שיר אהבה חיילי
דּוֹמֶה הַגֶּבֶר לִסְפִינַת מִפְרָשֹ –
בְּאֵין מַצְפֵּן לוֹ הוּא טוֹעֶה בַּדֶּרֶךְ;
וְהָאִישָּה – דּוֹמָה לְרוּחַ עַז,
הַמּוֹבִילָה אוֹתוֹ לְחוֹף שֶהִיא בּוֹחֶרֶת!
א
שבח זכר את הניגוד שבמראה הגוף שלה, כפי שנגלה לו לראשונה. הוא זכר את רכותה הנרכנת, אבל גם את זקיפותה המקשיחה מעט. הוא זכר את אופן הליכתה: את העקמומיות המוזרה שלה, את נטייתה לימין שכמעט לא הורגשה. הוא נהג לצפות בה שעות ארוכות, והבחין בכל מולקולה שבגופה. הוא הניע את רגלו בפתאומיות, כשנזכר איך דילגה במורד המדרגות של בניין המזכירות. הוא המתין לה בלי ידיעתה למטה והיא כמעט שנתקלה בו. הוא זכר את המעוף הקליל והמגרה שלה, כשהתעופפה מעל המעקה הישן וירדה מחדרי הספרייה.
בעת שהקיף את הנחל, נחל האכזב הבוגדני שמנקז את בריכות הדגים של המשק, נזכר איך הטילה אל המים, בכל כוחה הילדותי, ובמעין הטית כתף לא מבוגרת, אבני כורכר שטוחות וחדות. הוא זכר איך התחרו בשובבות מי יקפיץ את האבן חמש פעמים על פני המים. היא השתדלה מאד. אגלי זיעה מתוקה התנקזו מעל שפתה, אבל היא לא הצליחה להקפיץ את האבן יותר משלוש פעמים. פעם אחת אפילו התפרצה אל המזח הצר, “לקחת תנופה” כמו שהסבירה לו ברצינות של ספורטאית, וכמעט שנפלה אל המים בעקבות האבן שזרקה.
ופתאום אחזה בכתפו והשקיטה אותו בחטף, בנוסח של מדריכת הטבע שסיגלה לה בצבא. מתחתם, בתוך סבך הקנים התרוצצה לה בחוסר מנוחה איזו ציפור חומה, קטנטונת, ממשפחת הזמירים. והיא התלוננה באוזניו כמה הן חמקניות, וכמה הן קשות להגדרה; ופשוט אי אפשר להימנע מטעות בזיהוין, אלא אם מניחים אותן מנותחות על שולחן המעבדה, אבל זה אכזרי מדי, וזה לא הוגן, ושבח חייך לעצמו כשנזכר איך הגדירה את "משקל האפס " שלהן, את "הכמה־גרמים העלובים "שלהן, ונרתעה בעצמה ממה שהציעה. והוא עקב אחר פניה המשתנים בעת שעקבה אחר הזמיר, או הקנית, או שחור־הגבה, או השד יודע מה שכתוב שם במדריכי הציפורים שלה, ליד התמונות הצבעוניות שהיא קשקשה עליהן בעיפרון. או למשל, הזכיר לעצמו, איך הייתה מזנקת פתאום אל תוך השורות הצפופות של מטע האבוקדו, ושבה מתנשמת בחופזה, ממש כמו סייחה מתפרצת, ובידה צרור פרחים לבנים של נץ החלב. שבח גער בה, שהרי קטיפת פרחי הבר אסורה בהחלט, אבל היא הציצה בו באלכסון, דהרה על הדרך הראשית, והטילה אליו לאחור, מבין שערותיה המתנפנפות, איזו קריאה מגרה ומתגרה.
והוא, דמו זינק בו, ופרץ תאווה אחז בו, והוא מיהר אחריה לתפוס אותה מגבה, ומיעך את שדיה ובייחוד את שדה השמאלי שמתחתיו חש איך הדופק שלה מתפרע, עד שחרד לה לרגע קצר. והוא רצה לעצור כמו אז, על שפת הדרך, כי הטרקטורים הכבדים דחקו אותם לצד, ולקרוא לה “נעמה, נעמה, תירגעי כבר.”
הוא אהב להציץ אל תוך חדרה שבשכונת הצריפים, אפילו הצצה מדומה, שאינה כרוכה בטיפוס על שני הבלוקים השבורים שניצבו מתחת לחלונה, לראות אותה שולחת יד אל הכוננית הגסה, מעבירה את מעט הספרים מצד אל צד, מהססת איזה תיקח, ולבסוף מזנקת אל מיטתה עם הספר הדק. וכבר ראה אותה דומעת, וכבר ראה אותה מאהילה על עיניה ומרחיקה את הספר, וכבר קמה מול עיניו, ממש כאילו הייתה חיה עדיין, וכאילו היה זה רק אתמול, מושכת אליה את חפיסת מגבוני הנייר ומקנחת את אפה, ואחר כך נושאת עין חשדנית אל חלון המציצים שלו, ומורחת את שרוולה בדמעות, מה שלא העזה לעשות אף פעם שהיה אתה בחדרה.
שבח טיפס בסוללה הסדוקה של בריכת הדגים. אם לא יעמיקו את הבריכה, חשב לפתע, ואם לא יסתמו את הסדקים המתרחבים, יפרצו שוב המים כמו שקרה בחורף הגשום שלפני שנתיים. ושוב יחמקו אל הנחל עשרות טונות של דגי מאכל משובחים. בין הקנים הצפופים הוא מצא מעבר פנוי וצר, וירד איתו ממש אל פני המים בשביל דרוס של נמיות חרישיות ושל חתולי ביצה חמקניים. ובעמדו ממש מעל לגלים הקטנים שריצדו ברוח החלשה, זכר את נעמה מנפחת את חזה אל מול השקיעה, ושמע שוב את שאגת חזה המפתיעה. הוא ראה שוב את ציפורי הקנה הקטנות חומקות בבהלה, ובמרחק הבריכה התרוממה בשקשוק חבורה של אגמיות מבוהלות. היא שאפה שאיפת אוויר עמוקה ושחררה אותו בשריקה ממושכת, כמו שלמדה לא מזמן בחוג לשחרור הגוף. “כן, הו כן, אני מסכימה, אני רוצה, אני כבר לא מפחדת.” ולבו נצבט ועיניו כמעט שהחלו לדמוע, כשנזכר באיזו תנועה ילדותית התיזה את מי הבריכה על עצמה ועליו. אף על פי שידעה שהוא עומד מאחוריה, וידעה שהוא גם מנחש את כוונתה להפתיעו, כמו שנהגה בטיוליהם; והוא נע מעצמו אל תוך המים החמימים, והוא נתן לרגליו לשקוע מעט בבוץ הרך, והוא שיחזר לפני עיניו הנעצמות איך שכבה לפניו, עטויה בבוץ המתקשה, וידיה שהתאבנו מתחת לראשה המתוח, ועיניה שנאטמו במכסה של בוץ שחדל לאטו לנזול אל צווארה. ולרגע דימה לשמוע שוב את קולה חורש קלות את חלקת המים המחשיכה, “בוא שבח, אני מסכימה, אני כבר לא מפחדת.” שבח שב וחזר וראה את החזיון של פגישתם הראשונה. ובעצם לא פגישה ממש אלא רק ראייה מרחוק שראה אותה. הוא לא הכיר אותה מקרוב, אף על פי שלא הייתה הרבה צעירה ממנו, אבל ידע את שמה וגם פגש לא פעם את הוריה שגרו בשכנות של הוריו. הוא זכר שהייתה נערה לא דקה במיוחד, אפילו שמנמנה מעט. והגבעוליות הנפלאה שלה עוד לא נישאה לפניה באותה גאווה טבעית שהיא למדה בעת שירותה בצבא. היא התנועעה בחופשיות שעצרה את נשימתו. ופעם אחת חלפה על פניו במדרכה אל חדר האוכל, והוא החסיר שתי פעימות. ואז כבר החליט להתעניין בה, לעקוב אחריה. ויותר מאוחר החליט גם לחזר אחריה.
בחודשי הלהט של אהבתם הקצרה נדהם לא פעם למחוות שעשתה בגופה. אבל יותר מכולן זכר את ההתקלפות האיטית שלה מתוך השמיכות המעורבבות שהטילו על עצמם בצריפו העלוב. היא נבטה נקייה ועירומה מתוך המצעים ספוגי ליחת אהבתם, ומשכה את ידיה גבוה מעל ראשה. בחלון שממול הבקיע האור האביבי הבשום, והיא הלכה אחר ידיה המתוחות. עוד ועוד נמתחה, עוד ועוד נעשתה דקיקה.
הוא שכב לידה, אבל מרוחק ממנה מרחק עצום. הוא העז לזרוק מעליו את הכיסויים ולהזדקף כמוה. עוד היה שבע מכל החסדים ששפעה עליו לפני כמה שעות. הוא הביט בה ופשוט התפלא.
ולאחר כך נשמה נשימות עמוקות, שאפה שאיפות אוויר ארוכות, ונשפה אותו לאט לאט מתוך חזה המפרפר. הוא לא ידע האם להסתער עליה שוב כמו פר מיוחם, או לצפות בדממה במחול ההתמתחות המופלא שערכה לפניו. והוא ידע שלא לכבודו היא עורכת את המחול המקודש הזה, אלא לכבוד משהו פנימי שבקע מתוך הגבעוליות של גווה המתמתח. ואז הפתיעה אותו כשקראה כמה קריאות חזקות וקצובות שהוא לא הבין. והוא נאחז באיזו בושה פתאומית ורצה להרגיע אותה, ולקפל אותה בחזרה אל בין השמיכות. כאילו הייתה איזה קפיץ פראי שקרע את תושבתו. “די נעמה, די כבר יש אור בחוץ, כבר בוקר, זה לא הזמן לשיגעונות שלך.”
אבל נעמה מלמלה והגבירה את קולה, והוא ניסה להיאחז בבליל המילולי שפיזרה. “מה את אומרת נעמה? אולי תדברי יותר ברור שגם אני אבין?” עד שהגיעה בידיה הממותחות אל התקרה כמעט, וכאילו נתלתה בכל כובדה על חוט המנורה. רגליה הלכו אחרי בטנה, וצווארה הלך אחרי פרקי ידיה. והיא נגלתה לפניו בכל אורכה, כל סנטימטר בגופה הנחשק התפתל ועלה לפניו. והאור הלבן שבקע מגופה היה חזק יותר מאור הבוקר שנכנס בחלונות, הוא הסתנוור לגמרי, ולפני שנפלה ונחבאה שוב בין השמיכות, והוא הליט את עיניו בידיו, כי פחד שיסתנוור לגמרי, וכשרכן עליה, חופן את כל גבעוליותה הרעננה בזרועותיו, כבר היתה נעמה מנומנמת לגמרי. וכשחשף לרגע את ירכיה, מיהרה וכיסתה אותן, והוא שמע מופתע איך היא נוזפת בו מתוך שנתה. שבח תפסיק, שבח אתה נעשה פרא אדם? לא הספיקה לך הפראות של הלילה? והוא היה נדהם דקות אחדות. הוא לא הצליח לחבר בין כמיהתה אל הגבהים שמעבר לתקרת הצריף, לבין ההשתבללות שלה בתוך המצעים. והוא שכב דומם והתבונן בפניה, במערבולות המשונות החולפות בפניה. עד שקם פתאום ומילא מים בקומקום החשמלי, ופרס את הלחם השחור שנעמה הביאה מחדר האוכל, ויצק אל הקפה את תמציות הבוקר שלה, שהביאה איתה ממסעי הטבע שלה.
כשרק הכיר אותה, ועוד לפני שהשתכר ממנה לגמרי, לא העלה בדעתו שהיא גם מיטיבה לבכות. הוא לא שיער כמה עזים התקפי הבכי שהיא מסוגלת להם. הוא לגמרי לא היה מוכן, כשהתפרצה בבכי לראשונה בצריפו. היא נאחזה בו פתאום, ושיקעה את פניה בצווארו, נחנקת ומשתנקת ומרטיבה בדמעות החמימות שלה את גופייתו. והוא הסתכל נבוך סביבו, הוא חיפש מגבת קטנה או איזו ממחטה כדי שתוכל להתנגב מדמעותיה, אבל לא מצא. חדרו עוד היה אז, בראשית אהבתם, מבורדק לגמרי, ושום דבר לא היה מונח במקומו, ממש כמו שנהג באהלו שבצבא, כל דבר היה ראשית זורק אל מתחת למיטת הברזל. אבל היא לא הפסיקה לבכות והוא מתוך אצילות טבעית שבאופיו, פשט את הגופייה שכבר הייתה לחה ממילא, ותחב אותה בעדינות בין פניה לבין צווארו. נעמה לא נרגעה מיד. ריטוטי הבכי עוד הרעידו את גופה. היא נתלתה עליו כאילו הייתה ילדה קטנה וחסרת ישע. והוא הסתכל על עצמו באיזו גאווה פתאומית, ושמח לגלות בעצמו צד חדש שלא הכיר – הצד הגברי הנינוח והמנחם – ממש כמו בסרטים המטופשים ההם. הוא דימה שהוא שולף מהכיס החבוי שבמקטרנו את הממחטה המוכנה בכל עת. כי אחרי הכל, הרי יש לו עסק עם אשה, ואי אפשר לנחש אף פעם מתי תתחיל האשה לבכות, אבל בטוח שברגע מסוים של הסרט היא תבכה. היא פשוט מוכרחה לבכות כמו שהסרט פשוט מוכרח להסתיים. ואפילו שעבר עליהם ליל אהבים משגע, ואפילו שהקפה שלה כבר מבעבע, ואפילו שתמצית העשבים שלה כבר נותנת את ריחה המתוק. תמיד יש לה סיבות לבכות. והוא, איש חזק שכמותו, אביר נדיב שכמותו, לא היה חכם רק כדי לחדור אל גופה שוב ושוב, אלא גם לפנקה ולשעשעה בזרועותיו.. והעיקר, הוא כבר לא נבהל מדמעותיה. הוא התרגל להופעתן ההכרחית. והוא רכן עליה, ליטף את עורפה ולחש לה “נעמה די. מספיק, באמת שאין לך שום סיבה לבכות”.
שבח זכר, מתוך געגוע פתאומי, איך חדלה לאיטה מבכיה, ואיך נשאה אליו את עיניה שהבריקו מעט לאחר הבכי, ואיך קירב אליה בעדנה וגם מתוך רגש חדש של רחמים את התחתית הסדוקה ועליה הקפה הרותח ותמצית העשבים. והיא נרגעה ונפתחה אליו, ולגמה בתודה מהקפה, ורחצה את פניו באצבע העדינה שלה, והזתה עליו את התמצית הריחנית, ונשקה לו בתחתית צוארו, ואמרה לו שכבר נפוג ממנו ריח האהבה של הלילה. “ריח החרובים של הזכרים המתפרצים.” והיא צחקה לפתע, והוא הנציח בעיניו כל שנייה, והייתה לו הרגשה שכך זה חייב להימשך לעולם. ואף פעם, אף פעם בעולם לא ייתן שמישהו, או משהו, יפריד ביניהם.
ב.
הם קבעו לעצמם נוהל קבוע: נעמה מתנפלת עליו ובוכה עליו ועל בגדיו ללא שום הגבלות. הוא לא מעיר כלום ולא שואל אותה שום דבר, עד שתחדל לבכות מעצמה. הוא קיבל את התקפי הבכי שלה כמובנים מאליהם. לא שאל ולא חקר, ולא ניצל את חולשתה. אפילו שהרגיש לפעמים שאין היא בוכה רק בשל עצבות פתאומית שנחתה עליה, ואפילו שחש שיש דברים עמוקים יותר הנסתרים מאחורי בכיה – הוא לא דחק בה ולא הפציר בה שתספר. הוא השתדל שלא תרגיש שיש לו איזה שהוא ענין בסודות הפרטיים שלה, שהביאה אל צריפו מחייה הקודמים. מצד אחד היה אפילו מרוצה שרק אליו היא באה לפרוק את צערה; ומצד שני, לא יכול להתחמק מהחשד העמום שהיא בוכה בחיקו על עלבונות שספגה מאחרים. הוא ליטף אותה אל אחורי ראשה ועל עורפה בתנועות מרגיעות, תנועות שלא היה בהן אפילו שמץ של תשוקה, ומילמל אל תוך בכיה, “די נעמה, תירגעי נעמה, הרי אנחנו כאן בצריף, ולא באיזה שדה אפל. אין לך עכשיו על מה לבכות.” אבל הדאיג אותו שאשה כל כך צעירה כבר מרבה בבכיות. אפשר לחשוב לרגע שעברו עליה חיים שלמים, מלאי סבל ואפלים.
ובכלל, הרי הצעירים שבמשק, וגם הצעירות שמסביבו לא בכו בפומבי אף פעם. הם התהלכו בין הדשאים גאים ומסוגרים, ומה שעשו בתוך צריפיהם, כשהיו מכבים את האורות, אפשר היה רק לשער. שבח שמע מדי פעם קולות משונים בלילות. לפעמים איזו צעקה נכאבת, לפעמים ויכוח קצר מר וקולני, ולפעמים שאגת כעס מבהילה; אבל אם בכו חבריו בצריפים, הרי שעשו מעשיהם בחשאי, ולמחרת בבוקר השכימו לעבודתם רעננים ומחייכים, כאילו טבלו כל הלילה ביערות של דבש.
את אבחנת הניחושים הקשים שהיו חולפות בליבו, ומותירות אחריהן כאב חד, היה מוחק במהירות. מה לא עלה בדעתו באותן הדקות של הרהורים רעים, כל מה שחשש מפניו ולא העז לומר לנעמה. הנה, ראה אותה פתאום נוטשת אותו ללא שום הסבר; ולמחרת ראה אותה משתוללת בערב הריקודים האזורי נצמדת בחוסר בושה ומתוך איזו הפקרות מתגרה, אל ברק הצייר, ידידו. לפעמים גם ראה גרוע מזאת. הנה ראה אותה נעלמת מחדרה, וחרדה לא מוסברת אוחזת המקורבים. אפילו הוריה המבוגרים, שכמעט שלא החליף עמם מילה עד הנה, העבירו על מידתם והקישו על דלת צריפו, אולי הוא יודע היכן נעמה, אולי הוא שמע לאן נעלמה, עד כדי כך גברה חרדתם, שהרי נעמה בתם, פראית נחשקת זו, עשויה גם לעולל לעצמה משהו רע ומפחיד.
והוא קם משנת אחר הצהרים הקצרה שלו והצטרף אליהם לחיפושים. בתחילה סרקו את החורשות הקרובות, את התעלות הישנות ואת המקלטים המרקיבים שנותרו משנות המלחמה; אבל נעמה לא נמצאה שם. ומישהו שאל, ואחרים כבר ראו ואפילו שמעו כל מיני שמועות. ופתאום, וכבר יש מטה חיפושים ליד המגדל, וחבורת פיקוד מאולתרת כבר מטרטרת בטלפונים במבוא של חדר האוכל, ופתאום כבר התנהל מבצע חיפושים שלם. שבח אחז בכתפיה וליטף אותן לאט, מתוך כוונה עמוקה. הוא רצה לשדר לתוכה את אהבתו, את ביטחונו את שמחתו ששמח בגופה. הוא רצה לשדר אליה שגם אם פגע בה מישהו לפניו, מישהו שהיא לא מְעִזָּה להזכירו ולא מעזה לקרוא בשמו, בחור צעיר שקדם לשבח בקניין גופה, שגרם לה בכוונה לסבל מסותר. הרי הוא מוכן לסלוח הכל ולקבל הכל. כל מה שבא ממנה ודרכה, כל מה שעברה ועוד תעבור, את כל חייה רצה להכיל בתוכו: את אלה הגלויים שראה כבר והחל להכיר, ואת אלה הסמויים שרק פרצי הבכי שלה, הסגירו לפניו. אבל הוא רצה שנעמה תקבל הכל מתוך הבנה, ולא רצה לכפות עליה לא את אהבתו ולא את חרדתו ובטח שלא את חשדיו.
שבח אהב כשהתלבשה לפניו, וששיתפה אותו במעשי ההתנאות הקטנים שלה. היא שאלה לשעתו, איזה הם הבגדים שלה שהוא הכי אוהב? הוא לא רצה להשיב לה ואמר “נעמה, את הרי ממילא תלבשי בסוף מה שתרצי.” אבל כשהתעקשה אמר לה את דעתו. כן, את המכנסיים הכהים שלה, שהבליטו את ירכיה הוא אהב. ואת חולצת התכלת שלה אהב. “החולצה הזו,” אמר לה את דעתו, “לא רק שהיא מאירה באור מיוחד משל עצמה, אלא שהיא גם מאירה אותה באור תכלכל ומקסים.” “אה שבח,” היא קנטרה אותו, היא כבר שמעה על חובבי הצבע הכחול. “גם אתה חבר בכת הכחולים הללו?”
הבנות היפות ביותר של המשק, והבחורים הגמישים ביותר חברים שם בכת הכחולים. אבל שבח הוא כל כך אחר, כל כך שונה, והוא לא מתאים להתחבר לכת המאמינה בסגולותיו המפליאות של הצבע הכחול.
והוא אמר לה “נעמה השתגעת?” וחיבק אותה פתאום,כחולה כולה כמו שהייתה, מאירה מתוך בגדיה כמו שזכר אותה, ומעטפת הבוץ המתקשה עוד הייתה רחוקה מהם ומאהבתם מרחק עצום. וכל החיפושים המטורפים, והצוללנים שהוזעקו, והמסוק שחג כמו ציפור מבשרת רעות, והטרקטור שגרר בעזרת החבלים, והאלונקה מנטפת הבוץ – כל אלה לא נבראו עדיין; והצפירות, הצפירות הנוראות שפשטו במרחבי השדות – כל אלה לא רק שלא נגלו לו בשום חלום בלהות, אלא שהיו עוד כל כך רחוקים וכל כך בלתי מתקבלים על הדעת, שגם אם הייתה לוחשת לו באותה שעה של תכלת מאירה בצריפו, “הנח,שבח, הנח, הכל הרי רק למראית עין אצלי. ובפנים אני כבר לא שלך ולא של אף אחד, ולא של העולם הזה בכלל,” הרי היה גוהר עליה ומחיה אותה בצחוקו הבריא. והיה מעלה אותה מעליו, הודף אותה למעלה בפרץ פתאומי של כוח, ומדביק אותה בשובבות אל התקרה, ומניח לה ליפול עליו, לתוכו, לתוך עצמותיו ממש, שתיכנס ולא תצא ותישאר שם חוסה וחסויה לתמיד. שבח זכר איך נשענה אל שרידי הערבה השרופה, על הגדה של בריכת הדגים. מתחתם, באפיק היבש של הנחל, צרחה איזו ציפור בסבך הפטל. והיא אמרה לו “שבח אתה אולי לא תאמין, או אולי לא תבין, או אולי שניהם גם יחד. אבל אלה באמת החודשים המאושרים בחיי.”
והיא הסמיקה לפתע, מתוך איזה זיכרון לא נעים שחלף בה, או משום שהרגישה שאסור לה לחשוף ככה את עצמה, שמא יתהפך הכל לרעה. והוא הביט בה, ובגזע החרוך של הערבה שנשענה עליו, ואמר “נעמה תראי את שפת הבריכה. תראי את המערבולות הקטנות. תראי את הדגים המקפצים.” ונעמה שמה את כפה על פיו והוא השתתק. והוא שמח שלא הניחה לו להמשיך לדבר, מפני שהוא הרגיש שהוא מזייף לה נורא, ומשום שבכלל רצה להגיד לה דברים אחרים. פניה הסמוקים בתוך מסגרת התכלת של חולצתה נעטפו בריח הנפלא שעלה מידה הסוגרת על פניו, בושם שאין לו שם ואין לו הגדרה, אבל אם יריח אותו שוב, אפילו בעוד מאה שנה, מיד יצוף המראה הזה לפני עינו: הגזע החרוך, הציפור הצורחת בסבך, ובגדי הכחול המאירים לנצח של האשה שאהב.
בלילה ההוא הם ישבו ועישנו במקום מחבואם הרגיל, בסתר המדרגה שמעל לבריכת הדגים. הם היו מוגנים ונסתרים מכל העברים. קני הסוף השחירו כחומת עץ, והדשא הרך שעליו ישבו כבר נתרטב מטל הערב.
“מנהגים נאים קנית לך בצבא,” אמר שבח “כמה זמן את כבר מעשנת?” “ואתה?” שאלה נעמה “איפה קנית לך אתה את המנהג המגונה הזה?” “רק שלא נבעיר כאן שרפה,” אמר שבח “מתחת לקנים יש הרבה חומר יבש שמתלקח במהירות. צריך להיזהר.”
“גם אני בוערת בתחתית,” אמרה נעמה “וגם אתי אתה צריך להיזהר.” היא עישנה בדממה. שאיפות העשן שלה הגחילו באפלה, ופניה הוארו באור מכשירים אדמדם. שבח שלח ידו וגישש אחר פניה.
“האור של הסיגרייה מגוון את עור הפנים שלך,” אמר.
ונעמה אמרה “גם אני רואה את לחישות הגחלים של הסיגרייה שלך.” מסביב היה החושך מואר מתוכו. אנפות הלילה צעקו את צעקתן העצבנית כשחלפו מעליהם. ושבח אמר “אל תבהלי נעמה. אלה הן רק צעקות הניווט הלילי שלהן. ככה הן שומרות על המבנה ההדוק ולא מתפזרות בכל השמיים.”
“גם אני רוצה לצעוק בלילות” אמרה נעמה.
“אלַי?” שאל שבח.
“גם אליך, גם אל אחרים. השקט בשכונת הצריפים משגע אותי לפעמים.” שבח פלט את עשן הסיגרייה שלו, הביט בפניה המוארים ואמר “זהו שקט מטעה, נעמה. את יודעת שמעבר לקירות מתרחשים המון דברים.”
“כן,” אמרה נעמה “אבל למה כל כך בשקט? למה אני לא שומעת כלום? לפעמים חולפות שעות עד שאני שומעת דלת נסגרת או קול מדבר.”
“אני שומע עכשיו רק את קולך,” אמר שבח “ואני רואה עכשיו רק את הפנים המאדימות שלך. מה זה, את שוב מסמיקה?”
נעמה הרחיקה את גחלילית הטבק משפתיה ואמרה “לא. אני לא מסמיקה. ההבהוב מטעה אותך.”
“ועכשיו אני רואה את כך ידך,” הוסיף שבח “ואני רואה איך את חופנת את הסיגרייה. מבין האצבעות שלך עולה אור משונה. העור שלך נעשה שקוף. אפשר לחשוב שרואים לך את נימי הדם בתוך האצבעות.”
מן המזרח ניעורה רוח קלה, והמים שתחתם ריצדו באפלה.
“אני מקשיבה לשקשוק הנעים של המים,” אמרה נעמה “ואם מתמכרים לו, ואם שוכחים כל מה שמסביב, אפשר להיכנס בקלות לטרנס.”
"אלו השטויות שאת לומדת ב’כת הכחולים’? שאל שבח.
היא לא השיבה לו. ידה הרשיפה קלות וירדה כמעט עד לפני המים. והוא התבונן בה מוקסם כולו, ושאל את עצמו אם היא מתכוונת להטביל את הסיגרייה במים, ואת כף ידה ועוד יותר, עד המרפק. מפני שכמו שהוא מכיר את שגיונותיה, היא לא תעצור, היא תלך עד הסוף, ואפילו שיהיה זה סוף רע ומכאיב. וכבר דימה לעצמו שהיא מתפשטת במהירות כדרכה, מטילה אל הקנים את חולצת התכלת הרכה שלה, וכבר היא חומקת עירומה ומאירה אל המים הסמוכים. היא שיגעה אותו לגמרי, מאז דבק בה לפני שבועות אחדים. “השקט של הלילה הוא נפלא,” אמרה נעמה “אפשר לשמוע את ההמיות הכי דקות של היצורים הכי קטנים. מתחשק לי,” הוסיפה פתאום “מתחשק לי ללכת בלי הפסקה אל המקומות הכי יפים.”
שבח זכר איך התלהטה לפתע, וקמה והזדקפה עד שקומתה הגיעה לקומת הקנים המרשרשים. והיא הטילה את האור המרשיף של בדל הסיגרייה שלה אל תוך בריכת הדגים. שניהם עקבו אחר הקשת הענוגה של האור, שחצתה את האוויר כמו חֶרֶק גדול מאיר. ואז שמעו את לחישת הפעפוע הקלה. האור כבה והבדל צף עם הריצוד הקליל של המים. “מתחשק לי לטייל אתך,” המשיכה נעמה “למקומות הכי גבוהים, לפסגותיך הכי גבוהות שבסיני, ושם על הפסגות הכי גבוהות אני רוצה שתקרא לי את השירים הכי יפים שאתה כותב.”
והיא משכה אותו והקימה אותו מהעשב הרך, וחיבקה אותו וביקשה שיינשא איתה למקומות הכי גבוהים, שירכיב גם הוא את כנפיו הנחבאות, ממש כמו שהיא מרכיבה את כנפיה, ושימריא איתה הרחק מעבר לארץ הביצות הכבדה הזו, מעבר לנחלים האיטיים ומעבר לבריכות העצלות ומעבר לחשכה הסמיכה שמתחת לשמיים האפלים.
והוא קם והרים אותה מעל לראשו, גבוה מעל לראשו, וקרא אליה “את כל כך קלה הערב, נעמה, ממש משקל נוצה. תחזיקי אותי חזק, אחרת תגיעי לכוכבים.” והוא מעד במורד החלקלק, והתגלגל עם משאו הרך, והם שקעו לאיטם בתוך המים החמימים של בריכת הדגים. ונעמה פשוט צרחה כמו ילדה קטנה ורוב הפתעה ומרוב הנאה. לילות כאלה אנשים זוכרים שנים רבות, לפעמים אפילו למשך כל חייהם. שיחות ליליות כאלה אינן נשכחות. ושבח חשב שכבר הספיק לשכוח פרקים אחדים מחייו עם נעמה, אבל את הלילה ההוא שעל גדת הבריכה הוא לא ישכח אף פעם.
פעמים שזכר רק את נגינת קולה, שכל כך התגעגע אליה; ופעמים זכר רק את תנועת ידה המקשיתה את הבדל היתום אל תוך המים; ופעמים זכר רק את ריח העשנים שבא מהמזרח, ואת הריח החריף של פגרי הדגים. ימים רבים חלפו מליל השגיונות של נעמה. מאז עשתה לו עוד הצגות רבות, מהן גדולות ויפות, ומהם קשות שהכעיסו אותו ועוררו בו קנאה. עד אותו אחר צהרים נמהר של הצגתה האחרונה.
והוא זכר את שלושת החודשים הנפלאים שעשו בחוף סיני, שלושת החודשים המאושרים שבחייו. והוא זכר איך רדפה אותו “אל הפסגות הכי גבוהות,” ואיך זירזה אותו, “הלאה למעלה,” חסר נשימה לגמרי, “ושם תקרא את השירים הכי יפים שלך.” אבל דווקא בחוף הדקלים של דהב, דווקא במקום הנמוך שבמדבר, על שפת ים סוף החמימה, דווקא שם ידעו באמת את האושר. מאחורי הדיונות שלא צריך היה להיחבא בהן מפני שום אדם, בין סמטאות הכפר הבדואי שבהן התהלכו זרים, ומתחת למגדלור המתפורר, בין שרידיו המצחינים של כריש כסוף.
ושם היא לא טיפסה קיצרת נשימה על הפיסגה. ושם היא לא רקעה ברגלה “נו, תקרא כבר, הרי הבטחת לי למטה שתקרא.” ושבח נאנח אנחה קולנית, כי לא יכול לשמור את זיכרונותיו בתוכו. בקול חזק כל כך נאנח, עד שנבהל מעצמו; והביט בחרדה סביבו, אם לא הבהיל מישהו משכניו. אבל שכונת הצריפים החשוכה שתקה כמו תמיד את שתיקת הלילה המטעה שלה.
ג.
שבח תכנן לעבור על רשימותיו ולהעתיקן אל המחשב. ותוך שהקליד אותם חשב גם לשפר את כתיבתו וללטשה היטב. לא משום שחשב לשלוח את רשימותיו לאיזה עתון ספרותי, אלא פשוט מפני שרצה לשמר לעצמו את זיכרונותיו הכי מכאיבים, כשהם מגובשים לפצוע ומשומרים כמדממים, ודחוסים כל כך, עד שנשמתו נעתקת, מחוסר אוויר ומריגוש יתר, כשהוא שב לקרוא בהם. אבל באו עליו שבועות עמוסים במשרד ובבית, והוא כמעט שלא התפנה אל הרשימות שרשם בחופזה, מאז אותו אחר הצהרים נמהר. ובינתיים, עד שימצא שוב כוחות בנפשו לשוב ולטפל בדפים שהותירה אחריה נעמה, הוא רק שב והעתיקם אצלו במחברת. עשה לו מנהג לשים את המחברת לפניו בעת שישב על מרפסתו הצרה ושתה לבדו קפה של מנחה.
הוא הרגיש שאפילו בימים שאינו כותב ואינו מעתיק, הרי עצם הקריאה בדברים משרה עליו רוגע מבוקש. חודשי האושר הקצרים שלהם קמו יום יום לעיניו, בסמוך לרגעי השקיעה, קמים ויוצאים אליו מתוך המרזבים הבוהקים באור האחרון. גם כתב־ידו, שבו היו הדברים כתובים, נתחלף בעיניו כאותן שעות שלפני החושך בכתב־ידה, שנתחבב עליו מאד בתקופה הקצרה שכתבה לו. היא מיעטה בכתיבת מכתבים, אבל הרבתה בכתיבת פתקים ומה שקראה “תזכורות לשכחן שלי”. והוא קטף אותן מכל מקום שהשאירה בו אותן: מהשולחן ומהכוננית ומערימת הספרים שלו ומארגז הנעליים ומכל סדק שמצאה לו להניחן. הוא אסף לו אוסף נחמד של מזכרות כאלה משלה; ולא העלה בדעתו שמה שעשה כשעשוע גמור, כמשחק של אוהבים, יביא לו מרפא מצערו.
היא כתבה לו בפתקים המון כינויי חיבה משונים, והוא מצא את עצמו ממלמל וחוזר עליהם באוזני עצמו. היא לא הצהירה שום הצהרה מפורשת ולא כתבה לו שום התחייבות, אבל הרבתה בהוראות מעשיות “למבולבל החמוד שלי.” למשל בענין הצנצנות שחברתה מהצבא הביאה לה מטיולה בספרד. בכל צנצנת נתנה תערובת שונה של צמחי מרפא שליקטה, וציוותה עליו בפתקים בלשון פוקדת. “קח את האדומה ושים אותה מאחורי הכחולה, ושלא תעז לערבב עם הירוקה המחוספסת, כי זוהי תערובת קטלנית. ואל תשכח להרתיח שלוש פעמים את מה שתמצא בצנצנת הסגולה, ממני נעמה שלך.” או כמו שחתמה לפעמים “ממני נעמה, הרוקחת הקטנה שלך.” ולעתים נדירות חתמה “נעמה מבית הכחולים.” כל הגילויים שבהם נתגלתה לפניו שבו ונתלכדו לדמות אחת שנפשו יצאה אליה: נעמה היחפה והקופצנית מערבי הריקודים, ונעמה המגורה עד לעצבנות אחרי שיבה מאוחרת מחדר של ברק הצייר, ונעמה הרצה עירומה בחוף דהב, וגם הילדה הרצינית שנהגה לעשן מתוך חשיבות עצמית, במעבי הסוף שעל גדת הנחל, ואפילו נעמה הקפואה – דמותה האחרונה שראה – מנטפת הבוץ, שאפשר היה לראות כמה הכחיל בשרה מתחת לכהות הבוץ, מוטלת באלונקה ומוסעת מבריכת הדגים במהירות עצומה. והוא, שנסע אחרי רכב הפינוי, ספר מבלי משים את טיפות הבוץ שנשרו על אבק הכורכר של דרך השדות הראשית.
שבח זכר איך נסעו פעם אחת לתל־אביב. היא רצתה לקנות בגדי קיץ חדשים וגם הוא היו לו עניינים עם העורך של המדור הספרותי שבעיתון. לא מכבר נדפסו במוסף שלו שניים משירי הביכורים שלו, בעילום שמו במכוון. כדי שלא יהיה למשל ולשנינה בפיהם של חבריו, צעירי המשק, שהיו יוצאים מגידרם כדי להגחיך על מעשיו. אבל נעמה ידעה על כתיבת הסתר שלו, וידעה גם על ראשוני שיריו שפורסמו בדפוס. והיא הפכה לשותפת סודו הקרובה, שנעזר בה מדי פעם, אף על פי שעוד מלכתחילה אמרה לו במפורש שהיא איננה אוהבת שירים בכלל ואת שיריו בפרט. והיא איננה מחבבת משוררים ורק לו היא סולחת מפני שהיא בוטחת בו שזהו שיגעון חולף אצלו שייעלם עד תום הקיץ. שבח נעלב מדבריה והעדיף שתשתוק ותתרחק מכל ענייני כתיבתו. וכשהציקה לו בדבריה, לא יכול עוד לכלוא את קנאתו המסותרת בברק הצייר, והוא התרגז עליה ושאל אותה בקול לא נעים, “אבל להיות צייר בקיבוץ זה טבעי בעינייך? ללכלך בדים במשק זה בסדר? ולהתמזמז בלילות עם ציירים, אפילו שקוראים לזה דוגמנית חיה, לזה את מוכנה? ולבזבז שעות עם הבטלן הזה, עם הטפיל הזה, שקורא לעצמו אמן ואי אפשר לסמוך עליו בשום עבודה במשק, זה מותר, מה? זה מוצא חן בעינייך, מה?”
ונעמה שנדהמה מפרץ קנאתו ניסתה בהתחלה לפייסו, ואחר כך כשראתה שהוא לא מאמין לה בכלל ואיננו נרגע, התרחקה ממנו והתכנסה לה בפינת הצריף והתמכרה כדרכה לעישון הפולחני שלה.
בחנות הבגדים היא התרגשה עד דמעות מאיזו חליפת קיץ תכלכלה שגילתה על אחד המַתלים. ומה שריגש אותה עוד יותר, היו דבריה של בעלת החנות שזכרה לטובה את הקיבוץ שלהם, מפני שהוריה הזקנים היו בין מייסדיו בצעירותם. והיא קירבה אותם ובילתה איתם שעה קלה ברכילות נעימה, ולבסוף גם נתנה לנעמה הנחה גדולה במחיר חליפת הקיץ היקרה. ונעמה חלצה את סנדליה וריקדה יחפה על ריצפת החנות, ממש כמו שהייתה רוקדת בצריפו, כשהייתה נחה עליה הרוח הזו של ה“השתגעות השמחה”. עד שעצר בה שבח בגסות מעט, שלא ברצונו, כפי שגל גדול של בושה הציף אותו בשל התנהגותה בחנות. והוא הנעיל אותה בעל כורחה, כמו שמנעילים ילד סרבן, והודה לבעלת החנות על נדיבותה, והכיר לה את הכתובת המדוייקת של המשק למשלוח הסחורה והתנצל באדיבות, ומשך את נעמה אחריו החוצה אל הרחוב. ושם היא התנפלה אל חיקו, התרפקה עליו, ונתנה פניה בשקע של צווארו, ולא חשה בעוברים ושבים, ולא חשה בהתקשחותו, ולא חשה כמה הם מגוחכים לפתע, כאילו נתגלו במערומיהם בסתר המחבוא שלהם על הגדה הנסתרת של בריכת הדגים.
והם כשלו לאיזה בית קפה סמוך, וצנחו חבוקים על אחד השולחנות שבחוץ, מתחת לסככת הבד הצבעונית. והיא קפצה ממקומה וקראה למלצרית “שאנחנו רוצים שתי כוסיות של משהו חריף. לא, שתי כוסיות לכל אחד, כי אנחנו מאושרים ואנחנו רוצים לחגוג כאן משהו משמח”.
והאנשים שנדחקו בין השולחן לשפת הרחוב הביטו בהם במבטים ארוכים ומלבבים. ואחדים גם נשמטו וירדו לכביש. כן, הם זיהו את סימניו המובהקים של האושר זורחים מעל לזוג החבוק. ונעמה הרימה אליהם את עיניה כמאשרת “כן זה נכון, אנחנו עכשיו באמת מאושרים”. ושבח לא שכח עד היום את מבטי הכמיהה הטובים שנתנו בהם האנשים שעברו ברחוב. והוא נדר לעצמו לזכור תמיד את המבטים, את הכמיהה ואת האושר הצומח לפתע מתוך שְֹעַר ראשה של נעמה.
ברק היה חברו ובן גילו, שהתגייס לצבא שנה אחת לפני כל חבריו. הלימודים הכבידו עליו, המורים המאיסו עליו את עצמם ואת הוריו לא כיבד אף פעם. וכך יצא שהקדים את חבריו בכל: בלבישת המדים, בסיפורי המארבים והפשיטות ובמשכבים הראשונים עם הבנות. הוא היה מביא עמו חיילת מהגדוד לבילוי של ששי־שבת בצריף הצר שבשכונת הצעירים, בקצה הקיבוץ, בסמוך למטע האבוקדו האפלולי. מישהו מחבריו בפלוגה לימד אותו לפרוט על הגיטרה, וברק התפאר בשמיעתו המשובחת ובזריזות אצבעותיו. שבח זכר כמו חי את הערב שליד צריפו, את המדורה שכבתה ואת ברק המפגין את גברותו החדשה. החיילת המתינה לו בצריף בקוצר רוח, אבל הוא משך את הזמן בכוונה, כדי ללמד את שבח הטירון בעסקי נשים כיצד יש לנהוג בהן.
הוא קרב אל חלונה, קרץ לשבח ופרט על הגיטרה שיר געגועים טמיר במנגינה רוסית מוכרת וישנה.
"דומה הגבר לספינת מפרש –
באין מצפן לו – הוא טועה בדרך,
והאשה דומה לרוח עז –
המוליכה אותו – לחוף שהיא בוחרת."
שבח הצטרף לנגינתו בקול זימזום חשאי, וברק שרקע ברגלו כדי שלא יטעה בקצב, לחש אליו בהפסקות שבין בתי השיר, “אין דבר, שתמתין לה קצת, אין מה להתרגש, שתתגעגע, שתחמם את עצמה, הרי בסוף היא תבער אצלי כמו מדורה.”
לפני שנפרדו אמר לו ברק שיש אצלו כמה ציורים יפים, וכבר מזמן הוא מצייר בחדרו. והוא גם הבחין אצל שבח הטירון בנביטה החשאית של נפש האמן. והוא הזמין אותו לביקור, “אחרי שייפטר מהנקבה הזו, מהגדוד, ואחרי שיסיע אותה לתחנת האוטובוסים הקרובה.” הוא הציע לשבח להתקרב אליו ולהתרחק משאר חבריו, שהוא בטוח שאינם עשויים לפי מידת רגישותו. ושבח חש פתאום משיכה לא מוסברת להתקרב אל חברו שעד לפני כמה חודשים לא נחשב בעיניו בכלל, הוא בגר לפתע בצבא, וכבר קנה לו מנהגים של זכר צעיר ומיומן. הוא רצה לעשן כמוהו, לשחק באדישות במצית, להקיש כמוהו בתנועות עצלות על קופסת הסיגריות; ובעיקר רצה לנהוג כמו כל גבר גמור, להתעלם בקשיחות גברית שיודעת הכל מתחינותיה הסמויות של הנערה שהמתינה לו במיטה. ואז החלו להיפגש, ולהתקרב יותר, ושבח מצא עניין גובר בציוריו וגם בשיחותיו על קדושת האמנות. הוא צייר לפני שבח התמים ציור של גדולה אמנותית שפורצת הרחק “מגבולות הארץ הקטנה שלנו”. הוא סיפר לו על גילויים מדהימים, על בעלות הגלריות הידועות מתל־אביב שכורעות לרגליו ומתחננות לקבל ממנו תמונה או שתיים. הוא לגלג על מנהלי המוזיאונים הגדולים שמחזרים אחרי הבדים התלויים על הקירות החשופים של צריפו. ואחר כך הפליג עוד הרחק מזה, ונשא את שבח הפתי אל העתיד, העתיד המופלא שלו. והוא גילה לשבח שומר סודו את חלומו הנסתר לצאת לבירת האמנות של העולם, לפריס שבצרפת, מיד עם תום שירותו בחיל ־הרגלים, ולהתגלגל כמה שנים מפרכות במאורות הציירים הגדולים, שאפשר לראות את אלבומי ציוריהם המפוארים בכל בית במשק. ובינתיים? בינתיים יש ללמוד מכל דבר, מכל אדם, מכל אשה. "דומה הגבר לספינת מפרש – באין מצפן הוא טועה בדרך… "
ובינתיים? בינתיים מותר גם להדפיס רישומי חרט גסים בעלון הפנימי של המשק. אין שום דבר נחות במעמד השוליה. ואין זה דבר בזוי להיות תלמיד של הגדולים. להֶפֶךְ, נאם והתלהב באוזני שבח שהקשיב לו בפה פעור, כיוון שעד אז לא האמין שסתם בחור, אחד כמוהו, בן מחזורו מהמשק, רשאי לחלום חלומות גדולה מרהיבים שכאלה. להפך, לעולם לא יוכל להשיג את המעמד הנכסף של אמן דגול, אם לא יקדיש כמה משנות צעירותו המובחרות לצקת מים על ידי הענקים מפריס, ולהתעשר כשוליה לקראת העתיד. "והאשה – דומה לרוח עז, המובילה אותו – לחוף שהיא בוחרת… " אם לא תיזהר שבח, הנשים יחסלו אותך, ולעולם לא תגיע לאן שאתה מיועד להגיע. היו לילות ששבח פשוט נגרר אחרי ברק וחזון רוחו, והלך אחריו והקשיב לדבריו כתלמיד לפני רבו. והם יצאו מהגדר המוארת של הרפתות, והרחיקו מעבר לפנסים המבהיקים של שער השדות הכבד. וברק כבר מזמן שכח מה שרצה לומר על אמנותו ועל הסדר ההכרחי של הנחת הצבעים, והרצה לחברו על הסדר האמיתי של העולם, הסדר שחייב לשלוט בעולם, והסדר שהוא יסייע להשליטו, מיד עם שובו מהצבא. קודם במסגרת הקטנה של המשק, ואחר כך בארגון האזורי, ומאוחר יותר במדינה כולה. הוא יחזיר את האמונה הישנה בטבע ובצבעים הטבעיים, והוא יחזיר לקדמותו את רגש החובה. והוא ילמד את כל האנשים מהי האמת שנתגלתה לו במסע הלילי של הפלוגה במדבר יהודה.
“והנשים.,” קרא, נסער כולו, “שבח יקירי, אל תשכח את הנשים.” ושבח שעד לאותו היום לא קרא ולא שמע ולא ידע “מחידושי ההוגים שבעולם בדבר היחס הנכון אל האשה.” נדהם לשמוע את זרם הרעיונות והמלים שברק שפך לפניו. והוא רצה להפסיק לרגע קטן את התלהבותו של ברק, ולומר לו בקול נמוך וביישני שבעצם עדיין לא למד אפילו את התורה הישנה של האשה, ובעצם עדיין לא שהה עם אשה עירומה לבדם, ולא נוסה בכל מה שברק רומז אליו. ואם ברק מוכן ללמדו, הרי דווקא בענין החסוי הזה, בענין הצנוע שבינו לבינה, דווקא את זה הוא להוט לשמוע. ולא את חידושי ההוגים על מעמדה של האשה. כן, הוא מצא שבאמת "דומה הגבר לספינת מפרש – ובאין מצפן לו הוא טועה בדרך… " מפני שכל נסיונותיו עם נערות היום לא עלו יפה, והן דחו בכל פעם את התקרבותו המגושמת, והלעיגו עליו באוזני חברותיהן: על גולמיותו הכפרית, על האופן הכבד שבו ניסה לחזר אחריהן, ועל הרצינות התהומית שייחס לכל מגע מקרי ולכל נשיקה שמתוך ידידות.
כמו מה שקרה לו עם אותה הנערה לפני כמה שבועות, כשהיו שניהם מסודרים לשמירת הלילה. ובאמצע המשמרת תכף עליו יצרו כל כך, שהוא חשש שהיא תבחין בשינויים שבבגדיו ובגופו, ובמכנסיו שנרטבו. והוא חינן את קולו לפניה, והפעיל עליה את כל קסמיו, כדי למשכה אל ראש מגדל המים. ושם בבדידות האפילה, סמוך כל כך לכוכבים, גבוה והרחק מרחשי המשק הישן שלמטה, ניסה לדחוק אותה אל קיר הבטון המחוספס. והיא הקשיבה להסבריו על אורות הכפרים שמנצנצים במריק, ועל כוכב הצפון ןמערכי השמיים. ולפתע התנכרה לו ואמרה שריח הבצל המטוגן מארוחת הלילה של השומרים מסריח מפיו, וזה פשוט מגעיל אותה.
ועד שעיכל מה שאמרה, ועד שחשב מה יענה לה כדי שיוכל להמשיך וללחוץ אותה אל הקיר, כבר חמקה ממנו בזריזות וירדה במהירות בסולם הברזל לקומה העליונה של המגדל. שם דלקו המנורות באור בהיר, מכשירי הקשר זמזמו, ומבעד לחלונות המסורגים שנפתחו אל המדרכה שבחוץ, כבר היה אפשר להבחין בראשוני הרפתנים שהשכימו לחליבת הבוקר. שבח שב לאיטו אל זכרונותיו המתרחקים, ושב גם לדמותו הרעננה של ברק הצייר, שהובלטה על רקע הלילה הבהיר. ריח העשבים המטוללים שבשדות היה נעים ומשכר, ומן הביצות הקרובות השמיעו צפרדעים קרקורים צורמים. ורק שלא לבוא לידי הפרזה, זכר את דבריו האחרונים של ברק, כי מן ההפרזה לא יוצא שום דבר טוב, רק דברים רעים, מצוקות מופרזות, ורגע של איבוד השפיות יכול בקלות לפקוד את האמן. ומכאן ועד לאסון, כבר ראינו כמה הדרך קצרה.
ד.
באותו הלילה ובאלה שבאו אחריו התקשה שבח להירדם. הלב שלו קיפץ וריקד בתוך חזהו, והוא התקשה להשתלט על נשימתו. הוא לא חדל לענות את עצמו בשאלות. מי היא נעמה באמת? איזו מין נערה היא? ולאיזה פן מפניה שכבר נתגלו לפניו עליו להאמין? לילדה הרכה והמתמסרת, שהשתרעה כנועה כולה לצידו על הדשא הטלול על גדת הבריכה? או אולי לנעמה המורדת, שזינקה יחפה וחנקה אותו בחיבוקיה, או לנעמה המתנכרת לו לפתע, שהפנתה אליו את צדי גופה, ואפילו לא הקשיבה לחיבוביו?
לרגעים נדמה לו, שמחוגי השעון המעורר, שזרחו באפילת צריפו, הם עיניה העוקבות אחריו גם בשעה שהוא ישן. וכאילו שמע אותה מלחשת עם התקתוק העצבני של השעון: “לא שבח, ככה לא תוכל להכיר אותי באמת.”
והיא רמזה לו שעליו להעמיק לחקור בה ובעברה הסתום, כדי שידע באמת מי היא, ויחדל סוף סוף לענות את עצמו.
לפני שנאחז בתנומה, בשעה מאוחרת, הפתיע אותו ברק הצייר במעין חלום הזוי. הוא נכנס לחדרו בחופשיות, ואפילו לא טרח להקיש על דלת הרשת הדקה. מיד התיישב לו בקצה המיטה, סילק את שמיכתו ואמר לו:
“שבח קום, שבח השכמה, שבח מה זו העצלנות הזו? ככה לא תוכל אף פעם להיות אמן אמיתי, אמן גדול ומוכר.”
אבל בזה לא סיים את ביקורו הלילי. הוא החל לדבר לאיטו, בדיבורו המתייהר, ומילא את אזניו בדבריו הסתומים. שבח לא ידע ולא הבחין בהזייתו האם ברק מספר לו על נעמה דברים שהיו באמת, או שחשדיו הסמויים מתחזים לדברי ברק, או שברק בדה את הדברים מלבו כדי להאיר לפניו את נעמה באור לא נעים. הוא סיפר לו על פרשת אהבים שהייתה לה עם גבר נשוי ונכבד מהמשק. אנשים התערבו כמובן, ואפילו הייתה התייעצות חשובה ולא נתנו לעניין להימשך. אבל הוא רמז שנעמה נאלצה לנסוע בחופזה לעיר מרוחקת, שאת שמה לא זכר במדויק, חיפה או טבריה, כדי להפיל שם את פרי אהבתם האסורה. ושבח מצא עצמו ניעור בבהלה, הדופק שלו התפרע לחלוטין והקיש טרופות באוזניו. גופייתו נתמלאה לחות מזיעת פתאום וכולו נחרש בצמרמורת משונה.
לא, לא ייתכן שהכל רק היה בדוי מדמיונו, הזוי מקדחת געגועיו לנעמה. אוויר הלילה הקריר, שחדר מבעד לרשת החלון, צינן אותו, והוא נרגע לאיטו. הוא לא מצא שום סימן לברק שישב בחדרו. השמיכה היתה מתוחה עד קצה המיטה, ודלת הרשת נעולה, וכהוא השתומם על עצמו ועל שנתו שנטרדה לאחרונה כמו שנת זקנים, ועל המהומה העצומה שעוררה בו נעמה, עד שהסיתה אותו נגד הטוב בידידיו.
“שמע שבח, לא כדאי תמיד לדעת הכל. וגם לך לא כדאי לדעת הכל על נעמה,” שמע את קולו של ברק מהדהד באוזניו, כששב למנוחתו והניח את ראשו המעונה על הכר. “לפעמים לא כדאי להאמין אפילו לאשה קרובה ואהובה.” אבל שבח ניחם את עצמו וחשב שכמו שמסרה לו את גופה, כך תמסור לו בסוף את נפשה. והעיקר שהיא שלו, ואין הוא חייב להתחלק בה עם אף אחד.
באמצע הלילה הקיץ שוב בבהלה, ותפס את עצמו קורא בקול רם: “נעמה בכתה, נעמה שוב בכתה, למה בכתה נעמה? למה נעמה תמיד בוכה?” הוא ירד מהמיטה וגישש יחף אל המנורה, לגם כוס מים קרים מהברז והחליט להרתיח לעצמו כוס קפה. עוד מימי שירותו בצבא ידע שהקפה פועל עליו אחרת מאשר על חבריו. לאחר כוס קפה מתוק וחזק עיניו נעצמות מעצמן והוא שוקע בתרדמה. באור המנורה ראה את צרור הוורדים שהניחה נעמה בצנצנת הזכוכית לפני ימים אחדים. שלושה וְרדים הקפידה להביא לחדרו, כמעט מדי שבוע: אחד לבן, אחד סגול ואחד אדום. ועוד הצטערה שאין בכל גינות המשק ורדים כחולים. וכשסיפרה לו על צערה והם הביטו זה בזו, וצחקו ביחד על מנהגי ’כת הכחולים’ של בני המשק, שהשתדלו להכניס את הצבע הכחול לכל מקום. אבל בענין הורדים לא הצליחו, ונכשלו במאמציהם למצוא ורד כחול. כי אין אף משתלת ורדים, בכל רחבי הארץ, שהצליחה לגדל ורדים כחולים.
נעמה הייתה מתגנבת לחדרו, בשעה שהיה עובד, וממלאת לבדה מים בצנצנת השקופה שקנו יחדיו, בנסיעה לחברון. היא קיצצה את הוורדים שיעמדו בגובה שווה, ופיזרה אותם לכל רוחות החדר כדי ששבח יראה ורד אחד מכל פינה שבחדרו, מהכיור, מבית השימוש, מהמחסן ומהמיטה. לאן שלא ישא את מבטו, הוא יהיה מוכרח לראות אחד מוורדיה ויזכור אותה לטובה ולאהבה.
כך רצתה וכך עשתה, וכך גם אמרה לו כששאל לפשר פולחן הוורדים שהנהיגה בחדרו. ושבח לקח את הפרחים, ורד אחר ורד, והוציא אותם מהצנצנת, וגילגל אותם מול האור הכתום של מנורת התקרה, ונשק לכל עלה שבהם ולכל קוץ שנעמה לא הסירה. האם גם היא נשקה כמוהו את עלי הכותרת? האם גם היא ליפפה בשפתיה את הקוצים? ואחר כך שאף את ריחם המתוק, ושיקע בהם את פניו, ממש כאילו הייתה זו בטנה החמימה, ערימת החיטים הרכה שלה. האם גם היא עשתה כמוהו ושאפה את ענן המתיקות של הוורדים? האם גם היא שיקעה את פניה בבטנו השעירה?
ומעניין שראשו לא כאב אף פעם משפעת המתק הכבדה. והוא לא חש שום הרגשת שובע, גועל ומחנק. והוא לא התעורר אפילו פעם אחת לרוץ אל החלון הסגור ולפתוח אותו לרווחה, כמו שקרה לא פעם, כשהיה משתנק מריח הזכרות המתפרץ של פריחת החרובים. אבל נעמה, השרויה בייחומה על מיטתו, היתה שואפת אל נחיריה שהתרחבו את ריח החרובים, ואפילו זוקפת את גיווה העירום אל החלון כדי לשאוף ממנו עוד ועוד. כמה היו דומים וכמה היו שונים. שדיה הצעירים השתרטטו בבירור על הרקע הבהיר, ושבח הודה לאל הטוב על גבעוליותה הרכה, ועל שנתן בזרועותיו את היצור החם והרך הזה. ומרוב שהודה לאל, אפילו לא טרח להשיב לחשדה, שמא פיזר בכוונה אבקת פרחי חרובים מסביב למיטה כדי לגרום לה עונג ולסחרר את ראשה באהבתה.
ובאחד הלילות, בעת שאהבו, הוא הזכיר לתומו את ברק הצייר, ואת הזמנתו שיבקר בחדרו לראות את עבודותיו האחרונות. והיא נתקשחה תחתיו, לבשה את חלוקה הכחול ויצאה תֵּכֶף מהמיטה. ושבח שאל “מה יש לך נעמה? מה קרה? את לא מכירה את ברק? אסור לי להזכיר את ברק במיטה?”
נעמה לא השיבה ומשכה בשתיקה את הכיסא אל החלון, והשעינה את ידיה על המסגרת, ושאפה אוויר בשאיפות קולניות. והוא ידע שהבכי הכבד שלה, הבכי הבלתי נמנע שלה, מתקרב. והוא פלט אנחה כעוסה וירד מהמיטה והלך אל הכיור ומשך מהארון שמעליו מגבת נקיה, שיהיה לנעמה הבוכיה במה לנגב את דמעותיה.
שבח לא ויתר והציע לנעמה לבלות ערב משל עצמם, ערב פרטי, אבל עם אורח אחד ויחיד, עם ברק. הוא והיא וברק. וכבר הייתה תכנית לערב, והוא הציע אותה נלהב לפני נעמה. ברק יפתח את הערב בנגינת הגיטרה שלו. הוא ישמיע להם כמה “סרנדות” חדשות שחיבר, וכבר ניגן אותן מתחת לחלונות צריפו, באוזניה של החיילת מגדודו. ובאמת היו אלה שירי זימה של חיילים, שברק הביא איתו מהצבא, והוא רק התאים להן מנגינות נעימות וריכך את המלים הגסות. ואחר כך ידליקו מדורה, ויטגנו את הקרפיונים שהוא הביא מבריכות הדגים. ולבסוף, כשהגחלים יאפו את תפוחי האדמה, הם ישוחחו שיחת נפש קרובה על חייו הקשים של האמן הצעיר בקיבוץ.
הוא תיאר לפניה את מצב הרוח הנהדר של שלושתם. הוא תיאר לפניה את טעמם הנפלא של הדגים הנצלים, ואת הריחות הטובים שיעלו מעשן עלי האקליפטוס, והציע לה לחלוט תה של צמחים, מאלה המשקאות שהיא חולטת, על החצובה שמעל למדורה. והוא ראה לפתע את מסכת חייהם, את חיי שלושתם, נפרשים שלמים לנגד עיניו. כך וכך יעשה ברק וכך וכך יעשה הוא ואלה הדברים שתעשה נעמה בחייה. חיי שלושתם נתרכזו במבטו שחתר מעל ראשה של נעמה אל עתידם הסמוי מהעין. והוא ראה אותם מתרכזים ומתחזקים ומתפצלים ונחלשים ושבים ונפגשים לבסוף, ממש כמו קרני השמש המתפצלות ומתפרדות ושבות ומתאחות לקרן אחת מרוכזת. הוא צייר לפניה את דבריו המלוהטים של ברק, על עתידו שובה הלב של האמן הצעיר, איך עליו לחנך את עצמו, איך עליו להקשיח את עצמו, להחמיר בדרישות, לא לוותר, להכביר בתביעות מעצמו, עד שיהיה כשר לצאת משלב החניכות אל מעמד האמן החופשי, ממש כמו שקרא לאחרונה בספריו של הנביא הרמן הסה המפליא לספר. נעמה הפסיקה פתאום את דבריו, נשקה לו מתחת לצווארו, ואמרה לו כקולה הרך “לא שבח. אל תפנטז לחינם. אני בכלל לא מעוניינת.”
אבל שבח לא הרפה. הוא נדהם לרגע מסירובה, אבל לא יכול להסכים שתכניתו היפה תלך כך סתם – אפילו ללא הנמקה משכנעת – לכל הרוחות. ונעמה שבה ועגבה עליו בקלילות הנעימה שלה, וחזרה ונשקה אותו על פיו ועל סנטרו ואמרה לו שוב “לא שבח, לא, לא, לא.” והוא התעצבן עליה לרגע, כי ראה בסירובה מין רישול מסוגנן כזה, מנהג מלאכותי שהוא לא ידע ממי שאלה אותו לעצמה. הוא חשש ששוב, בגלל רשלנותה הרגילה, הוא יאבד את הידיד האמיתי היחיד שהיה לו בין צעירי המשק, בשכונת הצריפים. הוא נעמד מעליה כעוס מעט, הגביה את קולו ואמר לה “נעמה, את לא יודעת מה שאת מפסידה.” והוא שיבח באוזניה את תכונותיו של ברק, את נאמנותו לאמנותו, “אף על פי שהיא רק בחיתוליה,” ודבריו היו חמימים ומלאי רגש אמיתי. אבל נעמה הסבה ממנו את מבטה ולא נתרצתה. וכשלחץ עליה עוד “נעמה זה חשוב לי, אבל זה חשוב גם בשבילך,” כרעה על ברכיה לפניו, הושיטה אליו למעלה את שתי ידיה בתנועת התחינה שהוא הכיר ושצבטה כל פעם את לבו, ואמרה, “די שבח, די. אל תבקש ממני יותר. גם ככה קשה לי עם החבר שלך, ויש דברים שאני עוד לא יכולה להסביר לך.”
והוא ויתר לה, כי תחינתה נגעה אל לבו. אבל היה מאוכזב מצרות השקפתה ומ“אופקיה הסגורים”, ולא עלה גם לרגע בדעתו שבין נעמה וברק התרקמו יחסים אסורים, יחסים שהוא לא ידע עליהם מאומה, עד לרגע האסון. והוא שב וראה את מסכת חייהם המשולשת, שרק לפני כמה רגעים נראתה לו מלוכדת ושלמה, נוהרת לקראת עתיד משותף ונפלא, מתפוררת לחלקיה ונעלמת באפרוריות מבטם. קרן האור הלכידה, החזקה, נתפצלה לקרניים חלשות וחיוורות שהתפזרו בין קירות הצריף עד שפשוט נספגו בהם ונעלמו. ונעמה קמה מכריעתה, לחשה לו “תודה,” חטופה, והתייצבה מול הראי שליד הדלת. היא העבירה כפותיה על פניה, כרוחצת אותם מאיזה לכלוך סמוי. ואחר כך הציצה שוב בראי והתבוננה בעצמה בהתרכזות. היא תיקנה באצבעה קווצת שערות שגלשה על מצחה, והסיטה אותן לאחורי אוזנה, בתנועה כל כך חמודה, ששבח לא התאפק וחיבק אותה מאחור. פרצופו הלהוט השתרבב מאחורי פניה בתוך הראי. והם ניצבו שם כמה דקות, ודממו ללא ניע. ורק העמיקו להתבונן בתוך עיניהם. הוא בחן את עיניה, והיא הביטה בסקרנות משונה בתוך עיניו. הם הרחיבו את אישוניהם ובלעו את דמות עצמם במראה. כאילו ניסו לראות מי מסתתר מאחורי חיבוקם. כאילו ניסו לראות במראה איזה עתיד צופה להם הזמן.
מרוב מאמץ החלו עיניה של נעמה לדמוע, ושבח אמר “שוב את בוכה? מה יהיה אתך נעמה?” ויצא מתוך מסגרת הראי. הוא נעלם באופל של החדר ופנה לאחוריו לבקש אחרי מגבת יבשה, למחות את דמעות המאמץ של נעמה שהופיעו כתמיד מיותרות ובלתי קרואות, ומסיחות את דעתו מהעניין העיקרי שביניהם.
הוא שוחח עם ברק ואמר לו שנעמה לא שמחה לרעיון: ’הערב מסביב למדורה’, ולא רצתה שישבו שלושתם לבדם וישוחחו ביניהם את השיחה הנפשית הנכספת. הוא הרגיש מעט לא נוח, וחש שעליו להתנצל, כאילו כבר הקדים והטיח לברק שהערב מובטח, ושנעמה מוכנה ומזומנה לשבת איתם; ועכשיו כבר התחרטה, ממש כמו ילדה קטנה, שאי אפשר לסמוך על הבטחותיה. והוא נאלץ להשפיל את עצמו, לגונן עליה, להסביר את נמוקיה, שגם על דעתו לא התקבלו, ולהרגיע את ברק, “שבאמת, אין כאן שום דבר אישי.” ברק רק חייך את חיוכו הסתום ואמר: “אין דבר שבח, אין דבר. הרי אתה ואני נמשיך להפגש, נכון?” ושבח אישר ולא ידע בעצמו אם עליו להיות מרוצה שברק בכלל לא נעלב, או שעליו לחשוד שמא מסתתר משהו שאינו כשר בכל תמרוני האדיבות של הצייר. הוא חש שחייו הסתבכו לפתע. רק עכשיו סיים את שירותו הצבאי, והחיים ניצבו לפניו מלאי הבטחות. ואהבתו לנעמה התלהטה במפתיע, ושיבשה עליו גם את מעט הסדר שניסה להכניס בחייו המבולבלים. כל הדברים שמסביבו משכו את לבו, והוא לא ידע אחרי מי לנטות: האמנות או המשק? אהבתה המכלה של נעמה, ותשוקתו שלו, שמתמיד, להכיר את העולם? לחבור אל המרכזים הנפלאים שבו, שהוא עוד לא עשה אפילו את הצעד הקטן, הצעד הראשון, כדי להתקרב אליהם. והוא יצא לשוטט בדרך השדות אל בריכות הדגים, אותה הדרך שהפכה את פניה, והייתה לדרך ייסוריו המפחידה, כשצופרי רכב הפינוי החרידו מרבצם את כל עופות הביצה, ובישרו על האסון המתקרב בקולי קולות, עד שגם בגבעות הרחוקות אפשר היה לנחש את סיבת צפירתם.
ה
הפגישה בין ברק הצייר ושבח הלכו ותכפו. שבח זכר שלפני כל פגישה אמר לעצמו “זה ברק הצייר, החבר שלי, האיש הכי קרוב אלַי עכשיו במשק ובין הצעירים.” נכון, נעמה לא מחבבת אותו, אבל אני עוד לא מיציתי את מה שבינינו." הוא הרגיש משיכה חזקה אל ברק, אל עבודותיו הראשונות ואל העולמות המגרים שפתח לפניו. הוא גם הרגיש קרבה אמיתית ביניהם, קרבת נפש של אנשים צעירים, המבקשים את דרך האמנות בחייהם. וגם נוח היה לו שלמרות יחסי הקירבה שביניהם,יכול היה לעצור בעצמו בכל רגע ורגע, אפילו באמצע הלילה, על סף חדרו של ברק, בתוככי שיחת קרבה מעמיקה ביניהם, ולומר לעצמו שבעצם אינם ידידים במובן האמיתי של המלה, משום שמעולם לא נגעו בשיחתם בעניין מענייני חייהם הפרטיים. ברק לא שאל אפילו פעם אחת מה בין שבח לבין נעמה; ושבח לא שאל אף פעם את ברק, אם היו לו עניינים קודמים עם נעמה, לפני שהייתה לאהובתו. פגישותיהם היו טבעיות לגמרי, ואפילו צל צִלָּהּ של חובת אנשים מקורבים לא השתרבב אליהן. הם כיבדו איש את אחיו, בדרך מאופקת אמנם, מסוגרת אפילו, ולגמרי לא משתפכת.
אבל אפשר היה להרגיש תמיד, גם כשהתווכחו בלהט אין קץ על תכליתו של האמן בקיבוץ, שהם רוחשים כבוד אמיתי, פנימי לגמרי וחף מכל חיצוניות מתגרה, זה אל זה וזה אל דבריו והגיגיו של רעהו; כאילו ידעו בחוש, שרק שניהם מסיגלים להבין, את ניצוצות ההשראה המרגשים שבקעו משיחתם; כאילו חשו שרק שניהם לבדם רשאים להתפרץ לעולמות הללו, של אמנות חבויה שטרם התגלתה במילואה, ורק הם יודעים בבטחה שאינה ברת טעות, שעוד תבוא שעתם, ועוד תתפרסם אמנותם, והם יקנו להם שם משלהם בעולם. שבח הכיר תודה לברק לא פעם, מפני שמסביבו בין הצעירים החסונים של המשק, היו רבים שהתייחסו לעבודתם ברצינות ולחייהם בכל כובד הראש הראוי, וניהלו חיים צעירים נבונים ונכונים. אבל רובם היו אטומים לגמרי לחיים הנסתרים שפיכו מסביב, וממש השתוקקו ליד האמן המעצבת שתחשוף אותם.
נעמה לגלגה עליו פעם כששב לאחר חצות משיחת הסף, ליד חדרו של ברק. “סוד כמוס, מה? הוא מילא אותך בסודות כמוסים, מה? ממש כמו האישונים המסתוריים באגדות. מה אתם רוקמים במסתרי הלילות? מעניין איזה שותף סוד מצאת לך.” אבל שבח לא השיב לה. הוא היה נסער מאד מדבריו האחרונים של ברק. הוא הסתובב בחדר וחיפש את המצית שזרק לאחת הפינות, הדליק את המצית בידיים רועדות מהתרגשות וחיפש את קופסת הסיגריות, ואחר כך עמד ליד החלון שעה ארוכה, ועישן בדממה מול הלילה שבחוץ. נעמה שכבה במיטה, ממש מתחתיו, וזוהר הסיגרייה האדמדם האיר את פניה. “תיזהר שבח, תיזהר שלא תדליק את הצריף בזמן שאני ישנה.” אמרה לו והסבה פניה אל הכר והשתדלה להירדם. אבל שבח לא יכול להרגע. הֶמְיָה חרישית זמזמה בתוך בתוך אוזניו ולא הניחה לו. רעד שלא ידע את מקורו הרעיד את הסיגרייה שהחזיק בידו והקשה עליו את העישון. החדר לא היה אפל לגמרי, להפך, זהר בו אור מוזר: נוגה עצבני של אי שקט ומתח. ושבח ידע שבכך נראה לילה חשוב בחייו, אולי אחד מהלילות הנדירים שיבואו עליו, כי דבריו של ברק ריגשו אותו מאד, והוא הפך למצבר טעון של השראה. והוא זרק את הסיגרייה לכיור, הדליק את מנורת השולחן, והתנפל על המחברת הפתוחה שעל שולחנו. העפרונות שכתב בהם נשברו מלחץ ידו בזה אחר זה, והוא קילל והתעצבן, ובעט בשולחן מרוב רוגז.
נעמה התעוררה ושאלה “אתה עוד כותב? עוד לא הלכת לישון? הוא שיגע אותך לגמרי, ברק הצבוע הזה.” אבל שבח אפילו לא שמע. הוא היה שקוע לגמרי בכתיבתו. ואפילו כשחידד את עפרונותיו המשיך בכתיבה, נענה לעצביו העומדים להתפקע, ואיית על ברכו באצבעותיו. מחר, כשיאיר, חשב בתוך הלהט המשכר שנאחז בו, מחר, כשאירגע, מחר כשנעמה תצא לעבודה, אתפנה להעתיק את רשימות הטירוף מהלילה למסך המסודר של המחשב. אחרי כמה לילות טרופים הזמין אותו ברק לחדרו לראות את עבודותיו החדשות. הוא המציא סגנון חדש באמנות, טען באוזניו, אמנות חדישה שאיש לא ניסה לפניו. הוא מצא איך לשלב בין צילומיו לציוריו ליצירה מושלמת אחת. שבח נגרר אחריו ואחר הסבריו, וקיווה ששוב תנחת עליו מתת ההשראה הלילית, שבסיועה כתב ללא הפוגה כמה לילות רצופים. הוא לא חש בכלל בעייפותו המצטברת, ולא בכובד אבריו שמשך בו אל מיטתו. הוא לא התפנה לנקות את חדרו, והאבק הצטבר על הרהיטים. נעמה איימה עליו שאם לא יפסיק את התמכרותו לכתיבה, ולא ישוב לסדר יומו השפוי שמקודם, היא לא תפקוד את חדרו. היא גם דרשה ממנו שלא יזניח את מראהו, שיגלח את זיפי הזקן החדים שלו, ויקפיד להחליף את מצעי המיטה, כדי שחדרו לא יצחין ויהיה ראוי לאורחת הטהורה שפוקדת אותו. ושבח הרגיש התעלות נפלאה, מרחפת, והיה מוכן להמשיך חיים טרופים אלה עד שיפול על הרצפה למרגלות השולחן והמחברת הפתוחה שעליו.
“ככה לא חיים בני אדם,” אמרה נעמה “ככה יכולים לחיות רק מלאכים. וכאן לא גן עדן ואנחנו לא מלאכים.”
ברק הראה לו את עבודותיו הקודמות. עבודות בינוניות, צבועות בצבעים אדישים, שלא עשו על שבח שום רושם מיוחד. הוא התרשם שברק עוד לא יצא לדרך המיוחדת שלו. הוא ראה בציורים השפעות שונות של ציירים רבים, ובאחרים ראה פשוט ערבוביה לא מעניינת, שטשטשה את חדות הציורים. והוא הבין שגם ברק, למרות שדבריו היו מתלהמים בחום, עודו סופג וסופג מראות וסגנונות, ועודו נתון להשפעות מהשפעות שונות. בלילות על סף חדרו השחיז את דבריו ופרק את זעמו על כל הבינוני והמטושטש, על כל המעורבב וחסר המשמעות; אבל בציוריו עוד היה רחוק מלהגיע אל המעלה הגבוהה. לבסוף משך ברק מאחורי הארון סדרה של ציירים קטנים, שבמרכזם צילום לא ברור, בצבעים החומים והרכים שבהם היו צובעים את הצילומים בראשית המאה. שבח הביט בהם,וכבר חשב שגם בהם אין שום חידוש שימשוך את לבו; אבל פתאום קלט משהו בצילום ונדרך בפתיעה. הנערה העירומה שבאמצע טושטשה במכוון, ואף על פי הבחין מיד בגבעוליות הרכה של גופה, זו הגבעוליות האהובה עליו כל כך, זו הרכות המוכרת לו כמעט כמו גופו שלו. חשדות רעים עלו בו מתחתיות נפשו. הוא התאפק ולא הראה סימן לסערת רוחו, מפני שרצה ישר להפוך את גבו אל הצילומים ולדהור החוצה. ברק המשיך להניח לפניו צילום אחר צילום, כאילו דפדף בכוונת הרוע בתוך עורו החתוך, כאילו לא שמע ולא ראה איזו מהומה עצומה נובטת בשבח.
שבח נמלט במהירות החוצה. הוא רק זכר אחר כך ששמע את עצמו צועק בקול “לברוח מכאן מהר, לברוח מכאן, לרוץ לא חשוב לאן.” הוא לא ידע אם מישהו מלבדו שמע את הצעקה. הוא גם לא הביט לאחוריו, וכלל לא עניין אותו אם ברק נדהם ממנוסתו הפתאומית. הוא חרחר ונשף ולא התפנה לבדוק אם השליך ברק את ערימת הצילומים, או שהוא עצמו בעט בתמונות ופיזר את המסגרות לפני שפרץ בדהרה מטורפת החוצה. הוא רק רץ ורץ, חצה את הדשאים, דרך על הגינות שהחברים טיפחו לפני חדריהם, הידק את החלקות העדורות ונתקל באבני השפה של המדרכות. הוא לא ראה להיכן הוא שועט. דמעות של עלבון ושל זעם מילאו את עיניו, וכל המעמד המשפיל בחדרו של הצייר הסתחרר שוב ושוב לנגד עיניו המסומאות. ורק במזל לא נתקל בעמוד או ביתד ולא פיצח את ראשו. הוא שב ושחזר כל שנייה ארורה מאותו הרגע שהבחין בראשונה בגופה העירום של נעמה מקובע באמצע הצילום. “לברוח מכאן, לברוח מכאן, לא חשוב לאן, לחיפה או לטבריה העיקר לברוח.” הוא התיז לעצמו דיבור קצר ומתנשף, ממש בקצב ריצתו. אבל באמת היה כל כך נבוך וכל כך המום שלא זכר אפילו את כיוון שער היציאה מהמשק. בדרך ריצתו חלף על פני נערה מחברותיה של נעמה, והיא קראה אליו “לאן אתה רץ שבח, מה קרה לך?” סתם נערה שאפילו לא נהג לטרוח להשיב לה. בקושי היה מבחין בה כשעברה בחצר. ופתאום מתוך העווית שבעיניו הבחין בכל תלתל שלה, גילה שיש לה ריסים ארוכים ומצח חלק ואפילו אזנים חמודות. הכל השתבש אצלו: שמיעתו ראייתו וקצב נשימתו; ולפתע, ממש מתוך עמודי התאורה של הגדר שטס על פניהם עיוור בזעמו, צמחה דמותה המדויקת של נעמה מול עיניו. אבל לא רק עיניה ניבטו בו, אלא גם דמות הילדה שלה, שהתפנקה בזרועותיו.
“אמרתי לך שבח, הזהרתי אותך שבח, מה מצאת באיש הצבוע הזה? מה מצאת באיש המגעיל הזה ברק?” והוא כבר אימץ מעט את נשימתו, וגם רגליו כבדו סוף־סוף, והוא חדל מלשנן כמו איזה אידיוט “לברוח לברוח”. ואז האיט כאחת את מנוסתו ועצר את ריצתו ומילא את חזהו באוויר. והתנשם בשריקות יגעות, ועבר לצעדי הליכה, וכבר חשב לחצות את השער לשדות וללכת בדרך אל ברכות הדגים, ולהטביע במים, בינות לדגים המפרכסים, את מה שנותר מנפשו הפגועה.
הדקות חלפו, ואחרוני הבתים של המשק נעלמו מאחורי גבו. ממול, מעבר לשדות הנרחבים שהשתרעו עד לאופק, ריצדו הילות מבהירות שלפני שחר. ולפתע ירדה עליו מנוחה גדולה. בבת אחת ירדה עליו, עד שכמעט כרע על הדרך. הכל נתברר לו תוך שניות קצרות. הוא יפסיק את קשריו עם ברק, ויותר לא יראה את פניו של האיש, לא ישמע את קולו ולא יתקרב לחדרו. מצידו, יכול ברק לארוז את תרמיל המסע שלו כבר הלילה, ולצאת עם השכמה למסע הגדול ששבח סייע לו בכל פרטי תכנונו. הוא רצה להוציאו מחייו בבת אחת, בשליפה מכאיבה, ושלא יתקרב לעולם לתחומו.
ולא יהיה מנוס מריב גדול עם נעמה. והוא יצרח עליה בחמת זעמו, ויפרוק עליה את כל קנאתו המטרפת. והיא? היא תושיט את ידה אליו, למעלה, תמתח אותן כגבעולים דקים ותגיד “אבל שבח, אני מבטיחה לך, אני נשבעת לך, לא היה בינינו שום דבר. לא קרה שום דבר שצריך להפריד בינינו. אני עמדתי וברק צילם וזה הכל. אני לא יודעת מה החלאה הזה עשה אחר־כך. הוא אפילו לא התקרב אלַי יותר ממה שהרשתה לו העדשה.” אבל הקנאה צרבה אותו מבפנים. הוא לא האמין לה. הוא רצה להאמין לה ולא יכול. הוא ניחש מזמן שהיו עניינים קודמים בינה ובין ברק. מאיפה ידע הצייר לספר לו על ההפלה החשאית שעשתה, בטבריה או בחיפה? ומאיפה ידע ברק שאסור להאמין לאשה הקרובה אליך קרבת נפש?
ואולי הכל פרי דמיונו הוא, ומה שראה בצריפו של הצייר לא היה ולא נברא? אולי טעה ורק דימה לעצמו שזוהי נעמה המצולמת בעירום? הדמיון הוא כוח מתעתע, ואין דבר קל מללכת שולל אחריו. הרי נעמה כבר נמצאת איתו שבועות אחדים, והוא כבר מצא פתחים לנשמתה. ואולי דווקא משום שהם כל כך דומים, לא הפרידה נעמה ביניהם? הרי שניהם חלמו באוזניה על נסיעה רחוקה לבירת האמנויות, על חיים נזיריים של שוליה בבית מלאכתו של מורה גדול, על עולם הנסתר, שרוב בני האדם אינם מבחינים בו, ורק הם, רק שניהם מכל הצעירים שבמשק, האמנים לעתיד, מסוגלים לראותו. שבח לא היה רודף בחורות, ולא ידע אם יש הדומות לה, או שאולי אחרות, אינן משתעשעות עם שני מחזרים בבת אחת. והוא הבין שיש בינו ובין ברק הרבה צדדים דומים, אבל לא יכול היה לסבול את המחשבה שנעמה הייתה עם שניהם. ואם הייתה באמת חברתו לפנים, איך הצליח ברק להסוותה? ואיך הצליח לדחוק אותה לגמרי מכל שיחותיהם? ואפילו לא להזכיר אותה ברמז קטן?
הוא חצה את הגשר הישן שמעל לנחל, ועלה אל הגדה הגבוהה של בריכת הדגים. האוויר הלח שמעל למים עטף אותו במטלית חמימה. במזרח, מעל לגבעות כבר החווירו השמים, ושבח שמע איך החיים בסבך הביצה ובין הקנים מתעוררים. הוא קרב לאיטו אל המים המהמים. מה עליו לעשות, בשם האלוהים, מה עליו לעשות עם צערו? והוא געה לפתע ביבבה שהחרידה את ציפורי הסבך. האם עליו לבכות ולהיליל כמו תן? ובכן, הנה נעמה, הוא בוכה כמו תן בקנאתו. והוא גחן על ארבעותיו, ממש על שפת המים, וגעה בבכייה ארוכה וקשה, שכמוה לא בכה שנים. מש כאילו היה תן שמיילל בין הפרדסים. הוא הזדחל אל מעבה שיחי הפטל, התכנס ביניהם בברכיים אסופות ובכה מתוך נפשו אל המים. וקול הנהי שלו השתלב בקולם הגובר של חיות המים והסבך, שניעורו בהמוניהם לקראת השחר. ואולי יסתתר בין השיחים כשיעלה האור. הוא לא ישוב למשק, ושם תתעורר דאגה עצומה לשלומו? ממש כמו התנים שממהרים להיסתר בסבך אחרי שהשמיעו את יללת הבוקר קורעת הלב שלהם. ואולי ימתין כאן במחבוא הבריכה כמה ימים, עד שנעמה תבין היכן יש למָצאו? אבל כל אלה היו רק הרהורי הבל, שחלפו בו ונעלמו. ושבח קם וניקה את ברכיו ואמר לעצמו שאפשר להשתטות בלי סוף, מפני שאין גבולות לצער ואין מידות לקנאה, אבל לילל ולזחול כמו החיות, ולכרסם במסתור את בשר עצמו, אלה הם מעשים טפשיים המועילים רק למי שאינו מבין. אילו היה נער פגוע, אפשר שהיה נוהג ככה. אבל בגילו? בכל אגודת שיחים דימה שהוא רואה את נעמה, עולה כגבעול מיתמר מתוך הגושיות הכהה של שפת המים. בכל משק כנפיה של אנפה נחרדת דימה לשמוע את לחישותיה, ובכל אגל טל דימה לראות אותה שוכבת בזרועותיו ועורה מצטמרר מהעשב הטלול. הוא הזדקף והביט מסונוור בשמש הזורחת מאדימה מעל הגבעות שבמזרח. והוא דימה לראות את האור שזרח מעיניה של נעמה, ואת הצעיפים הכחולים שבהם הקיפה את גופיהם המתעלסים. הוא צעד לאיטו אל מזח הבטון הצר וישב על ערימת שקים. הקרניים ששלחה אליו פשטו בכל הרקיע. הוא לא הבין כיצד יוכל לחיות בלי אהבתה.
ואז, עם מעוף האנפה, חלפה בו דקירה מהירה, כשחשב, איך היא מתנשקת עם ברק? והוא החליק מבלי משים את שקי הגרעינים המקופלים שתחתיו, כאילו היה מפשיר את הקמטים בשמלתה; ולרגע חלף בו הרהור נורא, שכך היה גם מפשיר את קמטי הבוץ שדבקו בגוויתה ועטו אותה כולה, כשחולצה דוממת ממי הבריכה הבוגדניים, והוא קרב אליה לזהותה.
ו.
זיכרון המעשים האלה, שקרו רק לפני חצי שנה, רדף את שבח כמו צל. לכל מקום שהלך, הלכו איתו. הם נסעו אחריו כשנסע בארץ, אחוז בתזזית של מסעי השכחה שלו; הם לא הירפו ממנו גם שפקד את קברה בצל האקליפטוסים העבותים, וגם שהוזמן לשתות תה של מנחה אצל הוריה המבוגרים. הוא לא סלח לעצמו על הקנאה המטרפת שהחשיכה את עיניו. לא הוא נזקק אז לעזרה דחופה, נעמה היא שפיללה באותם הימים הנוראים לסיוע דחוף. נעמה היא שצללה לתהום הבלבול והעלבונות. היא שנדחתה על ידיו, מבלי שעשתה לו שום רעה, שום עוול אף לא הזעיר שבזעירים. הוא התגולל עליה בחמת קנאתו, והיא הצטנפה לה, נסוגה ממנו ומהחיים, ולא גילתה לו כמה עמוק מכאובה. והוא זכר איך היה מלא בשנאה משחיתה לברק, שבאנוכיותו היהירה פגע בנעמה פגיעה אנושה.
איך קרה שהאיש הזה, “הצבוע הזה”, כמו שכינתה אותו נעמה, לקח ככה את לִבּוֹ בשבי ציוריו? איך זה שנמשך אליו מפגישותיו הראשונות, שליד סף דלתו? ושבח שאל את עצמו האם לא הרגיש בחושיו, חושי צעיר מאוהב שנתחדדו עד כאב, שהיו דברים דומים בין ברק לנעמה, ודווקא משום כך נמשך אליו. האם מפני שנאחז בסקרנות לראות כמה חדרה נעמה באמת לתוך חייו? האם משום שהשתוקק להבחין עד כמה שלחה את גבעוליה לתוך יצירתו? לתוך ציוריו הראשונים ולתוך סדרת הצילומים שלו? האם ייתכן שהוא נמשך אל ברק רק כדי לגלות את הדי קולה ובבואת דמותה הגבעולית בנאומיו המתלהמים על תכלית האמן? אבל אם זה היה נכון, ואלה הם זרמי המעמקים שהנחוהו מבלי שידע, איך זה שלא נהפך לבו לשנוא את “החלאה” הזה, כמו שלחשה לו נעמה? האם מפני ששבח הבין שאם יאשים את ברק, הרי זה כאילו האשים גם את נעמה בקשר הסתרים שביניהם? או אולי צריך היה פשוט לשנוא את החיים במשק, את שכונת הצריפים הצפופה של הצעירים, שבתוכה רתחו ובעבעו יחסים מכאיבים כאלה? אולי צריך היה לקלל את נעוריו, את תאוותו שהֵנֵצָה והתלקחה, את הריח המגרה של פריחת החרובים? אולי צריך היה לקלל את חייו שבשגגה לגמרי, ולא בשום זדון מכוון, הפכו אותו לכדור משחק, שלאיש לא הייתה שליטה על מעופו? או אולי צריך היה לגדף ולנאץ את חיי שלושתם, שנקלעו למערבולת משגעת, שכוח הסחף שלה גדול מכוחם? כלואים בין קירות העץ הדקים של צריפי הצעירים, ושבויים ביהירותו המתנשאת של ברק, ובגחמותיה חסרות המנוחה של נעמה, ובתמימותו המכשילה שלו עצמו?
אבל בשעות הדוממות שבילה בהתבוננות שקטה, על הספסל המתפורר שבקצה רחבת בית־העלמין, נבטה בו לאיטה רוח חדשה. רוח שהגיחה חלושה דווקא מתחת להרי המחשבות המדכאות, שרבצו עליו רוב שעות היום. הוא הרגיש את ניצני ההתגברות נובטים בתוכו. כאילו ירד כבר אל תחתית הבור, אל מקום שאי אפשר לרדת נמוך ממנו, ועכשיו נותר לו רק לעלות. כלומר, לנסות להאחז בצפורניו, בידיו וברגליו, בכל כוחו, במדרון הבור החלקלק, ולטפס לאט לאט אל ראש הבור. והוא ידע שלאחר שיתגבר, ולאחר שישכח את מכאוביו, ולאחר שיוכל סוף־סוף להישיר מבטו אל מצבתה של נעמה, תהפוך ההתגברות לסגולה חדשה של נפשו: לחוסן פנימי, סגולה אמיתית, רכושו שאיש לא יוכל לקחת ממנו, כיוון שבמכאוביו קנה אותו, ואיש לא היה עמו לחלוק בהם ולסייעו בנשיאת משאו. והוא לבדו עמד בכל החודשים הקשים הללו, מאז אותו אחר צהריים נמהר. שבח קם מהספסל והחל להקיף את חומת בית הקברות בשביל הצר שכבשו רגלי המבקרים, כמנהגו בכל פעם שירד לפקוד את נעמה. אבל הוא הרגיש שרגליו צועדות בכוח חדש על החצץ הדק, ומבטו כבר פונה לחומה הנמוכה ומעבר לגדר שמאחוריה, אל השדות הנפתחים, אל הגבעות הרחוקות, אל התלולית המוריקה במרחק של בריכות הדגים. כוח מוזר צמח בו, כוח שהקנה לו ביטחון. והוא חש בבטחה ששופעת מרגליו, והוא ידע שכנפיו עוד ישובו ויצמחו, והוא עוד יעופף בעזרתן אל כל המקומות שחלם להגיע אליהם, אז, בסיני כשהתגלגל בדיונה של דהב, עירום וחבוק עם נעמה, עד שנראו מרחוק כבשר אחד. והוא יפקוד את כל התחנות בדרך להיות אמן בוגר, ממש כמו שתכנן עם ברק. ורק נעמה לא תהיה לצדו.
וכשישב ליד שולחנו, מעל למחברת הפתוחה, והתגעגע ללילות ההשראה מלאי המתח, ששאב מהמצבר הטעון עד להתפוצץ של ברק. חשב שאולי טוב עשה שלא האשים אותו בעת הלוויה, ואולי טוב עשה שלא האשים אותו באוזני המלווים, רגע לפני שהתפזרו, כמו שתכנן לעשות בצערו. וטוב שלא דיבר בו רעות גם שישבו האבלים בביתם של הוריה המבוגרים. וטוב שלא נתפתה לומר דברים שאין בהם חזרה. ויפה שלא נענה ללחצם של המסיתים, ולא סיפר גם שום דבר לעתונאית החטטנית מהמקומון, שחגה סביבו כמה ימים וכלל לא התעייפה. וגם כששלחו ממערכת העיתון צלמת תמימה ונחמדה, הוא לא נלכד ברשתה, ולא האשים את ברק בתאונת הטביעה של נעמה.
הוא זכר שהוריה ביקשו ממנו שייכנס ראשון לחדרה. שיראה הוא ראשון מה יש להוציא ומה כדאי להשמיד, כדי שלא יסתבכו הדברים. והוא הסכים ונכנס ראשון, בלב הולם מהתרגשות משונה. והוא זכר את צרור הדפים של רשימותיה, ושם אותו בכיס מעילו, גם אחרי שקרא אותם, שבעים ושבע פעמים קרא אותם, לא גילה לאיש מה כתבה בהם; לא להוריה ולא לחברותיה וגם לא למזכיר המשק הבא לשוחח אתו לאחר האסון. אם היו ברשימותיה דברים הנוגעים ליחסיה עם ברק, רק הוא ידע עליהם. ושבח צלל בתוך מעמקי מחשבותיו ובתוך התהום של זכרונותיו, וניסה לקשר בין הפרטים המבודדים של חייהם בחודשים האחרונים. הוא התאמץ למצוא מפתח לסדר האירועים, הוא רצה לדעת בכל נפשו האם יש קשר בין המאורעות, האם ישנה איזו כוונה גדולה מאחורי העצב? האם הייתה כאן איזו מזימה שנרקמה מלמעלה? ואם הייתה מזימה, נגד מי הייתה מכוונת? נגד נעמה הרכה והחפה מכל רע? נגדו, תמים ובוטח באנשים, כדי שילמד ולא ייכשל יותר? או נגד ברק, “החשוד בעינַי תמיד,” כמו שלאטה לו פעם נעמה? שבח ישב ובהה בצריפו, אל החלון הפונה אל החורשה, ותהה אם היו מניעים נסתרים לפרשה המשולשת שנסתיימה רע כל כך או אם עליו להסתפק מכאן והלאה ועד יומו האחרון, בניחוש שרק צירוף מקרים מעציב קרה כאן? ואולי, אם לא יוותר, ואם לא יתעייף, ואם לא ייכנע, יתגלה לו ביום מן הימים הפשר האמיתי של הנסיון הקשה שעובר עליו? והוא נשען על כסאו לאחוריו, ועצם את עיניו, והניח לעצמו לגלוש להזייה. והוא ימצא, הוא לבדו ימצא ויגלה. רק בכוחו שלו למצוא ולגלות. ורק לו יביא הגילוי תנחומים, כי את הוריה לא יוכל לנחם לעולם. וברק נסע מכאן מיד לאחר האסון. ו’כת הכחולים’ עם ידידיה של נעמה התפזרה זה מכבר. והוא הרגיש שאינו מסוגל לא לשנוא ולא להאשים אף אחד, ורק הגה קינה נכאה, ואף אותה הגה חלושות, לנשמת הנפטרת היקרה, נעמה שלא ישכח לעולם. לנעמה הזדמנו כמה ימי חופש בלתי צפויים, השיפוץ בפעוטון שעבדה בו כעוזרת התארך בשל איזה עיכוב, והיא בילתה ימים ארוכים בצריפו של שבח. הוא זכר את הימים הללו כמתנה מתוקה. והוא התגעגע בלבו לחופשיות שבה נהגו זה עם זו. המון מחיצות קטנות נפלו, כשחיו יחד כל היום. נעמה התבייתה בצריף, הילכה לה בלבוש קל, ואפילו התפשטה והתלבשה בפניו. והוא חש שהימים הקצרים שנפלו עליהם פתאום בחדר המשותף קירבו אותם מאד. והוא נמשך אליה ללא הרף באותם הימים, ניצל כל הזדמנות כדי להפתיעה ולחבקה, וכדי למשכה אל המיטה. הוא לא בחל בשום “תכסיס בזוי” כמו שכינתה נעמה את מהלכיו. הוא הפתיעה מאחוריה, ודבק בה ונפל עליה ועל הרצפה ועל השולחן ועל הספה הצרה – על כל משטח שנשא את כובד משכבם. וריח החרובים שצף ובקע מהחלונות, ריסס בבושם תמידי את מצעם. “ניחוח הָאְַבִיוֹנָה” אמר שבח “ממש לקוח מספר שיר השירים.” אבל שיחות מקרבות לא התנהלו ביניהם. להפך, קרבת הגוף כמו הרחיקה לשעה את קרבת הרוח. הוא נמנע משאלות ונעמה לא הייתה להוטה להשיב על מה שלא נשאלה. ומשום מה חשב שבח שהימים הללו הם דווקא הזדמנות כדי, לברר את מצבם," וכדי לדעת “לאן הם הולכים.” אבל נעמה לא מיהרה לשום מקום. דברים אחרים הציקו לה, וגם ברגעי השחרור שלה, כשפרפרה מעליו, מסוחררת לגמרי מאהבתו, לא התרצתה לבקשותיו, ולא הסכימה לקבל אחריות ולקבל החלטות, כמו שביקש ממנה שבח. והוא הרגיש שבלבה רוחשים דברים שאינה רוצה להוציאם לחוץ. והוא הרגיש שגם בשעה ששכב איתה בדממה, כולו מלוהט מתשוקה שאין לה שובעה, היא מרוחקת ממנו איזה מרחק שאי אפשר למוש בידיים. וכשדחק עליה עוד ועוד “נעמה מה יש לך? נעמה מה את מסתירה ממני?” פרצה בבכי, כדרכה, והחביאה את פניה בשקע צווארו, ולחשה לו “שבח הנח, אל תענה אותי גם אתה. מספיק אני מעונה.”
והוא זכר איך קרב ברק אל חלונה, ואיך פרט על הגיטרה שלו מנגינה מתוקה שלמד בצבא, ואיך כרע על ברכיו על הבלוקים השבורים שמתחת לחלון, והמתיק לה סרנדה נעימה אבל מלאכותית, ממש כמו שנהג עם החיילת שהביא איתו מהגדוד. כן, היה איזה צדק מוזר במלים הבנאליות של השיר, משהו מנוגן ומטופש, אבל בכל זאת נעים וצובט את הלב. “דומה הגבר לספינת מפרש/ באין מצפן לו – הוא טועה בדרך.” והוא זכר מעמד מצחיק, שנעמה ראתה פעם את מכנסיו שהתנפחו מעוצר תאוותו, והניחה את ידה על מפתח המכנסיים ואמרה “אתה שבח, לך אין בעיה. אתה לא מאבד את המצפן שלך אף פעם. אני מרגישה את המחט המגנטית שלך בתוך היד.” והוא הסתער עליה בזעקות שבר, שנשמעו כאילו יצאו מהסרט השבועי שהוצג ביום שלישי בקיבוץ, אוזו גרסה מאוחרת ומיושנת של טרזן מיושן.
והוא פיזם ולאט באוזנה את הסרנדה המתוקה, שבעצם לא הייתה אלא שיר זימה של חיילים, שברק שינה את מילותיו כדי שיתאימו לפריטת הגיטרה שלו. “והאשה – דומה לרוח עז/ המובילה אותו לחוף שהיא בוחרת.” ושבח חש כמו דקירת מחט חולפת בלבו, כשישב רכון על רשימותיה, ונזכר איך נמשתה מתוך הבריכה, ואיך נגררה על החוף, לא החוף שמדובר בו בשיר, אבל בכל זאת בחוף שהיא בחרה בו; כל כך בחרה בו, וכל כך נוראה הייתה בחירתה, שצמרמורת עוברת בגופו גם היום, כמה חודשים לאחר שהכל נגמר. ואילו לא ביקשו ממנו הוריה המבוגרים, אפשר שלא היה טורח כלל על רשימותיה, וחוסך מעצמו את כאבי הלב שגרמו לו. אפשר שפשוט היה משאיר אותן בכיס הפנימי של המעיל, ממש כמו שהוציא אותן לראשונה מחדרה. והוא תלה את מעילו על הקולב שליד הדלת, ולא העז לגעת במעיל ימים רבים. עד שיום אחד נשברו הברגים של המַתלה, והוא סילק את המעיל למקום אחר, ואז מישש לפתע את הכיס הפנימי ונחרד, כשנזכר בצרור הדפים שקיפל בחופזה בתוך חדרה. ומאז לא הניחו לו הדפים שהותירה, והוא טילטל אותם והעביר למעטפה אחרת; ושוב לא יכול להרגע ושם אותם מעל לכוננית הספרים, הכי קרוב לספרים שאהב. אבל בלילות היה כוח מושך בו וממקד את עיניו בפיסה הלבנה שמעל לכוננית והוא נאנח וירק, ולגם כוס מים מהברז, והלך להשתין, ושב למיטה, ולא נשכב אלא התכופף ותיקן את מהלך המחוגים של השעון המעורר. אבל המעטפה לא הניחה לו. והוא ידע באותו הרגע שעד שלא יקום בו הכוח לעבור על הדפים ולקָראם, לא תהיה לו מנוחה. ובדיוק למחרת, על המדרכה שליד חדר האוכל, נפגש באקראי עם הוריה של נעמה. והם ביקשו ממנו לבדוק מה קרה לצרור הרשימות שנמצאו על שולחנה של נעמה. ושבח אפילו שכח להתפלא מהיכן הם יודעים על הצרור, שהרי לפי מה שהוא זכר, לא סיפר לאף אחד בעולם מה מצא בחדרה של נעמה. והוא היה הראשון והיחיד שנכנס לחדרה מיד לאחר הלוויה. האם יתכן שמישהו הקדים אותו? אבל כדי שלא לעכבם על המדרכה, וכדי שלא יתרגשו, השיב להם באדיבות והסכים תכף להצעה. משום מה אמר אביה “הפנקסים היומיים, היומיומיים שלה.” ואמה תיקנה אותו מיד “לא הפנקסים אבא, אלא המכתבים. אתה לא זוכר שהיא דיברה על מכתבים?” והאב הסכים ואמר “כן אולי את צודקת, אמא, אולי באמת אלה רק מכתבים. ובכל זאת אני משתומם, היכן השאירה את הפנקסים היומיים שלה?”
ושבח מיהר והסתלק לצריפו, כי היה לא נעים פתאום, כאילו גילו את השמיכה מעל הגוויה עטוית הבוץ של נעמה, כאילו הציצו בלי רשותה אל המקום הכי פרטי שלה; שאילו הייתה חיה עכשיו, לא הייתה מרשה לאף אחד בעולם לדחוף לשם את האף, אפילו לא לשבח. ובדרכו אל הצריף חזר לענות את עצמו בסדר השאלות הקבוע, שבו עינה עצמו מהיום שנסתלקה. האם רמזה לו נעמה, או האם אפשר היה לפרש כרמז אי פעם, שבכוונתה להביא לעצמה סוף כזה? האם זרקה לו דברים בשעת רתחת המריבה ביניהם, דברים שנמחקו מזיכרונו? שאילו רק היה זוכר אותם בזמן, אפשר היה למנוע הנעמה לצאת אל הברכות? וכמו אז, הטילה איזו יד נעלמה למקומו וגרמה לו לשיתוק, וכפתה אותו אל כיסאו ואל שולחנו, ממש כמו שהרגיש בלילו האחרון עם נעמה, כאילו התחננה אליו שייצמד אליה, עוד, עוד, ולא יניח לה לבדה, לא ביום ולא בלילה. אבל אותה היד הנעלמה הטילה אותו למיטתו והחזירה אותו לסדר יומו, וכפתה עליו להשכים לעבודתו, כמו שעשה בכל יום. והוא נאחז באותו שיתוק מוזר, עד ששמע את הצפירות הנמהרות של רכב הפינוי.
ז.
את שלושת החודשים שעשה עם נעמה בחולות הזהב של סיני הוא לא ישכח לעולם. כמה הם נראים לו קרובים לפעמים, רק להושיט יד קטנה וכבר הוא מהפך את גורלם, וחוזר לשקוע עם נעמה בחול החם. והוא חי ומתענג, ונעמה חיה ומתפנקת וגורמת לו עינוגים נפלאים. הוא היה מאושר אז לגמרי, מאושר בחייו הצעירים, מאושר בנעמה אהובתו, ומאושר בעתיד המשותף שהחל להירקם בשיחותיהם. הם שקעו ביופי של דהב, שכחו את העולם, והעולם שכח אותם. הם לא ראו איש ולא פגשו שום מכר והתרחקו מהמהומה של כפר הנופש. החוף של דהב שרץ כל מיני בודדים ושוכחי עולם כמוהם, והם נזהרו מאד שלא לפגוע בהם. שבח חשש, שאם יפגשו מישהו מוכר, הוא ינהג בגסות בלתי צפויה שלא יוכל לשלוט בה; לכן הפציר בנעמה שלא להתקרב לכפר הנופש ולא להצטופף עם המוני הטיולים המאורגנים ולא עם התיירים שהגיעו כל יום אל הסככות שעל החוף. הם לא נסעו לאתרי הצלילה הנפלאים שבדרום, ולא עלו אל הבוסתנים הנחבאים שבהר הגבוה, ולא ירדו אל נאות המדבר עם המעיינות המתוקים. רק לאילת יצאו פעמיים שלוש, כדי לטלפן אל המשפחות ולהרגיען, וכדי למלא את מלאי הסיגריות שלהם.
בבקרים הייתה דממה מדהימה שורה על החוף. המגדלור המתפורר הבהיק בעת הזריחה, ושבח דימה שהוא רואה ענני ארבה כהים חולפים מעליו וממשיכים אל חורשות הדקלים. ובלילות, אחרי שטיילו מעט בסִמטאות הכפר הבדואי, ומסביב למאהלים הפזורים, יכלו לשמוע את המוסיקה הרעשנית שעלתה מכפר התיירים. שבח השכים אל הים, לשטוף את כלי האוכל שלהם ולעשן סיגרייה ראשונה. הוא פסע יחף בתוך החול הלח, והטביע את טביעת רגלו בתענוג ממושך.
לפעמים הייתה נעמה מצטרפת אליו, כשהתעוררה ולא יכלה להירדם. היא פסעה עירומה באור הבוקר ונעלמה לאיטה בתוך המים הירקרקים. הים היה סבלני ונעים, ושימש להם לכל צורכיהם: לניקוי הכלים, לרחצה ולבילוי. ונעמה אמרה לו שאילו הייתה חיה ליד ים כל חייה לא הייתה מתביישת ממנו אפילו בשעה שהייתה כורעת להשתין. הים כל כך היטיב איתה, שאילו יכלה גם לישון בתוכו, הייתה מעבירה אליו את המזרונית הדקה שלה ואת הכרית המתנפחת.
הם שכחו את הצריפים המעיקים שבמשק, את ברק הצייר המתנשא שהטיל את צִלּוֹ על חייהם, את חבריה של נעמה מ’כת הכחולים’. שעות ארוכות ישבו על החוף, עישנו והניחו ראשיהם זה על זו. הם נשפו את עשנם ופיתלו אותו לצמה אחת ועקבו אחריה עד שנמוגה. ואז האזינו לדופק הלבבות הצעירים שלהם. לפעמים רצתה נעמה לומר משהו, אבל שבח מיהר וחסם את פיה באצבעו, והיסה אותה, “לא עכשיו נעמה, לא עכשיו.” המקצב המתוק שעלה מחזותיהם הילך עליהם קסם. הם נכנסו למין מצב נפשי הזוי ומתקתק, עד שלא הרגישו ברעב ולא בצמא, ולא בילדי הבדואים שהתגנבו ועקבו אחריהם בחשאי, לראות אם אפשר לזנב בין חפציהם.
שבח ישב והביט אל חילופי הצבעים של ים סוף, הזר והמוכר. בנסיעתם לאילת סרו גם אל המצפה התת־ימי, ונדהמו מחיי הדגים שרחשו מתחת למים, נעמה לא רצתה לצאת מאחורי חלונות הזכוכית. היא הצמידה את מצחה אל האקוואריוֹן השקוף כמו ילדה קטנה. היא התפעלה מהעולם הקסום שנגלה, והציעה לשבח לבלות במצפה את הימים שעוד נותרו להם לעשות בסיני. ושבח צחק בפניה ואמר “בחיי שאת כמו ילדה קטנה נעמה.” אבל בטיולים הקצרים שערכו, לפני השקיעה, דיברו הרבה על חייהם. שבח התפאר בידיעותיו ולימד את נעמה איך מבחינים בסלעי סיני השונים. הוא קרא לפניה בשמות תקופות גיאולוגיות, והדגים לה בחלוקים הצבעוניים, שליקט משפת המים; והוא דחק בה לזהות את הציפורים השחורות, הדורסים הגדולים שחלפו מעליהם, וגם הראה לה עיירה נידחת בחוף הסעודי שממול.
ערב אחד ישבו מתחת למגדלור המתפורר, הדייגים הבדואים היו נרגשים, צעקו ומשכו בהם אל הסירות; ושם בין הרשתות המסובכות הראו להם כריש מפחיד שהחל כבר להצחין. צבע הפלדה שלו החזיר את קרני השמש במין בוהק מת, וילדי הדייגים ריקדו מולו ריקוד מגוחך. וכשמשכו הילדים ברשת, הוא פרפר כאילו היה חי. הכריש היה נקי, ולא עטה את שכבת הבוץ, ומרחוק התפלא שבח מדוע אינו חותר אל החול ומדוע אינו מנסה לשוב אל המים, שהרי יכול היה בשניים או שלושה ניתורים להבריח את הדייגים ולהבהיל את הילדים; ואם היה מנתר עוד ניתור אחד גבוה, אחרון, היה מנתק את הרשת שהיה לכוד בה, ומזנק אל המפרץ הקטן, צולל בזריזות, מרים מעט גלים, מסעיר כמה מערבולות, מקציף את שולי החוף ונעלם.
נעמה עמדה מוקסמת מול הכריש ושאלה “תגיד שבח, למה הוא לא מנסה להימלט? תגיד שבח, מה אתה חושב הייתי אני עושה במקומו? לא הייתי מנסה להימלט? תראה כמה הוא קרוב. קצת אומץ, קצת סיכון, קצת פחד ומשתחררים.”
והוא זכר את דבריה ולא שכח אותם, גם כשישב חסר כוח מול האלונקה מנטפת הבוץ על הסוללה הסדוקה של בריכת הדגים, לאחר שהוזעק לזהותה בידי המצילים, באותו אחר צהרים נמהר, אותו אחר צהרים ארור, שלא יימחק לעולם מזיכרונו. איך היססה בעדינות מול הכריש, איך הניעה אל הגבעוליות של גופה לפנים, ואיך משכה אותו מבוהלת לאחור, עד שרצה לחבק אותה; פשוט להתעלם מצחנת הכריש וזעקות ילדי הדייגים, ומצילו המתארך של המגדלור המתפורר; פשוט לאמץ אל גופו את הגבעול הרפה, ולהרגיע אותה בדברי חיבוב שקטים שאהבה.
“אח נעמה, זה לא הרשת. זה הכריש שנתפס בתוכה. שום אומץ כבר לא יעזור לו, ושום תעוזה. אם יקפוץ אפילו עד לשמיים לא יוכל להתיר את סיבוכי הרשת שנתלפפו סביבו.”
ואחר כך החשיך במהירות, והמפרץ נעלם בחשיכה. והמגדלור שלא האיר כבר שנים נבלע באפלה. והם בוססו בחול לאורך קו המים, עד לחניון הלילה הקטן שלהם, שתקעו אותו בכוונה באמצע המדרון של הדיונה. מרחוק כבר עלתה ההמולה הרגילה של כפר הנופש. והרוח הצפונית הביאה איתה גם את הצפירות של האוטובוסים הנערכים, ואת המוסיקה הקולנית של הרמקולים. ומדי פעם בקעו את הלילה היורד כריזות צרחניות של פקידי הקבלה, וריח הדגים המטוגנים הגיע עד אליהם, ואיזו בָּאְשַת ים לילת מעורבת בסרחון פגרי הדגים.
נעמה נסמכה אליו, ונתנה את כפה בכפו, ונשענה אל כתפו והצטערה על גורלו המר של הכריש. ושבח הדליק סיגרייה לעצמו, ובה הדליק גם אחת לנעמה, והם עישנו בדממה המדברית. רשפי הסיגריות הכחילו באופל, וריח הטבק המעושן התערב בריחות הים. שבח ניסה לנחמה ואמר שהכל מקורו בטעות, מפני שבדרך כלל אין כאן כרישים, והדייגים ודאי לא התכוונו לצוד ברישתם כריש; ואילו קרה כל זה צפונה מכאן, באילת, היכן שיש דייגים נבונים יותר והיכן שפקחי טבע משגיחים, כבר מזמן היו מחזירים אותו למים. בלילה נצמדה אליו נעמה, אבל לא רצתה את גופו בתוכה. והוא הרגיש את הרטיבות המלוחה שגלשה על פניה, ורצה לשמח אותה, ורכן עליה ולקלק בחריצות את הדמעות מעל שפתה, כאילו היה כלבלב מתחנף. ואז נשק לה נשיקה מלוחה וארוכה, ושכח לרגע את קנאתו המציקה, ושכח את סדרת צילומי העירום שצילם ברק, שהחליאו אותו רק לפני זמן קצר. והם שכבו על גבם, עישנו והשקיפו על הרקיע הבהיר שנפתח מעליהם. ואפילו אלומות האור הפתאומיות, שנזרקו מהאוטובוסים המתמרנים בחניון התיירים, לא הפריעו להם, ושבח חזר והיה למדריך שלה למסתורין של הלילה. מרוב התמצאות ומרוב ידענות הוא ממש חישב להתפקע. ובטרחנות של מורה שעממן שאיש אינו מקשיב לו, והוא הסביר לנעמה שוב ושוב את מערכי הכוכבים, המאירים באורם הקסום על המפרץ החמוד של דהב. הוא ביקש להפתיע אותה ביציאה לדיג לילי על סירת דייגים של הבדואים. הוא זכר את סיפוריה מהימים שהייתה מדריכת טבע בצבא. לילה אחד הוזמנו הבנות להצטרף לחבורת הדייגים במושב החדש, לא הרחק מכאן. הבנות כבר התרגשו, והמתח לקראת הלילה עלה ועלה, והן כבר צחקו ושרו ובכו ורצו אל המעגן. אבל רוח צפונית חזקה, שהפתיעה גם את הדייגים של המושב, הרימה פתאום גלים עצומים והדיג הלילי נדחה. ואחר כך התפזרו המדריכות בארץ, ושוב לא הזדמן לה לצאת אל הים. שבח ראה איך התיירים בכפר הנופש מתמקחים עם הבדואים ועשה ממש כמותם. הוא הכביר במלים, במחוות ידיים סוערות ובקופסאות סיגריות שהביא מאילת. והבדואים הזמינו אותו ואת האשה הרזה, שנראית כמו ילדה, אל המפרץ, לשתות אצלם קפה לפני ההפלגה.
הוא חרד לה כשטיפסה על הסירה, אבל נעמה, בהטיית הכתף הילדותית שלה, ששבתה את לבו מההתחלה, העיפה את עצמה בזריזות מעל המעקה. ושבח נזכר איך התעופפה לקראתו בראשית היכרותם, כשפגש בה במורד המדרגות של בית המזכירות. גם אז התעופפה מעל המעקה הישן, הישר מתוך הספרייה לזרועותיו, והיא אמרה לו, “שבח אל תשכח שהייתי פעם סייחה אמיתית, הייתי מדריכת טבע בצבא, כבר שכחת?”
לא, הוא לא שכח. להפך הזכרונות הציפו אותו עד שכמעט הפילו אותו מהסירה המתנדנדת. היא דילגה על קרשי הסירה, מצד אל צד ומהחרטום אל הירכתיים. כאילו דילגה על סוללת בריכת הדגים, אז שהתחרו ביניהם, והטילה בכל כוחה את אבן הכורכר השטוחה. מרוב תנופה כמעט שעפה מהמזח הצר. היא לא הצליחה להקפיץ את האבן יותר משלוש פעמים. ושבח חייך כשזכר איך הוא הטיל את האבן ממש מהמקום, בלי לקחת אף טיפת הרצה. האבן שלו קיפצה על המים חמש או שש פעמים ונעמה התכעסה. ושבח אמר לה “נעמה לא צריך לרוץ כל כך הרבה בשביל לזרוק אבן אחת קטנה, צריך פשוט לדעת, צריך לזרוק אותה בחכמה.” הבדואים הדליקו את מנורות הלוקס, וסביב הסירה זרח מעגל של אור לבן; הים הכחיל לפתע מתחתם, כאילו האירה עליו השמש באמצע היום. היא נשענה על כתפו, נטתה כתמיד לימינה, והביטה כמכושפת במים הכחולים שהתכהו והקיפו אותם ברחש שורקני. ושבח אמר “נעמה בהזדמנות הנדירה הזו אולי תספרי לי למה הצטרפת ל’כת הכחולים’?” נעמה נשענה עליו ומשכה אותו אל ספסל הקרשים שהדייגים הניחו למענם בקדמת הסירה. “הצבע הכחול” אמרה לו ולא הסירה מבטה מהים “הצבע הכחול הוא צבע החיים וצבע התקווה. מי שמקיף אל עצמו בכחול כל הזמן חייו יהיו מאושרים.”
שבח קנטר אותה בשחוק “כל דבר צריך להיות כחול נעמה? אפילו התחתונים?” והיא לא הפנתה אליו את ראשה והשיבה “כן גם התחתונים. אם רוצים שחיי הגוף יהיו טובים נכונים ונעימים.” ושבח לא הסתפק בתשובתה ושאל עוד “ולשם מה הצעיפים הכחולים? ומצעי המיטה גם הם חייבים להיות כחולים? והווילונות? המפות השולחן והחלוקים?” אבל נעמה נותרה שלווה כשהשיבה לו “אל תכביד שבח. אתה מתחיל להעיק. כבר הסברתי לך אלף פעמים. ועכשיו בוא נשתוק ונתבונן בדגי הלילה.”
הבדואים טיפלו ברשתות בכפות ובסלים. המנוע הישן כבה כבר כמה פעמים ונעמה התמלאה דאגה. “מה יהיה אם ישבות המנוע? אפשר להיסחף עם הרוח ולנחות השד יודע איפה. אפשר להגיע בטעות לחוף הסעודי.” אבל הוא הרגיע אותה ואמר לה “שאפשר לסמוך על הבדואים האלה. הם מפליאים לעשות בחוטי ברזל ובחבלים, יותר משעושים המכונאים באילת, במוסכי הספינות המשוכללים.” וכבר ראה פעם, באחד ממסעי הניווט המדבריים שלו, איך הם מעלים טנדר מקולקל בחבלים על עץ שיטה כאילו הייתה מתקן הרמה הידראולי. והוא הרגיע אותה “את יכולה להיות שקטה נעמה. אפשר לסמוך עליהם. הם נולדו כאן, והם מכירים כל גל כל רוח וכל חריקת מנוע מחורבנת.”
והם עישנו וגם הציעו לבדואים סיגריות. ומלבד טרטור המנוע והמולת הרוח המכה על פני המים, לא שמעו שום קול. הוא חיבק את כתפיה, ונפלח לפתע בדקירה. כשנזכר בדבריו של ברק על פרשת האהבים הקצרה שהייתה לה עם האיש הנשוי שבמשק. ובעיקר נגע ללבו איך נסעה לבדה לבית החולים. לבדה לגמרי בעיר הרחוקה, להפיל שם את נפל העובר שלה, ולא ולמצוא אפילו מכר אחד לבכות אצלו. אולי דווקא עכשיו בהפלגה המוזרה הזו, באמצע ים־סוף ובאמצע הלילה יעז וישאל אותה? הוא רצה לדעת פרטים. לאן נסעה לטבריה או לחיפה? ואיך הגיעה ואיך נרשמה בקבלה ומה אמרה? ולמה השתדלה כל כך לשמור את נסיעתה בסוד מהוריה המבוגרים? אבל הוא נרעד התנשם בחזקה ולא שאל אותה שום דבר. אולי עוד לא הגיע הזמן שתתוודה באוזניו על הסוד השמור שלה. ומיהו בכלל האיש הנשוי המכובד שעיבר אותה? תולעת הקנאה ששכח על קיומה התעוררה והחלה לכרסם בתוכו בכל כוחה. האם הוא מכיר אותו? האם היא מוכנה, לכל הרוחות, להגיד לו מי זה היה?
הסיגרייה כלתה בין אצבעותיו והוא לא אמר לה דבר. ואחר כך חלפה שעת הרצון המיוחדת שנקרתה לו לשאול אותה שאלות מביכות כאלה. הדייגים כבר סגרו את הרשת, והחלו למשוך אותה אל הסירה ולהעלותה פנימה. והם לא יכלו לשבת יותר והתנדבו לעזור. נעמה הרימה והזיזה לפי הצורך את פנסי הלוקס. והוא נתן ידו לסייע למושכי הרשת. והצבע הכחול העמוק של המים הנחצים תחתם התחלף בצבעי ירוק עכורים. והוא עמד והביט בפניה, ולרגע חלפו על פניה ברטיטה הצללים שהטילו פנסי הלוקס; ונדמה לו לשניה קצרה שהיא יודעת מה יבוא עליה, והיא מנחשת במים המתערבלים את אסונה המתקרב.
ח.
יום אחד דחף את שבח משהו בתוכו לנסוע אל העיר האחרת שבה הפילה נעמה את ולדה. הוא התאווה תאווה פתאומית לרעש שברחובות. הוא השתוקק להמוני האדם הרצים וממהרים כל הזמן. אחרי הדממה הגדולה שספג בחולות הזהב של סיני, התחשק לו לצלול אל לב המהומה. היה לו תירוץ קלוש, איזה מנוע קטן שצריך להחזירו למשק מבית המלאכה לשיפוצי מנועים. והוא שמע על הנסיעה והתנדב לנסוע ולטרוח ולהביאו. הוא קיווה שתולעת הקנאה, שלא חדלה לאכל אותו בתוכו, תניח לו קצת והוא יוכל גם להינות מנסיעתו. הוא התגעגע לרחובות הדחוסים שבהם בטלה אישיותו לגמרי. והוא הגיע לתחנת האוטובוסים המרכזית וְתֵכֶף הוקף בצפיפות העירונית שביטלה את ישותו. מסביב לתחנה התרוממו בתי משרדים חדשים ענקיים, ומכל חלון שבהם ניבטה אליו עין רעה. מיד כשירד מהאוטובוס בתחנה, ידע את מסלולו בביטחה מוזרה. הייתה לו התגלות בסוף הנסיעה. והוא ידע שהוא ילך כל היום בעקבות נעמה. צעד אחר צעד הוא יעקוב אחריה, למן הרגע שירדה מהאוטובוס, ועד לרגע שהתקבלה באשנב הקבלה של בית החולים. הוא יראה את כל המראות שראתה היא, רק לפני שנתיים. הוא יריח אותם הריחות שליוו אותה ביום ההוא בדרכה המפחידה. מלאכי הרוע שהציצו עליה מכל חלון, יציצו גם אליו. ומראשי המגדלים ינצנצו גם אליו, ממש כמו שסינוורו אותה, דודי השמש וביתני המעליות. הוא ידע שנעמה נשארה מאחוריו, שקועה במשק, הוא לא יכול לשאת את המחשבה שהיא שקועה כבר כמה חודשים בבית העלמין הישן, לכן העדיף לזכור שהיא שקועה בעבודתה. היא השכימה הבוקר ויצאה לעבודתה ולא ידעה שהוא מתכוון לנסוע העירה, ואף על פי כן הציץ בחוסר שקט מסביבו, וחקר כל זוג עינים שבא מולו, כאילו באמת עומדת נעמה להפתיע אותו באמצע הרחוב.
הוא ראה בדרכו אלפי פנים. הם הגיחו לקראתו על המדרכות ומבין סורגי החלונות ומבעד לשמשות הנעולות של המכוניות. בחנויות ובבתי הקפה וליד הדוכנים הרבים ראה אלפי הפרצופים תופחים וגדלים, כאילו כל פני העיר התייצבו לפניו למסדר זיהוי מפלצתי. והתמונה המוגדלת על פניה הנבוכים, על כל הפינות הנסתרות שבלחייה, ועם כל הזוויות הנחבאות שבסנטרה ומעל צווארה, נעה אתו בקצב הליכתו. פעם קיפצה לצד ימין של המדרכה, ופעם זינקה וחלפה לצד שמאל, ובין הצדדים גם התרוצצה בחוסר אחריות משווע על הכביש – לוקחת תנופה – כמו שאמרה לו אז על המזח כשכמעט עפה לתוך המים; והיא נכשלה באבני השפה ומעדה אל הכביש, ואפילו ראה את פניה חומקים בחתף בין המכוניות. לרגע נתפתה לרוץ אחריה, אבל מיד נצמד לנתיב מסעה הנכון, מהתחנה המרכזית אל בית החולים, ולא סטה אפילו צעד קטן.
הוא עלה אל הגבעה הגבוהה, וחדר מבעד לשער הנעול של הגן שליד מצבת הזיכרון. לכאן פנתה נעמה כדי להתמלא במעט אומץ הדרוש לה. כאן עצרה לחניה קצרה. היא שתתה מים מהמתקן האוטומטי שבכניסה, וגם הוא שפף אל המתקן, עשה את כפו כשפופרת וינק את המים הקרירים. מהגבעה היא השקיפה על העיר המונחת לרגליה, וגם הוא האהיל על עיניו והשקיף על כל העיר המונחת למרגלותיו. מכאן חיפשה את הכיוון אל הבנין הגבוה והבולט של בית החולים החדש. ושבח עשה בדיוק כמוה, חיפש במבטו את הדרך הקצרה והנוחה אל בית החולים הענק. מעל לגוש הבתים התרומם אד מחניק שהכהה מעט את אור השמש, ושבח שאף אותו בחוזקה אל תוכו, לא משום שהיה אוויר מבריא ומטהר – דווקא משום שהיה מזוהם ומסוכן, וזיהם את נשימתה של נעמה והחניקה מעט, עוד לפני שהורדמה במחלקת הנשים שבקומה השלישית.
מעל לשדרות נמתחה הרשת המסועפת של חוטי החשמל וכבלי הטלפון. סיסים מהירים כחץ דאו והתהפכו באויר, וחמקו בנס מתחת לאנטנות ובין עמודי מנורות החירום שבראשי המגדלים. ושבח פנה לאחוריו, אל מאחורי קבוצת שיחים והשתין לתוכה בכוונה רבה. כאן כרעה נעמה, מרוגשת ורועדת, וכאן הרטיבה מעט את תחתוניה, כי חלף המון זמן מאז שיצאה מהמשק, ואל השירותים הציבוריים המטונפים שבתחנה היא אפילו לא חשבה להתקרב. וכאן התביישה מעט מהמלווה המסור שלה, שעליו החליט שבח לא להתעכב עדיין. והוא זכר את דבריה בשבח הים הנאמן בדהב, ואת כריעתה הנחמדה אל תוכו, ואת הביטחון הַשָּלֵו שלה, שהיא יכולה לעשות כל מה שעולה על רוחה בתוך המים שומרי הסוד. ואיש לא עמד על הדיונות שסביב, ולא הציץ במערומיה ולא חדר לאינטימיות הנעימה שלה. ואז נאלץ למהר ולהמשיך הלאה, כי גם נעמה נלחצה בקטע הזה והגבירה את הקצב של צעידתה. הנתיב היה ברור ובלתי ניתן לתעייה. מהגינה הוא ירד בשביל המקצר אל המרכז המסחרי, שם עצרה נעמה בפתחו של בית קפה קטן וריק, ושם ישבה לכמה דקות, לבדה על המרפסת המוארת, והידיד המסתורי, אותו צעיר נדיב ורחום מהמשק, שאולי נתלווה אליו בנסיעתה, נדחק אל הצללים של הגדר החיה.
עכשיו שבח משחרר לאיטו את קלסתרו של הידיד, שהסכים ללוות את נעמה, מפני שהיא רבה עם הוריה מריבה קשה בערב שלפני הנסיעה. היא לא אמרה להם מהי מטרת נסיעתה. והיא העליבה אותם לחינם, וגידפה את אמה ונזפה באביה, כאילו הם הגורם לנסיעתה הדחופה, שלא יעזו להתקרב אליה, ושלא יעזו לחטט בחדרה בהיעדרה ושלא יעזו להפיץ שמועות במשק. והוריה המבוגרים שנפגעו וחרדו מהתפרצותה היו חסרי אונים, עד שריחמה עליהם ביציאתם.
שבח עמד בפינה של בית הקפה ושחזר את יציאתה. רגוזה ומעוצבנת ומלאת כעס על האיש הנשוי שעיבר אותה בפרשייה הקצרה שהייתה ביניהם. היא תיעבה את עצמה, איך לא השכילה להיזהר, ואיך נפלה בפח התשוקה הרגעית, ולא הקפידה עליו שייזהר בה. אבל מאותו הרגע שהחליטה להפיל את ולדה, לא התחרטה אפילו פעם אחת. וכאן, במסלול הפונה אל המרכז המסחרי ההומה, היא צעדה בצעדים הרבה יותר נמרצים. והיא בירכה את עצמה בתוך לבה שהיה לה עוז פתאומי כזה לדחות את עזרת הוריה. והיא הייתה בטוחה שלאחר שתחלים מהניתוח הקל ותשוב למשק, היא תשוב חסונה יותר ועמידה יותר. ולא תתפתה בקלות כזו למגע ידו של המחזר העיקש בערב הריקודים, ותקפיד עליו שייזהר בה באמצע ייחומו, ולא ימלא את גופה ב“ניחוח הָאְַבִיּוֹנָה”, המצחין מריח פריחת החרובים. שבח עצר בפתחו של בית הקפה. הוא ביקש מהמלצר כוס קפה חזק, ועוגת פרג קטנה, שנעמה אהבה כל כך. הוא ישב אל השולחן, מתחת לסוכך הבד הירוק, והתבונן בעיר שסבבה אותו. בכיכר ההומה, ובמדרון הנמשך ויורד אל בית החולים. כאן ישבה נעמה ושתתה את כוסה עד תומה. ואלי בקשה כוס נוספת, כדי לחזק את ליבה לקראת הבאות. המכוניות המעטות שחלפו על פניו כולן לבית החולים, ומדי פעם חלף על פניו גם אמבולנס צופר. ושבח נזכר בצפירות ההן, שמילאו את השדות באותו אחר צהרים ארור ונמהר, מהגבעות הרחוקות שבמזרח, עד תלולית העפר הירוקה שעל גדת הבריכה. צמרמורת נחרשה בגבו לשניה קצרה, אבל הוא הרגיע את עצמו, שהאמבולנס הצופר ממהר לבית החולים הסמוך. וזוהי עיר גדולה והומייה, וזהו אמצע היום הסואן, ואיש כבר אינו זוכר את הנערה הגבעולית המהססת, הרועדת בתוכה כמו עלה, מפחד בלתי נשלט, ומצער לא מודע, על העובר המיותר שהיא עומדת להפיל.
הוא שתה את כוס הקפה שלו בחיפזון ומיד ביקש עוד אחת, ולגם את הקפה החזק והרותח מבלי להמתין עד שיתקרר. הוא נכווה קלות בשפתיו, וידע שהכוויה תציק לו גם שעות רבות לאחר שישכח את טעם הקפה. ואלי ייזכר בקפה הרותח גם מחר, כשישכים בצריפו שבמשק, וירד לכמה רגעים לעשות סיור בוקר בבית הקברות. הוא עוד לא בירר לעצמו מדוע הוא משכים אליה בכל בוקר, אף על פי שחלפו מיום קבורתה כבר כמה חודשים טובים. אבל ההרגל המוזר נשזר באורח טבעי לגמרי לתוך שגרת הבוקר שלו. והוא תהה, השתומם ואימץ אותו בתודה. את הכוס השנייה גִרְגֵּר בחטף לא מפני שהיה זקוק לה באמת, אלא רק מפני שרצה להזדהות לגמרי עם מסע הייסורים של נעמה. והוא אפילו חשב לרגע להזמין כוס שלישית, ולא לגעת בה, להניחה כמו שהיא על השולחן, ליד הכוסות שלו, זכר לידיד הנאמן שלה, הנחבא בצל של הגדרות החיות שהוא כלל לא קינא בו. הוא כיבד אותו ורצה להשאיר על השולחן משהו לכבודו, עוד לפני הכניסה לבית החולים. וכשקם ויישר את בגדיו וניגש אל הקופה לשלם, בקע לפתע מתוך הרדיו שליד מכונת הקפה פזמון נוגה שצבט את ליבו. והוא הבחין שהמנגינה היא אותה המנגינה הישנה שברק המתייהר שר לפני חלונה של החיילת שהביא מהגדוד לתנות איתה אהבים. וזו הייתה אותה המנגינה ממש, שברק פרט על הגיטרה שלו, כורע על שברי הבלוקים, שמתחת לחלונה של נעמה, והוא שילם בעד הקפה ובעד העוגה. ובעל בית הקפה הבחין ששפתיו נעות, וטעה לחשוב שהוא מודה לו. “תודה גם לך אדוני, שיהי לך יום טוב.”
אבל שבח רק ניענע בראשו, ולא השיב בתודה נימוסית, אלא לחש לעצמו את המלים הקסומות, הבנאליות, הילדותיות, שצפו לפתע בזכרונו. “דומה הגבר לספינת מפרש, באין לו מצפן הוא טועה בדרך. והאשה דומה לרוח עז, המוליכה אותו לחוף שהיא בוחרת.” והוא צפה מעל המדרגה של מרפסת הקפה בקטע האחרון של נתיב הייסורים שלה. והוא חשב כמה נכונות מילות הפזמון המטופש, ועוד לא היה בהן הכל; כי האמת הבנאלית, והעלובה עדיין, מפתיעה אפילו אותו. שהרי מה הוא עושה בכל הבוקר הזה, אם לא הולך בעקבותיה של האשה שאהב? ולאן הוא נגרר ככה, כביכול חסר כל רצון משלו. אם לא אל החוף שהיא בחרה להטילו אליו? שהרי את עצמה הובילה לחוף אחר, דביק ובוצי, שאין ממנו חזרה, שלא להזכיר את הרוח העז. והוא הרגיש היטב ברוחה העזה מנשבת בגבו, ודוחפת אותו קדימה, רק קדימה, אל רחבת החניה המוצלת של בית החולים, אל משרד הקבלה השקט והנקי, ואל המדרגות השטוחות והרחבות – שבהן טיפסה אל מחלקת הנשים שבקומה השלישית. ולפני שירד במדרגת הקפה את המדרכה, רצה עוד לעצור לרגע, לסוב לאחוריו, לגשת שוב אל האיש הנחמד מהקפה ולשאול אותו כמה שאלות מביכות. “האם הוא נזכר נערה גבעולית כזו? מלאת חרדה, שרעדה כולה? ודאי הייתה חיוורת מאד כששתתה את הקפה שלה?” ודאי גם שפכה קפה רותח על השולחן, ופירורי עוגת הפרג שלה נתפזרו מסביב. “לא? הוא לא זוכר?” ושבח רצה להתקרב אליו ולבקש “קצת מאמץ בבקשה, אדוני. זה מאד חשוב לי לדעת. היו גם סימנים נוספים. ידים ארוכות הנראות כל העת כמתחננות. ושיער נפלא, שיער מקסים, שכל היום נדף ממנו ריח של דבש. לא? היא לא עמדה כאן לפניו?” והוא כמעט שהסמיק מפני שהסגיר סוד שמור שלהם. הוא זכר איך טמן ראשו בחזקה בתוך שיער הדבש שלה, ונעמה שאלה אותו “מה אתה מחפש שם שבח?” והוא השיב לה “את הריח הנפלא של השער שלך נעמה,” שהיה יותר חזק ויותר נעים מ’ניחוח האביונה’ המצחין של פרחי החרובים.
שבח פנה במורד השדרה, נצמד את המדרכה שמימין, והחל ללכת לכיוון בית החולים. מסביב טבעו הבתים הישנים בתוך הדר טבעי של גינות מטופחות, ובין הבתים צמחו שיחי החורש ומילאו לגמרי את החללים. והוא צעד בתוך מנהרה ירוקה, כהה ומוצלת, ולא ראה את הוואדי שהעמיק לימינו, ואת בית־הספר החבוי, שמצהלות התלמידים שעלו מחצרו נשמעו היטב בכל הרחוב. ופתאום גילה שהוא מתקדם בתוך שדרת חרובים. הוא הביט מופתע גם לשמאלו, אל המדרכה שממול, ובאמת ראה גם שם רק חרובים וחרובים. עכשיו התבהרה לו תמונתה של נעמה, הצועדת כמוהו, חוששת להרים את עיניה, והיא מוקפת בעצי החרוב מכל צד. הוא לא זכר בדיוק את היום שבו התאשפזה, אבל שיער שזה היה באמצע עונת הפריחה של החרובים. אם כך הוא יכול לנחש את הרגשתה של נעמה. היו לו עכשיו יותר סימנים להיאחז בהם, והוא הרגיש שיוכל להזדהות עם צעדיה האחרונים ביתר קלות.
הוא עצר ופנה לאחור, היסס רגע ועמד במקומו. הוא רצה לשוב אל בעל הקפה ולשאול אותו שוב “סליחה אדוני, אבל אתה מוכרח לזכור: נערה חיוורת גבעולית ומרעידה מפחד. ובחוץ משתולל הסרחון הנורא של פריחת החרובים. נו, עכשיו אתה זוכר?” אבל זו הייתה השתטות גמורה, מפני שיכול להיות שהקפה כבר מזמן אינו שלו, ואלי החליף כמה בעלים מאז, וייתכן שהוא יחשוד בו ויעליב אותו ויסרב בכלל לענות על שאלותיו. מה הוא חייב לו לכל הרוחות?
ובכן צריך להירגע ולהמשיך. הוא התנשם עמוקות, כמו שלימדה אותו פעם נעמה, כשחזרה מחוג לשיפור היציבה שלה. הוא הבקיע שוב לתוך מנהרת החרובים הירוקה. והוא שחזר במדויק את מהלכיה של נעמה מכאן עד לחדר הטיפולים: כאן היא שמעה את המנגינה הישנה בוקעת מהרדיו, וכאן נזכרה בודאי במלים התפלות של הפזמון, וכאן חייכה לעצמה, כשנזכרה איך ניגשה אל החלון, לראות את ברק מנעים לה את הסרנדה, ואז גם פרצה בצחוק קולני, כי הבלוקים נשמטו מתחת לברכיו של המחזר המוסיקלי שלה. וברק צעק בבהלה, כי חשב שהברך שלו נפגעה, וקילל את הבלוקים השבורים וגידף את הקיר של הצריף ששרט את ידיו. ושבח הריע ואמר, “אח, הגיע לו, הגיע לחלאה הזה.”
והונח לו לפתע מעקת קנאתו, והוקל לו מכעסו על האיש הנשוי שבעטיו הגיעה נעמה לבית החולים. והוא התייצב לצד המדרכה, להיות כאחד החרובים, לחנוט את פרחי התאווה שלו, ולהצליף בנעמה החולפת את הזרמה המצחינה של ’ניחוח האביונה’. אולי תתעורר ותצא ותקום מקברה.
הוא זכר איך פעם אחת, כשגברה עליו תאוותו אליה, החל לדבר שירה באמצע המשכב. מלים זרות ולא מוכרות יצאו מפיו. והוא לא ידע מאיזו דיוטת מעמקים שבנפש עלו. הוא גחן על אוזנה, נשך אותה קלות, ולחש לה “עוד ינובון בשיבה נעמה. עוד יזרעון בחדווה נעמה. והוא עוד ינובב זרעו על הכל.” ואיך, שיכור לחלוטין מגופה המלוהט, ומהמלים הפרוצות שהגיחו מגרונו, עלה בו רצון מגונה, למלא אותה ואת מיטתה, ואת כל חדרה, במתת גופו השופעת, ולגדוש את גופה ממנו ובו, עד שתתפקע.
ט.
ענין העובר שהפילה עלה ביניהם לראשונה רק בבית הקולנוע באילת. שבח זכר איך השתהו בנסיעתם וחיפשו מה לעשות. לשניהם לא התחשק לשוב אל מאהל החולות שלהם בחוף של דהב. וכבר קנו מלאי גדול של סיגריות ושימורים, וכבר טילפנו הביתה ומסרו לכולם, להורים לאחים ולחברים, ששלום להם ובריאותם תקינה, וגם שהם, כמו תמיד מתגעגעים. ונעמה משכה אותו בהחלטת פתאום אל אולם הקולנוע במרכז המסחרי החדש. הוא היסס ושאל “איך נחזור לדהב?”, כי הסרט יגמר מאוחר וכבר יהיה לילה, ורק מטורפים יורדים בלילה לדרום סיני. "אז לא נחזור הלילה,: אמרה נעמה “ונישאר על החוף של אילת. נשתה קפה, ונעשן. נתבונן בכוכבים.” כי היא כבר לא זוכרת את כל השמות של מערכות השמיים שהוא לימד אותה. “ומחר, עם הזריחה, נרד לכביש ונעלה על אחת ממשאיות הענק שיורדות לדרום סיני.”
מאז אותו הלילה שבו סיפר לו ברק על השערוריה, לא שאל אותה אפילו פעם אחת בעניין ההפלה. הוא דחה את דבריו הגסים של ברק, כמו שדחה את התנהגותו השחצנית, ואת מראהו המתייהר. אבל הדברים שאמר לו, על הועדה שהתכנסה בדחיפות, ועל המעטה החשאיות, ועל התעקשותה של נעמה וסירובה להודיע להוריה – כל אלה חילחלו עמוק לתוכו. והם נצברו בתחתית זיכרונו, העיקו עליו ופירנסו את קנאתו. והוא ידע שיבוא יום והוא לא יוכל לעצור בעצמו, ויהיה מוכרח לשוחח איתה על הנסיבות המצערות של נסיעתה. ובינתיים חגגו את אהבתם, במשך אחד וארוך של אור ושמחה מתחדשת, ולא הניחו לשום צער ודאגה לקלקל את אושרם.
באולם הציגו סרט אמריקאי מחורבן, נדוש וצפוי למן התמונה הראשונה. הוא השתעמם עוד לפני שהתיישב. עוד פעם לעקוב אחרי התהליך המשמים והארכני של התבגרות הגיבורה בעיירה? עוד פעם לראות את נשפי הסיום המתקתקים? את השיחות האוויליות מתחת לגזוזטרת העץ, כשכולם מקנחים כל הזמן את זיעתם? והוא לא היה מרוכז והרשה לעצמו לשקוע בנמנום. אבל נעמה צפתה בסרט בשקיקה, ושבח חשב שהיא פשוט מתגעגעת לקצת תרבות, לקצת עידון ולקצת ריגוש, אחרי החול הים והמלח שצללו בהם עד מחנק. על המסך התאהבה הנערה, התאהבות צפויה עד לזרא, באיש מבוגר ממנה המקורב למשפחתה. ולאחר ליל אהבים סוער אבל חשוך, נודע לה שהיא בהיריון. נעמה נדרכה על הבד, היא שמטה את ידו והקשיחה את גווה לפנים. על הבד רצו בזה אחר זה דיבורים מבולבלים, הנערה בכתה, מישהו ניחם אותה, הבזיק ביקור חטוף במרפאת נשים בוהקת; ואחר כך ישר אל מיטתה, לאחר שכבר הפילה את עוברה. החדר הוצף באור ובפרחים, היא לבושה בחלוק תכלת רק ובוכה ללא מעצור. הוא הבחין שנעמה מרעידה, והבין שגם היא נשטפה בבכי. והוא הושיט ידו וחיבק את כתפה, והיא השעינה את לחייה אליו והגבירה את בכייה. אנשים מסביבם היסו אותה, העירו להם, ומישהו הציע שכדאי להם לצאת, כי בחוץ יש אוויר ים מלא ביוד, והתקפת הקצרת של הבחורה תעבור לה מיד. והוא משך בה, והיא קמה לחוצה אליו וממררת בבכי. והם יצאו מהאולם, חצו את המרכז המסחרי החדש, וירדו אל חוף הרחצה של המלונות החדשים.
שבח נזהר ולא אמר כלום, אבל לחץ את כפה, והיא השיבה לו בלחץ רפה. והוא חיבק את כתפה והשתדל להרגיעה. הוא חשב שהיא ראתה בסרט תמונות שהזכירו לה את כל מה שהתאמצה לשכוח. ואלי פשוט התגעגעה אל העובר שהפילה? כלומר אל הילד שיכול היה להיות? והוא נסחף לרגע במראות הלא נעימים של אשפת נפולת העוברים, המסולקת ממחלקת הנשים. ושם באחד הפחים, מוטל גם העובר שלה, שלהם, שיכול היה להיות ילד או ילדה חמודים. והוא לא ידע באותו הרגע מי משניהם מתגעגע יותר אל העובר שהופל. הם התיישבו על ספסל אבן, מול הים ומול האורות הזוהרים של נמל עקבה. שבח הדליק סיגרייה, והציע אחת גם לנעמה? “בתנאי שתפסיקי לבכות,” ונעמה אמרה בקול לא ברור “עוד מעט, עוד כמה דקות, אני כבר מפסיקה.”
הוא הציע לה לנשום עמוק, ולהפעיל את טכניקת ההתרגעות שלמדה בחוג לשיפור גמישות הגוף. והיא שאפה אל תוכה את האוויר מלא היוד של חוף הים, והשתדלה לעצור את דמעותיה. וביד רטובה קינחה את לחייה ונטלה ממנו את הסיגרייה שהדליק בשבילה. והם ישבו ועישנו מול המפרץ השלו, וניסו לשכוח את התמונות מהסרט המחורבן שהוציא אותם משלוותם. שבח זכר שהוא אמר לעצמו שיותר לא יזכיר לנעמה אף פעם, לא את הנסיעה לבית החולים, ולא את פגישתה עם הוועדה המיוחדת במשק, ולא את הסרט המרגיז. והוא רשם לעצמו מעין תסריט קצר לזיכרון, אולי יצטרך להוסיף כמה מלים לרשימות שהותירה נעמה, ושהוא עדיין מתלבט מה יעשה בהן. חלפה כבר חצי שנה מאז שנסתלקה, והנדר שנדר, שלא לגלות לאיש מה כתבה, החל להיסדק. שהרי אם יש ברשימות דברים יפים ומרגשים, או כאלה שיעידו על עומק הרגשות שלה, או על כך שיכלה להתפתח לאישיות מרתקת, הרי אין לו שום רשות להסתיר אותם מעיני קוראים מעונינים. אבא שלה קרא להם “הפנקסים היומיים שלה”, שֵׁם שהביא עמו מנעוריו הרחוקים. ואמה לא הסכימה וכינתה אותם “הרשימות שלה”, אבל שניהם לא ראו מה כתוב שם. והוא דחה את ההחלטה על גילוי הרשימות מיום ליום. ובכל פעם צצו נימוקים חדשים בעד או נגד, ובילבלו אותו מחדש.
והוא רשם בקצרה: הזדמנו בערב לאילת. אחרי הקניות הרגשנו ריקנות. נעמה רצתה לראות סרט. נכנסנו, באולם היו המון נוודים כמונו, שעלו לאילת מחופי סיני. הסרט היה מחורבן. בשלב מסוים פרצה נעמה בבכי. ניסתה להירגע, אבל לא הצליחה, הבכי שלה התחזק, מהקהל דרשו שנצא. יצאנו, היא הרטיבה את הבגדים, אבל ביובש של אילת הכל התייבש מיד. הסתובבנו על הטיילת החדשה, ליד האגם המלאכותי. עישנו והתחבקנו. נעמה לא רצתה לדבר. האם התגעגעה אל הילד, שהיה עוברה? האם התחרטה? האם ניחשה שלא תתעבר שוב? האם בגלל זה הקפידה כל כך להיזהר? האם בגלל זה עשתה לי את המוות עם אמצעי המניעה? לא היו שום שאלות. ישבנו על הספסל ועישנו. עוד סיגרייה ועוד אחת. היא נשמטה לאיזו תהום פרטית משלה. האם ברק ידע יותר ממה שסיפר? ומי לכל הרוחות היה האיש הנשוי מהמשק?"
אבל הוא לא רשם שגם הוא יתחרט, וגם הוא התגעגע לפתע אל ילדם שלא נולד, והוא היה קרוב להרטיב את בגדיו, כשזכר את נתיב הייסורים שנעמה עברה, מתחנת האוטובוסים המרכזית ועד לקומה השלישית בבית החולים, ולחדר הטיפולים. והוא זכר אז את נטייתה הקלה לימין, בשעה שעופפה מולו, על המדרכה הצרה שבמשק. ועל “משקל האפס” של זמירי הסוף, הקשים כל כך להגדרה, והוא זכר את “הכמה גרמים עלובים” של ציפורי הסבך, וחשב שגם נעמה כבר היה לה באותו הלילה באילת “משקל אפס”, וכבר הייתה לכודה לגמרי בתוך הסבך, ושום משקל נוסף לא היה ביכולתו לחלצה, כי החלטתה כבר הייתה אז נחרצת, למרות שלא גילתה אותה אפילו לשבח אוהבה.
מאז הלוויה עקף את צריפה ומצא לו דרכים אחרות לחדר האוכל, ובעצם לא מאז הלוויה, אלא כמה ימים לאחריה. הוריה המבוגרים ביקשו אותו שיעזור בהעברת חפציה של נעמה לדירתם. והוא התגייס לעזרתם, והעמיס על הטנדר את מעט הדברים שהותירה אחריה. ויום אחד שם לב שהוא עוקף גם את בית התינוקות בדרכו לחדר האוכל. הוא בחן את עצמו, אם זה בלבול מכוון, שכחה חולפת, או שבאמת מפריע לו בית התינוקות. וכך מצא את עצמו מתמרן בין שני מוקשים בדרכו. בין צריפו שבשכונת הצעירים הצפופה, ובין חדר האוכל, בניין המזכירות והמפעל. הוא מיעט לבקר את הוריה, והתחמק מלפגוש בהם בחצר המשק, ולבסוף התרגל גם לעקוף את דירתם. ושבח חשב שחסר לו רק שיעקוף גם את צריפו של ברק כדי שלא יוכל לנוע בכלל במדרכות.
הצריף של נעמה לא נשאר נטוש. זמן קצר לאחר שפינו אותו מחפציה, התנחלה בו צעירה אחרת מבנות המשק. ובלילות שוב הוארו החלונות, הגינה שהוזנחה שבה לפרוח. ובערבים הוטלו אל המדרכה שלפני חדרה לא רק מרובעי האור, אלא גם צלילי מנגינה עליזה. על המרפסת נתלו שוב מגבות לחות לייבוש. מגבות צבעוניות שצבטו את לבו, כשנזכר במגבות הכחולות שלה.
בערבים הפנויים הוא ישב אל השולחן, וניסה להשליט סדר ברשימותיו; באלה של נעמה לא העז לגעת, והצרור עוד היה זרוק למראשותיו. והוא רשם: “כניסה לחדרה, לפי בקשת ההורים. הם נשארו לעמוד בחוץ. לא היה להם כוח להיכנס. האמא שלה בכתה. האבא שלה הסתובב בעצבנות. צרור דפים של רשימות. כמה מכתבים ושנים שלושה יומנים. הבדיקה יותר מאוחר. התרגשות, הולם ברקות, קוצר נשימה, גרון יבש. הניירות נדחפו לכיס המעיל. מבט על החדר. הכל תקין. האורות דולקים. הברזים לא מזילים. שום פתק. המיטה מסודרת. על אחדים מהניירות אפשר לקרוא “לאבא”, “לאמא”. המכתבים לא נבדקו. המעיל היה טעות. כמעט והושלך לכביסה. ברגע האחרון נפל משהו מהכיס הפנימי. קשיים בהירדמות. הניירות מציקים, לא נותנים לישון. העברת הצרור ממגרה למגרה. בסוף תקועים בין הספרים הכי אהובים. קרוב לראש. המדף קרוב. אפשר להושיט יד מהמיטה. אפשר בקלות לגעת בהם.”
הוא שם לב שהוריה מכנים אחד את השני “אמא” ו“אבא”. זה היה מגוחך בעיניו, אבל גם מושך מעט. והוא הצטער שלא הספיק לדבר על כך עם נעמה. ובכלל, איך היה מתקבל בעיניה, אילו היה קורא לה, בשגגה מכוונת כמובן, “אמא”? חבל שלא הספיק להפתיע אותה. היא הייתה נבוכה, מבקשת ממנו שיחדל מיד, ואלי גם בוכה, כרגיל. ואז היה צריך לפייס אותה, להשקיט את בכיה, ולשכך את צערה. והוא שב בדמיונו אל הצרור המדמם שהוטל אל האשפה במחלקת הנשים, ממש כמו צרור הדפים שלה, שהושלך אל הכיס הפנימי של מעילו. הצרור הזה הקנה לו את הזכות להיקרא “אבא”?
איך הייתה נעמה מתכעסת, אילו היה מגלה לה מה שחלף בדמיונו המופרע, ובכל זאת התגעגע אליה כל כך, שהיה מוכן לשמוע אפילו איך היא נוזפת ואומרת “שמע שבח, לפעמים אתה לגמרי מופרע. מה אתה משתולל עם הדמיון החולני שלך? מה יש לך עם פריחת החרובים? מה אתה מנפח תופעת טבע פשוטה? ועוד רצית פעם להיות בוטנאי.” והוא רצה להשיב לה, שהויכוח ביניהם על תופעות הטבע הוא ארוך ומתמשך, ובקורס של מדריכות הטבע בצבא דפקו לה את הראש, והרגו לה את הטבע, מפני שאם למדה על סיפורי העם הקשורים הצמחים, ועל האמונות העממיות הנובעות מצורות שורשים, הרי שהמורים המיובשים שלה עיקרו את נשמת הטבע. “פריחת החרובים היא תופעת טבע, או דימוי שירי נפלא? יש או אין דמיון מדהים בין ריח החרובים ל’ניחוח האביונה’?” והוא תיאר לעצמו איך הייתה מתנפלת עליו, ומכה אותו אצבעותיה, וצועקת עליו, “משוגע, מופרע, מטומטם שכמוך,” אילו היה אומר לו שגם הצרור המדמם שהוטל אל האשפה של חדר הטיפולים בבית החולים, לא היה סתם צרור, והיא הייתה אומרת לו בקרירות ש“מספיק שבח, מספיק לקשקש. אולי נתחלף? אתה היית מוכן לשכב שם על מיטת העינויים? בחדר המבריק מזוהר החרסינה והנירוסטה? די, אני לא רוצה יותר לדבר על זה איתך.” הוא שב אל המחברת שעל שולחנו ורשם: “לשם ביטחון צריך להעתיק, שלא ילך לאיבוד, להעתיק הכל, את כל מה שהשאירה. בינתיים עוד אין כוח, אז אפשר לצלם, להביא למשרד של המפעל ולצלם. בכל מילה יש משהו ממנה. בכל שורה יש משהו שרצתה להגיד. עותק גם להורים?”
היא לא הייתה בבית. היא לא הייתה בשום מקום. ושבח הקיף את חדרה הריק, טיפס על שני הבלוקים השבורים, והציץ אל חדרה השומם. הגינה הייתה רמוסה. החוקרים היו כאן? כל מיני סימנים קטנים העידו שאין איש בבית. הוא היה טיפש ומוכה צער, ובימים הראשונים סבב סביב צריפה כמו גשש. אולי חמקה מהחלון, אולי השאירה עקבות, אולי הפילה משהו בחפזונה. וכאב פתאומי חלף בו כשנזכר איך אמרה לו על המזח הצר “שצריך לקחת תנופה” כדי להקפיץ את האבן על המים. ואיך קפצה היא אל המים? ככה, הלכה כמה צעדים לאחור, כדי שתהיה לה “הרצה מספיקה”?
אפשר להשתגע מזה, חשב. לא צריך שום תנופה בשביל להטביע את עצמך. צריך רק משקל מכביד. היא מילאה את כיסיה באבנים? חיברה משקולת לקצה רגלה? לכל הרוחות, והרי ידעה שציפורי הסבך אינן טובעות – “משקל האפס” שלהן מונע את טביעתן; ואז הייתה צריכה להוסיף על “הכמה גרמים” שלה משקל קריטי, שהספיק למשוך אותה כלפי מטה, אל תוך קרקעית הבוץ, ולא נתן לה להתרומם אל פני המים. הוא היה בטוח שהיא התחרטה. ובאמת רצה לדבר על זה עם החוקרת מהמשטרה. “תגידי, אני רוצה לשאול אותך משהו, משהו אישי. היו עליה סימנים שנאבקה עם עצמה? היו סימנים שרצתה להשתחרר ממשקל היתר שלה, ברגע האחרון? היו סימנים שרצתה לצוף?”
והוא רשם עוד במחברת: “הכרים הכחולים מונחים על המרבד הכחול. הכל מסודר כרגיל. בכר שלה נותרה אפילו גומה. גומה שהשאיר ראשה. היה רצון לשלוח יד, ליישר את הגומה. על השולחן היה מונח הצרור. למעלה שנים שלושה יומנים. ומתחת כמה מכתבים. להרים? לקחת? לפתוח? הכל נגרף אל הכיס הפנימי של המעיל. בעיניים עצומות. בלי להבחין בכתוב. פתאום לבד בחדר. רשימת קניות מהמסע הגדול לדהב. האם הקדים מישהו וכבר סייר בחדר? כן, יש חשדות. יכול להיות שמישהו כבר היה. האם ברק אמר את כל מה שידע? האם ברק הרים משהו משולחנה? בקצה רשימת הקניות ציינה תאריך מדוייק: את היום ואת החודש ואפילו את השעה. והוסיפה: לא לשכוח לקנות בסופר באילת, כי במכולת של כפר הנופש חסרים המון דברים.”
והוא הוסיף בצד: “כן, הייתה השתדלות מיוחדת לא לקרוא את הכתוב על המכתבים, אבל האחרון נפל על הרצפה. הוא הורם מיד. אבל שהוכנס אל כיס המעיל, אי אפשר היה שלא לקרוא מה היה כתוב עליו, המכתב היה אלַי.”
י.
היומיים האלה, יום רביעי ויום חמישי, כשבוע לפני הפסח, לא יימחקו מזיכרונו. בעצם הייתה רק יממה אחת: זו שבין יום רביעי אחר הצהרים, ועד לצהרי יום חמישי. אבל בזיכרונו הם חקוקים כמו שני ימים שלֵמים וארוכים. כשהתעורר משנתו פתאום, מדפיקות חזקות בדלת הצריף היה מטושטש לגמרי. לא די שעבד משעה מוקדמת, אלא שהלך לנוח מעט לפני שיתייצב למשמרת הלילה, ופה מעירים אותו בלי התחשבות. הוא גישש על הרצפה וניגש לדלת ושאל “מה קרה? מי זה? מה פתאום בשעה כזאת?” בחוץ עמדו הוריה של נעמה מודאגים. הם הקישו על דלתו למרות שידעו שהוא נח, ולמרות שידעו שמחכה לו עבודת הלילה. אבל קרה משהו חמור. נעמה נעלמה. ויש להם הרגשה רעה. כבר כמה שעות שאך אחד במשק לא ראה אותה, לא בבית הילדים ולא בספרייה ולא בחדר הריתמיקה. הפראית הנחשקת הזו שוב עוללה משהו. מתי כבר תחדל להתאכזר לאוהביה? והוא קפץ והתלבש והצטרף אל המחפשים. הוא חשד מיד, ואי השקט של הוריה דבק גם בו. יותר מדי סימנים קטנים העידו לאחרונה, מאז שבו מחודשי השכחה שבסיני, שנעמה מתקשה לחזור לחיים הרגילים במשק. שבח עבר ליד המגדל וראה שיש כבר תנועה בחדר בקשר שבקומה התחתונה. ועד שהלך לחדר האוכל, לראות אם מישהו מחפש אותו, כבר הצטופפה ליד המגדל חבורה שלמה. “למה הזעיקו אותו רק עכשיו? למה לא הודיעו לו מיד כשנעלמה? ובכלל, למה לא מודיעים לו שום דבר?”
במבוא של חדר האוכל, ליד הטלפון הציבורי ובין תאי הדואר, כבר עמד שולחן. על השולחן כבר נפרשו גליונות, כתובות ומספרי טלפון נוספו בכל רגע, ומישהו שירטט לוח צבעוני, ובמגדל כבר התארגן מטה לחיפושים. הפראית והנחשקת הזו, מה עוללה לעצמה? עוד לא היה מטה מושלם, עוד לא הספיקו לגייס את כל מי שצריך היה לגייס. אבל יש כבר עבודת מטה מסודרת, שהמזכיר שולט בה, ומנסים כבר לעצור את השמועות. למה? כי מישהו שאל, ומישהו ראה, ומישהו ראה, ומישהו חשב שראה, וכבר רצות השמועות. ואם ביום רגיל הן מיותרות, הרי שעכשיו הן ממש מזיקות. צריך לעצור את השמועות לפני שיהיה מאוחר מדי, וצריך למצוא את נעמה לפני שיהיה מאוחר מדי.
המזכיר קרא לו והם פרשו לרגע הצידה. אתה מבין שהעניין חמור? שבח הבין. עוד היה מטושטש מעט מהשינה הכבדה שהופרעה, אבל הבין. הפראית והנחשקת שלו שיגעה את כל המשק. למה שוב? למה עוד פעם? היא כבר עשתה עוד פעם דבר כזה? היא איימה להסתלק? מישהו שמע אותה כשאיימה להיעלם? האם רמזה להיכן היא מתכוונת להסתלק? או בקצרה שבח, מותר לשאול אותך שאלה גלויה: האם היו עליה לחצים שלא יכלה לעמוד בהם? האם הרגשת במשהו מוזר אצלה בימים האחרונים? וסלח לי שבח, על הגסות, האם פרצה אצלכם מריבה רצינית? אתה מוכרח להבין שבח. אתה מוכרח לעזור לנו. אתה חייב להציע כיוון לחיפושים. לאן יכלה לכל הרוחות להיעלם?
והוא רשם מאוחר יותר במחברתו: “היה ברור מיד שהיא רצה לבריכות הדגים. חצתה את הנחל. על הגשר או מתחתיו, ומיד אחרי העלייה פנתה אל הסוללה הסדוקה, ימינה ואחר כך שמאלה, אל תוך הסבך. היה ברור שמהסבך למים הדרך יותר מדי קצרה. ישבה כמה דקות במחבוא הקבוע שלנו, עישנה בעצבנות, ידיה רעדו. רצתה לקום, לקפוץ, עם הבגדים? רגע אחד, חזרה וישבה. ושוב עישנה. היא יכלה לעשן שם יום שלם. הבאנו איתנו המון סיגריות מסיני. מלאי גדול מדי. אבל העשן היה מגלה אותה. גם הריח החריף וגם התימור האיטי של העשן מעל הקנים. ובחושך יש סכנת גילוי מיידית לפי הרשף ולפי האור המונחל על פניה. בינתיים היססה. הזמן עבר.”
במטה עבדו בצורה מסודרת. בתחילה סרקו את החורשות הקרובות, את כל התעלות הפתוחות, כולל הבור העמוק לניקוז הזבל בחצר הרפת. בחורף האחרון טבע שם ילד מהגנים ורק בנס ניצל. אחר כך היה רוגז על רכז הרפת, והמזכיר דאג למחרת שיגדרו את פתח הבור. אבל אפשר להרים את הרשת במאמץ. זאת אומרת, אדם מבוגר, שמעונין להיכנס לבור, ועוד שואב כוחות מיוחדים לכך, יכול להרימה ולטבוע בבור. אחר כך גייסו את תלמידי הכיתות הבוגרות – לא מצאו כלום; לא בתעלות ולא בחורשות. נשארו רק כמה אתרים חשודים, אבל במטה לא השלה את עצמו אף אחד שנעמה תימצא בהם. לפני החושך התארגנו לחיפושי לילה ממושכים. הובאו פנסים, מערכת הכריזה הותקנה והופעלה לניסיון, ממש כמו בימי חירום. הוחל בסריקה שיטתית של המקלטים החדשים שנבנו מעל לקרקע. באחדים פעלו האמנים ובאחרים היה חדר מוסיקה וחדר פיתוח של החוג לצילום. האורות תקינים בהם, ואין בהם ואין בהם שום מסתור. רגע, הגגות, זעק מישהו במטה. רצו אל גגות שני בתי הקומות שבמרכז. על גג בית המזכירות היה הפתח חסום בדלת ברזל, מנעול חלוד וכבד, וכמה קורות ממוסמרות, כי כמה ילדים ניסו לעופף מהגג הזה. הם התקינו לעצמם מצנחים מאולתרים מסדינים קרועים, וקפצו אל המדשאה. נו, איך זה נגמר? מה, הקפיצה המטופשת של הילדים? אחד שבר רגל, והשני נקע ירך, והשלישי נתקע במרזב בין הקומות וצרח כמו משוגע. הביאו את הסולם הטלסקופי מהחשמלייה וחילצו אותו. ומאז סגרו את הגג. על בית התרבות לא נמצא שום דבר. הגגות נמצאו ריקים.
שבח רשם במחברת הפתוחה שעל שולחנו: “ככה ישבה ועישנה. הזמן עבר ושום דבר לא קרה. האנפות צעקו, האגמיות התרחקו לאמצע הבריכה, והקרפיונים קפצו מדי פעם מעל למים. נחשקת ופראית, למי את מתאכזרת? המים היו עכורים: כל הכוחל המפתה שלהם נמחק. רק עכירות נוזלית, ובוץ סמיך בקרקעית. היא ידעה על הבוץ? היא הכירה בכוחו של הבוץ? אולי. אולי מהרחצה הלילית שלהם. כנראה גם מהזדמנויות נוספות, כמו שהתרחצה איתו יכלה להתרחץ עם אחרים. ייתכן שבדקה עצמה את מצב הבוץ. איך זה ’בדקה’? עם מוט ארוך, או עם קנה מקוצץ.”
לא, היא צללה לקרקעית. לאט לאט ירדה לקרקעית. אל תשכח שבח: קרקע הברכה נבנתה בשיפוע, כמה מטרים טובים מהגדה המים רדודים. כן אבל, שאיבות מי השטפונות בחורף, זה משנה את הכל, לא? זה מזרים בוץ טובעני מהנחל, לא? נכון, ואל תשכח את ה“שחפור” שנערך בבריכה. מתי זה היה? לפני שנתיים או שלוש, לאחר שרוקנו ממנה את המים בסוף הקיץ. סרחון פגרי הדגים היה נורא. אבל אז נכנסו הדחפורים ובכמה ימים גרדו את הבוץ המסריח, יישרו והעמיקו ובעצם בנו בריכה חדשה מסוכנת יותר או פחות מהישנה? שבח אתה נגרר לזוטות, לשוליים.
והסוללה הסדוקה? וצמחיית הגדות העבותה שלא הושמדה? והריח החמצמץ של המים? ומגעם החמים והלוטפני? והוא נזכר בדבריה “די שבח, גם אתה מענה אותי, למה גם אתה מענה אותי? חשבתי שאצלך אשכח מהעינויים.”
למחרת, ביום חמישי, מעט אחרי הצהרים, שכב על מיטתו בוהה ומעשן. מטה החיפושים שלח אותו לנוח. כולם ידעו שהחלק הקשה עוד לפניו. והוא לא הצליח להירדם. געגועיו לנעמה עינו אותו, וצער מכרסם, שלא הספיק להיפרד ממנה כמו שצריך. הוא הרתיח קפה ושתה כוס ועוד כוס. ואחר כך שטף את הכוסות ונשכב על המיטה ועישן באפלולית. פשוט שכב ובהה אל כתמי האור שעל קירות צריפו. הוא לא הסתכל בשעון, ולא היה לו אכפת בכלל איך חולפות השעות. הוא ידע שנעמה הלכה ולא תחזור, ותהה רק מתי יגלו את גופתה. והוא הצטער שלא הספיקו להיפרד, והיה לו חבל על נעמה, ועל עצמו לא התפנה בכלל לחשוב.
אחר כך נכנס המזכיר לחדרו, והניח יד על כתפו, ושבח הבין מיד. והמזכיר אמר שאם קשה לו, הוא לא מוכרח לבוא איתם. אבל ההורים שלה ביקשו שהוא ישתתף בזיהוי. ושבח קם לאיטו, וניגש אל החלון ופתח את התריס, ורוקן את המאפרה אל סל האשפה, והחזיר את הפנס אל ארון הכלים, ואפילו לא שאל את המזכיר אם מצאו אותה על הקרקעית הבוצית של בריכת הדגים. והוא הכניס לכיס החולצה את הפנקס הקטן שרשם בו ואת העט הכדורי, ושאל את המזכיר אם נחוץ עוד משהו. והמזכיר אמר שלא נחוץ שום דבר, כי המטה כבר דאג לכל הפרטים. ושבח יצא אחריו ונעל את הדלת כרגיל, ושלשל את המפתח לתוך נעל העבודה השמאלית, בארגז הנעליים. וכשהתרומם, נזכר איך נעמה אמרה לו שיחליף את המחבוא המסריח של המפתח, כי זה ממש לא נעים לחטט בתוך נעל העבודה שלו. והוא כבר לא זכר מה השיב לה, והם נכנסו לטנדר, ונסעו לאט דרך שכונת הצריפים, וחלפו על פני הפעוטון שהיא עבדה בו כעוזרת, ושבח נזכר שאמר לה שכמה שהנעל יותר מסריחה, ככה פחות ינסו להוציא את המפתח. והם יצאו אל דרך השדות הראשית.
לפניהם נסע רכב הפינוי ומילא את האוויר בצפירותיו הנואשות. ושבח שראשו היה צלול לגמרי, ושבתוכו הייתה הרגשת דחיפות מופלאה, שקטה וחולמנית, שאל את המזכיר אם הוא זוכר את שני הדייגים שטבעו בבריכות הדגים בחורף הקשה שלפני שנתיים. המזכיר אמר לו שאולי לא כדאי דווקא עכשיו להעלותך זיכרונות כאלה, אבל שבח חזר על הסיפור בכוונה מיוחדת. איך יצאו בבוקר לדוג, מורגלים בדיג נהרות בארץ רחוקה; ואיך נשמט הראשון אל הבוץ, והשני, חברו, שרצה להציל אותו נגרר אחריו; ואיך הספיק לצעוק אל הילד שהיה איתם, בנו של זה או של זה, שבח לא זכר בדיוק, והילד המבולבל רץ כמו משוגע, וחצה את חצר המשק פעמיים עד שמצא מישהו; ואחר כך הוא הטעה את צוות ההצלה, מפני שהוא לא זכר מאין בא, וערבב לגמרי את הכיוונים.
והמזכיר אמר שוב, שזה לא הזמן המתאים להעלות זיכרון כזה. אבל שבח דבק בסיפור, והמשיך וחזר, איך הגיעו המצילים אל המאגר, ואיך גיששו על קרקעית הבוץ עם מוטות ארוכים שהביאו מסככת האבוקדו הסמוכה. ואיך התנדבו כמה בחורים צעירים להפשיל את מכנסיהם, ולגשש אחר הדייגים הטבועים ברגליים יחפות, ואיך כל זה לא הועיל, והילד המבוהל התרוצץ לחינם על מדרון המאגר.
שבח עצם את עיניו וידע בדיוק מתי הם חוצים את הנחל מתחת לגשר. ואחר כך ידע בדיוק שהם מטפסים במעלה הסוללה הסדוקה. ואחר כך פנו ימינה ותכף שמאלה אל הסבך. ושם ודאי נמצאו הסימנים הראשונים למחפשים, אבל האחרונים לנעמה, שהיא השאירה על הגדה. אחר צהרים מר ונמהר כמו שהיה לו אתמול, הוא לא יוכל לשכוח. והוא פקח את עיניו, והתנשם עמוקות, והמשיך בקול חלוש ואחיד לספר למזכיר, שאטם את אוזניו ובכלל לא רצה לשמוע.
המתנדבים לא העלו שום דבר. הם חצו ברגליים יחפות, ובתחתונים שמלאו בבוץ, את כל המאגר שלוש פעמים, מקצה אל קצה: מביתן המשאבות ועד לצינור הבטון הגדול של היציאה – אבל לא גילו שום דבר. והיו מוכרחים להזעיק את הצוללנים מהבסיס הצבאי הסמוך. וגם להם, שהם אנשי מקצוע מתורגלים היטב, גם להם היו קשיים, וגם הם לא מצאו מיד את הגופות. ואתה מתאר לך, שאל שבח את המזכיר, ואתה מתאר לך את הילד המבולבל, שאף אחד לא הצליח להבין מה הוא צועק, רץ ומקיף את שפת המים שעות על גבי שעות. והוא לא יכול לחדול לרוץ. והוא גם לא הפסיק לצעוק לעזרה, עד שתפסו אותו כמה בחורים ממש בידים, והכניסו אותו לאחת המכוניות וסילקו אותו משם. והמזכיר אמר שכולם שוכחים שהסכנה האמיתית היא לא במים, אלא בבוץ הבוגדני, שמצטבר על קרקעית הבריכות ובתחתית המאגרים. והוא שוכב לו שם בשקט, מחורף לחורף, משיטפון לשיטפון, מחכה ואורב.
שבח היה שיכור מעייפות. והמזכיר שאל אותו אם לא יהיה קשה לו מדי. כי אפשר עוד להסתובב ולחזור הביתה. אבל שבח אמר לו שהוא מודה לו שלא שכח אותו, ובא לקרוא לו, להשתתף בזיהוי, כי לא היה סולח לעצמו אם לא היה בא. וזה לא רק בגלל שנעמה לא הספיקה להיפרד ממנו, אלא שדווקא בגלל שהיא חשבה שאולי לא יבוא. והוא אמר למזכיר, שדבריו מכוונים עכשיו גם לנעמה, למרות שיכול להיות שהיא לא שומעת. והמזכיר אמר לו שלא יתרגש יותר מדי, ובכל מקרה רכב הפינוי שחדל מצפירותיו האיומות, נמצא כאן בסמוך. אבל שבח לא הקשיב לו, ואמר שהיה נוסע לזהות אותה בכל מקום שבעולם. אם הייתה מתרסקת בתאונת דרכים בצרפת, נמעכת מול קיר שליד הכביש, היה ממהר ונוסע; ואם הייתה מתהפכת באוטובוס של תיירים במרומי הרי האנדים, בפרו או בבוליביה, היה טס אליה מיד; ואם הייתה נעלמת בנפאל, באיזו בקתה שליד אגם, היה מגיע אליה. הוא היה מתגבר על הכל: על פחד הטיסה שלו, על מחלת הגבהים שלו, על רגישותו למים מזוהמים. הוא היה מגיע אליה על גב חמור, או קשור לפרד, או נאחז בצמרה של אַלְפָּקָה דוהרת, ואפילו בזחילה על גחונו. רק לראות אותה עוד פעם אחת, את ציפור הסבך הכחולה שלו, שהביאה עליו אושר כזה וקנאה מכלה שכזו.
ואז עצרו על הגדה סמוך למחבוא שלהם, שבין קני הסוף. ושבח ירד אחרי המזכיר, והאוויר היה שקוף מדי, והכאיב לעיניו. ומסביב הייתה פרושה שמיכת דממה מהודקת, שלא נשמעו דרכה שום קולות. לא ציוצי הציפורים ולא קרקורי הצפרדעים, ולא אִוושת הרוח החולפת בקנים – דממה כל כך מעיקה שאוזניו ממש כאבו. רגליו היו כבדות, והלכו כאילו מעצמן בנתיב המוכר. והוא התפלל בנפשו, שתחבושות הבוץ, שבהן היתה עטופה כולה, לא יכאיבו לה. והוא ביקש שהאלונקה המנטפת לא תלחץ עליה יותר מדי. והוא חשב כמה חומה היא נראית, מחותלת כולה ביריעות הבוץ, וכמה רחוק הצבע הזה מהצבע הכחול שהיא אהבה. והוא מלמל לציפור הסבך שלו, ציפור הסבך הכחולה שלו. והוא השתומם עד לאן רדפה אותה קנאתו.
"יוֹסֵף חַיִּים אַתָּה
שׁוֹמֵעַ, הוֹסֵף חַיִּים
הֲלֹא אֵינְךָ שׁוֹמֵעַ,
תּוֹסֵף חַיִּים מִי
מִלְּבַדְּךָ שׁוֹמֵעַ? שֶׁשּׁוּב
אַתָּה נוֹפֵל, הַחוֹל
בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ:
חוֹל יָקָר אַתָּה
אוֹמֵר, כּוֹרֵעַ עַל
אַדְמַת בֶּן־שֶׁמֶן.
וְכָאן אֲנִי, בֵּין
הַשְּׁכִיבִים, כָּל מֵרֵעֶיךָ
רוֹאִים: אַתָּה לֹא
קָם, כָּאן יָפוֹ,
הַפַּרְדֵּס, וְלוּאִידוֹר
הוֹ לוּאִידוֹר,
בִּזְרוֹעוֹתֶיךָ."
א.
ג. אתרוגי, מעריץ ותיק של הקדוש יוסף חיים ברנר ושל חלק מכתביו, ישב אל שולחן הכתיבה שלו, שולחן המטבחון שלו, דחוס וממולא בהלכי נפש עד להתפוצץ. בימים האחרונים היה שטוף כולו בקריאת ספר הזיכרונות שכתבו בני־הדור המעולים על חייו ההפכפכים של יוסף חיים ברנר, ועל מותו המר. קרה לו מה שהיה קורה לו לא אחת בימי נעוריו המוקדמים, וכבר זמן רב שלא אירע לו, הספר שהיה שקוע בקריאתו בלבל עליו לחלוטין את סדר יומו הנוקשה. הוא שכח לרעוב ושכח גם לאכול, כיוון שלא חש בכלל רעב. הוא שכח לצמוא ולא שתה כל היום, כיוון שפשוט לא חש בשום צמא. הוא כילה את עינו במאמץ הקשה לקרוא מתחת למנורה הבהירה של שולחן המטבחון. אבל אור המנורה לא הספיק לו. עיניו החלו דומעות, המשקפיים חצצו בינו לבין בשר הכתוב, והוא נמשך והלך אחר האור הבהיר שבחוץ. הוא החזיק בספר בידו האחת והתהלך עמו אל המרפסת המקורה, בידו השנייה העביר את הדפים ולא חדל מלקרוא בהליכתו. הוא לא חש במדרגת הסף הנמוכה, מעד עליה וקימט את קרסולו.
הוא לא שמע את נהמת הדחפור הרצופה, בעת שדחף וחפר גלי אדמה לתשתית של בניין מגורים סמוך. אוזניו נאטמו מעצמן לכל רעש חיצוני, והוא לא הבחין ברעם מטוסי הקרב המהירים, ששבו מאיזו הפצצה מעבר לגבול, ולא בהמיתם המעצבנת של מטוסי הריסוס הקלים, שקולם נכנס ישר לתוך עצמותיו, ולא קלט אפילו את המוסיקה המרגיעה ששודרה מן הרדיו שבתוך חדרו. ממש כמו בימי ילדותו הרחוקים, שמרגע שהיה מתמסר לספר שבין ידיו, לא שמע שום קול, מחוץ למוסיקה הערבה שעלתה אליו מן הכתוב; ולא ראה שום חפץ או צורה חוץ מצורת האותיות שצרו את שמו של הקדוש המומת, ושל הקדושים שנספו עימו. ולא הבחין במאום לבד מפסי השורות שנמשכו, כשורות הקברים בבית־העלמין הישן, ולבד מגושי העמודים שהשחירו והתכהו על מצע השוליים הלבן, כאילו היו אבני המצבות החקוקות על רקע האור הבהיר העולה מעבר לחומה הנמוכה.
הוא לא חש בשום צורך גופני בשום כאב, להוציא איזו דקירה עמומה בקרסולו המקומט, ולהוציא את צרורות הריגושים המטמטמים שצמחו ופקקו את גרונו ללא שום סיבה והתנפלו על ליבו הָרַגָּשׁ, הישר מתוך הכתוב.
גדליה אתרוגי אהב מאד לקרוא בספרי זיכרונות ובסיפורי זיכרון, אבל לא מכל מין, ולא משל כל כתבן ומלכלך ניירות. משהו מוזר היה קורה לכושר הריכוז שלו בעת הקריאה במבחר דברי הזיכרונות הללו. בני־העליה שכתבום הופיעו לפני עיניו כחיים, התקופה כולה נפרשה לפניו: בלשונה המיוחדת, בקולותיה בריחותיה ובטעם מאכליה. הוא התנודד מצד לצד עם כל תנודת זיכרון של מעריצי יוסף חיים ברנר שנרצח. הוא יכול להשתופף ולהריח כמותם ממש את ריח הקורות המרקיבות של ‘קרנרו’, ספינת הבראשית, בנמל היציאה שבים השחור. את ריח הטיון המצהיב החונה כמו ענן של אד צהוב מעל נמלי מזרח הים־התיכון, כאילו היה גם ריחו חֵלֶק בלתי נפרד מהאוויר הלח והדביק. כוח הריכוז שלו היה מתחדד עד כאב, וכולו היה זורם אל קצות צפורניו המושחזות. היו רגעים שההשראה מן הספר פעלה עליו בעוצמה כזו, עד שחש שיוכל לכתוב מיד את הגיגיו העולים בו בכוח נורא, בעקבות הקריאה בפרקי הזכרונות המרתקים. הוא חש בזרימה החמימה היוצאת ישר מקצות אצבעותיו אל גליונות הנייר, ישר מתוך ידיו המחושמלות אל לוח הקלידים. לא היה לו צורך בכלי כתיבה בשעה הזו, לא בעט הכדורי הישן ולא בקלידי המחשב החדיש. הדברים זרמו בפשטות ובחוזקה מתוך אצבעותיו עד שלא יכול עוד לעצור בעדם. הם נהרו מעצמם, מונעים בכוח שלא היה ידוע לו. אבל תנועותיו דווקא מוכרות לו, כמו תנועתה ההכרחית של ה’קרנרו' הזעירה, שנדמה שגלי הים השחור יציפוה בכל רגע. כך התגבשו הברות ראשונות תחת אצבעותיו, והן גדלו וסיפחו מלים שנחרזו בשורות, כמו גדוד הצבא שלו, במעברו החד מהתקהלות החופשית שבטרם מסדר היציאה הענק, אל הפקודות הראשונות המתנבחות ומתנפצות באוויר החוף; ורציף האספלט הענק המונח בין רגלי החיילים מתמלא, וגדוד אחר גדוד, כמו הדפים הכתובים, מסתדר ומתיישר למסדר החטיבתי המושלם, בסדר מבריק, בלתי נלאה, כמו היפוך הדפים וכמו מאורעות החמסין הנורא ההוא, החמסין של פרעות עשרים ואחת. שתים־עשרה שנים בערך לאחר שדרך יוסף חיים נערצו הקדוש על קרקעה של יפו, זירת מותו.
הדפים אינם נחסרים בכלל, אלא להֶפֶך, מתמלאים כל העת מתחתיתם. ומדוע המתים, הרצוחים וההרוגים היקרים שלא נמצא להם תחליף, מדוע הם אינם מתמלאים מהוויתם? “האם עליהם אינו פועל חוק שימור הנפש?”
ג. אתרוגי התפוצץ כמעט מעודף הריגושים שנדחסו לתוכו. “כי כמה יכולה כבר נפש להכיל? וכמה יכולה היא להידחס מעבר לכוח קיבולה?” הוא הרחיק את הספר מעיניו, והשמיט את משקפיו בתנועות כיווץ משונות של אפו, ובמיתוחים מוזרים של לחיו ומצחו. ואז נשא עיניו ושלח מבטו הרחק אל צמרות עצי השיכון, גושי הירקות האביביים הללו, בחודש מאי הזה, שבעים שנה כמעט לאחר מאי הדמים של יפו. הם קרנו באור ירוק ומרגיע, ונדמה לו שריגושיו הוסעו מתוכו על פסי האור הירקרק שנגשרו בינו לבין הצמרות אל הירקות ההיא הבלתי נשכחת, ירקות הפרדסים הכבדה של אבו־כביר. הוקל לו מלחצם לרגע, והוא חש שכובדם הבלתי נסבל החליק בינתיים מעליו. עד מתי חשב אתרוגי, מתי ישובו ויעוטו עליו שוב?. הו, המהלכים החשאיים של נפש הקורא בספר הזיכרונות המסעיר, “הו, התמורות המפליגות הבלתי נראות של צבעי הרגש.” הרעדה שדבקה בו בשעת קריאת הספר, הרעידה אותו כהוגן עד למעמקיו, עד שלא יכול לשאת ברעדה לבדו והיה מוכרח, ממש נאנס, להקרין אותה מתוכו החוצה, אל המדשאות, אל דפי הספר הנהדר אל חצר בית יצקר, חצר המוות שבפרדסי יפו, להלביש אותה על עצם סמוך, או על מרחקי האור המוריקים במרחקים, פרדסי פחדים מדממים באור החמסיני. ממבט מצומצם ששלח מן המרפסת המוצלת, בטרם חלף בו בדקירה חדה כאב קרסולו וזיכרון נפילתו, נראה לו שהפרדסים ההם הם שיקלטו וירגיעו את מלוא ריגושיו המאיימים להתפוצץ בתוכו. “גדליה גדליה,” שמע קול קורא באוזניו, שיכול להיות אפילו קולו המדומה של ברנר המנוח עצמו. וכלום לא הדפיסו אז במודעות האבל באותיות ענק שחורות ושמנות: השמיקומדמו? “היכן היית אתה?” ויכול גם שהקול הקורא באוזניו בשינוי נעימה “אתרוגי אתרוגי,” אינו אלא קולו הצרוד מעט של אלקה האהוב, חלוץ צעיר ואלמוני, שאחרי שמו לא נדפס הי“ד, ועל מצבתו לא נחרתו שום שבועות נקם? ובעצם לא נכתב על מצבתו שום דבר. “איך לעזאזל מתרגמים לעברית את המילה היוונית אפיטף?” אבל שיהיה תרגום קצר ומתנגן וקולע? כל כך מתחשק לו עכשיו לנסח את לשון האפיטף על קברי נערציו ואהוביו. שהרי על לוח האבן ההוא, המאפיר והמסתדק, גם האותיות החרותות וממולאות הצבע כאילו התעייפו ממשאן רב השנים, ויש לחדשן בדחיפות אצל עושה המצבות. שהרי כאן מסביב הכל חודש: הלוחות, צורות האותיות, צבע מילוין, השיחים האקזוטיים שבעציצים, העציצים עצמם, ואפילו החצץ השפוך הממלא את השבילים, מחציץ ומחריק מתחת לרגלי המבקרים המעטים. ג. אתרוגי התמכר ללא שיור, לחלוטין עד גמירא, אם מותר לומר כך, לפרק הזיכרונות הבלתי נשכח שקרא על הסופר יוסף חיים ברנר שנרצח בדמי ימיו. “בן כמה היה לדיוקו? כבן ארבעים?” בפרעות תרפ”א, ביפו, באחד הפרדסים, שעל מקומו המדויק אפשר ואפשר להתווכח עם עדים מזקינים שאבד כוח זיכרונם, ועם מראי המקומות הנדפסים בספרי העת ההיא. אבל אתרוגי לא התעקש ואמר לעצמו שאם רוצים לכתוב דווקא אבו־כביר שיכתבו. ואם רוצים דווקא שיהיה כתוב שלא נרצח סתם כך, אלא היה אחד מחללי הפוגרום הראשון שבארץ ישראל, שיהיה. ואם רוצים סופרים צעירים ומשוררים מתחילים, שגדלות נפשם הבוסרית מפעמת בהם בעוז שאינו ניתן לכיבוש, להכריז על עצמם שבאו למלא את החלל שנפער במותו של הקדוש, שיכריזו. “שיהיה, שנראה איך הם באים במקומו אם רק יוכלו.” ואפילו יתפשטו עירומים, כמו שכתב שם אחד מבעלי הזיכרונות המצוינים, ואפילו יתעללו בגופם כפי שהתעללו הזדים ימח שמם בגוייתו של המשורר הצעיר, בוסר כולו, שמת בזרועותיו, ואפילו ירוצו עירומים סביב הגן העירוני שהיה פעם הפרדס ההוא, ואפילו יטפסו על אבן בודדת שנותרה מהריסות ביתה של משפחת יצקר האומללה, ואפילו יכריזו על עצמם בקולי קולות אני ברנר! אני ברנר! “שיכריזו, אז מה?” ואפילו יעידו עליהם ידידים וחברים נאמנים שאין בינם ובין ברנר אלא נימת הקול וכמה עשרות שנים שאינן נחשבות לצורך זה, ובאמת הם המילוי הנכון לחלל הפעור ההוא, ובכן מה, עוד הכרזת שווא אחת. ממילא עולמנו מלא וממולא בהכרזות שווא שכמותן. גדליה אתרוגי שלא חדל מהתהלך מתחת למרפסת המקורה, ושהכאב בקרסולו הפגוע הלך והתחזק, הרגיש בתוך הלחץ והדוחס שנגרשו עליו בעת קריאתו, שאין שום חלל יכול להתמלא מחללו, אם משל עצמו, חלל מבשרו, ואם מחללם של אחרים. “מי שנשאב לשם,” כשם שנשאבו ברנר הי"ד ונער המשוררים שבזרועותיו, וכשם שנשאב לשם החלוץ האלמוני אלקה, שירד עמו בחבורה מהספינה, אלמוני בחייו ובמותו ומשום כך אולי יקר לו פי כמה; מי שירד לשם “לא ישוב עוד לעולם.”
והוא צלל בכוחות מחודשים ובכאב קרסול מתגבר אל בריכת הזיכרונות הצלולה והמטהרת שנקרתה לו במפתיע. והוא חשב בהתפעלות על דמותו הגוצה של יוסף חיים ברנר, שממרחק השנים נעשתה יותר צנומה ויותר מאירה, ממש כמו דמויות של קדושים וצדיקים ידועים. והוא הרהר בכך שאפילו עשרות בעלי הזיכרונות המעולים, שחברו כאן מתחת לידו, אינם יכולים בכל אלפי־אלפי מיליהם למלא את החלל האפל שהותיר אחריו.
ב.
“אין שום חלל מתמלא מחללו,” חשב ג. אתרוגי לאחר שסיים את חריתת המצבה מחדש ולאחר שגמר לערוך בדמיונו את סדר הכתוב על לוח האבן; ואין שום חלל שבנפש מתמלא מעצמו, ואין נפש שנתרוקנה מחמת הצער שבה ומתמלאת משמחת יקירה שנמצא, עד שלא שב משם. ואותו חלל כואב, שמציק לגדליה אתרוגי שנים רבות כל כך, לא יתמלא כבר לעולם, מפני שלדבר עם יוסף חיים נערצו הנעדר לא יכול, ולקרוא אליו ואל אלקה הנזירי – זכרו לגעגועי נצח, שאינו יכול להתנחם על חסרונו זה יותר מעשרים וחמש שנים – גם כן אי אפשר, מחמת מצב התקשורת הנוכחי בין אלה שנשאבו לשם ובין אלה שנותרו בינתיים כאן על המרפסות. ואפילו לא ניתן לו להרים שפופרת אל ברנר, לגרוע בזדוניות מתוכננת ממעט הפנאי שלו, שלפי עדות בני־הדור הנפילים הגן עליו במין ייאוש. ואי אפשר להשיח עמו בחופשיות בטלפון רוחות חדיש שכזה: כגון “מה הוא מרגיש עדין ומה כבר אינו מרגיש.” מכיוון שמן היום המר והנמהר ההוא כבר חלפו למעלה משבעים שנה. גדליה ידע שעל ברנר הקדוש אסור לחשוב כאילו אין לו מה לעשות אלא רק להרים אפרכסות, להאזין ולנחם ולהרגיע ולשדר אמונת נפש. הוא גם ידע בוודאות משונה שעל ברנר ועל אלקה הגבוה הנעדרים אין נוהגים להשיח בעל פה שיחות חולין של בטלנים, לא מפני שאסור לדבר בהם נכבדות וכואבות, אלא פשוט מפני שאין כבר היום מי שזוכר את שמם, את מראה פניהם ואת צורת שיחתם; ואין כבר היום מי שחש בצער אמיתי את כאב הסתלקותם הפתאומית. אך הוא חש שעם יוסף חיים ברנר המסוגף חובה עליו להקים קשר, חובה עליו להתאמץ ולמצוא דרך אחרת של דיבור. הוא מוכרח לנהל אתו שיחה קצרה לפני שימשיך לשאת את עגלת חייו העמוסה. והדיבור שהיה לאתרוגי עם ברנר המנוח לא היה לאמיתו דיבור אמיתי, שבו מישהו משמיע ומישהו שומע, שבו אתה טוען וזולתך הודף מלפניו, לא, אלא שברנר מיד הציע לו בתקיעה אחת, קצרה ומדוייקת, אמירה כל כך חריפה ומהממת בנכונותה, עד שעצר לרגע את נשימתו של גדליה המאזין לו בתדהמה. דיוק כזה יכול להביא עליו את ההרגשה כאילו ישב פעם מול האיש הפלאי הזה, וכאילו כבר בדק מישהו, שאינו אוהב שיזכירוהו בשמו, את הקווים בכף ידו, אחז בה במגעו, שאין גדליה יכול לתארו, וחיטט בקווי החיים הנקטעים שלו; וכאילו ניחש כבר אז את גורלו, ואפילו ירד לפרטים ומיפה את ימיו על לוח זמנים מפורט עד לשעות וחצאי שעות. ואתרוגי נותר המום מן השיחה והתאושש ממנה רק אחרי זמן מה. הוא התקשה להחלים מההתגלות הפתאומית. אם כן מה דרך נותרה לג. אתרוגי, מעריצו הכפייתי של יוסף חיים שנרצח בפרדס ביפו,אם לא להניח את ספר הזיכרונות המרתק מתוך ידיו האוחזות בו בשקיקה, ולחטוף מעל שולחן המטבחון העמוס בכלי אוכל ובכל מיני חפצים שבני ביתו הניחו עליו ולא נתפנו לסלקם, איזו מחברת ישנה שמונחת שם, כאילו שחזה המנוח גם את סדר הדברים הנוכחי, ולשלות מתוך מאפרת החרסינה הוורודה עיפרון קהה חוטם, מאותם העפרונות שהשתמשו בהם כבר בראשית המאה, ואז לשפוף על המחברת; ובטרם ידע מאיזה צד היא נפתחת, כבר רץ בה עפרונו הקטום ומתווה בה בגסות ובקרעי קווים מעובים רצפי מלים שלֵמות שמתכדרים לגושים וגולשים מן השורות שמתמלאות מדף לדף. האם רק דרך זו נותרה לו להגיע אל ברנר בעולם הממש? ושום דיבור ישיר לא ידובר עוד בין אתרוגי, העושה את לילותיו בחלומות קשים על יוסף חיים המוטל דווקא על קרקע הפרדס, ולא בחצר הבית של משפחת יצקר, כמו שדיווחו עדי הראייה בצהרי החמסין הקשה ההוא, של מאי עשרים־ואחת? והרי גם רושמי הזיכרונות, שהיו איש ואיש ממאורות תקופתם, לא דייקו ולא הכריעו “היכן בדיוק כרע?” והיכן לדיוקי דיוקים על גבי מפה משוחזרת של אתר הרצח, ולפי הרשומות של המקורות הבריטיים, שלפחות הם חשופים לבדיקה ולהשוואה ולעיון גלוי, שלא כמו מקורותינו אנו ששוכתבו בלשכות אפלות של צעירים נלהבים וקנאים, ויש בהם הטיה של העובדות ושל העדויות בשל משאת נפש, יותר מהאמת. אם כן “היכן בדיוק נתמוטט?” והחיוך המפורסם שלו, החיוך הרך והמפויס שלו, שלפי עדות נחרצת שאיש לא מצא עוד להפריכה, היה משוך על פניו בנוסח של מלאכים אמיתיים, בסגנון של קדושים עתיקים, מתי נתפשט על פניו? לפני המעשה הנורא ההוא, שג. אתרוגי מתרעד לזכרו אפילו כעת, או לאחריו? לפני שהתעללו בני־העוולה בגופת הנער שלידו, משורר הבוסר שחסה בזרועותיו, או לאחר מכן? לפני הבהלה שאחזה בילד הערבי הקטן, אותו מקור שלא ידוע לחוקרים, שראה ממש הכל, ורץ מוכה עוועים לגלות ולהודיע? לפני שביקרו בחצר בפעם השנייה הפורעים האכזרים ושינו אחריהם הכל, לגמרי לא כמו שנראה בפעם הראשונה. גדליה אתרוגי הוכרח לעצור בכתיבתו, הניח את העפרון שבור החוטם לפניו, והרחיב לו מקום על גבי שולחן המטבחון העמוס בכלים מיותרים, שיהיה מקום להניח גם את המרפקים, שהרי גם להם חלק בכתיבתו. מה שנכתב לפני רגע שייט לפני עיניו כמו סרט שחור הטס מעל גבי משטחי המחברת הלבנים. ייתכן שכתב רצף שהוא בעל משמעות יותר מאחרים. יתכן שעלה בידו הפעם, שלא כמו בפעמים קודמות, להעביר את ריגושיו הקודחים הדחוסים עד להתפוצץ, לחרוזת מילים המרגשת את קוראה. הפעם זה בא לו מהבטן, כמו שנהגו לומר מבקריו, שהרי להתרגש מקריאת ספרי זיכרונות כמו שהתרגש אתרוגי מספרי זיכרונות ישנים, לאו כל אחד יכול; ואם לדייק, הרי שאיש מלבדו אינו יכול להתרגש מספרי זיכרונות על ברנר המנוח עד איבוד העשתונות, ואף על פי כן לא נואש גדליה. סימן שעדיין אפשר לקרוא ולהתרגש ולתת מוצא הולם להתרגשות. מפני שלפני עיניו השתרע שיר פשוט וקצר, גס ומלא בספחים וביותרות, שעוד יהיה צריך להזיע ולחצוב קשות לסלקם; אבל מתווה של שיר ומתאר גופו, כבר היו מונחים לפניו.
הגדרת השיר: שיר קינה – שיר עצב וגעגועים לאדם יקר, שהיה אהוב מאד על גדליה אתרוגי והלך ממנו במפתיע. “נשאב לשם,” כמו שגדליה נוהג לומר, ולא שב. ובעצם כפי שעולה מן המלים הוא נפטר מן העולם בפתאומיות, בשל תאונה או מחלה, ויצא מן העולם. ויש לפעמים שסיפור הליכתו זוכה ומכונס בספרים. ואם האיש גדול מספיק, הרי שסיפורו מפכה לאחר דור או שני דורות. מכאן אתה למד מה סוד כוחן של אגדות צדיקים ומהו צופן חיוּתם של סיפורי קדושים. שאם ניטלו חייהם ברשעות ובאלימות, הרי דמיהם ודמי־דמיהם, ודמי־דמי־דמיהם עד דור עשירי עולים וצועקים אלינו ממעבה האדמה וממעבה הזמן ומעבי מרחקי הנפש המואפלים, כאילו נרצחו רק אתמול, כאילו נפטרו במפתיע אך לפני שבוע, וכאילו מוסיפים הם וחיים עימנו, החיים, בצמוד בצמוד, עם עקת מותם המכבידה. נוסח השיר: שיר קינה המושר בצורת שיר תפילה, כלומר שהתפילה היא הזרם והקינה היא הנושא. ג. אתרוגי העמיק במה שכתב מחק ותיקן שהגדרת השיר הנכונה היא שיר השבעה. כלומר, תפילה המנוסחת כהשבעה, שנושאה הוא הקינה. וגם סדר המלים מוכיח שצדק, שהרי אם כתב: “יוסף חיים אתה שומע? הוסף חיים הלא אינך שומע? תוסף חיים מי מלבדך שומע?” הרי זה נוסח השבעה מובהק. כל געגועיו אל האיש התנקזו בשלושת השינויים הדקים שהרשה לעצמו להכניס בכתיבת שמו הקדוש. יוסף חיים אתה מסוגל לשמוע? והחזרות, בל נשכח את הקסם ההיפנוטי של החזרות. והרי כבר שוכנע מקודם שברנר לא איש טלפונים היה, ולא איש של שיחות ריקים קצרות ומושבי ליצים קולניים. אבל האיש הקדוש יודע עליך, אתרוגי, הוא שמע את שמך. הצדיק זוכר אותך גדליה, גם בשבילך יש לו אוזן ולב. אם כן מדוע שתטריד אותו? והוסף חיים, האם אין בפנייה הזו התגנדרות מיותרת? משחק מילים מלאכותי? לאיזה צורך הובאה לבד מהתפארות עצמית מסוימת? אלא אם כן נחשוב שהפניה באה כדי להודיע לעולם שהוא מקורב מאד אצל ברנר הגדול. שהיה לו יחס של קרבה ממשית אליו, שהוא מן המעטים שהורשו להתקרב, שהותר לו אפילו לכנותו בשם הדומה לשמו האמיתי. היעלה על דעת מי שברנר האהוב לא ייקרא בשמו המפורש היחיד והאמיתי, אלא בכינויו? כאילו היה חלוץ צעיר ואלמוני, מחבורת העולים המקיפים אותו בהערצה כבירה אבל מוסווית היטב, לפי בקשתו המפורשת ותחינתו הנסתרת, על סיפון אניית הנהרות ‘קרנרו’ הדולפת, המפליגה בים השחור?
ואף על פי כן ידע וזכר שהיו ביניהם רבים ששמותיהם עוותו או נשכחו, קוצרו או רוככו, הוקטנו לשון חיבה והתארכו בלשון לעג, שלא לדבר על אלה שנחרת על מצבתם: אלמוני ופלמוני. הוא ידע שהם נקראים כך באינטימיות המביכה שכמותה לא הרשו לעצמם בנוכחותו המשתקת של האח הגדול, יוסף חיים הנערץ. להיקרא כמו באחוות אחים מקורבים בשמות חביבים ונעימים. והוא לא נזקק לשום חומרי עזר ולשום מקורות נוספים, כדי להיזכר, וכדי שהשמות ההם, משנות ילדותו הרחוקות, יצטלצלו באוזניו כנתינתם, כמו שנולדו בקיני התנועה הפזורים בעיירות פולין האפורות. וגדליה אתרוגי דקלם כמתוך שינה בקול חרישי מבטל ומרכך את המבטא הפולני שנמחק עם השנים: אדש ופולו, ומוטק ואלקה חכם־הלב, ועוד רבים־רבים אחרים.
הוא נסחף בהגיגיו הרחק מן הדפים שחרת בעפרונו המגושם. ומה שצף ועלה בהגיגיו היה שמו של אותו מבקש בקשות בלתי־נלאה, אותו מפלל פילולים חרוץ, אותו כותב מכתבים מתמיד לעיתונות זמנו ולשמיים, מוזס הרצוג נדיב הלב היהודי המיטיב, שכמעט הילה של קדוש נוצרי מחזרת אחריו, גיבור ספרו של סול בלו. ימים רבים חלפו מאז שקרא בספר. וגם כשקרא לא התרגש כפי שהתרגש מקריאת ספר הזיכרונות שבידיו. אבל בכל פעם כשנפשו משתוחחת עליו, והוא נטען במתח של עצבים וגעגועים, והוא יודע שלגעגועיו אלה לא יהיה פורקן, שב זכרו המאיר של מוזס הרצוג הטוב עולה מלפניו. כמה מכשולים הוכשל וכמה מחסומים הוקף, ואף על פי כן לא המיר את טובו והמשיך לבקש בקשות, בלתי נלאה ובלתי מנוצח. על עצמו ועל זולתו ועל האנושות כולה, וביחוד על כל הסובלים שבעולם. נוסח המכתבים שלו, שאולי רק יוסף חיים היה מתפנה להשיב עליהם בלשונו שאין שנייה לה, היה גדוש באמונת תום מופלאה, שאף על פי שלידתה מרחק של אלפי־אלפי קילומטירם מספינת הנהרות ‘קרנרו’, המפליגה לאורך החופים של מזרח הים־התיכון, הרי רוח אחת צנפה אותו ואת חבורת הנלהבים הצעירים, שכמו חותם עגום של מכוות גורל הוטל בהם. “תוסף לחיות הלא אינך שומע? ומי מלבדך יכול עוד לשמוע? ומדוע רק בפניהם התגלית? ורק להם מסרת את זהותך האמיתית? במה טובים אדש ופולו, מוטקה ואלקה הרחום, ממני עבדך החותם על כל בקשותיך, כותב תפילותיך והשבעותיך, איש הקמיעות שלך, המתגעגע אליך בלי הפוגה יומם ולילה, גדליה אתרוגי שלך?”
ג.
לאחר כמה ימים נעצרה כתיבתו וכשם שהחלה, ואתרוגי הרגיש באופן ברור שנתקע. מנסיון עבודתו רבת־השנים בחקלאות ידע, שכאשר נתקעת המחרשה בגוש עשבים או בקרקע לחה מדי, ישנה דרך היפה לחלצה מתקיעתה: אפשר להסיע בכוח את הטרקטור לימין ולשמאל, ואחר כך להערים על המכשול, ולהרפות לרגע ממתח נמחרשה. ואז להדהים בזינוק פתאומי, זינוק שמפתיע את כולם: את הטרקטור ואת נהגו, את המחרשה ואת גוש העפר הרטוב שנתקעה בתוכו, ואפילו את אנפות הבקר הלבנות המהלכות אחר החריש. הסכין מתרעדת לשניה, המנוע גם הוא נשנק לרגע, גלגלי הגומי מתחפרים במקומם ומעלים ריח חריכה ועשן, אבל בגופו של החקלאי חולפת כמו רעדת ניצחון. הוא התגבר על מכשולי הטבע והמכונה ונחלץ מהתקיעה, ושוב הוא רכון ודבוק אל מושב הטרקטור, גופו מתמכר לזעזועים ולרטטים העולים מן הקרקע הנפלחת ומן המחרשה הפולחת. ולבד מכאבי הגב התחתון העזים שיפקדוהו בקרוב, הרי הוא חש תחושה של התגברות נעימה על זרועות נעלמות שניסו לאזקו אליהן בכוח ובחמדה.
ומה שחילץ אותו מן המעצור שנעצרה כתיבתו הייתה תנועה נלעגת של גופו, בעת שירד מן המדרגה הנמוכה שעל סף המרפסת המקורה שלו. כמנהגו היו עיניו נעוצות באופקים הנרחבים המשנים תדיר את גוניהם, ונפתחים תמיד אל המרחקים העצומים שאחריהם. רגלו גיששה אחר בליטת הבטון המוכרת, אבל גופו כבר ניטה לפנים. וכשהתפלש בחול האדמדם והחמים שלמרגלות המדרגה הנמוכה, כשהוא מתפתל מכאבים מפתיעים בקרסולו המסובב, שמע לפתע מתוכו איך כתיבת שיר הקינה שחדלה, שבה ומתעוררת מעצמה למגע החול בגופו. גדליה אתרוגי חדל מפיתוליו והפסיק את התכווצויותיו, ופשט ידיו ורגילו הדואבות מן הנפילה, השתרע בכל גופו על החול האדמדם, שיקע בו את פניו לכל עומקם ובחשאי, שמא יראה אותו מישהו החולף עכשיו במדרכה, יבחין בחולשתו ויתמלא פליאה ולעג, שילח את לשונו וטעם בזהירות את טעם החול.
“חול יקר,” אמר לנפשו גדליה, והקדים פרץ של זיכרונות ילדות מעורבים בזיכרונות מתוך הספר שנשמט מידו, שבו מעידים בשבועה מעריציו הסמויים של יוסף חיים, הקדוש והמסתתר איך הגיעו אל הנמל ביפו. אך דידה הצדיק, זה שהתחנן לפניהם בלילות המשגעים של ההפלגה, על סיפונה הרעוע של ה’קרנרו'. ואיך נפל על אדמת החול של ארץ ישראל, שאז עדיין הייתה גלויה וחשופה, ולא כולה רציפי אספלט, ותפילת המשורר לעטפה כולה בבטון ומלט עוד לא נתקיימה. ואיך פרפר והתעוות על החול החם, לא כאיש המגשים את חלום שיבתו, אלא סתם כאחד חולה־נופל שאיחר בנטילת תרופותיו, ולבד משלפוחיות הרוק שנדבקו מיד במעטה אבק חולי, ולבד מבועות הריר המקציפות שנעתמו באורה הגלוי של יפו, ולבד משריקה משונה של נשימה מקוטעת שעלתה מפיו הסתום בעפר, אפשר היה לשמוע אותו מלחש בעברית חיה: “חול יקר תודה, חול יקר ברכה, חול יקר מי יתנני מתכסה כולי בך, ולוואי ויתנוני בבוא היום לכסות בך לעולם”. ג. אתרוגי נסתמרר בתוך אגן השיקוע החולי שלו, מפני שהשורות הסתדרו להם כאילו מעצמן, ולא נזקקו אלא לעיפרון הנגוס שלו כדי להיכתב. שורת ההשבעה באה בעקבותיה של שורת התפילה, ושורת ההתגלות הפתיעה אותן מאחור. יוסף חיים אתה שומע? הוסף חיים הלא אינך שומע? תוסף חיים מי מלבדך שומע? ואתרוגי התיישב בתוך החול הצייתני, להוט להמשיך ובאצבעותיו שרטט בחול כמו שהיה עושה בילדותו, וכמו שנהג בנעוריו, כשהיה חורת את שמה של אהובתו בן שלושת המיתרים, בחריצים רדודים בתוך קליפת החול הבוקרי הרענן, המתנוצץ צונן משכבת הטל הדקיקה ומהמעטה הקרמי המכסיף שהפרישו עליו החלזונות מתוך שבלוליהם בלילה.
ששוב אתה נופל, החול בשפתותיך, “חול יקר” אתה אומר וחוזר ואומר וחוזר ושונה ושב ומשלש, ומתפלל ומבקש ומעיד עליך לא פחות מאשר את אדון השמיים. לו רק יוכל ויעשה בחסדו שכיסוי החול המתוק והרך יכסה אותך מכאן ועד לשמי השמיים, ממש כמו שהעידו החלוצים הצעירים עדות נחרצת אבל עצובה, שליבם התפוצץ מרוב אהבתם לברנר שאיתם; והתפוצץ מרוב גאוה שברנר שלהם לא התאפק וגילה, רק להם, את זהותו האמיתית. והתפוצץ ממסירות כשביקש מהם, בלחשו העברי החי, המטיל קסם על שומעיו, שלא יעזו ולא יפרסמו את סודו בשום אופן ולשום אדם:
לא לקפטן הגוי ולחבר מלחיו המגושמים, לא לנוסעים היהודים שנקלעו במקרה אל סיפונה הצר של הספינה ‘קרנרו’, ואפילו לא לאותם בודדים וגאים, המתהלכים על פני הספינה כאילו כבר ראו הכל בחייהם, כאילו היו כבר בארץ ישראל ועבדו בשדותיה ונצרבו תחת חמת חמתם המכלה, וכאילו שבים הם כעת עוד הפעם אל החזית, ואינם משתמטים, ואינם מתחמקים, והם חוזרים אל המקום היחיד שבו באמת זקוקים להם לאחר שהחלימו מפציעתם. אסור להדליף אפילו להם, בעלי השם הוותיקים, המכירים את כל אנשי המעלה שבארץ הקטנה מוכת הביצות והקדחת, אוכלת יושביה וקוברתם.
ולבם של החלוצים הצעירים התפוצץ מרחמים, כשהפציר בהם הקדוש המתחבא, שלא יודיעו את שמו אפילו ליחידים הגאים, הללו שאינם אביזרים של קבוצה ואינם מסתפחים לשום חברותא, שניכר בהם שכל יחיד מתוכם אם ברדתו מן הספינה ואם לאחר ימים, יהיה לנביא או לפחות לבן־נביא; ולכל המועט יכתוב ספר מלא חידושים על היהודי הבודד השב לגאול את מולדתו העתיקה. ואין לו שום מוסרות ושום חיובים, ואסור שיתחלק בנפשו עם אחרים. והעיקר שבעיקר, שירחיק עצמו אפילו בכוח מחבורת החלוצים, הנערים החמומים הללו, שמיד בעלותם על האנייה מצאו להם איזה איש מוזר ומסתגר, ושמו אותו עליהם למלך, והריהם מרקדים ומקפצים לפניו כל הימים והלילות. וכמעט שיצאו במחול עוועים סביבו כשהיה נופל על הסיפון, יורק אש ופולט גופרית מתוך פיו המלא בריר לבנבן. ורק בקושי היה אפשר להבחין בתערובת המגעילה, של יידיש בלולה ברוסית, שנשמעה פחות והובנה עוד פחות אפילו מעברית הטירונים שלהם, לשון מבחילה שכמותה.
“חול יקר אתה אומר,” וגדליה אתרוגי אחז בשמחה הפשוטה שהתגבר על המחסום בכתיבתו, החל מרגיש שיצא אל דרך המלך, ומעכשיו תרוץ כתיבת הקינה ללא שום עיכובים. ושוב נזכר במוזס הרצוג גיבורו המהסס של סול בלו, איך קם וניסה בהתקף של פעילות מגוחך לחדש את אדמת הגינה בביתו הנטוש, ואיך הוכה בזרות מפחידה כשנפגש מפגש גופני צמוד עם חלקי העפר ועם מה שבתוכם.
אבל לא כך קרה לאתרוגי עצמו, כשנתבקש לתת יד ולכבד את יקירו ולשפוך דלי של עפר על ארונו. ובאמת לא היה זה דלי אלא מין סל של גומי של עובדי מע"ץ, העשוי מצמיגים ישנים. ולפני שנתבקש לקרוא את ה’קדיש‘, הביט לאחוריו, וראה צובר של סלים מלאי־עפר הממתינים להישפך אל תוך הבור. אדמת בית־הקברות שעמדו עליה הייתה נוקשה, סומרת קשיותה ומתגוננת, ועוינת מאד לחופרים. וכמו בבתי העלמין העירוניים דאג הממונה על הטקס לצובר הסלים שניצבו כמו חומה אפור המאחורי סוללת המגברים של המספידים. סלי הגומי הגמישים לא השמיעו שום חריקה בעת שהתרוקנו במהירות מעל לבור, בתנופה שקטה וללא שום קול מעצבן, ורק העירו תנועת אוויר קלה, שהורגשה בין קהל המצטופפים. ואתרוגי נזכר, תוך שהוא שכוב בתוך החול החמים למרגלות המדרגה הנמוכה שהכאיבה כל כך לקרסולו, איך התלבט בנפשו ולא ידע מה יקרא אצל הקבר הפתוח. האם ידקלם את מלות ה’קדיש’? שאם נתעלם לרגע מתוכנן הרי הצליל הארמי הזר משרה על האוזן מוסיקה נעימה ומרגיעה: מוסיקה המגיעה ממחוזות מרוחקים כל כך, שזיכרונו של אדם יחיד, האבל על יקירו, ואפילו יהיה נצר לגזע הגאים שעלו ב’קרנרו' בנמל טרייסט או קונסטנצה, אינו יכול להתקרב למקורם; או אולי מוטב שיניח ל’קדיש' המקרב את הקהל הגדול העומד דומם ומצפה בדריכות־אבלים למה שיאמר, ופשוט יפתח דף מן הדפים מתוך וידוייו המביכים של מוזס הרצוג? ויביא בפני הקהל כמה תמונות רכות ומפויסות, שמוזס הטוב והמוכה העלה במכתבי הבקשה האינסופיים שלו?
“חול יקר אתה אומר?” ומה יקר ממה? הבה נבחן באמת שאלה חשובה זו בקור רוח. ברנר יקר מן החול שנפל אל תוכו, או החול שברנר צנח ונתגלגל בו כמו במיצג נבואי מתוכנן? שהרי אם לא היה החול יקר לברנר יותר מגופו,אפשר שלא היה מניח לעצמו להתמוטט במין ביטחת אומן שכזו, במין אמונה תמימה שכזו, שכל מה שיארע לו בתוך החול האדמדם חייב לבוא עליו. ובתוך החול יבוא, ברך ובנעים ובמפתה, בלטיפת גרגריו החמימים, עד שלא יוכלו העומדים על הסיפון, או אלה הניצבים סביב הבור להחליט בנפשם מי הלך אחרי מי. והם יתמלאו במבוכה נרגשת. “ובאמת מי הלך אחרי מי.” יוסף חיים אחר חול הנצח שלו? או החול היקר אחרי יוסף חיים טרוף הפחד? הקדוש שתעתע בנפילותיו לא רק בעדת מאמיניו שעל קרשי ה’קרנרו' הבראשיתית, אלא גם באלה שחיים עמנו היום ומשלים את עצמם וסוברים שלא באו לעולם אלא כדי למלא את חללו הפעור. וג. אתרוגי עלה לאיטו מתוך בריכת החול החמימה שהקיפה את גופו, וניער את הגרגרים שדבקו ברגלו שהתנפחה. חותם גופו השרוע נשאר טבוע בחול, והוא שאל את עצמו אם לא ניתן היה לצקת באותו הרגע הנפלא, אז, בבן־שמן, מסכת גבס מדוייקת מגופו הנופל של ברנר היקר? מסכת נצח שאפשר היה להפיצה בין מאמיניו שבארץ ובתפוצות, כאילו הייתה איקונין אמיתי של קדוש מעונה בקומו מעינוייו.
ד.
נפילות העוועים הפלאיות של יוסף חיים ברנר לא חדלו עם ירידתו מן הספינה. אדרבה, דומה שנתרבו. בספר הזיכרונות של בני־דורו המעולים נאמר במפורש שברנר נטש את ספינת הבראשית ה’קרנרו' ואת תאיה הצפופים, ועזב את סיפוני הבקר המזוהמים שלה מלווה בפמליה המובחרת שלו, אותם בחורים צעירים ובריאים: אדש ופולו, מוטק ואלקה הצנום והגבוה, ואולי גם הצטרפה אליהם ברדתם בחורה אחת או שתיים. הם התהדקו סביבו כמולקולה שקשריה אמיצים מהרגיל. הם הפתיעו את פקידי החוף התורכיים, חלפו על פני סוחרי יפו הערביים, דלגו מעל משוכות הרוכלים היהודים ההמומים. והם נעו לאיטם חרישיים מלכותיים ומסתוריים אל פתחו של בית־המלון היפואי המפורסם. וכבר שם, בחצר בית־המלון שהמתה אותה שעה מנוסעים נבוכים שירדו זה עתה מה’קרנרו', ומיורדים מאוכזבים שקשרו והידקו את רצועות העור סביב תיבות המסע שלהם, בדרכם חזרה לקונסטנצה או לטרייסט, להציל את נפשם מהמלכודת הלוהטת של פלשתינה; כבר שם הפיל עצמו יוסף חיים ברנר הפלה מיומנת עם כל האפקטים הנלווים אליה: בועות הריר הלבנות, שלפוחיות הקצף והרטיטה הפרועה של הגפיים, כאילו מאליהם השליכו הצעירים המצוינים שסביבו את מעט מיטלטליהם, חגו חוגה ברורה שאליה לא הורשו ההמונים להתקרב, והם עצמם, כצוות מתורגל היטב, חשו כל אחד לעמדתו: מי שכרע לספוג את רירו, ומי שגחן עליו לחלץ את לשונו שלא תהפוך לו למלכודת חנק, חס ושלום, ומי שנרכן על רגליו המרעידות לחזקן אל אבני הכורכר של רחבת המלון, והשאר השתופפו למראשותיו לשמוע כל ציוץ מתמלט שלו, לפענח כל שיעול קשה, כל אנחה, ולא להניח אפילו להגה עמום אחד לחמוק מרשומות הימים.
ועל ארגז המסע שלהם התיישבה אחת הבחורות שהיו, או לא היו שם, ובעיפרון קטום, המכורסם ממי־המלח של הים־השחור, עיפרון שכמותו היה נפוץ בראשית המאה, הכינה עצמה בדבקות לרשום כל מה שיחולץ מפיו של הקדוש המתעוות.
“חול יקר אתה אומר? נוגס ומחצץ בשיניך את גרוסת הכורכר הדקה של יפו ומלונה, כורע על אדמת בן־שמן.” גדליה אתרוגי, לפני שהחל בקריאה המסודרת בספר הזיכרונות, עלעל חטופות, כדרכו תמיד בספרים, ועיניו רצו במהירות על פני הדפים. ובמרוצתן קלטו שמות אנשים וערים ומחוזות רחוקים, שהפכו לתחנות בחייו מלאי־הסבל של הצדיק הכורע. ואף על פי שגם הוא זכר, כמו רבים מהילדים שנולדו עמו בארץ והלכו אלל הגנים ואל הכיתות וקראו באותן המקראות ושנו בעתוני התקופה, ואף על פי שגם אליו הציצה תמיד תמונתו המשחירה והקודרת של בעל־הזקן הרחב והכהה מכל קיר ומכל במה, ואף על פי שידע כמו כולם שברנר נרצח על סף שנתו הארבעים, רצה גם הוא לשאול את השאלה החשובה והמושכת: “מה היה מוסיף וכותב בשבילנו, הילדים, ברנר האהוב שלנו אלמלא נרצח ונשתתק בחמסין ההוא של ראשית האביב תרפ”א?"
הרי עכשיו, מששקע כולו בקריאת דברי הזיכרונות הנפלאים על חייו ומותו של הנביא טרוף הפחד, שב וחזר אליו הדימוי הנפלא שכתב אחד המעולים שבבעלי הזיכרונות: כמה ארוכים וכמה ממושכים ושואפים אל קיצם היו חיי הקדוש הסובל; וכמה המר לו יוצרו, שלא הניח לו אפילו הנחה אחת בחייו, שלא הניח לו להניח לעצמו אפילו הנחה אחת קטנה בכל ימי חייו. עד כדי כך כתבו הזוכרים, נהג להתאכזר לעצמו. או אם נדייק נאמר “עד כדי כך נהג להחמיר עם עצמו”, שהרי גם החומרה יש בה קושי ואי־נוחות מרובים, אבל אין בה אותו קורט של זדון המשתמע למי שרוצה לשמוע, אם שבים ואומרים כמה נהג להתאכזר על עצמו.
אבל להיכן הלכו אדש ופולו? ולהיכן נעלמו מוטק ואלקה הביישן? מאז שירדו מה’קרנרו' נעלמו עקבותיהם. אפשר רק לשער, וגדליה נאחז בהשערה הזו מתוך אילוץ, חרף מיעוט ההוכחות וחרף מיעוט הראיות, שהם הם אותה מולקולה הדוקה: אותם חבורת צעירים המתגלגלת אחרי יוסף חיים בדרכו מיפו לבן־שמן. והם הם אותה חבורה ששימרה לדורות את מעשה הנפילה הנורא שאירע בו בשדמות בן־שמן: אותה בן־שמן שרוכבת היום על הכביש המהיר לירושלים, אותה בן־שמן שהיא מרכז ליערות ולנופש אותה בן שמן שנתפרסמה בארץ ובעולם בזכותת מחנכי מופת וחקלאים דגולים, אנשי בראשית, שישבו בתוך חצרה. ג. אתרוגי קיצר והלך אצל סוף הספר וחיטט במפתחות כדי לבדוק ולמצוא באיזה שנה בדיוק התרחש נס בן־שמן, שהרי אוצר הזיכרונות שבידו, המנופים להפליא וכתובים ביופי נדיר כל כך, נכתב שנים רבות לאחר נס בן־שמן, שהיה אולי ניסו המפורסם הראשון של הקדוש בארץ ישראל. ומי שהיו עיניים בראשו, יכול היה כבר אז, בראשית המאה, לראות שאיש קדוש זה, נתיב של ניסים מלאי מכאובים מצפה לו בחייו הקצרים בארץ. אפילו אתרוגי יכול לראות ברור בדמיונו, כשהוא מציב את תחנותיו כסדר הליכתו אליהן, אחת אחר אחת, וכשהוא משרטט קווים קצרים וישרים ביניהן, שכולן יחד לא היו אלא הגדלה עצומה ואיומה של איזו דמות מפחידה שהטילה את מוראה על נתיב הייסורים ההכרחי שלו, מאותן דרכי יסורים שמונו לקדושים לבדם, מאותן דרכים כואבות שצורתן נקבעה מלמעלה ואין לאיש מפלט מהן.
ואפילו אדש ופולו סועדים אותו תמיד, ואפילו מוטק ואלקה שאינו יודע מה לעשות בידיו החזקות, ניצבים ומראשותיו בכל אשר יפול, ואפילו יש או אין בחורה אחת שהתנדבה לרשום בשביל יהודי העתיד, אלה שימלאו פעם את הארץ, כמו שחזה השוכב עצמו, הרי איש אין לו שיחלוק עמו את ייסוריו. לבדו ישרה עם הכאב ולבדו יישא את כובד סבלו. והחבורה הנחמדה, מולקולת עוזריו ומסייעיו, האנשים המגויסים לשם העתיד שיעשה לאחר מותו, המתלהבים כילדים לדברי תורתו הקטועים המבצבצים מתוך פיו המתמלא בקצף לבנבן, גם היא לא תוכל לחלוק איתו מה שנועד לו, ורק לו לבדו. ג. אתרוגי חיטט ומצא שדברי הזיכרונות נכתבו לפחות עשר שנים לאחר מותו. כה ממושך היה ההלם שנתקפו בו חבריו? עד כדי כך נאלמו מחשש שהפקירו אותו אז? ואם כך יש להוסיף עליהן את השנים שחלפו מאז שאירע נס בן־שמן. יש לפנינו אם כך סך מכובד של שנים המעיק על זיכרון הכותב. ואפילו הוא מבני העלייה שעקבו מרחוק אחר מהלכו המאיר של הצדיק המופלא – הם עצמם לא נולדו כדי לשמש צדיקים, ואפשר מאד שהחטיא בכתיבת זיכרונו ולא דייק – אתרוגי בדק את עצמו ומצא שאפילו הוא, שידוע כבעל זיכרון חד ומהימן, שוגה לפעמים ולא מעט וללא כוונה כלל, כשהוא בא לתאר ולשחזר אירועים שקרו לפני מחצית יובל שנים.
ובכן, מה קרה שם באמת בנפילתו המזעזעת על אדמת בן־שמן? האם אמר או לא מר שם דברי נבואה עמוקים כמו שנשבעו כמה מהשומעים? האם חזה באמת את מועד מותו המדויק? האם נכון שמלמל ביידיש בלולה ברוסית: “כאן יפו, הפרדס,” וניסה נואשות בתנועות שהכמירו את לב רואיהן, לחבוק מישהו? לגונן על איזה נער צעיר? לחסות על איש אהוב? האם נכון שצעק שמותו יבוא לו “לפתע בשעת הצהרים?” האם אמת הדבר שרגליו שחרגו לרגע מיד שומריו הנאמנים ציירו בכוח בחול של בן־שמן בבטישה קצרת רוח את המלים: בבקשה אל תנקמו את דמי?
אלא שלא כילה את כתיבת הרגל המסתורית בחול, והנערים המשולהבים התרגשו כל כך, עד שמחקו בטיפשותם את מה שצייר בחול? ואחר כך, כשחלף ההתקף, אסור היה להזכיר ליוסף חיים אפילו במילה קטנה אחת איך התגולל שם בקיאו, מקציף ומרטיב את מי שלידו, סופג את אבק הארץ ממש לתוך נקבוביות עורו הפעור, הישר לתוך גופו המפרכס. ואסור שבאסור היה לשאול לשלומו ולהרגשתו, אחרי שפלט צרורות עמומים של דברי נבואה גולמיים, שעל כך אמר פעם לנערים שגחנו עליו, כשהתעורר מעלפונו ועל פניו חיוכו הנפלא: “עוד אלף שנה, אלף שנה לא פחות, ישבו יהודים ויאמצו את מוחם לפענחם. ויהודים אחרים במקומות רחוקים יפרצו בצהלות כשיוכיחו שנתקיימו דבריו. ועוד יהודים אחרים, אולי הטובים שבטובים מביניהם, ידירו שינה מעיניהם, ויכתשו את מוחם עד כאב כדי למצוא נימוקים יפים לשכנע את כל האחרים שהם הם, ולא איש זולתם, הנם חלופותיו האמיתיות היחידות של יוסף חיים עלי אדמות.”
יוסף חיים אתה שומע, ניסח ג. אתרוגי את הדברים שהעלה עד כה, הוסף חיים הלא אינך שומע, תוסף חיים מי מלבדך שומע, ששוב אתה נופל: החול בשפתותיך. חול יקר אתה אומר, כורע על אדמת בן־שמן. וכאן אני, מה אני? “מה פתאום כאן אני?” אתרוגי היסס שוב ונתקע בכתיבתו. הוא כבר כתב שהגדרת השיר היא שיר קינה, ושדרך השיר היא דרך התפילה והבקשה, אבל גם דרך ההשבעה. ואם היה לו רגע פנאי מכתיבתו, היה דוחס את כל מילות השיר שהתארך מעל מידה לתוך שתים או שלוש שורות של קמיע, ללא סימני פיסוק, ללא אותיות סופיות ובלי שום מרחק בין התווים, כאילו כל הקמיע חרותה במילה אחת ארוכה.
אלא שאין שעה פנויה בידו, כי הוא נמשך בכוח קסמו של האיש ומותו, ובקסמם של הספיקות שהותיר אחריו לאלף שנה ולאלף חוקרים. וכבר הוא משתוקק להשתחרר מחרצובות שיר הקינה שנכפה עליו, ולשוב אל המרפסת המקורה שלו, לישב בכורסתו הנוחה, להשרות את רגלו הפגועה באמבטיה פושרת מבריאה, ולשוב אל הקריאה המענגת באוצר המובחר המונח בידיו.
ה.
ואז בא המהפך החריף. תמונת השיר שכתב ג. אתרוגי התהפכה לחלוטין. מכנסיה הופשלו למטה ותחתוניה נחשפו למעלה והוצגו למציצים. המהפך האלים איים לפרום את תפריה הגסים של תמונת השיר, לגלות את גרגרי הדבק הזול שאתרוגי מרח בכתיבתו. הדבק שאיחה בקושי בין המלים הציורים והשמות. בבן־שמן תם כביכול סיפורו של בעל זיכרונות מבני העלייה, ומישהו אחר, חיצוני, השתלט על המחברת הישנה של אתרוגי ועל שיר הקינה שהחל כבר לעמוד בכוחות עצמו. נקודת התצפית של הצופה הכותב, שריחפה מעל הכתוב, התרסקה לגמרי. איש אחר ולא מוכר החל בדיווחיו המדויקים. איש שלא התבהר לאתרוגי מנין השתחל למבחר דברי הזיכרון. גדליה עצמו נבוך למדי מהתמוטטות מערך התצפיות שהציב מעל קינתו. במחשבה תחילה בנה רשת של צופים שנהרסה במחי עיפרון אחד. “הייתכן שמתים ידווחו על מראה עיניהם?” האם אפשר שברי־מינן יתנו קולם בשיר ובקינה? או שמא רק מועברים דבריהם דרך צינורות גופם וצינורות נפשם של מדיומים, אנשי תווך שאינם יודעים אפילו שהם משמשים רק תחנת מעבר? שהרי איך להסביר שאתרוגי רשם כעת, מפוצץ כולו מריגושים תכופים שאינו יכול להכילם, כאילו ישירות מפיו של הצופה הנעלם שממש הכתיב לו: וכאן אני, בין השכיבים, כל מרעיך רואים. והוא נשטף כולו במתק ובנעימות הלא צפויים שהזרימו אל תוכו בני הדור הנאצלים של יוסף חיים ברנר השמיקומדמו.
חמי נטל עוז כזה והרהיב לדבר בשמו? וכאן אני, איזה אני? מהיכן בא פתאום האני? מי אתה, האני המשורר? האם זה הוא שחרג לגמרי מתוך תמונת השיר שעיצב עד כה, הפיל עצמו לקרקע העפר של בן־שמן, גילגל את גופו בעיסת החול החמה והדביקה שכיסתה אותו כולו, והחל להתנבא בשם הנופלים השוכבים שלא יקומו? חריג חריגי כזה, מעורר התרגשות של ממש; אפילו שאינו דמות של אמת, אפילו שאינו איש בעל שם וצורה של ממש, מאלה החולפים כרגע בראשו דחוס התמונות של גדליה, חריג חריגי כזה מעורר צמרמורת. והוא מעורר כל כך את הנפש, עד שאתרוגי קם ממקומו, שאצל שולחן המטבחון, המצופף בכלי האוכל המזוהמים: העיפרון קצוץ הקנה נתון בפיו כדרך הנגרים שראה בילדותו, והחל צולע אל המרפסת המקורה בניסיון שווא להביא מעט סדר במילים שצבאו על עיניו. משום שאותו מתחזה ומסתתר, הוא שהעז ודיבר מתוך ערימת הגופות המוטלות בחדר הוועד של תל־אביב, להיכן שנאספו והוטלו בחיפזון אחרי שמשאית הצבא של האנגלים פרקה אותן. הייתכן באמת שהיה זה אחד השכיבים? אחד מידידיו הקרובים של יוסף חיים היקר? שהרי עדותו נקראת אפילו היום, כשבעים שנה לאחר היום הנורא ההוא בבהירות מלאה: “שכבנו שם, מוטלים בתפזורת מהממת בחצר בית יצקר, מתחת לעץ התות כבד הצל. התותים השחורים נשרו עלינו כל העת וכיסו את גויותינו בעננת זבובים צמאה. חמסין כבד היה בחוץ. ועלי התות הרכים לא נעו. מן הפרדסים העזובים שמסביב עלתה המיית דבורים מאחרות, וניחוח ההדרים הכבד אטם את נחירנו. כל מרעינו נצברו שם: אלה שהומתו בחצר, אלה שהומתו במרדפים ברחובות ואלה שהומתו במקומות אחרים. חברים קרובים שנפטרו מן הקדחת המאכלת בשנת התישבותנו הראשונה, כשעלינו מתי־מעט על הגבעה המיותמת, דרוסי ההמון הערבי המוסת ושארינו שנורו בשדות. כולם נאספו שם, כל מרעיך באו לך יוסף חיים יקירא, מוטלים במעגל סביבך, הדוקים אליך ושואפים את קרבתך, ממש כאילו הם אותה חבורה נהדרת של חלוצים צעירים, שנכרכה סביבך עד למחנק על סיפונה הרעוע של ה’קרנרו', אותה גרוטאה שסירחונה – צחנת ספינת הבקר שהוסבה להסיע נוסעים, ושוטטה הלוך ושוב בין החופים, עד שמישהו גמל עימה ועימנו חסד אחרון והטביעה – עלה למרחקי מרחקים והתפשט ביום החמסין כמו אש.”
ג. אתרוגי הושב בכוח אל עדותו הפרטנית של השכיב הבלתי מזוהה: “ואחר כך הועברנו בחיפזון מגונה על רצפת המשאית הבריטית אל חדר הוועד. בכל תל־אביב הגדולה לא נמצאת משאית אחת קטנה של יהודים, שעליה נוכל לשכב בשקט בדרכנו האחרונה. כולנו הבטנו אליו. כולנו פיללנו אליו. קום ברנר, קומא אחא יקירא, שוב לתחיה, שהרי פצעך פצע שטחי הוא, פצע של מה בכך; ומותך לא די שאין בו טעם, אלא שפשוט אינו מתקבל על דעתנו. קומה אחא ונקומה אחריך. יוסף חיים אינך שומע? אמרו לך לקום. הוסף חיים אתה שומע? חבורת הצעירים הנרגשים כורעת מעליך, גוחנת אל פיך ומשיקה את פיה למצחך, ומשביעה אותך. תוסף חיים, מאה ועשרים כארבעים שנותיך. ורק קום עכשיו מפני שכולנו, כל השכיבים מרע, כל מרעיך רואים: כאן יפו, הפרדס, בית יצקר, עץ התות, רחבת הכורכר המרוצפת, תלי הזבובים, ומפלי פירות התות שמיצם שפוך עלינו ומשחיר כאילו היה דמנו שלנו.”
והרופאים איחרו כרגיל וכרגיל התעכבו כולם במיון הראשוני ולא ניתחו בזמן ולא הצליחו להציל. ואיש כזה, שחובה עליונה הייתה להצילו, חובה עליונה שאין עליונה ממנה, פשוט מת לנו בין הידיים, בחדר ההתאוששות, לאחר שהוצא מחדר הניתוחים, בקומה הרביעית לגובה, בבית החולים המרכזי, שאיש לא האמין באותו הלילה שיתנשא אי פעם בלב הפרדסים.
מי הם הרוכנים על גוויתו? נו, כמובן, אדש ופולו, ומוטק ואלקה הנבוך. אלה נאמניו שלא יטשו אותו לעולם. אלה ילווהו בכל ועד הסוף, עד שיישמע בחלל החמסיני קול מטחי הרגבים המוטחים על הארון.
כאן אחזו ספיקות באתרוגי הכותב. לפני שמעלים אמיתות כבדות כאלו על הכתב, צריך לברר היטב. צריך ללמוד את התקופה לעומקה. צריך להיזהר שלא להיכשל בפרטים מכשילים, וצריך גם להחזיק בלוח־זמנים מדוקדק של עשרת ימי האש והדם ההם, בחודש מאי 1921, ולא להיגרר אחר מליצות מלאות רגשנות. כגון,:מה עניין מטחי הרגבים לכאן?" שהרי ייתכן שקברו אותו בחול התל אביבי הרך, שאינו משמיע שום תיפוף כשמכסים בו את הארון. “ומה בכלל עניין הארון לכאן?” גם זו עשויה להתברר כטעות מפלילה. צריך לשוב מיד אל ספר הזיכרונות של הנאצלים, ולראות בדיוק מה כתב שם איש הנפלאות ההוא, מפני שאולי נקבר הקדוש האהוב שלנו כדרך הספרדים? או כדרך החרדים? אולי הוחש באלונקה פשוטה, מעץ מסוקס שלא הספיקו להקציעו כראוי, על מצע שקים ארוגים בגסות, חומרים דלים של ארץ ישראל אוכלת אוהביה. ואולי הורד אל הבור בידיהם הרחומות של אדש ופולו ומוטק ואלקה הרגשן, לאט ובזהירות, עד שנחה נשמתו על מצע החול שכה אהב? והם גם שעשו שרשרת אמיצה, הם שנתנו יד אחת שרירית ומשורגת והעבירו זה אל זה, כמעט בזריקה את סלי החול הגמישים, בהתלהבות נעורים, שלא הצליחו לדכא, אפילו במעמד הקודר ההוא; אלא שאותם בשקידתם ובחפזון נעוריהם, לא ראו הנאצלים בעלי החזקה על סיפור דרכו האחרונה של הנרצח. והם גם לא השגיחו איך הקפיאו הצעירים את אנחתם הנאמנה, ואיך התאפקו לגנוח משכבדו עליהם סלי החול המועברים. והם לא קלטו בעיניהם את טיפות הזיעה שבצבצו בפניהם של הטורחים, את הרטיבות המתפשטת בגופיות האפורות שלהם שנתדבקו בזיעתם, ולא הבחינו אפילו בחיוורון פניהם הנעוות. גדליה אתרוגי התפעם מדיוקו של השכיב מרע. פרטי פרטים אצר בזיכרונו, וכאילו צר היה להם המקום בזיכרונו הם התרבו שם, פרו ורבו והגבירו לחצם עליו. עד שלא עצר עוד להכילם, ושילח אותם לחפשי – זרמים ופלגים כמו שהיו מעורבלים בתוכו מבלי שישתלט על סדרם: כל חוט בלבוש המלווים נקבע בעיניו, כל אצבע משלהם, כל חוד ציפורן וכל שערה. את תנודות הנפש העדינות ביותר רשם בקופת זיכרונו הענקית, עדות של בן־הזמן שניתנה מלמטה, משוש נפשו וחלומו של כל חוקר מאלף החוקרים שיוסף חיים ניחש עוד בחייו שלא יחדלו לחטט בכל פרטי הוויתו; ואף על פי כן היו תמונות שאתרוגי נאלץ להבהירן בעצמו, מפני שבעל העדות ההיא נשתתק מאז אותו יום אימים בחודש מאי. ואתרוגי צריך לכוון עצמו במדויק כדי שלא להחמיץ שום פרט, שום מִלָּה, שום פיסת נייר. למשל אותה תמונה שבה רוכנים אליו הצעירים, שאלקה הגבוה מדי מתבלט תמיד ביניהם. האם הם חובקים את ברנר המנוח? האם הנפטר, זכרו יִנּוֹן לעד, חובק גם הוא אותם? האם אפשר שהם יורדים חבוקים כולם, יד על כתף, וזרוע על מותן, זיעת הבחורים כבר מתאדה, התמונה מאפירה, יש טשטושי ראייה חולפים. האם אפשר שהם יורדים ככה, נתונים אחד בתוך רעהו נתינה גמורה כזו? והישֵר אל תוך הבור? בלי שהיות ובלי עיכובים? ומי מהם כבר אינו חי? ומי מהם ירוי ומי מהם שחוט בגרזיני הפורעים? ומי מהם נופל וקם, מתמודד וכושל, נטוי אל חבריו, נסמך בכולו עליהם, דבוק אל תומכיו? ומי מהם הוא ראש לשכיבים, מנהיג את המתים? ומי מהם הוא המדבר בשמם ומנצח לעולמים את כל הצער והזעווה?
גדליה אתרוגי התייאש מהבהרת התמונה וחדל מנסיונותיו. כאן יועילו רק דברי הבקשה הרכים של מוזס הרצוג, כפי שניסח באחד ממכתבי התחינה שלו אל בורא העולם: “אל תשכח בבקשה את הבחורים המזיעים ואל תפקיר אותם לחיבוקה של אדמת החול שאינו יודע שובעה. אל תיתן להם להישאר שם למטה עם ברנר אהובם. שלוף אותם, בבקשה ממך, אחד אחד והקצה להם את מותם הפרטי שלהם. בקדחת ובמארב, בתאונה ועל שולחן הניתוחים. וצרף אותם במחילה ממך, אבל בשבועה, אל קהל השכיבים מרע, השרועים בלי רוח חיים על מרצפות בית יצקר, בצל הפרדסים הצפופים של אבו־כביר, שירקותם מתגברת ואינה נמחקת עם השנים, בסמוך בסמוך ליפו ההיא, שאינה משתכחת לעולם.”
ו.
לקראת סיום כתיבת הקינה נתעוררו בג. אתרוגי מבקרי השירה הקנאים שבתוכו. הגיחו ממסתורם ודחקו בו אל המחברת הפתוחה שלפניו. קרסולו הימני שהתקמט בנפילתו כאב עליו והתנפח, והוא מישש בחופזה ובחוסר סבלנות, מבלי להסיר מבטו מהנייר שלפניו, את התפיחה שצצה ברגלו. איש איש ונפילתו, איש איש ונקיעת קרסולו, איש איש וחרדת הנפילה שלו. וכי מה היה גובה נפילתו של יח"ב, כאשר נחת בתנועה סיבובית מרשימה, מקציף ומעלה בועות כמו מנוע רותח? ומאיזו מדרגה התגולל באדמת בן־שמן? אפילו אדמה קשה לקרוא לאותה עיסת אבק כתוש ומקמיח שנצבר לבין חריצי העגלות. ושם בכניסה המזוהמת אל החצר, בינות לגללים שנאספו ולצפיעים החררים של סוסי הדרכים, שם התרחש חזיון ההתנבאות הבלתי נשכח, שנוצק לאלף שנים בתוך כרך הזכרונות המשובח של בני העלייה המצוינים.
הוא שמע את המבקרים מתקוטטים בתוכו ומציקים: “יפה, שיר קינה וצער על איש יקר שאבד לך ואיננו, יפה. טוב מאד, שיר תפילה חדגוני שומעשומעשומע, טוב מאד, שתשתעמם לך בעצמך. שיר השבעה? מצוין, הרי זה ברור מאליו מהיוספתוספהוסף שתקעת בראשו. והקולות בשיר שלך כולם מהמים, מדברים מדבררים ומברברים. אפילו מוסיקה מסתורית של לשון קמיעות הכנסת כאן, קיצורים הכרחיים, דילוגים ומין כתב חידה מרגש. מורגש,” טענו המבקרים מעוררי המדון, "מורגש שהשיר הגולמי שלך בא הפעם מהבטן. מן החדרים היותר פנימיים שבבטן. נו אז מה? מה הוא רוצה להביע? שהרי מי שלא יטרח לקשור את אלף הקישורים שכיוונת אליהם לא יבין ולא ינחש אל מה כיוונת כאן. משורר מתחיל שכמותך, כמה יש לך עוד ללמוד.
איך זה נולדת במקרה, אגב קריאה בספר הזיכרונות המעולה על האיש שאתה מעריץ יותר מכל בעולם? איך זה שגורלו של יוסף חיים ברנר טרוף הפחד, הזועק מתוך זקנו הרחב והכעור, מתוך גופו המצחין ומתוך פיו המלא וממולא ברוק ועפר, נגע כל כך עמוק לבטנך? ואיזה עוד שם תואר נשמט מאיתנו, שלא הדבקת לו?"
גדליה אתרוגי חש משום מה שהוא פטור מלהשיב למבקרים הרוטנים שנתעוררו מתוכו. וכי מה ישיב להם? שהוא מכור לחיוך הסלחני שלו? שהוא אוהב את איש ההפכפכות הזה? שהציב מעל שולחנו הדפס אבן מחוספס ובלתי מלוטש, שמתוכו ניבטת תמונתו, איקונין הקדושים שלו, שאותו הניח בפינת קודשיו המיוחדת? “אלף שנים קיבלתם,” רצה להכעיסם, “כדי לפרש את תורתו וכדי להנהיר את כתביו וכדי לסבר את חיוכו. מצדי אתם יכולים לקבל במתנה עוד אלף שנים. ורק את אלה המתחזים שביניכם, אלה שברוב חוצפתם סבורים שקיבלו ממישהו היתר למלא כביכול, את השורה שהתרוקנה, אותם הוקיעו מתוככם בפומבי. תִּקעו אותם על חודי הגדרות שגדרתם סביבו. אולי ילמדם הכאב שבאחוריהם לא לשקר בפיהם שמלפנים.” חשק עז בו להקניט אותם בתוכו.
במה מפריעה לכם קינתו? במה היא מעוררת את קינתם? נפילה רציתם? הרי לכם נפילה. והוא הצביע על קרסולו המתנפח. במה פחותה הנפילה הקטנה שלו, ששמט את המדרגה הנמוכה וסובב את רגלו, מנפילתו של האיש הפֶּלִי ההוא, הזר המתחפש על קרשיה המרקיבים של ה’קרנדו' המתנודנדת? ולמהפך החריף שבא בשיר, שמתם לב? האם החמצתם את חילופי נקודת התצפית המדהימים? האם ראיתם איך נחתה בבת אחת עינו של המשורר משמי הפלדה החמסיניים, אפופי עשן השרפות של יום הפרעות, הישר אל תחתיות חצרו של בעל הבית יצקר? “אבוי לכם, אלף יקרים שלי, אם החמצתם את נקודת ההיפוך המדהימה.” מי שאמר מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, לא ידע אילו מעמקים יש לרחבת הנרצחים של משפחת יצקר, ולא שיער בנפשו עד כמה עמוקה יכולה להיות רצפת המתכת הגבשושית של המשאית המאחרת עם השוטרים האנגלים.
“כאן יפו, הפרדס, ולואידור, הו לואידור, בזרועותיך.” ובכן המבקרים רשאים לצרף לרשימת התארים המיותרים של הקינה גם את התואר: שיר חידה געגועי. שיר מתמטי, בלי שום כוונה לעשות צחוק מהמתמטיקה או ללעוג למדע המדוייק הזה. אתרוגי כינה את סיום הקינה שכתב: החשבון המילולי, שהוא לעצמו משוואת געגועים וצער. אם תציבו בצידה האחד של המשוואה את נהמות־ליבו של יוסף חיים הגוסס, שלנגד עיניו הרואות לאחרונה בטרם תחשכנה, שוחטים המרצחים – ימח שמם לעד – את הבחור הצעיר והרך, לואידור הי"ד, אשר גם מקום קבורתו לא נודע. ומצידה השני של המשוואה תניחו את גדליה אתרוגי, פייטן רַגָּשׁ הרוכן בבקרים על מחברתו ומעלה מתוך נפשו געגועים עצומים אל הצעיר מחבורת הלווינים הצמודה של ברנר, החלוץ התמים הזה, אלקה הגבוה מכל חבריו שבתצלום הדהה, תקבלו משוואה מהממת בדיוקה.
משוואת הגעגועים והצער,שאין בה כדי להפוך שיר גולמי שנכתב מתוך קדחת רוטטת, לשיר של ממש חצוב ומסותת, שגם המבקרים הנחבאים שבתוכו יהיו מרוצים ממנו ויניחו לו סוף סוף מהצקותיהם. אבל יש בה כדי ליצור חידה פלאית המקרבת זמנים רחוקים ומזמנת אנשים שלא זכו להיפגש בחיי הממשות שלהם מעולם, ורק כאן במכפלת הכאב שאין לה שיעור, ושרק בחשבון מסובך אפשר להתירה עד קצותיה החשופים, רק כאן הם ייפגשו ולא ייפרדו עוד.
“כאן יפו הפרדס ולואידור הו לואידור בזרועותיך.”
אתרוגי התקשה לשלוט בריטוטי הריגושים שחלפו דרכו במהירות. ומשום שלא נשתלט עליהם חשב להזעיק שוב את מושיעו את מוזס הרצוג, כותב הבקשות הנעים, שיערוך כעת מכתב בקשה שכמותו עוד לא נתבקש ולא זכה לכתוב בכל חייו. מכתב בקשה שיהיה ספוג בכל סממני החסד הנוצריים, המעלים בודאי עווית של הסתייגות לגלגנית על שפתי הבקיאים. ומשום כך ציווה על מוזס הרצוג שלא יוציא זמן יקר לבטלה, ויישב מיד אל שולחן המטבחון הצר שלו, המפוצץ מרוב כלים שלא נרחצו. “כאן מוזס, כעת הרצוג! לא יהיה לנו זמן אחר.” כדי שלפחות אוכל לטעון בפני אלף מבקרי העטים עלי, “הנה הנו יסוד הסליחה והחסד שבשיר, שביקשתם כל כך ושנעלם מכם רבותַי, עד שהואלתי לפקוח את עיניכם.”
האם מותר מבחינה מתמטית ומבחינות מדעיות אחרות להשוות מן משוואת כאב וצער שכזו? האם יש ערכים מדידים לכמות הצער, לכמות הגעגוע? ואיך יכול אתרוגי להוכיח שמדובר אמנם בגורמים שונים אבל שווים? האם מכפלת כיסופיו של ברנר הטוב לחבוק את לואידור בזרועותיו, חיבוק אחרון לפני שיטלוהו מעניו מן החצר, והוא יעלם לנצח, ניתנת להשוואה כלשהי? אבל האם אין היא שווה למכפלת כיסופיו של אתרוגי לאלקה המסוגף, שירד מה’קרנרו' אל מזבח הקדחת והמחסור שלו, ונעלם גם הוא בדרך כאובה מדי, חטופה מדי, מבלי שיניח ליקיריו להתאושש? ומה תועלתה אם כן, של המתמטיקה להסדרת לחץ געגועיו הצורבים?
רוממות הרוח שאחזה לזמן קצר, כשגילה בתוך קינתו את האפשרות המתמטית הקורצת להשוואה ואיפוס הדדי של הסבל, חלפה לה. והוא למד שאפילו שיר גבישי ומגובש, נכון ומדוייק, הניתן להוכחה במספרים, גם הוא אין בכוחו להשכיח צער וגעגועים. היכן תמצא משוואה מפייסת כזו בתוך שיר? היכן תגלה עוד מכפלת ריגושים מופלאה שכזו? ועדיין לא מצא נחמה בכל הדיוק, העומד כאילו לעצמו, מתכחש ללב הרגש ומסרב לנחם. ג. אתרוגי התאכזב מהתרגיל המבריק שקיווה להינחם בו ושב וסידר בהיפוך את חלקי המשוואה. מלואידור כדאי להתעלם בשלב הפתרון הנוכחי, כיוון שנעלם מאופק חיינו והפך לאגדה זמן קצר לאחר מותו. משום שבעת שראשוני המגינים פרצו אל חצר ההריגה, ראו אותו והעידו בשבועה שהוא מוטל בזרועותיו על הקדוש המומת; אבל אחרי כמה שעות, או למחרת, כששבו לאסוף אותם בחסות המשוריין הבריטי, כבר לא היה שם: נעלם באורח מסתורי, נגרר מחצר המוות, פגוע בגוויתו וצובר סיפורי אגדה המתגלגלים עד היום. אם כן נערוך את המשוואה אחרת: אלקה היקר שלא הותיר אחריו מאמר נחשב אחד, דבק ביוסף חיים ונפגש עמו שם בחצר. הבדלי השנים שביניהם נמחקו, הבדלי המרחקים נמסו, ומה שנראה כנוגד את חוקי הטבע התרחש בתוך מחברתו של אתרוגי. בסיוע משוואת הגעגועים והצער שמצא, ובאישוש שוויון מכפלות הכאב על חסרונו של האיש היקר. ואתרוגי עצמו יצא למרדף אחר דמותו הנעלמה של הנער, הפייטן העדין, לואידור, שנרצח באכזריות בהמית ביום החמסין ההוא. גופתו חוללה בזדון מזוויע ולא נמצאה עד היום. מן הנעדרים הראשונים שבארץ היה, ולא נודע מקום קבורתו. צעיר מופלא, חיים מופלאים, ומוות מפויס כבן חסותו האחרון של הקדוש הוותיק. האם במשוואה כזו תהיה התוצאה נכונה יותר? האם המכפלה הזו תיתן מנה של נחמה גדולה יותר? האם לאחר שיפתור אותן באורח מבריק כמו שהזדהר בראשו פתאום, יונח לו מעקת געגועיו הקשים? גדליה אתרוגי הרהר על מה שמצא וויתר על תרגום מדויק לאפיטף, וגם ויתר על חידוש הצבע באותיות שדהו. וגם ויתר על דקלום ה’קדיש', בעל הצליל הארמי הנכרי והנעים. במקום כל אלה פנה אל מתקין המצבות שיחרות על לוח חדש את מילות הקינה שסיים זה עתה בכתיבתה.אבל משום מה מילות הפתיחה, המוסיקה והדימויים שבשיר, אף על פי שעלו מבטנו, כפי שהעירו בצדק המבקרים, לא נראו לו ראויים להנצחה באבן. במקום כל אלה ביקש בפשטות מחורת המצבות שיניח תחת שמו של אלקה, זכרו לגעגועי עולם, תחת תאריך לידתו ועלייתו, ותחת ציון יום פטירתו, את המלים האחרונות שכתב:
“כאן יפו, הפרדס. ולואידור, הו לואידור, בזרועותיך.” ובפינת קודשיו שבחדרו, צירף אל האיקונין החביב עליו: גליון קטן שעליו צייר מתקין המצבות באותן האותיות ובאותו הסדר, את שיר הקינה הקצר שהשלים לבסוף, על צמד אהוביו.
אֲנִי שֶׁהָיִיתִי אַיִל בִּירוּשָׁלַיִם
אַיִל צָעִיר וְדַק שְׁרִירִים בִּירוּשָׁלַיִם
מְדַלֵּג וּמְיֻחָם עַל מַדְרֵגוֹת יְרוּשָׁלַיִם,
מְחַשֵּׁב עַכְשָׁיו כָּל צַעַד כָּל פְּסִיעָה
בְּמַעֲלֵה מְאוּרוֹת הָאֲהָבִים שֶׁנְּטָשׁוּנִי
אֲנִי גּוֹלֵשׁ מְסֻרְבָּל בַּמִּדְרוֹנוֹת
מְדֻרְדָּר עִם אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם,
דָּבֵק כְּמוֹ נִצּוֹל נוֹאָשׁ בְּזֵכֶר נְעוּרַי:
שִׁעוּר נִשְׁכָּח מֵהַכִּתָּה
עַל חֹק אַכְזָר וּמְדֻיָּק
שֶׁל הַמִּישׁוֹר הַמְשֻׁפָּע.
א.
ידידים טובים הכירו ביניהם. הוא הסכים להיקרא פנוי לצורך הפגישה. והיא הייתה פנויה באמת. הם נפגשו לראשונה באולם הקריאה למדעי היהדות שבבית הספרים הלאומי. בקמפוס הירושלמי הישן שבגבעת רם כבר הורגש שחלף הקיץ. בשדרות הדולבים ובשיחי החבושית שבגנים, כבר נתן הסתיו הקצר סימנים ברורים. הוא קם והציג עצמו בפניה כשעיה בן⁻יוסף, משורר ואמן חופשי, ופנוי להרפתקת אהבים. הוא היה שרוי בהלם מתמשך בעקבות מלחמת יום הכיפורים, ולא הצליח לחזור לחיי השגרה הקודמים שלו כחקלאי בקיבוץ. והיא הציגה עצמה בפניו כמאירה הכט, חוקרת שעתידה לפניה. היא הייתה רווקה מתבגרת,באמצע שנות השלושים שלה, מרצה מלומדת שהקדישה את חייה למחקר בחוג ללשונות שמיות עתיקות. הוא עלה לירושלים כדי למלא חללים שנפערו בנפשו לאחר הקרבות. אפשר לומר בהחלט שהוא היה שרוי בסוג מיוחד של שיכרון, שיכרון עולה על גדותיו מזיכרונות המלחמה שפקדו אותו בעוצמה מתגברת. ושיכרון מתשיש מחמת אהבת ירושלים רבתי, מחלה שלקה בה עוד בצעירותו. מאז המלחמה נדפסו שיריו במוספים הספרותים שבעיתונים. ולא מזמן יצא לאור ספרו הראשון. בספר כינס שירים ישירים ומרגשים שהביא עמו משדות הקרב. שירים חצובים בבזלת הרעה, עוינים כמוה, קשים כמוה ופוצעים כמותה בחודיהם המושחזים.
היא היתה מרצה נודדת, כי מאז תוך לימודיה לא מצאה מוסד קבע שתשתקע בו. ובאירוניה עצמית הוסיפה שהיא מקווה ששמה המשונה לא יחסום בעדה את הדרך לאקדמיה הישראלית למדעים. היא לימדה לאחרונה בירושלים, והשלימה בה בעת את עבודת המחקר הגדולה, שכבר הקנתה לה תואר והצטיינות. אבל משרה קבועה התקשתה להשיג. החוג היה נוקשה לטעמה ושמרני מדי. התבצרו בה כמה מלומדים מהדור הישן. והמלומדים הוותיקים לא ראו בעין יפה את האשה החודרת לחוגם. משום כך ניטלטלה שנים בדרכים, לימדה בעיירות רחוקות ובמוסדות נידחים, והתרוצצה המון בתחנות מוניות, התגלגלה לאין סוף באוטובוסים וערכה מצוד בלתי נלאה אחר הקביעות.
החברים הטובים שהפגישו ביניהם היו צנועים וגם מבריקים. ובעצמם השלימו זה מקרוב עבודות יסוד בהגותם של ראשוני תנועת העבודה בארץ. וחקרו וגילו מחדש את תורתם של פילוסופים יהודים נשכחים מיוצאי גרמניה. אמרות ומאמרות של א.ד. גורדון, הרב קוק ובובר הזכור לטוב, התעופפו בשיחתם, קלילים ומוכרים ממש כמו נבואות שנתגשמו. וציטטים נדיבים ממכתבים נשכחים של י.ח. ברנר ובני דורו, עיטרו את מפגשיהם בקפֶטריה. השמות הגדולים שהם דשו בהם כלאחר יד הקנו לשיחתם חריפות וברק. חבורת הידידים הללו, היו מעין שותפים לקבוצה פנימית שבלטה מאד בשיח סגור ומתנשא, שהוא הבחין בה מיד כשהצטרף לראשונה לשולחנם הקבוע בקפטריה של בית הספרים. הם שתו מעט, אכלו בקמצנות וחסכו כל גרוש; אבל לא חסכו שבחים ותהילות מהפרופסור גרשם שלום, שרובם ראו עצמם תלמידיו המקורבים. שעיה ישב והקשיב לניצוצות הניתזים מהשולחן, ולא היה לו משלו שום כלום להוסיף על דבריהם, כיוון שרק בקושי הכיר את השמות הגדולים שבהם דיברו. ובתוכו נתעוררה סקנות גדולה ללמוד את האיש ואת משנתו ולהבין מדוע מעריצים אותו אנשים מעמיקים ומבריקים אלה. הם כינו אותו ביניהם בשמו הידוע לרבים ‘שולם’, כדרך מקורבים הסמוכים אצל ביתו. והוא הרגיש בסממנים גלויים של הערצה אל המורה הגדול ובנאמנות רוחנית היה קשה לו לקבל.
הוא חי באותם הימים בהרגשה חשאית, אבל מתגברת, שהוא עומד על סף הפריצה שלו. מאמן מקומי ולא ידוע הוא יהפוך לאמן מוכר בכל הארץ. הוא בחן את מאות השירים מהמלחמה שנדפסו כמו עשב רענן לאחר הגשם. בכל במה, בכל עיתון ובכל ביטאון. וציין לעצמו שרק מעטים הגיעו מעת השכלול והשלמות שאליה הגיע בשיריו. בקריאת השירים אפשר היה להבחין במבט ראשון מי זייף ומי התרפק לחינם. מי האשים ומי קונן. היו גם משוררים צעירים שזעקו בקולי קולות שנבגדו, שהושארו לבדם בשדות הקרב שהתרוקנו. אבל שירי אמת משובחים כמו שלו, כמעט ולא נדפסו. מדויקים ונכונים נקיים מפסולת רגשנית ומכאיבים בישרותם.
הוא לא התגאה, אבל ראה את עצמו כמי שמתפתח לאמן חופשי. הוא יצור אמנות אמיתית, והוא יתפרנס ממנה. הוא יכתוב ספרים שיימכרו ברבים. והוא יחיה בכבוד ובעצמאות מסוימת ובהרבה סיפוק. הוא שאף להשתחרר מכבלים קודמים שריתקו אותו לכפרו. הוא רצה להינתק, לנצל את כוח הדחיפה של מוראות המלחמה ולהמריא. והוא לא רצה שום התחייבות. להפך, אחרי המלחמה והאכזבה, הלם האבדות וזכר החברים, הוא הרגיש שהוא זכאי לסוג מעולה יותר של חירות אישית. נבטה בו גאוות משורר חשאית, ולכן לא הסתיר ממאירה שום דבר. ובגאווה סיפר לה שהוא נשוי ויש לו שני ילדים בביתו שבכפר. כך אהב לכנות בינו לבין עצמו את הקיבוץ שלו.
מאירה הכט שאלה אותו בעדינות על יחסיו עם אשתו והוא השיב שאמנם הוא אוהב אותה עוד מנעוריו, שהם בגרו יחד לחיים, ועד המלחמה התנהל הכל כשורה ביניהם. “אבל הייתה מלחמה מאירה, רעידת אדמה שכאן בירושלים אולי לא הרגישו בה. והכל השתנה בעטיה”. גם הוא טולטל טלטלה קשה, עד שמאס גם במעט שהיה לו קודם. היא חשבה שהוא עוד יצטער על כך והוא הסכים איתה מיד, אבל ביקש ממנה ארכה. ובקול נמוך וצרוד התחנן לפניה, “תני לי”, חיקה באירוניה ביטוי מפורסם של לוי אשכול המנוח, “תני לי אשראי.”
למחרת פגישתם ירד לתל⁻אביב והמשיך ליפו. מיהר לריאיון שקבע לו עורך התכנית הספרותית של ‘גלי צה’ל’, שרצה לראיין את המשורר הזועם על ספר שיריו החדש. אוקטובר שקוף ומועך לב היה באוויר, ממש כמו לפני שנתיים,על סלעי הבזלת מוכי האש. קולה של מאירה הצטלצל באוזניו. למרות שאון מתמיד השורר בקפטריה הוא הבחין בקולה הנעים והעמוק שעלה מתחתיות גופה. קול טבעי של קריינית רדיו הרהר בשעת הנסיעה. ותהה לאן יתגלגלו יחסיהם.
כן,הוא היה פנוי וצמא לאהבים. והיא הייתה רעבה לאיש. פגישה ועוד פגישה, והם התרגלו לחפש זה את זו בקפטריה של בית הספרים. הם בחרו תמיד באותה הפינה, מתחת לחלון הצפוני המואר, שרגליהם של היורדים במדרגות הצלו עליו כל העת. הם נפגשו גם במסעדת הסטודנטים החפשית, ואפילו במסעדה הגדולה שבבניין המנהלה. היא הייתה דיירת ותיקה בקמפוס של גבעת רם, והוא קיבל ברצון את הדרכתה. היא היתה בקיאה בקיצורי השבילים ובהנחות השונות הניתנות לסטודנטים. היא גם אכלה מעט ובצמצום. אבל הוא טרם נגמל מתיאבון החקלאי שלו. והוא טרף כמו בצבא, אחוז בולמוס ומחוץ לכל חשבון. הוא הרגיש שהוא מאבד את גזרתו הנאה ומתחיל שוב להשמין. במלחמה הממושכת הפסיד הרבה ממשקלו, וגם עכשיו ציפה בסתר לבו לאיזו מלחמונת שתפרוץ במפתיע, והוא יוכל לאזן שוב את מידותיו. הוא הרגיש איך תוך שבועות אחדים הפך לתלמיד מובהק, התמכר לישיבה בבית הספרים, ויתר על תרגילי הגוף, שכח על צעדותיו בגנים והתחמק מעלייה במדרגות. והוא התפלל בלבו שלא יצמח לו ישבן כביר מידות כמו לתלמידי הישיבות המציפים בשחור מעיליהם את רחובותיה הצפוניים של העיר. הוא זכה במִלגת קיום צנועה, והתגורר במעון סטודנטים צר ולחוץ לא הרחק מהקמפוס מתחת לגבעת המוזיאון. יומם ולילה נאלץ לשמוע את הזמר המזרחי ‘יד ענוגה’ כשהוא מושר בזמרתו המחוספסת של צייר רב מכאובים בשם גרשוני, שקרא עליו במוסף עיתוני השבת. השיר נעשה כל כך מוכר וכל כך מאוס עליו, מתנגן מאליו זורם ופורץ מתוכו בכל שעות היום. הנוסח המתגרה והמכאיב של גרשוני לא הניח לו. מבלי שרצה פיכתה מתוכו המנגינה. בלילות בחדרו כשאיחר לקרוא, ובאוטובוס המחניק בנסיעותיו הארוכות לביתו בסופי השבוע, היה בה הכל במנגינה הפראית שלו: זמרור המואזינים, דנדון פעמוני הכנסיות וניגונם של החזנים הספרדים בירושלים. והוא התמכר למנגינה, בעיר כשהשכיחה ממנו את מראות המלחמה שרדפוהו.
חדרו היה קטן וגדוש בשולחן תה, מיטה, ארון לבגדים ומדפי ספרים. בית השימוש המיושן זמרר בפינה, ואיש האחזקה הנחמד של הבניין נעתר לתחנוניו והתקין לו מחיצה, שאם לא כן לא היה מסוגל לישון בלילות הקצרים. לכאן יתבקש להביא את מאירה? כאן תפשוט את בגדיה? ומעל הכיור הצר תרחץ את גופה? בושה, ממש בושה, חשב. ומצד שני, אם לחשוב על אינטימיות, הרי שיש לחדר הצר גם יתרונות מסוימים, גיחך לעצמו. מאירה סיפרה לו על דירתה הקטנה בשכונה החדשה בדרום העיר. מסביבה נגסו ברעמי⁻אבק הדחפורים את הגבעות, והעיר ירושלים הנבנית שלחה שלוחות של אבן אל עבר הר גילֹה ודרך בית לחם. מחלונות דירתה נראו עגרוני הענק סבים על ציריהם יומם, ונורות האזהרה האדומות שעל ראשם נצנצו בלילה. הוא ידע שהיא תזמין אותו יום אחד לדירתה. ותהה לאילו תרגילים יזדקק וכיצד ינהל את מרדפו אחר גופה העירום בינות לערימות הספרים ותילי הניירות הגודשים כל רווח פנוי בין הרהיטים. כן, נאנח, הידידים צדקו במשהו. הוא היה רעב לאשה והיא צמאה לאהבה. באותם ימים ממש היה מסובך שלא מרצונו בפרשייה ארוטית קצרה אבל דחוסה עם המשכתבת חמת⁻המזג שהכיר בבית ההוצאה הירושלמי; שם עשה כמה שעות מדי פעם בהגהת סיפור חדש משלו, שמצא חן בעיני העורכת, סיפור מלחמה קודר ומנבא רעות, שהביא אתו מחזית הגולן. פרשת האהבים בינו לבין המשכתבת פרצה באופן כל כך פתאומי עד שנגרמה לו מבוכה. הוא הרגיש בחיזוריה ולא היה אטום למחוות החשק שהקיפה אותו, אבל לא שיער שבמהירות כזו יתגלגלו הדברים. יותר מדי שנים היה כלוא בכפר הקטן שלו. יותר מדי שנים קיבל וציית לנוהגי מוסר קשוחים ומיושנים. אם באמת בכוונתו להיות אמן חופשי אמיתי, אם בכוונתו לפרוץ את מחסום המקומיות המעיק, עליו להשלים שדרכו תעבור דרך מיטותיהן של נשים ירושלמיות חשקניות ומשוחררות.
במשך כמה שבועות צלצלו באוזניו דבריה של המשכתבת, שלחשה אל עורפו בעת המשגל החפוז בדירתה. “שלא יעז ולא יתפתה ולא ישכב עם העורכת שלה, טורפת הגברים הידועה. אפילו אם היא תכביר עליו פיתויים כמו שהטיבה לעשות.”
ובעוד גרשוני מצריד ושונה ושר מתוך גרון מלא ייסורים ‘הוי, יד ענוגה היתה לה, איש לא העז געת בה’, הוא נדהם. האם היה כאן מצִדָּהּ ניסיון מפורש של סרסור? האם אפשר שזו שולחת וזו בודקת? האם אפשר שזו בוחנת וזו מאשרת? האם ייתכן שהמשכתבת צדה למען העורכת שלה גברים חדשים? גלמים כפריים כמוהו, מסוגרים אך מלאי און, שהמלחמה גלגלה אותם לירושלים? שעיה היה מבולבל ומוקף ביחסים מוזרים שלא הורגל בהם, והוא התמלא כדרכו בחשדנות של איכר מגושם.
ערב אחד הזמינה אותו מאירה לדירתה לפגישת היכרות יותר מעמיקה. הספרים באמת מילאו את כל דירתה הצנועה. את המדפים היפים התקין בשבילה אבא שלה, ובכלל הוא שעזר לה ברכישת הדירה וסייע בהתקנתה. בלעדיו הייתה אובדת עצות לחלוטין. “אלה הם עסקים לגברים. ועוד אחת כמוני, שלא יודעת אפילו לתפור כפתור.” אמרה לו כמצטדקת. את אמה לא הרבתה להזכיר בערב ההוא, וכשהזכירה, אפשר היה לשמוע בקולה האשמה סמויה, כאילו באם האשם לרווקותה המתמשכת ובה האשם לדירה החנוקה בספרים, במקום בחיתולי תינוקות, ובנוקשותה במגעיה עם ידידים.
היא סיפרה לו שהייתה קצינה מצליחה בצבא וגם חברת גרעין נח"ל שעלה להתיישבות בגליל. זמן קצר גם ביקרה בקיבוץ הצעיר בשבתות, אבל אז הציעה לה חברה להצטרף לנסיעה משותפת לחוץ לארץ, ובלונדון, באחת הספריות הגדולות, נתגלה לה ייעודה המדעי. “בת כמה הייתה אז? צעירונת אחרי השירות הצבאי, והיא עוד תספר לו פעם איך באה עליה ההתגלות.” היא הבינה שמה שנתגלה לה בלונדון היה הרבה יותר עמוק מאשר ייעוד מדעי בלבד. זו הייתה הבטחה עלומה, פנימית, כמעט אמונתית. כל מה שיש בה היום נתגלה לה בחיזיון שחזתה בלונדון. היא השתתקה ולא הוסיפה לו רמזים נוספים. ואז נבט בו חשדו שהיא חברה באיזה חוג סגור של מאמינים. היא נפנפה לפניו כל הערב באמרותיו הרב פניות של גרשם שולם, אבל הוא חשד שיש כאן עבודת פולחן מסוג אחר. איזו הערצת מורה רוחנית, המלווה בסודיות קפדנית ובארגון חשאי. במעט הימים שעשה בירושלים, כבר הספיק לשמוע על חבורות מסתוריות שפשטו בה לאחר הלם יום הכיפורים, על פולחן סתרים ועל דמותו אפופת הסוד של המורה הזעפן.
כשקמה ללוותו אל תחנת האוטובוס, נדהם לגלות בעלעול אחרון בכתבי⁻העת שהיו זרוקים אצלה, שגם היא פרסמה שירים לפני שנים. והם אפילו נדפסו באחת החוברות האחרונות של ‘קשת’, בטרם נסגר כתב⁻העת הוותיק.
היא התרגשה ממכתב העידוד היבש והענייני ששלח לה אז העורך המחמיר אהרן אמיר. והוא נזכר איך גם אותו עודד אהרן אמיר להדפיס משיריו הקשים שלאחר המלחמה. בשמו האמיתי ובחתימתו הנכונה להתייצב בגלוי מאחורי שירי הקינה הנפלאים שכתב. והוא הבין אז מעצמו ששוב אינו צריך להסתתר מאחורי שמות בדויים. משום שמה שראה ומה ששמע ומה שנדר שלא ישכח, שם בארץ הרעה ההיא, המרה ההיא, מזרת הרעל והמשטמה ההיא, הבשיל את שיריו בִּין⁻לילה. ומעכשיו אין לו יותר מה לבקש בין העשבים המנמיכים. עליו לזקוף את ראשו. לחדד את עיניו שעד הנה לא בגדו בו, ולהמריא, הגבה והרחק עד כמה שיעמוד לו כוח דמיונו ועד כמה שתרדוף אותו בקשת האמת ושנאת הזיוף שלו; להינשא עד להיכן שיועד לו להינשא; ולהצטרף גם הוא לחבורה בת אלמוות של מקונני המלחמות עצובי המבט: מקוננים מופלאים שלא הרשו לנימה מזויפת אחת להידחק לתוך שיריהם. “אבל מה אני מקשקש לך,” הפסיק את דרשתו. מבלי שחש כלל מצא עצמו מצטט את המליצות הנבובות שגיבב שלשום באוזני המראיין של ‘גלי צה"ל’, עד שההוא שלא היה טיפש וגם ראה בעצמו כמה מראות במלחמה, לא התאפק ושאל “מה קרה לך? הלם הקרב שלך סיבב אותך לגמרי? המלחמה נגמרה כבר לפני שנתיים, אדוני המשורר!”
ב.
“אני משערת שכעת לא אזדקק למלומדות שלי,” מלמלה מאירה כשהתפשטה במהירות, והתנפלה מורעבת על גופו. הוא שב ונדהם, דרכן הישירה של הנשים שהכיר בירושלים היממה אותו. והוא תהה האם מישהו העביר את הקול שהתמים מהכפר עלה העירה. והיא נהגה חירות מלאה בגופו. והיא עשתה בו מעשים שלא העז לבקש מאשתו שתעשה בו, כי היה נחרד אפילו לרמוז על רצונותיו הכמוסים, שהיו נראים בעיניה מושחתים כל כך. אבל אצל מאירה הסוערת גם בשעת המשגל לא היה שום רמז לפריצות.היא עשתה את מעשיה בגופו ברצינות, בריכוז וללא טיפת הומור. והוא התפלא על צניעותה שחש בה מעבר ללהט המשכב. והיא התאבנה לרגע בשעה שפלט אגב רתחת המעשה כמה מלים גסות בקול רם. “לא, את זה היא לא סבלה.” והוא זכר ולא שכח. והשתדל שלא להכעיסה לחינם.
היא השליכה את בגדיה על הכיסא, והצטמררה מהאוויר הסתוי שחלחל מבעד לחלון. והוא שב וראה באור הקלוש של ערב אוקטובר שקוף ומעורר כמיהות, את הפשטות הנזירית של לבושה. תחתוניה וחזייתה היו גזורים וצבועים כאילו היו מדים ולא לבוש אינטימי. עורה היה רך ושונה מעורה של אשתו. וידיו החליקו על גבי הגבשושיות הזעירות שבמורד גבה, ומעל ההתגבהות של ערוותה. רגליה הפליאו אותו. רגלים צעירות, עורן מתוח ובהיר וגזרתן כשל רגלי נערה. כאילו היה גופה מורכב מחלקים נפרדים של כמה נשים. הוא התבונן בה, ולא התאפק ואמר לה את שבחי רגליה הנאות. והיא זכרה זמן רב לאחר הלילה ההוא את דבריו הפשוטים שנגעו ללבה. שדיה שלא היניקו עדיין גירו אותו, וגם בטנהּ ההדוקה וערותה הצרה. כאילו הוא בא שוב על נערה כמו לפני שנים רבות. הוא שמח להתעלס מתחת לחלון ושאף אל תוכו בחוזקה את רוח הלילה הצוננת. אוויר דחוס חמצן ונקי ומעורר כזה הוא לא הכיר בכפרו שבשפלה הרחוקה. והוא דחה את שאלותיו הדוחקות על חייה ללילה אחר. עוד כמה זמן, שהרעב הראשוני יניח להם מתוקפו. מוקף בגופה ובאהביה, התקשה לשער מדוע נותרה רווקה. “האם הייתה גרושה? ואיך זה שאין שום סימן לילדים בדירתה? ומה החברים הטובים יודעים באמת על חייה?” לאחר נמנום קל התעוררו והוא נשק לה. היא נצמדה בפיה אל פיו ודחקה לתוכו את שיניה. והוא הרגיש בשפתיו ובלשונו את שלד המתכת של גשרי שיניה. והוא נדקר בחוד הגשר, ונשך את לשונו. ולפתע זרק אותו הכאב לעיר זרה ומרוחקת שלא היתה מוכרת לו מקודם מחלומותיו. ושם בעיר ברחוקה ההיא הוא התעלס עם אשה שנראתה ללא רוח חיים, ולרגע קצר נדמה לו שהוא מחליף נשיקות ולחיצות של פה ולסת עם גולגולת חשופה, ומבלי שרצה הסיע עצמו מתחת לבטנה המלהטת של מאירה, אל מחוץ לחדר הקטן ששכבו בו ומחוץ לדירתה הירושלמית, ומחוץ לסיבוך הרגשי שהוטל אל תוכו, מבלי שתהא לו שהות להתחרט. והוא אמר לעצמו שהוא מרגיש עכשיו אחד משישים חיבוטי הקבר. כך בדיוק יקרה למי שחוטא במיטת ניאופים. ויש עוד חיבוטים גרועים מאלה, דוקרים, פוצעים ומכאיבים, שבאים ועטים עליך דווקא באמצע התענוג הגופני המושלם. וזהו סימנם המובהק, שאי אפשר לטעות בו, שהם נדחקים דווקא בשעה הנעימה והרכה, כשהגוף אסור לו לחוש בשום כאבים, וכשהנפש חייבת לנוח. חיבוטי קבר אלה מזומנים היו בשבילו בעוד שלושים שנה. אבל הוא קנה אותם בהקדמה בשל פרשת האהבים הסוערת שנפל לתוכה.
“כן, מי שנאחז בולמוס כמוהו, תורו מוקדם.” וניתן לו לחוש איזה חיבוטים נוראים מצפים לו בקצה מסלול התענוגות, שלא יטעה ולא ישכח גם ללילה אחד מאין הוא בא, לאן הוא ממהר ומה יחטוף כשיגיע.
הוא לא נרגע ממה שהתגלה לפניו אגב המשגלים וביניהם בלילה ההוא. ולא היה שלם עם הדחיסות והפתיעה של יחסיו עם מאירה הכט. אולי יתרגל לכל זה פעם. אבל בינתיים כבר החל לחוש ייסורי מצפון. וכבר עטו עליו כאבי חרטה. הוא זכר מה שאמר לו פעם אחד מחבריו החיילים בחודשי השירות הארוכים בגולן השנוא. “אתם, אנשי הרוח מכירים אותכם. אתם דופקים ובוכים.” למה דברי ההבל ההם מנקרים בו הלילה?
מתחת לעורה הצנוע של מרצה נודדת נחשפה אשה מורעבת לגופו. בעודו במיטתה נבהל לחשוב על העונג שנפל בחיקו, וכיצד יתמודד עם מנתו הגדושה, ואיך להתיישר עם הנגיסות שאסר על עצמו מנעמי החיים, נגיסות גסות מדי, שעליהן הוזהר כבר אזהרה ראשונה. ואם לא ייטיב דרכו, הוא ייפגע ממנה. עליו לחדול מיד, או לכל המאוחר כבר מחר, מהקשר העקר שנולד ביניהם. וגם היא מוזהרת בוודאי מצד אמונתה הנסתרת, גם לה הוצבו גבולות שנאסר עליה לחצותם. הוא חשד בה, אבל לא היו לו שום הוכחות. חרף חירותה כאשה עצמאית, המפרנסת את עצמה בכבוד, חשד בה שהיא מתמסרת לפולחן נסתר, באחת מהחבורות המוזרות מאלה שצצו בירושלים לאחר השבר הנורא של יום הכיפורים. האין שם מי שיעצור בעדה? עליו להפסיק, עליה להפסיק, עליהם לחדול יחדיו מהטירוף שאחז בהם. לא ייתכן, שייהנו כל⁻כך ולא ייענשו. לא ייתכן שיגרמו עוול לאנשים התלויים בהם, ולא יינזקו על חוצפתם המתגרה. ומבעד לחלון הפתוח אל הַסְֹּתָו הצונן חש שעיה שהוזהר, ועוד יגיע תור שילומיו. הוא לא הכחיש שיש לו משפחה בקיבוץ. “כן, אשה ושני ילדים שהוא אוהבם מאד.” ובייחוד הרבה להזכיר את בנו הקטן, שהכמיר את לבו. בכל החודשים ששהה במובלעת הסודית ומעבר להרי החושך, הגעגועים לילדו הקטן חיזקו את לבו ומילאו אותו תקווה. ובגלל הילד גם התמלא בפחדים קשים שהיו עטים עליו באמצע ההפגזות. ילד כזה שווה שישוב בשבילו בשלום מהמלחמה. וכשסייע לאיסוף הפצועים בתחנות⁻האיסוף המופצצות, שמע את הפצועים המבוגרים ממלמלים דברי ברכה והשבעות. הם איחלו חיי נצח ובריאות לילדיהם הקטנים, שנשארים אחריהם. היו גם כאלה ששלפו מבגדיהם החרוכים שרידי ארנקים שהותכו באש, ובדלי תמונות שנחרכו. אבל הוא אמר לעצמו שהוא יחזור אל בנו הקטן ויהי מה, ושום כוח שבעולם לא יעצור בעדו. והוא יחצה את שדות הבזלת העשנים וישוב אל הכפר הקטן שלו. והוא יחמוק מכדור תועה, מפגז מאחר, ממארב ומתאונה, כי הילד הקטן מחכה לו, כי הוא הבטיח לו שוב, כי הוא עוד לא השלים את שליחותו.
ובאמת היו לו קשיי הסתגלות בשובו מן המלחמה. הקשרים עם ילדתו הגדולה התרופפו, והיה צורך דחוף לחזקם. עם אשתו חגג אביב קצר של אהבה מחודשת, מיד בתום הקרבות, מעין שמחת גילוי מחדש שגילו זה את זו. וביטחון בצדקת הקשר הנכון שהיה ביניהם. “עובדה, על אף ששהה לא מעט בשדות האש, הוא חזר.” ניצל, התעקש וחזר, כאילו כל מה שעשה בחייו עד הנה היה רצוי ומקובל. ולא ראוי לשום עונש. אימי המלחמה הצדיקו את אהבתם, אבל בתוכו כבר הרגיש אז שזוהי רק מראית העין החיצונית של הנפש. ובאמת במעמקיו הכל השתנה מאז הקרבות. והוא ידע שאם מיעט בחטאים, היה זה רק מפני שלא נפלו לו הזדמנויות. רוח ההפקר שהביאה המלחמה על הכל, לא פסחה גם עליו, כי הוא מצידו השתוקק מאד לחטוא חטאים רבים מכל הסוגים, הוא ביקש לבעוט בכל מסגרת שהאמין בה לפני המלחמה.
הוא יהיה אמן חופשי וחוטא. הוא ישתחרר מכבלי המוסר המקומיים, אבל גם חשש שמא יאבד לו חוסנו אם יחטא מדי, והוא ישוב להיות בר עונשין כמו שהיה לפני שנקלע אל שדות האש; אבל עד לשעה נעימה זו, מתחת לחלונה המרענן של מאירה הכט, ובין מצעיה הלוהטים, טרם נענש.
בהזיותיו, בייחוד באלה שהִרְבָּה בהן בנסיעותיו הארוכות, זרמו חייו באפיק אחר, ובחלומותיו הפרועים שטפו חייו האחרים. ובכתיבתו ששקע בה מאז המלחמה, עלו חיים נסתרים שהפחידו אותו. שם בין הדפים נהג להשית על עצמו עונשים מעונשים שונים. מהם שהיה ראוי להם, ומהם שהפריז, ולא היה ראוי להם בשום אופן. ופעם העירה לו בצדק אשה צעירה שקראה כמה משירי המלחמה שלו:
“נוגע ללב איך אתה מבקש נפשך להתחלף איתם. אבל לא היית יכול להישרף במקומם ולכתוב את השיר. ולא היית יכול להיפצע במקומם ולא להישאר שם מתחת לגלים המשחירים; ויפה שעשית להם זיכרון והצבת להם יד, יפה שחצבת גם משהו חיובי מהבזלת הרעה. ובשלך ובשל שירי המלחמה שלך, אולי הם ימשיכו ויחיו אתנו עוד שנים רבות.” מאירה לא חקרה אותו על משפחתו, ורק השמיעה פה ושם הערה, שממנה השתמע שהיא מתפלאה איך בחור כמוהו, נשוי ותיק כמוהו, עדין מתלבט בשאלות ראשוניות. איזה מין גולם כפרי הוא? מסורבל בגופו, מגושם במחשבתו ומופרע בייסורי החרטה התפלים שלו. אבל במיטה היתה חופשייה ועודדה אותו לבוא על גופה בכל דרך שיחפוץ. מעין הסכם שבשתיקה כרתו ביניהם: היא לא הוסיפה לשאול על משפחתו, והוא לא חקר אותה לחייה הקודמים, אף עלפי שהיו המון שאלות לא פתורות. “עם מי הייתה לפניו? האם הייתה נשואה פעם? ואיך זה שאין זכר לילד בדירה הקטנה?”
חג הסוכות כבר חלף. וחופשת החג הארוכה הסתיימה. ומסביבו התנהלה המולת לימודים שקדנית. מורים באו והלכו, התקיימו הרצאות אחר הצהריים במעון וגם בערבים דחקו בו לרדת אל חוגי ההעשרה. והוא מצא כל יום בתאו שבמשרד הזמנות רבות לאירועים בקמפוס ובעיר. הוא קיבל מענק נדיב לרכישת ספרי יסוד ביהדות ממנהל בית המדרש שאליו הסתפח, ועשה ימים ארוכים בשיטוט בין חנויות הספרים הקטנות שבשכונות הצפוניות. הוא שחק את הרחובות הצרים ולמד ברגליו את ארץ החרדים האפלה. סוליות סנדליו התבלו, והיובש של ירושלים, שלא היה רגיל בו, סדק את עור עקביו. כשהיה מתחיל לצעוד בבקרים, צלע במכאובים, עד שהסתגלו רגליו לאווירה היבש והצונן של העיר. החריצים הצורבים בעור רגליו הזכירו לו בכל שעה שאין הוא מצוי בביתו, אינו אוכל על שולחנו ואינו ישן במיטתו.
מאירה מרחה על עורו הפגוע משחה מרגיעה, בזריזות ובנעימות כאילו הייתה חובשת צבאית רחומה. “יפה, אמר לה, בכל זאת למדת משהו בצבא.” עוד מפגע אחד טופל, ומה יהיה עם האחרים? היא הפתיעה אותו בחוש המעשי שלה, כשלאטה לתוך אזנו, “זה בסדר, אתה יכול להתפרק בפנים. אני כבר דאגתי להיזהר,” הוא התרגש מגילוי לבה ומהדרך היבשה שמצאה להקל עליו. תמיד חשב שלמנוע הֶריונות בלתי רצויים הוא עניינה של האשה השוכבת תחתיו. והוא התנפל עליה שוב ושוב. רק זה חסר, שתהרה לו לפתע בסוף הַסְּתָו. מדבריה למד שהיו לה גם כישלונות, והוא שיער שכבר נתבזתה פעם או פעמים כשנאלצה להפיל בימי נעוריה. הוא הפציר בה שתספר, כי גם לו היו זיכרונות קשים מהימים שאשתו הוכרחה להפיל את תינוקם, אבל היא הייתה עצורה, לא התלהבה לגלות לו סודות אינטימיים כאלה, וגם ניחשה שיחסיהם לא יאריכו. ובאוזני מי היא מפקידה סודות שמורים ופרטיים אלה? מי הוא בכלל? איכר גמלוני שאינו מתמצא אפילו בשבילי הקמפוס. והיא סתמה ולא האריכה והוא ניסה ללמוד ממה שהסתירה. וכך גם למד להקשיב לשתיקותיה ומצא שיש בה צדדים של סוד לא פתור. שסיקרנו אותו מאד.
באותם הימים נקלע לאיזה משרד צר ומחניק בשכונה החרדית רוממה עילית. הוא ידע שיש לו קרובי משפחה חרדים בירושלים ורצה לגלות דרכם פרטים נוספים על סבו וסבתו שמתו בפולין. מהמשרד שלחו אותו לבית המשפחה, והוא התאכזב מאד מהפגישה. פגש אנשים מסויגים, בעלי מבטא אמריקאי בולט, שהסתכלו עליו כאילו הוא הזר האמיתי שבארץ. הוא הנוכרי הלא מוכן ולא הם שכל הוויתם זעקה גלות. חילוני וחקלאי, איש קיבוץ מרוחק, ועוד מפרסם בעיתונים שירי קינה סתומים מן המלחמה האחרונה. הוא נראה מוזר בעיניהם, והם הסתייגו ממנו למרות החביבות המשפחתית שטרחו בה סביבו. אבי המשפחה טרטר באוזניו חידושי תורה רדודים מענייני פרשת השבוע, והתפאר ברכש החדש של חוזרים בתשובה מפורסמים מהבוהמה התל⁻אביבית. המלחמה הארוכה והקשה חלפה מעבר לכתפם ולא נגעה בהם כלל. והם עוד מצאו עוז בנפשם להתפלא איך זה שבחור מגודל כמוהו אינו יכול להשתחרר מההלם הממושך?
כשירד מביתם במורד השכונה, שאל את עצמו האם כל אלה חיים בארץ אחת? האם כל אלה משתייכים לעם אחד? האם יש לכולם גורל משותף? הסיפורים שסיפרו לו בצימצום על בית סבו בעיירה שנמחקה בפולין, היו ערוכים ומצונזרים ברוח ישראל⁻סבא, ולא היו בידיהם שום מסמכים מעניינים. הייתה לו הרגשה שהם פשוט החליפו את גלות פולין בגלות של ברוקלין, ואותה החליפו בגלות רוממה עילית. הם הרבו להזכיר את ה’ספר‘, אותו כתב⁻יד מלא חידושים נוראים ומעמיקים, שכתב סבו בלילות הקשים של מלחמת העולם הראשונה. אבל כשביקש להציץ ב’ספר’, לא נמצא כמובן תחת ידם, ובמשפחה דיברו על תרומה נדיבה שנאספה בקשיים גדולים ועל עשיר אמריקאי אלמוני, שהתעקש להדפיסו, לאחר שבעים שנה. דווקא כאן, בארצנו הקדושה, בעיר הנבנית, באחד מבתי הדפוס הצפופים של השכונה החרדית, במרחק של אלפי שנים ואלפי קילומטרים מהביצות הטובעניות של איזור הספר הפולני. בבוקר הסתווי הרענן, כשיצא מביתה של מאירה רווי משגלים ולאה מאהבה, דילג בכבדות על המדרגות העולות אל הקמפוס. ולרגע השלה את עצמו שהוא איל צעיר ומלא תשוקה, ואילו היו הרחלות הדורשות מזדמנות על שבילו ונעמדות כנועות לפניו, היה מקפץ על כולן להנאתו, ולא מחסיר גם אחת. והוא שאל את עצמו מה רחוק ממנו עכשיו יותר? הפרדסים השלווים של כפרו המנומנם? הגדרות הנופלות בשכונה החרדית הצפופה במעלה רוממה? או עמודי הגשרים במפרץ של ברוקלין?
עיניו היטשטשו מחמת זוהר הבוקר הצלול. כאב קהה פילח את חלציו המותשים, ומין שיכרון נעים אחז בגרונו. הוא היה מטושטש מעט, והופתע כששמע איך העורבנים צורחים בפראות בסבך החבושיות שלאורך הרחוב. ואז, ממש כמו בימי נעוריו, כשהיה מתמלא פתאום באושר בלתי צפוי, ביקש את נפשו לבכות.
ג.
מאבק הספרים שמילאו את דירתה הצרה עלה ספור עצוב של אשה נבונה ובודדה, והוא התקשה להבין מדוע נותרה לבדה עד היום? ואיך זה שלא שידכו לה מישהו, אפילו שידוך מאולץ, אותה חבורה של ידידים טובים? אותם ידידי החכמה, מעריצי שולם, ומגלי הפילוסופים הייקים שנאלמו? הספרים שבדירתה השתלטו עליה לגמרי. כרכי נייר נוקשים, מפורדים ליחידות זעירות, שהציפו את הבית. כל חריץ פנוי בחדרים היה מלא בהם. כל סדק וכל משטח. ומה שלא הוצג על המדפים, נארז בעטיפות של פלסטיק והונח בעלייה; ובחוץ על מרפסתה הרחוקה, סילקה את עציצי הגרניום שקיבלה במתנה כשעברה לדירתה, והניחה לספריה לפרוח במקומם, בפריחת נייר אפילה.
והוא חיפש היכן שמורים כתבי הכת הסגורה שלה? ואיפה מקומות המחבוא של מפגשי הסתר שלהם? בעיתונים נרמז פעם על מערות נטושות שממערב לעיר, במדרונות העזובים הפונים אל מסילת הרכבת הישנה, שבהן נמצאו מימצאים מחשידים של עבודת הכת. ומהו כוחו האמיתי של המורה הרגזן? גם הוא היה פעם בין שוכבי מיטתה? שעיה בן⁻יוסף, שדמיונו עשה בו שמות, הפליג לגמרי בהשערות מופרכות; אבל בכל אלה לא מצא גם בדל הוכחה לחשדיו. והוא הניח לחיפושים ושקע באחד הספרים המעניינים שלה. החוג ללשונות שמיות עתיקות שבו לימדה וחקרה, היה חוג קטן ומובחר ולא מוכר דיו בציבור. כיהנו בו מורים דגולים ואנשי מופת שלא אהבו להיחשף בפני המוני הטרדנים העולים אל הקמפוס שבגבעת רם. מאז המלחמה פשטו עיתונאים ומראיינים על אנשי הרוח שבקמפוס, השפילום, תעתעו בהם, החניפו להם וביזו אותם. הכל בשם טובת הציבור הנבוך, המבקש תשובה רוחנית למפלה המכאיבה של מלחמת יום הכיפורים, צניעות מוריה דבקה גם בה, ועבודותיה המקוריות לא קנו להן שם ראוי עדיין.
“דרך אגב,” שאלה מאירה, " בן כמה אתה?" “מתקרב לארבעים,” השיב, "אבל מרגיש מבוגר בהרבה. עד שאני חוזר למעון, ושם מתנפל עָלַי כל ערב מחדש גיל הנוער. " היא הייתה צעירה ממנו בכמה שנים, ובכל זאת היה צד שווה ביניהם. הוא תהה והיא פירשה לו במרירות, ששניהם ראויים להכרה, אבל שניהם יאחרו מאד לזכות בה. “מילא את, משקיעה המון בעבודתך, אבל אני? מה פתאם אני?” “ספר השירים החדש שלך, חלקה עליו, ראוי להרבה יותר קוראים.” והוא השתומם איך אשה ביקורתית כמוה, שאין בה שום ריגושי סרק, מוצאת צד מפתיע בספרו ומשבחת אותו.
היא לעגה לדרשנים העממיים שהוא שמח לגלות כל בוקר בשכונות ירושלים. והיא צחקה לחבלי המשיח שאחזו בכמה מטורפים ססגוניים, כמו שקראה בעיתונים. והיה אחד שהתפרסם והחל להתנבא בינות לפיגומים שברובע היהודי הנבנה. וערב אחד שעיה משך אותה ממש בכוח שתצטרף אליו לשיעור לדוגמה במסכת ‘סנהדרין’ שערך הרב שלו לפני החברותא שנסתפח אליה. השיעור נערך בביתו של הרב המקסים, איש צעיר, חוזר בתשובה נמרץ ונעים הליכות, שעלה לירושלים מאחת העיירות שבשפלה. הוא ואשתו הצעירה כבר היו מטופלים בכמה תינוקות. הם התגוררו בחורבה שהקבלנים שיקמו אותה במהירות והפכו אותה לבית מלא חמימות והכנסת אורחים.
מסלול המכשולים שנאלצו לעבור מתחת לקורות ולפיגומי הענק, העניק להם חוויה של מסע מסוכן בין תפאורות מאיימות. בחשכה שמסביב חנו המפלצות הדוממות בשתיקה מפחידה: טרקטורים רבי זרועות ומחפרונים חדי סכינים. בכל צעד נתקלו במריצות הפוכות, בערימות של סלי עפר, והוא אמר “זה מסלול האומץ שצריך לעבור לפני שזוכים לשבת לפני הרב, בעל העיניים הבוערות.” היא נבהלה מהבורות שנפערו לפניה וממגע מרתיע של מערבל בטון נטוש, והיא נלחצה אליו והוא חיבק את כתפיה ולחש לה לחש מרגיע, והרגיש שהוא חזק ויציב ומעניק מחסה ממש כמו שהיה בנעוריו. ולפתע באיזו פינה חשוכה הידק אליו את מותניה ומשך בכוח באגנה, כמנסה להבקיעה. היא התרחקה ממנו בפתיעה, “השתגעת, עכשו, כאן, לפני בית הרב? עוד רגע לא נוכל להיראות בפני הלומדים.” והוא רגיש נזוף ומורחק כמו ילד שאינו יכול להתגבר על יצרו. בבית הרב היה נעים ומואר, ריח של תבשילים מילא את החדרים הפרוצים. במקום החלונות שנעקרו, הוצמדו אל הפתחים גליונות קרטון ויריעות פלסטיק. “בונים, חברה, אמר הרב במאור פניו, בונים את ירושלים השלמה, חוזרים אל הרובע, וצריך להשלים באהבה את ייסורי הבנייה.” היא הקשיבה ברצינות כדרכה לשיעורו של הרב העמקני, אבל אחר כך נכנסה משום מה לדיון קולני עם אחד המשתתפים שדבריו נשמעו לה פשטניים. ואז התייצב הרב לצד תלמידו, שהיה קבלן בנין, מבוני הרובע. הוא ישב בחברותא עייף ורצוץ בתום עבודתו, אבל הרב חש שהוא עושה מצווה גדולה עם משקמי הרובע. מאירה התרגזה ואיבדה את סבלנותה ושכחה שהיא אורחת שהובאה בידי אורח, והיא נכנסה בריב גלוי עם הרב עצמו. “פרשן עממי, כינתה אותו, דרשן חובב שלא בדק מספיק בכתובים.” הרב ניסה לפיייסה, מבלי שהסכים לדעתה; אבל היא לא יכלה לשאת את טיעוניו, ואז קמה ומשכה גם את שעיה אחריה. “כאן יושבים בטלנים, פסקה,בשבילי השיעור הזה גמור.” קצרת רוח הייתה בעניינים הקרובים לעיסוקה המדעי, וגם השיטה שבה נקט הרב העלתה את חמתה, ולא הייתה לה סבלנות למשיחים המתחפשים שגאו בירושלים השלמה, והמליכו עצמם בכל קרן רחוב. “הם מזלזלים במחקר, אמרה לו בחוץ, והם מתעלמים בכוונה מממצאי הארכיאולוגיה. עם כאלה אני לא מתעסקת, חשבתי שהרב שלך הוא אחר. מצטערת, אני לא יכולה להתפשר עם נעולי מוח כאלה, מחר, אם רק נניח להם, הם יצאו שוב בחשיכה, ובהיחבא יחמקו מהבית; מצוידים בשקי⁻שינה ובספרי קודש, מזמרים ומרקדים, ומסתערים להתנחל על אחת הגבעות השוממות שמצפון לעיר.”
אבל הוא לא נרגז מהשיעור, להפך, החברותא נעמה לו, והעיון במסכת ‘סנהדרין’ ריתק אותו. והשהייה במחיצתו של הרב, שחזון בוער איכל את גופו הצנום, סיקרנה אותו. הוא הקשיב לטרוניות שלה בסבלנות, ונשק על עורפה, שמשום מה נותר נערי ומושך, וקמטי הגיל לא פשו בו, והוא חש בשפתיו מלוא עורה הרענן. היא נתרעדה וסרבנותה נתרככה. הוא הרגיש שביקורתה מכוונת גם אליו וניסה לחמוק מהפולמוס עצמו; אבל היא הסיטה את כעסה עליו. “לא רק במיטה גרם לה אכזבות, מה שאולי עוד ניתן לתיקון, אם רק ישתדל ויאזין לעצותיה, אלא גם ברעייתו בשדה המתחזים האדוקים אכזב אותה, שהרי אמונתם והתלהבותם יש בהם סכנה ממשית, והם מקרבים לא את הגאולה, אלא מרחץ דמים נוראי, מרחץ כזה, שהמלחמה האחרונה תראה לידו כמו משחק ילדים. ובכלל, מדוע לא התייצב לצידה בצורה יותר מוחלטת? מדוע היסס וגימגם? ואיך זה הפקיר אותה לבדה מול הרב?” הוא ביקש לקנטר אותה על מנהגי הפולחן הסודי שהסתירה ממנו ולהראות לה שגם בה אפשר למצוא פן שאינו מציית לממצאי המדע האחרונים; אבל היא רק נרמזה ונתקפדה מיד, ולא שחררה לו אפילו רמז קטן אחד. האם באמת הם מנהלים כבר מריבת אוהבים? כל כך מהר הסתגלו זה לזו? ממש לא להאמין. כמה לילות שכב עם אשה זו? וכבר הם שרויים בתוך מעגל הקסמים של ריב והתפייסות, כאילו היו בני זוג ותיקים? בסירובה הבהירה לו שעדיין אינו ראוי. יכול להיות שעשה צעד קטן קדימה, אבל עדין הוא מצוי הרחק מאחור; אם בכלל יזכה ויהיה ראוי אי פעם להיכלל בחוג בני⁻המעלה שעוסקים, או שאינם עוסקים, בעבודה הנסתרת, בהנחייתו הצמודה של המורה הזועף.
פעם הרשה לעצמו לגחך על זעפנותו של המורה וקיבל ממנה שטיפה הגונה. והוא הבין שהוא רק מתארח לרגע קצר בחייה. יש לה נאמנויות קודמות שמהן לא תזוז בגללו. והוא נאנח וחיבק את כתפיה וסייע לה לחמוק מנפילה ומפציעה בתהומות הפעורים שברובע היהודי המשתקם. וכששבו לדירתה שאל את עצמו, מי מסייע לה להחזיק בדירה ובאוסף הספרים הענק? כל אלה השיגה במשכורתה הדלה? ודאי ההורים עוזרים מעט והחוג עוזר מעט ומכרים עוזרים מעט, מפני שהיא עצמה חיה חיי סיגוף שכבר נוכח בהם, אם כך, למה קינן בו חשש שיש לה גם תומך נעלם, המשתתף בהוצאותיה? האם מפני שמצפונו הציק לו שאין הוא יכול לסייע לה? אבל היא בעלת גאוה גדולה ולא תסגיר מילה. והוא יש לו גאוות איכר משלו ולא ישפיל עצמו לערוך לה חקירה. והוא תמה אם אנשי הכת מסייעים זה לזה גם בעסקי העולם הממשי?
בסתו ההוא, בירושלים הקרירה, בין חג הסוכות לחנוכה, בחודשי העילוסים הדחוסים שלהם, פלט פעם מפיו אנחת ערגה.
“אח, מאירה, איפה היית כל השנים?” ובאמת רק ציטט באנחת ערגה זו מה שאמר מילה במילה לסטודנטית האמריקאית הצעירה, שנתקשרו ביניהם קשרי אהבה בלתי אפשרית. המשפט מצא חן בעיניו כבר אז, והוא הרבה להשתמש בו בין לעצמו ובין לנשים שאהב להפתיען. האמריקאית הפוחזת לא הבינה אותו לדקותו, אבל מאירה נעתרה לשאלתו בצחוק מגורגר שעלה ממעמקי גרונה, צחוק כל כך עמוק, שהוא מיד ציין לפניה שעליה לשוב אל הרדיו עוד היום, מפני שקול הקריינית שלה רק השביח עם השנים. היא גרגרה בעונג ממעמקי גופה, מפני שהבינה איזה מקום הוא מתכוון לפנות לה בחייו; אבל אלה היו רק גִרגורי התפנקות וציוצי עילוסים, מפני שהיא ידעה שמהקשר שלהם לא יצא שום דבר, היא הייתה אשה נבונה וגם חידדה את חושיה בשנות רווקותה הממושכות, והיא ידעה בו מיד שאינו מסוגל לוותר על משפחתו, לא בשבילה ולא בשביל שום אשה אחרת, וגם הוא ידע בבהירות וללא שום צל נלווה, שלעולם לא יוותר על משפחתו.
כן, הוא היה פנוי, ושיחר להרפתקה חושנית, אבל היא הייתה רווקה, ולא רק רעבה לגבר לחלוק עמו את מיטתה. היא חשבה גם על דברים נוספים.
הזמרת האמריקאית הצעירה שיגעה אותו לגמרי במשך הקיץ ההוא, שהיה מלא באהבה אפילה. כמה שבועות עברו עליו בטירוף דוחק ומלאה, והוא נותר בסופם מותש וללא נשימה. היא לא ריחמה עליו וציוותה עליו לכרוע ברך לפניה, על הריצפה שבצריפה החם. בחמתה אנסה אותו להאזין במשך שעות ארוכות לשירי העם הפראיים ששרה בקול של מתבגרת צרחנית. הוא התענה בכריעתו, ברכיו דאבו, ואזניו נכאבו מהתמליל האנגלי הנאיבי. חדרה היה מחניק והוא נתכסה זיעה, ובכל צריפי המתנדבים שמסביב לא היה מי שיציל אותו ממנה. ולרגע הוא נאחז בבהלה. מה יגיד לאשתו? ומה יספר לחברים? היא פרטה על גיטרה סדוקה שטלטלה איתה במטוס, וביצעה חיקויים מעוררי רחמים של זמרת עם מפורסמת. והוא, במקום לכרוע וללטף את רגליה שכל כך נתאווה להן, נאלץ למרוח עליהן משחה מרגיעה נגד עקיצות היתושים. החום הרג אותה, היתושים מצצו את דמה, הצפיפות בצריפים הלוהטים חנקה אותה. ובבקרים קמה מכוסה כולה ב’חררה' מציקה. היא נאלצה להשכים בבקרים אל עבודתה המשעממת בשדות הכותנה. לחות הקיץ עטפה אותה בקורים דביקים ומכבידים. והיא הסירה אותם רק כשהשתוללה בכל חמדת נעוריה הפורצת מתחת לסילון המים הקרים שבמקלחת. והוא עמד נוטף ריר של תשוקה עצומה וראה את בשרה הצעיר נשטף בקילוחים מקציפים, וכמעט שהתעלף בכוך המחניק שלה מעוצר תאווה. היא הייתה צעירה מאד וחמודה מאד, ולפרקים אהב לחשוב שהייתה יכולה להיות בתו, והוא עשוי להיות אביה. לכן הרשה לעצמו לשאול אותה שוב ושוב, “היכן היית כל השנים?” כאילו כל חייו היו נהפכים לטובה, אילו הקדים ופגש בה במועד הנכון, כאילו היה חובק אותה לא כבתו המאוחרת, שנתגלתה לפתע בקיץ האחרון, אלא כאשה הצעירה שיועדה לו. והיא כפתה עליו לשמוע את הפואמות החדשניות המלמוליות שלה מחיי נערה יהודיה מתבגרת בברוקלין שבניו⁻יורק, והוא סבל, כי לא הבין לגמרי את האנגלית, והליווי העצמי שברקע, שניגנה בגיטרה, עצבן אותו נורא.
ובכל זאת אמרה לו בפרידתם לפני נסיעתה, שמכל האנשים הרבים שפגשה בביקורה הראשון בארץ, הוא היחיד שהבין ללבה באמת, והיא לא תשכח לו זאת. שעיה חזר למאירה והתפלא איך נעה במסלולים הקרובים לשלו; הייתה בצבא בגרעין שהצטרף לקיבוץ, הצטיינה בקורס הקצינות ובחוץ לארץ, שם נתבלבל עליה עולמה, מפני שחזרה לאוניברסיטה והקדישה את חיי הנזירות שלה ללימודים ולמדע. אבל מדוע הוא פיגר ולא היה שם כשנדרש? ומדוע לא שוטט גם הוא בלונדון, בין הספריות העשירות, שבאחת מהן נסב מזל חיה? מדוע לא נדחק גם הוא לחיי סטודנט צרים ומלאי צימצום? ומדוע איחר את השעה להצטרף אל חבר⁻המעולים המכהנים בחוג ללשונות שמיות עתיקות? אם כך היה עליו לשאול שאלה הפוכה. היכן היית אתה, שעיה בן⁻יוסף במשך כל השנים? כי מה שהסתבר שמי שהחמיץ את חייו בשל מהלכים מוטעים היה דווקא הוא, ולא מאירה. ויהירותו הריקה של מי ששב מהמלחמה וראה את החיים שלידו כלים ברגע, היא שהכשילה אותו. גאוותו היתרה של מי שסבר שאין מה שיתחדש לו בעולם הזה, שראה כבר כל מה שאפשר לראות וששמע כל מה שיש לשמוע גאוה מיותרת שחסמה בפניו דרך של שיבה אל החיים.
מפני שאם היה פתוח באמת, ולא נעול מאחורי שבעת מנעולי האגו שלו, יכול היה להיפתח אל האמנית האמריקאית הצעירה. היא העריצה אותו ולא ציפתה למצוא איש כמוהו בחופשת הקיץ הרחוקה שלה. וכששבה וביקרה בארץ לאחר כמה שנים, באה במיוחד אל הכפר לראות אותו. והיא דחתה בבגרות שהפתיעה אותו, בלתי צפויה ולא שרירותית כלל, את חיזוריו המגושמים; לא הטריחה עליו בהשמעת יצירותיה שנתפרסמו בינתיים מעט, ולא הכריחה אותו לכרוע למרגלות מיטתה כמו אז בצריפה המלוהט, לראות אותה מחוללת עירומה, נוצצת מזיעה צבועה, ומדקלמת את הפואמה האינסופית שלה; בנוסח המועדונים שבהם עשתה את לילותיה. אלא פשוט נטלה את ידו ואמרה בקרבת נפש שקטה שהוא חייב לטובתו להתייצב בהקדם אצל פסיכולוג, אולי הרופא יצליח לשחרר אותו מהמתחים הקשים ומהפקק הסמיך היושב אצל לבו ומונע מדורשי טובתו להגיע אליו. ושעיה גיחך בנפשו ושאל “איזה רופא נפש יפטור אותי מזכרונות המלחמה?”, כי במלחמה הצטרף לגדודו סטודנט אלמוני, שברח מספסלי הקמפוס, הוא לא המתין לצו⁻הקריאה וצנח לתוך השיירה הראשונה שעלתה לרמת הגולן. שעיה שמע אותו מדבר כל אותו הלילה עם הנהג ועם סגן המפקד: על לימודיו שהחל בהם על הַמְלָגוֹת הרבות שנפלו בחלקו, על העניין העצום שיש לו בחקר היצורים הזעירים הבלתי נראים; ובבוקר, מחמת עייפות ובילבול טעו בניווט טעות מחרידה, וממש לפני אור ראשון נתגלו לפני תותחני הסורים במדרון הקדמי. טיל שנורה אליהם דייק ופגע מתחת לזחלם המיושן שלהם, הרים אותו באוויר ופיזר סביבו מטר נורא של רסיסי בזלת חדים. וכשנסעו כמטורפים לתחנת האיסוף הגדודית, להניח שם את הסטודנט האלמוני, שאל את עצמו בלי הרף “מיהו? מה שמו? איך נקלע מרצונו אל האסון?”, ובמשך שנתיים של לילות ביעותים הוא אינו חדל לשאול את עצמו, מי היה הנער האלמוני ההוא? ומדוע אינו יכול להצטרף במקומו אל חוקרי היצורים הזעירים? שהרי מחכים שם במחלקה עד היום לשובו, ויש גם מקום פנוי בשבילו.
ד.
הוא נהג לטלפן אליה מהטלפון הציבורי שבמעון הסטודנטים, והציג עצמו כאילו הוא מתקשר מהסטודיו שלו שבשכונת נחלאות. לפני כמה זמן עבר שם בדרך טיולו וראה על פתחי הבתים הקטנים שלטים צבעוניים של ציירים וכיירים, מדוע שלא יפתח גם הוא סטודיו משלו בשכונת האמנים?
ההתרגשות עלתה וחנקה אותו. הוא הסתיר את השפופרת בכף ידו ונדחק בכוח אל הקיר, כדי שהסטודנטים החולפים במסדרון ויורדים במדרגות אל קומת השירותים, לא יבחינו בו. הוא נהג ממש כנער מאוהב. חוט הטלפון נמתח והתפתל והוא התעצבן ועמל כדי לישרו, כאילו היה נער מאוהב שאיבד את עשתונותיו.
מנין עמד לרשותו הסטודיו? ומה פתאום המציא למענה את הסיפור הצבעוני של שכונת האמנים? אילו היה זה הכפר הקטן שלו, איש לא היה מאמין לו, עד שאמן זכה לקבל חדר אמנות משלו, היה עליו להתייסר בשבעים ושבעה ייסורים. אבל הוא לא רצה להכביד עליה שוב בסיפורי האמן המתייסר שלו שלא אהבה לשמוע.
שאל אותה בקצרה לשלומה, ובירר אם יוכל לבוא אליה בערב. בימים הראשונים היו תשובותיה של מאירה הכט לגמרי בלתי צפויות. היא היתה הפכפכת ורגזנית כמו נערה באהבת הבוסר הראשונה שלה. בוקר אחד התנכרה לו בקפטריה של בית הספרים פשוט הפנתה אליו את גבה ופלטה דיבורים כעוסים, כאילו לא שכבו יחד בלילה שעבר. הוא הופתע, ועלה בדעתו שציפתה ממנו ליחס אחר. אולי צריך היה לקנות לה פרחים? אולי בכל זאת צריך היה לקנות לה בקבוקון בושם? הרי ממילא עבר ליד החנות שבמרכז המסחרי החדש? ואולי רמזה לו שהיא אוהבת ספרים נדירים? בחיפושיו אחר ספריית היסוד שהקים ביהדות אולי יפול לידיו כרך נדיר? כיוון שהיא כבר מזמן הדירה רגליה מחנויות ספרי הקודש הקטנות שבשכונות הצפוניות?
הוא נבוך ולא ידע איך ינהג באשה בלתי צפויה שנכרך אחריה בלי התרעה. כך זה קורה תמיד, שאל את עצמו, צוללים באחת, ומתפנים לשאול רק אחרי שמבוססים עמוק במצעי הניאופים?
אבל היו לו גם ציונים לשבחה. היא לא בדקה את דבריו הפשוטים ואת המעשיות שהמציא. מאין לחבר קיבוץ כמוהו אפשרות לשכור סטודיו בשכונת נחלאות? והיא גם לא חשדה, כאילו נענתה מראש לסיפורי הבדים שלו. מצידה שיספר כל דבר על עצמו, ובנאי שלא יחקור אותה על חייה. שיפליג בהגזמות פראיות אבל שלא ינסה לבלוש בלי הרף אחר הצד הניסתר של חייה. ושיחדל מהטרידה בעניין החבורה והעבודה ודמותו המצועפת של המורה. כשהציע לה שיבוא אליה נחרדה. והוא היה בעיני עצמו כסרסור שמציע לבחורה הצעה מגונה. שום זיכרונות מיטיבים לא עמדו לזכותו, ושום מחוות לא הקלו עליו את הפניות אליה. מראה גופה העירום ותנוחות האהבה המשוחררת שלה שנקו את גרונו. גם שקרן גם מאוהב, זהו מצב לא נוח ובהחלט גם לא נעים. היכן קרא בנעוריו שכל המשקר למען האהבה, מייפה את העולם? באיזה ספר ששכח נדפס שלמען האהבה, ורק למען האהבה, מותר לשקר לגנוב ואפילו לרצוח?
שירו של גרשוני המיוסר, ‘יד ענוגה’, במנגינה המזרחית המסתלסלת שלו ניסר ועלה מעבר לקירות המעון בשעה שרכן על שפופרת הטלפון.
“שומעת את השיר? מנחשת מהו? שומעת איזו יד ענוגה הייתה לה? ואיך מסרה לו את כל לבה? ואיזו גוויה נהדרת הייתה לה, בשעה שאהובה מת למענה מאהבה. איש לא העז געת בה, הוי, אמא. שומעת איך מסרה לו הכלה כל.”
עד שמאירה תפסה שהוא משטה בה בטלפון, ולפני שסגרה אמרה לו “תתקשר כשתהיה שוב שפוי.” והוא הוסיף בחשאי לעצמו, “ונדבר שוב כשהצייר המטורף יחדל מלענות אותי בזמרתו המציקה.”
אשתו שהניח בביתו שבכפר הקלה עליו כל השנים, גם משום שהייתה טרודה בגידול הילדים ובעבודת המשתלה שלה. היה בה אמון בסיסי שלא ניתן לערעור: ביושרו, באהבתו התמידית אליה, בהגינותו; שהרי הכל כבר יכול היה לקרות בחייהם ולא קרה. היא נתנה בו אמונה ללא סייג. ומשום כך קיבלה אותו באהבה וברחמים, כשחזר פגוע כולו ממצוקות שלא נרפאו אחרי המלחמה הארוכה. היא ראתה בשקט איך הסתובב חודשים ארוכים בקיבוץ, ולא מצא מנוח לעצמו. הייתה עדה חרישית כשאיים לצאת לעיר הגדולה, וכשהודיע למזכירות שהוא מוכרח לצאת למסע ארוך בעולם – מסע הבראה עצמי – מסע של חיפוש ומציאה רוחנית. הוא לא יצא למסע והיא שתקה וחשבה שמוטב לסייע לו מאשר להתייצב נגדו. משום כך תמכה בו ועודדה אותו לעלות לירושלים. היה לו מכר מיטיב שלא שכח אותו גם כשעלה לגדולה באחד האגפים של משרד החינוך. התפנתה מלגת קיום צנועה באיזה מוסד של אנשים טובים – אנשים שדאגו לדמותו הרוחנית של דור ניצולי מלחמת יום הכיפורים. היא אפילו הרחיקה באמונתה וקיוותה שאולי יירשם ללימודים מסודרים באחת הפקולטות שבגבעת רם. בגילו ובמצבו יקלו עליו השלטונות בדרישות הקבלה; ומתוך התחשבות בשבים משדות הקרב אולי יסייעו לו בבחינות. מסכנה, איזו תמימות הייתה בה. והוא יזכה באיזשהו תואר, ובעיקר במה שרצה יותר מהכל, בהסבה רוחנית קיצונית. היא התפללה בחשאי שישוב אליו טעם חייו שאבד במלחמה. והוא לא רצה לכרסם באמונתה התמימה. הסכמתה נגעה ללבו. והוא ידע שהם נקשרו כל כך חזק, ששום פרשת אהבים מזדמנת לא תאיים על חייהם. הסטודנטים שבמעון לגלגו על המאהב המזדקן, המחפה בכפותיו על הטלפון הציבורי שבמעלה המדרגות, כאילו היה אחד מהם, סטודנט מאוהב רגשן ולחשושי. הם רשאים לרבוץ על הרצפה מתחת למדף ספרי הטלפון; אבל לא הוא, כבר אינו גמיש כל כך. איך אינו מתבייש ללמוד את שיטות הרמאות שלהם ולשוחח שעות על אסימון יחיד? לא נאה לזקן שכמותו לעשות כמוהם: לקשור אסימון בשערות ראשה הארוכות של אחת הצעירות המקפצות כל היום במדרגות, לא יאה לשכמותו לרכון על המכשיר ולשלוח מתוכו את האסימון הקשור, כאילו היה דג נדיר. נוכלויות קטנות שהרשו לעצמם, לא יכלו לראותו נכשל בהן. “בושה, ממש בושה לרמות כך את הדואר.” מצהלות קולם הלעגני גרמו לו שיחוש עוד זקן מכפי גילו, תועה ומוטעה ומחובר אל הדברים הלא נכונים שבחיים. מדוע אינו יכול לדלג כמותם, משוחרר כולו, סופר את צעדיו ומקפץ על רגל אחת לאורך כל המסדרון? ומדוע אינו יכול להרשות לעצמו להחליק כמוהם במעקה, לטפוח על כל מדרגה ולזנק ממסעד הקומה הראשונה? מדוע אינו מרשה לעצמו לגעור כמוהם, בחוסר לב, בטבחית המיטיבה? ולהריץ הלוך ושוב, מתוך רשעות לשמה, את איש האחזקה המסור? ומדוע אינו מתמרד על סדר העולם שהקצה לו רק תקופת נעורים אחת ויחידה? שגם אותה בזבז על השד יודע מה?
הוא הזמין עצמו לשיחה רצינית ומלאה בכובד ראש עם חוקר הטכסטים המפורסם שהתגורר במעון, מלומד אמריקאי שהקים לו כבר שם עולם במחקר התעודות העתיקות. ואפילו הלצים הפרועים שבמעון נהגו בו כבוד ויקר.
“מדוע, שאל אותו, מדוע, מדוע?” החוקר שמע שעוד לא מלאו לו ארבעים ופרץ בצחוק לבבי. “בגיל ארבעים רק נפתחים חיי הרוח, ידידי הצעיר, אמר, אתה מאושר, כי אתה רק מתחיל. בשביל חיי הרוח, ידידי היקר, אתה יותר צעיר מהסטודנטים המטופשים שבמעון. על מה אתה מקונן? אפשר לחשוב שעד היום כילית כל זמנך בריקודים? הרי גם אתה הספקת לעשות משהו בחייך, לא כן ידידי הנכבד?”
שיחתם התגלגלה אל שירי המלחמה שלו שראו אור באחרונה. החוקר גילה חביבות בלתי צפויה וביקש לראותם. והוא טרח להביא לו את הספרון הדקיק שנדפס באותיות כהות. והם בילו שעות ארוכות בדירת המלומד. ואחר כך עלו אל הספרייה, ולבסוף גם טיפסו אל הגג. האיש היה צמא להכיר כל אבן בירושלים, כל שכונה, כל גיא, והתייחס בכבוד מיוחד אל מי ששב מהמלחמה. והוא שתה בצמא את סיפוריו של שעיה מימים רחוקים, מימים שהיה חייל צעיר ופיטרל בלילות בשביל הגבול של העיר המחולקת.
ושעיה ישב ושרטט לפניו מפה דמיונית של הרבעים הישנים, והראה לו את קירות המגן וגדרות החיץ שהוקמו בחיפזון, ותיאר לו במפורט את קו העמדות הישן. החוקר הקשיב מרותק, ושעיה התלהב וסיפר לו היכן היו הפרצות בגדרות התייל, שדרכן היה אפשר להגיע בהיחבא אל התאנים הנטושות, תאנים שמנות ומתוקות, שנותרו כלואות בשדות המוקשים שבשטח המפורז. המלומד התבונן באור שבעיניו, עקב אחרי רישומי העט החפוזים שלו והעיר “שירושלים הייתה אמנם קטנה אז, אבל אצל הנערים שהתרוצצו בלילות על גבולותיה, ובעיקר בלבבות הצעירים שלהם, היה אז אושר גדול.” ושעיה חשב ‘לא כמו היום אצל החוזרים מהמובלעת הסורית.’ והוא יצא מאצלו רגוע ואופטימי. שמחתי לשמוע את דבריך המרגיעים, מכובדי היקר. ואולי באמת צדק האיש והכל עוד לפניו? אולי באמת נפתחים החיים מחדש רק בגיל ארבעים?
הרב הנחמד של החברותא העניק לו במפתיע סכום נכבד לרכישת ספרים ולנסיעות. ושעיה לא טרח לספר לו שכבר קיבל בראשית השנה מענק מהמנהל הנדיב של בית המדרש. הוא לא עמד בפיתוי והזמין את מאירה לסוף שבוע גנוב במלון האהבה הירושלמי. “בואי, לא תצטערי.”
בעלי המלון פרסמו את ההנחות המפליגות שלהם על לוחות המודעות שבקמפוס, והוא קרא והתפתה. הכסף היה בידיו וטעמה של השיחה המענגת עם הרב הנחמד עוד עמד בפיו. אבל הוא האמין גם לבעלי המלון, אף על פי שידע שכל רצונם למשוך לקוחות אל המבנה החדש שהושלם בירכתי השטח המפורז לשעבר. המלון היה מוקף חורשות אורנים שצמרותיהם נעו ונדו בחלונות, כאילו היו לקוחים מתמונת נוף צפונית מתקתקה, מאלו התלויות על קירות משרדי הנסיעות. אירופה הבשומה והמתוקה הדיפה את ניחוח אשוחיה ישר אל תוך מיטת הנאהבים; ואילו היו מתפנים לרגע מרתחת עילוסם, ופותחים את החלון היה גוש ריחני ורענן של החורשות הירוקות פורץ לתוך חדרם. ריחות הטיח והצבעים עוד עמדו בחדר, והם רצו להיעטף בשלמת המתק הירוקה. הוא הקפיד להזמין מונית, והם הגיעו אל המלון כמו שני זרים. אבל האורנים דמויי האשוחים שבחלון אסור שיטעו את הצופה הפתי העוקב אחר אהבתם האסורה.
שני לילות גנובים במלון אהבה מרוחק, שאפילו דנדוני הפעמונים של הכנסיות אינו מגיע עדיו. אמת שהרוח לא חדלה להמות בין הענפים כל הלילה. והוא דימה לשמוע את חבטות האצטרובלים הנושרים ארצה. “איזה מזל יש לנו מאירה, שעוד לא ירד שלג בחורף הזה.” היא לאטה באזניו רוויה ושבעה ולא חדלה מהשתומם על נדיבותו הפתאומית. “ממש כמו בחוץ לארץ לחש לה. ממש כמו שהם הבטיחו במודעות.” “ורק שיזכור להזמין מונית ליציאה.” הוא גיחך, אבל ליבו נחמץ בתוכו. הוא השיג אושר קצר וגנוב מפני שרימה את האנשים הקרובים ביותר. מפני ששיקר לרב הנחמד כשאמר לו שהכסף יעשיר את מדף היהדות שלו, ומפני שהעלים במזיד מאשתו את הסיבה האמיתית שבגללה נשאר בעיר. המסכנה, כל כך שמחה שהוא מוצא עניין בלימודיו, עד שהוא מבקש להישאר גם בשבתות. קור הרוח שבו הצליח להונות את הרב ואת אשתו – תומכי לימודיו הנאמנים – הפתיע אפילו אותו עצמו. והוא נחרד כשחשב לאן מסוגלת לדרדר אותו אהבתו האסורה.
כל השבת הסתגרו בחדר, וכישצאו ביום ראשון, עשו דרכם בחשכת ההשכמה. בחיפזון כזה נהגו עד שפקיד הקבלה נתעורר ושאל אם קרה איזה אסון במשפחה. אוויר ההרים הצלול וערפילי הבוקר החורפי הוליכו את הקולות. והם שמעו את המואזינים הקוראים מעל צריחי המסגדים. ואת קול הפעמונים של יום ראשון מעל למגדלי המנזרים; ורק מתוכו חילחלה כמו ממבוע שאינו יבש, המנגינה המתפתלת של ‘יד ענוגה’; שרוטה וחבולה יצאה מפיו של הצייר רב⁻המכאובות גרשוני, מכילה בתוכה את כל הקולות הנישאים מעל אתרי הקדושה בירושלים. זמרור המואזינים היה בה, ודנדון פעמוני הכנסיות נשתרבב בה, וניגון החזנים הספרדים בבתי הכנסת שבעיר. והוא פלט “הוי אמא” צווחני כזה, שמאירה הסתובבה ושאלה אותו מה קרה. “כלום כלום” פיזם את הוי אמא, “איש לא העז געת בה. איש לא העז מלבדי, הוי אמא, וגם אני לא אצא מכך נקי.” והוא המשיך לנדנד לה עד שירדו ליד תחנת האוטובוס שמול ביתה.
היא סירבה להזמנותיו לשוב אל פגישות הלימוד ברובע היהודי. וסירבה גם לבוא ולשמוע את הנביאים החדשים של גוש אמונים וגם את נביא הזעם האופנתי של השמאל, ישעיהו ליבוביץ', לא רצתה לשמוע. “כולם מתחזים” ביטלה אותם. “כולם דרשנים חובבים.” קור הרוח המדעי שלה ביתר את הבטלנים והמשתמטים מעיון רציני במקורות. בבוז האקדמי שלה כינתה אותה “נוכלים פשוטים המוליכים שולל נערות טיפש עשרה. ובחורים מבולבלים כמוך,” שכחה להוסיף. היא קלטה במעומעם מקצת ממה שעבר עליו במלחמה. היא לא עודדה אותו לספר; אבל גם לא הפסיקה אותו כשהתחיל, וגם לא עצרה בו כשהפליג והתלהב, משחיר משחור את ימי האימה במוצבים המופגזים, ומקדיר עוד יותר את החורף הקשה שעשה במובלעת הסורית. “לא, אמר לה, חרף כל מאמציו, אפילו בירושלים אין הוא מצליח לשכוח את המלחמה הארורה”.
לפעמים, כשנחו לאחר שהתעלסו, ביקש ממנה שתקרא לפניו משהו בקולה המגרגר – העמוק – הקול האופייני של קרייניות החדשות שברדיו, נמוך ברור ומדויק, ומעורר אותו מאד בשעות מסוימות; אבל יובש דיבורה עוד לא היה מקצועי, והיא בחלה בכל תרגילי הלשון שכפו עליה ובשינוני המבטא המעליבים שנאלצה לחזור עליהם בלי סוף. היא סיפרה לו על הקורס הקצר שעברה, כיצד להפוך לקריינית משובחת, כשחיפשה משרה קלה שתממן את לימודיה; והוא נתעורר מעומקי קולה המגרים, וכשבעל אותה בכוח ובפראות, והיא גנחה, עצר וביקש שתגנח למענו בקולן המרטיט של קרייניות החדשות. והיא הדפה אותו ממנה. “סוטה שכמוך,” ניתקה ממנו ופרצה בצחוק לעגני. “שיתבייש, לאיזה סממנים מגונים הוא נזקק כדי להגיע לסיפוקו. בושה, הוא מתנהג יותר גרוע מהסוטים המשתמשים באביזרי המין המגעילים. ובכלל, מה קרה לו בימים האחרונים? גולם כפרי מגושם שכמותו? הוא שכח מרוב תאווה ומתח איך מתנהגים עם אשה, איך מתנהגים כמו בן⁻אדם?” ושעיה חשב, טוב שלא הכירה אותו בימי המלחמה. שבועות של התנזרת מאונס והקשבה להוטה לסיפורי החברים הפכו אותו לחיה תוקפנית. והוא נעלב מעט מדבריה, מפני שהיה בטוח שהשיל כבר מעליו את סימני התנהגותו הגסה, וההפך לסתם גבר מתבגר, אדם מהיישוב.
ה.
מאירה עצמה לא החשיבה בכלל את הפרק הקצר של עבודתה ברדיו. והוא נזכר בדבריה, כשנתקל, לאחר כמה שבועות של לילות אהבה שעשה אצלה, במנהגיה הנוקשים. בתחילה התפלא לשמוע אותה מדברת בזלזול מתנשא על מקצוע הקריינות מלא היוקרה. “כולם שם חובבים” אמרה בלשונה המוכרת, “ומתנפחים,” זרקה במרירות “נדחקים כחרקים ורומסים כמו חיות. ומשתלטים כמו הגרועים שבבני האדם. מעט מאד אנשים תמצא ביניהם. קח לדוגמה את בני המחזור שלי. נדיבות לא נמצאה שם וגם לא חברות.”
ובעיקר היה לה צר על חברותיה שהתקשו להתמודד עם המועמדים לקריינים: צעירים שאפתניים ורדודים שאינם מתחשבים בזולתם. “בנות נהדרות הולכות שם לאיבוד.” והיא ברחה מהאולפנים מיד כשהוצעה לה משרה של מזכירה מדעית לפרופסור הנודע. לשמש אצלו היה לה כמו לשמש בקודש.
מיני מנהגים מוזרים היו לה שהוא עייף למנותם: תה הצמחים שהקפידה לשתות, עם תחליפי הסוכר הצבעוניים, הצמחונות הסלקטיבית שלה, שעוררה זעם וגיחוך במזנון של אולפני השידור – מערך מסובך של היתרים ואיסורים שהקיפה בו את עצמה. משום כך נטה להקל בדיעותיה הקטלניות על עובדי הרדיו. הוא לא אבה להיסחף אחרי הקיצוניות שלה, ולא אחר הכשרות החלקית והמסובכת שהנהיגה במטבחה, ולא אחר איסוריה לאכול במטבחים של אחרים. האם מפני שהם כשרים מדי לטעמה, או דווקא מפני שאינם כשרים? היא אותתה לו באותות ברורים שכבר כמעט אימצה את מנהגי הדת; ומצד שני גילה פן משמח אצלה, נהנתני וחושני שהפתיע אותו בעזותו: איזו מציצה פראית ויניקה קודחת מתענוגות הגוף, עד שהכבידה עליו לפעמים. והוא שאל את עצמו לאן היא ממהרת? כאילו קצבה לעצמה סך מוגבל של ימי הנאה מותרים. שאחריו התחייבה לפני מישהו שהוא לא ידע מיהו, שהתנזר מכל הנאות העולם הזה ותקדיש, לא רק את נשמתה אלא גם את גופה לשירות המדע. והוא תהה בפני מי התחייבה. בפני אנשי החבורה שלה, או אולי בפני המורה העלום בעצמו? היא לא הביאה על גופה בושם, ולא רחצה בסבון ריחני. ולא סבלה שום ניחוח מלאכותי. “אח, הכימיקלים האלה,” ביטלה בזלזול, “נזקם מרובה מתועלתם. וזו סתם אחיזת עיניים. כיון שאת ריחות הגוף האמיתיים אי אפשר להסתיר.” וכמה קל לרמות את החושים המנוונים שלנו. היא לא הצטבעה ולא שמה פוך על עיניה ועל לחייה, ומיעטה מאד לענוד תכשיטים. “מה רע בצבעו האמיתי של הבשר?” שאלה אותו, והוא שפונק אצל אשתו העדינה בשלל ניחוחי בשמים ובהקפדה יתירה על רעננות ונקיון, פשוט לא הסתגל לטבעיות הנוקשה שלה.
רכותה של אשתו, נוחותה, הכביסה הריחנית שלה, מגע אצבעותיה הנעים – כל אלה חסרו לו מאד. הוא לא הצליח להתרגל לריחות גופה העזים של מאירה, טבע ראשוני שאסור לגעת בו. הוא לא סבל את צבע בגדיה התחתונים ולא את מצעיה שלא תמיד היו טריים כאשר הורגל. משטר הסיגוף שכפתה גם עליו במטבחה, הסבונים הגסים שהניחה במקלחת, המגבות העבות והמחוספסת שלה, הקניטו אותו, ולעיתים גם מילאו אותו מרירות חשאית. איזו מין אשה מצא לעצמו? הרי שיגעונותיה אינם פחותים משלו? והוא ידע שיום אחד לא יוכל עוד לעצור, וכל טענותיו ישטפו ממנו בקילוח חזק.
לילה אחד גשום וקר התחשק לו פתאום להשכיב אותה על הריצפה. לפרקד אותה בכוח, עד שחריצי המרצפות יוטבעו בבשרה. ככה בנהמה, כמו זוג פראים קמאיים. להתפתל ולצווח על הריצפה.
“נשכב על השטיח, ביקשה מאירה, נורא קר בבית.” הוא משך אותה אל השטיח הקטן וקרב אליהם את התנור החשמלי. כיבה את האורות והפשיטה בלי סבלנות. גופיהם העירומים נצבעו בזוהר אדמדם, והם נראו כמו שני פראים קדמונים השקועים בטקס פולחני במערה חשוכה. בחוץ טרפו גיזיזי הברד את עלי הדולבים שליד הבית, והשמיעו שאון עמום בתריסים ובמרזבים. והיא לא נזהרה ובעטה בשוגג בתנור, נכוותה וצרחה מתחתיו; וכל המשגל הקמאי, בתחתית המערה הקדומה, שגיונו בן הרגע התגלגל בהגשת עזרה ראשונה עלובה. והוא הרים אותה מצווחת על כפותיו ונשאה אל המיטה ממש כמו בסרטים, וסייע לה בהרגעת הכוויה שעל רגלה. והכל השתבש בן רגע. הכל נהיה מגעיל לפתע, כל כך שקרי ובהמי ולא נכון, עד שרצה להטיל עליה את כיסוי המיטה, ולנוס עירום אל המעון. חשוף ועריה בלי בגדיו, ללא מעילו וללא המטרייה. לחצות את הלילה הסוער, להישטף בגשם הקר ולהיטהר בדקירות הברד הסוחף. ולהתנקות סוף סוף, ברוח המקפיאה מכל התועבה שגופו טבול בה.
שום דבר לא יעצור בעדו. איש לא יחסום בפניו את דרך המנוסה והתשובה. אפילו שיצטנן ויחלה, ואפילו שירד שלג פתאומי, מתנת החורף הירושלמי הקשה – אותו שלג תלוי ומאחר שטרם ירד על העיר. אדרבא, השלג הקפוא ייטיב עם בשרו הלוהט. הוא יתמרק בפתיתי השלג. והוא יתפלש בהם עד קיפאון, עד שימחה מעליו את כתמי החטא הלחים והדביקים.
שיטות הספר הפתוח שלה גם הן עיצבנו אותו. אם הייתה נזכרת ברעיון חשוב בשעת לילה מאוחרת, בעוד היא דבוקה אליו בלחלוחית אהבתם, לא התעצלה: הייתה מזנקת עירומה מהמיטה, מטה את גופה בהטיות של צניעות שפשוט הצחיקו אותו, מה יש לה להסתיר ממנו? “ממי את מסתתרת, שאל אותה פעם, מהשכנים? מהפרופסור הנכבד?” היא מיהרה אל חדר העבודה ורשמה את הערתה בספר הפתוח. “אסור להחמיץ אף ניצוץ של השראה. אתה צריך לדעת זאת בעצמך. הרי גם אתה אמן. גם אותך פוקדת לפעמים ההשראה. לפעמים מתחוורת האמת הגדלה בריצה קטנה של אמצע הלילה.”
והוא היה טועה בלילות, ומבלבל בין החדרים כשהיה קם להשתין בבית הקר. בחושך נתערבב עליו סדר הכניסות מרוב חדרים שגר בהם, והוא לא מצא את בית השימוש. החליק ונכשל באסלה ומחץ את מצחו אל הצנרת הצוננת. והוא גישש בידיו אחר הקירות המוכרים מביתו שבשפילה. אבל כשטעה ונכנס לחדר העבודה, זעמה עליו ולא רצתה לסלוח. גם את פרטי מחקרה לא אהבה לפרט לפניו. ולא הסכימה לקרוא בקול רם פרקים שסיימה כתיבתם, כאילו חששה מתחרות סמויה ביניהם, וכאילו חשדה בו בריגול מדעי. “אני מרגל מדעי, את השתגעת?” כעס עליה כשסירבה להראות לו מאמר משלה שנדפס בכתב עת מדעי חשוב, “נכון שאני חקלאי מגושם, איכר חשדני שעלה העירה, אבל לא יותר.” “זה אנגלית, זה קשה בשבילך.” ניסתה להתחמק ולא נתרככה גם כשהציע לה להיעזר בחוש הלשוני המושחז שלו. חושו של משורר שכבר יצאו לו מוניטין, כדייקן וחף מזיופים. ורק המבקרים הסומים והאווילים סירבו לשבח את שיריו. אין דבר, עוד תבוא שעתו להיפרע מהם. “גם הגולם הכפרי שלך עשוי להביא איזו תועלת.” נזף בה. אבל היא לא מצאה שום מקום להתבדחות.
מחוץ לדלת דירתה התנכרה לו במופגן, וזה הרגיז אותו כהוגן. המחוות האינטימיות שביניהם נעלמו. ומאירה הכט יצאה בחליפת עבודתה השמרנית, העלתה על פניה הבעה מרחיקה. היא הבהירה לו שלא תשנה ממנהגיה הקבועים למענו: לא את סדרי מטבחה ולא את סדרי מיטתה ולא את הליכותיה עם גופה. הוא נעלב והעמיד פני כלב אסופי שהובא מהרחוב. והוא השתומם איך הצליחה להפוך את היוצרות. מי בחר במי? היא בחרה בו או שהוא בחר בה? והוא חש שהוא גומל לה חסד – גבר שמתדפק על גופה הדחוי של רווקה מזדקנת שלא חשה איך היא מעלה את חמתו. והוא השתדל שאכזבתו לא תפרוץ מתוכו. האם היא לא תקנה לעצמה מנהגים רכים יותר? חביבים יותר?
וכשנכנס לדירתה היא ישנה או עבדה, ובדירה שרוי בלגן שקט והוא הוקסם מהשקט; הרחוב היה חרישי ורוח החורף לא ייללה באשנביה. חמימות שקטה עמדה בדירה, מלווה בריחות של שיירי מאכלים. והוא דימה לשמוע את צריחות השמחה של הילדים, שהיו מקדמות את פניו. והוא דימה לשמוע שאון צחוקים מחדר הילדים. וצעצועים מזנקים אליו בפראות מן הרהיטים. והוא התגעגע לכדורים הנשכחים שמתחת למיטות. איך אפשר לחיות בבית שאין בו צעצוע אחד? ואיך אפשר לחיות בבית שחסר בו ריחם המטרף של הילדים? ואיך אפשר ללא כתמי הקיר התמידיים שלהם, טביעות כפותיהם הזעירות?
טענותיה ומענותיו לא איחרו לבוא, מיעוטן בשיחות טלפון הקצרות שביניהם, ורובן נטענו בעל פה בהטחות ישירות באולם הקריאה של מדעי היהדות, ובקפטריה של בית הספרים. זירה נהדרת מצאו להם לקרבות המילוליים שלהם המכאיבים. “אבל תבין, טענה כנגדו, איך אתה מרשה זאת לעצמך? נפתחתי אליך הרבה יותר משנפתחתי לאחרים. אתה פשוט נרקיס סתום, לא מפותח, מאוהב בעצמך אטום לזולת ולא מסוגל להבין אשה.” בקפטריה אמרה לו, לאחר לילה מאכזב, שבו הבטיח לה הרבה יותר משקיים, “אהה, גם אתה? גם אתה אחד מהאלה?” והיא סובבה את אצבעה על מצחה בתנועת מקדחה, כלומר גם אתה אחד מאלה בעלי המחשבות, הלא יוצלחים שאינם מסוגלים להביא אושר לאשה, מאותם שנטפלים אליה תמיד. “אלוהים, איזה מזל מחורבן נדבק אלי, כי הסוף תמיד, שאני נוחלת מהם אכזבות.” הוא לא ידע למה באמת ציפתה ממנו: למתנות, לכסף, לתכשיט נחמד? ברור שהייתה שמחה על התשורות הקטנות, אבל היא לא נתנה ולא ביקשה. ומדוע באמת שלא יביא לה פעם פרחים מהחממה שבקיבוץ, או אפילו עט כדורי מהודר, שלא תחמיץ אפילו רגע אחד חולף של השראה לילית?
על הכסף לא דיברו ביניהם. היא הניחה שיש לו סכומים קטנים לרשותו. היא ידעה על מענק הספרים הנדיב שהמיר בלילות הגנובים במלון האהבה הירושלמי. והיא דאבה על כך בדיוק כמוהו. היושר שלה היה בסיסי ומוצק, ושום דבר לא היה עשוי לכופפו. היא חיה בצימצום כה בולט עד שהיה צר לו עליה. הרהיטים הדלים שבדירה גם הם לא נקנו כחדשים. אביה התקין למענה מדפי ספרים מלוחות משומשים. הכל היה מיושן אצלה, אפילו המדרכה השחוקה, שהובילה אל ביתה מתחנת האוטובוס. והוא השתומם, שכונה חדשה כבישים חדשים, אבל הבתים הקטנים כבר נראים כל כך מיושנים, ואינם מצטרפים לחגיגת ההתחדשות הירושלמית שמסביב. המרזבים שעל הגגות כבר מחוררים, והתריסים שעל החלונות מבוקעים וכשמתגברת הרוח מקרקשים התריסים והחלונות הרפויים ברחוב הקטן שלה. כאילו עברה שם להקת מתופפים בדרכה אל מרכז העיר.
הוא שם לב שלפגישות הרשמיות של המרצים בפקולטה יצאה בלבוש נאה. היו לה גם חליפות יותר טובות בנוסח הישן אי שם בארונותיה. ואולי גם החזיקה לצורך הפגישות הללו תכשיטים מעטים ותליונים. הוא התקשה לצייר לעצמו כיצד היא נעה, מהודרת וחופשייה במסיבות הקוקטייל של החוג, על פניה חתומה הארשת הנזירית המחמירה שלה. היא הפיקה בוז מתנשא לדרשני הרחוב, למתחזי המדשאה המשתזפים שבקמפוס, ולקופי הבמות ואולמי ההרצאות. כל המוקיונים שנאספו בירושלים משבעת קצווי עולם היו “גועליים” בעיניה, רק להטות לבבות תמימים הייתה עורמתם מספקת, הם לא עמדו ברמה המדעית הנדרשת. הוא שמע את קולה הביקורתי מתנשא מעל ההמולה של מסיבת המרצים. “ואין להם שום הוכחה לדבריהם המאוששת כראוי.” “סינדרום ירושלים” המאיים הוא שהפיל חללים באלפי עולי הרגל והצליינים מכל הדתות שהתכנסו בעיר. היא שמה לצחוק את נואמי הרחוב, גידפה את המתגודדים והצעקנים,והביעה שאט⁻נפש מכורזי עצמם, המתנבאים בחוצות, ומאלה השמים עצמם משיחים חדשים. היא דיברה בגנותם ממש כאילו היה לה אחד מהם חבוי בביתה, נסתר מתחת למיטתה.
אבל הייתה לה יראת כבוד עצומה לפרופסור המפורסם, ראש החוג שלה, אף על פי שגם הוא נתפרסם לאחרונה בחזיונות המפוקפקים של דרשנות משיחית. היא עצרה לידו במסיבת הקוקטייל, עיניה אורות ולחות וכולה התגמדה בפניו. כאילו לא חלפו עשר שנים מאז הייתה התלמידה המעריצה שלו. הוא לא הבחין בה כלל בשנה הראשונה ללימודיה; וכאילו שבה והתייצבה אצלו לרשותו הגמורה, וחזרה להיות מזכירתו המדעית המסורה. וכאילו תרוץ תֵּכָף ומיד להביא לשולחן עבודתו את הספרים שביקש מספרייתו העצומה, שהוא עצמו כבר לא זכר היכן הניחם. “האם שכח הפרופסור איך רצה למענו לבית הספרים המרוחק בקור ובגשם? איך מיהרה קצרת נשימה בשביל ספר שנתגלה אצל מוכר הספרים שבשכונה החרדית? האם שכח כבר הפרופסור הנכבד איך נשאה את הספרים תחת זרועה ומיהרה לדלג מעל המדרגות? והאם שכח שירושלים כולה עשויה מדרגות? ואיך רץ לקראתה בקוצר רוחו, בגרביו העבות לרגליו, מדשדש על השטיח. והושיט אליה את ידו לקבל את הספרים הרטובים?”
היא עצרה אז את נשימתה ואזרה אומץ שלא ידעה מאין זומן לה; והצביעה בפני המלומד הדגול, במורך אך בעיקשות, על התגלית הקטנה שלה. הפרופסור חיכך את רגליו זו בזו ונשא אליה עיניים שאיזה נצנוץ חלף בהן. שמע את בקשתה ולא הפסיקה בקוצר רוחו הידוע, הניח לה לסיים דבריה, שלא באו אלא לשמו ולשם כבודו. ומאותו היום נשתנה מזלה בחוג לטובה, והריהי בדרך למעלה גבוהה, שאם לא יצוצו במהלכה מכשולים בלתי צפויים, ואם לא יתנכלו לה קנאים מרושעים שהאקדמיה מלאה בהם, סופה שתביא אותה בעוד עשרים שנה לאקדמיה הישראלית למדעים.
שעיה בן⁻יוסף גיחך לנפשו כששמע את סיפורה פעם ועוד פעם, ובכל פעם הוסיפה פרט שלא סיפרה לו מקודם. גם דמותו של הפרופסור נתחלפה בדמיונו. האם היה זה גרשום שולם עצמו? שאת אמרותיו השנונות היו הידידים הטובים שלהם, אלה ששידכו ביניהם אגב משחק, מיידים זה בזה בקפֶטריה? או אולי המורה הזעפן, איש המסתורין,המתראה כאדם פשוט? מהנדס אפור או רואה חשבון קטנוני? אבל כל אלה שמקיפים אותו יודעים שהוא רק מסתתר. ורק מעמיד פני צנוע מרוב ענווה. אותו איש ירושלמי רגיל שהעולם עוד ישתאה אליו.
הוא תיעב את נימת המורה הידענית שהייתה שוזרת בדבריה, והוא תהה אם הבחינה בה בכלל. והוא פקפק אם הבדילה בינו לבין תלמידי החוג שלה המנדנדים. היא טענה שהוא סמכותי מדי בשבילה, לגמרי לא מתאים לרוחה העצמאית, שחושלה על סדנם של גדולים ממנו; ויותר גרוע, שאינו מוכן עדין לקבל סמכותה של אשה. כנראה שאישתו הרגילה אותו לסמכות גברית בלעדית ומצחיקה. אבל שלא ישכח, היא אינה נכנעת כמו אשתו. היא אשה עצמאות ומנהלת מסלול מדעי מבטיח. עליה לא יצליח לרכוב כמו שהוא מורגל לרכוב על האשה שבבית. ושלא יתלונן על תלמידיה, כי אינו טוב מהם. והכל היה ברור לה מההתחלה. אבל מעבר להתחלה לא הרחיקו הרבה. וכל מה שעשו וכל מה שנגעו, קיוו והתאכזבו, לא היה אלא ההתחלה. כמה מתק יכולים היו לשבוע וכמה דבש אהבים ללקק, וכמה יין עילוסים היו מרבים ללגום וכמה און יכול היה לשפוע אל תוכה, אילו רק היו זוכים לחצות את קו ההתחלה.
ו.
בבית⁻הסופר החדש חגגו ערב של קריאת שירים. משוררים תל⁻אביביים נודעים הואילו לעלות לירושלים, ובמודעות הבטיחו שיהיה מעניין. הוא הזמין אותה והיא נענתה להזמנה. באוטובוס איטי ומסורבל נסעו לרגלי החומה, התחככו באבנים ברובע היהודי המתחדש. בתום הערב הייתה מאירה נסערת מאד מדברי המשוררים, מהתגרויות המנחה השחצני ומנוהגי האינטימיות הלבבית של הקהל הקטן. מהשאלות הנוקבות, מהתשובות המתנשאות ומליל הסערה החורפי. בדרך חזרה הסכימו לשוב לדירתה ברגל, “בתנאי שלא ירד שלג.” הלילה היה קר מאד ועננים כבדים כיסו את העיר. מפעם לפעם ירד גשם דקיק, וכשהרוח הסיטה את הטיפות מול פנסי הרחוב, יכלו לדמות שהם נעים בתוך מסכי שלג. הם הלכו לאיטם ברחובות מוכי הרוח. לא היו עוברים ושבים על המדרכות, ומתחת לעצים הסתחררו מפלי עלים. חלונות רפויים קיקשו בבתים העזובים, וצליל מרוחק ולא מזוהה נישא מתוך העננים. והוא תהה אם לפני השלג אפשר לשמוע איזו יבבה שמבשרת על בואו, כמו היבבה שהקדימה את פגזי המרגמות בחורף הארור שלפני שנתיים.
הרוח הירושלמית הסתחררה מסביבם ונשפה בכל מקום נשיפות ראשונות של פרידה. שניהם חשו בנשיפות הפרידה ושניהם שתקו. התכרבלו בתוך מעיליהם והחרישו. והוא חשב עד מתי תתארך השתיקה ביניהם? ומי יפתח ראשון בטיעוני התחמקות וטרוניות? מי יסתכן בגילוי לבו ומי יפול בפח הסנטימנטלי? וכשיצאו מרובע התפר שבין חלקי העיר וירדו דרומה, אל השכונה שלה, שבאמת היא חדשה, אבל כבר בלתה, ונראית כמו שכונה ישנה, עלה בו זיכרון נושן.
המראות שראה סביבו בדרך הליכתם העירו בו את זכר המראות הנושנים. זיכרון ליל השלג הראשון שלו, מלפני שנים רבות, כשיה חייל צעיר ומאוהב ללא תקנה בעיר המחולקת. השלג הפתיע את מחלקתו בלילה שבו תפסו את חוות הלימוד הנטושה שליד ארמון הנציב. פרץ אז סכסוך לא מובן עם מטה המשקיפים של האו“ם. והם נשלחו בדחיפות לכונן ריבונות צבאית, קצרה אבל מופגנת, בבניין הענק העזוב. בלילה עוד התגבר השלג, ולבוקר מצאו עצמם שישה חיילים מבולבלים נצורים בחומת שלג עבה. הוא לא הצליח לעצור בנערים. הם פרקו מעצמם כל משמעת צבאית, השתוללו והתגוללו בשלג בשמחת ילדים תמימה, והוא ננזף בטלפון, ואחר כך גם נינזף בחומרה בעל⁻פה; משום שהפקיר עמדה חשובה ומשום שכמעט גרם לתקרית עם משקיפי האו”ם ומשום שלא השתלט על עדת הפוחחים שלו, שהשלג המפתיע הפיח בהם רוח ילדות רחוקה.
הוא זכר את הקור הצובט, את הבגדים הדקים שכלל לא חיממו ולא הגנו מפני הרוח החודרת, ואת מאמצי השווא שלו להתחמם. ואחר כך עבר על איסור נוסף והתיר להם לכרות ענפי אורן שבור, שמהם הבעירו מדורה מאולתרת. הפיח זיהם את המדרגות והשחיר את רצפת החדרים הריקים. אבל הם יכלו סוף סוף להירדם אחרי יום ולילה מקפיאים וחסרי שינה. ומאז נותרו בליבו געגועים חריפים אל השלג בירושלים.
“איפה טעינו?” שאל, “ומה יועילו זכרונותיו מימי הנעורים הרחוקים? מה השתבש בינינו, מאירה?” סְתָו קצר וחורף אחד בירושלים, וזה סוף הסיפור? והוא נזכר שמאירה שאלה אותו איך זה שדווקא הם נתדבקו ביחד? מתוך כל קהל הסטודנטים העצום, המתהלך בקמפוס השוקק, דווקא אנחנו? ואיך זה שמזלה המחורבן תמיד מתעתע בה וגורר אותה ליחסים עם גלמים כמוהו? איכרים מגושמים והססנים, או מרצים דקיקים ונלהבים? והיא סובבה את אצבעה כקודחת בתוך מצחה. אבל מה שלא אמרה לו ושתקה נשמע כך, אתה ישבת לך כל כך בודד, גולם מסוגר שכמותך, כבד וחשדני ונע כטירון מובהק ליד השולחן שבאולם הקריאה. מרחוק אפשר היה להבחין שאתה כאן חריג, חריג לגמרי. אינך סטודנט וגם אינך מרצה, ואינך שייך בשום דרך לעולם הזה, שאולם הקריאה הוא בית גידולו. וגם אני הייתי בודדת. מכאן תמיד מתחיל המזל לבגוד בי. איש אחד, שאהבתי לפניך, עזב אותי בלי להודיע ונסע בחיפזון לחוץ לארץ; ואיש אחר, שחיזרתי אחריו כמה שנים, נתקע בתל⁻אביב.
ואני עקבתי אחריך כמה ימים, ערכתי לך בדיקה נוספת, כי לא סמכתי על ההמלצות של ידידינו הטובים – חסידי שולם ובובר שהכירו בינינו. כי מה פירוש פנוי, ומה פירוש פנויה? “הפירוש המדויק,” אמרה מאירה, “למדתי להיזהר באף פניה של הגדרה חמקמקת זו. וכך גילגלתי את הדברים, שייראו כאילו יש להם קצב מקרי.” פגישה אקראית באולם הקריאה, הרמת גבה, השתוממות קלה, אה, שוב נפגשים? ואמירת שלום רפה. ואחר כך פגישה מקרית בשביל הקיצור היורד אל השער המזרחי. נענועי ראש לשלום מרחוק. וכמה מלים שאינן מצטרפות למשפטים. “ולבסוף תפסתי אומץ, וניגשתי לשולחנך הפנוי כן, השולחן היה פנוי אמיתי. כן, תפאורה רומנטית, אחר הצהרים השמש האירה בחוץ בזהב סתוי, ובקפטריה של בית הספרים התכוננו כבר לחופשת החג של סוכות. מובן שעכשיו אני מצטערת על היוזמה המיותרת שלי. אבל לא יכולתי לעצור בעד עצמי.”
נשיפות הרוח הקרה התגברו. הגשם הצליף בפניהם והיה ברור להם שזה הסוף. אין מה לעשות. והפרידה שלהם כבר קרובה ואי אפשר לעצור בעדה. עוד פגישה ייפגשו ועוד אחת. ומפעם לפעם תהיה אהבה דלילה יותר: חזרות על לילות הלהט, בלי הלהט שבהם. וחיקויי החיבוקים הראשונים, המטורפים, ללא הטירוף שבהם. יש רגעים כאלה שהעתיד מתגלה לפתע בבהירות צבעונית מדהימה. כל רגע חזוי בו, וכל מהלך וכל אכזבה ומפח נפש. והוא כבר פזל אל המשוררת שישב לידה בעת קריאת השירים, אשה נעימה, שידיה מחוספסות וצפורניה שחורות מלכלוך, אבל מגופה עלה ריח טוב. לא רק למאירה יש מזל מחורבן, חשב לעצמו. במחסה בתי הקומות של הרחוב הראשי הוקל לשניהם מלחץ הרוח. ומאירה הודתה לו על שהזמין אותה. “כן, היא בהחלט נהנתה בערב. גם מההרצאה המלומדת של המנחה השחצני וגם מקריאת השירים המתגרה.” והיא דנה אתו בפירוט בסגולות המנחה וביתרונות המשוררים. וחילקה ציונים מחמירים, אך הוגנים לאנשי הספרות שעלו מתל⁻אביב. הם עשו טובה לעכברי החומות של ירושלים, התקועים בחוריהם מעבר להרי החושך. ומרוב אבנים ובנייה חדשה אינם רואים את צמיחתה הפראית של הספרות התל⁻אביבית – עכברים מבוהלים שלא ידעו כיצד להתייצב מול שחצנותם הרומסת של האורחים. הערב הכירה באמת משוררים עכשויים להוטים להתפרסם, שביטלו בהבל פיהם את המשוררים שקדמו להם – משוררי העיר הזאת, צנועים ואפורים – ואת כל שאר המשוררים שבארץ.
“כשהדפסנו את שירינו אצל אהרון אמיר ב’קשת', היינו הרבה יותר צנועים,” הזכירה לו. “ולמסיבות של קוראים, או להופעה בפני קהל שוחר שירה, איש לא הזמין אותנו.” “הימים השתנו,” השיב שעיה, “והזמנים התחלפו. את שוכחת שהייתה מלחמה שזעזעה גם את המשוררים. קחי את העיר המחולקת הזו, שעכשיו נאנסה להתחבר. המחדל הכאוב הוליד זעזועים קשים, והמשוררים הם שבישרו עליהם. וזוהי רק דוגמה אחת. אי אפשר לדרוך על מדרכות ירושלים מרוב אבק הקדושים שהצטבר עליהן.” “לא הלילה, העירה מאירה, הלילה שטף הגשם את כל הקדושה ממדרכות ירושלים.”
“את מבינה מאירה, גם המשוררים רוצים לקחת חלק בבניה המטורפת הזו.” ובפרץ געגועים שהעיר בו ליל החורף הסוער, אמר שכשישב בעיר הזאת בנעוריו, ושירת בה ובגבולה המפותל, הייתה באמת קטנה וללא מוצא. אבל הייתה גם חילונית יותר והרבה פחות קדושה. בין האמנים הירושלמים נולדה ופרחה אז בוהמה שתיינית ונהנתנית, שלא נפלה מהבוהמה שבתל⁻אביב. פרחי משוררים ולוויניהם שרצו בכל בית קפה, היה אוויר אחר אז בירושלים. וגם החיילים הצעירים, שהציצו במורך אל חבורות הבליינים שקנו להם שם, הרגישו עצמם שותפים זוטרים לחִנְגָּא המשותפת.
“היכן טעינו מאירה? איפה שגינו? ומדוע ניתנה לנו שהות כל כך קצרה? איך נגררנו גם אנחנו אל המחדל שאין לתקנו?” וכמו דקירה פנימית מכאבת חלפה בו הרגשה כבדה של החמצה. ויחסי אהבה אל האשה הקשה והמעוררת הזו, שלא מוצו. ואפשרות מבטיחה לשוטט עמה חבוק ונכרי על מדרכות הספרייה בלונדון, שאבדו – אותה הספרייה שבה נתגלה לה כבחזון יעודה המדעי ששינה את כל חייה.
הוא הופתע כשגילה שמאירה החכמה והקשוחה מתמכרת לאמונות טפלות. הוא מצא בדירתה ועל שולחנה סימנים מובהקים. ניחושים בקפה, מריטת עלי פרחים והצצה כפייתית בלוחות אסטרולוגיים. כמה פעמים הסיטה את שיחתם לאמונתו הרופפת בגלגל המזלות, רפיפות הראויה לגנאי. “בן איזה מזל הוא? ובאיזו שעה בדיוק נולד לפני ארבעים שנה?” הוא רגז ולא השכיל להבין איך אשה כמוה, משכילה ולוחמנית, מתמכרת לשטויות. איך אקדמאית כמוה, הלועגת בלי חשך לדרשנים החובבים, איך היא מתפנה לעסקי הבלות? והוא ניסה למשוך אותה בלשונה כדי לשמוע אם יש קשר וקרבה בין משיכתה לאמונות ההבל, ובין הפולחן הסודי של חבורתה. אבל היא הדפה את גישושיו, והוא לא הצליח לתפוס אותה בחולשתה אפילו פעם אחת. ומה יתרונו, שהוא בן נאמן למזל הנאמנים? אילו ידעה כמה מכבידה עליו לפעמים הנאמנות שירש מהכוכבים.
לפני שנים גבר עליה יצר הסקרנות, והיא נטלה חופשה קצרה מלימודיה והתמחתה אצל מורה ידועה בקריאת קווי כף היד. לילה אחד,כשהייתה שרועה מתחתיו מנהמת מתאוה ששככה, נטלה את כף ידו ונשקה לה. היא ליקקה אותה וניקתה אותה משכבת החטא שעליה, ואז עיינה וניחשה בקווי כף ידו. לפתע התכווצה תחתיו נחרדה. “נבואה קשה אני רואה, המהמה בקול הגרגור הקרייני שלה, נבואה נורא מפחידה. אולי לא אגלה לך? למה לי להפחיד אותך?” הוא חש בחזהו את הריטוטים שהעלה קולה העמוק, וגרונה שהיה מלופף בידו השנייה הרעיד. “קו החיים שלך נפסק באמצע. אני חוששת מתאונה קשה, או מהתקף לב פתאומי. אני נורא מפחדת.” והיא כבשה פניה בחזהו, ונשקה לשערות שדגדגו את לחייה. “הייתה לך תאונה קשה?” והוא השיב, שאם לא ניקח בחשבון כמה פגזים שהתפוצצו בין רגליו, על התל ההוא שבמובלעת הסורית, ואם לא נחשוב שהג’יפ שלו התהפך פעם לתוך תעלה מלאה מים בין מצבורי הבזלת, הרי שלא קרתה לו שום תאונה רצינית. “והתקף לב, חקרה, אתה בטוח שהלב שלך בריא?” והוא השיב שאם לא ניקח בחשבון את רגעי הפחד הנוראים שבאו עליו בתוך הבונקר הסורי בעת התקפת הנגד, רגעים ששְׂעַר ראשו הלבין בהם, כפי שהיא יכולה לראות בעצמה, והוא הרגיש שעוד מעט ייגמר, הרי שלא זכור לו שום התקף לב. אבל לב חולה ודאי יש לו. שהרי איזה לב בריא היה נכנס לפרשיית האהבים עם מנחשת העתידות? זו השכובה מתחתיו ומעוררת בו דחף, שאינו ניתן לכיבוש, לבעול אותה בכוח עד שתגנח בקול הקריינית המשגע שלה.
מאירה נאנחה ואמרה “ברוך השם, עדיין לא, אם כך כל החיים עוד לפניך. ומה שאתה חייב לעשות, אתה חייב להשגיח היטב על עצמך. כי קו החיים שלך נקטע באמצע חייך.” והוא התגלגל מעליה מבוהל, מפני שתחזית מחרידה כזו, עדיין לא חזו לו בחייו. אבל היא התכרבלה בחיקו, וריככה את קולה שנשמע כמו קולה של מטפלת, הרוכנת לרצות ילד מבוהל. “אני מקווה שזה לא יקרה בקרוב. אבל רגע, אין לך מה להתאבל. ואני רואה שאתה תתאושש במהירות לאחר האסון. אתה תבריא לחלוטין, וחייך יהיו מתוקים יותר מאשר לפני כן, ואתה תאריך ימים טובים ובריאים.” והיא התייחמה עליו, ונדחקה מתחתיו. והתמסרה לו ברכות נעימה. עד שחשב שחבל שאינו מתבשר ממנה בכל לילה בשורות כל כך נעימות ומפחידות.
מאום לא היה יכול לעצור את הסדק המתרחב ביניהם – גם לא לילות חשקים מתחת לחלון המואר באור אדמדם של התנור החשמלי, וגם לא סערות החשק הפתאומיות, שבאו בעקבות חרדת הנטישה והפרידה – לאט לאט התרחב הסדק. והוא רצה להספיק ולראות שוב את השלג בירושלים, לסגור מעגל שנפתח בלילות השכוחים של נעוריו. הוא זינק עירום אל החלון לראות אם כבר החל לרדת שלג, היא נאנחה שחורף קר כזה כבר איננה זוכרת. ויש לה מזל, שגופו התנורי מחמם אותה, כי אחרת היו מבצבצות בקצות אצבעותיה בועות הכפור המכאיבות, כמו הבועות שהכאיבו לה בחורף הגורלי של חייה על מדרגות הספרייה הקפואות, כשחייה השתנו לחלוטין ברגע קצר ומהמם. הוא הרגיש שהם הולכים ומתרחקים. היא נזהרה ותחמה בדיוק את גבולות כניסתו לחייה, וגם הוא הקפיד להיזהר, ולא היה נדיב כמו שהיה בימים הראשונים. ואם היה שואל אותו מישהו, לפני שהסתבך בפרשייה עם מאירה, האם אפשר לסבול מיחסים שהונחו בחוץ? היה משיב בשלילה גמורה. הוא לא האמין שאפשר ככה להמשיך. אבל כשהגוף עירום, הנפש גם היא חסרת הגנה. ומשהו נפרץ בהם. בשניהם, בלילות הקור שבהם התחפרו בתוך עצמם וניסו לשווא להיכנס זה לתוך עורה של זו.
שיחתם הפכה דלגנית, מתחכמת ומתמחה בעקיפות. אולי משום כך נהיו יותר סלחניים, פוגעים פחות ויותר מפויסים. הוא לא מנה לפניה את חולשותיה, מתוך הרשימה המוכמנה שאתו; והיא חדלה לפרט באזניו מדוע הוא מאכזב אותה בכל מפגש שביניהם. ורק כשטעה ושאל אותה, בלי שום כוונת זדון, על ילדותה הרחוקה שבשכונת הפועלים, היא נשברה ופרצה בבכי מר, והוא ראה לידו ילדה קטנה וכואבת, שהניחה לו לחסות עליה. היא נתנה את אגרופיה הילדותיים בתוך כפות החקלאי הגסות שלו, וזכר בתו עלה מלפניו: לילות הבכי שלה, נסיונות ההרגעה שלו וניחומיו. הוא זכר איך ליטף את אגרופיה הקטנים. געגועי פתע הבזיקו בתוכו ומחצו את לבו בכאב.
אפילו פאריס לא הייתה רחוקה דיה מאמא שלה. ואפילו בלונדון לא הצליחה לנתק את כבלי טינתה לאמה. לפעמים הייתה רדופת הרגשה שאמא שלה תמיד בעקבותיה. בכל מקום, ואפילו כאן, במיטתה, שמצעיה לא כובסו כבר ימים. והוא ליחש מילות ניחומים סתמיות שעלו בראשו, מאלה המלים שהיה מגייס בשביל בתו הבוכייה, ומצא עצמו שר בקולו האבהי, שעד עכשיו הסתיר אותו ממנה, “הוי, יד ענוגה הייתה לה, איש לא העז געת בה, לא בה ולא בלבבה.” גרשוני רב⁻המכאובים תיבל בתערובת המזרחית שלו מכל הקולות שחברו בירושלים; מזמרור המואזינים הצעקני, מדנדון פעמוני הנוצרים הקצוב, ומניגונם המשעמם של החזנים הספרדים, המסלסלים בשירתם. באוויר ההרים הצלול והקר של ירושלים פרצו מתוך פיו ונשתפכו המנגינות, בחדר המואר באורו הסמוק של תנור החשמל הזעיר. וכשרצה לבדח אותה לפני השינה, אמר לה שהעבודה עם המורה יכולה לרפא אותה אחת ולתמיד משנאת אם חולנית. והיא לגמרי לא משועשעת, התנפלה עליו, ודחקה את אגרופיה הילדותיים בתוך צלעותיו ואמרה “שלפעמים הוא באמת כסיל אמיתי.” ומדבר ממש שטויות. ושום מזל מגלגל המזלות לא יגלגל אותו למזל טוב יותר. ורק שלא יפתיע אותה, ושלא ילקה באוטם הלב, ושלא יתפגר חלילה הלילה במיטתה.
ז.
על נסיעות בילוי לא היה מה לדבר. הן היו מסובכות מדי וגם מעוררות חששות. היא לא רצתה להתגלות, ולו במקרה, כמי שמבלה בעיר החוף המושחתת. והוא פחד שיזוהה באקראי על ידי אחד מהחברים הרבים שעשו איתו בחזית הצפון – כמה אנשים פגש בחפירות ובשיירות, ממש קשה להאמין – שלא להעלות אפשרות גרועה מזו, שיזוהה על ידי אחד מחברי קהל קיבוצו, מאלה המזדמנים בכל שני וחמישי לעיר הגדולה. למרות חששם, נפגשו פעם ופעמיים בתל⁻אביב. לרשותה של מאירה עמדה דירה פנויה של דודה רחוקה, שכבר מזמן החליפה את מקום מגוריה, ובינתיים עד שתסתיים מלחמת היורשים, הסכימו במשפחה שתשמש את מאירה.
הדירה הייתה בבית קטן, ברחוב צדדי לא הרחק משפת הים. וההמולה העצומה של המרכז המסחרי החדש, למרות שהיתה קרובה והתנהלה במרחק של כלום מהדירה, לא הגיעה עדיהם. כמו הפוגות קצרות ומתוקות בתוך זרם של צער ואכזבה קרבה, כך היו להם הנסיעות לתל⁻אביב. הם נסעו בנפרד ובשעות שונות. כדי שלא יזדמנו חס ושלום למושב אחד באוטובוס הצפוף היורד מירושלים.
ופעם אחת, באביב המוקדם נסעו לתל⁻אביב וירדו אל החוף. בירושלים שרר עוד חורף גמור. בלילות היה קר, וההסקה במעון טרטרה והרעימה כמו באמצע החורף. הם חלפו מתחת לכיכר העמוסה והתנחלו בחולות הצחים שמתחתיה. החוף היה נקי, שטוף ברוח ורחץ בגשם. ובין מגדלי בתי המלון החדשים נפערו שמי אביב חמימים, שמיים גבוהים וריקים, המעוררים לכמיהה לא ברורה ולהשתוקקות עזה לנסיעות רחוקות.
הוא משך אותה אל הים הקריר. אל בין המשוגעים הבודדים שרחצו והתעמלו על החוף. והם שחו מעט עד שהכריע אותם הקור. הם הקיפו וחמקו מסביב לשובר הגלים שניזוק בסופות החורף האחרון. על האבנים הענקיות,שהובאו מהמחצבות שבהרים, עמדו דייגים כמאובנים. במשך שעות עמדו ולא נעו,כפופים ומקושתים כלפי דכי הגלים. הם צפו בהם ממרחק, כשעלו להתייבש מתוך הגלים, כמו חודים של שעון שמש ניצבו, לרגליהם הדליים, בידיהם החכות והשמש סובבת סביבם במעגל. והוא קינא בשלווה הבלתי מופרעת שלהם, והוא קינא בחייהם המוכפפים לחוק הים, ולא לגחמת נשים חולפת.
החול שנשטף מגופם כשיצאו לנוח העיר בהם זיכרונות רבים. גופם נשטף וכוסה שוב בחול, והגומות השקועות של צורת אבריהם, שהותירו בחול הדביק, הזכירו להם ימים רחוקים. מעטה החול החם והמדגדג, מתנות הים הפזורות על החוף, שיירי פירות שהרקיבו, מוטות מכורסמים מכוסי חלודה, הכל הכל ריגש אותם וטילטל אותם לימי הילדות הרחוקים. חוסר הדאגה של המתרחצים, כאילו כל חייהם עוברים בחופש הגדול, הכובד של החיים הממשיים הנותר למעלה ברחוב, והקלות המשוחררת שבמזח ועל הרציפים – הכל כמו שהיה לפני שנים.
הוא נזכר משום מה בעגלות הקטנות של מוכרי התירס החם, בילדים השזופים והזריזים שהשכירו כסאות נוח למתרחצים.הוא זכר ילד אחד שנשא מעליו כיסא ענק כפול מקומתו. פלגי הזיעה שירדו על גבו, שפתיו החשוקות ממאמץ ושריריו המשתרגים נראו לו בבהירות, כאילו ראה אותם רק אתמול; והוא התעורר ושורר למאירה את שיר מוכרי הגלידה שזכר מילדותו, ממש באותה הנעימה ובאותן המלים שנקלטו בזיכרונו והיא צחקה והתכרבלה אצל ערימת החול שלו. ומשום מה זכרה את שיעורי השחייה השנואים שלה, את הנזיפות שחטפה מהמורה הייקה הקפדן, ואת פחדה שלא התגברה עליו, מבוגדנותו האורבנית של הים. היא לא הייתה מושכת בבגד הים המיושן שלה. גופה נראה עייף ומבוגר מדי לשעשועי החוף של מקדימי הקיץ. וכדרכה הצליחה להיראות צנועה ורכוסה, אפילו כשהייתה כמעט עירומה. בשכונת הפועלים, שגדלה בה, הקפידו מאד על הצניעות. שעיה בן⁻יוסף השתכר מריח הים ומריח המרחבים המלוחים שצרבו את גרונו. למרות שהתמוגג לשעה קלה מזיכרונות הילדות שתקפו אותו, ואפילו שכח את חששו המתמיד שמא ייתקל במי ממכריו, שמא יתגלה סיפור ניאופיו. ימים ראשונים של אביב מוקדם התפרצו, והוא כבר ידע שימי אהבתם הולכים ומתקצרים.
מתמיד באו עליו התגלויות בחוף הים, הקישור הנפלא, הבלתי אמצעי, עם הכוחות הכי חזקים של הטבע, הוא שעשה: הרוח הלחה שאינה חדלה לרגע, גושי המים המלוחים העצומים, דכי הגלים וכרבולות הקצף המבעבעות, זירה מיוחדת במינה, שעוררה אותו מתמיד לחזות אסונות הנסתרים עדיין מעבר לאופק.
בערמומיות של מאהב מנוסה תילל את גופה בחול החמים, ובערמומיות של חושק ליטף את עורה מתחת למסך החול שעירם על ירכיה. וכשחש שהגיעה השעה לגילוי הלב העז ושאל אותה “אז מי הוא המורה שאת מכורה לו? אולי גם לי מותר לדעת, ואולי גם אני אצטרף סוף סוף? ומה אתם עושים שם, בקבוצה של בני הבחירה, חברייך הטובים?” אבל היא הבחינה במלכודת שטמן לה. והיא הבחינה באצבעותיו הרכות המשוטטות על פנים רגליה. והיא לא הסירה את אצבעותיו המיטיבות, אלא נאנחה ואמרה, שהיא מוכנה להשיב תשובה מלאה, אבל רק לאחר שהוא יעבור תקופת הכנה מתאימה. “מה זה, עוד פעם טירונות?” שאל, “מה זה, שוב בחינות כניסה?” והיא אמרה “מה חשבת שתצא בזול?” שיחות ארוכות וקריאה שקדנית בכמה ספרים שהיא מוכנה להשאיל לו. ועוד תנאי אחד. “מהו התנאי?” תנאי קשה שהיא חוששת שלא יוכל לעמוד בו. “בבקשה, בבקשה, הפציר בה, מהו התנאי?” “ובכן, אמרה לאיטה, תוך שהיא פושטת את רגליה ומנערת מעליהן את גבב החול המדגדג, בתנאי שהוא ייפתח, בתנאי שישבור בעצמו את שבעת המנעולים הצרים על נפשו, בתנאי שיפרוץ מעצמו את הסכרים הסוגרים אותו. וממלאים וטוענים אותו במתח בלתי אפשרי.” והוא נזכר בציירת האמריקאית הצעירה, שנתלתה על צווארו בפגישתם האחרונה, מרוחקת ממנו, מנוכרת וכבר אינה ניתנת לפיתוי, מבוגרת ושקולה, ושונה לגמרי מהילדה שהכיר בקיץ המטרף בצריפה. והיא אמרה לו באותה הנעימה של מאירה, שעליו למהר ולהתייצב לטיפול פסיכולוגי דחוף, לפני שיפוצץ את עצמו מרוב המתח הכלוא, שטען בתוכו, ולפני שתעוף נשמתו בסערה מתוך גופו.
והוא לא חדל להשתומם, כשזרזף גרגרי חול על גופה. איך הגיעו השתיים, שלא התראו מעולם, להסכמה מלאה על טירופו הכלוא.
בערב לאחר שנחו בדירת הדודה ולאחר שרחצו, ולאחר שגם אותה טימאו במשגלם, כמו שטימאו כבר כמה חדרים בחורף האחרון, הוא משך אותה אל הנמל העזוב של יפו. הם הזמינו שולחן במסעדה המפורסמת שעל שפת המים. ירדו במדרגה וישבו דבוקים כמו זוג נערים. חומה עוד לא נפוג ועלתה ממנה רכות נעימה. נדחקו זה לזו וצפו בשתיקה בדייגים המתקינים עצמם לדיג הלילי. הם הזמינו דגים וגם שוחחו מעט עם הדייגים. הצד האחר שלו, הצד המעשי והנמרץ, שמאירה כלל לא הכירה, התגבר עליו. הוא גרר אותה למסעדה ממש בעל כורחה. הסרחון הרתיע אותה. דחו אותה הדגים המפרכסים שזכרה את עווית זימיהם מהאמבטיה שבבית דודתה. והיא לא אהבה לראות איך קוטלים אותם באכזריות קרה. על אף שהדירה עצמה מבשר, התירה לאכול דגים. אלא שאף פעם לא נתנה דעתה כיצד הם ניצודים וכיצד הם מפרפרים וכיצד הם מתים. לא רצתה לדעת כיצד מכינים אותם לבסוף לשולחן הסעודה. הספיקו לה מראות השבי באמבטיה שראתה בילדותה. שעיה דווקא גילה ענין במראות הנמל: גלילת הרשתות הקצובה על התופים המזמזמים, כפות התפיסה החסונות, המצופים השבורים והדליים המטפטפים, הזכירו לו את עבודתו לשעבר, בבריכות הדגים של הקיבוץ, אז, כשעוד היה איש צעיר ובריא: שולחנות המיון שלידם היה מתיש עצמו עד חשכה, חליפות הגומי של הדייגים, המתמלאות בזיעת היום הנצברת.
הו, איזה סחף פתאומי של זיכרונות אחז בו. והוא נפתח וסיפר למאירה על ימי הדיג הקשים שעשה בברכות הטובעניות: איך היה משכים ואיך היו סוגרים את כיס הרשת על הדגים המצופפים. כיצד היו מתאכזרים ומשפדים את צבי⁻המים על חודי דוקרני הברזל, בכוונה הגביר את קולו, כדי שהדייגים שליד הסירות ישמעו את סיפורו: כיצד היו משחררים ומטילים אל המים את האמהות הזקנות, שמשקלן הגיע לחמישה⁻עשר קילו ויותר, הדייגים השמיעו שריקת התפעלות והוא התעודד מהקשבתם. בפרץ של התלהבות גוברת סח לה על המיון הממושך ועל ההעמסה המפרכת ועל הדגים שחמקו אל הנחל שזרם מתחת לבריכות, ואפשר שנסחפו אל הים והגיעו לימה של יפו, ואפשר שניצודו ברשת של דייגי הנמל ואולי הם הדגים שאכלו זה עתה.
הדייגים צחקו, ואחד מהם נענה לו ונגרר לשיחה גברית וישירה בעסקי הדייג; והוא התגאה בעצמו, והתגאה בעברו הגופני והחזק, והתגאה גם באשה היושבת לצידו, שחומה טרם פג. הוא ידע שיש יפות ממנה ויש גם צעירות ממנה; אבל מה שהוא עשה בה רק לפני שעה בדירת דודתה העזובה, לא היה מבייש אפילו דייגים חסונים אלה. והוא נשא אליה עינים בורקות והתמלא ביוהרה בצד האפל שלו, שהבריק לרגע קצר מבין השנים האפורות. וקירב אותה לכתפו ואימץ אותה בתנועת חסות בוטחת. ועוד רגע היה נפתח ומשתחרר, ומספר לדייגים באותה הלשון הישירה והגברית איך גילגל אותה מתחתיו על הרצפה, בבית הישן שברחוב הקטן, ואיך עשה, דווקא ובכוונה זדונית להרגיזה ופיזר את ליח אהבתם על המיטה ועל הריצפה ועל המגבות, ממש כמו שניתז אל פניו מעטה הקשקשים הדביק של הדגים ליד שולחנות המיון.
ובדיוק באותו הרגע, כשהתבוננה בו בפליאה, כאילו צפתה בו לראשונה, נזכר איך ראה אותה באחד הלילות הקרים בדירתה הקטנה. הוא שכב במיטה מכוסה, הרביעייה האהובה של מוצרט התנגנה כרגיל מעל התקליט, והוא התבונן בה כשהעמידה את קרש הגיהוץ, כשחיממה את המגהץ החשמלי, וכשגיהצה את חצאיות החורף השמרניות שלה. הזמן שבחדר, שבין מיטתה לבין קרש הגיהוץ, התגבש וקפא. החלל שביניהם יצא אל מחוץ לרהיטים ומחוץ לרחוב. חום ביתי נעים נשב מהחלוק של מאירה. והוא חייך לנפשו, כי ידע באצבעותיו כל פיסת עורה שמתחתיו. מהדירות הסמוכות עלו קולות של ילדים משחקים, ומן האשנב שמעל למטבח, שאותו לא סגרה אף פעם נשבה רוח שורקנית. והוא גילה שהוא זוכה למראה שלא מהעולם הזה. התגלות ביתית שצמחה לפתע מקרש הגיהוץ, מרשרוש החצאיות ומזימזום המגהץ. הוא תמך את ראשו בכפו. הסתכל אליה, אל מעבר לבועה שביניהם המופקעת מהזמן ושאל את עצמו ‘באמת היינו יכולים לחיות יחד? באמת היינו יכולים להיות משפחה? האם יכולתי, לו רציתי, לעזור לה בעבודות הבית? לשכב ולהתבונן בה כך עד קץ הימים. לחוש שמה שאני רואה יתגשם בעוד המון שנים, ולחשוק בה מההתחלה, חשק איטי וחצים. חשק ביתי המטפס מכפות רגליה אל מעלה גופה. בשעה שהיא רוכנת עטופה בחלוקה המיושן ומגהצת.’ והוא רותק למראה שעה ארוכה. לזה התכוונו הסופרים הגדולים שאמרו רגע קצר וחומק של האושר? הוא לא העז לעשות תנועה מפריעה. בחשאי שאל את עצמו אם כך נראה האושר, ואפילו האדים העולים מהחצאיות, הנמיכו את קול אִוושתם לכבוד השעה ההיא, שהוא ידע שלא תשוב לעולמים.
הוא הנמיך את מבטו אל שולחן הדגים והבחין שנפשה של מאירה כבר מזמן יצאה משם. הוא הבין שלעולם לא תוכל להינתק מחיי הספרים שלה, מהתמכרותה הגמורה למחקרה ומתגליות הנייר שכל כך שימחו אותה. גם לה הייתה אולי שעה של הצצה חטופה ואסורה לתוך עתידה, אבל מה שראתה לא דמה בכלל למה שהוא ראה. והוא הצטער שלא סיימה לאכול את מנת הדג שלה. וחבל שהכל מסתיים ככה עצוב ובלי שום שמה. לא נעם לו, כשהבין, שגם היא גילתה שהוא לא יוכל, ממש כמוה, להינתק ממשפחתו ומאדמת הקיבוץ שלו ומאשתו שהייתה אסורה באזכור ביניהם, וגם מילדיו לא יוכל להרחיק, ולא יוכל להתפטר מאיזו משיכה לא נשלטת ומתפרצת לגילוי מן העבר של חיי המעשה שלו. וגאוותו על חייו האחרים, המעשיים והחזקים, סתם גאוות שווא היא. ופרידתם היא פשוט בלתי נמנעת. הוא התבסם מעט משיחת הלב הגלויה שניהל עם הדייג בנמל ומריחות עולם העשייה, עולם הכוח הגופני, שנפתחו לו לשעה קצרה ביפו. עברו ניעור בו, בעוצמה ובחיוניות והוא חש שעדיין לא הזקין ממש – כוחו עוד עימו לחדש את חמדת הנעורים שחלפה, לצאת שוב בהשכמת הבוקר אל בריכות הדגים המהבילות ולחזור רק עם רדת החשכה, ולהיאבק כל היום במים הקרים ובכובד הרשתות המלאות ובקינטורי הבחורים הצעירים, שרק אתמול סיימו את שירותם הצבאי. אילו היו יודעים הבחורים איזה מהלך צעיר ומכלה⁻אונים ניהל בחורף האחרון עם האשה שלצידו, שאינה צעירה כבר, ויפה לא הייתה מעודה; אבל יש בה כוח חושני סתום שמושך בו. והוא נהנה לשכב עימה אפילו בצהרי היום, על ריצפת המקלחת, ליד אמבטית הקרפיונים, בדירת דודתה המוזנחת.
הם עלו לאיטם במדרגות הכורכר אל ראש הגבעה של יפו. ומשם צעדו צפונה, אל העיר. הנמל הישן הבהב מתחתם באורות צבעוניים, והעלה ריחות עשן דלוח. והוא יכול לחוש את מגעם הכבד של המים המשחירים. מי הים של תל⁻אביב שמשמאלם, נמהלו במי הבריכות שבקיבוץ, ואלה נמהלו במים הכהים של נמל יפו העזוב שמאחור. והוא חש שעברו נשטף ממנו כמו שנשטפו ממנו ימי נעוריו, וכמו שהחליקו מגופו החלומות הרחוקים שחלם כשהיה עדיין איש צעיר.
"כל אלה עשתה לו המלחמה? כל אלה עשו לו הזיכרונות הקשים מתחנות האיסוף הגדודיות, שאפילו בשנתו אינו יכול לשָכחן? למה עליו לצפות כעת, עם פרידתו מאשה זו? והוא פנה אל מאירה ושאל שלא לעניין, “ואת הנעורים, אפשר להחזיר שם אצלכם?” אגב הליכתם כבר נכנסו אל הרחובות המוארים, ומרגעי הקרבה שבנמל, רגעים שלא ישובו עוד, לא נותר הרבה. והיא לא נלכדה גם בפעם הזו שהייתה כמעט האחרונה, וסתמה לו כדרכה, ביובש ובתקיפות. הדגים שהוגשו במסעדה פשוט הגעילו אותה, ומה שעורר בה בחילה זה השם המזויף פירות הים, שבאמת אינם אלא שבלולים ורכיכות מגעילים ומעוררי סלידה; ועל העבודה ועל המורה לא יזכה לשמוע ממנה, כי אינו רוצה להכשיר את עצמו. ומי שאינו מתאמץ, יסתפק, בבקשה, בשיריים, ויציץ במחילה בחרכים כמו נער מתבגר. והיא פנתה לאחת החצרות, לחפש ברז מים, לשטוף מידיה את צחנת הדגים שדבקה בהן.
ח.
במפתיע הגיע לשעיה בן⁻יוסף צו⁻קריאה לשירות מילואים פעיל. ארבעה שבועות מלאים וארוכים. שירות מייגע, סיורי גדר יומיים ומארבי לילה במוצבים הגבוהים והקרים בצפון רמת הגולן. אותה הארץ המוכרת, שהיה לו יחס משונה אליה. מצד אחד רגשות כעס וזיכרונות קשים מתחנות האיסוף, שבהן עמס ערימות של נפגעים, בימים הראשונים של המלחמה, ומצד שני חש משיכה סתומה למרחבים העצומים, לאופקים הנפתחים מן התִּלִּים הגבוהים, שמח לפגוש חיות בר שלא הכיר מארץ השפלה ולזהות פרחים ועצים שהיו קרובים, אבל גם רחוקים. כשקיבל את צו⁻הקריאה הוא נזעק ונעלב, ובטלפון גידף באוזני מאירה את השליש הגדודי המנוול שהבטיח ולא קיים.
“הרי רק בקיץ האחרון נשבעו לו באופן חגיגי במטה החטיבה, שלא יקראו לו לשירות במשך שנה שְׁלֵמָה. כיוון שלא חס על כוחו, ולא חס על זמנו והתנדב ברוח טובה לשירות מיוחד, שמעבר לזמן הקצוב.”
הוא נענה להפצרות מפקדיו בחטיבה, שחרף גילו ומצב בריאותו, שידלו אותו להתייצב לאימון החשוב שבסיני.
“לנסיון של ותיקים כמוך אין תחליף,” החניפו לו. “והרוח שאתם, אחרוני הוותיקים ביחידה, מקרינים על הצעירים, שווה חודשים רצופים של שירות.” אבל השירות היה לו קשה ומטריד. חולות רפיח הרותחים, הלחות הכבדה שבלילות, המיטה הצבאית שטופת הזיעה, שוב לערוך מסעי ניווטים בלחץ קשה של זמן. וכל העת דופקים על גבו ומריצים אותו קצינים חדשים ושאפתנים, שהגיעו זה עתה מהצבא הסדיר והוצבו ביחידה שהוחלט להצעירה. הם לחצו בלי הרף בתרגילי הלילה וצפצפו על חוסר השינה. כאילו בילו כל חייהם שנת לילה מבריאה.
אבל שעיה התהלך בהרגשת עייפות שלא חלפה. בחילה קלה אחזה בו, וכובד בלתי צפוי העיק על רגליו. והוא נכשל לגמרי כשרצה להוכיח לצעירים המוכשרים הדוחקים אותו מאחור, שגם הוא ובני גילו היו שווים פעם משהו.
מאירה יעצה לו להיפגש עם דקן הסטודנטים, שיצא לו שם של אב רחום המשתדל מאד בשביל תלמידיו; ובעיקר אמרו שהפך הרים כדי להקל על הסטודנטים ששבו משדות הקרב. והוא קיבל את עצתה, וטרח להגיע ללשכת הדקן שבקמפוס.
“סופר של ספר אחד,” אמר לעצמו כשהופתע וזיהה את שמו של הדקן על שלט הלשכה. סופר לשעבר, שהוא קרא עוד בנעוריו את ספרו היחיד. ספר חביבי, הכתוב בנוסח ישן ומתקתק, על הווי השומרים במושבה נידחת שבגליל התחתון, נערות יפות ותמימות, המפריחות את שמלות הכותנה שלהן ברכיבה נועזת על סוסי השומרים, מארבי פתע, יריות באפלה ופציעה קשה. והחלמה בחיקה של נערה יפה, ואהבה גנובה הנלגמת מלוא החופן. נחישות וגבורה בלילות האש ומרדפים צמודים אחרי הפורעים – שכנינו הבוגדניים ולבסוף רומנטיקה אפילה במרומי הגרנות שטרם הובערו. וקורי השחר העולים מהשומר ונערתו המקופלת אצלו בציפיה חרישית: מתי כבר יעלה השחר?
“אותו האיש, אותו הסופר,” אמר לעצמו כשנכנס ללשכתו.
אבל הספרות העברית דהרה כבר כברת דרך עצומה מאז והותירה את השומרים הרומנטיים ואת נערותיהם הענוגות הרחק מאחור. מפגרים ומדדים על סוסיהם העייפים, ללא אוכף וללא רסן. וכלביהם הנאמנים שמאז, הם היחידים ההולכים אחריהם. הוא גדש בספר מלוא הטנא ז’אנר ואביזרים ופרטי הווי מיגעים מהזמנים הטובים שחלפו. אבל לנער סקרני ושוחר קריאה, כמו שהיה, הביא הספר כמה רגעים של כמיהות בוסר. האיש לא התגאה במעשה הנערות שלו והשתדל להצניעו ככל שיכול. ושעיה ישב מולו, מכיר ואינו מוכר וגילגל עם הדקן שיחה נעימה ומלאת הבטחות, שאפילו אחת מהן לא התמלאה. בקול נרגז אמר למאירה,
“תארי לעצמך שספרו היה מהספרים הראשונים שהורשיתי לשאול בספריית הבוגרים שבקיבוץ. איזה כתבן כפוי טובה.”
וכנאלץ למורת רוחו לצאת לשירות בגולן, אמר לה שהוא מצטער על כל דקה שבילה בקריאת הספר; וכשטילפן אליה מהמוצב, חש בנוסף לכל התחושות הרגילות שנלוו לשירות המילואים, גם רגש קנאה מוזר, רגש חדש, שלא ידע בשנים הקודמות. האם באמת קינא לה? האם לא השלים עם מחזריה האחרים? האם לא ידע על פגישותיה? ולא רק בהיעדרו, אלא גם בימים ששהה בירושלים? כי מאירה לא סיפרה לו כל מה שעשתה בחייה, ובית המדרש שלו לא צפה על חלונות דירתה שבשכונה הדרומית. ויש שעברו ימים ואפילו שבוע, עד שהתראו, ולא הוחלפה ביניהם שום מערכת הבטחות, ולא נערכו שום הסכמים מחייבים. בקצרה, הוא לא קשר אותה אליו אפילו ברצועה דקה.
היא רמזה לו לא פעם על מחזרים מזדמנים שהיו לה. ולא מזמן סיפרה לו באי רצון על יחסים קצרים אבל מספקים מאד, שהיו לה עם בחור צעיר שחשק בה. ספק סטודנט בחוג, ספק קבלן בניין שנקלע לקמפוס. הוא לא הבהיר לה עד לכתו מי היה באמת. היא סיפרה איך התגלגלו הדברים, ואיך לא הניח לה מחנופות ושבחים שעות ארוכות. רווקה מזדקנת שכמוה, לא יכלה לעמוד בפני החנופות שלו. הוא שיבח את הרצאותיה, את דרך לימודה וגם את חצאיות החורף המיושנות שלה, ששעיה לא סבל. בכל מה שהיה עליה, מצא טעם מיוחד. והוא החניף לה כשציין כמה יפים התלתלים המונחים על אוזניה. היא הסמיקה לפניו כמו נערה, ואיבדה את מגיניה בפני דיבוריו המתוקים. ושעיה תאר לעצמו איך האשה הבודדה מסמיקה מהנאה ואיך מתמוטטת חומת ההתנכרות שלה. אבן אחר אבן. ובאמצע היום, נתקפו בחשק עז, והוא חטף אותה במכונית הקבלנים הגדולה שלו. והם התגלגלו כמה שעות על המיטה המוכרת לו, מתחת לחלון הקטן, שאינו נסגר היטב. היא לא יכלה לעמוד בפני הצעיר הנעים ושופע האון, שבא לביתה כאלמוני והסתלק ממנה כאלמוני. סיפורה נשמע לו בדוי, והוא חשש שבדתה אותו למענו. “אבל לשם מה נזקקה לבדות אותו, הרי לא נאבקה על לבו?”
הוא התקשר אליה מהמוצב המרוחק ודימה בקנאתו לשמוע קולות חומקים ומהוסים של מאהבים אלמונים. השפופרת הצבאית המעוכה מלאה בצלילי מדוחים וצחוק מאהבים עצור, והוא נרעד וחשד בכל אנחה ובכל זמזום שעלה מהמכשיר. הוא טִלְפֵן לביתה בכל שעות היממה, ותמיד מיהרה להשיב על צלצוליו. ואפילו לפנות בוקר, בתום משמרתו בעמדת התצפית. בקול הקריינית העמוק שלה, נהמה לו:
“בוקר טוב,” ולא הרשתה לעצמה שום גילוי של חיבה ולא התפרצה ולא הזדעקה, ולא כינתה אותו אפילו פעם אחת בשם חיבה. והוא גילה כמה יכול הגרגור המהמה שלה להיות מרוסן ומרוכסן.
גם כשפרצו ביניהם המריבות הקולניות הראשונות, לא הזכירה את אשתו – לא לטובה ולא לרעה. היא הייתה הגונה כשהכירה אותו, ונשארה הגונה גם כשהפסידה אותו. והוא זכר לה לטובה, כמו שזכר את שאר התכונות טובות שלה. וגם אחרי שנפרדו לא שכח את מחוות ההגינות שלה. לא הוסכם ביניהם שבקשר הזה אין נוגעים, אבל היא הקפידה מעצמה שלא לגעת באשתו, כאילו הייתה איזו נכות סמויה או פצע שלא מדברים עליו במשפחה. היא הבינה שהוא קשור לאשתו בקשר מאד עמוק ומאד מסובך, ולא רצתה לרדת לעומק יחסיהם. די היה לה ברגעי הנדיבות שלו ובלילות הטובים שבילו ביחד. היא הרגישה שאין לו תחליף לקשר עם אשתו, ולבד מהפגישה הראשונה בביתה, שבה עוד הייתה לה איזו תקווה, ידעה שגם הוא יביא עליה בסוף מפח⁻הנפש שהייתה רגילה בו.
הוא סיפר לה בהשתאות על המשכתבת חמת⁻המזג שהכיר במערכת הירושלמית, ואיך רצתה מיד בלילם הראשון להפקיד בידו מפתח לדירתה. אבל הוא התבייש וחש חוסר נוחות ודחה אותה בעדינות:
“עוד לא הרווחתי את המפתח,” אמר לה, “יש לי עוד עבודה קשה. יותר מאוחר כשנראה איך היחסים בינינו מתקדמים.”
אבל היחסים לא התקדמו, והיא לא שבה להזכיר את המפתח. למען האמת כלל לא נזקק לדירה נוספת בירושלים. חדרו הקטן שבמעון הסטודנטים הספיק לו לגמרי, כיון שבא לירושלים מוכה בהלם מתמשך שמאז המלחמה, ורצה להתחיות בעיר הקדושה חיי רוח ונפש חדשים, ולהיפטר מסבל הזיכרון הכבד שנשא עליו. הוא לא עלה לירושלים מביתו הרחוק שבשפלה, רק כדי לטבול בקערת ענק של תענוגות הגוף; וגם החדרון הזעיר שהועמד לרשותו באדיבות המנהל הנדיב, היה מעין דירה שנייה. דירה רוחנית, מוצנעת וגנובה מעט, שהוארה בזוהר החטאים האפל שנפל עליו בעיר, מפני שבית משפחתו שבקיבוץ נשאר כל העת בסיסו היחיד, וכל השאר היו מגורי ארעי מתחלפים.
מאירה לא הציעה לו מפתח לדירתה וגם לא הסכימה שיבוא במפתיע. היא התעקשה שיערוך תמיד תיאום מוקדם לפני בואו, ואז התעורר בו שד הקנאה הרדום. והוא שאל: “למה להפתיע, את מי אני אפגוש כאן מלבדך?” אבל הוא קצץ את ראשו ואמר: “שד שב בנחת.”
מפני שאין לנו שום זכות שבעולם לקנא לאשה זו, מפני שחיי החוקרת השקדנית אינם יכולים להיפרץ בכל שעה, ומפני שכיבד את זכותה הפשוטה, שהייתה שווה לגמרי לזכותו שלו, לנהל את חייה הפרטיים כרצונה, מפני שבחייה אין מהלכים כפויים כמו בחייו, המונחתים עליו בחטף, כמו צו⁻הקריאה המרגיז, שדקן הסטודנטים הנעים שכח לבטלו, וכמו השירות המאוס במרומי הגולן, שלא הצליח לחמוק ממנו. בימים שישב במוצב שיחזר את שיחתו עם הדקן, וניסה להבין היכן טעה, כי האיש גילה הבנה לבקשתו וגם שיבח אותו בפנים קורנות מנחת:
“או, הנה מצאנו דוגמה ראויה לחיקוי. יהודי שכבר אינו צעיר כל כך, ועומד בפתח שנת הארבעים שלו, ובכל זאת מצא לו כוח להינתק מביתו וממלאכתו, עם של לומדים אנחנו צריכים, עם לומד ומלמד,” הטיף לו בפניו העגולות. יפה עשה שעלה לירושלים לחטט בישיבותיה ולנקר בחצרותיה ולחבוש את ספסלי הקמפוס, אפילו כשומע חפשי שבחפשי. מתהום המשבר של המחדל ושל יום הכיפורים הנורא, “רק דבר אחד יש בכוחו לחלצנו, עם לומד המתמכר ללימוד תשתיות חיותו, ומה דעתו על הכיתות החדשות הנבנות באוניברסיטה המפוארת שלנו שבהר הצופים? ומה דעתו על כיסאות הפלסטיק הנוחים? ומה דעתו על הספרייה הישנה, המחדשת כקדם את ימיה הטובים?” ואת שאר נאומו כבר שכח. וכשיצא מלשכתו שאל את עצמו היכן כשל? ואיך זה שמרוב כוונות טובות יצא הכל לרעה? הוא התאכזב מטוב ליבו המפורסם של הדקן. ואמר לעצמו, כיוון שנהג בו כך, הוא הפסיד גם את הקורא האחרון של ספרו היחיד והנשכח, שהעלה אבק וכורסם בשיני העש על המדף שבספריית הקיבוץ.
לילה אחד בתוך סופת גשם פראית שב אל המעון בשעה מאוחרת. בקומת השירותים עמד ענן כבד של ריחות ארוחת הערב החריפה – ריח של מרק עגבניות חרוך ומאכלי בשר מתובלים, ומחדר הכביסה הסמוך נדפו ניחוחות של אבקות כביסה לימוניות. במסדרונות כבר היה חשוך, הוא טיפס בכבדות במדרגות. מבעד לחלונות הגדולים זהר מסך הגשם, והרוח הילילה באשנבים, במסדרון המגורים טעה בכניסה לחדרו ופתח את דלתה של שכנתו: בחורה מצוינת, שלמדה אצל טובי המרצים לשירת ימי⁻הביניים, לפעמים נפגשו בארוחות הערב החמות, והיא ציטטה לפניו ממה שאמר היום הפרופסור פגיס ומה שאמר אתמול הפרופסור פליישר, ואיך חלקו עליהם חבריה, הסטודנטים העירניים. הוא הפתיע אותה ואמר לה שהפרופסור פגיס כתב גם ספרי שירה מצוינים.
“באמת? לא ידעתי בכלל שהוא משורר. הוא כזה איש נחמד.” ושעיה קונן על התלמידים המסורים מסוגה, שיכולים לכלות ימים ולילות במחלקת כתבי היד העתיקים, לפענח איזו שורה מחוקה של משורר ספרדי נשכח, אבל לא שמעו ולא קראו את שיריו הכואבים של הפרופסור שלהם.
בחדרה היה חשוך והרוח טילטלה בחוזקה חלון שלא היה מחוזק. והוא התקרב אל המיטה, כי היה בטוח שזה חדרו וזו מיטתו, ולפתע הבחין בה, שוכבת מכווצת כילדה, מוצצת בשקיקה את אגודלה. הוא נעצר נדהם. לא די שאינו בחדרו, אלא שנזרק לפתע אל חדר הילדים הרחוק שבקיבוץ, אל בתו הישנה שזכרה עלה מלפניו, שוכבת מכווצת, מכוסה בשמיכת החורף החמה. הוא הסתחרר לשנייה והתישב על הכיסא, על בגדיה ועל הגרביים שלה ועל כובע הצמר שלה, שהיה רטוב לגמרי מהגשם הכבד.
והוא נזכר איך חזר לילה אחד מהמובלעת הסורית באמצע החורף, באמצע המלחמה, דילג על ביתו ומיהר אל בתו שבבית הילדים, עושה דרכו ברחיפה, מעל למדרכות מוצפות המים. הוא נזכר איך מצא אותה שוכבת בדיוק כמו הסטודנטית הרכה שלפניו, מכווצת כולה ומוצצת בשקיקה קולנית את אצבעה, וכמו יד קשה וקרה סטרה לו על מצחו וקראה: “היכן הפקרת את יקיריך? לאן אתה ממוטט את עולמך ועולמם? תראה לאן חייך מידרדרים.”
הוא ישב עוד דקות ארוכות נבוך כולו ומלא ברגשי אשם אבהיים לפני מיטתה של הסטודנטית, ואחר כך נשם עמוקות, וקם בחשאי, והיטיב את שמיכתה על גופה, מנע עצמו בקושי מלנשק לה נשיקת לילה טוב, והוא נסוג אחור אל הדלת, וחזר ותקע עיתון מגולגל בחלון המקרקש שלה, שלא תעיר אותה סופת הגשם שבחוץ. ורק כשנכנס לחדרו ופשט את בגדיו, הרגיש שמכנסיו נתרטבו לגמרי מכובע הצמר שלה, שהיה ספוג מים. למחרת השתוקק לספר למאירה מה שקרה בלילה. הוא פגש אותה בקפטריה של בית הספרים, אבל ריח דירתה עלה מלפניו, ריח שאין בו שום זכר וסימן לחיתולי תינוקות, ולא לבגדי ילדים המתייבשים כל החורף מול התנור. והוא ישב מולה אילם כמעט, והאזין לדבריה המפכים ביובש על המאמר החדש שלה, שנדפס בכתב העת היוקרתי. וכשהניעה ידיה אל הצלחת ואל המאכלים, חשב לעצמו שכבר למד לפענח כמה מהאותות הקבועים של שפת הגוף שלה. כשחשקה בו, היו אישוניה מתרחבים ומתרככים, וקול המיית הגרגור שלה העמיק, והיא העבירה יד חופזת משערו אל סנטרו, תמיד בסדר הזה, ותמיד מלמעלה למטה, פרעה את שערו המקליש, שכבר חשב לצבוע אותו לא פעם, וצבטה צביטה אחרונה בסנטרו, מקפלת את חוד הסנטר פנימה, כלפי הצוואר, והוא ידע שעכשיו היא תתחמם ותיפתח לו, ותהיה רכה ונעימה וצייתנית. וכשרצתה לדחותו ולהרחיקו, ליטפה בתנועות תכופות את ידיו, איגרפה אותן, הניחה אותן בחיקה, אבל נשארה מסוגרת ורחוקה.
ממש כמו בשעה הזו, שהיא ישובה מלפניו ומשיחה אתו בשקט ובדייקנות על חידושי מחקרה, והוא עדיין רועד ועצמותיו עודן משקשקות. והוא טרם נרגע מהזעזוע שעבר בלילה, בחדרה של הסטודנטית שכנתו, מהמראה המכווץ שלה ומקול המציצה השוקקני של אצבעה, מי היא הילדה המכוסה בשמיכת החורף העבה, לא ידע לבטח גם עכשיו. האם היא שכנתו, הסטודנטית לשירת ימי⁻הביניים? או בתו המכורבלת שהשאיר אחריו בביתו הרחוק?
ט.
בליל פורים הוא הוזמן לחגיגה המסורתית בביתו של הרב הצעיר, בחורבתו המשתקמת בלב הרובע היהודי הנבנה. הוא הפציר במאירה שתבוא אתו, היא נטרדה, “מה יהיה שם? ומה כדאי לה ללבוש? לא נהיה יוצאי דופן בחגיגה, החילוניים היחידים?” הוא הרגיע אותה ואמר שישנם עוד תלמידים של הרב שאינם שומרי מצוות, וביניהם גם מעריצים שלו על תלמודו העמקני. היא התרגשה מעט מהזמנתו, וגם מחוסר הידיעה כיצד לנהוג בבית הרב, וגם מזה שכבר זמן רב לא הורגלה ביציאות מביתה. “שנים שכבר לא יצאה לבלות,” אמרה לו. “מאז ימי הקורס ברדיו.” אפשר לומר שמאז ימי חניכותה השובבים עם חבורת הקרייניות הטירוניות. נכון שאז היו ימים עליזים, שהתמשכו כל הקורס כולו, עד שפרשה ממנו במפתיע, סמוך לסיומו, כדי לשמש אצל הפרופסור הנודע. הימים ההם זכורים לה כמסיבה אחת ארוכה, והאמת היא שלא נוח לה לצאת לבדה. אנשים תמיד לוטשים עיניים, כשגברת יושבת לבדה, או סתם נטפלים אליה ומציעים הצעות מגוונות, שהיו מקפיצות אותה בזעם. את הקשרים המזדמנים שהיו לה עם גברים לא רציניים, כמוהו למשל, חלפה מחשבה מהירה בראשו, את הקשרים המזדמנים, שקדה להסתיר, בעיקר מפני שחששה שחייה האקדמיים ייפגעו, ושמה הטוב בחוג ובפקולטה יוכתם.
היא נרתעה מהעיר, שנעשתה אלימה בלילות. ירושלים תפחה וצבתה בשנים האחרונות, והמלאה בהמון אדם; יהודים ומוסלמים, ונוצרים ומטורפים שאף פעם לא חסרו בה, אבל כעת העזו והופיעו גם במקומות מכובדים, אפילו בתחנת האוטובוס לקמפוס נתקפה חששות – ביחוד בערבים – כשנאלצה להמתין לבדה, כיוון שאיחרה בשל עבודתה. ואף על פי שהייתה עירונית כל חייה, היה בה חוסר ביטחון משונה, שגרם לו לרחם עליה. והוא הציע שתלך לקורס להגנה עצמית, שתוכל להתגונן אם תותקף. מה זה פה קיבוץ? רגשה עליו, מה אתה חושב שאנחנו עוד בגרעין הנח"ל? היה פרק מוקדם בתולדות הוריה, ישיבה קצרה בקיבוץ שנסתיימה ברע. והוא תהה מנין לה החוצפה ללגלג על ימי הקומונה הראשונים של הוריה בעמק הירדן? ומנין לה העוז וההומר לגחך על שיגעונות הנעורים של אמא שלה, שלא רצתה לפרט מה היו בדיוק, בהכשרה בפולין, ובחווה החקלאית? ומה קרה למשפחתה במושבת הפועלים של ילדותה?
בערבים הסתגרה בביתה, והגל העצום של אמונה משיחית גואה שהציף את ירושלים, פסח עליה. שמחת הגאולה העצומה, שפקדה את הישיבות הלאומיות שבעיר, לא הגיעה אליה. היא התבצרה במבצר הרוח שלה. חיה את חיי החוג והפקולטה, התמסרה למחקר מדעי ושקעה בלשונות הקדם, והייתה משוכנעת לגמרי בצדקתה.
במסיבה בילו יפה למדי, ובעיקר נהנו לראות את השמחה המשוחררת הפורצת מהתלמידים הדתים, הצעירים המסורים, שגם היו לנים לפעמים על גג ביתו של הרב. הוא שמע את שבחיהם של האיש הצעיר והמבטיח, שזכה לשבת בחברותא לפניו. על הגג פרשו מזרונים, ושקי השינה שלהם היו מגולגלים בפינה. ירושלים נקנית בלילות של חוסר שינה, על ריצפה קשה, בתנאי מחסור של נוודים. ככה קונים חזקה על המולדת העתיקה. הם דיברו לפניו על מקוריותו הסגולית ועל המעמקים הבלתי משוערים שדלה מתוך הכתובים. האיש הזה מיועד לגדולות, אמרו החוגגים מסביב. והוא תהה למה הם מכוונים. בעוד עשר שנים אמרו החוגגים הנרגשים, נשב כולנו בבתינו שביהודה ובשומרון, על כל הר ועל כל כיפה, ומתחת לכל נחל ומעיין. שמחת פורים עצומה תבקע בעוד עשר שנים מהערים והעיירות היהודיות, שיקומו וישגשגו בארץ ההרים העוינת שסביב לירושלים. לחגיגה הוזמנו גם כמה חילוניים כמוהם, חלקם בעל כורחם, כיוון שהיו בעלי חוב לרב בעל הפנים המאירות, כמו שעיה למשל שהמיר במרמה את מענק הספרים, בסוף שבוע גנוב ומלא חטאי תאווה, במלון האהבה הירושלמי החדש, שבשטח המפורז לשעבר; ומהם שנתכנסו כאן מפני שנפשם צמאה לשמחה יהודית אמיתית. הדיכאון והקדרות שבשפילה, זכר המלחמה הכואבת, נמאסו עליהם. והם עלו לירושלים, והם פגשו בעיר יהדות אופטימית ומתפרצת, שהמלחמה רק חיזקה בה את אמונתה, לא נהי ונכאים וגריסת המחדל הנורא כל היום וכל הלילה, אלא תקוות זוהרות וכוננות עליונה להסתער על ההרים הריקים, ולהפריח אותם כשם שהפריחו הראשונים את ביצות עמק הירדן. הם ניהלו שיחות מועילות עם אנשים צעירים ונחמדים, נעו בקלילות לאורך הכתלים, וטעמו מעט מתקרובת החג. הוא הפציר במאירה והם שתו מעט מהיינות המשמחים, ולא הגזימו כמו העולזים המתגודדים סביב רבם האהוב. ממש כמו נערים מתבגרים, בסגנון מאולץ ובמופגן, שתו הרבה יותר ממה שיכלו להכיל, והם השתטו שמחים ומרקדים ולא חששו להיראות בגילופין, וכשיצאו אל החצר להשתין מעוצר משקאות הבריחו את שכניהם בהיתולי הפורים, ואז פרצה מפיהם שירה אדירה, הנשים נסוגו לחלק האחורי של החדר ונזהרו שלא לחצות איזה קו דמיוני ששורטט על הריצפה, הנוער הדתי לאומי החוגג הקרין סביבו חוצפה וביטחון, וקרא תיגר על העולם כולו. שעיה לא יכול שלא להבחין בהתגרותם, כאילו היו חגיגות הפורים מעין טקסי חימום והלהבה של תנועת הנוער, שבסופם עומסים כולם את שקי השינה על שכמם ויוצאים אל הלילה ואל הקור, לכבוש בסערה התנחלות חדשה, בעוד עשר שנים, שמע בלי הרף משיחים סביבם, ינהיג הרב החביב שלו את קהילת שילה, ותלמידיו ינהיגו את הקהילות הפורחות של תקוע ושל יריחו ושל קדום, ושל כל שם ובן⁻שם, המצוי על גבי המפות, או שעודנו נחבא במוחות הקודחים של המשיחים החדשים הללו.
הממשלה המסוכסכת והחלשה של השמאל השנוא קרסה סוף סוף, העם הכניס לה את הסטירה הנדרשת. ועכשיו יש לנו הבטחות חדשות, ממשלה חדשה ונועזת, נוער דתי לאומי מתחדש, וארץ שנבקעו אופקיה. מן הקרשים שהופלנו אליהם במלחמת יום הכיפורים, נקום חזקים ונלהבים. השילוש הקדוש של ארץ ישראל עם ישראל ותורת ישראל, הזכיר לשעיה את השילוש הנוצרי, העתיד המבטיח הקיש בכל הכוח בחדר החמים, המלא אנרגיה מתפרצת. תורה אחת לנו, עם אחד אנחנו, וארץ אחת תהיה לנו. הוא נחרד והתרחק כשגבו אל הקיר, והוא השגיח בחבריו החילונים הנסוגים כמוהו. חרדה סתומה ומנקרת אחזה בו. לאן תוביל אותם התלהבותם המסוכנת? לאיזה מרחץ דמים נורא הם יגררו את עצמם ואת הנערות הפורשות מהם, המפצחות ללא הרף גרעיני חמניות, מרכלות בהתלהבות שאינה נופלת מריקודי הבחורים? להיכן תוליך אותנו שמחת פורים המחריד? איזה אסון ינחת עלינו בעוד עשר שנים, בשל הבחורים המצוינים הללו?
הוא אחז בידה והם מיהרו לצאת אל הלילה הקר. הייתה כבר שעה מאוחרת בליל החורף הבהיר, והוא נמלא בחרדות סתומות, הם הלכו לאורך הרחובות הריקים צלופי הרוח. מבתים רבים עלה אור ונשמעו מצהלות החוגגים; אותם השירים, אותה השמחה, אותה רוח ההתנבאות, ואותה הנכונות הקנאית, לצאת עוד הלילה, מיד עם תום החגיגות, לארגן שיירות ארוכות שבהן עוטים הגברים דובונים ומכתפים את רובי הקלשניקוב מתגנבים אל ההרים הריקים הקוראים להם אל מרחץ הדמים שלא יפסח על אף בית, על אף חצר. אם בתוך עשר השנים שאהבו להתנבא ולהתקשט בהן, ואם לאחריהן, שהרי העולם לא יבוא לקיצו בעוד עשר שנים. המועקות הכבידו על ליבו, והרוח הסועה, שגרפה אותם בכיכרות, לא הצליחה לפזר אותן. בדרך הליכתם נאחזו ונתקלו והתחבקו לרגע חטוף. ואחר כך מיהרו והתרחקו שוב. לו נדמה פתאום שהם נשואים כבר זמן ארוך. רצה לומר משהו אבל היא הקדימה אותו. הלילה היא הכירה אותו כמכר ישן. מיד כשיצאו מהחגיגה המפחידה אצל הרב שלו שהתעלם ממנה כאילו לא באה עמו, באדיבות התעלם ממנה, ממש כאילו היו נשואים. הוא החוויר והחל לשבח בקול רם את מעלות הטלפתיה, המקרבת רחוקים ומשווה מעמקים ומוציאה לאור את השחור המצטבר שבנפש פנימה; וכבר גלש והפליג לשאר ענפי הנפש, שלא זכו להיקרא מדעים. תופעות הרוח השונות שעוד לא נמצא להן הסבר, הוא נרגש ואמר, “קחי את החמומים מבית הרב. הרי כביכול הכל נוטה לטובתם, פורים שמח ונהדר, שמחה רבה וסיפור על נס נצחי שאינו מרפה מעם הבחירה, ומציל אותו כל פעם מקוצצי נפשו הזוממים לכלותו. אבל תראי איך הכל נהפך, מכוח התלהבותם הקנאית של הצעירים המשובחים.” והוא הרגיש משבים קרירים ואפלים של חרדה מתרוצצים סביב הקירות, ומי נתן להם רשות לסכן את עצמם? ומי הרשה להם לסכן את זולתם? ידיו רעדו והוא תקע אותן בזעם לכיסיו. רק שלא יחזרו אליו סימני ההלם המתמשך מהמלחמה, רק שלא יעוטו עליו דווקא עכשיו המראות הקשים שראה בנקודות האיסוף של הנפגעים.
מאירה הקשיבה ואחזה בידו “אין צורך להגזים בלי גבול, ואין הכרח להתרגש שוב מהמראות הישנים.” היא העלתה כמה השערות משלה, איך התערבות הכוחות שאין להם הסבר בחייה שלה. והוא ניצל את הרגע וחקר אותה על העבודה ועל החוג הפנימי, על האסיפות המסתוריות ועל המורה זורק המרה – כל אלה תרופות שווא לחרדת יום הכיפורים. ידיו אמנם רועדות, אבל שכלו נשאר יציב וכאן בעיר הוא פוגש אנשים שידיהם יציבות להפליא, אבל שכלם רועד בעווית, היא דחתה אותו בקרירות.
“אין חצאי מהלכים בדרך שאתה מנסה לקצר. או שתחליט להשקיע ולהתאמץ, או שתחדל להטריד בקושיות הילד שלך.” ליצנים אינם מורשים להתקרב אל בני העלייה שבחוג הנבחר. והוא התפרץ עליה, “מה זה אצלכם, מסדר הבונים החופשיים?” ואילו ידעה בכמה שירים הוא מנסה להשקיע ולהתאמץ, ואינו מעלה אלא טיוטות עלובות. בדירתה גיששו כמו גורים עיוורים ברעבונם אחר גופם. והוא ציין לעצמו שלמרות שהייתה אשה חופשיה ועצמאית, ולמרות שחייתה עם כמה גברים, לא חידשה לו הרבה במיטה. שמרנות טבועה הייתה בה וצניעות חתומה. תנוחות שגרתיות עם התלהבות מרוסנת, ואיזו מידה של ריחוק ששמרה כל העת. היא ביקשה ממנו שיטיב את משכבו, או שירכך את תנועותיו, בלשון יבשה כמו שביקשה ממנו כוס תה ועוגיות צמחים. והיא ליוותה את תנועותיה בפרשנות קצרה. או, טוב, ככה טוב יותר. או, זהו, עכשיו אני מרגישה אותך באמת. או אולי תוסיף כרית מתחתַי, כדי שארגיש הכל.
הוא הקשיב לה משתומם ומשועשע. הנוסח המרוכסן שלה משך אותו. והיא הגתה אותו בהמיה העמוקה, בקול הקריינית המושך. תוך שהוא דש במוכניות נעימה בגופה, השתדל למלא את בקשותיה היובשניות; ואז היה נאחז געגועים לא מוסברים לאשתו, והוא דימה לעצמו כיצד התלהטה והסמיקה, וכיצד אבד לה כושר הדיבור, וצרידות משונה עצרה אותה, וכיצד הייתה נשנקת נשימתה, והוא דימה לעצמו איך הייתה סוגרת עיניה בכוח, ומתרכזת בגופה כבפולחן כאילו ירדה עד לקצוות הרחוקים שלה, ואחר כך נכרכה עליו, כולה חום ורכות לחה, התרפקה עליו עד שמאליהן צצו ועלו המלים המזולזלות כל כך, הבלתי נשכחות של שיר השירים.
אבל מאירה הייתה אשת העולם ולא האמינה בכל החידושים האחרונים שבידע האהבה. היא בזה למציצנים המציפים את שבועוני המין, את הקולנוע ואת מסכי הטלוויזיה. כעסה על אשת הנשיא, שרצתה לשמח את החיילים בחזית, בירחון הפריצות הנודע. היא לא האמינה בחידושי החנויות לאביזרי המין, ולעגה לנשים הנזקקות לחפצים מגושמים כדי להגשים את משאלותיהן הכמוסות, “העיקר באהבה, אמרה לו פעם, שהגבר והאשה השוכבים יחדיו, אינם חיים רק למען עצמם, ולמען הנאת הרגע שלהם. העיקר באהבה, שהם יודעים לשרת בגופם רעיון שהוא גדול משניהם, ויותר עמוק מזיווגם. ויותר עליון וקדוש מהנאות הגוף.” היא הזכירה לו את אספות ההסברה המינית, בימי נעוריו הרחוקים בקיבוץ, כשקמו חברות חשובות ומחנכות נכבדות, והטיפו להם, לבני הנוער המועדים למעוד, שלא ההנאה עיקר, אלא ההרגשה והידיעה שהם הופכים ברגע המרטיט של המגע המיני, למבוגרים אחראיים, וברוכים יהיו המצטרפים למשפחה הגדולה של האדם הבונה את עתידו. ואוי אוי להם, אם ישקעו ביוון ההנאות ובמצולות התענוג. והוא לא ידע אם לגחך, או להתעצב, או להתכעס, על הנשים שהפקיעו את גופן ואת הנאתן מעצמן ומבן⁻זוגן; אלו שהפקידו את העונג ביד רעיון גדול ומשמשיו והקדישו עצמן כביכול, למהות גדולה ועצומה מגופו הקטן והשביר של האיש ששכב לצידן.
לאחר ששכבו, הוא חש רעב, ושאל אותה אם יש משהו לאכול. והיא ירדה מהמיטה נעלבת, עטתה את חלוקה המיושן ואמרה, “מה אתה חושב? שאני לא מסוגלת כבר להאכיל את הגבר שלי?” וטרחה זעומה ליד הכיור, והכינה להם ארוחה חטופה של פירות מיובשים עשבי משקה ולחם מחיטה מלאה. והוא דילג אל השולחן, ואפילו לא לבש את תחתוניו, התעלם בכוונה מזעמה וקִנטוריה, גידף את מאכלי הבריאות שערכה. וכשנכנסה להתרחץ, פשט על מכריו הנאמנים. על צנצנת הדבש שהחביאה בארונה ועל חפיסת חלבת השומשומין שמצא מאחורי ספלי החרסינה. אתה כמו ילד קטן ולקקן נזפה בו. ממש ילד מפונק ואנוכי. והוא חשב שאילו היה מציע לה סכום כסף קטן הייתה מתנפלת עליו מגרשת אותו מדירתה. להאכיל מאהב שקדני היא מוכנה עד קץ הימים, אבל להאכיל גבר מפונק, ילד מגודל כפוי טובה ובעל הרגלי מנצל, אינה מוכנה, ישרנות כל כך חמורה הייתה בה, שהוא ידע שהייתה נעלבת עד עמקי נשמתה, אילו היה מציע שיסייע לה בקניית מצרכים. והוא נזכר, כשבילו בגניבה במלון האהבה המרוחק, והיא חיטטה למקור כספו הוא הרגיע אותה שהכסף כשר למהדרין, ומוצאו מבית רבני נכבד; אבל היא לא נחה, ובדקה מניין משך את התשלום למלון.
והוא נזכר בגעגועים באשתו. היא הכירה בחולשותיו הרבות והשלימה איתן, ולא הייתה מנקרת אותו אחר כל פשע קטן. והיא ידעה עוד מנעוריו איזה מאכלים חביבים עליו. וכשהיה קם מעליה בתום משכב מלאה, הייתה מגישה לו ממה שאהב; ומאליו, מבלי שהצליח לעצור בעצמו, החל לפזם בקולו המיוסר של הצייר מהמוזיאון. גרשוני המצריד, שהחלה אותו חודשים ארוכים, משעת בוקר עד שעת ערב מאוחרת.
“הוי אמא, את כל לבה נתנה לו, הוי אמא, את כל לבה מסרה לו. ואת מטבחה ואת מיטתה ואת המפתח לדירתה הקטנה.” הוא סב סביב דלת המקלחת הסגורה, ושורר לתוכה בהתגרות ישירה. “את שומעת מאירה, סגרי לרגע את המים הזורמים. הוי הוי, את כל לבה מסרה לו?”
והוא הציק לה והטריד אותה עד שיצאה מהמקלחת ורדפה אחריו, מצליפה בו בחלוקה המיושן.
י.
לפני הפסח תקף את מאירה בולמוס של נקיון. שעיה ישב על השולחן במטבחון ולגלג עליה. “שגעון הקירצוף של בנות ישראל, מורשת אמהות מכבידה. שגעון של נשים, אין לך מה לעשות? הדירה תודה לך אם תחדלי להטריד אותה.” ומאירה פלטה ברוגזה, שנמאסו עליה כל הגברים הנצלנים.
“תציק תציק, אמרה, תצחק ותלגלג, אבל כולכם בטלנים וחסרי מצפון.” והיא פרצה בשטף וידויים, שטף קולני שלא שמע ממנה קודם לכן על המרצים הצעירים שעברו דרך החוג. ממזרים שאפתנים, שניצלו את בדידותה, הציעו לה קודם את עזרתם בתיקונים קטנים ובצביעת המשקופים; ואחר כך הציעו לה את אהבתם והישלו את עצמם שהיא טרף קל ולבסוף סילקה אותם בבושת פנים. אף אחד מהם לא היה רציני. מאירה התיזה עליו מים וסבון וגירשה אותו מהשולחן.
“הם היו בדיוק כמוך. תובעניים, קצרי רוח ובורים, ונצלנים כמובן, שלא אשכח, מוצצי הנאות קלות, כמו כל הגברים שהכרתי.”
מה שהכעיס אותה בהם, הייתה הבורות המסותרת שלהם, כביכול בעלי תגליות בכתבי יד שאיש לא פיענח לפניהם, ובאמת עצלנים פשוטים שלא למדו דיים, אבל העמידו פנים שהם מבינים גדולים ממנה במקצוע. הם הראו לה בדרכם הגסה, שהיא דבקה בנושנות, ויש לה להתחדש כמוהם, לקרוא מה כותבים באוניברסיטאות הידועות שבעולם. “ולהתעדכן, כל בוקר, כל העת להתעדכן.” הם מאלה שכל יום בילו שעות בעידכונים, ולא נותר להם זמן לחדש בעצמם." העירה בזעם.
היא קוננה באוזניו על דור המרצים שפוחת והולך. רק לפני כמה שנים עוד היו מתפוצצים אולמות ההרצאות הגדולים, בעת שגרשם שלום וישעיה תשבי המנוחים היו עומדים ומרצים. היא זכרה איך עמדו על בימת העץ הקטנה והיפנטו את קהלם. “והיום, אל תשאל. היום ריקים גם חדרי ההרצאות הקטנים של מדעי היהדות. שממה יבשה ובצורת רוחנית פשו במדעי היהדות.”
ואפילו הכוכבים מחוץ לארץ, כוכבי הדרשות הציבוריות מקנדה וארגנטינה, לא הצליחו להלהיב את קהל השומעים. מה הפלא, רבנים צעירים ותוססים, מלוקקים ונוטפי מתק, העשויים בנוסח המטיפים הנוצריים הממוסחרים. הם הובאו ארצה, בהשתדלות מיוחדת, על ידי הפרופסורים המשעממים של מדעי היהדות; פשוט, כדי שלא לבייש את הריהוט החדיש, וכדי שלא להביך את ציוד ההגברה המשוכלל, וכדי שלא ירוקנו שלטונות האוניברסיטה את קופת החוג. הוא נזכר בשאלתו של הדקן המשתדל למצוא חן.
“נו, ראית את חדרי ההרצאות המפוארים שהתקנו בהר⁻הצופים? ומה דעתך על תכנון חלוקת האור, בתוך החללים? שרק לא נבייש את הקמפוס החדש, שעיני כל התפוצות נשואות אליו בגאווה בתקווה.”
הצביעות שגילה הדקן קוממה אותו, כיוון שגם פטור לימודים קטן, וקיצור שירות של סטודנט, לא הצליח לסדר בשבילו.
ושעיה בן⁻יוסף אמר שאין כאן בכלל מה להתפלא, מפני שהנוער הטוב, קהל התלמידים המשובח, זוחל על סלעי המולדת באישון לילה, מתחמק בעורמה ממשמרות הצבא ומקים היאחזויות של אוהלים מתחת לכל עץ רענן.
“לאן נעלמו המאזינים הטובים?” שאלה אותו מאירה, “אותם שהיו בולעים כל מלה מפיו של שולם, כאילו היא חלת דבש מתוקה? אותם שהיו צובאים על הפרופסור תשבי, בצאתו את אולם ההרצאות, מתלווים אליו במדרכות הקמפוס, ואינם חדלים מלשתות בצמא את דבריו – דברים איטיים של מרצה עייף ומרוקן – צרים עליו מול סורגי השער, ואינם מניחים לו, עד שנכנס למכונית.” כן, במו עיניה ראתה פעם הצגה שכזו. “להיכן נפוצו אותם סקרנים לבביים?” שאלה אותו, “תמימים שסברו באיוולתם, שבהשראת שולם הגדול, תנוח גם עליהם דעת הקבלה, וגם הם יזכו בידע נסתר של מכמני יהדות המעמקים, אותם מאמינים פשוטים ונלהבים, שנדלקו בסקרנות מכלה, לדעת פרטי פרטים של תככי החוגים הפנימיים שבפנימיים?”
“אמרתי לך היכן הם,” אמר שעיה. “צאי לגבעות יהודה בלילות ותמצאי אותם. מבחר הנוער שלנו, הבחורים המצוינים שאין כמותם.” ולהיכן גזו אותם בריונים בעיני עצמם, בעלי תאוות מודחקות וטעם משובח, שלא יכלו להסתפק בסרטים המלוכלכים המוקרנים במרכז העיר, ונדחקו לשמוע ולנטף ריר, כיצד חגגו משיחי השקר וחסידיהם, באורגיות אדירות, את המצווה הבאה בעבירה והיכן עוד אפשר למצוא את המוני המורים בחופשה, הפנסיונריים המסורים, עקרות הבית ובעלי מלאכה, שהשביתו מלאכתם והצטופפו בצילם של המורים הגאונים הללו, מטים אוזנם כאפרכסת, לשמוע ולא לאבד טיפה, מהחלק הכי חסוי הכי כסוי של קורות היהודים בעת החדשה, להיכן נעלמו כל אלה?
והוא הוסיף לה מעל השולחן, “יש עוד שלא מנינו מאירה, יש עוד,” שלא לדבר על התמהונים הוותיקים, חובשי הברטים השחורים, וּמְפַפֵּי מקטרות החרס, שהיו מתיישבים בכיסאות הקרובים לבימה עוד משעות הבוקר המוקדמות, שְׂעָרָם המכסיף מתבדר מתחת לכומתות המתנדבים הרפובליקאים, הם לא שיננו את שירת תור הזהב, כשלחמו בספרד הרחוקה, עד שפונו מברצלונה, ושלא לדבר על הצעירים האמריקאים, יהודים חרדים ומודרניים, שנושאים תינוק על גבם במנשא⁻הגב ותינוק פועה על חזם במינשא⁻החזה. ושלושה קטנים נוספים נשרכים אחריהם ומושכים בציציותיהם הארוכות. ושעיה כבר צחק ואמר, “ואפשר להוסיף את מי שהיו זקני מפא”י החשובים, שהיו נכנסים להרצאות ברגע האחרון, לבושים בחליפות ‘ספארי’ קיציות, כאילו היו פקידי מימשל בדימוס, באפריקה המזרחית, אח, המדים לשעבר, של מפא“י לשעבר, של ימי הזוהר שחלפו, בגבעת רם לשעבר.” והם נאנחו ביחד בדואט מתואם של קינה. “היכן הם הימים היפים של מדעי היהדות? לאן נעלמו הויעודים המרגשים והמסעירים, שעליהם ניצחו הפרופסורים הגדולים, כאילו היו במאי סרטים הוליוודיים? והיכן הן סערות הפולמוס הרעשניות, שהחרידו במשך שעות את כתלי הקפטריה הקטנה של בית הספרים?” ולרגע קצר קירבה אותם הקינה קרבה מפתיעה. הוא שיער שהיו סטודנטים שקירבה ואחר כך התאכזבה מהם. ומה לא עשתה כדי לקרבם; פתחה להם את ספרייתה העשירה, הראתה להם ממצאי מחקרה החדשים. ואפילו גילתה לכמה מהם, תגליות כמוסות שטרם פירסמה ברבים – לאחדים גם פתחה את ביתה לביקורים חברתיים – ועם אחד או שנים מהם גם שכבה. והם היו ילדים נצלנים, שהתחנפו אליה כשהיו זקוקים לה, ומה שעניין אותם באמת היה “מה היא תוכל לעשות לקידומם בפקולטה?” הם היו בטוחים שהם העושים לה טובה גדולה, למלומדת המאופקת, הרווקה המזדקנת, שלשמרנותה יצא שם בחוג ללשונות קדם. הם פשוט ניסו לסחוט ממנה טובות הנאה: כספים לבילוי, ספרים להשאלה והשתדלות בשיפור הציונים; אבל גם הם לא הצליחו להסיט אותה ממסלול היושר הנוקשה. עד מהרה עמדה על מניעיהם, וגירשה אותם מביתה. “כן,” היא הודתה בפניו כיוון שהייתה ישרה בלי פשרות, “כן, היו לה כמה לילות טובים איתם.”
אחרי הכל, שלא ישכח, אנשים צעירים תוססים ומלאי אונים שהווית הבאשה של האקדמיה עוד לא סירסה אותם. היא הבחינה בכזב שבהם והתרחקה מהם, וכעת הוא רשאי לכנות אותה מלומדת בעסקי גברים, לא פחות משהיא מלומדת בתורת לשונות הקדם; אבל היא לא טעתה עוד, ולא כשלה יותר, ואת האנשים המכוערים למדה לזהות מרחוק, ואת הנצנים היא יכולה להריח מהפגישה הראשונה.
“כן,” הודתה, “משהו חשוב למדה על בשרה, לקח לא נעים, שהיא לא תשכח אף פעם.” שעיה חזר וישב על השולחן במטבחה הצר, והשקיף ממרחק על האישה הטורחת בקרצוף שלפני הפסח. הוא שתק ולא התערב בדבריה, וחשב כמה קשה לאשה שאפתנית שכמוה לפלס את דרכה במבוכי החוג, לבדה כמעט תמיד, נוקשה שאינה מתפשרת, ועצורה כמו קנה יבש. כמה התקשתה להשיג קביעות, ובאילו קשיים עלתה לה ההתקדמות בדרגה. היא התלוצצה, חגורה בסינר הבישול שלה, מנטפת מים וסבון, ואמרה לו “שבעוד עשר שנים,” הו כן, את הפזמון הזה, “בעוד עשר שנים,” הוא שמע מאז שהגיע לירושלים. “ובכן בעוד עשר שנים, ממש באותו הזמן שהרבנים הצעירים שלמד מפיהם, ינהלו קהילות מתנחלים לוחמניות על הרי יהודה, היא תגיע למעלת פרופסור, ואם לא עשר, כי אז שתים עשרה שנים.” היא הזהירה אותו לבל יעז להצטרף אל העולם האקדמי, המייבש כל טיפת לחלוחית של חיים. והוא אמר, “אני? השתגעת, הרי לא השלמתי אפילו את נייר העבודה שהטיל עלי המורה שלי.”
הוא שאל אותה מפני מה חדלה לכתוב שירים? ומפני מה לא השיבה למכתבי ההפצרה של עורך ‘קשת’? ומפני מה עקבה, בעיני קנאה צורבות אחר המשוררת זלדה וחבורת ‘אומרות השיר’ שנקבצו סביבה? בעת שהיא עצמה לא קיימה את האיסור שאסרה עליו, ושקעה בעולם האקדמי בכל גופה ונפשה. וכך הפכה למשועבדת גמורה של נהלים ושל תככים, עד שסברה לעיתים שהתרגלה, והם פשוט גורמים לה הנאה.
לקראת החג סגר את חדרו שבמעון וירד אל ביתו שבשפילה. החקלאי שבנשמתו, שהיה רדום מאז תום הקרבות, ניעור בחוזקה, ימים תמימים הסתובב בארץ הפרדסים האביבית, ולא שבע מריח ההדרים המשכר, אדמת החול האדומה שתחת רגליו, נדרכה ברכות ונענתה כמורגלת משנים לצעדיו, לא כמו המדרכות הקשות והעוינות של ירושלים האבנית. קור מצמרר חלף בו, כשהלך בצל שדרות הברושים. הוא נזכר באבק המתמיד והבלתי נראה של ירושלים, הנוחת על שיחי הגינות ועל צמרות האילנות. הוא נזכר ביובש הפוצע שלה, הסודק את העור; וברוח שלה, המטרידה והמרגיזה, שאינה חדלה כל היום. לרגעים שכח שהוא רק ירד לחופשת חג מהקמפוס, הוא שב לביתו אחרי היעדרות ארוכה. הכל נתערבב עליו בתוך ענן ההדרים הסמיך, ימי הרעה שעשה במובלעת הסורית, הבזלת הקירחת ומרחביה השנואים, ושבילי הבטון של ירושלים, המסולעת בשכונה הדרומית החדשה, שכבר בלתה ונראתה כאילו בנו אותה לפני שנים רבות. והוא חש שרק כאן, בצל העמוק והריחני של הפרדסים, נישלים ממנו כל פחדיו ומצוקותיו, ומזכרות הרעה, שנשא על גופו ממלחמת יום הכיפורים, נושרות ממנו. רק כאן נשכחו המראות הקשים שראה בחפירות ובבונקרים המופצצים. ורק כאן הונח לו סוף סוף ממתח החיים הכפולים, שניהל באחרונה עם המרצה ללשונות המזרח הקדום מאירה הכט.
הוא לא מיהר לשוב אל המעון, גם כשתמו ימי הפסח. געגועים אכלו אותו, מוסר כליות כרסם אותו, ועייפות מצטברת מלימודיו שיתקה אותו. כששב העירה, טילפן אליה כדי לחבר מחדש את הנתק שנותק בימ החג. היא חלתה ולא השיבה על קריאות הטלפון, והוא נבהל וטִלפֵֹן אליה מכל מקום ובכל שעה. וכשלא השיג אותה, התגבר על סלידתו וצילצל אליה באמצע הלילה, כמו בימים ששירת במוצב, אבל לא הייתה תשובה. הוא עשה ימים ארוכים בספריות, והיה עסוק מעל לראשו בהגשת העבודה שעליה התחייב למרצה הנכבד. וגם בשובו לשעות קצרות אל המעון, טרח להשלים את עבודתו ולא התפנה לבקרה. כמעט שלושה שבועות חלפו עד שנפגשו שוב. לגמרי במקרה ראה אותה יורדת במדרגות בגינה הפנימית המקורה שמתחת לבית הספרים, חיוורת וחלושה בירכה אותו לשלום.
“מה קרה, למה לא ענית לטלפונים?” הוא לא ידע שהייתה חולה, שהותקפה בחום ושילשולים, שעברו עליה ימים קשים. שמע את כעסה המובלע ושגה ושאל “מי טיפל בה בימי חוליה.” “ההורים כמובן, ההורים הנאמנים והדחויים שלה.” שהייתה מקפיצה אותם תמיד בלי שום שאלות.
“ובשביל מה יש חברות?” ניסה לפייסה. אבל היא לא התפייסה. “אל תצחיק, חברות, כן יש חברות, אבל לכל החברות יש ילדים קטנים. ויש להן גם בעלים גדולים המתנהגים כמו ילדים.” נזפה בו נזיפה סמויה. והוא ריחם עליה, רווקה מזדקנת, שאפילו שהיא חולה אין מי שיטפל בה, והיא נאלצה להזעיק את הוריה הקשישים מהעיירה הרחוקה שבצפון.
ההרים שסביב המעון כבר כוסו בפריחת אביב מתפרצת, ובימים נשבו רוחות נעימות שלאחר הפסח. והוא נרשם לאיזה סופשבוע של עיון, שארגנו הסטודנטים מהחוג לשירת ימי הביניים. הוא נתקף בחרטה ורצה לפצותה, והזמין את מאירה, “בואי נרד ונחלים יחד בעיר המרפא תל⁻אביב.”
היו לה כמה עניינים דחופים לסדר בתל⁻אביב, והם הצליחו לבלות עוד יומיים בעיר החטאה. הו, איזו עיר נוחה לחטאים היא תל⁻אביב, אין צורך להתחבא, ואין צורך להתחמק כל העת ממכרים, וגם הרוח והקור אינם רודפים אחר הגב כל היום. והם הרבו לחטוא בסוף השבוע ההוא, בסגנון שירת ימי הבינים, השתמטו מהרצאות ומהסיורים המודרכים, התחמקו מהסעודה המשותפת עם משוררי תל⁻אביב, ולא באו לקריאת השירים הדרמטית, שקראו הסטודנטיות הנרגשות מול השקיעה, על הטיילת של חוף הים.
“את הדרשנים המקצועיים הללו כבר שמעתי אלף פעמים,” אמרה. “ואני מכירה את נופת הצופים שלהם בעל פה, ‘אני במערב, לבי במזרח’,” ציטטה בלעג, כאילו אפשר לראות את ספרד משפת ימה מכוסת האובך של העיר העברית הראשונה, כאילו שומעים את ‘תור הזהב’, כשעומדם מול הגלים ומקשקשים על חלומות באספמיה שבקצה השני של הים, הסטודנטים הממושמעים שאלו מדוע הוא מסתגר עם האשה שאיתו, והוא הסביר שהם עמיתי מחקר. והיא ירדה איתו מירושלים כדי לסייע לו בהשלמת נייר עבודה דחוף. הוא חייב להגיש את הנייר בהקדם, כדי שלא יחמיץ את המילגה שהוא כה נזקק לה. הוא נדהם מקלות השקרים שלו עצמו, מזרימתם החופשית, ומכושר ההמצאה שלו. הצעירים רק הנידו בראשם ולא חקרו יותר מדי. ייתכן שהבינו. גם להם היו צרות משלהם, ועולם מלא תככים משלהם. לשניהם היה ברור שיום פרידתם מתקרב. עוד כמה ימי אושר מורעבים, עוד ירידה אחת לתל⁻אביב, ועוד כמה לילות לבנים מוטרפים. הוא ציטט לפניה מתוך המחקר שקרא לאחרונה, מחקר חדשני על משך חיי האהבה. “שנתיים ימים היא מידה הכרחית למיצוי אמיתי של אהבה, לא יותר אבל גם לא פחות. ושבע שנים הזוג האוהב לא יפזול לצדדים. ושוב מחזור של שנתיים לוהטות עם האהוב החדש, ושבע שנים יציבות מַחֲרוֹת אחריהן. ואחר כך משבר חדש וחוזר חלילה עד הַזִּקנה.”
“כמעט כמו מחזורי המלחמות הפוקדות את הארץ,” אמר. בכל שבע, או עשר שנים, הוא מכין עצמו מאליו; מתכונן לשיירות הטנקים החוסמות את הכבישים, להתחמשות החפוזה במחנות המאולתרים ולחפירת בתי הקברות הארעיים. ולמה שיסתיר ממנה? כן, הוא מכין עצמו גם למבול השירים הנוסע בעקבות שיירת הדמים, מבול של היגדים נרגשים ושל הבעות בוסר הנדפס במוספי העיתונים, וכמה מועטים ודלים עד כאב הם שירי האמת, השירים המדויקים, המכאיבים בשל דיוקם פי שבעה.
מחזוריות נוראה שיש הכרח גמור להפסיקה. אבל מה כוחו לשנות סדרי עולם קבועים? הרי גם לאהבתם המוזרה לא מלאו שנתיים. ואם לדייק, הרי שאפילו שנה אחת לא החזיקה מעמד. שום אהבה לא מוצתה בזמן קצר כל⁻כך; ואין אהבה בעולם שיכולה להתמצות בפחות משנתיים. הרי הוא מביא לה נימוקים משכנעים מתוך המחקר החדשני. אפילו לא יום אחד יותר, אבל גם לא פחות. ובפיו נותר הטעם המר והחמצמץ של מה שהסתיים בתל⁻אביב. והוא ידע שידו קצרה מלהאריך את מה שנגזר שיהיה קצר, וידו קצרה מלהושיע לעצמו. אילו יכול היה לשבור את חוקיות הדמים של המחזוריות הנוראה, האם היה מוותר על שנת אהבה אחת, ואולי על כל שבע השנים? אילו רק היה מבטיח לו מישהו, שמראות הזוועה מתחנת האיסוף הגדודית לא ישובו עוד לבעתו. והוא שב מתל⁻אביב, וטעם ההחמצה שבפיו לא התפוגג ימים רבים.
יא.
אחרי הפסח עמד בהבטחתו והביא אותה לביקור ראשון ב’סטודיו' שלו; כך כינה את החדרון הדחוק שהוקצה לו במעון הסטודנטים. הוא החליט שזה יהיה הסטודיו שלו, כמו שיש לכל אמן חופשי המכבד את עצמו. דירה מסודרת כבר הייתה לו, בלב המדשאות של הקיבוץ הירוק, במרחק שלוש שעות נסיעה מירושלים, ודירת לילה זמנית העמידה לרשותו מאירה. הוא הוציא אותה אל המרפסת התלויה הפונה לרוח צפון. “עכשו רק רגע שקט בבקשה,” ציטט לה שורה של המשורר המוכר, רק רגע של דממה. אולי נזכה לשמוע את יללות התן של גרשוני המייבב. היא השתוממה והוא הסביר שכל יום, אבל כל יום, במשך החודשים האחרונים, מתנה הצייר רב⁻המכאובים גרשוני את סבלו ישר אל מרפסתו. מחצר המוזיאון שעל הגבעה גורפת הרוח את קינת התן המזרחית שלו, ישר לתוך הסטודיו שלו, לתוך השירים הנכתבים, והוא נשבה בקסם הנוגה והמתוק של המנגינה, שיש בה כל צלילי ירושלים באריזה אחת: זמרור המואזינים מהמזרח, דינדון פעמוני המנזרים מהצפון, וניגון החזנים בבתי הכנסת של הספרדים מקצה המערב. הם שתקו והקשיבו, אבל הרוח הקלה איחרה להגיע והצלילים נשתהו, ואולי טעה לגמרי, ותערוכתו השערוריתית של גרשוני ננעלה כבר מזמן? ואפשר שרק הזיכרון המתעתע שלו שיטה בו על המרפסת התלויה? והוא חיבק את כתפיה והרכין את גווה אל הגינה שמתחת למרפסת. “אם אין גרשוני התן לענותך, אהיה אני התן למכאובייך במקומו. הוי יד ענוגה, ומתוקה הייתה לה, כמו היד הקטנה שלך, ואיש לא העז געת בה, הוי אמא.” וכאן קפץ ורקע לפתע ברגליו, כאילו היה מחולל דבקה מזרחי, “הוי אמא, להכות בכוח לשעוט בקרקוש העקבים החסונים. לזנק בראש חבורת המרקדים, לנפנף במטפחת ולשאוג. הו אמא הו אמא הו אמא. את כל לבה מסרה לו.” והמרפסת התלויה נרעדה תחתיהם מהולם עקביו.
מאירה נחלצה מידיו ואמרה “השתגעת שעיה או מה?” והוא השיב “בואי תיכנסי, בואי תראי את אוסף הספרים שלי.” הוא העלה איתו מהקבוץ מעט ספרים שאהב ולא אבה להיפרד מהם, והוסיף עליהם אחדים שקנה בזול בפינת המציאות של חנות הספרים שבקמפוס. על קירות החדר הסדוקים, שתווי הבלוקים הישנים נצטייר בהם מחמת הסיד שנשר, תלה כמה רישומי פחם של דקלים בנגב, שקיבל מגרפיקאי ידיד. ועל שולחנו הקטן נערמו הקלטות של שירי מלחמת העולם השנייה, שהיטיבו כל כך לעורר בו את ההשראה, אותה השראה שנזקק לה באופן נואש, כדי לדייק ולא לזייף בשירי המלחמה שכתב.
“מה את משתוממת על השירים, והרי גם את מוטרפת על הרביעיות של מוצרט. הרי בעצמך ביקשת פעם שנתאים את תנועותינו במיטה לקצב הרביעייה.” היא הסמיקה, “משוגע לא כאן, מה איתך? איך אתה מדבר?” והיא שלחה מבטים חוששים לעבר המסדרון. מי יודע כמה יינזק שמה הטוב, במאורת הפריצים הדחוקה, אפילו מעבר לקירות הדקים של מעון הסטודנטים העלוב.
הראה לה את השולחן שעליו כתב, את מנורת הקריאה ואת המחברת הפתוחה תמיד, שרשם בה כמה אתחלות לשירי הזיכרון. כמה שנים כבר חלפו מההלם הראשון של המלחמה? אבל הוא נתקע בשלו, כתיבת שירי זיכרון מהקרבות. הוא לא הצליח להיחלץ מהמלכודת שטמן לעצמו, וזה היה מעין גלגל חוזר: קודם שחזר בכתיבה ראשונה את ימי הבהלה, ימי הבלימה והפריצה, מתוך קריאה ותיקונים נתעוררו בו זיכרונות קשים מאלה, ולא הונח לו מלחצם, עד שלא הוסיף עליהם שירים אחרים, שהעירו בו את זכר השעות הרעות ההן. ואלה הזכירו לו את החברים שלא שבו משם. ואז להכעיס, צימצם ודייק יותר. אי אפשר לכזב, או למרוח, כשהכתוב עוסק בחברים שאינם, להכאיב, ירד לחטט עמוק יותר בתוך פצעו, ניסה להגיע עד מקור הסיוטים שנצברו בתחתיות הנפש.
“את רוצה לשמוע סיפור עצוב?” והוא סיפר לה שלא מזמן נודע לו לגמרי במקרה, שחיילי השריון הצעירים חונים במחנה שליד חושניה. כן, ממש ליד המסגד הלבן שנותר לבדו מחורבות העיירה, ושם הם נוהגים לציין את סיום הקורסים שלהם. כן, אותו מסגד בודד המלבין מטיח בתוך ענן בזלת מאפיר, כמו עין הרואה את העפר, את החורבות, את המתים ואת הזמן הממהר לחלוף, בדיוק היכן שנחת מטח פגזי המרגמה בתוך זחלמי המחלקה שלו, מתייצבת סמלת חמודה, סמלת החינוך המסורה, ובפניה הרציניים היא קוראת לפני שורות השריונאים הצעירים את השיר צובט הלב שכתב על המסגד, על גושי העפר הנדים ברוח, על מכונאי הטנקים שנרצחו במחנה חושניה באכזריות. והיא משביעה את החיילים המרוגשים מול הסתווניות העולות כל שנה בַּסְּתָו מתוך האפר בצבעי סגול וורוד, פרחי התקווה והזיכרון. הוא התאפק והסתיר את הרעד שאחז בידיו. הוא דבק בנימה יבשה ומרוחקת, שלא תסגיר את מה שבלבו.
“מה דעתך, מאירה, בואי נעשה אמנות במשותף. מה דעתך להקליט למעני את שירי המחזור הנפלאים בקול הקריינית הנהדר והעמוק שלך? אני בטוח שגם את תתרגשי שוב, ממש כמו סמלת החינוך בעלת הפנים הקודרים.”
טיוטות השירים שביקשה לראות, לא נשמרו אצלו. רעיונות ראשונים ומהלך העבודה שהתעניינה בהם, נהג להשמיד. “אצלי אין טיוטות,” ציטט לה שוב ממה שאמר המשורר הידוע ההוא בריאיון לעיתון, “אצלי אי אפשר לעקוב אחרי התפתחות השיר.” ובאמת ביקש לומר לה שהוא משמיד מיד כל נייר שאין בו שלמות, לשם מה לשמור רסיסים לא מעובדים? למי יש עניין בחומר הגלם שהוא פולט? השירים שלו נולדו במעמקים האפלים של התת⁻מודע, וכשהבקיעו משם, גררו עליהם שריון⁻גוף דבוק, אפוד⁻מגן צמוד של מלים נכונות שאינן בנות החלפה. היא התרשמה מגילוי ליבו. עיניו נצצו והוא ידע שהיא חשה בגלים העוברים בגופו. איך הזניחה מתוך החלטה ברורה את חיי הזוהר של קריינית ברדיו? וגם לו עצמו נגרם נזק עקיף, כיוון שיכולה הייתה לקרוא לילות שלימים מתוך שיריו ישר אל תוך המיקרופון, שכל העם יהיו שומעים את הקולות. ולמה בחרה דוקא בחיי שולים של חוקרת בלשונות עבר, מדע שכמעט אין לו דורשים?
“רחמנות על הקריניות הזוהרות שברדיו,” אמרה. אצלן כל החיים הם כיסוי. חיי זיוף והעמדת פנים ריקה." ובאמת מה שראתה שם היו חיים מלאי תככים, נסיונות קידום נואשים, וענייני סרק הנידונים כמו שאלות שאין עמוקות מהן.
“ובחיי האקדמיה שלך אין תככים? אין נסיונות קידום נואשים?” “כן, יש,” היא לא הכחישה. “אבל אפשר להיקלע לפינה שקטה בתוך המולת המחקר, למקום שלא צריך לבעוט ולהיבעט בו כל הזמן, והתככנות מצטמקת לממדים נסבלים.” היא לא סבלה בכלל מחיי הריקנות המכבידים כשהכשירה עצמה לקריינית, מפני שעולם המחקר הגן עליה. הם נכנסו אל החדר והוא סגר את דלת המרפסת. זימרת הענות היומית של גרשוני כבר לא תכרסם את לבו. " דמי לעצמך שהנחתי את הרביעייה של מוצרט על הפטיפון." הוא כִחכח בגרונו וגרגר מעט מים מהכיור. “תיכף תשמעי” אמר לה. העביר ידו על קפל מכנסיו המהוהים, החליק את שולי מעילו הקל, ושלח רגל שמאלו מעט לפנים, וכמו בדיקלומי הנוער בשנים הרחוקות קרא לפניה משיריו החדשים שטרם נמסרו לדפוס. “את מאזינה כעת לקריאת בכורה עולמית של השירים.” והוא קרא ברגש ובמוסיקליות סוחפת משירי הזיכרון. היא נתרשמה מאד ודמעות בלתי צפויות עלו בעיניה. “זה כלום, אמרה זה מהרביעייה של מוצרט האלוהי.” הוא הקשיב בשקט לשתיקתה. ואחרי רגע התעשתה ואמרה שהשירים מדויקים ומעודדים את הנפש. גם לה היה איזה בן דוד רחוק שלא שב מהגולן, אבל לטובתו עליו להרפות כבר מהכתיבה הכפייתית שלו. עליו להתרחק מזכרי הקרב לטובת אמנותו, להניח מאחורי גוו את עיסוקו האובססיבי במראות הנופלים. עליו להגביה מעל שדות הקטל שבמובלעת הסורית, הגיעה שעתו להמריא ולפרוש כנפים. ימי הפריצה שלו כבר ניצבים ועומדים לפתחו. ואם ידבק בנושנות, ידחה את פריצתו.
ישבו בחדרון המאפיל ולא העלו אור במנורות. מגבעת המוזיאון גלשו לחדר קולות המבקרים, מצהלות ילדים משחקים בגן הפסלים, וקול הכרוז המתכתי המודיע על אירועים, אבידות ומכירות מוזלות. היא התבוננה בו בשקט ואמרה שערב אחד בדירתה כבר ראתה את ההבעה הזו שעל פניו.
“כן,” התעורר, “איזו הבעה?”
“ההבעה המנותקת הזו אמרה. שהיא כבר מעבר לרחמים העצמיים שלך.” הוא הופתע והיא ציינה שבאותו ערב שִׁרבט בחיפזון על גליון נייר שמצא בשולחנה. “שיר קצר כתבת, כמו השירים שקראת לפני.” “כן נכון, אמר, במלחמה התרגלתי לכתוב על חפיסות ריקות של סיגריות, אפילו על אריזות תחמושת קרועות.” על פניו היה נסוך זוהר מיוחד בעת שכתב את השיר. האם לא עיוות את פרצופו? האם לא הבחינה באגלי זיעה נסתרים המתגלגלים במורד רקותיו? האם לא שמעה אותו חורק בשיניו? היא חייכה אליו נבוכה. “אפשר להפסיק אם זה מרגיז אותך.”
“לא אדרבא, תמשיכי בבקשה.” למה כעס, הרי לא חשד בה שהציצה בו בכוונה? הוא התיישב אל שולחנה, והוא ששכח אותה ואת כל מה שסביבו. שעיה נפגע מהתצפית המדויקת שערכה בו בשעה אינטימית כזו. “האם לא הריחה את חילוף החומרים המואץ שלו? לידיעתה, בשעת כתיבה מאומצת השליטה על אברי הגוף נחלשת.”
נעלבה וקמה ממקומה מרעידה. לא אדרבא, אידיוט וחמור שכמותו. היא רצתה לומר שהוא היה נאה מאד בעיניה, באותו הרגע הקסום של כתיבתו. אלוהים, כמה רגישות יתירה יש במשוררים האנוכיים, עד כדי טירוף, נעולים מאחורי שבעת מנעולי האגו שלהם, אטומים בלי שום מידה. “פסיכיאטר דחוף אתה צריך. ולא מאזינה אוהדת כמוני. אל תספר לי על סמלת החינוך ואל תבלבל לי עם קריאת הבכורה העולמית. רוץ מהר אל רופא הנפש הקרוב. גולם כפרי ומגעיל שכמוך.”
ברגע אחד קלקל כל מה שביניהם. הוא ניגש אל החלון ופתח גם את דלת המרפסת. זהרורי שמש אחרונים האירו את הגבעה המסולעת, את קיר האבנים שמעבר לרחוב. שמשות רחוקות אי שם בדרך לבית⁻לחם נצנצו כאילו היו פנסים מאירים. בעיתונים כתבו שגרשוני הקיף עצמו בתלוליות של חול וקבר עצמו בתוכן, הערים על עצמו דיונה מלאכותית ותקע בה ענפי דקל. עירום ועוטה מריחות בוץ התפאר שהכניס את המזרח לתוככי המוזיאון. “אני המזרח,” הצהיר הצייר הצהרה חשפנית ומתגרה. ושעיה חשב, מילא אתה המזרח, אבל דווקא למילותיו הידועות של זלמן שניאור? דווקא המשורר האשכנזי הגנדרן הזה? רודף הנשים הלהוט? מה לו ולצייר רב⁻הייסורים? הוי אמא, את כל לבה מסרה לו. אתה חייב להגביה מעל השדות השרופים שאיש אינו זוכר אותם מלבדך. הגיעה שעתך לפרוש כנפיים. כמה עוד תתבוסס במיץ הזיכרונות?
מאירה קמה אחריו ויצאה למסדרון, והוא מיהר אחריה. היא נזכרה בנשף הסיום של מורי החוג. כל המורים הוזמנו; הפרופסורים הבכירים ראשי החוג, והמרצים הזוטרים. היא לא יכלה לנסוע לנשף בבגדיה המקומטים שהתלכלכו על המרפסת התלויה; והוא התלווה אליה, כמו צל מרוחק, אל דירתה. אולי יתקנו אצלה מה שקילקלו אצלו. כל זה באשמת הסטודיו, באשמת גאוותו המיותרת. “אמן חופשי,” כמה התייהר בפניה, גם הוא כבר סיים לימודיו ברוב החוגים שלקח, ורק בחברותא שבבית הרב המשיך לבקר. “לימוד התורה אין לו גבולות,” אמר הרב. גם בסדנה של הפרופסור הנכבד, כבר נערכו הפגישות האחרונות של המקורבים. המורה הדגול התעקש לקיים את שיעוריו ברוח מודרנית של סדנה קבוצתית נעימה, אבל מרוב עיסוקים התפנה למקורביו רק ביום ששי, לפני הצהרים. ובגמר השיעור שעיה נאלץ לרוץ לתחנה המרכזית כדי שלא לאחר את האוטובוס האחרון. הוא כבר החל להיפרד מהסטודנטים שכניו למעון, ולא שכח שיש לו עוד להיפרד מהטבחית החביבה ומאיש האחזקה המסור שהיה מתעכב בחדרו, בתירוצים של כלום, רק כדי לשמוע ולהשמיע, ולהאריך בספורי המלחמה האחרונה. הוא החל לארוז את הספרים שרכש בשנה האחרונה, את כלי המיטה ומצעי החורף, ואת ערכת הקפה שלל הסורים שליוותה אותו בנדודיו. גם הוא הכניס את המזרח לתוככי המעון, אבל בלי התפארות השווא של הצייר המעונה.
נשף סיום של מורי החוג היה אירוע רשמי למחצה, כל אנשי הפקולטה התייצבו שם. ומאירה אמרה שאפילו ראשי ועד העובדים של האוניברסיטה לא יחמיצו מפגש מכובד שכזה. הם הופתעו כשראו כמה מן המרצים מעונבים ומכופתרים. בהזמנה הודגש במפורש מסיבת גן פתוחה. ועם כניסתם אל האולם שמעל לחצר החגיגית שבקמפוס, הרגיש באחת שטעה טעות משפילה. ולפתע גם חש בחושי המשורר המושחזים שלו, שמאירה מתביישת בו בפני חבריה לפקולטה. הוא קלט זאת מתנועותיה הראושונות. ומההססנות הכפויה שבדיבורה, ומהמבטים הרדופים ששילחה סביבה. הדם פרץ לו לראש. טוב שרק נכנסו ולא הרחיקו. חרון פתאומי תקף אותו. אינו שייך לחוג שלה. אינו שייך לאקדמיה שלה. אינו חלק מעולמה. כפרי מגושם שנדחק למסיבת גדולים. איכר חשדני שידיו מחוספסות, ויש לו הילוך מתנדנד. ומעולם לא ענב לצווארו עניבה. הוא נמלא בזעם על עצמו, יהיר ומנוסה שחשב את עצמו. איך נפל בפח בגלל חרמיה של האשה? איך לא ניחש שיום יבוא וגם הוא יחטוף בפרצופו? בחיוך מריר נזכר בפרשייה שהייתה לו עם המשכתבת חמת⁻המזג. פעם אחת נפגש איתה במוזיאון, בתצוגה חשובה שלא רצה להחמיץ, הם התחבקו והוא מיעך את שדיה. היא מיאנה, ונחלצה מחיבוקו ונשמטה ממנו. היא התרחקה והוא רדף אחריה כלא מבין. היא משכה אותו לאיזה מחסן צדדי ושם נענתה לחיבוקיו. “מה קרה לה, למה סירבה פתאום?” והיא הסבירה שמצלמת האבטחה הייתה מכוונת ישר עליהם. יש לה מכרים בין עובדי הבניין, והיא דאגה לשמה הטוב. “חסרים מציצנים חולניים בשירותי האבטחה? ומי יערוב לה שלא ירוצו ויגלו מה שראו בחדר התצוגה?” בהנאה כפולה ומכוונת צבט באחוריה מיעך את שדיה והפשיל את שמלתה. היא הסמיקה והתנשפה בקול. והוא ראה איך שלחה מבין זרועותיו מבטים מלאי חשש אל התיקרה והקירות, שמא מציצה עליהם העין הסודי.
הסיפור שנזכר בו לא פיזר את כעסו, והוא החליט לנטוש את הנשף הפתוח מיד. התחמק ממאירה ויצא וירד לאיטו בשבי הקיצור הרגלי שהיא הראתה לו. השביל המשופע גלש במדרון אל השער המזרחי. הוא נדר לעצמו שלא יתפתה עוד פעם ולא יושפל עוד פעם. עלבון כבד תסס בתוכו. היא התביישה בו? אפילו את תלמידיה לא הייתה מביישת ככה. מה יש בו שראוי לבושה? עד כדי כך חשובים לה מעמדה וקידומה וכבודה האקדמי? ותחושה מציקה לא הרפתה ממנו, כאילו תכננה מאירה את כל ההשפלה, כאילו רצתה להעמידו פעם אחת על ההבדלים ביניהם, שאין שום טעם להכחישם. והוא ראה בהזמנה החטופה צעד ראשון שעשתה כדי לקרב את פרידתם. וכשירד מהקמפוס וטיפס אל המעון, קילל אותה בליבו בלשון השוק הגסה שלמד מחייליו. “הלוואי ולא תגיע למעלת פרופסור. לא בעוד עשר שנים ולא בעוד עשרים שנה. והלוואי ואיש לא יזמין אותה להצטרף לאקדמיה הישראלית למדעים.” וכשהתקרב למעון, וריח התבשילים המוכר עלה באפו, נמלא שמחה פשוטה ומרגיעה וידע בבטחה גמורה שיחסיהם המעוותים קרובים להסתיים.
יב.
החמסינים הראשונים הקדימו ונפלו על העיר. וריח הקיץ כבר נישא בערבים, ברוח הגולשת מגבעת המוזיאון. הוא טִלְפֵּן אליה מהקמפוס, ואפילו לא ציפה שתרים את השפופרת. אבל כששאלה “מי מדבר?” נפלט מפיו “מאירהל’ה, לא התכוונתי.” והוא נאלם מרוב תדהמה כשהשיבה “שעיה’לה גם אני לא.” אז התעשת והזדעק לתוך הטלפון. “מה אמרת? תחזרי שוב על מה שאמרת.”
והיא נהמה בקול ההמיה הגרגורי שלה “שעיה בוא, אני מחכה.” הוא צעק מבולבל “אני בא מאירה, אל תסגרי ואל תזוזי מהבית.”
פרץ החוצה ושעט כמו סוס מיוחם דרך הגינות, חצה את המדשאות והניס את העורבנים המלקטים בדשא, ורץ עד לרחבת החניה. מה פתאום צעק לה אל תסגרי? הוא השתגע לגמרי. עצר מונית בתנועה אלימה, וטס בדהרה לדירתה הצרה. כן, ככה התפייסו. ואחר כך חשב כמה פשוט היה הכל, אילו רק השמיעו מעט כינויי חיבה בטלפון, אילו רק היו נוהגים לפי עצתה של חוקרת משך האהבה, וממצים את פרק הזמן ההכרחי, של האהבה הקצובה שהוקצה להם.
כאילו לא אירע כלום המשיכו בשיחה שלא נגמרה בתום ביקורה בסטודיו, היא קינאה באמנים ולא טרחה להסתיר את קנאתה. “במה יש לקנא באמנים?” הוא לא הבין. “בחופש שלהם,” אמרה, בחירות שהם נוטלים לעצמם, ביכולת שלהם לחרוג מכל חובה, ומבלי שיהרגו עצמם אחר כך, כדי לסתום את הפערים. והוא אמר “שטויות מאירה, האמיני לי אין מה לקנא.” אמן חופשי, גבר פנוי, פריצה מדהימה מהמקומי אל הארצי, מה כל אלה אם לא סתם קישקושים? החברים הטובים שלהם פשוט שיחקו בהם. הפגישו אותם ושידכו אותם כאילו היו כלי משחק לשעשע את נפשם. אמן חופשי הגיע לירושלים; והוא פנוי להיכרויות ומחפש בעיקר חוקרת מזדקנת המכורה לעיסוקה וחיה לבדה, היא לא בחרה להיקרא פנויה, וגם לא נראה לה שמשחק הידידים היה מרושע מדי; אבל בימי נערותה עשתה כמה ניסיונות אמנותיים שלא עלו יפה. ציירה מעט ציורים מקולקלים וכתבה מעט שירי בוסר עגבניים. זכרה את המורה לספרות בבית⁻הספר התיכון, ואת חוג הבנות שכינסה בביתה. כבר אז קירבו אותה הגדולים. לצייר למדה אצל המורה הזקן לציור, שרק לאחר מותו קראו הבנות בכיתה איזה אמן גדול ולא ידוע היה. היא ביקשה לחזק את דבריה וציטטה בעל פה ממכתבו המפציר של עורך ‘קשת’. לפני שסגר את כתב⁻העת ופרש לעסקים פרטיים. באחד המוספים קראה דברי שטנה שקוממו אותה. איזה למדן מבובל, נער שחצן וריקני, האשים את אהרן אמיר שאיבד את חוש הברירה שלו, שחדל להקפיד עם משתתפי כתב⁻העת, ושהדפיס מכל מה שהביאו לפניו עלמות ארוכות רגליים ויפות קיבורת. הם צחקו כאילו סיפרה בדיחה. “דווקא קיבורת מכל המלים שבמילון. ומה פירושה של קיבורת?” והיא אמרה “כן, בגלל המלה הזו אני זוכרת את כל העניין. קיבורת, לא פחות ולא יותר.” אבל את מכתבו שתשמור בידה היטב. מפני שיום עוד יבוא, וערכו בשוק יהיה רב מאד. באחרונה השתפר טעמה הספרותי והיא התאהבה בשיריה של זלדה. המשוררת הירושלמית העלומה, שסיפרו עליה בעיר שהיא דתייה ואדוקה אבל בדרך מיוחדת משלה, והוא אמר: “איזה עולם קטן.” גם האמריקאית שלו מברוקלין חשקה לתרגם משיריה של זלדה, והוא לבושתו, לא ידע על מי היא מדברת. מסביב לזלדה נתקבצה חבורה מעולה של מעריצות. ירושלמיות, לובשות לבן ושומרות מצוות. היו גם שמועות שאינה רוצה לחזור עליהן. אבל הוא הבין למה כיוונה. “אהבת נשים אסורה ומרומזת?” “שטויות,” התנערה בתוקף מגירסת העיתונים הזדונית, איזה שטויות שהקנאים ממציאים." הן פשוט מעדיפות חברת נשים. גם היא, אילו רק הונח לה מהצורך הדוחק שלה בגברים, הייתה מעדיפה חברת נשים. ובלילות היא חולמת להסתפח אל חבורת המנגנות המקיפות את זלדה, להתמרק למענן ולהתבשם למענן, להבהיק מניקיון וללבוש כולה לבן, להתקדש לקראת כתיבת השירים וקריאתם. והוא חשב שלא היה מזיק אילו מירקה קצת יותר את הדירה.
היא חולמת להתייחד לכבוד סיעת העלמות האווריריות העוטפות את המשוררת הנחבאת; לשבת לפניה, כמו אחת מאלף בנותיה שלא היו, להרכין את ראשה ולהצטרף לקולה, קול עדין וחכם שזועק את ענות האשה ואת קיפוחה בידי גברים אלימים ודורסניים. ובאשר לאהבת הנשים המדוברת, הרי ששעיה כבר טעם מבשרה וידע עד כמה חביב עליה גופו של הגבר. היא נזפה בו בלשון חיבובים ופרעה את שערו המקליש וצבטה את סנטרו כלפי מטה, והוא ידע שעוד רגע אישוניה יתרחבו ויתרככו, וצחוק מקוטע ועצבני ישור משפתיה, והיא תגרגר אצלו ותהמה, והוא ישקע בה עד תחתיותיה. עד למקום שממנו בוקע קול הקריינית הנמוך והמטרף שלה. היא הכתה קלות על ידיו ואמרה “שעיה אל תחטוף. המתן עוד רגע, עוד לא גמרתי,” אשה שטעמה לא גבר אחד ולא שניים, אלא שלא היו עצלים כמוהו, שקועים עד עיניהם באגו של עצמם, מופרשים ומנותקים מאחורי שבעה מנעולים, שאינם מתפנים לעולם כדי לתת גם משלהם לזולתם; ולא רק כדי לקחת, ואז התפשטה ובאה אליו. והם התפייסו וגופיהם התפייסו, כשבחוץ מיללת השרקיה ומקישה ברחובות. מייבשת את שרידי החורף ומבשרת על שובם של ימי החום.
סִקְּרֵן אותו לדעת אם המורה זעוף הפנים מעדד כתיבת שירים אצל תלמידיו. ומה אומרים חבריה בקבוצה המסורים לעבודה? ובכלל, האם יש להם טקסי פולחן קבועים משלהם? מתי קמים, מתי אוכלים, מתי קוראים? באמת הם מנהלים חיים סודיים כמו שקרא באיזו כתבה בעיתון? מאירה הלעיגה על בורותו, סקרנות זולה כמו שלו יאה למציצנים לרכלנים ולכותבי רומנים. וככה לא יוכל ללמוד שום דבר, אם לא יעז לשבור את מחיצות האגו המנופח שלו, לא יוכל להיכנס לעורם של אחרים. וכפי שכבר למדה להכירו, בחודשי הטירוף הקדחתני שלהם, העניין פשוט לא בשבילו. ואפילו עורך ‘קשת’ כתב לה במכתבו שיש תשתית נסתרת לשיריה, שנפערים בהם תהומות ומעמקים שנובעים מהשקפה מיוחדת. “האם אינה, במקרה, אשה שומרת מצוות?” ובכלל, נשים הכותבות שירה הן מופלאות בעיניו. ועוד נשים השוקעות בשירת אמונתן העמוקה. היא הוזמנה לשיחה עם העורך במערכת בתל⁻אביב, אלא שהייתה שקועה בלימודיה ובעבודת המחקר שלה, ולא הצליחה להתפנות. חבל, היא הפסידה את המעודד החשוב של שירתה, משום שכעת חדלה לכתוב, וגם כתב⁻העת כבר פסק מהופעתו, וחייה נשתנו וקיבלו מפנה לכיוון אחר לגמרי. “תאר לעצמך,” אמרה, שהיא מסוגלת היום להינות מהיובש הנפלא שבמלים. “קיבורת, מה, ארוכת רגליים?” והוא לא התפלא כי כבר מזמן גילה את הצד היובשני שבה. אבל הצטער כמוה ששירתה נדחקה חוצה לחייה. ונותרה לו תקוותה, ששירה אינה מתכלית, היא רק נדחקת לשולי הנפש, אבל הידחקות זמנית בלבד, עד שתשוב ותקרא לעלות, כשיגיעו ימי מצוקה שלא תוכל להם בלי לכתוב שירים.
וכשישבה מולו וראתה איך הוא רץ בכתיבתו, על כל חתיכת נייר שמצא, חשה לרגע שגם היא יכולה. ועשתה שטות גדולה כשהפסיקה. ובגללו, כן, התמלאה ביטחון מחודש. שניהם הבינו שלא יהיה מנוס משיחה אחרונה ביניהם. שיחה קשה, שיש להתפלל שלא תהיה מלווה בעלבונות, שמחת ההתפייסות הקצרה חלפה. שניהם ידעו זאת ושניהם חששו לשגות. היא חששה שמא יתרגז ויטיח בה עלבונות גלויים, והוא חשש מהעלבונות הסמויים של אשה מאוכזבת. היה ברור להם מיד שהם מוכרחים להיפגש לשיחה אחרונה. אי אפשר לנהל אותה בטלפון. אי אפשר לצעוק שוב, לטעות שוב. ולא לשמוע את נימות הקול, אחר⁻כך תטפול עליו שאמר זה וזה, שטעה, ששגה ושסילף.
היא הציעה שייפגשו בקפטריה של בית הספרים, היכן שנתראו לראשונה. אבל הוא העדיף דווקא את ההמולה הרעשנית שבבניין המנהלה. המסעדה הפתוחה לציבור אינה מעוררת סקרנות מיותרת. היא הסכימה והם נדברו להיפגש.
שום משחקים לא התנהלו ביניהם מי ישלם על מי. מראשית פגישותיהם שילמו כל אחד על שלו. כך היה בתחילת הסתו שעבר, וכך נמשך בחורף הארוך וכך ייגמר לפני חג השבועות. הוא חזה שיחה קשה פנים אל פנים, עם התפרצויות שלא יוכל למנוע, של גסות אלימה מצידו. הוא לא רצה לפגוע בה, אבל הודה בחולשותיו, נקמנות מכוערת שעלתה מתוכו כבר הביכה אותו פעם, לפחות היו דבריו ישירים ובלי התחמקויות. היא אמרה שנשאר ילד, הזקוק לחסות תמידית והערצה יומיומית. חרף גילו, חרף כרסו, חרף שערו המקליש וגופו המזדקן. “ומי זה בכלל מתפנה ללימודים בגיל ארבעים? מה הוא חושב,” שאלה, “שהוא רבי עקיבא?” גם בשיריו מצאה את הנעימה הנסתרת שלו, המתחננת לאהדה. וגם בחיי האהבה שלו, שלא שבעה מהם הרבה אושר.חיים מופרעים, אנוכיים ולא בשלים. והוא אמר ששבע כבר בחייו מהטפות של צדקנים, ורק השבוע הציק לו סדרן העבודה שבקיבוץ, והאשים אותו שמאז המלחמה הוא רק מתחמק ומשתמט, וכבר רבים בקיבוץ שאלו מה קרה לו? מתי יפשוט את מדי המקונן המקצועי ויחזור לדפוסיו הישנים? ומתי ישוב ליטול חלק בעומס הפרנסה המוטל על החברים? והוא כמעט שכרע על ברכיו לפני הסדרן, וכמעט שהתחנן לפניו שיקצה לו עוד כמה שבועות פנויים, כדי שיוכל להשלים את ניירות העבודה שהבטיח למוריו. שומע חופשי כשהיה, כמעט כמו הפנסיונרים, שרידי המתנדבים לבריגדה הבינלאומית. הוא שגה והתחייב לסיכומים והבעת רעיונות לפני הפרופסור שלו. האם גם הם בזקנתם שרויים עדין בהלם המתמשך של הנסיגה מטרואל? מהפינוי של ברצלונה? האם נגזר עליו שישכים לקמפוס מבעוד חשיכה ויתהלך כמוהם במסדרונות? יקדים לשיעורים, יטריד את המרצים ויבלבל בין חדרי ההרצאות? האם גם אליו יגשו הסטודנטיות הרחומות ויוציאוהו בעדינות ממבוך הבניינים? האם גם הוא לא ישכח לעולם את המלחמה שלו? אבל סדרן העבודה לא הבין לאיזה סטודנטיות רחומות הוא מתכוון, ולא ידע על איזה עבודות סיכום הוא מדבר, ורק רטן “בסדר בסדר, עוד כמה ימים תתפרפר, ואז נשים עליך יד, עד שתתגעגע לימים שלפני המלחמה.” והוא אמר טוב תודה עוד כמה זמן הכל ישוב ליושנו. ועייפות כבדה ירדה עליו. לשם מה עליו להיאבק עם כל האנשים? הרי לא ייתכן שיהיה גם חקלאי מגושם וגם יחבוש את כסאות הפלסטיק בקמפוס החדש, איכר חשדני גולם כבד ומיוגע, שמאלץ עצמו לטרוח עד כלות הנשימה בממלכה שלעולם לא תהיה שלו. חברים של מאירה מהחוג ללשונות הקדם חלפו במסעדה ההומה, העיפו בהם עין משועממת, הנידו לה ראשם לברכה ויצאו. והיא התעצבנה על כיסאה. היה לה מאד לא נוח לשבת מולו, ולהישפד מול עיניהם המצליפות
“אבל מאירה זה לא בזדון. זה לא כדי להרע לך. זה בגללי, אני פשוט שיכור ללא תקנה מירושלים.” “מה איכפת לי השיגעונות שלך?” והיא עקצה אותו במרירות ואמרה שהלם הקרב שלו כבר חלף מזמן, “לא חלף התנצל, רק התחלף בראשו בהלם שגרמה לו העיר.” “או שעיה, בלי סיפורי מעשיות בבקשה.” היא קראה מאמרים רבים על התופעה של שיכרון⁻ירושלים. התופעה המפחידה שרופאי הנפש הכירו סוף סוף בקיומה. הוא פשוט עוד אחד מצבא המטורפים הפושט על העיר, מופרעים שזנחו מאחריהם את חייהם הקודמים, קונים סנדלים גסים ושלמת בד פשוטה, הוא גיחך אבל לא הפסיק אותה, אדרבא, נשמע איך היא מתארת את מחלתו. “צליינים דפוקים כמוך, עולים לירושלים ומקווים להיוושע בה, מצפים להתחיות באבק הקדושה שלה.” אותו כיסוי אפרפר הנוחת על גינות הוורדים בקרית הממשלה ובשדרות. “ומה קורה להם?” מחלתם עוד מתגברת, שגעונם מתחזק והם לוקים בתסמונות הכי קשות של סינדרום ירושלים.
"לא לי אתה זקוק, "גערה בו, “לרופא נפש אתה זקוק. לא לירושלים אתה צריך, לטיפול דחוף אתה צריך. ולטובתך,” זרקה לפני שהלכה, “אל תדחה את הטיפול.אחרת באמת תינזק.” והיא סבה בכעס, ולא המתינה עד שיפנה את המגשים עם כלי האוכל, כיוון שהנער הערבי המנקה כבר דחק עליהם, הניף אליהם מפיות ומטליות שיסתלקו מהשולחן, וכשהפנה מבטו לרגע, כבר לא ראה אותה. פשוט איבד אותה בצפיפות של שעת הצהרים הסואנת, במסעדה של בניין המנהלה, בדוחק הרגיל של אמצע היום.
במדרגות ירדו מולו סיעות של סטודנטיות רעננות, צחות גופן הכתה על פניו. חרמן זקן ומתוסכל שכמותו, ולא צליין אובד, שמאז שעלה לירושלים מפתיעות אותו נשותיה בחמדנותן, אבל מה שהחוקרת החדשנית באהבה לא מצאה במחקרה, הוא יכול להוסיף לה מניסיונו המריר. כאיש שהתנסה באהבה שזמנה ההכרחי לא מוצה. יש ריח רע העולה מתחמיץ האהבה שלא בשלה, הוא אינו בא לערער על קביעותיה למשך האהבה הנחוץ. אם אמרה שנתיים לפחות, ודאי נתוניה עמה; ואם אמרה מחזור של שבע שנים, ודאי אספה מספרים שאינם מאפשרים שום טעות. אבל מה עולה לאהבה שלא קיבלה את המשך המינימלי שלה? כמה חודשים הוא חי עם מאירה הכט? מאז הְַּסָתו, נאמר, שמונה חודשים בקירוב. אפילו פחות משנה אחת. ואם נקטעה כאן אהבתם, הרי שתמשיך ותתסוס ותפעפע במסתרים, כמו שמפעפע ומתבשל התחמיץ שבקרקעית האסם. וכיוון שלא יהיה לה די אוויר לנשימה, וכיוון שהיא תילכד תחת לחץ הימים והשכחה, הרי שתמשיך ותבעבע במעמקים, מתחת לעומס העבודה והמרחקים. בקצוות של תחתיות הנפש תצבור חום ותצבור לחות ולחץ, עד שאיזה שסתום שבנפש יפקע, וריחה הרע ינדוף למרחקים.
“פנוי ופנויה מאימתי נחשבים?”אמר לעצמו בלעג, מאותו יום שעשו עצמם טיפשים, ונתנו עצמם למשחק בידי ידידיהם הטובים. אוהבי גרשום שלום ומעריציו, ומהדירי הפילוסופים הייקים הנשכחים. ולרגע הבזיק לו שאולי גם הם חברים בחוג הסודי שלה? ואולי המורה הזעפן, מנהיג החוג המצטנע, גלגולו האחר של הפרופסור המנוח, אולי הוא שנתן את ההוראה להפגישם? האיכר החשדני שבתוכו אינו מוצא מרגוע מחשדיו. והוא מתחיל לבעבע בלחץ. וסופו שגם ממנו יעלה ריח רע.“נחכה ונראה,” אמר לנפשו במדרגות היציאה מהבניין. ניתן לזמן לחלוף ולנפש להירגע. ואז נראה אם באמת חידשנו משהו בתחום המחקר החלוצי של משך האהבה ההכרחי.
יג.
חג השבועות כבר היה קרוב. אוויר העיר התחמם, ובכל רחבי הקמפוס נערכו נשפי סיום. פרידות מלאות צער ולילות מלאי הבטחות. שעיה ישב עוד שעה ארוכה על הספסל שבחזית בניין המנהלה, בשדרת הדולבים חלפו לפניו מתעמלים ומשחקי טניס נרגשים, ורוחצים מקדימים מבריכת השחייה. על המדשאות היו שרועים סטודנטים עצלים. הם שכבו בערבות על הדשא, דבש זרם בעצמותיהם, והם התקלפו מבגדיהם וזרקו אותם על תיקי הספרים, הוא ישב לבדו בצל הבניין, התגונן מֵהַשַּׁרְקִיָּה התוקפנית וניסה לעשות סדר בחייו ובמחשבותיו. הוא קפץ נטול נשימה ממקומו, כשנדמה לו שמאירה עזבה את הבניין. הוא הופתע כי חשב שהלכה כבר מזמן. האשה שיצאה מהפתח דמתה לה מאד, לבושה כמוה בקפדנות שמרנית, שלא התחשבה בחמסינים שנפלו על השדרות ועל העיר, והיא נראתה לו מבוגרת בהרבה מגילה. הוא רצה לרוץ אחריה, אבל היא נכנסה בזריזות למכוניתה והוא ידע שטעה בה. אילו רק לא השתדלה לתקן אותו כל הזמן, אילו רק חדלה מלשפר אותו בכל פגישה, אילו הייתה מסתפקת בכשף החושניות שהטילה בו – חושניות מפתה דווקא מפני שהייתה כרוכה ברוחניות הסגולית שלה – הצירוף של חושניות שהקרינה, ורוחניות קלילה שעטפה אותה, שיגע אותו לגמרי – אולי לא היו נפרדים היום פרידה כל כך סופית, אבל להמשיך ככה, כמו שחיו לאחרונה, היה בלתי אפשרי.
הוא לא שכח גם את מזלה המחורבן, אותו מזל שקוללה בו והתלוננה עליו, שגרם לה להיתקל דווקא בפנוי מדומה כמוהו: בן נאמן למזל הנאמנים שבלוח המזלות, מטופש עד כמה אפשר להיות נאמן בלי לרצות. רק מפני שנולד ביום מסוים בחודש מוגדר. עד שהוא ישכח אשה שאהב, יחלפו יובלות. “הוי אמא, את כל לבו מסר לה, עד הסוף, ללא שיור, את כל כולו.” למעט סטיות שלא ידע שהן קיימות בתוכו. כל יום משעה עשר בבוקר עד אחת בצהריים, ומשעה ארבע אחרי הצהריים עד שבע ורבע בערב, זמרתו החודרת של הצייר גרשוני פשטה על נשמתו. צייר משונה שגם הוא לקה כנראה בשיגעונם של עולי הרגל לירושלים. יד ענוגה שהסתלסלה שעות באוויר הפעמונים הצלול. תלולית העפר ענפי הדקל התקועים בדיונת החול המלאכותית, כמה נלעג כל זה וכמה כואב. לרגעים נדמה לו שגם הדלת בחדרו חורקת את “יד ענוגה.” וגם האסלה הסדוקה מורידה את מימיה בקול הלחן המזרחי. באמת היו יכולים להזדקן ביחד? הוא נזכר במשאלה הדחויה שלו, בדירתה בחדר הקטן אל מול הלהבה המדומה של התנור החשמלי. היא רכנה עליו וייבשה בנעימות את זיעת האהבה שלהם, ונשקה לכל שריר רפוי שבגופו; והוא שאל את עצמו “באמת היינו יכולים לחיות יחד? באמת היינו יכולים להסיע תינוק בעגלה?”
הוא קם מהספסל וצעד במשעולי החצץ החורקניים. בדולבים הזקנים כבר ליבלבה ניצת האביב החדשה, הוא דמיין לו את גופה העירום בעת שהשתוללו במיטתה, פעם, כשהיה נער צעיר, ואך למד את גופה של אהובתו, נתקף בפחד מעודף האושר שנחת עליו. במין חוש שהתחדד בשל התרגשותו הבחין בסכנה שיש בעודף הטובה שהשפיעה עליו האשה הצעירה, איש לא ידרוש זאת מידיו בבוא העת? איש לא יאמר לו היית מאושר מדי? ובאמת אין שום עונש מצפה לאלה החוטפים ונהנים? כמה אפשר ליטול מהשפע הזה ולא לשלם? הוא דמיין לו את שדיה המוצקים, ואת הפטמות החמימות שלה, שנחו כל כך תמימות בידיו, ניכר שלא נשכו בהן פיות מוצצניים של תינוקות רעבתניים, הוא דימה להעביר את ידו על משי הקטיפה שלהן, וברך בלבו שלא כורסמו לפניו, בחיכם של יונקים שאי אפשר להשביעם. הוא דמיין לו את בטנה השטוחה, שמשכה אותו דווקא משום שלא בלתה בתהליך האמהות, היא לא נתמתחה ולא התרפתה, אחרי היריון ממושך ולידה נכאבת, ולבסוף דמיין לו את הישבן שלה, התפוח והעסיסי, שהוא אהב ללוש אותו ולחרוש בו בחוזקה, על כל אלה הוא מוותר? ככה בקלות כזו, בלי מרדפים? ומדוע אינו ממהר אחריה במדרון אל השער המזרחי? תינוק אולי לא היה מרכך אותה, אבל היה עושה אותה קפדנית פחות, ובעד כל התענוגות היתרים סופנו לשלם.
הוא ידע שלא רצתה תינוק ממנו. וגם הכיר לה תודה שהזהירה אותו מפני היריון בכל פעם. אבל לא יכול לעצור בגיחוכו, אל מול הסטודנטים הזורמים במתיקות עצלנית בשדרה. דרכה המסורבלת והצדקנית להוכיחו על פריצותו. איך אמרה לו בקור רוח יובשני, “זה בסדר, אתה יכול להתפרק בפנים.”
כאילו הייתה נוזפת בו, והוא כמעט שהתפרץ בצחוק. וכשפלט בלי משים, משולהב בייחומו, “מי לעזאזל לימד אותך להזדיין ככה?” היא נתאבנה תחתיו, נשימתה נעצרה וגופה נתקרר באחת, והיא הרחיקה עצמה וביקשה בקול חרישי שלא יעז, אבל שלא יעז, לדבר עוד פעם ככה אתה. והוא נבהל ואמר “בסדר מאירה, זה קורה כשמתחממים.” והיא זעמה, “לא איתי, עם מי שאתה רוצה, ועם מי שאתה רגיל. אבל לא איתי.” ובשארית הלילה טרח לפצותה בעדינות מוגזמת, שרק החריפה את כישלונו. היא לא נתרצתה והוא חש באיומיה. שאלה נכונה, למה דוקא אליה נטפלים הגברים המופרעים האלה? איזה מזל מחורבן נדבק אליה? והיא סובבה את אצבעה כקודחת בתוך מצחו, ונשקה לו מבעד לידה המאוגרפת.
לרגע דימה שלא אותו ליטפה. גבר לא צעיר משמין ומצחין, שעיר ודביק מזיעת ייחום מוגברת; אלא ילד שלא יהיה לה לעולם. לא בו היא גערה ולא ממנו מנעה את עצמה; אלא מתינוק שרצתה בו כל כך ולא נתגשם לה. הוא הרחיק את דמותה ממנו, כי ידע עד כמה שנאה רחמים, ומה שבא על כל אחד בחייו, אותו הוא חייב לשאת, בלא עזרה ובלא גניחות, ביובש בענייניות ובלי היסטריה מיותרת. ואם נקבע שזהו משאה היא תשא בו, בלי עזרתך המיותרת שעיה בן יוסף. והוא נאנח על החצץ שבשדרה, כי היה צר לו לפתע עליה. והוא שכח שאינו מהלך לבדו מתחת לדולבים בקמפוס ההומה של גבעת רם. נבהל, הסתכל לצדדים אל החולפים על פניו, אם לא נתמלטה ממנו אנחה כבדה שנשמעה.
כן, הוא הודה שהיא ריתקה אותו. היה בה צד ניסתר שלא פיענח והיא שמרה עליו בקנאות. כמובן שלא התכוון ברצינות, כשחקר אותה על הכינוסים החשאיים של החבורה, וכמובן שלא התכוון ברצינות כששאל אותה על סדר העבודה המיסתורית, ועל סולם המעלות של המורים, שניהלו עבור החבורה תורה שאסור לגלותה ודאי שרק העמיד פנים כשדרש ממנה הבהרות: מי היא דמותו המאירה והשתלטנית של המורה הזעפן. אותו איש ירושלמי שהיא האמינה בו בלהט, והייתה משוכנעת לגמרי שבעוד עשר שנים יצא שמעו בכל הארץ, ובעוד עשרים שנה, כשחבריו הטובים והחמומים מהחברותה ינהלו את ערי יהודה הפורחות, יצא שמעו בכל העולם.
אלא שלפרקים חש שהכל נשמע כמו בדיחה לא מוצלחת, גם השפויים שבאנשי ירושלים כמהים להצלה? הנגע פשט גם בין אנשי המדע והאקדמיה? אם כך מה יתרונה על בחוריו הטובים מהרובע היהודי? אבל לדמותו של המורה הייתה מסה אמיתית ומשקל אמיתי בתוך נפשה, עד שדימה לילה אחד שהם שוכבים שלושה במיטתה.
כן, הוא החמיץ את יחסיו עימה, ואילו לא היה מאוחר מדי היה מנסה לתקן, ומתחיל שוב מהפגישה הראשונה – מאותו הרגע הבלתי מושג בקפטריה של בית הספרים. ידידים משותפים הכירו ביניהם. הוא היה פנוי וטיפש. והיא הייתה רעבה לאיש, אבל להמשיך ככה, כמו שחיו לאחרונה, היה בלתי אפשרי.
ירד לאיטו בשביל הקיצור בתוך חורשת האורנים. השרקייה העזה חשפה את המסלע הלבן שמתחת לְרֶפֶד המחטים העבה, והוא גלש במדרון על הסלע החלקלק. בחללים שבין האורנים שרקה הרוח המזרחית, והזכירה לו את נהי התמרורים שמירר את חייו בחודשים האחרונים. יום יום, בוקר בוקר, ערב ערב, עד שבע ורבע בדיוק, עד שהיו ננעלים שערי המוזיאון מאחורי אחרון המבקרים, כאילו ניחש גרשוני את פרשת אהבתם העצובה, וליווה אותה מיומה הראשון ועד לרגע פרידתם במוסיקת רקע בלתי נשכחת. הוא חשד בצייר המתפרסם שלא שר בעצמו בכל יום, ולא זימר מחדש מול הקהל העוין המלעיג עליו, אלא הקליט את שירו בנוחיות בחדר האמבטיה התל⁻אביבי שלו. והוא חירף את מערכת ההגברה המשוכללת שרכש המוזאון לפני זמן קצר, המנהל התפאר בפני העיתונאים שכל העיר תשמע ותתחלחל ממה שיתרחש על גבעת המוזיאון, והוא צדק, עד שאוזניו נסתתמו מחמת שצדק כל⁻כך. שיחתם המרירה עברה שוב בראשו, כמו בסרט הקלטה. במה מצאה לה להאשים אותו? באיזה פרטים שוליים נאחזה? ומה לכל אלה ולהחמצת הקשר ביניהם? היא טענה שמצידה נתנה לו הכל, אז את כל לבה מסרה לו. הניחה לפניו את כל חייה. והוא נסוג ונאטם מאחורי שבעת מנעולי האגו שלו. עיוור לגמרי לנתינתה. נכון, העלה נימוק ששכח על מדרגות המסעדה, נכון, אבל מהם כל חייה? חיים דחוקים של חוקרת, חיים משעממים של מרצה בחוג ללשונות שמיות עתיקות? נניח שיוכח בעוד עשר שנים שכולם טעו בה והוא טעה בה, ונניח שכל העולם ישתכנע איזו מדענית יסודית היא, וכמה מעמיקה, ואפילו תפתיע ותגיע למעלת פרופסור, ובכן מה יש בכך? ולא היה מוכן לשמוע איך היא מתפארת וחוזה שבעוד עשרים שנה, כן, יזמינו אותה לאקדמיה הישראלית למדעים, והלא שניהם ידעו בכמה יגיעות עלה לה קידומה, באילו קשיי קשיים. נכון, היא נפתחה אליו והוא נאזק באזיקי הביטחון שלו. ובכן מה, כיצד עליו להיחלץ מהם? הוא הפיק רק הנאות מהקשר שלהם, והוא חשש להתחייב בכלום. הוא שמע את עלבונה, וידע שאינה יכולה לשכוח איך נרתע ממנה בעת מחלתה. ובכן מה, בכמה נשים חולות עליו לטפל? איזו אהבה דמיונית מולכת בראשה? ומדוע היא מזלזלת באהבה הדמיונית שלו? כאילו לא ידע משנות נישואיו שיש גם מחלות בעולם. וגופה, אותו הגוף שהוא דש בהנאה, הריהו גם חולה לפעמים וזקוק נואשות להשגחה ולטיפול. מה איתה, באמת לא הבחינה עם איזה איש יש לה עסק? כיוון שדווקא עליו הכבידו יותר התנאים שמבחוץ, פנוי ובודד, מוכן להסתכן בחיי אהבה חולפת עם המרצה הירושלמית המיוחדת, “אבל בבקשה, לא להיגרר להגזמות מאירה.” שהרי לא הוא בחר בה, אלא היא בחרה בו. היא ידעה שלא יוותר על אשתו. והיא ידעה שלא יוותר על ילדיו. כל זה לא היה בכלל נושא למשא ומתן. גם היה לה ברור שלמענה לא יצא מהקיבוץ, אף על פי שכאן הוא אשם בעצמו במעט, כיוון שרמז לה כמה פעמים, שמאז המלחמה ומה שבא עליו לאחריה, שקל להסתלק מהקבוץ, לצאת לבדו ולהתחיל חיים חדשים היכן שלא יהיה, לצאת מהקיבוץ ולהפוך את מזלו, גם על ירושלים חשב, העיר המחולקת והזרה שכל כך אהב בנעוריו. ועוד מחשבות התרוצצו בראשו המבולבל.
“אבל תגידי מאירה, מי צריך חקלאי בדימוס בירושלים? ומה הוא יודע לעשות? להניח מעט קווי מים, לגזום עצים ולנכש עשבים רעים? מזה אפשר לחיות?” היא הציעה שיהיה גנן ומעצב גינות, והוא נתרתח מחימה. “מה גנן, איזה גנן, מה היא מעלה על דעתה, שיגרוף את הטינופת מהחצרות של הירושלמים הַשְּׂבִעים?” וכשיצאו לטייל בגאיות שמדרום לעיר ראתה את מטעי השזיפים העלובים, ושאלה אותו לתומה אם לא יוכל לנהל את חוות השזיפים ולהפריח את הגנים המוזנחים? הוא השתגע ממנה. מושגיה על החקלאות היו כשל ילדה. ורק בקושי עצר בעצמו שלא יסטור לה. יש גבול גם לצחוק שאפשר לעשות מגולם כפרי כמוהו, הוא חצה את חורש הארזים והקיף את חלקת הערערים שליד השער המזרחי. וכשעלה בשביל אל המעון, חשב שאולי באמת צריך היה להצטרף לצוות הבוטנאים, מגדלי עצי המחט, הרי נסיון יש לו בשפע, והבחנה דקה בצמחים יש לו הרבה יותר משיש לו בנשים. ואת אדמת ירושלים המסולעת, אם יוכרח, ילמד גם לאהוב במשך השנים.
שניהם שמחו כשהציעו לה מהמוסד שלה חופשת מחקר פתאומית בחו“ל. חוקר נכבד ומפורסם, שביקר בארץ, קרא את מחקריה האחרונים, התלהב וביקש במיוחד להזמינה לכינוס ועידת ההכנה למפעל המילון העולמי שהקים, מילון כולל וחדשני ללשונות הקדם. ולאחר הכינוס גם השתדל להכין לה כמה חודשי הרצאות במכוני המחקר שבאוניברסיטאות הגדולות. היא גילתה נדיבות ולא התנפחה בחשיבות מיותרת, ונפרדה ממנו בטלפון של המעון לפני נסיעתה. היא לא התפארה ולא אמרה כמה צדקה וכמה הוא טעה בה. הצעקות שקראו בשמו הדהדו במסדרונות הריקים. הצעירים כבר ארזו ועזבו אחד אחד. והמעון כמעט שנתרוקן. בבקרים הגיעו צבעים וזגגים וזפתי⁻גגות לתקן מה שקלקלו הצעירים הנלהבים ולהכין את הבית לשנה הבאה. בבניין נשארו הטבחית ואיש האחזקה, ומלבדם לא מצא ממי יש לו להיפרד. הוא נכנס למטבח בוקר אחד, מה שלא העז לעשות בכל חודשי שהייתו במעון, כדי להיפרד מהטבחית שהיטיבה עם ארוחותיו, הטבחית, אשה חכמה וכבר לא צעירה, אמרה לו, שאלמלא היא חוששת לכוח זיכרונה שנחלש, הריהי בטוחה שכבר ראתה אותו פעם, והוא מזכיר לה עד דמעות לוחם צעיר מהאצ”ל שהיה עמה בימים הרחוקים של ארבעים ושמונה. והם ישבו במטבח והיא הגישה לו מטעמי פרידה וגילגלו בעלילות הנשכחות של האצ"ל. “בימי נעוריה הרחוקים לא היו מחדלים נוראים כמו במלחמה האחרונה, בושה ממש בושה. אתה כותב שירים נכון?” שאלה, “יופי, אפשר לראות?” וכשנתן לה במתנה את ספרו הדק, שמחה ואמרה “נהדר שיהיה בשביל הנכדים.” הוא שתק ולא אמר כלום. אבל תהה, איזה נכדים יש לה, שישמחו לקרוא על תחנות האיסוף הגדודיות, על הבזלת השרופה ועל פגרי הטנקים?
איש האחזקה הצמא לסיפוריו היה עסוק. והוא השאיר לו פתק של פרידה במשרד. גל מרעיש של נעורים שטף את המסדרונות, כשהמזכירה הכניסה את הקבוצה החדשה והתוססת, וערכה לה היכרות ראשונה עם הבניין. וכשעלה לחדרו במדרגות העזובות, נזכר שמאירה הבטיחה ונשבעה לו ששוב לא תיפול בפח ולא תתקשר לעולם עם אחד כמוהו, מסובב ושיכור, שהמלחמה וירושלים ושִׁבְעַת מנעוליו הפכו אותו לבלתי אפשרי. והוא נטל מדוכדך את המחברת משולחן התה שבחדרו, וירד במדרגות החירום, יצא אל הגן העירוני הפורח שמתחת לגבעת המוזיאון. במעבה השיחים התקוטטו בקול צרחני עורבנים דלגנים. השרקייה נחלשה במקצת, ובפאת מערב כבר הופיעו כתמי עננים קלים, שבישרו על שינוי קרוב במזג האויר, הוא לא הציץ בשעונו. הוא נגמל מהצורך בשעון, כי כבר היה מתורגל ומיוסר להפליא, וידע לבטח שמה שהוא שומע מעבר לחומת המוזיאון, זהו קולו של הצייר המתייסר גרשוני, זועק מתוך הדיונה המלאכותית שערם על עצמו. “הוי אמא, יד ענוגה הייתה לה, הוי אמא, את כל לבה מסרה לו.” והוא, מה הוא מסר לה? לבד משיברון⁻לב חולף, ולבד מכמה חודשי תשוקה מטרפים, ולבד מהידיעה המרגיעה, שגם לבה השבור וגם גופה הלוהט מתאווה, יימוגו עם רוח הקדים היבשה וייהפכו לזיכרון.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.