רקע
יוסף אורן
"אדום עתיק" — גבריאלה אביגור–רותם
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הוצאת יחד; 2008

1

2


שם הרומאן מבוסס על אחד מזכרונות הילדות של רעננה, גיבורת הרומאן. הסבתא צופקה פדהצור נהגה לבשל בסיר אלומיניום ענקי “ריבת ענבים שהתחילה בירוק בהיר וביעבעה על אש בחצר עד שהפכה בהדרגה לאדום עתיק”. ומדי שנה “מזגה את האדום–האדום ההוא לצנצנות זכוכית ונתנה צנצנת מרקחת לכל אחד מסעיפי המשפחה–כמרקחה בתנאי שיחזירו לה את הצנצנת” (538). גודל הסיר הותאם לגודל השבט שהסתעף ממרכזו בכפר–צונץ (כפר"ץ) למקומות נוספים בארץ. מושג על גודל המשפחה מקבל הקורא בפרקים האחרונים של העלילה, המתארים את ההתכנסות של למעלה ממאה צאצאים, בנים, נכדים ונינים, בשנת אלפיים, בחצר הבית של צופקה לחגוג לה מאה שנות חיים. מסיבת יום–ההולדת הזו תוחמת את מרחב הזמן של הרומאן, שהצליח להקיף דרך תולדותיה של משפחה אחת מהגליל את מאה השנים היותר מסעירות בהיסטוריה של העם היהודי, שנות ההגשמה של הציונות בארץ–ישראל. ואכן, הרומאן “אדום עתיק” הוא בראש ובראשונה רומאן ציוני — סוגה תימאטית ששלטה בסיפורת העברית במחצית הראשונה של המאה העשרים ונזנחה כמעט לחלוטין דווקא בעשורים של מחציתה השנייה, בשנותיה של המדינה.3

אביגור–רותם איננה היחידה שבחרה לבטא דרך תולדות משפחה את דעתה במחלוקת המתנהלת אצלנו מזה שנים ביחס לציונות: האם הצליחה הציונות יותר מכל חזון אחר, שניסו לממשו במאה העשרים, ועוד כוחה עימה, או שגם היא נכשלה כיתר החזונות של המאה וגם עליה היה צריך להכריז כבר מזמן שהיא “פוסט”? מבין העלילות המשפחתיות שנכתבו למטרה זו בעבר כדאי לציין שלוש. עלילת הרומאן “רקוויאם לנעמן” (1978) של בנימין תמוז תיארה כיצד הפכה האחוזה של האברמסונים טרף לכרישי נדל“ן וכיצד נגוז החלום של המייסד על שושלת איכרים שתשגשג באחוזה ותתפשט מתוכה לגאול את אדמת הארץ משממונה. ברומאן “קופסה שחורה” (1987) סיפר עמוס עוז, כיצד נגוז חלומו של וולודיה (זאב–בנימין, שבהיפוך השמות העבריים הוא בנימין–זאב, חוזה הציונות) להצמיח את השושלת שלו באחוזה הגדולה שהקים בין זכרון–יעקב לבנימינה, אחרי שבנו אלכס נטש את האחוזה ופנה לחקור את תופעת הפנאטיזם בהיסטוריה ואחרי שנכדו בועז הפך את האחוזה המתפוררת למחנה צופי לו ולחבורתו ההיפית. אך בעוד שבתיאורים הסאטיריים של תמוז ועוז על האחוזה הציונית המתפוררת בלטה הכוונה להזהיר מפני תוצאות ההתמעטות של הנחישות בדור הנוכחי, דור הנכדים, להשלים את החזון הציוני, שולטת מגמה קיצונית יותר בתיאורי “הכפר הציוני” בעלילות הפנטסטיות–אלגוריות של מאיר שלו. שלו הוא הסופר היחיד שכל כתיבתו עד כה — שישה רומאנים ברצף, מ”רומן רוסי" (1988) ועד “יונה ונער” (2006) — הוקדשה להעמקת הרגשת היאוש מהסיכוי של הציונות להגשים את מטרותיה בהצלחה. אחרי שמונים שנה מתוארת האחוזה של היופאים בעמק ברומאן “פונטנלה” (2002) כמו “טסמניה של זמן ושל תמונה, מדגסקר של רוחות נכחדות ושל חיות זיכרון מוזרות”.

בניגוד לקודמים כתבה אביגור–רותם רומאן ציוני מפוכח המתאר את הממשות כמו שהיא. גם בשנה קשה כמו השנה שבה מתרחשת העלילה העיקרית מבין השתיים שמסופרות בספר, שנה שבמהלכה בוצעה הנסיגה של צה“ל מלבנון ושנה שבה ביטאו ערביי ישראל את תמיכתם באינתיפאדה באמצעות התפרעות בישובי המשולש, אין היא מפקפקת בחוסנה של המדינה ובהצלחה של הציונות. מסיבת השבט הפדהצורי על ארבעת דורותיו בשנת המאה לצופקה היא אמירת ה”אף–על–פי–כן" הציוני–ברנרי של המספרת, אמירה הדוחה את החששות שהביעו תמוז ועוז בספריהם ואמירה המבטלת את הסילופים ברומאנים הפסיאודו–פנטסטיים של מאיר שלו. יתר על כן: בניגוד לתיאורים האלגוריים על “האחוזה” ועל “הכפר הציוני” ברומאנים האחרים, חפה הכתיבה של אביגור–רותם מנגע האלגוריות, שרוב הסיפורת הישראלית, המתארת את האקטואליה או מגיבה עליה, נגועה בו. תיאורי הממשות הישראלית בעלילת “אדום עתיק” הם מהימנים ומציאותיים.


 

דמויות גיבורים

מהפכה נועזת כמו הציונות לא היתה יכולה להצליח בלי לוחמיה, נשים וגברים, שהאמינו בה והיו מוכנים לסכן את חייהם כדי שתגשים את מטרתה: חידוש הריבונות של העם היהודי בארץ–ישראל. גבורת הלוחמים האלה התבטאה בכך שהיו נכונים למעשי הקרבה, אף שהעריכו שלא בחייהם יוגשם החזון. הסיפור הציוני גילף דמויות של גיבורים חדורי הכרה בהכרחיותה ההיסטורית של הציונות. זניחת הסיפור הציוני דווקא בשנותיה של המדינה התבטאה בין היתר בהמרת דמות הגיבור בדמות ספרותית מנוגדת: דמות האנטי–גיבור, שהוא אדם ללא גבורה וללא חזון. דמויות האנטי–גיבורים יובאו לפני עשורים אחדים יחד עם הנושאים הקיומיים מספרות המערב ומאז הן התנחלו בספרות העברית לא רק התנחלות בלתי–חוקית, אלא גם ממושכת מדי. ולמענן הועתקה העלילה מחלקי הארץ השונים לתל–אביב ולערי “גושדן” האחרות.

לתיאורי תל–אביב ברומאן הישראלי אכן מתאימה יותר הדמות של האנטי–גיבור. לתל–אביב שוליים רחבים של בדידות וזיקנה (יהושע קנז: “מחזיר אהבות קודמות” ו“בדרך אל החתולים”), של ניוון (בסיפורי אורלי קסטל–בלום) ושל אלימות ופשיעה (יצחק בן–נר ב“עיר מקלט”). בהוויית עיר כזו לא יכול לצמוח ולפעול אדם הנוהה אחרי חזון ומוכן ללחום להגשמתו. ואמנם האנטי–גיבור ברומאן התל–אביבי עסוק בעיקר בעצמו, בדומים לו ובאלו שהוא מייחל להידמות להם. לכן הוא מתעלם מחתירת התאגיד הפאן–ערבי להשמיד את מדינת–ישראל באמצעות האינתיפאדה של הפלסטינים ובוחר להתעניין בדברים החשובים–באמת בעיניו: בתככים של הברנז’ה, במעשי הסֶלֶבְּריטאים, ובמי עשה למי מה–איך–היכן–ומתי. כלומר: הוא שורד בעזרת אסקפיזם הדוניסטי. סוג זה של דמויות גוזר על הרומאן התל–אביבי את מגבלותיו. אף שהוא מעלה ללא–הרף את סף הגירוי ומתאמץ לעלות על אחיו בסיפורי הזימה והמזימה, נותרת עלילתו שטוחה ורדודה בעטיים של גיבוריו הריקניים והמשועממים.

אביגור–רותם הרחיקה את גיבורי הרומאן הציוני שלה מתל–אביב. עלילתו נפתחת בהחלטתה של רוחמה, הבת של צופקה, לעזוב את רמת–גן אחרי שהתאלמנה ולשקם בגליל את חייה ואת חיי בתה רעננה. שתיהן עוברות להתגורר בעירית, ישוב קהילתי קטן השוכן בראש רכס הררי בין שני כפרים ערביים גדולים, רכס שממנו מבחינים ביום שהראוּת בו טובה “במשולש הכחלחל של הכנרת” משמאל וב“פס הקלוש” של הים התיכון מימין (353). המקום כובש את לב שתיהן, ואף שהן מגיחות מתוכו מדי פעם גם לתל–אביב, הן מתערות במקום שחיבר אותן מחדש לעוגן הפדהצורי שלהן. מכאן שהרומאן “אדום עתיק” איננו רק רומאן ציוני שהחזיר לסיפורת שלנו דמויות עם גבורה, אלא הוא גם רומאן שעלילתו מתרחשת בעיקר בגליל, שבתחילת המאה העשרים חוו בו חברי “החלוץ” ו“השומר” אחדים מהאירועים היותר הרואיים של ההגשמה הציונית. מכרה–זהב זה עודנו ממתין לכורי אוצרות שכמו אביגור–רותם יספרו את הסיפורים הגליליים על הקמת נקודות–ישוב ועל עמידתן בכל מה שעבר על חבל הארץ הצפוני שלנו הן בשנות הישוב והן בשנות המדינה. וכדי למנוע ספק: גבריאלה אביגור–רותם לא בחרה בזירת הגליל לעלילת הספר משום שעברה להתגורר באבטליון, אחד מישובי גוש שגב, אלא משום שהחליטה לספר על עושי הציונות. ובעשותה כך הוסיפה סיפורת מסוג אדום עתיק ליין הנתזים החד–שנתי של הסיפור התל–אביבי המצוי.

לפני “אדום עתיק” נעשו נסיונות אחדים להחיות את הרומאן הציוני ועימו להשיב לסיפורת שלנו גם את דמויות הגיבורים. החשוב והנועז בנסיונות אלה נעשה על–ידי משה שמיר בטרילוגיה שהיא גם פסגת יצירתו “רחוק מפנינים” (1973, 1984, 1991). שמיר הבין, שבלי ספרות המעמידה לעם אתגרים רעיוניים, אידיאל גדול וגיבורים כמופתי חיקוי, ימשיך הספק לכרסם בנו והרפיון ישתלט עלינו, עד שלא נעמוד עוד בהשלמת המפעל הגדול שהצבנו לעצמנו במאה הקודמת. הוא האמין בעממיותה של המהפכה הציונית ולכן בחר להציב במרכז הטרילוגיה דמות של אשה, לאה ברמן. אחדים מסופרי המשמרת שלו, למשל: נתן שחם ברומאן “לב תל–אביב” (1996) וחנוך ברטוב ב“מתום ועד תום” (2003), נענו ל“קריאתו”, אך סופרים מהמשמרות האחרות חששו לכתוב רומאן ציוני ולהיפרד מדמויות האנטי–גיבורים שלהם. מכאן, שהופעת רומאן כמו “אדום עתיק” כחמש–עשרה שנים אחרי הופעת הטרילוגיה של שמיר היא עדיין צעד נועז של אביגור–רותם על רקע המקובל בסיפורת שלנו. ומעניין יהיה להמתין ולראות אם תהיה בעתיד הקרוב היענות גדולה יותר ל“קריאתה” מזו הסרבנית והצוננת שטפחה על פניו של משה שמיר.


 

שתי עלילות

לשלושת ההישגים המותנים זה בזה, שמניתי עד כה ברומאן החדש של אביגור–רותם: החייאת הרומאן הציוני, הבחירה בגליל כזירה עיקרית לאירועים והשיבה לדמויות גיבורים, צריך להוסיף את תבונת המבנה של “אדום עתיק”. השוואה תבהיר זאת. כאשר רצתה שולמית לפיד להקיף בנוסף לעלייה הראשונה גם את ימי העלייה השנייה, כתבה את “חוות העלמות” (2006) כרומאן המשך לרומאן “גיא אוני” (1982). לוא בחרה גם אביגור–רותם בשיטה זו, היה עליה לכתוב מדף ספרים שלם כדי להקיף את מאה שנותיה של המאה הציונית בתולדות הארץ. לכן חיפשה פתרון אחר לאתגר שהציבה לעצמה. היה ברור לה שיהיה עליה להתפשר עם פערים גדולים ברצף הזמן הארוך הזה, אך עם זאת יהיה עליה להצדיק זאת על–ידי נושאים שילכדו נתחי–סיפור מופרדים אלה זה מזה. בנושא מלכד אחד כבר עסקה מסה זו: העלילה הרב–דורית המספרת על ארבעת הדורות של משפחת פדהצור. בהמשך יוקדש דיון לשני נושאים מלכדים נוספים: חלקן של הנשים בתולדות המאה הציונית הזו והאיבה הרצופה של הערבים לשיבת העם היהודי אל מולדתו.

בזכות הנושאים המלכדים הצליחה המספרת להקיף את שנותיה של המאה הציונית בעזרת שתי עלילות, אחת מתחילת המאה (להלן: עלילת העבר) המסופרת בעשרה פרקים שמתייחדים בשפתם הגבוהה, והאחרת מסיום המאה (להלן: עלילת ההווה) המסופרת בחמישים וארבע יחידות–סיפור שכתובות בכל גווניה של העברית הנוכחית. כל הפרקים של עלילת העבר מסופרים מפי מספר יודע–כל המתאר את המאורעות מנקודות–התצפית השונות של גיבורי התקופה. ואילו בעלילת ההווה מופעלים שלושה מספרים: מספר יודע–כל, שתרם לה את ארבעת הפרקים האחרונים של הרומאן, שבהם קשר את כל ההסתעפויות שנפרשו בעלילה זו בסיום פתוח, שעליו ידובר בהמשך. ושני מספרי–דמות, רעננה ובארי, שהאירו את קורות פרשת האהבה ביניהם מנקודות–המבט השונות שלהם. החלוקה של יחידות–סיפור בין שני המספרים היא כמעט מאוזנת (רעננה אחראית לעשרים ושש יחידות בעוד שבארי מספר רק עשרים וארבע יחידות), כך שאי–אפשר לטעון שהמחברת העניקה יתרון לדמות הנשית על הדמות הגברית בהצגת היחסים ביניהם.

עשרת הפרקים של עלילת העבר מספרים פרשיות מתולדות הישוב בין השנים 1913—1921, והם משולבים בין פרקי עלילת ההווה. זמנו של הפרק המוקדם ביותר מבין פרקי עלילה זו הוא משנת 1913 והוא מתאר פגישה משוערת בין שרה אהרונסון למשוררת רחל על שפת הכינרת בטרם ששתיהן נקלעו לסערה הגדולה של חייהן, פגישה שאין עליה, כמובן, עדות בהיסטוריה. הפרק המאוחר ביותר הוא משנת 1921 והוא מתאר את האירועים בבית יצקר סמוך ליום שבו נרצחו ברנר ושאר המתגוררים בבית זה על–ידי פורעים מקרב ערביי יפו. בין שני הפרקים האלה בולטים הפרקים המספרים על ההקמה והנפילה של מחתרת ניל"י ועל מותם של טרומפלדור וחבריו בקרב בתל–חי. כל פרק מעשרת הפרקים האלה נחתם בצילום המתקשר לדמות שעליה מסופר בפרק או לאירוע המסופר בו. אף שהפרקים האלה מספרים על האירועים מנקודות–התצפית של גיבורים מתחלפים, לא קשה להבחין שדמות–על אחת מופיעה בכולם או מוזכרת בכולם, וזו דמותה של שרה (“שרתי”) אהרונסון.

לעובדות האלה על מבנה הרומאן צריך להוסיף עוד אחת שהיא בעלת חשיבות. פרקי עלילת ההווה, המספרים על האירועים בשנת אלפיים בחיי רעננה, שהיא הדמות המרכזית של עלילה זו, ערוכים ברצף כרונולוגי סדיר. החריגה היחידה בהתקדמות הקווית של גילוי האירועים נעשית על–ידי שני המספרים, רעננה ובארי, בקטעים שבהם הם מעלים אל ההווה חוויות ונושאים מעברם. לעומת זאת לא שולבו פרקי עלילת העבר בין יחידות–הסיפור של עלילת ההווה על פי זמנם הכרונולוגי של האירועים. מקומו של כל פרק נקבע על–פי ההתקשרות של תוכנו לתוכן של יחידות–הסיפור מההווה שהופיעו לפניו. הדוגמאות הבאות יבהירו את עקרון השילוב הזה של פרקי עלילת העבר בין יחידות–הסיפור של עלילת ההווה.

הפרק על פגישת רחל ושרה על שפת הכנרת בשנת 1913 (בעמ' 86—94), שהוא הפרק הקדום מבין פרקי העבר, הוצב כשני, משום שהוא מתקשר למסופר קודם בעלילת ההווה. יחידת הסיפור לפניו תיארה פגישה שלא תוכננה מראש בין בארי ובין צאלה ורעננה בבית–הקברות של המושבה כנרת, שבו מצוי הקבר של המשוררת רחל. בארי הזדמן למקום במסגרת עבודתו כארכיטקט המופקד על פרוייקט השיקום והשיחזור של חצר–כנרת. שתיהן הגיעו לבית–הקברות הזה, כדי למצוא ראיות להרצאה של צאלה, במסגרת לימודי המיגדר באוניברסיטת תל–אביב. היה בדעתן לצלם את הכיתוב על המצבות של זוגות שנפטרו בראשית המאה ולהוכיח בעזרת הצילומים, שבעבר נהגו אפליה בהערכת פועלם של הגבר והאשה. האפליה של האשה, טענה צאלה באוזני רעננה, מתבטאת בבתי–הקברות בגודל המצבה של הגבר לעומת המצבה של בת–זוגו ובכיתוב השונה על המצבות שלהם (70, 72). על המצבה שלו נכתב “איש העט והאת” ועל שלה “אשת המשפחה והחינוך” (75). “הוא מהוגֵי ומורֵי והיא הנון–בית שלו” (84).

הפרק משנת 1920 (בעמ' 211—231), המספר על נפילת המחתרת של ניל"י דרך נקודת–התצפית של רבקה אהרונוסון, הוצב אף הוא במקומו רק משום שרעננה שהקדימה להגיע לזכרון–יעקב, לפגישה שקבעה שם עם בארי, הצטרפה לסיור בבית משפחת אהרונסון וראתה את החדר שבו צולמה רבקה. בצילום הנלווה לפרק זה נראית רבקה שקועה בקריאה בחדר–העבודה של אהרן, מוקפת על–ידי התמונות של יקיריה, שניספו כל אחד במקום אחר ובאופן אחר: אבשלום נרצח על–ידי בדואים במדבר סיני, שרה התאבדה בבית–המשפחה ואהרן נהרג בתאונת מטוס מעל הלאמנש.

ועוד דוגמא: הפרק משנת 1916, שמבחינת הסדר הכרונולוגי היה ראוי להיות מוצב כשני בין פרקי העבר, שולב כשביעי ביניהם (בעמ' 322—331), כי סופר בו שאבשלום דהר על סוסו לפגוש את שרה דרך חירבת–עקד, האתר ששרידיו כלולים כיום בגני–הנדיב, שאליהם הגיעו רעננה ובארי בפגישתם השנייה בזכרון–יעקב. במהלך פגישה זו ייסחפו להתעלסות סוערת, שאחריה תגלה רעננה שהיא התעברה ושבארי חדל להתעניין בה. בכל מקרה, קורא המבקש לקרוא פרקים אלה בסדר הכרונולוגי שלהם, כדאי לו לחזור ולקרוא אותם בסיום הקריאה הראשונה של הרומאן ולהיעזר למטרה זו בתאריכים המופיעים בכותרות הפרקים.

צירוף הפרקים מראשית המאה העשרים ליחידות–הסיפור משנת אלפיים מפתיע תחילה את הקורא, אך בהמשך הוא מבין שביחד הם מספרים סיפור–על, את סיפור “המאה הציונית” בארץ–ישראל. בנוסף לשותפות בסיפור–העל הציוני מהדקים קשרים שונים נוספים את הפרקים משתי העלילות זו לזו. כגון: הנוכחות הפעילה של שרה אהרונסון ברוב פרקי עלילת העבר, איזכורה בהערצה ברבים מיחידות עלילת ההווה, ומיקום אירועים משתי העלילות בזירות–התרחשות זהות.

בהמשך יתברר שפרקי שתי העלילות מתהדקים זה לזה גם על–ידי קשרים אנלוגיים שונים, כגון: אירועים אישיים (ייסורי אהבה נכזבת, למשל), אירועים לאומיים (ההתגוננות מפני התנכלות הערבים, למשל), מערכות יחסים (בין דורות במשפחה ובין גברים לנשים) ועוד. אנלוגיות אלה מצדיקות זליגה של מסקנות מפרקי עלילה אחת לרעותה ועל–ידי כך מעשירות העלילות זו את זו. הפרקים מהעבר מוסיפים עומק ופרספקטיבה לסיפור מההווה ולנושאים המועלים בו.

השילוב של פרקים מראשית המאה בין יחידות–סיפור משנת 2000 מצדיק לברר, איזו עלילה מכריעה בהגדרת הסוגה של הרומאן. עלילת ההווה מצדיקה להגדיר את הרומאן כסיפור אהבה בין זמננו, אך הפרקים מהעבר, המספרים על אירועים מתולדות הישוב במלל ובצילומים, מצדיקים לשייך את הרומאן לסוגת הסיפור ההיסטורי. הדמות של צופקה מבטלת את ההתלבטות הזו, כי היא מלכדת את שתי העלילות.

אף שהפרקים מהעבר אינם פרקים ישירים מהביוגרפיה של צופקה, היא חוותה את האירועים המסופרים בהם כבת הדור, בדיוק כפי שכל קורא בן זמננו משייך לביוגרפיה הפרטית שלו את האירועים של דורו. הפרק ההיסטורי המוקדם ביותר, זה המספר על ההיכרות בין המשוררת רחל לשרה אהרונוסון על שפת הכנרת, הוא משנת 1913. צופקה היתה אז בת שלוש–עשרה, וגם אם לא נכחה במעמד המסופר, אלו הגיבורות הנשיות של נעוריה. ובימי בחרותה התרחשו גם האירועים המסופרים בפרקי העבר האחרים: נפילת מחתרת ניל“י וסופם של מנהיגי מחתרת זו, נפילת תל–חי ומותם של טרומפלדור וחבריו ורצח ברנר וחבריו על–ידי ערבים פורעים מיפו. צופקה חוותה לטוב ולמוטב גם את כל מה שאירע בארץ הזאת מהשנה שבה מסתיימים הפרקים ההיסטוריים ועד שזכתה שבניה, נכדיה וניניה יתכנסו בכפר”ץ לציין את יום ההולדת המאה שלה.


 

צופיה (“צופקה”)

צופקה היא הדמות הססגונית ביותר ברומאן. אף שהיא נוהגת לשפץ את הביוגרפיה של עצמה וטוענת שהינה בת שמונים ותשע ונולדה בצפת, גילו ילדיה מסמך המעיד שהיא בת מאה ונולדה בטבריה (493). באלבומי המשפחה שמור צילום של הוריה אחרי שעלו לארץ ממזרח–אירופה: אמה “במטפחת לבנה ענקית” ואביה “בזקן לבן ארוך” (12). השם שהעניקו לבתם מעיד על מניעי עלייתם לציון. אבינועם, החמישי בילדיה, זיהה את מקור השם מהשורה “עין לציון צופיה” בהמנון הלאומי (541). אך צופקה מצביעה על הפסוק מהפרק האחרון במשלי המתאר את סגולותיה של אשת חיל: “צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל”, והצעתה נתמכת על–ידי סיומה, השני בבניה (935). צילום ההורים של בן–זוגה, עתניאל (“המופלא”), שבו הם נראים “לבושים צילינדר וכסיות (הוא) וולנים של משי ושורה של כפתורי פנינה (היא)”, מלמד שעלה לארץ מבירה באירופה המערבית, אך היה אדם נוח ונבון מספיק להצטרף לחיים שבחרה לשניהם: חיי איכרים בגליל. על נישואי צופקה עם עתניאל היו לזרובבלה (“זורבה”) גילויים אחדים בשביל רעננה. עתניאל היה צעיר מצופקה בתשע או עשר שנים, ומעולם לא ראו אותם ילדיהם מתחבקים או מתנשקים (417). בכפר–צונץ גידלו את שמונת ילדיהם: שר’קה, סיומה, שייקה, אברשה, אבינועם, זרובבלה, רוחמה וחיה’לה (541), הטוענים ששם הכפר אינו מנציח את אבי “חוכמת ישראל”, יום–טוב ליפמן ליאופולד צונץ (כפר"ץ), אלא את העובדה שהוא “הכפר של צופקה” (כפר"צ).

הצופקאים משתמשים בדימויים שונים כדי לייחד את צופקה: “היא עץ, פרד, אבן, אשה מעופרת יצוקה. קשה כמו הקציצות שהיא עושה” (494). ואכן, גם בגיל מאה מחזיקה עדיין צופקה בפרה “פסיה”, מגדלת תרנגולות ושולטת ביד רמה בכלבה “צאצקע” ובחתולה “צורעס”. כמו–כן היא ממשיכה לדבוק בקמצנות האיכרית מראשית המאה: חוסכת במים, ממחזרת את צנצנות הזכוכית של הריבות ומפנה עורף לצעצועי הטכנולוגיה החדשים. מכונת כביסה שקנו לה סיומה ולייקה לפני שלושים שנה, עומדת מאז מכוסה ועודנה כחדשה, כי היא “לא יכולה לסבול שהמים זורמים שם כאילו אין מחר בצורת” (494). גורל דומה נגזר גם על המיקסר שקנו לה לפני עשרים שנה. הוא סגור בארון “כי היא לא מוכנה להוציא כסף על חשמל” (100). אפילו לבית–הקברות בכפר שבו טמונים שלושה מיקיריה: הבעל עתניאל והבת חיה’לה בחלקה האזרחית והנכד גידי בחלקה הצבאית (393), היא מתעקשת להגיע בהליכה ולא ברכב.

פיה ולבה של צופקה שווים והיא מבטאת בישירות את דעתה על הכל. כזו, למשל, היא דעתה על אחת מנשות הכפר המנסה להצעיר את עצמה באמצעים מלאכותיים: “השערות — היא עושה צבע. הפנים שלה — זה מרופא, לא מטֶבע; כל הכסף שלה היא שפכה על זה”. וכאשר רעננה מציעה גם לצופקה לעבור טיפולי–יופי, היא נענית בשלילה, אך במשל האופייני לבעלת לשון חדה כמוה: “לזרוק כסף על בגד שמחר הולך בפח?” (391). את בני המשפחה שהחליפו את האוויר הצלול של הגליל בערפיח של גוש–דן (“גושדן”) היא מכנה בלעג “עירונציקע” ודעתה על זרובבלה וטלילה (“טלוש”) שמתגוררות בחו"ל משתמעת מהכינוי שלהן בפיה: “חוצלארציקע”. בשעת הצורך מעדיפה צופקה את הפעולה על אמירת הדברים. היא לא סלחה לנחושתן ראודור, הבעל של חיה’לה, שאותו האשימה בהתאבדותה, ולכן המתינה עד שכל המשתתפים האחרים בלוויה שלו התפזרו ושמטה על קברו אבנים שהצטיידה בהן מבעוד מועד. וגם בכך לא הסתפקה, אלא עלתה על התלולית הקטנה שנערמה זה עתה על קברו, רמסה את הפרחים בנעליה האורטופדיות וחוררה במקלה את האדמה התחוחה. וכך הסבירה לרעננה הנדהמת את מעשיה: “אני הבטחתי לעתניאל שאני ארקוד לו על הקבר, וזה אני עושה. נו, תני לי יד. עכשיו אני יכולה למות בשקט” (402).

השפה העברית שבפי צופקה מדגימה כיצד עברה העברית מ“שפת לימודים” ל“שפת החיים” על–ידי מתיחתה לכל הכיוונים. וזהו, כמובן, הישג נוסף של הרומאן הזה. אין זו עברית שהיא חיקוי של רובד סוציו–אקונומי, עדתי, מגזרי וכדומה, כדרך שכבר הורגלנו בשנים האחרונות, אלא שפה המותאמת לרומאן ציוני המקיף מאה שנים ואמור לשקף באמצעותה את התפתחות הישוב היהודי בארץ זו במשך מרחב השנים הזה. על ארבעת הדורות של הפדהצורים לא ניתן לטעון ששפתם רזה או משעממת. השפה המתגלגלת בפיהם היא תענוג צרוף לקורא הרומאן. צופקה נוטלת מילים ואמרות–כנף מכל מקור הזָמין לה והיא יודעת לשלוף אותן בהתאמה מופלאה לנושא המתברר. עם המטפחת הכתומה היא יותר מדי “אוסגעפוצט” (=מקושטת) ועם הכובע היא נראית כמו אחת מ“מיה שורים” (=משכונת מאה שערים). את דעתה על מנהגי האבלות היא מבטאת בסלנג משפה נוספת: “עלי שלא תשבו שבעה, חבל על כל הבוג’ראס” (398). כאמור, פיה שופע אימרות ורובן מיידיש. כגון: “גאט איז אן אלטער קונצן–מאכר” (=אלוהים הוא עושה–להטים ותיק ומנוסה).

הדמות של צופקה מדגימה את ההשקעה הגדולה והמגוונת שהשקיעה אביגור–רותם ברומאן הזה בעיצוב הדמויות. צופקה מעוצבת כדמות קונקרטית, כקשישה שהיא “טיפוס”, עותק אנושי חד–פעמי שאין דומה לו. תוכיח זאת ההשוואה בינה ל“זקנות ההיסטוריות” ששולבו ברומאנים ישראליים קודמים. הנודעות מכולן הן הקשישות שתיאר אברהם ב. יהושע בשניים מספריו, ואדוצ’ה ב“המאהב” (1977) והאמא של הנפטרת ב“מולכו” (1987). התפקיד האלגורי שהוטל עליהן היה שקוף. מניין שנותיהן היה כמניין שנות ההגשמה של הציונות בארץ–ישראל בשנת הפרסום של כל רומאן והן היו אמורות להבליט בתשישותן את הפער בין החזון לבין הגשמתו הכושלת כעבור שנים. גם בעלילת הרומאן הסאטירי–אלגורי “מה שרציתם” (2007) של אגור שיף שוּתְפה מָלָה מרמלשטיין, הסקלרוטית בת השמונים וחמש, כדמות אלגורית. בגעגועיה ל“תדי” הוטל עליה להבליט את הפער בין חזונו של תיאודור הרצל למדינה שהוקמה על–פי חזון זה. צופקה איננה דומה ל“זקנות ההיסטוריות” והאלגוריות ברומאנים האמורים. ברומאן של אביגור–רותם היא קשישה ממשית וצלולת–דעת, שזוכרת את המחסור במזון בתקופת התורכים: “תינוקות מתו כמו זבובים, אנשים אכלו אדמה, חוביזה” (100). גם אמו של בארי, גלילה, הצעירה בעשר שנים מצופקה, אך דומה לה בהרבה מתכונותיה הנפיליות, איננה דמות אלגורית, אלא דמות חד–פעמית (125). שתיהן נוצקו בתבנית דורן ונוף מולדתן.


 

רעננה (“נענע”)

סופרים ניצלו בדרך כלל את העלילה הרב–דורית כדי להבליט סטייה של הבנים או הנכדים מהערכים ומהמפעל שייסדו ראשוני השושלת. במשבר ההורשה הזה עסק עמוס עוז ברוב הרומאנים שכתב. נסתפק בהדגמה מתוך שניים מהם. ברומאן “מנוחה נכונה” (1982) מסרב יוני לרשת מאביו יולק, מדור המייסדים, את התפקיד שהועידו לו בקיבוץ כבן “דור ההמשך”: לכתוף על כתפיו את האחריות להמשך קיומו של המקורי מבין מפעליה של הציונות. גם ברומאן “קופסה שחורה” (1987) המשיך עוז לטוות את מוטיב משבר ההורשה וגם הפעם באמצעות עלילה רב–דורית. אלכסנדר, בנו של וולודיה, מייסד השושלת, מסרב להתגורר באחוזה שהקים אביו ולהגשים בה את חזונו של אביו, ואילו הנכד של וולודיה, בועז, אמנם משתכן באחוזה המתפוררת שירש, אך לא כדי לשקם אותה, אלא כדי להפעיל בתחומה מחנה–צופים היפי.

רומאן ציוני לא יתעלם מהשינויים שבעזרתם מתאימים היורשים לזמנם את המשך ההגשמה של חזון המייסדים, אך ידגים בעזרת העלילה הרב–דורית את ההמשכיות הברוכה שמתקיימת בין הדורות. לא כל צאצאיה של צופקה נצמדו לכפר“צ ולמדינה. אחדים מהם בחרו להיות “עירונציקע” ואחדים התרחקו עוד יותר והפכו ל”חוצלארציקע". מרוּם שנותיה מגלה צופקה מתינות הן כלפי אלה והן כלפי אלה, כי היא יודעת, שכמו רוחמה יחזרו כולם במוקדם או במאוחר לגליל בכורח המציאות ומגעגועים לעוגן קיומם. אך המשכיות השושלת איננה מסתכמת בכך. העלילה מבליטה קשר שמתהדק והולך בין רעננה לצופקה, והוא מומחש בתיאור הבא: שתי נכדות, רעננה ודליה, תומכות בצופקה ומוליכות אותה אל חדרה בסיום המסיבה. וזהו המראה שמתגלה לדודות בהיכנסן אחר–כך לחדר: “ועל מצעיה התפוחים, השקועים במרכזם בשל כובד הגופות, תנום הגברת הזקנה, ידה ביד רעננה, ולמרגלותיהן תתכרבל הכלבה צאצקע” (561).

גם לפני תמונת זו בסיום העלילה הובלטה רעננה כנכדה היותר קרובה אל צופקה מכל צאצאיה. השם רעננה הוענק לראשונה לננושקה, אחותה של צופקה, על–ידי אביהן, שנהג לבחור לילדיו שמות מהתנ"ך, וכעבור שני דורות עבר בירושה לרעננה. המקור לשמה הוא הפסוק משיר השירים: “הנך יפה דודי אף נעים אף ערשנו רעננה” (540). מעט מאוד פרטים נמסרים בעלילה על ילדותה ונעוריה של רעננה. ואף–על–פי–כן ניתן להסיק מהם, שהתואר “קוזאק” שיקף את האופי הסוער שניחנה בו. אחותה טללית, המבוגרת ממנה בשלוש שנים, היתה שקולה ממנה ונצמדה למטרות שקבעה לחייה. רעננה לעומתה טרם החליטה על דרכה ולכן דילגה בלימודיה מנושא לנושא. אחרי שסיימה את שירות החובה בצבא למדה בשלושה מסלולים שונים: אחרי שנה בווינגייט, עברה ללמוד צילום בקאמרה ומשם קפצה ללימודי אופנה בשנקר, אך גם מהם נפרדה אחרי שנה (113) והחלה לעבוד במקומות שונים כמעצבת בגדי–נשים.

בשלב הזה הפכה רעננה למאהבת של נחשון ראודור. עד שהתייצבה בפתח דירתו בשליחות הפדהצורים, ידעה עליו רק שהתאלמן זה מקרוב מדודתה חיה’לה, בת הזקונים של צופקה ועתניאל, כי בכל השנים שחיה’לה היתה נשואה לו התחמק ראודור בנימוקים שונים מכינוסי המשפחה והיא הגיעה אליהם בלעדיו (11). מילדות היתה חיה’לה שונה. בניגוד לפדהצורים הבהירים והחסונים, היתה כהת–עור, נמוכה, רזה וחולנית וגופה היה אלרגי לחלב ולביצים (392). כמו כן סבלה מסיוטים והתהלכה בלילות (557). המזל לא האיר לה פנים גם כשהתבגרה. חופתה התקיימה בלילה שבו הגיעה הידיעה על מותו של רענן של סיומה ולייקה, וכמעט שדחו את נישואיה למתניה, בעלה הראשון (520). כעבור שבועיים כבר היתה אלמנה (520), אך גם אבלה על מתניה לא נמשך זמן רב, כי כבר בימי השבעה פגשה את נחשון ראודור והפכה לאשתו השלישית (549). עד מהרה גילתה שהוא בוגד בה, והיא ביטאה את יגונה בקולאז’ים שעליהם שקדה (426). בשנתיים האחרונות לחייה אספה “מאות תצלומים מימי אנו–באנו” (16). אלה שימשו אותה לפוטומונטאז’ים (16), שבהם שילבה את תמונת עצמה (159, 283—284). עבודותיה ניבאו את הבאות: חיה’לה שמה קץ לחייה בקפיצה מהמרפסת (160). צופקה לא היססה להצביע על האשם במותה: “מה זה אשה צעירה רוצה למות? אין דבר כזה בעולם! זה הכל הבעל שלה. — — — פילולה הוא נתן לה ואמר תצאי לבלקון, תקחי קצת אוויר, הוא לא ידע שפילולות היא לא יכולה? — — — לשמור הוא היה צריך עליה, לשמור” (392). אך שר’קה הבכורה לא התאפקה וגילתה את האמת: חיה’לה היתה נפש חולה (545). האמת הזו לא עיכבה בעד צופקה לקיים בבוא היום על קברו של ראודור את הנדר שנדרה, אחרי שהתבשרה על התאבדות בתה.


 

נחשון ראודור

רעננה היתה רק בת עשרים–וחמש כאשר הטילו עליה לקחת מראודור את העבודות של חיה’לה. וכאשר התייצבה בפתח דירתו בליל הפגנת התמיכה ברבין, שהתקיימה בכיכר ב–4.11.1995, לא שיערה, שתשלם בחמש משנות חייה על החלטתה אז שלא ללכת לכיכר. אף שהיתה בטוחה שלא תסתבך עם נחשון ראודור כפי שהסתבכה דודתה חיה’לה, נשבתה מיד בקסמו. דומה היה לאריה: רעמה בלונדינית ועיניים ירוקות בתוך פנים רחבות (12). אף שהיה מבוגר בעשרות שנים ממנה, וזה לא מכבר נשוי לדודתה וגם כבר נשוי לאשתו השלישית, ברברה, חיזר אחריה מרגע שפתח בפניה את הדלת. היא הבחינה במבט החמדה שנעץ בה והיא לא עמדה בפניו. שלא כמו עם מחזריה הקודמים מבני גילה, “עם ראודור לא היו שום גישושי פתיחה; זה היה בבת–אחת, מן הפגישה הראשונה” (267). היא חזרה אז מביתו אל הוריה וישבה על הספה ביניהם “מבולבלת, אבודה, אשמה, מאוהבת עד שורשי השערות והנשמה” (549). הם לא שיערו כלל שמתחוללת אצלה מהומה שאינה פחותה בעוצמתה מהמהומה המשודרת בטלוויזיה: רצח ראש–ממשלה יהודי בידי יהודי.

רעננה ידעה שלא תוכל לגלות לאיש במשפחה, שהפכה למאהבת של הגבר השנוא ביותר עליהם: גבר מבוגר ממנה בהרבה שנים, שנחפז להינשא בשלישית אחרי שדחק את חיה’לה אל מותה. אך היא היתה בלתי–מנוסה ומאוהבת, ומכיוון שרצתה אז “להיקשר, להתחייב, להתחתן” האמינה לאמירה שפלט, שיום אחד אולי תהיה להם בת, וראתה בה “כמעט הבטחה” (350), שיתגרש מאשתו השלישית, ברברה, ויהפוך אותה לאשתו הרביעית (280). ואף שאחר–כך חזר בו ואמר שלעולם לא יוכל להיפרד מברברה ומבנה, היא ויתרה לו ועוד הרגישה “רעה, אשמה, אנוכית” (281), כי כבר היתה שבויה בקסמו ולקריאתו היתה “מתייצבת כאן, שם, בכל מקום” (279). כך במשך שנתיים. ידידת המשפחה, יוליקה, היחידה שידעה על הקשר עם ראודור ונצרה את הסוד של רעננה מפני הצופקאים האחרים, הגדירה את ההתנהגות של רעננה אז כ“תסמונת קול אדוניו” שהנשים לוקות בה בהיותן מאוהבות (279). רק כעבור זמן הבינה גם רעננה, שגישתו של ראודור לנשים היתה שימושית ואנוכית (277). לים היה נאמן יותר מאשר לנשותיו. וצדקה צופקה שאמרה עליו, שהוא “מחליף נשים כמו גרביים” (11).

שבועיים לפני פטירת אביה, אשר (“אושר”), הודיעה רעננה לראשונה לראודור שמאסה במעמד שהועיד לה בחייו, והוא לא ניסה להסיגה מהחלטתה, אלא הציע לה באבירות לצאת מדירתו ולהתחיל להיות מאושרת. מופתעת מתגובתו, שכמו נלקחה מטלנובלה, נסוגה מההחלטה בשלב הזה (282), אך אחרי ימי האבל על אביה, אזרה אומץ והודיעה לראודור שהחליטה לחתוך את הקשר חסר–העתיד ביניהם. והוא שוב פתח את הדלת ובאופן תיאטרלי ביקש נשיקה אחרונה לפני הפרידה. איש במשפחה לא ידע על הקשר החשאי שלה עם הבעל של דודתה המנוחה, ולכן גם לא קשרו לאהבה נכזבת את נסיון ההתאבדות שלה (193). הצופקאים ייחסו את בליעת הכדורים להתפרצות מאוחרת של האבל על אביה. ובאבל זה גם הסבירו את סירובה לאכול כל מאכל פרט לגזר שאבינועם סיפק לה אז בכמויות. כעבור זמן, אחרי שסיפרה לצאלה הפמיניסטית ראשי פרקים מהקשר שלה עם ראודור, הסכימה עם הלקח שהשמיעה באוזניה: “מה שנשים מסוגלות להביא על עצמן — אף גבר לא יכול לעשות להן” (279).

חודשיים אחרי שהיא ורוחמה עברו לעירית, הוטל על רעננה לערוך אלבום מעבודותיה של חיה’לה לקראת יום ההולדת של צופקה, והיא טלפנה אל ראודור וקבעה פגישה בביתו (44). רעננה לא היתה אמורה להיות מופתעת מהעובדות שנודעו לה בביקור זה, אחרי למעלה משנתיים שלא התראו, ואף–על–פי–כן נדהמה לשמוע מפיו שבפרק הזמן הזה הספיק להתגרש מברברה, לשאת אשה רביעית וגם להפוך אבא לתינוקת. בצאתה מהפגישה הזו (279—288) עם העבודה היחידה שבחרה מכל העבודות של חיה’לה שנותרו אצלו, כבר ראתה אותו כפי שהינו: הדוניסט שסחט מנשותיו אהבה ותמיד העניק להן ממנה במשורה. ואכן, בגיל שלושים, עמדה באופן אחר מול קסמו של ראודור ומול התחבולות של חיזורו. הפעם לא רק קבעה את הכללים של הפגישה, אלא ידעה שנרפאה ממנו, והוא דומה לאריה הברונזה שמקובע על דלת דירתו, שעיניו הירוקות–כהות הן עיניים מתות. שנה אחרי פגישה זו התאבד ראודור בטביעה בים, בחוף אכזיב (371), ובלוויה פגשה רעננה את אלמנתו הצעירה ואת התינוקת, שבעבר קיוותה שתיוולד לשניהם אחרי שיינשאו.


 

בארי סלונים

חמש שנים מחייה של רעננה היו קשורות בראודור. שנתיים היתה מאוהבת בו ושלוש שנים נוספות נדרשו לה כדי להיפרד ממנו (548). בגיל שלושים האמינה שתדע להישמר מפני מעידה נוספת עם גבר מסוגו. בארי סלונים העמיד במבחן את החלטתה זו, כי בשינוי פרטים ביוגרפיים היה דמיון רב בינו ובין ראודור. כקודמו גם הוא מבוגר ממנה בשנים, נאה, מקסים ומפתה. היא נמשכה אליו מהרגע שראתה אותו מתעכב ליד הדוכן שלה ושל צאלה וקונה מספר חולצות טריקו, שהיא הדפיסה עליהן דמויות מפורסמים ושתמורתן נועדה לתמוך בנשים מוכות. במעמד הזה עדיין כבשה את התלהבותה, אך אחרי שהיא וצאלה נתקלו בו שוב בבית–הקברות של כנרת, קיוותה שיתחיל לחזר אחריה. אלא שבחירתו הראשונה היתה דווקא בצאלה, ואיתה קבע את הפגישה בזכרון–יעקב. רעננה נענתה בשמחה להצעתה של צאלה שתצטרף גם היא לפגישה זו, אך עקב מעורבות בתאונה לא הגיעה צאלה לפגישה וזו הפכה לפגישה הראשונה ביחידות של רעננה עם בארי. כעת כבר נתן את דעתו למראה שלה: “תלתלים רוקדים על גב זקוף של תכלת, גינס מהודק על ישבן מפואר, הליכה רחבה, מהירה, ארוכת רגליים” (108), “מקרינה משהו אמזוני, אבל לא אפוי עד תום” (200). ובדיוק כמו ראודור גם בארי טרף אותה במבטו.

כמו לראודור, כך גם לבארי לא הפריע שרעננה מבוגרת רק בשנים בודדות מתמנע, בתו בת העשרים וארבע מאשתו הראשונה, הילה. וגם הוא כקודמו הפריח באוזניה הבטחה דו–משמעית ובלתי–מחייבת, שאחרי שתי מערכות הנישואים הקודמות שלו, שהסתיימו בגירושים, הוא מקווה למצוא אשה “להתחלה חדשה” (421). אחרי שגילתה שהתעברה בפגישתם בגני–הנדיב, שבמהלכה נסחפו ושכבו (346), החליטה לבחון את רצינות הכרזתו. היא לא הזדרזה לבשר לבארי שהתעברה, אלא השאירה לו הודעות במשרדו. הפקידה אמנם מסרה לו את הודעותיה של רעננה, אך נושאים שונים, מקצועיים ומשפחתיים, הסיחו את דעתו מהן.

רעננה פירשה את השתיקה של בארי כאובדן ההתעניינות שלו בה. לבסוף החליטה להתעקש על פגישה, כדי לברר את יחסו אליה ואז לקבוע אם לגלות לו שהיא נושאת ברחמה את ילדו. בפגישה בביתו התכוון בארי לתרץ את שתיקתו בהסבר “הצטלבנו בעיתוי לא מתאים” (319), אך רעננה אילצה אותו להשיב לה תשובות ממוקדות יותר: “הייתי די–בטוח שאני זקוק לאשה צעירה” ו“אני לא רואה את עצמי מתחיל שוב לקום בלילות ולגשש בחושך אחרי מוצץ שנפל”. בשלב הזה החליטה רעננה שלא לספר לו על ההריון ולגדל את התינוק שייוולד לה כאם חד–הורית. ואף שנפרדה ממנו בדמעות, לא טרח לשאול לסיבתן, אלא העדיף להניח ש“אולי גם היא לא יודעת” (428), ובמחווה אבירית מקבילה לזו של ראודור, הושיט לה טישו למחות את הדמעות (464).


 

הסוגיה הפמיניסטית

בהפרש של חמש שנים התנסתה רעננה בקשר עם שני גברים שהקסימו אותה. שניהם היו מבוגרים ממנה במספר שנים ניכר, והיו אמורים לתרום לה מבגרותם אהבה וביטחון, אך שניהם הנחילו לה אכזבה. העניין של שניהם בנשים הצטמצם בכיבושן. שניהם לא עמדו בהתחייבות כלפי התוצאות של הקשר בין המינים. אף שאשתו הרביעית של ראודור ילדה זה מקרוב את בתם התינוקת, התאבד ונמלט מהאחריות לעתידה. וגם בארי התעלם מהרמזים על הריונה, שפיזרה רעננה בעצם נוכחותה ובדברים שהבליעה בשיחתם. ולכן החליטה שלא לגלות לו באופן מפורש שהיא מעוברת ממנו. גילוי מכאיב נוסף התברר לה מהקשר שהיה לה עם שניהם: המהירות שבה השתקמו אחרי שנפרדו מנשים. ראודור, שזה מקרוב התאלמן מחיה’לה, פיתה את רעננה באמצעות הבטחת נישואים שאחר–כך התכחש לה. וגם בארי צד לו אחרת, את רוחמה (שהציגה את עצמה בפניו בשם החיבה שלה מנעוריה — מיקה) עוד לפני שנפרד ממש מרעננה. הוא, כמובן, לא ידע שרעננה היא הבת של האשה החדשה בחייו, ואחרי שגילה עובדה זו, נמלט על נפשו משתיהן.

בשתי פרשיות האהבה, שכה רבות המקבילות ביניהן, התנהגה רעננה באופן שונה. בראשונה, עם ראודור, היתה במעמד של קורבן תמים, ולכן הרגישה מנוצלת ומבוזה. בשנייה, עם בארי, היתה אסרטיבית וקיבלה החלטות על–פי בחירתה החופשית, כי הפיקה לקחים מפרשת האהבה עם ראודור. כבר בשלב זה חשוב להדגיש את ייחודו של הרומאן כרומאן על נשים, נשים חזקות ומרתקות, אך בשום אופן לא רומאן בשליחות המאבק הפמיניסטי, להפצת רעיונותיו. השקפתה של אביגור–רותם היא דמוקרטית. הגיבורות של הספר בשתי העלילות המסופרות בו תובעות בתוקף שיוויון אנושי בין המינים, אך דוחות רעיונות של הפמיניזם המגדרי–אידיאולוגי–פוליטי כמו “אפליה מתקנת” וראיית כל זכר כאויב “העם של הנשים” (465).

ברשימה “על נשים ועל ספרות נשים”, שפירסמה לפני כעשור בירחון “קשר עין” של אירגון המורים העל–יסודיים, חוברת מאי–יוני 1995, ביטאה אביגור–רותם את דעתה המסוייגת על התפשטות–יתר של המאבק הפמיניסטי. ואף שהתייחסה ברשימה ההיא בעיקר לספרות, ניתן להקיש ממה שכתבה את דעתה על הפמיניזם המיליטנטי בכללו. וכך סיכמה את דעתה: “אין ‘ספרות נשים’, כשם שאין ‘ספרות גברים’, יש ספרות טובה ופחות טובה. — — — אכן, יש נשים שיוצאות חוצץ בכנסת, ברדיו, בעיתון, בספרות ובשירה. אבל יציאת–החוצץ — גם אם היא מוצדקת — מניבה מעצם טבעה ספרות לוחמנית צרודה, שריחה ריח ה’דייסא והכרוב' ותוחלת חייה עשור או שניים — אחריהן היא נראית פאתטית ומגוחכת כמו הציורים של הריאליזם הסוציאליסטי שנשאו דגלים צודקים כל–כך ביד כל–כך רמה… אחת מתביעותיה של יציאת–חוצץ היא ‘אפליה מתקנת’ ואחת מתוצאותיה של ה’אפליה המתקנת' הזאת היא קורסים ל’ספרות נשים'. — — — ככל שנקדים לזכור שכולנו בני–אדם, כן ייטב”.

ואכן תרמה אביגור–רותם לדימוי של הנשים בחיים ובספרות ברומאן הזה יותר מכל הנאומים של הפמיניסטיות שמינו את עצמן לדבר בשם הנשים. היא עשתה זאת בפרקים ההיסטוריים מראשית המאה על–ידי הבלטת חלקן בתולדות הארץ וגם בתיאור שושלת הנשים במשפחה הגלילית פדהצור, שושלת נשים חזקות ובעלות הכרת ערך עצמית הנמשכת מצופקה ועד נכדתה רעננה, שאליהן הוסיפה מיבחר של נשים מכל הגילים מנשות הארץ הזו: גלילה, אמו של בארי, מהדור של צופקה, מרנינה ויוליקה מדור בנותיה של צופקה, ושתיים מהדור של רעננה: צאלה, הבת של מרנינה, ותמנע, בתו הדעתנית של בארי. כמו הנשים בפרקים ההיסטוריים דוגמת שרה אהרונסון, חנה מייזל, דבורה דרכלר, צפורה זייד, רחל כצנלסון, שרה ציז’יק ואחרות, כך גם הנשים המשתתפות בעלילת ההווה הן נשים נמרצות, מעורבות היטב בהוויות העולם, מכירות בערך עצמן ותובעות לשאת בנטל העשייה שווה בשווה עם הגברים. ובה–בעת דבר לא נגרע מנשיותן. הן מודעות לתשוקותיהן, אינן מצפינות את רגשותיהן ואוהבות בכל ליבן. הפמיניזם שלהן הוא טבעי והגיוני. במקום להתיש את עצמן במאבקים פוליטיים עקרים, המתמצים בדיבורים על שוויון חברתי ובהצהרות לוחמניות נגד “המין המדכא” ו“אויב העם הנשי”, הן פועלות עם הגברים לתקן את החברה. ועד אז, בדיוק כמו הגברים, הן עושות את הפשרות עם החיים.


 

העסק הבלתי–פתור

בשתי העלילות מובלט שגורל אחד לנשים ולגברים בארץ הזאת מול הסירוב העיקש של הערבים להכיר בזכות של היהודים להיאחז מחדש במולדת ולחיות בה חיים ריבוניים מלאים. דבר לא השתנה בעמדתם מימי העלייה הראשונה ועד ימינו. הם דחו וידחו כל פתרון, ואפשר להיווכח בכך בגליל. רעננה לא חטאה לאמת כאשר ציירה לתמנע, בתו התל–אביבית של בארי, תמונה אידילית ממראות הגליל: “זה קצת כמו חוצלארץ — — — משפחות שלמות עומדות סביב הזיתים וחובטות על העצים כדי להפיל זיתים על יריעת ניילון שהם פורשים מתחת” (295). כך אמנם נראה הגליל בתקופת רגיעה יחסית באזור. אך אפילו ערביי ישראל, המכירים היטב ומקרוב את מוסריות התביעות של החזון הציוני, מנצלים כל הזדמנות לבטא את הסירוב שלהם להשלים עם ההישג ששינה את הקיום של העם היהודי מיסודו, עם קיומה של מדינת–ישראל הקטנטונת במרחבים העצומים של המזרח–התיכון הערבי. וכל אימת שהשנאה מתלקחת באזור או שמזדמנת להם עילה בתוככי מדינת–ישראל, הם מצטרפים לתנועה הפאן–ערבית הגדולה, החותרת למחוק את המדינה היהודית ממפת העולם.

ולפיכך מהימנה גם התמונה הבאה על ערביי הגליל שצייר יוחי, בן הדוד של רעננה, באוזני בארי: “להוציא איזה מיעוט שהשתכנז, הם לא מכירים במדינת–ישראל; הם אשכרה פלסטינים. כמה כסף שתשפוך עליהם, לא תיקח להם את זה. כבר ברחנו מלבנון עם זנב בין הרגליים. גם מעזה נברח. גם מהגדה. הם יקבלו את גבולות שישים ושבע וימשיכו להציק לנו משם עד שנרים ידיים, נוותר, נחזור לאירופה. — — — המהומות האלה, למה אתה חושב שהן פרצו דווקא עכשיו? בגלל ששרון עשה סיבוב בחירות בהר–הבית? הם קיבלו איתות מנסראללה; אם הם יתחילו, הוא ימשיך. — — — ואם נירדם בשמירה, הם יקבלו מהאירנים טילים לכינון ישיר על הקריה” (551—552). הפרקים מהעבר מזכירים, שתמונת–עתיד זו הוּכְחה כנכונה שוב שוב במאה הציונית שעליה מספר הרומאן “אדום עתיק”. הכירו בה שרה אהרונסון וחבריה במחתרת ניל"י, מתיישבי תל–חי וכפר–גלעדי וברנר וחבריו בבית יצקר על גבול יפו. כאז כן היום, המורשת הציונית המפוכחת היא ברוח האף–על–פי–כן הברנרי: “העסק” הזה עודנו רחוק מסיומו ואין לנו ברירה אלא לגבור על סכנותיו, אם חפצי חיים אנו כאומה.

ואכן, סיום הרומאן הוא אופטימי. ארבע יחידות–הסיפור בסיום הרומאן הן של המספר היודע–כל, ואף שהן מספרות על המתרחש בהווה, הן נוסחו בלשון עתיד, כדי לרמוז על הבאות. הסערות בחייהן האישיים של רוחמה ורעננה שככו. רוחמה לא תדע לעולם שהמחזר אחריה, בארי, הוא אבי הנכד המתרקם ברחם של רעננה. ורעננה לעולם לא תגלה לאמה, ששתיהן אהבו אותו גבר. הטרגדיה שפקדה את רבקה ושרה בשל אהבתן לאבשלום לא תחזור בחייהן. לפיכך, הן יכולות להצטרף לבת המשפחה זרובבלה ולידידתן המסורה יוליקה לארוחת איכרים שלווה, ארוחה ממוצרי החצר והבית, שהוכנה כפי שצופקה נהגה להכין להן בילדותן. ואחר–כך “תצאנה ארבעתן הגנה ותפרושנה מרבד מָהוּהַ על חלקת צל כדי להשתרע עליו בטרם ילהט היום ללא–נשוא” (560).

ריח הלחם שאפתה יוליקה יעורר אותן ויעיר גם את צופקה: “ראשה של הזקנה ירטיט מעט וחיוכה יפציע עד שידמה להן שאור נוֹגֵהַ ועולה מקמטי פניה”. התמונה האידילית תופר על–ידי דליה, שתיכנס לחדר ו“תתהה עליהן, שמעתן חדשות? זה לא נגמר, כל העסק הזה, עושה רושם שזה רק מתחיל”. רק מי שאיננו ציוני או שהוא ציוני קצר–רוח וחלש–אמונה, יפרש סיום פתוח זה כאזהרה מפני הכישלון המצפה לציונות במאה השנים הבאות. בעיקר לרואי–השחורות האלה כיוונה ודאי גבריאלה אביגור–רותם את הרומאן הזה ואת בשורת הצופקאים המשתמעת ממנו, לפיה שום מכשול לא יעכב את הציונות להמשיך ולהגשים את מטרותיה. ולכן גבריאלה אביגור–רותם, הבי לנו עוד מהאדום–האדום הזה!



  1. הוצאת “כנרת, זמורה–ביתן” 2007, 568 עמ'.  ↩

  2. מסה זו נדפסה לראשונה בכתב–העת “האומה” חוברת מספר 170, דצמבר 2007, תחת הכותרת: “סיפור ‘המאה הציונית’ ברומאן על נשים חזקות ומרתקות”.  ↩

  3. מאפייני הרומאן הציוני והסיבות לנטישתו מפורטים בשניים מספרי: בספר “הספרות הישראלית — לאן?”, 1998, עמ‘ 138—139, ובספר "ספרות וריבונות, 2006, עמ’ 112—115. כמו–כן ימצא הקורא בספרי הסידרה השונים פירושים מקיפים לכל הרומאנים המוזכרים במסה זו.  ↩

המלצות קוראים
תגיות