באחדים מספריו הקודמים כבר תיאר אפלפלד נערים ממוצא יהודי שאיבדו בשנות השואה את משפחתם או נותקו ממנה ובאין להם איש בעולם הסתכנו והציעו את עצמם כעובדים בכפרים בתמורה לאוכל ומחסה. אף שהכפרי התעמר בהם, העביד אותם קשה ולא סיפק להם את התמורה שהבטיח, לא ברחו מחצרו כל עוד לא חשף את העובדה שהינם יהודים. בעלילת ספרו החדש “לילות קיץ ארוכים” (הוצאת כינרת זמורה-ביתן 2015, 216 עמ') הביא אפלפלד גירסה שונה לחלוטין של התופעה הזו, שהיתה שכיחה בעיקר במדינות מזרח אירופה.

להבנת גירסה שונה זו נדרש הקורא לאסוף את המידע על הנער היהודי יאנק ועל משפחתו, מידע המפוזר במרחב עלילת הספר הנוכחי של אפלפלד. יאנק היה בן יחיד להורים מבוססים היטב שהיו להם מחסנים גדולים למימכר כל סוגי העץ בעיר שדה קטנה באחת מאותן המדינות. כילד למשפחה בורגנית עשירה ומתבוללת הורגל יאנק לחיי שפע בבית עם משרתים שדאגו לרווחתו והקפידו לספק לו את כל צרכיו. על היהדות היו לו מושגים קלושים שאותם קלט מביקורים אצל הסבא והסבתא, שהחזיקו בחווה חקלאית באחד מהכפרים בהרים וקיימו שם, בסביבה של נוצרים בעלי אמונה, את יהדותם בגלוי וללא חשש. אך הוריו, שעזבו את החווה בכפר, כדי למצות אפשרויות חברתיות וכלכליות בעיר השדה, בחרו להצניע את יהדותם: “יאנק זוכר את יום השבת בביתו. אביו לא הלך לבית הכנסת. - - - הוא קורא או שומע מוסיקה. לפרקים הם יוצאים לחורשה הסמוכה לביתם. האם פורשת מפה על הארץ והם יושבים וסועדים” (32). משום כך לא הפריעה לו זהותו היהודית להשתלב היטב בבית הספר הכללי שבו למד (57).

יאנק בן האחד-עשר הרגיש בשינוי לרעה בשגרת חייה של המשפחה כאשר הסדרים בעיר החלו לפתע להשתבש: “הרכבות לא דייקו בבואן ובצאתן, אנשים חזרו אל הוריהם בכפרים, הרחובות מלאו בעלי חיים נטושים” (194). הרעה הגיעה ממש אליו רק ביום שהנהלת בית הספר הודיעה לו שחל עליו איסור להמשיך בלימודים אצלם (56). רק תלמידה אחת, כריסטינה, השמיע מחאה על גזירה זו, גם בודדים מחבריו נפרדו ממנו, אך הרוב “עמדו על מקומם” וצפו בו מנגד בשתיקה (57). ומיד אחר כך כבר הפכו המעשים נגד היהודים לגלויים. תחילה הלאימו השלטונות את בתי העסק הגדולים של היהודים בעיר, ובכללם גם “המחסנים הגדולים של אביו” (201), ועד מהרה הופקרו גם חייהם: “העיר הקטנה והיפה הפכה תוך יום למלכודת. היהודים לא הורשו לצאת מבתיהם בלילה. ז’נדרמים וחיילים היו פושטים על הבתים, בוזזים כל דבר ערך, ולאחר שבזזו לקחו עימם את הזקנים את הילדים” (67).

החלטת ההורים

בשלב הזה החליטו הוריו ביוזמתם לזַמֵּן אליהם את סרגיי, עובד נאמן שלהם בעבר, שהתקבל לעבוד אצלם אחרי שסיים שירות ארוך בצבא ושהם נאלצו להפסיק את העסקתו משום שאיבד בהדרגה את מאור עיניו. אף שידעו שמאז פטירת אשתו הפך סרגי לנווד, הנודד בין הכפרים ומתקיים מנדבות כדי לכפר על חטאי נעוריו ובחרותו, הניחו שדווקא עיוורונו ואורח חייו, שהינם גלויים, יגוננו טוב יותר על בנם מכפרי רודף ממון שמִפַּחַד העונש הצפוי לו יסגיר ללא היסוס לשלטונות ילד יהודי שהתחייב להסתירו באסם שלו. תקוותם היתה שסרגיי יגונן על בנם לא רק בגלל התועלת שיוכל להפיק בעיוורונו מעיניו הרואות של נער בן אחד-עשר, אלא גם מתחושת האחריות שסיגל לעצמו בשנים הרבות ששירת בצבא ושבהן נודע כמפקד מהולל שדאג היטב לחיילים שעליהם פיקד.

בהגדרה ז’אנרית מגדירים כעלילת חניכות עלילת סיפור שבה נער בתחילת גיל התבגרות שלו מתפתח בחסותו של אדם מבוגר ומנוסה שכבר ראה את “פניה השונות של המציאות” (124), אך עלילת הסיפור הזה של אפלפלד חורגת בהרבה מהגדרה סוגתית זו. היחסים שהתפתחו בין יאנק ובין סרגיי הם יחסים של חברות ושותפות גורל הגוברים על כל ההבדלים שהיו בין שניהם: הבדלי הגיל, ניסיון החיים, הדת והבית השונה שבו גדלו. סרגי גדל בילדותו בכפר נוצרי, התפלל בכנסייה והיה קרוב לטבע. יאנק גדל במשפחה יהודית מתבוללת בעיר, היה פטור מתפילה בבית הכנסת ואל הטבע התקרב ממש רק בעונה המתאימה לנסיעת ביקור אצל הסבים שומרי המסורת בכפר.

סיפור המתאר כיצד שני אנשים מתגברים על כל ההבדלים ביניהם, מסייעים זה לזה לשרוד בתקופה הקודרת של המלחמה וגם חולמים ביחד על היעוד שיעניק משמעות לחייהם אחריה, הוא ללא ספק סיפור אופטימי. והסיפור הזה הוא אכן האופטימי מבין כל הסיפורים הרבים שכתב אפלפלד עד כה.

תורת הנוודות

מן הרגע הראשון מבהיר סרגיי ליאנק, כי מעתה עליו להסתגל לאורח החיים של הנודדים. אף שלא התנסה בהורות וגם לא הועסק מעולם כפדגוג לילדים של אחרים, בחר סרגיי בשום שכל להסביר ליאנק את חיי הנוודים באמצעות השוואתם לחייהם של חיילים. כמו החייל חייב גם הנודד להיות תמיד בכוננות, וכדי לא להיפגע עליו להסוות את עצמו בהתאם לסביבה שבה הוא פועל. בדרך זו שיכנע את יאנק לפשוט את הבגדים שלבש, בגדים של ילד עירוני, וללבוש במקומם בגדים פשוטים מפשתן, וגם לענוד צלב עץ קטן על צווארו כדי להיראות כמו ילד נוצרי מהכפר המוליך את סבו העיוור אל יעד כלשהו.

בימים הראשונים שקד סרגיי להסביר ליאנק את מטרתה של הנוודות ואת יתרונותיה: “כשאדם יושב בנוחיות בביתו הוא שוכח את העיקר. הוא עסוק בדאגות היום, רב על דברים של מה בכך, הוא חושב רק על עצמו ועל נכסיו. אך כשאדם בחוץ, בלא בית, השמים מעליו והאדמה תחתיו, רק אז הוא יודע שהנדודים, ככל שהם קשים, מטהרים אותו” (72). לכן אין הנוודים קובעים יעד ארצי כמטרה לסיום מסעם, אלא יעד רוחני: “הנוודים האמיתיים מבקשים לטהר את עצמם, להתקרב לאלוהים, ובתוך כך לעזור לנצרכים. נווד אינו קבצן בנפשו, הוא אדם חופשי” (39).

היושבים בכפרים בבתי קבע, המשיך סרגיי להסביר ליאנק, אינם מקדמים במאור פנים את הנוודים, ולכן נוודים מנוסים “אינם נכנסים אל פנים הכפר, אלא מניחים את החבילות ליד עץ, סמוך לחורשה וליד פלג מים” (8). סרגיי הקפיד מאוד בבחירת העץ ותמיד העדיף “עץ גבוה עם נוף רחב, שגונן עליהם בגשם, ובה בעת הסתיר אותם מעיניהם של חורשי רע” (210). נווד מסתפק במועט, ולעולם לא יגנוב את מזונו, אלא יקנה את הדרוש לו בכסף שהניחו בכובעו נדיבי הלב מבין הכפריים בצאתם מהכנסייה.

בשלב הזה סימן סרגיי גם את חלוקת התפקידים ביניהם. בעוד הוא, שמכיר את הכפרים, בוחר בכל כפר את המקום המוגן ביותר לשנת הלילה, תפקידו של יאנק היה לרכוש בכסף שאספו את הדרוש להם מאחת הכפריות: תפוחי אדמה לצלות על האש, מבחר של ירקות, כיכר לחם וקנקן חלב. במשך הזמן למד יאנק להתמקח עם הנשים הכפריות וגם לקנות בחנות את התה ואת הטבק, כי סרגיי אהב לסיים ארוחה בשתיית תה חם ובעישון מקטרת.

ערכיו של סבא סרגיי

בעודם פוסעים מכפר לכפר קיימו את מנהגם של הנוודים ש“ממעטים לדבר ואוהבים להתבונן ולהאזין” (15), אך בסיומה של ארוחה ליד מדורה דועכת נפתח סרגיי לספר ליאנק על המעלות והמורדות של חייו: בנעוריו אהב את טניה, בת הכפר שלו, אך חובת ההתגייסות לצבא הפרידה ביניהם. במהלך השירות הארוך בצבא איבד את האמונה באלוהים שהיתה נטועה בו מילדות: “כשהייתי ילד הייתי יושב ליד החלונות ומסתכל בזרימת השלג מהשמיים. - - - כבר אז ידעתי שיש אלוהים בעולם, אך לא חשתי בו” (עמ' 37).

בסיום השרות לא חזר אל הכפר, אלא התפתה להישאר בעיר וליהנות מחיי ההוללות שהציעה. בעיר הכיר את דורקה, צעירה בת 25. סרגיי היה נשוי לדורקה רק שלוש שנים, עד שחלתה ונפטרה (86). ואז התרחש השינוי אצלו. אחרי פטירתה חזרו אליו מילות התפילה שאמר בילדותו ולכן עזב את העיר ויצא לנדוד כדי לכפר על עוונותיו (122).

ואם ראה סרגיי שיאנק שוקע בעצב למשמע עובדות אלה מחייו, דאג מיד לעודד את רוחו: “אלוהים ציווה עלינו לחיות את החיים שהוקצו לנו. לא הכל הולך למישרים בחיי אדם, אבל אסור לשקוע בעצבות. העצבות מורידה אותנו שאולה. יש למלא את הציווי של אלוהים: להמשיך ולחיות גם אם נפגעת” (54) – לקח חשוב ביותר לנער בתחילת התבגרותו בימים של מלחמה שניתקה אותו מהוריו.

כך, בישירות חברית, ולא מעמדת מבוגר המתנשא על נער מפוחד, הסביר סרגיי ליאנק את מניעיו, אחרי שהתעוור, לנדוד בדרכים כאדם חופשי, במקום להיתקע בעיר כאדם אומלל. אף שסרגיי לא השמיע ליאנק משנה מסודרת של השקפת עולמו, האזין יאנק בתשומת לב לדבריו, שאל שאלות הבהרה וליקט לעצמו בהדרגה את מושגי הערך של סרגיי.

נקודת המוצא לכל מחשבותיו של סרגיי על החיים היא שהעולם נברא בידי אלוהים והכל מעיד על קיומו. לכן אין הכרח להיכנס לכנסיות שבהן נאלץ המתפלל לקרוא מלים שנדפסות בספר התפילה. פרק תהילים (97) עולה על כל מה שכתבו כוהני הדת עבור המתפללים בספר התפילה. סרגיי איננו מחרים את הכנסיות, אך הוא עצמו איננו נכנס אליהן, אחרי שהבין כי איננו מתקבל שם בעין יפה (205). המבקש את אלוהים, הוסיף סרגיי, עליו לחפש אותו בטבע: “יאנק, פקח את עיניך והתבונן בכל הפלאים שמקיפים אותנו. עץ פורח אינו דבר של מה בכך, הוא מדבר אלינו כשם שעגל בשדה רואה אותנו מרחוק ושמח בנו” (68). את ההשקפה הרֶליגיוזית-פַּנְתֵאיסטית הזו מסכם סרגיי בעצה הבאה: “יאנק, עליך לברך יום-יום על כל מה שאלוהים מראה לך ולנצור את המראות בלבך. חיינו אמנם קצרים, אך מלאי פלאים. תתבונן בהם. אל תחמיץ אפילו זריחת שמש אחת” (36).

ואשר לנדודים – להם יש ערך “רק אם הם מגביהים את הנשמה לעבודת אלוהים אמיתית” (94). המאמין האמיתי יודע ש“אפשר לעבוד את אלוהים בדרכים רבות. לעזור לאנשים נצרכים זו מצווה חשובה. להאיר פנים לאנשים זו לכאורה מצווה פחותה, ולא היא” (47). אהבה לאדם היא מצווה חשובה ביותר וכדי לקיים אותה צריך לאמץ כללי התנהגות פשוטים: “לא להתלונן, לא להתמרמר, לשתוק אם אין לך מה לומר, ואם יש לך מה לומר – אמור אותו בקיצור, לא להתרגז, לדעת שבני האדם הם אורחים בעולם הזה, ולא להתנשא” (97).

בשורתו האוניברסלית של הספר

על אף מגבלת עיוורונו וגילו המופלג נאבק סרגיי עם אלה שהתנכלו להם בהיותם בדרך או בהגיעם לכפר, ובכך הוכיח ליאנק שתגובה הולמת נגד המתנכלים לחלשים ולאומללים מבריחה אותם. יאנק ביקש ליטול חלק בהברחתם, אך סרגיי השיב לו שתחילה עליו לעמֵל את גופו בתרגילים שונים מדי יום עד שיהיה חזק מספיק למאבק בהם. ואכן, החל יאנק לצאת מדי ערב לריצה לפני שהתכרבל במעיל הצבאי הישן כדי לישון. האימונים הללו פיתחו את שריריו וחיזקו את בטחונו העצמי. תחילה הבריח נערים שגידפו אותם או יידו בהם אבנים, אך עד מהרה החל לסייע גם לנוודים אחרים שהותקפו על-ידי פרחחים בדרכים או בכפרים.

הצלחותיו אלה סימנו ליאנק שבדומה לסרגיי, שהיה ברוב שנות בחרותו מגויס לצבא כחייל שתפקידו לגונן על החלשים בעורף, חייב גם הוא להתמסר לעשיית צדק למען החלשים ממנו. ואכן בשנתו בלילות שמע לפעמים קול האומר לו: “אתה וסבא סרגיי עומדים בחזית קשה. זו מלחמה של מעטים מול רבים. הרע השתלט על העולם והוא שורץ בכל חורשה ובכל יער, בעיר ובכפר. גם אלה שיש בהם מעט חמלה עומדים מן הצד ואינם מרימים את קולם. - - - הרשעים השתלטו על העולם ואנו מצווים לעשות מה שבידינו, רק לא לעמוד מן הצד” (99). דברים אלה ששמע יאנק בשנתו התיישבו היטב עם הערכתו האופטימית של סרגיי שגם ימי המלחמה הנוכחית יסתיימו בתבוסת הרשעים: “סופו של הרשע ליפול לתהום. אבל עד בוא הניצחון צפויים לנו ניסיונות קשים” (112).

ואכן, לא כילד מבוהל ונפחד, כפי שהיה ביום שהוריו מסרוהו להינצל בחברת סרגיי, מקדם יאנק את סיומה של המלחמה, אלא כנער שהתבגרותו הושלמה כהלכה בחברת סרגיי. עובדה זו התבטאה בכך, שלא איבד את עשתונותיו אחרי שסרגיי נהרג מכדור תועה בסיום המלחמה, אלא דאג תחילה להביא את סרגיי לקבורה בכפר שבו נולד, כפי שביקש (101), ורק אחר כך צעד אל העיר שלו בתקווה לפגוש שם את הוריו בחיים. וגם אחרי שיגלה בהגיעו לשם ש“אין לו איש בעולם”, אין ספק שיגיב כ“חייל” ויפעל על-פי הערכים שאימץ לעצמו במשך השנתיים שהיה בחברת סבא סרגיי.

כוחה הכובש של הפשטות

אפלפלד הקפיד לגלף את צמד הגיבורים של הספר הזה באופן מאוזן, בכך מנע אפשרות לפרש את היחסים המתפתחים בין סרגיי ובין יאנק כיחסים בין חונך לחניך. פרוש כזה היה שולל מהעלילה את הערך הרעיוני שלה, שהרי חונך מוריש לחניך את השקפתו מתוקף ניסיון החיים שצבר קודם לכן, אך ביחסי חברות מגבשים שני אנשים את השקפתם באמצעות הסכמות שהגיעו אליהן בשיחותיהם ובמעשיהם בהווה, הסכמות שלא היו ביניהם קודם לכן.

ואכן אפלפלד בחר לתאר בספר הזה, על רקע הזוועות של התקופה, שבה איבדו חיי אדם כל ערך, כיצד הסכמה על פיתרון מוסרי מסוגלת להדק חברות בין שני אנשים שונים לחלוטין, שאלמלא המלחמה ודאי שלא היו נפגשים אף פעם.

צמד הגיבורים של הרומאן הזה הגו ביחד פתרון שאין פשוט ויסודי ממנו להטבת מצבה של האנושות: לחנך את האדם מילדות לרסן את יצריו הנחותים (האנוכיות, האלימות, האדישות לסבלו של הזולת ולא כל שכן ההתנשאות על האחר ועל השונה) ולתת קדימות בהתנהגותו ליצריו הנעלים (שהם תמיד הרוחניים, אלה שמזקיפים את קומתו המוסרית של האדם ואלה הדוחקים בו לפעול על-פי ערכים חברתיים).

אפלפלד הגיע בעלילת הספר הזה לזיכוך מלא של הפשטות שאמנות הסיפור שואפת אליה דווקא משום שבחר להשמיע את הבשורה האופטימית והאוניברסלית הזו מפי שני גיבורים פשוטים ואלמוניים שכוחם איננו בדיבור, אלא בניקיון הדעת שלהם וביושרה המוסרית של מעשיהם. אפלפלד ראוי לכל שבח על כך, שדווקא בעת הזאת, כאשר תופי המלחמה כבר שוב רועמים מפינות שונות של העולם, בחר להתמודד עם תודעותיהם של מבוגר ונער – נציגים אותנטיים של שני דורות, הדור שלא מנע את פרוץ המלחמה העולמית והדור שיצטרך לשקם את האנושות ממנה. ולכן – כדאי מאוד שלא לדלג על ספרו זה.

קודם לפטירתו לפני כשנה עוד הספיק אהרון אפלפלד להשלים את יצירתו האחרונה, את הנובלה “הפסגה”¹. כבר מתוכן העמודים הראשונים מתבררת לקורא המשמעות האירונית של השם שאפלפלד בחר ליצירתו זו, המתארת דווקא את נקודת השפל שאליה הידרדרו חייהם של היהודים המתבוללים באוסטריה ערב ההתלקחות של מלחמת העולם השנייה.

את מצבם הנואש של המתבוללים האלה באוסטריה ובארצות מרכז אירופה האחרות בשנות השואה הגדיר אפלפלד בספרו העיוני “מסות בגוף ראשון” (1979) באופן הבא: "היהודי עמד פתע, על כורחו, לא רק מול אימת קיומו אלא נוכח התפוררות של אמונות ודעות, שאך תמול–שלשום העניקו לחייו אחיזה, מסגרת ומשמעת. - - - אל נשכח, השואה מצאה את היהודי לא בעוז אמונתו הישנה אלא ברגעי רפיפות של חיפוש דרך, של התעצבות חדש. חלקים ניכרים מהעם כבר היו מעבר למתרס. על כן כה עצמו יסורי-הנפש (שם, עמ' 22).

סיכום זה על מבוכתם של אלה שהתכחשו לזהותם היהודית וקיוו שמדינות אירופה הנוצרית יגמלו להם על כך בשילובם בחברה הכללית, מומחש היטב בתוכנה של נובלה זו המספרת על המציאות המרה שאליה נחשפו המתבוללים בערי השדה בשנת 1937, השנה שבה הקצינה מאוד האנטישמיות באוסטריה. לא רק פרחחים רגמו באבנים את בתיהם של יהודים וקראו קריאות גנאי כלפיהם ברשות הרבים (עמ' 77), אלא גם מוסדות ציבוריים עקפו נוהלים של הגינות שהתחייבו לפעול על פיהם ופיטרו יהודים ממשרותיהם הבכירות באופן שרירותי. כעשרים מהם, רובם יהודים מבוגרים מאוד, שכבר היו מזה שנים בדרגות שונות “מעבר למתרס”, הגיעו עד מהרה אל הפנסיון המבודד ועלוב המראה של “באלאבן הגדול”, בעליו של המקום, שבעצמו היגר בבחרותו מעיירה קטנה בפולין אל אוסטריה, אחרי מלחמת העולם הראשונה, מתחושת סלידה שהרגיש כלפי זהותו היהודית.

מטרת האכסניה על ההר

לא למטרה זו הועיד באלאבן את הפנסיון על פסגת ההר ליד עיר-השדה וירצבאדן כאשר רכש אותו לפני 7 שנים בכספי רווחיו מסָחר בסוסים. מטרתו המקורית היתה להסב את המקום לסנטוריום עבור “יהודים קשישים, בריאים ובעלי אמצעים, שהם למעמסה לילדיהם”. אלא שדיירים עשירים כאלה לא נהרו אל המקום, שהבטיח להם אוכל כשר ופעילות ספורטיבית מגוונת לאורך היום. ולכן הזדרז באלאבן והגדיר יעוד חדש לנכס שרכש, יעוד שהתאים אותו להיות מקלט לדיירים מהמעמד הבינוני, שממניעים אנטישמיים פוטרו ממשרותיהם בחברה האוסטרית. מודע לציפיותיהם של דיירים כאלה, הכריז על המקום כעל “מרכז רוחני” שנועד “להפוך את בני גזעו החלשים ליצורים חסונים” באמצעות פעילות ספורטיבית בחיק הטבע שתעקור מהם “העוויות מחפירות ואקצנט משובש”, אלה שהביאו לפיטוריהם (עמ' 65–64).

אלא שבעלי אמצעים מוגבלים אלה לא כיסו את הוצאות המחיה שלהם במקום. הם גם לא הסתגלו לדרישותיו של באלאבן מהם: להרבות באימוני ספורט ולקיים בסדר ובמשמעת אורח-חיים צנוע. ומאחר שמרביתם השלימו עם המצב שנכפה עליהם הן על-ידי עמיתיהם האוסטרים והן על-ידי צאצאיהם שהתנכרו להם, לא היטו אוזן להטפותיו, שעליהם להעלים מהרגליהם כל מחווה גופנית של יהודים, כדי שיוכלו לחזור ולהשתלב מחדש בחברה האוסטרית, כפי שקיוו, אלא העדיפו להתכנס בחדר שנועד לכך ולהעביר את השעות במשחקי קלפים ושחמט. עד מהרה נכנע באלאבן להעדפותיהם, ואחרי שסיים להשמיע באוזניהם את ציפיותיו מהם, צפה במשחקיהם ואפילו הצטרף אליהם מדי פעם.

ואכן מזכיר באלאבן, הן בחזונו על המקום שרכש והן בכישלון יומרתו לתקן את פגמי זהותם היהודית, דמות שאפלפלד גילף ברומאן קודם שלו, את דמותה של הגב' ברונהילדה פראכט ברומאן “לילה ועוד לילה” (2001). באותו פרק זמן, בשנות השלושים, כאשר באלאבן ייסד את “המרכז הרוחני” שלו על פסגת ההר ליד וירצבאדן, רכשה גב' פראכט מבנה בירושלים והסבה אותו למלון עבור ילידי ארצה שברחו כמוה במועד מגרמניה. וממש כמוהו נאלצה גם היא להסב אותו מסיבות כלכליות בסיום מלחמת העולם למגורי ניצולים מהשואה ממדינות הכיבוש במזרח אירופה, דיירים שלא תאמו לציפיותיה מהם, שבהשפעתה יאמצו את נימוסיה ואת עקרונותיה.

הביוגרפיה של לוטה

אחרונת המצטרפות ל“מרכז הרוחני” של באלאבן בשנת 1937 היתה שחקנית התיאטרון לוֹטה שְׁלוּס. אף שחשה מושפלת אחרי שהוסעה לשם על-ידי יוליה, בתה היחידה, הצליחה עד מהרה להתעודד, אחרי שהכירה את הבולטים מבין דיירי הפנסיון, חלקם מוותיקי המקום וחלקם שזה מקרוב הצטרפו אליו: העיתונאי הרברט צונץ, הכנר אנגל (36), הבנקאי ראוך, המַרצֶה ראלף גלאנץ (128), נשות החברה גב' קרון (93), איזידורה רוטנברג ובטי שלאנג (110), הסוחרים לאופר (98) ומקס המֵר (118) ולאנג, מהגר מעיירה בגליציה שנותר ערירי והתפרנס מכל-הבא-ליד (88). עיסוקיהם הקודמים של הדיירים האלה מלמדים שבעבר השתייכו לעילית של המעמד הבינוני המבוסס באוסטריה, ובכך נבדלו מאנשי השרות ששכר באלאבן לתיפעול “המרכז הרוחני” שייסד במקום מבודד ופסטורלי זה: הטבחית טרודה, עוזרתה מירצל והחצרן רוברט.

למעשה מצורפת עלילת הנובלה מתריסר סיפורי חיים קצרים של דיירי המקום שפוזרו בפרקים שונים של הנובלה, אך מאחר שסיפור חייה של לוטה שלוס הוא המפורט מכולם, גם נפרש לכל אורכה של נובלה וגם מלכד את סיפוריהם של האחרים, ראוי להרחיב בו. יתר על כן: אפלפלד בחר לצייר באמצעות הביוגרפיה שלה תמונה תקופתית המפרטת את שלבי המשבר של הזהות היהודית בעת החדשה שהלך והחריף במדינות מרכז אירופה במשך שלושה דורות רצופים.

אביה של לוטה, שנודע מנעוריו כעילוי בישיבות טרנסילבניה מולדתו, השתייך לדור הראשון שהחליט לשפר את מצבו הכלכלי על-ידי מעבר לאחת מערי השדה של אוסטריה בעיסוק שלא ימנע ממנו לקיים אורח-חיים דתי בביתו. ואכן מצא בווירצבאדן משרה כלבלר בחנות כל-בו גדולה, משרה בשכר שהבטיח לו ולזוגתו יכולת לקיים בית ברוח המסורת היהודית עבור לוטה, בתם היחידה. אף על פי כן, ככל שלוטה התבגרה גברה השפעתה של האם על חייה. ובעוד שהאב הסתגר בחדרו עם ספרי הקודש שאותם שרכש במחיר יקר, טיפחה האם את התקדמותה של לוטה במסלול החילוני. לוטה למדה בגימנסיה האוסטרית, התרועעה עם בני גילה וטיפחה את חלומה להפוך לשחקנית בתיאטרון.

אף שעולמו הרוחני של אביה היה אנכרוניסטי בעיניה, התנהגה לוטה בנעוריה כבת צייתנית כלפיו. אך היו הזדמנויות שבהן הרגישה את עומק הסתירה בין אורח החיים של אביה, בן הדור הישן, לחיים שאליהם כיוונה אותה אמה. כך הרגישה בחופשות הקיץ שבחר אביה למשפחה, שבהן יצאו ל“פנסיונים דלים שבהם הגישו מאכלים אפורים, ויהודים קשישים, חבושים כיפות שחורות התהלכו בהם כרפאים” (47). ואחרי מותו שוכנעה שאין היא יכולה עוד לשאת את “עסקי היהדות” (עמ' 12) – אחרי שהתברר לה, שבאין דורש עוד לספרי הקודש שאגר אביה בחדרו, הם נמכרו “בעד פרוטות ליהודי חבוש כיפה שבא מווינה במשאית” (עמ' 36) – ובכך האיצה את התרחקותה מהמסורת היהודית.

התהליך התלת-דורי

הדור של לוטה, זה שנולד באוסטריה ואימץ ערכים ליברליים של החברה האוסטרית, העדיף להצניע את המוצא היהודי שעדיין נשמר בבית ההורים, אך היה מוכן גם להמיר את דתו בעת הצורך כדי להשתלב באופן מלא בחברה הכללית. השתלבותה של לוטה בתחום האמנותי שבחרה לעצמה, חשפה אותה לסכנות שלא שיערה אותם. המעידה הראשונה שלה התרחשה כבר בתקופת לימודיה בסטודיו למשחק. אחד ממוריה בסטודיו פיתה אותה, אך הפר את הבטחתו לשאתה לאשתו אחרי שהרתה ממנו. אף על פי כן חזרה ללימודים, אחרי שביצעה הפלה של העובר, השלימה אותם בהצטיינות ואפילו התקבלה כשחקנית בתיאטרון של וירצבאדן, שבו הועידו לה את התפקידים הקטנים.

בגיל עשרים ושלוש נישאה למנפרד שטורך, “גבר בלא שום תו מיוחד. ממושקף וקירח”, שהיה כנר בתזמורת המקומית. נישואיהם החזיקו מעמד שנים אחדות אך ורק משום שהוא הסכים להעמיס על עצמו את הגידול של יוליה, בתם היחידה, בעוד היא נאבקת על מעמדה כשחקנית בתיאטרון.

אף שבמשך עשרים שנה היתה לוטה השחקנית היהודיה היחידה בסגל התיאטרון המקומי, ולא איימה בגיל ארבעים על השחקנים הצעירים, שמעה אותם מדברים בשנת 1937 “על היהודים המשתלטים על התיאטרון ואינם נותנים דריסת רגל לכישרונות צעירים” (עמ' 52). ההודעה על פיטוריה מהתיאטרון לא התעכבה הרבה אחר-כך.

הודעת הפיטורים אילצה את לוטה לפנות אל בתה היחידה, יוליה, בת הדור השני בתהליך ההתבוללות של היהודים באוסטריה. במחיר המרת הדת הצליחה יוליה להינשא לג’ורג', אוסטרי מן המעמד הבינוני, שהתנהג כמו גבר אוסטרי, גם שתה לשוכרה וגם היכה את אם שלושת ילדיו. ואף שלא סילק בעצמו את לוטה מביתו, הבהיר לאשתו יוליה שלא ישלים עם שהותה של אמה, המוכרת כשחקנית ממוצא יהודי, בצל קורתו. הנובלה נפתחת בפתרון שמצאה יוליה למצב של אמה, שחקנית מפוטרת וחסרת יכולת לממן את קיומה בעצמה. אחרי ברור האפשרויות, בחרה יוליה להסיע אותה במרכבה אל הפנסיון של באלאבן על פסגת ההר הסמוך לווירצבאדן.

שלושת הבנים של יוליה כבר מייצגים את בני הדור השלישי בתהליך ההתבוללות שהחלה בו לוטה בתקופת נעוריה. לא רק שלא היתה להם שום זיקה ליהדות, אלא שהם כלל לא ידעו בהיותם ילדים שסבתם השחקנית היא ממוצא יהודי ושהיה להם סבא רבא שנודע כעילוי בישיבות של יהודי טרנסילבנה. ממש כמו אביהם, גם הם לא אהבו את התארחותה אצלם אחרי שפוטרה מהתיאטרון, ולכן נמחקה מזיכרונם אחרי שלא נראתה שוב בביתם.

סצינת הסיום של הנובלה

הביוגרפיות הקצרות יותר של שאר הגברים והנשים שפגשה לוטה בפנסיון זה נקשרות היטב לביוגרפיה שלה ותומכות בתיאור הנזק הנורא שהסבה ההתבוללות במהלך תלת-דורי לעם היהודי בריכוזיו העיקריים אז במדינות הליברלית לכאורה של אירופה הנוצרית, מדינות שעוד מעט יבוצע בהן ניסיון מטורף שלא בוצע דומה לו בהיסטוריה של המין האנושי בעבר – להכחיד את העם היהודי בשלמותו מעל אדמת אירופה.

עלילת “הפסגה” מקרבת אותנו אל השלב הזה בהיסטוריה על-ידי תאור ימיו האחרונים של הפנסיון של באלאבן. התרוששותו של באלאבן הגדול מנכסיו החמירה מאוד את התנאים בפנסיון. ובחודשי החורף של שנת 1937 כבר לא היתה לו יכולת לממן את החימום בחדרים וגם לא את מנת המזון הקטנה והדלה לדיירים. ואלמלא מעשיותו של העיתונאי הרברט צונץ, שיזם איסוף מהדיירים של פריטים אישיים בעלי ערך כספי ובגדים שניתן היה למכור אותם לאיכרים ולקנות בתמורה את המזון ההכרחי לקיומם, לא היו שורדים את החורף הזה.

מחלתו ופטירתו של באלאבן הגדול עוד החמירו את המצב. בשלב הזה נטשו הטבחית ועוזרתה את המקום, ודיירי הפנסיון נאלצו להפעיל בעצמם את המטבח. ראשונה נחלצה להפעלת המטבח בטי שלאנג ועד מהרה הצטרפה אליה גם לוטה שלוס. ואשר לרכישתם של מוצרי המזון בכפר – זו הפכה למשימה מסוכנת ביותר עבור הרברט. יום אחד היכו אותו בריוני הכפר ופצעו אותו באופן קשה. ואותם בריונים ארבו גם לאלה שהחליפו אותו, הבנקאי ראוך והסוחר לאופר, וגם הם שבו מהכפר מוכים וחבולים.

אפלפלד סיים את הנובלה בשני אירועים שאינם מסבירים במפורש מה אירע לבסוף לדיירי הפנסיון. האירוע הראשון מתאר את בואה של יוליה מווירצבאדן אל הפנסיון, אחרי שהתעלמה במשך חודשים מהפצרותיה של לוטה במכתבים אחדים שתבוא לבקר אותה. הסימנים שזיהתה לוטה על פניה ועל ידיה של יוליה לא הותירו ספק: יוליה הוכתה על-ידי בעלה האוסטרי ולמעשה נמלטה ממנו אל הפנסיון עד שיתפכח משכרונו.

וגם האירוע השני רק רומז על סופם של דיירי הפנסיון: “משנמכרו כל המעילים, התכשיטים והחליפות, נכנס הרברט אל חדרו של באלאבן, אסף ומיין את הבגדים וצרר אותם בסדין. למחר ימכור אותם לאיכר”. הוא אמנם ידע שהמזון שיקנה מפדיון רכושו של מייסד הפנסיון תספיק לקיומם רק לימים אחדים, אך הוא לא יכול היה לשער שיהיה די בכך. במרץ 1938 ביצעו הנאצים את ה“אַנְשְׁלוּס” – הם פלשו לאוסטריה וסיפחו אותה לרייך הגרמני. גורלם של דיירי “המרכז הרוחני” של ”באלאבן הגדול" על פסגת ההר לא נבדל בכלום מגורל כל צאצאי היהודים שנלכדו אז באוסטריה.

מקום הנובלה במדף האפלפלדי

היצירות הביוגרפיות הקצרות יותר של שאר הגברים והנשים שפגשה לוטה בפנסיון זה אישרו שתי מסקנות שפיתח אפלפלד בסיפוריו על חומרת משבר החילון שהתרחש בעת החדשה בקהילות יהודיות במרכז אירופה ובמערבה במחצית הראשונה של המאה העשרים. המסקנה הראשונה – שעוד לפני שהתרחשה השואה, איבד העם היהודי רבים מבניו בתהליך תלת-דורי של התבוללות במדינות הליברליות של אירופה. והמסקנה השנייה – שהעם היהודי נלכד בשואה בשיא חולשתו הרוחנית ולפיכך כה חזקים היו ייסוריהם ולבטי-הנפש של הניצולים אחרי שהסתיימו נוראותיה.

מסקנות אלה מסבירות את הסדר שבו המחיש אפלפלד בספריו את גורל העם היהודי במאה העשרים, שהיא המאה שבה מיקד את כל כתיבתו. בניגוד לסדר של המאורעות בהיסטוריה, סיפר תחילה, בעשרים שנות הכתיבה המוקדמות שלו, את סיפורם של הניצולים מן התופת. תקופת כתיבה זו הניבה את חמשת ספריו הראשונים: “עשן” (1962), “בגיא פורה” (1963), “כפור על הארץ” (1965), “בקומת הקרקע” (1968) ו“אדני הנהר” (1971).

אחר-כך, החל משנות ה-70', פנה לספר על המתבוללים בארבעה העשורים הראשונים של המאה העשרים. את צורותיה השונות של ההתבוללות לפני השואה תיאר בעלילות הספרים הבאים: “כאישון העין” (1972), “תור הפלאות” (1978), “בעת ובעונה אחת” (1985), “רצפת אש” (1988), “קאטרינה” (1989), “טמיון” (1993), “עד שיעלה עמוד השחר” (1995) ו“כל אשר אהבתי” (1999). ואל עלילותיהם צריך לצרף כעת, אחרי פטירתו, גם את עלילת “הפסגה”.

ורק אז, משנות ה-90' ואילך, אחרי שהקדיש כעשרים שנה לכתיבת סיפוריו על המתבוללים, פנה אפלפלד לספר גם על מה שאירע ליהודים בשנות השואה עצמן, במחנות העינויים ההרעבה והרציחה שהפעילו הנאצים ועוזריהם המקומיים בכל מדינות הכיבוש במלחמת העולם השנייה. הוא עשה זאת לראשונה בספר “מכרה הקרח” (1997), שאת עלילתו ביסס על קורות אביו כעובד כפייה באחד מהמחנות הללו, וגם ברבים מהספרים שפירסם אחריו. בתקופה זו הוכיח את יכולתו המיוחדת כסופר המסוגל לגלף מאות דמויות באמצעות מחווה גופנית של אדם, משפט שאמר או פעולה שביצע.

בעשרים שנות יצירתו האחרונות כבר נייד אפלפלד את ספריו במרחב המלא של המאה העשרים ומיקם את עלילותיהם בתחנות זמן שונות בתחומיה. באמצעות התנודתיות הזו השלים אפלפלד מפעל כתיבה שאפתני ששום סופר אחר במשמרת שלו, משמרת “הגל החדש” (המשמרת שעל-פי המיפוי המקובל הוא משתייך אליה), לא הציב מראש לכתיבתו: לצייר תמונה מלאה של “המצב היהודי” במהלך שנותיה של המאה העשרים. בזכות דבקותו בהשלמת משימה זו היה אפלפלד לא רק אחד מהסופרים החשובים של הדור אלא גם הסופר היהודי הגדול ביותר שפעל בדור הזה – דור ייסוד המדינה².

חיים באר ביצע מעשה אמיץ בספרו “צל ידו” (ספריה לעם / הוצאת עם עובד 2021, 315 עמ') כאשר התוודה בו, שבספרו האוטוביוגרפי הקודם, “חבלים” משנת 1998, לא הציג באופן מהימן את דמותו של אביו, אברהם רכלבסקי. לפיכך הבטיח לעצמו לכתוב בעתיד ספר על חיי אביו, שבו יעריך מחדש “את דיוקנו כאמיגרנט חסר כל מעמד חברתי, אדם תלוש, דובר עברית דלה ומשובשת, דיוקן שעיצבתי לעצמי כל השנים” (עמ' 204).

כלומר: כאשר ניגש לכתוב את הספר “צל ידו”, היה ברור לגמרי לחיים באר ההבדל בין שני הספרים: “‘חבלים’ נכתב מנקודת ראותה של אמא, ואילו הטקסט הבא, לכשייכתב, יהיה מנקודת ראותו של אבא”, כך “שבוא היום, כשצמד הספרים יעמוד על המדף זה לצד זה, יהיו השניים כמין בגד דו-צדדי, שפעמים לובשים אותו על צידו האחד ופעמים על צידו האחר” (עמ' 165).

חיים באר אפילו נתן את דעתו על התמיהה שתתעורר על ספרו החדש כאשר יתברר לקוראיו שאביו מוצג בו באופן מנוגד לאופן שכבר הונצח בספר “חבלים”, ועל כן הכין תשובה גם לכך: “בדבר זה בלבד מוֹתר הסופר על מי שאינו סופר - היכולת לתקן בספר את מה שהוחמץ בחיים, ולשוב ולחיות כביכול את המציאות פעם נוספת, והפעם כשהיא מתוקנת וחפה מכל עוולה ומשגה” (עמ' 134).

באופן זה קבע חיים באר בעצמו את המטרה האצילית שהועיד לספרו זה: לספר את סיפור חייו של אביו, אברהם רכלבסקי, חמישים ושבע שנים אחרי שהלך לעולמו בגיל שבעים ושלוש, ללא העלבונות והכעסים שצבר כלפיו בימי ילדותו ובימי נעוריו, וללא ביקורתה הקשה של אמו על אביו: “שלמרות כל ניסיונותיו להעמיד פני אלטרוּאיסט, אדם שטובת הכלל וטובת הזולת עומדות תמיד לנגד עיניו, למעשה הוא אֶגואיסט ואֶגוצנטרי, אחד שדואג רק לצרכיו” (עמ' 243).

הספר “צל ידו” - כך מעיד חיים באר עליו - נכתב רק על-פי הרקע התקופתי שקרא בספרי ההיסטוריונים על המאורעות ברוסיה במחצית הראשונה של המאה העשרים ועל-פי המידע שאסף על אביו בעשרים השנים שחלפו מאז פירסם את “חבלים”.

תוכנית הכתיבה הזו שהועיד באר לספר על חיי אביו היתה ברורה וגם ניתנת למימוש בדרך פשוטה, שגם אותה הגדיר באר לעצמו באחד מפרקי הספר החדש: “מי שהצטייר בעיני לאורך כל השנים כאמיגרנט מחוק וכנוע שהחיים מחצו אותו משום שלא ידע לעמוד על שלו, התייצב לפני עתה - - - כאיש העולם הגדול שההיסטוריה בחמת זעפה ביקשה פעם אחר פעם לשלול ממנו את חייו, או לכל הפחות למחוץ אותו ולהתאימו לצרכיה. פעם ראשונה עשתה זאת האנטישמיות האוקראינית, בפעם השנייה הקומוניזם הסובייטי, ובפעם השלישית והמכאיבה ביותר עשתה זאת העבריוּת הישראלית הבזה ליהודים הגלותיים ילידי השטעטל החיים ונושמים יידיש ופסוקים קדושים” (עמ' 160).

שלוש התקופות הללו בחיי אביו של באר יכלו לפרנס טרילוגיה - ולוא נכתבה, היתה משלימה מחסור גדול בסיפורת הישראלית לעלילות בעלות זיקה עמוקה להיסטוריה של העם היהודי בעת החדשה - ועל כן תמוה בעיני, איך יכול היה חיים באר לסטות בספר הזה במידה כה קיצונית הן מתוכנית הכתיבה ההגיונית שהגדיר לסֵפר על חיי אביו והן מהמטרה האצילית שהועיד לתוכנו.

טירת הרפאים של ד"ר ליוורנו באוסטריה

כלומר: במקום לפתוח את הספר “צל ידו”, שנועד להיות הספר על חיי אביו במקביל ל“חבלים” שהיה הספר על חיי אמו, בתיאור ריאליסטי ועובדתי של החיים בעיירה אוֹבְרוּץ' במחוז ז’יטומיר באוקראינה הרוסית, שבה נולד אביו בשלהי המאה התשע-עשרה, ולהתקדם משם באופן עקבי וכרונולוגי אל האירועים בתחנות חייו הבאות, ובמיוחד באלה שהתרחשו לו מאז שעלה לארץ ב-1936 ועד שנפטר משבץ-לב במהלך ביקור אצל אחיו בנהלל (עמ' 79), החליט חיים באר משום-מה להתחיל את הספר משיחת הטלפון שקיבל במרץ 2019 מהרל“שית של ד”ר רָפָאֵל ליווֹרנו, מייסד הקונצרן “הרפּוּן”, שעשה את הונו מסחר חובק-עולם בדגים.

רל“שית זו, ד”ר הילה אֶנגֶל, הציגה לחיים באר את הצעת ד"ר ליוורנו, שהחליט להנציח במפעל פילנתרופי את זכר אמו שנולדה באותה עיירה: להתארח במשך חודשיים בטירה שרכש באוסטריה כדי לפגוש באחת מחמש קומותיה, בקומה “שער השמים” (עמ' 52), קבוצה של קשישים מן העיירה אוֹבְרוּץ' כדי שיספרו בהנחייתו זיכרונות שנשתמרו אצלם ממנה, כדי שאלה יצורפו לספר העתיד להיכתב על תולדות אוברוץ' ועל הקהילה היהודית שהיתה בה, עד שרוב בניה נרצחו במלחמת העולם השנייה.

את תוצאותיה של שיחה זו סיפר חיים באר במאה ועשרים העמודים הראשונים של הספר “צל ידו”, שהם כשליש מהיקפו, שבהם הסביר את לבטיו ואת נימוקיו להיענות להצעה שתאמה את רצונו לכתוב ספר על אביו וגם קסמה לו בתשלום הנכבד שהובטח לו. כמו-כן האריך בתיאור פגישת ההיכרות שלו עם ד“ר רפאל ליוורנו (עמ' 39–29), ששטח בפניו את היקף מפעלו הפילנתרופי ואת חזונו, שאולי בעתיד יימצא “מי שיבקש ביום מן הימים להקים לתחייה את העיירה היהודית המזרח-אירופית” - אג’נדה ש”נדחקה הצידה בעולם התרבות הישראלי" (עמ' 40).

באותם מאה ועשרים העמודים כלל באר גם את שתי נסיעותיו מוינה אל הטירה בקוֹבֶּרְסְדוֹרְף: הראשונה עם הרצל שיקגו, נהג מונית ש“ירד” מישראל והתמחה באוסטריה בהסעת “דוֹסים” מהמולדת אל אתרי-הקבורה של צדיקים ורבנים (עמ' 28–17), והנסיעה השנייה בחברת הרל“שית של ד”ר ליוורנו (בעמ' 52–40), שבדרכם אל הטירה סחטה ממנו את ההודאה המטְרימה הבאה, שחשיבותה תתברר לקורא בהמשך העלילה: “אני חייבת לברר איתך אם אתה מאמין באמת שתפגוש ביום מן הימים את אבא שלך ותשוחח איתו כמו שאנחנו משוחחים עכשיו”, והוא השיב לה: “אני, בין שארצה ובין שלא, מאמין בעל כורחי בהישארות הנפש ובעולם הבא” (עמ' 43).

ואחרי העמודים שהקדיש לשתי הנסיעות הללו, הוסיף חיים באר כחמישים עמודים נוספים לסיור מודרך בשתיים מהקומות של הטירה המסתורית והמוגנת היטב (עמ' 102). תחילה בקומה השלישית שבה שוכן הארכיון “אוֹברוּצ’ר נוישטאט” בניהולה של ההיסטוריונית ד"ר וֶרה שָׂרָף, ואחר-כך בקומה החמישית, קומה שניתן לה השם “הווילון”, שבה היתה הסוויטה שנועדה לשהותו בטירה. עד מהרה יבין חיים באר את ההשפעה הגדולה שהשפיעו עליו ביקוריו בשתי הקומות הללו של הטירה, אשר העמידו במבחן את אמונתו “בהישארות הנפש ובעולם הבא”.

כבר בקומת הארכיון החל חים באר לטפח בחובו את התקווה המיסטית הבאה: “אולי אף אצליח לעשות את הבלתי ניתן ולהקים אותו [את אביו] לתחייה”, ואחרי שראה את דירת האירוח, “המדיפה כולה צינה וניכור”, שהועידו לו בקומת “הווילון”, נבטה בו גם התקווה הבאה: אולי “בדירה שחיים אמיתיים לא רחשו בין כתליה אוכל באמת להגיע אל אותה בלתי אמצעִיוּת שתוליד את הפיוס המיוחל [שלו עם אביו]” (עמ' 80).

רמזים מיסטיים אלה אינם אמורים להפתיע את הקוראים שהכירו את ספריו הבֶּלָטְריסטיים הקודמים של חיים באר, שבהם ביטא את הימשכותו העקבית להציץ, בעזרת גיבוריהם, “אל מעבר לפרגוד”, שהיא “התאווה האנושית להשביע סקרנות אסורה, ולספק כמיהה אפלה” (עמ' 131) על-ידי הצצה אל העולמות המסתוריים והנעלמים מעיני בשר-ודם, אך קיימים בדמיונם של מיסטיקנים ובספריהם של לא-מעט סופרים (ראה סקירה של ספרים אלה במדפו של חיים באר במאמרי על ספרו הקודם, “בחזרה מעמק רפאים” שהופיע ב-2018 - מאמר שכינסתי בספרי “מן המסד ועד הטפחות”, שהועלה ב-2022 באתר “פרויקט בן-יהודה” והינו זמין שם לקורא בחינם ובכל עת).

החוקים המשונים של הטירה

הסטייה שביצע חיים באר כבר בתחילת ספרו זה, הרחיקה אותו אחר-כך מן האפשרות לספר באופן ריאליסטי את סיפור חייו של אביו, וכפתה עליו לתאר בהמשך, כיצד הגשים את הפיוס עם אביו, אברהם רכלבסקי, באופן סוריאליסטי-מיסטי, כמיפגש פנים-אל-פנים עם אביו, כשישים שנה אחרי פטירתו, בטירת הרפאים של ד"ר רפאל ליוורונו.

לביסוס טענתי זו, שהסטייה הזו מן האפשרות הריאליסטית אל האפשרות המיסטית היתה בעוכריו של הספר הזה, אפרט להלן את החוקים התמוהים שנכפו על באר במפגשיו עם הקשישים במסגרת “פרויקט עדוּת” על השטעטל שלהם.

הבולט מבין החוקים הללו היה האיסור שהוטל על קשישי העיירה להזדהות בשם המשפחה (עמ' 86), איסור שכפה עליהם להציג את עצמם במפגשים עם באר רק בעזרת שם הסבתא בתוספת נון סופית, שהיא תוספת חיבה נפוצה לנשים בפי דוברי יידיש. חוק זה הוחל גם על חיים באר שהוצג לקבוצה בשם מינדֶלין, שמה של הסבתא שלו מצד אביו, מינדֶל, אשר נודעה באוברוץ' כאישה אמיצה ונועזת, שעל אף הקור העז והסכנה עמדה במשך שעות ליד שבעת הרוגי הפרעות בטבת תרע"ט (1919) “וגירשה את הכלבים ואת החזירים שהתחילו להיטפל לגופות, עד שנלקחו החללים, בהיתר השלטון האוקראיני, לבית העלמין” (עמ' 176).

אך מוזרים לא פחות היו גם החוק שבמהלך המפגש לא יוגש כיבוד כלשהו למשתתפים בה, וגם החוק שהגביל את משך הפגישה לשעה וחצי שנמדדה באמצעות שעון-חול גדול. על שני החוקים הללו השגיח הג’ינג’י “מלאָכי”, שנהג להקים את הקשישים ולהוליכם אל מגוריהם בנפול גרגר החול האחרון מחלקו העליון של השעון הזה אל חלקו התחתון.

כבילת העלילה להנחה סוריאליסטית

עמודי המבוא הרבים האלה על הטירה, על אנשי הסֶגל שמפעילים אותה ועל החוקים המוזרים שהם השגיחו על קיומם, נועדו להכשיר את הקרקע לתנאי המכביד ביותר שציפה לקורא בעלילת הספר: לאמץ את ההנחה הבלתי-מתקבלת על הדעת, שכל הנפגשים עם באר במסגרת “פרויקט עדות” ב“שער השמיים” היו “נשמות ערטילאיות”.

אמנם, תחילה הניח באר שכל המשתתפים ב“פרויקט העדות” יהיו קשישים מופלגים ששרדו מן העיירה שנכחדה בשואה, אבל כבר אחרי המפגש הראשון הבין “שאל השולחן המְשׁוּשֶׁה לא הסבו אנשים ונשים בשר-ודם - - - כי אם נשמות ערטילאיות מבניה ומבנותיה של אוֹברוּץ', שאמנם יש להן דמות-הגוף אבל אין להן גוף. נשמות תועות שנאספו מעולם התוהו, ששם ביקשו תיקון לנפשן, והובאו על-ידי שליחיו של ליוורנו אל הטירה שבשולי קוֹבֶּרְסְדוֹרְף כדי להחיות כביכול את עיר הולדתן ולספר את סיפורה הנכחד” (עמ' 101).

צמד המילים “נשמות ערטילאיות”, מצוי בספרי הסוד והקבלה המוקדמים והפך גם למליצה שכיחה בכתבי סופרים מדור התחייה ואילך, אך השימוש בו ברומאן הזה נעשה על-ידי חיים באר כדי לבדוֹת בעזרתו, בעשור השני של המאה העשרים ואחת, את קיום הפגישות פנים-אל-פנים שלו עם אביו כ“נשמה ערטילאית” בקומתה הרביעית של טירה אוסטרית ממשית, המרושתת בכל אמצעי הטכנולוגיה המתקדמים ביותר להגנת המקום ולתיעוד המתרחש בו.

שיחות הבן עם הנשמה הערטילאית “חווקין”

שוב ושוב חזר באר בהמשך על עובדה זו ביחס לעדים: “בליבי כבר לא היה צל של ספק שדיירי ‘שער השמיים’ הם נשמות ערטילאיות, או אם לנקוט לשון ישירה, שהם לאמיתו של דבר מֵתים המולבשים בגופים חיים” (עמ' 130), ואף על-פי-כן סתר את עצמו ביחס לקביעה זו בהערה הבאה: “אילו הוסרה המסכה הנסוכה על ‘שער השמיים’ [קומת הפעילות שבה התקיימו מפגשיו עם העדים] ונחשף לפניי כי דיירי המקום אינם בני-אדם כי אם נשמות ערטילאיות אשר הועלו מן השאול והושבו על-ידי עדת מלאכיו עושי דברו [של “המַניפוּלָטוֹר” ד”ר רפאל ליוורנו] בטירת הרפאים שבירכתי בורגנלאנד, ודאי הייתי מתמלא בְּעָתָה ונָס משם כל עוד נפשי בי" (עמ' 136).

אחרי שתי פגישות מאכזבות עם כל החבורה של “הנשמות הערטילאיות” (עמ' 111–90), הכניס באר שינוי קיצוני גם בעלילה הסוריאליסטית, כאשר פתח בעמ' 110 בפני “הנשמות הערטילאיות” אפשרות לפגוש אותו לשיחה פרטית בחדר נפרד, כשעה לפני התחלת המפגש של הקבוצה. לתפנית הזו בעלילה הקדיש 140 עמ' רצופים (עמ' 264–120), שבהם סיפר על פגישותיו הנפרדות עם “חווקין” (השם שגזר משמה של סבתו, חווה), שהינו למעשה “נשמה ערטילאית” של אביו, אברהם רכלבסקי, שנפטר לפני כשישים שנה. לכן, אין לתמוה שהנחה סוריאליסטית ומיסטית כזו, שהניח באר בבסיס עלילת הספר (מעמ' 120 ועד עמ' 306), איננה יכולה להתקבל כסבירה על דעתו של קורא, גם לא של קורא המתמכר דרך קבע לקריאה של עלילות מהסוּגוֹת השונות של הסיפורת הפנטסטית.

הצעה חלופית לעלילת הספר

במקום הפתרון הסוריאליסטי-מיסטי הזה, יכול היה חיים באר לספר את המידע ששמע מפי אביו בדמות “נשמה ערטילאית”, באמצעות התחבולה הישנה שגם יוסף-חיים ברנר השתמש בה באחדים מסיפוריו כדי לתת אמינות ריאליסטית לעלילותיהם. דוגמא ידועה לשימוש שעשה ברנר בתחבולה הזו היא ה“התנצלות מאת המלביה”ד [המביא לבית הדפוס]" בפתח הסיפור “מכאן ומכאן” משנת תרע“א (1911): “מוציא לאור אחד ממכריי פיתני - וָאֶפַּת - להביא בעזרתו ובהוצאותיו לדפוס את הכתבים כדלקמן [”רשימות קטועות ובלתי-מסודרות”], שהוצאתי מתרמילו של אחד הנודדים והכואבים בתפוצות-הגולה".

אך מפורסמת ממנה היא הפתיחה שהציב בפתח הרומאן “שכול וכישלון” משנת תר"ף (1920): “לפני כמה שנים, בספינה ההולכת מנמל-סעיד לאלכסנדריה של מצרים, חלה במחלת-רוח אדם עלוב ומכוער אחד - - - האיש היה כבן שלושים ושלוש בחלותו - - - ויהי כאשר הורד [מן הספינה], נשאר אחריו בספינה יתום פעוט - צקלון קטן, וממנו נתגלגלו ובאו לידיי קוֹנטרוּסי-רשימות אחדים, שמתוכם נודע לי, כי האיש חלה את חוליו זה לא בפעם הראשונה. - - - וביום הזה, שלמרות כל הפקפוקים בנוגע לצורה, שלא פסקו ולא יפסקו, כמובן, הריני מחליט, סוף-סוף, להטילו לבין הקוראים - את ה’סיפור' הזה! וכמו שהוא אתי בכתובים מאז: בלי תיקונים!”.

כלומר: חיים באר יכול היה להימנע מביסוס ספרו החדש על מפגשים סוריאליסטיים עם אביו כ“נשמה ערטילאית”, אילו השתמש בתחבולתה שהכיר אותה בוודאות מספריו של ברנר ואילו הקדים את הפתיחה הריאליסטית הבאה (או דומות לה) לספרו זה: “יום אחד הפתיע אותי בכור נכדיו של דודי מנהלל, כאשר בישר לי בטלפון, שבמהלך ניקוי המחסן הישן של המשפחה לפני שיפוצו, מצא מזוודה ישנה ובה גילה, בנוסף לספרי קודש אחדים, גם שש מחברות בלויות ומקומטות הכתובות ביידיש. מאחר שסבו, יעקב, הקפיד לכתוב רק בעברית מאז עלה לארץ והתיישב בנהלל, הוא משער שהמחברות נכתבו על-ידי אברהם רכלבסקי, האח של סבו. ולכן הוא שומר את המחברות ברשותו עד שאזדמן לנהלל, בדרכי אל אחת מהרצאותי באזור, ואאסוף אותן ממנו”.

אין ספק שבאר היה אפילו מחזק את אמינותה הריאליסטית של פתיחה זו, אילו הוסיף עליה את העובדה שהזכיר בעלילת “צל ידו”, הגדושה במשפטיו של חווקין בשפת יידיש, שהיידיש בפיו “היא יידיש של בית ושל שוק, ולא יידיש של מלומדים וסופרים” (עמ' 70), ואף-על-פי-כן הספיקה לו השליטה שרכש בשפת זו בנעוריו מהוריו ב“בית קוֹמיל” ומסבתו בבתי אונגרין כדי לקרוא את המחברות שבהן סיפר אביו, אברהם רכלבסקי, את סיפור חייו, וגם להחליט לפרסם אותן כלשונן בתרגום לעברית העכשווית.

יתר על כן: מאחר שהשיחות “טֵט-אָ-טֵט” שקיים חיים באר עם “הנשמה הערטילאית” חווקין כבר נוסחו בגוף ראשון, יכול היה להמיר ללא קושי את הפרקים הסוריאליסטיים שכתב עליהן בספר “צל ידו”, בפרקי עדות ריאליסטיים ו“אותנטיים” שכתב אביו ביידיש על חייו במחברות שהפקיד בידי אחיו מנהלל, כדי שתוכנן לא ייחשף לזוגתו מנישואיו השניים, אמו של חיים באר. ומי היה מונע ממנו לכלול בגירסה הריאליסטית הזו גם את ההערות שלו על האירועים שהזכיר “חווקין” (הנשמה הערטילאית של אביו) בפרקים הללו, וגם את דברי החרטה שלו (עמ' 237–233) על סעודת האביונים הגרוטסקית שערך לו כאשר הגיע למצוות (עמ' 233–229) ועל אירועים אחרים שבהם אביו הביך אותו לפני עשרות שנים?

וגם זאת חשוב לומר: כי בחסות התחבולה של ברנר היה חיים באר יכול לכלול בגירסה הריאליסטית של ספרו האלטרנטיבי לספר “צל ידו” גם את שני הפרקים המוצלחים ביותר שמצאתי בו, והם שני הפרקים שבהם סיפר בסגנונו המיוחד, המשלב שְׂחוק בדֶמע, על יום ההיכרות הקצר והתכליתי בין הוריו בבית-הקפה הירושלמי “טוּב טעם”, שבו החליטו בו-במקום להינשא כדי שלא להזדקן בנפרד כערירים, ועל יום נישואיהם, שבוצע בחטף, בטקס קצר וחסר-גינונים “על מרפסת ביתו של הרב אויערבאך ברחוב מנחם”, עם “מניין שהתלקט באקראי”, אך התארך אחר-כך בפרידות ממושכות וקורעות-לב של שניהם מיקיריהם בבית-העלמין (עמ' 260–245).

התקופה הרוסית בחייו של אברהם רכלבסקי

אף שבאר מודה כי בעת כתיבת “חבלים” היה ברשותו רק מידע מועט על חיי אביו ברוסיה, מאחר שוויתר עוד בחייו על “האפשרות לחלץ ממנו עוד כמה פיסות מידע אבודות משנותיו ברוסיה” (עמ' 241), יכול היה לגבש, בעזרת שימוש בתחבולה של ברנר, עלילה ריאליסטית מגובשת למדי, מנקודת ראותו של אביו, על אירועי חייו הדרמטיים, שחלקה מתבסס על מה שחקר ומצא מאז פירסם את “חבלים” וחלקה בדוי מדמיונו. טענה זו ניתן להוכיח על-ידי ריכוז פיסות המידע שבאר פיזר בספרו זה על ימי בחרותו של אביו ברוסיה.

ההיסטוריונית של הטירה, ד"ר וֶרה שָׂרָף, הקרינה לבאר סרט מספטמבר 1911, שבה נראה אביו רץ אחרי שיירת המרכבות של הצאר ניקולאי השני שהגיע לאוֹברוּץ' כדי לחנוך את שיקומה של כנסייה שעמדה בחורבנה כחמש מאות שנה. בסרט נראה אברהם רכלבסקי אז בדמותו של “צעיר יהודי שסקרנותו גוברת על פחדיו והוא חומק מביתו ונקלע אל תוך המון אדם ששועט בעקבות הפמליה של הצאר” (עמ' 63).

כמו כן ראה חיים באר באוסף הארכיוני של הטירה צילום משנת 1913 שבו נראה אביו בתמונה קבוצתית של חברי הסניף הציוני באוברוץ', וצילום נוסף שבו הוא נראה לבוש במדים ובכובע מצחייה של צבא הצאר לצד צעיר אחר שהיה בחליפת פראק ובמגבעת, מלבוש של הסטודנטים באוניברסיטת קייב באותם ימים, אם כי ייתכן שהשניים ביצעו מעשה-ליצנות והחליפו ביניהם את מלבושיהם (עמ' 55).

כסטודנט באוניברסיטת קייב היה אברהם רכלבסקי מעורב בתגרה בין סטודנטים יהודים לבין סטודנטים אנטישמים מאנשי “המאה השחורה”. תגרה זו הותירה בכף ידו הימנית של אביו בליטה על גבעת האגודל (עמ' 145), צלקת משֶבר של בקבוק שאחד החוליגנים נעץ בידו. בסיום לימודיו באוניברסיטה עבד אביו תקופה קצרה בבנק הממלכתי (עמ' 142). אך במלחמת העולם הראשונה נאלץ להתגייס לצבא הבולשביקי-קומוניסטי ונלחם בשדות הקטל של קוֹבֶל ושל קייֶב (עמ' 240).

בסיום מלחמת העולם הראשונה, נשא אברהם רכלבסקי לאישה את אהובתו, לְיוֹבָּה, ובשנת 1936 החליטו שניהם לנצל היתר זמני של המשטר ולצאת מרוסיה של סטלין. ואחרי שהשיגו את ההיתרים הדרושים שסיפק לשניהם חבר נעורים מן העיירה, שכבר שירת אז בנ-ק-וו-ד, הם עלו באודסה על הספינה “גָלִילֵאָה” והפליגו בה מרוסיה אל א"י המנדטורית (עמ' 140). לפני הפלגתם נאלצה ליובה להשאיר על הרציף את “כרכי הקלסיקה הרוסית שלה, ובהם הספרים של פושקין ושל לרמונטוב, של גוגול ושל צ’כוב, שבין דפיהם מצאה ניחומים בשעות שהעולם חשך בעדה” (עמ' 142).

שניהם יצאו מרוסיה בחוסר-כל, אך רק רכלבסקי הטיל מאז חרם על השפה הרוסית ודיבר בארץ רק יידיש וגם עברית רצוצה שבה שילב הרבה מילים מיידיש (עמ' 240). בתום חמש השנים שלה בארץ נפטרה ליובה מדום-לב בשנת 1941 (עמ' 206), ואברם רכלבסקי האלמן המשיך להתאבל עליה וגם ייסד לזכרה את בית-הכנסת “בת ציון”. הוא המשיך להתאבל עליה בדרכו גם אחרי חתונתו עם ברכה, גרושה ששכלה את שתי בנותיה מנישואיה לבעלה הראשון, וגם אחרי שעברו ביחד אל דירת שני החדרים ב“בית קוֹמיל” ברח' גאולה 10 פינת רח' מיכה, שבה עתיד להגיח אל העולם בנם היחיד, חיים באר.

הדגמה זו, שריכזה רק את אירועי התקופה הרוסית בחייו של אברהם רכלבסקי, מוכיחה שאילו השתמש באר בתחבולה של ברנר, יכול היה לָלוּש בכישרונו הנרטיבי המיוחד עלילה ריאליסטית המתרכזת יותר באביו וגם מספרת את מסכת חייו השלמה מזו הסוריאליסטית שכתב בספר “צל ידו”.

“ביוטופ”, הרומאן החדש של אורלי קסטל-בלום (הוצאת הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה 2022), כולל עלילה המתחילה כעלילה סאטירית ריאליסטית ומתפתחת בהמשך כעלילה פוליטית אבסורדית.

זו התוצאה הטובה ביותר שאליה הצליחה הכותבת להגיע במאמציה לשלב בעלילת הרומאן שלושה סיפורים - כך ניתן להניח - שנכתבו תחילה כסיפורים נפרדים באורך בינוני כדי להיכלל בקובץ סיפורים חדש שלה, או שנכתבו בנפרד בשלב ההכנה לשילובם ברומאן על העיר ת"א.

אורלי קסטל-בלום התגברה על השונוּת המהותית בין שלושת הסיפורים הקצרים, והשלימה את הטמעתם בעלילת הרומאן על-ידי הפקדת תפקיד “המספר” על מר זוז’ף שימל, הגיבור הפאסיבי והנאיבי מבין גיבורי הסיפורים הנפרדים הללו, שהינו גם הגיבור היחיד שדמותו גולפה באופן סביר ברומאן “ביוטופ”.

מר זוז’ף שימל

ז’וזף שימל (ביידיש: עוֹבֶשׁ) כשמו כן הוא. בהווה הוא גבר ערירי באמצע שנות החמישים, שאחרי שלוש-עשרה שנים כמרצה לתרבות צרפת באוניברסיטת ת"א פוטר ממשרתו בנימוק שהחוג מצטמצם והולך, אך הסטודנטים שהשתתפו בשיעוריו חשפו את הסיבה האמיתית לפיטוריו: הוא “חסר עמוד-שדרה” וכאלה היו גם הרצאותיו - “שיעורים חסרי מבנה ותכלית” (עמ' 187).

אך גם בלי שיפוטם זה של הסטודנטים, יודע ז’וזף עצמו להסביר את כישלונות חייו: “אני תולדה של אירועים משמעותיים מאוד בהיסטוריה של העולם החופשי בכלל, ובהיסטוריה של מדינת ישראל בפרט” (עמ' 38). אלא שמיד חוזר בו ז’וזף מן ההגזמה הזו ומסביר את לידתו כתולדה של מסורת שכיחה ובנאלית בשושלת של משפחתו: “אני יודע שאיני מרשים איש בסיפורֵי מוצאי. סיפורי אהבה בין חיילים אמריקאיים, קנדים ואנגלים לבין בחורות צרפתיות הביאו לבייבי-בוּם, שבו נולדה גם אמי, מוניק” (עמ' 43), “שנולדה בנורמנדי ב-1945, מהרפתקה ללילה אחד של סבתא שלי, בלאנש, עם חייל קנדי” (עמ' 38).

וכמעט כזו, מודה ז’וזף, היתה יכולה היתה להיות גם הלידה שלו: “גם אני הייתי אמור להיות ילד של הרפתקה ללילה אחד, אבל אמי מוניק [בהגיעה לקיבוץ גינוסר] עזבה את החבר המתפרפר שלה [דודיק] והעדיפה להתחתן עם יוני שימל [שכלל לא היה חבר שלה], כי לא רצתה לגדל ילד בלי אבא כמו שהיא-עצמה היתה” (עמ' 39).

על-פי דרישת סבתו, בלאנש, נסעו הוריו של ז’וזף ב- 1969 אליה לצרפת, ושם התרחשה לידתו - שכזכור הוגדרה כאירוע משמעותי מאוד “בהיסטוריה של העולם החופשי בכלל, ובהיסטוריה של מדינת ישראל בפרט”. וכדי להעצים את היסוד הקומי בסיפור לידתו, חושף ז’וזף גם פרט אינטימי על עצמו: משום שסבתו התנגדה שיעשו לו ברית-מילה, ודרשה שיוטבל בכנסיה פרוטסטנטית כמו אמו מוניק, לא נקשר אל אישה בהמשך חייו, אך הכיר בהשפעה של זהותו המפוצלת על חולשת אופיו: “אני חסר-דת משני הכיוונים. רק אבא שלי יהודי, אמא שלי נוצרייה פרוטסטנטית. לפי ההלכה אני לא יהודי. ועל-פי הנצרות הקובעת על-פי האב, אינני נוצרי. כלומר: אפילו שאני נימול, התמודדתי כל חיי עם בעיות זהות” (בציטוט הזה שולב המידע מעמ' 38 עם המידע מעמ' 202).

בהווה מתגורר זוז’ף שימל בבניין רגיל בשד' שאול המלך “ובמרחק שלושה בניינים רגילים מן הגורֵד החדש היוקרתי, המצופה זכוכית שחורה” (עמ' 10). האבחנה הזו בין “הגורֵד החדש והיוקרתי” לבין “הבניינים הרגילים” - פרט המעיד על הכיעור שפוקד את ת“א כיום - מסבירה את העובדה שהוא עדיין לא התדרדר למפלס נחות יותר של העיר, המפלס שבו מתקיימים גרי-הרחוב ויתר החֵלכאים של ת”א.

במהלך חמש שנותיו כמפוטר ממשרתו באוניברסיטה, שבהן כמעט כילה את חסכונותיו, שוטט ז’וזף באזור מגוריו, עם כלבו פוקסי, ידידו היחיד מזה שנים יחד עם מכונית הישנה מדגם רנו-טווינגו שחונה בחניית הבית הרגיל שלו, ולכן הכיר היטב את האוכלוסיה שאיננה מתגוררת לא במגדלים ולא בבניינים הרגילים, אלא ברחוב. לאוכלוסיה זו משתייכים מוכי-גורל שונים: הוֹמְלֶסים, נרקומנים, תמהונים, וקבצנים שכל אחד מהם שכְלל לעצמו שיטת קבצנות ייחודית כדי לשרוד (רובם מתוארים בעמ' 24–12 ואחרי הפסקה מתחדש תיאורם, משום־מה, בעמ' 146–129 של הספר).

אף שז’וזף שימל לא התרועע עם החלכאים ומוכי-הגורל האלה וגם לא החליף כמעט מילה עם רובם, הוא מצא עניין בשיטות ההישרדות שלהם כדרי־רחוב - מעמד שלהנחתו גם הוא ישתייך אליו בקרוב - ולכן הדביק כינויים לכולם כדי לזהותם: “ההומלס המקריח”, “האגרסיבית בקַסקֶט האפור”, “בעל הניילונים”, “מאה ושמונים מעלות”, “קווין ג’וֹבנה” שמקבלת רק שטרות ישנים ורק מטבעות של עשרה או חמישה שקלים, “האשה הבלונדינית הרזה והצולעת”, שתמיד מבקשת אֵש ושקֶל, “הבחורה התמירה והעצובה” שיש לה שני כלבים, אך מורידה לטיול תמיד רק אחד מהם לסירוגין, “המשורר הנצחי” וכו'.

אורלי קסטל-בלום תיארה את החֵלכאים ואת התמהונים הללו בקווי-זיהוי קצרים, מדוייקים וכה ברורים, שיתכן כי עד מהרה יימצאו אמנים צעירים, מאלה שטרם התברגנו, שיכינו תערוכה של ציורים או ישלימו כתיבה של תסריט על-פי תיאורם ברומאן הזה.

בקיצור: תל אביב של קסטל-בלום ברומאן הסאטירי הזה איננה דומה לרומאנים הריאליסטיים והסימבוליים של הרבה סופרים אחרים שלמטרותיהם השונות מיקמו את עלילות ספריהם בעיר ת“א, כגון: נתן שחם ברומאן “לב תל-אביב” (1996), יצחק אורפז בטרילוגיה התל-אביבית “לפני הרעש” (1999), יעקב שבתאי ברומאן “זיכרון דברים” (1977), יצחק בן-נר ברומאן “עיר מקלט” (2000), ויהושע קנז ברומאנים, “האשה הגדולה מן החלומות” (1986), “בדרך אל החתולים” (1991) ו”דירה עם כניסה בחצר" (2008).

סופי האֶזְרָחי - הנוכלת המשפטית

אלא שבדרך אל ההשפלה המלאה, אמור כל מוּכה-גורל לעבור עוד שלב מתעתע בחייו, וכזאת אירע גם למר ז’וזף שימל שלנו. בהגיע סיפור-המעשה של הרומאן לעמ' 58 - מקום כה מרוחק מתחילת הרומאן - נענה ז’וזף ביוזמתו למודעה שהציעה משרה במשרד של עורכת-הדין והנוטריונית סופי האזרחי, הממוקם במרתף של בניין רגיל ברח' דב הוז, רבע שעת הליכה מדירתו. כך נוספה דמות חדשה לסיפור המעשה של “ביוטופ”, דמות המוכיחה שאכן צורפה לעלילת הרומאן מסיפור נפרד שנכתב עליה קודם לכן.

במשרד המשגשג שלה מעסיקה סופי האזרחי שישה עוזרים - כולם “יצורי כלאיים דוברי צרפתית ועברית ברמת שפת-אם. - - - בוגרים מצטיינים של אוניברסיטת בר-אילן במשפטים או בתרבות צרפת” (עמ' 58). בנוסף להיותם של כל עוזריה בוגרי אוניברסיטת בר-אילן, יובלטו בהמשך עוד פרטים מרשיעים, המעידים על נטייתה הפוליטית-אידיאולוגית של סופי האזרחי.

סופי היא אשה לבקנית “כבת שלושים וחמש, רזונת, קטנטונת, עם פני פורצלן” (עמ' 60), שבניגוד לחזותה החיצונית היא מתמחה בתחום מסויים מאוד של המקצוע אשר אליו הוכשרה. זאת למד ז’וזף שלנו מן התפקיד שסופי הטילה עליו: לעמוד באולם הכניסה בנתב“ג עם שלט ועליו שֵם הלקוח המתאים - עולה מצרפת “מהמעמד הבינוני פלוס-פלוס”, אשר מסוגל לשלם לה בתמורה לעבודתה עמלה בגובה שלושים וחמישה אחוז מהונו, שאת היקפו היא כבר יודעת מ”תחקיר עמוק על המצב הפיננסי שלו" שעשו התחקירנים מבין ששת עוזריה במשרד.

בתמורה לעמלה “צנועה” זו, הבטיחה סופי לעולים מצרפת, שעובדיה ימתינו לעולה ולבני משפחתו בשדה-התעופה ויצילו אותם מהיות קורבנות ל“עוקָצים של הישראלים”, האורבים למשפחות עולים כאלה כדי לנגוס נתח נכבד ככל שניתן מכספם (עמ' 65–64).

ז’וזף אמנם הבין איזו עבודה בזויה הוטלה עליו לבצע במקום עבודתו החדש, אך במצבו הפיננסי הקשה וגם בשל חולשת אופיו התייצב בנתב"ג עם שלט הנושא את שמה של משפחה העומדת להיעקץ את העוקץ של חייה, והתמיד בה עד שהבשורה על הירושה שהורישה לו סבתו גאלה אותו מעבודתו זו.

דביר שוהם - הנוכל המשיחי

במסגרת משרתו החדשה פגש ז’וזף יום אחד בשדה-התעופה ישראלי נוסף שעמד עם שלט דומה לשלט שלו: “בחור נמוך, רזה וחיוור, באמצע שנות השלושים לחייו, ראשו היה קטן, ושערו היה ישר, שמנוני, דליל, אך ארוך עד לכתפיים” (עמ' 72). אך רק במהלך המסיבה שערכה סופי לעובדי המשרד ולידידיה (וכאן אנו שוב מבצעים דילוג גדול לעמ' 108–103), התברר לז’וזף - למרבה האירוניה - ששמו של הבחור, עם מראה של נער מנערי הגבעות בשומרון, הוא דביר שוהם (במקרא: דביר - קודש הקודשים בבית המקדש, שוהם - אחת משתים עשרה האבנים היקרות שהיו משובצות באפוד של הכהן הגדול), ידיד קרוב של סופי האזרחי, הזוכה לשירותיה המשפטיים בכל פעם שהוא מסתבך עם החוק.

ורק בשלב הזה נזכר ז’וזף, שכבר בפגישתם הראשונה (שתוארה בסיפור-המעשה שלושים עמודים קודם לכן) הושיט לו דביר שוהם כרטיס-ביקור שבו “נכתב באותיות מוכספות קטנות: איש עסקים, קונה ותורם ספרי תורה” - עיסוק שאותו הסביר כעיסוק צדקה שהוא מתמסר לו “מלא-מלא” מאז ניצל מן הפיגוע במלון “פארק” בנתניה ב-2002: “כל ספרי התורה שאני תורם לבתי-כנסת בכל העולם הם על שם הורי ואָחי שנהרגו על קידוש-השם” (עמ' 74–72).

לשמע עובדות אלה הזדרז ז’וזף, כמנהגו, והדביק לדביר שוהם את הכינוי “היתום” - שגם הוא גיבור של סיפור נפרד נוסף, מאלה שאורלי קסטל-בלום הטמיעה בסיפור-המעשה של הרומאן “ביוטופ”. ומעתה ישלטו שניים אלה, סופי האזרחי ודביר שוהם, בחלקו השני של הרומאן, החלק האבסורדי-פוליטי, שאי-אפשר לומר משהו בשבחו.

בהמשך המסיבה שערכה סופי לעובדיה ולידידיה, לרגל חנוכת דירתה החדשה במגדלי מידטאון, התברר לז’וזף מפי “היתום”, שבמסווה פעולה אלטרואיסטית לזכר קרוביו שניספו בפיגוע בנתניה הוא שוקד כעת על מפעל הדגל שלו: הקמת אנדרטה גבוהה ביותר בשטח 1E בין ירושלים למעלה אדומים. אך כדי להצדיק את הקמתה בעיני שונאיו של עם-ישראל, הוסיף אלמנט של מים לתכנון המקורי של האנדרטה - “תוספת שלבֶּדוּאים בח’אן אל-אחְמר יצאו מכל העניין מים ואולי גם חשמל”. וכבר גייס להקמתה תרומה של מיליארדר יהודי מקנדה בשם אברהם צוֹיזְנר (עמ' 106).

ומאחר שהוספת “אֶלֶמֶנט המים הקפיץ את העלוּת, כי צריך יהיה למשוך מים מכפר אדומים”, שוקד דביר גם במהלך המסיבה לחלץ תרומה גם מאורחי המסיבה, אשר בּרַףְ-הנמוך צריכה להיות בסכום בן ארבע ספרות לפחות. בנימוק “הומניסטי” זה הצליח “היתום” לגרוע גם מהונו המצטמק של זו’זף 2,500 ₪ בשביל ילדי הבדואים המסכנים בח’אן אַל-אַחמר.

האמת על פרויקט אנדרטת-הזיכרון הזו התבררה לז’וזף - אך שוב רק בהגיע סיפור-המעשה לעמודים 127–124 - מפי הסבתא של דביר, קשישה בת תשעים ושתיים המונעת בכסא-גלגלים ע"י עובדת פיליפינית. הסבתא היא זו שפורעת את הפסדיו של דביר, אחרי שהוחתמה על-ידי סופי האזרחי להיות אפוטרופסית לניצולי המשפחה מהפיגוע במלון פארק בנתניה ב-2002.

ומשום כך נאלצה הסבתא לאחרונה לפרוע הפסד בסך חצי מליון דולר “שהלכו בינתיים רק על הסקיצות” של האנדרטה, שלעולם לא תקום באזור E1הן מסיבות פוליטיות והן משום שדביר שוהם מנצל את כספי התרומות לקיום משפחתו ולמימון נסיעותיו בעולם, שבהן הוא מאתר פרוֹיֶקטים כושלים נוספים עבור משקיעים מסוגו של ז’וזף.

ואכן, “היתום” לא נטש את ז’וזף גם אחרי ההתרמה השערורייתית שסחט ממנו במסיבה של סופי האזרחי. משנודע לו על הירושה שזכה בה ז’וזף מסבתו הצרפתייה, החל להציע לו פרויקטים שונים להשקעת הונו בארצות שונות של העולם: החל משותפות בפארק שעשועים במישור אדומים וכלה במפעל מזגנים ניידים להתקנה במכוניות וביאכטות באירופה, מפעל שיוקם בבולגריה.

לבסוף נלכד ז’וזף בהצעת המזגנים של דביר. תחילה הוחתם על-ידי הנוטריונית סופי האזרחי על מסמכים שונים ואחר-כך גם העביר חלק ניכר מכספי ירושתו לבֵּסָרַבְּיָה, כפי שנדרש - פעולה שאחריה אבד לו גם כספו וגם הקשר אל דביר שוהם, היזם המגלומני מההתנחלות בשומרון.

הסבת הרומאן מחלקו הראשון כסיפור קומי-סאטירי, המתרחש כולו בעיר ת“א, אל מטרתה האמיתית של אורלי קסטל בלום בכתיבת “ביוטופ”, המתבררת בחלקו השני כמטרה פוליטית-אבסורדית - כפה עליה לסיים בחופזה את עלילת הרומאן ב”אפילוג“, שבו סיכמה את כל התפניות שהתחוללו בחייו של ז’וזף בגיל הזה: אחרי שפוטר ממשרתו הזמנית כמרצה לתרבות צרפת באוניברסיטת ת”א, הפך למובטל במשך חמש השנים הבאות, שבהן כמעט כילה את חסכונותיו וכמעט עמד להצטרף אל חֶלְכָּאֵי העיר המנצלים כל ספסל ציבורי וכל פיסת בגינות הציבוריות כדי לשרוד.

הפורענות הזו אמנם נמנעה מז’וזף כאשר זכה לפתע בכספי הירושה שהותירה לו סבתו הצרפתייה, אך חשפה אותו לעוקץ של צמד נוכלים, שבו איבד ז’וזף חלק ניכר מירושתו. בשלב הזה חזר ז’וזף לעשתונותיו, מכר את דירתו בת"א השוכנת על חוף הים התיכון ונמלט מהארץ עם שארית כספו אל הבית שהורישה לו סבתו, בלאנש, בעיירה השוכנת בנורמנדי שבצרפת על חוף האוקינוס האטלנטי.

בסיום הזה מימשה אורלי קסטל-בלום באמצעות “אפילוג” קצרצר (פחות משלושה עמודים) את עקרון העלילה האהוב עליה ביותר, עלילה סאטירית-אירונית הנבנית על ניגודים פּרדוֹכּסאליים במעשיהן של הדמויות שלה: בעוד סופי האזרחי עוסקת בהגברת העלייה של יהודים מגולת צרפת לארץ-ישראל השוכנת לחוף הים התיכון, למען התעשרותה מעמלת הגֶזֶל שהיא גובה מהם עבור שרותיה, היא בפועל מבריחה אותם מארץ-ישראל חזרה אל גולת צרפת, השוכנת לחוף האוקיינוס האטלנטי, בסיוע שהיא מושיטה לנוכל המשיחי דביר שוהם המרושש אותם מיתרת הונם במפעלי ההתרמה הכוזבים שלו.

וכעת גם המבקר מסיים ב“אפילוג”

גם אם מסתייגים מן ההשערה שהעליתי בפירוש הזה על הדרמה הסוּגָתית שהתחוללה ליד שולחן הכתיבה של אורלי קסטל-בלום, שבמהלכה שילבה שלוש עלילות של סיפורים קצרים בעלילת הרומאן “ביוטופ”, חייבים להודות שאפילו הכותרת “ביוטופ” שנתנה לרומאן מסייעת לביסוסה של ההשערה הזו.

אף שהכתיב של שם הספר באנגלית הוא מונח שפירושו הוא “בית גידול”, מאפשר הכתיב של מונח זה בעברית להפריד אותו לשתי המילים “בּיוֹ” (חיים) ו“טוֹפּ” (שיא) הלועגות ביחד לאמונת הישראלים שהחיים כיום בישראל הינם בשיאם ושהעיר ת“א, המהוללת בעולם כ”עיר לבנה" וכ“עיר ללא-הפסקה”, היא ההוכחה המושלמת לכך.

ומאחר שכל קורא רשאי להחליט אם התמונה של החיים במדינת ישראל, כפי שהיא משתקפת בעלילת הרומאן “ביוטופ”, היא מהימנה או לא, אני מרשה לעצמי להוסיף גם את פְּסַק-הטעם שלי על הרומאן הזה: למרות החולשות של הרומאן “ביוטופ”, שהובהרו במאמר הביקורת הזה, לי אין ספק שהרומאן הזה מעיד שאורלי קסטל-בלום עודנה במיטבה ככותבת סיפורים בסיפורת הישראלית.

מאיר שלו הוא כותב קוֹנְצֶפְּטוּאַלִי, כותב מתוכנן וחדור-מטרה. כתיבה כזו, שהיא הכרחית ומועילה בטקסטים עיוניים, האמורים לבטא רעיונות והשקפות, גורמת לעיתים קרובות נזקים לכתיבה שאמורה לברוא עולם רגשי ורוחני של בני-אדם במצבי-חיים שונים, ולהצדיק את מעשיהם ואת החלטותיהם בסיבות מן הכוחות המפעילים את החיים במציאות: פסיכולוגיים, סוציולוגיים, כלכליים ואידיאולוגיים. הנטייה של מאיר שלו לכתיבה קוֹנְצֶפְּטוּאַלִית התבלטה כבר בספריו המוקדמים שבהם הטיל על הגיבורים לבטא מסקנות דיסטופיות ביחס לסיכויי ההצלחה של הכפר בעמק יזרעאל, שסימל את החשוב בשאיפותיה של הציונות: לחבר מחדש את בניו של העם היהודי אל אדמת ארץ-ישראל.

כדי לאמֵת הכללה זו צריך הקורא לרענן בזיכרונו את העלילות המשפחתיות התלת-דוריות (אבות מייסדים, בנים סתמיים ונכדים תימהוניים) ברומאנים המוקדמים שלו, החל מ“רומן רוסי” (1988) וכלה ב“פונטנלה” (2002), שהיו כולן עלילות דיסטופיות שתיארו דֶגֶנֶרַצְיָה בלתי-נמנעת של השושלת החזונית-ציונית של מייסדי הכפר (ב“רומן רוסי”) או של מקימי האחוזה המשפחתית (ב“פונטנלה”). את רעילותן של העלילות הללו, שבעזרתן ביטא מאיר שלֵו את השקפתו הפוסט-ציונית הזו, טרח להמתיק בעזרת סיפורי אהבה גדולים מהחיים, מאלה שפיתח ברומאנים “עשו” (1991) “כימים אחדים” (1994) “בביתו במדבר” (1998) ו“יונה ונער” (2006), וגם בעזרת חומרים נוסטלגיים מתקופות הווי קרובות למדי בתולדות היישוב, כגון: כלי-עבודה של בעלי מקצועות שכבר אין מי שמשתמש בהם, חפצים שכבר מזמן אין מייצרים אותם וצמחים ובעלי חיים בנופים שמעטים מגיעים אליהם ברגל כיום.

הקדמה זו על מדף ספריו הקודמים של מאיר שלו נחוצה כדי להעריך נכונה את ספרו החדש של מאיר שלו “אל תספר לאחיך” (הוצאת עם עובד / ספריה לעם 2022, 262 מ'), שאיננו ממשיך את ספריו המוקדמים, אלא את שני ספריו המאוחרים והשונים זה מזה - “הדבר היה ככה” (2009) ו“שתיים דובים” (2013) - שבהם התאמץ (ולא הצליח) למצוא ליצירתו כיוונים חדשים שאינם פוליטיים ודיסטוֹפיים, אלא טריוויאליים ואֶסקֵפיסטיים. כמעט עשר שנים חלפו מאז פרסומם עד שהשלים את הכרך השלישי במגמה מאוחרת זו בכתיבתו, את “אל תספר לאחיך”, שבו כלל - כך אטען בהמשך - שלוש עלילות פארודיות על יחסי האהבה בין המינים, בין הגברים ובין הנשים, בתקופות גיל שונות ובמצבים שונים, כאלה ששמו של הספר, “אל תספר לאחיך”, הולם אותם (ראה לאיזה מצבים מתקשר שם הספר בעמ' 202 ו-260).

ואכן, קורא שיזהה במהלך הקריאה בספר שבעצם הוא קורא פרקי-סיפור משלוש עלילות שאין קשר ממשי ביניהן, פרט לדמותו של “המספר” המופיע בשלושתן, איתמר דיסקין יפה-התואר שראייתו לקויה מילדות, לא יתקשה לסכם לעצמו שמחברן, מאיר שלו, כינס בספר הזה שלושה סיפורים שונים על היחסים בין המינים בשלוש תקופות שונות בחייו של איתמר. בנעוריו צפה בזוגיות הממושכת של ההורים מאז שהתאהבו בבחרותם ועד שנפטרו בהגיעם לזקנה, שהיתה זוגיות קומית. כאשר הגיע לעשור השלישי לחייו ושירת בצבא כקצין מצטיין לאימון גופני, התנסה איתמר עצמו בזוגיות קצרה יותר, כזו שנמשכה רק חמש שנים, שהיתה זוגיות רומנטית. ולבסוף, בהגיעו לעשור הרביעי בחייו ובעודנו רווק, חווה זוגיות קצרה עוד יותר, כזו שנמשכה פחות מיממה עם רווקה בת גילו, שהיתה בגוון של זוגיות אֶרוטית.

אלמלֵא העדיף מאיר שלו לפזר את עמודיו וקטעיו של כל סיפור בין עמודיהם של הסיפורים האחרים, כתחבולה מיותרת להפיכת הפשוט למורכב, היתה הרציפות הכרונולוגית והמדורגת הזו בחייו של איתמר מבליטה את חולשתם הבסיסית של שלושת הסיפורים: בשלושתם אין עלילה מפותחת מספיק, כזו שהצדיקה את הכללתם יחד בכרך אחד.

“ליל האחים”

כינוסם בכרך אחד של שלושת הסיפורים האלה, המסופרים בסוּגות-תוכן שונות של הסיפורת (כאמור: הקומית, הרומנטית והאֶרוטית) ובסגנונות סיפֵר שונות, מעלה על הדעת, שהם טיוטות משלושה ניסיונות כושלים שעשה מאיר שלו כדי להשלים רומאן נוסף, אחרי הופעת “הדבר היה ככה” (2009) ו“שתיים דובים” (2013), ושהוא חיפש דרך איך להציל את הטיוטות הללו מגניזה. את ההטעיה הזו, שהכרך “אל תספר לאחיך” הינו רומאן, השיג מאיר שלו באמצעות פתרון אֶקְלֶקְטי, שכיח למדי בתולדות הסיפורת, על-ידי הוספת סיטואציה אֶפִּית שתצדיק למראית-עין את כינוסם יחד של פרקים מסיפורים נפרדים וגם שונים מאוד זה מזה, בספר אחד, שניתן להציגו כטקסט בהיקף של רומאן.

לסיטואציה האֶפּית הזו העניק מאיר שלו את השם המבטיח “ליל האחים”, שכשמו כן הוא: לילה ארוך, שמתרחש פעם בשנה, כאשר איתמר היה מגיע לארץ מאמריקה, שאליה היגר לפני 35 שנים, כדי להיפגש עם אחיו בועז, הצעיר ממנו בשנתיים, בחדרו במלון. איתמר היה קובע את מועד בואו למפגש השנתי של “ליל האחים” הזה בתחילת הסתיו הן כדי להיבדק בדיקה תקופתית אצל ד"ר לוין, רופאת העיניים הקבועה שלו, שטיפלה בקוצר הראייה הקיצוני שלו (עמ' 165–164), והן כדי לזקק יחד עם גדי אלטמן, שהיה עוזרו בהדרכת ספורט בבסיס חיל האוויר, יין מזָן מיוחד של תאנים שזיקק במועד זה ביקב הבוטיק שלו (עמ' 167–166). בסיום הזיקוק היה איתמר מקבל מאלטמן 4 בקבוקים של יין “בּוּכָא”, שבלעדיהם אי-אפשר היה לקיים את מפגש “ליל האחים” הזה.

לקראת “ליל האחים” היה בועז עורך בחדרו של איתמר במלון שולחן עם חטיפים, ואיתמר היה מציב שני בקבוקים מהיקב של גדי אלטמן, ואז, במשך לילה שלם, היו “משתכרים באופן שקט, יסודי ואיטי, ומדברים על הנשים שלי ועל האשה שלו, על הילדים שאין לי ועל בתו ובנו, ועל אמי ועל אביו, כך אני מתעקש לכנותם בליבי, כי הוא [האב] העדיף את בועז והיא [האם] העדיפה אותי” (עמ' 9).

גם אחרי 35 שנים, כאשר בהווה שניהם כבר נמצאים באמצע העשור השישי של חייהם, בועז עדיין מרותק לסיפוריו של איתמר, אחיו יפה-התואר, גבר שנשים מחזרות אחריו ונמשכות לא רק ליופיו הגברי אלא גם לליקוי בראייתו, שבעטיו הוא מצויד תמיד בשני זוגות משקפיים, אחד שהוא מרכיב על אפו והשני שהוא מצטייד בו למקרה חרום, כדבריו: “בלי משקפיי אינני יכול לזהות את פני בראי של הסַפר, וגם לא את אחי, עצמי ובשרי, כשהוא יושב ומשוחח איתי במרפסת חדרי במלון” (עמ' 23). ואכן, הוסיפו המשקפיים לקסמו של איתמר, כי כל אשה שנשבתה ביופיו נהגה לגרום לו להסיר את משקפיו כדי שתֵיראה בעיניו, כמו מבעד לערפל, יפה ומסתורית יותר. ואף על פי כן ידע בועז, שרק אשה אחת כבשה באמת את לבו של אחיו ושלעולם לא תוכל אשה אחרת לרשת את מקומה בחייו.

עקביות נושאית זו בסיפוריו אלה של איתמר על צורותיה השונות של הזוגיות, אמנם איננה מצדיקה להגדיר את הספר “אל תספר לאחיך” כרומאן, אך גם כסיפורים נפרדים אין להלל אותם, כי הם סיפורים פגומים ושטחיים על הנושא המרכזי בסיפורת הפופולארית: היחסים בין המינים. אמנם לכל אחד מהסיפורים יש התחלה וסיום, אך האמצע, שהינו דל ורדוד, מסביר מדוע לא הצליח מחברם, מאיר שלו, להשלים רומאן מכל אחד מהם. תמצית קצרה של שלוש העלילות תבסס את המסקנה הזו על ערכם המוגבל של שלושת הסיפורים האלה.

הזוגיות הקומית - ההורים

כאמור, בשנות ילדותו ונעוריו הכיר איתמר בבית ההורים את הצורה הקומית של היחסים בין המינים. הוריו מנעו את התפרקות הזוגיות שלהם על-ידי הפתרון שאיפשר לכל אחד מהם להתגורר בקומה נפרדת בבית הדו-קומתי שלהם בשכונת רחביה בירושלים: האמא רחל בקומה התחתונה והאבא יחיאל בקומה העליונה (עמ' 62). ומאחר שיחיאל האמין כי “לכל אדם, בעיקר אם הוא גבר, צריכה להיות טריטוריה שהיא רק שלו” (עמ' 65), שבה יוכל לחיות עם עיסוקיו ועל-פי הרגליו, הוא בנה גרם מדרגות מהחצר אל הקומה שלו, כדי שלא יצטרך להיחשף לעיני אשתו בכל פעם שהוא יוצא או חוזר לקומה שלו בדירה. משום כך היה חשוד תמידי בעיניה של רחל כמי שבוגד בה עם נשים אחרות (עמ' 68–62). ולכן הסביר פעם לאיתמר, את המצב בבית בעזרת השקפתו השוביניסטית על ההבדל בין המינים: “גברים ממשיכים כל החיים לשחק בצעצועים, ונשים, באיזשהו שלב, מפסיקות” (עמ' 67).

ההפרדה הזו בקומות התבטאה גם בהימנעות ההורים לדבר זה עם זה, ועל איתמר הוטל להתרוצץ בין הקומות כדי להעביר את הודעותיהם האחד לשני (עמ' 99–95). התיווך שלו ביניהם בדרך זו נפסק רק אחרי שההורים הסכימו להשמיע אותן בנוכחותו “בשטח הציבורי” של הבית, בעודם יושבים בסלון או בגינה (עמ' 98).

אחרי שהשניים מיצו את ההשתעשעות זה בזה כמו ב“צאצקֶע” (צעצוע ביידיש), בשנות הדבש של נישואיהם, החל כל אחד מהם לרדת לחייו של הצאצקֶע שבו מאס: “היא שבה ותיארה את בגידותיו, שמקצתן התרחשו במציאות ומקצתן בדמיונה, והוא שב והתלונן שהיא לא מכבדת ומעולם לא כיבדה את ‘זכויות הפרט’ שלו - - - מה שהיא עושה כל השנים שלנו ביחד. פולשת אל הטריטוריה שלי, מזיזה את הכלים שלי, מסדרת את הספרים בספרייה שלי, ולא לפי נושאים או מחברים, אלא לפי הגובה והעובי והצבע” (עמ' 64).

ואכן, בסיפור הזה מובלעת ההגזמה, שהיא תכונתה העיקרית של הפארודיה, בדבריו של יחיאל על רחל אשתו: “אין לה גבולות. אם היא היתה בעל חיים, היא היתה פולשת למאורה שלי. אם היא היתה רופאה מנתחת, היא היתה מסדרת אותי מחדש: האף על החזה, העיניים על הכתפיים והאצבעות בשורה על גב, לפי הגודל והצבע” (עמ' 65).

רק אחרי ששני הבנים, איתמר ובועז, עזבו את הבית ויחיאל החל להתגורר בחדרו של בועז בקומה שלה (עמ' 183), הגשימה רחל את נקמתה ביחיאל. תחילה הצטיידה במכשיר שמיעה והשימה את עצמה כחירשת, אבל המשיכה לבוא איתו חשבון, כעת ישירות ומקרוב, על בגידותיו בה עם נשים אחרות. לבסוף גרמה למותו על ידי כך שבחסות החֵרשוּת לא הושיטה לו עזרה כאשר נפל ונזקק לה (עמ' 202–201). אך היא לא הסתפקה גם בכך, אלא השלימה את נקמתה בבעלה גם אחרי מותו על-ידי הריסת גרם המדרגות לקומה שלו ועל-ידי הימנעותה מאז לעלות אל חדרו-ממלכתו בקומה העליונה של הבית.

הזוגיות הרומנטית - מיכל

כאמור, גם העלילה השנייה בספר הזה מתרכזת בזוגיות, אך הפעם כזו שנמשכה רק חמש שנים ואשר היתה רומנטית, בין איתמר, קצין הספורט המצטיין בבסיס חיל האוויר, ובין מיכל, קצינה בת גילו (שאפילו נולדה ביום שבו חל יום הולדתו), שהיתה קצינה מצטיינת במחלקה הסודית של הלוחמה האלקטרונית באותו בסיס. הסיפור מבליט את ההבדל ביניהם: הוא יפה-התואר והיא החכמה. אף שהכירו בטקס שבו הוצגו על-ידי מפקד הבסיס כמצטיינים בתחומם, הם התאהבו רק אחרי שנפגשו בלבוש אזרחי בת"א (עמ' 160–158).

מאחר שאהבה רומנטית לא יכולה להתפתח בלי תקופת חיזור שתהדק תחילה את הקשר הרוחני בין האוהבים, שיתף המחבר את גיבוריו תחילה בערב על שירת יהודה עמיחי לפני שאיפשר להם להיות במגע גופני. הערב התקיים בנוכחותו של עמיחי ואחרי שהסתיים, התייצבו מיכל ואיתמר בפניו כשהם מחזיקים ידיים, פעולה ששיכנעה את עמיחי לעוץ לאיתמר את העצה הבאה: “אל תרפה מהיד הזאת” (עמ' 161). אף שדירתה של מיכל בת"א, שאז חלקה אותה עם קצינה נוספת, היתה פנויה באותו לילה, לא הזמינה אותו מיכל אחר-כך אל מיטתה, ואילצה אותו להסתפק בנשיקה הראשונה שהתירה לו.

נשיקה זו הספיקה לאיתמר כדי לפצוח אחר-כך בדברי השירה הבאים: “כל חדר בליבי התמלא בדמהּ. כל איבר בגופי שיער כל איבר בגופהּ. כל תא בבשרי נערך לקראת כל תא בבשרהּ. תאֵי שריר נדרכוּ, תאי חוש התחדדוּ, תאי עצב בדקוּ מגעים. תאי זרע עצרוּ נשימה”. וכאשר ביקש איתמר להתנשק עוד, “הכי הרבה שאפשר”, הבטיחה לו מיכל “תהיה עוד הפעם הבאה, ויהיו הפעמים שאחריה”. הבטחה זו הפיקה ממנו מיד בית לירי נוסף: “הייתי קל ומאושר. חשבתי שכך הרגישו האנשים הראשונים שהמריאו בכדור פורח, שזרעו זרע באדמָה, שחצו את האופק על גב רפסודָה. ימים חדשים אותתוּ. גלים ליקקוּ את החוף. אהבָה התנשמָה. נדרכָה” (עמ' 163).

החריזה והמספר המוגזם של הדימויים ממישורים שונים של המציאות הגשמית והדמיונית בשני בתי-השיר האלה מקרבים-אל-הדעת, שהמחבר הוסיף לסיפור הזה גוון פארודי עָז יותר מזה שצבע בו את הסיפור הקומי על הזוגיות הממושכת של ההורים שהתפצלה לשתי הקומות בביתם. אף על פי כן פקעו בועות האהבה הרומנטית בין מיכל ואיתמר אחרי חמש שנים, כאשר מיכל הודיעה לו שהגיע הזמן להיפרד והסיטה את ראשה כאשר ניסה לנשק אותה נשיקת פרידה (עמ' 213). הסיום הגשים לאיתמר את נבואתו של אביו על מה שצפוי לו ממנה: “אתה הצאצקע שלה והיא עושה בך מה שעושים בצעצוע: משחקת בך, מראה אותך - - - ובסוף היא גם תזרוק אותך בשביל הצעצוע הבא שיהיה לה” (עמ' 68).

ואכן, מיכל אמנם נפרדה מאיתמר, אך הוא לא נפרד ממנה, כפי שמשתמע מלקט הדימויים שניסח מאיר שלו לאיתמר שלושים שנים אחרי שנפרד ממיכל: “חשתי כגולה מארצו. אחרי כמה פסיעות הפכתי את פני לאחור. מיכל עמדה בדלת והסתכלה בי. - - - אסור שדבר כזה יקרה, חשבתי. - - - צריך שבני ובנות זוג [כאשר הם נפרדים] ימהרו וינשקו זה את זה על כל גופם, כל אבר, כל חלקת עור ופינה, ולא רק את נאות המדבר ואת חופי השנהב, אלא גם את שיכוני העוני ואת החצרות האחוריות ואת הפרוורים הנידחים, את המרפקים ואת העקבים, את המעזֵבות ואת אזורי התעשייה” (עמ' 219). רק חבל, כה חבל, שבסיפור הזה, וגם בשני הסיפורים האחרים, השקיע מאיר שלו מאמץ כה בולט בהגזמות הלשון הפיגוראטיבית, בעוד שהשקיע כה מעט דמיון בפיתוח סיפור-המעשה כדי שיהיה מעניין יותר.

אם גם גודש כזה של דימויים בסיפור הזה עדיין לא שיכנע קורא כלשהו שהטקסט של מאיר שלו הוא טקסט פארודי וליטֶרָרי, ספרותי-אמירתי ומוגזם, כדאי לו לחזור אל פסקת הפתיחה של הספר הזה, שגם בו קיימת הגזמה באמצעי לשוני כדי לבטא את תחושת האהבה שעדיין מפעמת אצל איתמר כלפי מיכל גם אחרי שחלפו עשרות השנים מאז שנפרדו.

הפעם המחיש מאיר שלו לאיתמר את האהבה באמצעות אַלוּזְיוֹת - רמיזה אל צירופי-לשון מטקסטים נודעים - שהטמיע בשבילו מפסוקי אהבה שונים בתנ“ך: “פעם אחת, ברחוב תל-אביבי קטן שאת שמו כבר שכחתי, התרמזתְְ לי פתאום באשה אחרת. היא באה מולי, פוסעת את פסיעותייך, התקרבה, הראתה את מראייך, ואני לבי עמד מִפְעוֹם, רגלי מִלֶכֶת”. מאיר שלו דחס בשני המשפטים האלה שלוש מליצות מפסוקי אהבה בתנ”ך: “יונתי בחגוֵי הסלע - - - הראיני את מראייך השמיעיני את קולך” משיר השירים ב‘-14, “נפעמתי ולא אדבֵּר” מתהילים ע”ז-5 ו“לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה” מירמיהו ב’-2.

את התמצית הזאת על תוכנו של הסיפור הרומנטי הזה מוטב לסיים במידע קונקרטי על חייו של איתמר ועל חייה של מיכל מאז שנפרדו לפני שלושים וחמש שנים: “שנינו, מיכל ואני, בני שישים וחמש. אני חי בשרלוטנסוויל, וירג’יניה, ארצות הברית, ומבקר בישראל כל שנה. היא חיה בתל-אביב ומרבה בנסיעות להרבה ארצות. לפעמים אני רואה תמונה שלה באינטרנט, מקבלת פרס מדעי או תואר כבוד, לפעמים עם בעלה, שתי בנותיה - הבכורה, רופאת ילדים, דומה לה עד כאב - ועם ארבעת הנכדים” (עמ' 21).

הזוגיות האֶרוטית - שרון

מאיר שלו חשף כבר בפתיחת הספר תמצית מעלילת הסיפור השלישי מפי איתמר עצמו: “לפני כמה שנים, בליל האחים של 2010, סיפרתי לו [לבועז] סיפור שאינו קשור למשפחתנו, על אודות לילה שעבר עלי בארץ עשרים שנה קודם לכן, ב-1990. סיפרתי לו על אשה שהכרתי באותו ערב, על פגישתנו, ועל מה שאירע אחר כך בבית בודד אי-שם בשרון, בלב מבוך של דרכי עפר, פרדסי הדרים, חלקות ירק ומטעים של אבוקדו” (עמ' 10–9).

איתמר היה אז רווק יפה-תואר בן 45, כאשר בעלת בר מזדקנת ליד המלון הציעה לו לפגוש אשה צעירה ממנה “שהכירה פעם גבר יפה - - - שלא שם אליה לב, ומאז נשאר לה חשק [להיות עם גבר יפה - - - לראות פנים יפות של גבר ממרחק של נשיקה]” (עמ' 26–25). איתמר נענה להצעה זו, ונפגש עם אשה בת גילו נאה למדי. ומאחר שמדובר בסיפור אֶרוטי קצר-מועד, לא זיהו שניהם את עצמם בשמם האמיתי. איתמר אימץ לעצמו את שמו הפרטי של אלטמן, גדי, והאשה שפגש הציגה את עצמה בשם “שרון”.

סיפור ארוטי לא מתבזבז על פתיחה וסיום ארוכים, אלא מתרכז דווקא באמצע, שבו מתוארות באופן גראפי כל הפעולות שעליהן רמזה התמצית שכבר נמסרה לקורא בתחילת הספר. ואכן ביוזמתה של שרון ועל-פי הוראותיה התבצעו לאיתמר כל המעשים שהתרחשו לו בדירתה בכל התנוחות האפשריות, סבב אחרי סבב, כמו בזירת מתאגרפים, שרעד של גוֹנְג מפריד בין הסבבים. ואכן, כך הסתיים הסבב הראשון בסיפור הזה: “שכבנו, דוממים והדוקים, - - - אני חושב שנרדמתי לשנייה, כי התעוררתי כשאמרה ‘עכשיו תילחֵץ אליי הכי חזק שאתה יכול. רק להילחץ, בלי לזוז. עד ששנינו נתחיל לרעוד’” (עמ' 116).

הסבב הבא שלהם כבר התבצע בתנוחה אחרת: “שרון התקרבה ועמדה סמוך אליי, ואני, על ברכיי, חיבקתי את רגליה. היא הניחה את ידיה על עורפי, הידקה את פני אל ערוותה, וכמו קודם, אחרי ששכבנו, רעדה” (142).

וכמובן שגם קטעי הסיפור מאותו לילה, אשר פוזרו על-ידי הכותב הקוֹנְצֶפְּטוּאַלִי בין הפרקים של שני הסיפורים הקודמים ושנקטעו ללא-הרף על-ידי הערותיו של בועז, סוכמו לבסוף בקטע הבא: “רציתי ללכת, גם כי ככה אני רגיל, וגם כי היא עייפה אותי, מהרגע שנכנסתי לבית שלה, תעשה ככה, תעשה ככה, פֹה וְשם וְשם וְפֹה, תיכנס לאט, אל תעצום עיניים, יותר לאט, תַראה את הידיים, עם המשקפיים, בלי המשקפיים, תיצמד, עכשיו נרעד. - - - לא יכולתי יותר, התעייפתי ממנה” (עמ' 191).

במשך הלילה הזה התבררה לאיתמר זהותה של האשה שהתעללה בו במשך לילה שלם, שאכן התעלם ממנה כאשר שירתה כצלמת בבסיס שבו הכיר את מיכל, כפי שהקורא כבר יודע מהסיפור הקודם, הסיפור הרומנטי. אז, בבסיס, רצתה “שרון” לאבד בחברתו את בתוליה (עמ' 248), אך בהווה של הסיפור היא נוקמת בו על האכזבה שספגה בעבר בעקיפין ממנו, כאשר התאהב במיכל הבלתי-נשכחת.

אף שבסיפור הזה, השלישי, הפארודיה על הסיפור הפופולארי כבר גלויה ומודגשת, היא ניתנת להבלטה ניכרת יותר על-ידי הפשטת סיפור-המעשה הזה מהפרטים הסְפֶּציפיים שלו: בעלת בר, אשה מבוגרת, מְסַרְסֶרֶת בגבר יפה ומפגישה אותו עם אשה שמעוניינת לבלות לילה עם גבר יפה-תואר. ואכן, במשך לילה תמים מכניעה אותה אשה את הגבר, מחזיקה בו על-ידי הסתרת משקפיו, שבלעדיהם אין הוא מסוגל להימלט מהמלכודת שלה, ומַחְפיצה אותו (מלשון: חֵפֶץ) לצרכיה המיניים.

הפרזיולוגיה הפמיניסטית (“מְסַרְסֶרֶת” ו“מַחְפיצה”), בהפשטה זו של סיפור-המעשה, מְהַפֶּכֶת את היחסים בין שני המינים, מאלו שהיו שכיחים בעבר במציאות וגם בסיפורים, ליחסים שתנועת “מִי-טוּ” המיליטנטית מטיפה להנהיגם בהווה, תחילה בין הסדינים בחדר-השינה ואחר-כך בכל תחומי החיים האחרים, כדי ליצור שוויון מלא בין הנשים ובין הגברים.

סיכום - והפעם ללא גלי רֶטֶט ורָעַד

רק על-ידי סיווג שלוש העלילות כפארודיות על הסיפור הפופולארי, ניתן להצדיק במשהו את מגרעותיו של הספר הזה של מאיר שלו. וישנה סיבה נוספת שמצדיקה את הספר הזה בתחום הסוגה שבה נכתב, סוגת הסיפור הפארודי: גם בחולשותיהם של שלושת הסיפורים הם לועגים מספיק לסוג הספרים המשגשג ביותר כיום בסיפורת הישראלית, סוג הנוגס כבר שנים נתחים מתפוצת ספריו של מאיר שלו, והם סיפורי האהבה הפופולאריים, שרוב מחבריהם הם כלל כותבי-המִקְלדת משני המינים, אך הבולטות מביניהם הן דווקא הנשים שכותבות “ספרות פמיניסטית” דלת-דמיון - מסקנה זו נתמכת על-ידי העובדה שבשלושת הסיפורים הגברים הם הקורבנות של מעשי הנשים ושל החלטותיהן כלפי הגברים שלהן.

לקוראי ספריו הקודמים של מאיר שלו שהתאכזבו מהספר הנוכחי, הקדים מאיר שלו, למסור, בסיומו של הסיפור האֶרוטי הזה, את התמצית הבאה על עלילתו מפי איתמר: “לא תאמיני [אמר לשכנתו, אחרי שחזר מישראל אל דירתו באמריקה] מה קרה לי בישראל, בחורה התחילה איתי בבר, לקחה אותי אליה והחביאה לי את המשקפיים כדי שלא אוכל ללכת, ופחות או יותר זהו” (עמ' 259). ואכן: תמצית זו מסכמת פחות או יותר את קלישותם הסיפורית של כל סיפורי הספר הפארודי הזה של מאיר שלו.

הרומאן “מבעד לקרקעית השקופה” (הוצ' עם עובד / ספריה לעם 2021, 430 עמ') הוא רומאן היסטורי, המספר על ארבע ההפלגות של כריסטופר קולוּמבוס באוקיינוס האטלנטי - שלוש הראשונות בסוף המאה ה-15 והרביעית בתחילת המאה ה-16 - שבמהלכן גילה את יבשת אמריקה. בצאתו להפלגה המסוכנת והנועזת הראשונה הניח קולומבוס, שאין יבשה כלשהי במרחב המים האדיר שמשתרע בין מערבה של יבשת אירופה (ספרד ופורטוגל) לבין מזרחה של יבשת אסיה (סין,יפן והודו), ולכן קיווה, שאם יסיים את ההפלגה בהצלחה, יגלה נתיב קצר וריווחי יותר אל אותן ארצות עשירות מהנתיב הארוך אליהן סביב יבשת אפריקה שאז היה כבר ידוע ליורדי-הים.

אירועי ההפלגה ההיא, וגם של שלוש ההפלגות הנוספות, מסופרים מפי שני מספרים שונים. בחלק הראשון מופעל מספר יודע-כל, מהימן ואובייקטיבי, המספר על שתי הפלגות הראשונות (זו משנת 1492 וזו משנת 1493) מנקודת מבטו של נער יהודי בן חמש-עשרה, טוביאס קאסארס. בנוסף לכך מורחב הסיפור לקורות-חייו של הגיבור הזה בטרם התגנב לספינתו של קולומבוס, ולאירועי חייו ביבשת החדשה אחרי שעזב את ספינתו של קולומבוס בסיום ההפלגה השנייה, ולעשרות השנים שבהן המשיך להתגורר באי היספניולה עם אשה אינדיאנית שבה התאהב ובחברתה הזדקן.

בחלק השני מופעל כריסטופר קולומבוס עצמו כמספר-גיבור, המספר מנקודת מבטו, בשנת חייו האחרונה, ב-1506, את סיפורן של כל ארבע ההפלגות שביצע. וגם הוא מוסיף בפרקי הזיכרונות שלו הסברים על מניעיו הגלויים והנסתרים לצאת אליהן, ועל הקשיים שהיו לו עם הצוות הבלתי-מיומן והבלתי-ממושמע בכל אחת מהן. בפרקי זיכרונות אלה, שאותם הוא מנסח כמכתבים שהוא מייעד אותם להישלח אל המלך פרדיננד בויאַדוֹליד כדי לשכנעו לממן עבורו הפלגה חמישית, הוא מזכיר מדי-פעם את נער-הסיפון טוביאס שהיה משרתו בשתי ההפלגות הראשונות.

גיוון זה בנקודות המבט, שמהן מסופר הגילוי של יבשת אמריקה בסוף המאה החמש-עשרה, איננו הישגו היחיד של יובל שמעוני ברומאן ההיסטורי הזה. חשובה ממנו היא גם הצלחתו ברומאן הזה לגלף שתי דמויות ראשיות כה מעניינות מאותה תקופה, כדמויות ארכיטיפיות המבליטות את הכוחות המנוגדים שפועלים בהיסטוריה בכל התקופות שלה: תמיד יהיו בה רוֹדנים ושליטים מפורסמים שיגשימו את שאיפותיהם במעשי אלימות ובמלחמות (כזו היתה שושלת הקוֹלוּמְבּוּסִים, כריסטופר, דייגו ולואיס, בעלילת הרומאן החדש, עלילה המתרחשת בהיסטוריה בתקופת המעבר מימי הביניים לעת החדשה), ותמיד יהיו בה המוני הקורבנות התמימים שישלמו בדמם ובחייהם על שיגעון הגדלות של הרודנים (כמו שושלת הפוֹליאָקוֹבים, איליה, נחמן ואמנון, שהיו הקורבנות של ההיסטוריה בעלילת “קו המלח”, עלילה שהתרחשה במאה השנים של המאה הקודמת).

בכפל תפקידם של שני הגיבורים ברומאן “מבעד לקרקעית השקופה” הן כדמויות בנות תקופתן והן כדמויות ארכיטיפיות המעידות בטבען ובמעשיהן על כל התקופות, הצליח יובל שמעוני לבטא את השקפתו הביקורתית הנחרצת על כך שכל הישג של ההיסטוריה, באחת מהתקופות במניינה, היה מוכתם בדמם של בני-אנוש במלחמות מקומיות, אזורית ועולמיות בלתי-פוסקות מסיבות אֶתניות, דתיות, אידיאולוגיות וכלכליות.

הקשר בין שני הרומאנים ההיסטוריים

את המסקנה הזו על הנושא שמעסיק את יובל שמעוני בכל ספריו ביטאתי בפסקת הסיכום הבאה, שבה סיימתי את מסת הביקורת שלי על “קו המלח”, ספרו הקודם משנת 2014: “אחרי שני הספרים של החטיבה הראשונה, “מְעוּף היונה” ו”חדר", פתח יובל שמעוני “ברומאן “קו המלח” חטיבה חדשה ביצירתו, שבה פרץ אל היקף נושאי חדש, ההיקף העל-דורי, ואל עומק רעיוני נועז יותר, עומק ההתבוננות בהשפעת אירועי ההיסטוריה בכל תקופה על האדם ועל ערכיו. ספריו הבאים של יובל שמעוני ודאי יבססו את הקביעה הזו על התפתחות יצירתו בעתיד” (הציטוט הוא ממסת מבוא על יצירתו של יובל שמעוני, שכללתי בספרי החדש, “מן המסד ועד הטפחות”, שהועלה השנה בשלמותו לאתר “פרויקט בן-יהודה”).

כלומר: אחרי ששירטט ב“קו המלח” את הדיוקן של ההיסטוריה של המאה העשרים, היה צפוי שיובל שמעוני יבחר תקופה מדגימה נוספת, מאחת המאות הקודמות, כדי לבסס על אירועיה את מסקנתו על היסטוריה, כפי שהשתמעה מפי שלושת גיבורי הרומאן “קו המלח” (איליה פוליאקוב, בנו נחמן פוליאקוב ונכדו אמנון פולג): “פני אבן יש להיסטוריה והכל כבר נחקק בהם, מטוב ועד רע, וכל תו נחקק בדם” (שם, עמ' 308).

מסקנה זו אומרת, שאם בוחנים באמות-מידה מוסריות וערכיות כל אירוע גדול ומהפכני שהתרחש בעבר לאנושות, באחת מהתקופות הקודמות בתולדותיה, וגילוי יבשת אמריקה הוא ללא-ספק אירוע מסדר גודל כזה, אפשר להיווכח שהישגיו נחקקו בדמם של בני-אדם נגזלים, מְעוּנים ונרצחים.

משום כך, כדי לבסס את השקפתו הפסימית והעל-תקופתית על ההיסטוריה, בחר יובל שמעוני להתרכז ברומאן “מבעד לקרקעית השקופה” בתקופה מוקדמת בארבע מאות שנה מהתקופה שבה התרכז ברומאן “קו המלח”, ומשום כך גם גילף בו שתי דמויות ארכיטיפיות ומנוגדות בטבען ובפעולתן.

ואכן, מעלילת הרומאן הזה משתמעת המסקנה הבאה על הישגו של קולומבוס: מאחר שגילוי יבשת אמריקה, בסוף המאה החמש-עשרה, המיט כליה פיזית ורוחנית על אוכלוסיית הילידים המקומית, האינדיאנים, הוא איננו אירוע שיכול להיחשב ברצף הדורות כהישג הומניסטי שהגשים את חזון הקידמה והנאורות. גילוי היבשת הזו אמנם העשיר את המידע הגיאוגרפי על כדור הארץ וגם קידם לספרד אפשרויות כלכליות חדשות, אך בה-בעת גם צמצם את הסיכוי להגשים את חזונם של נביאי עם ישראל על שלום עולמי. בכך אישר הרומאן הזה פעם נוספת את המסקנה שהשתמעה מ“קו המלח”: “פני אבן יש להיסטוריה והכל כבר נחקק בהם, מטוב ועד רע, וכל תו נחקק בדם”.

שתי דמויות ארכיטיפיות

דמותו של קולומבוס מבוססת, כמובן, רק בקוויה הכלליים על המידע שהשתמר בהיסטוריה עליו, ואילו יובל שמעוני העניק לו ברומאן קווי-אופי רבים ומובהקים יותר וגם הוסיף מדמיונו אירועים שניתן להסיק מהם על מורכבותו של האדמירל כאדם, בנוסף לתפקיד שהועיד לו כדמות ארכיטיפית שנועדה לייצג את כל העריצים שפעלו לפניו ויפעלו אחריו בהיסטוריה. לעומת זאת הדמות של נער-הסיפון טוביאס קאסארס היא דמות ששמעוני בדה אותה ואת סיפור-חייה מדמיונו, אם כי אין ספק שהיה ודאי נער-סיפון דומה לו בספינה של קולומבוס.

ואשר למכתבים של קולומבוס בחלק השני של הספר - הם כולם פרי דמיונו של יובל שמעוני, כי מעולם לא נכתבו ולא נשלחו אל הנמענים שלהם, אל מלכי ספרד, אם כי באחד ממכתביו האמיתיים ששרדו כתב קולומבוס, שבמהלך מסעותיו תיעד את האירועים הדרמטיים שהתרחשו לו בהם, וגם אטם את הדפים והטמינם בחבית שהצמיד לירכתי ספינתו בקשירה רופפת, כדי שהחבית תגיע באופן כלשהו אל ספרד, אם לא ישלים את שובו לספרד בהצלחה (עמ' 271), אלא שחבית זו לא הגיעה מעולם אל יעדה.

משום שרצה להבליט באמצעות גיבורי הרומאן הזה, כריסטופר קולומבוס וטוביאס קאסארס, את הניגוד העל-תקופתי בין מדכאים למדוכאים, לא הסתפק יובל שמעוני בגילופן כשתי דמויות ארכיטיפיות, דמויות שבנוסף לייחודן העצמי הוטמעה בהן גם היכולת לייצג באופן סמלי את הרודנים המדכאים ואת המדוכאים החלשים בכל התקופות של ההיסטוריה, אלא גם צירף מוטיב בולט ושונה להסברת הביוגרפיה של כל אחד מהם - לאחד הצמיד את מוטיב המים, ולשני הצמיד את מוטיב האש.

סיפור חייו של האדמירל

משני חלקיו של הרומאן “מבעד לקרקעית השקופה” מתברר שאופיו של קולומבוס כרוֹדן התגבש באירוע מכונן שהתרחש לו באחת מהפלגותיו הראשונות בספינה, כאשר היה עדיין ספן פשוט. באותו אירוע ניצל מטביעה על-ידי היאחזות במשוט, אחרי שהספינה שבה הפליג הוטבעה בקרב עם ספינה מוונציה. בן חסותו, טוביאס, “כבר כמה וכמה פעמים שמע את הסיפור, ובכל פעם השתנו כמה מפרטיו. וכשהיה אדמירל מתעורר מבועת בלילות לא נראה שבקלות כזאת צף המשוט ההוא אל ידיו, כנראה היה צריך להיאבק עליו. ‘זה הייתי אני או הוא’, מלמל לילה אחד” (עמ' 113).

למלחים בספינתו, רובם פושעים שהעדיפו לצאת להפלגה המסוכנת במקום להיות כלואים עד מותם בבתי הכלא, סיפר קולומבוס, שניסה להציל מלח נוסף שנאחז במשוט, אך “כעבור שעות אחדות כבר לא עמדו לו לאומלל כוחותיו והוא הירפה מן המשוט” (עמ' 261). לעומת זאת חשף באחד מפרקי הזיכרונות, שכתב בשנת חייו האחרונה, ב-1506, גירסה שונה הרומזת, שכנראה הטביע ימאי מבוגר ממנו שנאחז גם הוא באותו משוט (עמ' 398–387), כדי שיוקל עליו לחתור אל החוף ולהינצל.

מאז אותו אירוע, הפך האדמירל לאדם אכזר ואנוכי - אדם שכל חייו נאבק בסערות ובגלים ובאלה שהימרו את פיו. גם בשנת חייו האחרונה עדיין התענה בשנתו מחלומות סיוטיים על גלים ענקיים המטלטלים אותו לגבהים ומנחיתים אותו עד לקרקעית הים ועל חיות-ים מיתולוגיות שנוגסות בו ומאיימות להורידו למצולות.

מן המקרה המבעית שחווה אז, גזר קולומבוס את השקפתו על החיים, שאותה השמיע באוזני נער-הסיפון שלו, טוביאס, בהזדמנויות שונות: “כל אדם צריך שיהיה לו בחיים יעד לחתור אליו בכל כוחו עד שישיג אותו” (עמ' 34), כשם שמפרשת הצלתו בעזרת המשוט גזר גם את הכרעתו בדילמה המוסרית שפשעיו הציבו אותו מולה: “לא אהין לומר כי נקי אני מכל פגם, אבל טובה היתה תכליתי, ובטרם חורצים עלי משפט מוטב לשאול מה נעלה על מה: מעשה שלם [כלומר: מוסרי] שתכליתו [תוצאתו] רעה, או מעשה פגום [כלומר: בלתי-מוסרי] שתכליתו [תוצאתו] טובה” (עמ' 286). רק אדם יהיר מסוגל להצדיק בתוצאה המגשימה את שאפתנותו לעושר ולתהילה את ההכרעה שהחזיק בה מבין שתי האפשרויות הללו.

דבקותו של האדמירל במטרותיו אלה מסבירה את המעשים האכזריים והבלתי מוסריים שנעשו תחת פיקודו. המלחים שרפו את הבקתות של האינדיאנים, ואחרי שתלשו עגילי-זהב מאוזני הנשים, נזמים מאפן ואצעדות מזרועותיהן ומקרסולי רגליהן, אנסו אותן ורצחו את הגברים, או שכבלו את האומללים ומכרו אותם כעבדים. תאור הכחדה של הכפר של פילאר מפיו של האחיין שלה, קָנימָאוֹ (עמ' 151–145), ממחיש את האכזריות שהפעילו הספרדים כלפי הילידים מחמדנות לזהב (“קָאוֹנָה” בלשון השבט טָהינוֹ של פילאר).

הפנאטיות הדתית של האדמירל

את כל מעשיו, ובכללם גם את התעלמותו ממעשי האלימות הקשים שביצעו מלחיו כדי להשיג זהב מן הילידים, הצדיק האדמירל קולומבוס בדבקותו בדת הנוצרית, שבה החזיק בצורתה החזונית: “מהשמים רצו שאשלים את השליחות שלי. - - ומה הן כל רטינות המלחים לעומת שליחותו, קורי עכביש שמנסים לעכב נשר כביר במעופו, כנפיו העצומות כבר פרושות באוויר, עיניו חדות עד קצה האופק” (עמ' 112). ועל כן הקפיד כל ערב לכרוע ברך ולהתפלל אל ישו ואל מריה "שיעזרו לו למלא את שליחותו הקדושה - - - מרכין את ראשו בכריעתו עד רצפת התא וחובט את מצחו בקרשים גם כשכבר החל מצחו לדמם” (עמ' 110).

מי שהמשיל את עצמו לנשר והביא את דתיותו להקצנה פנאטית כזו, הוא אדם שאינו נרתע משפיכת דמם של בני-אדם אחרים, הנחשבים בעיניו לפראים שלא צריך לכבד את ערכיהם ואת תרבותם. עוד במהלך הפלגתו הראשונה שמע טוביאס, התמים והנפחד, מפי האדמירל אמירות שאז עדיין לא הבין ממש את משמעותם החמורה, כגון: “זו אולי התגלית הגדולה מכולן: לא נופי ארצות רחוקות בקצה האוקיינוס, אלא חשכת התהומות המתגלות בקרובים אליך ובך עצמך. - - - כל המסע הזה, ילד, עם כל היעדים שלו, זה כנראה גם כדי להבין כמה מנוולים הבני-אדם יכולים להיות” (עמ' 24).

ואם בתחילה, כאשר היה זקוק לחסותו של האדמירל כדי לשרוד בספינה, עדיין הוקסם טוביאס מחזונו: שבבוא היום “ייראה האי הזה בשגשוגו: עוד ועוד ערים שייבנו בו ובהן בתי אבן ולא עץ, עוד ועוד מבצרים, וגם קתדרלה תיבנה סוף-סוף עם מגדל פעמונים נישא לשמיים, והמכרות והנחלים יפיקו די זהב למלא בו את קופת הממלכה לקראת היעד החשוב מכולם - - - שהפלגותיו מערבה יממנו את המסע הכביר ביותר - - - אל העיר הקדושה במזרח” (עמ' 66) - הבין עד מהרה את המשמעות האכזרית של ההמלצה שהשמיע האדמירל באוזניו בתחילת ההיכרות ביניהם: “הידיים נועדו לתפוס ולא להרפות, הכי פשוט זה להרפות! אלא שאם אני הייתי מוותר, איפה היינו?” (עמ' 35), ואף למעלה מזה הבין: שקולומבוס הוא מֶגָלומן מסוכן ביותר.

ואכן, באחד מפרקי הזיכרון בחלק השני של הרומאן, גילה קולומבוס שבסיוטיו בלילות הוא עדיין שומע את הקולות הסותרים ששמע אז, כאשר נאחז במשוט: “אומר האחד: הֶרֶף!, והאחֵר: אל תרפה! - - - פעמים זה אֶדֶן-חלון שאני נאחז בו מבחוץ ומתחתי כל גובהו של מגדל כנסייה אשר כל הנופל ממנו ירוצץ את ראשו באבני המרצפת. ופעמים שום סכנה כזאת אין, לא אדן הוא כי אם משוט, וקלה הנפילה מאוד, כמו אל תוך מים. מי-ים הם אלה, ואינני נופל בין יונים בדרכן ללקט פירורי לחם מאבני המרצפת, כי אם בין דגים, ואין הם נחרדים מנפילתי, להפך, מברכים הם עליה ואת רעבונם ישביעו בבשרי” (עמ' 292).

הסיוט הזה מבהיר, מדוע הוריש האדמירל לבנו, דייגו, את ההוראה לבנות “קתדרלה עם מגדל פעמונים נישא לשמיים” בהיספניולה, עיר השלטון הספרדי באי, והיא הקתדרלה שבנייתה הושלמה לבסוף על-ידי לואיס, נכדו של קולומבוס, שעלה על סבו ברשעותו. אך הפרטים בתמונה סיוטית זו של קולומבוס מעלה בזיכרון גם את סיפורה של הצרפתייה, בספרו הראשון של יובל שמעוני, “מעוף היונה” (1990), שברוב ייאושה מהאיסורים הדתיים שהוטלו עליה בבית הוריה בכפר, התאבדה בקפיצה ממרומי הקתדרלה נוטְרֶה-דם בפריז. איש מהצופים שנקלעו למקום וראו את התרסקותה על המרצפות של הכיכר לא ייחס למעשה שלה את האפשרות שבכך ביטאה המתאבדת מחאה נגד חלקן של הקתדרלות (של כל הדתות) באסונות שפוקדים את האנושות בהיסטוריה.

ההמשכיות הזו בין ספריו מבטאת, לדעתי, את האזהרה של יובל שמעוני מפני הפנאטיזם הדתי המעניק לרודנים את ההצדקה לבצע את מעשיהם הרצחניים בהיסטוריה, ואת תקוותו לתיקון העולם באמצעות פציפיזם חילוני והומניסטי. באגדה “הכֵּס”, שכלל בכרך “חֶדֶר” (1999), סימן את ההתרחקות מן הקתדרלות כצעד ראשון להצלת האנושות מן ההתבהמות הממתינה לה בקצה דרכה עד כה.

רק בתחנת חייו האחרונה, כאשר השלים את כתיבת זיכרונותיו ב-1506, הבין האדמירל איזו מפלצת מרושעת טיפח בחובו: “רהב יש בי, וכאשר יגאה ישקיעני תחתיו, אך אחרי-כן שבה תקוותי ועולה, ויכול אני להיאחז בה שוב” (עמ' 274). וגם: “גבה לבי כל-כך עד שנדרשה משקולת להורידו ארצה” (עמ' 326), “שבתי והזכרתי לעצמי פעם אחר פעם: בוטח אתה יותר מדי בכוחך להשיג כל מאווייך, איים וארצות, חופים ורכסי-הרים, זהב ופנינים, ואילו אדוננו די היה לו בקוציו. ואולם מאוחר מדי הזכרתי כל זאת לעצמי, ועתיד הייתי ליתן דין על כך” (עמ' 341). ואכן, מאוחר מדי הבין, כי רק בעת נפילתו של אדם “מן הפסגה לתהום”, בדומה לאדם הנופל “מראש מגדל פעמונים לרחבה אשר תחתיו”, הוא מלמד את עצמו מהי ענווה (עמ' 428).

סיפור חייו של טוביאס קאסארס

כפי שמֵי-הים הוצמדו לאדמירל קולומבוס כמוטיב שילווה אותו בכל המבחנים של חייו, כך הוצמדה האֵש לנער היהודי טוביאס כמוטיב שילווה אותו בכל המבחנים של חייו כמבוגר. בהיותו בן 15 ראה לראשונה במו-עיניו טקס אוטו-דָה-פֶה שקיימה האינקוויזיציה בכיכר עיר-הנמל פאלוּס. בשיא הטקס שרפו נזירי הכנסייה באש יהודים ומומרים שנחשדו בשמירת יהדותם בסתר, בעוד ההמונים צופים במחזה המצמרר, חלקם באכסטזה דתית וחלקם בעליזות של שוטים (עמ' 64–53). אחד מהאומללים הללו הכיר טוביאס היטב, היה זה מוכר-הבדים אלפונסו, השכן שהמיר את דתו אך נחשד בצביעוּת אחרי שהמעקב של האינקוויזיציה העלה שמארובת ביתו אין עולה עשן ביום השביעי של השבוע. המראה הזה הפך מאז לסיוט קבוע בשנתו של טוביאס והשפיע עליו להפסיק להאמין באלוהים (עמ' 126).

אפילו האדמירל הבחין ברגישותו הנפשית של טוביאס מול מעשי הזוועה שנעשו בילידי האי. ועל כך כתב באחד מפרקי הזיכרון: “לא ידעתי מה עובר בראשו, רק זאת ראיתי, איך הסב את עיניו מן הגופות המפוחמות ופנה הצידה והקיא את בני מעיו. - - - ונזכרתי כמה התיירא בספינה מן האש שהיה הטבח מבעיר תחת סיריו, שמא תקטוף הרוח את להבותיה ותטיחָן בקרשי הספינה ונתלקח כולנו” (284).

ובפרק אחר כתב האדמירל את מסקנתו הבאה על טוביאס: שכתוצאה מהמראה שראה “כיצד מעלים על מוקד בכיכר העיר את אחד משכניו” (עמ' 353), היה “שפל רוח ככל בני עמו ובוגדני כמוהם” (עמ' 345). לדעתו, בגד בו טוביאס אחרי שתי הפלגות רק אחרי שהורה לו לא להרפות ואילץ אותו לקרֵב גחלת לעיניו של נער אינדיאני, כדי שהנער יחשוף את מקום המיסתור של אביו. ומאחר שטוביאס היסס, איים עליו בחרבו, ותחת האיום הזה הידק טוביאס את הגחלת אל הנער האינדיאני וזעק עימו “כמו נכווה אז גם הוא” (עמ' 367).

אחרי האירוע הזה החליט טוביאס " שלא יפליג שוב לעולם - - - לא עם האדמירל לא עם אף אחד אחר; כבר, למד מה יכולים בני אדם לעולל זה לזה" (עמ' 24), כי בכל יום שעבר בספינה, ועוד במחיצת האדמירל, התברר גם לו “שאין גבול לכוחו של אדם להרע” (עמ' 98) - אמת מרה שכזכור האדמירל כבר ידע הרבה שנים לפניו: כמה מנוולים הבני-אדם יכולים להיות" (עמ' 24).

ואכן, טוביאס מימש את החלטתו זו: הוא ירד מהספינה של האדמירל, ובחר להישאר באי ולקיים בו חיים צנועים והגונים. תחילה פדה את פילאר מהאיש שקנה אותה כשפחה, אחרי שעברה אונס קבוצתי שגם הוא נאלץ להשתתף בו (עמ' 73), שלאחריה עיקרה את עצמה כדי שלא תוכל ללדת (עמ' 74). אחר-כך למד ממנה את שפת השבט שלה ואת מנהגיו, עד שזכה בסליחתה על השתתפותו באינוס הקבוצתי שלה, ועד שזכה גם באהבתה (עמ' 75–73).

למחייתם הקים טוביאס מפעל להפקת זפת בשולי העיר היספניולה, שבה העסיק שני ניצולים מהכפר של פילאר בתנאים של בני-חורין: “מי שהתעסקו בזהב הרי העבידו את בני שבטה עד מוות, ואילו הוא, את פועליו מעולם לא העביד ככה” (עמ' 128). הקמת המפעל הזה לייצור זפת היא הוכחה נוספת לכך, שבַּעַת-האש רדף את טוביאס עד יומו האחרון.

להפקת הזפת שרפו שני פועליו גזעים של עצי אורן, אך טוביאס עצמו לא התקרב לאֵש. לעומת זאת הצטרף אחרי שנים לתוכנית הנקמה בספרדים שרקמה פילאר ותרם זפת להטבלת ראשי החיצים, שעמד קָנימָאוֹ, האחיין בן השבע-עשרה שלה, להצית בעזרתם את ארמונו של המושל הספרדי בעיר היספניולה. כישלון ביצוע הפיגוע על-ידי קנימאו הביא למאסרם של טוביאס ופילאר, אך שניהם הקדימו להתאבד בכלא לפני שלוכדיהם עמדו לעלותם על המוקד בבוקר שלמחרת.

סוד הקרקעית השקופה

בכותרת “מבעד לקרקעית השקופה” שבחר לרומאן הזה, חיבר יובל שמעוני באופן אוֹכְּסִימוֹרוֹנִי “קרקע” עם “שקיפות”, אלא אם כן מפרשים את “קרקע” כדימוי לרובד העמוק ביותר בבירור נושא כלשהו. בירור המגיע עד לקרקעית ומניב הבנה צלולה של הנושא. ואכן, הנושא שלמצולותיו חתר יובל שמעוני להגיע הן ב“קו המלח” והן בתאומו, ברומאן “מבעד לקרקעית הצלולה”, שיקף באופן הצלול ביותר את חומרת האשמה של האנושות בעשיית רוע בתולדותיה.

לייצוגה של אשמה זו בחר להתמקד בשתי דמויות-קצה, באדמירל הנודע כריסטופר קולומבוס ובאיש האלמוני טוביאס קאסארס. הראשון מדגים במעמדו הרם ובפרסומו את עושי הרוע, והשני מדגים בחולשתו ובאלמוניותו את המוני הנשלטים וחסרי-האונים שהם הקורבנות של שיגעון הגדלות של כל רוֹדן בהיסטוריה.

בפועל מסתיימים שני חלקי הרומאן בהיפוך מצבן של שתי דמויות-הקצה הללו בהגיען לזיקנה. קולומבוס, הרודן שרכש את תהילתו בתועפות של רוע, מסיים את חייו כשבר-כלי, כאדם בודד וחולה הקרוב מאוד לאובדן צלילות דעתו, אשר נאחז באשליה שעוד נכונה לו הצלחה בשארית ימיו. במכתביו אל בית המלוכה הספרדי, שלעולם לא יישלחו, הוא מתאמץ לשכנע את המלך פרדיננד לממן לו הפלגה חמישית וקצרה מקודמותיה, הפעם במימי הים התיכון, הפלגה שתאדיר את כבודה של ספרד בעולם הנוצרי ואשר בה יגשים את חלומו האישי להגיע אל הארץ הקדושה ולעלות כצליין אל ירושלים.

ואילו טוביאס קאסארס היהודי ופילאר בת השבט האינדיאני שהוכחד, טָאִינוֹ, מייצגים את האלמונים בכל עת בהיסטוריה, שהיו קורבנות תמימים של מעשי הרודנים ואנשי-שם, גברו על כל הקשיים ושרדו את כל העינויים שזימנו להם החיים בעטיים של רודנים יהירים ומגלומניים מסוגו של קולומבוס. בהגיעם לזיקנה נאסרו שניהם - אחרי שעזרו לקָנִימָאוֹ בן השבע-עשרה (הצאצא אחרון מהשבט טָאִינוֹ) לנקום את נקמת המובסים והנואשים במעוזם השלטוני של המושלים מספרד בעיר היספניולה, המתהדרת בקתדרלה חדשה ומפוארת במרכזה - ובבית-הכלא בחרו למות ביחד כבני-חורין.

סמי ברדוגו הציב לעצמו ברומאן “חמור” (שהופיע ב-2019 בהוצאת הספריה החדשה / הקיבוץ המאוחד, 264 עמודים), משימה קשה ביותר: לספר סיפור-חיים באמצעות שני ימים מכריעים בחייו של רוֹסלָאן אִיסָקוֹב, שיותר מעשרים שנים מפרידות ביניהם, כדי להוכיח באמצעותם את המסקנה שבה פתח את הספר: “החיים לא עומדים בהבטחה שלהם”.

הראשון מבין שני הימים האלה התרחש לרוסלאן בשנת 1994 בהיותו בן עשרים ושבע, והוא היום הקר ביותר בחודש נובמבר, שבו רוסלאן אזר אומץ וברח ממלכודת ביתם הקווקזי של הוריו בקרית-ים, שהיא הקריה “הכי נעלבת של מחוז הצפון, הקריה המודחת והמודרת מכולן - לאו-דווקא בעיני הארץ כולה, אלא בעיני עצמה” (עמ' 60), כדי להגשים הרחק מהם את הרצון שרקם לעצמו בסתר במשך שנים, לממש את “עצמיותו הסגוּלית” בהוויה של “חברת ישראל הגברית והנשית” (עמ' 99).

והיום השני התרחש לרוסלאן בשנת 2018 (שנת ה-70 למדינה), בהתקרבו לשנת החמישים בחייו, והוא היום השרבי בחודש יולי שבו צמד שוטרים מסר לו למשמרת זמנית חמור חסר-בעלים, שפרחח מקומי בן 15 (עמ' 164), צורי ארביב, התעלל בו. רוסלאן אסף את הבהמה לחצר ביתו בישוב הקהילתי בת-הדר, הצופה אל עיר המחוז הדרומית אשקלון, וטיפל בה במסירות במשך חמישה שבועות עד שנפטרה.

הקשר בין שני הימים הללו בחיי רוסלאן, ששנים כה רבות מבדילות ביניהן, היה נחשף בהדרגה לקורא ביתר קלות, אילו סופרו לו אירועי חייו כסיפור רצוף באופן ליניארי-כרונולוגי, במסורת הסיפורת הריאליסטית. סמי ברדוגו בחר בתבונה להימנע מאפשרות זו, כדי להעצים את חשיבותם הגורלית של אותם שני ימים במניעת התאבדותו של רוסלאן בכל אחד מהם. עובדה כפולה זו נרמזת יותר בשפה המסוגננת, שבה סיפר “המספר” הבדוי שעליו הטיל סמי ברדוגו לחשוף את אירועי רוסלאן בשני הימים הללו, מאשר בפעולות שביצע בהם הגיבור הנואש הזה בשני המועדים המכריעים האלה בחייו.

קורא קצר-רוח הרוצה למצוא הוכחה לקביעה זו, שרוסלאן היה קרוב פעמיים בחייו לשים קץ לחייו, אם כי באופנים שונים, פעם ראשונה בקפיצה מהגג של בית נטוש בדרום תל-אביב ופעם שנייה על ידי הזנחה עצמית קיצונית, רשאי לדלג אל “אחרית-הדברים” בסוף הספר, שבו פונה ברדוגו אל רוסלאן ואומר לו: “לא הרגתי אותך, רוסלאן, לא כאן. לא הרגה אותך ארצך. - - - גם הוריך לא שמו יד במותך. לא נפלת אל סופם של הימים שלך, ואם נפלת, לא מצאת שם, בתחתית הלבֵנים והעפר, את נשימתך האחרונה. - - - ואני כמוך, בפעמים לא מעטות רציתי לטעום את דפיקות הלב האחרונות של חיי, של היות-מותי-קָרֵב-ובא - וגם אז אתה היית מאוד, ועדיין הנך. בדומה לך אני מנסה למדוד את האוויר הכמעט-סופי שיינתן לי בשעתי, ולא, אינני נלקח, אני לא עוצר את תפוקת החיים שלי. אני תמיד כנראה, אתה תמיד בוודאות. - - - רוסלאן, אני יודע עכשיו - היה צריך אחד כמוך שיוכיח לי את כאב המיתה בהיעשות-החיים”.

אחרי העדוּת הזו של מחבר הרומאן על גיבור סיפורו ועל עצמו, זכאי כותב מסת הביקורת הזו לספר את סיפור “תפוקת החיים” של רוסלאן באופן שיהיה יותר ידידותי לקורא, כדי לפתותו לקרוא את הרומאן הרציני והמפוכח הזה של סמי ברדוגו בלי להירתע מהשפה המסוגננת שבעזרתה נכתב, שהיתה הכרחית כדי לתאר את הדברים כהווייתם על רוסלאן בארץ בעת הזו, על ברדוגו עצמו, ובמידה רבה גם על כל בן-אנוש בעולם שטרם גילה את האמת האניגמָטית, הבלתי-נתפשת והעלומה, על המצב הפרדוכסלי והטראגי של החיים במהלך התבצעותם מאז ומעולם - “את כאב המיתה בהיעשות-החיים”.

לכן נפתח הרומאן באירוע עם חמור

עלילת הרומן נפתחת לכאורה באירוע בנאלי ואפילו קוֹמי: שוטרים אסרו צעיר, שהתעלל בחמור ששוטט ללא בעלים בשדה המפריד את היישוב הקהילתי בת-הדר, ישוב קטן סמוך לעיר אשקלון, מכביש ארבע הבינעירוני, וחיפשו מישהו מתושבי בת-הדר שיאחז בחבל הכרוך סביב צוואר הבהמה עד שיגיעו פקחים מעיר המחוז אשקלון לאסוף אותה אל חצרו של הווטרינר העירוני. תוך זמן קצר צָדוּ השוטרים למשימה זו את רוֹסלָאן אִיסָקוֹב, היחיד שהזדמן למקום ואשר להפתעת השוטרים נעתר מיד לבקשתם.

אילו השתהו השוטרים דקות אחדות נוספות כדי לברר מפיו של רוסלאן משהו על עצמו, לפני שמסרו לידיו את החבל, היו מגלים, שלא במקרה הזדמן רוסלאן אל שולי השדה הזה, מעבר לשורת הבתים האחרונה של בת-הדר, אלא משום שהעדיף אותו, “את הכביש האגפי העוקף, הנטוש על-פי רוב” (עמ' 243), מאחר שהמחיש לו, בסמיכותו לצחיחות החוּמה של השדה, יותר מכל מסלול אחר בבת-הדר, את “התאיידות החיים מגופו”, את התחושה שהשתרשה בו זה מכבר, שהינו “מנודה מן החיים” (עמ' 8).

בעודו ממתין לפקחים מעיר המחוז, בחן רוסלאן את “החיה הפשוטה הזאת, בהמת-משא גולמנית” שבמבע עיניה האטום והנאיבי ראה “את הכניעה המסכימה” ו“זיהה גם את הנכנעות שלו-עצמו מול השוטרים” (עמ' 11). ולכן, אחרי שהמתין ואיש לא הגיע לקחת ממנו את החיה שהופקרה על-ידי בעליה, הוליך רוסלאן את הבהמה אל חצר “יחידת הבית” שלו, ששכר בבת-הדר לפני תשע שנים, והציב אותה במרכז החצר, ליד “עץ הזית המתורבת - - - העץ הישראלי-הערבי” (עמ' 14), שאף-פעם לא מגיעים פרחיו “לשלב החֲנָטָה, להתפתחות של פרי על הענפים” (עמ' 15).

עמודי הפתיחה האלה של הספר “חמור” - המספרים על רוסלאן, המתקרב בהווה של עלילה, בשנת 2018, לגיל חמישים, אך כבר מרגיש את “התאיידות החיים מגופו” וגם משעֵר שלא ישלים את תוחלת החיים הארוכה המובטחת לבני־אנוש - מצדיקים לחזור אל השלבים הקודמים בחייו של רוסלאן כפי שהם מסופרים בששת הפרקים שמופיעים תחת הכותרת “מַעֲבָר” (בעמ' 45, 91, 134, 176, 223 ו-254) ובכל פרקי ההמשך המספרים על הקשר הבלתי-ייאמן שמתפתח בין רוסלאן ובין הבהמה שהזדקנה, בהמה שתוחלת החיים שלה מסתיימת בדרך כלל בעשור החמישי לחייה, במשך חמשת השבועות שבהן עוד הספיקה לחיות בצילו של “העץ הכנעני” שגדל במרכז חצרו.

חיי רוסלאן בצפון המדינה

רוסלאן נולד ב-1968 (כשנה אחרי מלחמת ששת הימים) והיה בן 7, כאשר עלה לארץ מאוזבקיסטן ב-1974 (כשנה אחרי מלחמת יום-כיפור) עם הוריו, אולגה וארתור, שהמשיכו לקיים את מסורת הארץ הקווקזית שממנה עלו לארץ גם בדירת העולים שקיבלו בקרית-ים, דירה זעירה בבניין דמוי “רכבת”, בניין עם מספר כניסות לאורכו. תחילה עבדה אולגה במשך שלוש שנים במסעדת התחנה המרכזית בחיפה (עמ' 49), אך אחרי שפוטרה ב-1991, כבר לא חיפשה מקום עבודה אחר, אלא חישבה היטב את ההוצאות מהמשכורת היחידה שנכנסה לדירתם, שכרו של ארתור כמלגזן בחברת המלט הצפונית “נשר”.

בסלון הדירה הזו, בקומה ראשונה בכניסה ג' בשד' בן-צבי 29, ריכזו הוריו של רוסלאן, אולגה וארתור, את כל החפצים שרכשו במשך השנים כדי להעלים מעיניו של רוסלאן, בנם היחיד, וגם מהשכנים את דלותם, וביניהם: וילון ארגמני מבד פוליאסטר, שהסתיר את הנעשה בסלון מעיני זרים (עמ' 254), לוסטרה עם עלי הזהב מזכוכית, שעון-קיר תוצרת סייקו, טלפון, טלוויזיה, ותנור חימום חשמלי, שהסליל המרכזי בו הפסיק לפעול, (עמ' 96–95). חפצים אלה איפשרו לאיסַקוֹבים “הימנעות מחיי המקום שסביבם” (עמ' 48).

בשנים אלה התבגר רוסלאן כנער בודד ולא אהוב על-ידי בני גילו, “ילדי הרחוב המשמיצים מתוך דלות ואושר, חלקם בעלי רוע-לב טהור” (עמ' 108), בעוד שהוריו טיפחו אותו, את בנם היחיד, להגשים למשפחה חיים טובים יותר בעתיד. ואכן, בעוד הוא “התלמד עצמאית על החיים הצעירים שלו”, הוריו “לא מפסיקים לבנות על האחר-כך”, על העתיד שיחלץ אותם מהעוני. ולכן הם ממתינים ליום שבו רוסלאן “יעבור בהצלחה את המבחן הסופי להסמכת הנדסאים וטכנאים מטעם משרד העבודה והרווחה ויקבל תעודה, ותיכף ומיד יתחיל לעשות סטאז', ואז יביא את השלל שלו הביתה” (עמ' 50).

ציפיות אלה של הוריו העניקו לרוסלאן תחושת מועקה שהלכה והתחזקה בו עם השנים עד שהפכה לבלתי-נסבלת עבורו בהגיעו ב-1994 לגיל 27, שהיא השנה שבה החליט להיפרד מהוריו כדי לממש את השינוי שרקם בסתר להמשך חייו, את “חיי העצמי בהמון, בתוך הציבור” (עמ' 99).

עשרים שנותיה של התקופה הזו בחייו של רוסלאן, שבהן היה לכאורה כנוע ומסתגל לציפיותיהם של הוריו ממנו, הסתיימו ביום שבו נחלץ רוסלאן ממלתעות הוריו. באותו יום לא שב רוסלאן בן ה-27 אל דירתם הקטנה של ההורים, אלא עלה על אוטובוס ונסע אל התחנה המרכזית בחיפה. משם המשיך באוטובוס לת“א, שגם בה לא התכוון להתעכב, אלא להמשיך ממנה אל המושבים והקיבוצים בדרום החם של הארץ. אך עקב אי-התמצאות, ירד מהאוטובוס תחנה אחת לפני התחנה המרכזית של ת”א והחל לתעות ברחובות דרום העיר.

מראה העליבות של רחובות אלה והאומללות של דרי-הרחוב (עמ' 258) שפגש רוסלאן בדרכו מתחנת האוטובוסים הישנה של תל-אביב אל הבתים הישנים, חלקם נטושים, של שכונת אבו-כביר, העמיק את בדידותו במידה כזו שהחליט להתאבד בקפיצה מגג של בית נטוש, ורק אחרי שהבין כי נפל על משטח רך של עשב ושהתאבדותו נכשלה, קם והזדרז להמשיך מהעיר הגדולה הזו אל הפרק הבא בחייו, אל יישובי מחוז אשקלון בדרום המדינה.

חיי רוסלאן בדרום המדינה

במשך 24 השנים הבאות, משנת 1994, השנה שבה נמלט מהוריו והוא בן 27, ועד שנת 2018, השנה שבה מלאו לו חמישים ושבה התרחש לו האירוע עם השוטרים, התגורר רוסלאן במחוז אשקלון. ואף ש“המספר” הכל-יודע איננו מוסר באופן מפורט את קורותיו של רוסלאן במהלך שנים אלה, יכול קורא חרוץ ושקדן לאסוף את האירועים החשובים שהתרחשו לו באותן שנים.

תחילה נודע לרוסלאן, אם כי באיחור, שבאותו ערב קר, שבו לא חזר מהמכללה בקרית-ביאליק אל הדירה בקרית-ים, ניספו הוריו בשריפה שהתפשטה מהידלקות הוילון הארגמני מתנור החימום החשמלי הקטן והפגום שהופעל תמיד באיחור מטעמי חיסכון בחשמל. מאחר שהידיעה נמסרה לו באיחור, לא הספיק רוסלאן להגיע ללוויה שלהם בקרית-ים וגם לא ישב “שבעה” אחרי קבורתם. לכן התגשם לבסוף רק לו עצמו חלומם של הוריו, שבסיום הכשרתו כהנדסאי במכללת ביאליק ימצא משרה בתחום התמחותו בהנדסה אזרחית ויתחיל להביא שלל שישפר את מצבם הכלכלי בקרית-ים.

אך גם החלום שטיפח רוסלאן בחשאי לעצמו, בטרם נמלט מהבית הקווקזי של הוריו בקרית-ים, להשתלב בדרום ב“כאן הישראלי”, התרסק לו במשרה שמצא בהגיעו לשם, משרת “מזכיר בוועדה המקומית לתכנון ובנייה חוף אשקלון” (עמ' 25).

במסגרת תפקידו זה הכיר רוסלאן את בני גילו המקומיים (“הילידים”), שבניגוד לו כבר נולדו במדינה והחלו לנהל את המושבים שהוריהם ייסדו, אחרי שעלו מארצות צפון אפריקה במהלך שנות החמישים. לא רק המושבים הוותיקים באר-גנים (197) ובית-שקמה (244) התעשרו בניהולם, אלא גם בת-הדר (129), שהיתה בעבר מעברה והחלה לשגשג במידה מספקת כדי שתשודרג, בשנה שרוסלאן הגיע אליה מקרית-ים, ב-1994, ליישוב קהילתי, שהיה מסוגל לקלוט בהצלחה 150 בתי-אב שנעקרו מגוש קטיף ב-2008.

המשרה הזו חשפה לרוסלאן את ההבדל בין תושבי קרית-ים, שהשלימו בכניעה עם מצבם הדחוק, לבין התעקשותם של תושבי המושבים במחוז חוף אשקלון רבתי להיצמד “לתמורות העתידיות שלהם - - - נאבקו בבירוקרטיה - - - לזרז מהלכים, להשיג חתימות ואישורים - - - שייבנו כבר חדרים ובתים, קוֹמָתיים ושלוש - - - שתיסלל החנייה וייחפר המרתף - - - שיאושר טופס הגמר” (עמ' 109).

יותר מהלחצים שהפעילו כדי להשביח את הנכסים שלהם, דיכא את רוסלאן הסגנון הוולגארי שבו שטחו באוזניו את תביעותיהם אלה: “שמע את קולם של הנשים ושל הגברים כאחד, את כעסם, את התלונות שלהם, את ייאושם. את החוצפה הדרום-ארצית, את זְנוּת השפה הקולנית, שהגיעה אליו לא בגלל היותה מרוטה ושחוקה ושחוטה, אלא כי היתה פשוט זונה. נאלצת להיות נֶחְדרת, משומשת, נטולת חד-פעמיות” (עמ' 89).

באחת מגיחותיו הנדירות אל המרכז המסחרי החדש שהוקם לצד תחנת הדלק, כדי לקנות בכל-בו של “אושר עד” חלות ולחמים מיום אתמול, שטרם נאספו מהמדפים, להזנת “חמור”, נדהם רוסלאן משפע “הרכבים החדשים, המוגבהים ברובם”, שראה בחנייה, “מכוניות טריות, מחזירות ברק מתריס כנגד השמש העליונה”.

החצנת העושר הזו של תושבי המושבים לא רק פגעה בו: “ככה רוסלאן מרגיש, הוא בתוך ההמון, וולגארי כמוהו” (עמ' 115), אלא גם העציבה אותו: “בני-אדם בישראל פחות ופחות מהססים לגבי עצמם ומוצאם, לגבי העדה והעֵדוּת שלהם, מרבית אנשי הארץ מצויים בסחף הפתיחות, וכך גם לא ממעיטים במראה גופם המכוער או הנאה, ולא במין שלהם, כבר לא מאוד שוקלים את יהדותם ולא את העַרְבִיוּת [כלומר: המזרחיות] שלהם אל מול השאר” (עמ' 88).

בשלב הזה כבר נמצא רוסלאן ב“רתיעה מן העולם” נעדר “החום והאהדה”, ושואל את עצמו “למה בכלל שווה להיות מאהבו של העולם, אהובו?” (עמ' 116). ואכן, ארבעה חודשים לפני שהתרחש לו האירוע עם השוטרים, הרגיש רוסלאן שאינו יכול עוד לשאת “את הנרדָמוּת הנתפרת של חייו” בתפקיד המזכיר של אותה ועדה מחוזית, ומיוזמתו התפטר ממשרתו זו, שבה התמיד כ-24 שנים, משנת 1994 ועד שנת 2018.

בארבעת חודשי הבטלה וההתבודדות הללו איבד רוסלאן את התשוקה להמשיך לחיות ושקע בהזנחה עצמית שסיכנה את חייו. ואילולי הפגיש אותו הגורל, באחד משיטוטיו בדרך העוקפת את בת-הדר, עם הבהמה שהשוטרים חיפשו מישהו שישחרר אותם מטירדת הבאתה אל חצרו של הווטרינר המחוזי באשקלון, ייתכן שרוסלאן היה מבצע כבר בשלב הזה ניסיון התאבדות נוסף, אחרי זה שבביצועו נכשל ב-1994. ואכן, בעצם נוכחותה במשך חמשה שבועות בחצרו, שהיו האחרונות בחייה, הצילה הבהמה הזו את חייו.

פגישת רוסלאן עם “חמור”

בתחילה, כאשר השוטרים מסרו לידי רוסלאן את החבל, עדיין חשב שהוא מוליך אחריו בהמה אל חצרו, אך בהגיעו איתה אל “יחידת הבית” שלו, החליט לעמוד על טיבה ולכן לא קשר אותה אל עץ הזית, “העץ הכנעני” שגדל במרכז חצרו.

מאחר שהבהמה לא נמלטה מהחצר, החל להתעניין בה וגם לחבב אותה וביטא את זאת בהבדלתה מכל בני מינה באמצעות הכינוי האישי שהצמיד לה, “חמור” (בלי ה"א הידיעה), שֵם האמור לזהות אותה בלבד. עד מהרה ידע להגדיר גם את תכונותיו הייחודיות של “חמור”: “חמור בכלום לא נלחם. לא באוכל, לא בגזֵרת הגפיים והבטן האוֹבָלית מעליהן, לא באופיו החלוש, לא בדשא ובשיחים, לא בחבל שכרוך עליו ונשפך ממנו מטה בלי שליטה - אות קלון, זיכרון עולם, עול עבדות” (עמ' 77).

האדישות המלאה הזו של “חמור” להזדקנות המקרבת אותו אל מותו הבלתי-נמנע, בהגיעו למיצוי תוחלת החיים המירבית שלו (שהיא, כזכור, בת כחמישים שנה), משמשת בסיס לידידות המתפתחת בין “חמור” לבין רוסלאן, שאמנם תוחלת החיים שלו אמורה להיות ארוכה הרבה יותר, אך כבר פעמיים כמעט מימש בעבר את קיצורה על-ידי נסיונות התאבדות, משום שנואש מסיכוייו להגשים את החלום שרקם לחייו ב“המון הישראלי”.

“חמור” ורוסלאן מבטאים באופן שונה את אהדתם זה לזה. “חמור” אינו נמלט מחצרו של רוסלאן וגם אינו מתרחק כאשר רוסלאן בודק את פצעיו ומטפל בהם. לעומת זאת הצית “חמור” אצל רוסלאן, בעצם נוכחותו בחצרו, את התשוקה לחדש את עשיית “התפוקת של החיים”: “כן! זאת היתה הקריאה שיצאה מן החיה, ורוסלאן הבין אותה - - - ואיכשהו מתוך ובתוך המצב הנתון היה ברור לרוסלאן שאין שטויות והבלים בימיו של חמור, וכי זה אחד שמציית רק לעצמו, תופס אותו, אוהב את מה שבו” (עמ' 166). רוסלאן אימץ בלי היסוס את חוכמת החיים הזו של “חמור”.

כלומר: בדיוק כאשר רוסלאן היה קרוב מתמיד להפסיק את מאמציו להשיג “חתיכה מתפוקת החיים, מחיוכם של החיים”. עוררה בו נוכחותו של חמור בחצרו תחושה ש“הוא איש בחיים - - - לא לבד בעולם” (עמ' 18) - תחושה שאפילו הקשר החד-מיני שלו עם סטיב סילברמן, ידידו היחיד בכל המרחב של מחוז אשקלון, לא סיפק לו (עמ' 33–31).

ואמנם, עוד לפני ששמע מפי אביו של סטיב סילברמן הנוטה למות, כי “אף פרט אינדיבידואלי [בין אם הוא מהמין החייתי ובין אם הוא מהמין האנושי] אינו בר-המרה” (עמ' 206), כבר התחיל רוסלאן להתייחס אל “חמור” כאל יצור שצריך להעניק לו טיפול מסור ככל האפשר בחודשי חייו האחרונות.

ברוח החלטתו זו דאג רוסלאן לספק מזון ל“חמור” (קטף למענו צמחים בשדות וקנה חלות ולְחמים, מאלה שלא נמכרו ביומם, לפני שנאספו ממדפי “אושר עד”), הניח לפניו כלי גדול עם מים, בחן את פצעיו המדממים ורחץ אותו עם סבון כדי להקל מעליו את סבלו מהם.

גם הריחות הרעים מגופו של “חמור” לא הרתיעו את רוסלאן ממתן הטיפול לו, כי דווקא מול ערימת הגללים הטרייה והרעננה של “חמור” הרגיש רוסלאן "זקוף בתוך החיים שלו, החיים פשוטם-כמשמעם, עם התכלית הנכונה שלהם” (עמ' 167). ולכן גם הגסיסה של חמור התקבלה אצל רוסלאן כעיקרון גדול של החיים המעניק להם משמעות והצדקה: “והנה החיים האלה כבר קראו לרוסלאן. אהבת חמור. אהבת אדם” (עמ' 254).

נא לדייק בהבנת סיפור-המעשה!

בתיאור שתי התקופות שוות-האורך האלה בחייו של רוסלאן, זו הראשונה שעברה על רוסלאן בפריפריה הקווקזית של הקריות בצפון הארץ, וזו השנייה שעברה עליו בפריפריה המרוקאית של המושבים במחוז אשקלון בדרום הארץ, נמנע סמי ברדוגו לקשור את האירועים הללו בחייו של רוסלאן אל האירועים האקטואליים ורבי ההשפעה שהתרחשו במדינה בין רצח יצחק רבין בנובמבר 1995 לבין מבצע “צוק איתן” באוגוסט 2014. אף שאירועים אלה פרנסו הרבה עלילות אקטואליות, בין פוליטיות ובין סוציולוגיות, בספרי המחברים המפורסמים של הדור, נמנע סמי ברדוגו מאיזכורם בעלילת “חמור”, כדי שלא יסיחו את דעתם של הקוראים מהנושא הפילוסופי-אוניברסלי שבחר להתעמק בו: מהם החיים ומהי משמעותם אם הם מסתיימים בסופם במוות.

כלומר: בעוד שסופרים אחרים הבליטו בסיפוריהם הפוסט-ציוניים והפוסט-מודרניסטיים את השפעת האירועים הפוליטיים והאידיאולוגיים על חיי הגיבורים, או שכפו על גיבורי סיפוריהם את חיזוי העתיד הדיסטופי הצפוי למדינה מידי הפלסטינים באמצעות חומרים אלגוריים ששילבו בעלילות הריאליסטיות שפירסמו - נמנע סמי ברדוגו במיוחד בספרו זה מלהיות “הצופה לבית ישראל” בדרכים פסולות אלה מבחינה ספרותית וקלות להשגה מבחינה רעיונית.

לכן, אין הצדקה לייחס משמעות אלגוריות, לא חברתית ולא פוליטית, לקשר שהתהדק מאליו בין “חמור” ובין רוסלאן, אלא ראוי להפיק מעלילת הרומאן “חמור” את המשמעות האוניברסלית המשתמעת משני משפטים בו: מהמשפט הפותח את הרומאן, “החיים לא עומדים בהבטחה שלהם”, ומזה החותם אותו, שהחיים מתממשים בכאב הנצבר עם השנים, “כאב המיתה בהיעשות חיים”.

שתי המסקנות האלה על החיים הם חידושו הרעיוני של סמי ברדוגו ברומאן “חמור” בהשוואה לשלושת הרומאנים הקודמים שלו שעסקו יותר בהמחזת השוליות החברתית של הגיבורים והמצוקות הפנים-משפחתיות שלהם.

נס מתרחש לפעמים לסיפורת הישראלית, כאשר עלילה שביסודה התכוונה לתאר באופן ריאליסטי את המציאות הישראלית המורכבת הופכת בה-בעת גם ליצירה אוניברסלית במשמעותה הרעיונית. הנס הזה התרחש לסמי ברדוגו ברומאן “חמור”.

מאחר שסמי ברדוגו לא הגדיר כאוטוביוגרפיה את ספרו החדש (הוצאת הקיבוץ המאוחד הספריה החדשה 2022, 313 עמ'), מאלצת אותי חובת הזהירות להתעלם מכל המידע המקביל בינו ובין הדמות המספרת על עצמה את קורותיה בספר זה, תחת הכינוי “אני כותב”, ב-89 “ניירות”, שהן היחידות הקצרות שמהן בנוי הספר. לעומת זאת לא אתכחש להשערה שהסופר הבדוי, שבחר לעצמו את הכינוי “אני כותב”, שאל הרבה פרטים ביוגרפיים מסמי ברדוגו המתהלך בינינו, כגון: את העובדה שמלאו לו לאחרונה חמישים שנה ושהשלים בעשרים וחמש שנות כתיבה מדף צנוע אך מעורר עניין של כרכי סיפורת המתייחדים בתוכנם ובשפה העברית המיוחדת שבה נכתבו.

החידוש של “האני הכותב” (שיכונה להלן, לשם הקיצור: “המספר”) בספרו זה הוא בהגדרה הסוּגָתית שהצמיד לו: “לא-רומן” - ספר שבו סיכם ב“ניירות” (פתקים או דפים נפרדים) את “המלחמה העיקשת בין הסיפור לבין החיים” שניהל באותן עשרים וחמש השנים שהקדיש לכתיבה, שלדבריו בפתח הספר, היא מלחמה שבה ניצח את שניהם, הן את “הסיפור” והן את “החיים”.

הבחירה של “המספר” לכתוב תחילה “ניירות” ורק אחר-כך להציבן בסדר מסויים, מבהירה לקורא, כי בניגוד ל“רומן” ששוקד לפתח עלילה מדורגת ורצופה, מגיש ה“לא-רומן” עלילה מרוסקת, שרק אחרי מלאכת איסוף של פרטים המפוזרים ב“ניירות”, אפשר לגלות רציפות עלילתית כלשהי ביניהם. כתיבת “לא-רומן” היא אולי חידוש במדף ספריו של סמי ברדוגו, אך לא בתולדות הספרות העברית החדשה, שבה נמצאו תמיד סופרים, מאז ימי יוסף חיים ברנר ועד ימי יואל הופמן, שחרגו ממסורת העלילה הרצופה וכתבו עלילה שמצורפת מ“ניירות” נפרדים.

ועם זאת, מאחר שבמהלך העתקת “הניירות”, כדי לכלול אותם בספר, העניק “המספר” לכל “נייר” מספר סידורי - ודווקא במניין הא“ב העברי - שמיקם אותו ברצף הגירסה שלו על “המלחמה העיקשת בין הסיפור לבין החיים”, צריך להניח שסִפְרוּר הא”ב של פ"ט “הניירות” מעיד על קומפוזיציה (מבנה אמנותי) כדי שיהיו גם “לא-רומן” שעלילתו מרוסקת וגם ירמזו בה-בעת לאיזו עלילה רצופה של “רומן”.

אף על פי כן: אפילו קורא שאוהב לקרוא עלילות מְאַתְגרות, יתקשה לפענח את הקומפוזיציה בספר הזה רק בעזרת המספר הסידורי של “הניירות” ברצף של הטקסט, משום שרוב “הניירות” האלה הם דו-שכבתיים: הם מציעים לקורא בכל “נייר” גם פיסת מידע מעלילת “החיים” וגם פיסת מידע מעלילת “הסיפור”. ומאחר ששתי העלילות נמצאות אצל “המספר” ב“מלחמה עיקשת” וממושכת, לכן ירוכז להלן בנפרד תוכנה השונה של כל עלילה: תחילה תרוכז עלילת “החיים” ואחריה תרוכז עלילת “הסיפור”.

“החיים” - עלילת המציאות

עלילת “החיים” היא ריאליסטית וביוגרפית ולכן גם ניתנת לסיכום יותר בקלות מעלילת “הסיפור”, כי היא מספרת על משפחתו של “המספר” בעיירה מ' בצפון הנגב, משפחה הנתונה במציאות כלכלית נחותה (עמ' 124). את רוב שנותיהם במדינה בילו [ההורים] בבתי-חרושת, עמדו משעת בוקר מוקדמת לצד פסי הייצור?" (עמ' 209). ובשובם מהעבודה סיימו שניהם אחרת את היום: אמא שלנו עייפה וטרודה בענייני הבית - - - רוצה לגמוא כבר את מה שמוטל עליה - - - אבא שלנו גורר צעדים בשעת ערב מאוחרת. הוא חצי-שיכור בגלל העראק ששתה". למחרת ישכימו שניהם להתייצב שוב לעבודתם בבתי החרושת בנחרצות “של אי-כניעה” (עמ' 305–304).

משום שבנסיבות האלה “אמא ואבא עשו רק פעולות עבודה ומיעטו בדיבורים, ניסו בעיקר לשמור על תחזוקת הבית הקטן”, לא היה ל“מוסד המשפחה” תוקף בחיי חמשת ילדיהם, לא בשנים שהם היו עדיין קטינים ובוודאי שגם לא אחרי שהפכו לבוגרים: “אנחנו, האחים והאחות, השכלנו להיזהר ממנו [מ”מוסד המשפחה“] והתרכזנו בעצמנו-אנו. זה היה חלק מהותי בעיצוב נפשנו, ההכרח להיטיב את חיינו ככל האפשר הוא שחתם את המעגל שלנו, אך בתוכו לא שלטה משפחה” (עמ' 91).

נִפרָדוּתם זו של חמשת האחים מן ההורים, שליכדה אותם במקצת, התערערה לפני 33 שנים, אחרי שמכונית דרסה אז למוות את אברהם, והוא רק בן 12. כל עוד היו הוריהם בחיים, עדיין נשמר קשר בין ארבעת האחים כשש שנים נוספות, אך הקשר הזה נפסק כאשר כל אחד מהם פנה לדרכו, ובמשך 14 שנים הם כבר לא נפגשו ביניהם. משום כך הפתיע אותם אחיהם הבכור כאשר הזעיק אותם להגיע אל “בֵית-הגידול” המשותף שלהם, כדי לפרוע חוב שלא פרעו לאברהם לפני 33 שנים, כאשר לא אמרו “קדיש” על קברו, כפי שההלכה חייבה אותם, משום שאביהם הקדים אותם ואמר את התפילה במקומם (עמ' 302).

מסיבות מובנות, אני נמנע לחשוף את פרטי המעשה שיזם “הבכור” כדי לסגור סופית את הפרשה המשפחתית הזו, אך אוסיף שהיוזמה המוזרה והפלילית הזו של “הבכור” תיחשף לקורא בהַשְׁהָיוֹת מאולצות וברמזים - תחילה על-ידי דרישתו התקיפה של הפקד יוסי, קצין המשטרה בעיירה, מן האחים (“האחות”, “המספר” ו“האח קטן”) להגיע אל ביתו של “הבכור”, שמסרב לפתוח את הדלת לשוטרים ומגלה “סימנים אובדניים”, ואחר כך בהרבה רמזֵי “יוציא” ו“עומד להוציא” - רק בשלב מאוחר בספר (מ“נייר מֵם”, עמ' 133, ואילך).

כלומר: עלילת הספר מתרחשת כולה ביום שבו הזעיק “הבכור” את שלושת אֶחיו האחרים (“האחות”, “המספר” ו“האח הקטן”), כולם כבר בני למעלה מחמישים, להגיע אל הבית של ההורים בעיירה הדרומית מ', שהוא כעת ביתו, כדי להיות נוכחים במעמד שבו יבצע את אמירת “הקדיש” לזכר אחיהם אברהם, שנפטר לפני שלושים ושלוש שנים, אמירה שתסגור את הפרשה המשפחתית אשר הפרידה ביניהם ותעניק סוף-סוף לנפטר מנוחת עולמים.

“המספר”, שהוא האח השלישי בסדר לידתם, מתלבט ברוב שעות היום אם להגיע לפגישה הזו עם אֶחיו. הוא שבסיום שרותו בצבא למד באוניברסיטה ומאז עסק במשך 25 שנים בכתיבה, שזיכתה אותו בפרסום צנוע ובפרסים ספרותיים, אך לא חילצה אותו ממצבו החברתי והכלכלי הקשה, מתקשה בגיל 50 להיחשף בפני אֶחיו, אנשים שהקימו משפחות ומתפרנסים מעבודה קבועה, כאדם ערירי שאין לו קורת-גג משלו. ועל כן הוא יוצא מהחדר שהעמידה לרשותו בחינם מריאנה, בעלת וילה שעברה אליה בירושה, אשר החליטה לתמוך בו כדי שימשיך לעסוק בכתיבה כשהוא פטור מדאגות גשמיות, ויצא לשוטט ביער האורנים הגובל לכפר ח' בצפון עד שגמלה בו ההחלטה לפגוש את אֶחיו ב“בית-הגידול” שלהם בעיירה הדרומית מ'.

“הסיפור” - עלילת הכתיבה

חולשת העלילה המשפחתית, האיטית והבנאלית למדי, מאפשרת כעת להעביר את הדיון מן הרובד המציאותי ב“ניירות”, זה ש“המספר” הדביק לו את הכינוי “החיים”, אל רובד “הסיפור”, שהוא הרובד שבו סיכם ב“ניירות” באופן אמירתי את מסקנותיו על הכתיבה הבדיונית שלו ב-25 השנים שבהם התמסר לכתיבה.

את הכתיבה התחיל כבר בהיותו בצבא. אז צבר ערימה של דפים, דפים שהוא לא ביקש “לפרסם אותן, אלא רק להתחבר בעזרתן אל מרחב המלים הכתובות-העכשוויות” (עמ' 234). ואכן, כאשר השתחרר מהצבא בגיל 22 כבר העז לכתוב סיפורים שנועדו לפירסום, שבהם תיאר דמויות של נשים מסכנות ומיואשות בלי שחשב כלל “על נשים אמיתיות החולות באיברים השונים שלהן”, [כי היה] “מוקסם אז מצניעותה של דרמה סיפורית ומן היָגון המתעורר במילותיה העבריות”, וגם היה מרוצה מעצם הצלחתו להפיק סיפור על נשים עלובות ואומללות בטקסט אסתטי כמו שעשו לפניו בסיפוריהם “חמישה סופרים עבריים ידועי-שֵם” (עמ' 146).

על תקופה זו, שבה עדיין לא גיבש את זהותו העצמית ככותב, אלא חיקה כותבים אחרים, הוא משמיע בהווה, בגיל חמישים, את המשפטים הקשים הבאים על עצמו: “בכסילותי הפחדנית לא עצרתי לבדוק מדוע זנחתי את הדברים החשובים בחיים ובמקומם התחלתי להשתמש בפעולות-השווא של הכתיבה כמנוף למימוש תאוותי ולא כמכשיר לריסון היצרים, ובעיקר לא כדרך לתיקון המחשבה שלי. - - - אדרבה, האמנתי שהתאווה בכתיבה מותרת, שכל מלה ומלה יכולה להיות פְּרוּצה בשיא עוצמתה, ואף אחת מהן לא תעמוד לדין” (עמ' 255).

כעבור מספר שנים עבר להתגורר בירושלים והחל ללמוד באוניברסיטה העברית, שבה נחשף לתורתם של מרצים לספרות אשר שיבחו והיללו “את תופעת הניגודים ביצירות הספרותיות - - - [באומרם] כי דווקא היסודות הסותרים בה מאדירים את הסיפור הכתוב”. השפעת דבריהם עליו היתה גדולה אז: “הרעיון שאין חובה לדבוק באמונה בלעדית הפיח בי קלילות וגרם לחשיבתי להתפזר ולא להתרכז בתוכנית מעשית אחת לעתיד. אימצתי את ערבוב המחשבות ובלבול התחושות באצטלה של אותה דיאלקטיקה”.

הוא התפכח מתורתם זו של המרצים לספרות באקדמיה רק אחרי שהבין, שלא שמע “בהרצאות המסורבלות והדחוסות ההן שיש משמעות אחת ליצירה הכתובה, או לחיים. אף פעם לא נאמר שיש לדבוק בתפיסה או באמונה יחידה” (עמ' 126), ואחרי שגילה “שהספרות מתנהגת בקלילות-דעת כשהיא מחברת ומדביקה את מילותיה הלא-שייכות אל הדברים-עצמם בעודה מתעלמת מהמעשים החשובים של החיים” (עמ' 90).

להשפעה מזיקה דומה נחשף “המספר” גם אחרי שהתפרסם קובץ הסיפורים הראשון שלו והוא פגש בת“א, כנראה ב”בית אריאלה", סופר ישראלי מפורסם ומצליח, שיעץ לו את העצה הבאה: “תראה. לטובתך עדיף שתחכה בינתיים עם הדברים החשובים שיש לך לומר. סמוך עלי. תמתין. זה לא הזמן שלך לכתוב אותם בגילך הצעיר” (ההדגשות בציטוט זה אינן מופיעות במקור). גם עצה זו, שעליה הוא חוזר במספר “ניירות”, בלמה אותו כחצי יובל שנים: “השתכנעתי מדבריו וחשבתי שכל עוד אני צעיר וחסר-ניסיון נמנע ממני להתרכז בחוויות ובנושאים דיסקרטיים וחשובים מדי, הנוגעים לחיי” (עמ' 13).

והוא אכן, מודה, ששגה כאשר נכנע ככותב לטעמם הספרותי השגוי של משפיעים אלה עליו: “ככה קרה לי כשהייתי נתון במעשי-השווא של הכתיבה. כתבתי למשל: ‘אני בוכה ולבי נשבר’. הוספתי לכתוב: ''כאב גדול התפשט בגופי'. אחר-כך הרגשתי שהמשפטים האלה מחליפים את מקומם של הבכי-עצמו ושל הלב הנשבר, גם את מקומו של הכאב הפיזי. המלים פשוט התיישבו אצלי ולמעשה פטרו אותי מן החוויה-עצמה - - - היא הוּמְרה בדבר שאין בו כלל רגש” (עמ' 193).

שלב ההתפכחות

את כניעתו הממושכת להשפעות הללו, ובראשן לעצתו של הסופר המצליח, מנמק “המספר” במצבו הכלכלי הקשה אז: “בתקופה ההיא עוד חשבתי אצליח מתישהו גם לחיות ברווחה תחת שלטונה [של “רפובליקת הספרים העבריים”]. קיוויתי שאבנה בעזרתה את עתידי, ואקים לי בית ומקום בקרב אנשי העם והמדינה שלי” (עמ' 14).

ומאחר שהאמין שהמשימה הגדולה של חייו “בוא תבוא בזמן המתאים” (עמ' 260), ריסן אז לא רק את התוכן של סיפוריו, אלא גם ניסה להתייחד בעברית המסוגננת שבה כתב אותם, כי אז האמין בכל לבו, ש“הספרות דינה להתרחש רק בידיהם של מי שבבעלותם שפה עברית, ובעיקר בידי המלומדים בה. ואני, שהיתה בי רק עברית מסוימת, באתי באופן עָקוּם למדי אל השדה הצפוף והחרוש של הספרות, ומיד נשכבתי עליו בפינה צדדית” (עמ' 239). ורק אחרי שנים גיבש את דעתו על מגבלותיה של השפה שבה כתב.

יתר על כן: עד מהרה גילה שדווקא השקעה זו בשפה הנבדלת הרחיקה אותו מנושאי “החיים”: “מאחר שבמוקד שנותי שמתי את העברית ואת התְצוּרות שלה, התעסקתי בעלילות ובהרהורים מילוליים וחשתי נבלע בהן ואיתן - - - הלכו והתרחקו ממני הדברים הארציים של החיים - - - בכתיבתי איבדתי את הרציונאליות, והניכור לקח אותי עמוק אל מעשי-השווא המכשפים, עד שהסתחררתי שיכור בהתרגשות ובהנאה עצומות, התעליתי והתרחקתי מן המוצקים החשובים של חיי, והייתי שרוי כולי בהונאה של הנשגב” (עמ' 145).

לכן היתה בלתי-נמנעת ההתפכחות שלו מעשרים חמש השנים שבהן קידש את “האמנות” של הסופרים המצליחים, שהיתה אמנות של בורגנים שנכתבה עבור מיעוט פְּריווילֶגי של קוראים: “עכשיו הבנתי שבצעירותי נשביתי באופן שגוי במחשבה שספרות היא דבר מרומָם ואפילו קדוש. למדתי לחשוב שדווקא בית-הגידול המצומצם שלי, בשכונה נידחת של משפחות שְׁפוּפוֹת, הנאנקות תחת עול רזונה של המדינה, דווקא הוא הופך אותי למי שראוי ומתאים שהספרות תהיה נדבך בחייו. - - - הלוא תהום פעורה בין דבר אמיתי לבין דבר דמיוני, והניסיון להתכסות בעלילה מילולית לא ישתווה אף-פעם לתעצומות של מקרה החיים שלנו” (עמ' 212).

את המסקנה הזו ביטא גם בקטע הבא: “בשנים האחרונות מצאתי יסוד נרפה במרבית הסיפורים הישראלים שקראתי - - - סיפורים אלה נתפסו בעיני מגויָסים לרעיונות ולאֶתוֹס של העם והמדינה, או היו פריווילֶגיה מפונקת לסופרים השונים, ובעיקר הזדמנות חוזרת ונשנית לעסוק בלוואי של החיים ובכל מה שחיצוני בהם - - - בעוד צורות חיים אחרות ורעיונות על משמעותה היסודית של האנושות נדחקים ונמחקים” (עמ' 262–261).

ואכן, למראיינת ששיבחה את הדיוק שמצאה בסיפוריו במילים “זה אשכרה כמו בחיים”, השיב פעם: “שסיפורים בכלל לא טרודים במלאכת הדיוק, וניסיתי להסביר שכדאי להפוך את סדר הדברים ולחשוב על החיים ורק אחרי זה על הספרות, כי החיים קודמים לה ומדוייקים יותר מכל מלה שנכתבת” (עמ' 190).

ההכרזה על התפנית בכתיבתו

נאמן לאבחנה זו, מבצע “המספר” בספר הזה חשבון-נפש נוקב עם חצי יובל השנים שבהן נכנע לציפיות של אחרים ממנו: “אילו הכרתי בעובדות הפשוטות של עֲבָרִי ובנוסחאות הבסיסיות של החיים, לא הייתי מתחיל לכתוב. - - - [אלא] הייתי מקבל את מצב הדברים המציאותי ולא סוטה אל מעשי-השווא של הכתיבה, שהלכו ותפסו נפח וזמן בעולמי. מבלי שהבחנתי נאחזתי בהם בחוזקה יתֵרה, ועיוור הצטרפתי אל כת הספרות” (“נייר למד-חית”, עמ' 124).

אך מרגע שהגיע למסקנתו על ההבדל בין “הסיפור” לבין “החיים”, ידע שישלם על כך מחיר כבד: “בעולמם של רוב בני הארץ אין לא ספר ולא תמונה, הם אינם מכירים בקיומם, או הם אפילו משליכים אותם מעליהם. - - - הם האחרונים שיתקרבו אלי ואל מה שאני כותב, כי אני כותב [ההדגשה במקור]. אף פעם לא אצליח להיות נציג שלהם, לא משנה מה אבחר לעשות” (עמ' 57).

ולכן הוא מבטיח שמעתה ואילך תהיה דרכו שונה: “ספרות שייכת לבני-אדם שאינם יכולים להימלט מגורל חייהם. אם יאמצו אותה לעצמם יוכלו להפוך את הסיפורים שלהם לתקווה מעשית. באותם סיפורים לא יהיו יָם או מסעדה - - - בניסיון להשכיח מעצמם את אובדן יקיריהם ואת צער לבם. לא יהיה בספרות הזאת משפט. תהיה בה עברית לא מעובדת, חופשית בארצה, אשר תזוז בלי-הרף ולא יהיה ניתן לשים עליה יד ולא לאזוֹק אותה” (עמ' 301).

כלומר: אם עד כה התאמץ להשתייך ל“כת הספרות” וכחצי יובל שנים ניסה לרָצוֹת את דעתם של הבולטים במילְיֶה של הספרות הישראלית, המעדיפה את “הסיפור” (הכתיבה הבודה מציאות דמיונית) על “החיים” (המציגה את העובדות של המציאות הקיימת), מאמצים שבעטיים התנכר לערכים של “בית-הגידול” שלו, תתרכז מעתה כתיבתו בתיאור החיים כהווייתם.

התפנית הזו היא גם בעלת משמעות משפחתית: אם כדי להשתייך ל“כת הספרות” נפרד עד כה מאֶחיו והתחכך עם המילְיֶה הספרותי בת"א - יתאחד מעתה עם אֶחיו שנשארו בעיירה הדרומית מ' ועם המסורת שעדיין נשמרת שם במלוא חיוניותה, מסורת של מאמינים באלוהים (עמ' 96).

ולכן בחר “המספר” לבשר ב“לא-רומן” ובלקט של “ניירות” דו-שכבתיים, שהם לכאורה חסרי-ערך, את השינוי שיחולל להבא בכתיבתו: בהמשך כתיבתו תחול תפנית שבה תובלט ההעדפה של “החיים” (המציאות הקיימת בשלל צורותיה) על “הסיפור” (על האמנות הבודה מציאויות דמיוניות תחת התואר “ספרות”). ומשום כך סיים את הספר ב“נייר האחרון” ( נייר פ“ט בסִפרוּר הא”ב) במשפט הקצר הבא: “עכשיו אתפנה אל המעשים שלי”.

הרומאן “אילו נולד איטלקי” (הוצאת עם עובד, ספרייה לעם 2022, 300 עמ') מתרכז בשלוש דמויות: עורך-הדין ויקטור זאב, העיתונאית הגר והרוקח מנחם שוורץ. סיפורם הנפרד של השלושה מסופר בטקסט המתחלק לארבע חלקים ואפילוג. רק סיפורו של ויקטור מופיע בכל חלקים והוא עצמו מספר בהם את קורותיו בלשון אני. סיפוריהם של שני האחרים מסופרים על-יד מספר יודע-כל והם מופיעים רק בשלושה מארבעת החלקים, כי הגר נעדרת מן החלק הראשון ומנחם נעדר מן החלק השני.

כל הלוליינות הזו, המתבטאת בשינוי דמות “המספר” ובהבדל הנוכחות של הדמויות בחלקיו השונים של הספר, מטילה על הקורא משימה קשה: לאסוף את קטעי הסיפור של כל דמות מן החלקים השונים של הספר כדי לצרף סיפור-מעשה רצוף והגיוני על חייה של כל אחת מהן. ואכן, אם מלקטים, למשל, את הפיסות המספרות על מנחם משלושת החלקים של הספר שבהם הוא מופיע (והם הראשון, השלישי והרביעי), אין סיפור-חייו משתלב בסיפורי-החיים של ויקטור והגר ברוב עמודי הספר, אלא רק בעמודיו האחרונים של החלק הרביעי.

קומפוזיציה כזו של רומאן, שהיא מלאכת חיבור והרכבה של השלם מחלקיו, לא מעידה על תיחכום של כותב, אלא על כישלונו, כי גם אחרי שהקורא ישלים לצרף את הקטעים של כל שלוש הדמויות הוא יגלה שהפרוּץ מרוּבה על העומד בביוגרפיות של כל אחת מהן, הן במידע עליהן והן במניעיהן לפעול באופן שפעלו במהלך חייהן. יתר על כן: קומפוזיציה זו מתישה את הקורא ללא צורך בחיפוש הצדקה לקשירת גורלן של שלוש הדמויות זו לזו ולהפגשתן בזירה אחת, זירת העיר תל-אביב.

מטעם זה הציב מחבר הרומאן בפתח הספר מוטו (שכדאי לא להתעלם ממנו) המספק הסבר סיבתי להפגשת הדמויות הללו דווקא בעיר תל-אביב, עיר שבה התגבשו הרגלי ההיכרות והחיזור עבור הבודדים הרבים שמחפשים בה מענה לכמיהתם לאהבה.

נושא זה שבו עוסק הרומאן, המספר על שלוש נפשות הנכספות לאהבה, היה מתבלט יותר לקורא אילו הקפיד המחבר לצטט בשלמותו את הפסוק של קוהלת, החכם התנ"כי הקדום: “טובים השניים מן האחד כי אם יִפֹּלוּ האחד יָקים את חברו ואילו האחד שיִפֹּל ואין שני להקימו” - ולא להסתפק רק בסיפא שלו (אחרי שהשמיט את תחילתו: “טובים השניים מן האחד”). ציטוט מלא של דברי קוהלת היה מסייע לקורא לזהות לא רק את נושאו של הרומאן, אלא גם מרכז אותו במכנה המשותף לשלוש הדמויות: שלושתן נכשלו בזירת האהבה.

הסיבה שקושרת בין הדמויות

אך גם בלי ציטוט ממגילת קוהלת יבין הקורא עד מהרה, שכדי להצדיק את שיתופם של ויקטור, הגר ומנחם בסיפור-המעשה של ספרו הצפין מחבר הרומאן אירוע טראומטי בביוגרפיות של השלושה. במשפחתו הגרעינית של ויקטור, משפחת חאלו, התרחש אסון בהיותה עדיין משפחת עולים חדשים שעלתה מלוב והתגוררה במעברה בפאתי הרצליה: בנה בן הארבע של סבתו יצא החוצה בהשגחתו של אחיו, אך נעלם לפתע ולא חזר אליה. זכרו של הילד האובד הונצח במשפחה על-יד מתן שמו, ויקטור, לאחד מן הנכדים (עמ' 59). אחרי שנים השיל הנכד הזה מעליו את מסכת “נער השיכונים הקשוח” והפך לעו“ד מצליח בת”א.

השפעת הפרשה הטראומטית הזו בתולדותיה של משפחת חאלו (67–60) על עו"ד ויקטור זאב מתקשרת לטראומה של הרוקח מנחם שוורץ, המגלה אחרי הרבה שנים שהיה ילד מאומץ של הוריו (עמ' 50). עובדה זו התבררה למנחם מצילום ישן שהיה תלוי באחד חדרי הדירה שירש מהוריו, דירה שהושכרה במשך כחצי יובל שנים לרווק המזדקן ליפסקי. בצילום ראה מנחם את הוריו, שניהם ניצולי שואה, האוחזים בידם ילד בגיל שנתיים או שלוש שונה לחלוטין מכפי מראהו באותו גיל.

אישור על תעלומה זו קיבל מנחם מפי אביו המאמץ, המגיסטר מַנפרד שוורץ. בהיותו בשלב הדֶמנטי שלו לפני שנפטר, חשף מנפרד באוזניו כי הוא איננו הילד שנולד להם, אלא ילד שנחטף מהמעברה ונמסר להם אחרי ש“האורגינל”, בנם בן הארבע נפטר ממחלה (עמ' 74). כידוע, היו שמועות בארץ בשנות החמישים על מקרים דומים של גניבת ילדים ממשפחות עולים במעברות כדי למסור אותם לאימוץ לזוגות חשוכי-ילדים.

הסיבה הטראומטית הזו, אשר קושרת את ויקטור אל מנחם איננה ידועה לשניהם וגם לא תתגלה להם גם אחרי שהגורל יפגיש אותם באחד הפרקים האחרונים של הספר. התועלת היחידה שהסיבה הזו מספקת לסיפוריהם היא מידה כלשהי של הסבר פסיכולוגי עבור הקורא, זה שהצליח לצרף את הפרטים מפיזורם בחלקי הספר השונים, לכישלונם כגברים בוגרים למצוא אהבה עם אשה כלשהי (מנחם) או לקיים קשר יציב בנישואים עם אשה (ויקטור).

אלא שכישלונו של הרוקח מנחם שוורץ למצוא בת זוג (עמ' 160–155), וכישלון נישואיו של עו“ד ויקטור זאב (וולף) עם הגר (בעמ' 147–139) אינם מסבירים את צירופה של הגר לסיפור-המעשה. ואכן, להגר הצמיד מחבר הרומאן טראומה אחרת. הגר גדלה לאם חד-הורית, כי “לא ידעה מיהו אביה עד שהייתה בת שמונה-עשרה”. רק אז גילה לה עו”ד בשליחות אביה, שהיא נולדה מקשר קצר-ימים של אימה, זהבה, עם שיימוס, צעיר מאירלנד שהכירה בפאב בתקופה שלמדה משחק בלונדון.

הסיפור המלודרמטי על היכרותה המאוחרת של הגר עם אביה שיימוס (137–124) נועד גם הוא לספק הסבר פסיכולוגי לכישלון נישואיה לויקטור. אחרי שהרתה וילדה את ג’ולי הבינה שהיתה קורבן של נסיבות חייה, וכי “בליבה ידעה שנישואיה המהירים לויקטור, וההיריון והלידה לפני גיל שלושים, לא היו קורים לולא הצורך שלה להתנער מהמודל המשפחתי שהכירה. היא התאוותה למשפחה יציבה, רגילה” (124). באמצעות הסבר זה מנמקת הגר את בגידתה בויקטור, אחרי שנות נישואין ספורות, עם נדב, גבר גדל-מידות, “מטר תשעים ושלושה סנטימטר”, צייר “מבוגר ממנה בעשר שנים, נשוי, אב לשני בנים” (עמ' 81–80). משנודע לויקטור זהותו של המאהב של אשתו, זימן אותו לפגישה והשמיע באוזניו נאום הפחדה על הצפוי לו (252–249) ששכנע את הנפיל הזה לשים קץ לקשר בינו ובין הגר.

בעזרת התשתית הסֶמי-פסיכולוגית הזו קיווה מחבר הרומאן לתרום את סגולת הקריאוּת לסיפור-המעשה המרוסק שגיבב בארבעת חלקיו של ספרו. וכמובן שביסס את סגולת הקריאוּת הזו גם על אנקדוטות מן התחומים המעוררים עניין אצל רבים בחברה הישראלית: “שוק הבשר” של הגרושות והרווקות בת“א (120–113), מערכות העיתונות (194–187), בתי-המשפט (103–89 ו-286–277) ועסקי הנדל”ן (154–152) - כולם תחומים שמקומם בזירות פירסום אחרות ולא בסיפורת העוסקת בבדידותם של בני-אנוש הכמהים לאהבה.

במקום זאת טוב היה עושה שי אספריל לוא מיעט לגדוש את הטקסט בתיאורים ז’ורנליסטיים ברובד החיצוני של זירת סיפור-המעשה, הזירה המוקצנת של העיר תל-אביב, ולוא שקד יותר על פיתוח העלילה הפנימית בפרקי שלוש הדמויות, כדי לשקף באמצעות בדידותם את הצורך הדחוף למצוא פתרונות לשינוי פני הדברים בחברה הישראלית בכללותה.

יריעה המצורפת מטלאים

ליקוי כזה, המתבטא ברומאן הנוכחי בפיתוח סיפור-מעשה מרוסק וגדוש בפערים, ניתן להסבר לא כהחלטה אֶפּית-פּוֹאֶטית של כותב סיפורת כדי להצטייר ככותב פוסט-מודרני, אלא כתוצאה אומללה של מחבר שכותב תחילה פרגמנטים סיפוריים על מעלות ומורדות בחייהן של שלוש דמויות וקושר אחר-כך את הקטעים הנפרדים זה לזה כדי שיצטיירו כיריעה אחת.

או אפשרות אחרת: שהמחבר התכוון מראש לכתוב סקיצה לתסריט עבור תעשיית הסרטים שבה ריסוק הרציפות בסרט השלם היא ממוסכמות המֶדיָה הקולנועית המניחה שצריכת הסרט בשלמותו בפרק זמן קצר יחסית על-ידי הצופה באולם הקולנוע תצייר אצלו את צירוף הנתחים הנפרדים של הסיפור כמורכבות וכחדשנות בהשוואה לסרטים הישנים שסיפרו סיפור רצוף וליניארי.

עם זאת, פרגמנטציה כשיטה לריתוק קורא אל סיפור-מעשה איננה פסולה כל עוד ישנה תכלית מאחוריה - לחשוף איזו מציאות שאיננה מוכרת מספיק לרבים על החיים בשכבה חברתית פריווילגית העוסקת בתל-אביב בעסקים (מנחם), בעיתונות (הגר) ובמשפט (ויקטור). בהעדר חשיפה כזו בסיפור-המעשה הנוכחי, האריך מחבר הספר, שי אספריל, את היקפו לרומאן בן 300 עמודים על-ידי שִרשוּר אנקדוטות עסיסיות בפרקיהם של שני הגברים, הן בפרקיו של הרוקח מנחם, שהתקין בדירות שהשכיר לתיירים אמצעים שאיפשרו לו גם לצפות בהם וגם לשמוע את דבריהם בעודם שקועים במעשי האהבה שלהם, והן בפרקיו של העורך-הדין ויקטור זאב (וולף), שנקלע למצב אירוני: בעודו לועג לכסילותם של לקוחותיו באנקדוטות מתיקי הגירושין שבהם טיפל, התברר לו עד מהרה שהוא עצמו נקלע למצבם בנישואיו להגר.

השם הסתמי של הספר

בשלב הזה מתבקש מכותב המאמר הזה להדגים אפשרות לכתיבה מוצלחת יותר של עלילה ריאליסטית מהמציאות העכשווית מזו שמצא ברומאן הזה. מחבר הרומאן הקל את מציאת הדוגמא הזו כאשר בחר לספרו את הכותרת “אילו נולד איטלקי”, שאותה שאל מהרומאן המצליח של יעקב שבתאי “סוף דבר” ואפילו שילב קטע ממנו בגוף פרק של מנחם (עמ' 162).

הקטע המצוטט נפתח במחשבה החולפת במוחו של מֵאיר, הגיבור המיוסר של הרומאן “סוף דבר”, שבה הוא מעלה אפשרות אלטרנטיבית למצבו הנואש: “אילו נולד איטלקי, צרפתי ואולי שוודי החי בשלווה לחופי הפְיוֹרְדים הכחולים - - - חייו היו זוכים לכל מה שנועד לו, עד כי ראה באי התקיימותה של הכמיהה הזאת לא רק התנכלות המכוּוֶנת נגדו, אלא גם ביטוי לחוסר ההיגיון ולאי-האנושיות של הטבע ושל ההוויה כולה - - - וזה מירר את נפשו כפליים”.

מנחם, שקיומו הכלכלי הובטח מהדירות שירש מהוריו, החליט, אחרי שנכשלו יוזמותיו להכיר נשים אחדות, להעניק משמעות לקיומו הסתמי וחסר התכלית על-ידי קריאה של ספרים בספרייה. ואחרי שקרא את “סוף דבר” (1984) ורכש וגם קרא את שני ספריו הקודמים של יעקב שבתאי (קובץ הסיפורים “הדוד פרץ ממריא”, 1972, והרומאן “זכְרון דברים”, 1977), נענע לעצת הספרנית ו“שאל רומאנים של סופרים ישראלים אחרים”, אלא ש“אף אחד מהם לא הצליח להעיר בו את התחושות העמוקות שעורר בו ‘סוף דבר’” (עמ' 163).

מסקנתו זו של מנחם על “סופרים ישראליים אחרים” חלה ללא-ספק גם על הספר הזה של שי אספריל ועל ספרים רבים אחרים הדומים לו, שהוצאת “עם עובד” נאלצת כיום, מהעדר כתבי-יד טובים יותר, לכלול אותם בסדרת הדגל שלה - “הספרייה לעם”.