חסד לבעלי חיים

ישראל בנימין לבנר

אַבְרָהָם אָבִינו וּמַלְכִּי־צֶדֶק.

ישראל בנימין לבנר

ויהי היום וַיִשְׁאַל אברהם אבינו את מלכּי צדק לאמר: תַּחַת מֶה¹ הוציאך יי בשָלום מן הַתֵּבָה? ויען מלכי צדק ויאמר: תחת עֲשׂוֹתִי חסד כל העת ההיא. וַיוֹסֶף אברהם לדבר אליו לאמר: הַאֻמְנָם² היו בַתֵּיבָה עניים ואביוֹנים, אשר חָמַלתָּ עליהם, ויהי כל מַחסוֹרם³ עליך? ויען מלכי צדק את אברהם ויאמר: הֶאֱכַלתי את הבהֵמה והחיה והָעוֹף אשר היו בתבה וָאַשׁקֵם כפַעם בפַעם, וַיַחשָׁב־לִי יי את הדבר הזה צדָקה. (ילקוט תהלים רמז תשכ"ח).

מֹשֶׁה רַבֵּנו וְהַגְדִי.

ישראל בנימין לבנר

וַיהִי הַיום ומשֶׁה רעה צאן יתרו חותנו, וַיַרְא והִנה בָרח אחד הַגְדָיים מֵהָעֵדר. וַיָקָם מֹשה וַיִדלַק¹ אותו עד בוֹאו אל המקום הַנִקרא הֲסוֹחַ וַיַרא וְהִנֵה יָרד הַגדִי עַד עֵין² המים אֲשֶׁר שָׁם וַיֵשְׁתְּ. וַיִקרַב אליו משה וַיֹאמר: לו יָדַעתי כי צָמֵאתָ לַמַים, כי עתה לא רָדַפתי אַחרֶיך! ויהי כאשר כּלה הַגדי לִשׁתוֹת, וַיִקָחֵהו משׁה ברַחמים גְדוֹלים, וַישִׂימֵהו על שִׁכמוֹ וילך לשוב אל הָעֵדר. בעת ההיא אמר יי למֹשה: רָאֹה רָאִיתי כי רָעִית את צאנך ברַחמִים רבים, וַתַּחמל על כל שֶׂה אוֹבֵד³ ועל כל גְדִי עָיֵף ועל כל טְלֶה כֹשֶׁל⁴, עַל־כן־לֵך רְעֵה⁵ את עַמי, את יִשרָאל. (שמות רבה ח').

רַבֵּינו יְהוּדָה הַנָּשִׂיא.

ישראל בנימין לבנר

ויהי היום ויובילו אנשים עגל לשחטו. וינָצל¹ הָעֵגל מידם וַיָנָס וַירדפו האנָשׁים אחריו לַהֲשִׂיגו. ויַרא הָעֵגל את רבי יהודה הנשיא הוֹלך בִּרחוֹב העיר וַיְרָץ אֵליו וַיָשֶׂם את ראֹשוֹ תחת אַדַרְתּוֹ, וַיִגְעֶה² מאֹד. וַיָרוצו הָאֲנשים אל רבי יהודה הנשיא, ויברכֻהו בשלום, וַיאֹמֵרו: הוֹלַכנו את העגל לָטֶבַח, וַיִנָצֵל מִיָדֵינו, וַיִסתַּתֵּר תַּחַת אַדַרְתֶּךְ! ויאמר רבי יהודה: קָחֻהו וְטִבחֻהוּ כִּי לְכָך נוֹצָר..! ויִשְׁמַע קוֹל בַמְרוֹם לֵאמר, יַען לא חָמל על העגל אשר הִסתַתֵּר תחת אדרתו, עַל כֵּן יָשִׂים יי עליו מַחלָה אשר תמָררֵהו מְאד. וַיהִי כֵן, וַיְחַל רבי יהודה את חָליו, וַיִהיוּ מַכאוֹבָיו גְדוֹלִים ונוֹרָאים עד מאד.

ויהי אחר הדברים הָאֵלֶה ורַבי יהודה יוֹשֵׁב בבֵיתוֹ ולוֹמד תוֹרַת יי, וְהִנֵה אֲמָתוֹ³ באה הַבַיתה ומַטֲאְטֵא⁴ בידָה. וַתֵּרא והִנה חֲתולִים⁵ קְטַנִים שוכבים על הָרִצְפַה. וַתִּגשׁ אליהם להַשלִיכָם הַחוּצה. וַיַרא רבי יהודה את הַדָבָר הזה, וַיָקָם וַיָרָץ אל הָאָמָה ויֹאמַר: חָלִילָה לך מִגַּעַת בם! הַרְפִי מֵהם וְהָיוּ בַּבַית עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלו. וַיִשָׁמַע בעת ההיא קול מִשָׁמַיִם לאמר: עֵקב אשר עָשׂה רבי יהודה את הדבר הזה מֵחֶמְלָתוֹ על בַעֲלֵי הַחַיים, עַל־כֵּן יְרֻחַם גם הוא, וְסָרָה ממֶנוּ מחלָתו, ושׁב אֵליו שְׁלוֹמוֹ. וַיהי לרַבי יהוּדה כֵן, וַתָּסַר מַחלָתוֹ וַיֵרָפא וַיֶחֱזָק. (ב“מ דף פ”ח עא).

אַבְרָהם אָבִינו וְהַזָקֵן הָעוֹבֵד אֱלִילִים.

ישראל בנימין לבנר

פַעם ישב אברהם בפתַח אָהֳלוֹ כְּבוֹא הַשָּׁמֶשׁ וַיַרְא והנה אִישׁ זָקֵן עָיֵף ויָגֵעַ הוֹלך הָלוֹך וָקרֵב אֵליו. וַיָקָם אברהם וַיָרָץ לקרָאתוֹ וַיאמַר: בִּי¹ אֲדוֹני! אַל נָא תַעבוֹר מֵעַל עַבדך, וְלָנְתָּ פֹה הַלַילָה וָנָחְתָּ; והִשְכַּמְתָּ בבֹקר, והִלַכת בשָׁלום לדַרכֶּךָ. וַיַען הזקן ויאמר: לא! כי פה אָלִין תַחַת הָעֵץ! וַיִפְצַר² בו אברהם וַיִתְחֲנן אֵליו, וַיָסַר הזקן לאָהָלוֹ. וַיִקח אברהם חֶמאָה וחָלב וַיָשֶׂם לפָניו, ומַצוֹת אָפָה וַיֹאכַל וַיִשְׂבָּע. ויהי אחרי אָכלוֹ ושָׁתוֹ, ויאמר אליו אברהם: בָּרֵך־נָא את אלהי השמים והארץ הַנוֹתֵן לחם לכל בָשָׂר! ויֹאמר הַזָקֵן: לֹא יָדַעתִּי את אלֹהיך, ולא אֲבָרֵך בִלתִּי אִם את אֱלֹהַי אשר עָשו אֶצְבְעוֹתָי! וַיוֹסֶף אברהם לדַבר אל הזקן! ויסַפֵר לוֹ חַסדֵי יי ואֶת גְדֻלָתוֹ ואת גבורָתוֹ וַיָבֶן³ לו אֶת הַבלֵי הַפְסִילִים אשר לֹא יוֹעִילוּ ולא יַצִילו את הבוֹטֵחַ בָהֶם. וישמע הזקן את דִברֵי אברהם ויאמר: מַה־לִי וְלָךְ כי בָאת להָסִיר אוֹתי מֵאַחֲרֵי אֱלֹהָי? חֲדַל מִמֶנִי כי לא אֶשמַע לִדבָרֶיך! וַיִקְצף אברהם על הזקן וַיאמַר: צֵא כָרֶגַע מִבֵּיתִי! וַיֵצֵא הזקן מִבֵית אַברהם, וַיֵלֶך בְחֶשְׁכַת הַלַילָה הַמִדְבָרָה. וַיֵרַע הַדָבר מאד בעיני יי עַל־אֹדוֹת הזקן, וַיֵרָא אל אברהם ויאמר: אַיֵה האיש אשר בא אליך הַלָיְלָה? ויען אברהם ויאמר: קָשֶׁה הָיָה האיש הזקן מְאֹד, וָאֲדַבֵר על לבו לְהַאֲמִין בְךָ ולְעָבְדְךָ וַיְמָאֵן, וָאֶקצֹף, עָלָיו וָאֲגָרְשֵׁהו מִבֵּיתִי…! ויאמר יי: הֲשַׂמְתָּ לִבך אל הַדָבר אשר עָשִׂיתָ? רְאֵה נא גַם ראֵה: הִנֵה אָנֹכי נָשָׂאתִי⁴ את פֶשַׁע הזקן הזה שָׁנִים רַבּוֹת מְאֹד, וָאַאֲרִיך יָמָיו, וָאֶתֶן־לוֹ תָמִיד לֶחם לאכל ובֶגד לִלבוש, – וַיָבֹא אֵלֶיך הַלַיְלָה הזה וַתֵּלֶא כַלְכֵּל⁵ אוֹתוֹ, וַתִּשְׁכַּח בְּרֹגֶז רַחֲמִים, וַתְּגָרשֵהו מֵעַל פָנֶיך! וַיִתחַנֵן אברהם אל יי ויאמר: אָנא, יי, סְלַח נָא הַפַעַם וְהַעֲבֵר את חֲטָאתִי! וַיאֹמר יְיָ: לא יכֻפַר לך הֶעָוֹן הזה עד אם הִתְרַפַסְתָ⁶ לִפנֵי הַזָקן אשר הֲרֵעת לו, וְנָשָׂא⁷ הוא לפִשְׁעֶךָ. וַימַהֵר אברהם וירץ הַמִדְבָּרה וַיבַקֵּש את הזקן וַיִמצָאֵהו, וַיִפֹל לִפְנֵי רַגלָיו וַיֵבְךְּ וַיִתחַנן אֵליו לאמר: יִגְדַל נָא חַסדְך אֲדונִי, וסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי! וַיִשְׁמַע הזקן לקול תַּחנונֵי אברהם ויאמר: סָלַחתִי כִדְבָרֶיךָ! וְלא הִרְפָה אברהם מֵהַזָקֵן עַד אִם הֱשִׁיבוֹ אֶל בֵּיתוֹ וַיַאֲכִילֵהו וַיַשְׁקֵהו וַיִתֵּן לוֹ צֵדָה⁸ לַדֶרך, וַיִשְׁקוּ אִיש לְרֵעֵהו וַיִפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו בְשָׁלוֹם. וַיֵרָא יְיָ אל אברהם בַפַעם הַשֵׁנִית ויֹּאמַר: הֱטִיבוֹתָ אשר עָשִׂיתָ: שְׂכָרְךָ הרבה מאד. (מורה נבוכי הזמן בסה“ס בשל”ק).

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח.

ישראל בנימין לבנר

עָנִי היה רבי שמעון בן שטח מאד, וַיכַלְכֵּל את נפשו בַעֲבוֹדָה קָשָׁה, כִּי הָלַך הַיַעֲרָה וַיְלַקֵט שָּם עָפָץ¹ וַיעֲשֵׂהוּ דְיוֹ, וַיִמְכּר לאַנשֵׁי עִירו. וַיהִי כַאֲשֶׁר זָקָן, ולא יָכל עוֹד להָבִיא את הַשַׂקִים הַמְלֵאִים עָפָץ מִן הַיָעַר, וַיִמכֹּר אֶת בִּגדֵי שַׁבַתּוֹ, וַיִקֶן לו מִיַד אַחַד הַיִשְׁמְעֵאלִים חֲמוֹר, וַיבִיאֵהו אל ביתו. ויֵצאוּ תַלְמִידָיו אֲשֶׁר לִמְּדָם תּוֹרַת יי חִנם אין כָּסף, לִראות את הַחמוֹר אשר קָנָה רַבָּם, – וַיִראו וְהִנֵה אֶבן יקָרָה² תְלויָה עַל צַוָארוֹ, וַיָרוצו בשִׂמחה הַבַּיתה וַיֹּאמרו לרַבי שמעון: ברוך יי אֲשֶׁר רָאה בעָניְךָ, וַַיַעֲשִׁירך עֹשר רָב! וַיאמֶר רַבי שִׁמְעון: מָה ראִיתם כּי דִבַרתֶּם אלי את הַדבָרים הָאֵלה? ויענו התלמידים: אבן יקרה מאד ראינו תְלויָה בצַוַאר החמור אשר קָניתָ. ויאמר רבי שמעון: חָלִילָה לִי מִקַחַת את האבן היקרה! הֵן רַק את הַחֲמוֹר קניתי מִיַד הישמעאלי! וַיְמַהֵר רבי שמעון וַיָרָץ לבַקֵש בִרחוֹבוֹת העיר את הישמעאלי, וַיִמְצָאֵהו, וַיָשֶׁב לוֹ את האבן היקרה. וישתומם הישמעאלי למעשה רבי שמעון בן שטח ויקרא ויֹאמר: בָּרוך יְיָ אֱלֹהֵי שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח! (מ“ר דברים רבה פ”ג).

בֶּן־קַפָּרָא.

ישראל בנימין לבנר

ויהי היום וילך בן קפרא לָשוחַ על שׂפַת הַיָם, וַיַרא והִנֵה טָבעָה אֳנִיָה אַחַת, ורַק אִיש אֶחד נִצַל מִמָוֶת, כי נְשָׂאֻהו הַגַלִים וַיַשְׁלִיכֻהו הַיַבָשָׁה. וַיָרָץ אֵלָיו בן קפרא, וַיִתֵּן לוֹ אֶת מְעִילוֹ לִלְבוֹש כי הָיָה הָאִיש עָרוֹם כִּבְיום הִוָלְדוֹ. וַיבִיאֵהוּ בן קפרא אל בֵיתו וַיַאֲכִילֵהו וַיַשְׁקהו וַיִתֶּן לוֹ מָקוֹם לָלִין. ויהי בַבקֶר ויאמר האיש: אלכה לי ואָשובָה אל ארץ מוֹלַדתִּי! ויתן לו בן קפרא חֲמֵשֶׁת שִׁקְלֵי כסף, וַיְבָרכֵהו לֵאמר: יְהִי צֵאתְְךָ ובוֹאֲךָ בָרוך! וַיוֹדֶה האיש לבן קפרא את חַסדו וַיֵלך לוֹ. ובַיָמִים הָהֵם לֻקחוּ רַבִים מִבְנֵי ישראל בַּשְׁבִי וַיוּבְאו לארץ נָכרִיָה וַיָבאוּ זִקנֵי העיר לבֶן קפרא וַיֹאמֵרו: רָאֹה רָאִינו כי יי עִמְך בְכל אשר תַּעֲשֶׂה, ועַל־כֵּן בָאנו אליך לֵאמר: קַח נָא את חֲמֵש מֵאוֹת שקל הכּסף אשר קָבַצנו בָעִיר, והָלַכתָּ אל הארץ אשר הוּבְאו אֵלֶיהָ אַחֵינו הַשְׁבויִים, – ופְדִיתָם. ויקח בן קפרא את הכסף, וַיֵלֶךְ ויבא אל הארץ ההיא. וַיהִי כבוֹאוֹ הָאַרְמוֹנָה אל הַמֶלֶך וַיֹאמֶר לָתֵת לוֹ את כֹּפֶר¹ נַפְשוֹת הַשבויִים, וַיַרְא והנה האיש אשר נִצַל מִמָוֶת בְּיום טְבֹעַ הָאֳנִיָה יוֹשֵׁב לִימִין הַמֶלֶך. (כִי הָיָה האיש מַשְׂכִיל בכל דְרָכָיו וַינַשְׂאֵהו המלך מעל כל הַשָׂרִים וַיוֹשִׁיבֵהוּ רִאשׁוֹנָה בַמַלְכוּת). וַיַכֵּר האיש את מֵיטִיבו וְאֶת אִיש חַסְדוֹ – אֶת בֶן קַפָרָא, וַיִגַּש אליו וַיִשׁאַל לוֹ לשָׁלוֹם. ואַחַר אָמָר: הֲיֵש לך לדַבֵּר אל המלך? וַיֹאמר בו קפרא: אֶמצָא נָא חן בּעֵיניך ודִבַרת אל המלך לשַׁלַח את הָעִברים השבויים חָפשִׁים, וְיֵצֵאוּ! והָיָה אם יֵאוֹת² לך המלך, ונָתַתִּי כפר אַחַי בּנֵי עַמִי חֲמֵש מֵאוֹת שֶׁקל כָּסֶף! וַיַעַן האיש ויאמר: יְהִי לְךָ אשר לך! חָלִילָה לָנו מִקַחַת גַם אֲגוֹרָה אחת מֵאִיש טוֹב ועוֹשֵׂה חסד כָּמוֹךָ! לֵך אל אַחֶיךָ היהודים ובִשַׂרְתָּם לֵאמר: קרוֹבה יְשועַתכֶם! ויהי אך יָצֹא יָצָא בן קפרא מן הארמון, וַיִשלַח הַשָּׂר את עַבדֵי המלך וַיָרִיצו³ את היהודים הַשְׁבוּיִים מן הבור, ויאמרו להם: לְכוּ בשָׁלוֹם אל ארץ מוֹלַדְתֵּכם! וַיָשָׁב בן קפרא עם השבויים אל עִירם, וַיסַפֵר לחַכמֵי ישראל את כל הקוֹרוֹת אוֹתוֹ בעיר הַמַמלָכָה. וַיֹאמרו הַחכָמִים: הֲלֹא כְבָר אָמַר הֶחָכָם מִכָּל אָדָם: שְׁלַח לַחמך על־פְּנֵי הַמָיִם כי ברב הַיָמִים תִּמְצָאֶנוּ! (מדרש קהלת רבתי יא).

רבי אלעזר בן שַׁמּוּעַ

ישראל בנימין לבנר

ויהי היום וילך רבי אלעזר אל חוֹף הים וַיַרא והנה נִשְׁבְּרָה אֳנִיָה גדולה, והאנשים וכל אשר להם טֻבְעו בַיָם, ורק איש אחד נִצַל מִמָוֶת כי הָשְׁלַך מִגַּל אל גָל עד עֲלוֹתוֹ אל הַיַבָּשָׁה. וַיִתְבּוֹשֵׁש האיש מאד, כי הָיָה עֵרוֹם ויָחֵף, וַיִסְתַּתֵּר בין העצים. בעת הזאת עברו בּמקום הזה יהודים אֲחָדִים, וַיִרְאֵם האיש וַיִתְחַנֵן אליהם לאמר: אָנָא רַחֲמוּנִי וּתְנוּ לי שִׂמְלָה לכַסות מַעֲרֻמָי! וַיֹּאמרו אֵלָיו היהודִים: הֵן לֹא בֶּן־עַמֵנו אָתָּה, על כן לֹא נִתֵּן לך מְאומה! וַיִשְׁמַע רבי אלעזר את הדברים האלה ויִקצף ויֹאמר: הַטֶרֶם תֵּדְעו כִּי צִוַתנוּ תּוֹרָתֵנו הַקדוֹשָׁה לֶאֱהַב אֶת־כָּל־אִיש וּלְרַחֵם עליו בַצַּר לוֹ?! וַימַהֵר רבי אלעזר וַיִפְשֵׂט את מְעִילו אשר עָלָיו וַיִתְּנֵהו לָאִישׂ (כי שִׁבְעַת בגָדים יִלבַּש רבי אלעזר בצאֵתוֹ אל חף הים לָתֵת לַאֲשֶׁר אין לוֹ), וַיְבִיאֵהו אל בֵיתו וַיַאכִילֵהו וַיַשקֵהו וַיַשְׁכִיבֵהו על מִטָּתו, וַיָּנַח האיש אַחרי כָל הַתְּלָאות¹ אשר מצָאֻהו, וַיֵשֶׁב בבית רבי אלעזר ימים אחדים עד אשר שָׁב לְאֵיתָנו², ובְיום הִפָרְדוֹ מֵעַל רבי אלעזר, וַיִתֵּן לוֹ בגָדים חֲדָשים וּמָאתַיִם כסף וְצֵדָה³ לַדָרֶך, וְסוס לִרְכַב עליו. וַיֵלֶך רבי אלעזר לְשַׁלחוֹ⁴ וַיִשַׁק לו, וַיִפָרדוּ איש מֵעִם רֵעֵהו בשָׁלוֹם. והאיש הזה נִכְבָד היה בכָל בנֵי עַמו; ובמוֹת הַמֶלך וַיַמְלִיכו אוֹתוֹ בנֵי עַמוֹ עֲלֵיהֶם. וַיִזְכֹר המֶלך החָדָש הזה את הַדבָרים אשר אמרו לו היהודים בשָׁאֲלוֹ מֵהֶם שִׂמלָה לכַסוֹת מַעֲרֻמָיו, וַיִקְצף על כל בני ישראל ויאמר להַשְׁמִידָם. וַיִוָדַע הדבר הרע הזה לבני ישראל, וַיִבְכּוּ ויָצומו וַיִתְפַלְלו אל יְיָ. וַיָבֹאו רָאשֵׁי העיר אל רבי אלעזר ויאמרו אליו: כל אשר אַתָה עשׂה יְיָ מַצלִיחַ ביָדֶך כי צַדִיק תָמִים אָתָּה, עַל־כֵּן הוֹאֶל נא לֵך אל המלך ונָתַתָ לו את מִנחָתֵנו, ורִחַם את בני ישראל וְלֹא יְכַלֵם. וַיִקַח רבי אלעזר את המנחה וַיֵלֶך וַיָבא עַד שַׁעַר בֵית המלך, ויֹאמר אֶל הַשׁוֹעֵר⁵: הַגִידָה נא בֵית המלך כי בא איש יהודי הֲלוֹם לדַבֵר את הַמֶלֶך פָנים אֶל פָנים. וַיֹאמר הַשׁוֹעֵר אל המלך, וַיֹאמר המלך: יָבֹא! וַיהִי כִרְאות המלך את רבי אלעזר, וַיַכִירֵהו, וַיְרָץ אליו וַיחַבְקֵהו וַיִשַׁק לוֹ וַיֹאמַר: שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָך? ויאמר רבי אלעזר: רַחֵם נא על ישראל עָמִי, ואל תְּכַלֵם כאשר אמרתּ! ויאמר המלך: הֲלֹא היהודים רָעים וחַטָאִים מאד, ועל בן־אֱמוּנָה אֲחֶרֶת לֹא יַחְמוֹלו, וְלא יוֹשיעֻהו בַצַר לו! ויען רבי אלעזר את המלך ויאמר: היהודים אשר לא חָמלו עליך בצר לך – מִדַּלַת⁶ הָעָם היו, ולא ידעו את תּוֹרַת יי הַדוֹרֶשֶת שָלום לכָל הַנִבְרָא בְצֶלֶם אֱלֹהִים! ויאמר המלך: זָכַרתִּי כי הֵיטַבְתָ עִמִי מאד, ועַל כֵּן אעשה את בַּקָּשָׁתֶךָ, ולא אַשחית את אַחֶיך היהודים בַּעֲבורֶיךָ. ויתן לו רבי אלעזר את הַמִנחה אשר ישלחו אליו היהודים. וַיְמָאֵן המלך לקחת ויאמר: הַמִנחה אשר הֵבֵאתָ לי, נתונָה לך על תִּתְּךָ לי מָאתַיִם כסף בְּיוֹם הִפָרְדִי מֵעִמֶךָ. וַיוֹסֶף המלך לדבר אל רבי אלעזר וַיֹאמַר: הִנה נָתַתָּ לי לחֶם ובגָדים ביום שִׁבתִּי בבֵיתֶךָ. על כן נותן אנכי לך היום שִׁבְעִים חֲלִיפוֹת בּגָדים, והיו בידך לתִתָּם לַעֲניִים כדַרְכְּךָ תָמִיד! וַיצֵא רבי אלעזר מן הארמון וַיָשָׁב אל עירו. וַיֵצאו בני ישראל לִקְרָאתו, וַיסַפֵּר להם את דברי המלך, וַיִשְׂמחו וַיַעַלצו מאד, וַיְבָרכו את שם יי. (מדרש קהלת שם).

חסדי מורה לתלמידיו

ישראל בנימין לבנר

מָטָר לִבְרָכָה.

ישראל בנימין לבנר

ויהי היום וַיָבא רַב לעיר אחת, וַיאמרו אליו בני ישראל: הִתְפלֶל־נָא בַעדֵנו ליי, ונתן מָטָר כי זה ימים רבים נֶעֶצרוּ הַשָׁמָיִם. וַיִתְפַלֵל רַב ליְיָ לֵאמֹר: רַחֶם נָא יְיָ אלהינו את ישראל עַמְךָ, ותֵן מָטָר על פני הָאֲדָמָה! וְלא נֶעְתַר יי לְרַב ולא הוֹרִיד את הַגָשֶׁם, וַיהִי כאשר נֶאֱסַף כל העם ביתה הַתְּפִלָה, וַיַעֲמד הַחַזָן אשר בעיר להתפלל, וכְאָמרו "מַשִׁיב הָרוח, וַתִּשַׁב¹ רוחַ גְדוֹלָה וַחֲזָקָה, וְאַך הוֹצִיא מִפִּיו את שְׁתֵּי הַמִלִין "מוֹרִיד הַגשם, וַיֵרֶד גֶשֶׁם וַיַשְׁק את הָאֲדָמה, וַיְמַלֵא את כל הבוֹרוֹת מָיִם, וירא רב את הדבר הגדול הזה ויאמר אל החזן! הנה נא ידעתי כי קרוב יי לעוֹשי מִצְוֹתָיו, – יִקרָאֻהוּ וְיַעֲנֵם! ועַתָּה כי נתן יי את השאֵלה אשר שָאַלתָּ מֵעִמוֹ, אוֹת הוא כי טוֹבים דרכיך בעֵינַי; ועל כן אנכי שוֹאֵל מֵעִמְךָ להַגִיד לי מַה־מַעֲשֶׂיך? וַיַעַן החזן ויאמר: מלַמֵד יְלָדִים אנכי, וּבֶאֱמונָה אנֹכִי עושה את מלֶאכֶת יְיָ זאת. וכיַלְדֵי הָעֲשִירים כְיַלְדֵי הָעֲנִיים אֲהובִים לי יָחַד, וכְבוֹא אֵלַי עָנִי וְיאמַר לי, לַמֶד נָא את בְנִי חִנָם, – ואָמַרתִּי אֵלָיו: שִלְחָה נָא את בִּנְך אֵלַי וְלִמַדְתִּיו חִנָם, וְהָיָה בִראותי כי נִמְצְאו בתַלְמִידַי ילָדִים עֲצֵלִים הַמְמָאֲנִים לִלמוֹד, – לֹא אֶגְעַר בם וְלֹא אֲיַסְרֵם, כּי אִם דַבֵר אֲדַבֵּר עַל לִבַּם דבָרים טובים, והֵבֵאתִים אל אַגְמֵי² הַמַים אשר בַחֲצֵרִי, וצַדְתִּי לָהֶם דָגִים קטנים, ונְתַתִּים לַילָדִים לצַחֶק אִתָּם. וּבִראות הַילָדִים, כי הֱטִיבוֹתי עִמָם, – יֶאֱהָבוּנִי מְאֹד, וְהָהֵם יָחֵלו לִשמעַ בְקוֹלִי – לִלְמוֹד תוֹרַת יְיָ. (תענית כ"ד).

אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חָסֶד

ישראל בנימין לבנר

לרַבִּי פְרֵידָא היה תלמיד אשר לא יָדַע את למודו בִּלתִּי אם לִמְדוֹ מוֹרֵהוּ את הַדָבָר הָאֶחָד אַרְבַּע מֵאוֹת פְּעָמִים ויהי היוֹם וַיִקָרֵא רבי פרידא לעשות דְבַר צדָקה, ויאמר רבי פרידא: ככַלוֹתִי ללַמֵד את תַּלמִידִי אֵלכה אל המָקוֹם אשר נִקרֵאתִי, וַילַמֵד רבי פרידא את תלמידו פֶּרֶק¹ אחד ארבע מאות פעמים כְדַרכוֹ תָמִיד, – וְהַתַלְמִיד לא יָדַע את הַפֶרֶק, ויאמר רבי פרידא: הַגִידָה נא לי, בני, מַדוע לא יָדַעתָּ היום את לִמוּדֶך? ויען התלמיד ויאמר: שמעתי את דִברֵי האיש אשר קְרָאְךָ לעשות צדקה וָאֹמַר אל לבי: עוֹד מעט וַעֲזָבַנִי רַבִי, והלך לו, וְלא יָכלתִּי עוד לָשׂום לב דִברֵי תורתך! ויאמר אליו רבי פרידא: הִנְנִי ולִמַדתִּיך את פִּרְקְךָ עוד ארבע מאות פעמים, אוּלם השָבְעָה נָא לי, בני, לָשׂום לב לִדְבָרָי, וַיִשָׁבַע לו התלמיד על הדבר הזה, וישמח רבי פרידא שמחה גדולה, וַיְלַמדו את הפרק עוד ארבע מאות פעמים, ויהי כאשר יָדָע התלמיד את לִמוּדוֹ, – וַיִשָּׁמַע קוֹל במרום² לאמר: יען אשר עשה רבי פרידא את הדבר הזה על כן יוֹסִיפו לו ארבע מאות שָנָה עַל יְמֵי חַייו. אולם אם לא טוב בעיניו לחיוֹת עוד ארבע מאות שנה, – ובָרָא יי לכָל בְנֵי דורו לִבוֹת טְהוֹרים אוֹהֲבִים לעשות צדָקה וחסד, וְהָיה הוא ובְנֵי דוֹרוֹ בְנֵי “עוֹלָם הַבָא”! וַעתָּה יִבחַר נא רבי פרידא כַאֲשֶר יֶחְפָץ! וַיִשְמַע רב פרידא את הדבר הזה ויאמר: אם טוֹב אֲנִי לִפנֵי יי, – ובִרָא לכל בני דורִי לִבּוֹת טהורים אוהבים לעשות את הטוב והַיָשָר בעיני יי! ויאמר יי! יען אשר שאלת את הַדָבר הזה, ולא שאלת לך אורך ימים, – הִנה עשיתי כדבריך, – והיית אתה ובני דורך בני עוֹלָם הַבָּא, וגַם אשר לא שָאַלתָּ אתן לך: וְהוֹסַפְתִּי על יָמֶיך עוד ארבע מאוֹת שנה! (עירובין נד ב')

אֹפֶן נתִינַת הַצְדָקָה

ישראל בנימין לבנר

מַר עוּקְבָא ואִשְׁתּוֹ

ישראל בנימין לבנר

לא רחוק מִבֵית מר עוקבא ישב איש עני באהלו הַדָל, ויתן לו מר עוקבא יום יום ארבעה זוזים, ולמען לא יֵבוֹש העני ולא יֵדַע מִי נותן לו כסף דֵי מִחיָתוֹ יוֹם יום, הָיָה מר עוקבא ואִשְׁתּוֹ מַשכִּימִים בּבּקֶר בּבֹּקר, והָיו מִתגַנְבִים לָבֹא עד לפני דלת אֹהל הֶעָנִי, והיו שָׂמִים בַּלָט את ארבעת הזוּזים בֵּין הַדֶלת לְבֵין הַמְזוזָה והָיוּ שָבִים בִמהֵרָה לביתם. ככה יַעֲשוּ כל הַיָמִים, ויהי היוֹם ויאמר האיש העני אל לבו: הבה אַחְקְרָה וְיָדַעְתִּי מִי נותן לי כסף יום יום וְהוֹדִיתִי לו חַסדוֹ הגדוֹל! ויעש האיש כן, וַיַעמֹד כל הלילה על יד דלת אהלו, וַיַקְשב לכל קוֹל וּלכָל הֶגֶה¹ הַנִשְמַע על יד הדלת! וַיהִי כשמְעו קול צְעָדים וַיֵט אָזנו אל בּקִיעַ הַדֶלֶת וַיַרְא וְהִנֵה אִישׁ וְאִשָׁה קְרֵבים אל אהלוֹ וְשָׂמִים בַּלָט זוּזים בין הַדֶלֶת וּבין המזוזה, וימהר העני וַיִפְתַּח את הדלת, וַיְהִי כראות מַר עוקבא ואִשתּוֹ כי נִגְלוּ, וַימָרֵר אותם הַדָבָר הזה מאד, וַיָנוסוּ, וַיִתְחַבְּאוּ בְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵש, כי אָמָרוּ: מוּטַב לַעֲלוֹת עַל הַמוֹקֵד² מֵהַכְִלִים פְנֵי אִישׁ! (כתובות ס"ז)

עָנִי בֶּן טוֹבִים

ישראל בנימין לבנר

ולְמַר עוקבא נוֹדע כי בעִירו נִמצָא עני בן אנָשים טובים וִישָׁרִים, וַיָשֶׂם את הדבר הזה על לִבוֹ וַיַחְלֵט¹ לכַלְכּלוֹ כָל יְמֵי חַיָיו. ויעש כן מר עוקבא כאשר אמר, וַיִשְׁלח לו בַסֵתֶר כל עֶרֶב יוֹם כִּפורִים אַרְבַע מֵאוֹת זוּז, וַיהִי היום ויאמר מר עוקבא לִבְנוֹ: הֵא לך, בְנִי, ארבע מאוֹת זוז והָלַכתָּ אל העני בן האנשים הטובים, וְנִסַתרתָּ בְּבֵיתו, וְהָיָה כִראוֹתך כי אין איש, ושַׂמתָּ את הכסף תחת מְרַאֲשוֹתֵי הֶעָנִי, ויָצָאת בְהֵחָבֵא מִבֵּיתו. ויען בן מר עוקבא ויאמר: כן אֶעֱשֶׂה כאשר דברת, אבי! וַיִקח בנו את הכסף, וַיִתְגַנֵב לָבֹא אל הַבָית, וַיִתְחַבֵא תחת הַמִטָה, וַיְחַכֶה לָרֶגַע אשר יוכַל בו להַשְאִיר את הכסף ולָצֵאת בהֵחָבֵא מן הבית, ויהי הוא שוכב תחת המִטָה, וַיִשמע את האיש מדַבֵר אל אֲמָתו² רַבְּצִי³ נא את הבית בַיַיִן הַטוֹב, ומָלֵא רֵיחוֹ את כל הַבָיִת! וַתַּעש הָאָמָה כן, וַתִּקַח יַיִן יָקָר וַתְּרַבֵּץ בו את הבית! וישם בן מר עוקבא את הדבר הזה על לב ויאמר: הָבָה אָשׁובָה אל אָבִי והִגַדְתּי לוֹ את אשר רָאוּ עיני, וחָדַל לתת לו נִדְבָתו, כי עָשִיר האיש הזה, וגם יַיִן אשר מְחִירוֹ יָקָר מאד, יִשָפֵך על רִצפַת בֵּיתו כַּמָיִם! וַיֵצא העלם בהֵחָבֵא מן הבית, וַיָשָב אל אביו, ויסַפר לו את כל אשר רָאה, ויאמר: הֲלָאִישׁ כָּזֶה, הַחַי כאַחַד הַשָׂרִים, תְּפַזֵר את כּספך, אָבִי? ויהי כשמע מר עוקבא את הדברים האלה וַיֵאָנֵחַ. ויאמר אליו בנו: עַל מָה אַתָּה נֶאֱנַח אָבִי? ויען מר עוקבא ויאמר: צר לי, בני, מאוד כי לא ידעתי את העני הזה כי מפֻנק⁴ הוא ורָגִיל⁵ לחְיוֹת כְּאַחַד הָעֲשִׁירִים, וארבע מאות זוז לא יַשפיקו⁶ לוֹ! ועַתָה, בני, הֵא לך עוֹד אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז, ומִהַרתָּ והלכת אל העני הזה, והִשְאַרתָּ בביתו שְמוֹנֶה מֵאוֹת זוּז; אֶפֶס כִּי תִזָהֵר מאוד בְמַעֲשֶׂיך, וְלא יִרְאֲךָ וְלֹא יִכָּלֵם! (שם שם)

צִדְקַת עֲנִיִים

ישראל בנימין לבנר

העני ומַעדְרוֹ

ישראל בנימין לבנר

¹

דֶבר כָּבֵד מאד היה בסריה וַיִפֹל מֵהָעָם רָב. אולם ברחוב אשר גר בה רַבִּי אַבָא לא מֵת גם אחד, וַיִתְמְהוּ האנשים איש אל רֵעֵהו ויאמֶר: אין זאת כי אם בַּעבור רַבִּי אַבָּא הַצַדִיק, הטוֹב לפני יי, לא אֻנְתָה² ברחוב הזאת כל רעה! ויהי בלילה ההוא וַיֵרָא מלאך יי לאַנשֵׁי העיר ויאמר: לא בעבור רבי אבא נָשָׂא³ יי לכל המקום הזה, כי אם בעבור הָאִיש הֶענִי הַיוֹשֵב ברחוב הזאת, הַמַשְׁאִיל⁴ את מַעַדְרוֹ הָאֶחָד לַחְפר־בו קֶבֶר לַמֵתִים בַּמַּגֵפָה! (תענית יח)

הָאִשָה וְתַנורָה

ישראל בנימין לבנר

ויהי היום וַתאחֶז אֵש בעִיר דְרוֹקֶרֶת. וַתִּשָׂרֵף כִּמעַט כל הָעיר, ולא נִשאַר רק חֵלֶק העיר אשר יָשַב בו רַב הונא. וַיֵרָא מלאךְ יי אל אחד מֵחֲסִידֵי העיר הזאת ויאמר: לא למען רב הונא הַגָר ברחוב הזאת הִצַלתִּי את הַבָתִּים מֵאֵש, כִּי אם למַעַן הָאִשָה הָעֲנִיָה הַיוֹשֶׁבֶת שָׁם וְהַמַּסֶקֶת¹ את תַּנורָה בכָל ערב שַבָת ונוֹתֶנֶת לנָשִים עֲנִיוֹת לֶאֱפוֹת לַחְמָן בַּתַנור הַהוּא, חִנָם אֵין כָּסֶף. (תענית כ"א).

בִּנְיָמִין הַצַדִּיק

ישראל בנימין לבנר

ויהי רעב בארץ. וַיַפְקִידו¹ בני ישראל את בנימין הצדיק על קַֻפַּת² הַצדָקָה לְחַלֵק לָעֲנִיִים. ויהי היוֹם וַתָּבֹא אשה אחת אל בנימין הצדיק וַתִּקְרָא ותֹּאמר הוֹשִיעָה נא, אֲדוֹנִי! ויען בנימין הצדיק את האשה: חַי יְיָ כי אין בַּקֻפה גם פרֻטה אֶחָת! וַתֵּבְךְ האשה ותאמר: עוֹד מעט וְגָוַעתִּי אני ושִבעַת בָנַי בָרָעָב! וַיהִי כִּשמֹעַ בנימין הצדיק את הדברים האלה ויאמר בלִבו: יְהִי מָה! אָנכי אֶתֵן לאשה הזאת את פּרֻטוֹתַי הָאַחֲרוֹנוֹת וקָנתָה לחם, והָיָה לה ולִילָדֶיה לְאָכלָה. וַיַעַשׂ בנימין הצדיק כן, ויחְשֹך אכֶל מִפִיו וַיכַלְֵל את האשה ובָנֶיהָ עַד יום תֵּת יי מָטָר על הארץ. אחרי הַדברִים האלה חָלָה בנימין הצדיק אֶת חָלְיוֹ אשׁר יָמוּת בוֹ. וַיָבֹא הַמַלְאָך אשר נִברָא מִמַעֲשֵה צִדקת בנימין, וַיְתיַצֵב לפני יי ויאמר: הֲבִנְיָמִין יָמות אשר עשה את דְבָר־הַצְדָקָה וַיְחַיֶה בכַסְפוֹ שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת? ויען יי ויאמר: תַצִּילֵהו נָא צִדקָתוֹ מִמָוֶת. וַיוֹסֶף לוֹ יי עוֹד עֶשְׂרִים ושְתַּיִם שָנָה (ב“ב י”א).

מעשי הצדקה בכלל

ישראל בנימין לבנר

בַּת רַבִּי עֲקִיבָא

ישראל בנימין לבנר

ויהי ביוֹם כְּלוּלוֹת¹ בת רבי עקיבא, וַתֵּצא מן הבית אל הסֻכָּה היפה אשר עשה לה אביה בַגָן. וַתַּעַל עַל מִטָתָה וַתִּשְכָּב. בעת הזאת הִגִיחַ² נָחָש גדול מֵחורוֹ וילך על גְחוֹנוֹ הָלֹך ועלות בְקִיר הסֻכה אל בַת רבי עקיבא לְנַשְכָהּ. ויהי בעֶצֶם הָרֶגַע אשר הִתְכּוֹנֵן הנחש לַהֲמִיתָה, וַתָסַר בת רבי עקיבא את עֲטַרְתָּה מֵעַל ראשה לִתְלוֹתָה בְקִיר הסֻכָּה. ובָעֲטָרָה וָוֵי³ זהב חַדִים⁴ מאוד. וַינַקְרוּ הַוָוִים את עֵינֵי הנחש וַיְמִיתֻהוּ ולֹא יָדעה העלמה כי הֵמִיתָה את הנחש, והוּא נֶאֱחָז בוָוֵי – הָעֲטָרָה הַתְּקוּעִים⁵ בקיר הסֻכָּה. ויהי בַבֹקר וַתַּשְכֵּם בת רבי עקיבא וַתִּרְחַץ יָדֶיה ופָנֶיה, ותאמר לָקַחת את העטָרָה. ותֵרא את הַנְחָש הַנִמְשָׁך אחרי העטרה וַתֶּחֶרַד מאד וַתִּצְעַק צעקה גדולה. וַיִשמע רבי עקיבא את קול הַצְעָקָה, וימהר אל בִתּוֹ וַיֹאמר: מה – לך, בִתִּי כי צָעָקְתְּ? וַתַּרְאֵהו את הַנְּחָש הַנֶאֱחָז בַּעֲטַרְתָּה. וַיִתְבּוֹנֵן רבי עקיבא אל הנחש, וַיַרְא והנה מֵת הנחש, ועֵינָיו מנֻקָרוֹת בְוָוֵי הָעֲטָרָה. וַיַרגִיעַ⁶ רבי עקיבא את בתו ויאמר: ראִי נא גם ראִי, – הִפְלִיא יי לַעשות עִמָך וַיַצִילֵך מִמָוֶת. ועתה הַגִידִי נא לי: מָה הוא הדבר אשר עָשִׂית וַיַחְשְבֵהו יי לָך צְדָקָה? וַתַעֲנֵהוּ בִתּוֹ לאמר: כאשר ישבתי אתמול בראש הנָשִים הַקרואוֹת, וָאֵרֶא והנה איש עני בא הביתה, וַיַעמֹד בַפֶתַח. ואִיש מכל אַנשֵי הבית לא שָׂם אֵליו לֵב, כי שָמחו וַיִצְהֲלוּ, ויאכלו וַיִשתּוּ וַיֵיטִיבו לִבָם. אָז קַמְתִי אֲנִי מִמקוֹמִי ואֶגַש אל הֶעָנִי וָאֲבָרְכֵהוּ, וָאָשִים לו כִסֵא וַיֵשֶב. וָאֶקַח לחם ובשר ויין וָאַגִיש אֵלָיו וָאֹמַר: אֶכֹל וּשְתֵה והֵיטִיבָה את לִבֶךְ. ויאכל העני וַיֵשתְּ וַיוֹתִיר, וַיבָרֶך את יי וַיֵלך לו. ויאמר רבי עקיבא: בִתִי! עֲשִׂי נא תָמִיד אַך טוֹב וָחֶסֶד. הֲלֹא רָאִית את גֹדֶל הַצדָקָה, כי מצֶּלֶת הִיא אֶת עוֹשֶׂיה מִמָוֶת! (שבת קנ"ו).

נָחוּם אִיש גַמְזוּ.

ישראל בנימין לבנר

עִוֵר היה נחוּם שתֵּי עֵינָיו, וְגִדֵם¹ ופִסֵחַ ומעֻנֶה בתַחֲלואִים רַבִים, וַיִשְכַּב ימים רבים בביתו הַנְטוּ² וַיָבֹאו אליו תַּלְמִידָיו וַיֹאמֵרוּ הנה שָׂכַרנוּ לך בַיִת רְחַב יָדָיִם, ועתה תְנָה אותָנו לְשֵׂאתְךָ אל הבית ההוא, והִשְכַּבְנוּךָ עַל כְּסָתות³ רַכוֹת וְיִיטַב לָך! ויאמר נחום: עֲשו כאשר דִבַרְתֶם! וַיהִי אך הוצִיאֻהו תַלְמִידָיו מִבֵיתוֹ, וַיִפֹל הַבָּיִת. וַיִתְמְהו תלמידיו מאד וַיאמֵרו: אֵין זאת כי אם צִדקָתך עָמדָה לנו וַתַצִּילֵנו מִמָוֶת, כי לו הִתְמַהְמַהְנוּ עוד רֶגע בביתך, כִי עַתָּה נִקְבַּרְנו בו חיים! ויהי כראות התלמידים כי לא עָנָם נחום על הַדבָרים האלה, – ויוֹסִיפו לדַבר אליו ויאמרו: הן יָדע נֵדַע כי צדיק אתה בכָל דרָכֶיךָ, ועתה הַגִידָה נא לנו תַחַת־מֶה יִסרְךָ יי ככה וַיַחֲלִיאֶךָ! ויאמר להם נחום: שִמעוּ דְבָרי וקחו מוסָר: הָלֹך הָלַכתי אל חותני היושב בעיר הקרובה, ושָלש אֲתוֹנוֹתַי נָשְׂאוּ בָר וָלֶֶחֶם וּמָזוֹן ויַיִן ובָטְנִים וּשְׁקֵדִים, וַיְהי בהיותי בדרך, ויָבא עני לִקרָאתי ויאמר: רַחֵם נא עָלַי וְהַאֲכִילֵני כי רָעֵב אנכי מאוד! וָאֹמר אליו: חַכֵּה נָא לי כִּמְעַט רָגַע, עַד הוצִיאִי את הַלֶחם מן הַשָׂק, ועודֶנִי עוֹשֶׂה הֵנָה וָהֵנָה – וַיִפל העני אָרצָה. וָאָרוץ אֵליו וָאֶתבוֹנֵן עָליו, – והנה לא נוֹתְרָה בו נשָמָה! וַימָרֵרני הדבר הזה עַד מאד וָאֲקַלֵל את נפשי לאמר: תקֻצַצְנָה⁴ יָדַי, אשר לא מהרו לִפתּחַ את השָׂק, ורַגלי תִּשָּׁבַרְנָה אשר לא מִהֲרוּ לרוץ אל הֶעָני להַאֲכִילֵהו. וִיהי לי כן! ולא שקַטתִּי ולא נַחתִּי עַד אִם שָמַע יי את קול בִכְיָתִי אשר בָכִיתִי לפָניו לֵאמר: הַכֵּני נא יי בעִוָרוֹן וּבִשחִין רָע והָיִיתי למָשָל וּלמוּסַר לכָל אִיש אֲשֶר יְאֲחֵר מתֵּת נִדבָתוֹ לֶעָנִי וְלָאֶבְיוֹן, וַיאמרו אליו תלמידיו: אוֹיָה לנו כי ראִינוךָ מֻכֵּה אלהים ומְעֻנֶה מאד; ויאמר נחוּם: יְהִי שֵם יי מְבֹרָך כי שָמַע בקול תַּחֲנוּנַי, וַיָשֶׁב לי גְמוּלִי ברֹאשִׁי! (ירושלמי סוף פאה).

בּוֹנִי בֶן גוּרְיוֹן.

ישראל בנימין לבנר

יושבי ארץ ישראל יִשתּוּ לִמטַר השמים,¹ ועל כן יַחפְרו אֲדוֹני הַבָתִּים בּוֹרוֹת בחַצְרוֹתֵיהֶם, ושָׂדוּם² בְשִׂיד.³ וּברֶדֶת הַמָטָר, יִמָלאוּ הבורות מים, והָיה לָעָם לִשתּוֹת; אולָם בהֵעָצֵר השמים יָמים רבים ולא יִהיה מָטָר, והַמַים בַבּוֹרוֹת הוֹלכִים הָלך וחָסֵר, וצָמֵא הָעָם למים, – והָיְתָה צלוֹחִית מים בשֶׁקֶל, וְכַד – בִשנֵי שְקָלִים.

ויהי בימים הרבים ההם, וַיַעֲלוּ בני ישראל להֵרָאוֹת את פני יי בֶחָג כדָּבר הָאָמור בתורת משה: שָלֹש פעָמִים בשָנה יֵרָאֶה כל זְכוּרך…. וּבָעֵת הַהיא נֶעֶצרוּ הַשמים, והַמַים בבורות הָלכו הָלך וְחָסֹר, – וַיִצְמָא העם למים, ותֵּהָפֵך לָהֵם שִׂמחַת החג לְאֵבֶל. וַיַרְא בּוֹני בן גוריון את הדבר הזה, וַיִתעצב אל לבו, וילך אל איש נָכרִי אשר יָשַב בירושלים, אשר היו לו בורות רבים מְלֵאים מָיִם, וַיאמַר: תְנָה לי שְנֵים עָשָׂר בּוֹרוֹת מים! וְהָיה אם לא יֵרד הגשם בעוֹד שִבעַת ימים, – ונָתַתִּי לך מְחִירָם שנים עשר כִּכַּר כסף. ויען הנכרי ויאמר: כֵּן תַּעֲשֶה כאשר דִּבַּרתָּ! וַימַהֵר בוני וַיַעֲבֶר קול ברחוֹבוֹת ירושלים לאמר: כָל צָמֵא לְכוּ לַמָיִם! וַיָרוצו בנֵי ישראל אל הבורות אשר בַּחֲצַר הַנָכרִי, וַיִשתּו וַיִשְׂבָּעוּ, וַיבָרכוּ את בוֹני, וַיָחוגו את חַגָם וַיִשְׂמחוּ וַיַעַלְצוּ מאֹד.

ויהי ביום השביעי, הוּא היום אֲשֶר יְעָדוֹ⁴ בוני לָאִיש הַנָכרי לֵאמר: ביום הזה אמַלֵא בורותיך מים; וָלֹא⁵ אתן לך מחִירָם שנים עשר כִּכַּר כֶּסֶף, וַיַשְׁכֵּם הַנָכרִי בבּקר, וַיִשָא עיניו השמימה, וַיַרא והִנֵה טהורים הם, וַיִשמַח מאד ויאמר: עתה יתן לי היהודי שנים עשר ככר כסף! וַיָבא הַנָכרִי הַבַיְתָה, וַיאמר אל עַבדוֹ: רוץ אל בוני בן גוריוֹן ואָמַרתָּ אֵליו: כֹה אָמַר אֲדוֹני, מַלֵא את שנים עשר הַבוֹרוֹת מַיִם כי בָא מוֹעֵד. וַיְרָץ העבד אל בוני וַיַּגֶד לוֹ את דִברֵי אֲדוֹנָיו. וַיַעֲנֵהו בוני לאמר: שוב לַאֲדוֹנֶיךָ וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בִשְׁמִי: עוד היום גָדוֹל! מִי יודֵעַ – יִתֵּן יי מָָטָר על הארץ ומָלְאוּ כָל הַבוֹרוֹת מָיִם! וַיָשָׂב העבד אל אדוניו ויאמר: כֹה דִבַרתִי אל בוני, וְכֹה עָנָנִי; וַיִצחַק הַנָכְרִי ויאמר: גַם עָב⁶ קטַנָה: ככַף אִיש לא תֵרָאֶה, – וְהוא אוֹמֵר גֶשֶם־בּוֹרוֹת⁷ יִהְיֶה, וַיהִי בַצָּהֳרַים, וַיִשְׁלַח הנכרי את עבדו אל בּוֹני לאמר: הָשׁיבָה לי את המים אשר לָקַחְתָּ, ויענהו בוני ביַד העבד לאמר: הֲלֹא רק מַחֲצִית היום עָבָרָה, וַיְחַכֶה הנכרי עוד שָלֹש שָעות וַיִשלַח את עַבדו בַפַעַם הַשלִישִית אל בוני לֵאמר: מַהֲרָה הָשִיבָה לי את המים או תְּנָה לי שנֵים עָשָר כִּכַּר כסף כַּאֲשֶר אָמָרְתָּ! ויענהו בוני לאמר: כֹה תֹאמר לַאֲדוֹנֶיך אֲשֶר שלָחֶך: עוֹד לא בָאָה השֶמש, וְלַה' אֵין מַעֲצור⁸ לְמַלֵא את כָל הַבורות מַים בּרָגַע. וַיְהִי כִשְׁמע הַנָכְרִי את דברי בוני, כִי הִגִיד לו עַבְדוֹ, – וַיְמַלֵא פִיו שְׂחוק וַיֹאמַר: הִנֵה יְיָ פוֹתֵח אֲרֻבוֹת הַשָׁמַיִם, הֲיִהְיֶה כַדָבָר הזה ברִגְעֵי הַיוֹם הָאַחֲרוֹנים? וַיֵלך הנכרי לבית־הָרַחְצָה שָׂמֵחַ וטוב לב כי אָמָר: עוד מעט ומִלֵאתִי אוֹצרוֹתַי כֶּסֶף רָב! ובוני בן גוריון קָם, וַיֵלֶך בֵיתָה הַמִקְדָשׁ, וַיִתְפלֵל אל יי לאמר: הִנֵה עָשִיתִי את הדבר הזה וָאֵקֶן מִיַד הנכרי שְׁנֵים עשר בורות מַים לְמַעַן בניך אֲשֶר עָלו ירושלימה עִיר קָדְשֶך, – לְבִלְתִּי יָמוּתוּ בַצָמָא, וְעַתָּה, יי, עֲשֵה נא למַען שֵם קדשֶך ונָתַתָּ מָטָר על פני האדמה, וְיֵדעוּ כָל הַגוֹים כִּי אֵין כָּמוךָ בָאֱלֹהִים! וַיהִי הוּא מִתפַּלֵל, – וַיִתְקַדְּרוּ⁹ פִתְאוֹם הַשמַיִם עָבִים, וַיהי קוֹלוֹת וברָקים, וּמָטָר סוֹחֵף¹⁰ נִתַּך¹¹ אָרְצָה, וַיִמָלאוּ כָל הַגֵבים¹² מַיִם, וַיְמַלאוּ את כָל הַבוֹרוֹת אשר היו בַחֲצַר הַנָכְרִי. וּכְצֵאת בוני מבית המקדש, וַיִפְגְשֵהו הַנָכְרִי הַשָׁב מִבֵית־הָרַחֲצָה. וַיֹאמֶר אֵלָיו בוני: הִנֵה נִמְלְאו שנֵים עָשָר הבּוֹרוֹת מים, ויֶתֶר הַבּוֹרוֹת אֲשֶׂר בַּחֲצֵרֶיךָ מָלְאוּ גַם הֵם, וְעַתָּה הָשִׁיבָה נא לי את מְחִיר יֶתֶר הַמַים! וַיַעֲנֵהוּ הַנָכְרִי לֵאמר: אָמנָם יָדַעְתִּי כי בְשׁלְך¹³ היה הַמָטָר; אולָם ראֵה נא גם ראֵה, כִּי יָרַד הַמָטָר אַחֲרֵי בּוֹא הַשֶׁמֶש, ואָנכִי הֲלֹא אָמרתִּי לך ביוֹם קַחְתְךָ את מֵימֵי לִפנֵי בּוֹא הַשֶׁמֶש תָּשִׁיב לי מים אוֹ מְחִירָם! וַיָשָׁב בוני שֵׁנִית אל בית המקדשׁ וַיֹאמר: אֱלהֵי חַסְדִי! אתה עשית את הַתְּשֻעָה הַגְדוֹלָה הַזֹאת, וַתַּגְדֵל חַסְדֶךָ, ותתן את המָטר לִברָכה על פנֵי הָאֲדָמָה; וְעַתָּה שְׁמַע נא יי בקול תַּחנונַי אַך הַפָּעַם, וְצִוִיתָ לַשֶׁמֶשׁ לִזְרחַ עוֹד רגַע! וַיִשׁמַע יי קול תַּחנוני בוני, – וַתָּבֹא פִתְאוֹם רוחַ גדוֹלה וחזקה וַתִּפַח בְּעָבִים וַיָּפוצוּ, וַיִטְהֲרוּ הַשָמַיִם, וַתָּשָׁב הַשֶׁמֶשׁ וַתִּזְרָח! וַיִקְרְאו בּני ישראל לבוני בן גוריון נַקְדִימוֹן, לֵאמר נָקְדָה (זָרחָה) לו השָׁמֶש. (תענית כ)

אַבָּא תַחְנָא חֲסִידָא.

ישראל בנימין לבנר

ויהי ביום הששי לפנות ערב ואַבא תחנא הוֹלךְ לָשׁוּב לְעירוֹ וַחֲבִילָה¹ כבֵדה על שִׁכמו, ויהי כבאו עד לפני העיר והנה איש מֻכֵּה שְׁחִין² מפָרֵש אליו יָדָיו ומִתחַנן אליו לאמר: אָנָא, אדוני, הוֹשׁיעָה נָא! וַיִגַשׁ אליו אבא תחנא ויאמר לו: הגִידָה נא לי בַמֶה אוכל וְאושִׁיעֶךָ? ויען האיש ויאמר: מַר לִי מאד! אֵין מְתום³ בִּבְשָׂרִי רַגלַי בָצְקוּ ויָדַי כֹּאֲבוֹת וְגוּפִי מָלֵא חַבֻּרוֹת, ואֵינֶנִי יכֹל לִצְעַד גם צַעַד אֶחָד; יִגדַל נא חַסדךָ אדוֹני, וְהִרְכַּבְתַּנִי על שִׁכמֶך והֵבֵאתַנִי הָעִירה! ויאמר אבא תחנא בלבו: לָשֵׂאת את הַצָרוּעַ יחד עם חֲבִילָתִי אִי־⁴אֶפְשַׁר כִּי יִכְבְּדוּ מִמֶנִי; וכִי אֶקח את הַצָרוּעַ ועָזַבְתִּי את חֲבִילָתִי בּדרך וְנִגְנְבָה, – ומַתִּי אֲנִי ואַנשֵׁי ביתי בָרָעָב, ויהי כראות אבא תחנא את מְצוּקוֹת הַצָרוּעַ כִי רָבּוּ, וַיַעֲזֹב את חֲבִלָתוֹ בדרך, וַיִקַח את הצרוּע, וַישִׂמֵהוּ על שִכמו, וַיְבִיאֵהוּ העירה; וְלא הִרפָה ממנוּ עַד אִם מָצא לו מָנוחַ אשר יִיטַב לו ואַחַר שב אל המקוֹם אשׁר עָזַב שם את חֲבִילָתוֹ, וַיִקָּחֶהָ וַיָשָׁב העירה והשׁמשׁ כְּבָר בָּאָה, ואַנשֵי העיר “קִבְּלו את הַשַׁבָת”, וַיִראו – והנה אבא תחנא הולך וַחֲבִילָתוֹ על שִׁכמוֹ, וַיִתמהוּ איש אל אָחיו ויאמרו: הֲכָכָה יַעֲשֶׂה אבא תחנא החסיד, כִּי יִשָׂא מַשָׂא ביום השבת, הֲנִשׁמַע כַּדָבָר הזה? וישמע אבא תחנא את הדברים האלה, וַיַךְ אוֹתו לבו מְאד ויקרא ויאמר: יי אלהי! סְלַח נא לפִשׂעִי הגדוֹל כי חִלַלתִֹּי את יוֹם קָדשְךָ בְּבוֹאִי לַעֲשׂוֹת חסד לָאִיש הָאֻמלָל! וכדַבְרוֹ את הדברים האלה, וַתֵּרַדְנָה עֵינִיו דמָעות וַיַפְלִיא יי לַעֲשׂוֹת וַתֵּרָא השמש בְעֶצֶם הָרֶגַע הַזֶה, וַתִּזְרַח לכָל אַנשֵׁי הָעִיר, ויהי כִּרְאוֹת אבא תחנא את הדבר הזה, ויאמר: הִפלִיא יי לעשות עִמִי וַיַזְרִיחַ את השמש בשׂכַר החסד שֶעָשִיתִי עם הַצָרוּעַ ועתּה לא אָבוֹא⁵ עוֹד על שְׂכַר הַדָבָר הַטוֹב הַזֶה לָעוֹלָם הַבָא! ויהי אךְ כִּלָה לדַבֵּר את הדברים האלה וַיִשָמַע קוֹל בַמָרוֹם לֵאמר: לֵך אֱכוֹל בשִׂמְחָה לַחמֶךָ, ושְׁתֵה בלֵב טוב יֵינך כי כבָר רָצָה האלהים את מעשיך, – וּתְקַבֵל שְׂכָרֶךְ! (מדרש קהלת רבתי סדרא תליתאה).

אַבָּא הָרוֹפֵא

ישראל בנימין לבנר

קוֹל מִמָרוֹם הָיָה נשׁמע מִדֵי יום ביומו בבית אבא הרוֹפא לאמר: שָׁלוֹם לך אַבָּא! וַיֵצֶר הדבר הזה לאַבַיֵי מְאד ויאמר: תחת מה יִשָׁמַע הקוֹל הזה בּבֵית אבא הרופא יום יום, ובביתי אֲנִי רק אחת בשבֻעַ ביוֹם הַשִׁשִּי? וַיֵאָמֵר לְאַבַּיֵי לאמר. אָמנם צַדיק ויָשָׁר אתה; אוּלם גָדלוּ מאד חַסְדֵי אבא הרופא, ואַתה לא תוכל עַשׂוֹת כָמהו, וַיִשְׁאַל אבייל אמר מה המה חסָדיו? וַיֵאָמר לוֹ לאמר. מדי יום בּיומו יבאו אליו חוֹלים הרבה מאד. בהם עשירים הַנותנִים לוֹ בַּעֲמָלוֹ שָׂכָר טוב, ועניים אשר אין ידם מַשֶׂגֶת לתֵת לו גם פרוטה אֶחָת; ובכל זאת לא יַפְלֶה בין עָנִי ובין עשיר ורַפֵא ירַפא לכֻלם בלֵבַב שלם ובנפש חֲפֵצָה, ויהי כי ראה כי העניים מִתְבושְׁשִׁים לבַקש חנם עֶזרָתוֹ, – וַיָשֶׂם מֵאַחֲרֵי הדֶלֶת תֵבַת עץ וַיִקֹב בָה חר וַיַעֲבר קול לאמר. לא אקח עוד כסף מִידֵי החולים הַבָּאים אלי לְהִתְרַפֵּא, כי אם נָתֹן יִתֵּן כל איש, אשר יָדוֹ מַשֶׂגֶת, את הכסף אל התבה העומדת מאחרי הדלת; ואשר אין לו כסף, ועָבַר גם הוא לִפני התבה הַהִיא ושָׂם את יָדוֹ עָלֶיה כנוֹתֵן אֵלֶיה כסף, ולא יֵבוֹש עוד ולא יכָּלֵם לִדְרֹש מֵעִמִי עֶזרָה, ויהי כי הִרְבוּ הַחוֹלים העניים לָבֹא אליו, – וַיַרא בּהם רְפֵי כח וְחַלָשִׁים, וַיֵדַע כי לא תַחלִימֵם רְפֻאָתו, כִי אִם הַבָּשר אשר יאכלוּ והַיַיִן אשר יִשתּוּ – וַיִתֵּן להם כסף ויאמר להם אִכלו בשר ושתוּ יין ונִרְפֵאתֶם וַחֲזקתֶּם!

ויהי היום וישלח אביי שנַיִם מִתַלמִידָיו אל אבא הרוֹפא להִתבוֹנֵן במַעֲשֵׂי צִדקָתוֹ, וַיָבֹאוּ שני האנָשים אל אבא, וישמח עליהם שמחה גדולה, וַיָשׂם להם כִּסאוֹת וַיַגֶש לָהֶם לחם ויין וַיֹאכלוּ, וַיִשתּוּ וַיְבָרכו את יי. ויהי בלילה וישם אבא על הַמִטָה אשר הִצִיע לִשנֵי הָאוֹרחים בִגדֵי צֶמֶר רַכִּים וטובים מאד, ויאמר להם: עֲלוּ על יצוּעֲכֶם וִישַׁנתֶּם ועָרבָה לָכֶם שנַתכֶם. ויהי בַבּקר, ויקחו שני התלמידים את בִּגדֵי הַצֶמר וַיִגְלְמו אוֹתם, וַיִקָחוּם וַיְבִיאום אל השוּק אשר יָבֹא שָׁמָה כָּל מוֹכֵר וכָל קוֹנה, ויהי הם מִתהַלכים הֵנה והֵנה, והִנֵה אבא הולך לִקרָאתם, ויאמרו אליו שני התלמידים: הַגִידָה נא לנו מַה מחִיר שני הַבגָדִים האלה? ויען אבא ויאמר: מחִירָם חֲמִשִים שׁקל, ויאמרוּ אליו התלמידים: הַאִם לא הִמעַטְתָּ במחירם? ויען אבא ויאמר: כמחִיר אשר אמרתי לכם, נתתי בבגדי הצמר האלה! לא הוסַפתי עליו ולא גָרַעתִּי ממנו! וַיוֹסִיפוּ שני התלמידים לדבר אליו ויאמרו: הואילה נא והגדת לנו: במה חֲשַׁדְתָּנוּ בראותך אותנו לוֹקחים את בגָדֶיך הטובים האלה? ויען אבא לאמר: אמרתי בלבי: הִקרָה יי לִפנֵיכם איש הַנתָוּן בצרה. וַתֵּבוֹשו לשאל ממנוּ נִדבַת כסף וַתֹאמרו לַעֲזָר־לוֹ במחִיר בגדֵי הצמר האלה, ויאמרוּ אליו התלמידים: ידֹע תֵּדַע כי לְבַעֲבור נַסותֶךָ לקחנו את הבּגדים, ועתה יהי נא לך אשר לך, וַיְמָאֵן אבא לָקַחַת ויאמר: מֵרֶגע קַחְתְּכֶם את הַבגָדִים אמרתי: מי יתן והָיָה מחירם קודש לַדָבר אשר יִמְצָא חֵן בְעֵיני יי, ועַתָּה הוֹאִילוּ נָא קְחוּ את הַבְּגָדים, ומכַרְתוּם וְהָיָָה כֶסֶף מְחִירָם קֹדש לַדְבָרִים שֶׁבִּצְדָקָה! (תענית כ"א).

עוֹשֵׂי צְדָקוֹת בְכָל עֵת.

ישראל בנימין לבנר

ויהי היום וַיַעֲמֹד רב ברוֹקָא ברחוב עִיר בֵית־לֶפֶת. וַיִתְבוֹנֵן אל האנשים הָרַבִּים הָעוֹברִים ושָבִים בָרחוֹב, וַיֵרָא אליו אליהו הנביא וַיבָרכֵהו בשָׁלוֹם, ויאמר אליו רב ברוקא: הַגִידה נא לי אִם יֵש בכָל האנשים הרבים האלה עושה צדָקָה וחסד? ויענהו אליהו הנביא ויאמר אָיִן! ויהי הם מדַברים, – ואיש יהודי עבר מהֵר לפניהם, וַיַשְגִיחַ אליו רב ברוקא, וַיַרְא והנה נְעָלִים שׁחוֹרוֹת ברַגלָיו, וכַנפֵי בגָדָיו אֵינָן מצֻיָּצוֹת. ויאמר אל אליהו הנביא: אוֹיָה לָאיש הזה אשר עָזַב תורת יי וַיֵלך בִשְרִירות לִבו! וַיֹאמר אֵלִיָהוּ הַנָבִיא: צַדִיק האיש הזה בכָל דְרָכָיו, וַיְיָ אֲהֵבו! וַיִשְׁתָּאֵה רב ברוקא לדִברֵי אליהו הנביא, וַיִקרָא לַיהודי הַנֶחְפָז לָלֶכת לֵאמר: עִמְדָה נא עֲמוֹדָה! ולא שָׁעָה האיש לִדבָריו ולא הֵסַב אליו את פָניו, וַיְמַהֵר רב ברוקא וַיָרָץ אחרי האיש וַיַשִׂיגֵהו וַיֹאמֶר לו: הוֹאִילָה נא וְהַגִידָה לי: מַה מַעֲשֶׂיך? וַיַעֲנֵהו הָאִיש לֵאמֹר: נחְפָז אָנכִי מאד לָלֶכֶת וְלא אוכַל לְדַבֵר עַתָּה אִתָּך! אולָם אִם תָּבא אֵלַי מָחָר וַעֲנִיתִיךָ את כל אשר תִּשְׁאָלֵנִי, וַיַגד לו האיש את הַמָקום אשר יִמְצָאהוּ שָם מָחָר, וַיִלֶך לדַרכוֹ. וַיהִי מִמָחֲרַת וַיָבא אֵליו רב ברוקא וַיִשאָלֵהו לאמר: הַגִידָה נא לי מִי אַתָה וּמַה מַעֲשֶׂיךָ? וַיַעַנֵהו הָאִיש לֵאמר: שׁוֹמֵר בֵית הָאֲסורִים אָנכי, כִי הִפְקִידַנִי המלך על בָתֵּי הַמִשְׁמָר והָיָה כִּרְאותי את הֶעָוֶל הַנַעֲשֶׂה לָאֲסורִים הַחַלָשִים, וָאֶהִי מָגֵן לָהֶם, וָאַצִילֵם מִיַד חָזָק מֵהֶם, וַיאמר רב ברוקא, מַדוּעַ שַׂמתָּ נעָלים שְׁחוֹרוֹת בְרַגְלֶיך? וַיַעֲנֵהו הָאִיש לאמר: מִתְאַבֵל אָנכי עַל ירושלים עִיר קָדְשֵׁנו הַשָׁמֵמָה! וַיוסֶף רב ברוקא לדַבֵּר אליו ויאמר: מַדועַ לא עָשִיתָ לך צִיצִית על כנַּפֵי בִגְדֶךָ? וַיַעַן האיש ויאמר: לוּ עָשִיתי לִי צִיצִית על כַּנפֵי בגָדַי, כִּי עתּה יָדעו שָרֵי הַמֶלֶךְ כי יְהודִי אָנִי, והָיו נִזְהרִים מִמֶני לְבִלְתִּי דַבֵר בְאָזנִי את כל הָרָעָה אשר הם חוֹשְבִים על אַחַי הַיהודִים, אולָם עַתָּה חָשֹׁב יַחְשְבונִי לבֶן עַמָם, וְדַבֵר יְדַבֵּרוּ באָזנַי את כָּל הָעולָה עַל רוחם, וְלא יִזָהֲרוּ מִמֶנִי. וְהָיָה כְּשָמְעִי כי חוֹרְשִׁים הֵמָה רָעָה עַל יִשְרָאל, – ומִהַרתִּי ובָאתִי לִבְני עמי וְהִזְהַרתִּים, וְיָעֲצוּ עֵצוֹת לְהָפֵר את הַמַחשָׁבוֹת הָרָעות, וַיוסֶף רב ברוקא וַיִשְאל את האיש לאמר: מַדוע לא שָׁעִית אֵלַי אֶתמול כַּאֲשֶר קָרָאתי לך אַחַת ושְׁתָּיִם? וַיַעַן האיש ויאמר: הנה שָמַעתִּי אוֹמרים: הַשָׂרִים נֶאֱסָפִים לָעוץ רָעָה עַל ־בְּנֵי עַמֵנו, וָאמַר הָבָה אָרוּצָה אֲלֵיהֶם ושָמַעְתִּי את דִברֵיהֶם ורַצְתִּי והִזְהַרְתִּי את בְנֵי עַמִי, וְהָיו נְכוֹנִים לְהָפֵר את הַגְזֵרוֹת בְּעוד מוֹעד! וַיבָרֶך רַב ברוקא את הָאִישׁ וַיֵלֶך לָשׁוב לבֵיתוֹ. וַיִפְגְשֵׁהוּ שנִית אֵלִיָהוּ הַנָביא וַיוסֶף לדַבֵּר עִמוֹ, וַיהִי הֵם מְדַברִים והנה שני אנשים עוֹבְרִים לִפנֵיהם, וַיאמר אֵלִיָהו הַנָבִיא: גַם אֵלה צַדִיקִים ומַעֲשָם טוֹב מְאד לפְנֵי יְיָ וַיִגַש אליהם רב ברוקא וַיבָרכֵם בשם יי וַיִשְׁאָלֵם לֵאמר: מַה מַעֲשֵׂיכֶם? וַיַעֲנֻהוּ שנֵי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶה לאמר: מְשַׂמְחִים אנחנו בִדבָרֵינו את כָּל מַר נפֶשׁ ואֶת כָל קְשֶׁה יוֹם, וְלֹא נַרְפֵה מֵהֶם עַד אִם רָאִינו כי סָר יְגוֹן הָאֲנָשִים וַיְנֻחָמוּ, ובִרְאותֵנו כי יָרִיבוּ אֲנָשִׁים אוֹ יְחָרְפוּ אִיש את רֵעֵהו, – לא נָסור מֵהם עַד אִם הָשְׁלַם הָאֶחָד לַשֵׁנִי. וַיִפָרְדוּ אִישׁ מֵעִם אָחִיו בְּשָלוֹם וְאַהֲבָה. (תענית כ"ב א'):