתפעל מדוגמא חיה של “תחיית המתים”. ואל הצעיר החבוש כולו והמחובר בצנרת ענפה לשקיות ולמכשירים אמרה בנוכחות אביה “בנימה של מחנכת ותיקה: צריך לחיות! לא הולידו אותך כדי שתברח לנו באמצע החיים” (269).

לאותה מטרה, להצדקת החיבור של שתי העלילות השונות כל–כך, קשר יהושע לשכול על אייל גם אירועים שזיקתם למותו היא מסופקת למדי. כגון: את השתמטותו של מורן משירות המילואים. כמו בן–דודו אייל, שירת גם מורן ביחידה קרבית “ואף הוסיף לעצמו שנת שירות כקצין” בסיום שירות החובה שהיה חייב בו. אך אחרי שאייל נהרג באש כוחותינו בטול–כרם, התעלם מצווי–המילואים שנשלחו אליו ולא נענה להתייצב ביחידתו. ותוהה אמוץ: “האם ייתכן שדניאלה צודקת? האם מורן בעצם חשש מהמילואים וזלזולו נועד להסוות את פחדיו?” (136). מפוקפק למדי הוא גם הקשר לשכול, הנרמז בטקסט העלילה המשפחתית, לפיו מחפש אמוץ אצל נכדו נדב את תווי פניו של אייל: “למי הוא דומה? את מי הוא מזכיר?” חזר אמוץ ושאל את עצמו “אין ספור פעמים” (214). ודווקא בליל השמרטפות מצא את המענה שביקש: “לפני שנים רבות היתה פעם שעמד בחשכה ובזרועותיו לפות פעוט דומה לנכדו — — — זה היה בביקור שלהם בירושלים, עוד לפני שמורן נולד, כשהוא ודניאלה הציעו את עצמם כשמרטפים לאיילי הפעוט” (222).

אשמת הנביאים

את סירובו לפגוש ישראלים ואת רצונו להתנתק מ“הדייסה היהודית… הישראלית” נימק ירמי באוזני דניאלה בהתקפה כוללת על הנביאים ובמיוחד על הנביא שממנו שאלו לו את שמו הפרטי: “אין לך ברירה אלא לשמוע בקיצור מה שאני חושב על הנביאים, ותביני למה פרקי שירה, שאמורים לעורר התפעלות, הרתיחו את דמי. הרי אנשים כמונו, חילונים עצלים, שנוהגים להעלות על נס את הערכים של הנביאים, לא ממש קוראים אותם. — — — מדברים על צדק אוניברסלי, על אומץ ועל אי–קונפורמיות — בלי לבדוק לְמה האומץ הזה ולאן מוליכה האי–קונפורמיות. כי אם בודקים, מוצאים שהכל חוזר על עצמו ושכל הזמן דופקים כאן על אותו מסמר. למי שייך הצדק הזה? — — — ומתברר שהצדק הזה קשור בנאמנות של העם לאלוהיו, והזעם הוא לא בענייני יתום ואלמנה נֶטוֹ, אלא על בגידה באלוהים — — — וכיוון שהלשון מפוארת, והרטוריקה מהפנטת, לא שמים לב למה שבאמת נאמר בין השורות — — — מוות, חורבן, גלות, עונש ועוד עונש, הרס, מגפות ורעב. — — — כאילו אף–פעם לא יכול להיות בעולם רגע של שקט אמיתי. — — — ואת זה ינקנו מנעורינו, קיבלנו את זה בתור מזון תינוקות. ולכן אין פלא שכולנו דרוכים לקראת החורבן שיגיע במהרה בימינו, אולי אפילו כמהים אליו” (274—275).

דניאלה כה נדהמה מהצגת דברי הזעם והתוכחה של הנביאים באופן זה, עד שבו–במקום מילאה את בקשתו, פתחה את התנ“ך שהיה ברשותה, עותק בתרגום אנגלי שקיבלה קודם בסנטוריום, ותירגמה באופן מילולי את הפסוקים 14—19 מפרק ה' בספר ירמיהו. התרגום הספונטני סיפק לגיסה את ההוכחה שהיה זקוק לה: “את רואה? סתם קטע מקרי, והאלימות נחשפת בבת–אחת. נבואת חורבן בהנאה. אסון ומוות וקניבליזם. — — — לא צדק, רק בגידה. עבדתם אלוהים אחרים — ומגיע לכם שיאכלו לכם את הבנים ואת הבנות שלכם” (277). וכמי שהמתין להזדמנות להוכיח לדניאלה, שכבר בדורו של ירמיהו הקדום קומם עליו הנביא המגדף את שומעיו, סיפר לה, שבאחד מהפרקים המאוחרים בספר מצא, שהגולים במצרים התקוממו נגד הנביא והֵעֵזו “לומר לו ישר בפרצוף דברים כדורבנות: מספיק, שמענו כל מה שאמרת, ואין לנו שום כוונה לשמוע בקולך. — — — בירושלים, בלי הליווי של דברי התוכחה שלך, היינו טובים, הרגשנו שאנו טובים, אבל מאז שהתחלנו לשמוע בקולך וחדלנו להקטיר למלכת השמיים, הפכנו לחסרי–כל, והגיעו החרב והרעב. — — — במקרה נפלתי על הקטע הזה, במקרה — חודשיים או שלושה אחרי שקברנו את אייל — וכל–כך התרגשתי, שהיה לי רצון לחבק את הגולים האלה במצרים ממרחק אלפיים וחמש מאות שנה. אנשים שיצאו באומץ נגד הבכיין המקלל, משבית–השמחה המקצועי, שגם הפיל את השם שלו עלי” (277—278). בהיותה במטוס מצאה דניאלה את המקור שאליו כיוון הגיס את דבריו: פסוקים 11—18 בפרק מ”ד בספר ירמיהו (366).

לעצם הטענה, שנביאי ישראל גידפו והפיצו קנאה ושנאה בנבואותיהם, צריך להעיר מספר הערות. הראשונה: יהושע נעזר בפרפרזה פארודית של טקסט נבואי, שבמקור הוא ערכי מבחינה מוסרית ואיכותי מבחינה ספרותית, כדי לבסס על תעלול גימנזיסטי נחות ושחוק זה את התנגדותו המהותית לדת היהודית, שהיא הבסיס לייחודם הלאומי של היהודים בעולם. לחילוניות כהשקפה ניתן למצוא נימוקים טובים מתרגום טקסט מלא שגב ופאתוס באופן נלעג ותוך הוצאתו מההקשר הברור שלו. מה גם שבאותו עידן קדום שבו פעלו, עידן שבו רווחו אצל העמים מסביב פולחני מוות פגאניים, בלטו דווקא הנביאים במאבקם הבלתי–מתפשר בפולחנים הללו. לא משנאה לשאר האנושות תבעו להתבדל מעבודת–אלילים פולחנית זו, אלא מתיעוב הפרימיטיביות של האמונה שהאנושות החזיקה בה אז. כאלטרנטיבה הציגו תורת מוסר מגובשת, שגם כיום טרם הצליחה האנושות לעמוד במירב דרישותיה. יתר על כן: נביאי–ישראל הקדומים לא הטיפו “מוות, חורבן, גלות” וגו', אלא חינכו לאהבת–הבריות וגם חייבו את מנעמי–החיים, אך בתנאי שיושגו ביושר ובצדק חברתי. בה–בעת הם שללו הדוניזם פרוע ומטמטם, כי מנסיונם ידעו, שהמתוחכמים משיגים אותו בעושק חברתי והנבערים — באמצעות אלימות כלפי חלשים מהם בחברה.

ההערה השנייה: אם מחפש יהושע גילויים של אלימות, גזענות ושאר אמירות קיצוניות, מדוע הוא פוסח על התבטאויות בכתב ובעל–פה של חילונים? הן כה רבים מהאינטלקטואלים, שהכתירו את עצמם בתואר “אנשי–רוח” והתעטרו ב“נאורות של החילוניות”, זרו לכל עבר גידופים ורעיונות אלימים, תמכו בתנועות המונים פשיסטיות וחלקם אפילו הנהיגו אותן למעשים שהעטו כלימת–עַד על האנושות. לנביאים היתה לפחות מטרת–על מוסרית ותמונת–עתיד חיובית כשבחרו להתנסח ברטוריקה של הזעם והתוכחה, ואילו רבים מ“אנשי–הרוח” המגדפים הפעילו בחוסר–אחריות רטוריקה כזו ממניעים פרובוקטיביים בלבד, רק כדי לזכות בפירסום ובהערצת המונים. יהושע מתעלם מהעובדה, שמטרת נבואות הזעם והתוכחה של הנביאים, ושל ירמיהו בכללם, לא היתה לשטוף את המוח של שומעיהם בקנאות דתית, אלא להזהירם מהאסון שתמיט עליהם הידרדרות מוסרית–חברתית מתמשכת, ולמטרה זו ציירו תמונת–עתיד מאיימת. ובכל מקרה, קנאות דתית ואלימות היה צריך יהושע לחפש בקהילות לאומיות שלא התחנכו על הטקסטים של הנביאים.

ההערה השלישית: אין שחר לטענה ששתל יהושע בפי האב השכול, שלפיה אשמו הנביאים בגורל שפקד את העם היהודי בהיסטוריה, משום שנבואותיהם (או בהגדרתו של יהושע: גידופיהם) הטמיעו בעמנו פרָנויה, מחלה חשוכת–מרפא, והיא ערגה למוות וכיסופים לחורבן. ומקביעה שרירותית ושגויה זו אץ למסקנה עוד יותר מופרכת: שהפתולוגיה הזו קבעה את יחסיו של העם היהודי עם עמים אחרים, שהיו תמיד יחסים של התבדלות קנאית מחברתם. או כפי שהסטודנטית מטול–כרם שאלה–קבעה: “למה לכם קל לנדוד ממקום למקום בלי להתקשר בחברות עם שום עם, אפילו אם אתם יושבים בתוכם אלף שנה?”. על יסוד רעוע זה גיבב יהושע, באמצעות ירמי, את ההסבר הבא על היווצרות היחסים הבעייתיים בין העם היהודי לעמים האחרים. וכזה הוא בתמצית: הנוכחות המתבדלת של היהודים בין העמים היתה תמיד מאיימת ומטרידה. וכיוון ששום עם אינו אוהב אורחים זעומי–פנים, פרנואידים ומשביתי–שמחה, גדול חלקם של היהודים עצמם בשנאת הגויים אליהם. המסקנה המשתמעת מניתוחו של ירמי על הסיבה שהולידה את האנטישמיות, סותרת לחלוטין את זו של פינסקר בחיבורו “אוטואמנציפציה” (1882), שבו הבהיר, שהיודופוביה היא המחלה חשוכת–המרפא של הגויים, משום שהנורמות המוסריות הגבוהות של היהדות מוציאות מהם פרצי–אלימות כלפי העם שנביאיו הגו אותן.

הערגה לחזון הכנעני

קוראי הרומאן “אש ידידותית” אמורים להיזכר בעובדה, שרוח דומה לזו שהפיחה את מפרשיו של גיבור הנובלה "בתחילת קיץ — "1970 (משנת 1972), היא גם זו שניפחה את מפרשיו של ירמי בחג החנוכה כארבעים שנה מאוחר יותר. גם האב בנובלה סבר, בפרק הזמן הקצר שבו הניח שבנו נפל בחזית, שמעמד האב השכול מקנה לו זכות להשמיע בלא שום בקרה דעות בנושאים שלא נוגעים לאבלו. ובכל מקרה צריכים קוראי הרומאן לתמוה: האם סביר שדווקא אצל אבא השרוי כה עמוק באבלו, ינבטו מחשבות פרובוקטיביות כאלה נגד נביאי ישראל? ועוד יותר עליהם לתמוה: איך נוצר אצל ירמי הקשר בין מותו של אייל לביקורת הקטלנית שלו על הנביאים? התשובה לשתי השאלות היא, שלא תהליכי–נפש מוכרים בפסיכולוגיה הנביטו אצל ירמי את הביקורת על הנביאים, אלא הטמעה ממושכת של דברי הסטודנטית הפלסטינית במשך שבע השנים שחלפו מאז שמע אותם מפיה על הגג בטול–כרם. כלומר: רק תמים יחשוב, שפתאום נחה על יהושע תשוקה עזה לעסוק בביקורת המקרא או לחדש ויכוחים על המוסר של הנביאים הקדומים, שקיימו גדולי הסופרים העבריים מסוף המאה התשע–עשרה כמיכה–יוסף ברדיצ’בסקי ואשר גינצברג (המוכר יותר בכינויו הספרותי “אחד–העם”).

יהושע התחיל את ניתוץ האתוס היהודי מגינוי נביאי–ישראל, כי ביקש ברומאן הזה להשמיע את התנגדותו למה שהוא תופש כהתבדלות בלתי–מוצדקת של העם היהודי מעמי העולם לאורך ההיסטוריה. הסתגרות כזו ועוד של עם קטן כמו העם היהודי איננה בעיניו שמירה על ייחוד לאומי, אלא נפנוף במטלית אדומה, מתגרה ומרגיזה, מול עיני האנושות כולה בזירה העולמית. במילים אחרות: יהושע לא מתעניין בביקורת המקרא, אלא נטפל בדרך לא מכובדת לנבואות הזעם והתוכחה של נביאי ישראל כדי להציע מניפסט כנעני שהוא מכור לו כבר שנים רבות וגם ביטא אותו לא–אחת בספריו העיוניים ובכרכי הסיפורת שלו. ולשיטתו גם צדק: מי שמבטל את משנת הנביאים, מנתץ אחד מהבסיסים היותר איתנים של הדת היהודית, ואז כבר קל לו לשלול את הזהות היהודית, שהדת היא הרכיב היותר חשוב בה, ואז כבר פשוט לגמרי עבורו גם להתנגד לגורל היהודי כפי שהתבטא בהיסטוריה.

ואכן, לא במקרה החליט ירמי להתנתק מ“הדייסה היהודית” שנים אחדות אחרי ששמע את המשפטים האחרונים במונולוג של הצעירה, בתו של בעל–הבית מטול–כרם, ששמעה הרצאות פוסט–ציוניות בהיסטוריה מפי מרצים יהודים במכללת עמק–חפר. את המונולוג שלה ב“עברית מתוקה” סיימה בטרוניה הבאה: “לקחתם אדמות, לקחתם מים, ואתם שולטים בכל תנועה שלנו, אז לפחות תנו אפשרות גם להצטרף אליכם. — — — אבל אתם — — — אתם סגורים בתוך עצמכם, לא מתמזגים ולא נותנים להתמזג איתכם. אז מה נשאר לנו? רק לשנוא אתכם ולהתפלל לרגע שתזוזו מפה, כי זאת אף–פעם לא תהיה בשבילכם מולדת אם לא תדעו להתמזג עם כל מה שיש בה” (322). החזרה הרטורית שלוש פעמים על חובת היהודים להתמזג במרחב המזרח–תיכוני עם הערבים מדגישה רעיון כנעני מובהק: להשכין שלום במזרח–התיכון על–ידי הקמת מסגרת–על חילונית שאליה ישתייכו צאצאי כל הלאומים והדתות במרחב, אחרי שהשכילו לוותר על גורמי ההתבדלות הנושנים שלהם זה מזה. ואכן חוברים הרהוריו של האב השכול בגנות ההתבדלות היהודית בפי הנביאים הקדומים לתלונתה של הסטודנטית הזו נגד התעקשותם של היהודים להיות נטע זר במזרח–התיכון כיום, כי באמצעות שניהם מבטא יהושע ברומאן זה את משנתו הכנענית.

מזה שנים מסרב יהושע להודות, שהוא שולל את הציונות הקלאסית על כל גווניה: המדינית, הרוחנית, הגורדונית, המעשית, הז’בוטינסקאית והדתית, משום שכולן יהודיות ולאומיות. להיפך: בכל הופעותיו בציבור הוא מדגיש את היותו ציוני מסור ונאמן. ואף–על–פי–כן הוא מדליח מדי פעם את השיח הציבורי בפירסומים מסאיים וברומאנים המבליעים מסרים הסותרים את עיקריו של החזון הציוני. כלומר: מכוון אלינו את האש “הידידותית” שלו. מה, בעצם, שתל בפי האב השכול אם לא את המסקנה הבאה: אם ישראל היא מדינה לאומית במובן הקלאריקלי, ובדעתה להגשים את תורת ההתבדלות של הלאומיות היהודית שבמשנת הנביאים הקדומים של העם היהודי, אז אני מעדיף להתנתק מכל “הדייסה היהודית” הזו. ואיזו בשורה שתל ב“מונולוג” של הפלסטינית הצעירה אם לא את הבשורה הבאה: אם מדינת–ישראל תמשיך להיצמד למורשת ההתבדלות היהודית במקום להתחבר לאזור הגיאו–פוליטי שבו היא שוכנת, אזי האזור יקיא אותה מקרבו. מכאן, שאת הציונות תופס יהושע כאידיאולוגיה שמטרתה לנתק את העם היהודי מהזהות החריגה שמייחדת אותו, זהות שאי–אפשר להפריד בה את הדת מהלאומיות, ולפיכך גם לנתקו מגורלו ומיעודו. במילים אחרות: יהושע אמנם ממשיך להשתמש במונח “ציונות”, אך נוטע בו תוכן זר, הסותר את כל הגוונים של הציונות. היושר האינטלקטואלי מחייבו להודות בכך כדי לא להטעות יהודים תמימים המניחים, שאם הוא יודע להתנסח יפה ולספר גם סיפור מבדר, צריך להניח שהוא גם הוגה דעות רציני.

“הבשורה” הפוליטית

במשך כל שנות האינתיפאדה השנייה חזר יהושע באוזנינו שוב ושוב על התביעה שצריך לכונן גבול למדינת–ישראל. כוונתו היתה, כמובן, לנסיגה לגבול משנת 1967, כאילו מעולם לא היינו חנוקים בו וכאילו ההתאגדות הפאן–ערבית אף פעם לא חזרה וניסתה להתנכל לו. והנה בא הרומאן “אש ידידותית” והוציא את המרצע מן השק: לא גבול יציל את המדינה מהתחסלות, אלא רק ניתוקה מהציונות, אם על–ידי “התמזגות במרחב” במשמעות הכנענית ואם על–ידי היענות לרעיון “מדינת כל–אזרחיה”, שהוא רעיון, שערביי ישראל הגו אותו בעורמה כדי להגשים באמצעותו את חזונם על רצף ערבי מנהר פרת ועד האוקינוס האטלנטי. הרומאן “אש ידידותית” לא נכתב, אם כן, כדי לטפל במשפחתיות ולא כדי לרגש אותנו על–ידי היכרות אינטימית יותר עם מכאוב השכול. יהושע ממשיך ברומאן הזה לטוות בסיפורת את התיזה המופרכת שהשמיע במסה “ניסיון לזיהוי והבנה של תשתית האנטישמיות”, שפירסם לפני כשנתיים בחוברת “אלפיים”.

במסה ההיא הסביר יהושע את השנאה שקיימת בעולם נגד העם היהודי בהתבדלותם של היהודים מהגויים ובאימה שהטילו במשך דורות על עמים אחרים. לחיזוק טענה תמוהה ומופרכת זו, המייחסת גם ליהודים עצמם נתח בשגשוגה של האנטישמיות כלפיהם, קבע, שהזהות היהודית היא אמורפית וחמקמקה, כי היא איננה מכירה בגבולות, ומכיוון שהגבולות הם לגביה וירטואליים, היא מפחידה את העמים ומולידה אצלם שנאה כלפי קהילה דתית ולאומית מוזרה זו שמסרבת להתמזג בתוכם. לא די שיהושע ביסס קביעות אבסורדיות אלה על בחינה סלקטיבית ביותר של תולדות יחסיו של העם היהודי עם העמים שהתארח בארצותיהם, אלא ששלל את המשך ההתבדלות של היהודים מעמים אחרים באמצעות האמונה הדתית והרגש הלאומי. הפירוש היחיד, שאפשר לתת להצעה המשתמעת משלילה זו, הוא הפירוש הבא: כדי שהעם היהודי יהיה סוף–סוף עם נורמלי ואהוד במשפחת העמים, הוא צריך באופן וולונטארי לרדת מעל בימת ההיסטוריה. בעלילת הרומאן אין ניסוח מפורש כזה, אך איך אפשר לבאר אחרת את התיאום המושלם בין השניים שיהושע בחר בהם לבטא את השקפתו: בין ירמי המציע לנו להתנתק מעצמנו ובין הפלסטינית הצעירה המציעה לנו להתמזג איתם?

באמצעות ירמי והפלסטינית הצעירה מטול–כרם מבטא יהושע גם ברומאן הזה את עמדתו הפוליטית הנושנה בנושא “הסכסוך”, אלא שהפעם התנחל בשטחים שאינם רק בבעלותו וגם הקים בהם התנחלות שהיא בלתי–חוקית בעליל. באמצעות ההתקפה על משנת הנביא ירמיהו, שאותה הוא מתאר כקיצונית וכאלימה, ביקש לייצב את השקפתו החיגרת בעזרת קב חדש: הנביא המגדף ירמיהו מוסיף להשפיע עלינו עד עצם היום הזה ומשנתו אשמה בהתנהגותנו הבלתי–רציונלית בנושאים העומדים כיום על הפרק בינינו ובין הערבים. לדעת יהושע, הסירוב של כל ממשלות ישראל ל“שלום הפלסטיני” הוא התנהגות המבטאת כמיהה לחורבן מבית מדרשו של הנביא הקדום, כי זו התנהגות המבוססת על דחייה תמידית של היד הערבית, שעל–פי גירסתו היתה תמיד מושטת אלינו בתחינה לכרות ברית שלום בגבולות 1967. מה לא יעשה יהושע כדי להפיץ הבטחה כוזבת זו של השמאל, המעכבת איבחון מציאותי של הפתרון הסופי שהערבים מייעדים ליהודים ולמדינתם.

עדות נוספת ליעד הפוליטי שהציב לעצמו בכתיבת “אש ידידותית” מתגלה בהערות סרקסטיות שפיזר יהושע בטקסט ברוח השקפתו הפוליטית. כך, למשל, מעיר “המספר” על ירושלים, שבעבר היתה “העיר המחולקת” על–ידי חומות העיר העתיקה, אך כעת היא נמצאת “בחלוקה המאוחדת”, כלומר: רק מוכרזת כמאוחדת, אך למעשה מחולקת (182). בהזדמנות אחרת משיב קצין לירמי, שביקש שיגלו לו את זהותו של המבוקש הפלסטיני, שלו ארבו אייל וחבריו, את הדברים הבאים: “מה יצא לך אם אני אגיד לך את שמו? מבוקש הולך ומבוקש בא, והרשימה לעולם קיימת. הרי עוד מעט כל העם הפלסטיני יהיה אצלנו מבוקש” (199). ובתגובה לדבריו של גיאולוג מדרום–אפריקה, אחד מהמדענים הצעירים במשלחת החפירות, ששטח באוזני דניאלה את התיאוריה שלו על תרומת הקוף האפריקאי הקדום להתפתחות הציוויליזציה באירופה, עולה במוחה המחשבה הבאה: “חיסול האפרטהייד זקף את קומתו של הגבר השחור הזה, ועכשיו, כשהוא בטוח שיש תקווה לזהותו, הוא מנסה להתגרות כשווה בין שווים באירופה השבעה והמשגשגת. ולפתע דואב לבה על מורן העצור בצבא, שאינו מבין שהקונפליקט שמרעיל את מולדתו גם מכופף את קומתו ומערער על זהותו” (237). הקבלת התוצאה הצפויה לישראל מהסכסוך עם הפלסטינים לתוצאה שהיתה למדיניות האפרטהייד בדרום–אפריקה נשמעת אף היא תדירוֹת מהשמאל הישראלי.

המסה ב“אלפיים”

בראיון שהעניק לאמירה לם (“ידיעות אחרונות”, 22.4.05) ובו נשאל על המסה שפירסם ב“אלפיים” ועל הפולמוס שהתעורר בעקבותיו, השיב יהושע על אחת השאלות: “אני בכלל לא מזהה את עצמי ככנעני, כיוון שכנעני מדבר על כך שההיסטוריה מתחילה כאן מחדש. אני תמיד הגדרתי את הישראלי כיהודי טוטאלי. — — — אני חי טוטאליות של מציאות יהודית — — — בעצם העובדה שאנחנו חיים במדינה יהודית, תחת שלטון יהודי”. לשון ההווה בתשובה זו מסגירה את הבעייה. עכשיו, כשמדינת–ישראל קיימת, הוא חי, כמובן, מציאות יהודית באופן טוטאלי, אך איזה עתיד מצפה למדינה הזו כמדינת העם היהודי, אם תתממש הצעתו להתמזג עם הפלסטינים, ואיך נחיה כולנו אם כהמלצתו נסכים ל“שלום הפלסטיני”: חזרה לגבולות 67, כניעה ל“זכות השיבה”, הסכמה להקמת מדינה פלסטינית בהנהגת חמאס–חיזבאללה לצד מדינת–ישראל והסבת מדינת–ישראל ממדינת העם היהודי למדינת כל–אזרחיה? התוצאה הוודאית שתתקבל ממימוש שני השלבים של הצעתו, שלב ההתנתקות מעצמנו כהמלצת ירמי ושלב ההתמזגות עם הפלסטינים כהמלצת הסטודנטית הפלסטינית, תהיה חיסולה של המדינה כמסגרת יהודית ריבונית, שבה ניתן יהיה להגשים את החזון ארוך הטווח של הציונות: חזון ההתכנסות ההדרגתית של כל העם היהודי בארץ–ישראל. איך יכול, אם כן, יהושע גם להציע לנו את תורת השלבים שלו לפתרון “הסכסוך” וגם לטעון בתוקף… שאיננו כנעני?

מהמסה ב“אלפיים” ומהמניפסט הכנעני ברומאן צריך כל בר–דעת לקבוע, שכבר היו לנו הוגי–דעות פחות מבולבלים בהגדרותיהם מיהושע וכדאי לנו לחפש אינטלקטואלים פחות מתעתעים ממנו בדעותיהם. האמת היא שרק טוטאליות אחת ניתן למצוא בהשקפותיו של יהושע והיא ההתמכרות שלו לחזון הכנעני. ברומאן הזה שולל יהושע בנשימה אחת את שלושת המייחדים של הלאומיות היהודית בעבר, בהווה ובעתיד: את היעוד המייחד את העם היהודי בהיסטוריה, שממנו הוא מסתייג, את הגורל היהודי כפי שהתממש בתולדות היהודים, שממנו הוא מציע לנו להתנתק כדי להיות נורמליים ככל העמים, ואת ההכרה בעם יהודי עולמי, שבמקומה הוא מציע היפרדות: ידאגו יהודי התפוצות לעתידם ואנו הישראלים נדאג לעתידנו.

ב“פולמוס האנטישמיות”, שהתפתח בעקבות פירסום המסה ב“אלפיים”, התמקדו אלה שהשיבו לו באותו גליון וגם בבמות אחרות, בהעלאת טענות נגד ייחוס חלק מהאשמה להתפשטות האנטישמיות גם ליהודים. אף שצדקו מיהושע, שגו בכך, שכבר אז לא התרכזו בבירור נושא אחר: אלו מטרות אקטואליות מניעות את יהושע לדון לפתע בסוגיית האנטישמיות ולייחס ליהודים עצמם נתח בהתפשטות האנטישמיות נגדם? הרומאן הזה מסייע לחשוף, שיהושע הגדיר לעצמו שלוש מטרות פוליטיות–אקטואליות:

1) להפריד את הדת היהודית מהלאומיות היהודית כשלב לביטול ההגדרה של מייסדי המדינה במגילת העצמאות, שמדינת–ישראל מוקמת כמדינת העם היהודי. 2) להפריט את המדינה מבעלותו של העם היהודי ולהפוך אותה למדינת כל–אזרחיה. ו–3) לקדם באמצעות שני השינויים הקודמים את הרעיון הכנעני, המציע את ההתמזגות של מדינת–ישראל בישות–על חילונית, שהחזון הכנעני מקווה לכונן אותה במרחב המזרח–התיכון במקום הישויות הלאומיות–דתיות הקיימות.

אילו ניסח יהושע עקרונות מניפסטיים אלה בגלוי במסה, ולא ברומאן עלילתי, ספק אם היה מוצא תמיכה בהם. רק כמה מניינים של תמהונים מהשוליים בחברה הישראלית היו מתייחסים אליהם ברצינות. לכן נהג בעורמה, כתב רומאן מבדר וקריא וחילק את מלאכת ההפצה של הרעיונות הרעילים הללו בין שתי דמויות, המייצגות בעלילתו את המסוכסכים על עתידה של ארץ–ישראל: יהודי בן שבעים שהתנתק למדינה באפריקה אחרי ששכל את בנו וערבייה צעירה המקווה לייסד את פלסטין בעזרת אינתיפאדה. האב השכול מגנה את דתו משום שהיא מתבססת על נבואות שלדעתו החדירו בבנו מחלה חשוכת–מרפא: ערגה למוות וכיסופים לחורבן. הצעירה הערבייה משלימה את דבריו ומבססת עליהם את הטענה, שבעטיו של המוסר היהודי מתעכבת ההתמזגות של עמי האזור, שהיתה יכולה זה מכבר לכונן “שלום פלסטיני” יציב ואמיתי במזרח–התיכון.

בכל מקרה, שני דובריו של יהושע ברומאן מטילים את מלוא האשמה להתמשכות “הסכסוך” במזרח–התיכון ולרוב מדווי העולם במקומות האחרים דווקא על העם היהודי, אף–על–פי שהיהודים הם ללא–ספק העם היחיד בהיסטוריה שלא תרם אלימות לסיפור העגום של האנושות, וודאי שלא אימץ אלימות כאידיאולוגיה וכדרך חיים, לא בעבר ולא בהווה. לעומת זאת תרם עמנו לאנושות אתוס מוסרי והומאני שאין דומה לו, ולכן שמורה לו זכות מלאה להתגונן מפני המתנכלים לחזונו הציוני: להתקיים במדינתו, מדינת העם היהודי, בתנאי ריבונות מלאים. אין נעלה מזכות זו וכזו תהיה גם אם “אנשי רוח” בעולם וקומץ “אינטלקטואלים” בישראל התאגדו להכתים אותה והדביקו לה צרור אשמות ושלל גינויים.

סיומי העלילות

אילו הצטמצם יהושע ב“אש ידידותית” רק בעלילה האפריקנית ואילו התרכז יותר בנימוקיו של ירמיהו להתנתק מכל “הדייסה היהודית”, היה מתבלט יותר שיהושע כתב את הרומאן התשיעי שלו בעיקר כדי לפרסם את המניפסט הכנעני שלו ברבים כהמשך למסה שהדפיס לפני כשנתיים בכתב–העת “אלפיים”. הצטמצמות כזו היתה מניבה טקסט קצר יותר, אך גם מגובש וממוקד יותר: רומאן אידיאי הדן בבירור הנושאים היותר חשובים של חיינו כעם בעת הזאת. אלא שגם אחרי חמישים שנות כתיבה, אין יהושע מצליח עדיין להשתלט על יצר הפיטפוט הגובר עליו מדי פעם. ולכן שוב קבר את הדיון האידיאי הרציני, שאליו ודאי התכוון, תחת נטל הפרשיות הטריוויאליות והאנקדוטות המבדרות. והתוצאה היא רומאן מפולש, שבהשוואה למניפסט הכנעני שנדון בו, בעיקר בעלילה האפריקנית, רובו מפטפט על נושאים דלי–ערך. כגון: משפחתיים (סבאות, זוגיות, הורות), הנדסיים (מעליות ובוכנות), תייריים (שדות–תעופה, פיל בעל עין קיקלופית וגם אנושית ושאר האטרקציות של אפריקה), גריאטריים (חיוניות האהבה של גבר בגיל הסיעודי) וספרותיים (הערות עוקצניות כלפי הרומאנים הממוסחרים שכותבות רבות מהסופרות וכלפי מנחם פרי, העורך הראשי של “הספריה החדשה”, הנוהג לשבח את הספרים שהוא עורך על עטיפותיהם).

עקב כך גם נחתם הרומאן בשני סיומים שונים. הפחות חשוב מביניהם הוא הסיום הסגור שחותם באופן צפוי את העלילה הישראלית: אמוץ מצא את הסיבה לרעשים שבקעו מפיר המעליות במגדל פינסקר ורגוע זמנית התפנה לקדם את פני אשתו ששבה אליו מטנזניה הרחוקה. בסיום פתוח והרבה יותר מטריד נחתמת העלילה האפריקנית. במהלך סעודה לתחילת שבוע חדש של החפירות, שהתקיימה יומיים לפני שהסתיים ביקורה אצל ירמי, הֵעֵזה דניאלה סוף–סוף לשאול אותו ישירות: “אתה בטוח שלא תחזור לישראל קצת סהרורי מכל מה שקורה כאן?”. ועל כך השיב לה: “מי אמר לך שאחזור? — — — שום דבר לא מושך אותי לחזור למדינה שהפכה למחרטה”. על תמיהתה להגדרה משונה זו שהדביק למדינת–ישראל ענה ירמי ב“מונולוג”, שבו ביטא את השקפתו הכנענית: “כאן (בטנזניה) אין שום קבר עתיק ולא מרצפת של בית–כנסת שחרב; לא מוזיאון עם שארית של פרוכת שרופה; לא עדויות על פוגרומים ושואה. — — — לא מתעסקים כאן בהתבוללות או בשמד, בשנאה עצמית או בגאווה, בייחוד או בסגולה. — — — אין מרד באבות ואין פרשנות חדשה. לאף אחד לא דחוף להחליט אם הוא יהודי או ישראלי או אולי כנעני, ואם המדינה היא יותר דמוקרטית או יותר יהודית, אם יש לה תקווה או שהיא כבר נגמרה. האנשים סביבי ריקים ומנוערים מכל הסבך המבלבל והמייגע. אבל חיים” (329). אף שהשלילה הכוללת של ירמי קוממה את דניאלה, היא לא התייצבה בהזדמנות הזו לסתור את טיעוניו של הגיס “שהחליט להרוס את הכל” (339), אך עשתה זאת בלילה האחרון לפני טיסתה חזרה לישראל.

בצדק הניחה שירמי יתחמק ממנה בלילה האחרון, כדי שלא תוכל להשמיע באוזניו את תשובתה על “המונולוג” שהתפרץ מתוכו אמש. היא איתרה אותו באחד מחדרי המרפאה של סיג’ין ואז השיבה לו על ההסבר להחלטתו, להתנתק מ“הדייסה היהודית”, כדי “לתת משמעות לאש הידידותית” שהמיתה את אייל. וכך אמרה לו: “במקום להשפיל את עצמו, ובעקיפין גם את אשתו, בניסיון חסר–תוחלת לקבל אהדה מצעירה הרה מתאבדת רק כדי לתת משמעות לאש הידידותית, שהיא לא יותר מאבסורד מקרי וטיפשי — היה עליו להשלים עם חוסר המשמעות, וחובתו היתה צריכה להיות לגמרי אחרת. — — — כי גם אם שולי דיכאה את נשיותה לאחר מות בנה, חובתו היתה להילחם עליה, ולא להשתמש ברתיעה שלה כהצדקה לביטול כל הביוגרפיה והזהות שלו, והעולם שבו גדל, וההיסטוריה שהיתה וההיסטוריה שתהיה. חובתו היתה להילחם על שולי — — — כדי שתחיה ולא תמות” (351). והיתה זו תשובה די–קולעת למי שהציג את עצמו באוזניה אמש כאדם המצדד בזניחת כל “הדייסה היהודית” למען החיים.

דניאלה לא הסתפקה באמירת דברים אלה, שביטאו יותר מאשר בצורה מרומזת “שהוא אשם במות אחותה” ובהתמוטטותה הפתאומית בשוק מצער ויאוש, אלא פעלה בו–במקום בטבעיות כדי להדליק מחדש בגיס המיואש את הרצון לחיות. “בוטחת בהכנסת–האורחים שלו ויודעת שלא ייגע בה” (351), פשטה בסיום דבריה את בגדיה ונשכבה עירומה במיטתו, והוא התבונן במערומיה ואז עצם את עיניו, ריפרף בשפתיו על שדיה הגלויים ואחר כך נאנק ונשך בכתפה. ומיד כיסה אותה ברוך בשמיכה ויצא מהחדר (352). עם סימן הנשיכה על כתפה ועם הידיעה שלא פסחה על שום אמצעי כדי להילחם במוות, שגיסה נכנע לו, כפי שהסבירה לאמוץ (371), חזרה דניאלה אל חיק משפחתה במדינת–ישראל. אמנם העלילה מסתיימת ללא–מענה אם הצליחה המחווה, שהעניקה דניאלה לגיסה ערב קודם לכן, להחזירו כעבור זמן מאפריקה אל מולדתו בישראל, אך לנו, הקוראים, מותר לקוות, שבסיום תקציב החפירות של המשלחת באפריקה ישוב אלינו ירמי, האב השכול, שאבלו גרר אותו, לפי הנחת הרומאן, עד לשלילת כל “הדייסה היהודית”, וימצא מרפא למכאובו בחוסנה ובשיגשוגה של מדינת–ישראל, המדינה של כל העם היהודי.

משמרת “הגל המפוכח”

מאת

יוסף אורן

---

"מה שרציתם" — אגור שיף

מאת

יוסף אורן

¹

²

הצילום שנבחר לעטיפת הרומאן “מה שרציתם” מראה דמות של גבר שגופו מוטה קדימה ואחת מידיו מהדקת מגבעת אל הראש. תנוחת גופו מעידה שהוא הולך נגד הרוח. תוכנו הברור של הצילום מבליט את השם המאכזב של הספר, שקשה לקבל ממנו מושג על הכתוב בו. מי אחראי לצירוף המילים הדידקטי “מה שרציתם”? ואל איזה קולקטיב הוא מפנה מילים אלה? ואם אנו, יהודי מדינת–ישראל, הננו הקולקטיב שאליו מופנות המילים “מה שרציתם”, ממשיכה ההתלבטות, אז איך צריכים אנו להבין אותן: האם כשבח לגודל המטרות שהגשמנו, או כלעג למידתן העלובה? ובעודנו מתלבטים בפיענוח כוונתו של המחבר, צף בזכרוננו מאליו המשפט הנודע, שהציב הרצל בשער הרומאן האוטופי “אלטנילנד" (1902): “אם תרצו — אין זו אגדה", וגם המשפט שבו סיים את הרומאן: “…אבל אם לא תרצו, הרי כל מה שסיפרתי לכם בזה — אגדה היא ותישאר אגדה”, משפטים שגם בהם התבלטה המילה “רצון” כמילה דומיננטית.

ואכן, בשם ספרו מגיב אגור שיף על המשפט של הרצל מלפני למעלה ממאה שנים, ואף שצמד המילים “מה שרציתם” הוא הסיפא של משפט שתחילתו הושמטה, ניתן לשחזר בעזרתו את המשפט כולו: רציתם להגשים את החלום הציוני על מדינה לעם היהודי — ואכן קיבלתם “מה שרציתם”. וכך, עוד לפני שקראנו עמוד אחד, כבר התברר לנו, שהמחבר הדיר את עצמו מתוכנו, הקולקטיב הציוני הרוצה, ולנו הוא לועג במילים “מה שרציתם”, בשל ההתלהבות שבה אימצנו את ה“תרצו” של הרצל, את חזונו לכונן מחדש את הריבונות של העם היהודי בציון. וכבר על עטיפת ספרו הצהיר המחבר, שאיננו שותף לא לחלום הציוני וגם לא למדינה שהניב החלום הזה.

מָלָה מרמלשטיין

אישור לזיקה בין שם הרומאן למשפט שבו חתם הרצל את ספרו האוטופי “אלטנוילנד”, ניתן כבר בפרק הראשון, המספר על מלה מרמלשטיין, קשישה סְקְלֶרוֹטית, שבגיל שמונים וחמש הוזה התעלסות ארוטית עם מאהב דמיוני. בפרקים הבאים המספרים עליה, היא חוזרת וקוראת למאהב המסעיר להתגלות אליה ולענג אותה שוב. מפיסות המידע המפוזרות בפרקים אלה ניתן לצרף את הביוגרפיה של חייה. מלה (מליצ’קה אליצקי בנעוריה), היתה בשנות המנדט, “מלכת היופי הבלתי–מוכתרת של פתח–תקוה” (205), אם המושבות, וברחבי הארץ כונתה “הקליאופטרה הבלונדינית ממלבס” (206). שלושה ממחזריה הרבים אפילו התאבדו כשלא נענתה לחיזוריהם. בשנת 1947, השנה שבה פרצה מלחמת העצמאות, והיא בת שלושים, נישאה לצייר מוישה מרמלשטיין, הניצול היחיד מכל יהודי העיירה ז’ילוניץ' בפולין. כולם הוכו בתדהמה, אחרי שבחרה מכל מחזריה המרשימים מבני–הארץ דווקא בניצול מהשואה בעל המראה הגלותי: “צנום, כפוף מעט, עיניו היו עגולות ושחורות, ומבטן מהיר כמו מבט של כייס” (207), שאותו לא אהבה ושבמשך עשרים השנים שחיו ביחד בדירה ברח' ביל"ו בתל–אביב הוא גם לא הצליח “אף לא פעם אחת, לעורר בה כל תגובה גופנית” (38).

הפרק השמיני (עמ' 37—40) מסכם את חייה המאכזבים של מלה עם בעל זה, ש“במקום לנסות לשכב איתה — העדיף לצייר אותה” (38). ואחרי שסחר בציוריו ביופייה והאדיר בעזרתו “את המוניטין האמנותי שלו” (208), נטש אותה ב–1967, אחרי מלחמת ששת–הימים (38), וב–1971, בשיא מלחמת ההתשה, עזב את הארץ ועבר להתגורר בגרמניה (132). ומאז לא איפשרה מלה לשום גבר להתקרב אל יצועה, אלא התמסרה לגידולו של בנה היחיד, יודי. מיהו המאהב הדמיוני שבגיל שמונים וחמש, בעיצומה של האינתיפאדה של שנת 2002, התירה לעצמה לממש איתו את “אורגזמת האורגזמות, שאחריה העולם כולו הופך לצמר גפן — — — שיא ששום אשה עלי אדמות עוד לא הגיעה אליו” (214)? מיהו אותו “תדי” (213), שבשנת חייה האחרונה מגשים עבורה בהזיה את העונג שלא זכתה להרגיש אף לא פעם אחת בממשות? זהותו נחשפת בעלילת הרומאן רק ביום שבו התכוון בנה, יודי, להעביר אותה לבית–אבות.

באותו יום הזמין יודי מובילים לרוקן את הדירה של אמו מתכולתה. מלה לא התנגדה לפינוי כל הציורים של בעלה, אך התקוממה כאשר עמדו להוציא מדירתה את הדיוקן של “תיאודור הרצל כשהוא עומד שלוב ידיים תחת שמי לילה שחורים” (256). מתברר, שעם “תדי” הרצל, “ממציא הציונות, חוזה מדינת–ישראל” (257), החליטה מלה מרמלשטיין לסיים את חייה. ההקפדה על התאריכים והמקומות שבהם התרחשו האירועים המכריעים בחייה: לידה בפתח–תקוה בשנת 1917, נישואים למוישה מרמלשטיין בשנת 1947, הינטשות ב–1967 והזדקנות בדירה ברח' ביל“ו עד שנת 2002 — הקפדה זו מלמדת שאגור שיף כתב אלגוריה. הערות נוספות על המיטווה הגס של האלגוריה הזו, העשויה טלאים טלאים, יובאו בהמשך. לפי שעה ניתן להסתפק בסיכום הנמשל שניתן להפיק מפרטי המשל בפרקים שבהם מככבת מלה מרמלשטיין: מכל הציונות נותרה בשנת 2002 רק הזיה המסוגלת להעניק רק לקשישה כמו מלה, בשנת חייה האחרונה, את “אורגזמת צמר הגפן”, שהיא אורגזמה המתאדה כענן לבן בדומה ל”אפקט אופטי זול בסרטים ישנים" (214).

שלושה אוחזים בפרוייקט

על געגועיה של מלה מרמלשטיין ל“תדי”, האהוב ההיסטורי שלה, כלומר: על רובד הבסיס האלגורי, הציב אגור שיף בהמשך את קירות הסאטירה הפוסט–ציונית שלו. זו מתמקדת בשלושה גיבורים כבני חמישים, צברים מ“דור המדינה”, שבשנת 2002, שנת התרחשותה של העלילה, חוברים יחד להגשים פרוייקט יוצא–דופן: לבנות על גבעה ב“שטחים” דגם מדוייק של העיירה ז’ילוניץ‘, העיירה שבה נולד בעלה הצייר של מלה מרמלשטיין. חשוב להדגיש שהוגה הרעיון לא היה יודי, בנה היחיד של מלה, אלא זיגי, קולנוען כושל ומובטל, הממשיך להתעטר בזנב–סוס בוהמי לזכר הימים שבהם קיווה להתפרסם כבימאי סרטים מצליח. מזה שנים משוטט זיגי בתל–אביב באפס מעשה, בעוד אשתו, שהיא עורכת–דין, מפרנסת אותו וגם בוגדת בו עם אחד מעובדי משרדה. בחיפושיו אחרי רעיון לתסריט, נקלע זיגי לחנות של ספרים משומשים וגילה שם תיק עם 150 צילומים מהעיירה ז’ילוניץ’ שחרבה ב–1938, שהצלם האלמוני רשם על גביהם את זהות האנשים המופיעים בהם. ובנוסף לצילומים מצא זיגי בתיק גם עשרים רישומים ומפה של העיירה, המפרטת את שמות הרחובות ואת המיקום של מוסדות הקהילה. על התיק מצא זיגי את שמו של הצלם, “מ. בן–נון”, וגם כיתוב בעברית: “ז’ילוניץ' קמה לתחייה” (25).

לאחר שעיין בתכולת התיק בביתו, השתכנע זיגי שסוף–סוף מצא את יעודו האמיתי בחיים: הוא נועד להיות יזם. ובו–במקום החליט להשקיע מעתה את זמנו, הפנוי בלאו–הכי מכל מעשה, בעיסוקו–יעודו החדש ו“להקים את ז’ילוניץ' מחדש, כאן, בישראל. — — — על כל רחובותיה, כיכרותיה בתיה וחצרותיה” כ“פארק היסטורי” ש“אנשים חיים” ימחישו למבקרים בו, בעזרת לבושם ואביזרי מקצועותיהם, “עיירה יהודית מזרח–אירופית של תחילת המאה העשרים” (53). הרעיון של זיגי עוד יעבור שיפורים סאטיריים בהמשך, על–ידי “אנשי–מעשה” נוספים שיצטרפו אליו, אך כבר בשלב המוצא שלו, אפשר להבהיר שאין הוא רעיון מקורי. מבקריה מבית של המדינה המשגשגת הזו, נחפזים ברגעי ההשראה היותר מוצלחים שלהם, כלומר: ברגעי היאוש היותר עמוקים עבורם, כאשר אין עוד בכוחם לשאת את ההצלחה המוכחת הזו של הציונות, לדמות את מדינת–ישראל ל“שטייטל”.

בהמשך יתברר, שאגור שיף נמנה עם שופטיה הקטלניים של מדינת היהודים המצליחה הזו ולמטרה זו התאמץ לכתוב סאטירה, שתשכנע שהמדינה ראויה לדימוי “שטייטל” שהודבק לה. אך כבר כעת חובה לרמוז, שהשקפתו של אגור שיף על המדינה, שהוקמה בהשפעת חזונו של תיאודור הרצל, היא יותר קיצונית מזו של מיואש מצוי מהמדינה, שחטאה היחיד הוא שהיא מדינת העם היהודי, ועל כן לא יסתפק בהמשך בהשוואתה ל“שטייטל” במסגרת הסוגה הסאטירית, אלא יפליג הרבה מעבר לכך. הואיל וקיצור–דרך לתחנה הסופית שאליה חתר המחבר להגיע איננו אפשרי, הבה נמשיך ללוות את פעולותיו של זיגי לקידום רעיון ההקמה של “השטייטל” במדינה.

מאחר שמושגיו של זיגי על העיירות היהודיות ממזרח–אירופה, הן של בוגר מערכת החינוך הממלכתית, כלומר: גובלים בבוּרוּת, פנה לבקש עזרה מדודו הקשיש, שְׂרוּל, שעליו ועל הגיגיו יורחב הדיבור בהמשך. ואכן זכר הדוד, שלפני שנים התרועע עם “מ. בן–נון” במיפגשי “אמנים שבאו משם. כלומר מאירופה. מהשואה”, וזה “היה הפסידונים של הצייר מוישה מרמלשטיין” (63), ממשפחת סוחרי המליחים בעיירה ז’ילוניץ' (92) והניצול היחיד שנותר בחיים מכל תושביה. ועוד ידע הדוד שרול לספר, שקודם להימחקותה של העיירה מעל פני האדמה הספיק “מ. בן–נון” לצלם בשנת 1938 את בתיה ואת תושביה, את בעלי–המלאכה ואת חיי היום–יום בה.

בעצת דודו איתר זיגי את יורשיו של אותו “מ. בן–נון”, כדי לקבל מהם זכויות ורשות להסתייע בתכולת תיק הצילומים שרכש להקמת פרוייקט “השטייטל”. לשמחתו גילה שהיורשים הם מלה מרמלשטיין, אלמנתו של הצלם, ובנו היחיד, הקבלן יהודה (יודי) מורן. בו במקום הציע זיגי ליודי להקים ביחד את הפרוייקט (97). תחילה דחה יודי את הרעיון על הסף והגדיר אותו כרעיון מטורף שנהגה ב“מוח יצירתי שסובל ממנת יתר של גראס” (97), אך אחרי ששיתף בסוד העניין את יד–ימינו בעסקים, אורן, שהיה בעבר חברו לנשק וכיום מועסק אצלו כמתווך המקדם את עסקיו כקבלן, שינה את דעתו. שיכנעו אותו הנימוקים ששמע מאורן: במאגר הקרקעות של החברה נמצאת גם חלקה בשומרון, הגבעה נ.ג. 80. אף שהוצעה למכירה למנהיגי המתנחלים, כדי שיקימו עליה התנחלות חדשה, דחו את רכישתה בגלל סמיכותה לכפר הפלסטיני דודיא. הם לא שינו את דעתם גם אחרי שהוצגו בפניהם מסמכים המעידים שהגבעה נרכשה כחוק מהאחים של משפחת חמידאן, אחת המשפחות מהכפר (178). אבל אם יוצע למשרדי הממשלה להקים את פרוייקט “השטייטל” על גבעה זו, גם יתפטרו מהחלקה שאין לה דורש וגם יקבלו מימון ממשלתי להקמתו. לחיזוק כוח–השכנוע של הצעתו, המטיר אורן בו–במקום על יודי רשימה מפורטת של משרדי הממשלה שיצאו מגידרם כדי לממן את ההקמה של פרוייקט כזה אם רק יבטיחו להם היזמים להקימו ב“שטחים” (114—115). אף שבניגוד לזיגי לא צרך יודי גראס, תרם כעבור זמן תוספת משלו לפרוייקט והציע, שלתפקידי תושביה של העיירה יגוייסו המובטלים מהכפר הפלסטיני דודיא, שיחוייבו ללמוד יידיש כדי לזכות במשרותיהם (153).

חלקי הסאטירה

בשלב הזה, קרוב לאמצע הרומאן, כבר פרושה לפנינו הסאטירה על כל מרכיביה. גיבוריה הם שלושה הולכי–בטל: קולנוען כושל ומובטל, קבלן, שהסתבך עם גבעה צחיחה מעבר לקו הירוק שאין לה דורש ומתווך, שאין גבול לתאוות הבצע שלו. שלושתם חברו לממש פרוייקט, שאמנם יפתור לכל אחד מהם את הקושי שלו, אך בה–בעת יתרום גם לדיוקנה הרוחני של המדינה, שהוא דיוקן של “שטייטל”. כל מה שאגור שיף היה צריך לעשות אחרי שהפגיש את חלקי הסאטירה לא היה מסובך ביותר: היה עליו לתאר בפרקים אחדים הכתובים היטב, כיצד משיגים השלושה במשרדי הממשלה את התקציבים להקמת פרוייקט שאין בו צורך לאיש. ובה–בעת היה עליו להבליט את הנימוקים המגוחכים שמקבלי ההחלטות גייסו לתמיכתם בפרוייקט כזה, שלוא הוקם, היה הופך, ללא ספק, לעוד “פיל לבן” על מפת הכשלונות המפוארים של המינהל הציבורי אצלנו.

המחבר אכן ניסה לכתוב פרק מתבקש כזה, אך גם אותו השחית במו–ידיו, עקב הסטת ההגזמה, שהיא מיסודות הכתיבה הסאטירית, לכיוון שגוי. בפרק זה מתוארת הישיבה, שבה דנו פקידי האגף, המקצה כספים להקמת התנחלויות, בהקמת “פארק השטייטל” ב“שטחים”. תוך דקות ואחרי שדיפדפו בחוברת הנאה של יזמי הפרוייקט, החליטו, שעל אף התקדים “אין הבדל בין פארק תעשייתי לפארק בידורי”, שהרי “פארק השטייטל” יספק מקומות עבודה חדשים ויהווה בסיס לבניית “תשתית כלכלית רחבה יותר” בצמוד לו. במיוחד שוכנעו מהנימוק של ראש האגף: “זאת תהיה גם תשובה הולמת לטרור הפלסטיני. אנחנו נראה להם שאנחנו לא מפחדים ושאנחנו ממשיכים בתנופת העשייה על אפם ועל חמתם”.

עד שלב זה נכתב הפרק כהלכה, אך בהמשכו גלש המחבר להפרזה שמוטטה את הישגו. הסאטירה היתה יוצאת מחוזקת לוא חתם המחבר את הסצינה בדברי החזון של ראש האגף: “כמובן שבהמשך נעודד הקמת פרוייקט דומה שייתן ביטוי גם לתרבות עדות המזרח” (129). במקרה כזה היה מבע הרצינות על פני הפקידים בצאתם מהישיבה מבליט את אווילותם כמקבלי החלטות. לוא נעשה כך, היתה ההגזמה הסאטירית מתמקדת בנושא הנכון, בסתירה בין תוכן ההחלטה שנתקבלה בכובד–ראש לבין הפרוייקט האידיוטי שעליו החליטו. אם קביעת ההגזמה ובחירת המידה הנכונה לה הן אבני–בוחן לסטיריקון המוכשר, מעד אגור שיף בשתיהן. הוא לא פיזר את הפקידים בסיום הישיבה, אלא השאיר אותם בחדר להתחרות זה בזה במתן שמות אחרים לעיירה ז’ילוניץ‘, כגון: געפילטע, קישקע, שמאטע, געוולאד, וייזמיר וגורנישט. התחרות הזו חשפה אותם כחבורה של טפשים, וחשיפה זו האפילה על טפשות הפרוייקט שעליו החליטו. את האבן הממוטטת האחרונה הטיח בסצינה ראש האגף עצמו, כאשר הצטרף אליהם "בצחוק בלתי–נשלט. — — — ‘כן, ז’ילוניץ’, הכי טוב ז’ילוניץ’" (130).

שני פרקים סאטיריים מוצלחים יותר הם הפרקים המתארים כיצד שוכנע הקולנוען המובטל זיגי בן–ארצי להסכים שהפרוייקט יוקם ב“שטחים”. אף שעקרונית התנגד זיגי להתנחלויות בשטחים ולפיכך נמנע מחציית הקו הירוק לשם ביקור בהם (152), נאות לכופף את “המצפון הפוליטי” שלו והצטרף לביקור עם יודי בחלקה שנועדה להקמת “השטייטל” בשומרון (157—181). הפרק מתאר, כיצד במהלך הביקור החל זיגי להתרוצץ עם המפה של ז’ילוניץ' כדי לקבוע בעזרתה היכן ימקם את רחובותיה, כיכרותיה ובתיה של העיירה על הגבעה החשופה (187—192). בשובו מהסיור הזה היה מראה העיירה כבר חקוק במוחו באופן כה מוחשי, שללא קושי הצליח להדריך את האנימטור לקראת ההכנה של דגם וירטואלי וממוחשב של העיירה ז’ילוניץ' (249). פרק אחר מספר, כיצד משכנע זיגי את עצמו, אחרי שבחן את צילומי התושבים הפלסטינים של דודיא, שאורן הכל–יכול הצליח להשיג למענו מהמשרד הממשלתי המתאים, שאכן רבים מהם יוכלו למלא בהצלחה ב“פארק השטייטל” את תפקידי התושבים, הסוחרים והפרנסים של העיירה בזכות דמיונם ליהודי ז’ילוניץ' בצילומיו של מוישה מרמלשטיין (219).

“הכיבוש” והאינתיפאדה

מרגע שכותב סאטירה החל במלאכה, אסור לו להרפות. עליו לגייס את כל דמיונו כדי לחבוט בקורבן שלו, בין שזו המדינה, בין שזו אחת האוליגרכיות בתוכה ובין שזה אחד ממנהיגיה, הנפוח מחשיבות עצמית. לאגור שיף אירעה תקלה עוד יותר חמורה מזו שנכשלים בה כותבי סאטירה בתחילת דרכם, המביאים את הסאטירה עד לשלב שבו הם מתקשים למצוא לה סיום, ואז הם נאלצים לקצץ בה כדי לאפשר לעצמם היחלצות סבירה מהגזמותיהם. אגור שיף לא מוטט את המבנה הסאטירי שהקים על–ידי אילוצי קיצוץ כאלה, אלא ביצע תפנית עוד יותר משונה: הוא זנח את הסאטירה ומוסס אותה על–ידי פרשיות שאין ביניהן ובין פרוייקט “השטייטל” ולא כלום. מסתבר, שהחליט להרחיב את מוטות כנפיו ולהעמיס על קירות הסאטירה הזו גג עוד יותר הזוי ומופרך מפרוייקט “השטייטל”. ובלי קושי ניתן לסמן היכן הסיט את סיפור–המעשה מהמטרה הסאטירית למטרה החדשה. ההסטה הזו התרחשה כאשר רופף את דבקותו בקידום פרוייקט “השטייטל” במבוכי המשרדים הממשלתיים ופנה להתחרות עם המדור “אזור הדמדומים”, מדורו של גדעון לוי בעיתון “הארץ”.

בקבוצה של פרקים בעלי אופי ז’ורנליסטי התאמץ אגור שיף להבליט את ההתעללות של חיילי צה“ל במחסומים, המתבטאת, כצפוי, ביחסם האדיש לסבל הפלסטינים, המתוארים, כמובן, כאוכלוסיה אזרחית, תמימה ורודפת שלום. ובעודם לועסים מסטיק, לעיסה המדגישה את אדישותם ואת אטימות לבם, מתעללים החיילים ומשפילים פלסטינים שלא לצורך ובלי שום סיבה. כך, למשל, עוברת בלי שום עיכוב במחסום מכונית של מתנחלים, שעל החלון האחורי שלה מתנוססת המדבקה “תנו לצה”ל לנצח!”, אך בה–בעת חייל הלועס מסטיק מגרש באיומי רובה אשה עם ילד מתייפח בזרועותיה ומונע ממנה להתאחד עם בעלה שהמתין לה במונית מצידו האחר של המחסום (34—44). תיאור טיפוסי נוסף לא חסך שום פרט מהאופן המשפיל שבו בדקו חיילי משמר–הגבול נהג מונית מהכפר דודיא על גבעה נ.ג. 80, שעליה מתוכננת לקום “השטייטל” ז’ילוניץ'. בעודם מבוצרים בג’יפ הממוגן שלהם כָּרְזוּ לנהג הוראות ברמקול. כדי להוכיח שאינו מחבל, ציוו עליו להתפשט וכשנותר רק בתחתוניו הורו לו להסתובב וחתמו את “הבדיקה” ב“אתה ממש סקסי, טקסי” (197).

טועה מי שחושב, שפיזור הקטעים המגמתיים האלה בפרקי העלילה נעשה על–ידי המחבר רק כדי להמחיש את המועד שנבחר להקמת “פארק השטייטל” ואולי גם כדי להחריף את עוקצנותה של הסאטירה כלפי מקבלי ההחלטות ומקציבי הכספים במשרדי הממשלה. לתיאורים אלה על עוולות “הכיבוש” בשנת 2002, שהיו ימי שיא לאינתיפאדה, הוסיף המחבר, בפיזור במרחב הטקסט, קטעים המספרים על שלב קדום יותר בסיפור היחסים עם הפלסטינים. הקשר בין הקבלן יודי מורן למתווך אורן התהדק עוד בתקופת היותם בשירות סדיר, בשנות השבעים. במלחמת יום–כיפור ואחריה שרתו שניהם בחצי–האי סיני וביחד ביצעו “משימות סיור חסרות תכלית ופשר במטעי הדקלים של שייך–זואייד”. וכאשר חשקה נפשם בתמרים, לא קנו אותם מהמקומיים, אלא שדדו אותם מילדי הבדואים באיומי נשקם (41). ופעם, במהלך אחד הסיורים, התפתה יודי והצטרף לאורן לרחיצה בים. אך בצאתם לחוף “גילו שנעליהם הצבאיות נעלמו וארנקיהם רוקנו” (42). למחרת נשפטו על אובדן ציוד צבאי. על גניבת נעליהם הצבאיות נקמו כעבור זמן, כאשר הושארו בבסיס בחג העצמאות. למה דווקא בחג העצמאות? — א‘: ככה, ו–ב’: לדעת אגור שיף אין מועד מתאים יותר מחג זה לסיפור המקומם והדוחה שיסופר להלן.

שניהם ועוד חייל נשלחו במהלך החג לסיור באזור המטעים. הם ניתקו את מכשיר הקשר וכמנהגם גדשו את הכרס בתמרים שחמסו מילדי הבדואים. רק כעת, כאשר היו צמאים, גילו שלא מילאו בצאתם לסיור את המימיות שלהם במים. לפתע הופיע מבין הדקלים זקן שרכב על אתון והם אילצו אותו להראות להם את מיקומה של באר מים קרובה, אך הזקן סרב למסור להם פחית שימורים גדולה שהיתה ברשותו ולכן התפתח ויכוח איתו, שבמהלכו גילו נעליים צבאיות מגופרות על רגליו. ודווקא כשהזקן נטה כבר להיכנע לדרישתם ולנשק שהופנה כלפיו והסכים להיפרד מפחית השימורים, ירה בו אורן והרגו (125). איש לא היה בסביבה ולכן אחזו השלושה בגופת הזקן והשליכו אותו לבאר (240). גופת הזקן לא נתגלתה והשלושה שמרו על סוד הרצח שביצעו בין הדקלים. ואחרי ששותפם השלישי לרצח נהרג בתאונה, שנה אחרי שהשתחררו, הפכו יודי ואורן משותפים לרצח לשותפים בעסקים מפוקפקים באדמות “השטחים”. ברוח מחאת הנביא הקדום “הרצחת וגם ירשת?”, הקפיד אגור שיף לקשור בין הרצח של הפלסטיני לגזל האדמות של עמו, כדי ללמדנו, שמאז מלחמת ששת–הימים השחית “הכיבוש” עד היסוד את החברה הישראלית. בעולמה של הספרות הישראלית מבטיחה קביעה כזו שידרוג מיידי לסופר, מסתם סופר ל“איש רוח”, ומובטח לו כי מכאן ולהבא יהיה מוזמן לצרף את שמו לפטיציות של “השמאל הנאור” וגם להגיב על אירועים חשובים בחיי המדינה בעמוד הראשון של העיתון הכי–הכי חשוב והכי–הכי נפוץ ב…“שטייטל”.

הדוד שׂרול

האנקדוטות האלה על חטאי “הכיבוש” ממלחמת ששת–הימים ועד ימי האינתיפאדה מוכיחות, שמטרתו של אגור שיף היתה לכתוב דיסטופיה על המדינה ועל הרצל, החוזה שלה, שלמען ההגחכה זכה לכינוי ההקטנה “תדי” בפי האחרונה שעודנה מתענגת מההיזכרות בו, הקשישה הסקלרוטית מלה מרמלשטיין. את הדיסטופיה השעין על סאטירה שהגדירה את המדינה כעיירה גלותית, ממש “שטייטל” של יהודים קבצנים, ועל תיאורי–זוועה מ“אזור הדמדומים”, המסייעים לטעון, ש“הכיבוש” השחית את המדינה הציונית עד היסוד ולכן נגזר עליה לחלוף מהעולם. ובהמשך לדיסטופיה הזו תיכנן אגור שיף להציג את האלטרנטיבה, את האוטופיה הבאה, שתחלץ את המזרח התיכון מהסכסוך הערבי–ישראלי. כלומר: על ראש המבנה שבנה עד כה, מבנה המורכב רק מבסיס ומקירות, התכוון אגור שיף להניח את “הגג” — את האוטופיה שתגאל את הפלסטינים ואת הישראלים ממצבם הנוכחי ותקדם אותם לעידן של שלום–עד. לביצוע תפקיד זה, כבר נרמז והובטח קודם, זומן לעלילה הדוד שרול, דודו של זיגי בן–ארצי, להשמיע את הגיגיו על מוצא “הפלסטינים” ועל מוצא “העם היהודי” וגם הסבר מדוע ניתן בקלות לאחֵד מחדש את העמים המתכתשים שלא לצורך שנים כה רבות במזרח–התיכון.

בניגוד למלה מרמלשטיין שנולדה בארץ, עלה לכאן שרול, שהיה בנעוריו בית“רי, רק אחרי שהעיירות שבהן גדל בגולה נמחקו מעל פני האדמה (59). שלושים שנה עבד כפקיד זוטר בעיריית תל–אביב וגידל דורות של כלבים קצוצי זנב בדירתו הקטנה. ואז התממש לו החלום של כל יהודי ב”שטייטל“: הוא התעשר מזכייה בהגרלת הלוטו של מפעל הפיס. אחרי הזכייה עבר להתגורר ביחידת דיור יוקרתית בדיור מוגן, אך כיהודי מנוסה, שהשלים את חניכותו בגלות, ציפה ל”ברק שיכה בו" שנית, ולאו דווקא לטובה. ו“הברק” אכן היכה בו שנית, והפעם הותיר בגופו גידול ממאיר. זיגי, הצורך גראס על בסיס יומי, צירף את הדוד להרגלו זה כאמצעי לשיכוך מכאוביה של המחלה. אף שהינו גרפומאן, מאמין שרול שהינו משורר. “השיר” שדיקלם באוזני זיגי מלמד, שאם מותר למלה מרמלשטיין להתעלס בהזיותיה עם הרצל, מותר גם לדוד שרול לבצע מעשה מגונה במוזה. יעידו על כך החרוזים שכתב על מכאובי גופו: “מכה אחת נחרצת של הנצח, / פעימות העורק ברקה, / מבט קטנטן של רצח, / סיבוב שכל כולו דקה, / קעקוע אות על מצח — / מכה, ועוד מכה” (56).

אך לא למטרה פואטית זומן הדוד שרול לעלילה, אלא כדי לאזן בשלילת הציונות והמדינה את אהבתה של מלה מרמלשטיין ל“תדי” הרצל שלה, האחראי לזו וגם לזו. מפי דודו (למעשה בן–דוד מדרגה שנייה של אמו) שומע זיגי הצבר פרטים על חייהם של היהודים בעיירה: “בעולם שבו אני גדלתי, אחד מכל שלושה יהודים במזרח–אירופה חי בבקתת קרשים מכוסה גג של תבן, התפרנס בדוחק ממסחר בסמרטוטים, והלך לעולמו לפני שהגיע לגיל חמישים” (95). ובפיו של בעל עדות מסולפת זו על העיירה שתל אגור שיף סידרה של תובנות מופרכות נוספות. אחת מהן מתייחסת לתכונות של היהודים: “הדבר החשוב ביותר ליהודים זה להיות צודקים. לכן הם נמצאים לא רק בוויכוח בלתי–פוסק עם האנושות, אלא גם בינם לבין עצמם” (119). תובנה נוספת קובעת, שמדינת–ישראל רוששה בשנות קיומה את צאצאי העם היהודי מהתכונות החיוביות הספורות שהיו להם בהיותם בגלות: “הארץ הזאת קילקלה את כל מה שהעם היהודי הצליח להשיג באלפיים שנות גלות. — — — היכולת לחשוב בהיגיון. לספר בדיחות. או הרצון לחיות, למשל” (57).

אי–אפשר לטעות מהיכן לקח אגור שיף את התיאור הזה על העיירה היהודית. המראה הקבצני של “השטייטל” מוכר לו בעיקר מהסאטירות של מנדלי מוכר ספרים. ואף שמנדלי תיאר בשלושת הרומאנים שלו על העיירה (“מסעות בנימין השלישי”, “ספר הקבצנים” ו“עמק הבכא”) את העיירה מימי המאה התשע–עשרה, האריך אגור שיף את חייה במראה העלוב עד שנת מחיקתה מעל פני האדמה בשנת 1938, והכל כדי להתאימה למטרתו בכתיבת הרומאן, מטרה שטרם הוגדרה, אך נרמז שהיא “הגג” של ספרו. ובוודאי הסתמך על המראה הדוחה שנחקק אצל הקוראים בני דורו, בני החמישים כיום, שבנעוריהם למדו רק את הסאטירות של מנדלי בגנות העיירה, אך מחנכיהם לא טרחו לאזן את התמונה השלילית, שנחקקה בזכרונם מהחיים של היהודים בעיירה, לא מסיפוריהם המהיימנים של עגנון והזז ולא ממסותיו המצויינות של אברהם קריב ב“אדברה וירווח לי”. כל אחד מהשלושה לחם בדרכו לשקף תמונת–אמת על העיירה, אחרי שנכחדה עם יהודיה בשואה.

הדוד שרול כלל איננו מנסה לעקור ממוחו של זיגי את הרעיון לשחזר את השטייטל במדינת–ישראל, אלא מעניק לו את התמיכה הרעיונית והמוסרית המלאה לממש רעיון זה: “האמת היא שהעם היהודי שייך לגולה, לא לשום ארץ ובוודאי לא לארץ–ישראל, שהופקדה בידי צאצאיה של שארית הפליטה אחרי חורבן הבית”. כאן ראוי לעצור ולהבהיר, שבפי הדוד שרול נטע אגור שיף אבחנה בין “צאצאיה של שארית הפליטה אחרי חורבן הבית” לבין הצאצאים של שארית הפליטה מהשואה. הראשונים, לפי קביעתו, לא נטשו מעולם את ארץ–ישראל, אלא “דבקו באדמת אבותיהם”, והם אלה “שהתאסלמו ואימצו את השפה הערבית”, אך שרדו את “הצלבנים, החמסינים, המלריה והציונות”. לכן הם, הפלסטינים, הם הבעלים החוקיים של הארץ הזאת. ואשר ל“עם היהודי” — הוא התפתח מ“בני ישראל” שנטשו את הארץ אחרי חורבן בית שני ונאחזו ביערות ובכפרים של מזרח–אירופה. “לשם שייך העם היהודי” (225), פוסק הדוד שרול, ועל כן מובן, שבמהלך ההגירה של היהודים לארץ–ישראל משנת 1881, תחילה בקילוחים דקים ואחרי השואה בשטף גדול, העתיקו יוצאי העיירות לכאן את המושגים והערכים הגלותיים שלהם. ומשום כך הגיוני ביותר להקים לתחייה במדינה זו את “השטייטל” ז’ילוניץ'.

החזון הכנעני

כהשלמה להסבריו אלה של הדוד שרול על מוצא הפלסטינים ועל המוטציה ששמה “העם היהודי”, פיתח אגור שיף בסידרה של פרקים עלילת אהבה שנרקמה בין איה סברדלוף, יהודייה רווקה בת עשרים ושלוש מנתניה, ובין פאדי, פלסטיני נשוי ואב לילדים (169) מטול–כרם (170). בעלילה זו הצפין אגור שיף את האוטופיה האלטרנטיבית שלו לאוטופיה הציונית. בקריאה לאורך הרומאן התבלטו פרקי העלילה הזו כפרקים מנותקים מהאחרים, שענייניהם עסקו ביציקת הבסיס האלגורי ובהקמת הקירות של הסאטירה, או במילים אחרות: בתיאור הדיסטופי של המדינה. לפיכך הלחים אגור שיף את פרקי העלילה המנותקת הזו לפרקים האחרים בשני מקומות. איה הוצמדה כמטפלת למלה מרמלשטיין ופאדי הוצמד לזיגי כספק של גראס זול וטרי. במהלך נסיעותיהם המשותפות באוטובוס מנתניה לתל–אביב התהדקו יחסי איה ופאדי ואלה הבשילו לתכלית שהמחבר הועיד להם: מאופרת ככלה מאבדת איה את בתוליה תחת כובד גופו של פאדי במקום ההולם ביותר “לאירוע מיוחל” זה, בחדר פנוי בדירתה של מלה מרמלשטיין, המעריצה של תדי הרצל.

על–ידי בחירת המקום “לאירוע המיוחל” ביקש המחבר להדגיש, כי באותה דירה ברח' ביל"ו, שבה הרתה מלה מיחסים ללא אהבה עם בעלה מוישה את הצאצא היהודי–ציוני שלהם, את יודי–יהודה, החל ההריון של האדם העתידי של המרחב, הילד שנוצר מיחסי אהבה בין יהודייה ופלסטיני, שעל–פי התיאוריה של הדוד שרול–ישראל מוצא שניהם הוא מאותו עם קדום שהתגורר בתקופת המקרא בכנען. ואכן איה בטוחה שמהיחסים שלה עם פאדי היא נושאת ברחמה את הילד הכנעני הראשון: “ואז פתאום הבינה את המשמעות האמיתית של בתוליה המאוחרים: הילד שהועידה לה ההשגחה, בן–כלאיים טוב–לב ונינוח, יהיה אבי שושלת חדשה של ממזרות וממזרים חפצי–חיים שיציפו את המזרח התיכון בשלוותם הטובה ויביאו את השלום עלי אדמות. עתיד האנושות היה טמון בבטנה” (232—233). וברוח החזון שאמור לשים קץ לסכסוך הערבי–ישראלי ולהשכין שלום במרחב השמי המשותף לשני העמים, החליטה בו–במקום שתעניק לתינוק את השם “שָלֵו”. וכותב מסה זו האמין בתמימותו, שאת “עתיד האנושות” ואת “השלום עלי אדמות” ניבא הנביא שאמר “כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים”, כלומר: הנביא הציוני ישעיהו, ולא הנביא הכנעני אגור שיף.

להשלמת הפיענוח של עלילת הרומאן, מוצדק למנות את הרמזים שפיזר אגור שיף בפרקים הקודמים, שבהם הכין מבעוד מועד את “הגג” הרעיוני שבו התכוון לסיים את ספרו. הבשורה הכנענית נרמזת לראשונה בפסידונים “בן–נון” של הצייר מוישה מרמלשטיין, שהנציח בצילומים את העיירה ז’ילוניץ' ורשם על תיק–הצילומים את ההוראה להקים אותה לתחייה. “נון” הוא השם הקדום לדג, הוא דגון, האל המקודש לפלישתים בערי החוף של הים התיכון. בשם “נון” הכתיר גם אהרן אמיר את הטרילוגיה הכנענית שהשלים במהלך השנים. רמז שני לבשורה הכנענית הוצפן בהסבריו של הדוד שרול לזיגי על מוצאם של הפלסטינים. הם הוגדרו בפי הדוד שרול כבני–הארץ האותנטיים, כי נשארו בארץ אחרי החורבן, ומאלה שבחרו אז להימלט מארץ–ישראל נוצר “העם היהודי”, שהמולדת האמיתית שלו היא “השטייטל” בכל מקום במזרח אירופה ששם התקיימה. רמז שלישי לחזון הכנעני הוטמן בדמיון שגילה זיגי בין תווי פניהם של האנשים בצילומים מהעיירה ז’ילוניץ' לתווי הפנים של הפלסטינים מהכפר דודיא. דמיון זה מלמד על מוצא משותף ולכן גם על אפשרות עתיד משותף לשני העמים הנוכחיים באומה חדשה, שתיווצר מאליה במרחב הזה מהר מכפי שסוברים מתנגדי החזון בשני העמים.

מורשת האב

חמישים וחמש שנים קודם לפרסום הרומאן הזה של אגור שיף, בשנת 1951, פירסם אביו, מידד שיף, הנונקונפורמיסט חריף הלשון והניסוח, את הנועז והחשוב מבין ספריו: רומאן בשם “שמעון צהמארא”. הרומאן של מידד שיף סיפר על שמעון, הילד הכנעני הראשון, ועל חייו הקשים וסופו הטראגי, משום שהקדים את זמנו. בשנת הופעתו עורר הרומאן “שמעון צהמארא” עניין בגלל היותו הרומאן הכנעני הראשון, אך מאז כמעט ונשכח. בסיום ספרו הביע מידד שיף את תקוותו, שיגיע יום שבו תיווצר מציאות שתאפשר ל“שמעונים”, שיתרבה מספרם ברבות השנים, להגשים את החזון הכנעני. בשעת מותו לא ידע שמעון צהמארא, שפרפר, אהובתו ואשתו, התעברה ונושאת בכרסה את מי שימשיך את דרכו.

לפיכך ניתן לשער שאגור שיף הרגיש מחוייב לתקווה הזו של אביו מלפני חמישים וחמש שנים, ולכן ישב וכתב את ספרו “מה שרציתם”. אלא שגם הוא הבין, שטרם הבשילו הנסיבות למימוש החזון הכנעני ומסיבה זו בחר לנקום באוטופיה הציונית על–ידי כתיבת דיסטופיה המתארת את כשלונה והתנוונותה של המדינה. בכל כוחו ניסה לקדם גם את לידת התינוק שיגשים את האוטופיה הכנענית, אך נאלץ לוותר על כך. ואכן, בסיום הרומאן המית אף הוא, בדיוק כמו אביו, את התינוק הכנעני הראשון, שאך זה נקלט ברחם של איה מיחסיה עם פאדי. בפרק שחתם את העלילה הכנענית סיפר, שמחבל הצליח לחדור לתחנה המרכזית בתל–אביב ופוצץ את המטען שנשא על גופו לפני ששתי שוטרות הצליחו לעצור אותו. ויחד עם המחבל ניספו בפיצוץ זיגי, איה ופאדי וגם התינוק שהיה אמור להיות אבי השושלת האנושית החדשה באזור הזה של העולם.

אך מכורח הנסיבות של הרומאן, שרובו עסק בשלושת היזמים שעמלו על הקמת “השטייטל” על הגבעה הצחיחה ליד הכפר דודיא, נאלץ המחבר להוסיף סיום גם לפרוייקט “השטייטל”. כצפוי בחר בסיום נקמני בחזונו של הרצל ובמדינה שנוסדה על–פיו. אחרי שזיגי ניספה בפיצוץ ואורן מעל בכספיו וברח, נותר יודי המרושש רק עם החלקה הארורה, שעליה כבר לא יוקם דגם של ז’ילוניץ'. ובפרק המסיים הוא אכן הגיע לגבעה זו כדי “להתנחם בחברתם של כל המתים שעל זכרם הופקד”. הוא היה בודד שם “ורק דגל המגן–דוד שנחבט ברוח היה גלמוד ממנו”. סיום זה מייתר כל מילת הסבר נוספת, כי מפורש ממנו במשמעותו אפילו סופר פחות מנוסה מאגור שיף היה בוחר שלא לכתוב.

---

"אדום עתיק" — גבריאלה אביגור–רותם

מאת

יוסף אורן

¹

²

שם הרומאן מבוסס על אחד מזכרונות הילדות של רעננה, גיבורת הרומאן. הסבתא צופקה פדהצור נהגה לבשל בסיר אלומיניום ענקי “ריבת ענבים שהתחילה בירוק בהיר וביעבעה על אש בחצר עד שהפכה בהדרגה לאדום עתיק”. ומדי שנה “מזגה את האדום–האדום ההוא לצנצנות זכוכית ונתנה צנצנת מרקחת לכל אחד מסעיפי המשפחה–כמרקחה בתנאי שיחזירו לה את הצנצנת” (538). גודל הסיר הותאם לגודל השבט שהסתעף ממרכזו בכפר–צונץ (כפר"ץ) למקומות נוספים בארץ. מושג על גודל המשפחה מקבל הקורא בפרקים האחרונים של העלילה, המתארים את ההתכנסות של למעלה ממאה צאצאים, בנים, נכדים ונינים, בשנת אלפיים, בחצר הבית של צופקה לחגוג לה מאה שנות חיים. מסיבת יום–ההולדת הזו תוחמת את מרחב הזמן של הרומאן, שהצליח להקיף דרך תולדותיה של משפחה אחת מהגליל את מאה השנים היותר מסעירות בהיסטוריה של העם היהודי, שנות ההגשמה של הציונות בארץ–ישראל. ואכן, הרומאן “אדום עתיק” הוא בראש ובראשונה רומאן ציוני — סוגה תימאטית ששלטה בסיפורת העברית במחצית הראשונה של המאה העשרים ונזנחה כמעט לחלוטין דווקא בעשורים של מחציתה השנייה, בשנותיה של המדינה.³

אביגור–רותם איננה היחידה שבחרה לבטא דרך תולדות משפחה את דעתה במחלוקת המתנהלת אצלנו מזה שנים ביחס לציונות: האם הצליחה הציונות יותר מכל חזון אחר, שניסו לממשו במאה העשרים, ועוד כוחה עימה, או שגם היא נכשלה כיתר החזונות של המאה וגם עליה היה צריך להכריז כבר מזמן שהיא “פוסט”? מבין העלילות המשפחתיות שנכתבו למטרה זו בעבר כדאי לציין שלוש. עלילת הרומאן “רקוויאם לנעמן” (1978) של בנימין תמוז תיארה כיצד הפכה האחוזה של האברמסונים טרף לכרישי נדל“ן וכיצד נגוז החלום של המייסד על שושלת איכרים שתשגשג באחוזה ותתפשט מתוכה לגאול את אדמת הארץ משממונה. ברומאן “קופסה שחורה” (1987) סיפר עמוס עוז, כיצד נגוז חלומו של וולודיה (זאב–בנימין, שבהיפוך השמות העבריים הוא בנימין–זאב, חוזה הציונות) להצמיח את השושלת שלו באחוזה הגדולה שהקים בין זכרון–יעקב לבנימינה, אחרי שבנו אלכס נטש את האחוזה ופנה לחקור את תופעת הפנאטיזם בהיסטוריה ואחרי שנכדו בועז הפך את האחוזה המתפוררת למחנה צופי לו ולחבורתו ההיפית. אך בעוד שבתיאורים הסאטיריים של תמוז ועוז על האחוזה הציונית המתפוררת בלטה הכוונה להזהיר מפני תוצאות ההתמעטות של הנחישות בדור הנוכחי, דור הנכדים, להשלים את החזון הציוני, שולטת מגמה קיצונית יותר בתיאורי “הכפר הציוני” בעלילות הפנטסטיות–אלגוריות של מאיר שלו. שלו הוא הסופר היחיד שכל כתיבתו עד כה — שישה רומאנים ברצף, מ”רומן רוסי" (1988) ועד “יונה ונער” (2006) — הוקדשה להעמקת הרגשת היאוש מהסיכוי של הציונות להגשים את מטרותיה בהצלחה. אחרי שמונים שנה מתוארת האחוזה של היופאים בעמק ברומאן “פונטנלה” (2002) כמו “טסמניה של זמן ושל תמונה, מדגסקר של רוחות נכחדות ושל חיות זיכרון מוזרות”.

בניגוד לקודמים כתבה אביגור–רותם רומאן ציוני מפוכח המתאר את הממשות כמו שהיא. גם בשנה קשה כמו השנה שבה מתרחשת העלילה העיקרית מבין השתיים שמסופרות בספר, שנה שבמהלכה בוצעה הנסיגה של צה“ל מלבנון ושנה שבה ביטאו ערביי ישראל את תמיכתם באינתיפאדה באמצעות התפרעות בישובי המשולש, אין היא מפקפקת בחוסנה של המדינה ובהצלחה של הציונות. מסיבת השבט הפדהצורי על ארבעת דורותיו בשנת המאה לצופקה היא אמירת ה”אף–על–פי–כן" הציוני–ברנרי של המספרת, אמירה הדוחה את החששות שהביעו תמוז ועוז בספריהם ואמירה המבטלת את הסילופים ברומאנים הפסיאודו–פנטסטיים של מאיר שלו. יתר על כן: בניגוד לתיאורים האלגוריים על “האחוזה” ועל “הכפר הציוני” ברומאנים האחרים, חפה הכתיבה של אביגור–רותם מנגע האלגוריות, שרוב הסיפורת הישראלית, המתארת את האקטואליה או מגיבה עליה, נגועה בו. תיאורי הממשות הישראלית בעלילת “אדום עתיק” הם מהימנים ומציאותיים.

דמויות גיבורים

מהפכה נועזת כמו הציונות לא היתה יכולה להצליח בלי לוחמיה, נשים וגברים, שהאמינו בה והיו מוכנים לסכן את חייהם כדי שתגשים את מטרתה: חידוש הריבונות של העם היהודי בארץ–ישראל. גבורת הלוחמים האלה התבטאה בכך שהיו נכונים למעשי הקרבה, אף שהעריכו שלא בחייהם יוגשם החזון. הסיפור הציוני גילף דמויות של גיבורים חדורי הכרה בהכרחיותה ההיסטורית של הציונות. זניחת הסיפור הציוני דווקא בשנותיה של המדינה התבטאה בין היתר בהמרת דמות הגיבור בדמות ספרותית מנוגדת: דמות האנטי–גיבור, שהוא אדם ללא גבורה וללא חזון. דמויות האנטי–גיבורים יובאו לפני עשורים אחדים יחד עם הנושאים הקיומיים מספרות המערב ומאז הן התנחלו בספרות העברית לא רק התנחלות בלתי–חוקית, אלא גם ממושכת מדי. ולמענן הועתקה העלילה מחלקי הארץ השונים לתל–אביב ולערי “גושדן” האחרות.

לתיאורי תל–אביב ברומאן הישראלי אכן מתאימה יותר הדמות של האנטי–גיבור. לתל–אביב שוליים רחבים של בדידות וזיקנה (יהושע קנז: “מחזיר אהבות קודמות” ו“בדרך אל החתולים”), של ניוון (בסיפורי אורלי קסטל–בלום) ושל אלימות ופשיעה (יצחק בן–נר ב“עיר מקלט”). בהוויית עיר כזו לא יכול לצמוח ולפעול אדם הנוהה אחרי חזון ומוכן ללחום להגשמתו. ואמנם האנטי–גיבור ברומאן התל–אביבי עסוק בעיקר בעצמו, בדומים לו ובאלו שהוא מייחל להידמות להם. לכן הוא מתעלם מחתירת התאגיד הפאן–ערבי להשמיד את מדינת–ישראל באמצעות האינתיפאדה של הפלסטינים ובוחר להתעניין בדברים החשובים–באמת בעיניו: בתככים של הברנז’ה, במעשי הסֶלֶבְּריטאים, ובמי עשה למי מה–איך–היכן–ומתי. כלומר: הוא שורד בעזרת אסקפיזם הדוניסטי. סוג זה של דמויות גוזר על הרומאן התל–אביבי את מגבלותיו. אף שהוא מעלה ללא–הרף את סף הגירוי ומתאמץ לעלות על אחיו בסיפורי הזימה והמזימה, נותרת עלילתו שטוחה ורדודה בעטיים של גיבוריו הריקניים והמשועממים.

אביגור–רותם הרחיקה את גיבורי הרומאן הציוני שלה מתל–אביב. עלילתו נפתחת בהחלטתה של רוחמה, הבת של צופקה, לעזוב את רמת–גן אחרי שהתאלמנה ולשקם בגליל את חייה ואת חיי בתה רעננה. שתיהן עוברות להתגורר בעירית, ישוב קהילתי קטן השוכן בראש רכס הררי בין שני כפרים ערביים גדולים, רכס שממנו מבחינים ביום שהראוּת בו טובה “במשולש הכחלחל של הכנרת” משמאל וב“פס הקלוש” של הים התיכון מימין (353). המקום כובש את לב שתיהן, ואף שהן מגיחות מתוכו מדי פעם גם לתל–אביב, הן מתערות במקום שחיבר אותן מחדש לעוגן הפדהצורי שלהן. מכאן שהרומאן “אדום עתיק” איננו רק רומאן ציוני שהחזיר לסיפורת שלנו דמויות עם גבורה, אלא הוא גם רומאן שעלילתו מתרחשת בעיקר בגליל, שבתחילת המאה העשרים חוו בו חברי “החלוץ” ו“השומר” אחדים מהאירועים היותר הרואיים של ההגשמה הציונית. מכרה–זהב זה עודנו ממתין לכורי אוצרות שכמו אביגור–רותם יספרו את הסיפורים הגליליים על הקמת נקודות–ישוב ועל עמידתן בכל מה שעבר על חבל הארץ הצפוני שלנו הן בשנות הישוב והן בשנות המדינה. וכדי למנוע ספק: גבריאלה אביגור–רותם לא בחרה בזירת הגליל לעלילת הספר משום שעברה להתגורר באבטליון, אחד מישובי גוש שגב, אלא משום שהחליטה לספר על עושי הציונות. ובעשותה כך הוסיפה סיפורת מסוג אדום עתיק ליין הנתזים החד–שנתי של הסיפור התל–אביבי המצוי.

לפני “אדום עתיק” נעשו נסיונות אחדים להחיות את הרומאן הציוני ועימו להשיב לסיפורת שלנו גם את דמויות הגיבורים. החשוב והנועז בנסיונות אלה נעשה על–ידי משה שמיר בטרילוגיה שהיא גם פסגת יצירתו “רחוק מפנינים” (1973, 1984, 1991). שמיר הבין, שבלי ספרות המעמידה לעם אתגרים רעיוניים, אידיאל גדול וגיבורים כמופתי חיקוי, ימשיך הספק לכרסם בנו והרפיון ישתלט עלינו, עד שלא נעמוד עוד בהשלמת המפעל הגדול שהצבנו לעצמנו במאה הקודמת. הוא האמין בעממיותה של המהפכה הציונית ולכן בחר להציב במרכז הטרילוגיה דמות של אשה, לאה ברמן. אחדים מסופרי המשמרת שלו, למשל: נתן שחם ברומאן “לב תל–אביב” (1996) וחנוך ברטוב ב“מתום ועד תום” (2003), נענו ל“קריאתו”, אך סופרים מהמשמרות האחרות חששו לכתוב רומאן ציוני ולהיפרד מדמויות האנטי–גיבורים שלהם. מכאן, שהופעת רומאן כמו “אדום עתיק” כחמש–עשרה שנים אחרי הופעת הטרילוגיה של שמיר היא עדיין צעד נועז של אביגור–רותם על רקע המקובל בסיפורת שלנו. ומעניין יהיה להמתין ולראות אם תהיה בעתיד הקרוב היענות גדולה יותר ל“קריאתה” מזו הסרבנית והצוננת שטפחה על פניו של משה שמיר.

שתי עלילות

לשלושת ההישגים המותנים זה בזה, שמניתי עד כה ברומאן החדש של אביגור–רותם: החייאת הרומאן הציוני, הבחירה בגליל כזירה עיקרית לאירועים והשיבה לדמויות גיבורים, צריך להוסיף את תבונת המבנה של “אדום עתיק”. השוואה תבהיר זאת. כאשר רצתה שולמית לפיד להקיף בנוסף לעלייה הראשונה גם את ימי העלייה השנייה, כתבה את “חוות העלמות” (2006) כרומאן המשך לרומאן “גיא אוני” (1982). לוא בחרה גם אביגור–רותם בשיטה זו, היה עליה לכתוב מדף ספרים שלם כדי להקיף את מאה שנותיה של המאה הציונית בתולדות הארץ. לכן חיפשה פתרון אחר לאתגר שהציבה לעצמה. היה ברור לה שיהיה עליה להתפשר עם פערים גדולים ברצף הזמן הארוך הזה, אך עם זאת יהיה עליה להצדיק זאת על–ידי נושאים שילכדו נתחי–סיפור מופרדים אלה זה מזה. בנושא מלכד אחד כבר עסקה מסה זו: העלילה הרב–דורית המספרת על ארבעת הדורות של משפחת פדהצור. בהמשך יוקדש דיון לשני נושאים מלכדים נוספים: חלקן של הנשים בתולדות המאה הציונית הזו והאיבה הרצופה של הערבים לשיבת העם היהודי אל מולדתו.

בזכות הנושאים המלכדים הצליחה המספרת להקיף את שנותיה של המאה הציונית בעזרת שתי עלילות, אחת מתחילת המאה (להלן: עלילת העבר) המסופרת בעשרה פרקים שמתייחדים בשפתם הגבוהה, והאחרת מסיום המאה (להלן: עלילת ההווה) המסופרת בחמישים וארבע יחידות–סיפור שכתובות בכל גווניה של העברית הנוכחית. כל הפרקים של עלילת העבר מסופרים מפי מספר יודע–כל המתאר את המאורעות מנקודות–התצפית השונות של גיבורי התקופה. ואילו בעלילת ההווה מופעלים שלושה מספרים: מספר יודע–כל, שתרם לה את ארבעת הפרקים האחרונים של הרומאן, שבהם קשר את כל ההסתעפויות שנפרשו בעלילה זו בסיום פתוח, שעליו ידובר בהמשך. ושני מספרי–דמות, רעננה ובארי, שהאירו את קורות פרשת האהבה ביניהם מנקודות–המבט השונות שלהם. החלוקה של יחידות–סיפור בין שני המספרים היא כמעט מאוזנת (רעננה אחראית לעשרים ושש יחידות בעוד שבארי מספר רק עשרים וארבע יחידות), כך שאי–אפשר לטעון שהמחברת העניקה יתרון לדמות הנשית על הדמות הגברית בהצגת היחסים ביניהם.

עשרת הפרקים של עלילת העבר מספרים פרשיות מתולדות הישוב בין השנים 1913—1921, והם משולבים בין פרקי עלילת ההווה. זמנו של הפרק המוקדם ביותר מבין פרקי עלילה זו הוא משנת 1913 והוא מתאר פגישה משוערת בין שרה אהרונסון למשוררת רחל על שפת הכינרת בטרם ששתיהן נקלעו לסערה הגדולה של חייהן, פגישה שאין עליה, כמובן, עדות בהיסטוריה. הפרק המאוחר ביותר הוא משנת 1921 והוא מתאר את האירועים בבית יצקר סמוך ליום שבו נרצחו ברנר ושאר המתגוררים בבית זה על–ידי פורעים מקרב ערביי יפו. בין שני הפרקים האלה בולטים הפרקים המספרים על ההקמה והנפילה של מחתרת ניל"י ועל מותם של טרומפלדור וחבריו בקרב בתל–חי. כל פרק מעשרת הפרקים האלה נחתם בצילום המתקשר לדמות שעליה מסופר בפרק או לאירוע המסופר בו. אף שהפרקים האלה מספרים על האירועים מנקודות–התצפית של גיבורים מתחלפים, לא קשה להבחין שדמות–על אחת מופיעה בכולם או מוזכרת בכולם, וזו דמותה של שרה (“שרתי”) אהרונסון.

לעובדות האלה על מבנה הרומאן צריך להוסיף עוד אחת שהיא בעלת חשיבות. פרקי עלילת ההווה, המספרים על האירועים בשנת אלפיים בחיי רעננה, שהיא הדמות המרכזית של עלילה זו, ערוכים ברצף כרונולוגי סדיר. החריגה היחידה בהתקדמות הקווית של גילוי האירועים נעשית על–ידי שני המספרים, רעננה ובארי, בקטעים שבהם הם מעלים אל ההווה חוויות ונושאים מעברם. לעומת זאת לא שולבו פרקי עלילת העבר בין יחידות–הסיפור של עלילת ההווה על פי זמנם הכרונולוגי של האירועים. מקומו של כל פרק נקבע על–פי ההתקשרות של תוכנו לתוכן של יחידות–הסיפור מההווה שהופיעו לפניו. הדוגמאות הבאות יבהירו את עקרון השילוב הזה של פרקי עלילת העבר בין יחידות–הסיפור של עלילת ההווה.

הפרק על פגישת רחל ושרה על שפת הכנרת בשנת 1913 (בעמ' 86—94), שהוא הפרק הקדום מבין פרקי העבר, הוצב כשני, משום שהוא מתקשר למסופר קודם בעלילת ההווה. יחידת הסיפור לפניו תיארה פגישה שלא תוכננה מראש בין בארי ובין צאלה ורעננה בבית–הקברות של המושבה כנרת, שבו מצוי הקבר של המשוררת רחל. בארי הזדמן למקום במסגרת עבודתו כארכיטקט המופקד על פרוייקט השיקום והשיחזור של חצר–כנרת. שתיהן הגיעו לבית–הקברות הזה, כדי למצוא ראיות להרצאה של צאלה, במסגרת לימודי המיגדר באוניברסיטת תל–אביב. היה בדעתן לצלם את הכיתוב על המצבות של זוגות שנפטרו בראשית המאה ולהוכיח בעזרת הצילומים, שבעבר נהגו אפליה בהערכת פועלם של הגבר והאשה. האפליה של האשה, טענה צאלה באוזני רעננה, מתבטאת בבתי–הקברות בגודל המצבה של הגבר לעומת המצבה של בת–זוגו ובכיתוב השונה על המצבות שלהם (70, 72). על המצבה שלו נכתב “איש העט והאת” ועל שלה “אשת המשפחה והחינוך” (75). “הוא מהוגֵי ומורֵי והיא הנון–בית שלו” (84).

הפרק משנת 1920 (בעמ' 211—231), המספר על נפילת המחתרת של ניל"י דרך נקודת–התצפית של רבקה אהרונוסון, הוצב אף הוא במקומו רק משום שרעננה שהקדימה להגיע לזכרון–יעקב, לפגישה שקבעה שם עם בארי, הצטרפה לסיור בבית משפחת אהרונסון וראתה את החדר שבו צולמה רבקה. בצילום הנלווה לפרק זה נראית רבקה שקועה בקריאה בחדר–העבודה של אהרן, מוקפת על–ידי התמונות של יקיריה, שניספו כל אחד במקום אחר ובאופן אחר: אבשלום נרצח על–ידי בדואים במדבר סיני, שרה התאבדה בבית–המשפחה ואהרן נהרג בתאונת מטוס מעל הלאמנש.

ועוד דוגמא: הפרק משנת 1916, שמבחינת הסדר הכרונולוגי היה ראוי להיות מוצב כשני בין פרקי העבר, שולב כשביעי ביניהם (בעמ' 322—331), כי סופר בו שאבשלום דהר על סוסו לפגוש את שרה דרך חירבת–עקד, האתר ששרידיו כלולים כיום בגני–הנדיב, שאליהם הגיעו רעננה ובארי בפגישתם השנייה בזכרון–יעקב. במהלך פגישה זו ייסחפו להתעלסות סוערת, שאחריה תגלה רעננה שהיא התעברה ושבארי חדל להתעניין בה. בכל מקרה, קורא המבקש לקרוא פרקים אלה בסדר הכרונולוגי שלהם, כדאי לו לחזור ולקרוא אותם בסיום הקריאה הראשונה של הרומאן ולהיעזר למטרה זו בתאריכים המופיעים בכותרות הפרקים.

צירוף הפרקים מראשית המאה העשרים ליחידות–הסיפור משנת אלפיים מפתיע תחילה את הקורא, אך בהמשך הוא מבין שביחד הם מספרים סיפור–על, את סיפור “המאה הציונית” בארץ–ישראל. בנוסף לשותפות בסיפור–העל הציוני מהדקים קשרים שונים נוספים את הפרקים משתי העלילות זו לזו. כגון: הנוכחות הפעילה של שרה אהרונסון ברוב פרקי עלילת העבר, איזכורה בהערצה ברבים מיחידות עלילת ההווה, ומיקום אירועים משתי העלילות בזירות–התרחשות זהות.

בהמשך יתברר שפרקי שתי העלילות מתהדקים זה לזה גם על–ידי קשרים אנלוגיים שונים, כגון: אירועים אישיים (ייסורי אהבה נכזבת, למשל), אירועים לאומיים (ההתגוננות מפני התנכלות הערבים, למשל), מערכות יחסים (בין דורות במשפחה ובין גברים לנשים) ועוד. אנלוגיות אלה מצדיקות זליגה של מסקנות מפרקי עלילה אחת לרעותה ועל–ידי כך מעשירות העלילות זו את זו. הפרקים מהעבר מוסיפים עומק ופרספקטיבה לסיפור מההווה ולנושאים המועלים בו.

השילוב של פרקים מראשית המאה בין יחידות–סיפור משנת 2000 מצדיק לברר, איזו עלילה מכריעה בהגדרת הסוגה של הרומאן. עלילת ההווה מצדיקה להגדיר את הרומאן כסיפור אהבה בין זמננו, אך הפרקים מהעבר, המספרים על אירועים מתולדות הישוב במלל ובצילומים, מצדיקים לשייך את הרומאן לסוגת הסיפור ההיסטורי. הדמות של צופקה מבטלת את ההתלבטות הזו, כי היא מלכדת את שתי העלילות.

אף שהפרקים מהעבר אינם פרקים ישירים מהביוגרפיה של צופקה, היא חוותה את האירועים המסופרים בהם כבת הדור, בדיוק כפי שכל קורא בן זמננו משייך לביוגרפיה הפרטית שלו את האירועים של דורו. הפרק ההיסטורי המוקדם ביותר, זה המספר על ההיכרות בין המשוררת רחל לשרה אהרונוסון על שפת הכנרת, הוא משנת 1913. צופקה היתה אז בת שלוש–עשרה, וגם אם לא נכחה במעמד המסופר, אלו הגיבורות הנשיות של נעוריה. ובימי בחרותה התרחשו גם האירועים המסופרים בפרקי העבר האחרים: נפילת מחתרת ניל“י וסופם של מנהיגי מחתרת זו, נפילת תל–חי ומותם של טרומפלדור וחבריו ורצח ברנר וחבריו על–ידי ערבים פורעים מיפו. צופקה חוותה לטוב ולמוטב גם את כל מה שאירע בארץ הזאת מהשנה שבה מסתיימים הפרקים ההיסטוריים ועד שזכתה שבניה, נכדיה וניניה יתכנסו בכפר”ץ לציין את יום ההולדת המאה שלה.

צופיה (“צופקה”)

צופקה היא הדמות הססגונית ביותר ברומאן. אף שהיא נוהגת לשפץ את הביוגרפיה של עצמה וטוענת שהינה בת שמונים ותשע ונולדה בצפת, גילו ילדיה מסמך המעיד שהיא בת מאה ונולדה בטבריה (493). באלבומי המשפחה שמור צילום של הוריה אחרי שעלו לארץ ממזרח–אירופה: אמה “במטפחת לבנה ענקית” ואביה “בזקן לבן ארוך” (12). השם שהעניקו לבתם מעיד על מניעי עלייתם לציון. אבינועם, החמישי בילדיה, זיהה את מקור השם מהשורה “עין לציון צופיה” בהמנון הלאומי (541). אך צופקה מצביעה על הפסוק מהפרק האחרון במשלי המתאר את סגולותיה של אשת חיל: “צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל”, והצעתה נתמכת על–ידי סיומה, השני בבניה (935). צילום ההורים של בן–זוגה, עתניאל (“המופלא”), שבו הם נראים “לבושים צילינדר וכסיות (הוא) וולנים של משי ושורה של כפתורי פנינה (היא)”, מלמד שעלה לארץ מבירה באירופה המערבית, אך היה אדם נוח ונבון מספיק להצטרף לחיים שבחרה לשניהם: חיי איכרים בגליל. על נישואי צופקה עם עתניאל היו לזרובבלה (“זורבה”) גילויים אחדים בשביל רעננה. עתניאל היה צעיר מצופקה בתשע או עשר שנים, ומעולם לא ראו אותם ילדיהם מתחבקים או מתנשקים (417). בכפר–צונץ גידלו את שמונת ילדיהם: שר’קה, סיומה, שייקה, אברשה, אבינועם, זרובבלה, רוחמה וחיה’לה (541), הטוענים ששם הכפר אינו מנציח את אבי “חוכמת ישראל”, יום–טוב ליפמן ליאופולד צונץ (כפר"ץ), אלא את העובדה שהוא “הכפר של צופקה” (כפר"צ).

הצופקאים משתמשים בדימויים שונים כדי לייחד את צופקה: “היא עץ, פרד, אבן, אשה מעופרת יצוקה. קשה כמו הקציצות שהיא עושה” (494). ואכן, גם בגיל מאה מחזיקה עדיין צופקה בפרה “פסיה”, מגדלת תרנגולות ושולטת ביד רמה בכלבה “צאצקע” ובחתולה “צורעס”. כמו–כן היא ממשיכה לדבוק בקמצנות האיכרית מראשית המאה: חוסכת במים, ממחזרת את צנצנות הזכוכית של הריבות ומפנה עורף לצעצועי הטכנולוגיה החדשים. מכונת כביסה שקנו לה סיומה ולייקה לפני שלושים שנה, עומדת מאז מכוסה ועודנה כחדשה, כי היא “לא יכולה לסבול שהמים זורמים שם כאילו אין מחר בצורת” (494). גורל דומה נגזר גם על המיקסר שקנו לה לפני עשרים שנה. הוא סגור בארון “כי היא לא מוכנה להוציא כסף על חשמל” (100). אפילו לבית–הקברות בכפר שבו טמונים שלושה מיקיריה: הבעל עתניאל והבת חיה’לה בחלקה האזרחית והנכד גידי בחלקה הצבאית (393), היא מתעקשת להגיע בהליכה ולא ברכב.

פיה ולבה של צופקה שווים והיא מבטאת בישירות את דעתה על הכל. כזו, למשל, היא דעתה על אחת מנשות הכפר המנסה להצעיר את עצמה באמצעים מלאכותיים: “השערות — היא עושה צבע. הפנים שלה — זה מרופא, לא מטֶבע; כל הכסף שלה היא שפכה על זה”. וכאשר רעננה מציעה גם לצופקה לעבור טיפולי–יופי, היא נענית בשלילה, אך במשל האופייני לבעלת לשון חדה כמוה: “לזרוק כסף על בגד שמחר הולך בפח?” (391). את בני המשפחה שהחליפו את האוויר הצלול של הגליל בערפיח של גוש–דן (“גושדן”) היא מכנה בלעג “עירונציקע” ודעתה על זרובבלה וטלילה (“טלוש”) שמתגוררות בחו"ל משתמעת מהכינוי שלהן בפיה: “חוצלארציקע”. בשעת הצורך מעדיפה צופקה את הפעולה על אמירת הדברים. היא לא סלחה לנחושתן ראודור, הבעל של חיה’לה, שאותו האשימה בהתאבדותה, ולכן המתינה עד שכל המשתתפים האחרים בלוויה שלו התפזרו ושמטה על קברו אבנים שהצטיידה בהן מבעוד מועד. וגם בכך לא הסתפקה, אלא עלתה על התלולית הקטנה שנערמה זה עתה על קברו, רמסה את הפרחים בנעליה האורטופדיות וחוררה במקלה את האדמה התחוחה. וכך הסבירה לרעננה הנדהמת את מעשיה: “אני הבטחתי לעתניאל שאני ארקוד לו על הקבר, וזה אני עושה. נו, תני לי יד. עכשיו אני יכולה למות בשקט” (402).

השפה העברית שבפי צופקה מדגימה כיצד עברה העברית מ“שפת לימודים” ל“שפת החיים” על–ידי מתיחתה לכל הכיוונים. וזהו, כמובן, הישג נוסף של הרומאן הזה. אין זו עברית שהיא חיקוי של רובד סוציו–אקונומי, עדתי, מגזרי וכדומה, כדרך שכבר הורגלנו בשנים האחרונות, אלא שפה המותאמת לרומאן ציוני המקיף מאה שנים ואמור לשקף באמצעותה את התפתחות הישוב היהודי בארץ זו במשך מרחב השנים הזה. על ארבעת הדורות של הפדהצורים לא ניתן לטעון ששפתם רזה או משעממת. השפה המתגלגלת בפיהם היא תענוג צרוף לקורא הרומאן. צופקה נוטלת מילים ואמרות–כנף מכל מקור הזָמין לה והיא יודעת לשלוף אותן בהתאמה מופלאה לנושא המתברר. עם המטפחת הכתומה היא יותר מדי “אוסגעפוצט” (=מקושטת) ועם הכובע היא נראית כמו אחת מ“מיה שורים” (=משכונת מאה שערים). את דעתה על מנהגי האבלות היא מבטאת בסלנג משפה נוספת: “עלי שלא תשבו שבעה, חבל על כל הבוג’ראס” (398). כאמור, פיה שופע אימרות ורובן מיידיש. כגון: “גאט איז אן אלטער קונצן–מאכר” (=אלוהים הוא עושה–להטים ותיק ומנוסה).

הדמות של צופקה מדגימה את ההשקעה הגדולה והמגוונת שהשקיעה אביגור–רותם ברומאן הזה בעיצוב הדמויות. צופקה מעוצבת כדמות קונקרטית, כקשישה שהיא “טיפוס”, עותק אנושי חד–פעמי שאין דומה לו. תוכיח זאת ההשוואה בינה ל“זקנות ההיסטוריות” ששולבו ברומאנים ישראליים קודמים. הנודעות מכולן הן הקשישות שתיאר אברהם ב. יהושע בשניים מספריו, ואדוצ’ה ב“המאהב” (1977) והאמא של הנפטרת ב“מולכו” (1987). התפקיד האלגורי שהוטל עליהן היה שקוף. מניין שנותיהן היה כמניין שנות ההגשמה של הציונות בארץ–ישראל בשנת הפרסום של כל רומאן והן היו אמורות להבליט בתשישותן את הפער בין החזון לבין הגשמתו הכושלת כעבור שנים. גם בעלילת הרומאן הסאטירי–אלגורי “מה שרציתם” (2007) של אגור שיף שוּתְפה מָלָה מרמלשטיין, הסקלרוטית בת השמונים וחמש, כדמות אלגורית. בגעגועיה ל“תדי” הוטל עליה להבליט את הפער בין חזונו של תיאודור הרצל למדינה שהוקמה על–פי חזון זה. צופקה איננה דומה ל“זקנות ההיסטוריות” והאלגוריות ברומאנים האמורים. ברומאן של אביגור–רותם היא קשישה ממשית וצלולת–דעת, שזוכרת את המחסור במזון בתקופת התורכים: “תינוקות מתו כמו זבובים, אנשים אכלו אדמה, חוביזה” (100). גם אמו של בארי, גלילה, הצעירה בעשר שנים מצופקה, אך דומה לה בהרבה מתכונותיה הנפיליות, איננה דמות אלגורית, אלא דמות חד–פעמית (125). שתיהן נוצקו בתבנית דורן ונוף מולדתן.

רעננה (“נענע”)

סופרים ניצלו בדרך כלל את העלילה הרב–דורית כדי להבליט סטייה של הבנים או הנכדים מהערכים ומהמפעל שייסדו ראשוני השושלת. במשבר ההורשה הזה עסק עמוס עוז ברוב הרומאנים שכתב. נסתפק בהדגמה מתוך שניים מהם. ברומאן “מנוחה נכונה” (1982) מסרב יוני לרשת מאביו יולק, מדור המייסדים, את התפקיד שהועידו לו בקיבוץ כבן “דור ההמשך”: לכתוף על כתפיו את האחריות להמשך קיומו של המקורי מבין מפעליה של הציונות. גם ברומאן “קופסה שחורה” (1987) המשיך עוז לטוות את מוטיב משבר ההורשה וגם הפעם באמצעות עלילה רב–דורית. אלכסנדר, בנו של וולודיה, מייסד השושלת, מסרב להתגורר באחוזה שהקים אביו ולהגשים בה את חזונו של אביו, ואילו הנכד של וולודיה, בועז, אמנם משתכן באחוזה המתפוררת שירש, אך לא כדי לשקם אותה, אלא כדי להפעיל בתחומה מחנה–צופים היפי.

רומאן ציוני לא יתעלם מהשינויים שבעזרתם מתאימים היורשים לזמנם את המשך ההגשמה של חזון המייסדים, אך ידגים בעזרת העלילה הרב–דורית את ההמשכיות הברוכה שמתקיימת בין הדורות. לא כל צאצאיה של צופקה נצמדו לכפר“צ ולמדינה. אחדים מהם בחרו להיות “עירונציקע” ואחדים התרחקו עוד יותר והפכו ל”חוצלארציקע". מרוּם שנותיה מגלה צופקה מתינות הן כלפי אלה והן כלפי אלה, כי היא יודעת, שכמו רוחמה יחזרו כולם במוקדם או במאוחר לגליל בכורח המציאות ומגעגועים לעוגן קיומם. אך המשכיות השושלת איננה מסתכמת בכך. העלילה מבליטה קשר שמתהדק והולך בין רעננה לצופקה, והוא מומחש בתיאור הבא: שתי נכדות, רעננה ודליה, תומכות בצופקה ומוליכות אותה אל חדרה בסיום המסיבה. וזהו המראה שמתגלה לדודות בהיכנסן אחר–כך לחדר: “ועל מצעיה התפוחים, השקועים במרכזם בשל כובד הגופות, תנום הגברת הזקנה, ידה ביד רעננה, ולמרגלותיהן תתכרבל הכלבה צאצקע” (561).

גם לפני תמונת זו בסיום העלילה הובלטה רעננה כנכדה היותר קרובה אל צופקה מכל צאצאיה. השם רעננה הוענק לראשונה לננושקה, אחותה של צופקה, על–ידי אביהן, שנהג לבחור לילדיו שמות מהתנ"ך, וכעבור שני דורות עבר בירושה לרעננה. המקור לשמה הוא הפסוק משיר השירים: “הנך יפה דודי אף נעים אף ערשנו רעננה” (540). מעט מאוד פרטים נמסרים בעלילה על ילדותה ונעוריה של רעננה. ואף–על–פי–כן ניתן להסיק מהם, שהתואר “קוזאק” שיקף את האופי הסוער שניחנה בו. אחותה טללית, המבוגרת ממנה בשלוש שנים, היתה שקולה ממנה ונצמדה למטרות שקבעה לחייה. רעננה לעומתה טרם החליטה על דרכה ולכן דילגה בלימודיה מנושא לנושא. אחרי שסיימה את שירות החובה בצבא למדה בשלושה מסלולים שונים: אחרי שנה בווינגייט, עברה ללמוד צילום בקאמרה ומשם קפצה ללימודי אופנה בשנקר, אך גם מהם נפרדה אחרי שנה (113) והחלה לעבוד במקומות שונים כמעצבת בגדי–נשים.

בשלב הזה הפכה רעננה למאהבת של נחשון ראודור. עד שהתייצבה בפתח דירתו בשליחות הפדהצורים, ידעה עליו רק שהתאלמן זה מקרוב מדודתה חיה’לה, בת הזקונים של צופקה ועתניאל, כי בכל השנים שחיה’לה היתה נשואה לו התחמק ראודור בנימוקים שונים מכינוסי המשפחה והיא הגיעה אליהם בלעדיו (11). מילדות היתה חיה’לה שונה. בניגוד לפדהצורים הבהירים והחסונים, היתה כהת–עור, נמוכה, רזה וחולנית וגופה היה אלרגי לחלב ולביצים (392). כמו כן סבלה מסיוטים והתהלכה בלילות (557). המזל לא האיר לה פנים גם כשהתבגרה. חופתה התקיימה בלילה שבו הגיעה הידיעה על מותו של רענן של סיומה ולייקה, וכמעט שדחו את נישואיה למתניה, בעלה הראשון (520). כעבור שבועיים כבר היתה אלמנה (520), אך גם אבלה על מתניה לא נמשך זמן רב, כי כבר בימי השבעה פגשה את נחשון ראודור והפכה לאשתו השלישית (549). עד מהרה גילתה שהוא בוגד בה, והיא ביטאה את יגונה בקולאז’ים שעליהם שקדה (426). בשנתיים האחרונות לחייה אספה “מאות תצלומים מימי אנו–באנו” (16). אלה שימשו אותה לפוטומונטאז’ים (16), שבהם שילבה את תמונת עצמה (159, 283—284). עבודותיה ניבאו את הבאות: חיה’לה שמה קץ לחייה בקפיצה מהמרפסת (160). צופקה לא היססה להצביע על האשם במותה: “מה זה אשה צעירה רוצה למות? אין דבר כזה בעולם! זה הכל הבעל שלה. — — — פילולה הוא נתן לה ואמר תצאי לבלקון, תקחי קצת אוויר, הוא לא ידע שפילולות היא לא יכולה? — — — לשמור הוא היה צריך עליה, לשמור” (392). אך שר’קה הבכורה לא התאפקה וגילתה את האמת: חיה’לה היתה נפש חולה (545). האמת הזו לא עיכבה בעד צופקה לקיים בבוא היום על קברו של ראודור את הנדר שנדרה, אחרי שהתבשרה על התאבדות בתה.

נחשון ראודור

רעננה היתה רק בת עשרים–וחמש כאשר הטילו עליה לקחת מראודור את העבודות של חיה’לה. וכאשר התייצבה בפתח דירתו בליל הפגנת התמיכה ברבין, שהתקיימה בכיכר ב–4.11.1995, לא שיערה, שתשלם בחמש משנות חייה על החלטתה אז שלא ללכת לכיכר. אף שהיתה בטוחה שלא תסתבך עם נחשון ראודור כפי שהסתבכה דודתה חיה’לה, נשבתה מיד בקסמו. דומה היה לאריה: רעמה בלונדינית ועיניים ירוקות בתוך פנים רחבות (12). אף שהיה מבוגר בעשרות שנים ממנה, וזה לא מכבר נשוי לדודתה וגם כבר נשוי לאשתו השלישית, ברברה, חיזר אחריה מרגע שפתח בפניה את הדלת. היא הבחינה במבט החמדה שנעץ בה והיא לא עמדה בפניו. שלא כמו עם מחזריה הקודמים מבני גילה, “עם ראודור לא היו שום גישושי פתיחה; זה היה בבת–אחת, מן הפגישה הראשונה” (267). היא חזרה אז מביתו אל הוריה וישבה על הספה ביניהם “מבולבלת, אבודה, אשמה, מאוהבת עד שורשי השערות והנשמה” (549). הם לא שיערו כלל שמתחוללת אצלה מהומה שאינה פחותה בעוצמתה מהמהומה המשודרת בטלוויזיה: רצח ראש–ממשלה יהודי בידי יהודי.

רעננה ידעה שלא תוכל לגלות לאיש במשפחה, שהפכה למאהבת של הגבר השנוא ביותר עליהם: גבר מבוגר ממנה בהרבה שנים, שנחפז להינשא בשלישית אחרי שדחק את חיה’לה אל מותה. אך היא היתה בלתי–מנוסה ומאוהבת, ומכיוון שרצתה אז “להיקשר, להתחייב, להתחתן” האמינה לאמירה שפלט, שיום אחד אולי תהיה להם בת, וראתה בה “כמעט הבטחה” (350), שיתגרש מאשתו השלישית, ברברה, ויהפוך אותה לאשתו הרביעית (280). ואף שאחר–כך חזר בו ואמר שלעולם לא יוכל להיפרד מברברה ומבנה, היא ויתרה לו ועוד הרגישה “רעה, אשמה, אנוכית” (281), כי כבר היתה שבויה בקסמו ולקריאתו היתה “מתייצבת כאן, שם, בכל מקום” (279). כך במשך שנתיים. ידידת המשפחה, יוליקה, היחידה שידעה על הקשר עם ראודור ונצרה את הסוד של רעננה מפני הצופקאים האחרים, הגדירה את ההתנהגות של רעננה אז כ“תסמונת קול אדוניו” שהנשים לוקות בה בהיותן מאוהבות (279). רק כעבור זמן הבינה גם רעננה, שגישתו של ראודור לנשים היתה שימושית ואנוכית (277). לים היה נאמן יותר מאשר לנשותיו. וצדקה צופקה שאמרה עליו, שהוא “מחליף נשים כמו גרביים” (11).

שבועיים לפני פטירת אביה, אשר (“אושר”), הודיעה רעננה לראשונה לראודור שמאסה במעמד שהועיד לה בחייו, והוא לא ניסה להסיגה מהחלטתה, אלא הציע לה באבירות לצאת מדירתו ולהתחיל להיות מאושרת. מופתעת מתגובתו, שכמו נלקחה מטלנובלה, נסוגה מההחלטה בשלב הזה (282), אך אחרי ימי האבל על אביה, אזרה אומץ והודיעה לראודור שהחליטה לחתוך את הקשר חסר–העתיד ביניהם. והוא שוב פתח את הדלת ובאופן תיאטרלי ביקש נשיקה אחרונה לפני הפרידה. איש במשפחה לא ידע על הקשר החשאי שלה עם הבעל של דודתה המנוחה, ולכן גם לא קשרו לאהבה נכזבת את נסיון ההתאבדות שלה (193). הצופקאים ייחסו את בליעת הכדורים להתפרצות מאוחרת של האבל על אביה. ובאבל זה גם הסבירו את סירובה לאכול כל מאכל פרט לגזר שאבינועם סיפק לה אז בכמויות. כעבור זמן, אחרי שסיפרה לצאלה הפמיניסטית ראשי פרקים מהקשר שלה עם ראודור, הסכימה עם הלקח שהשמיעה באוזניה: “מה שנשים מסוגלות להביא על עצמן — אף גבר לא יכול לעשות להן” (279).

חודשיים אחרי שהיא ורוחמה עברו לעירית, הוטל על רעננה לערוך אלבום מעבודותיה של חיה’לה לקראת יום ההולדת של צופקה, והיא טלפנה אל ראודור וקבעה פגישה בביתו (44). רעננה לא היתה אמורה להיות מופתעת מהעובדות שנודעו לה בביקור זה, אחרי למעלה משנתיים שלא התראו, ואף–על–פי–כן נדהמה לשמוע מפיו שבפרק הזמן הזה הספיק להתגרש מברברה, לשאת אשה רביעית וגם להפוך אבא לתינוקת. בצאתה מהפגישה הזו (279—288) עם העבודה היחידה שבחרה מכל העבודות של חיה’לה שנותרו אצלו, כבר ראתה אותו כפי שהינו: הדוניסט שסחט מנשותיו אהבה ותמיד העניק להן ממנה במשורה. ואכן, בגיל שלושים, עמדה באופן אחר מול קסמו של ראודור ומול התחבולות של חיזורו. הפעם לא רק קבעה את הכללים של הפגישה, אלא ידעה שנרפאה ממנו, והוא דומה לאריה הברונזה שמקובע על דלת דירתו, שעיניו הירוקות–כהות הן עיניים מתות. שנה אחרי פגישה זו התאבד ראודור בטביעה בים, בחוף אכזיב (371), ובלוויה פגשה רעננה את אלמנתו הצעירה ואת התינוקת, שבעבר קיוותה שתיוולד לשניהם אחרי שיינשאו.

בארי סלונים

חמש שנים מחייה של רעננה היו קשורות בראודור. שנתיים היתה מאוהבת בו ושלוש שנים נוספות נדרשו לה כדי להיפרד ממנו (548). בגיל שלושים האמינה שתדע להישמר מפני מעידה נוספת עם גבר מסוגו. בארי סלונים העמיד במבחן את החלטתה זו, כי בשינוי פרטים ביוגרפיים היה דמיון רב בינו ובין ראודור. כקודמו גם הוא מבוגר ממנה בשנים, נאה, מקסים ומפתה. היא נמשכה אליו מהרגע שראתה אותו מתעכב ליד הדוכן שלה ושל צאלה וקונה מספר חולצות טריקו, שהיא הדפיסה עליהן דמויות מפורסמים ושתמורתן נועדה לתמוך בנשים מוכות. במעמד הזה עדיין כבשה את התלהבותה, אך אחרי שהיא וצאלה נתקלו בו שוב בבית–הקברות של כנרת, קיוותה שיתחיל לחזר אחריה. אלא שבחירתו הראשונה היתה דווקא בצאלה, ואיתה קבע את הפגישה בזכרון–יעקב. רעננה נענתה בשמחה להצעתה של צאלה שתצטרף גם היא לפגישה זו, אך עקב מעורבות בתאונה לא הגיעה צאלה לפגישה וזו הפכה לפגישה הראשונה ביחידות של רעננה עם בארי. כעת כבר נתן את דעתו למראה שלה: “תלתלים רוקדים על גב זקוף של תכלת, גינס מהודק על ישבן מפואר, הליכה רחבה, מהירה, ארוכת רגליים” (108), “מקרינה משהו אמזוני, אבל לא אפוי עד תום” (200). ובדיוק כמו ראודור גם בארי טרף אותה במבטו.

כמו לראודור, כך גם לבארי לא הפריע שרעננה מבוגרת רק בשנים בודדות מתמנע, בתו בת העשרים וארבע מאשתו הראשונה, הילה. וגם הוא כקודמו הפריח באוזניה הבטחה דו–משמעית ובלתי–מחייבת, שאחרי שתי מערכות הנישואים הקודמות שלו, שהסתיימו בגירושים, הוא מקווה למצוא אשה “להתחלה חדשה” (421). אחרי שגילתה שהתעברה בפגישתם בגני–הנדיב, שבמהלכה נסחפו ושכבו (346), החליטה לבחון את רצינות הכרזתו. היא לא הזדרזה לבשר לבארי שהתעברה, אלא השאירה לו הודעות במשרדו. הפקידה אמנם מסרה לו את הודעותיה של רעננה, אך נושאים שונים, מקצועיים ומשפחתיים, הסיחו את דעתו מהן.

רעננה פירשה את השתיקה של בארי כאובדן ההתעניינות שלו בה. לבסוף החליטה להתעקש על פגישה, כדי לברר את יחסו אליה ואז לקבוע אם לגלות לו שהיא נושאת ברחמה את ילדו. בפגישה בביתו התכוון בארי לתרץ את שתיקתו בהסבר “הצטלבנו בעיתוי לא מתאים” (319), אך רעננה אילצה אותו להשיב לה תשובות ממוקדות יותר: “הייתי די–בטוח שאני זקוק לאשה צעירה” ו“אני לא רואה את עצמי מתחיל שוב לקום בלילות ולגשש בחושך אחרי מוצץ שנפל”. בשלב הזה החליטה רעננה שלא לספר לו על ההריון ולגדל את התינוק שייוולד לה כאם חד–הורית. ואף שנפרדה ממנו בדמעות, לא טרח לשאול לסיבתן, אלא העדיף להניח ש“אולי גם היא לא יודעת” (428), ובמחווה אבירית מקבילה לזו של ראודור, הושיט לה טישו למחות את הדמעות (464).

הסוגיה הפמיניסטית

בהפרש של חמש שנים התנסתה רעננה בקשר עם שני גברים שהקסימו אותה. שניהם היו מבוגרים ממנה במספר שנים ניכר, והיו אמורים לתרום לה מבגרותם אהבה וביטחון, אך שניהם הנחילו לה אכזבה. העניין של שניהם בנשים הצטמצם בכיבושן. שניהם לא עמדו בהתחייבות כלפי התוצאות של הקשר בין המינים. אף שאשתו הרביעית של ראודור ילדה זה מקרוב את בתם התינוקת, התאבד ונמלט מהאחריות לעתידה. וגם בארי התעלם מהרמזים על הריונה, שפיזרה רעננה בעצם נוכחותה ובדברים שהבליעה בשיחתם. ולכן החליטה שלא לגלות לו באופן מפורש שהיא מעוברת ממנו. גילוי מכאיב נוסף התברר לה מהקשר שהיה לה עם שניהם: המהירות שבה השתקמו אחרי שנפרדו מנשים. ראודור, שזה מקרוב התאלמן מחיה’לה, פיתה את רעננה באמצעות הבטחת נישואים שאחר–כך התכחש לה. וגם בארי צד לו אחרת, את רוחמה (שהציגה את עצמה בפניו בשם החיבה שלה מנעוריה — מיקה) עוד לפני שנפרד ממש מרעננה. הוא, כמובן, לא ידע שרעננה היא הבת של האשה החדשה בחייו, ואחרי שגילה עובדה זו, נמלט על נפשו משתיהן.

בשתי פרשיות האהבה, שכה רבות המקבילות ביניהן, התנהגה רעננה באופן שונה. בראשונה, עם ראודור, היתה במעמד של קורבן תמים, ולכן הרגישה מנוצלת ומבוזה. בשנייה, עם בארי, היתה אסרטיבית וקיבלה החלטות על–פי בחירתה החופשית, כי הפיקה לקחים מפרשת האהבה עם ראודור. כבר בשלב זה חשוב להדגיש את ייחודו של הרומאן כרומאן על נשים, נשים חזקות ומרתקות, אך בשום אופן לא רומאן בשליחות המאבק הפמיניסטי, להפצת רעיונותיו. השקפתה של אביגור–רותם היא דמוקרטית. הגיבורות של הספר בשתי העלילות המסופרות בו תובעות בתוקף שיוויון אנושי בין המינים, אך דוחות רעיונות של הפמיניזם המגדרי–אידיאולוגי–פוליטי כמו “אפליה מתקנת” וראיית כל זכר כאויב “העם של הנשים” (465).

ברשימה “על נשים ועל ספרות נשים”, שפירסמה לפני כעשור בירחון “קשר עין” של אירגון המורים העל–יסודיים, חוברת מאי–יוני 1995, ביטאה אביגור–רותם את דעתה המסוייגת על התפשטות–יתר של המאבק הפמיניסטי. ואף שהתייחסה ברשימה ההיא בעיקר לספרות, ניתן להקיש ממה שכתבה את דעתה על הפמיניזם המיליטנטי בכללו. וכך סיכמה את דעתה: “אין ‘ספרות נשים’, כשם שאין ‘ספרות גברים’, יש ספרות טובה ופחות טובה. — — — אכן, יש נשים שיוצאות חוצץ בכנסת, ברדיו, בעיתון, בספרות ובשירה. אבל יציאת–החוצץ — גם אם היא מוצדקת — מניבה מעצם טבעה ספרות לוחמנית צרודה, שריחה ריח ה’דייסא והכרוב' ותוחלת חייה עשור או שניים — אחריהן היא נראית פאתטית ומגוחכת כמו הציורים של הריאליזם הסוציאליסטי שנשאו דגלים צודקים כל–כך ביד כל–כך רמה… אחת מתביעותיה של יציאת–חוצץ היא ‘אפליה מתקנת’ ואחת מתוצאותיה של ה’אפליה המתקנת' הזאת היא קורסים ל’ספרות נשים'. — — — ככל שנקדים לזכור שכולנו בני–אדם, כן ייטב”.

ואכן תרמה אביגור–רותם לדימוי של הנשים בחיים ובספרות ברומאן הזה יותר מכל הנאומים של הפמיניסטיות שמינו את עצמן לדבר בשם הנשים. היא עשתה זאת בפרקים ההיסטוריים מראשית המאה על–ידי הבלטת חלקן בתולדות הארץ וגם בתיאור שושלת הנשים במשפחה הגלילית פדהצור, שושלת נשים חזקות ובעלות הכרת ערך עצמית הנמשכת מצופקה ועד נכדתה רעננה, שאליהן הוסיפה מיבחר של נשים מכל הגילים מנשות הארץ הזו: גלילה, אמו של בארי, מהדור של צופקה, מרנינה ויוליקה מדור בנותיה של צופקה, ושתיים מהדור של רעננה: צאלה, הבת של מרנינה, ותמנע, בתו הדעתנית של בארי. כמו הנשים בפרקים ההיסטוריים דוגמת שרה אהרונסון, חנה מייזל, דבורה דרכלר, צפורה זייד, רחל כצנלסון, שרה ציז’יק ואחרות, כך גם הנשים המשתתפות בעלילת ההווה הן נשים נמרצות, מעורבות היטב בהוויות העולם, מכירות בערך עצמן ותובעות לשאת בנטל העשייה שווה בשווה עם הגברים. ובה–בעת דבר לא נגרע מנשיותן. הן מודעות לתשוקותיהן, אינן מצפינות את רגשותיהן ואוהבות בכל ליבן. הפמיניזם שלהן הוא טבעי והגיוני. במקום להתיש את עצמן במאבקים פוליטיים עקרים, המתמצים בדיבורים על שוויון חברתי ובהצהרות לוחמניות נגד “המין המדכא” ו“אויב העם הנשי”, הן פועלות עם הגברים לתקן את החברה. ועד אז, בדיוק כמו הגברים, הן עושות את הפשרות עם החיים.

העסק הבלתי–פתור

בשתי העלילות מובלט שגורל אחד לנשים ולגברים בארץ הזאת מול הסירוב העיקש של הערבים להכיר בזכות של היהודים להיאחז מחדש במולדת ולחיות בה חיים ריבוניים מלאים. דבר לא השתנה בעמדתם מימי העלייה הראשונה ועד ימינו. הם דחו וידחו כל פתרון, ואפשר להיווכח בכך בגליל. רעננה לא חטאה לאמת כאשר ציירה לתמנע, בתו התל–אביבית של בארי, תמונה אידילית ממראות הגליל: “זה קצת כמו חוצלארץ — — — משפחות שלמות עומדות סביב הזיתים וחובטות על העצים כדי להפיל זיתים על יריעת ניילון שהם פורשים מתחת” (295). כך אמנם נראה הגליל בתקופת רגיעה יחסית באזור. אך אפילו ערביי ישראל, המכירים היטב ומקרוב את מוסריות התביעות של החזון הציוני, מנצלים כל הזדמנות לבטא את הסירוב שלהם להשלים עם ההישג ששינה את הקיום של העם היהודי מיסודו, עם קיומה של מדינת–ישראל הקטנטונת במרחבים העצומים של המזרח–התיכון הערבי. וכל אימת שהשנאה מתלקחת באזור או שמזדמנת להם עילה בתוככי מדינת–ישראל, הם מצטרפים לתנועה הפאן–ערבית הגדולה, החותרת למחוק את המדינה היהודית ממפת העולם.

ולפיכך מהימנה גם התמונה הבאה על ערביי הגליל שצייר יוחי, בן הדוד של רעננה, באוזני בארי: “להוציא איזה מיעוט שהשתכנז, הם לא מכירים במדינת–ישראל; הם אשכרה פלסטינים. כמה כסף שתשפוך עליהם, לא תיקח להם את זה. כבר ברחנו מלבנון עם זנב בין הרגליים. גם מעזה נברח. גם מהגדה. הם יקבלו את גבולות שישים ושבע וימשיכו להציק לנו משם עד שנרים ידיים, נוותר, נחזור לאירופה. — — — המהומות האלה, למה אתה חושב שהן פרצו דווקא עכשיו? בגלל ששרון עשה סיבוב בחירות בהר–הבית? הם קיבלו איתות מנסראללה; אם הם יתחילו, הוא ימשיך. — — — ואם נירדם בשמירה, הם יקבלו מהאירנים טילים לכינון ישיר על הקריה” (551—552). הפרקים מהעבר מזכירים, שתמונת–עתיד זו הוּכְחה כנכונה שוב שוב במאה הציונית שעליה מספר הרומאן “אדום עתיק”. הכירו בה שרה אהרונסון וחבריה במחתרת ניל"י, מתיישבי תל–חי וכפר–גלעדי וברנר וחבריו בבית יצקר על גבול יפו. כאז כן היום, המורשת הציונית המפוכחת היא ברוח האף–על–פי–כן הברנרי: “העסק” הזה עודנו רחוק מסיומו ואין לנו ברירה אלא לגבור על סכנותיו, אם חפצי חיים אנו כאומה.

ואכן, סיום הרומאן הוא אופטימי. ארבע יחידות–הסיפור בסיום הרומאן הן של המספר היודע–כל, ואף שהן מספרות על המתרחש בהווה, הן נוסחו בלשון עתיד, כדי לרמוז על הבאות. הסערות בחייהן האישיים של רוחמה ורעננה שככו. רוחמה לא תדע לעולם שהמחזר אחריה, בארי, הוא אבי הנכד המתרקם ברחם של רעננה. ורעננה לעולם לא תגלה לאמה, ששתיהן אהבו אותו גבר. הטרגדיה שפקדה את רבקה ושרה בשל אהבתן לאבשלום לא תחזור בחייהן. לפיכך, הן יכולות להצטרף לבת המשפחה זרובבלה ולידידתן המסורה יוליקה לארוחת איכרים שלווה, ארוחה ממוצרי החצר והבית, שהוכנה כפי שצופקה נהגה להכין להן בילדותן. ואחר–כך “תצאנה ארבעתן הגנה ותפרושנה מרבד מָהוּהַ על חלקת צל כדי להשתרע עליו בטרם ילהט היום ללא–נשוא” (560).

ריח הלחם שאפתה יוליקה יעורר אותן ויעיר גם את צופקה: “ראשה של הזקנה ירטיט מעט וחיוכה יפציע עד שידמה להן שאור נוֹגֵהַ ועולה מקמטי פניה”. התמונה האידילית תופר על–ידי דליה, שתיכנס לחדר ו“תתהה עליהן, שמעתן חדשות? זה לא נגמר, כל העסק הזה, עושה רושם שזה רק מתחיל”. רק מי שאיננו ציוני או שהוא ציוני קצר–רוח וחלש–אמונה, יפרש סיום פתוח זה כאזהרה מפני הכישלון המצפה לציונות במאה השנים הבאות. בעיקר לרואי–השחורות האלה כיוונה ודאי גבריאלה אביגור–רותם את הרומאן הזה ואת בשורת הצופקאים המשתמעת ממנו, לפיה שום מכשול לא יעכב את הציונות להמשיך ולהגשים את מטרותיה. ולכן גבריאלה אביגור–רותם, הבי לנו עוד מהאדום–האדום הזה!

---

"לפני המקום" — חיים באר

מאת

יוסף אורן

¹

²

ברומאן “לפני המקום” מפעיל חיים באר את עצמו כדמות מרכזית בעלילה, תוך שהוא מטשטש את האבחנה בין אירועים ביוגרפיים לאירועים בדויים. אין הוא, כמובן, הסופר הראשון שביסס את העלילות בספריו על הביוגרפיה שלו, אך אחרים העדיפו להציב את עצמם בעלילות ספריהם במעמד צנוע יותר, כמוסרי–עדות על גיבורים בדויים. בסיפורת הישראלית התבלטו שניים שפעלו בדרך זו, ס. יזהר ויהושע קנז. בעלילות חמשת הכרכים שפירסם יזהר מ–1992 (“מקדמות”) ועד 1998 (“מלקומיה יפהפיה”) התייצב כמוסר–עדות המסגיר נתחים מהביוגרפיה שלו, כדי להשלים תיאור מדורג של חיי בן–הארץ מילדות ועד בגרות. כך פעל גם יהושע קנז בכמחצית מיצירותיו, שבהן הקיף גם הוא תיאור של בן–הארץ, אך רק מילדות ועד בחרות. לסידרה הביוגרפית הזו משתייכים הרומאן “אחרי החגים”, קובץ הסיפורים “מומנט מוסיקלי”, הנובלה “נוף עם שלושה עצים” והרומאן “התגנבות יחידים”. שאר היצירות של קנז (הרומאנים “האשה הגדולה מן החלומות”, “בדרך אל החתולים” ו“מחזיר אהבות קודמות” והנובלה “שורפים ארונות חשמל”) משתייכות לסידרה הקיומית, שהיא לחלוטין בדיונית ובה המחיש את המצוקה של אנשים בתופת של העיר הגדולה.

כתיבתו של חיים באר מתייחדת בכך, שבכל ספריו הוא מופיע כדמות מרכזית החושפת פרטים ביוגרפיים מחייה. ואם איננו מצטייר בהם כ“גיבור”, כדמות אקטיבית, לוחמת ומנהיגה, צריך לשייך זאת לאישיותו המתלבטת–מהססת והחרדתית. לכן הופיע בכולם כמופעל או כמושפע, כך ב“נוצות” (1979) המספר על ילדותו, כך ב“חבלים” (1998) המספר על נעוריו וכך ב“עת הזמיר” (1987) המספר על בחרותו. באר ממשיך קו ביוגרפי זה גם ברומאן הנוכחי, שבו הוא מספר על עצמו כיום כאדם בוגר. כבעבר הוא עדיין מתלבט וחרד, אך לראשונה מגלה יכולת להיחלץ מדמות ה“אנטי–גיבור” שהיה בשלבים הקודמים של חייו. משום כך הוא מסוגל לצְפות על עצמו בעבר בהומור ובאירוניה עצמית. בחשיפה העצמית היותר משעשעת הוא מספר על הצטרפותו ל“כנענים” שהתכנסו במערכת “קשת” בשנות השישים, שבהן עשה את צעדיו הראשונים בספרות. אחד מגיבורי הרומאן שנכח שם, פרופסור בילקר–בולקר, לא שכח לבאר את המעמד ההוא, שבו רקד באר בן העשרים “ריקוד מה–יפית לפני עדת הכנענים והנספחים עליהם” כדי לשאת חן בעיניהם (166). חבוש בכיפה על ראשו ומצוייד במובאות מספרי הקודש שילם שם את המס שציפה ממנו מיטיבו, אהרן אמיר. באוזני “הכנענים” דיבר סרה “ביהדות העבשה” ותמך בהקמה של “האומה העברית החדשה”. אך משם התגנב לבית–מדרש סמוך כדי להפיג בתפילת מנחה עם זקני החסידים את המועקה שהרגיש אחר–כך (142).

מעמדו האיתן כיום בספרות מאפשר לחיים באר להתייחס באירוניה לשלבים שונים במסלול התפתחותו כסופר. כגון איזכור ההערה של דב סדן וגצל קרסל ש“הפליגו בשבחו” ודרשו את ה“שבח” על–פי שם אבותיו — “רכלבסקי”: “הולך רכיל ומספר לשון הרע” (46). בגילוי–לב הוא מונה ספרים שנטש את השלמתם באמצע מסיבות שונות, וכמובן עונה בדרך עקיפה, באמצעות הגיבורה הנשית בעלילת הרומאן, קתרינה, למבקרי הספרים שהצליח השלים: “מי בכלל רשאי לייעץ לסופרים על מה לכתוב. — — — אל תשמע לאיש, תעשה רק מה שהלב אומר לך. אחר–כך יכתבו המבקרים מה שיכתבו, והקוראים יקראו או לא יקראו, אבל לך יהיה הספר שחלמת עליו” (157). כמו–כן כלל תשובה לשאלה שהוא נשאל תדירות בראיונות: “מדוע אינך פורה יותר, עושה ספרים הרבה כעמיתיך המביאים אל העולם ספר כל–שנה שנתיים”, אף שגם את התשובה הזו נטע בפיו של פרופ' בילקר–בולקר: “ראשית, הספרים שהקפת עצמך בהם, המעיקים עליך ואינם מניחים לך לכתוב. — — — ושנית, שחסרון כיס מאלץ אותך לשוט בארץ ולהתהלך בה, כמעשה השטן בימיו של איוב, ולהרצות פה בפני חוג קוראים ושם באוזני קומץ מאזינים המתקבצים ובאים למתנ”ס מנומנם" (183).

הביקורים המוקדמים בגרמניה

סיפור–המעשה של הרומאן הנוכחי נשען על ביקוריו של באר בגרמניה. אף שהראשון ביניהם התקיים ב–1991 והאחרון ב–2006, לא הצטרפו ליותר מחודשי שהות אחדים על אדמתה. עובדה זו מיטשטשת, משום שבאר לא סיפר על ביקוריו באופן ליניארי–כרונולוגי, אלא בזימון אסוציאטיבי, כלומר: בפיזור ובקיטוע. וכמו–כן מיטשטשת גם העובדה, שכל ביקור התמקד בדמות אחת מבין הגרמנים שפגש. בנוסף לעירוב הקטעים מכל נסיעותיו לגרמניה, שילב באר ביניהם אנקדוטות על ספרים ועל בוקוניסטים, שעשו את האיסוף ואת הסחר בספרים לעניין היותר מרכזי בחייהם, בשיטה דומה לזו שבה דילג דוד שחר מזמן לזמן ומנושא לנושא בכרכי הלוריאן “היכל הכלים השבורים”. ראוי, כמובן, להקדיש דיון נפרד להשפעה המבורכת הזו של שחר על הנארציה של באר ברומאן הנוכחי, אך במסגרת הזו נסתפק בינתיים במשימה אפורה יותר, בריכוז המידע על כל ביקור בנפרד, מאחר והנושא המתברר ברומאן הזה נבנה על התפתחות מדורגת של לימודו והבנתו על–ידי באר מביקור לביקור.

הביקור הראשון של באר בגרמניה היה הממושך מכולם והוא התקיים בסתיו 1991. באר התבודד אז בעיירה קטנה בלב “היער השחור” כדי לכתוב רומאן. גיבור הרומאן היה אמור להיות איש “המחלקה הגרמנית” בפלמ“ח, שבסיום מלחמת העולם השנייה הצטרף ל”נוקמים" וחיסל קציני אס–אס בגרמניה. באר התכוון להחזיר את הגיבור לשם אחרי שנים “כדי ליישב עניין שהלך והכביד עליו יותר ויותר ככל שחלפו השנים” (74), אך הסתלק מכתיבת הספר עקב ההיכרות עם הולגר, בנו של מפקד צוללת הדגל בצי הצוללות של היטלר והיחיד שהצליח להגיע עד חופי ניו–יורק ולזרוע שם מוקשים בפתח הנמל (78). איש המוסד שקישר בין באר ובין הולגר התכוון לסייע לו לקבל מידע מהימן, ישירות מפי בנו של קצין נאצי, על אלה ש“הנוקמים” עסקו בחיסולם בסיום מלחמת העולם השנייה. כמו כן הובטח לו, שאמנם מדובר בגרמני שאביו היה נאצי בכיר, אך ישראלים רבים מאוד חבים לו את חייהם (75). אף שמנעו ממנו פרטים על הפעולות של הולגר למען ישראל, הסיק באר עליהן ממה ששמע בעצמו מפיו, שבשבילו הדילוג האמיץ מעל התהום שנפערה בהיסטוריה במלחמת העולם השנייה “הוא רגע הקמתה של מדינת היהודים שלכם” (76).

הולגר פרש על פני ימים אחדים סיור שתיכנן עבור באר בארצו. הסיור נפתח בבית העלמין היהודי העתיק של ורמייזא, המהווה עדות על קיומן של קהילות יהודיות משגשגות בגרמניה מהמאה העשירית. כעבור עשרה ימים הזמין הולגר את באר לגשר בין הזמן הקדום לימי הנאצים על–ידי ביקור בעיר שטאופן, שבה התעכבו תחילה בשני מקומות. הראשון היה בית–העירייה העתיק, שבו על–פי האגדה מכר אזרח העיר, ד"ר פאוסטוס, את נשמתו למפיסטופלס. על אגדה זו, המספרת על בן–אנוש שחתם בדמו ברית עם השטן, ביסס גיתה את הנודעת ביצירותיו, המחזה “פאוסט”. והמקום השני אמור היה להשלים באגדה נוספת את האגדה המצמררת על מה שאירע בבית–העירייה. הולגר הזמין את באר למסבאה מקומית, שבה מגישים את המשקה “בלכן גייסט”, משקה אלכוהולי, שבעזרתו מגרשים המקומיים “את הדיבוק המקנן בבני–האדם”, והם שותים ממנו עד שהרוח הגולשת מרכסי הבלכן, שהיא מהמסוכנות בעולם, “שבה אל צור מחצבתה בנקרות הסלעים” (82). ורק אחרי שני המקומות האלה הביא הולגר את אורחו לבית בשטאופן שהיה של אביו הנאצי.

אף שהולגר הכין את באר לקראת המראה שייחשף בפניו ואף התוודה שעם השנים הולכת ומתחזקת אצלו ההכרה, “שאביו מולידו הוא התגלמות הרוע” (80), לא ציפה באר למראה כמו זה שניגלה לעיניו, כאשר הולגר פתח בפניו את הבונקר הסודי של אביו והכניסו לתופת, ל“אינפרנו”. באגף נסתר של מרתף הבית שיחזר אביו של הולגר באופן מדוייק את לשכתו במטה צי הצוללות הנאצי, כהכנה לחידוש הכיבוש של העולם על–ידי הרייך הגרמני (84—85). ואכן שם הבין באר פתאום, שבמסתרים עדיין רוחש הנאציזם בגרמניה וכפי שהנאציזם התפתח מהברית של פאוסט עם השטן ומ“הדיבוק המקנן בבני–האדם”, הוא עלול לחזור בהיסטוריה. בו–במקום הגיע באר למסקנה נוספת, שעליו לפרוש מכתיבת הרומאן, שבו תיכנן לתאר את ייסורי החרטה של גיבורו “הנוקם” על חיסול קציני אס–אס בכירים על אדמת גרמניה אחרי סיום המלחמה. בביקוריו הבאים בגרמניה המשיך באר, כך מסתבר, לבחון אם אכן הצליחו הגרמנים, כטענתם, לכונן “גרמניה החדשה” על חורבות הרייך, או שהסכנה טרם חלפה והנאציזם עלול לפרוץ מתוך הגרמנים פעם נוספת.

שתי דעות סותרות

לביקור השני והקצר משנת 2001, שאליו הוזמן כדי לקדם את הופעת התרגום של “חבלים” לגרמנית, כבר יצא באר בהרגשה האמביוולנטית כלפי “גרמניה החדשה”, שהתגבשה אצלו בסיום הביקור הקודם, לפני כעשור. בביקור זה הכיר את קתרינה זיגל, דוקטורנטית צעירה, ששקדה על מחקר שירתה של המשוררת שמצאה מקלט בירושלים, אלזה לסקר–שילר. עקב כך נבחרה קתרינה להציג אותו בערב הספרותי שיזמה הוצאת הספרים, שהקהל בו הורכב מישראלים שהתגעגעו לצליליה של העברית, “נערות גרמניות המבקשות כפרה ושלושה–ארבעה סטודנטים רדיקלים מגודלי שיער ורושפי מבט שהתקשטו בכפיות שחורות–לבנות או בצעיפים בצבעי דגל פלסטין”. גם הפעם נוכח בכפילות שפגש בגרמניה בביקורו הקודם. בסיום החלק הספרותי התפרצו בעלי הכפיות בזעקות שבר והטיחו בבאר שהוא “אחראי באופן אישי לרצח הילד מוחמד א–דורה, לטבח שערך ד”ר גולדשטיין במערת המכפלה ולליל הדמים בדיר–יאסין" (21). למזלו חילצה אותו קתרינה מהמקום, אך אצלו התחזקה המסקנה מלפני כעשור, שאמנם צמחו בגרמניה אחרי סיום מלחמת העולם השנייה דור או שניים של גרמנים אמיצים, דוגמת הולגר וקתרינה, המבקשים באמת ובתמים לטהר את ארצם מהעבר הנאצי, אך הנאציזם עדיין רוחש בגרמניה מתחת לפני השטח ומאיים להשתלט עליה מחדש כשייווצרו פעם נוספת התנאים המתאימים לכך.

מאחר וגם הבירור, אם הצליחו הגרמנים להקים “גרמניה חדשה” בעשורים שחלפו מסיום מלחמת העולם השנייה, איננו נושאו המרכזי של הרומאן, יובהר כבר כעת, שגם בביקוריו הבאים של באר בגרמניה היטה אוזן לדעות הרווחות בפי הגרמנים עצמם על כך, וביחוד לדעתם המנוגדת של שניים שהחשיב את דבריהם, רפופורט וקתרינה. כמנהגו ביסס רפופורט את דעתו על מקרה מדגים מהעבר וסיפר על השתוללות של כנופיית לובשי מדים חומים בדירתו של הרבינר אולמר בליל הסדר. בין המתעללים ברב ובמשפחתו היו פרופסור בעל–שם בבית–הספר לספרנות באוניברסיטה ובכיר תלמידיו ועוזרו האישי, אך גם אינגמר, סטודנט לפילוסופיה ולתיאולוגיה, שהיה בשעתו דייר–משנה בבית הרב (199—202). הסיפור מבליט, שלא רק נבערים ובריונים נסחפו לבצע את פקודות הפיהרר, אלא גרמנים מכל השכבות של החברה. היטלר הקיף את עצמו בגדולי האסתטיקנים וכולם נענו להזמנתו בנפש חפצה (93—94). ההגדרה רוע, הרחיב רפופורט את מסקנתו, איננה ממצה את הרוע של הנאציזם, כי זה היה רוע ש“אינו בר–השוואה לשום מפגש מהמפגשים האנושיים הידועים לנו” (87). ולכן עצתו לבאר היתה חד–משמעית: “תלמד את עצמך להביט ביופי של הרוע ישר בעיניים. — — — זה יכול להיות תרגיל מצוין לסופרים, שלעיתים מזומנות צריכים לתת בספריהם פתחון–פה לחֶלאות” (92).

רפופורט מפקפק בהצהרת מנהיגי גרמניה בהווה, שהם מקימים כיום “גרמניה חדשה”. בווילה זו הצופה על אגם ואנזה, שבה החליטו ראשי הנאצים על “הפתרון הסופי”, מגלה רפופורט לבאר, נוהגים להתכנס גם כיום נאצים קשישים, “שרבים ביניהם בוגרי פקולטאות למשפטים באוניברסיטאות יוקרתיות”, לא רק כדי להתרפק על ימיהם בשירות הפיהרר, אלא גם כדי להמשיך ולגבש “תוכנית השמדה כוללת של יהדות אירופה” (88—89). ולכן “גרמניה החדשה” היא בעיניו רק סיסמה פוליטית: “כולם חיים כאן חיים כפולים, בשני מפלסים כאחד, על פני האדמה ומתחת לפני האדמה. — — — בני–אדם, משפחות, תחנות רכבת, חדרי–אוכל, אגמים — כולם צופנים במעמקיהם איזה סוד אפל” (88). ומשום כך “היחסים בין יהודים לגרמנים מושתתים אך ורק על ההווה, את העבר נזהרים שלא להזכיר ועל עתיד משותף אין מדברים. — — — עם אנשים שאינך יכול להזדהות עם סבלם, והגרמנים סבלו, כמובן, בתקופת המלחמה, אין כל אפשרות ליצור יחסים אמיתיים” (116—117).

דעה הרבה יותר מתונה מזו של רפופורט השמיעה קתרינה באוזני באר: “לדעתה, החשבון הפתוח שיש לה ולכל בני דורה עם הוריהם על העבר המודחק, על העבר המוצנע, על העבר המעיק, לשון אחר — על הזוהמה הנאצית שלא נוקתה מעולם, הוא תמונת ראי מהופכת של הטינה שיש לבני הדור השני בישראל על אבותיהם ואמהותיהם שבאו מן השואה”. ומיד הוסיפה אבחנה שתבהיר את דבריה: “אבל אני לא שוכחת לרגע שאצלנו זה חשבון שנערך עם התליין ואצלכם זה חשבון שנערך עם התלוי” (156). וכמו הולגר גם היא משתייכת לדור גרמנים אמיץ, המנסה בכנות לגבור על כוחות האופל שלהם נכנעו הוריהם, לנקות את גרמניה מהזוהמה הנאצית ולכונן את “גרמניה החדשה”. סיוע לתקווה הזו של קתרינה סיפקה לבאר הפגישה שלו עם בנו של הולגר, שבה התברר לו ב–2006, חמש–עשרה שנים אחרי שהכיר את האב, שגם נכדו של קצין הצוללות של היטלר בחר לפסוע אחרי אביו ולא אחרי סבו, וכאשר שקל את ייעודו בחיים בחר להיות סופר ולכתוב ספרים (154).

“מלים ללא ארץ”

בהשפעת מה שהתברר לבאר בשני הביקורים המוקדמים, החל לבדות עלילה חדשה, שכמו זו שלפניה, מיקם גם אותה על אדמת גרמניה. לגיבור הספר בחר הפעם בּוּקוֹניסט, שנודע, לתהילה בין הסוחרים בספרים בזכות הצלחתו לשים יד על ספרים נדירים, מהדורות ראשונות, כתבי–יד וספרים עם הקדשות של סופרים ידועי–שם, בעזרת רשת של מאתרי ספרים שפרש באירופה במפעלים למיחזור נייר. אילו צימצם באר את העלילה הזו רק ביוזמה של הישראלי היורד מרטין למברג, שמצא תחבולה איך לשים ידו כמעט בחינם על ספרים יקרי–ערך ולסחור בהם מגרמניה, היה משקף בה את המבוכה שנשארה אצלו משני ביקוריו בגרמניה. אך הימים היו ימי האינתיפאדה השנייה והשפעתה על העלילה המתוכננת התבטאה בתוכנית נועזת יותר שהועיד לגיבורו. בממון שצבר מסחר בספרים הנדירים גזר על למברג לייסד מכון בשם “אררט”, להצלת הספרים שנכתבו במדינת–ישראל בכל שנות קיומה, ולמקם בבאפאלו שבאמריקה את המוסד, שיאפיל על בית–הספרים הלאומי בירושלים.

השפעת האינתיפאדה על עלילת הרומאן השתקפה בשם “אררט” שבחר באר למכון של למברג ובשם “מלים ללא ארץ” שהועיד לרומאן. השמות האלה העידו, שבלחץ האקטואליה הסב את הרומאן מעלילה הבוחנת, אם התנקתה גרמניה מכתם שריפת הספרים שדבק בה בשנת 1933, לדיסטופיה על הסכנה האורבת לקיומה של מדינת–ישראל. כזכור, לא בציון, כי אם באזור באפאלו שבאמריקה הציע מרדכי עמנואל נח, לפני מאה ושמונים שנה, לייסד את מדינת “אררט” שתשמש עיר–מקלט ליהודים נרדפים. ללמברג ייחס באר את ההנחה, שעל–פיה הגה מרדכי עמנואל נח את פתרונו להצלת יהודים הנתונים במצוקה: מאחר ומדינת–ישראל לא תאריך שנים אחרי מלחמת ששת–הימים “ודינה כדין מדינת החשמונאים וממלכת ירושלים הצלבנית שכלו בעשן” (31), חייב הוא להקדים ולשמר את תולדותיה, על–ידי כינוס הספרים שנכתבו בה בשנות קיומה, במכון שיוקם במקום בטוח, בבאפאלו שבאמריקה.

הדמות של למברג נבראה מסיוטיו של באר בפרוץ האינתיפאדה השנייה, ובדיסטופיה הזו, שבה ביקש לבטא את חרדתו לעתיד של מדינת–ישראל, הועיד ללמברג את התפקיד שהטילו הנאצים על הקצין אלפרד רוזנברג: להקים את “בריגדת הנייר” ולרכז בברלין מרחבי אירופה הכבושה ספרים עבריים וגם ספרים של מחברים ממוצא יהודי. במשימה זו ביטאה צמרת הפיקוד הנאצי את בטחונה, ש“הפתרון הסופי” יכחיד את “הציוויליזציה של היהודים” ורק הספרים יעידו עליה בעתיד. בדיסטופיה “מלים ללא ארץ”, היה אמור למברג לשמר באופן דומה את “הציוויליזציה הציונית”, על–ידי כינוס הכרכים של הסופרים, שביחד כתבו “מגה–רומאן” ל“הרפתקה היותר גדולה של האנושות במאה העשרים” (31). במטרת המכון, במיקומו ובשמו ביקש באר לא רק לפרוק את החרדה שהרגיש בימי האינתיפאדה השנייה, אלא גם לשקף את תחושת רבים מקרב היהודים בארץ ובתפוצות באותם ימים, שהמוקד שהבעירו לספרים הבריונים של גבלס בכיכר האופרה בברלין במאי 1933 היה רק הפְּרֶלוּד “למה שיקרה בעתיד, בשעה שיצאו נחילי הברברים ממחנות הפליטים בשׁוּעַפאט, אל–עַרוּבּ ועַנאתא ויפשטו על הקמפוס בגבעת רם. עמוד האש שיעלה ממרתפי הספרייה הלאומית ייגע בשמים, הגווילים יישרפו אבל האותיות לא תפרחנה” (32).

נבואה אפוקליפטית ופוסט–ציונית זו של למברג ביסס בוראו, חיים באר, על תופעה שכאספן ספרים הכיר היטב: אוניברסיטאות גדולות ועשירות מעבר לים ויהודים בעלי ממון מקהילות באמריקה החלו לרכוש בארץ בשנות האינתיפאדה ספרים, כתבי–יד וארכיונים פרטיים בהניחם, שמחירם יעלה בעתיד, אחרי שהעולם הערבי ימוטט את מדינת–ישראל באמצעות הטרור הפלסטיני. לא רק זאת, אלא שהם התחרו זה בזה והתגאו באוסף של ישראליאנה גדול ושלם מזה שקיים בספרייה הלאומית בירושלים. אחד מאספנים אלה, רובי סטולמן, חיזר גם אחרי חיים באר עצמו וניסה לרכוש מידיו את כתב–היד של “נוצות”, הרומאן הראשון שלו (38). בשם “מלים ללא ארץ”, שהועיד לרומאן בכתובים, רמז באר על התופעה המסוכנת הזו ועל מניעיה הפסולים.

אף שעלילת הדיסטופיה היתה ברורה לו, לא הצליח באר להשלים את כתיבת הרומאן, כי בשלב מסויים נקלע למבוי סתום בסיפור–המעשה ולא מצא פתרון איך לסיימו. הסבר להיתקעות הזו יספק לו הבוקוניסט שלמה רפופורט, שיפגוש בביקורו השלישי בגרמניה. רפופורט יזכיר לבאר רשימה שלו על הספרייה הלאומית בירושלים בשם “החוף האחרון של הרוח”. ברשימה זו כתב באר, שבעבר “נעו ספרים וכתבי–יד יהודיים במאוזן, ממקום למקום על פני העולם” ואילו עכשיו, בזכות בית–הספרים הלאומי הפועל בירושלים במדינת–ישראל הריבונית, “הם נעים במאונך, עולים הם מן המרתפים לאולמות הקריאה” (121). בזכות הזיכרון המעולה של רפופורט הבין באר, מדוע נקלע למבוי סתום והפסיק את כתיבת העלילה הדיסטופית שגיבורה הוא למברג. אל יתפלא איש כמוהו, אשר סבר שהספרים העבריים מוגנים בישראל יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם, אם הוא מתקשה להשלים דיסטופיה, שהטענה היסודית בה היא הפוכה: שקיומה של המדינה מוטל בספק, ולכן גם הספרים שרוכזו בספרייתה הלאומית נתונים בסכנה גדולה.

אף שגנז את “מלים ללא ארץ” ונטש את למברג, זימנה הממשות לבאר בנסיעתו הבאה לגרמניה, ב–2005, פגישה עם העתק בשר–ודם של גיבורו הבדוי. רק כשראה במו–עיניו את פרופסור פליקס בילקר–בולקר, התברר לבאר, שהכיר את האיש הרבה שנים קודם לכן בחוג “הכנענים”, שהתרכז במערכת הרבעון “קשת”. בגלגולו הקודם כ“כנעני” הזדהה בילקר–בולקר בשם היומרני “נמרוד נמרוד” וכמחברו של ספר השירה “ואת העשתורת”, שנדפס חודשים ספורים לפני מלחמת ששת–הימים (164). באר גם זכה מידיו לעותק עם ההקדשה “עדי עשתרות קרניים תגיע ידידותנו העמוקה כבאר” (185), הקדשה שבה למען הידידות צירף “נמרוד נמרוד” שבר פסוק מעלילות כנען הקדומה בספר בראשית לשמו של המוקדש עוטה הכיפה. הדמיון ללמברג הבדוי נחשף בהמשך קורותיו של “נמרוד נמרוד”. אחרי מלחמת 1967 נעלם “נמרוד נמרוד” בפתאומיות מהארץ והתברר, שבהשפעת תוצאות המלחמה הזו החליט, ממש כמו שמעון צבר ומקסים גילן, לרדת מהארץ ולהיגמל אי–שם באירופה “לא רק מהכנעניות, אלא גם מן הציונות והישראליות, שהן בסופו של דבר גרסאות מרוככות שלה” ולהחזיר לעצמו את “זהותו האמיתית כיהודי גלותי חסר שורשים” (167).

התפנית שביצע “נמרוד נמרוד” היתה מלאה, כי עד שנקעה נפשו מישראל ומהציונות, החזיק “במיליטריזם קיצוני ובכל הזדמנות טען שבחרבנו ובקַשְתנו נשליט את חזון ארץ העברים לא רק על יושבי אגן הסהר הפורה, אלא גם על אזרחי המדינה האסורים ברצועות של תפילין אל עברם היהודאי” (165). עד הפגישה ב–2005 לא שמע באר דבר על “נמרוד נמרוד” ולכן הופתע להיווכח, שבמהלך השנים שחלפו משנות השישים, החליף את שמו והפך לפרופסור המתמחה בספרות הגולים באוניברסיטת וינה ולעורכו הכל–יכול של כתב–העת “אקזיל ליטראטור” המוקדש לנושא זה. במשך השנים סיפח לספרות הגולים גם את גדולי הספרות העברית, כשפירסם מסה על עגנון שכותרתה “דיוקנו של האמן האוסטרו–הונגרי כגולה באוריינט” ומחקר על לאה גולדברג תחת הכותרת הפרובוקטיבית “מקניגסברג למושבת העונשין בתל–אביב” (160). כמו כן שלח ידו בכתיבת ביוגרפיות של אישים נשכחים, ובהווה השכיר את עטו כסופר צללים לביוגרפיה של מיטיבו הנוכחי, רפאל זוסמן, שאף הוא הינו בפועל יורד מישראל. אך בצד כל עיסוקיו הרבים, ובכך הוא שוב דומה ללמברג הבדוי, התמנה בילקר–בולקר באוניברסיטה גדולה באמריקה לעמוד בראש מכון לחקר הספרות העברית, שנכתבה בארץ מראשית המאה העשרים, ובכסף הרב העומד לרשותו הוא רוכש ספריות פרטיות של סופרים וחוקרים מישראל. ובשמו של המכון הציע גם לבאר למכור לאמריקאים את ספרייתו בנימוק, שבאמריקה יינצלו הספרים מהסקאדים המשופרים שיופנו בקרוב כלפי ישראל (183—184). בנוסף לכך שהפרק על בילקר–בולקר (159—185) הוא יחידה סאטירית על סוג מסויים של יורדים מישראל, שהעפילו למעמדם האקדמי הרם באוניברסיטאות באירופה כפרופסורים עקב נכונותם לדבר סרה במולדתם, זימן בילקר–בולקר עצמו לבאר, לאחר מעשה, הצדקה בעלת משקל להחלטה שקיבל עוד קודם לכן, לגנוז את הרומאן “מלים ללא ארץ” יחד עם למברג גיבורו.

הביקור השלישי (2005)

לא בנפש חפצה הסכים חיים באר ב–2005 להצעת המַכּר מימי עלומיו, רפאל זוסמן, להצטרף למיפגש “סגל החבורה” של המכון שייסד להנצחת בתו ולטוס לברלין. אך כאספן ספרים לא עמד בפני הפיתוי שהניח זוסמן לפתחו: עותק מהמהדורה הראשונה והממוספרת, מהדורת 330 העותקים, מספר השירים של אלזה לסקר–שילר “פסנתרי הכחול” משנת 1943, אם יאות ויגיע לברלין. ייתכן והיה עומד בפיתוי הזה ודוחה את ההצעה של זוסמן, אלמלא כבר גמלה אצלו ההחלטה, לנטוש את למברג ואת סיפור מכון “אררט” שלו, ואלמלא התפוגגה אצלו במקצת החרדה לעתידה של המדינה, שבינתיים עברה בהצלחה את מבחן האינתיפאדה השנייה, גם שרדה את הטרור וגם התפכחה מהאשליה על שלום קרוב עם הפלסטינים ועם מפעיליהם ותומכיהם בעולם הערבי. בדיעבד שמח שהסכים וטס לברלין, כי לולא הסכים, היה מחמיץ את ההיכרות עם האנטיקוואר הנודע שלמה רפופורט. יליד ברלין זה המתקרב לגבורות כה ריתק אותו בסיפור–חייו, עד שללא קושי החליט בסיום ארבעת הימים של השהות בחברתו לפנות בספרו הבא לעלילה חדשה, שתתמקד ברפופורט, ולספוג לתוכה את חוויות שני ביקוריו הקודמים בגרמניה וגם את עלילות שני הרומאנים “הגרמניים” שלו, שזנח, זה על “הנוקם” שמצפונו החל לייסר אותו וזה הדיסטופי על למברג שגם שֵם כבר היה לו — “מלים ללא ארץ”.

בדומה להולגר בחר גם רפופורט לקרב את באר לעולמו בעזרת סיור במקומות שונים בברלין הקשורים בתולדות–חייו. תחילה לקח אותו אל רציף 17, שממנו שולחו יהודים אל מותם בטרזינשטאט, אושוויץ וברגן–בלזן. בסמוך לרציף המוות הזה, גילה רפופורט לבאר, בחר להתגורר, כי ממנו, התברר לו אחרי חקירות, נשלח גם אביו אל מותו, בינואר 1945, “באחד הטרנספורטים האחרונים ששוגרו מן התחנה הזאת”. ולפיכך אין הוא חייב לטרוח ולהגיע אל בית–כנסת מרוחק ביום היארצייט של אביו. הוא פשוט מגיע לרציף זה ומדליק על אחד מאדניו את הנר לזכרו (50). מרציף 17 הוליך רפופורט את אורחו אל ביתו, אך לא בשל סמיכות דירתו לרציף הזה, אלא כדי להכניס את באר בסוד האירוע המעצב של חייו. באר, שהיה להוט לראות את הספרייה של אחד מהחשובים בין “ציידי הספרים היהודיים בעולם” (55), לא האמין למראה עיניו, כאשר פתח בפניו רפופורט את דלת העץ של חדר בדירתו שעליה היתה טבלת נחושת עם צמד המלים “בית הספר”. במקום מדפים עמוסים בספרים יקרי–ערך, ראה חדר ריק ובמרכזו רק עמוד תפילה, שנורת חשמל יחידה השתלשלה מהתקרה מעליו והאירה על ספר פתוח שעליו נחו שלושה קרעי דפים חרוכים בשוליהם. באר זיהה מיד שהספר ביידיש הוא אחד מכרכי כתביו המקובצים של אנ–סקי, הלא הוא שלמה זנוויל רפופורט מחבר “הדיבוק”, והדפים החרוכים הם שרידי “הגלגול” של קפקא בגרמנית (59).

הצירוף של האותיות הגרמניות עם האותיות העבריות ושל הסיפור מעורר החלחלה של קפקא על בן–אנוש שהפך לשרץ עם העדות המצמררת של אנ–סקי, שבה סיפר את “רשמי מסעו בעיירות גליציה החרבה בימי מלחמת העולם הראשונה” (59), הצירוף הזה זימן לרפופורט מאזין דרוך לשמוע את סיפורו. בשנת 1933, שנת הצתתם של הספרים בכיכר האופרה בברלין על–ידי בריוניו של גבלס, היה רפופורט נער בן שבע שנים. יום אחד חזר אביו אל דירת המשפחה, זמן קצר אחרי שיצא למקום עבודתו, ושלף מכיס מעילו צרור דפים לחים וחרוכים והניחם לייבוש בכרך מספרייתו, ואחר–כך הטיח בסערת נפש את מגבעתו בשולחן ומלמל “זה רק פתח דבר”. אלמלא עשה כך אביו, לא היה נודע לשלמה בן השבע באותו יום, שלילה קודם לכן ביצעו בלב העיר שבה נולד את אחד הפשעים היותר חמורים שנעשה בהיסטוריה כלפי התרבות.

באותו בוקר כיוון אביו, דב רפופורט, את הליכתו דרך כיכר האופרה לא כדי להגיע למפעל המו“לי של חברת “שונצינו”, שבו הועסק כמגיה ראשי, אלא כדי להיווכח במו–עיניו, שאכן בוצע בעירו פשע מחריד כמו שריפת ספרים. ומשם ליקט אביו באין רואים דפים חרוכים אחדים, שהגשם הצמידם למרצפות, הטמינם בכיסו והזדרז לשוב עימם לביתו. זמן לא רב אחרי אותו בוקר, ביום שבו האב, שסירב להיפרד מספריו, נפרד ממשפחתו, שבחרה להימלט במועד לאמריקה, ארז אביו בחופזה את הכרך עם הדפים החרוכים ומסרם לבנו בן השבע לפיקדון (65). ומאז אין שלמה רפופורט נפרד מהשריד היחיד שנותר בידיו מהספרייה הגדולה של אביו, אלא ייחד לו בדירתו, מקום ב”בית הספר", חדר שהוא אתר הנצחה לספרייה של אביו, אך גם לכל אותם ספרים שבאותו ליל זוועות הועלו על המוקד בעיר הבירה של גרמניה.

מחדר ההנצחה הפרטי בביתו הוליך רפופורט את באר לאתר שהנציח את האירוע בכיכר באופן תמציתי אפילו יותר משלו. אתר הזיכרון לאירוע בכיכר, מעשה ידיו של מיכה אולמן, הנציח את “הספרייה הלאומית של העולם”, כהגדרת רפופורט, בשיא הפשטות: בבור “מתחת למיפלס הרחבה, היה פעור חלל לבן, בוהק, חדר ריק, חשוף, כתא גזים”. בחדר הותקנו מדפים לספרים, אך שום ספר לא הוצב עליהם. ודלת עיוורת סומנה בקיר הצפוני של הבור הפונה לאוניברסיטה בצד האחר של הכיכר, שהפרופסורים והסטודנטים שלה עודדו באותו לילה את לובשי המדים החומים של היטלר להצית את הספרים. “בלילה ההוא”, סיכם רפופורט את האירוע המונצח, “באה האקדמיה הגרמנית בברית הנישואין עם היטלר. — — — בלילה ההוא האדמה לא החרישה עוד ופערה את פיה. הגווילים נשרפו, הספריות נבלעו באדמה והאותיות פרחו באוויר. — — — והספרייה הזאת, שירדה לבור שחת, עדיין ממשיכה להאיר בלילות, מקרינה אל העולם את אורה הגנוז” (68—69). בשתי צורות הנצחה מינימליסטיות אלה, של רפופורט ב“בית הספר” שבביתו ושל אולמן בבור ההנצחה הציבורי בכיכר האופרה, מתבצע המעבר ברומאן ממהותו הגשמית של הספר למהותו הסמלית, כמבטא הראשי של הרוח ההומנית בתרבות של האנושות.

סמליות המקום שבו הבעירו הנאצים את הספרים נרמזת גם במוטו שבחר באר לרומאן. המוטו שהוצב בפתח הרומאן מצטט מהלכות האבֵלוּת ב–ט' באב, כפי שסוכמו ב“קיצור שולחן ערוך”. בין מנהגי האבלות, מציין המחבר, הרב שלמה גנצפריד, יש הנוהגים לזכור את חורבן “בית אלוהים” על–ידי הנחת ראשם על אבן ושכיבה על הארץ. מנהג אבלות זה מסתמך על המסופר בבראשית כ“ח. יעקב אבינו זיהה כ”שער השמים" את המקום בין באר–שבע לחרן, שבו נרדם כשאבן–שדה למראשותיו ושבו חלם את החלום על הסולם שהמלאכים עולים ויורדים בו. בגלל הזיהוי הזה הפך המקום הפיזי, בזכות ההתגלות של אלוהים בו, לאחד מכינויי אלוהים במדרש הקדום “בראשית רבה”. ומאז כל מקום שבו נוכחת הקדושה, הוא מקומו הנבחר של אלוהים, והמזדמנים אליו אמורים לראות עצמם כניצבים בו לפני “המקום”. על–פי זאת מיקם חיים באר את עלילת הרומאן בכיכר האופרה של ברלין, שהיא בעיניו לא רק המקום הפיזי שבו, בהוראת גבלס בשנת 1933, שרפו הנאצים ספרים שתוכנם יהודי או שמחבריהם היו יהודים, אלא גם האתר ש“המקום” האלוהי נוכח בו דרך קבע, כי בו בוצע המעשה המסוכן ביותר לאנושות: הניסיון להכחיד את נכסי הרוח שלה ועל–ידי כך גם את עתידה. לפני המקום הנורא הזה מציב אותנו הרומאן כדי להזהירנו מפני הסכנה האורבת לאנושות מהכחדת הספרים.

גורל הספרים

אמנם גם בספריו הקודמים הבליט חיים באר את אהבתו לספרים ואת דאגתו לגורלם, אך לא בהיקף ולא בעמקות שהוא מבטא זאת ברומאן הנוכחי. ברומאן “חבלים” סיפר, כיצד כיוון אותו אביו בהיותו נער לקרוא בספרים ולהוקיר את התבונה שנאגרה בהם, וכיצד הסדיר אביו למענו, שיוכל לקבל בהוצאת “קרית ספר” מאה ספרים לפי בחירתו. וברומאן הסאטירי “עת הזמיר” מתייצב הטירון נחום גבירץ במחנה הרבנות הצבאית ביפו כשהוא אוחז בהבלטה את ספרו של סול בלו “הרצוג”. באמצעות הספר החילוני הפגין גבירץ לא רק את השקפתו, שבעיניו “ספרים הם כמו תפילין”, אלא גם בישר לקורא כבר מן ההתחלה, שהצבתו לבסיס זה לא תחלוף בלי עימותים קשים עם מושגי האמונה של הרבנים. ברומאן הנוכחי קידם באר את מוטיב הספרים ביצירתו מחלקם בעיצוב עולמו האישי מילדות ועד בחרות לתפקידם האוניברסלי בתרבות כנַשָׂאים של החזון ההומניסטי. ועל–פי זאת הוא מייחס סמליות לאירוע שהתרחש בכיכר של ברלין בשנת 1933. שם לא שרפו בריוניו של גבלס רק ספרים, אלא בישרו גם את האפשרות שהברבריות תשתלט מחדש על האנושות ותסיג אותה אל תחילתה הפרימיטיבית והחשוכה.

מכאן, שלא תיכנון הכנס הקרוב של המכון, שהקים זוסמן לזכר בתו שהתאבדה, הוא הנושא של הרומאן, אלא הבירור שמתקיים מחוץ לאולם הישיבות, בעיקר בין רפופורט ובאר, בשאלה הבאה: האם מחזיקים עדיין הספרים בסמכות שהיתה להם בעבר להשפיע על החיים, אחרי מה שעוללו להם הנאצים במלחמת העולם השנייה? לכאורה מוכיחים השגשוג החובק עולם של תעשיית הספר והפעילות הבינלאומית התוססת של האנטיקווארים, המאתרים ספרים נדירים וסוחרים בהם, שכוח השפעתם של הספרים על החיים לא רק השתקם מסיום מלחמת העולם השנייה ועד היום, אלא אף התחזק. אך כדאי להאזין למחלוקת שנחשפת בין חיים באר לשלמה רפופורט כדי להבין שתופעות אלה עלולות להטעות.

לפני שפגש באר את רפופורט ולפני ששמע מפיו את דעתו על מעמדם של הספרים בחיים, אחרי מה שאירע בשנת 1933 בפרהסיה ובעידוד האינטלקטואלים של גרמניה, הבהיר באר באוזניו של איל הנדל“ן זוסמן את עמדתו במהלך הטיסה לברלין. וכאלו היו דבריו: אף שהוא מודע לעובדה, שהספר הוא “ישות שברירית ופגיעה עד כאב”, הוא גם מאמין ש”יחד עם פגיעותו הרבה של הספר, לא מצאה לה רוח בני–האדם משכן נצח אלא בו. כל כוחות היקום יילחמו בספר ויכלו שוב ושוב את עותקיו ותמיד ייוותר אי–שם, במסתרים, אקסמפלר אחד ויחיד שבאמצעותו אפשר לחזור ולשכפלו. — — — דווקא בשעה שהרוח מצמצמת עצמה בין הדפים ונכבלת מרצונה אל השיטין היא נחלצת מאחיזתם של בני–האדם, ואין מי שיוכל לשלוט בה, לא אויביו ושנואי נפשו של הכותב, גם לא אוהביו ודורשי טובתו ואפילו לא הוא עצמו, אם יבקש לחזור בו מדבריו" (24—25). ובינו לבין עצמו המשיל באר את הספר לדבורת–בר הכלואה באבן ענבר דבשית (22), אבן שמוצעת למכירה כתכשיט בחנויות תכשיטים בגרמניה. ודבורת–הבר הזו ממתינה שהקוראים יפשירו את החזון, שהקפיאו מיטב המוחות של האנושות בדפי הספר, וישחררו אותה לחופשי. כלומר: שבתהליך הקריאה ישתחררו האותיות מהספר ותוכנם יופרח לחלל העולם כדי שגם הדורות הבאים ישאבו מהתוכן הזה תעצומות נפש ואמונה עזה בעתיד האנושות.

עמדה הרבה יותר פסימית בשאלת סמכותם וכוחם של הספרים בחיינו כיום השמיע שלמה רפופורט, שהצהיר בישירות את השקפתו באוזני באר: “בארצי ובמולדתי ובבית אבי לא עשו הספרים את שליחותם ולכן אין לי חפץ בהם” (108). לכן הוא סוחר בהם, אך אינו אוסף אותם אל ביתו. הוא לועג לאופנה שפשטה בין הקהילות היהודיות באמריקה לרכוש בארץ ספריות וארכיונים מאנשים פרטיים, מקיבוצים ומסוחרים כדי לבסס על הספריות את תקוותן, שבאמריקה ישגשג “מרכז מקביל לישראלי, מעין ‘בבל וירושלים’, מרכז שאולי אף עולה בסיכוייו לפרוח ולהתפתח” (119). למעשה מבטאות קהילות עשירות אלה באמריקה הנחה שמחזיקים בה דורשי רעתה של מדינת–ישראל, לפיה “מדינת–ישראל אינה אלא אפיזודה חולפת בקורות העם היהודי, ניסיון מרתק שחובה לשמר את אוצרותיו לימים שתחדל להתקיים” (120). את סלידתו מפעילות זו של הקהילות בתפוצות מסכם רפופורט בדברי הלעג הבאים עליהן: “אם תימחה חס–ושלום מדינת–ישראל מתחת השמיים יישארו אותם גבאים מתנשאים וזחוחי–דעת, אדוני הספריות העבריות החדשות של אמריקה, תקועים עם מלאי לא נדרש של אספקלריות מאירות, קרון של שופרות אחרי יום–כיפור, מְכוֹלה של אתרוגים מהודרים למחרת סוכות. — — — מספריות, ויהיו משוכללות ומגוונות ככל שיהיו, אי–אפשר להקים לתחייה עם” (123). השימוש היחיד שיוכלו לעשות בספרים העושים דרכם כיום מציון לגולה, מוסיף רפופורט באירוניה, יהיה ביום הזיכרון למדינת היהודים. באותו יום יוליכו את הילדים והילדות מבני הקהילה לספריות העבריות הגדולות שהשקיעו בהקמתן הרבה ממון ושם ישמיעו באוזניהם “סיפורים נוגעים ללב על גדלות הרוח ותפארת החזון” האצורות בספרים, כי התלמידים “לא יוכלו לקרוא אפילו מילה אחת הכתובה באותיות הזרות והמוזרות” (121).

הבהרות אלה של רפופורט על המניעים הפסולים של רוכשי ספרים עבריים משנות הישוב ומשנות המדינה למען הספריות באוניברסיטאות אמריקאיות ובקהילות יהודיות גדולות, שכנעו את באר, שעליו לגנוז את הרומאן “מילים ללא ארץ”, שעלילתו שיקפה את החרדה לקיומה של המדינה, חרדה שהיה נתון בה בימי האינתיפאדה, ולכתוב במקומו ספר על ארבעת הימים שעשה בחברת רפופורט, שביטא חרדה הרבה יותר מקיפה: חרדה לעתיד האנושות, אחרי שהספרים איבדו בעיניה במאה העשרים את סמכותם לקבוע את ערכיה.

בכל הווייתו התקומם באר נגד ההערכה הפסימית של האיש הערירי והחכם הזה על חולשת הספרים להשפיע על החיים והוא ביטא את הסתייגותו ממנה גם במעשה: כאשר כתב כעבור שנה את הפרק על המחלוקת שנתגלעה ביניהם בשאלת סמכותם של הספרים אחרי אירוע שריפתם בברלין ב–1933, הפסיק את מלאכתו ונסע לרחוב שבו הופעל לפני מלחמת העולם השנייה בית הדפוס העברי של האחים טיפנבאך וקיים שם “טקס הזכרת נשמות פרטי לידידי הספר העברי בברלין שחיו ופעלו בקצהו של הרחוב הזה לפני שבעים–שמונים שנה” (111). בניגוד לחרדה שביקש לבטא ב“מלים ללא ארץ”, התאווה כעת להוכיח, שיאושו של רפופורט מהספרים צמח מהיצמדותו לאירוע משנת 1933, בעוד שהספרים לא איבדו באירוע ההוא את כוחם להשפיע על החיים לטובה ולעולם לא תמצא רוח בני–האדם משכן נצח אלא בהם. הוא, כמובן, לא שיער שרפופורט עצמו יספק לו את ההוכחה הזו והיא תמתין לו אצל קתרינה בביקורו הבא בגרמניה, הרביעי במניין.

הביקור הרביעי (2006)

הביקור הרביעי של באר בגרמניה התאפשר כשנה וחצי אחרי הביקור משנת 2005 בזכות הזמנה של האל–צה–בה, הוועד הספרותי של ברלין, שהעמיד לרשותו חדר ואירוח בווילה על חוף אגם ואנזה, כדי שיוכל להשלים שם בנחת את הרומאן הנוכחי, שלסיומו היה זקוק, כאמור, להוכחה שתשלול את הפסימיזם של רפופורט ביחס לכוחם ולסמכותם של הספרים. ושם שקד באר על כתיבת הפרקים האחרונים, כאשר הגיעה אליו הידיעה על התפרצותה של מלחמת לבנון השנייה. התמונות הקשות שראה על המתרחש בישובי צפון הארץ, שיכנעו אותו סופית, שנכון החליט כאשר גנז את פרקי “מלים ללא ארץ” וכי אסור היה לו לשחרר לחופשי את המחשבה הנמהרת של למברג על חיסולה הקרוב של המדינה, מחשבה ששונאי המדינה באירופה היו מזדרזים לאמץ אותה כפתרון לסכסוך במזרח–התיכון. תעיד על כך האבחנה הבאה שהשמיע באוזניו אחד המתארחים האחרים בווילה, עורך של בית–הוצאה פריזאי, שטרח לומר לו את דעתו על המלחמה המתנהלת בין ישראל ללבנון: “יש קורבנות טובים ויש קורבנות שמגיע להם. כלפי תושבי ביירות אנחנו חשים מה שבני תרבות חשו במלחמת העולם השנייה כלפי לונדון היושבת במקלטים בלילות הבליץ, וכלפיכם, מה שחשו כשמפציצי בעלות–הברית הלמו בדרזדן ובברלין” (261).

התגובה המוסרנית הזו על אירועי המלחמה, שמתארחים אחרים במקום ביטאו אותה בשתיקתם כשחלפו לידו, האיצה בבאר למצוא את ההוכחה שהיה כה זקוק לה כדי להשלים את “לפני המקום”. לכן החליט לטלפן אל קתרינה, שהידידות ביניהם התהדקה בשני ביקוריו הקודמים בגרמניה, ב–2001

וב–2005. כבר ב–2001 הרשימה אותו וגם עוררה אצלו תשוקה אליה (206), ואף שזו התמצתה אז רק בנשיקה מרפרפת בעודה לוחשת באוזנו “בנסיבות אחרות היינו יכולים להיות זוג נאהבים” (22), החליט לעצב על פיה את דמות אשתו של למברג ב“מלים ללא ארץ”, הרומאן שהתכוון לכתוב ושביקש להוסיף אינטריגה רומנטית לעלילתו חמורת–הסבר (41). חיבתו אליה התחזקה אצלו כשחזר ופגש אותה ב–2005. בינתיים השלימה קתרינה בהצלחה את לימודיה האקדמיים והעבירה לפרסום את המחקר שלה בשירת אלזה לסקר–שילר, שעליו שקדה מספר שנים ודרכו ביקשה לספק את התעניינותה בקשר הסבוך בין העם היהודי לעם הגרמני. ואף ששמע בארבעת ימי ההתכנסות רמזים שונים על קשרים מפוקפקים בינה ובין זוסמן הן מפי רפופורט (113—116) והן מפי פרופ' בילקר–בולקר, שלא עצר ברוחו וקיטרג גם על הדוקטורט שכתבה על שירת אלזה לסקר–שילר (167—170), דחה באר את חשדותיהם. הוא התרשם שבשנים שחלפו מאז נפגשו לראשונה ב–2001, קתרינה לא רק יפתה, אלא גם התגבשה כאשה עצמאית ש“תנער מעליה כל אדון שינסה לשלוט בה או לעצב את חייה” (236). וגם היא הרעיפה שוב על באר יותר מידידות רגילה.

כעת, ב–2006, לא טילפן אל קתרינה כדי שתפרע את גילויי הידידות שהביעה כלפיו בפגישותיהם הקודמות, אלא כדי לקבל מפיה הסבר לשתיקתו של רפופורט, שלא השיב על פניותיו אליו. בו במקום בישרה לו קתרינה שרפופורט כבר אינו בחיים, וקבעה פגישה שבה תרחיב בקורותיו בשנה האחרונה לחייו. בסיפור האנושי, המרגש והנוגע ללב שסיפרה לו בפגישתם, סיפקה לו קתרינה את ההוכחה שהיה זקוק לה להשלמת הספר הזה. לא מיד הגיעה קתרינה אל קורותיו של רפופורט בשנת חייו האחרונה, כי תחילה היה עליה להסביר לבאר הפתעה אחרת שזימנה לו: היא הגיעה לפגישה עם תינוקת. זוסמן הוא אביה הביולוגי של בתה שולמית, סיפרה לו ארוכות, והיא נולדה אחרי שנפרדה ממנו. זוסמן דרש ממנה לבצע הפלה, אך היא סירבה, ולכן נפרדו בריב קשה (266—267). בדיוק כשבחנה את מצבה ושקלה איך תעמוד בנטל אימהות חד–הורית, הפתיע אותה צלצול טלפון מרפופורט. הוא, שקישר בינה ובין זוסמן (268), הגיח מחדש לחייה דווקא בעיתוי הזה. הם נפגשו, ואחרי ששמע מפיה על פרידתה מזוסמן, הציע לה בו–במקום מישרה בעסקי הספרים שלו. אך עיניו אורו כשגילתה לו שהיא מעוברת. מכאן ואילך דאג לכל מחסורה וגם גילה לה סוד כמוס, ש“מראשית שנות החמישים עבד בשביל מוסד ישראלי חשאי שפעל למען יהודי ברית–המועצות ומזרח–אירופה” (271).

סמוך ללידה בישר רפופורט לקתרינה, שאמנם החליט לאמץ אותה רשמית כבתו ולהוריש לה את כל רכושו, אך עקב התארכותו של מהלך משפטי כזה, “ייאלץ להסתפק בצוואה, אף–על–פי שמבחינת תחושותיו היא בתו לכל דבר” (272). ביקורה המשותף האחרון עם רפופורט היה בבית–הקברות היהודי הישן בברלין “שהנאצים חרשו אותו ולא הותירו בו אבן על אבן” והוא קרא באוזניה את המלים היחידות שנותרו שלמות על שבר אחת המצבות: “אל אלוהים שב הרוח”. בצאתם משם גילה לה “שבוקר וערב הוא מתפלל שיזכה לראות את בתה פועה, צוחקת וזוחלת” וייווכח “שלמרות הכול לא היו חייו לשווא” (273—274). בחסד הזה אמנם לא זכה, אך כל שאר הבקשות בצוואתו מולאו אחת לאחת. גופתו נשרפה יחד עם הפיקדון שאביו הפקיד בידיו כשהיה בן שבע שנים, ספרו של אנ–סקי והדפים החרוכים מ“הגלגול” של קפקא, והאפר פוזר על–פני רציף מספר 17 בתחנת הרכבת בגרונוואלד (275).

נפעם מההוכחה שסיפקה לו קתרינה על כוחם של הספרים לחולל שינוי כזה באדם כמו רפופורט, שלא האמין ברוב שנותיו שנותר להם כוח אחרי מלחמת העולם השנייה, סיכם באר באוזני קתרינה, שהאהבה שנרקמה בינה ובין רפופורט היא מסיפורי האהבה היפים ביותר ששמע מעודו: “סיפורו של יהודי ערירי ורדוף, השב אל עיר הולדתו שמחמת המציק מילטו אותו ממנה כילד, ובאחרית ימיו נקשרה נפשו בנפשה של צעירה גרמנייה” (288). תחת רושם הדברים שסיפרה לו קתרינה על שנת חייו האחרונה של רפופורט, החליט באר בסיום פגישתם, להתייחד עם זכרו של רפופורט ברציף 17. וכשעמד שם התאמץ לגבור על שקשוק גלגלי הרכבות מהרציפים הסמוכים ועל רעמי הברקים מהשמים כשצעק מנהמת לבו “גווילים נשרפים ואותיות פורחות באוויר” (277).

כל הדמויות ברומאן הנוכחי של באר הן מגובשות ומעוצבות היטב, אך יותר מכל הצליח בעיצוב הדמות של רפופורט ובתיאור המהפך שהצליח לבצע בחייו לפני פטירתו. אפילו סופר מנוסה כחיים באר לא היה מעלה על דעתו, שאחרי עשרות שנים של צמידות לעבר, יְשַׁנה אדם נחרץ כמו רפופורט את מהלך חייו. רק זוגתו של באר נועזה לייחס אפשרות כזו לידיד הברלינאי שרכש בהתכנסות ב–2005, שבשובו ממנה סיפר לה עליו. היא צפתה שיקרה לרפופורט המקרה של בוקוניסט אחר, שעליו סיפר אנטול פרנס בספרו משנת 1881 “פשעו של סילווסטר בונאר”, “זה שבערוב ימיו זנח את הספרים שהיו כל עולמו והעתיק את אהבתו לצעירה שהעניקה משמעות חדשה לחייו” (242). אפשרות כזו מסוגל היה להעלות בדמיונו רק סופר כאנטול פרנס, שהיה בנו של מוכר–ספרים ותקופה די ממושכת התפרנס מספרנות ולימים הפך בעצמו לבוקוניסט. רפופורט שהקדיש את חייו להנצחת אביו שניספה בשואה וששנותיו חלפו כאדם ערירי, שלא הקים משפחה, לא רק איפשר לאהבה לחדור לחייו, אלא גם הוריש את כל רכושו לקתרינה ולשולמית, התינוקת שנולדה לה מיחסיה עם זוסמן.

למחרת הפגישה הזו עם קתרינה, שהעניקה לו את ההוכחה שכה היה זקוק לה להשלמת הרומאן הנוכחי, נסע באר לדיסלדורף לשהות שם כאורח “מכון היינריך היינה” בבית הולדתו של המשורר בחלק העתיק של העיר. כעת היה מצוייד בהוכחה שהיתה חסרה לו לזיקה החיונית שעדיין קיימת בין הספרים לחיים, עד שבכוחם להפיק גם מאדם כמו רפופורט, שהזכרונות משנות השואה רדפו אותו ברוב שנות חייו, אהבה כה טהורה וענוגה לבת העם הגרמני, העם שהמיט אסון כזה על משפחתו ועל עמו. ולכן הצליח לסיים בדיסלדורף את הפרק האחרון של הספר. כעבור שבועיים לשהותו בדיסלדורף, בעודו בוחן את הספר שכתיבתו הושלמה, הפתיעה קתרינה את באר כאשר התייצבה בפתח חדרו. ועל הסף הודיעה לו שבאה “לומר לו דבר או שניים שלא העזה לאומרם לפני שבועיים”. וכזאת אמרה לו: “יש בעולם דברים שהם חשובים פי כמה מספרים. — — — החיים חשובים יותר מהם. — — — סלומון שלנו החמיץ את העיקר משום שכילה את ימיו בספרים. בהם ובהם בלבד השקיע את כל כוחו. ועכשיו (אחרי מותו) הם נותרו למעצבה במחסן בשפנדאו. אתה מוזמן לבוא ולראות אותם. חומרים–חומרים הם הצטברו שם כמו הצפרדעים המתות בארץ מצרים”. ובהסתמך על דוגמא זו המליצה לחיים באר, שלדעתה שיעבד גם הוא את חייו לכתיבת ספרים ולאגירת ספרים של אחרים, “תתיר עצמך מן הכבלים שמרצונך נכבלת בהם. תעשה זאת לפני שיהיה מאוחר מדי. תפתח סוף–סוף את הדלת ותן לאהבה להיכנס” (294—297). דבריה אמנם לא ביטלו את אמונתו בכוחם ובסמכותם של הספרים, אמונה שבאופן עקרוני גם היא החזיקה בה, ואף–על–פי כן…

מעלות ומורדות

“לפני המקום” איננו רק רומאן על הספרים, אלא גם עדות ביוגרפית על המעבדה הספרותית של חיים באר עצמו, ולמען האמת עדות חושפנית ומרשימה יותר מזו שהשתמעה מ“חרוזי החיים והמוות” של עמוס עוז. עדות זו מוסרת פרטים לא רק על החיבוטים–יסורים שעבר בכתיבת ספריו הקודמים, אלא גם על המעלות והמורדות בהרגשתו במהלך הכתיבה. כהמשך למשל שבעזרתו תיאר את הנס המתרחש במהלך הקריאה של ספר, לפיו נבקעת האבן הכולאת את דבורת–הבר וזו משתחררת לחלל העולם במלוא חיותה להשפיע על החיים, הוא מדמה גם את המעלות והמורדות האלה במצב רוחו למצב “הדבורה” הנכתבת על–ידו.

שתי סצינות מקבילות וסותרות מסבירות את האחריות הגדולה של הסופר לתוכן ספרו. בשתיהן התנסה בעת שכתב את פרקי הספר בביקורו הרביעי בגרמניה, בשנת 2006. יום אחד פקדה דבורת–בר קטנה את חדרו בעודו שוקד על הכתיבה ונחתה על ערמת הדפים ואחר כך חגה סביבו “כבמטס הצדעה” לפני שפרחה החוצה. באר ראה בביקורה אצלו של ה“נביאה שחולצה משבייה” אות מבשר ומעודד, שהפעם הצליח לכתוב פרק ששיחרר את הדבורה מכלאה (15). הסצינה המקבילה מספרת על יום כתיבה פחות מוצלח. היה זה ביום שבו דרך בשוגג על דבורה שרבצה על השטיח בחדרו והמיתה. הפעם הרגיש שעליו להביאה למנוחת עולמים לפני שיוכל להמשיך במלאכת הכתיבה, וכך אכן עשה (42—43).

להסתייעות בדימוי הדבורה הגיע באר, כאשר הבחין בתכשיט אבן הענבר עם דבורת–הבר הכלואה במרכזו על צווארה של קתרינה. ואז נזכר ברשימה שכתב אורי–צבי גרינברג על המשוררת אלזה לסקר–שילר, שבה הגדיר את מצבה בירושלים כמצב של “דבורה בשבייה” (22). קתרינה אמנם ייחסה פירוש אחר לתכשיט על צווארה, כשגילתה לבאר את סתרי–לבה: “האימהות צפונה בתוכי כמו הדבורה הזאת, ואני ממתינה למישהו שיבוא וישלח אותה לחופשי” (149), אך כשהמחקר שלה על חייה ושירתה של אלזה לסקר–שילר עמד להתפרסם, בחרה בדימוי “דבורה בשבייה” של אצ“ג כשם לספרה. ובנוסף לכך עיטרה את העטיפה ב”תצלום של אבן–ענבר שדבורה בעצם מעופה לכודה בתוכה" (278). ביטוי למשמעות האחרת שייחסה לתכשיט שענדה על צווארה נתנה אחרי לידת שולמית בתה. כיוון שמשאלת–לבה התממשה, הסירה את התכשיט מעל הצוואר אחרי הלידה. טוב היה עושה באר לוא השמיט איזכורים אחרים של הדבורה, שנסחף לזרוע במרחב הטקסט של הרומאן, שהרי כבר חכמים קדמונים הזהירו מפני טעימה מוגזמת מן המתוק–מתוק הזה שמקורו בדבורים.

אני רואה את חשיבותו של הרומאן הנוכחי לא בכך שחיים באר השלים בו את המסלול הביוגרפי שפרש לפנינו ברומאנים הקודמים שלו, כפי שניתן היה להסיק לכאורה מפתיחת המסה הזו, וגם לא בכך שהוא מן היחידים שמסוגל להגיש סיפור ביריעה לשונית מרהיבה. הישגים אלה כבר מימש באר בספריו הקודמים. בספר הנוכחי הוסיף עליהם שניים נוספים. הראשון — שהצליח ברומאן הזה להתגבר על מגרעת הפרגמנטציה שעדיין שלטה במידה רבה בספריו הקודמים. זו התבטאה בקושי שלו ללכד ולמקד במידה מספקת את כל יחידות–הסיפור שכלל בכל ספר. מבחינה זו הרומאן הנוכחי הוא ללא–ספק הרומאן המגובש ביותר שלו. והשני — שבספר הזה הצליח באופן מרשים ביותר להתמודד עם נושא שאיננו הופך עלילה למושכת ביותר עבור הקורא. אף שהספר אינו ספר על השואה, הוא בוחן בעמקות את החרדות, שכל אדם חושב טעון בהן, ולא כל שכן, אם הוא יהודי שבחר לקשור את גורלו בגורלה של מדינת–ישראל. יתר על כן: ברומאן הזה מצליח סיפור–המעשה הבדוי, הבנוי כמקובל על יחסים ועל מחלוקות בין הדמויות, לשאת היטב את הנטל הרעיוני של נושאו הרציני. ובקצרה: כבר מזמן לא פירסם סופר ישראלי רומאן ששיחרר בהצלחה כזו עבור הקורא את “הדבורה” משבייה.

משמרת “הקולות החדשים”

מאת

יוסף אורן

---

"כל הדרכים" — רווה שגיא

מאת

יוסף אורן

¹

²

ארנולד בקר נולד ב–1920 בגרמניה ונקבר כאלברט לנדאו בשנת 2000 בישראל. הוא נולד כגרמני והחזיק בזהות הארית רק במשך עשרים וחמש השנים הראשונות של חייו. מסיום מלחמת העולם השנייה, כלומר: במשך חמישים וחמש השנים הבאות, הזדהה כיהודי אלברט לנדאו וקשר את גורלו עם גורל היהודים במדינת–ישראל. אלמלא החליט לשים קץ לחייו ולהשאיר אחריו מסמכים, שאיפשרו לגרושתו, אסתר, לחשוף את סודו אחרי מותו, איש לא היה מעלה על דעתו, שבפרק המוקדם של חייו השתייך למשפחה ארית טהורת–גזע ושירת בצבא הרייך באס–אס. גם לאסתר לא היתה סיבה לחשוד באלברט שלה, שאינו יהודי יליד גרמניה. היא פגשה אותו בקיבוץ שעל הכרמל, אחרי שעלתה לארץ מאיטליה באוניית מעפילים ב–1948, וניתן להניח, שלפני שהחליטו בסיומה של אותה שנה להינשא, סיפר לה אלברט, כי ממש כמוה, ניצל גם הוא בנס מהשואה.

שום חשד לא התעורר אצל אסתר כלפי אלברט שלה גם אחרי שעזבו את הקיבוץ ועברו להתגורר ברמת–גן, בעקבות הפרשה עם אשתו של קלצ’קין, שהתאהבה בו בגלל יופיו (18). מחוץ לקיבוץ פנה כל אחד מהם לעיסוקו. אסתר גידלה את שתי הבנות, אחר–כך הכשירה את עצמה להורות ספרות (76) ולימדה בתיכון אליאנס (80). ואלברט ניצל את שליטתו בגרמנית ואת הבנתו באמנות והתמחה בגילוי יצירות אמנות שהנאצים גזלו מבעליהם היהודים ובפיענוח גורלם של בני משפחה ומכרים עבור אלה ששכרו את שירותיו. נסיעותיו התכופות של אלברט לאירופה הוצדקו בעיני אסתר לא רק על–ידי עיסוקו זה, אלא גם משום שצירף אליו איתור נאצים בכירים שביצעו פשעי מלחמה במחנות העבודה ובמחנות ההשמדה. יתר על כן: את שקדנותו בחיפוש אחריהם ללא שום תמורה כספית הבינה כרצון עז של ניצול שואה להענישם על פשעיהם. שום חשד לא התעורר אצלה כלפי אלברט שלה, גם אחרי שנישואיהם התפרקו בשנת 1977 ולא כל שכן אחרי ששתי הבנות שלהם בגרו והלכו לדרכן. הבת אלזה חזרה לחיות בקיבוץ על הכרמל, נישאה לבן–המשק וגידלה שם את חמשת ילדיהם והבת סילבי עברה להתגורר בפריז עם חברתה הלסבית לינדה (104).

אסתר אמנם הבחינה במוזרויות שונות בהתנהגותו של אלברט, בעיקר כלפי הבנות, אך לא עלה בדעתה שעליה לפרשן אחרת מכפי שיכלה לבאר אותן לעצמה באותה עת. גם אחרי שאלברט התאבד והיא גילתה את המסמכים, שהשאיר בכוונה במקום גלוי כדי שתימצא אותם, ובהם עדות על הקשר שלו עם אשה מברלין, אחזה בהסבר הבנאלי, שבעודם נשואים קיים אלברט יחסי–אהבה גם עם אריקה הברלינאית, שאיתה נפגש במהלך נסיעותיו התכופות לגרמניה. ועל–פי הנחה זו הסיקה: “חשבתי שהכרתי את אלברט שלי, אבל את מי באמת מכירים? גם הוא לא הכיר את השדים שמסתתרים אצלי בפנים” (136). וכי היתה מסוגלת שלא לפרש כך את הקשר של אלברט עם הברלינאית בעוד היא עצמה נרדפת מזה שנים על–ידי “התאומה הזקנה והמכוערת”, שמתגלה אליה כל אימת שהיא פותחת את ארון הבגדים לבחור לעצמה שמלה (81) או כשהיא מסתכלת בעצמה בראי (122)? במהלך ביקורה בברלין נוספו על ההתגלויות האלה של “התאומה” אליה גם ההתגלויות של אלברט, שאך זה מקרוב התאבד, ובאחת מהן כחייל צעיר במדי אס–אס (202).

סדר החלקים

בתמצית זו של הביוגרפיה של ארנולד הובלטו שתי תפניות שביצע בחייו, המחלקות אותם לשלוש תקופות. עשרים וחמש שנות חייו הראשונות חי בזהות האָרית. בשנת 1945 שאל את זהותו היהודית של אלברט לנדאו, ואף שלא התגייר החזיק בזהות זו במשך חמישים וחמש השנים שהתגורר בישראל. ובשנת 2000, ביום שבו התאבד, לא חזר לזהותו הקודמת, הגרמנית, אלא חשף לראשונה את הזהות הנסתרת שאימץ לעצמו אחרי המלחמה, והיא לא היתה, כפי שיתברר בהמשך, לא הגרמנית וגם לא היהודית. ואכן, רק בהמשך יגלה הקורא, שחילופי זהויות אלה הם שכיוונו אותו לבשורה הרעיונית של הרומאן. שלוש התקופות מצדיקות את השם שבחר רווה שגיא לרומאן שלו, כי בניגוד לחייהם של רוב בני–אנוש, שניתן לציירם כקו ישר ורצוף אחד, התקדמו חייו של ארנולד בקר באופן כה חריג, שרק קו שבור יכול לתארם נכונה. מכאן, שאת שם–הרומאן וגם את שמותיהם של שלושת חלקי הרומאן, שכל אחד מהם מכונה “דרך”, אין להבין במשמעות הגיאוגרפית, כנתיבים המאפשרים מעבר ממקום למקום, אלא במשמעות מטאפורית, כפרקים בחייו המרוסקים של הגיבור.

כמו להדגיש את הקו השבור, הממחיש את חיי הגיבור, הוצבו גם שלושת החלקים של הרומאן שלא על–פי הסדר הכרונולוגי של האירועים המסופרים בהם. החלק הראשון מספר על היום שבו החליט אלברט לנדאו להתאבד, ומפורטות בו ההכנות, שבסיומן מימש את תוכניתו–החלטתו לשים קץ לחייו ביום האחרון של המילניום, היום שחתם את המאה העשרים. כמו כן נשזרו בחלק זה פרטים על ילדותו ונעוריו בברלין ועל תקופת שהותו בדכאו. אף שרק בארבעים העמודים האחרונים יתברר לקורא, שפרטים אלה הם מהתקופה שהגיבור עדיין החזיק בזהות הגרמנית ובשם ארנולד בקר שהעניקו לו הוריו, הוא נופל בפח שנטמן לו ומייחס אותם לביוגרפיה של אלברט לנדאו היהודי.

תוכנו של החלק השני רק מעמיק את הטעויות של הקורא. לכאורה הוא ממשיך את סיפור–המעשה מן המקום שבו הסתיים החלק הראשון, כי הוא מספר על ההחלטה של אסתר לצאת לברלין, כדי לפענח את חידת חייו הכפולים של אלברט שלה, איתה ועם המאהבת הברלינאית שלו, אך למעשה מספק חלק זה בסיומו מידע על התקופה המוקדמת בחייו, על עשרים וחמש שנות חייו הראשונות כארנולד בקר. בנוסף לגילויים המפתיעים על חייו הקודמים של אלברט שלה, נודע לאסתר בסיום החלק הזה, שבשנת 1989, שתים–עשרה שנים אחרי פרידתם וארבעים וארבע שנים מסיום מלחמת העולם השנייה, חידש אלברט את הקשר עם אחותו, אריקה. רק כעת מבין הקורא, שנפל קורבן לשימוש נבון של הכותב בתחבולת ההשהיה, תחבולה שמומשה על–ידי סדר הצבת החלקים. העובדות החדשות והמפתיעות הבהירו לקורא, שגם אחרי 200 העמודים שקרא, חמקה מידיעתו הביוגרפיה האמיתית של הגיבור.

ואכן, רק החלק האחרון, השלישי, המספר על קורותיו של ארנולד בקר כחייל בצבא הרייך השלישי, מספק לקורא הסברים לתפניות בחיי גיבור הרומאן ובכללם גם הסבר להתאבדותו דווקא ביום שחתם את המאה העשרים. חלק זה, שעל–פי הסדר הכרונולוגי היה צריך להיות מוצב ראשון, לא רק מביא את העלילה לשיאה, אלא גם מאפשר לקורא לתקן את המסקנות השגויות שהגיע אליהן במהלך הקריאה של החלקים הקודמים. חלק זה גם מפענח את זמנם של הקטעים בחלק הראשון, שהודפסו באות חריגה, קטעים שתיארו אירוע שהתרחש בזמן ובמקום אחרים ושלא היה ניתן להבין כיצד הם מתקשרים לקורותיו של אלברט לנדאו (בעוד שקטעים ששולבו בחלק השני והובלטו באופן דומה, הובנו מיד כקטעי–זיכרון של אסתר משנות ילדותה). בנוסף לתרומה של חלק זה להשלמת הביוגרפיה של הגיבור, הוא מביא תיאור מרתק על התפוררות הצבא של הפיהרר, דווקא משום שהוא מתואר דרך עיניו של חייל כמו ארנולד בקר, שהיה בורג קטן במכונת הרצח המטורפת של הרייך.

החלק השני הוא הפחות מגובש מבין השלושה, כי בחלק זה לא נשמרה הצדקה סיבתית לכל האירועים המסופרים בו כמו בשני החלקים האחרים. מקצת מהאירועים אינם מהודקים לנושא המרכזי שאמור להעסיק את אסתר אחרי קבורתו של אלברט ברמת–גן ובמהלך התחקותה בברלין אחרי סוד קשריו עם אריקה. שלושת החלקים גם אינם אחידים בקצבם הסיפורי. הקצב בשני חלקיו הראשונים של הרומאן הוא איטי. קצב זה מוכתב על–ידי תוכנם של חלקים אלה, שבהם מתוארים אלברט (בחלק הראשון) ואסתר (בחלק השני) כשני קשישים כבני שמונים המשוטטים ללא תכלית ברורה, הוא ברמת–גן והיא גם בברלין. ריבוי הפרטים הנופיים והתיאור המדוקדק של הפעולות הטריוויאליות של השניים בונים אצל הקורא את ההנחה, שנושא הרומאן הוא עולמם של בני הגיל המתקדם הזה, עולם של בדידות, שיעמום ושיגרה. הנחה זו מחוזקת על–ידי פירוט ההתעסקות של השניים בעניינים סידוריים שונים ובהפגת הבדידות על–ידי טיפול בבעל–חיים. אסתר מגדלת חתול שאספה מהרחוב והעניקה לו שם של גיבור ספרותי, “הומברט”, גיבור הרומאן “לוליטה” של ולדימיר נבוקוב. ואלברט אסף ביום האחרון של חייו כלב–רחוב והעניק לו את מיטב הפינוקים. אחרי קצבם האיטי של שני החלקים הראשונים מתבלט קצבו המואץ של החלק השלישי, המספר על קורותיו של ארנולד בקר במשימה הצבאית האחרונה שהוטלה עליו, ללוות שיירה של משאיות שהסיעה אסירים, קרוב לוודאי יהודים, מדכאו לברלין, כדי שישמשו מגן חי לפיהרר מפני ההפצצות של כוחות–הברית.

רמזים מטרימים

אף שעקב ניצול תחבולת ההשהיה נחשף מוצאו הגרמני של אלברט לנדאו רק בעמ' 198, בדבריה של אריקה לאסתר, זרוע החלק הראשון ברמזים רבים המזהירים את הקורא שאין תוכו של אלברט לנדאו כברו. הרמזים האלה מוכיחים, שסדר הצבת החלקים אכן נקבע כדי להטעות את הקורא על–ידי דחיית גילוי זהותו של הגיבור לסוף הרומאן. רוב הרמזים כלולים בחלק הראשון, המספר על היום שבו החליט אלברט לנדאו לשים קץ לחייו בבליעת כדורים. כזה הוא הרמז שנשזר במחשבתו של אלברט על מי שהיתה אשתו: “אפילו לאסתר שלו לא היה לו האומץ לספר. לגלות מה הוא באמת. לספר מה עשה”, ולמעשה עשה הכל כדי להביא אותה להיפרד ממנו “שלא יצטרך לעזוב בעצמו, עוד פעם. הוא לא רוצה להתחיל חיים חדשים שוב” (11). כזה הוא גם הרמז על זרותו, שאותה מקביל אלברט לחריגות של הסיסים בין בעלי–הכנף: “הוא זוכר שקרא באיזה מקום שהם לא יכולים פשוט להמריא. שהם חייבים להפיל את עצמם קודם ממקום גבוה. הרגליים שלהם קצרות בגלל זה. חיים באוויר את כל החיים שלהם. גם הוא ככה. חי באוויר, כבר עייף לדאות” (13).

הרמז הבא נכלל במחשבה שלו, שבעזרת הניירות שאסף ושהחליט להשאירם במקום גלוי לעיונן של אסתר ובנותיו “תהיה להם חגיגה לפענח את הפרטים של חייו. אחת–אחת ידביקו את הפיסות. לא עבודה קלה הוא משאיר להם. יצטרכו להרוויח את האמת, לעבוד בשבילה. ייתן להם לכתוב את הסיפור של החיים שלו. — — — יודע שיוכל לנוח סוף–סוף רק אם יחלוק את הסוד. יעביר את הנטל. ישתחרר מהכל. ישתחרר מעצמו” (16). לרמז זה קיים המשך עמודים ספורים אחר–כך כשהוא חושב על חמשת נכדיו מבתו אלזה, המתגוררת בקיבוץ: “הוא מקווה שאחרי שירכיבו את כל הפרטים, לא יגלו לקטנים. שלא ידעו. — — — המחשבה עליהם גורמת לו בכל–זאת לרצות להשמיד את כל הפרטים המרשיעים. למחות את העקבות שהשאיר. אבל לא. הוא חייב להעביר את הנטל שלו” (23—24). ואחרי שהוא בוחן את כל העדויות, שיסייעו ליקיריו לפענח את עברו, הוא חוזר ומתרה בעצמו: “רק אסור לו לשכוח את המכתבים, הוא לא יכול ללכת סתם בלי להשאיר אחריו רמזים” (27). בהמשך הוא רומז שנאלץ "לנעול חלקים מעצמו כדי להקים את המשפחה שלו בישראל: “החלקים שנעל בתוכו לפני שנים הרחיקו מעליו את כל מי שאי–פעם אהב” (35). הוא נזכר בחרדה שפקדה אותו כשנושים החלו לפקוד את דירתו בגלל צ’קים ללא כיסוי שמישהו הפיץ עם שמו: “האם מרגלים אחריו? האם התגלה סודו?” (47). בהאזינו לתקליט “נזכר במוסיקה שהתנגנה מהרמקולים של מגדלי השמירה במחנה, וחושב על הימים ההם, לפני שהזמן היה זמן, כשהוא עוד היה מישהו אחר” (54).

אסתר לא יכלה, כמובן, לקלוט רמזים אלה, ולכן הסבירה מה שאמר וביצע אלברט בנוכחותה כתגובות של ניצול–שואה מדכאו. כך הבינה את המשפט שהתפרץ מתוכו בשמחת ברית–המילה של עידו, בכור הנכדים: “ניצחנו את הגרמנים” (146). וכך הבינה את סירובו לקבל שילומים ורנטות מגרמניה בנימוק: “הכסף הזה מגואל בדם” (87). אמנם התנהגות מסויימת של אלברט כלפי הבנות הצטיירה כמשונה בעיני אסתר, אך בשום אופן לא עד כדי החשדתו כגרמני ששירת באס–אס. היה לו משחק קבוע עם בנותיהם הקטנות, אלזה וסילבי. בשובו ממסעות הבילוש שלו באירופה נהג להעמיד פני מת עד שהילדות היו פורצות בבכי, ורק אז היה מרעיף עליהן את המתנות שהביא להן (121). ופעם כשראתה אותו מסתכל עליהן בשנתן זמן ממושך, וביטאה את תמיהתה על כך, “אמר לה בפנים קפואות שחשב, כמה אנוכי מצדו להביא שתי נפשות תמימות לעולם שאין בכוחו להגן עליהן מפניו” (113). ואכן, מדוע היה עליה לשער, שלא במקרה קבע בחופזה את הנסיעה המשפחתית היחידה שלהם, שהיתה לאיטליה (146), דווקא ביום השואה, יום שבשום אופן לא הסכים להישאר בו בארץ (191), אם נשיא המדינה, “מרכז ויזנטל” ו“יד ושם” עיטרו אותו בתעודות הוקרה על חלקו בלכידת פושעים נאציים ובהבאתם לדין (61)?

רק אחרי שמצאה את המכתבים והצילומים שהשאיר אלברט כדי שתפענח את עברו, החלה אסתר להרהר, שאילו גילתה יותר תשומת–לב לפרטים, היה סודו מתפענח לה מוקדם יותר. למשל, מדוע נהג בנסיעותיו להתאכסן תמיד במלונות צנועים “ולא מטעמי חסכנות, אלא בגלל אותה מסתוריות שנשא אתו לכל מקום כמו מעיל שחור ארוך של בלשים בסרט צרפתי משנות הארבעים” (160). את המסתוריות הזו לא ניסתה לפצח ולכן בעודה סבורה שמדובר בחיים כפולים שניהל בחסות נסיעותיו, איתה ועם אותה אריקה מברלין, היא מאשימה את עצמה: “העמדתי פנים שהכל בסדר. בחרתי להיות עיוורת” (188). ייחוס העיוורון לעצמה חוזר בהרהוריה פעם נוספת: “הבטתי בראי. האם האני האחר שלי הוא אשר חי עם אלברט כל השנים? האני העיוור שקינן בתוכי? היה נוח להיתלות בזה” (192). דבריה אלה, על “האני האחר” ו“האני העיוור” שבתוכה, מפנים את תשומת–לבו של הקורא לעובדה, שגם לה יש זהות כפולה, ממש כמו לאלברט וכמו להרבה ניצולים אחרים מהשואה.

צרור שאלות

בנוסף לשימוש בהשהיה של המידע ובשבירת הליניאריות הכרונולוגית של סיפור–המעשה, שתי תחבולות ספרותיות שנועדו להעצים את המתח אצל הקורא, בולט גם הניצול של תחבולה ספרותית נוספת: זריעת פערים בין התקופות השונות בחייו של הגיבור. החשוב בהם הוא פער בן שלוש שנים בין היום בו ערק ארנולד מהצבא הנאצי, בסיום מלחמת העולם השנייה ב–1945, ליום שבו הכירה אותו אסתר בקיבוץ שעל הכרמל ב–1948. בעטיו של פער זה לא מספק הטקסט לקורא הסברים למניעיו של ארנולד להחזיק בזהות שאינה שלו בהמשך חייו, במקום לחזור בהזדמנות הראשונה לזהותו הקודמת. בניגוד לפערים אחרים בעלילה, שניתן לצמצמם בעזרת השערות סבירות ואפילו ודאיות, קשה ביותר להגיע לתוצאה דומה בהתמודדות עם הפער המתייחס לשלוש השנים האמורות בחייו של ארנולד. עשר השאלות הבאות מסכמות את התהיות שעליהן אמור הקורא לתת את הדעת ואף לנסות להציע להן תשובות בסיוע העובדות שנודעו לו על ארנולד מקריאת העלילה של הרומאן:

1) מדוע ערק ארנולד בקר מהשירות בשלב כה מאוחר, רק כאשר צבא הרייך כבר התחיל להתפורר?

2) מדוע המשיך ארנולד להחזיק בשמו ובזהותו היהודית של אלברט לנדאו עד יום מותו, חמישים וחמש שנים אחרי שכבר לא היו נחוצים כדי להצילו?

3) מדוע בחר לעלות ב–1946 דווקא לפלשתינה, שאליה נהרו ניצולים מכל מחנות הכפייה ומחנות ההשמדה, ולפיכך יכול היה לזהותו כאן אחד מניצולי דכאו? אם סבר שסיכוייו להינצל מנוקמים וממביאי נאצים למשפט יהיו טובים יותר אם ייטמע בין יהודים, מדוע לא בחר להיטמע באחת הקהילות היהודיות הרחוקות מאירופה, ששם היה קטן יותר הסיכוי שייחשף על–ידי אחד מניצולי דכאו מאשר בפלשתינה?

4) מדוע לא מיהר לעזוב את הארץ אחרי שהוקמה מדינת–ישראל ב–1948, בשנים שבהן התחזקה נהירת ניצולי–השואה לארץ, וביניהם קרוב לוודאי גם ניצולים ממחנה דכאו?

5) מדוע לא הסתפק בבילוש אחרי יצירות אמנות ובהשבתן לבעליהן היהודים, אלא עסק גם בחשיפת נאצים ובהסגרתם, עיסוק שוודאי פירסם אותו בעיתונות וגם חשף אותו באופן מסוכן לציבור, כאשר נשיא–המדינה ומוסדות שונים העניקו לו תעודות הוקרה בטקסים פומביים?

6) מדוע לא היגר ממדינת–ישראל גם אחרי שהתגרש ב–1977 מאסתר וגם אחרי שבנותיו בגרו ובנו לעצמן חיים משלהן?

7) מדוע הסתכן בשנת 1989, אחרי שנפלה החומה שהפרידה בין שני חלקיה של ברלין, ונפגש עם אחותו, אריקה? ומדוע המשיך מאז לפקוד את דירתה וגם התיר לה לשלוח אליו מכתבים לתיבת הדואר ששכר בבית–דואר ברמת–גן במיוחד למטרה זו?

8) מדוע החליט להתאבד בגיל שמונים, דווקא אחרי שהצליח במשך חמישים וחמש השנים שחלפו מאז סיום מלחמת העולם שלא להתגלות וגם להעלים את סוד עברו מאסתר ומבנותיו?

9) מדוע בחר להתאבד דווקא ביום שחתם את המאה העשרים?

10) מדוע רצה אלברט לנדאו שסודו ייחשף לאסתר ולבנותיו אחרי מותו?

לשבחו של רווה שגיא ייאמר שסיפק הסברים אפשריים וסבירים לכל השאלות המעניינות הללו. וכדאי להרבה כותבים מהמשמרת שלו, משמרת “הקולות החדשים”, שהיא המשמרת הרביעית בסיפורת הישראלית, ללמוד ממנו, שלא די לגבב אירועים מסעירים בסיפור–המעשה של סיפור, אלא חשוב מכל הוא לדאוג להתלכדותם ולהבטיח הצדקות סיבתיות להכללתם בעלילה. ואכן ההמשך יעסוק בחשיפת הסיבות למניעי ההחלטות והמעשים של ארנולד בקר משלב הסיום של מלחמת העולם השנייה ועד התאבדותו ביום המילניום.

הסברים למעשי הגיבור

אמנם ארנולד אזר אומץ לפשוט את מדי האס–אס רק אחרי שהשיירה עם האסירים שליווה לברלין הופצצה מהאוויר, כאשר הבין שלעולם לא תגיע אל היעד שקבעו לה, אך עוד לפני שהשיירה יצאה לדרכה, שמע מפי המפקדים אמירות, שהצמיחו לראשונה במוחו הפטריוטי מחשבות על עריקה מצבאו של הפיהרר. כך, למשל, נדהם לשמוע מפיהם, שלחייו אין שום ערך בעיניהם, ואם יתגלה שהוא מכביד על המערכת על–ידי מחלה או עקב אי–יעילות, לא יהססו לנהוג בו כמו באסירים היהודים ויתקעו כדור גם בראשו. דברים ברורים ברוח זו שמע מפי רב–סרן דיטריך, שפיקד על המסע רצוף התקלות של השיירה: “רק אנחנו חושבים את חיינו לבעלי ערך כלשהו, אבל תראה איך אנחנו שוחטים כמו חזירים את היהודים, את הצוענים ואת מתנגדי המשטר. — — — המלחמה גורמת לך להבין שהחיים שלך לא שווים כלום — וכשהחיים שלך לא שווים כלום, אתה לא פוחד לאבד אותם. — — — המוות נחוץ להמשך הקיום של הגזע האנושי. מלחמות פורצות משום שיש יותר מדי אנשים במקום אחד. כשהן מסתיימות, הבעייה הזאת בדרך–כלל נפתרת” (226—227).

דבריו אלה של רב–סרן דיטריך הניעו את ארנולד לראשונה לחשוב על עצמו: “אף–אחד לא יצטער עלי כשאמות. — — — שום דבר לא יישאר אחרי, אפילו לא קבר או צלב. בקרוב אהיה גל של עצמות למשחק שועלים” (226). האירועים לא הותירו זמן רב לארנולד כדי לחפש פתרון למצבו אחרי שהשיירה הופצצה. ולכן מפתה מאוד להניח, כי רק מפחד הצפוי לו מידי החיילים האמריקאיים, אם יילכד במדים של האס–אס, פשט את מדיו ולבש במהירות במקומם את הבגדים שהסיר מגופת האסיר היהודי אלברט לנדאו. הסבר זה מניח, שגם העריקה וגם הזהות היהודית ניכפו על ארנולד באותו מעמד ורק אחר–כך, אחרי שנוכח שמשחררי המחנות רשמו אותו כיהודי אלברט לנדאו, החליט להמשיך ולהחזיק בזהות החדשה שניתנה לו. אלא שהסבר זה אינו מתיישב עם מה שמסופר עליו בעלילת הרומאן.

מניע הכפרה

ארנולד בקר לא היה באופיו גיבור ומניפולטור כשגייסו אותו לצבא, אלא צעיר מופנם ותמים, שלכל היותר ביקש לרצות את הוריו הפטריוטים, שציפו ממנו שיתגייס להגן על המולדת כיתר בני גילו. כלומר: נאמנותו לרייך לא היתה אידיאולוגית, וסביר להניח שכלל לא התעמק בחזונו של הפיהרר ולא הבין את סכנתו לשלום גרמניה, אירופה והעולם. גם בשנות שהותו בדכאו לא נתן את דעתו על המתרחש הרחק ממנו, אלא ביצע ביסודיות את התפקיד שהטילו עליו מפקדיו. רק כשביטויי ההתפוררות של הצבא הגרמני התגלו גם בדכאו, הבין את עומק השחיתות של המערכת הצבאית ששירת בה והבין כיצד נוצל במשך שנים בשל תמימותו ובשל ההרגל שנטעו בו הוריו מילדות, לתת אמון מלא בבעלי הסמכות שמעליו. רק בשלב הזה קלט את האכזריות שלהם והבין, שבמשך שנים היה חייל ממושמע מדי בצבא המונהג על–ידי רוצחים. אפשר לשער כיצד נבעת מהמעשה של הממונה על הכלבייה, רב–סמל גירטנר. במו עיניו ראה כיצד השליך גירטנר אסיר יהודי למכלאה של הכלבים, להיות טרף לשיניהם, רק משום שהאסיר שגה בטיפול באחד מהם. ואכן מזועזע מהזוועה, שנחשף אליה לראשונה, נמלט מהמחנה ליער להירגע ושם חזרה אליו ההרגשה “כאילו יד נסתרת שולטת בגורלו” ומקרבת אותו ליעוד חשוב ונעלה: “מהו אותו יעוד עדיין אינו יודע, אבל הוא בטוח שבבוא היום יגלה” (213).

עד שראה את מחזה הזוועה במכלאת הכלבים של המחנה, הקדיש את שעות הפנאי שלו בדכאו ללכידת רמשים בתחומי המגורים והמשרדים של המחנה וביער הסמוך לו במטרה להשלים אוסף של “רמשי הרייך”. אך מעתה הבין, כי בזמן ששקד על שינוע המשלוחים ועל איסוף הרמשים, בוצעו מעשי זוועה דומים בחלקים אחרים של המחנה. ואכן, משיצאה השיירה עם האסירים מתחומי המחנה, הבחין ארנולד בערימת גופות שהופקרו ביער (220), והבין לראשונה מדוע התרבו בתקופת הרייך “זבובי בשר ירוקים” יותר מכל הרמשים. המראות האלה לא רק טלטלו אותו ולא רק העמיקו את סלידתו ממפקדיו, אלא גם קירבו אותו ליעוד חייו. פרטיו של החלום שקטע את שנתו, בלילה האחרון לפני שהשיירה הופצצה, מעידים על הזדהותו העמוקה עם הסבל של האסירים. בחלום ראה, שעיני המבקרים במוזיאון לאמנות מנוונת במינכן נעוצות בו כאילו היה אחד המוצגים. אחרי שהשפיל את מבטו, כדי לברר את סיבת המבטים שננעצו בו, “נדהם לגלות שהוא לובש מדים מפוספסים של אסירים ועל לבו כוכב בעל שישה קודקודים” (242). אם צודקים חוקרי החלומות, שבחלום מגשים החולם את שאיפותיו הכמוסות ביותר, אין לפרש אחרת גם את החלום הזה של ארנולד.

מכאן, שברגע שארנולד לבש את מדי האסיר אלברט לנדאו והצטייד בתעודתו, עשה זאת לא רק כדי להציל את גופו מהעונש שציפה ללובשי–מדים נאציים מידי הכוחות המשחררים, אלא בעיקר כדי לכפר על השואה שהמיט הצבא שבו שירת, צבא הרייך, על היהודים. ארנולד בחר לחיות כיהודי, כדי שיוכל להקדיש את חייו, אחרי שניצל, לזיכוך מצפונו על חלקו בהנעת מכונת המלחמה של הרייך. וכפועל יוצא מהבחירה הזו, שבה הפך מנרדף לרודף, החליט אחר–כך, בשנת 1948, גם לעלות למדינת–ישראל ולהופכה בסיס להגשמת יעודו, כי הבין, שרק במדינה שרוב תושביה הם יהודים ששרדו מהתופת של דכאו ושל מחנות השמדה אחרים לא יניחו לו לשכוח את השואה ולא יאפשרו לו לסטות מהיעוד שהגדיר לעצמו בסיומה. מוטיב הכפרה מנמק את מעשיו בעת שנסע בשליחותם של שוכרי שירותיו הבלשיים לארצות שונות באירופה. רק הרגשת הצורך לכפר על השנים ששירת בצבא הפיהרר מסבירה את התמסרותו במשך שנים, תוך סיכון סיפור–הכיסוי שלו, ללכוד נאצים בכירים ולהסגיר אותם לשלטונות, כדי שיקבלו את עונשם על הפשעים שביצעו במחנות בשנות המלחמה.

רק מניע מוסרי חזק כמו כפרה מסביר, מדוע המשיך ארנולד להחזיק בזהות היהודית גם אחרי גירושיו מאסתר. לא הפחד מעונש הרתיע אותו אז מלשוב לזהותו הגרמנית. הן הוא היה בורג זעיר וחסר–חשיבות במכונת המלחמה של הרייך. שמו גם לא נכלל ברשימות של נאצים מבוקשים שאירגונים שונים ביקשו להביאם לדין באשמת ביצוע פשעים נגד האנושות בשנות המלחמה. נכון, שאילו זוהה בדרך מקרה על–ידי אחד האסירים מהשיירה, אסיר שבדרך נס נותר בחיים, יכלו להאשימו, שירה יחד עם אחרים בשורה של אסירים, שהוצבו לפתחו של בור שהם עצמם כרו, רק משום שלא נמצא להם מקום במשאיות של השיירה (222). אך להצדקתו יכול היה לטעון שמילא פקודה של מפקד השיירה, רב–סרן דיטריך, ואילו לא ירה יחד עם האחרים באותו שלב של המלחמה, היה נורה בו–במקום כאחד האסירים. כל בית–דין היה מסתפק בטיעון כזה, אחרי עשרות שנים מסיום המלחמה. וגם שופט מחמיר בדין היה מזכה אותו מחמת הספק, אילו הבהיר במשפט, שמלבד מיטווח במהלך הטירונות (216), מעולם לא ירה בנשקו קודם להזדמנות ההיא וגם כשיָרה ספק “אם בכלל פגע במישהו מהם” (222).

ההסבר להתאבדות

בעוד שניתן להסביר את מניעיו של ארנולד לאמץ לעצמו זהות של יהודים וגם להעדיף שנים רבות לחיות ביניהם במדינה שייסדו אחרי שהסתיימה מלחמת העולם השנייה, קשה יותר להסביר, מדוע החליט כעבור עשרות שנים, בהגיעו לגיל שמונים, לשים קץ לחייו על–ידי בליעת כדורים. ואיזו סיבה היתה לו להתאבד דווקא אחרי שבשנת 1989 חידש את הקשר עם אחותו, אריקה, ולא היתה שום מניעה שימשיך לנוע בין יקיריו בארץ לאחותו בברלין במסווה של עיסוקו, שהצדיק נסיעות תכופות מהארץ לגרמניה.

הרמז לסיבה שהניעה את ארנולד בקר להתאבד, הוצפן במועד שבחר לבצע בו את ההתאבדות, ביום שבו השלימה המאה את שנותיה. הבחירה להתאבד ביום הזה מלמדת, שביקש לבצע התאבדות סמלית. גם כל מעשיו באותו יום מצטיירים כטקס מתוכנן היטב. תחילה אסף כלב מהרחוב, רחץ אותו והאכיל אותו במנת עוף, כמבקש מחילה מבן–מינו שהמית לפני שנים (56). אחר–כך הניח את המכתבים ואת הצילומים במקום גלוי כדי שאסתר ובנותיו ימצאו אותם ויגלו בעזרתם את סודו. לבסוף התגלח, התפדר באבקת טלק ריחנית, לבש חולצה לבנה, ענב עניבה מתאימה ולבוש בחליפתו התיישב בכורסה וחפן בכף–ידו את הכדורים שהתכוון לבלוע. כך לא מתאבד אדם נואש שקץ בחייו, אלא אדם שנפרד מהחיים מתוך בחירה. ואכן אלברט לנדאו נפרד מהמאה העשרים כמי שמיצה עד תום את קובעת התרעלה ששתה מידה. התאבדות טקסית וסמלית כזו היא מחאתו של בן המאה העשרים נגד המאה המבישה שלו.

כל השנים רדפו אותו המראות שנחשף להם בימים הספורים שבהם ליווה את השיירה עם האסירים האומללים. הוא גם לא סלח למאה הזו שאילצה אותו לפעול לא כבן–אנוש, אלא כבעל–חיים. בחלק הראשון של הרומאן הודפסו באות שונה קטעי–זיכרון סיוטיים מיום העריקה, קטעים הממחישים את שפל מצבו באותו יום. אחרי שניצל מהפגזת השיירה מהאוויר, ברח פצוע ברגלו כמו חיה נרדפת. במהלך מנוסתו בלע סירפדים ושורשים ורוצץ את ראשו של כלב כדי שיהיה לו למאכל אם לא ימצא מזון אחר לשבור בו את רעבונו. אחר–כך הסתתר במתבן וחלק את המקום עם בהמות. כבר ביום הנורא ההוא התברר לו היעוד של חייו: להקדישם לתיקון העוולות שביצעו העם הגרמני וסייעניו מעמים אחרים במלחמת העולם השנייה למליוני חפים מפשע ובראשם ליהודים ולאיתורם של פושעי המלחמה, כדי שיועמדו למשפט על חטאיהם נגד האנושות.

במילים אחרות: בעודו לבוש בבגדי אסיר יהודי ואוחז בזהות שאימץ מיהודי יצא ארנולד להגשים את היעוד הפציפיסטי שהגדיר לו גורלו — למנוע מעוד מלחמות עולם לפרוץ ולפגוע פעם נוספת באופן אנוש כל–כך באנושות. לכן החליט כעבור שנים, שאסור לו לחיות מעבר למאה המגלמת את חייו, ואין לו מקום במילניום העומד להתחיל כעבור יום. כיוון שזיהה את עצמו עם המאה העשרים, סבר שהסתלקותו מהעולם יחד עם המאה המקוללת הזו, תפנה את הזירה למאה העשרים ואחת ותעניק לה סיכוי להיות מבורכת מקודמתה. ארנולד היה לוחם–שלום בשליחות עצמו. את כוחו שאב מההכרה, שמוטל עליו לכפר על חטא השאננות שחטא בו נוכח הסימנים הרבים שהעידו על הפורענות הצפויה, סימנים שהתעלם מהם, ובכללם: התנכלות חבריו אליו בתיכון ובאוניברסיטה, הבדיקה המבישה והגזענית שביצעו לו בשעה שהתייצב בלשכת הגיוס לצבא ותוכנם של המשלוחים שהוטל עליו לשנע מדכאו לברלין. בכל שלב היה עליו לזנוח את תחביב האיסוף של הרמשים ולהבין, שכאשר חברה מתנכלת לאחר ומתירה את דמו של השונה, סופה שעד מהרה תמיט שואה על האנושות כולה.

מעשה אנוכי יחיד התיר לעצמו ארנולד קודם שהתאבד, כדי שהבשורה הפציפיסטית שלו תגיע לפחות לידיעת בני–משפחתו, כי קיווה שאם יבינו את מניעיו, ימחלו לו על השנים שהזניח אותם כדי להגשים את יעודו. למטרה זו השאיר רמזים שיחשפו לאסתר, לבנותיו ולנכדיו את הסוד שהעלים מהם במשך שנים כה רבות: שבסיום מלחמת העולם השנייה התנער מהזהות שהוריו העניקו לו אחרי לידתו, הזהות הגרמנית, ובהמשך חייו הסתיר את עברו תחת הזהות היהודית, כדי לפעול בחסותה בשם הזהות הפציפיסטית, הזהות היחידה שבסיועה יכול היה לכפר על חטאו, בשנים שהחזיק בזהות הגרמנית.

שתי ביוגרפיות

עקב החתירה לחבר את כל חלקי התצרֵף הביוגרפי של ארנולד, נוטה הקורא להתעלם מהעובדה שבצד הביוגרפיה שלו נפרשת בעלילת הרומאן גם הביוגרפיה של אסתר. ואם משווים בין הביוגרפיות של שניהם, מגלים שאכן בשיקול דעת בחר להתאבד ביום שבו הסתיימה המאה העשרים. על–ידי ההתאבדות נפרד משתי הזהויות הלאומיות, הן מזו הגרמנית, שהוגדרה לו מאז לידתו, והן מזו היהודית, שהחזיק בה מסיום מלחמת העולם השנייה ואילך, והעניק לעצמו את הזהות שאליה נכסף באמת: הזהות הפציפיסטית, כי האמין, שבשל היותה זהות אוניברסלית, רק בכוחה להעניק תקווה למילניום החדש, שיפציע בתולדות האנושות למחרת יום פטירתו. הביוגרפיות שלו ושל אסתר שיכנעו אותו, שאלמלא היתה ההשפעה של הזהויות הלאומיות עדיין כה חזקה על בני–האדם במאה העשרים, לא היו פורצים במהלכה שתי מלחמות איומות כאלה כמו מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה.

המשפחה של ארנולד, משפחת בקר, היתה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה משפחה גרמנית פטריוטית וממוצעת. האמא היתה עקרת–בית (224) והאבא, שחזר פצוע מהחזית במלחמת העולם הראשונה, פירנס את המשפחה ממשרת מורה לגיאוגרפיה (214). גם אחרי שנים נאחזת אחותו של ארנולד, אריקה, בממוצעות הזו של המשפחה כדי לזַכּות את הוריה ואת עצמה ממה שאירע באשמת העם הגרמני בשנות השואה. ואלה ההסברים שאמרה לאסתר בשנת 2000: “אינני מנסה להצדיק את מה שקרה, אבל היו נסיבות. גם לנו היה אז קשה מאוד. כל העיר היתה הרוסה, ולא תמיד היו חשמל ומים. היה אפשר להשתגע רק מהרעש של ההפגזות. — — — גם אני ניצולה של המלחמה. וההורים, גם הם עברו מה שעברו. — — — צריך לקבל שגם אנחנו סבלנו מאוד במלחמה ההיא, ועד היום לא נרפאנו. אנשים נוטים לשכוח שגם על העם הגרמני נכפו הדברים האלו, ושלא כל הגרמנים עשו דברים נוראים. אז נכון שאבא ואמא היו חברי מפלגה, וגם אני הלכתי לתנועת–הנוער, אבל זה מה שכולם עשו באותם ימים. היינו גאים לקחת חלק במשהו גדול. לא יכולנו לדעת מראש לאן כל זה יוליך” (199—200). ביושר הרוויחה אריקה את התגובה הספונטנית מידי אסתר, שסטרה לה אחרי הדברים האלה.

בילדותו בילה ארנולד שעות באיסוף חרקים ביער מאחורי הבית של הוריו בברלין (13). אוספיו הכילו “בלוטי אלונים, אצטרובלים, פטריות יבשות, צדפים, נוצות, עכבישים וחיפושיות מתים” (206). בעוד ילדים אחרים בגילו עסקו בחיי–חברה פעילים, שקד הוא בגיל שתים–עשרה על ספר עב–כרס בן תשע מאות עמודים, שהכיל “רישומים וצילומים של בעלי–החיים הידועים בעולם, למן היונקים הגדולים ביבשה ובים, ועד לרמשים הזעירים ולטפילי העור הסמויים מן העין”. אלה “הותירו בו רושם עז, עד שחש מן התעלות כמו לנוכח יצירת אמנות גאונית” (206). חריגותו גברה בגימנסיה, אחרי שחבריו גילו במלתחה של אולם ההתעמלות את סודו — אז מומו, ובעתיד גם גלגל ההצלה שלו — שהוא נימול מלידה. עקב כך לא הצטרף כאחותו ל“היטלר יוגנד”, עובדה שציערה את הוריו. האספנות העניקה לו חיים מקבילים ושימשה לו “מיפלט מההצקות היומיומיות של הבריונים” (208), נערים “בחולצות חומות, במכנסי עור ובחגורות כתף” (233).

אף ש“עולם הטבע עורר בו עניין בגלל אפשרויות האיסוף והמיון הרבות שגלומות בו” (205), בחר ללמוד אמנות באוניברסיטה. משהחלו הגיוסים לצבא הרייך, נקרא כמו הסטודנטים האחרים להפסיק את לימודיו ולהתייצב במשרד הגיוס. אך עקב המום באבר–מינו “בדקו את הדם שלו מן השורשים ועד לצמרת אילן היוחסין” לפני שהציבוהו לאס–אס. הוא גוייס רק אחרי שקבעו שאין דופי במוצאו ומשום שהתחשבו באביו, שעוטר בצלב–הברזל בשובו ממלחמת העולם הראשונה בלי אצבע ומנוקב מרסיסים. אף–על–פי–כן דאגו לציין בהבלטה בתיקו האישי “שלעולם לא יזכה לענוד דרגות של קצין” (208). ואכן, הוא לא נשלח ללחום בחזית, אלא הוצב למחנה דכאו לבצע תפקיד מינהלי, לארוז “פרוות, תכשיטים, נעליים, שיניים תותבות” ושאר טובין ולפקח “על העמסת המזוודות והארגזים לקרונות הבקר” שהובילו את הרכוש של “הפסולת האנושית” מארצות הכיבוש למולדת הגרמנית (209). לדרגת סמל–ראשון הגיע בזכות עבודתו המסורה והמופתית באירגון המשלוחים האלה.

כאמור, במקביל לביוגרפיה הזו של ארנולד בקר, המקיפה את עשרים וחמש שנות חייו כגרמני, נפרשת בעלילת הרומאן גם הביוגרפיה של אסתר. את אמה לא זכרה אסתר כלל, כי היא התייתמה ממנה כשהיתה כמעט תינוקת. אביה גידל אותה ואת אחותה הצעירה, אלזה. האבא, שבנה אסמים בכפרים בסביבת פינסק שברוסיה הלבנה (88), נהג לצרף אותה בנסיעותיו למנסרה (141) וכשיצא לצוד ביערות (129). כדי להעלים את הארנבת שצד בלא היתר נהג להסתיר את הגוויה הצוננת של הארנבת מתחת לבגדים של הבנות וצמוד לגופן (129). בהזדמנות אחרת חשף אותן למעשיו באסם עם כפרייה שעבדה אצלם (169). בסוף קיץ אחד לקח אותה ואת אלזה לחווה ליד יובל של נהר הדנייפר ששם עמד להקים אסם. הן טבלו את רגליהן במים הקרים ורדפו אחרי פרפרים ושפיריות צבעוניות, אך היום הסתיים באופן אחר. בדרכם חזרה אסף אביה גוויה של זאב שהרועים הרגו ובאסם שבביתם פשט את פרוות הזאב ומתח אותה על הדלת ואת ראשו כרת בגרזן ותלה אותו על קורת התיקרה (167—168). שנים עברו עד שהשתחררה מהמראה המבעית של ראש הזאב המת, מראה שהעיק על נפשה כ“גוש שחור” (167). פרטים אלה נחרטו היטב בזיכרונה של אסתר, אולי משום שזמן לא רב אחר–כך התייתמה גם מאביה (82) והדודה לידה מוורשה העבירה אותה ואת אלזה אליה לפולין (83).

אנלוגיה אירונית

אף שהביוגרפיה של אסתר מזוהה מהרגע הראשון כביוגרפיה של יהודייה, לא מצטיירת ילדותה, הנפרשת בקטעי–הזיכרון, שהודפסו באות שונה בחלק השני של הרומאן, כילדות של יהודייה. כל הפרטים על בית–הגידול שהיה לאסתר בחברת אביה מציירים ילדות בבית גויי: עיסוקו של האבא כבנאי של אסמים, קשריו עם איכרים, מסעות הציד שלו ביערות, התהדרותו בראש ערוף של זאב, שאותו קיבע על קורה באסם, וחשיפת שתי בנותיו, אסתר ואלזה, מגיל צעיר לגילויים הגשמיים של החיים ובכללם להרג ולמוות. אביה של אסתר קרוב יותר לדמויות היהודי הבשרי–דמי שעיצבו סופרי התחייה, יהודי הדומה למדי לגוי, מסוגם של “אריה בעל גוף” לביאליק ו“פנדרי הגיבור” לשניאור, מאשר ליהודי הטיפוסי בגלות, הסולד מגסות הצרכים הגשמיים וכל מעייניו הם בקיום קפדני של המצוות ובפינוי מועדים ללמוד תורה.

והנה דווקא ילדותו של ארנולד בקר מצטיירת כילדות בבית יהודי, המדגיש רתיעה מאלימות ומבליט את חשיבות הסקרנות לרכוש דעת והעיסוק בחקירה ובפיענוח הסודות של הבריאה. גם אחרי שהתברר לנו כעבור מאתיים עמודים שטעינו, אנו מתקשים להיפרד מהמוסכמות המוצקות, שאימצנו מילדות על ערכי “הבית היהודי” מול ערכי “הבית הגויי”. מתברר שהילד ארנולד בקר, ילד ארי עם שושלת יוחסין מוכחת, כה סבל מגילויים קשים של אנטישמיות מצד חבריו בבית–הספר ובגימנסיה, אחרי שגילו את “מומו”–חריגותו במקלחת, עד שהעדיף לפרוש מחברתם ולאסוף רמשים בקירבת בית–הוריו. כזכור, גם גיוסו לאס–אס היה כרוך בהשפלה. מכאובים אלה מתקופת הילדות צפו לתודעתו למראה האסירים היהודיים במהלך המסע של השיירה לברלין. פעם הצטלב מבטו עם המבט של אחד האסירים. האסיר היהודי מיהר להסיר את כובעו ולהשפיל את מבטו, אך ארנולד זיהה בתגובת האסיר הרגל שגם הוא סיגל לעצמו בגימנסיה — “להיות לא–נראה” (211).

השוואת הביוגרפיות של ארנולד ואסתר מוליכה למסקנה מפתיעה, שלא לומר אירונית: כיצד זה שבפרוץ מלחמת העולם השנייה הציבה אותם ההיסטוריה בשני מחנות שונים, דווקא את ארנולד במחנה הרוצחים ואת אסתר במחנה הנרצחים? התשובה היא שרווה שגיא כתב רומאן פציפיסטי, ולפיכך העניק לגיבור הגרמני ולגיבורה היהודייה ביוגרפיות שמבטלות את חשיבות מוצאם הלאומי, מוצא שאליו נוטים דרך שיגרה לקשור סטריאוטיפים, המיוחסים לעמים בהתאם לחלקם במלחמת העולם השנייה.

ההיפוך האירוני בין החינוך שקיבלו ארנולד ואסתר בילדותם, כל אחד בבית–הגידול שלו, לבין המקום שהועיד להם הגורל במלחמת העולם בבגרותם, מוליך בהכרח למסקנה המונחת בבסיס ההשקפה הפציפיסטית: שאמנם לחינוך השפעה מכריעה על הטמעת הזהות הלאומית בכל אחד מאיתנו ועל התוויית גורלנו, אך המלחמות משבשות את המהלך הטבעי הזה. המלחמות חוזרות ופורצות בהיסטוריה כיוון שהרוע המובנה בטבע המין האנושי משליט על חיי האנושות את כוחותיו השרירותיים והמרושעים: הגזענות, הלאומנות ושנאת הזר והשונה, ואלה מעצבים את גורלו של בן–אנוש יותר מתכונותיו המולדות ויותר מהסגולות שחינוך היקנה לו. אלמלא נולד ארנולד בקר כגרמני בשנים שבהן השתלט הנאציזם על מולדתו, ספק אם אופיו ושאיפותיו היו מביאים אותו להשתלב בצבא של הפיהרר. ולהיפך: אילו נולד למשפחה יהודית, כמו זו שאת שמה אימץ כדי להינצל, ספק אם גורלו היה שונה מזה של האסירים, שעל הובלתם בתנאים הבלתי–אנושיים הופקד בשלב האחרון של המלחמה.

הביוגרפיות של ארנולד ושל אסתר מלמדות, שכאשר האנושות מאפשרת לכוחות הרוע להשתלט על ההיסטוריה, הם–הם שממקמים אותנו, בלי לשאול את פינו ובלי להתחשב בנטיותינו הטבעיות ובשאיפותינו האישיות, במחנה הרוצחים המתועבים או במחנה הקורבנות חסרי–הישע. רק ההכנעה של כוחות הרוע השולטים בהיסטוריה לחזון פציפיסטי אוניברסלי, משתמע מעלילת הרומאן, עשויה למנוע מלחמות בעולם ובכך לשנות את מצבו הקיומי של האדם, שלפי שעה עודנו דטרמיניסטי ושולל מבני–אנוש את הבחירה החופשית בגורל חייהם.

לקח אקטואלי

השנים שחלפו מאז סיומה של מלחמת העולם השנייה הוכיחו, שהאנושות עדיין רחוקה מאוד מהתגשמות החזון הפציפיסטי. לפיכך כדאי בינתיים להפיק מעלילת הרומאן “כל הדרכים” גם לקח אקטואלי הניתן ליישום מיידי. שואת מלחמת העולם השנייה התאפשרה אך ורק משום שאנשים כמו ארנולד בקר לא מילאו את חובתם, לבחון באופן ביקורתי את כוונותיהם ואת מעשיהם של המנהיגים, שלהם העניקו את הכוח לפעול בשמם. ארנולד בקר לא חונך להיות רוצח וגם לא תמך בזוועות שבוצעו באותה מלחמה. כאדם שאף לעסוק בדברים אחרים: להתפעל מהטבע, לחקור רמשים ולהשלים אוסף שלהם. איך, אם כן, הצליחו הכוחות השרירותיים של ההיסטוריה להתל בו, לשים ללעג את שאיפותיו וחלומותיו האישיים ולהפוך אותו עצמו לקורבן של זמנו ושל מולדתו? בל יאשים אחרים באסונו, אלא את עצמו, אם הפקיר את גורלו ואת גורל עמו בידי הפיהרר וחבורת הלאומנים–גזענים שהקיפה אותו.

חטאו של ארנולד היה חטא האסקפיזם. כל מעייניו של האסקפיסט בכל חברה ובכל תקופה מצטמצמים בשאיפותיו הפרטיות ובאושרו האישי. וכאלה היו רבים מדי בגרמניה בימי בחרותו של ארנולד, כפי שהינם שכיחים במספר מוגזם גם בישראל הדמוקרטית ובארצות–המערב החופשיות כיום. כפי שהנאציזם שיגשג בגרמניה בשנות השלושים של המאה הקודמת משום שאנשים כמו ארנולד נרדמו בשמירה על ערכי התרבות האנושית, כך משגשג הטרור האיסלמי–ערבי גם כיום, רק משום שכה רבים בישראל ובעולם מגלים שאננות וטומנים את ראשם בחול, בעוד הרוצחים–הנבלים פוגעים בערכים אלה ומסכנים את השלום היחסי שהשיגה האנושות בסיום מלחמת העולם השנייה.

לקח אקטואלי זה יגונן על הרומאן המפתיע של רווה שגיא מפירושו כיצירה אפולוגטית המציעה הבנה ומחילה לגרמנים מדורו של ארנולד בקר, שהיו בוגרים במחצית הראשונה של המאה העשרים, כפי שתובעת אריקה מאסתר בפגישתם. להיפך — הרומאן הינו כתב–אישום המופנה נגד בני דורו של ארנולד בגרמניה ונגד אסקפיסטים מקרב עמים אחרים שהיו בכל התקופות, אך התרבו מאוד דווקא בתקופתנו. כבעבר כך גם כיום מתחמקים האסקפיסטים מאחריותם למתרחש בקהילה הלאומית ובקהילה העולמית ומאפשרים על–ידי כך לכוחות המושחתים של ההיסטוריה להצית סכסוכים בין עמים, סכסוכים שסיבכו את האנושות במאה העשרים בשתי מלחמות–עולם היותר רצחניות בהיסטוריה ואשר עלולים לסבך אותה שוב במלחמות עולם גם במהלך המאה העשרים ואחת.

---

"יתומים" — סמי ברדוגו

מאת

יוסף אורן

¹

בעשורים הראשונים לקיום המדינה נמנעו בה מהשימוש במונח הסוציולוגי “הגירה” כדי לציין את התכנסותם של יהודים חזרה במולדתם או את יציאתם ממנה למרחב היהודי בעולם. במקום זאת הועדף המונח האידיאולוגי “עלייה”. בכך הבדילו את שיבת היהודים למולדתם או את יציאתם ממנה מתופעת ההגירה מארץ לארץ שהפכה לנפוצה ממניעים שונים ברחבי העולם החדש. לשימוש במונח “עלייה” הצטרפה בהכרח משמעות שיפוטית: שבח ליהודי ש“עולה” לארץ וגנאי ליהודי ש“יורד” ממנה. על אבחנה אידיאולוגית זו התבססה גם התביעה הנמרצת ממי שעלה לארץ לפשוט מעליו בהגיעו לישראל את “מלבושי הגלות” (מסורת, ערכים, מינהגים וזכרונות) ולהשתתף בתהליך “מיזוג הגלויות”, שיגבש יהודים משבעים מדינות לעם אחד שזהותו תהיה ישראלית.

אידיאולוגיה צודקת ומשכנעת אמנם מסוגלת להשיג תוצאות מופלאות, אך לא במהירות שהיא מקווה להשיגן. ועל כך העידו בכתביהם סופרים, שחוו את קשיי ההגירה לארץ ואת מכאובי התנסותם ב“כור ההיתוך” של החברה הישראלית. הגם שהיגרו לארץ ממדינות ומתרבויות שונות, ניתן למצוא אצלם עדות דומה: אף שהחברה הקולטת הסתייעה באידיאולוגיה צודקת ומשכנעת, והציונות היתה ועודנה כזו, לא היה בכוחה להשכיח מהמהגר את בית–הגידול הראשון שלו. מפאת אורכה של רשימת היצירות שהעידו על כך אסתפק בהמלצה על שתיים שסיפרו על חוויית הקליטה של נערים בארץ, אך העריכו באופן שונה את מידת ההצלחה שלהם להיקלט בארץ: “מכוות האור” (1980) לאהרן אפלפלד ו“תרנגול כפרות” (1992) לאלי עמיר.

סמי ברדוגו כינס ב“יתומים”, כרך הפרוזה השלישי שלו אחרי הקובץ “ילדה שחורה” (1999) ואחרי הרומאן “ככה אני מדברת עם הרוח” (2002), שתי נובלות, שבהן הוא נוטה יותר לפסימיות של אפלפלד מאשר לאופטימיות של עמיר בשאלת סיכויי ההצלחה של המהגר למלא אחר ציפיות החברה הישראלית ממנו להיטמע בה במהירות. כינוסן של שתי הנובלות בכרך אחד מוצדק לא רק על–ידי נושאן המשותף, אלא משום שביחד הן מוכיחות, שגם אם יאמץ המהגר את סממניה החיצוניים של החברה הקולטת, כגון: לבוש, שפה והתנהגות ברשות הרבים, תארך טמיעה כזו לא שנים, אלא דורות, עד שאחד מצאצאיו בדור השלישי או הרביעי אחריו ירגיש שזהותו היא זהות המקום הזה בלבד.

שמואל שטרית, גיבור הנובלה “יתומים”, שהוא מדור המהגרים הראשון, מוכיח מסקנה זו. אף שעלה לארץ כנער בן שלוש–עשרה, הגיל שבו לכאורה הקליטה אמורה להיות מהירה יותר מאשר בגיל מבוגר, עדיין חקוקים עמוק בתודעתו המראות ומושגי–הערך שספג בילדותו במרוקו. יחיאל, גיבור הנובלה “אחי הצעיר יהודה”, מספק הוכחה שעלולה להיות מטרידה עוד יותר. אף שהינו “צבר” שנולד בארץ להורים מדורו של שמואל שטרית, גם הוא מתקשה לאמץ את הישראליות כזהותו הבלעדית. עקב כך היה ראוי להציב את הנובלות בכרך בסדר הדורות הנכון: תחילה את הנובלה “יתומים” המספרת על שמואל שטרית מדור המהגרים הראשון ואחריה את הנובלה “אחי הצעיר יהודה” המספרת על יחיאל, בן הדור השני למהגרים. ואכן, על–פי סדר זה יטופלו הנובלות בהמשך מסה זו.

הנובלה “יתומים”

שמואל שטרית היה בן שלוש–עשרה (189) כשעלה ממרוקו לישראל בלי הוריו (190) בתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת, המאה העשרים (150). בהגיעו לארץ נקלט “בקבוצות הכשרה שונות” יחד עם “נערים זכרים שבאו מארצות חמות אחרות, כהים ורזים” (151). תחת הפיקוח של “מדריכי הסוכנות השזופים ומתנדבים מהקיבוצים” קיבל עליו בפנימייה יחד עם חבריו את דרישתם לזנוח את המחשבות הרוחניות שהביאו מבתי–הגידול שלהם בארצות האיסלם “על האבות הקדמונים — — — על השמים ואלוהי היהודים העבריים” (150) ולאמץ במקומם מושגים חילוניים–צבריים–גשמיים המחייבים “ללכלך את העור” (151). בפנימייה הכיר את רחל, הצעירה ממנו במספר שנים, שהצטיירה בעיניו כמעט כ“צברית”, כיוון שעלתה לארץ עם הוריה, ניצולי שואה מאירופה, בהיותה בת ארבע. החברות עם רחל האשכנזייה נטעה בו את האשליה שהתגבר על ה“זעזוע מהארץ החדשה” (150). ואחרי שנישאו בתחילת שנות השמונים כבר הרגיש מעורה בישראל במידה כזו, שהרגיש “רחוק מהבית בגטו הלבן” (148) במרוקו, “ארץ המדבר היפה” (158).

כדרכם של אנשים צעירים ומאוהבים הניח שמואל, שהשונות העדתית לא תהווה מיכשול בנישואיו לרחל. “היינו מתאימים בימים ההם” (163), נזכר שמואל. אך כבר בטקס החתונה נחשף הניגוד העדתי–תרבותי. האורח היחיד שלו בחתונה היה קרוב–רחוק “מהשרשרת המפוצלת” של המשפחה במרוקו. הקרוב הגיע עם חבר, שבתום ניהול החופה על–ידי הרב האשכנזי, נעמד מול החופה “כמו רב שני שבא לחתן אותם מחדש” והחל לזמר זמירות מסורתיות שבגטו במרוקו נהגו לשיר בחתונות. שמואל נסחף אחרי הנעימות המוכרות לו מילדות, אך הוריה של רחל ואורחיהם צפו בשתיקה במתרחש ובסיום הגיבו ב“מחיאות–כפיים מהוססות וצחוק” (164—165). כדי למנוע את המבוכה פעם נוספת, דאגו הוריה של רחל שברית–המילה של נכדם הראשון, דרור, תיערך בדירתם, בנוכחות קרוביהם בלבד ותבוצע כמנהגם. בסיום לא היתה שירה מסולסלת וגם מגשים עם כיבוד לא הגיחו מהמטבח. אלפרד, אביה של רחל, מזג לאורחיו קוניאק לכוסיות ובכך נחתם המעמד (122). היה זה מעמד מביך למי שזכר כמו שמואל, איך נהגו לשמוח במרוקו באירועים כאלה, שנקשרו תמיד גם “לאוכל המתאים” שהוגש מהמטבח של סבתא בסדר קבוע, תחילה “מנות מקדימות — — — ואחריהן באו הדגים הקרים והפוריים, והמנה העיקרית שהיתה עמוסה ומקושטת” (149).

בשבע השנים שהמתינו עד לידתו של בכורם, דרור, צפו לפני השטח עוד הבדלים בין שמואל ורחל על רקע הניגוד העדתי–תרבותי. טעמם באוכל התגלה כשונה. היא התנזרה ממאכלים משמינים מבצק והוא דווקא צרך הרבה פרוסות לחם, התענג על טעמם של בורקס (184) והתגעגע למתכונים הדשנים מהמטבח של הסבתא (124). עם השנים ניכרה התוצאה במראם החיצוני השונה. בעוד הוא ממוצע קומה, כהה, שעיר ועגלגל כמו בני משפחתו (119), בלטה היא לידו בגוונים הבהירים של עורה ושערה וברזונה (140), שהעניקו לה, בת להוריה האירופאיים, מראה של “עדינות” (108). רחל אמנם לא היתה פמיניסטית, אך היתה ללא–ספק אשה אסרטיבית. עצמאותה ומעשיותה התבטאו בין היתר בעובדה, שהיא נהגה במכוניתם האדומה, בעוד הוא נוסע באוטובוסים. גם במקומות העבודה בלט ההבדל ביניהם. בעוד הוא תקוע כפקיד זוטר במשרד הרווחה של העירייה, מתקשה לבצע ביקורי–בית ומצמצם את מגעיו עם העובדים האחרים, השתלבה רחל היטב במקום העבודה שלה. ובעוד מגעיו של שמואל עם השכנים היו רופפים, הידקה רחל את קשריה עם השכנים ואף קבעה סדרי תורנות עם אפרת, אחת מהאימהות בבניין, להוצאת ילדיהם מגן–הילדים בסיום היום.

המושגים שספג שמואל בילדותו במשפחתו הדתית–מסורתית במרוקו על יחסי גברים ונשים היו שונים מאלה שהפנימה רחל במשפחתה החילונית מאירופה. הגברים היו מתכנסים בנפרד מהנשים ומשוחחים בפגישותיהם על נושאים חובקי עולם, ואילו “הנשים עמדו בפינות בודדות ומחייכות, מטופחות עם שמלות מגרות” (118) וממתינות שהגבר יקרוץ להן “את הקריצה המפתה ואת המבט האילם, שמאוחר יותר הפכו לנגיעות גסות ודביקות על המיטות בין הסדינים” (119). כדי למשוך את תשומת–ליבם של הגברים, התקשטו הנשים, “ישבו על כסאות והיו מקסימות — — — וליטפו את הרגליים מול עיני הגברים שהסתובבו לידן” (113). בבית הגדול של משפחתו בגטו קבעה המסורת את מקומם של הנשים והגברים ואת כללי–המשחק בין המינים. ולכן שרר שקט בבית הגדול, אף שתחת קורת–הגג שלו היו מכונסים כל הזוגות של המשפחה, כל זוג בחדרו.

הפערים העדתיים–תרבותיים מוטטו בהדרגה את הקירבה בין שמואל ורחל. תחילה פסקו “הנגיעות” ושניהם שקעו ב“שינה חזקה בפינות המיטה” (120). ובשבועיים האחרונים נטשה רחל את חדר–השינה והתחפרה בשתיקתה על הספה האדומה בסלון: “מתעלמת מהילדים ומוחקת אותי לגמרי” (120). מהתיאור הציורי של שמואל ניתן להסיק, שכתוצאה ממריבותיהם הפסיקה רחל לתפקד בבית ושקעה בדיכאון: “היום היא אשה נבדלת, שכואבת סבל אפור עם עננים שחורים מסוג עתיק, כאלה שאני מדמיין אותם בזמנים הרחוקים לפני מאה שנה ויותר, כשהבתים היו לחים ומכוסים בערפל תמידי, והחושך שלט באמצע היום” (112). בראשונה משלוש היממות שבהן משחזר שמואל בהווה את החמרת המשבר בנישואיו לרחל עדיין השתעשע בתקווה שרחל תבריא מ“המחלה” וגם יחלפו “הימים הרעים” (107), אך כבר בבוקר היממה השנייה, אחרי שהתבשר על–ידי בנו, דוד בן החמש, שרחל עזבה את הבית, הבין ש“תהום” נפערה בינו ובינה. אף שרק הפרק המספר על אירועי היממה הראשונה זכה לכותרת “תהום”, בוחן שמואל את עומק התהום הזו גם בשני פרקיה האחרים של הנובלה.

רצח ותוצאותיו

מהתיאור עד כה ניתן היה לשער, שהנושא היחיד של הנובלה “יתומים” הוא סוציולוגי: כשלונם של נישואים בין–עדתיים. אילו הסבירו רק פערים עדתיים–תרבותיים את התמוטטות נישואיו של שמואל לרחל, היה הכישלון נחשף מוקדם יותר וודאי לפני לידת הבנים. שמואל עצמו רומז בדבריו, שהמשבר ביחסיו עם רחל פקח את עיניו להבין, שכשלונו בארץ אינו מצטמצם רק בנישואיו לאשכנזייה: “צר לי על הכאב הגדול ועל הרמייה הקטנה שנעשתה לי. כמה רע שלא התמזל מזלי ולא הצלחתי להיות חלק מהגאולה” (159). את המסקנה הזו מנסח שמואל בשנת 2002, אחרי שלושים ושתיים שנים בארץ (150). השימוש במושג “גאולה” אמור להסב את הדעת לכישלון אידיאולוגי של ההגירה שלו לישראל. מכל משפחתו בגטו רק שמואל בן השלוש–עשרה היגר לישראל. הוריו נותרו במרוקו ודודיו היגרו לארצות שונות באירופה. שמואל חושף באופן מקוטע, אופן המשקף את זרם תודעתו בשלוש היממות האמורות, את הסיבות להתפרקות שושלת משפחתו אחרי מלחמת ששת–הימים, שושלת שהמשיכה לחיות בגטו במרוקו גם אחרי שהוקמה מדינת–ישראל.

מתברר שמלחמת ששת–הימים הלהיטה רגשות לאומיים בבית הגדול של משפחת שטרית בגטו. הנער שמואל היה מבוגר דיו לקלוט את הדברים שאמרו הגברים במיפגשיהם. במיוחד נחקקו במוחו דבריו של סבו, “האיש הראשי והראשוני במשפחה” (148): “הוא דאג להדגיש מלים של יהודי ויהודים, ואפילו הזכיר שכאן בגטו היפה לא נישאר בטוחים. הוא גם אמר שצריך להגיד ולהכיר את החג העברי והישראלי, שהוא חלק חשוב שלנו, ושכל זה יכול להיות רק בארץ–ישראל, שבה הכל בשפה העברית, שרק בזכותה מרגישים את הדופק הקדוש של העם היהודי” (149). סבא “חשב שהוא בלתי–נראה בשיחות האלה ששיחרר” בקול גבוה, שהגיע גם לאוזני שכנים (166), אך סבתא הבינה שדבריו מסכנים את המשפחה ולכן “עשתה משהו לסבא וקידמה את המוות שלו” (129). לבכור בניה רמזה, שהשתיקה את בעלה בעזרת רעל שמזגה למשקה שהכינה לו (152).

אף שהדודים העמידו פנים שהם “בסדר עם הפטירה” הפתאומית של אביהם, ונשותיהם “בכו יפה ועשו אבל מפואר”, הותיר האירוע עליהם “תדהמה נסתרת” (127). שמואל זוכר שבכור הדודים, שהיה תמיד “נחמד ומחייך”, התהלך מאז עם “פנים תמוהים, כאילו שמע איזו אמת או ידיעה עם בהלה מסוכנת, שיכולה להגיע גם אליו” (152). האירוע השפיע קשה גם על אביו. שערות ראשו הלבינו, “העיניים שלו היו רטובות יותר — — — אבא נהיה איש עייף עם משא חדש שהוא צריך לקחת לבדו” (127). היעלמו הפתאומי של סבא השפיע גם על הנכדים. האירוע השאיר אצלם “חור בראש ומחשבות מוזרות עליו ועל החיבור שלו אל סבתא” (148). אמנם “אחרי שביצעה מעשה עם סטייה” הפכה סבתא ל“אשה שולטת על בית עם שתי קומות, בלי בעל שמשחרר מלים באוויר ומדבר על ארץ–ישראל ויהודים טובים” (166), אך בניה לא סלחו לה על המעשה ונטשו אותה בזה אחר זה. בכור הבנים היה הראשון שעזב עם משפחתו את הבית הגדול בגטו הלבן, תחילה לעיר אחרת במרוקו ואחר–כך לצרפת. גם הוריו של שמואל עזבו בחופזה את הבית הגדול שבו משלה הסבתא (127), עברו לעיר אחרת ונשארו בה עד מותם (190).

לימים קיבל שמואל צילומים של הפלג הצרפתי מ“השושלת המפורקת” (152) של המשפחה, ומהם הבין שההתפזרות לא היתה התוצאה היחידה של רצח סבו: נשות “המשפחה המתבוללת” נישאו בצרפת ל“גברים זרים”. בצער מציין שמואל, כי “זהו חלק מהשינוי המתמשך” (152) שעובר גם על משפחות הדודים האחרים שהחליפו את גלות מרוקו בגלות האירופית. אלמלא התקשה שמואל לנסח בשפה ברורה את דבריו, היה הקורא מצליח לקלוט בקלות רבה יותר את עומק צערו על מצבה העגום של “השושלת המפורקת” של משפחתו ואת משקלו של הכאב הזה על המשבר בנישואיו לרחל. בעלותו לארץ בגיל שלוש–עשרה, הוא מזכיר לעצמו, “לא עליתי ארצה בגלל הרעיונות של בנייה”, אלא בהשפעת הרעיונות שקלט מפי סבו ודודיו על הסיכוי להציל בישראל את היהדות של “האבות הקדמונים שלנו” (150). טעותו היתה, שבהגיעו לישראל בתחילת שנות השבעים כדי “להיות חלק מהגאולה”, התבייש לדבר “על השמים ואלוהי היהודים העברים”, אלא נכנע לציונות הצברית–חילונית של מדריכי הסוכנות בפנימייה. כשלונו בארץ התחיל אז, ולא אחרי שהתבלטו ההבדלים העדתיים בינו ובין רחל.

מחלוקת בנושאי חינוך

במילים אחרות: כשלונו של שמואל התחיל כשנכנע כנער לציונות הצברית–חילונית במקום לדבוק ב“גאולה”, בגוון הציוני שספג מסבו ומדודיו במרוקו, שבאופן מפתיע היה קרוב יותר לציונות הרוחנית של אחד–העם, שהדגישה בציונות את הדחיפות להציל את היהדות, מאשר לציונות המדינית של הרצל שהבליטה את הדחיפות להציל את היהודים. ואכן, אחת משתי ההפניות בדבריו של שמואל לשם הנובלה מופיעה במשפט שבו הוא מבטא את דאגתו למדינה מנקודת–מבט בלתי–רגילה זו, מההשקפה שקלט מסבו על תפקידה של המדינה להציל את יהדות האבות: “ישראל נתפסת לנו רחוקה ונמוכה. נראה כאילו אבותינו הנשכחים נעלמו מהקברים הקדושים ועזבו אותנו יתומים” (171). על כן משוכנע שמואל, שנסיגתו מהחילוניות הצברית, שנכנע לה בפנימייה של הסוכנות בגיל שלוש–עשרה, תחזיר למדינה את התעניינות האבות בה ותחלץ אותה בשלום מפיגועי הטרור הפלסטיני באינתיפאדה. ומרגע שהמדינה תחזור למלא את היעוד שהוגדר לה במשפחתו, להיות מקלט ליהדות האבות, יצליח גם הוא לשקם בה את “השושלת המפורקת” של משפחתו, כי רק “על פיסת האדמה הקטנה” בישראל, אפשר לעצור את סכנת “השינוי המתמשך” במשפחתו, שמאז יציאתה ממרוקו, בניה מתבוללים בארצות שונות בעולם.

לידת הבנים הולידה אצל שמואל געגועים לשיקומה של “השושלת המפורקת”, והם שהגדירו לו את יעודו–חזונו: להקים כאן, בישראל, “מחנה של זכרים, שיהיה דומה לקבוצת הגברים הרבים שנעלמה מהבית הגבוה של הגטו הלבן” (176). חזון זה, מתברר כעת, יותר מההבדלים הסוציולוגיים בין מזרחיותו לאשכנזיותה של רחל, הוא שפער את ה“תהום” בין שניהם ומוטט את נישואיהם. שלא כמו הנשים הכנועות שזכר שמואל מהבית במרוקו, קבעה רחל את מועדי הריונה והיא זו שגזרה אחרי לידת דרור ודוד שיהיה עליו להסתפק בשניהם, כיוון “שהיא לא רוצה עוד ילדים” (118). החלטתה זו והתנגדותה למאמציו, להנחיל לבנים את מורשת “הגברים המנצחים”, הן שליבּוּ את המחלוקת ביניהם בנושאי חינוכם של דרור ודוד. במשך שנים היה מוכן לוותר על סממנים חיצוניים של בית–הגידול המרוקאי, אך על נושא מהותי זה, שיקום “השושלת המפורקת” של משפחתו המרוקאית כאן, בישראל, לא היה מוכן להתפשר.

מאז שנולדו הבנים הרגיש שמואל שהזכרונות מילדותו במרוקו “זאת ערימה שמגביהה”, שיותר “אי–אפשר לשים בפינה” (114). לכן שקד לאסוף ולצרף מפיסות הזיכרון שהשתמרו במוחו מחייו במרוקו, תמונה מ“המקומות של שָם, שאולי הם תערובת חלומית במירקם של אמת השורשים” (158). בדיוק כפי שנחום גוטמן הנציח בציוריו את תל–אביב הקטנה משנות ילדותו (159), כך גם השלים שמואל בדמיונו ציור שובה–לב מ“הבית בגטו הלבן”. ובדיוק כפי שדליה רביקוביץ הנציחה בשיר “חמדה” את נופי התשוקה של ילדותה, כך גם הוא התחבר, להרגשתו, לנופי–געגועיו, ל“ארץ חמדת אבות אמיתית” (187), נופי ילדותו במרוקו. לפיכך החליט, שיותר לא יהיה מוכן להתבטל בפני רחל ולוותר על “הזכות שיש לי להיות מי שאני” (184).

חזונו של שמואל על שיקום “השושלת המפורקת” באמצעות הבנים התנגש עם החינוך החילוני–צברי שהעניקה רחל לדרור ולדוד, כדי שלא יהיו שונים משאר הילדים (170). על רקע זה פרצו בבית המריבות, לעיתים קרובות ב“הרמת קול” ו“ליד הילדים” (113). למאבק על חינוכם של הבנים התייצב שמואל חמוש בזכרונות ממרוקו: “אני שומר על התנהגות טובה וישנה בזכות החינוך היפה שקיבלתי בשנים הראשונות שחייתי עם אבא והדודים. — — — כל ילד למד לעשות מה שעשה גבר גדול לידו, חיקה את המבטים והכניס לתוך עצמו אופי של איש חדש מוכן” (162). רחל הגיעה חמושה ב“דעות מפותחות” (117) של “אשה מודרנית” (111) ומובן שלא יכלה לשאת לא את יחסו התובעני–קפדני כלפי דרור בן השבע ודוד בן החמש ולא את התעקשותו לחנכם להיות “גברים נכונים” (118) כמו “הגברים המנצחים” במרוקו.

בעימות הזה היתה ידו על התחתונה. אף ששניהם כבר חצו את גיל ארבעים וכמעט שנות דור מבדילים בינם לבין בניהם, הצליחה רחל לקרב אותם אליה, כי בניגוד לו, שהעיר להם ללא–הרף על “הדיבור השבור” של העברית בפיהם וגער בהם על התנהגותם בכל הזדמנות, השתתפה רחל בשעשועיהם. ואפילו בארוחות לא נזפה בהם כמוהו, אם לא סיימו את האוכל (123), אלא עודדה אותם להשתובב וגם בעצמה נטלה חלק במשחקיהם. בזכות זאת הצליחה להיות עבורם “גם גדולה וגם קטנה, קופצת ומחברת את הרווח בין שני הדורות” (170). “תנסה להיות עם סבלנות אחרת” (108), אמרה לו, אך הוא המשיך לדבוק בשיטתו ולא אימץ את הצעתה, להתאים את דרישותיו לגילם הצעיר ולמקובל ביחסי הורים וילדים במשפחות האחרות. התוצאה ניכרת בהתייחסותם אליו בשלוש היממות שבהן נותרו רק איתו: שניהם כמעט ולא פנו אליו, והוא הרגיש שהם “נמשכים אחריה, כמעט מבקשים רק אותה” (170).

דימוי היתמות

ביאושו ניסה שמואל להטביע בשתיית יין את עלבון ההיפרדות של רחל ממנו ואת האדישות של בניו אליו. הוא אף הציע לרחל להצטרף אליו לשתייה, אך היא סירבה וביקשה ממנו שיניח לה (157). לכן המשיך בשתייה בלעדיה עד שכילה את הבקבוק והשתכר (146). מעשיו בהיותו שיכור אינם זכורים לו, אך הם צפים במוחו למחרת, אחרי שהתפכח: “הצמדתי את הידיים שלי על הפה של רחל — — — רחל התחילה להשתעל חזק ונחנקה בקולות — — — נדחפתי בישיבה ליד הברכיים שלה והפלתי עליה את הראש — — — התרוממתי ורחל היתה אדומה. הזזתי את היד מפיה — — — רחל חזרה לנשום בכוח והיתה עוד נחנקת ומשתעלת — — — קמתי מהספה והלכתי משם” (185—186). במצב שיכרות וכשלא שלט בעצמו נדחף שמואל לבצע ברחל “מעשה עם סטייה” הדומה לזה שביצעה סבתו לסבו. אף ששמואל פעל במצב של שיכרות ולא השלים את חניקת רחל, מלמדת ההקבלה בין שני המקרים, שקיים דמיון במניעיהם לפתור ב“מעשה עם סטייה” מחלוקת שלא הצליחו להכריע אותה לרצונם בדרכים אחרות.

אחרי ששמואל התפכח מליל השיכרות והתברר לו שכמעט רצח בחניקה את רחל, נחבט בקרקע המציאות. הוא שנטה להתמסר ל“תעופה” חזונית (116) ושגה בדמיון על שיקום “השושלת המפורקת” ועל “הגאולה” של יהדות האבות במדינת–ישראל, מודה בסיום, בעזרת השימוש במושג “יתמות” בפעם השנייה, בהתרסקות חזונו: “את אבא אני רוצה עכשיו. שיבוא ויראה את המצוקה. — — — אחר כך נדבר ואגיד לו שיפסיק להיות נחבא אלי בחלומות, כי גם בהם אני מרגיש יתום” (190). במונחיה של הספרות העברית זהה היתמות, שעליה מדבר שמואל, לתלישות, שבאמצעותה הגדירו צעירים ממזרח–אירופה את המשבר הקיומי שלהם בתקופת הדמדומים של המעבר מרעיונות ההשכלה לרעיונות התחייה, בתפר שבין המאה התשע–עשרה למאה העשרים. אז ציינה התלישות אבידה כפולה: היתלשות מהתרבות הדתית–יהודית ואי–התחברות לתרבות החילונית–כללית. ממש כתלושים מתקופת התחייה מרגיש גם שמואל שנתלש ממורשת סבו, אך גם לא התחבר לישראליות הצברית–חילונית.

הסיום הפתוח של הנובלה מותיר לכאורה אפשרות, שנישואי שמואל ורחל יחזרו למסלולם אחרי שרחל תשוחרר מבית–החולים. אך ההקבלה לנזק, שרצח סבו של שמואל על–ידי סבתו הסב למשפחתו, מקרבת אל הדעת, שרחל לא תחזור לחיות עם שמואל בצאתה מבית–החולים. סיום זה של הנובלה “יתומים” מצדיק לברר, במה שונה טיפולו של ברדוגו מזה של סופרים אחרים, שגם הם תיארו קשרי אהבה בין גבר ממוצא מזרחי עם בת–זוג ממוצא אירופאי? אלי עמיר ברומאן “אהבת שאול” (1998) התאמץ לשכנע שקשר כזה יכול להצליח. תשובה שונה על סיכוייה של אהבה בין–עדתית להצליח אפשר להסיק מעלילת הרומאן “מים נושקים למים” (2001) לסמי מיכאל. לגיבור ספרו זה זימן המחבר שתי אהבות. הראשונה, בין יוסף יליד עירק לאינה האשכנזייה, נקטעה באופן מסתורי, אך לא לפני שנוצלה על–ידי סמי מיכאל להבליט את יתרונות הפתיחות האנושית, החיוניות המינית והבריאות הנפשית של הגבר המזרחי על ההסתייגות של משפחת גולן, המשפחה האשכנזית שהשתדך איתה.

יתרונותיו אלה של יוסף, שלא התמצו בנישואיו לאינה, התממשו במלואם עם סמדר, הנשואה לבני, שבשל עקרותו אינו מסוגל להפרות את סמדר, ויוסף, הגבר המזרחי, החיוני ממנו יעניק לה את האימהות שנבצר מבעלה האשכנזי להעניק לה (354). לשבחו של סמי ברדוגו ייאמר, שהוא לא פסע בעקבות הפתרונות האלגוריים–סוציולוגיים של אלי עמיר וסמי מיכאל, אלא העדיף עליהם תיאור מציאותי של פרשת אהבה בין–עדתית מסויימת, שאין ללמוד מכשלונה על סיכוייהן של אהבות בין–עדתיות אחרות.

הנובלה “אחי הצעיר יהודה”

כאמור, הנובלה השנייה בספר מוכיחה, שגם בדור השני עדיין חזקה במשפחות שהיגרו לארץ ההתלבטות בין ה“שם” ל“כאן”. גיבור הנובלה הזו, יחיאל, הוא “צבר” שנולד להוריו שעלו לארץ ממרוקו. ואף שזה מקרוב סיים את לימודיו בתיכון, הרגיש, שלא ישתחרר מהשוליות של הוריו בחברה הישראלית, כל עוד לא יוסיף מאפיין שלישי לזהותו כישראלי — השירות בצבא. ובעוד הוא ממתין לגיוסו, מתברר לו, שאירוע “גלותי” שהתרחש במשפחה מאיים על השלמת תהליך החניכה שלו כישראלי: לז’ולי, אמו בת החמישים ושתיים, אירע “נס” והיא התעברה. הן ה“נס” והן ההחלטה של הוריו ללדת את התינוק מצטיירים בעיני יחיאל כסותרים את מה שמקובל באורח–החיים הישראלי: אמנם “בחוץ–לארץ היו הרבה מקרים של הריון מאוחר”, אך “כאן זה לא עובד ככה” (49). ואכן, שני האירועים הצפויים להתרחש בחייו בעוד כחצי שנה, הגיוס לצבא והלידה של התינוק להוריו, מאלצים את יחיאל לקבוע מהי זיקתו לשתי הזהויות הסותרות, המרוקאית והישראלית. כך הופכת עבורו מחצית שנה זו לתקופה של התלבטות בין התרבות שהביאו עימם הוריו מ“שם”, מהארץ הצפון–אפריקאית שממנה היגרו לישראל, לבין מה ש“עובד” כאן, בישראל, ורק בסיומה יוסר העיכוב בהשלמת תהליך החניכה שלו כישראלי.

בני המשפחה האחרים של יחיאל אינם חצויים כמוהו בין שתי הזהויות, זו הקיימת “כאן” וזו שהיתה קיימת “שם”. הסבתא יקוטה, למשל, “נשענת על העבר מהחיים שהיא זוכרת מחוץ–לארץ, ומשאירה את הראש שלה בלי לחץ”. דעתה על החיים בישראל מבוססת על “הבדלים ביו הטוב שהיה שם לבלגן שקורה כאן”, לכן היא “מחזיקה בתוכה את הזיכרון ושומרת עליו כמו מפתח סודי” (19). בניגוד ליקוטה, מבדילים הוריו של יחיאל בין מעשיהם במקומות העבודה, אמו ז’ולי במפעל ואביו מרדוש במועצה, לאורח–החיים בבית, ובזכות זאת “כאילו אין אצלם זעזועים והם יודעים לחיות בקו ישר” (12). ואשר לאחיו, דינה ושיקו (משה), ילדי אמו מבעלה הראשון, רפאל, שעלו בגיל צעיר ממרוקו, שניהם הפכו זה מכבר לישראלים, כי לא הסתגרו מפני ה“כאן” כהוריהם. “לשיקו היו חברים מהשכונות האחרות וגם כאלה מהעיר” (21). וגם דינה פרצה החוצה מהבית ומהשכונה ובזכות זאת הכירה בגיל תשע–עשרה בחור מנהריה ונישאה לו כעבור שנתיים. לכן “המקום שבו הם נולדו לא נמצא אצלם בראש, הכל נעלם ורק מה שפה קובע, וזה מה שהם מכירים” (14).

יחיאל הוא היחיד שטרם הכריע בין שתי הזהויות וכשהוא רואה את התמונה של רפאל, אביהם הביולוגי של דינה ושיקו, התלויה מעל מיטת הוריו בחדר השינה שלהם, הוא מרגיש ש“שקט ורעש יש בחדר”. הניסוח הרומז הזה אומר, שהצפייה של יחיאל בתמונת רפאל מערערת את שלוות נפשו, כי נדמה לו שבעלה הראשון של אמו מנסה להסביר לו “על חוכמה של חיים פשוטים ועתיד לא מסוכן” (74), חייהם במרוקו. רפאל, הנראה בתמונה “עם זקן קטן וכובע שחור על הראש” ו“לובש שמלה אפורה כבדה” (14), נפטר מיד אחרי שעלה לארץ ולפיכך נדמה ליחיאל שהאיש מ“שם” תובע ממנו, “הצבר”, לנהוג כמו הסבתא יקוטה: להעדיף “את הטוב שהיה שם” על ה“בלגן שקורה כאן”. ואכן, ביסס סמי ברדוגו את התקשותו של יחיאל להשיל מעליו את הזהות המרוקאית כאחיו הבוגרים, דינה ושיקו, על הקשר האמיץ שלו למשפחה ולמקום המגורים.

אשר למקום המגורים — משפחתו של יחיאל מתגוררת בשכונה בשולי עיירה, “בשוליים של הידיעה הישראלית” (55). בתיאור השכונה מובלט מיקומם המתעגל של הבלוקים, שכביש ישר משמש מוצא בלעדי ממנה. הצורה המתעגלת תייצג גם בנושאים אחרים את מוצאם המרוקאי של דיירי השכונה. ולכן תהה יחיאל, כשלמד בבית–הספר על מנהיגי הציונות ועל מייסדי המדינה: “איך הגיבורים והמקימים של פעם בכלל קשורים למשפחות שחיות פה. מרגישים שבמקומות הקטנים של המדינה לא קורים הדברים הרציניים” (72). מקום המגורים עיכב את הסתגלותו של יחיאל לישראליות של חבריו בתיכון. הוא לא נסע לבקר אצלם בעיר והם לא הגיעו לשכונתו כדי לבקרו. חברו היחיד הוא בן–השכונה, רמי, אך גם הוא מעורב יותר מיחיאל בהוויה הישראלית: “רמי מזלזל בי ומבטל אותי ברגע. הוא חושב שאני לא משתנה עם הגיל ולא מתאים את עצמי לשנה. הרגעים המיוחדים בורחים ממני כל הזמן” (45). וגם כאן הניסוח עתיר הרמיזות מצדיק הסבר: אף שגם רמי הוא בן–השכונה הנידחת הזו וגם הוריו הגיעו, כנראה, מ“שם”, הוא משוחרר מנטל עברם וממצה את “הרגעים המיוחדים” של הנעורים בישראל. לכן מצטייר יחיאל בעיניו כמי שמחמיץ את נעוריו משום שלא הצליח להשתחרר מהמנטליות המרוקאית של הוריו וסבתו ולהתחבר ל“כאן”.

ואכן, גם הקשר האמיץ של יחיאל למשפחה עיכב בעדו לפרוץ מהשכונה כמו דינה ושיקו. אחרי שהשניים עזבו את הבית, נותר יחיאל, הצעיר היחיד בבית, יחד עם הסבתא יקוטה, ש“נשענת על העבר” של חייה במרוקו, ויחד עם הוריו, שמצאו פתרון כיצד “לחיות בקו ישר” עם הישראליות. הבית הזה לא עודד אותו וגם לא איפשר לו להיפתח לישראליות מעבר לנדרש כדי לסיים בהצלחה את הלימודים בתיכון. בעוד שהסבתא יקוטה כמעט מוציאה את שיקו מדעתו כשהוא מגיע לחופשה ממקום שירותו ברמת הגולן ודינה מתעלמת ממנה לחלוטין כשהיא מגיעה לסייע לאמה בהריונה המסוכן, קשור יחיאל באופן הדוק לסבתו ולמעשה הוא משגיח עליה בעיוורונה ומטפל בה. גם כלפי הוריו אינו בא בתביעות כמו אחיו ואינו מותח ביקורת על שהם ממשיכים לקיים “כאן” מנהגים שהביאו מ“שם”. הבולט בהם הוא ריכוז החיים בבית סביב המטבח, שבו שוקדים על הכנת מאכלים מרוקאיים, כמו זה שהכנתו מתבצעת מדי סוף–שבוע: “במטבח יש סיר ענק שעומד על אש נמוכה ומתבשל שעות” (22) וכל אחד מבני המשפחה תורם את חלקו לתוכן העשיר של תבשיל החמין לקראת השבת.

לתבשילים מעוררי תיאבון ועתירי קלוריות אלה של אמו, אביו וסבתו, חב יחיאל את חיצוניותו המעוגלת–מזרחית, המרחיקה אותו מבני גילו הישראלים. נטייה זו להשמנה אמנם מציקה ליחיאל, במיוחד כעת, לפני הגיוס לצבא, אך בבית אין מעירים לו על הזלילה הבלתי–פוסקת שלו (28). לכן הוא מרגיש אי–נוחות בחברת רמי ונורית, שהמראה החיצוני שלהם עונה על המראה הצברי הרצוי ושחלומם הוא להיפרד מהשכונה מהר ככל האפשר. וכאשר השניים מבטאים את מיניותם בחברתו בחופשיות ובמידה רבה של מתירנות, הן בדיבור והן במעשה, אין הוא מסוגל להצטרף אליהם, כי שונותו הפיזית והמנטלית מעכבת בעדו לפעול בחופשיות שבה הם מתייחסים לתשוקות גופם. לתשוקות המתעוררות גם אצלו בגיל הזה הוא נותן פורקן בהיחבא, כשהוא מהדק את הכלב “חמשרישון” לגופו או מאונן בסיוע כרית.

בין שתי זהויות

אף שיחיאל מבין שעליו לשמוח שאותו החליטו לגייס, “כי אותי הם תופסים נורמלי וחושבים שאני יכול לתרום בשירות”, הוא מתקנא לפעמים ברמי, שהצבא פטר אותו מהשירות “בגלל בעיות באופי שלו וגם בבית שהוא גר” (36). יחיאל חושש מהצפוי לו בצבא לא רק בגלל עודף המשקל שלו והתנזרותו מפעילות ספורטיבית (28), אלא משום שבצבא יהיה חשוף להוויה הישראלית: “עוד מעט ייפסקו המלים של הדיבור השקט. בצבא לא יהיה לי חדר משלי, ואני אצטרך לשתוק ולחיות עם שלושים בנים, לעשות איתם הכל מהבוקר ועד הלילה, — — — כי ככה זה בצבא הישראלי” (54). החשש הזה מטריד אותו ביותר, כי ברור לו ש“רק הצבא יכול להוציא אותי מכאן ולמשוך את החיים שלי לאמצע” (72). ושוב מתבקש פירוש לשפת הרמזים במשפט הזה: הוא יודע שהצבא יאלץ אותו להתנתק מהשוליים, שבהם התחפר כדי שלא יצטרך להכריע בין הזהויות הסותרות, המרוקאית והישראלית, ולהצטרף ל“אמצע” של הישראליות.

עד כה יכול היה יחיאל להחזיק בעמדה אמביוולנטית כלפי הישראליות ולדחות את הכרעתו בין שתי הזהויות, המרוקאית והישראלית, אך שני האירועים, הגיוס לצבא ולידת התינוק להוריו, כופים עליו לבחור באחת מהן או למצוא פתרון איך לגשר ביניהן. הוא יודע, שהגיוס לצבא יציב אותו במבחן הישראלי האולטימטיבי, והוא מרגיש שאין הוא מצוייד מספיק כדי להצליח בו. גם לידת התינוק עלולה לדחוק אותו מתשומת–הלב של הוריו, שבחסותה הסתגר בבית מפני חבריו ומפני הישראליות שלהם התובענית כל–כך, ולאלץ אותו לבחור באחת משתי הזהויות הסותרות. את רתיעתו מהישראליות המאיימת עליו מבטא יחיאל על–ידי התעכבותו התדירה במיטה. שם הוא עוטה על ראשו את השמיכה ומתחפר במאורה שיצר (15). באופן זה הוא משיג את “השקט” שהוא נאחז בו, רחוק מהקולניות ומההמולה של הממשות הישראלית. רק אחרי שאמו השלימה את הלידה בהצלחה, מתחיל יחיאל להאמין שגם הוא יצליח במבחן המצפה לו בצבא. וכך הוא מנסח בסיום את נכונותו להתגייס לצבא: “ועכשיו אפשר ללכת בשקט”.

בתימלול של הנובלה בולטת השכיחות של המילה “שקט” ואחדוֹת מנרדפותיה בשפה העברית, כי בעמקי לבו קצה נפשו של יחיאל מחוסר ההכרעה בין שתי הזהויות. אף שאינו מתפעל מאימוץ הסממנים החיצוניים של הישראליות על–ידי רמי ונורית, וודאי שלא מהמוחצנות הישראלית של יובל, שהגיע לשכונה כדי להתהדר בלבושו האופנתי ובאופנועו החדש (75), הוא מבין שכל עוד לא יצטרף לישראליות, לא יזכה בשקט שהוא מייחל לו, כי השקט אפשרי רק כשיציב את עצמו ב“אמצע” של ה“כאן”. ואכן בחודשים אלה, שהם חודשי החניכה עבורו, הוא מגשר בהצלחה על הפער בין הזהות המרוקאית שלו לזהותו הישראלית ולראשונה הוא מסוגל לעזוב את הבית “הגלותי” של הוריו ו“ללכת בשקט” לצבא, שהוא ללא–ספק “מרכז” הישראליות.

גם השם יהודה, שבחרו ההורים לתינוקם, המפנה לשיר–הזמר “אחי הצעיר יהודה”, שכתב אהוד מנור לזכר אחיו שנפל במלחמת יום–כיפור, אמור היה לרמוז על השלמת תהליך החניכה של יחיאל בקבלת הישראליות כזהותו הבלעדית. אף–על–פי–כן, מוטב היה לסיים את הסיפור בהחלטתו של יחיאל “ללכת בשקט” לצבא, כלומר: בלי הכותרת שנלקחה ממילות שיר–הזמר של אהוד מנור. קישור הנובלה לשיר האבל של מנור על נפילת אחיו במלחמה סותר את המילים האחרונות של יחיאל “עכשיו אפשר ללכת בשקט”, מילים המבטאות את סיום ההתלבטות של יחיאל בין שתי הזהויות, ופותח פתח מיותר לפרש את המילה “ללכת” גם במשמעות של “מוות”. רמיזה כזו מזכירה גלישה מיותרת דומה שביצע המחבר בסיום הרומאן “ככה אני מדברת עם הרוח”. שם סיים ברדוגו את הסצינה בהשתנה של הגיבורה מאחורי המצבה לזכר הנופלים במלחמות ישראל ליד בית יד–לבנים בעפולה. וגם שם סתר הרמז הפוליטי–אקטואלי באופן פרובוקטיבי את הסיום החיובי של עלילת חייה של הגיבורה, שבמסעה בעפולה טיהרה את גופה מהזוהמה שדבקה בה מיחסים אסורים שקיימה לפני שנים בפריז (ראה הפירוש בספרי “הסיפורת הישראלית בשנות האינתיפאדה”, 2005).

שפה מאולצת

בשתי העלילות שכינס בכרך “יתומים” הפעיל סמי ברדוגו עיקרון פואטי קשה לביצוע: לספר בהרבה טקסט על מעט אירועים. מימוש עיקרון זה יכול להצליח, רק כאשר תוכן מעניין של עלילה פנימית מפצה את הקורא על דלות העלילה החיצונית. תנאי זה אינו מתקיים בשתי הנובלות. במחשבותיהם מזרימים הגיבורים בעיקר מידע מהעבר ופרשנות על אירועי ההווה, אך תכנים אלה אינם משקפים עולם נפשי ייחודי או מקורי. לכן מתממש העיקרון האמור, לספר בהרבה טקסט על מעט אירועים, לא על–ידי ההנעה המסורגת של סיפור–המעשה מהחוץ פנימה ומהפנים החוצה, אלא רק על–ידי ניפוח סגנוני: בעזרת השפה המשובשת שבה מנסחים הגיבורים את מחשבותיהם. כיוון שאין הם מנסחים ברהיטות את המחשבות, מתארכים הניסוחים המשובשים שבאמצעותם הם מוסרים אותן. התוצאה היא הרבה טקסט, אך “הרבה” כמותי, המוסר מעט תוכן מחשבתי. כך שבסיכומו של דבר מבטאים הגיבורים תוכן דל במחשבותיהם הזהה לתוכן העלילה החיצונית, שגם בה אין מתרחשים אירועים מסעירים.

השימוש בשפה המשובשת עשוי להיות מוצדק בשני מקרים, לאיפיון הדמות (גילה, השכלתה, העיסוק שלה והמילייה החברתי–תרבותי שלה) או לפריצת אי–יכולתה של השפה לבטא תכנים מורכבים: מצבי–נפש נדירים או אופקי–מחשבה חדשים. במקרים אלה מוצדק לתבוע מהקורא מאמצי–קריאה מיוחדים, כי המחשבות המקוריות וההעמקה בהבנת הנפש האנושית הן בנסיבות כאלה גמולו של הקורא על ההשקעה שלו בפיענוח נפתוליה של השפה החריגה. זה היה סוד ההצלחה של הרומאן “ככה אני מדברת עם הרוח”, ספרו הקודם של סמי ברדוגו. וזה היה גם סוד הצלחתו של הרומאן “שום גמדים לא יבואו” (2005) לשרה שילה. בשתי הדוגמאות סייעה ההקפדה של המחברים על מידתיות בשיבוש השפה לסבירות הטקסט ששתלו בפי הגיבורים. על מידתיות כזו לא הצליח ברדוגו לשמור הפעם, כי הוא נסחף הפעם להגזמה בביצוע השיבושים.

הגזמה זו פגעה יותר בסיפור “יתומים” מאשר בסיפור “אחי הצעיר יהודה”. על השיבושים של יחיאל יכול הקורא עדיין להתגבר, כי העברית המשובשת שברדוגו נטע בפיו משקפת את העברית המדוברת בשכונות הערים ובעיירות הפיתוח שבהן התרכזו העולים מצפון אפריקה. הקורא בישראל מכיר אותה והינו מיומן במידה מספקת כדי להבין את התוכן שנמסר באמצעותה, למרות היותה משובשת ובלתי–תקנית. לא כאלה הם פני הדברים בנובלה “יתומים”, שבה התאמץ המחבר לברוא שיבושים כדי להציגם כחידושים מקוריים של הגיבור, שמואל שטרית. ריבוי השיבושים הפך קטעים רבים לסתומים בנובלה “יתומים”. ולכן שפתו של הגיבור בנובלה זו היא לעיתים קרובות שפת רמזים שאין אפשרות להתגבר עליה, שפה בלתי–קומוניקטיבית ההופכת למיכשול אמיתי בהבנת התוכן המוצפן בדבריו. אפשר היה להיווכח בכך בציטוטים מתוך הנובלה “יתומים” במסה זו, אך תוכיח טענה זו גם הדוגמא הבאה: “בדירה יש אווירה של קבע שעוברת לעיניים וללב שלי. רק העצירות בראשי מתחמקות אלי פנימה, כאילו עושות אותי מאונך במקום הזה. משהו נתקע בי בהשהיות האלה: גם הבית וגם העבודה, גם הילדים וגם רחל החולה” (152). אף שפירושן המילוני של המילים המודגשות ברור לחלוטין, אין התוכן הנמסר באמצעותן מובן כלל וכלל. זו התוצאה של השימוש המוגזם במילים מופשטות (“אווירה”, “השהיה”) ובמילים רומזות (“עצירה”, “מאונך”), מילים שנוצלו למסירת משמעות מושאלת ולא ברורה, השונה ממשמעותן המקובלת, המילונית. ברוב המקרים מערפל את משמעות התוכן גם תחביר משפט שאינו תיקני, הקושר באופן רופף ניסוח רומז כזה למצב המוגדר שעליו לתארו.

שפה היא אמצעי ולא תכלית. אצל ברדוגו היא יותר מיפגן של כתיבה, במקום שתהיה שפה פונקציונלית המדייקת במסירת המידע לקורא. חיקוי כזה של שפת הדמות הופכת ל“שטיק” ספרותי, ואם היא חוזרת בכתיבת סופר כרך אחרי כרך, כפי שניתן להיווכח בשלושת כרכי הסיפורת של סמי ברדוגו, לפנינו תופעה פולקלוריסטית, או חמור מכך: תופעה של מנייריזם ספרותי. לעומת זאת הצליח המחבר להשתמש בעקביות בצמדי מילים, שבעזרתם ביטאו גיבוריו את הזהויות הסותרות שלהם: שם–כאן (מרוקו היא “שם” וישראל היא “כאן”), אז–היום (העבר במרוקו הוא “אז” והווה בישראל הוא “היום”), כהה–בהיר (גוון המזרחיות הוא “כהה”, בעוד שהגוון האירופאי הוא “בהיר” או “לבן”). ברדוגו גם הצליח לבסס שפת סמלים לתמיכה בצמדים אלה כגון: השקט והרעש (שקט מסמל נפש רגועה, בעוד שרעש מסמל נפש מוטרדת), וכמו: הקו הישר והצורה המעוגלת (הקו הישר מציין את הישראליות המושלת בכיפה, והצורה המעוגלת את המזרחיות המודחת לשוליים בחברה הישראלית).

לעומת זאת חשוב להדגיש, שהיצמדותו של סמי ברדוגו ביצירותיו לדמויות המהגרים, לתיאור בעיותיהם ולהבלטת הניגוד בין חייהם לאורח החיים המערבי–אירופי של ילידי–הארץ, מייחדת אותו בין סופרי המשמרת שלו, סופרי “הקולות החדשים”. בתיאוריו של ברדוגו בולט יסוד אלגי ולא הזעם הקולני של “המקופחים”, לעד ובאופן בלעדי, מקרב הדוברים המיליטנטיים של “הקשת המזרחית”. יצירותיו מבטאות את מכאוב ההתנתקות ממסורת מפוארת של חיי הקהילה המזרחית, מכאוב שלא פסח על שום עדה שהיגרה לארץ. במהלך דור או שניים הכריעה הישראליות את מורשתן התרבותית של כל הקהילות. סופרים שהנושא מעסיק אותם יכולים לשקף אמת זו, כפי שעושה סמי ברדוגו בשתי הנובלות שכינס ב“יתומים”, או שהם יכולים להתכחש לאמת זו ביצירות שמגמתן אתנית (ראה הבהרה והדגמה של מגמה זו בספרי “מגמות בסיפורת הישראלית”, 1995) ולנהל מלחמה אבודה נגד נצחונו של התהליך הזה.

ולסיכום: אחרי שלושה כרכים, צריך סמי ברדוגו להחליט על המשך דרכו. הסכנה האורבת לכתיבתו היא סכנת ההתמקצעות התימאטית והסגנונית שהופכת כותב למנייריסט. אם לא יפרוץ לכיוון חדש הוא עלול להפוך לחקיין של עצמו, החוזר ומספר על המצוקות של גיבוריו המזרחיים, גיבורים מדור העולים הראשון ומילדיהם בני הדור השני להגירה לישראל, בשפה המשובשת שבה הם מספרים על עצמם.

הביקורת בוחנת את המוצר הספרותי המוגמר, ולכן אין באפשרותה לקבוע את מידת מעורבותם ואת חלקם של מנחם פרי ויהודית קציר, העורכים שליוו את כתיבתו של סמי ברדוגו עד כה, בנוסח הסופי של יצירותיו. על הופעת הכרך “יתומים” הוכרז בפירסומי “הספריה החדשה” כבר לפני שנתיים, ומאז נדחתה הדפסתו עד לאחרונה, בשלהי 2006. בדרך כלל עיכובים כאלה מעידים על התערבות נמרצת של עורכים ביצירתו של מחבר. אם כאלה היו התהליכים ברקע של השלמת הכרך הזה, ייתכן שטוב יעשה סמי ברדוגו אם ייפרד בשלב הזה מהעורכים שליוו את כתיבתו עד כה, כדי להינצל מסכנת המנייריזם המאיימת מהם ומטעמם הספרותי על יצירתו.