¹

²

הצילום שנבחר לעטיפת הרומאן “מה שרציתם” מראה דמות של גבר שגופו מוטה קדימה ואחת מידיו מהדקת מגבעת אל הראש. תנוחת גופו מעידה שהוא הולך נגד הרוח. תוכנו הברור של הצילום מבליט את השם המאכזב של הספר, שקשה לקבל ממנו מושג על הכתוב בו. מי אחראי לצירוף המילים הדידקטי “מה שרציתם”? ואל איזה קולקטיב הוא מפנה מילים אלה? ואם אנו, יהודי מדינת–ישראל, הננו הקולקטיב שאליו מופנות המילים “מה שרציתם”, ממשיכה ההתלבטות, אז איך צריכים אנו להבין אותן: האם כשבח לגודל המטרות שהגשמנו, או כלעג למידתן העלובה? ובעודנו מתלבטים בפיענוח כוונתו של המחבר, צף בזכרוננו מאליו המשפט הנודע, שהציב הרצל בשער הרומאן האוטופי “אלטנילנד" (1902): “אם תרצו — אין זו אגדה", וגם המשפט שבו סיים את הרומאן: “…אבל אם לא תרצו, הרי כל מה שסיפרתי לכם בזה — אגדה היא ותישאר אגדה”, משפטים שגם בהם התבלטה המילה “רצון” כמילה דומיננטית.

ואכן, בשם ספרו מגיב אגור שיף על המשפט של הרצל מלפני למעלה ממאה שנים, ואף שצמד המילים “מה שרציתם” הוא הסיפא של משפט שתחילתו הושמטה, ניתן לשחזר בעזרתו את המשפט כולו: רציתם להגשים את החלום הציוני על מדינה לעם היהודי — ואכן קיבלתם “מה שרציתם”. וכך, עוד לפני שקראנו עמוד אחד, כבר התברר לנו, שהמחבר הדיר את עצמו מתוכנו, הקולקטיב הציוני הרוצה, ולנו הוא לועג במילים “מה שרציתם”, בשל ההתלהבות שבה אימצנו את ה“תרצו” של הרצל, את חזונו לכונן מחדש את הריבונות של העם היהודי בציון. וכבר על עטיפת ספרו הצהיר המחבר, שאיננו שותף לא לחלום הציוני וגם לא למדינה שהניב החלום הזה.

מָלָה מרמלשטיין

אישור לזיקה בין שם הרומאן למשפט שבו חתם הרצל את ספרו האוטופי “אלטנוילנד”, ניתן כבר בפרק הראשון, המספר על מלה מרמלשטיין, קשישה סְקְלֶרוֹטית, שבגיל שמונים וחמש הוזה התעלסות ארוטית עם מאהב דמיוני. בפרקים הבאים המספרים עליה, היא חוזרת וקוראת למאהב המסעיר להתגלות אליה ולענג אותה שוב. מפיסות המידע המפוזרות בפרקים אלה ניתן לצרף את הביוגרפיה של חייה. מלה (מליצ’קה אליצקי בנעוריה), היתה בשנות המנדט, “מלכת היופי הבלתי–מוכתרת של פתח–תקוה” (205), אם המושבות, וברחבי הארץ כונתה “הקליאופטרה הבלונדינית ממלבס” (206). שלושה ממחזריה הרבים אפילו התאבדו כשלא נענתה לחיזוריהם. בשנת 1947, השנה שבה פרצה מלחמת העצמאות, והיא בת שלושים, נישאה לצייר מוישה מרמלשטיין, הניצול היחיד מכל יהודי העיירה ז’ילוניץ' בפולין. כולם הוכו בתדהמה, אחרי שבחרה מכל מחזריה המרשימים מבני–הארץ דווקא בניצול מהשואה בעל המראה הגלותי: “צנום, כפוף מעט, עיניו היו עגולות ושחורות, ומבטן מהיר כמו מבט של כייס” (207), שאותו לא אהבה ושבמשך עשרים השנים שחיו ביחד בדירה ברח' ביל"ו בתל–אביב הוא גם לא הצליח “אף לא פעם אחת, לעורר בה כל תגובה גופנית” (38).

הפרק השמיני (עמ' 37—40) מסכם את חייה המאכזבים של מלה עם בעל זה, ש“במקום לנסות לשכב איתה — העדיף לצייר אותה” (38). ואחרי שסחר בציוריו ביופייה והאדיר בעזרתו “את המוניטין האמנותי שלו” (208), נטש אותה ב–1967, אחרי מלחמת ששת–הימים (38), וב–1971, בשיא מלחמת ההתשה, עזב את הארץ ועבר להתגורר בגרמניה (132). ומאז לא איפשרה מלה לשום גבר להתקרב אל יצועה, אלא התמסרה לגידולו של בנה היחיד, יודי. מיהו המאהב הדמיוני שבגיל שמונים וחמש, בעיצומה של האינתיפאדה של שנת 2002, התירה לעצמה לממש איתו את “אורגזמת האורגזמות, שאחריה העולם כולו הופך לצמר גפן — — — שיא ששום אשה עלי אדמות עוד לא הגיעה אליו” (214)? מיהו אותו “תדי” (213), שבשנת חייה האחרונה מגשים עבורה בהזיה את העונג שלא זכתה להרגיש אף לא פעם אחת בממשות? זהותו נחשפת בעלילת הרומאן רק ביום שבו התכוון בנה, יודי, להעביר אותה לבית–אבות.

באותו יום הזמין יודי מובילים לרוקן את הדירה של אמו מתכולתה. מלה לא התנגדה לפינוי כל הציורים של בעלה, אך התקוממה כאשר עמדו להוציא מדירתה את הדיוקן של “תיאודור הרצל כשהוא עומד שלוב ידיים תחת שמי לילה שחורים” (256). מתברר, שעם “תדי” הרצל, “ממציא הציונות, חוזה מדינת–ישראל” (257), החליטה מלה מרמלשטיין לסיים את חייה. ההקפדה על התאריכים והמקומות שבהם התרחשו האירועים המכריעים בחייה: לידה בפתח–תקוה בשנת 1917, נישואים למוישה מרמלשטיין בשנת 1947, הינטשות ב–1967 והזדקנות בדירה ברח' ביל“ו עד שנת 2002 — הקפדה זו מלמדת שאגור שיף כתב אלגוריה. הערות נוספות על המיטווה הגס של האלגוריה הזו, העשויה טלאים טלאים, יובאו בהמשך. לפי שעה ניתן להסתפק בסיכום הנמשל שניתן להפיק מפרטי המשל בפרקים שבהם מככבת מלה מרמלשטיין: מכל הציונות נותרה בשנת 2002 רק הזיה המסוגלת להעניק רק לקשישה כמו מלה, בשנת חייה האחרונה, את “אורגזמת צמר הגפן”, שהיא אורגזמה המתאדה כענן לבן בדומה ל”אפקט אופטי זול בסרטים ישנים" (214).

שלושה אוחזים בפרוייקט

על געגועיה של מלה מרמלשטיין ל“תדי”, האהוב ההיסטורי שלה, כלומר: על רובד הבסיס האלגורי, הציב אגור שיף בהמשך את קירות הסאטירה הפוסט–ציונית שלו. זו מתמקדת בשלושה גיבורים כבני חמישים, צברים מ“דור המדינה”, שבשנת 2002, שנת התרחשותה של העלילה, חוברים יחד להגשים פרוייקט יוצא–דופן: לבנות על גבעה ב“שטחים” דגם מדוייק של העיירה ז’ילוניץ‘, העיירה שבה נולד בעלה הצייר של מלה מרמלשטיין. חשוב להדגיש שהוגה הרעיון לא היה יודי, בנה היחיד של מלה, אלא זיגי, קולנוען כושל ומובטל, הממשיך להתעטר בזנב–סוס בוהמי לזכר הימים שבהם קיווה להתפרסם כבימאי סרטים מצליח. מזה שנים משוטט זיגי בתל–אביב באפס מעשה, בעוד אשתו, שהיא עורכת–דין, מפרנסת אותו וגם בוגדת בו עם אחד מעובדי משרדה. בחיפושיו אחרי רעיון לתסריט, נקלע זיגי לחנות של ספרים משומשים וגילה שם תיק עם 150 צילומים מהעיירה ז’ילוניץ’ שחרבה ב–1938, שהצלם האלמוני רשם על גביהם את זהות האנשים המופיעים בהם. ובנוסף לצילומים מצא זיגי בתיק גם עשרים רישומים ומפה של העיירה, המפרטת את שמות הרחובות ואת המיקום של מוסדות הקהילה. על התיק מצא זיגי את שמו של הצלם, “מ. בן–נון”, וגם כיתוב בעברית: “ז’ילוניץ' קמה לתחייה” (25).

לאחר שעיין בתכולת התיק בביתו, השתכנע זיגי שסוף–סוף מצא את יעודו האמיתי בחיים: הוא נועד להיות יזם. ובו–במקום החליט להשקיע מעתה את זמנו, הפנוי בלאו–הכי מכל מעשה, בעיסוקו–יעודו החדש ו“להקים את ז’ילוניץ' מחדש, כאן, בישראל. — — — על כל רחובותיה, כיכרותיה בתיה וחצרותיה” כ“פארק היסטורי” ש“אנשים חיים” ימחישו למבקרים בו, בעזרת לבושם ואביזרי מקצועותיהם, “עיירה יהודית מזרח–אירופית של תחילת המאה העשרים” (53). הרעיון של זיגי עוד יעבור שיפורים סאטיריים בהמשך, על–ידי “אנשי–מעשה” נוספים שיצטרפו אליו, אך כבר בשלב המוצא שלו, אפשר להבהיר שאין הוא רעיון מקורי. מבקריה מבית של המדינה המשגשגת הזו, נחפזים ברגעי ההשראה היותר מוצלחים שלהם, כלומר: ברגעי היאוש היותר עמוקים עבורם, כאשר אין עוד בכוחם לשאת את ההצלחה המוכחת הזו של הציונות, לדמות את מדינת–ישראל ל“שטייטל”.

בהמשך יתברר, שאגור שיף נמנה עם שופטיה הקטלניים של מדינת היהודים המצליחה הזו ולמטרה זו התאמץ לכתוב סאטירה, שתשכנע שהמדינה ראויה לדימוי “שטייטל” שהודבק לה. אך כבר כעת חובה לרמוז, שהשקפתו של אגור שיף על המדינה, שהוקמה בהשפעת חזונו של תיאודור הרצל, היא יותר קיצונית מזו של מיואש מצוי מהמדינה, שחטאה היחיד הוא שהיא מדינת העם היהודי, ועל כן לא יסתפק בהמשך בהשוואתה ל“שטייטל” במסגרת הסוגה הסאטירית, אלא יפליג הרבה מעבר לכך. הואיל וקיצור–דרך לתחנה הסופית שאליה חתר המחבר להגיע איננו אפשרי, הבה נמשיך ללוות את פעולותיו של זיגי לקידום רעיון ההקמה של “השטייטל” במדינה.

מאחר שמושגיו של זיגי על העיירות היהודיות ממזרח–אירופה, הן של בוגר מערכת החינוך הממלכתית, כלומר: גובלים בבוּרוּת, פנה לבקש עזרה מדודו הקשיש, שְׂרוּל, שעליו ועל הגיגיו יורחב הדיבור בהמשך. ואכן זכר הדוד, שלפני שנים התרועע עם “מ. בן–נון” במיפגשי “אמנים שבאו משם. כלומר מאירופה. מהשואה”, וזה “היה הפסידונים של הצייר מוישה מרמלשטיין” (63), ממשפחת סוחרי המליחים בעיירה ז’ילוניץ' (92) והניצול היחיד שנותר בחיים מכל תושביה. ועוד ידע הדוד שרול לספר, שקודם להימחקותה של העיירה מעל פני האדמה הספיק “מ. בן–נון” לצלם בשנת 1938 את בתיה ואת תושביה, את בעלי–המלאכה ואת חיי היום–יום בה.

בעצת דודו איתר זיגי את יורשיו של אותו “מ. בן–נון”, כדי לקבל מהם זכויות ורשות להסתייע בתכולת תיק הצילומים שרכש להקמת פרוייקט “השטייטל”. לשמחתו גילה שהיורשים הם מלה מרמלשטיין, אלמנתו של הצלם, ובנו היחיד, הקבלן יהודה (יודי) מורן. בו במקום הציע זיגי ליודי להקים ביחד את הפרוייקט (97). תחילה דחה יודי את הרעיון על הסף והגדיר אותו כרעיון מטורף שנהגה ב“מוח יצירתי שסובל ממנת יתר של גראס” (97), אך אחרי ששיתף בסוד העניין את יד–ימינו בעסקים, אורן, שהיה בעבר חברו לנשק וכיום מועסק אצלו כמתווך המקדם את עסקיו כקבלן, שינה את דעתו. שיכנעו אותו הנימוקים ששמע מאורן: במאגר הקרקעות של החברה נמצאת גם חלקה בשומרון, הגבעה נ.ג. 80. אף שהוצעה למכירה למנהיגי המתנחלים, כדי שיקימו עליה התנחלות חדשה, דחו את רכישתה בגלל סמיכותה לכפר הפלסטיני דודיא. הם לא שינו את דעתם גם אחרי שהוצגו בפניהם מסמכים המעידים שהגבעה נרכשה כחוק מהאחים של משפחת חמידאן, אחת המשפחות מהכפר (178). אבל אם יוצע למשרדי הממשלה להקים את פרוייקט “השטייטל” על גבעה זו, גם יתפטרו מהחלקה שאין לה דורש וגם יקבלו מימון ממשלתי להקמתו. לחיזוק כוח–השכנוע של הצעתו, המטיר אורן בו–במקום על יודי רשימה מפורטת של משרדי הממשלה שיצאו מגידרם כדי לממן את ההקמה של פרוייקט כזה אם רק יבטיחו להם היזמים להקימו ב“שטחים” (114—115). אף שבניגוד לזיגי לא צרך יודי גראס, תרם כעבור זמן תוספת משלו לפרוייקט והציע, שלתפקידי תושביה של העיירה יגוייסו המובטלים מהכפר הפלסטיני דודיא, שיחוייבו ללמוד יידיש כדי לזכות במשרותיהם (153).

חלקי הסאטירה

בשלב הזה, קרוב לאמצע הרומאן, כבר פרושה לפנינו הסאטירה על כל מרכיביה. גיבוריה הם שלושה הולכי–בטל: קולנוען כושל ומובטל, קבלן, שהסתבך עם גבעה צחיחה מעבר לקו הירוק שאין לה דורש ומתווך, שאין גבול לתאוות הבצע שלו. שלושתם חברו לממש פרוייקט, שאמנם יפתור לכל אחד מהם את הקושי שלו, אך בה–בעת יתרום גם לדיוקנה הרוחני של המדינה, שהוא דיוקן של “שטייטל”. כל מה שאגור שיף היה צריך לעשות אחרי שהפגיש את חלקי הסאטירה לא היה מסובך ביותר: היה עליו לתאר בפרקים אחדים הכתובים היטב, כיצד משיגים השלושה במשרדי הממשלה את התקציבים להקמת פרוייקט שאין בו צורך לאיש. ובה–בעת היה עליו להבליט את הנימוקים המגוחכים שמקבלי ההחלטות גייסו לתמיכתם בפרוייקט כזה, שלוא הוקם, היה הופך, ללא ספק, לעוד “פיל לבן” על מפת הכשלונות המפוארים של המינהל הציבורי אצלנו.

המחבר אכן ניסה לכתוב פרק מתבקש כזה, אך גם אותו השחית במו–ידיו, עקב הסטת ההגזמה, שהיא מיסודות הכתיבה הסאטירית, לכיוון שגוי. בפרק זה מתוארת הישיבה, שבה דנו פקידי האגף, המקצה כספים להקמת התנחלויות, בהקמת “פארק השטייטל” ב“שטחים”. תוך דקות ואחרי שדיפדפו בחוברת הנאה של יזמי הפרוייקט, החליטו, שעל אף התקדים “אין הבדל בין פארק תעשייתי לפארק בידורי”, שהרי “פארק השטייטל” יספק מקומות עבודה חדשים ויהווה בסיס לבניית “תשתית כלכלית רחבה יותר” בצמוד לו. במיוחד שוכנעו מהנימוק של ראש האגף: “זאת תהיה גם תשובה הולמת לטרור הפלסטיני. אנחנו נראה להם שאנחנו לא מפחדים ושאנחנו ממשיכים בתנופת העשייה על אפם ועל חמתם”.

עד שלב זה נכתב הפרק כהלכה, אך בהמשכו גלש המחבר להפרזה שמוטטה את הישגו. הסאטירה היתה יוצאת מחוזקת לוא חתם המחבר את הסצינה בדברי החזון של ראש האגף: “כמובן שבהמשך נעודד הקמת פרוייקט דומה שייתן ביטוי גם לתרבות עדות המזרח” (129). במקרה כזה היה מבע הרצינות על פני הפקידים בצאתם מהישיבה מבליט את אווילותם כמקבלי החלטות. לוא נעשה כך, היתה ההגזמה הסאטירית מתמקדת בנושא הנכון, בסתירה בין תוכן ההחלטה שנתקבלה בכובד–ראש לבין הפרוייקט האידיוטי שעליו החליטו. אם קביעת ההגזמה ובחירת המידה הנכונה לה הן אבני–בוחן לסטיריקון המוכשר, מעד אגור שיף בשתיהן. הוא לא פיזר את הפקידים בסיום הישיבה, אלא השאיר אותם בחדר להתחרות זה בזה במתן שמות אחרים לעיירה ז’ילוניץ‘, כגון: געפילטע, קישקע, שמאטע, געוולאד, וייזמיר וגורנישט. התחרות הזו חשפה אותם כחבורה של טפשים, וחשיפה זו האפילה על טפשות הפרוייקט שעליו החליטו. את האבן הממוטטת האחרונה הטיח בסצינה ראש האגף עצמו, כאשר הצטרף אליהם "בצחוק בלתי–נשלט. — — — ‘כן, ז’ילוניץ’, הכי טוב ז’ילוניץ’" (130).

שני פרקים סאטיריים מוצלחים יותר הם הפרקים המתארים כיצד שוכנע הקולנוען המובטל זיגי בן–ארצי להסכים שהפרוייקט יוקם ב“שטחים”. אף שעקרונית התנגד זיגי להתנחלויות בשטחים ולפיכך נמנע מחציית הקו הירוק לשם ביקור בהם (152), נאות לכופף את “המצפון הפוליטי” שלו והצטרף לביקור עם יודי בחלקה שנועדה להקמת “השטייטל” בשומרון (157—181). הפרק מתאר, כיצד במהלך הביקור החל זיגי להתרוצץ עם המפה של ז’ילוניץ' כדי לקבוע בעזרתה היכן ימקם את רחובותיה, כיכרותיה ובתיה של העיירה על הגבעה החשופה (187—192). בשובו מהסיור הזה היה מראה העיירה כבר חקוק במוחו באופן כה מוחשי, שללא קושי הצליח להדריך את האנימטור לקראת ההכנה של דגם וירטואלי וממוחשב של העיירה ז’ילוניץ' (249). פרק אחר מספר, כיצד משכנע זיגי את עצמו, אחרי שבחן את צילומי התושבים הפלסטינים של דודיא, שאורן הכל–יכול הצליח להשיג למענו מהמשרד הממשלתי המתאים, שאכן רבים מהם יוכלו למלא בהצלחה ב“פארק השטייטל” את תפקידי התושבים, הסוחרים והפרנסים של העיירה בזכות דמיונם ליהודי ז’ילוניץ' בצילומיו של מוישה מרמלשטיין (219).

“הכיבוש” והאינתיפאדה

מרגע שכותב סאטירה החל במלאכה, אסור לו להרפות. עליו לגייס את כל דמיונו כדי לחבוט בקורבן שלו, בין שזו המדינה, בין שזו אחת האוליגרכיות בתוכה ובין שזה אחד ממנהיגיה, הנפוח מחשיבות עצמית. לאגור שיף אירעה תקלה עוד יותר חמורה מזו שנכשלים בה כותבי סאטירה בתחילת דרכם, המביאים את הסאטירה עד לשלב שבו הם מתקשים למצוא לה סיום, ואז הם נאלצים לקצץ בה כדי לאפשר לעצמם היחלצות סבירה מהגזמותיהם. אגור שיף לא מוטט את המבנה הסאטירי שהקים על–ידי אילוצי קיצוץ כאלה, אלא ביצע תפנית עוד יותר משונה: הוא זנח את הסאטירה ומוסס אותה על–ידי פרשיות שאין ביניהן ובין פרוייקט “השטייטל” ולא כלום. מסתבר, שהחליט להרחיב את מוטות כנפיו ולהעמיס על קירות הסאטירה הזו גג עוד יותר הזוי ומופרך מפרוייקט “השטייטל”. ובלי קושי ניתן לסמן היכן הסיט את סיפור–המעשה מהמטרה הסאטירית למטרה החדשה. ההסטה הזו התרחשה כאשר רופף את דבקותו בקידום פרוייקט “השטייטל” במבוכי המשרדים הממשלתיים ופנה להתחרות עם המדור “אזור הדמדומים”, מדורו של גדעון לוי בעיתון “הארץ”.

בקבוצה של פרקים בעלי אופי ז’ורנליסטי התאמץ אגור שיף להבליט את ההתעללות של חיילי צה“ל במחסומים, המתבטאת, כצפוי, ביחסם האדיש לסבל הפלסטינים, המתוארים, כמובן, כאוכלוסיה אזרחית, תמימה ורודפת שלום. ובעודם לועסים מסטיק, לעיסה המדגישה את אדישותם ואת אטימות לבם, מתעללים החיילים ומשפילים פלסטינים שלא לצורך ובלי שום סיבה. כך, למשל, עוברת בלי שום עיכוב במחסום מכונית של מתנחלים, שעל החלון האחורי שלה מתנוססת המדבקה “תנו לצה”ל לנצח!”, אך בה–בעת חייל הלועס מסטיק מגרש באיומי רובה אשה עם ילד מתייפח בזרועותיה ומונע ממנה להתאחד עם בעלה שהמתין לה במונית מצידו האחר של המחסום (34—44). תיאור טיפוסי נוסף לא חסך שום פרט מהאופן המשפיל שבו בדקו חיילי משמר–הגבול נהג מונית מהכפר דודיא על גבעה נ.ג. 80, שעליה מתוכננת לקום “השטייטל” ז’ילוניץ'. בעודם מבוצרים בג’יפ הממוגן שלהם כָּרְזוּ לנהג הוראות ברמקול. כדי להוכיח שאינו מחבל, ציוו עליו להתפשט וכשנותר רק בתחתוניו הורו לו להסתובב וחתמו את “הבדיקה” ב“אתה ממש סקסי, טקסי” (197).

טועה מי שחושב, שפיזור הקטעים המגמתיים האלה בפרקי העלילה נעשה על–ידי המחבר רק כדי להמחיש את המועד שנבחר להקמת “פארק השטייטל” ואולי גם כדי להחריף את עוקצנותה של הסאטירה כלפי מקבלי ההחלטות ומקציבי הכספים במשרדי הממשלה. לתיאורים אלה על עוולות “הכיבוש” בשנת 2002, שהיו ימי שיא לאינתיפאדה, הוסיף המחבר, בפיזור במרחב הטקסט, קטעים המספרים על שלב קדום יותר בסיפור היחסים עם הפלסטינים. הקשר בין הקבלן יודי מורן למתווך אורן התהדק עוד בתקופת היותם בשירות סדיר, בשנות השבעים. במלחמת יום–כיפור ואחריה שרתו שניהם בחצי–האי סיני וביחד ביצעו “משימות סיור חסרות תכלית ופשר במטעי הדקלים של שייך–זואייד”. וכאשר חשקה נפשם בתמרים, לא קנו אותם מהמקומיים, אלא שדדו אותם מילדי הבדואים באיומי נשקם (41). ופעם, במהלך אחד הסיורים, התפתה יודי והצטרף לאורן לרחיצה בים. אך בצאתם לחוף “גילו שנעליהם הצבאיות נעלמו וארנקיהם רוקנו” (42). למחרת נשפטו על אובדן ציוד צבאי. על גניבת נעליהם הצבאיות נקמו כעבור זמן, כאשר הושארו בבסיס בחג העצמאות. למה דווקא בחג העצמאות? — א‘: ככה, ו–ב’: לדעת אגור שיף אין מועד מתאים יותר מחג זה לסיפור המקומם והדוחה שיסופר להלן.

שניהם ועוד חייל נשלחו במהלך החג לסיור באזור המטעים. הם ניתקו את מכשיר הקשר וכמנהגם גדשו את הכרס בתמרים שחמסו מילדי הבדואים. רק כעת, כאשר היו צמאים, גילו שלא מילאו בצאתם לסיור את המימיות שלהם במים. לפתע הופיע מבין הדקלים זקן שרכב על אתון והם אילצו אותו להראות להם את מיקומה של באר מים קרובה, אך הזקן סרב למסור להם פחית שימורים גדולה שהיתה ברשותו ולכן התפתח ויכוח איתו, שבמהלכו גילו נעליים צבאיות מגופרות על רגליו. ודווקא כשהזקן נטה כבר להיכנע לדרישתם ולנשק שהופנה כלפיו והסכים להיפרד מפחית השימורים, ירה בו אורן והרגו (125). איש לא היה בסביבה ולכן אחזו השלושה בגופת הזקן והשליכו אותו לבאר (240). גופת הזקן לא נתגלתה והשלושה שמרו על סוד הרצח שביצעו בין הדקלים. ואחרי ששותפם השלישי לרצח נהרג בתאונה, שנה אחרי שהשתחררו, הפכו יודי ואורן משותפים לרצח לשותפים בעסקים מפוקפקים באדמות “השטחים”. ברוח מחאת הנביא הקדום “הרצחת וגם ירשת?”, הקפיד אגור שיף לקשור בין הרצח של הפלסטיני לגזל האדמות של עמו, כדי ללמדנו, שמאז מלחמת ששת–הימים השחית “הכיבוש” עד היסוד את החברה הישראלית. בעולמה של הספרות הישראלית מבטיחה קביעה כזו שידרוג מיידי לסופר, מסתם סופר ל“איש רוח”, ומובטח לו כי מכאן ולהבא יהיה מוזמן לצרף את שמו לפטיציות של “השמאל הנאור” וגם להגיב על אירועים חשובים בחיי המדינה בעמוד הראשון של העיתון הכי–הכי חשוב והכי–הכי נפוץ ב…“שטייטל”.

הדוד שׂרול

האנקדוטות האלה על חטאי “הכיבוש” ממלחמת ששת–הימים ועד ימי האינתיפאדה מוכיחות, שמטרתו של אגור שיף היתה לכתוב דיסטופיה על המדינה ועל הרצל, החוזה שלה, שלמען ההגחכה זכה לכינוי ההקטנה “תדי” בפי האחרונה שעודנה מתענגת מההיזכרות בו, הקשישה הסקלרוטית מלה מרמלשטיין. את הדיסטופיה השעין על סאטירה שהגדירה את המדינה כעיירה גלותית, ממש “שטייטל” של יהודים קבצנים, ועל תיאורי–זוועה מ“אזור הדמדומים”, המסייעים לטעון, ש“הכיבוש” השחית את המדינה הציונית עד היסוד ולכן נגזר עליה לחלוף מהעולם. ובהמשך לדיסטופיה הזו תיכנן אגור שיף להציג את האלטרנטיבה, את האוטופיה הבאה, שתחלץ את המזרח התיכון מהסכסוך הערבי–ישראלי. כלומר: על ראש המבנה שבנה עד כה, מבנה המורכב רק מבסיס ומקירות, התכוון אגור שיף להניח את “הגג” — את האוטופיה שתגאל את הפלסטינים ואת הישראלים ממצבם הנוכחי ותקדם אותם לעידן של שלום–עד. לביצוע תפקיד זה, כבר נרמז והובטח קודם, זומן לעלילה הדוד שרול, דודו של זיגי בן–ארצי, להשמיע את הגיגיו על מוצא “הפלסטינים” ועל מוצא “העם היהודי” וגם הסבר מדוע ניתן בקלות לאחֵד מחדש את העמים המתכתשים שלא לצורך שנים כה רבות במזרח–התיכון.

בניגוד למלה מרמלשטיין שנולדה בארץ, עלה לכאן שרול, שהיה בנעוריו בית“רי, רק אחרי שהעיירות שבהן גדל בגולה נמחקו מעל פני האדמה (59). שלושים שנה עבד כפקיד זוטר בעיריית תל–אביב וגידל דורות של כלבים קצוצי זנב בדירתו הקטנה. ואז התממש לו החלום של כל יהודי ב”שטייטל“: הוא התעשר מזכייה בהגרלת הלוטו של מפעל הפיס. אחרי הזכייה עבר להתגורר ביחידת דיור יוקרתית בדיור מוגן, אך כיהודי מנוסה, שהשלים את חניכותו בגלות, ציפה ל”ברק שיכה בו" שנית, ולאו דווקא לטובה. ו“הברק” אכן היכה בו שנית, והפעם הותיר בגופו גידול ממאיר. זיגי, הצורך גראס על בסיס יומי, צירף את הדוד להרגלו זה כאמצעי לשיכוך מכאוביה של המחלה. אף שהינו גרפומאן, מאמין שרול שהינו משורר. “השיר” שדיקלם באוזני זיגי מלמד, שאם מותר למלה מרמלשטיין להתעלס בהזיותיה עם הרצל, מותר גם לדוד שרול לבצע מעשה מגונה במוזה. יעידו על כך החרוזים שכתב על מכאובי גופו: “מכה אחת נחרצת של הנצח, / פעימות העורק ברקה, / מבט קטנטן של רצח, / סיבוב שכל כולו דקה, / קעקוע אות על מצח — / מכה, ועוד מכה” (56).

אך לא למטרה פואטית זומן הדוד שרול לעלילה, אלא כדי לאזן בשלילת הציונות והמדינה את אהבתה של מלה מרמלשטיין ל“תדי” הרצל שלה, האחראי לזו וגם לזו. מפי דודו (למעשה בן–דוד מדרגה שנייה של אמו) שומע זיגי הצבר פרטים על חייהם של היהודים בעיירה: “בעולם שבו אני גדלתי, אחד מכל שלושה יהודים במזרח–אירופה חי בבקתת קרשים מכוסה גג של תבן, התפרנס בדוחק ממסחר בסמרטוטים, והלך לעולמו לפני שהגיע לגיל חמישים” (95). ובפיו של בעל עדות מסולפת זו על העיירה שתל אגור שיף סידרה של תובנות מופרכות נוספות. אחת מהן מתייחסת לתכונות של היהודים: “הדבר החשוב ביותר ליהודים זה להיות צודקים. לכן הם נמצאים לא רק בוויכוח בלתי–פוסק עם האנושות, אלא גם בינם לבין עצמם” (119). תובנה נוספת קובעת, שמדינת–ישראל רוששה בשנות קיומה את צאצאי העם היהודי מהתכונות החיוביות הספורות שהיו להם בהיותם בגלות: “הארץ הזאת קילקלה את כל מה שהעם היהודי הצליח להשיג באלפיים שנות גלות. — — — היכולת לחשוב בהיגיון. לספר בדיחות. או הרצון לחיות, למשל” (57).

אי–אפשר לטעות מהיכן לקח אגור שיף את התיאור הזה על העיירה היהודית. המראה הקבצני של “השטייטל” מוכר לו בעיקר מהסאטירות של מנדלי מוכר ספרים. ואף שמנדלי תיאר בשלושת הרומאנים שלו על העיירה (“מסעות בנימין השלישי”, “ספר הקבצנים” ו“עמק הבכא”) את העיירה מימי המאה התשע–עשרה, האריך אגור שיף את חייה במראה העלוב עד שנת מחיקתה מעל פני האדמה בשנת 1938, והכל כדי להתאימה למטרתו בכתיבת הרומאן, מטרה שטרם הוגדרה, אך נרמז שהיא “הגג” של ספרו. ובוודאי הסתמך על המראה הדוחה שנחקק אצל הקוראים בני דורו, בני החמישים כיום, שבנעוריהם למדו רק את הסאטירות של מנדלי בגנות העיירה, אך מחנכיהם לא טרחו לאזן את התמונה השלילית, שנחקקה בזכרונם מהחיים של היהודים בעיירה, לא מסיפוריהם המהיימנים של עגנון והזז ולא ממסותיו המצויינות של אברהם קריב ב“אדברה וירווח לי”. כל אחד מהשלושה לחם בדרכו לשקף תמונת–אמת על העיירה, אחרי שנכחדה עם יהודיה בשואה.

הדוד שרול כלל איננו מנסה לעקור ממוחו של זיגי את הרעיון לשחזר את השטייטל במדינת–ישראל, אלא מעניק לו את התמיכה הרעיונית והמוסרית המלאה לממש רעיון זה: “האמת היא שהעם היהודי שייך לגולה, לא לשום ארץ ובוודאי לא לארץ–ישראל, שהופקדה בידי צאצאיה של שארית הפליטה אחרי חורבן הבית”. כאן ראוי לעצור ולהבהיר, שבפי הדוד שרול נטע אגור שיף אבחנה בין “צאצאיה של שארית הפליטה אחרי חורבן הבית” לבין הצאצאים של שארית הפליטה מהשואה. הראשונים, לפי קביעתו, לא נטשו מעולם את ארץ–ישראל, אלא “דבקו באדמת אבותיהם”, והם אלה “שהתאסלמו ואימצו את השפה הערבית”, אך שרדו את “הצלבנים, החמסינים, המלריה והציונות”. לכן הם, הפלסטינים, הם הבעלים החוקיים של הארץ הזאת. ואשר ל“עם היהודי” — הוא התפתח מ“בני ישראל” שנטשו את הארץ אחרי חורבן בית שני ונאחזו ביערות ובכפרים של מזרח–אירופה. “לשם שייך העם היהודי” (225), פוסק הדוד שרול, ועל כן מובן, שבמהלך ההגירה של היהודים לארץ–ישראל משנת 1881, תחילה בקילוחים דקים ואחרי השואה בשטף גדול, העתיקו יוצאי העיירות לכאן את המושגים והערכים הגלותיים שלהם. ומשום כך הגיוני ביותר להקים לתחייה במדינה זו את “השטייטל” ז’ילוניץ'.

החזון הכנעני

כהשלמה להסבריו אלה של הדוד שרול על מוצא הפלסטינים ועל המוטציה ששמה “העם היהודי”, פיתח אגור שיף בסידרה של פרקים עלילת אהבה שנרקמה בין איה סברדלוף, יהודייה רווקה בת עשרים ושלוש מנתניה, ובין פאדי, פלסטיני נשוי ואב לילדים (169) מטול–כרם (170). בעלילה זו הצפין אגור שיף את האוטופיה האלטרנטיבית שלו לאוטופיה הציונית. בקריאה לאורך הרומאן התבלטו פרקי העלילה הזו כפרקים מנותקים מהאחרים, שענייניהם עסקו ביציקת הבסיס האלגורי ובהקמת הקירות של הסאטירה, או במילים אחרות: בתיאור הדיסטופי של המדינה. לפיכך הלחים אגור שיף את פרקי העלילה המנותקת הזו לפרקים האחרים בשני מקומות. איה הוצמדה כמטפלת למלה מרמלשטיין ופאדי הוצמד לזיגי כספק של גראס זול וטרי. במהלך נסיעותיהם המשותפות באוטובוס מנתניה לתל–אביב התהדקו יחסי איה ופאדי ואלה הבשילו לתכלית שהמחבר הועיד להם: מאופרת ככלה מאבדת איה את בתוליה תחת כובד גופו של פאדי במקום ההולם ביותר “לאירוע מיוחל” זה, בחדר פנוי בדירתה של מלה מרמלשטיין, המעריצה של תדי הרצל.

על–ידי בחירת המקום “לאירוע המיוחל” ביקש המחבר להדגיש, כי באותה דירה ברח' ביל"ו, שבה הרתה מלה מיחסים ללא אהבה עם בעלה מוישה את הצאצא היהודי–ציוני שלהם, את יודי–יהודה, החל ההריון של האדם העתידי של המרחב, הילד שנוצר מיחסי אהבה בין יהודייה ופלסטיני, שעל–פי התיאוריה של הדוד שרול–ישראל מוצא שניהם הוא מאותו עם קדום שהתגורר בתקופת המקרא בכנען. ואכן איה בטוחה שמהיחסים שלה עם פאדי היא נושאת ברחמה את הילד הכנעני הראשון: “ואז פתאום הבינה את המשמעות האמיתית של בתוליה המאוחרים: הילד שהועידה לה ההשגחה, בן–כלאיים טוב–לב ונינוח, יהיה אבי שושלת חדשה של ממזרות וממזרים חפצי–חיים שיציפו את המזרח התיכון בשלוותם הטובה ויביאו את השלום עלי אדמות. עתיד האנושות היה טמון בבטנה” (232—233). וברוח החזון שאמור לשים קץ לסכסוך הערבי–ישראלי ולהשכין שלום במרחב השמי המשותף לשני העמים, החליטה בו–במקום שתעניק לתינוק את השם “שָלֵו”. וכותב מסה זו האמין בתמימותו, שאת “עתיד האנושות” ואת “השלום עלי אדמות” ניבא הנביא שאמר “כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים”, כלומר: הנביא הציוני ישעיהו, ולא הנביא הכנעני אגור שיף.

להשלמת הפיענוח של עלילת הרומאן, מוצדק למנות את הרמזים שפיזר אגור שיף בפרקים הקודמים, שבהם הכין מבעוד מועד את “הגג” הרעיוני שבו התכוון לסיים את ספרו. הבשורה הכנענית נרמזת לראשונה בפסידונים “בן–נון” של הצייר מוישה מרמלשטיין, שהנציח בצילומים את העיירה ז’ילוניץ' ורשם על תיק–הצילומים את ההוראה להקים אותה לתחייה. “נון” הוא השם הקדום לדג, הוא דגון, האל המקודש לפלישתים בערי החוף של הים התיכון. בשם “נון” הכתיר גם אהרן אמיר את הטרילוגיה הכנענית שהשלים במהלך השנים. רמז שני לבשורה הכנענית הוצפן בהסבריו של הדוד שרול לזיגי על מוצאם של הפלסטינים. הם הוגדרו בפי הדוד שרול כבני–הארץ האותנטיים, כי נשארו בארץ אחרי החורבן, ומאלה שבחרו אז להימלט מארץ–ישראל נוצר “העם היהודי”, שהמולדת האמיתית שלו היא “השטייטל” בכל מקום במזרח אירופה ששם התקיימה. רמז שלישי לחזון הכנעני הוטמן בדמיון שגילה זיגי בין תווי פניהם של האנשים בצילומים מהעיירה ז’ילוניץ' לתווי הפנים של הפלסטינים מהכפר דודיא. דמיון זה מלמד על מוצא משותף ולכן גם על אפשרות עתיד משותף לשני העמים הנוכחיים באומה חדשה, שתיווצר מאליה במרחב הזה מהר מכפי שסוברים מתנגדי החזון בשני העמים.

מורשת האב

חמישים וחמש שנים קודם לפרסום הרומאן הזה של אגור שיף, בשנת 1951, פירסם אביו, מידד שיף, הנונקונפורמיסט חריף הלשון והניסוח, את הנועז והחשוב מבין ספריו: רומאן בשם “שמעון צהמארא”. הרומאן של מידד שיף סיפר על שמעון, הילד הכנעני הראשון, ועל חייו הקשים וסופו הטראגי, משום שהקדים את זמנו. בשנת הופעתו עורר הרומאן “שמעון צהמארא” עניין בגלל היותו הרומאן הכנעני הראשון, אך מאז כמעט ונשכח. בסיום ספרו הביע מידד שיף את תקוותו, שיגיע יום שבו תיווצר מציאות שתאפשר ל“שמעונים”, שיתרבה מספרם ברבות השנים, להגשים את החזון הכנעני. בשעת מותו לא ידע שמעון צהמארא, שפרפר, אהובתו ואשתו, התעברה ונושאת בכרסה את מי שימשיך את דרכו.

לפיכך ניתן לשער שאגור שיף הרגיש מחוייב לתקווה הזו של אביו מלפני חמישים וחמש שנים, ולכן ישב וכתב את ספרו “מה שרציתם”. אלא שגם הוא הבין, שטרם הבשילו הנסיבות למימוש החזון הכנעני ומסיבה זו בחר לנקום באוטופיה הציונית על–ידי כתיבת דיסטופיה המתארת את כשלונה והתנוונותה של המדינה. בכל כוחו ניסה לקדם גם את לידת התינוק שיגשים את האוטופיה הכנענית, אך נאלץ לוותר על כך. ואכן, בסיום הרומאן המית אף הוא, בדיוק כמו אביו, את התינוק הכנעני הראשון, שאך זה נקלט ברחם של איה מיחסיה עם פאדי. בפרק שחתם את העלילה הכנענית סיפר, שמחבל הצליח לחדור לתחנה המרכזית בתל–אביב ופוצץ את המטען שנשא על גופו לפני ששתי שוטרות הצליחו לעצור אותו. ויחד עם המחבל ניספו בפיצוץ זיגי, איה ופאדי וגם התינוק שהיה אמור להיות אבי השושלת האנושית החדשה באזור הזה של העולם.

אך מכורח הנסיבות של הרומאן, שרובו עסק בשלושת היזמים שעמלו על הקמת “השטייטל” על הגבעה הצחיחה ליד הכפר דודיא, נאלץ המחבר להוסיף סיום גם לפרוייקט “השטייטל”. כצפוי בחר בסיום נקמני בחזונו של הרצל ובמדינה שנוסדה על–פיו. אחרי שזיגי ניספה בפיצוץ ואורן מעל בכספיו וברח, נותר יודי המרושש רק עם החלקה הארורה, שעליה כבר לא יוקם דגם של ז’ילוניץ'. ובפרק המסיים הוא אכן הגיע לגבעה זו כדי “להתנחם בחברתם של כל המתים שעל זכרם הופקד”. הוא היה בודד שם “ורק דגל המגן–דוד שנחבט ברוח היה גלמוד ממנו”. סיום זה מייתר כל מילת הסבר נוספת, כי מפורש ממנו במשמעותו אפילו סופר פחות מנוסה מאגור שיף היה בוחר שלא לכתוב.

¹

²

שם הרומאן מבוסס על אחד מזכרונות הילדות של רעננה, גיבורת הרומאן. הסבתא צופקה פדהצור נהגה לבשל בסיר אלומיניום ענקי “ריבת ענבים שהתחילה בירוק בהיר וביעבעה על אש בחצר עד שהפכה בהדרגה לאדום עתיק”. ומדי שנה “מזגה את האדום–האדום ההוא לצנצנות זכוכית ונתנה צנצנת מרקחת לכל אחד מסעיפי המשפחה–כמרקחה בתנאי שיחזירו לה את הצנצנת” (538). גודל הסיר הותאם לגודל השבט שהסתעף ממרכזו בכפר–צונץ (כפר"ץ) למקומות נוספים בארץ. מושג על גודל המשפחה מקבל הקורא בפרקים האחרונים של העלילה, המתארים את ההתכנסות של למעלה ממאה צאצאים, בנים, נכדים ונינים, בשנת אלפיים, בחצר הבית של צופקה לחגוג לה מאה שנות חיים. מסיבת יום–ההולדת הזו תוחמת את מרחב הזמן של הרומאן, שהצליח להקיף דרך תולדותיה של משפחה אחת מהגליל את מאה השנים היותר מסעירות בהיסטוריה של העם היהודי, שנות ההגשמה של הציונות בארץ–ישראל. ואכן, הרומאן “אדום עתיק” הוא בראש ובראשונה רומאן ציוני — סוגה תימאטית ששלטה בסיפורת העברית במחצית הראשונה של המאה העשרים ונזנחה כמעט לחלוטין דווקא בעשורים של מחציתה השנייה, בשנותיה של המדינה.³

אביגור–רותם איננה היחידה שבחרה לבטא דרך תולדות משפחה את דעתה במחלוקת המתנהלת אצלנו מזה שנים ביחס לציונות: האם הצליחה הציונות יותר מכל חזון אחר, שניסו לממשו במאה העשרים, ועוד כוחה עימה, או שגם היא נכשלה כיתר החזונות של המאה וגם עליה היה צריך להכריז כבר מזמן שהיא “פוסט”? מבין העלילות המשפחתיות שנכתבו למטרה זו בעבר כדאי לציין שלוש. עלילת הרומאן “רקוויאם לנעמן” (1978) של בנימין תמוז תיארה כיצד הפכה האחוזה של האברמסונים טרף לכרישי נדל“ן וכיצד נגוז החלום של המייסד על שושלת איכרים שתשגשג באחוזה ותתפשט מתוכה לגאול את אדמת הארץ משממונה. ברומאן “קופסה שחורה” (1987) סיפר עמוס עוז, כיצד נגוז חלומו של וולודיה (זאב–בנימין, שבהיפוך השמות העבריים הוא בנימין–זאב, חוזה הציונות) להצמיח את השושלת שלו באחוזה הגדולה שהקים בין זכרון–יעקב לבנימינה, אחרי שבנו אלכס נטש את האחוזה ופנה לחקור את תופעת הפנאטיזם בהיסטוריה ואחרי שנכדו בועז הפך את האחוזה המתפוררת למחנה צופי לו ולחבורתו ההיפית. אך בעוד שבתיאורים הסאטיריים של תמוז ועוז על האחוזה הציונית המתפוררת בלטה הכוונה להזהיר מפני תוצאות ההתמעטות של הנחישות בדור הנוכחי, דור הנכדים, להשלים את החזון הציוני, שולטת מגמה קיצונית יותר בתיאורי “הכפר הציוני” בעלילות הפנטסטיות–אלגוריות של מאיר שלו. שלו הוא הסופר היחיד שכל כתיבתו עד כה — שישה רומאנים ברצף, מ”רומן רוסי" (1988) ועד “יונה ונער” (2006) — הוקדשה להעמקת הרגשת היאוש מהסיכוי של הציונות להגשים את מטרותיה בהצלחה. אחרי שמונים שנה מתוארת האחוזה של היופאים בעמק ברומאן “פונטנלה” (2002) כמו “טסמניה של זמן ושל תמונה, מדגסקר של רוחות נכחדות ושל חיות זיכרון מוזרות”.

בניגוד לקודמים כתבה אביגור–רותם רומאן ציוני מפוכח המתאר את הממשות כמו שהיא. גם בשנה קשה כמו השנה שבה מתרחשת העלילה העיקרית מבין השתיים שמסופרות בספר, שנה שבמהלכה בוצעה הנסיגה של צה“ל מלבנון ושנה שבה ביטאו ערביי ישראל את תמיכתם באינתיפאדה באמצעות התפרעות בישובי המשולש, אין היא מפקפקת בחוסנה של המדינה ובהצלחה של הציונות. מסיבת השבט הפדהצורי על ארבעת דורותיו בשנת המאה לצופקה היא אמירת ה”אף–על–פי–כן" הציוני–ברנרי של המספרת, אמירה הדוחה את החששות שהביעו תמוז ועוז בספריהם ואמירה המבטלת את הסילופים ברומאנים הפסיאודו–פנטסטיים של מאיר שלו. יתר על כן: בניגוד לתיאורים האלגוריים על “האחוזה” ועל “הכפר הציוני” ברומאנים האחרים, חפה הכתיבה של אביגור–רותם מנגע האלגוריות, שרוב הסיפורת הישראלית, המתארת את האקטואליה או מגיבה עליה, נגועה בו. תיאורי הממשות הישראלית בעלילת “אדום עתיק” הם מהימנים ומציאותיים.

דמויות גיבורים

מהפכה נועזת כמו הציונות לא היתה יכולה להצליח בלי לוחמיה, נשים וגברים, שהאמינו בה והיו מוכנים לסכן את חייהם כדי שתגשים את מטרתה: חידוש הריבונות של העם היהודי בארץ–ישראל. גבורת הלוחמים האלה התבטאה בכך שהיו נכונים למעשי הקרבה, אף שהעריכו שלא בחייהם יוגשם החזון. הסיפור הציוני גילף דמויות של גיבורים חדורי הכרה בהכרחיותה ההיסטורית של הציונות. זניחת הסיפור הציוני דווקא בשנותיה של המדינה התבטאה בין היתר בהמרת דמות הגיבור בדמות ספרותית מנוגדת: דמות האנטי–גיבור, שהוא אדם ללא גבורה וללא חזון. דמויות האנטי–גיבורים יובאו לפני עשורים אחדים יחד עם הנושאים הקיומיים מספרות המערב ומאז הן התנחלו בספרות העברית לא רק התנחלות בלתי–חוקית, אלא גם ממושכת מדי. ולמענן הועתקה העלילה מחלקי הארץ השונים לתל–אביב ולערי “גושדן” האחרות.

לתיאורי תל–אביב ברומאן הישראלי אכן מתאימה יותר הדמות של האנטי–גיבור. לתל–אביב שוליים רחבים של בדידות וזיקנה (יהושע קנז: “מחזיר אהבות קודמות” ו“בדרך אל החתולים”), של ניוון (בסיפורי אורלי קסטל–בלום) ושל אלימות ופשיעה (יצחק בן–נר ב“עיר מקלט”). בהוויית עיר כזו לא יכול לצמוח ולפעול אדם הנוהה אחרי חזון ומוכן ללחום להגשמתו. ואמנם האנטי–גיבור ברומאן התל–אביבי עסוק בעיקר בעצמו, בדומים לו ובאלו שהוא מייחל להידמות להם. לכן הוא מתעלם מחתירת התאגיד הפאן–ערבי להשמיד את מדינת–ישראל באמצעות האינתיפאדה של הפלסטינים ובוחר להתעניין בדברים החשובים–באמת בעיניו: בתככים של הברנז’ה, במעשי הסֶלֶבְּריטאים, ובמי עשה למי מה–איך–היכן–ומתי. כלומר: הוא שורד בעזרת אסקפיזם הדוניסטי. סוג זה של דמויות גוזר על הרומאן התל–אביבי את מגבלותיו. אף שהוא מעלה ללא–הרף את סף הגירוי ומתאמץ לעלות על אחיו בסיפורי הזימה והמזימה, נותרת עלילתו שטוחה ורדודה בעטיים של גיבוריו הריקניים והמשועממים.

אביגור–רותם הרחיקה את גיבורי הרומאן הציוני שלה מתל–אביב. עלילתו נפתחת בהחלטתה של רוחמה, הבת של צופקה, לעזוב את רמת–גן אחרי שהתאלמנה ולשקם בגליל את חייה ואת חיי בתה רעננה. שתיהן עוברות להתגורר בעירית, ישוב קהילתי קטן השוכן בראש רכס הררי בין שני כפרים ערביים גדולים, רכס שממנו מבחינים ביום שהראוּת בו טובה “במשולש הכחלחל של הכנרת” משמאל וב“פס הקלוש” של הים התיכון מימין (353). המקום כובש את לב שתיהן, ואף שהן מגיחות מתוכו מדי פעם גם לתל–אביב, הן מתערות במקום שחיבר אותן מחדש לעוגן הפדהצורי שלהן. מכאן שהרומאן “אדום עתיק” איננו רק רומאן ציוני שהחזיר לסיפורת שלנו דמויות עם גבורה, אלא הוא גם רומאן שעלילתו מתרחשת בעיקר בגליל, שבתחילת המאה העשרים חוו בו חברי “החלוץ” ו“השומר” אחדים מהאירועים היותר הרואיים של ההגשמה הציונית. מכרה–זהב זה עודנו ממתין לכורי אוצרות שכמו אביגור–רותם יספרו את הסיפורים הגליליים על הקמת נקודות–ישוב ועל עמידתן בכל מה שעבר על חבל הארץ הצפוני שלנו הן בשנות הישוב והן בשנות המדינה. וכדי למנוע ספק: גבריאלה אביגור–רותם לא בחרה בזירת הגליל לעלילת הספר משום שעברה להתגורר באבטליון, אחד מישובי גוש שגב, אלא משום שהחליטה לספר על עושי הציונות. ובעשותה כך הוסיפה סיפורת מסוג אדום עתיק ליין הנתזים החד–שנתי של הסיפור התל–אביבי המצוי.

לפני “אדום עתיק” נעשו נסיונות אחדים להחיות את הרומאן הציוני ועימו להשיב לסיפורת שלנו גם את דמויות הגיבורים. החשוב והנועז בנסיונות אלה נעשה על–ידי משה שמיר בטרילוגיה שהיא גם פסגת יצירתו “רחוק מפנינים” (1973, 1984, 1991). שמיר הבין, שבלי ספרות המעמידה לעם אתגרים רעיוניים, אידיאל גדול וגיבורים כמופתי חיקוי, ימשיך הספק לכרסם בנו והרפיון ישתלט עלינו, עד שלא נעמוד עוד בהשלמת המפעל הגדול שהצבנו לעצמנו במאה הקודמת. הוא האמין בעממיותה של המהפכה הציונית ולכן בחר להציב במרכז הטרילוגיה דמות של אשה, לאה ברמן. אחדים מסופרי המשמרת שלו, למשל: נתן שחם ברומאן “לב תל–אביב” (1996) וחנוך ברטוב ב“מתום ועד תום” (2003), נענו ל“קריאתו”, אך סופרים מהמשמרות האחרות חששו לכתוב רומאן ציוני ולהיפרד מדמויות האנטי–גיבורים שלהם. מכאן, שהופעת רומאן כמו “אדום עתיק” כחמש–עשרה שנים אחרי הופעת הטרילוגיה של שמיר היא עדיין צעד נועז של אביגור–רותם על רקע המקובל בסיפורת שלנו. ומעניין יהיה להמתין ולראות אם תהיה בעתיד הקרוב היענות גדולה יותר ל“קריאתה” מזו הסרבנית והצוננת שטפחה על פניו של משה שמיר.

שתי עלילות

לשלושת ההישגים המותנים זה בזה, שמניתי עד כה ברומאן החדש של אביגור–רותם: החייאת הרומאן הציוני, הבחירה בגליל כזירה עיקרית לאירועים והשיבה לדמויות גיבורים, צריך להוסיף את תבונת המבנה של “אדום עתיק”. השוואה תבהיר זאת. כאשר רצתה שולמית לפיד להקיף בנוסף לעלייה הראשונה גם את ימי העלייה השנייה, כתבה את “חוות העלמות” (2006) כרומאן המשך לרומאן “גיא אוני” (1982). לוא בחרה גם אביגור–רותם בשיטה זו, היה עליה לכתוב מדף ספרים שלם כדי להקיף את מאה שנותיה של המאה הציונית בתולדות הארץ. לכן חיפשה פתרון אחר לאתגר שהציבה לעצמה. היה ברור לה שיהיה עליה להתפשר עם פערים גדולים ברצף הזמן הארוך הזה, אך עם זאת יהיה עליה להצדיק זאת על–ידי נושאים שילכדו נתחי–סיפור מופרדים אלה זה מזה. בנושא מלכד אחד כבר עסקה מסה זו: העלילה הרב–דורית המספרת על ארבעת הדורות של משפחת פדהצור. בהמשך יוקדש דיון לשני נושאים מלכדים נוספים: חלקן של הנשים בתולדות המאה הציונית הזו והאיבה הרצופה של הערבים לשיבת העם היהודי אל מולדתו.

בזכות הנושאים המלכדים הצליחה המספרת להקיף את שנותיה של המאה הציונית בעזרת שתי עלילות, אחת מתחילת המאה (להלן: עלילת העבר) המסופרת בעשרה פרקים שמתייחדים בשפתם הגבוהה, והאחרת מסיום המאה (להלן: עלילת ההווה) המסופרת בחמישים וארבע יחידות–סיפור שכתובות בכל גווניה של העברית הנוכחית. כל הפרקים של עלילת העבר מסופרים מפי מספר יודע–כל המתאר את המאורעות מנקודות–התצפית השונות של גיבורי התקופה. ואילו בעלילת ההווה מופעלים שלושה מספרים: מספר יודע–כל, שתרם לה את ארבעת הפרקים האחרונים של הרומאן, שבהם קשר את כל ההסתעפויות שנפרשו בעלילה זו בסיום פתוח, שעליו ידובר בהמשך. ושני מספרי–דמות, רעננה ובארי, שהאירו את קורות פרשת האהבה ביניהם מנקודות–המבט השונות שלהם. החלוקה של יחידות–סיפור בין שני המספרים היא כמעט מאוזנת (רעננה אחראית לעשרים ושש יחידות בעוד שבארי מספר רק עשרים וארבע יחידות), כך שאי–אפשר לטעון שהמחברת העניקה יתרון לדמות הנשית על הדמות הגברית בהצגת היחסים ביניהם.

עשרת הפרקים של עלילת העבר מספרים פרשיות מתולדות הישוב בין השנים 1913—1921, והם משולבים בין פרקי עלילת ההווה. זמנו של הפרק המוקדם ביותר מבין פרקי עלילה זו הוא משנת 1913 והוא מתאר פגישה משוערת בין שרה אהרונסון למשוררת רחל על שפת הכינרת בטרם ששתיהן נקלעו לסערה הגדולה של חייהן, פגישה שאין עליה, כמובן, עדות בהיסטוריה. הפרק המאוחר ביותר הוא משנת 1921 והוא מתאר את האירועים בבית יצקר סמוך ליום שבו נרצחו ברנר ושאר המתגוררים בבית זה על–ידי פורעים מקרב ערביי יפו. בין שני הפרקים האלה בולטים הפרקים המספרים על ההקמה והנפילה של מחתרת ניל"י ועל מותם של טרומפלדור וחבריו בקרב בתל–חי. כל פרק מעשרת הפרקים האלה נחתם בצילום המתקשר לדמות שעליה מסופר בפרק או לאירוע המסופר בו. אף שהפרקים האלה מספרים על האירועים מנקודות–התצפית של גיבורים מתחלפים, לא קשה להבחין שדמות–על אחת מופיעה בכולם או מוזכרת בכולם, וזו דמותה של שרה (“שרתי”) אהרונסון.

לעובדות האלה על מבנה הרומאן צריך להוסיף עוד אחת שהיא בעלת חשיבות. פרקי עלילת ההווה, המספרים על האירועים בשנת אלפיים בחיי רעננה, שהיא הדמות המרכזית של עלילה זו, ערוכים ברצף כרונולוגי סדיר. החריגה היחידה בהתקדמות הקווית של גילוי האירועים נעשית על–ידי שני המספרים, רעננה ובארי, בקטעים שבהם הם מעלים אל ההווה חוויות ונושאים מעברם. לעומת זאת לא שולבו פרקי עלילת העבר בין יחידות–הסיפור של עלילת ההווה על פי זמנם הכרונולוגי של האירועים. מקומו של כל פרק נקבע על–פי ההתקשרות של תוכנו לתוכן של יחידות–הסיפור מההווה שהופיעו לפניו. הדוגמאות הבאות יבהירו את עקרון השילוב הזה של פרקי עלילת העבר בין יחידות–הסיפור של עלילת ההווה.

הפרק על פגישת רחל ושרה על שפת הכנרת בשנת 1913 (בעמ' 86—94), שהוא הפרק הקדום מבין פרקי העבר, הוצב כשני, משום שהוא מתקשר למסופר קודם בעלילת ההווה. יחידת הסיפור לפניו תיארה פגישה שלא תוכננה מראש בין בארי ובין צאלה ורעננה בבית–הקברות של המושבה כנרת, שבו מצוי הקבר של המשוררת רחל. בארי הזדמן למקום במסגרת עבודתו כארכיטקט המופקד על פרוייקט השיקום והשיחזור של חצר–כנרת. שתיהן הגיעו לבית–הקברות הזה, כדי למצוא ראיות להרצאה של צאלה, במסגרת לימודי המיגדר באוניברסיטת תל–אביב. היה בדעתן לצלם את הכיתוב על המצבות של זוגות שנפטרו בראשית המאה ולהוכיח בעזרת הצילומים, שבעבר נהגו אפליה בהערכת פועלם של הגבר והאשה. האפליה של האשה, טענה צאלה באוזני רעננה, מתבטאת בבתי–הקברות בגודל המצבה של הגבר לעומת המצבה של בת–זוגו ובכיתוב השונה על המצבות שלהם (70, 72). על המצבה שלו נכתב “איש העט והאת” ועל שלה “אשת המשפחה והחינוך” (75). “הוא מהוגֵי ומורֵי והיא הנון–בית שלו” (84).

הפרק משנת 1920 (בעמ' 211—231), המספר על נפילת המחתרת של ניל"י דרך נקודת–התצפית של רבקה אהרונוסון, הוצב אף הוא במקומו רק משום שרעננה שהקדימה להגיע לזכרון–יעקב, לפגישה שקבעה שם עם בארי, הצטרפה לסיור בבית משפחת אהרונסון וראתה את החדר שבו צולמה רבקה. בצילום הנלווה לפרק זה נראית רבקה שקועה בקריאה בחדר–העבודה של אהרן, מוקפת על–ידי התמונות של יקיריה, שניספו כל אחד במקום אחר ובאופן אחר: אבשלום נרצח על–ידי בדואים במדבר סיני, שרה התאבדה בבית–המשפחה ואהרן נהרג בתאונת מטוס מעל הלאמנש.

ועוד דוגמא: הפרק משנת 1916, שמבחינת הסדר הכרונולוגי היה ראוי להיות מוצב כשני בין פרקי העבר, שולב כשביעי ביניהם (בעמ' 322—331), כי סופר בו שאבשלום דהר על סוסו לפגוש את שרה דרך חירבת–עקד, האתר ששרידיו כלולים כיום בגני–הנדיב, שאליהם הגיעו רעננה ובארי בפגישתם השנייה בזכרון–יעקב. במהלך פגישה זו ייסחפו להתעלסות סוערת, שאחריה תגלה רעננה שהיא התעברה ושבארי חדל להתעניין בה. בכל מקרה, קורא המבקש לקרוא פרקים אלה בסדר הכרונולוגי שלהם, כדאי לו לחזור ולקרוא אותם בסיום הקריאה הראשונה של הרומאן ולהיעזר למטרה זו בתאריכים המופיעים בכותרות הפרקים.

צירוף הפרקים מראשית המאה העשרים ליחידות–הסיפור משנת אלפיים מפתיע תחילה את הקורא, אך בהמשך הוא מבין שביחד הם מספרים סיפור–על, את סיפור “המאה הציונית” בארץ–ישראל. בנוסף לשותפות בסיפור–העל הציוני מהדקים קשרים שונים נוספים את הפרקים משתי העלילות זו לזו. כגון: הנוכחות הפעילה של שרה אהרונסון ברוב פרקי עלילת העבר, איזכורה בהערצה ברבים מיחידות עלילת ההווה, ומיקום אירועים משתי העלילות בזירות–התרחשות זהות.

בהמשך יתברר שפרקי שתי העלילות מתהדקים זה לזה גם על–ידי קשרים אנלוגיים שונים, כגון: אירועים אישיים (ייסורי אהבה נכזבת, למשל), אירועים לאומיים (ההתגוננות מפני התנכלות הערבים, למשל), מערכות יחסים (בין דורות במשפחה ובין גברים לנשים) ועוד. אנלוגיות אלה מצדיקות זליגה של מסקנות מפרקי עלילה אחת לרעותה ועל–ידי כך מעשירות העלילות זו את זו. הפרקים מהעבר מוסיפים עומק ופרספקטיבה לסיפור מההווה ולנושאים המועלים בו.

השילוב של פרקים מראשית המאה בין יחידות–סיפור משנת 2000 מצדיק לברר, איזו עלילה מכריעה בהגדרת הסוגה של הרומאן. עלילת ההווה מצדיקה להגדיר את הרומאן כסיפור אהבה בין זמננו, אך הפרקים מהעבר, המספרים על אירועים מתולדות הישוב במלל ובצילומים, מצדיקים לשייך את הרומאן לסוגת הסיפור ההיסטורי. הדמות של צופקה מבטלת את ההתלבטות הזו, כי היא מלכדת את שתי העלילות.

אף שהפרקים מהעבר אינם פרקים ישירים מהביוגרפיה של צופקה, היא חוותה את האירועים המסופרים בהם כבת הדור, בדיוק כפי שכל קורא בן זמננו משייך לביוגרפיה הפרטית שלו את האירועים של דורו. הפרק ההיסטורי המוקדם ביותר, זה המספר על ההיכרות בין המשוררת רחל לשרה אהרונוסון על שפת הכנרת, הוא משנת 1913. צופקה היתה אז בת שלוש–עשרה, וגם אם לא נכחה במעמד המסופר, אלו הגיבורות הנשיות של נעוריה. ובימי בחרותה התרחשו גם האירועים המסופרים בפרקי העבר האחרים: נפילת מחתרת ניל“י וסופם של מנהיגי מחתרת זו, נפילת תל–חי ומותם של טרומפלדור וחבריו ורצח ברנר וחבריו על–ידי ערבים פורעים מיפו. צופקה חוותה לטוב ולמוטב גם את כל מה שאירע בארץ הזאת מהשנה שבה מסתיימים הפרקים ההיסטוריים ועד שזכתה שבניה, נכדיה וניניה יתכנסו בכפר”ץ לציין את יום ההולדת המאה שלה.

צופיה (“צופקה”)

צופקה היא הדמות הססגונית ביותר ברומאן. אף שהיא נוהגת לשפץ את הביוגרפיה של עצמה וטוענת שהינה בת שמונים ותשע ונולדה בצפת, גילו ילדיה מסמך המעיד שהיא בת מאה ונולדה בטבריה (493). באלבומי המשפחה שמור צילום של הוריה אחרי שעלו לארץ ממזרח–אירופה: אמה “במטפחת לבנה ענקית” ואביה “בזקן לבן ארוך” (12). השם שהעניקו לבתם מעיד על מניעי עלייתם לציון. אבינועם, החמישי בילדיה, זיהה את מקור השם מהשורה “עין לציון צופיה” בהמנון הלאומי (541). אך צופקה מצביעה על הפסוק מהפרק האחרון במשלי המתאר את סגולותיה של אשת חיל: “צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל”, והצעתה נתמכת על–ידי סיומה, השני בבניה (935). צילום ההורים של בן–זוגה, עתניאל (“המופלא”), שבו הם נראים “לבושים צילינדר וכסיות (הוא) וולנים של משי ושורה של כפתורי פנינה (היא)”, מלמד שעלה לארץ מבירה באירופה המערבית, אך היה אדם נוח ונבון מספיק להצטרף לחיים שבחרה לשניהם: חיי איכרים בגליל. על נישואי צופקה עם עתניאל היו לזרובבלה (“זורבה”) גילויים אחדים בשביל רעננה. עתניאל היה צעיר מצופקה בתשע או עשר שנים, ומעולם לא ראו אותם ילדיהם מתחבקים או מתנשקים (417). בכפר–צונץ גידלו את שמונת ילדיהם: שר’קה, סיומה, שייקה, אברשה, אבינועם, זרובבלה, רוחמה וחיה’לה (541), הטוענים ששם הכפר אינו מנציח את אבי “חוכמת ישראל”, יום–טוב ליפמן ליאופולד צונץ (כפר"ץ), אלא את העובדה שהוא “הכפר של צופקה” (כפר"צ).

הצופקאים משתמשים בדימויים שונים כדי לייחד את צופקה: “היא עץ, פרד, אבן, אשה מעופרת יצוקה. קשה כמו הקציצות שהיא עושה” (494). ואכן, גם בגיל מאה מחזיקה עדיין צופקה בפרה “פסיה”, מגדלת תרנגולות ושולטת ביד רמה בכלבה “צאצקע” ובחתולה “צורעס”. כמו–כן היא ממשיכה לדבוק בקמצנות האיכרית מראשית המאה: חוסכת במים, ממחזרת את צנצנות הזכוכית של הריבות ומפנה עורף לצעצועי הטכנולוגיה החדשים. מכונת כביסה שקנו לה סיומה ולייקה לפני שלושים שנה, עומדת מאז מכוסה ועודנה כחדשה, כי היא “לא יכולה לסבול שהמים זורמים שם כאילו אין מחר בצורת” (494). גורל דומה נגזר גם על המיקסר שקנו לה לפני עשרים שנה. הוא סגור בארון “כי היא לא מוכנה להוציא כסף על חשמל” (100). אפילו לבית–הקברות בכפר שבו טמונים שלושה מיקיריה: הבעל עתניאל והבת חיה’לה בחלקה האזרחית והנכד גידי בחלקה הצבאית (393), היא מתעקשת להגיע בהליכה ולא ברכב.

פיה ולבה של צופקה שווים והיא מבטאת בישירות את דעתה על הכל. כזו, למשל, היא דעתה על אחת מנשות הכפר המנסה להצעיר את עצמה באמצעים מלאכותיים: “השערות — היא עושה צבע. הפנים שלה — זה מרופא, לא מטֶבע; כל הכסף שלה היא שפכה על זה”. וכאשר רעננה מציעה גם לצופקה לעבור טיפולי–יופי, היא נענית בשלילה, אך במשל האופייני לבעלת לשון חדה כמוה: “לזרוק כסף על בגד שמחר הולך בפח?” (391). את בני המשפחה שהחליפו את האוויר הצלול של הגליל בערפיח של גוש–דן (“גושדן”) היא מכנה בלעג “עירונציקע” ודעתה על זרובבלה וטלילה (“טלוש”) שמתגוררות בחו"ל משתמעת מהכינוי שלהן בפיה: “חוצלארציקע”. בשעת הצורך מעדיפה צופקה את הפעולה על אמירת הדברים. היא לא סלחה לנחושתן ראודור, הבעל של חיה’לה, שאותו האשימה בהתאבדותה, ולכן המתינה עד שכל המשתתפים האחרים בלוויה שלו התפזרו ושמטה על קברו אבנים שהצטיידה בהן מבעוד מועד. וגם בכך לא הסתפקה, אלא עלתה על התלולית הקטנה שנערמה זה עתה על קברו, רמסה את הפרחים בנעליה האורטופדיות וחוררה במקלה את האדמה התחוחה. וכך הסבירה לרעננה הנדהמת את מעשיה: “אני הבטחתי לעתניאל שאני ארקוד לו על הקבר, וזה אני עושה. נו, תני לי יד. עכשיו אני יכולה למות בשקט” (402).

השפה העברית שבפי צופקה מדגימה כיצד עברה העברית מ“שפת לימודים” ל“שפת החיים” על–ידי מתיחתה לכל הכיוונים. וזהו, כמובן, הישג נוסף של הרומאן הזה. אין זו עברית שהיא חיקוי של רובד סוציו–אקונומי, עדתי, מגזרי וכדומה, כדרך שכבר הורגלנו בשנים האחרונות, אלא שפה המותאמת לרומאן ציוני המקיף מאה שנים ואמור לשקף באמצעותה את התפתחות הישוב היהודי בארץ זו במשך מרחב השנים הזה. על ארבעת הדורות של הפדהצורים לא ניתן לטעון ששפתם רזה או משעממת. השפה המתגלגלת בפיהם היא תענוג צרוף לקורא הרומאן. צופקה נוטלת מילים ואמרות–כנף מכל מקור הזָמין לה והיא יודעת לשלוף אותן בהתאמה מופלאה לנושא המתברר. עם המטפחת הכתומה היא יותר מדי “אוסגעפוצט” (=מקושטת) ועם הכובע היא נראית כמו אחת מ“מיה שורים” (=משכונת מאה שערים). את דעתה על מנהגי האבלות היא מבטאת בסלנג משפה נוספת: “עלי שלא תשבו שבעה, חבל על כל הבוג’ראס” (398). כאמור, פיה שופע אימרות ורובן מיידיש. כגון: “גאט איז אן אלטער קונצן–מאכר” (=אלוהים הוא עושה–להטים ותיק ומנוסה).

הדמות של צופקה מדגימה את ההשקעה הגדולה והמגוונת שהשקיעה אביגור–רותם ברומאן הזה בעיצוב הדמויות. צופקה מעוצבת כדמות קונקרטית, כקשישה שהיא “טיפוס”, עותק אנושי חד–פעמי שאין דומה לו. תוכיח זאת ההשוואה בינה ל“זקנות ההיסטוריות” ששולבו ברומאנים ישראליים קודמים. הנודעות מכולן הן הקשישות שתיאר אברהם ב. יהושע בשניים מספריו, ואדוצ’ה ב“המאהב” (1977) והאמא של הנפטרת ב“מולכו” (1987). התפקיד האלגורי שהוטל עליהן היה שקוף. מניין שנותיהן היה כמניין שנות ההגשמה של הציונות בארץ–ישראל בשנת הפרסום של כל רומאן והן היו אמורות להבליט בתשישותן את הפער בין החזון לבין הגשמתו הכושלת כעבור שנים. גם בעלילת הרומאן הסאטירי–אלגורי “מה שרציתם” (2007) של אגור שיף שוּתְפה מָלָה מרמלשטיין, הסקלרוטית בת השמונים וחמש, כדמות אלגורית. בגעגועיה ל“תדי” הוטל עליה להבליט את הפער בין חזונו של תיאודור הרצל למדינה שהוקמה על–פי חזון זה. צופקה איננה דומה ל“זקנות ההיסטוריות” והאלגוריות ברומאנים האמורים. ברומאן של אביגור–רותם היא קשישה ממשית וצלולת–דעת, שזוכרת את המחסור במזון בתקופת התורכים: “תינוקות מתו כמו זבובים, אנשים אכלו אדמה, חוביזה” (100). גם אמו של בארי, גלילה, הצעירה בעשר שנים מצופקה, אך דומה לה בהרבה מתכונותיה הנפיליות, איננה דמות אלגורית, אלא דמות חד–פעמית (125). שתיהן נוצקו בתבנית דורן ונוף מולדתן.

רעננה (“נענע”)

סופרים ניצלו בדרך כלל את העלילה הרב–דורית כדי להבליט סטייה של הבנים או הנכדים מהערכים ומהמפעל שייסדו ראשוני השושלת. במשבר ההורשה הזה עסק עמוס עוז ברוב הרומאנים שכתב. נסתפק בהדגמה מתוך שניים מהם. ברומאן “מנוחה נכונה” (1982) מסרב יוני לרשת מאביו יולק, מדור המייסדים, את התפקיד שהועידו לו בקיבוץ כבן “דור ההמשך”: לכתוף על כתפיו את האחריות להמשך קיומו של המקורי מבין מפעליה של הציונות. גם ברומאן “קופסה שחורה” (1987) המשיך עוז לטוות את מוטיב משבר ההורשה וגם הפעם באמצעות עלילה רב–דורית. אלכסנדר, בנו של וולודיה, מייסד השושלת, מסרב להתגורר באחוזה שהקים אביו ולהגשים בה את חזונו של אביו, ואילו הנכד של וולודיה, בועז, אמנם משתכן באחוזה המתפוררת שירש, אך לא כדי לשקם אותה, אלא כדי להפעיל בתחומה מחנה–צופים היפי.

רומאן ציוני לא יתעלם מהשינויים שבעזרתם מתאימים היורשים לזמנם את המשך ההגשמה של חזון המייסדים, אך ידגים בעזרת העלילה הרב–דורית את ההמשכיות הברוכה שמתקיימת בין הדורות. לא כל צאצאיה של צופקה נצמדו לכפר“צ ולמדינה. אחדים מהם בחרו להיות “עירונציקע” ואחדים התרחקו עוד יותר והפכו ל”חוצלארציקע". מרוּם שנותיה מגלה צופקה מתינות הן כלפי אלה והן כלפי אלה, כי היא יודעת, שכמו רוחמה יחזרו כולם במוקדם או במאוחר לגליל בכורח המציאות ומגעגועים לעוגן קיומם. אך המשכיות השושלת איננה מסתכמת בכך. העלילה מבליטה קשר שמתהדק והולך בין רעננה לצופקה, והוא מומחש בתיאור הבא: שתי נכדות, רעננה ודליה, תומכות בצופקה ומוליכות אותה אל חדרה בסיום המסיבה. וזהו המראה שמתגלה לדודות בהיכנסן אחר–כך לחדר: “ועל מצעיה התפוחים, השקועים במרכזם בשל כובד הגופות, תנום הגברת הזקנה, ידה ביד רעננה, ולמרגלותיהן תתכרבל הכלבה צאצקע” (561).

גם לפני תמונת זו בסיום העלילה הובלטה רעננה כנכדה היותר קרובה אל צופקה מכל צאצאיה. השם רעננה הוענק לראשונה לננושקה, אחותה של צופקה, על–ידי אביהן, שנהג לבחור לילדיו שמות מהתנ"ך, וכעבור שני דורות עבר בירושה לרעננה. המקור לשמה הוא הפסוק משיר השירים: “הנך יפה דודי אף נעים אף ערשנו רעננה” (540). מעט מאוד פרטים נמסרים בעלילה על ילדותה ונעוריה של רעננה. ואף–על–פי–כן ניתן להסיק מהם, שהתואר “קוזאק” שיקף את האופי הסוער שניחנה בו. אחותה טללית, המבוגרת ממנה בשלוש שנים, היתה שקולה ממנה ונצמדה למטרות שקבעה לחייה. רעננה לעומתה טרם החליטה על דרכה ולכן דילגה בלימודיה מנושא לנושא. אחרי שסיימה את שירות החובה בצבא למדה בשלושה מסלולים שונים: אחרי שנה בווינגייט, עברה ללמוד צילום בקאמרה ומשם קפצה ללימודי אופנה בשנקר, אך גם מהם נפרדה אחרי שנה (113) והחלה לעבוד במקומות שונים כמעצבת בגדי–נשים.

בשלב הזה הפכה רעננה למאהבת של נחשון ראודור. עד שהתייצבה בפתח דירתו בשליחות הפדהצורים, ידעה עליו רק שהתאלמן זה מקרוב מדודתה חיה’לה, בת הזקונים של צופקה ועתניאל, כי בכל השנים שחיה’לה היתה נשואה לו התחמק ראודור בנימוקים שונים מכינוסי המשפחה והיא הגיעה אליהם בלעדיו (11). מילדות היתה חיה’לה שונה. בניגוד לפדהצורים הבהירים והחסונים, היתה כהת–עור, נמוכה, רזה וחולנית וגופה היה אלרגי לחלב ולביצים (392). כמו כן סבלה מסיוטים והתהלכה בלילות (557). המזל לא האיר לה פנים גם כשהתבגרה. חופתה התקיימה בלילה שבו הגיעה הידיעה על מותו של רענן של סיומה ולייקה, וכמעט שדחו את נישואיה למתניה, בעלה הראשון (520). כעבור שבועיים כבר היתה אלמנה (520), אך גם אבלה על מתניה לא נמשך זמן רב, כי כבר בימי השבעה פגשה את נחשון ראודור והפכה לאשתו השלישית (549). עד מהרה גילתה שהוא בוגד בה, והיא ביטאה את יגונה בקולאז’ים שעליהם שקדה (426). בשנתיים האחרונות לחייה אספה “מאות תצלומים מימי אנו–באנו” (16). אלה שימשו אותה לפוטומונטאז’ים (16), שבהם שילבה את תמונת עצמה (159, 283—284). עבודותיה ניבאו את הבאות: חיה’לה שמה קץ לחייה בקפיצה מהמרפסת (160). צופקה לא היססה להצביע על האשם במותה: “מה זה אשה צעירה רוצה למות? אין דבר כזה בעולם! זה הכל הבעל שלה. — — — פילולה הוא נתן לה ואמר תצאי לבלקון, תקחי קצת אוויר, הוא לא ידע שפילולות היא לא יכולה? — — — לשמור הוא היה צריך עליה, לשמור” (392). אך שר’קה הבכורה לא התאפקה וגילתה את האמת: חיה’לה היתה נפש חולה (545). האמת הזו לא עיכבה בעד צופקה לקיים בבוא היום על קברו של ראודור את הנדר שנדרה, אחרי שהתבשרה על התאבדות בתה.

נחשון ראודור

רעננה היתה רק בת עשרים–וחמש כאשר הטילו עליה לקחת מראודור את העבודות של חיה’לה. וכאשר התייצבה בפתח דירתו בליל הפגנת התמיכה ברבין, שהתקיימה בכיכר ב–4.11.1995, לא שיערה, שתשלם בחמש משנות חייה על החלטתה אז שלא ללכת לכיכר. אף שהיתה בטוחה שלא תסתבך עם נחשון ראודור כפי שהסתבכה דודתה חיה’לה, נשבתה מיד בקסמו. דומה היה לאריה: רעמה בלונדינית ועיניים ירוקות בתוך פנים רחבות (12). אף שהיה מבוגר בעשרות שנים ממנה, וזה לא מכבר נשוי לדודתה וגם כבר נשוי לאשתו השלישית, ברברה, חיזר אחריה מרגע שפתח בפניה את הדלת. היא הבחינה במבט החמדה שנעץ בה והיא לא עמדה בפניו. שלא כמו עם מחזריה הקודמים מבני גילה, “עם ראודור לא היו שום גישושי פתיחה; זה היה בבת–אחת, מן הפגישה הראשונה” (267). היא חזרה אז מביתו אל הוריה וישבה על הספה ביניהם “מבולבלת, אבודה, אשמה, מאוהבת עד שורשי השערות והנשמה” (549). הם לא שיערו כלל שמתחוללת אצלה מהומה שאינה פחותה בעוצמתה מהמהומה המשודרת בטלוויזיה: רצח ראש–ממשלה יהודי בידי יהודי.

רעננה ידעה שלא תוכל לגלות לאיש במשפחה, שהפכה למאהבת של הגבר השנוא ביותר עליהם: גבר מבוגר ממנה בהרבה שנים, שנחפז להינשא בשלישית אחרי שדחק את חיה’לה אל מותה. אך היא היתה בלתי–מנוסה ומאוהבת, ומכיוון שרצתה אז “להיקשר, להתחייב, להתחתן” האמינה לאמירה שפלט, שיום אחד אולי תהיה להם בת, וראתה בה “כמעט הבטחה” (350), שיתגרש מאשתו השלישית, ברברה, ויהפוך אותה לאשתו הרביעית (280). ואף שאחר–כך חזר בו ואמר שלעולם לא יוכל להיפרד מברברה ומבנה, היא ויתרה לו ועוד הרגישה “רעה, אשמה, אנוכית” (281), כי כבר היתה שבויה בקסמו ולקריאתו היתה “מתייצבת כאן, שם, בכל מקום” (279). כך במשך שנתיים. ידידת המשפחה, יוליקה, היחידה שידעה על הקשר עם ראודור ונצרה את הסוד של רעננה מפני הצופקאים האחרים, הגדירה את ההתנהגות של רעננה אז כ“תסמונת קול אדוניו” שהנשים לוקות בה בהיותן מאוהבות (279). רק כעבור זמן הבינה גם רעננה, שגישתו של ראודור לנשים היתה שימושית ואנוכית (277). לים היה נאמן יותר מאשר לנשותיו. וצדקה צופקה שאמרה עליו, שהוא “מחליף נשים כמו גרביים” (11).

שבועיים לפני פטירת אביה, אשר (“אושר”), הודיעה רעננה לראשונה לראודור שמאסה במעמד שהועיד לה בחייו, והוא לא ניסה להסיגה מהחלטתה, אלא הציע לה באבירות לצאת מדירתו ולהתחיל להיות מאושרת. מופתעת מתגובתו, שכמו נלקחה מטלנובלה, נסוגה מההחלטה בשלב הזה (282), אך אחרי ימי האבל על אביה, אזרה אומץ והודיעה לראודור שהחליטה לחתוך את הקשר חסר–העתיד ביניהם. והוא שוב פתח את הדלת ובאופן תיאטרלי ביקש נשיקה אחרונה לפני הפרידה. איש במשפחה לא ידע על הקשר החשאי שלה עם הבעל של דודתה המנוחה, ולכן גם לא קשרו לאהבה נכזבת את נסיון ההתאבדות שלה (193). הצופקאים ייחסו את בליעת הכדורים להתפרצות מאוחרת של האבל על אביה. ובאבל זה גם הסבירו את סירובה לאכול כל מאכל פרט לגזר שאבינועם סיפק לה אז בכמויות. כעבור זמן, אחרי שסיפרה לצאלה הפמיניסטית ראשי פרקים מהקשר שלה עם ראודור, הסכימה עם הלקח שהשמיעה באוזניה: “מה שנשים מסוגלות להביא על עצמן — אף גבר לא יכול לעשות להן” (279).

חודשיים אחרי שהיא ורוחמה עברו לעירית, הוטל על רעננה לערוך אלבום מעבודותיה של חיה’לה לקראת יום ההולדת של צופקה, והיא טלפנה אל ראודור וקבעה פגישה בביתו (44). רעננה לא היתה אמורה להיות מופתעת מהעובדות שנודעו לה בביקור זה, אחרי למעלה משנתיים שלא התראו, ואף–על–פי–כן נדהמה לשמוע מפיו שבפרק הזמן הזה הספיק להתגרש מברברה, לשאת אשה רביעית וגם להפוך אבא לתינוקת. בצאתה מהפגישה הזו (279—288) עם העבודה היחידה שבחרה מכל העבודות של חיה’לה שנותרו אצלו, כבר ראתה אותו כפי שהינו: הדוניסט שסחט מנשותיו אהבה ותמיד העניק להן ממנה במשורה. ואכן, בגיל שלושים, עמדה באופן אחר מול קסמו של ראודור ומול התחבולות של חיזורו. הפעם לא רק קבעה את הכללים של הפגישה, אלא ידעה שנרפאה ממנו, והוא דומה לאריה הברונזה שמקובע על דלת דירתו, שעיניו הירוקות–כהות הן עיניים מתות. שנה אחרי פגישה זו התאבד ראודור בטביעה בים, בחוף אכזיב (371), ובלוויה פגשה רעננה את אלמנתו הצעירה ואת התינוקת, שבעבר קיוותה שתיוולד לשניהם אחרי שיינשאו.

בארי סלונים

חמש שנים מחייה של רעננה היו קשורות בראודור. שנתיים היתה מאוהבת בו ושלוש שנים נוספות נדרשו לה כדי להיפרד ממנו (548). בגיל שלושים האמינה שתדע להישמר מפני מעידה נוספת עם גבר מסוגו. בארי סלונים העמיד במבחן את החלטתה זו, כי בשינוי פרטים ביוגרפיים היה דמיון רב בינו ובין ראודור. כקודמו גם הוא מבוגר ממנה בשנים, נאה, מקסים ומפתה. היא נמשכה אליו מהרגע שראתה אותו מתעכב ליד הדוכן שלה ושל צאלה וקונה מספר חולצות טריקו, שהיא הדפיסה עליהן דמויות מפורסמים ושתמורתן נועדה לתמוך בנשים מוכות. במעמד הזה עדיין כבשה את התלהבותה, אך אחרי שהיא וצאלה נתקלו בו שוב בבית–הקברות של כנרת, קיוותה שיתחיל לחזר אחריה. אלא שבחירתו הראשונה היתה דווקא בצאלה, ואיתה קבע את הפגישה בזכרון–יעקב. רעננה נענתה בשמחה להצעתה של צאלה שתצטרף גם היא לפגישה זו, אך עקב מעורבות בתאונה לא הגיעה צאלה לפגישה וזו הפכה לפגישה הראשונה ביחידות של רעננה עם בארי. כעת כבר נתן את דעתו למראה שלה: “תלתלים רוקדים על גב זקוף של תכלת, גינס מהודק על ישבן מפואר, הליכה רחבה, מהירה, ארוכת רגליים” (108), “מקרינה משהו אמזוני, אבל לא אפוי עד תום” (200). ובדיוק כמו ראודור גם בארי טרף אותה במבטו.

כמו לראודור, כך גם לבארי לא הפריע שרעננה מבוגרת רק בשנים בודדות מתמנע, בתו בת העשרים וארבע מאשתו הראשונה, הילה. וגם הוא כקודמו הפריח באוזניה הבטחה דו–משמעית ובלתי–מחייבת, שאחרי שתי מערכות הנישואים הקודמות שלו, שהסתיימו בגירושים, הוא מקווה למצוא אשה “להתחלה חדשה” (421). אחרי שגילתה שהתעברה בפגישתם בגני–הנדיב, שבמהלכה נסחפו ושכבו (346), החליטה לבחון את רצינות הכרזתו. היא לא הזדרזה לבשר לבארי שהתעברה, אלא השאירה לו הודעות במשרדו. הפקידה אמנם מסרה לו את הודעותיה של רעננה, אך נושאים שונים, מקצועיים ומשפחתיים, הסיחו את דעתו מהן.

רעננה פירשה את השתיקה של בארי כאובדן ההתעניינות שלו בה. לבסוף החליטה להתעקש על פגישה, כדי לברר את יחסו אליה ואז לקבוע אם לגלות לו שהיא נושאת ברחמה את ילדו. בפגישה בביתו התכוון בארי לתרץ את שתיקתו בהסבר “הצטלבנו בעיתוי לא מתאים” (319), אך רעננה אילצה אותו להשיב לה תשובות ממוקדות יותר: “הייתי די–בטוח שאני זקוק לאשה צעירה” ו“אני לא רואה את עצמי מתחיל שוב לקום בלילות ולגשש בחושך אחרי מוצץ שנפל”. בשלב הזה החליטה רעננה שלא לספר לו על ההריון ולגדל את התינוק שייוולד לה כאם חד–הורית. ואף שנפרדה ממנו בדמעות, לא טרח לשאול לסיבתן, אלא העדיף להניח ש“אולי גם היא לא יודעת” (428), ובמחווה אבירית מקבילה לזו של ראודור, הושיט לה טישו למחות את הדמעות (464).

הסוגיה הפמיניסטית

בהפרש של חמש שנים התנסתה רעננה בקשר עם שני גברים שהקסימו אותה. שניהם היו מבוגרים ממנה במספר שנים ניכר, והיו אמורים לתרום לה מבגרותם אהבה וביטחון, אך שניהם הנחילו לה אכזבה. העניין של שניהם בנשים הצטמצם בכיבושן. שניהם לא עמדו בהתחייבות כלפי התוצאות של הקשר בין המינים. אף שאשתו הרביעית של ראודור ילדה זה מקרוב את בתם התינוקת, התאבד ונמלט מהאחריות לעתידה. וגם בארי התעלם מהרמזים על הריונה, שפיזרה רעננה בעצם נוכחותה ובדברים שהבליעה בשיחתם. ולכן החליטה שלא לגלות לו באופן מפורש שהיא מעוברת ממנו. גילוי מכאיב נוסף התברר לה מהקשר שהיה לה עם שניהם: המהירות שבה השתקמו אחרי שנפרדו מנשים. ראודור, שזה מקרוב התאלמן מחיה’לה, פיתה את רעננה באמצעות הבטחת נישואים שאחר–כך התכחש לה. וגם בארי צד לו אחרת, את רוחמה (שהציגה את עצמה בפניו בשם החיבה שלה מנעוריה — מיקה) עוד לפני שנפרד ממש מרעננה. הוא, כמובן, לא ידע שרעננה היא הבת של האשה החדשה בחייו, ואחרי שגילה עובדה זו, נמלט על נפשו משתיהן.

בשתי פרשיות האהבה, שכה רבות המקבילות ביניהן, התנהגה רעננה באופן שונה. בראשונה, עם ראודור, היתה במעמד של קורבן תמים, ולכן הרגישה מנוצלת ומבוזה. בשנייה, עם בארי, היתה אסרטיבית וקיבלה החלטות על–פי בחירתה החופשית, כי הפיקה לקחים מפרשת האהבה עם ראודור. כבר בשלב זה חשוב להדגיש את ייחודו של הרומאן כרומאן על נשים, נשים חזקות ומרתקות, אך בשום אופן לא רומאן בשליחות המאבק הפמיניסטי, להפצת רעיונותיו. השקפתה של אביגור–רותם היא דמוקרטית. הגיבורות של הספר בשתי העלילות המסופרות בו תובעות בתוקף שיוויון אנושי בין המינים, אך דוחות רעיונות של הפמיניזם המגדרי–אידיאולוגי–פוליטי כמו “אפליה מתקנת” וראיית כל זכר כאויב “העם של הנשים” (465).

ברשימה “על נשים ועל ספרות נשים”, שפירסמה לפני כעשור בירחון “קשר עין” של אירגון המורים העל–יסודיים, חוברת מאי–יוני 1995, ביטאה אביגור–רותם את דעתה המסוייגת על התפשטות–יתר של המאבק הפמיניסטי. ואף שהתייחסה ברשימה ההיא בעיקר לספרות, ניתן להקיש ממה שכתבה את דעתה על הפמיניזם המיליטנטי בכללו. וכך סיכמה את דעתה: “אין ‘ספרות נשים’, כשם שאין ‘ספרות גברים’, יש ספרות טובה ופחות טובה. — — — אכן, יש נשים שיוצאות חוצץ בכנסת, ברדיו, בעיתון, בספרות ובשירה. אבל יציאת–החוצץ — גם אם היא מוצדקת — מניבה מעצם טבעה ספרות לוחמנית צרודה, שריחה ריח ה’דייסא והכרוב' ותוחלת חייה עשור או שניים — אחריהן היא נראית פאתטית ומגוחכת כמו הציורים של הריאליזם הסוציאליסטי שנשאו דגלים צודקים כל–כך ביד כל–כך רמה… אחת מתביעותיה של יציאת–חוצץ היא ‘אפליה מתקנת’ ואחת מתוצאותיה של ה’אפליה המתקנת' הזאת היא קורסים ל’ספרות נשים'. — — — ככל שנקדים לזכור שכולנו בני–אדם, כן ייטב”.

ואכן תרמה אביגור–רותם לדימוי של הנשים בחיים ובספרות ברומאן הזה יותר מכל הנאומים של הפמיניסטיות שמינו את עצמן לדבר בשם הנשים. היא עשתה זאת בפרקים ההיסטוריים מראשית המאה על–ידי הבלטת חלקן בתולדות הארץ וגם בתיאור שושלת הנשים במשפחה הגלילית פדהצור, שושלת נשים חזקות ובעלות הכרת ערך עצמית הנמשכת מצופקה ועד נכדתה רעננה, שאליהן הוסיפה מיבחר של נשים מכל הגילים מנשות הארץ הזו: גלילה, אמו של בארי, מהדור של צופקה, מרנינה ויוליקה מדור בנותיה של צופקה, ושתיים מהדור של רעננה: צאלה, הבת של מרנינה, ותמנע, בתו הדעתנית של בארי. כמו הנשים בפרקים ההיסטוריים דוגמת שרה אהרונסון, חנה מייזל, דבורה דרכלר, צפורה זייד, רחל כצנלסון, שרה ציז’יק ואחרות, כך גם הנשים המשתתפות בעלילת ההווה הן נשים נמרצות, מעורבות היטב בהוויות העולם, מכירות בערך עצמן ותובעות לשאת בנטל העשייה שווה בשווה עם הגברים. ובה–בעת דבר לא נגרע מנשיותן. הן מודעות לתשוקותיהן, אינן מצפינות את רגשותיהן ואוהבות בכל ליבן. הפמיניזם שלהן הוא טבעי והגיוני. במקום להתיש את עצמן במאבקים פוליטיים עקרים, המתמצים בדיבורים על שוויון חברתי ובהצהרות לוחמניות נגד “המין המדכא” ו“אויב העם הנשי”, הן פועלות עם הגברים לתקן את החברה. ועד אז, בדיוק כמו הגברים, הן עושות את הפשרות עם החיים.

העסק הבלתי–פתור

בשתי העלילות מובלט שגורל אחד לנשים ולגברים בארץ הזאת מול הסירוב העיקש של הערבים להכיר בזכות של היהודים להיאחז מחדש במולדת ולחיות בה חיים ריבוניים מלאים. דבר לא השתנה בעמדתם מימי העלייה הראשונה ועד ימינו. הם דחו וידחו כל פתרון, ואפשר להיווכח בכך בגליל. רעננה לא חטאה לאמת כאשר ציירה לתמנע, בתו התל–אביבית של בארי, תמונה אידילית ממראות הגליל: “זה קצת כמו חוצלארץ — — — משפחות שלמות עומדות סביב הזיתים וחובטות על העצים כדי להפיל זיתים על יריעת ניילון שהם פורשים מתחת” (295). כך אמנם נראה הגליל בתקופת רגיעה יחסית באזור. אך אפילו ערביי ישראל, המכירים היטב ומקרוב את מוסריות התביעות של החזון הציוני, מנצלים כל הזדמנות לבטא את הסירוב שלהם להשלים עם ההישג ששינה את הקיום של העם היהודי מיסודו, עם קיומה של מדינת–ישראל הקטנטונת במרחבים העצומים של המזרח–התיכון הערבי. וכל אימת שהשנאה מתלקחת באזור או שמזדמנת להם עילה בתוככי מדינת–ישראל, הם מצטרפים לתנועה הפאן–ערבית הגדולה, החותרת למחוק את המדינה היהודית ממפת העולם.

ולפיכך מהימנה גם התמונה הבאה על ערביי הגליל שצייר יוחי, בן הדוד של רעננה, באוזני בארי: “להוציא איזה מיעוט שהשתכנז, הם לא מכירים במדינת–ישראל; הם אשכרה פלסטינים. כמה כסף שתשפוך עליהם, לא תיקח להם את זה. כבר ברחנו מלבנון עם זנב בין הרגליים. גם מעזה נברח. גם מהגדה. הם יקבלו את גבולות שישים ושבע וימשיכו להציק לנו משם עד שנרים ידיים, נוותר, נחזור לאירופה. — — — המהומות האלה, למה אתה חושב שהן פרצו דווקא עכשיו? בגלל ששרון עשה סיבוב בחירות בהר–הבית? הם קיבלו איתות מנסראללה; אם הם יתחילו, הוא ימשיך. — — — ואם נירדם בשמירה, הם יקבלו מהאירנים טילים לכינון ישיר על הקריה” (551—552). הפרקים מהעבר מזכירים, שתמונת–עתיד זו הוּכְחה כנכונה שוב שוב במאה הציונית שעליה מספר הרומאן “אדום עתיק”. הכירו בה שרה אהרונסון וחבריה במחתרת ניל"י, מתיישבי תל–חי וכפר–גלעדי וברנר וחבריו בבית יצקר על גבול יפו. כאז כן היום, המורשת הציונית המפוכחת היא ברוח האף–על–פי–כן הברנרי: “העסק” הזה עודנו רחוק מסיומו ואין לנו ברירה אלא לגבור על סכנותיו, אם חפצי חיים אנו כאומה.

ואכן, סיום הרומאן הוא אופטימי. ארבע יחידות–הסיפור בסיום הרומאן הן של המספר היודע–כל, ואף שהן מספרות על המתרחש בהווה, הן נוסחו בלשון עתיד, כדי לרמוז על הבאות. הסערות בחייהן האישיים של רוחמה ורעננה שככו. רוחמה לא תדע לעולם שהמחזר אחריה, בארי, הוא אבי הנכד המתרקם ברחם של רעננה. ורעננה לעולם לא תגלה לאמה, ששתיהן אהבו אותו גבר. הטרגדיה שפקדה את רבקה ושרה בשל אהבתן לאבשלום לא תחזור בחייהן. לפיכך, הן יכולות להצטרף לבת המשפחה זרובבלה ולידידתן המסורה יוליקה לארוחת איכרים שלווה, ארוחה ממוצרי החצר והבית, שהוכנה כפי שצופקה נהגה להכין להן בילדותן. ואחר–כך “תצאנה ארבעתן הגנה ותפרושנה מרבד מָהוּהַ על חלקת צל כדי להשתרע עליו בטרם ילהט היום ללא–נשוא” (560).

ריח הלחם שאפתה יוליקה יעורר אותן ויעיר גם את צופקה: “ראשה של הזקנה ירטיט מעט וחיוכה יפציע עד שידמה להן שאור נוֹגֵהַ ועולה מקמטי פניה”. התמונה האידילית תופר על–ידי דליה, שתיכנס לחדר ו“תתהה עליהן, שמעתן חדשות? זה לא נגמר, כל העסק הזה, עושה רושם שזה רק מתחיל”. רק מי שאיננו ציוני או שהוא ציוני קצר–רוח וחלש–אמונה, יפרש סיום פתוח זה כאזהרה מפני הכישלון המצפה לציונות במאה השנים הבאות. בעיקר לרואי–השחורות האלה כיוונה ודאי גבריאלה אביגור–רותם את הרומאן הזה ואת בשורת הצופקאים המשתמעת ממנו, לפיה שום מכשול לא יעכב את הציונות להמשיך ולהגשים את מטרותיה. ולכן גבריאלה אביגור–רותם, הבי לנו עוד מהאדום–האדום הזה!

¹

²

ברומאן “לפני המקום” מפעיל חיים באר את עצמו כדמות מרכזית בעלילה, תוך שהוא מטשטש את האבחנה בין אירועים ביוגרפיים לאירועים בדויים. אין הוא, כמובן, הסופר הראשון שביסס את העלילות בספריו על הביוגרפיה שלו, אך אחרים העדיפו להציב את עצמם בעלילות ספריהם במעמד צנוע יותר, כמוסרי–עדות על גיבורים בדויים. בסיפורת הישראלית התבלטו שניים שפעלו בדרך זו, ס. יזהר ויהושע קנז. בעלילות חמשת הכרכים שפירסם יזהר מ–1992 (“מקדמות”) ועד 1998 (“מלקומיה יפהפיה”) התייצב כמוסר–עדות המסגיר נתחים מהביוגרפיה שלו, כדי להשלים תיאור מדורג של חיי בן–הארץ מילדות ועד בגרות. כך פעל גם יהושע קנז בכמחצית מיצירותיו, שבהן הקיף גם הוא תיאור של בן–הארץ, אך רק מילדות ועד בחרות. לסידרה הביוגרפית הזו משתייכים הרומאן “אחרי החגים”, קובץ הסיפורים “מומנט מוסיקלי”, הנובלה “נוף עם שלושה עצים” והרומאן “התגנבות יחידים”. שאר היצירות של קנז (הרומאנים “האשה הגדולה מן החלומות”, “בדרך אל החתולים” ו“מחזיר אהבות קודמות” והנובלה “שורפים ארונות חשמל”) משתייכות לסידרה הקיומית, שהיא לחלוטין בדיונית ובה המחיש את המצוקה של אנשים בתופת של העיר הגדולה.

כתיבתו של חיים באר מתייחדת בכך, שבכל ספריו הוא מופיע כדמות מרכזית החושפת פרטים ביוגרפיים מחייה. ואם איננו מצטייר בהם כ“גיבור”, כדמות אקטיבית, לוחמת ומנהיגה, צריך לשייך זאת לאישיותו המתלבטת–מהססת והחרדתית. לכן הופיע בכולם כמופעל או כמושפע, כך ב“נוצות” (1979) המספר על ילדותו, כך ב“חבלים” (1998) המספר על נעוריו וכך ב“עת הזמיר” (1987) המספר על בחרותו. באר ממשיך קו ביוגרפי זה גם ברומאן הנוכחי, שבו הוא מספר על עצמו כיום כאדם בוגר. כבעבר הוא עדיין מתלבט וחרד, אך לראשונה מגלה יכולת להיחלץ מדמות ה“אנטי–גיבור” שהיה בשלבים הקודמים של חייו. משום כך הוא מסוגל לצְפות על עצמו בעבר בהומור ובאירוניה עצמית. בחשיפה העצמית היותר משעשעת הוא מספר על הצטרפותו ל“כנענים” שהתכנסו במערכת “קשת” בשנות השישים, שבהן עשה את צעדיו הראשונים בספרות. אחד מגיבורי הרומאן שנכח שם, פרופסור בילקר–בולקר, לא שכח לבאר את המעמד ההוא, שבו רקד באר בן העשרים “ריקוד מה–יפית לפני עדת הכנענים והנספחים עליהם” כדי לשאת חן בעיניהם (166). חבוש בכיפה על ראשו ומצוייד במובאות מספרי הקודש שילם שם את המס שציפה ממנו מיטיבו, אהרן אמיר. באוזני “הכנענים” דיבר סרה “ביהדות העבשה” ותמך בהקמה של “האומה העברית החדשה”. אך משם התגנב לבית–מדרש סמוך כדי להפיג בתפילת מנחה עם זקני החסידים את המועקה שהרגיש אחר–כך (142).

מעמדו האיתן כיום בספרות מאפשר לחיים באר להתייחס באירוניה לשלבים שונים במסלול התפתחותו כסופר. כגון איזכור ההערה של דב סדן וגצל קרסל ש“הפליגו בשבחו” ודרשו את ה“שבח” על–פי שם אבותיו — “רכלבסקי”: “הולך רכיל ומספר לשון הרע” (46). בגילוי–לב הוא מונה ספרים שנטש את השלמתם באמצע מסיבות שונות, וכמובן עונה בדרך עקיפה, באמצעות הגיבורה הנשית בעלילת הרומאן, קתרינה, למבקרי הספרים שהצליח השלים: “מי בכלל רשאי לייעץ לסופרים על מה לכתוב. — — — אל תשמע לאיש, תעשה רק מה שהלב אומר לך. אחר–כך יכתבו המבקרים מה שיכתבו, והקוראים יקראו או לא יקראו, אבל לך יהיה הספר שחלמת עליו” (157). כמו–כן כלל תשובה לשאלה שהוא נשאל תדירות בראיונות: “מדוע אינך פורה יותר, עושה ספרים הרבה כעמיתיך המביאים אל העולם ספר כל–שנה שנתיים”, אף שגם את התשובה הזו נטע בפיו של פרופ' בילקר–בולקר: “ראשית, הספרים שהקפת עצמך בהם, המעיקים עליך ואינם מניחים לך לכתוב. — — — ושנית, שחסרון כיס מאלץ אותך לשוט בארץ ולהתהלך בה, כמעשה השטן בימיו של איוב, ולהרצות פה בפני חוג קוראים ושם באוזני קומץ מאזינים המתקבצים ובאים למתנ”ס מנומנם" (183).

הביקורים המוקדמים בגרמניה

סיפור–המעשה של הרומאן הנוכחי נשען על ביקוריו של באר בגרמניה. אף שהראשון ביניהם התקיים ב–1991 והאחרון ב–2006, לא הצטרפו ליותר מחודשי שהות אחדים על אדמתה. עובדה זו מיטשטשת, משום שבאר לא סיפר על ביקוריו באופן ליניארי–כרונולוגי, אלא בזימון אסוציאטיבי, כלומר: בפיזור ובקיטוע. וכמו–כן מיטשטשת גם העובדה, שכל ביקור התמקד בדמות אחת מבין הגרמנים שפגש. בנוסף לעירוב הקטעים מכל נסיעותיו לגרמניה, שילב באר ביניהם אנקדוטות על ספרים ועל בוקוניסטים, שעשו את האיסוף ואת הסחר בספרים לעניין היותר מרכזי בחייהם, בשיטה דומה לזו שבה דילג דוד שחר מזמן לזמן ומנושא לנושא בכרכי הלוריאן “היכל הכלים השבורים”. ראוי, כמובן, להקדיש דיון נפרד להשפעה המבורכת הזו של שחר על הנארציה של באר ברומאן הנוכחי, אך במסגרת הזו נסתפק בינתיים במשימה אפורה יותר, בריכוז המידע על כל ביקור בנפרד, מאחר והנושא המתברר ברומאן הזה נבנה על התפתחות מדורגת של לימודו והבנתו על–ידי באר מביקור לביקור.

הביקור הראשון של באר בגרמניה היה הממושך מכולם והוא התקיים בסתיו 1991. באר התבודד אז בעיירה קטנה בלב “היער השחור” כדי לכתוב רומאן. גיבור הרומאן היה אמור להיות איש “המחלקה הגרמנית” בפלמ“ח, שבסיום מלחמת העולם השנייה הצטרף ל”נוקמים" וחיסל קציני אס–אס בגרמניה. באר התכוון להחזיר את הגיבור לשם אחרי שנים “כדי ליישב עניין שהלך והכביד עליו יותר ויותר ככל שחלפו השנים” (74), אך הסתלק מכתיבת הספר עקב ההיכרות עם הולגר, בנו של מפקד צוללת הדגל בצי הצוללות של היטלר והיחיד שהצליח להגיע עד חופי ניו–יורק ולזרוע שם מוקשים בפתח הנמל (78). איש המוסד שקישר בין באר ובין הולגר התכוון לסייע לו לקבל מידע מהימן, ישירות מפי בנו של קצין נאצי, על אלה ש“הנוקמים” עסקו בחיסולם בסיום מלחמת העולם השנייה. כמו כן הובטח לו, שאמנם מדובר בגרמני שאביו היה נאצי בכיר, אך ישראלים רבים מאוד חבים לו את חייהם (75). אף שמנעו ממנו פרטים על הפעולות של הולגר למען ישראל, הסיק באר עליהן ממה ששמע בעצמו מפיו, שבשבילו הדילוג האמיץ מעל התהום שנפערה בהיסטוריה במלחמת העולם השנייה “הוא רגע הקמתה של מדינת היהודים שלכם” (76).

הולגר פרש על פני ימים אחדים סיור שתיכנן עבור באר בארצו. הסיור נפתח בבית העלמין היהודי העתיק של ורמייזא, המהווה עדות על קיומן של קהילות יהודיות משגשגות בגרמניה מהמאה העשירית. כעבור עשרה ימים הזמין הולגר את באר לגשר בין הזמן הקדום לימי הנאצים על–ידי ביקור בעיר שטאופן, שבה התעכבו תחילה בשני מקומות. הראשון היה בית–העירייה העתיק, שבו על–פי האגדה מכר אזרח העיר, ד"ר פאוסטוס, את נשמתו למפיסטופלס. על אגדה זו, המספרת על בן–אנוש שחתם בדמו ברית עם השטן, ביסס גיתה את הנודעת ביצירותיו, המחזה “פאוסט”. והמקום השני אמור היה להשלים באגדה נוספת את האגדה המצמררת על מה שאירע בבית–העירייה. הולגר הזמין את באר למסבאה מקומית, שבה מגישים את המשקה “בלכן גייסט”, משקה אלכוהולי, שבעזרתו מגרשים המקומיים “את הדיבוק המקנן בבני–האדם”, והם שותים ממנו עד שהרוח הגולשת מרכסי הבלכן, שהיא מהמסוכנות בעולם, “שבה אל צור מחצבתה בנקרות הסלעים” (82). ורק אחרי שני המקומות האלה הביא הולגר את אורחו לבית בשטאופן שהיה של אביו הנאצי.

אף שהולגר הכין את באר לקראת המראה שייחשף בפניו ואף התוודה שעם השנים הולכת ומתחזקת אצלו ההכרה, “שאביו מולידו הוא התגלמות הרוע” (80), לא ציפה באר למראה כמו זה שניגלה לעיניו, כאשר הולגר פתח בפניו את הבונקר הסודי של אביו והכניסו לתופת, ל“אינפרנו”. באגף נסתר של מרתף הבית שיחזר אביו של הולגר באופן מדוייק את לשכתו במטה צי הצוללות הנאצי, כהכנה לחידוש הכיבוש של העולם על–ידי הרייך הגרמני (84—85). ואכן שם הבין באר פתאום, שבמסתרים עדיין רוחש הנאציזם בגרמניה וכפי שהנאציזם התפתח מהברית של פאוסט עם השטן ומ“הדיבוק המקנן בבני–האדם”, הוא עלול לחזור בהיסטוריה. בו–במקום הגיע באר למסקנה נוספת, שעליו לפרוש מכתיבת הרומאן, שבו תיכנן לתאר את ייסורי החרטה של גיבורו “הנוקם” על חיסול קציני אס–אס בכירים על אדמת גרמניה אחרי סיום המלחמה. בביקוריו הבאים בגרמניה המשיך באר, כך מסתבר, לבחון אם אכן הצליחו הגרמנים, כטענתם, לכונן “גרמניה החדשה” על חורבות הרייך, או שהסכנה טרם חלפה והנאציזם עלול לפרוץ מתוך הגרמנים פעם נוספת.

שתי דעות סותרות

לביקור השני והקצר משנת 2001, שאליו הוזמן כדי לקדם את הופעת התרגום של “חבלים” לגרמנית, כבר יצא באר בהרגשה האמביוולנטית כלפי “גרמניה החדשה”, שהתגבשה אצלו בסיום הביקור הקודם, לפני כעשור. בביקור זה הכיר את קתרינה זיגל, דוקטורנטית צעירה, ששקדה על מחקר שירתה של המשוררת שמצאה מקלט בירושלים, אלזה לסקר–שילר. עקב כך נבחרה קתרינה להציג אותו בערב הספרותי שיזמה הוצאת הספרים, שהקהל בו הורכב מישראלים שהתגעגעו לצליליה של העברית, “נערות גרמניות המבקשות כפרה ושלושה–ארבעה סטודנטים רדיקלים מגודלי שיער ורושפי מבט שהתקשטו בכפיות שחורות–לבנות או בצעיפים בצבעי דגל פלסטין”. גם הפעם נוכח בכפילות שפגש בגרמניה בביקורו הקודם. בסיום החלק הספרותי התפרצו בעלי הכפיות בזעקות שבר והטיחו בבאר שהוא “אחראי באופן אישי לרצח הילד מוחמד א–דורה, לטבח שערך ד”ר גולדשטיין במערת המכפלה ולליל הדמים בדיר–יאסין" (21). למזלו חילצה אותו קתרינה מהמקום, אך אצלו התחזקה המסקנה מלפני כעשור, שאמנם צמחו בגרמניה אחרי סיום מלחמת העולם השנייה דור או שניים של גרמנים אמיצים, דוגמת הולגר וקתרינה, המבקשים באמת ובתמים לטהר את ארצם מהעבר הנאצי, אך הנאציזם עדיין רוחש בגרמניה מתחת לפני השטח ומאיים להשתלט עליה מחדש כשייווצרו פעם נוספת התנאים המתאימים לכך.

מאחר וגם הבירור, אם הצליחו הגרמנים להקים “גרמניה חדשה” בעשורים שחלפו מסיום מלחמת העולם השנייה, איננו נושאו המרכזי של הרומאן, יובהר כבר כעת, שגם בביקוריו הבאים של באר בגרמניה היטה אוזן לדעות הרווחות בפי הגרמנים עצמם על כך, וביחוד לדעתם המנוגדת של שניים שהחשיב את דבריהם, רפופורט וקתרינה. כמנהגו ביסס רפופורט את דעתו על מקרה מדגים מהעבר וסיפר על השתוללות של כנופיית לובשי מדים חומים בדירתו של הרבינר אולמר בליל הסדר. בין המתעללים ברב ובמשפחתו היו פרופסור בעל–שם בבית–הספר לספרנות באוניברסיטה ובכיר תלמידיו ועוזרו האישי, אך גם אינגמר, סטודנט לפילוסופיה ולתיאולוגיה, שהיה בשעתו דייר–משנה בבית הרב (199—202). הסיפור מבליט, שלא רק נבערים ובריונים נסחפו לבצע את פקודות הפיהרר, אלא גרמנים מכל השכבות של החברה. היטלר הקיף את עצמו בגדולי האסתטיקנים וכולם נענו להזמנתו בנפש חפצה (93—94). ההגדרה רוע, הרחיב רפופורט את מסקנתו, איננה ממצה את הרוע של הנאציזם, כי זה היה רוע ש“אינו בר–השוואה לשום מפגש מהמפגשים האנושיים הידועים לנו” (87). ולכן עצתו לבאר היתה חד–משמעית: “תלמד את עצמך להביט ביופי של הרוע ישר בעיניים. — — — זה יכול להיות תרגיל מצוין לסופרים, שלעיתים מזומנות צריכים לתת בספריהם פתחון–פה לחֶלאות” (92).

רפופורט מפקפק בהצהרת מנהיגי גרמניה בהווה, שהם מקימים כיום “גרמניה חדשה”. בווילה זו הצופה על אגם ואנזה, שבה החליטו ראשי הנאצים על “הפתרון הסופי”, מגלה רפופורט לבאר, נוהגים להתכנס גם כיום נאצים קשישים, “שרבים ביניהם בוגרי פקולטאות למשפטים באוניברסיטאות יוקרתיות”, לא רק כדי להתרפק על ימיהם בשירות הפיהרר, אלא גם כדי להמשיך ולגבש “תוכנית השמדה כוללת של יהדות אירופה” (88—89). ולכן “גרמניה החדשה” היא בעיניו רק סיסמה פוליטית: “כולם חיים כאן חיים כפולים, בשני מפלסים כאחד, על פני האדמה ומתחת לפני האדמה. — — — בני–אדם, משפחות, תחנות רכבת, חדרי–אוכל, אגמים — כולם צופנים במעמקיהם איזה סוד אפל” (88). ומשום כך “היחסים בין יהודים לגרמנים מושתתים אך ורק על ההווה, את העבר נזהרים שלא להזכיר ועל עתיד משותף אין מדברים. — — — עם אנשים שאינך יכול להזדהות עם סבלם, והגרמנים סבלו, כמובן, בתקופת המלחמה, אין כל אפשרות ליצור יחסים אמיתיים” (116—117).

דעה הרבה יותר מתונה מזו של רפופורט השמיעה קתרינה באוזני באר: “לדעתה, החשבון הפתוח שיש לה ולכל בני דורה עם הוריהם על העבר המודחק, על העבר המוצנע, על העבר המעיק, לשון אחר — על הזוהמה הנאצית שלא נוקתה מעולם, הוא תמונת ראי מהופכת של הטינה שיש לבני הדור השני בישראל על אבותיהם ואמהותיהם שבאו מן השואה”. ומיד הוסיפה אבחנה שתבהיר את דבריה: “אבל אני לא שוכחת לרגע שאצלנו זה חשבון שנערך עם התליין ואצלכם זה חשבון שנערך עם התלוי” (156). וכמו הולגר גם היא משתייכת לדור גרמנים אמיץ, המנסה בכנות לגבור על כוחות האופל שלהם נכנעו הוריהם, לנקות את גרמניה מהזוהמה הנאצית ולכונן את “גרמניה החדשה”. סיוע לתקווה הזו של קתרינה סיפקה לבאר הפגישה שלו עם בנו של הולגר, שבה התברר לו ב–2006, חמש–עשרה שנים אחרי שהכיר את האב, שגם נכדו של קצין הצוללות של היטלר בחר לפסוע אחרי אביו ולא אחרי סבו, וכאשר שקל את ייעודו בחיים בחר להיות סופר ולכתוב ספרים (154).

“מלים ללא ארץ”

בהשפעת מה שהתברר לבאר בשני הביקורים המוקדמים, החל לבדות עלילה חדשה, שכמו זו שלפניה, מיקם גם אותה על אדמת גרמניה. לגיבור הספר בחר הפעם בּוּקוֹניסט, שנודע, לתהילה בין הסוחרים בספרים בזכות הצלחתו לשים יד על ספרים נדירים, מהדורות ראשונות, כתבי–יד וספרים עם הקדשות של סופרים ידועי–שם, בעזרת רשת של מאתרי ספרים שפרש באירופה במפעלים למיחזור נייר. אילו צימצם באר את העלילה הזו רק ביוזמה של הישראלי היורד מרטין למברג, שמצא תחבולה איך לשים ידו כמעט בחינם על ספרים יקרי–ערך ולסחור בהם מגרמניה, היה משקף בה את המבוכה שנשארה אצלו משני ביקוריו בגרמניה. אך הימים היו ימי האינתיפאדה השנייה והשפעתה על העלילה המתוכננת התבטאה בתוכנית נועזת יותר שהועיד לגיבורו. בממון שצבר מסחר בספרים הנדירים גזר על למברג לייסד מכון בשם “אררט”, להצלת הספרים שנכתבו במדינת–ישראל בכל שנות קיומה, ולמקם בבאפאלו שבאמריקה את המוסד, שיאפיל על בית–הספרים הלאומי בירושלים.

השפעת האינתיפאדה על עלילת הרומאן השתקפה בשם “אררט” שבחר באר למכון של למברג ובשם “מלים ללא ארץ” שהועיד לרומאן. השמות האלה העידו, שבלחץ האקטואליה הסב את הרומאן מעלילה הבוחנת, אם התנקתה גרמניה מכתם שריפת הספרים שדבק בה בשנת 1933, לדיסטופיה על הסכנה האורבת לקיומה של מדינת–ישראל. כזכור, לא בציון, כי אם באזור באפאלו שבאמריקה הציע מרדכי עמנואל נח, לפני מאה ושמונים שנה, לייסד את מדינת “אררט” שתשמש עיר–מקלט ליהודים נרדפים. ללמברג ייחס באר את ההנחה, שעל–פיה הגה מרדכי עמנואל נח את פתרונו להצלת יהודים הנתונים במצוקה: מאחר ומדינת–ישראל לא תאריך שנים אחרי מלחמת ששת–הימים “ודינה כדין מדינת החשמונאים וממלכת ירושלים הצלבנית שכלו בעשן” (31), חייב הוא להקדים ולשמר את תולדותיה, על–ידי כינוס הספרים שנכתבו בה בשנות קיומה, במכון שיוקם במקום בטוח, בבאפאלו שבאמריקה.

הדמות של למברג נבראה מסיוטיו של באר בפרוץ האינתיפאדה השנייה, ובדיסטופיה הזו, שבה ביקש לבטא את חרדתו לעתיד של מדינת–ישראל, הועיד ללמברג את התפקיד שהטילו הנאצים על הקצין אלפרד רוזנברג: להקים את “בריגדת הנייר” ולרכז בברלין מרחבי אירופה הכבושה ספרים עבריים וגם ספרים של מחברים ממוצא יהודי. במשימה זו ביטאה צמרת הפיקוד הנאצי את בטחונה, ש“הפתרון הסופי” יכחיד את “הציוויליזציה של היהודים” ורק הספרים יעידו עליה בעתיד. בדיסטופיה “מלים ללא ארץ”, היה אמור למברג לשמר באופן דומה את “הציוויליזציה הציונית”, על–ידי כינוס הכרכים של הסופרים, שביחד כתבו “מגה–רומאן” ל“הרפתקה היותר גדולה של האנושות במאה העשרים” (31). במטרת המכון, במיקומו ובשמו ביקש באר לא רק לפרוק את החרדה שהרגיש בימי האינתיפאדה השנייה, אלא גם לשקף את תחושת רבים מקרב היהודים בארץ ובתפוצות באותם ימים, שהמוקד שהבעירו לספרים הבריונים של גבלס בכיכר האופרה בברלין במאי 1933 היה רק הפְּרֶלוּד “למה שיקרה בעתיד, בשעה שיצאו נחילי הברברים ממחנות הפליטים בשׁוּעַפאט, אל–עַרוּבּ ועַנאתא ויפשטו על הקמפוס בגבעת רם. עמוד האש שיעלה ממרתפי הספרייה הלאומית ייגע בשמים, הגווילים יישרפו אבל האותיות לא תפרחנה” (32).

נבואה אפוקליפטית ופוסט–ציונית זו של למברג ביסס בוראו, חיים באר, על תופעה שכאספן ספרים הכיר היטב: אוניברסיטאות גדולות ועשירות מעבר לים ויהודים בעלי ממון מקהילות באמריקה החלו לרכוש בארץ בשנות האינתיפאדה ספרים, כתבי–יד וארכיונים פרטיים בהניחם, שמחירם יעלה בעתיד, אחרי שהעולם הערבי ימוטט את מדינת–ישראל באמצעות הטרור הפלסטיני. לא רק זאת, אלא שהם התחרו זה בזה והתגאו באוסף של ישראליאנה גדול ושלם מזה שקיים בספרייה הלאומית בירושלים. אחד מאספנים אלה, רובי סטולמן, חיזר גם אחרי חיים באר עצמו וניסה לרכוש מידיו את כתב–היד של “נוצות”, הרומאן הראשון שלו (38). בשם “מלים ללא ארץ”, שהועיד לרומאן בכתובים, רמז באר על התופעה המסוכנת הזו ועל מניעיה הפסולים.

אף שעלילת הדיסטופיה היתה ברורה לו, לא הצליח באר להשלים את כתיבת הרומאן, כי בשלב מסויים נקלע למבוי סתום בסיפור–המעשה ולא מצא פתרון איך לסיימו. הסבר להיתקעות הזו יספק לו הבוקוניסט שלמה רפופורט, שיפגוש בביקורו השלישי בגרמניה. רפופורט יזכיר לבאר רשימה שלו על הספרייה הלאומית בירושלים בשם “החוף האחרון של הרוח”. ברשימה זו כתב באר, שבעבר “נעו ספרים וכתבי–יד יהודיים במאוזן, ממקום למקום על פני העולם” ואילו עכשיו, בזכות בית–הספרים הלאומי הפועל בירושלים במדינת–ישראל הריבונית, “הם נעים במאונך, עולים הם מן המרתפים לאולמות הקריאה” (121). בזכות הזיכרון המעולה של רפופורט הבין באר, מדוע נקלע למבוי סתום והפסיק את כתיבת העלילה הדיסטופית שגיבורה הוא למברג. אל יתפלא איש כמוהו, אשר סבר שהספרים העבריים מוגנים בישראל יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם, אם הוא מתקשה להשלים דיסטופיה, שהטענה היסודית בה היא הפוכה: שקיומה של המדינה מוטל בספק, ולכן גם הספרים שרוכזו בספרייתה הלאומית נתונים בסכנה גדולה.

אף שגנז את “מלים ללא ארץ” ונטש את למברג, זימנה הממשות לבאר בנסיעתו הבאה לגרמניה, ב–2005, פגישה עם העתק בשר–ודם של גיבורו הבדוי. רק כשראה במו–עיניו את פרופסור פליקס בילקר–בולקר, התברר לבאר, שהכיר את האיש הרבה שנים קודם לכן בחוג “הכנענים”, שהתרכז במערכת הרבעון “קשת”. בגלגולו הקודם כ“כנעני” הזדהה בילקר–בולקר בשם היומרני “נמרוד נמרוד” וכמחברו של ספר השירה “ואת העשתורת”, שנדפס חודשים ספורים לפני מלחמת ששת–הימים (164). באר גם זכה מידיו לעותק עם ההקדשה “עדי עשתרות קרניים תגיע ידידותנו העמוקה כבאר” (185), הקדשה שבה למען הידידות צירף “נמרוד נמרוד” שבר פסוק מעלילות כנען הקדומה בספר בראשית לשמו של המוקדש עוטה הכיפה. הדמיון ללמברג הבדוי נחשף בהמשך קורותיו של “נמרוד נמרוד”. אחרי מלחמת 1967 נעלם “נמרוד נמרוד” בפתאומיות מהארץ והתברר, שבהשפעת תוצאות המלחמה הזו החליט, ממש כמו שמעון צבר ומקסים גילן, לרדת מהארץ ולהיגמל אי–שם באירופה “לא רק מהכנעניות, אלא גם מן הציונות והישראליות, שהן בסופו של דבר גרסאות מרוככות שלה” ולהחזיר לעצמו את “זהותו האמיתית כיהודי גלותי חסר שורשים” (167).

התפנית שביצע “נמרוד נמרוד” היתה מלאה, כי עד שנקעה נפשו מישראל ומהציונות, החזיק “במיליטריזם קיצוני ובכל הזדמנות טען שבחרבנו ובקַשְתנו נשליט את חזון ארץ העברים לא רק על יושבי אגן הסהר הפורה, אלא גם על אזרחי המדינה האסורים ברצועות של תפילין אל עברם היהודאי” (165). עד הפגישה ב–2005 לא שמע באר דבר על “נמרוד נמרוד” ולכן הופתע להיווכח, שבמהלך השנים שחלפו משנות השישים, החליף את שמו והפך לפרופסור המתמחה בספרות הגולים באוניברסיטת וינה ולעורכו הכל–יכול של כתב–העת “אקזיל ליטראטור” המוקדש לנושא זה. במשך השנים סיפח לספרות הגולים גם את גדולי הספרות העברית, כשפירסם מסה על עגנון שכותרתה “דיוקנו של האמן האוסטרו–הונגרי כגולה באוריינט” ומחקר על לאה גולדברג תחת הכותרת הפרובוקטיבית “מקניגסברג למושבת העונשין בתל–אביב” (160). כמו כן שלח ידו בכתיבת ביוגרפיות של אישים נשכחים, ובהווה השכיר את עטו כסופר צללים לביוגרפיה של מיטיבו הנוכחי, רפאל זוסמן, שאף הוא הינו בפועל יורד מישראל. אך בצד כל עיסוקיו הרבים, ובכך הוא שוב דומה ללמברג הבדוי, התמנה בילקר–בולקר באוניברסיטה גדולה באמריקה לעמוד בראש מכון לחקר הספרות העברית, שנכתבה בארץ מראשית המאה העשרים, ובכסף הרב העומד לרשותו הוא רוכש ספריות פרטיות של סופרים וחוקרים מישראל. ובשמו של המכון הציע גם לבאר למכור לאמריקאים את ספרייתו בנימוק, שבאמריקה יינצלו הספרים מהסקאדים המשופרים שיופנו בקרוב כלפי ישראל (183—184). בנוסף לכך שהפרק על בילקר–בולקר (159—185) הוא יחידה סאטירית על סוג מסויים של יורדים מישראל, שהעפילו למעמדם האקדמי הרם באוניברסיטאות באירופה כפרופסורים עקב נכונותם לדבר סרה במולדתם, זימן בילקר–בולקר עצמו לבאר, לאחר מעשה, הצדקה בעלת משקל להחלטה שקיבל עוד קודם לכן, לגנוז את הרומאן “מלים ללא ארץ” יחד עם למברג גיבורו.

הביקור השלישי (2005)

לא בנפש חפצה הסכים חיים באר ב–2005 להצעת המַכּר מימי עלומיו, רפאל זוסמן, להצטרף למיפגש “סגל החבורה” של המכון שייסד להנצחת בתו ולטוס לברלין. אך כאספן ספרים לא עמד בפני הפיתוי שהניח זוסמן לפתחו: עותק מהמהדורה הראשונה והממוספרת, מהדורת 330 העותקים, מספר השירים של אלזה לסקר–שילר “פסנתרי הכחול” משנת 1943, אם יאות ויגיע לברלין. ייתכן והיה עומד בפיתוי הזה ודוחה את ההצעה של זוסמן, אלמלא כבר גמלה אצלו ההחלטה, לנטוש את למברג ואת סיפור מכון “אררט” שלו, ואלמלא התפוגגה אצלו במקצת החרדה לעתידה של המדינה, שבינתיים עברה בהצלחה את מבחן האינתיפאדה השנייה, גם שרדה את הטרור וגם התפכחה מהאשליה על שלום קרוב עם הפלסטינים ועם מפעיליהם ותומכיהם בעולם הערבי. בדיעבד שמח שהסכים וטס לברלין, כי לולא הסכים, היה מחמיץ את ההיכרות עם האנטיקוואר הנודע שלמה רפופורט. יליד ברלין זה המתקרב לגבורות כה ריתק אותו בסיפור–חייו, עד שללא קושי החליט בסיום ארבעת הימים של השהות בחברתו לפנות בספרו הבא לעלילה חדשה, שתתמקד ברפופורט, ולספוג לתוכה את חוויות שני ביקוריו הקודמים בגרמניה וגם את עלילות שני הרומאנים “הגרמניים” שלו, שזנח, זה על “הנוקם” שמצפונו החל לייסר אותו וזה הדיסטופי על למברג שגם שֵם כבר היה לו — “מלים ללא ארץ”.

בדומה להולגר בחר גם רפופורט לקרב את באר לעולמו בעזרת סיור במקומות שונים בברלין הקשורים בתולדות–חייו. תחילה לקח אותו אל רציף 17, שממנו שולחו יהודים אל מותם בטרזינשטאט, אושוויץ וברגן–בלזן. בסמוך לרציף המוות הזה, גילה רפופורט לבאר, בחר להתגורר, כי ממנו, התברר לו אחרי חקירות, נשלח גם אביו אל מותו, בינואר 1945, “באחד הטרנספורטים האחרונים ששוגרו מן התחנה הזאת”. ולפיכך אין הוא חייב לטרוח ולהגיע אל בית–כנסת מרוחק ביום היארצייט של אביו. הוא פשוט מגיע לרציף זה ומדליק על אחד מאדניו את הנר לזכרו (50). מרציף 17 הוליך רפופורט את אורחו אל ביתו, אך לא בשל סמיכות דירתו לרציף הזה, אלא כדי להכניס את באר בסוד האירוע המעצב של חייו. באר, שהיה להוט לראות את הספרייה של אחד מהחשובים בין “ציידי הספרים היהודיים בעולם” (55), לא האמין למראה עיניו, כאשר פתח בפניו רפופורט את דלת העץ של חדר בדירתו שעליה היתה טבלת נחושת עם צמד המלים “בית הספר”. במקום מדפים עמוסים בספרים יקרי–ערך, ראה חדר ריק ובמרכזו רק עמוד תפילה, שנורת חשמל יחידה השתלשלה מהתקרה מעליו והאירה על ספר פתוח שעליו נחו שלושה קרעי דפים חרוכים בשוליהם. באר זיהה מיד שהספר ביידיש הוא אחד מכרכי כתביו המקובצים של אנ–סקי, הלא הוא שלמה זנוויל רפופורט מחבר “הדיבוק”, והדפים החרוכים הם שרידי “הגלגול” של קפקא בגרמנית (59).

הצירוף של האותיות הגרמניות עם האותיות העבריות ושל הסיפור מעורר החלחלה של קפקא על בן–אנוש שהפך לשרץ עם העדות המצמררת של אנ–סקי, שבה סיפר את “רשמי מסעו בעיירות גליציה החרבה בימי מלחמת העולם הראשונה” (59), הצירוף הזה זימן לרפופורט מאזין דרוך לשמוע את סיפורו. בשנת 1933, שנת הצתתם של הספרים בכיכר האופרה בברלין על–ידי בריוניו של גבלס, היה רפופורט נער בן שבע שנים. יום אחד חזר אביו אל דירת המשפחה, זמן קצר אחרי שיצא למקום עבודתו, ושלף מכיס מעילו צרור דפים לחים וחרוכים והניחם לייבוש בכרך מספרייתו, ואחר–כך הטיח בסערת נפש את מגבעתו בשולחן ומלמל “זה רק פתח דבר”. אלמלא עשה כך אביו, לא היה נודע לשלמה בן השבע באותו יום, שלילה קודם לכן ביצעו בלב העיר שבה נולד את אחד הפשעים היותר חמורים שנעשה בהיסטוריה כלפי התרבות.

באותו בוקר כיוון אביו, דב רפופורט, את הליכתו דרך כיכר האופרה לא כדי להגיע למפעל המו“לי של חברת “שונצינו”, שבו הועסק כמגיה ראשי, אלא כדי להיווכח במו–עיניו, שאכן בוצע בעירו פשע מחריד כמו שריפת ספרים. ומשם ליקט אביו באין רואים דפים חרוכים אחדים, שהגשם הצמידם למרצפות, הטמינם בכיסו והזדרז לשוב עימם לביתו. זמן לא רב אחרי אותו בוקר, ביום שבו האב, שסירב להיפרד מספריו, נפרד ממשפחתו, שבחרה להימלט במועד לאמריקה, ארז אביו בחופזה את הכרך עם הדפים החרוכים ומסרם לבנו בן השבע לפיקדון (65). ומאז אין שלמה רפופורט נפרד מהשריד היחיד שנותר בידיו מהספרייה הגדולה של אביו, אלא ייחד לו בדירתו, מקום ב”בית הספר", חדר שהוא אתר הנצחה לספרייה של אביו, אך גם לכל אותם ספרים שבאותו ליל זוועות הועלו על המוקד בעיר הבירה של גרמניה.

מחדר ההנצחה הפרטי בביתו הוליך רפופורט את באר לאתר שהנציח את האירוע בכיכר באופן תמציתי אפילו יותר משלו. אתר הזיכרון לאירוע בכיכר, מעשה ידיו של מיכה אולמן, הנציח את “הספרייה הלאומית של העולם”, כהגדרת רפופורט, בשיא הפשטות: בבור “מתחת למיפלס הרחבה, היה פעור חלל לבן, בוהק, חדר ריק, חשוף, כתא גזים”. בחדר הותקנו מדפים לספרים, אך שום ספר לא הוצב עליהם. ודלת עיוורת סומנה בקיר הצפוני של הבור הפונה לאוניברסיטה בצד האחר של הכיכר, שהפרופסורים והסטודנטים שלה עודדו באותו לילה את לובשי המדים החומים של היטלר להצית את הספרים. “בלילה ההוא”, סיכם רפופורט את האירוע המונצח, “באה האקדמיה הגרמנית בברית הנישואין עם היטלר. — — — בלילה ההוא האדמה לא החרישה עוד ופערה את פיה. הגווילים נשרפו, הספריות נבלעו באדמה והאותיות פרחו באוויר. — — — והספרייה הזאת, שירדה לבור שחת, עדיין ממשיכה להאיר בלילות, מקרינה אל העולם את אורה הגנוז” (68—69). בשתי צורות הנצחה מינימליסטיות אלה, של רפופורט ב“בית הספר” שבביתו ושל אולמן בבור ההנצחה הציבורי בכיכר האופרה, מתבצע המעבר ברומאן ממהותו הגשמית של הספר למהותו הסמלית, כמבטא הראשי של הרוח ההומנית בתרבות של האנושות.

סמליות המקום שבו הבעירו הנאצים את הספרים נרמזת גם במוטו שבחר באר לרומאן. המוטו שהוצב בפתח הרומאן מצטט מהלכות האבֵלוּת ב–ט' באב, כפי שסוכמו ב“קיצור שולחן ערוך”. בין מנהגי האבלות, מציין המחבר, הרב שלמה גנצפריד, יש הנוהגים לזכור את חורבן “בית אלוהים” על–ידי הנחת ראשם על אבן ושכיבה על הארץ. מנהג אבלות זה מסתמך על המסופר בבראשית כ“ח. יעקב אבינו זיהה כ”שער השמים" את המקום בין באר–שבע לחרן, שבו נרדם כשאבן–שדה למראשותיו ושבו חלם את החלום על הסולם שהמלאכים עולים ויורדים בו. בגלל הזיהוי הזה הפך המקום הפיזי, בזכות ההתגלות של אלוהים בו, לאחד מכינויי אלוהים במדרש הקדום “בראשית רבה”. ומאז כל מקום שבו נוכחת הקדושה, הוא מקומו הנבחר של אלוהים, והמזדמנים אליו אמורים לראות עצמם כניצבים בו לפני “המקום”. על–פי זאת מיקם חיים באר את עלילת הרומאן בכיכר האופרה של ברלין, שהיא בעיניו לא רק המקום הפיזי שבו, בהוראת גבלס בשנת 1933, שרפו הנאצים ספרים שתוכנם יהודי או שמחבריהם היו יהודים, אלא גם האתר ש“המקום” האלוהי נוכח בו דרך קבע, כי בו בוצע המעשה המסוכן ביותר לאנושות: הניסיון להכחיד את נכסי הרוח שלה ועל–ידי כך גם את עתידה. לפני המקום הנורא הזה מציב אותנו הרומאן כדי להזהירנו מפני הסכנה האורבת לאנושות מהכחדת הספרים.

גורל הספרים

אמנם גם בספריו הקודמים הבליט חיים באר את אהבתו לספרים ואת דאגתו לגורלם, אך לא בהיקף ולא בעמקות שהוא מבטא זאת ברומאן הנוכחי. ברומאן “חבלים” סיפר, כיצד כיוון אותו אביו בהיותו נער לקרוא בספרים ולהוקיר את התבונה שנאגרה בהם, וכיצד הסדיר אביו למענו, שיוכל לקבל בהוצאת “קרית ספר” מאה ספרים לפי בחירתו. וברומאן הסאטירי “עת הזמיר” מתייצב הטירון נחום גבירץ במחנה הרבנות הצבאית ביפו כשהוא אוחז בהבלטה את ספרו של סול בלו “הרצוג”. באמצעות הספר החילוני הפגין גבירץ לא רק את השקפתו, שבעיניו “ספרים הם כמו תפילין”, אלא גם בישר לקורא כבר מן ההתחלה, שהצבתו לבסיס זה לא תחלוף בלי עימותים קשים עם מושגי האמונה של הרבנים. ברומאן הנוכחי קידם באר את מוטיב הספרים ביצירתו מחלקם בעיצוב עולמו האישי מילדות ועד בחרות לתפקידם האוניברסלי בתרבות כנַשָׂאים של החזון ההומניסטי. ועל–פי זאת הוא מייחס סמליות לאירוע שהתרחש בכיכר של ברלין בשנת 1933. שם לא שרפו בריוניו של גבלס רק ספרים, אלא בישרו גם את האפשרות שהברבריות תשתלט מחדש על האנושות ותסיג אותה אל תחילתה הפרימיטיבית והחשוכה.

מכאן, שלא תיכנון הכנס הקרוב של המכון, שהקים זוסמן לזכר בתו שהתאבדה, הוא הנושא של הרומאן, אלא הבירור שמתקיים מחוץ לאולם הישיבות, בעיקר בין רפופורט ובאר, בשאלה הבאה: האם מחזיקים עדיין הספרים בסמכות שהיתה להם בעבר להשפיע על החיים, אחרי מה שעוללו להם הנאצים במלחמת העולם השנייה? לכאורה מוכיחים השגשוג החובק עולם של תעשיית הספר והפעילות הבינלאומית התוססת של האנטיקווארים, המאתרים ספרים נדירים וסוחרים בהם, שכוח השפעתם של הספרים על החיים לא רק השתקם מסיום מלחמת העולם השנייה ועד היום, אלא אף התחזק. אך כדאי להאזין למחלוקת שנחשפת בין חיים באר לשלמה רפופורט כדי להבין שתופעות אלה עלולות להטעות.

לפני שפגש באר את רפופורט ולפני ששמע מפיו את דעתו על מעמדם של הספרים בחיים, אחרי מה שאירע בשנת 1933 בפרהסיה ובעידוד האינטלקטואלים של גרמניה, הבהיר באר באוזניו של איל הנדל“ן זוסמן את עמדתו במהלך הטיסה לברלין. וכאלו היו דבריו: אף שהוא מודע לעובדה, שהספר הוא “ישות שברירית ופגיעה עד כאב”, הוא גם מאמין ש”יחד עם פגיעותו הרבה של הספר, לא מצאה לה רוח בני–האדם משכן נצח אלא בו. כל כוחות היקום יילחמו בספר ויכלו שוב ושוב את עותקיו ותמיד ייוותר אי–שם, במסתרים, אקסמפלר אחד ויחיד שבאמצעותו אפשר לחזור ולשכפלו. — — — דווקא בשעה שהרוח מצמצמת עצמה בין הדפים ונכבלת מרצונה אל השיטין היא נחלצת מאחיזתם של בני–האדם, ואין מי שיוכל לשלוט בה, לא אויביו ושנואי נפשו של הכותב, גם לא אוהביו ודורשי טובתו ואפילו לא הוא עצמו, אם יבקש לחזור בו מדבריו" (24—25). ובינו לבין עצמו המשיל באר את הספר לדבורת–בר הכלואה באבן ענבר דבשית (22), אבן שמוצעת למכירה כתכשיט בחנויות תכשיטים בגרמניה. ודבורת–הבר הזו ממתינה שהקוראים יפשירו את החזון, שהקפיאו מיטב המוחות של האנושות בדפי הספר, וישחררו אותה לחופשי. כלומר: שבתהליך הקריאה ישתחררו האותיות מהספר ותוכנם יופרח לחלל העולם כדי שגם הדורות הבאים ישאבו מהתוכן הזה תעצומות נפש ואמונה עזה בעתיד האנושות.

עמדה הרבה יותר פסימית בשאלת סמכותם וכוחם של הספרים בחיינו כיום השמיע שלמה רפופורט, שהצהיר בישירות את השקפתו באוזני באר: “בארצי ובמולדתי ובבית אבי לא עשו הספרים את שליחותם ולכן אין לי חפץ בהם” (108). לכן הוא סוחר בהם, אך אינו אוסף אותם אל ביתו. הוא לועג לאופנה שפשטה בין הקהילות היהודיות באמריקה לרכוש בארץ ספריות וארכיונים מאנשים פרטיים, מקיבוצים ומסוחרים כדי לבסס על הספריות את תקוותן, שבאמריקה ישגשג “מרכז מקביל לישראלי, מעין ‘בבל וירושלים’, מרכז שאולי אף עולה בסיכוייו לפרוח ולהתפתח” (119). למעשה מבטאות קהילות עשירות אלה באמריקה הנחה שמחזיקים בה דורשי רעתה של מדינת–ישראל, לפיה “מדינת–ישראל אינה אלא אפיזודה חולפת בקורות העם היהודי, ניסיון מרתק שחובה לשמר את אוצרותיו לימים שתחדל להתקיים” (120). את סלידתו מפעילות זו של הקהילות בתפוצות מסכם רפופורט בדברי הלעג הבאים עליהן: “אם תימחה חס–ושלום מדינת–ישראל מתחת השמיים יישארו אותם גבאים מתנשאים וזחוחי–דעת, אדוני הספריות העבריות החדשות של אמריקה, תקועים עם מלאי לא נדרש של אספקלריות מאירות, קרון של שופרות אחרי יום–כיפור, מְכוֹלה של אתרוגים מהודרים למחרת סוכות. — — — מספריות, ויהיו משוכללות ומגוונות ככל שיהיו, אי–אפשר להקים לתחייה עם” (123). השימוש היחיד שיוכלו לעשות בספרים העושים דרכם כיום מציון לגולה, מוסיף רפופורט באירוניה, יהיה ביום הזיכרון למדינת היהודים. באותו יום יוליכו את הילדים והילדות מבני הקהילה לספריות העבריות הגדולות שהשקיעו בהקמתן הרבה ממון ושם ישמיעו באוזניהם “סיפורים נוגעים ללב על גדלות הרוח ותפארת החזון” האצורות בספרים, כי התלמידים “לא יוכלו לקרוא אפילו מילה אחת הכתובה באותיות הזרות והמוזרות” (121).

הבהרות אלה של רפופורט על המניעים הפסולים של רוכשי ספרים עבריים משנות הישוב ומשנות המדינה למען הספריות באוניברסיטאות אמריקאיות ובקהילות יהודיות גדולות, שכנעו את באר, שעליו לגנוז את הרומאן “מילים ללא ארץ”, שעלילתו שיקפה את החרדה לקיומה של המדינה, חרדה שהיה נתון בה בימי האינתיפאדה, ולכתוב במקומו ספר על ארבעת הימים שעשה בחברת רפופורט, שביטא חרדה הרבה יותר מקיפה: חרדה לעתיד האנושות, אחרי שהספרים איבדו בעיניה במאה העשרים את סמכותם לקבוע את ערכיה.

בכל הווייתו התקומם באר נגד ההערכה הפסימית של האיש הערירי והחכם הזה על חולשת הספרים להשפיע על החיים והוא ביטא את הסתייגותו ממנה גם במעשה: כאשר כתב כעבור שנה את הפרק על המחלוקת שנתגלעה ביניהם בשאלת סמכותם של הספרים אחרי אירוע שריפתם בברלין ב–1933, הפסיק את מלאכתו ונסע לרחוב שבו הופעל לפני מלחמת העולם השנייה בית הדפוס העברי של האחים טיפנבאך וקיים שם “טקס הזכרת נשמות פרטי לידידי הספר העברי בברלין שחיו ופעלו בקצהו של הרחוב הזה לפני שבעים–שמונים שנה” (111). בניגוד לחרדה שביקש לבטא ב“מלים ללא ארץ”, התאווה כעת להוכיח, שיאושו של רפופורט מהספרים צמח מהיצמדותו לאירוע משנת 1933, בעוד שהספרים לא איבדו באירוע ההוא את כוחם להשפיע על החיים לטובה ולעולם לא תמצא רוח בני–האדם משכן נצח אלא בהם. הוא, כמובן, לא שיער שרפופורט עצמו יספק לו את ההוכחה הזו והיא תמתין לו אצל קתרינה בביקורו הבא בגרמניה, הרביעי במניין.

הביקור הרביעי (2006)

הביקור הרביעי של באר בגרמניה התאפשר כשנה וחצי אחרי הביקור משנת 2005 בזכות הזמנה של האל–צה–בה, הוועד הספרותי של ברלין, שהעמיד לרשותו חדר ואירוח בווילה על חוף אגם ואנזה, כדי שיוכל להשלים שם בנחת את הרומאן הנוכחי, שלסיומו היה זקוק, כאמור, להוכחה שתשלול את הפסימיזם של רפופורט ביחס לכוחם ולסמכותם של הספרים. ושם שקד באר על כתיבת הפרקים האחרונים, כאשר הגיעה אליו הידיעה על התפרצותה של מלחמת לבנון השנייה. התמונות הקשות שראה על המתרחש בישובי צפון הארץ, שיכנעו אותו סופית, שנכון החליט כאשר גנז את פרקי “מלים ללא ארץ” וכי אסור היה לו לשחרר לחופשי את המחשבה הנמהרת של למברג על חיסולה הקרוב של המדינה, מחשבה ששונאי המדינה באירופה היו מזדרזים לאמץ אותה כפתרון לסכסוך במזרח–התיכון. תעיד על כך האבחנה הבאה שהשמיע באוזניו אחד המתארחים האחרים בווילה, עורך של בית–הוצאה פריזאי, שטרח לומר לו את דעתו על המלחמה המתנהלת בין ישראל ללבנון: “יש קורבנות טובים ויש קורבנות שמגיע להם. כלפי תושבי ביירות אנחנו חשים מה שבני תרבות חשו במלחמת העולם השנייה כלפי לונדון היושבת במקלטים בלילות הבליץ, וכלפיכם, מה שחשו כשמפציצי בעלות–הברית הלמו בדרזדן ובברלין” (261).

התגובה המוסרנית הזו על אירועי המלחמה, שמתארחים אחרים במקום ביטאו אותה בשתיקתם כשחלפו לידו, האיצה בבאר למצוא את ההוכחה שהיה כה זקוק לה כדי להשלים את “לפני המקום”. לכן החליט לטלפן אל קתרינה, שהידידות ביניהם התהדקה בשני ביקוריו הקודמים בגרמניה, ב–2001

וב–2005. כבר ב–2001 הרשימה אותו וגם עוררה אצלו תשוקה אליה (206), ואף שזו התמצתה אז רק בנשיקה מרפרפת בעודה לוחשת באוזנו “בנסיבות אחרות היינו יכולים להיות זוג נאהבים” (22), החליט לעצב על פיה את דמות אשתו של למברג ב“מלים ללא ארץ”, הרומאן שהתכוון לכתוב ושביקש להוסיף אינטריגה רומנטית לעלילתו חמורת–הסבר (41). חיבתו אליה התחזקה אצלו כשחזר ופגש אותה ב–2005. בינתיים השלימה קתרינה בהצלחה את לימודיה האקדמיים והעבירה לפרסום את המחקר שלה בשירת אלזה לסקר–שילר, שעליו שקדה מספר שנים ודרכו ביקשה לספק את התעניינותה בקשר הסבוך בין העם היהודי לעם הגרמני. ואף ששמע בארבעת ימי ההתכנסות רמזים שונים על קשרים מפוקפקים בינה ובין זוסמן הן מפי רפופורט (113—116) והן מפי פרופ' בילקר–בולקר, שלא עצר ברוחו וקיטרג גם על הדוקטורט שכתבה על שירת אלזה לסקר–שילר (167—170), דחה באר את חשדותיהם. הוא התרשם שבשנים שחלפו מאז נפגשו לראשונה ב–2001, קתרינה לא רק יפתה, אלא גם התגבשה כאשה עצמאית ש“תנער מעליה כל אדון שינסה לשלוט בה או לעצב את חייה” (236). וגם היא הרעיפה שוב על באר יותר מידידות רגילה.

כעת, ב–2006, לא טילפן אל קתרינה כדי שתפרע את גילויי הידידות שהביעה כלפיו בפגישותיהם הקודמות, אלא כדי לקבל מפיה הסבר לשתיקתו של רפופורט, שלא השיב על פניותיו אליו. בו במקום בישרה לו קתרינה שרפופורט כבר אינו בחיים, וקבעה פגישה שבה תרחיב בקורותיו בשנה האחרונה לחייו. בסיפור האנושי, המרגש והנוגע ללב שסיפרה לו בפגישתם, סיפקה לו קתרינה את ההוכחה שהיה זקוק לה להשלמת הספר הזה. לא מיד הגיעה קתרינה אל קורותיו של רפופורט בשנת חייו האחרונה, כי תחילה היה עליה להסביר לבאר הפתעה אחרת שזימנה לו: היא הגיעה לפגישה עם תינוקת. זוסמן הוא אביה הביולוגי של בתה שולמית, סיפרה לו ארוכות, והיא נולדה אחרי שנפרדה ממנו. זוסמן דרש ממנה לבצע הפלה, אך היא סירבה, ולכן נפרדו בריב קשה (266—267). בדיוק כשבחנה את מצבה ושקלה איך תעמוד בנטל אימהות חד–הורית, הפתיע אותה צלצול טלפון מרפופורט. הוא, שקישר בינה ובין זוסמן (268), הגיח מחדש לחייה דווקא בעיתוי הזה. הם נפגשו, ואחרי ששמע מפיה על פרידתה מזוסמן, הציע לה בו–במקום מישרה בעסקי הספרים שלו. אך עיניו אורו כשגילתה לו שהיא מעוברת. מכאן ואילך דאג לכל מחסורה וגם גילה לה סוד כמוס, ש“מראשית שנות החמישים עבד בשביל מוסד ישראלי חשאי שפעל למען יהודי ברית–המועצות ומזרח–אירופה” (271).

סמוך ללידה בישר רפופורט לקתרינה, שאמנם החליט לאמץ אותה רשמית כבתו ולהוריש לה את כל רכושו, אך עקב התארכותו של מהלך משפטי כזה, “ייאלץ להסתפק בצוואה, אף–על–פי שמבחינת תחושותיו היא בתו לכל דבר” (272). ביקורה המשותף האחרון עם רפופורט היה בבית–הקברות היהודי הישן בברלין “שהנאצים חרשו אותו ולא הותירו בו אבן על אבן” והוא קרא באוזניה את המלים היחידות שנותרו שלמות על שבר אחת המצבות: “אל אלוהים שב הרוח”. בצאתם משם גילה לה “שבוקר וערב הוא מתפלל שיזכה לראות את בתה פועה, צוחקת וזוחלת” וייווכח “שלמרות הכול לא היו חייו לשווא” (273—274). בחסד הזה אמנם לא זכה, אך כל שאר הבקשות בצוואתו מולאו אחת לאחת. גופתו נשרפה יחד עם הפיקדון שאביו הפקיד בידיו כשהיה בן שבע שנים, ספרו של אנ–סקי והדפים החרוכים מ“הגלגול” של קפקא, והאפר פוזר על–פני רציף מספר 17 בתחנת הרכבת בגרונוואלד (275).

נפעם מההוכחה שסיפקה לו קתרינה על כוחם של הספרים לחולל שינוי כזה באדם כמו רפופורט, שלא האמין ברוב שנותיו שנותר להם כוח אחרי מלחמת העולם השנייה, סיכם באר באוזני קתרינה, שהאהבה שנרקמה בינה ובין רפופורט היא מסיפורי האהבה היפים ביותר ששמע מעודו: “סיפורו של יהודי ערירי ורדוף, השב אל עיר הולדתו שמחמת המציק מילטו אותו ממנה כילד, ובאחרית ימיו נקשרה נפשו בנפשה של צעירה גרמנייה” (288). תחת רושם הדברים שסיפרה לו קתרינה על שנת חייו האחרונה של רפופורט, החליט באר בסיום פגישתם, להתייחד עם זכרו של רפופורט ברציף 17. וכשעמד שם התאמץ לגבור על שקשוק גלגלי הרכבות מהרציפים הסמוכים ועל רעמי הברקים מהשמים כשצעק מנהמת לבו “גווילים נשרפים ואותיות פורחות באוויר” (277).

כל הדמויות ברומאן הנוכחי של באר הן מגובשות ומעוצבות היטב, אך יותר מכל הצליח בעיצוב הדמות של רפופורט ובתיאור המהפך שהצליח לבצע בחייו לפני פטירתו. אפילו סופר מנוסה כחיים באר לא היה מעלה על דעתו, שאחרי עשרות שנים של צמידות לעבר, יְשַׁנה אדם נחרץ כמו רפופורט את מהלך חייו. רק זוגתו של באר נועזה לייחס אפשרות כזו לידיד הברלינאי שרכש בהתכנסות ב–2005, שבשובו ממנה סיפר לה עליו. היא צפתה שיקרה לרפופורט המקרה של בוקוניסט אחר, שעליו סיפר אנטול פרנס בספרו משנת 1881 “פשעו של סילווסטר בונאר”, “זה שבערוב ימיו זנח את הספרים שהיו כל עולמו והעתיק את אהבתו לצעירה שהעניקה משמעות חדשה לחייו” (242). אפשרות כזו מסוגל היה להעלות בדמיונו רק סופר כאנטול פרנס, שהיה בנו של מוכר–ספרים ותקופה די ממושכת התפרנס מספרנות ולימים הפך בעצמו לבוקוניסט. רפופורט שהקדיש את חייו להנצחת אביו שניספה בשואה וששנותיו חלפו כאדם ערירי, שלא הקים משפחה, לא רק איפשר לאהבה לחדור לחייו, אלא גם הוריש את כל רכושו לקתרינה ולשולמית, התינוקת שנולדה לה מיחסיה עם זוסמן.

למחרת הפגישה הזו עם קתרינה, שהעניקה לו את ההוכחה שכה היה זקוק לה להשלמת הרומאן הנוכחי, נסע באר לדיסלדורף לשהות שם כאורח “מכון היינריך היינה” בבית הולדתו של המשורר בחלק העתיק של העיר. כעת היה מצוייד בהוכחה שהיתה חסרה לו לזיקה החיונית שעדיין קיימת בין הספרים לחיים, עד שבכוחם להפיק גם מאדם כמו רפופורט, שהזכרונות משנות השואה רדפו אותו ברוב שנות חייו, אהבה כה טהורה וענוגה לבת העם הגרמני, העם שהמיט אסון כזה על משפחתו ועל עמו. ולכן הצליח לסיים בדיסלדורף את הפרק האחרון של הספר. כעבור שבועיים לשהותו בדיסלדורף, בעודו בוחן את הספר שכתיבתו הושלמה, הפתיעה קתרינה את באר כאשר התייצבה בפתח חדרו. ועל הסף הודיעה לו שבאה “לומר לו דבר או שניים שלא העזה לאומרם לפני שבועיים”. וכזאת אמרה לו: “יש בעולם דברים שהם חשובים פי כמה מספרים. — — — החיים חשובים יותר מהם. — — — סלומון שלנו החמיץ את העיקר משום שכילה את ימיו בספרים. בהם ובהם בלבד השקיע את כל כוחו. ועכשיו (אחרי מותו) הם נותרו למעצבה במחסן בשפנדאו. אתה מוזמן לבוא ולראות אותם. חומרים–חומרים הם הצטברו שם כמו הצפרדעים המתות בארץ מצרים”. ובהסתמך על דוגמא זו המליצה לחיים באר, שלדעתה שיעבד גם הוא את חייו לכתיבת ספרים ולאגירת ספרים של אחרים, “תתיר עצמך מן הכבלים שמרצונך נכבלת בהם. תעשה זאת לפני שיהיה מאוחר מדי. תפתח סוף–סוף את הדלת ותן לאהבה להיכנס” (294—297). דבריה אמנם לא ביטלו את אמונתו בכוחם ובסמכותם של הספרים, אמונה שבאופן עקרוני גם היא החזיקה בה, ואף–על–פי כן…

מעלות ומורדות

“לפני המקום” איננו רק רומאן על הספרים, אלא גם עדות ביוגרפית על המעבדה הספרותית של חיים באר עצמו, ולמען האמת עדות חושפנית ומרשימה יותר מזו שהשתמעה מ“חרוזי החיים והמוות” של עמוס עוז. עדות זו מוסרת פרטים לא רק על החיבוטים–יסורים שעבר בכתיבת ספריו הקודמים, אלא גם על המעלות והמורדות בהרגשתו במהלך הכתיבה. כהמשך למשל שבעזרתו תיאר את הנס המתרחש במהלך הקריאה של ספר, לפיו נבקעת האבן הכולאת את דבורת–הבר וזו משתחררת לחלל העולם במלוא חיותה להשפיע על החיים, הוא מדמה גם את המעלות והמורדות האלה במצב רוחו למצב “הדבורה” הנכתבת על–ידו.

שתי סצינות מקבילות וסותרות מסבירות את האחריות הגדולה של הסופר לתוכן ספרו. בשתיהן התנסה בעת שכתב את פרקי הספר בביקורו הרביעי בגרמניה, בשנת 2006. יום אחד פקדה דבורת–בר קטנה את חדרו בעודו שוקד על הכתיבה ונחתה על ערמת הדפים ואחר כך חגה סביבו “כבמטס הצדעה” לפני שפרחה החוצה. באר ראה בביקורה אצלו של ה“נביאה שחולצה משבייה” אות מבשר ומעודד, שהפעם הצליח לכתוב פרק ששיחרר את הדבורה מכלאה (15). הסצינה המקבילה מספרת על יום כתיבה פחות מוצלח. היה זה ביום שבו דרך בשוגג על דבורה שרבצה על השטיח בחדרו והמיתה. הפעם הרגיש שעליו להביאה למנוחת עולמים לפני שיוכל להמשיך במלאכת הכתיבה, וכך אכן עשה (42—43).

להסתייעות בדימוי הדבורה הגיע באר, כאשר הבחין בתכשיט אבן הענבר עם דבורת–הבר הכלואה במרכזו על צווארה של קתרינה. ואז נזכר ברשימה שכתב אורי–צבי גרינברג על המשוררת אלזה לסקר–שילר, שבה הגדיר את מצבה בירושלים כמצב של “דבורה בשבייה” (22). קתרינה אמנם ייחסה פירוש אחר לתכשיט על צווארה, כשגילתה לבאר את סתרי–לבה: “האימהות צפונה בתוכי כמו הדבורה הזאת, ואני ממתינה למישהו שיבוא וישלח אותה לחופשי” (149), אך כשהמחקר שלה על חייה ושירתה של אלזה לסקר–שילר עמד להתפרסם, בחרה בדימוי “דבורה בשבייה” של אצ“ג כשם לספרה. ובנוסף לכך עיטרה את העטיפה ב”תצלום של אבן–ענבר שדבורה בעצם מעופה לכודה בתוכה" (278). ביטוי למשמעות האחרת שייחסה לתכשיט שענדה על צווארה נתנה אחרי לידת שולמית בתה. כיוון שמשאלת–לבה התממשה, הסירה את התכשיט מעל הצוואר אחרי הלידה. טוב היה עושה באר לוא השמיט איזכורים אחרים של הדבורה, שנסחף לזרוע במרחב הטקסט של הרומאן, שהרי כבר חכמים קדמונים הזהירו מפני טעימה מוגזמת מן המתוק–מתוק הזה שמקורו בדבורים.

אני רואה את חשיבותו של הרומאן הנוכחי לא בכך שחיים באר השלים בו את המסלול הביוגרפי שפרש לפנינו ברומאנים הקודמים שלו, כפי שניתן היה להסיק לכאורה מפתיחת המסה הזו, וגם לא בכך שהוא מן היחידים שמסוגל להגיש סיפור ביריעה לשונית מרהיבה. הישגים אלה כבר מימש באר בספריו הקודמים. בספר הנוכחי הוסיף עליהם שניים נוספים. הראשון — שהצליח ברומאן הזה להתגבר על מגרעת הפרגמנטציה שעדיין שלטה במידה רבה בספריו הקודמים. זו התבטאה בקושי שלו ללכד ולמקד במידה מספקת את כל יחידות–הסיפור שכלל בכל ספר. מבחינה זו הרומאן הנוכחי הוא ללא–ספק הרומאן המגובש ביותר שלו. והשני — שבספר הזה הצליח באופן מרשים ביותר להתמודד עם נושא שאיננו הופך עלילה למושכת ביותר עבור הקורא. אף שהספר אינו ספר על השואה, הוא בוחן בעמקות את החרדות, שכל אדם חושב טעון בהן, ולא כל שכן, אם הוא יהודי שבחר לקשור את גורלו בגורלה של מדינת–ישראל. יתר על כן: ברומאן הזה מצליח סיפור–המעשה הבדוי, הבנוי כמקובל על יחסים ועל מחלוקות בין הדמויות, לשאת היטב את הנטל הרעיוני של נושאו הרציני. ובקצרה: כבר מזמן לא פירסם סופר ישראלי רומאן ששיחרר בהצלחה כזו עבור הקורא את “הדבורה” משבייה.