ויהי היום וַיָבא רַב לעיר אחת, וַיאמרו אליו בני ישראל: הִתְפלֶל־נָא בַעדֵנו ליי, ונתן מָטָר כי זה ימים רבים נֶעֶצרוּ הַשָׁמָיִם. וַיִתְפַלֵל רַב ליְיָ לֵאמֹר: רַחֶם נָא יְיָ אלהינו את ישראל עַמְךָ, ותֵן מָטָר על פני הָאֲדָמָה! וְלא נֶעְתַר יי לְרַב ולא הוֹרִיד את הַגָשֶׁם, וַיהִי כאשר נֶאֱסַף כל העם ביתה הַתְּפִלָה, וַיַעֲמד הַחַזָן אשר בעיר להתפלל, וכְאָמרו "מַשִׁיב הָרוח, וַתִּשַׁב¹ רוחַ גְדוֹלָה וַחֲזָקָה, וְאַך הוֹצִיא מִפִּיו את שְׁתֵּי הַמִלִין "מוֹרִיד הַגשם, וַיֵרֶד גֶשֶׁם וַיַשְׁק את הָאֲדָמה, וַיְמַלֵא את כל הבוֹרוֹת מָיִם, וירא רב את הדבר הגדול הזה ויאמר אל החזן! הנה נא ידעתי כי קרוב יי לעוֹשי מִצְוֹתָיו, – יִקרָאֻהוּ וְיַעֲנֵם! ועַתָּה כי נתן יי את השאֵלה אשר שָאַלתָּ מֵעִמוֹ, אוֹת הוא כי טוֹבים דרכיך בעֵינַי; ועל כן אנכי שוֹאֵל מֵעִמְךָ להַגִיד לי מַה־מַעֲשֶׂיך? וַיַעַן החזן ויאמר: מלַמֵד יְלָדִים אנכי, וּבֶאֱמונָה אנֹכִי עושה את מלֶאכֶת יְיָ זאת. וכיַלְדֵי הָעֲשִירים כְיַלְדֵי הָעֲנִיים אֲהובִים לי יָחַד, וכְבוֹא אֵלַי עָנִי וְיאמַר לי, לַמֶד נָא את בְנִי חִנָם, – ואָמַרתִּי אֵלָיו: שִלְחָה נָא את בִּנְך אֵלַי וְלִמַדְתִּיו חִנָם, וְהָיָה בִראותי כי נִמְצְאו בתַלְמִידַי ילָדִים עֲצֵלִים הַמְמָאֲנִים לִלמוֹד, – לֹא אֶגְעַר בם וְלֹא אֲיַסְרֵם, כּי אִם דַבֵר אֲדַבֵּר עַל לִבַּם דבָרים טובים, והֵבֵאתִים אל אַגְמֵי² הַמַים אשר בַחֲצֵרִי, וצַדְתִּי לָהֶם דָגִים קטנים, ונְתַתִּים לַילָדִים לצַחֶק אִתָּם. וּבִראות הַילָדִים, כי הֱטִיבוֹתי עִמָם, – יֶאֱהָבוּנִי מְאֹד, וְהָהֵם יָחֵלו לִשמעַ בְקוֹלִי – לִלְמוֹד תוֹרַת יְיָ. (תענית כ"ד).

לרַבִּי פְרֵידָא היה תלמיד אשר לא יָדַע את למודו בִּלתִּי אם לִמְדוֹ מוֹרֵהוּ את הַדָבָר הָאֶחָד אַרְבַּע מֵאוֹת פְּעָמִים ויהי היוֹם וַיִקָרֵא רבי פרידא לעשות דְבַר צדָקה, ויאמר רבי פרידא: ככַלוֹתִי ללַמֵד את תַּלמִידִי אֵלכה אל המָקוֹם אשר נִקרֵאתִי, וַילַמֵד רבי פרידא את תלמידו פֶּרֶק¹ אחד ארבע מאות פעמים כְדַרכוֹ תָמִיד, – וְהַתַלְמִיד לא יָדַע את הַפֶרֶק, ויאמר רבי פרידא: הַגִידָה נא לי, בני, מַדוע לא יָדַעתָּ היום את לִמוּדֶך? ויען התלמיד ויאמר: שמעתי את דִברֵי האיש אשר קְרָאְךָ לעשות צדקה וָאֹמַר אל לבי: עוֹד מעט וַעֲזָבַנִי רַבִי, והלך לו, וְלא יָכלתִּי עוד לָשׂום לב דִברֵי תורתך! ויאמר אליו רבי פרידא: הִנְנִי ולִמַדתִּיך את פִּרְקְךָ עוד ארבע מאות פעמים, אוּלם השָבְעָה נָא לי, בני, לָשׂום לב לִדְבָרָי, וַיִשָׁבַע לו התלמיד על הדבר הזה, וישמח רבי פרידא שמחה גדולה, וַיְלַמדו את הפרק עוד ארבע מאות פעמים, ויהי כאשר יָדָע התלמיד את לִמוּדוֹ, – וַיִשָּׁמַע קוֹל במרום² לאמר: יען אשר עשה רבי פרידא את הדבר הזה על כן יוֹסִיפו לו ארבע מאות שָנָה עַל יְמֵי חַייו. אולם אם לא טוב בעיניו לחיוֹת עוד ארבע מאות שנה, – ובָרָא יי לכָל בְנֵי דורו לִבוֹת טְהוֹרים אוֹהֲבִים לעשות צדָקה וחסד, וְהָיה הוא ובְנֵי דוֹרוֹ בְנֵי “עוֹלָם הַבָא”! וַעתָּה יִבחַר נא רבי פרידא כַאֲשֶר יֶחְפָץ! וַיִשְמַע רב פרידא את הדבר הזה ויאמר: אם טוֹב אֲנִי לִפנֵי יי, – ובִרָא לכל בני דורִי לִבּוֹת טהורים אוהבים לעשות את הטוב והַיָשָר בעיני יי! ויאמר יי! יען אשר שאלת את הַדָבר הזה, ולא שאלת לך אורך ימים, – הִנה עשיתי כדבריך, – והיית אתה ובני דורך בני עוֹלָם הַבָּא, וגַם אשר לא שָאַלתָּ אתן לך: וְהוֹסַפְתִּי על יָמֶיך עוד ארבע מאוֹת שנה! (עירובין נד ב')