¹

²

הצילום שנבחר לעטיפת הרומאן “מה שרציתם” מראה דמות של גבר שגופו מוטה קדימה ואחת מידיו מהדקת מגבעת אל הראש. תנוחת גופו מעידה שהוא הולך נגד הרוח. תוכנו הברור של הצילום מבליט את השם המאכזב של הספר, שקשה לקבל ממנו מושג על הכתוב בו. מי אחראי לצירוף המילים הדידקטי “מה שרציתם”? ואל איזה קולקטיב הוא מפנה מילים אלה? ואם אנו, יהודי מדינת–ישראל, הננו הקולקטיב שאליו מופנות המילים “מה שרציתם”, ממשיכה ההתלבטות, אז איך צריכים אנו להבין אותן: האם כשבח לגודל המטרות שהגשמנו, או כלעג למידתן העלובה? ובעודנו מתלבטים בפיענוח כוונתו של המחבר, צף בזכרוננו מאליו המשפט הנודע, שהציב הרצל בשער הרומאן האוטופי “אלטנילנד" (1902): “אם תרצו — אין זו אגדה", וגם המשפט שבו סיים את הרומאן: “…אבל אם לא תרצו, הרי כל מה שסיפרתי לכם בזה — אגדה היא ותישאר אגדה”, משפטים שגם בהם התבלטה המילה “רצון” כמילה דומיננטית.

ואכן, בשם ספרו מגיב אגור שיף על המשפט של הרצל מלפני למעלה ממאה שנים, ואף שצמד המילים “מה שרציתם” הוא הסיפא של משפט שתחילתו הושמטה, ניתן לשחזר בעזרתו את המשפט כולו: רציתם להגשים את החלום הציוני על מדינה לעם היהודי — ואכן קיבלתם “מה שרציתם”. וכך, עוד לפני שקראנו עמוד אחד, כבר התברר לנו, שהמחבר הדיר את עצמו מתוכנו, הקולקטיב הציוני הרוצה, ולנו הוא לועג במילים “מה שרציתם”, בשל ההתלהבות שבה אימצנו את ה“תרצו” של הרצל, את חזונו לכונן מחדש את הריבונות של העם היהודי בציון. וכבר על עטיפת ספרו הצהיר המחבר, שאיננו שותף לא לחלום הציוני וגם לא למדינה שהניב החלום הזה.

 

מָלָה מרמלשטיין    🔗

אישור לזיקה בין שם הרומאן למשפט שבו חתם הרצל את ספרו האוטופי “אלטנוילנד”, ניתן כבר בפרק הראשון, המספר על מלה מרמלשטיין, קשישה סְקְלֶרוֹטית, שבגיל שמונים וחמש הוזה התעלסות ארוטית עם מאהב דמיוני. בפרקים הבאים המספרים עליה, היא חוזרת וקוראת למאהב המסעיר להתגלות אליה ולענג אותה שוב. מפיסות המידע המפוזרות בפרקים אלה ניתן לצרף את הביוגרפיה של חייה. מלה (מליצ’קה אליצקי בנעוריה), היתה בשנות המנדט, “מלכת היופי הבלתי–מוכתרת של פתח–תקוה” (205), אם המושבות, וברחבי הארץ כונתה “הקליאופטרה הבלונדינית ממלבס” (206). שלושה ממחזריה הרבים אפילו התאבדו כשלא נענתה לחיזוריהם. בשנת 1947, השנה שבה פרצה מלחמת העצמאות, והיא בת שלושים, נישאה לצייר מוישה מרמלשטיין, הניצול היחיד מכל יהודי העיירה ז’ילוניץ' בפולין. כולם הוכו בתדהמה, אחרי שבחרה מכל מחזריה המרשימים מבני–הארץ דווקא בניצול מהשואה בעל המראה הגלותי: “צנום, כפוף מעט, עיניו היו עגולות ושחורות, ומבטן מהיר כמו מבט של כייס” (207), שאותו לא אהבה ושבמשך עשרים השנים שחיו ביחד בדירה ברח' ביל"ו בתל–אביב הוא גם לא הצליח “אף לא פעם אחת, לעורר בה כל תגובה גופנית” (38).

הפרק השמיני (עמ' 37—40) מסכם את חייה המאכזבים של מלה עם בעל זה, ש“במקום לנסות לשכב איתה — העדיף לצייר אותה” (38). ואחרי שסחר בציוריו ביופייה והאדיר בעזרתו “את המוניטין האמנותי שלו” (208), נטש אותה ב–1967, אחרי מלחמת ששת–הימים (38), וב–1971, בשיא מלחמת ההתשה, עזב את הארץ ועבר להתגורר בגרמניה (132). ומאז לא איפשרה מלה לשום גבר להתקרב אל יצועה, אלא התמסרה לגידולו של בנה היחיד, יודי. מיהו המאהב הדמיוני שבגיל שמונים וחמש, בעיצומה של האינתיפאדה של שנת 2002, התירה לעצמה לממש איתו את “אורגזמת האורגזמות, שאחריה העולם כולו הופך לצמר גפן — — — שיא ששום אשה עלי אדמות עוד לא הגיעה אליו” (214)? מיהו אותו “תדי” (213), שבשנת חייה האחרונה מגשים עבורה בהזיה את העונג שלא זכתה להרגיש אף לא פעם אחת בממשות? זהותו נחשפת בעלילת הרומאן רק ביום שבו התכוון בנה, יודי, להעביר אותה לבית–אבות.

באותו יום הזמין יודי מובילים לרוקן את הדירה של אמו מתכולתה. מלה לא התנגדה לפינוי כל הציורים של בעלה, אך התקוממה כאשר עמדו להוציא מדירתה את הדיוקן של “תיאודור הרצל כשהוא עומד שלוב ידיים תחת שמי לילה שחורים” (256). מתברר, שעם “תדי” הרצל, “ממציא הציונות, חוזה מדינת–ישראל” (257), החליטה מלה מרמלשטיין לסיים את חייה. ההקפדה על התאריכים והמקומות שבהם התרחשו האירועים המכריעים בחייה: לידה בפתח–תקוה בשנת 1917, נישואים למוישה מרמלשטיין בשנת 1947, הינטשות ב–1967 והזדקנות בדירה ברח' ביל“ו עד שנת 2002 — הקפדה זו מלמדת שאגור שיף כתב אלגוריה. הערות נוספות על המיטווה הגס של האלגוריה הזו, העשויה טלאים טלאים, יובאו בהמשך. לפי שעה ניתן להסתפק בסיכום הנמשל שניתן להפיק מפרטי המשל בפרקים שבהם מככבת מלה מרמלשטיין: מכל הציונות נותרה בשנת 2002 רק הזיה המסוגלת להעניק רק לקשישה כמו מלה, בשנת חייה האחרונה, את “אורגזמת צמר הגפן”, שהיא אורגזמה המתאדה כענן לבן בדומה ל”אפקט אופטי זול בסרטים ישנים" (214).

 

שלושה אוחזים בפרוייקט    🔗

על געגועיה של מלה מרמלשטיין ל“תדי”, האהוב ההיסטורי שלה, כלומר: על רובד הבסיס האלגורי, הציב אגור שיף בהמשך את קירות הסאטירה הפוסט–ציונית שלו. זו מתמקדת בשלושה גיבורים כבני חמישים, צברים מ“דור המדינה”, שבשנת 2002, שנת התרחשותה של העלילה, חוברים יחד להגשים פרוייקט יוצא–דופן: לבנות על גבעה ב“שטחים” דגם מדוייק של העיירה ז’ילוניץ‘, העיירה שבה נולד בעלה הצייר של מלה מרמלשטיין. חשוב להדגיש שהוגה הרעיון לא היה יודי, בנה היחיד של מלה, אלא זיגי, קולנוען כושל ומובטל, הממשיך להתעטר בזנב–סוס בוהמי לזכר הימים שבהם קיווה להתפרסם כבימאי סרטים מצליח. מזה שנים משוטט זיגי בתל–אביב באפס מעשה, בעוד אשתו, שהיא עורכת–דין, מפרנסת אותו וגם בוגדת בו עם אחד מעובדי משרדה. בחיפושיו אחרי רעיון לתסריט, נקלע זיגי לחנות של ספרים משומשים וגילה שם תיק עם 150 צילומים מהעיירה ז’ילוניץ’ שחרבה ב–1938, שהצלם האלמוני רשם על גביהם את זהות האנשים המופיעים בהם. ובנוסף לצילומים מצא זיגי בתיק גם עשרים רישומים ומפה של העיירה, המפרטת את שמות הרחובות ואת המיקום של מוסדות הקהילה. על התיק מצא זיגי את שמו של הצלם, “מ. בן–נון”, וגם כיתוב בעברית: “ז’ילוניץ' קמה לתחייה” (25).

לאחר שעיין בתכולת התיק בביתו, השתכנע זיגי שסוף–סוף מצא את יעודו האמיתי בחיים: הוא נועד להיות יזם. ובו–במקום החליט להשקיע מעתה את זמנו, הפנוי בלאו–הכי מכל מעשה, בעיסוקו–יעודו החדש ו“להקים את ז’ילוניץ' מחדש, כאן, בישראל. — — — על כל רחובותיה, כיכרותיה בתיה וחצרותיה” כ“פארק היסטורי” ש“אנשים חיים” ימחישו למבקרים בו, בעזרת לבושם ואביזרי מקצועותיהם, “עיירה יהודית מזרח–אירופית של תחילת המאה העשרים” (53). הרעיון של זיגי עוד יעבור שיפורים סאטיריים בהמשך, על–ידי “אנשי–מעשה” נוספים שיצטרפו אליו, אך כבר בשלב המוצא שלו, אפשר להבהיר שאין הוא רעיון מקורי. מבקריה מבית של המדינה המשגשגת הזו, נחפזים ברגעי ההשראה היותר מוצלחים שלהם, כלומר: ברגעי היאוש היותר עמוקים עבורם, כאשר אין עוד בכוחם לשאת את ההצלחה המוכחת הזו של הציונות, לדמות את מדינת–ישראל ל“שטייטל”.

בהמשך יתברר, שאגור שיף נמנה עם שופטיה הקטלניים של מדינת היהודים המצליחה הזו ולמטרה זו התאמץ לכתוב סאטירה, שתשכנע שהמדינה ראויה לדימוי “שטייטל” שהודבק לה. אך כבר כעת חובה לרמוז, שהשקפתו של אגור שיף על המדינה, שהוקמה בהשפעת חזונו של תיאודור הרצל, היא יותר קיצונית מזו של מיואש מצוי מהמדינה, שחטאה היחיד הוא שהיא מדינת העם היהודי, ועל כן לא יסתפק בהמשך בהשוואתה ל“שטייטל” במסגרת הסוגה הסאטירית, אלא יפליג הרבה מעבר לכך. הואיל וקיצור–דרך לתחנה הסופית שאליה חתר המחבר להגיע איננו אפשרי, הבה נמשיך ללוות את פעולותיו של זיגי לקידום רעיון ההקמה של “השטייטל” במדינה.

מאחר שמושגיו של זיגי על העיירות היהודיות ממזרח–אירופה, הן של בוגר מערכת החינוך הממלכתית, כלומר: גובלים בבוּרוּת, פנה לבקש עזרה מדודו הקשיש, שְׂרוּל, שעליו ועל הגיגיו יורחב הדיבור בהמשך. ואכן זכר הדוד, שלפני שנים התרועע עם “מ. בן–נון” במיפגשי “אמנים שבאו משם. כלומר מאירופה. מהשואה”, וזה “היה הפסידונים של הצייר מוישה מרמלשטיין” (63), ממשפחת סוחרי המליחים בעיירה ז’ילוניץ' (92) והניצול היחיד שנותר בחיים מכל תושביה. ועוד ידע הדוד שרול לספר, שקודם להימחקותה של העיירה מעל פני האדמה הספיק “מ. בן–נון” לצלם בשנת 1938 את בתיה ואת תושביה, את בעלי–המלאכה ואת חיי היום–יום בה.

בעצת דודו איתר זיגי את יורשיו של אותו “מ. בן–נון”, כדי לקבל מהם זכויות ורשות להסתייע בתכולת תיק הצילומים שרכש להקמת פרוייקט “השטייטל”. לשמחתו גילה שהיורשים הם מלה מרמלשטיין, אלמנתו של הצלם, ובנו היחיד, הקבלן יהודה (יודי) מורן. בו במקום הציע זיגי ליודי להקים ביחד את הפרוייקט (97). תחילה דחה יודי את הרעיון על הסף והגדיר אותו כרעיון מטורף שנהגה ב“מוח יצירתי שסובל ממנת יתר של גראס” (97), אך אחרי ששיתף בסוד העניין את יד–ימינו בעסקים, אורן, שהיה בעבר חברו לנשק וכיום מועסק אצלו כמתווך המקדם את עסקיו כקבלן, שינה את דעתו. שיכנעו אותו הנימוקים ששמע מאורן: במאגר הקרקעות של החברה נמצאת גם חלקה בשומרון, הגבעה נ.ג. 80. אף שהוצעה למכירה למנהיגי המתנחלים, כדי שיקימו עליה התנחלות חדשה, דחו את רכישתה בגלל סמיכותה לכפר הפלסטיני דודיא. הם לא שינו את דעתם גם אחרי שהוצגו בפניהם מסמכים המעידים שהגבעה נרכשה כחוק מהאחים של משפחת חמידאן, אחת המשפחות מהכפר (178). אבל אם יוצע למשרדי הממשלה להקים את פרוייקט “השטייטל” על גבעה זו, גם יתפטרו מהחלקה שאין לה דורש וגם יקבלו מימון ממשלתי להקמתו. לחיזוק כוח–השכנוע של הצעתו, המטיר אורן בו–במקום על יודי רשימה מפורטת של משרדי הממשלה שיצאו מגידרם כדי לממן את ההקמה של פרוייקט כזה אם רק יבטיחו להם היזמים להקימו ב“שטחים” (114—115). אף שבניגוד לזיגי לא צרך יודי גראס, תרם כעבור זמן תוספת משלו לפרוייקט והציע, שלתפקידי תושביה של העיירה יגוייסו המובטלים מהכפר הפלסטיני דודיא, שיחוייבו ללמוד יידיש כדי לזכות במשרותיהם (153).

 

חלקי הסאטירה    🔗

בשלב הזה, קרוב לאמצע הרומאן, כבר פרושה לפנינו הסאטירה על כל מרכיביה. גיבוריה הם שלושה הולכי–בטל: קולנוען כושל ומובטל, קבלן, שהסתבך עם גבעה צחיחה מעבר לקו הירוק שאין לה דורש ומתווך, שאין גבול לתאוות הבצע שלו. שלושתם חברו לממש פרוייקט, שאמנם יפתור לכל אחד מהם את הקושי שלו, אך בה–בעת יתרום גם לדיוקנה הרוחני של המדינה, שהוא דיוקן של “שטייטל”. כל מה שאגור שיף היה צריך לעשות אחרי שהפגיש את חלקי הסאטירה לא היה מסובך ביותר: היה עליו לתאר בפרקים אחדים הכתובים היטב, כיצד משיגים השלושה במשרדי הממשלה את התקציבים להקמת פרוייקט שאין בו צורך לאיש. ובה–בעת היה עליו להבליט את הנימוקים המגוחכים שמקבלי ההחלטות גייסו לתמיכתם בפרוייקט כזה, שלוא הוקם, היה הופך, ללא ספק, לעוד “פיל לבן” על מפת הכשלונות המפוארים של המינהל הציבורי אצלנו.

המחבר אכן ניסה לכתוב פרק מתבקש כזה, אך גם אותו השחית במו–ידיו, עקב הסטת ההגזמה, שהיא מיסודות הכתיבה הסאטירית, לכיוון שגוי. בפרק זה מתוארת הישיבה, שבה דנו פקידי האגף, המקצה כספים להקמת התנחלויות, בהקמת “פארק השטייטל” ב“שטחים”. תוך דקות ואחרי שדיפדפו בחוברת הנאה של יזמי הפרוייקט, החליטו, שעל אף התקדים “אין הבדל בין פארק תעשייתי לפארק בידורי”, שהרי “פארק השטייטל” יספק מקומות עבודה חדשים ויהווה בסיס לבניית “תשתית כלכלית רחבה יותר” בצמוד לו. במיוחד שוכנעו מהנימוק של ראש האגף: “זאת תהיה גם תשובה הולמת לטרור הפלסטיני. אנחנו נראה להם שאנחנו לא מפחדים ושאנחנו ממשיכים בתנופת העשייה על אפם ועל חמתם”.

עד שלב זה נכתב הפרק כהלכה, אך בהמשכו גלש המחבר להפרזה שמוטטה את הישגו. הסאטירה היתה יוצאת מחוזקת לוא חתם המחבר את הסצינה בדברי החזון של ראש האגף: “כמובן שבהמשך נעודד הקמת פרוייקט דומה שייתן ביטוי גם לתרבות עדות המזרח” (129). במקרה כזה היה מבע הרצינות על פני הפקידים בצאתם מהישיבה מבליט את אווילותם כמקבלי החלטות. לוא נעשה כך, היתה ההגזמה הסאטירית מתמקדת בנושא הנכון, בסתירה בין תוכן ההחלטה שנתקבלה בכובד–ראש לבין הפרוייקט האידיוטי שעליו החליטו. אם קביעת ההגזמה ובחירת המידה הנכונה לה הן אבני–בוחן לסטיריקון המוכשר, מעד אגור שיף בשתיהן. הוא לא פיזר את הפקידים בסיום הישיבה, אלא השאיר אותם בחדר להתחרות זה בזה במתן שמות אחרים לעיירה ז’ילוניץ‘, כגון: געפילטע, קישקע, שמאטע, געוולאד, וייזמיר וגורנישט. התחרות הזו חשפה אותם כחבורה של טפשים, וחשיפה זו האפילה על טפשות הפרוייקט שעליו החליטו. את האבן הממוטטת האחרונה הטיח בסצינה ראש האגף עצמו, כאשר הצטרף אליהם "בצחוק בלתי–נשלט. — — — ‘כן, ז’ילוניץ’, הכי טוב ז’ילוניץ’" (130).

שני פרקים סאטיריים מוצלחים יותר הם הפרקים המתארים כיצד שוכנע הקולנוען המובטל זיגי בן–ארצי להסכים שהפרוייקט יוקם ב“שטחים”. אף שעקרונית התנגד זיגי להתנחלויות בשטחים ולפיכך נמנע מחציית הקו הירוק לשם ביקור בהם (152), נאות לכופף את “המצפון הפוליטי” שלו והצטרף לביקור עם יודי בחלקה שנועדה להקמת “השטייטל” בשומרון (157—181). הפרק מתאר, כיצד במהלך הביקור החל זיגי להתרוצץ עם המפה של ז’ילוניץ' כדי לקבוע בעזרתה היכן ימקם את רחובותיה, כיכרותיה ובתיה של העיירה על הגבעה החשופה (187—192). בשובו מהסיור הזה היה מראה העיירה כבר חקוק במוחו באופן כה מוחשי, שללא קושי הצליח להדריך את האנימטור לקראת ההכנה של דגם וירטואלי וממוחשב של העיירה ז’ילוניץ' (249). פרק אחר מספר, כיצד משכנע זיגי את עצמו, אחרי שבחן את צילומי התושבים הפלסטינים של דודיא, שאורן הכל–יכול הצליח להשיג למענו מהמשרד הממשלתי המתאים, שאכן רבים מהם יוכלו למלא בהצלחה ב“פארק השטייטל” את תפקידי התושבים, הסוחרים והפרנסים של העיירה בזכות דמיונם ליהודי ז’ילוניץ' בצילומיו של מוישה מרמלשטיין (219).

 

“הכיבוש” והאינתיפאדה    🔗

מרגע שכותב סאטירה החל במלאכה, אסור לו להרפות. עליו לגייס את כל דמיונו כדי לחבוט בקורבן שלו, בין שזו המדינה, בין שזו אחת האוליגרכיות בתוכה ובין שזה אחד ממנהיגיה, הנפוח מחשיבות עצמית. לאגור שיף אירעה תקלה עוד יותר חמורה מזו שנכשלים בה כותבי סאטירה בתחילת דרכם, המביאים את הסאטירה עד לשלב שבו הם מתקשים למצוא לה סיום, ואז הם נאלצים לקצץ בה כדי לאפשר לעצמם היחלצות סבירה מהגזמותיהם. אגור שיף לא מוטט את המבנה הסאטירי שהקים על–ידי אילוצי קיצוץ כאלה, אלא ביצע תפנית עוד יותר משונה: הוא זנח את הסאטירה ומוסס אותה על–ידי פרשיות שאין ביניהן ובין פרוייקט “השטייטל” ולא כלום. מסתבר, שהחליט להרחיב את מוטות כנפיו ולהעמיס על קירות הסאטירה הזו גג עוד יותר הזוי ומופרך מפרוייקט “השטייטל”. ובלי קושי ניתן לסמן היכן הסיט את סיפור–המעשה מהמטרה הסאטירית למטרה החדשה. ההסטה הזו התרחשה כאשר רופף את דבקותו בקידום פרוייקט “השטייטל” במבוכי המשרדים הממשלתיים ופנה להתחרות עם המדור “אזור הדמדומים”, מדורו של גדעון לוי בעיתון “הארץ”.

בקבוצה של פרקים בעלי אופי ז’ורנליסטי התאמץ אגור שיף להבליט את ההתעללות של חיילי צה“ל במחסומים, המתבטאת, כצפוי, ביחסם האדיש לסבל הפלסטינים, המתוארים, כמובן, כאוכלוסיה אזרחית, תמימה ורודפת שלום. ובעודם לועסים מסטיק, לעיסה המדגישה את אדישותם ואת אטימות לבם, מתעללים החיילים ומשפילים פלסטינים שלא לצורך ובלי שום סיבה. כך, למשל, עוברת בלי שום עיכוב במחסום מכונית של מתנחלים, שעל החלון האחורי שלה מתנוססת המדבקה “תנו לצה”ל לנצח!”, אך בה–בעת חייל הלועס מסטיק מגרש באיומי רובה אשה עם ילד מתייפח בזרועותיה ומונע ממנה להתאחד עם בעלה שהמתין לה במונית מצידו האחר של המחסום (34—44). תיאור טיפוסי נוסף לא חסך שום פרט מהאופן המשפיל שבו בדקו חיילי משמר–הגבול נהג מונית מהכפר דודיא על גבעה נ.ג. 80, שעליה מתוכננת לקום “השטייטל” ז’ילוניץ'. בעודם מבוצרים בג’יפ הממוגן שלהם כָּרְזוּ לנהג הוראות ברמקול. כדי להוכיח שאינו מחבל, ציוו עליו להתפשט וכשנותר רק בתחתוניו הורו לו להסתובב וחתמו את “הבדיקה” ב“אתה ממש סקסי, טקסי” (197).

טועה מי שחושב, שפיזור הקטעים המגמתיים האלה בפרקי העלילה נעשה על–ידי המחבר רק כדי להמחיש את המועד שנבחר להקמת “פארק השטייטל” ואולי גם כדי להחריף את עוקצנותה של הסאטירה כלפי מקבלי ההחלטות ומקציבי הכספים במשרדי הממשלה. לתיאורים אלה על עוולות “הכיבוש” בשנת 2002, שהיו ימי שיא לאינתיפאדה, הוסיף המחבר, בפיזור במרחב הטקסט, קטעים המספרים על שלב קדום יותר בסיפור היחסים עם הפלסטינים. הקשר בין הקבלן יודי מורן למתווך אורן התהדק עוד בתקופת היותם בשירות סדיר, בשנות השבעים. במלחמת יום–כיפור ואחריה שרתו שניהם בחצי–האי סיני וביחד ביצעו “משימות סיור חסרות תכלית ופשר במטעי הדקלים של שייך–זואייד”. וכאשר חשקה נפשם בתמרים, לא קנו אותם מהמקומיים, אלא שדדו אותם מילדי הבדואים באיומי נשקם (41). ופעם, במהלך אחד הסיורים, התפתה יודי והצטרף לאורן לרחיצה בים. אך בצאתם לחוף “גילו שנעליהם הצבאיות נעלמו וארנקיהם רוקנו” (42). למחרת נשפטו על אובדן ציוד צבאי. על גניבת נעליהם הצבאיות נקמו כעבור זמן, כאשר הושארו בבסיס בחג העצמאות. למה דווקא בחג העצמאות? — א‘: ככה, ו–ב’: לדעת אגור שיף אין מועד מתאים יותר מחג זה לסיפור המקומם והדוחה שיסופר להלן.

שניהם ועוד חייל נשלחו במהלך החג לסיור באזור המטעים. הם ניתקו את מכשיר הקשר וכמנהגם גדשו את הכרס בתמרים שחמסו מילדי הבדואים. רק כעת, כאשר היו צמאים, גילו שלא מילאו בצאתם לסיור את המימיות שלהם במים. לפתע הופיע מבין הדקלים זקן שרכב על אתון והם אילצו אותו להראות להם את מיקומה של באר מים קרובה, אך הזקן סרב למסור להם פחית שימורים גדולה שהיתה ברשותו ולכן התפתח ויכוח איתו, שבמהלכו גילו נעליים צבאיות מגופרות על רגליו. ודווקא כשהזקן נטה כבר להיכנע לדרישתם ולנשק שהופנה כלפיו והסכים להיפרד מפחית השימורים, ירה בו אורן והרגו (125). איש לא היה בסביבה ולכן אחזו השלושה בגופת הזקן והשליכו אותו לבאר (240). גופת הזקן לא נתגלתה והשלושה שמרו על סוד הרצח שביצעו בין הדקלים. ואחרי ששותפם השלישי לרצח נהרג בתאונה, שנה אחרי שהשתחררו, הפכו יודי ואורן משותפים לרצח לשותפים בעסקים מפוקפקים באדמות “השטחים”. ברוח מחאת הנביא הקדום “הרצחת וגם ירשת?”, הקפיד אגור שיף לקשור בין הרצח של הפלסטיני לגזל האדמות של עמו, כדי ללמדנו, שמאז מלחמת ששת–הימים השחית “הכיבוש” עד היסוד את החברה הישראלית. בעולמה של הספרות הישראלית מבטיחה קביעה כזו שידרוג מיידי לסופר, מסתם סופר ל“איש רוח”, ומובטח לו כי מכאן ולהבא יהיה מוזמן לצרף את שמו לפטיציות של “השמאל הנאור” וגם להגיב על אירועים חשובים בחיי המדינה בעמוד הראשון של העיתון הכי–הכי חשוב והכי–הכי נפוץ ב…“שטייטל”.

 

הדוד שׂרול    🔗

האנקדוטות האלה על חטאי “הכיבוש” ממלחמת ששת–הימים ועד ימי האינתיפאדה מוכיחות, שמטרתו של אגור שיף היתה לכתוב דיסטופיה על המדינה ועל הרצל, החוזה שלה, שלמען ההגחכה זכה לכינוי ההקטנה “תדי” בפי האחרונה שעודנה מתענגת מההיזכרות בו, הקשישה הסקלרוטית מלה מרמלשטיין. את הדיסטופיה השעין על סאטירה שהגדירה את המדינה כעיירה גלותית, ממש “שטייטל” של יהודים קבצנים, ועל תיאורי–זוועה מ“אזור הדמדומים”, המסייעים לטעון, ש“הכיבוש” השחית את המדינה הציונית עד היסוד ולכן נגזר עליה לחלוף מהעולם. ובהמשך לדיסטופיה הזו תיכנן אגור שיף להציג את האלטרנטיבה, את האוטופיה הבאה, שתחלץ את המזרח התיכון מהסכסוך הערבי–ישראלי. כלומר: על ראש המבנה שבנה עד כה, מבנה המורכב רק מבסיס ומקירות, התכוון אגור שיף להניח את “הגג” — את האוטופיה שתגאל את הפלסטינים ואת הישראלים ממצבם הנוכחי ותקדם אותם לעידן של שלום–עד. לביצוע תפקיד זה, כבר נרמז והובטח קודם, זומן לעלילה הדוד שרול, דודו של זיגי בן–ארצי, להשמיע את הגיגיו על מוצא “הפלסטינים” ועל מוצא “העם היהודי” וגם הסבר מדוע ניתן בקלות לאחֵד מחדש את העמים המתכתשים שלא לצורך שנים כה רבות במזרח–התיכון.

בניגוד למלה מרמלשטיין שנולדה בארץ, עלה לכאן שרול, שהיה בנעוריו בית“רי, רק אחרי שהעיירות שבהן גדל בגולה נמחקו מעל פני האדמה (59). שלושים שנה עבד כפקיד זוטר בעיריית תל–אביב וגידל דורות של כלבים קצוצי זנב בדירתו הקטנה. ואז התממש לו החלום של כל יהודי ב”שטייטל“: הוא התעשר מזכייה בהגרלת הלוטו של מפעל הפיס. אחרי הזכייה עבר להתגורר ביחידת דיור יוקרתית בדיור מוגן, אך כיהודי מנוסה, שהשלים את חניכותו בגלות, ציפה ל”ברק שיכה בו" שנית, ולאו דווקא לטובה. ו“הברק” אכן היכה בו שנית, והפעם הותיר בגופו גידול ממאיר. זיגי, הצורך גראס על בסיס יומי, צירף את הדוד להרגלו זה כאמצעי לשיכוך מכאוביה של המחלה. אף שהינו גרפומאן, מאמין שרול שהינו משורר. “השיר” שדיקלם באוזני זיגי מלמד, שאם מותר למלה מרמלשטיין להתעלס בהזיותיה עם הרצל, מותר גם לדוד שרול לבצע מעשה מגונה במוזה. יעידו על כך החרוזים שכתב על מכאובי גופו: “מכה אחת נחרצת של הנצח, / פעימות העורק ברקה, / מבט קטנטן של רצח, / סיבוב שכל כולו דקה, / קעקוע אות על מצח — / מכה, ועוד מכה” (56).

אך לא למטרה פואטית זומן הדוד שרול לעלילה, אלא כדי לאזן בשלילת הציונות והמדינה את אהבתה של מלה מרמלשטיין ל“תדי” הרצל שלה, האחראי לזו וגם לזו. מפי דודו (למעשה בן–דוד מדרגה שנייה של אמו) שומע זיגי הצבר פרטים על חייהם של היהודים בעיירה: “בעולם שבו אני גדלתי, אחד מכל שלושה יהודים במזרח–אירופה חי בבקתת קרשים מכוסה גג של תבן, התפרנס בדוחק ממסחר בסמרטוטים, והלך לעולמו לפני שהגיע לגיל חמישים” (95). ובפיו של בעל עדות מסולפת זו על העיירה שתל אגור שיף סידרה של תובנות מופרכות נוספות. אחת מהן מתייחסת לתכונות של היהודים: “הדבר החשוב ביותר ליהודים זה להיות צודקים. לכן הם נמצאים לא רק בוויכוח בלתי–פוסק עם האנושות, אלא גם בינם לבין עצמם” (119). תובנה נוספת קובעת, שמדינת–ישראל רוששה בשנות קיומה את צאצאי העם היהודי מהתכונות החיוביות הספורות שהיו להם בהיותם בגלות: “הארץ הזאת קילקלה את כל מה שהעם היהודי הצליח להשיג באלפיים שנות גלות. — — — היכולת לחשוב בהיגיון. לספר בדיחות. או הרצון לחיות, למשל” (57).

אי–אפשר לטעות מהיכן לקח אגור שיף את התיאור הזה על העיירה היהודית. המראה הקבצני של “השטייטל” מוכר לו בעיקר מהסאטירות של מנדלי מוכר ספרים. ואף שמנדלי תיאר בשלושת הרומאנים שלו על העיירה (“מסעות בנימין השלישי”, “ספר הקבצנים” ו“עמק הבכא”) את העיירה מימי המאה התשע–עשרה, האריך אגור שיף את חייה במראה העלוב עד שנת מחיקתה מעל פני האדמה בשנת 1938, והכל כדי להתאימה למטרתו בכתיבת הרומאן, מטרה שטרם הוגדרה, אך נרמז שהיא “הגג” של ספרו. ובוודאי הסתמך על המראה הדוחה שנחקק אצל הקוראים בני דורו, בני החמישים כיום, שבנעוריהם למדו רק את הסאטירות של מנדלי בגנות העיירה, אך מחנכיהם לא טרחו לאזן את התמונה השלילית, שנחקקה בזכרונם מהחיים של היהודים בעיירה, לא מסיפוריהם המהיימנים של עגנון והזז ולא ממסותיו המצויינות של אברהם קריב ב“אדברה וירווח לי”. כל אחד מהשלושה לחם בדרכו לשקף תמונת–אמת על העיירה, אחרי שנכחדה עם יהודיה בשואה.

הדוד שרול כלל איננו מנסה לעקור ממוחו של זיגי את הרעיון לשחזר את השטייטל במדינת–ישראל, אלא מעניק לו את התמיכה הרעיונית והמוסרית המלאה לממש רעיון זה: “האמת היא שהעם היהודי שייך לגולה, לא לשום ארץ ובוודאי לא לארץ–ישראל, שהופקדה בידי צאצאיה של שארית הפליטה אחרי חורבן הבית”. כאן ראוי לעצור ולהבהיר, שבפי הדוד שרול נטע אגור שיף אבחנה בין “צאצאיה של שארית הפליטה אחרי חורבן הבית” לבין הצאצאים של שארית הפליטה מהשואה. הראשונים, לפי קביעתו, לא נטשו מעולם את ארץ–ישראל, אלא “דבקו באדמת אבותיהם”, והם אלה “שהתאסלמו ואימצו את השפה הערבית”, אך שרדו את “הצלבנים, החמסינים, המלריה והציונות”. לכן הם, הפלסטינים, הם הבעלים החוקיים של הארץ הזאת. ואשר ל“עם היהודי” — הוא התפתח מ“בני ישראל” שנטשו את הארץ אחרי חורבן בית שני ונאחזו ביערות ובכפרים של מזרח–אירופה. “לשם שייך העם היהודי” (225), פוסק הדוד שרול, ועל כן מובן, שבמהלך ההגירה של היהודים לארץ–ישראל משנת 1881, תחילה בקילוחים דקים ואחרי השואה בשטף גדול, העתיקו יוצאי העיירות לכאן את המושגים והערכים הגלותיים שלהם. ומשום כך הגיוני ביותר להקים לתחייה במדינה זו את “השטייטל” ז’ילוניץ'.

 

החזון הכנעני    🔗

כהשלמה להסבריו אלה של הדוד שרול על מוצא הפלסטינים ועל המוטציה ששמה “העם היהודי”, פיתח אגור שיף בסידרה של פרקים עלילת אהבה שנרקמה בין איה סברדלוף, יהודייה רווקה בת עשרים ושלוש מנתניה, ובין פאדי, פלסטיני נשוי ואב לילדים (169) מטול–כרם (170). בעלילה זו הצפין אגור שיף את האוטופיה האלטרנטיבית שלו לאוטופיה הציונית. בקריאה לאורך הרומאן התבלטו פרקי העלילה הזו כפרקים מנותקים מהאחרים, שענייניהם עסקו ביציקת הבסיס האלגורי ובהקמת הקירות של הסאטירה, או במילים אחרות: בתיאור הדיסטופי של המדינה. לפיכך הלחים אגור שיף את פרקי העלילה המנותקת הזו לפרקים האחרים בשני מקומות. איה הוצמדה כמטפלת למלה מרמלשטיין ופאדי הוצמד לזיגי כספק של גראס זול וטרי. במהלך נסיעותיהם המשותפות באוטובוס מנתניה לתל–אביב התהדקו יחסי איה ופאדי ואלה הבשילו לתכלית שהמחבר הועיד להם: מאופרת ככלה מאבדת איה את בתוליה תחת כובד גופו של פאדי במקום ההולם ביותר “לאירוע מיוחל” זה, בחדר פנוי בדירתה של מלה מרמלשטיין, המעריצה של תדי הרצל.

על–ידי בחירת המקום “לאירוע המיוחל” ביקש המחבר להדגיש, כי באותה דירה ברח' ביל"ו, שבה הרתה מלה מיחסים ללא אהבה עם בעלה מוישה את הצאצא היהודי–ציוני שלהם, את יודי–יהודה, החל ההריון של האדם העתידי של המרחב, הילד שנוצר מיחסי אהבה בין יהודייה ופלסטיני, שעל–פי התיאוריה של הדוד שרול–ישראל מוצא שניהם הוא מאותו עם קדום שהתגורר בתקופת המקרא בכנען. ואכן איה בטוחה שמהיחסים שלה עם פאדי היא נושאת ברחמה את הילד הכנעני הראשון: “ואז פתאום הבינה את המשמעות האמיתית של בתוליה המאוחרים: הילד שהועידה לה ההשגחה, בן–כלאיים טוב–לב ונינוח, יהיה אבי שושלת חדשה של ממזרות וממזרים חפצי–חיים שיציפו את המזרח התיכון בשלוותם הטובה ויביאו את השלום עלי אדמות. עתיד האנושות היה טמון בבטנה” (232—233). וברוח החזון שאמור לשים קץ לסכסוך הערבי–ישראלי ולהשכין שלום במרחב השמי המשותף לשני העמים, החליטה בו–במקום שתעניק לתינוק את השם “שָלֵו”. וכותב מסה זו האמין בתמימותו, שאת “עתיד האנושות” ואת “השלום עלי אדמות” ניבא הנביא שאמר “כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים”, כלומר: הנביא הציוני ישעיהו, ולא הנביא הכנעני אגור שיף.

להשלמת הפיענוח של עלילת הרומאן, מוצדק למנות את הרמזים שפיזר אגור שיף בפרקים הקודמים, שבהם הכין מבעוד מועד את “הגג” הרעיוני שבו התכוון לסיים את ספרו. הבשורה הכנענית נרמזת לראשונה בפסידונים “בן–נון” של הצייר מוישה מרמלשטיין, שהנציח בצילומים את העיירה ז’ילוניץ' ורשם על תיק–הצילומים את ההוראה להקים אותה לתחייה. “נון” הוא השם הקדום לדג, הוא דגון, האל המקודש לפלישתים בערי החוף של הים התיכון. בשם “נון” הכתיר גם אהרן אמיר את הטרילוגיה הכנענית שהשלים במהלך השנים. רמז שני לבשורה הכנענית הוצפן בהסבריו של הדוד שרול לזיגי על מוצאם של הפלסטינים. הם הוגדרו בפי הדוד שרול כבני–הארץ האותנטיים, כי נשארו בארץ אחרי החורבן, ומאלה שבחרו אז להימלט מארץ–ישראל נוצר “העם היהודי”, שהמולדת האמיתית שלו היא “השטייטל” בכל מקום במזרח אירופה ששם התקיימה. רמז שלישי לחזון הכנעני הוטמן בדמיון שגילה זיגי בין תווי פניהם של האנשים בצילומים מהעיירה ז’ילוניץ' לתווי הפנים של הפלסטינים מהכפר דודיא. דמיון זה מלמד על מוצא משותף ולכן גם על אפשרות עתיד משותף לשני העמים הנוכחיים באומה חדשה, שתיווצר מאליה במרחב הזה מהר מכפי שסוברים מתנגדי החזון בשני העמים.

 

מורשת האב    🔗

חמישים וחמש שנים קודם לפרסום הרומאן הזה של אגור שיף, בשנת 1951, פירסם אביו, מידד שיף, הנונקונפורמיסט חריף הלשון והניסוח, את הנועז והחשוב מבין ספריו: רומאן בשם “שמעון צהמארא”. הרומאן של מידד שיף סיפר על שמעון, הילד הכנעני הראשון, ועל חייו הקשים וסופו הטראגי, משום שהקדים את זמנו. בשנת הופעתו עורר הרומאן “שמעון צהמארא” עניין בגלל היותו הרומאן הכנעני הראשון, אך מאז כמעט ונשכח. בסיום ספרו הביע מידד שיף את תקוותו, שיגיע יום שבו תיווצר מציאות שתאפשר ל“שמעונים”, שיתרבה מספרם ברבות השנים, להגשים את החזון הכנעני. בשעת מותו לא ידע שמעון צהמארא, שפרפר, אהובתו ואשתו, התעברה ונושאת בכרסה את מי שימשיך את דרכו.

לפיכך ניתן לשער שאגור שיף הרגיש מחוייב לתקווה הזו של אביו מלפני חמישים וחמש שנים, ולכן ישב וכתב את ספרו “מה שרציתם”. אלא שגם הוא הבין, שטרם הבשילו הנסיבות למימוש החזון הכנעני ומסיבה זו בחר לנקום באוטופיה הציונית על–ידי כתיבת דיסטופיה המתארת את כשלונה והתנוונותה של המדינה. בכל כוחו ניסה לקדם גם את לידת התינוק שיגשים את האוטופיה הכנענית, אך נאלץ לוותר על כך. ואכן, בסיום הרומאן המית אף הוא, בדיוק כמו אביו, את התינוק הכנעני הראשון, שאך זה נקלט ברחם של איה מיחסיה עם פאדי. בפרק שחתם את העלילה הכנענית סיפר, שמחבל הצליח לחדור לתחנה המרכזית בתל–אביב ופוצץ את המטען שנשא על גופו לפני ששתי שוטרות הצליחו לעצור אותו. ויחד עם המחבל ניספו בפיצוץ זיגי, איה ופאדי וגם התינוק שהיה אמור להיות אבי השושלת האנושית החדשה באזור הזה של העולם.

אך מכורח הנסיבות של הרומאן, שרובו עסק בשלושת היזמים שעמלו על הקמת “השטייטל” על הגבעה הצחיחה ליד הכפר דודיא, נאלץ המחבר להוסיף סיום גם לפרוייקט “השטייטל”. כצפוי בחר בסיום נקמני בחזונו של הרצל ובמדינה שנוסדה על–פיו. אחרי שזיגי ניספה בפיצוץ ואורן מעל בכספיו וברח, נותר יודי המרושש רק עם החלקה הארורה, שעליה כבר לא יוקם דגם של ז’ילוניץ'. ובפרק המסיים הוא אכן הגיע לגבעה זו כדי “להתנחם בחברתם של כל המתים שעל זכרם הופקד”. הוא היה בודד שם “ורק דגל המגן–דוד שנחבט ברוח היה גלמוד ממנו”. סיום זה מייתר כל מילת הסבר נוספת, כי מפורש ממנו במשמעותו אפילו סופר פחות מנוסה מאגור שיף היה בוחר שלא לכתוב.