רקע
אלישע פורת
ציפור הסבך הכחולה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: גוונים; תשנ"ו 1996

שיר אהבה חיילי

דּוֹמֶה הַגֶּבֶר לִסְפִינַת מִפְרָשֹ –

בְּאֵין מַצְפֵּן לוֹ הוּא טוֹעֶה בַּדֶּרֶךְ;

וְהָאִישָּה – דּוֹמָה לְרוּחַ עַז,

הַמּוֹבִילָה אוֹתוֹ לְחוֹף שֶהִיא בּוֹחֶרֶת!


 

א

שבח זכר את הניגוד שבמראה הגוף שלה, כפי שנגלה לו לראשונה. הוא זכר את רכותה הנרכנת, אבל גם את זקיפותה המקשיחה מעט. הוא זכר את אופן הליכתה: את העקמומיות המוזרה שלה, את נטייתה לימין שכמעט לא הורגשה. הוא נהג לצפות בה שעות ארוכות, והבחין בכל מולקולה שבגופה. הוא הניע את רגלו בפתאומיות, כשנזכר איך דילגה במורד המדרגות של בניין המזכירות. הוא המתין לה בלי ידיעתה למטה והיא כמעט שנתקלה בו. הוא זכר את המעוף הקליל והמגרה שלה, כשהתעופפה מעל המעקה הישן וירדה מחדרי הספרייה.

בעת שהקיף את הנחל, נחל האכזב הבוגדני שמנקז את בריכות הדגים של המשק, נזכר איך הטילה אל המים, בכל כוחה הילדותי, ובמעין הטית כתף לא מבוגרת, אבני כורכר שטוחות וחדות. הוא זכר איך התחרו בשובבות מי יקפיץ את האבן חמש פעמים על פני המים. היא השתדלה מאד. אגלי זיעה מתוקה התנקזו מעל שפתה, אבל היא לא הצליחה להקפיץ את האבן יותר משלוש פעמים. פעם אחת אפילו התפרצה אל המזח הצר, “לקחת תנופה” כמו שהסבירה לו ברצינות של ספורטאית, וכמעט שנפלה אל המים בעקבות האבן שזרקה.

ופתאום אחזה בכתפו והשקיטה אותו בחטף, בנוסח של מדריכת הטבע שסיגלה לה בצבא. מתחתם, בתוך סבך הקנים התרוצצה לה בחוסר מנוחה איזו ציפור חומה, קטנטונת, ממשפחת הזמירים. והיא התלוננה באוזניו כמה הן חמקניות, וכמה הן קשות להגדרה; ופשוט אי אפשר להימנע מטעות בזיהוין, אלא אם מניחים אותן מנותחות על שולחן המעבדה, אבל זה אכזרי מדי, וזה לא הוגן, ושבח חייך לעצמו כשנזכר איך הגדירה את "משקל האפס " שלהן, את "הכמה־גרמים העלובים "שלהן, ונרתעה בעצמה ממה שהציעה. והוא עקב אחר פניה המשתנים בעת שעקבה אחר הזמיר, או הקנית, או שחור־הגבה, או השד יודע מה שכתוב שם במדריכי הציפורים שלה, ליד התמונות הצבעוניות שהיא קשקשה עליהן בעיפרון. או למשל, הזכיר לעצמו, איך הייתה מזנקת פתאום אל תוך השורות הצפופות של מטע האבוקדו, ושבה מתנשמת בחופזה, ממש כמו סייחה מתפרצת, ובידה צרור פרחים לבנים של נץ החלב. שבח גער בה, שהרי קטיפת פרחי הבר אסורה בהחלט, אבל היא הציצה בו באלכסון, דהרה על הדרך הראשית, והטילה אליו לאחור, מבין שערותיה המתנפנפות, איזו קריאה מגרה ומתגרה.

והוא, דמו זינק בו, ופרץ תאווה אחז בו, והוא מיהר אחריה לתפוס אותה מגבה, ומיעך את שדיה ובייחוד את שדה השמאלי שמתחתיו חש איך הדופק שלה מתפרע, עד שחרד לה לרגע קצר. והוא רצה לעצור כמו אז, על שפת הדרך, כי הטרקטורים הכבדים דחקו אותם לצד, ולקרוא לה “נעמה, נעמה, תירגעי כבר.”

הוא אהב להציץ אל תוך חדרה שבשכונת הצריפים, אפילו הצצה מדומה, שאינה כרוכה בטיפוס על שני הבלוקים השבורים שניצבו מתחת לחלונה, לראות אותה שולחת יד אל הכוננית הגסה, מעבירה את מעט הספרים מצד אל צד, מהססת איזה תיקח, ולבסוף מזנקת אל מיטתה עם הספר הדק. וכבר ראה אותה דומעת, וכבר ראה אותה מאהילה על עיניה ומרחיקה את הספר, וכבר קמה מול עיניו, ממש כאילו הייתה חיה עדיין, וכאילו היה זה רק אתמול, מושכת אליה את חפיסת מגבוני הנייר ומקנחת את אפה, ואחר כך נושאת עין חשדנית אל חלון המציצים שלו, ומורחת את שרוולה בדמעות, מה שלא העזה לעשות אף פעם שהיה אתה בחדרה.

שבח טיפס בסוללה הסדוקה של בריכת הדגים. אם לא יעמיקו את הבריכה, חשב לפתע, ואם לא יסתמו את הסדקים המתרחבים, יפרצו שוב המים כמו שקרה בחורף הגשום שלפני שנתיים. ושוב יחמקו אל הנחל עשרות טונות של דגי מאכל משובחים. בין הקנים הצפופים הוא מצא מעבר פנוי וצר, וירד איתו ממש אל פני המים בשביל דרוס של נמיות חרישיות ושל חתולי ביצה חמקניים. ובעמדו ממש מעל לגלים הקטנים שריצדו ברוח החלשה, זכר את נעמה מנפחת את חזה אל מול השקיעה, ושמע שוב את שאגת חזה המפתיעה. הוא ראה שוב את ציפורי הקנה הקטנות חומקות בבהלה, ובמרחק הבריכה התרוממה בשקשוק חבורה של אגמיות מבוהלות. היא שאפה שאיפת אוויר עמוקה ושחררה אותו בשריקה ממושכת, כמו שלמדה לא מזמן בחוג לשחרור הגוף. “כן, הו כן, אני מסכימה, אני רוצה, אני כבר לא מפחדת.” ולבו נצבט ועיניו כמעט שהחלו לדמוע, כשנזכר באיזו תנועה ילדותית התיזה את מי הבריכה על עצמה ועליו. אף על פי שידעה שהוא עומד מאחוריה, וידעה שהוא גם מנחש את כוונתה להפתיעו, כמו שנהגה בטיוליהם; והוא נע מעצמו אל תוך המים החמימים, והוא נתן לרגליו לשקוע מעט בבוץ הרך, והוא שיחזר לפני עיניו הנעצמות איך שכבה לפניו, עטויה בבוץ המתקשה, וידיה שהתאבנו מתחת לראשה המתוח, ועיניה שנאטמו במכסה של בוץ שחדל לאטו לנזול אל צווארה. ולרגע דימה לשמוע שוב את קולה חורש קלות את חלקת המים המחשיכה, “בוא שבח, אני מסכימה, אני כבר לא מפחדת.” שבח שב וחזר וראה את החזיון של פגישתם הראשונה. ובעצם לא פגישה ממש אלא רק ראייה מרחוק שראה אותה. הוא לא הכיר אותה מקרוב, אף על פי שלא הייתה הרבה צעירה ממנו, אבל ידע את שמה וגם פגש לא פעם את הוריה שגרו בשכנות של הוריו. הוא זכר שהייתה נערה לא דקה במיוחד, אפילו שמנמנה מעט. והגבעוליות הנפלאה שלה עוד לא נישאה לפניה באותה גאווה טבעית שהיא למדה בעת שירותה בצבא. היא התנועעה בחופשיות שעצרה את נשימתו. ופעם אחת חלפה על פניו במדרכה אל חדר האוכל, והוא החסיר שתי פעימות. ואז כבר החליט להתעניין בה, לעקוב אחריה. ויותר מאוחר החליט גם לחזר אחריה.

בחודשי הלהט של אהבתם הקצרה נדהם לא פעם למחוות שעשתה בגופה. אבל יותר מכולן זכר את ההתקלפות האיטית שלה מתוך השמיכות המעורבבות שהטילו על עצמם בצריפו העלוב. היא נבטה נקייה ועירומה מתוך המצעים ספוגי ליחת אהבתם, ומשכה את ידיה גבוה מעל ראשה. בחלון שממול הבקיע האור האביבי הבשום, והיא הלכה אחר ידיה המתוחות. עוד ועוד נמתחה, עוד ועוד נעשתה דקיקה.

הוא שכב לידה, אבל מרוחק ממנה מרחק עצום. הוא העז לזרוק מעליו את הכיסויים ולהזדקף כמוה. עוד היה שבע מכל החסדים ששפעה עליו לפני כמה שעות. הוא הביט בה ופשוט התפלא.

ולאחר כך נשמה נשימות עמוקות, שאפה שאיפות אוויר ארוכות, ונשפה אותו לאט לאט מתוך חזה המפרפר. הוא לא ידע האם להסתער עליה שוב כמו פר מיוחם, או לצפות בדממה במחול ההתמתחות המופלא שערכה לפניו. והוא ידע שלא לכבודו היא עורכת את המחול המקודש הזה, אלא לכבוד משהו פנימי שבקע מתוך הגבעוליות של גווה המתמתח. ואז הפתיעה אותו כשקראה כמה קריאות חזקות וקצובות שהוא לא הבין. והוא נאחז באיזו בושה פתאומית ורצה להרגיע אותה, ולקפל אותה בחזרה אל בין השמיכות. כאילו הייתה איזה קפיץ פראי שקרע את תושבתו. “די נעמה, די כבר יש אור בחוץ, כבר בוקר, זה לא הזמן לשיגעונות שלך.”

אבל נעמה מלמלה והגבירה את קולה, והוא ניסה להיאחז בבליל המילולי שפיזרה. “מה את אומרת נעמה? אולי תדברי יותר ברור שגם אני אבין?” עד שהגיעה בידיה הממותחות אל התקרה כמעט, וכאילו נתלתה בכל כובדה על חוט המנורה. רגליה הלכו אחרי בטנה, וצווארה הלך אחרי פרקי ידיה. והיא נגלתה לפניו בכל אורכה, כל סנטימטר בגופה הנחשק התפתל ועלה לפניו. והאור הלבן שבקע מגופה היה חזק יותר מאור הבוקר שנכנס בחלונות, הוא הסתנוור לגמרי, ולפני שנפלה ונחבאה שוב בין השמיכות, והוא הליט את עיניו בידיו, כי פחד שיסתנוור לגמרי, וכשרכן עליה, חופן את כל גבעוליותה הרעננה בזרועותיו, כבר היתה נעמה מנומנמת לגמרי. וכשחשף לרגע את ירכיה, מיהרה וכיסתה אותן, והוא שמע מופתע איך היא נוזפת בו מתוך שנתה. שבח תפסיק, שבח אתה נעשה פרא אדם? לא הספיקה לך הפראות של הלילה? והוא היה נדהם דקות אחדות. הוא לא הצליח לחבר בין כמיהתה אל הגבהים שמעבר לתקרת הצריף, לבין ההשתבללות שלה בתוך המצעים. והוא שכב דומם והתבונן בפניה, במערבולות המשונות החולפות בפניה. עד שקם פתאום ומילא מים בקומקום החשמלי, ופרס את הלחם השחור שנעמה הביאה מחדר האוכל, ויצק אל הקפה את תמציות הבוקר שלה, שהביאה איתה ממסעי הטבע שלה.

כשרק הכיר אותה, ועוד לפני שהשתכר ממנה לגמרי, לא העלה בדעתו שהיא גם מיטיבה לבכות. הוא לא שיער כמה עזים התקפי הבכי שהיא מסוגלת להם. הוא לגמרי לא היה מוכן, כשהתפרצה בבכי לראשונה בצריפו. היא נאחזה בו פתאום, ושיקעה את פניה בצווארו, נחנקת ומשתנקת ומרטיבה בדמעות החמימות שלה את גופייתו. והוא הסתכל נבוך סביבו, הוא חיפש מגבת קטנה או איזו ממחטה כדי שתוכל להתנגב מדמעותיה, אבל לא מצא. חדרו עוד היה אז, בראשית אהבתם, מבורדק לגמרי, ושום דבר לא היה מונח במקומו, ממש כמו שנהג באהלו שבצבא, כל דבר היה ראשית זורק אל מתחת למיטת הברזל. אבל היא לא הפסיקה לבכות והוא מתוך אצילות טבעית שבאופיו, פשט את הגופייה שכבר הייתה לחה ממילא, ותחב אותה בעדינות בין פניה לבין צווארו. נעמה לא נרגעה מיד. ריטוטי הבכי עוד הרעידו את גופה. היא נתלתה עליו כאילו הייתה ילדה קטנה וחסרת ישע. והוא הסתכל על עצמו באיזו גאווה פתאומית, ושמח לגלות בעצמו צד חדש שלא הכיר – הצד הגברי הנינוח והמנחם – ממש כמו בסרטים המטופשים ההם. הוא דימה שהוא שולף מהכיס החבוי שבמקטרנו את הממחטה המוכנה בכל עת. כי אחרי הכל, הרי יש לו עסק עם אשה, ואי אפשר לנחש אף פעם מתי תתחיל האשה לבכות, אבל בטוח שברגע מסוים של הסרט היא תבכה. היא פשוט מוכרחה לבכות כמו שהסרט פשוט מוכרח להסתיים. ואפילו שעבר עליהם ליל אהבים משגע, ואפילו שהקפה שלה כבר מבעבע, ואפילו שתמצית העשבים שלה כבר נותנת את ריחה המתוק. תמיד יש לה סיבות לבכות. והוא, איש חזק שכמותו, אביר נדיב שכמותו, לא היה חכם רק כדי לחדור אל גופה שוב ושוב, אלא גם לפנקה ולשעשעה בזרועותיו.. והעיקר, הוא כבר לא נבהל מדמעותיה. הוא התרגל להופעתן ההכרחית. והוא רכן עליה, ליטף את עורפה ולחש לה “נעמה די. מספיק, באמת שאין לך שום סיבה לבכות”.

שבח זכר, מתוך געגוע פתאומי, איך חדלה לאיטה מבכיה, ואיך נשאה אליו את עיניה שהבריקו מעט לאחר הבכי, ואיך קירב אליה בעדנה וגם מתוך רגש חדש של רחמים את התחתית הסדוקה ועליה הקפה הרותח ותמצית העשבים. והיא נרגעה ונפתחה אליו, ולגמה בתודה מהקפה, ורחצה את פניו באצבע העדינה שלה, והזתה עליו את התמצית הריחנית, ונשקה לו בתחתית צוארו, ואמרה לו שכבר נפוג ממנו ריח האהבה של הלילה. “ריח החרובים של הזכרים המתפרצים.” והיא צחקה לפתע, והוא הנציח בעיניו כל שנייה, והייתה לו הרגשה שכך זה חייב להימשך לעולם. ואף פעם, אף פעם בעולם לא ייתן שמישהו, או משהו, יפריד ביניהם.

 

ב.

הם קבעו לעצמם נוהל קבוע: נעמה מתנפלת עליו ובוכה עליו ועל בגדיו ללא שום הגבלות. הוא לא מעיר כלום ולא שואל אותה שום דבר, עד שתחדל לבכות מעצמה. הוא קיבל את התקפי הבכי שלה כמובנים מאליהם. לא שאל ולא חקר, ולא ניצל את חולשתה. אפילו שהרגיש לפעמים שאין היא בוכה רק בשל עצבות פתאומית שנחתה עליה, ואפילו שחש שיש דברים עמוקים יותר הנסתרים מאחורי בכיה – הוא לא דחק בה ולא הפציר בה שתספר. הוא השתדל שלא תרגיש שיש לו איזה שהוא ענין בסודות הפרטיים שלה, שהביאה אל צריפו מחייה הקודמים. מצד אחד היה אפילו מרוצה שרק אליו היא באה לפרוק את צערה; ומצד שני, לא יכול להתחמק מהחשד העמום שהיא בוכה בחיקו על עלבונות שספגה מאחרים. הוא ליטף אותה אל אחורי ראשה ועל עורפה בתנועות מרגיעות, תנועות שלא היה בהן אפילו שמץ של תשוקה, ומילמל אל תוך בכיה, “די נעמה, תירגעי נעמה, הרי אנחנו כאן בצריף, ולא באיזה שדה אפל. אין לך עכשיו על מה לבכות.” אבל הדאיג אותו שאשה כל כך צעירה כבר מרבה בבכיות. אפשר לחשוב לרגע שעברו עליה חיים שלמים, מלאי סבל ואפלים.

ובכלל, הרי הצעירים שבמשק, וגם הצעירות שמסביבו לא בכו בפומבי אף פעם. הם התהלכו בין הדשאים גאים ומסוגרים, ומה שעשו בתוך צריפיהם, כשהיו מכבים את האורות, אפשר היה רק לשער. שבח שמע מדי פעם קולות משונים בלילות. לפעמים איזו צעקה נכאבת, לפעמים ויכוח קצר מר וקולני, ולפעמים שאגת כעס מבהילה; אבל אם בכו חבריו בצריפים, הרי שעשו מעשיהם בחשאי, ולמחרת בבוקר השכימו לעבודתם רעננים ומחייכים, כאילו טבלו כל הלילה ביערות של דבש.

את אבחנת הניחושים הקשים שהיו חולפות בליבו, ומותירות אחריהן כאב חד, היה מוחק במהירות. מה לא עלה בדעתו באותן הדקות של הרהורים רעים, כל מה שחשש מפניו ולא העז לומר לנעמה. הנה, ראה אותה פתאום נוטשת אותו ללא שום הסבר; ולמחרת ראה אותה משתוללת בערב הריקודים האזורי נצמדת בחוסר בושה ומתוך איזו הפקרות מתגרה, אל ברק הצייר, ידידו. לפעמים גם ראה גרוע מזאת. הנה ראה אותה נעלמת מחדרה, וחרדה לא מוסברת אוחזת המקורבים. אפילו הוריה המבוגרים, שכמעט שלא החליף עמם מילה עד הנה, העבירו על מידתם והקישו על דלת צריפו, אולי הוא יודע היכן נעמה, אולי הוא שמע לאן נעלמה, עד כדי כך גברה חרדתם, שהרי נעמה בתם, פראית נחשקת זו, עשויה גם לעולל לעצמה משהו רע ומפחיד.

והוא קם משנת אחר הצהרים הקצרה שלו והצטרף אליהם לחיפושים. בתחילה סרקו את החורשות הקרובות, את התעלות הישנות ואת המקלטים המרקיבים שנותרו משנות המלחמה; אבל נעמה לא נמצאה שם. ומישהו שאל, ואחרים כבר ראו ואפילו שמעו כל מיני שמועות. ופתאום, וכבר יש מטה חיפושים ליד המגדל, וחבורת פיקוד מאולתרת כבר מטרטרת בטלפונים במבוא של חדר האוכל, ופתאום כבר התנהל מבצע חיפושים שלם. שבח אחז בכתפיה וליטף אותן לאט, מתוך כוונה עמוקה. הוא רצה לשדר לתוכה את אהבתו, את ביטחונו את שמחתו ששמח בגופה. הוא רצה לשדר אליה שגם אם פגע בה מישהו לפניו, מישהו שהיא לא מְעִזָּה להזכירו ולא מעזה לקרוא בשמו, בחור צעיר שקדם לשבח בקניין גופה, שגרם לה בכוונה לסבל מסותר. הרי הוא מוכן לסלוח הכל ולקבל הכל. כל מה שבא ממנה ודרכה, כל מה שעברה ועוד תעבור, את כל חייה רצה להכיל בתוכו: את אלה הגלויים שראה כבר והחל להכיר, ואת אלה הסמויים שרק פרצי הבכי שלה, הסגירו לפניו. אבל הוא רצה שנעמה תקבל הכל מתוך הבנה, ולא רצה לכפות עליה לא את אהבתו ולא את חרדתו ובטח שלא את חשדיו.

שבח אהב כשהתלבשה לפניו, וששיתפה אותו במעשי ההתנאות הקטנים שלה. היא שאלה לשעתו, איזה הם הבגדים שלה שהוא הכי אוהב? הוא לא רצה להשיב לה ואמר “נעמה, את הרי ממילא תלבשי בסוף מה שתרצי.” אבל כשהתעקשה אמר לה את דעתו. כן, את המכנסיים הכהים שלה, שהבליטו את ירכיה הוא אהב. ואת חולצת התכלת שלה אהב. “החולצה הזו,” אמר לה את דעתו, “לא רק שהיא מאירה באור מיוחד משל עצמה, אלא שהיא גם מאירה אותה באור תכלכל ומקסים.” “אה שבח,” היא קנטרה אותו, היא כבר שמעה על חובבי הצבע הכחול. “גם אתה חבר בכת הכחולים הללו?”

הבנות היפות ביותר של המשק, והבחורים הגמישים ביותר חברים שם בכת הכחולים. אבל שבח הוא כל כך אחר, כל כך שונה, והוא לא מתאים להתחבר לכת המאמינה בסגולותיו המפליאות של הצבע הכחול.

והוא אמר לה “נעמה השתגעת?” וחיבק אותה פתאום,כחולה כולה כמו שהייתה, מאירה מתוך בגדיה כמו שזכר אותה, ומעטפת הבוץ המתקשה עוד הייתה רחוקה מהם ומאהבתם מרחק עצום. וכל החיפושים המטורפים, והצוללנים שהוזעקו, והמסוק שחג כמו ציפור מבשרת רעות, והטרקטור שגרר בעזרת החבלים, והאלונקה מנטפת הבוץ – כל אלה לא נבראו עדיין; והצפירות, הצפירות הנוראות שפשטו במרחבי השדות – כל אלה לא רק שלא נגלו לו בשום חלום בלהות, אלא שהיו עוד כל כך רחוקים וכל כך בלתי מתקבלים על הדעת, שגם אם הייתה לוחשת לו באותה שעה של תכלת מאירה בצריפו, “הנח,שבח, הנח, הכל הרי רק למראית עין אצלי. ובפנים אני כבר לא שלך ולא של אף אחד, ולא של העולם הזה בכלל,” הרי היה גוהר עליה ומחיה אותה בצחוקו הבריא. והיה מעלה אותה מעליו, הודף אותה למעלה בפרץ פתאומי של כוח, ומדביק אותה בשובבות אל התקרה, ומניח לה ליפול עליו, לתוכו, לתוך עצמותיו ממש, שתיכנס ולא תצא ותישאר שם חוסה וחסויה לתמיד. שבח זכר איך נשענה אל שרידי הערבה השרופה, על הגדה של בריכת הדגים. מתחתם, באפיק היבש של הנחל, צרחה איזו ציפור בסבך הפטל. והיא אמרה לו “שבח אתה אולי לא תאמין, או אולי לא תבין, או אולי שניהם גם יחד. אבל אלה באמת החודשים המאושרים בחיי.”

והיא הסמיקה לפתע, מתוך איזה זיכרון לא נעים שחלף בה, או משום שהרגישה שאסור לה לחשוף ככה את עצמה, שמא יתהפך הכל לרעה. והוא הביט בה, ובגזע החרוך של הערבה שנשענה עליו, ואמר “נעמה תראי את שפת הבריכה. תראי את המערבולות הקטנות. תראי את הדגים המקפצים.” ונעמה שמה את כפה על פיו והוא השתתק. והוא שמח שלא הניחה לו להמשיך לדבר, מפני שהוא הרגיש שהוא מזייף לה נורא, ומשום שבכלל רצה להגיד לה דברים אחרים. פניה הסמוקים בתוך מסגרת התכלת של חולצתה נעטפו בריח הנפלא שעלה מידה הסוגרת על פניו, בושם שאין לו שם ואין לו הגדרה, אבל אם יריח אותו שוב, אפילו בעוד מאה שנה, מיד יצוף המראה הזה לפני עינו: הגזע החרוך, הציפור הצורחת בסבך, ובגדי הכחול המאירים לנצח של האשה שאהב.

בלילה ההוא הם ישבו ועישנו במקום מחבואם הרגיל, בסתר המדרגה שמעל לבריכת הדגים. הם היו מוגנים ונסתרים מכל העברים. קני הסוף השחירו כחומת עץ, והדשא הרך שעליו ישבו כבר נתרטב מטל הערב.

“מנהגים נאים קנית לך בצבא,” אמר שבח “כמה זמן את כבר מעשנת?” “ואתה?” שאלה נעמה “איפה קנית לך אתה את המנהג המגונה הזה?” “רק שלא נבעיר כאן שרפה,” אמר שבח “מתחת לקנים יש הרבה חומר יבש שמתלקח במהירות. צריך להיזהר.”

“גם אני בוערת בתחתית,” אמרה נעמה “וגם אתי אתה צריך להיזהר.” היא עישנה בדממה. שאיפות העשן שלה הגחילו באפלה, ופניה הוארו באור מכשירים אדמדם. שבח שלח ידו וגישש אחר פניה.

“האור של הסיגרייה מגוון את עור הפנים שלך,” אמר.

ונעמה אמרה “גם אני רואה את לחישות הגחלים של הסיגרייה שלך.” מסביב היה החושך מואר מתוכו. אנפות הלילה צעקו את צעקתן העצבנית כשחלפו מעליהם. ושבח אמר “אל תבהלי נעמה. אלה הן רק צעקות הניווט הלילי שלהן. ככה הן שומרות על המבנה ההדוק ולא מתפזרות בכל השמיים.”

“גם אני רוצה לצעוק בלילות” אמרה נעמה.

“אלַי?” שאל שבח.

“גם אליך, גם אל אחרים. השקט בשכונת הצריפים משגע אותי לפעמים.” שבח פלט את עשן הסיגרייה שלו, הביט בפניה המוארים ואמר “זהו שקט מטעה, נעמה. את יודעת שמעבר לקירות מתרחשים המון דברים.”

“כן,” אמרה נעמה “אבל למה כל כך בשקט? למה אני לא שומעת כלום? לפעמים חולפות שעות עד שאני שומעת דלת נסגרת או קול מדבר.”

“אני שומע עכשיו רק את קולך,” אמר שבח “ואני רואה עכשיו רק את הפנים המאדימות שלך. מה זה, את שוב מסמיקה?”

נעמה הרחיקה את גחלילית הטבק משפתיה ואמרה “לא. אני לא מסמיקה. ההבהוב מטעה אותך.”

“ועכשיו אני רואה את כך ידך,” הוסיף שבח “ואני רואה איך את חופנת את הסיגרייה. מבין האצבעות שלך עולה אור משונה. העור שלך נעשה שקוף. אפשר לחשוב שרואים לך את נימי הדם בתוך האצבעות.”

מן המזרח ניעורה רוח קלה, והמים שתחתם ריצדו באפלה.

“אני מקשיבה לשקשוק הנעים של המים,” אמרה נעמה “ואם מתמכרים לו, ואם שוכחים כל מה שמסביב, אפשר להיכנס בקלות לטרנס.”

"אלו השטויות שאת לומדת ב’כת הכחולים’? שאל שבח.

היא לא השיבה לו. ידה הרשיפה קלות וירדה כמעט עד לפני המים. והוא התבונן בה מוקסם כולו, ושאל את עצמו אם היא מתכוונת להטביל את הסיגרייה במים, ואת כף ידה ועוד יותר, עד המרפק. מפני שכמו שהוא מכיר את שגיונותיה, היא לא תעצור, היא תלך עד הסוף, ואפילו שיהיה זה סוף רע ומכאיב. וכבר דימה לעצמו שהיא מתפשטת במהירות כדרכה, מטילה אל הקנים את חולצת התכלת הרכה שלה, וכבר היא חומקת עירומה ומאירה אל המים הסמוכים. היא שיגעה אותו לגמרי, מאז דבק בה לפני שבועות אחדים. “השקט של הלילה הוא נפלא,” אמרה נעמה “אפשר לשמוע את ההמיות הכי דקות של היצורים הכי קטנים. מתחשק לי,” הוסיפה פתאום “מתחשק לי ללכת בלי הפסקה אל המקומות הכי יפים.”

שבח זכר איך התלהטה לפתע, וקמה והזדקפה עד שקומתה הגיעה לקומת הקנים המרשרשים. והיא הטילה את האור המרשיף של בדל הסיגרייה שלה אל תוך בריכת הדגים. שניהם עקבו אחר הקשת הענוגה של האור, שחצתה את האוויר כמו חֶרֶק גדול מאיר. ואז שמעו את לחישת הפעפוע הקלה. האור כבה והבדל צף עם הריצוד הקליל של המים. “מתחשק לי לטייל אתך,” המשיכה נעמה “למקומות הכי גבוהים, לפסגותיך הכי גבוהות שבסיני, ושם על הפסגות הכי גבוהות אני רוצה שתקרא לי את השירים הכי יפים שאתה כותב.”

והיא משכה אותו והקימה אותו מהעשב הרך, וחיבקה אותו וביקשה שיינשא איתה למקומות הכי גבוהים, שירכיב גם הוא את כנפיו הנחבאות, ממש כמו שהיא מרכיבה את כנפיה, ושימריא איתה הרחק מעבר לארץ הביצות הכבדה הזו, מעבר לנחלים האיטיים ומעבר לבריכות העצלות ומעבר לחשכה הסמיכה שמתחת לשמיים האפלים.

והוא קם והרים אותה מעל לראשו, גבוה מעל לראשו, וקרא אליה “את כל כך קלה הערב, נעמה, ממש משקל נוצה. תחזיקי אותי חזק, אחרת תגיעי לכוכבים.” והוא מעד במורד החלקלק, והתגלגל עם משאו הרך, והם שקעו לאיטם בתוך המים החמימים של בריכת הדגים. ונעמה פשוט צרחה כמו ילדה קטנה ורוב הפתעה ומרוב הנאה. לילות כאלה אנשים זוכרים שנים רבות, לפעמים אפילו למשך כל חייהם. שיחות ליליות כאלה אינן נשכחות. ושבח חשב שכבר הספיק לשכוח פרקים אחדים מחייו עם נעמה, אבל את הלילה ההוא שעל גדת הבריכה הוא לא ישכח אף פעם.

פעמים שזכר רק את נגינת קולה, שכל כך התגעגע אליה; ופעמים זכר רק את תנועת ידה המקשיתה את הבדל היתום אל תוך המים; ופעמים זכר רק את ריח העשנים שבא מהמזרח, ואת הריח החריף של פגרי הדגים. ימים רבים חלפו מליל השגיונות של נעמה. מאז עשתה לו עוד הצגות רבות, מהן גדולות ויפות, ומהם קשות שהכעיסו אותו ועוררו בו קנאה. עד אותו אחר צהרים נמהר של הצגתה האחרונה.

והוא זכר את שלושת החודשים הנפלאים שעשו בחוף סיני, שלושת החודשים המאושרים שבחייו. והוא זכר איך רדפה אותו “אל הפסגות הכי גבוהות,” ואיך זירזה אותו, “הלאה למעלה,” חסר נשימה לגמרי, “ושם תקרא את השירים הכי יפים שלך.” אבל דווקא בחוף הדקלים של דהב, דווקא במקום הנמוך שבמדבר, על שפת ים סוף החמימה, דווקא שם ידעו באמת את האושר. מאחורי הדיונות שלא צריך היה להיחבא בהן מפני שום אדם, בין סמטאות הכפר הבדואי שבהן התהלכו זרים, ומתחת למגדלור המתפורר, בין שרידיו המצחינים של כריש כסוף.

ושם היא לא טיפסה קיצרת נשימה על הפיסגה. ושם היא לא רקעה ברגלה “נו, תקרא כבר, הרי הבטחת לי למטה שתקרא.” ושבח נאנח אנחה קולנית, כי לא יכול לשמור את זיכרונותיו בתוכו. בקול חזק כל כך נאנח, עד שנבהל מעצמו; והביט בחרדה סביבו, אם לא הבהיל מישהו משכניו. אבל שכונת הצריפים החשוכה שתקה כמו תמיד את שתיקת הלילה המטעה שלה.

 

ג.

שבח תכנן לעבור על רשימותיו ולהעתיקן אל המחשב. ותוך שהקליד אותם חשב גם לשפר את כתיבתו וללטשה היטב. לא משום שחשב לשלוח את רשימותיו לאיזה עתון ספרותי, אלא פשוט מפני שרצה לשמר לעצמו את זיכרונותיו הכי מכאיבים, כשהם מגובשים לפצוע ומשומרים כמדממים, ודחוסים כל כך, עד שנשמתו נעתקת, מחוסר אוויר ומריגוש יתר, כשהוא שב לקרוא בהם. אבל באו עליו שבועות עמוסים במשרד ובבית, והוא כמעט שלא התפנה אל הרשימות שרשם בחופזה, מאז אותו אחר הצהרים נמהר. ובינתיים, עד שימצא שוב כוחות בנפשו לשוב ולטפל בדפים שהותירה אחריה נעמה, הוא רק שב והעתיקם אצלו במחברת. עשה לו מנהג לשים את המחברת לפניו בעת שישב על מרפסתו הצרה ושתה לבדו קפה של מנחה.

הוא הרגיש שאפילו בימים שאינו כותב ואינו מעתיק, הרי עצם הקריאה בדברים משרה עליו רוגע מבוקש. חודשי האושר הקצרים שלהם קמו יום יום לעיניו, בסמוך לרגעי השקיעה, קמים ויוצאים אליו מתוך המרזבים הבוהקים באור האחרון. גם כתב־ידו, שבו היו הדברים כתובים, נתחלף בעיניו כאותן שעות שלפני החושך בכתב־ידה, שנתחבב עליו מאד בתקופה הקצרה שכתבה לו. היא מיעטה בכתיבת מכתבים, אבל הרבתה בכתיבת פתקים ומה שקראה “תזכורות לשכחן שלי”. והוא קטף אותן מכל מקום שהשאירה בו אותן: מהשולחן ומהכוננית ומערימת הספרים שלו ומארגז הנעליים ומכל סדק שמצאה לו להניחן. הוא אסף לו אוסף נחמד של מזכרות כאלה משלה; ולא העלה בדעתו שמה שעשה כשעשוע גמור, כמשחק של אוהבים, יביא לו מרפא מצערו.

היא כתבה לו בפתקים המון כינויי חיבה משונים, והוא מצא את עצמו ממלמל וחוזר עליהם באוזני עצמו. היא לא הצהירה שום הצהרה מפורשת ולא כתבה לו שום התחייבות, אבל הרבתה בהוראות מעשיות “למבולבל החמוד שלי.” למשל בענין הצנצנות שחברתה מהצבא הביאה לה מטיולה בספרד. בכל צנצנת נתנה תערובת שונה של צמחי מרפא שליקטה, וציוותה עליו בפתקים בלשון פוקדת. “קח את האדומה ושים אותה מאחורי הכחולה, ושלא תעז לערבב עם הירוקה המחוספסת, כי זוהי תערובת קטלנית. ואל תשכח להרתיח שלוש פעמים את מה שתמצא בצנצנת הסגולה, ממני נעמה שלך.” או כמו שחתמה לפעמים “ממני נעמה, הרוקחת הקטנה שלך.” ולעתים נדירות חתמה “נעמה מבית הכחולים.” כל הגילויים שבהם נתגלתה לפניו שבו ונתלכדו לדמות אחת שנפשו יצאה אליה: נעמה היחפה והקופצנית מערבי הריקודים, ונעמה המגורה עד לעצבנות אחרי שיבה מאוחרת מחדר של ברק הצייר, ונעמה הרצה עירומה בחוף דהב, וגם הילדה הרצינית שנהגה לעשן מתוך חשיבות עצמית, במעבי הסוף שעל גדת הנחל, ואפילו נעמה הקפואה – דמותה האחרונה שראה – מנטפת הבוץ, שאפשר היה לראות כמה הכחיל בשרה מתחת לכהות הבוץ, מוטלת באלונקה ומוסעת מבריכת הדגים במהירות עצומה. והוא, שנסע אחרי רכב הפינוי, ספר מבלי משים את טיפות הבוץ שנשרו על אבק הכורכר של דרך השדות הראשית.

שבח זכר איך נסעו פעם אחת לתל־אביב. היא רצתה לקנות בגדי קיץ חדשים וגם הוא היו לו עניינים עם העורך של המדור הספרותי שבעיתון. לא מכבר נדפסו במוסף שלו שניים משירי הביכורים שלו, בעילום שמו במכוון. כדי שלא יהיה למשל ולשנינה בפיהם של חבריו, צעירי המשק, שהיו יוצאים מגידרם כדי להגחיך על מעשיו. אבל נעמה ידעה על כתיבת הסתר שלו, וידעה גם על ראשוני שיריו שפורסמו בדפוס. והיא הפכה לשותפת סודו הקרובה, שנעזר בה מדי פעם, אף על פי שעוד מלכתחילה אמרה לו במפורש שהיא איננה אוהבת שירים בכלל ואת שיריו בפרט. והיא איננה מחבבת משוררים ורק לו היא סולחת מפני שהיא בוטחת בו שזהו שיגעון חולף אצלו שייעלם עד תום הקיץ. שבח נעלב מדבריה והעדיף שתשתוק ותתרחק מכל ענייני כתיבתו. וכשהציקה לו בדבריה, לא יכול עוד לכלוא את קנאתו המסותרת בברק הצייר, והוא התרגז עליה ושאל אותה בקול לא נעים, “אבל להיות צייר בקיבוץ זה טבעי בעינייך? ללכלך בדים במשק זה בסדר? ולהתמזמז בלילות עם ציירים, אפילו שקוראים לזה דוגמנית חיה, לזה את מוכנה? ולבזבז שעות עם הבטלן הזה, עם הטפיל הזה, שקורא לעצמו אמן ואי אפשר לסמוך עליו בשום עבודה במשק, זה מותר, מה? זה מוצא חן בעינייך, מה?”

ונעמה שנדהמה מפרץ קנאתו ניסתה בהתחלה לפייסו, ואחר כך כשראתה שהוא לא מאמין לה בכלל ואיננו נרגע, התרחקה ממנו והתכנסה לה בפינת הצריף והתמכרה כדרכה לעישון הפולחני שלה.

בחנות הבגדים היא התרגשה עד דמעות מאיזו חליפת קיץ תכלכלה שגילתה על אחד המַתלים. ומה שריגש אותה עוד יותר, היו דבריה של בעלת החנות שזכרה לטובה את הקיבוץ שלהם, מפני שהוריה הזקנים היו בין מייסדיו בצעירותם. והיא קירבה אותם ובילתה איתם שעה קלה ברכילות נעימה, ולבסוף גם נתנה לנעמה הנחה גדולה במחיר חליפת הקיץ היקרה. ונעמה חלצה את סנדליה וריקדה יחפה על ריצפת החנות, ממש כמו שהייתה רוקדת בצריפו, כשהייתה נחה עליה הרוח הזו של ה“השתגעות השמחה”. עד שעצר בה שבח בגסות מעט, שלא ברצונו, כפי שגל גדול של בושה הציף אותו בשל התנהגותה בחנות. והוא הנעיל אותה בעל כורחה, כמו שמנעילים ילד סרבן, והודה לבעלת החנות על נדיבותה, והכיר לה את הכתובת המדוייקת של המשק למשלוח הסחורה והתנצל באדיבות, ומשך את נעמה אחריו החוצה אל הרחוב. ושם היא התנפלה אל חיקו, התרפקה עליו, ונתנה פניה בשקע של צווארו, ולא חשה בעוברים ושבים, ולא חשה בהתקשחותו, ולא חשה כמה הם מגוחכים לפתע, כאילו נתגלו במערומיהם בסתר המחבוא שלהם על הגדה הנסתרת של בריכת הדגים.

והם כשלו לאיזה בית קפה סמוך, וצנחו חבוקים על אחד השולחנות שבחוץ, מתחת לסככת הבד הצבעונית. והיא קפצה ממקומה וקראה למלצרית “שאנחנו רוצים שתי כוסיות של משהו חריף. לא, שתי כוסיות לכל אחד, כי אנחנו מאושרים ואנחנו רוצים לחגוג כאן משהו משמח”.

והאנשים שנדחקו בין השולחן לשפת הרחוב הביטו בהם במבטים ארוכים ומלבבים. ואחדים גם נשמטו וירדו לכביש. כן, הם זיהו את סימניו המובהקים של האושר זורחים מעל לזוג החבוק. ונעמה הרימה אליהם את עיניה כמאשרת “כן זה נכון, אנחנו עכשיו באמת מאושרים”. ושבח לא שכח עד היום את מבטי הכמיהה הטובים שנתנו בהם האנשים שעברו ברחוב. והוא נדר לעצמו לזכור תמיד את המבטים, את הכמיהה ואת האושר הצומח לפתע מתוך שְֹעַר ראשה של נעמה.

ברק היה חברו ובן גילו, שהתגייס לצבא שנה אחת לפני כל חבריו. הלימודים הכבידו עליו, המורים המאיסו עליו את עצמם ואת הוריו לא כיבד אף פעם. וכך יצא שהקדים את חבריו בכל: בלבישת המדים, בסיפורי המארבים והפשיטות ובמשכבים הראשונים עם הבנות. הוא היה מביא עמו חיילת מהגדוד לבילוי של ששי־שבת בצריף הצר שבשכונת הצעירים, בקצה הקיבוץ, בסמוך למטע האבוקדו האפלולי. מישהו מחבריו בפלוגה לימד אותו לפרוט על הגיטרה, וברק התפאר בשמיעתו המשובחת ובזריזות אצבעותיו. שבח זכר כמו חי את הערב שליד צריפו, את המדורה שכבתה ואת ברק המפגין את גברותו החדשה. החיילת המתינה לו בצריף בקוצר רוח, אבל הוא משך את הזמן בכוונה, כדי ללמד את שבח הטירון בעסקי נשים כיצד יש לנהוג בהן.

הוא קרב אל חלונה, קרץ לשבח ופרט על הגיטרה שיר געגועים טמיר במנגינה רוסית מוכרת וישנה.

"דומה הגבר לספינת מפרש –

באין מצפן לו – הוא טועה בדרך,

והאשה דומה לרוח עז –

המוליכה אותו – לחוף שהיא בוחרת."

שבח הצטרף לנגינתו בקול זימזום חשאי, וברק שרקע ברגלו כדי שלא יטעה בקצב, לחש אליו בהפסקות שבין בתי השיר, “אין דבר, שתמתין לה קצת, אין מה להתרגש, שתתגעגע, שתחמם את עצמה, הרי בסוף היא תבער אצלי כמו מדורה.”

לפני שנפרדו אמר לו ברק שיש אצלו כמה ציורים יפים, וכבר מזמן הוא מצייר בחדרו. והוא גם הבחין אצל שבח הטירון בנביטה החשאית של נפש האמן. והוא הזמין אותו לביקור, “אחרי שייפטר מהנקבה הזו, מהגדוד, ואחרי שיסיע אותה לתחנת האוטובוסים הקרובה.” הוא הציע לשבח להתקרב אליו ולהתרחק משאר חבריו, שהוא בטוח שאינם עשויים לפי מידת רגישותו. ושבח חש פתאום משיכה לא מוסברת להתקרב אל חברו שעד לפני כמה חודשים לא נחשב בעיניו בכלל, הוא בגר לפתע בצבא, וכבר קנה לו מנהגים של זכר צעיר ומיומן. הוא רצה לעשן כמוהו, לשחק באדישות במצית, להקיש כמוהו בתנועות עצלות על קופסת הסיגריות; ובעיקר רצה לנהוג כמו כל גבר גמור, להתעלם בקשיחות גברית שיודעת הכל מתחינותיה הסמויות של הנערה שהמתינה לו במיטה. ואז החלו להיפגש, ולהתקרב יותר, ושבח מצא עניין גובר בציוריו וגם בשיחותיו על קדושת האמנות. הוא צייר לפני שבח התמים ציור של גדולה אמנותית שפורצת הרחק “מגבולות הארץ הקטנה שלנו”. הוא סיפר לו על גילויים מדהימים, על בעלות הגלריות הידועות מתל־אביב שכורעות לרגליו ומתחננות לקבל ממנו תמונה או שתיים. הוא לגלג על מנהלי המוזיאונים הגדולים שמחזרים אחרי הבדים התלויים על הקירות החשופים של צריפו. ואחר כך הפליג עוד הרחק מזה, ונשא את שבח הפתי אל העתיד, העתיד המופלא שלו. והוא גילה לשבח שומר סודו את חלומו הנסתר לצאת לבירת האמנות של העולם, לפריס שבצרפת, מיד עם תום שירותו בחיל ־הרגלים, ולהתגלגל כמה שנים מפרכות במאורות הציירים הגדולים, שאפשר לראות את אלבומי ציוריהם המפוארים בכל בית במשק. ובינתיים? בינתיים יש ללמוד מכל דבר, מכל אדם, מכל אשה. "דומה הגבר לספינת מפרש – באין מצפן הוא טועה בדרך… "

ובינתיים? בינתיים מותר גם להדפיס רישומי חרט גסים בעלון הפנימי של המשק. אין שום דבר נחות במעמד השוליה. ואין זה דבר בזוי להיות תלמיד של הגדולים. להֶפֶךְ, נאם והתלהב באוזני שבח שהקשיב לו בפה פעור, כיוון שעד אז לא האמין שסתם בחור, אחד כמוהו, בן מחזורו מהמשק, רשאי לחלום חלומות גדולה מרהיבים שכאלה. להפך, לעולם לא יוכל להשיג את המעמד הנכסף של אמן דגול, אם לא יקדיש כמה משנות צעירותו המובחרות לצקת מים על ידי הענקים מפריס, ולהתעשר כשוליה לקראת העתיד. "והאשה – דומה לרוח עז, המובילה אותו – לחוף שהיא בוחרת… " אם לא תיזהר שבח, הנשים יחסלו אותך, ולעולם לא תגיע לאן שאתה מיועד להגיע. היו לילות ששבח פשוט נגרר אחרי ברק וחזון רוחו, והלך אחריו והקשיב לדבריו כתלמיד לפני רבו. והם יצאו מהגדר המוארת של הרפתות, והרחיקו מעבר לפנסים המבהיקים של שער השדות הכבד. וברק כבר מזמן שכח מה שרצה לומר על אמנותו ועל הסדר ההכרחי של הנחת הצבעים, והרצה לחברו על הסדר האמיתי של העולם, הסדר שחייב לשלוט בעולם, והסדר שהוא יסייע להשליטו, מיד עם שובו מהצבא. קודם במסגרת הקטנה של המשק, ואחר כך בארגון האזורי, ומאוחר יותר במדינה כולה. הוא יחזיר את האמונה הישנה בטבע ובצבעים הטבעיים, והוא יחזיר לקדמותו את רגש החובה. והוא ילמד את כל האנשים מהי האמת שנתגלתה לו במסע הלילי של הפלוגה במדבר יהודה.

“והנשים.,” קרא, נסער כולו, “שבח יקירי, אל תשכח את הנשים.” ושבח שעד לאותו היום לא קרא ולא שמע ולא ידע “מחידושי ההוגים שבעולם בדבר היחס הנכון אל האשה.” נדהם לשמוע את זרם הרעיונות והמלים שברק שפך לפניו. והוא רצה להפסיק לרגע קטן את התלהבותו של ברק, ולומר לו בקול נמוך וביישני שבעצם עדיין לא למד אפילו את התורה הישנה של האשה, ובעצם עדיין לא שהה עם אשה עירומה לבדם, ולא נוסה בכל מה שברק רומז אליו. ואם ברק מוכן ללמדו, הרי דווקא בענין החסוי הזה, בענין הצנוע שבינו לבינה, דווקא את זה הוא להוט לשמוע. ולא את חידושי ההוגים על מעמדה של האשה. כן, הוא מצא שבאמת "דומה הגבר לספינת מפרש – ובאין מצפן לו הוא טועה בדרך… " מפני שכל נסיונותיו עם נערות היום לא עלו יפה, והן דחו בכל פעם את התקרבותו המגושמת, והלעיגו עליו באוזני חברותיהן: על גולמיותו הכפרית, על האופן הכבד שבו ניסה לחזר אחריהן, ועל הרצינות התהומית שייחס לכל מגע מקרי ולכל נשיקה שמתוך ידידות.

כמו מה שקרה לו עם אותה הנערה לפני כמה שבועות, כשהיו שניהם מסודרים לשמירת הלילה. ובאמצע המשמרת תכף עליו יצרו כל כך, שהוא חשש שהיא תבחין בשינויים שבבגדיו ובגופו, ובמכנסיו שנרטבו. והוא חינן את קולו לפניה, והפעיל עליה את כל קסמיו, כדי למשכה אל ראש מגדל המים. ושם בבדידות האפילה, סמוך כל כך לכוכבים, גבוה והרחק מרחשי המשק הישן שלמטה, ניסה לדחוק אותה אל קיר הבטון המחוספס. והיא הקשיבה להסבריו על אורות הכפרים שמנצנצים במריק, ועל כוכב הצפון ןמערכי השמיים. ולפתע התנכרה לו ואמרה שריח הבצל המטוגן מארוחת הלילה של השומרים מסריח מפיו, וזה פשוט מגעיל אותה.

ועד שעיכל מה שאמרה, ועד שחשב מה יענה לה כדי שיוכל להמשיך וללחוץ אותה אל הקיר, כבר חמקה ממנו בזריזות וירדה במהירות בסולם הברזל לקומה העליונה של המגדל. שם דלקו המנורות באור בהיר, מכשירי הקשר זמזמו, ומבעד לחלונות המסורגים שנפתחו אל המדרכה שבחוץ, כבר היה אפשר להבחין בראשוני הרפתנים שהשכימו לחליבת הבוקר. שבח שב לאיטו אל זכרונותיו המתרחקים, ושב גם לדמותו הרעננה של ברק הצייר, שהובלטה על רקע הלילה הבהיר. ריח העשבים המטוללים שבשדות היה נעים ומשכר, ומן הביצות הקרובות השמיעו צפרדעים קרקורים צורמים. ורק שלא לבוא לידי הפרזה, זכר את דבריו האחרונים של ברק, כי מן ההפרזה לא יוצא שום דבר טוב, רק דברים רעים, מצוקות מופרזות, ורגע של איבוד השפיות יכול בקלות לפקוד את האמן. ומכאן ועד לאסון, כבר ראינו כמה הדרך קצרה.

 

ד.

באותו הלילה ובאלה שבאו אחריו התקשה שבח להירדם. הלב שלו קיפץ וריקד בתוך חזהו, והוא התקשה להשתלט על נשימתו. הוא לא חדל לענות את עצמו בשאלות. מי היא נעמה באמת? איזו מין נערה היא? ולאיזה פן מפניה שכבר נתגלו לפניו עליו להאמין? לילדה הרכה והמתמסרת, שהשתרעה כנועה כולה לצידו על הדשא הטלול על גדת הבריכה? או אולי לנעמה המורדת, שזינקה יחפה וחנקה אותו בחיבוקיה, או לנעמה המתנכרת לו לפתע, שהפנתה אליו את צדי גופה, ואפילו לא הקשיבה לחיבוביו?

לרגעים נדמה לו, שמחוגי השעון המעורר, שזרחו באפילת צריפו, הם עיניה העוקבות אחריו גם בשעה שהוא ישן. וכאילו שמע אותה מלחשת עם התקתוק העצבני של השעון: “לא שבח, ככה לא תוכל להכיר אותי באמת.”

והיא רמזה לו שעליו להעמיק לחקור בה ובעברה הסתום, כדי שידע באמת מי היא, ויחדל סוף סוף לענות את עצמו.

לפני שנאחז בתנומה, בשעה מאוחרת, הפתיע אותו ברק הצייר במעין חלום הזוי. הוא נכנס לחדרו בחופשיות, ואפילו לא טרח להקיש על דלת הרשת הדקה. מיד התיישב לו בקצה המיטה, סילק את שמיכתו ואמר לו:

“שבח קום, שבח השכמה, שבח מה זו העצלנות הזו? ככה לא תוכל אף פעם להיות אמן אמיתי, אמן גדול ומוכר.”

אבל בזה לא סיים את ביקורו הלילי. הוא החל לדבר לאיטו, בדיבורו המתייהר, ומילא את אזניו בדבריו הסתומים. שבח לא ידע ולא הבחין בהזייתו האם ברק מספר לו על נעמה דברים שהיו באמת, או שחשדיו הסמויים מתחזים לדברי ברק, או שברק בדה את הדברים מלבו כדי להאיר לפניו את נעמה באור לא נעים. הוא סיפר לו על פרשת אהבים שהייתה לה עם גבר נשוי ונכבד מהמשק. אנשים התערבו כמובן, ואפילו הייתה התייעצות חשובה ולא נתנו לעניין להימשך. אבל הוא רמז שנעמה נאלצה לנסוע בחופזה לעיר מרוחקת, שאת שמה לא זכר במדויק, חיפה או טבריה, כדי להפיל שם את פרי אהבתם האסורה. ושבח מצא עצמו ניעור בבהלה, הדופק שלו התפרע לחלוטין והקיש טרופות באוזניו. גופייתו נתמלאה לחות מזיעת פתאום וכולו נחרש בצמרמורת משונה.

לא, לא ייתכן שהכל רק היה בדוי מדמיונו, הזוי מקדחת געגועיו לנעמה. אוויר הלילה הקריר, שחדר מבעד לרשת החלון, צינן אותו, והוא נרגע לאיטו. הוא לא מצא שום סימן לברק שישב בחדרו. השמיכה היתה מתוחה עד קצה המיטה, ודלת הרשת נעולה, וכהוא השתומם על עצמו ועל שנתו שנטרדה לאחרונה כמו שנת זקנים, ועל המהומה העצומה שעוררה בו נעמה, עד שהסיתה אותו נגד הטוב בידידיו.

“שמע שבח, לא כדאי תמיד לדעת הכל. וגם לך לא כדאי לדעת הכל על נעמה,” שמע את קולו של ברק מהדהד באוזניו, כששב למנוחתו והניח את ראשו המעונה על הכר. “לפעמים לא כדאי להאמין אפילו לאשה קרובה ואהובה.” אבל שבח ניחם את עצמו וחשב שכמו שמסרה לו את גופה, כך תמסור לו בסוף את נפשה. והעיקר שהיא שלו, ואין הוא חייב להתחלק בה עם אף אחד.

באמצע הלילה הקיץ שוב בבהלה, ותפס את עצמו קורא בקול רם: “נעמה בכתה, נעמה שוב בכתה, למה בכתה נעמה? למה נעמה תמיד בוכה?” הוא ירד מהמיטה וגישש יחף אל המנורה, לגם כוס מים קרים מהברז והחליט להרתיח לעצמו כוס קפה. עוד מימי שירותו בצבא ידע שהקפה פועל עליו אחרת מאשר על חבריו. לאחר כוס קפה מתוק וחזק עיניו נעצמות מעצמן והוא שוקע בתרדמה. באור המנורה ראה את צרור הוורדים שהניחה נעמה בצנצנת הזכוכית לפני ימים אחדים. שלושה וְרדים הקפידה להביא לחדרו, כמעט מדי שבוע: אחד לבן, אחד סגול ואחד אדום. ועוד הצטערה שאין בכל גינות המשק ורדים כחולים. וכשסיפרה לו על צערה והם הביטו זה בזו, וצחקו ביחד על מנהגי ’כת הכחולים’ של בני המשק, שהשתדלו להכניס את הצבע הכחול לכל מקום. אבל בענין הורדים לא הצליחו, ונכשלו במאמציהם למצוא ורד כחול. כי אין אף משתלת ורדים, בכל רחבי הארץ, שהצליחה לגדל ורדים כחולים.

נעמה הייתה מתגנבת לחדרו, בשעה שהיה עובד, וממלאת לבדה מים בצנצנת השקופה שקנו יחדיו, בנסיעה לחברון. היא קיצצה את הוורדים שיעמדו בגובה שווה, ופיזרה אותם לכל רוחות החדר כדי ששבח יראה ורד אחד מכל פינה שבחדרו, מהכיור, מבית השימוש, מהמחסן ומהמיטה. לאן שלא ישא את מבטו, הוא יהיה מוכרח לראות אחד מוורדיה ויזכור אותה לטובה ולאהבה.

כך רצתה וכך עשתה, וכך גם אמרה לו כששאל לפשר פולחן הוורדים שהנהיגה בחדרו. ושבח לקח את הפרחים, ורד אחר ורד, והוציא אותם מהצנצנת, וגילגל אותם מול האור הכתום של מנורת התקרה, ונשק לכל עלה שבהם ולכל קוץ שנעמה לא הסירה. האם גם היא נשקה כמוהו את עלי הכותרת? האם גם היא ליפפה בשפתיה את הקוצים? ואחר כך שאף את ריחם המתוק, ושיקע בהם את פניו, ממש כאילו הייתה זו בטנה החמימה, ערימת החיטים הרכה שלה. האם גם היא עשתה כמוהו ושאפה את ענן המתיקות של הוורדים? האם גם היא שיקעה את פניה בבטנו השעירה?

ומעניין שראשו לא כאב אף פעם משפעת המתק הכבדה. והוא לא חש שום הרגשת שובע, גועל ומחנק. והוא לא התעורר אפילו פעם אחת לרוץ אל החלון הסגור ולפתוח אותו לרווחה, כמו שקרה לא פעם, כשהיה משתנק מריח הזכרות המתפרץ של פריחת החרובים. אבל נעמה, השרויה בייחומה על מיטתו, היתה שואפת אל נחיריה שהתרחבו את ריח החרובים, ואפילו זוקפת את גיווה העירום אל החלון כדי לשאוף ממנו עוד ועוד. כמה היו דומים וכמה היו שונים. שדיה הצעירים השתרטטו בבירור על הרקע הבהיר, ושבח הודה לאל הטוב על גבעוליותה הרכה, ועל שנתן בזרועותיו את היצור החם והרך הזה. ומרוב שהודה לאל, אפילו לא טרח להשיב לחשדה, שמא פיזר בכוונה אבקת פרחי חרובים מסביב למיטה כדי לגרום לה עונג ולסחרר את ראשה באהבתה.

ובאחד הלילות, בעת שאהבו, הוא הזכיר לתומו את ברק הצייר, ואת הזמנתו שיבקר בחדרו לראות את עבודותיו האחרונות. והיא נתקשחה תחתיו, לבשה את חלוקה הכחול ויצאה תֵּכֶף מהמיטה. ושבח שאל “מה יש לך נעמה? מה קרה? את לא מכירה את ברק? אסור לי להזכיר את ברק במיטה?”

נעמה לא השיבה ומשכה בשתיקה את הכיסא אל החלון, והשעינה את ידיה על המסגרת, ושאפה אוויר בשאיפות קולניות. והוא ידע שהבכי הכבד שלה, הבכי הבלתי נמנע שלה, מתקרב. והוא פלט אנחה כעוסה וירד מהמיטה והלך אל הכיור ומשך מהארון שמעליו מגבת נקיה, שיהיה לנעמה הבוכיה במה לנגב את דמעותיה.

שבח לא ויתר והציע לנעמה לבלות ערב משל עצמם, ערב פרטי, אבל עם אורח אחד ויחיד, עם ברק. הוא והיא וברק. וכבר הייתה תכנית לערב, והוא הציע אותה נלהב לפני נעמה. ברק יפתח את הערב בנגינת הגיטרה שלו. הוא ישמיע להם כמה “סרנדות” חדשות שחיבר, וכבר ניגן אותן מתחת לחלונות צריפו, באוזניה של החיילת מגדודו. ובאמת היו אלה שירי זימה של חיילים, שברק הביא איתו מהצבא, והוא רק התאים להן מנגינות נעימות וריכך את המלים הגסות. ואחר כך ידליקו מדורה, ויטגנו את הקרפיונים שהוא הביא מבריכות הדגים. ולבסוף, כשהגחלים יאפו את תפוחי האדמה, הם ישוחחו שיחת נפש קרובה על חייו הקשים של האמן הצעיר בקיבוץ.

הוא תיאר לפניה את מצב הרוח הנהדר של שלושתם. הוא תיאר לפניה את טעמם הנפלא של הדגים הנצלים, ואת הריחות הטובים שיעלו מעשן עלי האקליפטוס, והציע לה לחלוט תה של צמחים, מאלה המשקאות שהיא חולטת, על החצובה שמעל למדורה. והוא ראה לפתע את מסכת חייהם, את חיי שלושתם, נפרשים שלמים לנגד עיניו. כך וכך יעשה ברק וכך וכך יעשה הוא ואלה הדברים שתעשה נעמה בחייה. חיי שלושתם נתרכזו במבטו שחתר מעל ראשה של נעמה אל עתידם הסמוי מהעין. והוא ראה אותם מתרכזים ומתחזקים ומתפצלים ונחלשים ושבים ונפגשים לבסוף, ממש כמו קרני השמש המתפצלות ומתפרדות ושבות ומתאחות לקרן אחת מרוכזת. הוא צייר לפניה את דבריו המלוהטים של ברק, על עתידו שובה הלב של האמן הצעיר, איך עליו לחנך את עצמו, איך עליו להקשיח את עצמו, להחמיר בדרישות, לא לוותר, להכביר בתביעות מעצמו, עד שיהיה כשר לצאת משלב החניכות אל מעמד האמן החופשי, ממש כמו שקרא לאחרונה בספריו של הנביא הרמן הסה המפליא לספר. נעמה הפסיקה פתאום את דבריו, נשקה לו מתחת לצווארו, ואמרה לו כקולה הרך “לא שבח. אל תפנטז לחינם. אני בכלל לא מעוניינת.”

אבל שבח לא הרפה. הוא נדהם לרגע מסירובה, אבל לא יכול להסכים שתכניתו היפה תלך כך סתם – אפילו ללא הנמקה משכנעת – לכל הרוחות. ונעמה שבה ועגבה עליו בקלילות הנעימה שלה, וחזרה ונשקה אותו על פיו ועל סנטרו ואמרה לו שוב “לא שבח, לא, לא, לא.” והוא התעצבן עליה לרגע, כי ראה בסירובה מין רישול מסוגנן כזה, מנהג מלאכותי שהוא לא ידע ממי שאלה אותו לעצמה. הוא חשש ששוב, בגלל רשלנותה הרגילה, הוא יאבד את הידיד האמיתי היחיד שהיה לו בין צעירי המשק, בשכונת הצריפים. הוא נעמד מעליה כעוס מעט, הגביה את קולו ואמר לה “נעמה, את לא יודעת מה שאת מפסידה.” והוא שיבח באוזניה את תכונותיו של ברק, את נאמנותו לאמנותו, “אף על פי שהיא רק בחיתוליה,” ודבריו היו חמימים ומלאי רגש אמיתי. אבל נעמה הסבה ממנו את מבטה ולא נתרצתה. וכשלחץ עליה עוד “נעמה זה חשוב לי, אבל זה חשוב גם בשבילך,” כרעה על ברכיה לפניו, הושיטה אליו למעלה את שתי ידיה בתנועת התחינה שהוא הכיר ושצבטה כל פעם את לבו, ואמרה, “די שבח, די. אל תבקש ממני יותר. גם ככה קשה לי עם החבר שלך, ויש דברים שאני עוד לא יכולה להסביר לך.”

והוא ויתר לה, כי תחינתה נגעה אל לבו. אבל היה מאוכזב מצרות השקפתה ומ“אופקיה הסגורים”, ולא עלה גם לרגע בדעתו שבין נעמה וברק התרקמו יחסים אסורים, יחסים שהוא לא ידע עליהם מאומה, עד לרגע האסון. והוא שב וראה את מסכת חייהם המשולשת, שרק לפני כמה רגעים נראתה לו מלוכדת ושלמה, נוהרת לקראת עתיד משותף ונפלא, מתפוררת לחלקיה ונעלמת באפרוריות מבטם. קרן האור הלכידה, החזקה, נתפצלה לקרניים חלשות וחיוורות שהתפזרו בין קירות הצריף עד שפשוט נספגו בהם ונעלמו. ונעמה קמה מכריעתה, לחשה לו “תודה,” חטופה, והתייצבה מול הראי שליד הדלת. היא העבירה כפותיה על פניה, כרוחצת אותם מאיזה לכלוך סמוי. ואחר כך הציצה שוב בראי והתבוננה בעצמה בהתרכזות. היא תיקנה באצבעה קווצת שערות שגלשה על מצחה, והסיטה אותן לאחורי אוזנה, בתנועה כל כך חמודה, ששבח לא התאפק וחיבק אותה מאחור. פרצופו הלהוט השתרבב מאחורי פניה בתוך הראי. והם ניצבו שם כמה דקות, ודממו ללא ניע. ורק העמיקו להתבונן בתוך עיניהם. הוא בחן את עיניה, והיא הביטה בסקרנות משונה בתוך עיניו. הם הרחיבו את אישוניהם ובלעו את דמות עצמם במראה. כאילו ניסו לראות מי מסתתר מאחורי חיבוקם. כאילו ניסו לראות במראה איזה עתיד צופה להם הזמן.

מרוב מאמץ החלו עיניה של נעמה לדמוע, ושבח אמר “שוב את בוכה? מה יהיה אתך נעמה?” ויצא מתוך מסגרת הראי. הוא נעלם באופל של החדר ופנה לאחוריו לבקש אחרי מגבת יבשה, למחות את דמעות המאמץ של נעמה שהופיעו כתמיד מיותרות ובלתי קרואות, ומסיחות את דעתו מהעניין העיקרי שביניהם.

הוא שוחח עם ברק ואמר לו שנעמה לא שמחה לרעיון: ’הערב מסביב למדורה’, ולא רצתה שישבו שלושתם לבדם וישוחחו ביניהם את השיחה הנפשית הנכספת. הוא הרגיש מעט לא נוח, וחש שעליו להתנצל, כאילו כבר הקדים והטיח לברק שהערב מובטח, ושנעמה מוכנה ומזומנה לשבת איתם; ועכשיו כבר התחרטה, ממש כמו ילדה קטנה, שאי אפשר לסמוך על הבטחותיה. והוא נאלץ להשפיל את עצמו, לגונן עליה, להסביר את נמוקיה, שגם על דעתו לא התקבלו, ולהרגיע את ברק, “שבאמת, אין כאן שום דבר אישי.” ברק רק חייך את חיוכו הסתום ואמר: “אין דבר שבח, אין דבר. הרי אתה ואני נמשיך להפגש, נכון?” ושבח אישר ולא ידע בעצמו אם עליו להיות מרוצה שברק בכלל לא נעלב, או שעליו לחשוד שמא מסתתר משהו שאינו כשר בכל תמרוני האדיבות של הצייר. הוא חש שחייו הסתבכו לפתע. רק עכשיו סיים את שירותו הצבאי, והחיים ניצבו לפניו מלאי הבטחות. ואהבתו לנעמה התלהטה במפתיע, ושיבשה עליו גם את מעט הסדר שניסה להכניס בחייו המבולבלים. כל הדברים שמסביבו משכו את לבו, והוא לא ידע אחרי מי לנטות: האמנות או המשק? אהבתה המכלה של נעמה, ותשוקתו שלו, שמתמיד, להכיר את העולם? לחבור אל המרכזים הנפלאים שבו, שהוא עוד לא עשה אפילו את הצעד הקטן, הצעד הראשון, כדי להתקרב אליהם. והוא יצא לשוטט בדרך השדות אל בריכות הדגים, אותה הדרך שהפכה את פניה, והייתה לדרך ייסוריו המפחידה, כשצופרי רכב הפינוי החרידו מרבצם את כל עופות הביצה, ובישרו על האסון המתקרב בקולי קולות, עד שגם בגבעות הרחוקות אפשר היה לנחש את סיבת צפירתם.

 

ה

הפגישה בין ברק הצייר ושבח הלכו ותכפו. שבח זכר שלפני כל פגישה אמר לעצמו “זה ברק הצייר, החבר שלי, האיש הכי קרוב אלַי עכשיו במשק ובין הצעירים.” נכון, נעמה לא מחבבת אותו, אבל אני עוד לא מיציתי את מה שבינינו." הוא הרגיש משיכה חזקה אל ברק, אל עבודותיו הראשונות ואל העולמות המגרים שפתח לפניו. הוא גם הרגיש קרבה אמיתית ביניהם, קרבת נפש של אנשים צעירים, המבקשים את דרך האמנות בחייהם. וגם נוח היה לו שלמרות יחסי הקירבה שביניהם,יכול היה לעצור בעצמו בכל רגע ורגע, אפילו באמצע הלילה, על סף חדרו של ברק, בתוככי שיחת קרבה מעמיקה ביניהם, ולומר לעצמו שבעצם אינם ידידים במובן האמיתי של המלה, משום שמעולם לא נגעו בשיחתם בעניין מענייני חייהם הפרטיים. ברק לא שאל אפילו פעם אחת מה בין שבח לבין נעמה; ושבח לא שאל אף פעם את ברק, אם היו לו עניינים קודמים עם נעמה, לפני שהייתה לאהובתו. פגישותיהם היו טבעיות לגמרי, ואפילו צל צִלָּהּ של חובת אנשים מקורבים לא השתרבב אליהן. הם כיבדו איש את אחיו, בדרך מאופקת אמנם, מסוגרת אפילו, ולגמרי לא משתפכת.

אבל אפשר היה להרגיש תמיד, גם כשהתווכחו בלהט אין קץ על תכליתו של האמן בקיבוץ, שהם רוחשים כבוד אמיתי, פנימי לגמרי וחף מכל חיצוניות מתגרה, זה אל זה וזה אל דבריו והגיגיו של רעהו; כאילו ידעו בחוש, שרק שניהם מסיגלים להבין, את ניצוצות ההשראה המרגשים שבקעו משיחתם; כאילו חשו שרק שניהם לבדם רשאים להתפרץ לעולמות הללו, של אמנות חבויה שטרם התגלתה במילואה, ורק הם יודעים בבטחה שאינה ברת טעות, שעוד תבוא שעתם, ועוד תתפרסם אמנותם, והם יקנו להם שם משלהם בעולם. שבח הכיר תודה לברק לא פעם, מפני שמסביבו בין הצעירים החסונים של המשק, היו רבים שהתייחסו לעבודתם ברצינות ולחייהם בכל כובד הראש הראוי, וניהלו חיים צעירים נבונים ונכונים. אבל רובם היו אטומים לגמרי לחיים הנסתרים שפיכו מסביב, וממש השתוקקו ליד האמן המעצבת שתחשוף אותם.

נעמה לגלגה עליו פעם כששב לאחר חצות משיחת הסף, ליד חדרו של ברק. “סוד כמוס, מה? הוא מילא אותך בסודות כמוסים, מה? ממש כמו האישונים המסתוריים באגדות. מה אתם רוקמים במסתרי הלילות? מעניין איזה שותף סוד מצאת לך.” אבל שבח לא השיב לה. הוא היה נסער מאד מדבריו האחרונים של ברק. הוא הסתובב בחדר וחיפש את המצית שזרק לאחת הפינות, הדליק את המצית בידיים רועדות מהתרגשות וחיפש את קופסת הסיגריות, ואחר כך עמד ליד החלון שעה ארוכה, ועישן בדממה מול הלילה שבחוץ. נעמה שכבה במיטה, ממש מתחתיו, וזוהר הסיגרייה האדמדם האיר את פניה. “תיזהר שבח, תיזהר שלא תדליק את הצריף בזמן שאני ישנה.” אמרה לו והסבה פניה אל הכר והשתדלה להירדם. אבל שבח לא יכול להרגע. הֶמְיָה חרישית זמזמה בתוך בתוך אוזניו ולא הניחה לו. רעד שלא ידע את מקורו הרעיד את הסיגרייה שהחזיק בידו והקשה עליו את העישון. החדר לא היה אפל לגמרי, להפך, זהר בו אור מוזר: נוגה עצבני של אי שקט ומתח. ושבח ידע שבכך נראה לילה חשוב בחייו, אולי אחד מהלילות הנדירים שיבואו עליו, כי דבריו של ברק ריגשו אותו מאד, והוא הפך למצבר טעון של השראה. והוא זרק את הסיגרייה לכיור, הדליק את מנורת השולחן, והתנפל על המחברת הפתוחה שעל שולחנו. העפרונות שכתב בהם נשברו מלחץ ידו בזה אחר זה, והוא קילל והתעצבן, ובעט בשולחן מרוב רוגז.

נעמה התעוררה ושאלה “אתה עוד כותב? עוד לא הלכת לישון? הוא שיגע אותך לגמרי, ברק הצבוע הזה.” אבל שבח אפילו לא שמע. הוא היה שקוע לגמרי בכתיבתו. ואפילו כשחידד את עפרונותיו המשיך בכתיבה, נענה לעצביו העומדים להתפקע, ואיית על ברכו באצבעותיו. מחר, כשיאיר, חשב בתוך הלהט המשכר שנאחז בו, מחר, כשאירגע, מחר כשנעמה תצא לעבודה, אתפנה להעתיק את רשימות הטירוף מהלילה למסך המסודר של המחשב. אחרי כמה לילות טרופים הזמין אותו ברק לחדרו לראות את עבודותיו החדשות. הוא המציא סגנון חדש באמנות, טען באוזניו, אמנות חדישה שאיש לא ניסה לפניו. הוא מצא איך לשלב בין צילומיו לציוריו ליצירה מושלמת אחת. שבח נגרר אחריו ואחר הסבריו, וקיווה ששוב תנחת עליו מתת ההשראה הלילית, שבסיועה כתב ללא הפוגה כמה לילות רצופים. הוא לא חש בכלל בעייפותו המצטברת, ולא בכובד אבריו שמשך בו אל מיטתו. הוא לא התפנה לנקות את חדרו, והאבק הצטבר על הרהיטים. נעמה איימה עליו שאם לא יפסיק את התמכרותו לכתיבה, ולא ישוב לסדר יומו השפוי שמקודם, היא לא תפקוד את חדרו. היא גם דרשה ממנו שלא יזניח את מראהו, שיגלח את זיפי הזקן החדים שלו, ויקפיד להחליף את מצעי המיטה, כדי שחדרו לא יצחין ויהיה ראוי לאורחת הטהורה שפוקדת אותו. ושבח הרגיש התעלות נפלאה, מרחפת, והיה מוכן להמשיך חיים טרופים אלה עד שיפול על הרצפה למרגלות השולחן והמחברת הפתוחה שעליו.

“ככה לא חיים בני אדם,” אמרה נעמה “ככה יכולים לחיות רק מלאכים. וכאן לא גן עדן ואנחנו לא מלאכים.”

ברק הראה לו את עבודותיו הקודמות. עבודות בינוניות, צבועות בצבעים אדישים, שלא עשו על שבח שום רושם מיוחד. הוא התרשם שברק עוד לא יצא לדרך המיוחדת שלו. הוא ראה בציורים השפעות שונות של ציירים רבים, ובאחרים ראה פשוט ערבוביה לא מעניינת, שטשטשה את חדות הציורים. והוא הבין שגם ברק, למרות שדבריו היו מתלהמים בחום, עודו סופג וסופג מראות וסגנונות, ועודו נתון להשפעות מהשפעות שונות. בלילות על סף חדרו השחיז את דבריו ופרק את זעמו על כל הבינוני והמטושטש, על כל המעורבב וחסר המשמעות; אבל בציוריו עוד היה רחוק מלהגיע אל המעלה הגבוהה. לבסוף משך ברק מאחורי הארון סדרה של ציירים קטנים, שבמרכזם צילום לא ברור, בצבעים החומים והרכים שבהם היו צובעים את הצילומים בראשית המאה. שבח הביט בהם,וכבר חשב שגם בהם אין שום חידוש שימשוך את לבו; אבל פתאום קלט משהו בצילום ונדרך בפתיעה. הנערה העירומה שבאמצע טושטשה במכוון, ואף על פי הבחין מיד בגבעוליות הרכה של גופה, זו הגבעוליות האהובה עליו כל כך, זו הרכות המוכרת לו כמעט כמו גופו שלו. חשדות רעים עלו בו מתחתיות נפשו. הוא התאפק ולא הראה סימן לסערת רוחו, מפני שרצה ישר להפוך את גבו אל הצילומים ולדהור החוצה. ברק המשיך להניח לפניו צילום אחר צילום, כאילו דפדף בכוונת הרוע בתוך עורו החתוך, כאילו לא שמע ולא ראה איזו מהומה עצומה נובטת בשבח.

שבח נמלט במהירות החוצה. הוא רק זכר אחר כך ששמע את עצמו צועק בקול “לברוח מכאן מהר, לברוח מכאן, לרוץ לא חשוב לאן.” הוא לא ידע אם מישהו מלבדו שמע את הצעקה. הוא גם לא הביט לאחוריו, וכלל לא עניין אותו אם ברק נדהם ממנוסתו הפתאומית. הוא חרחר ונשף ולא התפנה לבדוק אם השליך ברק את ערימת הצילומים, או שהוא עצמו בעט בתמונות ופיזר את המסגרות לפני שפרץ בדהרה מטורפת החוצה. הוא רק רץ ורץ, חצה את הדשאים, דרך על הגינות שהחברים טיפחו לפני חדריהם, הידק את החלקות העדורות ונתקל באבני השפה של המדרכות. הוא לא ראה להיכן הוא שועט. דמעות של עלבון ושל זעם מילאו את עיניו, וכל המעמד המשפיל בחדרו של הצייר הסתחרר שוב ושוב לנגד עיניו המסומאות. ורק במזל לא נתקל בעמוד או ביתד ולא פיצח את ראשו. הוא שב ושחזר כל שנייה ארורה מאותו הרגע שהבחין בראשונה בגופה העירום של נעמה מקובע באמצע הצילום. “לברוח מכאן, לברוח מכאן, לא חשוב לאן, לחיפה או לטבריה העיקר לברוח.” הוא התיז לעצמו דיבור קצר ומתנשף, ממש בקצב ריצתו. אבל באמת היה כל כך נבוך וכל כך המום שלא זכר אפילו את כיוון שער היציאה מהמשק. בדרך ריצתו חלף על פני נערה מחברותיה של נעמה, והיא קראה אליו “לאן אתה רץ שבח, מה קרה לך?” סתם נערה שאפילו לא נהג לטרוח להשיב לה. בקושי היה מבחין בה כשעברה בחצר. ופתאום מתוך העווית שבעיניו הבחין בכל תלתל שלה, גילה שיש לה ריסים ארוכים ומצח חלק ואפילו אזנים חמודות. הכל השתבש אצלו: שמיעתו ראייתו וקצב נשימתו; ולפתע, ממש מתוך עמודי התאורה של הגדר שטס על פניהם עיוור בזעמו, צמחה דמותה המדויקת של נעמה מול עיניו. אבל לא רק עיניה ניבטו בו, אלא גם דמות הילדה שלה, שהתפנקה בזרועותיו.

“אמרתי לך שבח, הזהרתי אותך שבח, מה מצאת באיש הצבוע הזה? מה מצאת באיש המגעיל הזה ברק?” והוא כבר אימץ מעט את נשימתו, וגם רגליו כבדו סוף־סוף, והוא חדל מלשנן כמו איזה אידיוט “לברוח לברוח”. ואז האיט כאחת את מנוסתו ועצר את ריצתו ומילא את חזהו באוויר. והתנשם בשריקות יגעות, ועבר לצעדי הליכה, וכבר חשב לחצות את השער לשדות וללכת בדרך אל ברכות הדגים, ולהטביע במים, בינות לדגים המפרכסים, את מה שנותר מנפשו הפגועה.

הדקות חלפו, ואחרוני הבתים של המשק נעלמו מאחורי גבו. ממול, מעבר לשדות הנרחבים שהשתרעו עד לאופק, ריצדו הילות מבהירות שלפני שחר. ולפתע ירדה עליו מנוחה גדולה. בבת אחת ירדה עליו, עד שכמעט כרע על הדרך. הכל נתברר לו תוך שניות קצרות. הוא יפסיק את קשריו עם ברק, ויותר לא יראה את פניו של האיש, לא ישמע את קולו ולא יתקרב לחדרו. מצידו, יכול ברק לארוז את תרמיל המסע שלו כבר הלילה, ולצאת עם השכמה למסע הגדול ששבח סייע לו בכל פרטי תכנונו. הוא רצה להוציאו מחייו בבת אחת, בשליפה מכאיבה, ושלא יתקרב לעולם לתחומו.

ולא יהיה מנוס מריב גדול עם נעמה. והוא יצרח עליה בחמת זעמו, ויפרוק עליה את כל קנאתו המטרפת. והיא? היא תושיט את ידה אליו, למעלה, תמתח אותן כגבעולים דקים ותגיד “אבל שבח, אני מבטיחה לך, אני נשבעת לך, לא היה בינינו שום דבר. לא קרה שום דבר שצריך להפריד בינינו. אני עמדתי וברק צילם וזה הכל. אני לא יודעת מה החלאה הזה עשה אחר־כך. הוא אפילו לא התקרב אלַי יותר ממה שהרשתה לו העדשה.” אבל הקנאה צרבה אותו מבפנים. הוא לא האמין לה. הוא רצה להאמין לה ולא יכול. הוא ניחש מזמן שהיו עניינים קודמים בינה ובין ברק. מאיפה ידע הצייר לספר לו על ההפלה החשאית שעשתה, בטבריה או בחיפה? ומאיפה ידע ברק שאסור להאמין לאשה הקרובה אליך קרבת נפש?

ואולי הכל פרי דמיונו הוא, ומה שראה בצריפו של הצייר לא היה ולא נברא? אולי טעה ורק דימה לעצמו שזוהי נעמה המצולמת בעירום? הדמיון הוא כוח מתעתע, ואין דבר קל מללכת שולל אחריו. הרי נעמה כבר נמצאת איתו שבועות אחדים, והוא כבר מצא פתחים לנשמתה. ואולי דווקא משום שהם כל כך דומים, לא הפרידה נעמה ביניהם? הרי שניהם חלמו באוזניה על נסיעה רחוקה לבירת האמנויות, על חיים נזיריים של שוליה בבית מלאכתו של מורה גדול, על עולם הנסתר, שרוב בני האדם אינם מבחינים בו, ורק הם, רק שניהם מכל הצעירים שבמשק, האמנים לעתיד, מסוגלים לראותו. שבח לא היה רודף בחורות, ולא ידע אם יש הדומות לה, או שאולי אחרות, אינן משתעשעות עם שני מחזרים בבת אחת. והוא הבין שיש בינו ובין ברק הרבה צדדים דומים, אבל לא יכול היה לסבול את המחשבה שנעמה הייתה עם שניהם. ואם הייתה באמת חברתו לפנים, איך הצליח ברק להסוותה? ואיך הצליח לדחוק אותה לגמרי מכל שיחותיהם? ואפילו לא להזכיר אותה ברמז קטן?

הוא חצה את הגשר הישן שמעל לנחל, ועלה אל הגדה הגבוהה של בריכת הדגים. האוויר הלח שמעל למים עטף אותו במטלית חמימה. במזרח, מעל לגבעות כבר החווירו השמים, ושבח שמע איך החיים בסבך הביצה ובין הקנים מתעוררים. הוא קרב לאיטו אל המים המהמים. מה עליו לעשות, בשם האלוהים, מה עליו לעשות עם צערו? והוא געה לפתע ביבבה שהחרידה את ציפורי הסבך. האם עליו לבכות ולהיליל כמו תן? ובכן, הנה נעמה, הוא בוכה כמו תן בקנאתו. והוא גחן על ארבעותיו, ממש על שפת המים, וגעה בבכייה ארוכה וקשה, שכמוה לא בכה שנים. מש כאילו היה תן שמיילל בין הפרדסים. הוא הזדחל אל מעבה שיחי הפטל, התכנס ביניהם בברכיים אסופות ובכה מתוך נפשו אל המים. וקול הנהי שלו השתלב בקולם הגובר של חיות המים והסבך, שניעורו בהמוניהם לקראת השחר. ואולי יסתתר בין השיחים כשיעלה האור. הוא לא ישוב למשק, ושם תתעורר דאגה עצומה לשלומו? ממש כמו התנים שממהרים להיסתר בסבך אחרי שהשמיעו את יללת הבוקר קורעת הלב שלהם. ואולי ימתין כאן במחבוא הבריכה כמה ימים, עד שנעמה תבין היכן יש למָצאו? אבל כל אלה היו רק הרהורי הבל, שחלפו בו ונעלמו. ושבח קם וניקה את ברכיו ואמר לעצמו שאפשר להשתטות בלי סוף, מפני שאין גבולות לצער ואין מידות לקנאה, אבל לילל ולזחול כמו החיות, ולכרסם במסתור את בשר עצמו, אלה הם מעשים טפשיים המועילים רק למי שאינו מבין. אילו היה נער פגוע, אפשר שהיה נוהג ככה. אבל בגילו? בכל אגודת שיחים דימה שהוא רואה את נעמה, עולה כגבעול מיתמר מתוך הגושיות הכהה של שפת המים. בכל משק כנפיה של אנפה נחרדת דימה לשמוע את לחישותיה, ובכל אגל טל דימה לראות אותה שוכבת בזרועותיו ועורה מצטמרר מהעשב הטלול. הוא הזדקף והביט מסונוור בשמש הזורחת מאדימה מעל הגבעות שבמזרח. והוא דימה לראות את האור שזרח מעיניה של נעמה, ואת הצעיפים הכחולים שבהם הקיפה את גופיהם המתעלסים. הוא צעד לאיטו אל מזח הבטון הצר וישב על ערימת שקים. הקרניים ששלחה אליו פשטו בכל הרקיע. הוא לא הבין כיצד יוכל לחיות בלי אהבתה.

ואז, עם מעוף האנפה, חלפה בו דקירה מהירה, כשחשב, איך היא מתנשקת עם ברק? והוא החליק מבלי משים את שקי הגרעינים המקופלים שתחתיו, כאילו היה מפשיר את הקמטים בשמלתה; ולרגע חלף בו הרהור נורא, שכך היה גם מפשיר את קמטי הבוץ שדבקו בגוויתה ועטו אותה כולה, כשחולצה דוממת ממי הבריכה הבוגדניים, והוא קרב אליה לזהותה.

 

ו.

זיכרון המעשים האלה, שקרו רק לפני חצי שנה, רדף את שבח כמו צל. לכל מקום שהלך, הלכו איתו. הם נסעו אחריו כשנסע בארץ, אחוז בתזזית של מסעי השכחה שלו; הם לא הירפו ממנו גם שפקד את קברה בצל האקליפטוסים העבותים, וגם שהוזמן לשתות תה של מנחה אצל הוריה המבוגרים. הוא לא סלח לעצמו על הקנאה המטרפת שהחשיכה את עיניו. לא הוא נזקק אז לעזרה דחופה, נעמה היא שפיללה באותם הימים הנוראים לסיוע דחוף. נעמה היא שצללה לתהום הבלבול והעלבונות. היא שנדחתה על ידיו, מבלי שעשתה לו שום רעה, שום עוול אף לא הזעיר שבזעירים. הוא התגולל עליה בחמת קנאתו, והיא הצטנפה לה, נסוגה ממנו ומהחיים, ולא גילתה לו כמה עמוק מכאובה. והוא זכר איך היה מלא בשנאה משחיתה לברק, שבאנוכיותו היהירה פגע בנעמה פגיעה אנושה.

איך קרה שהאיש הזה, “הצבוע הזה”, כמו שכינתה אותו נעמה, לקח ככה את לִבּוֹ בשבי ציוריו? איך זה שנמשך אליו מפגישותיו הראשונות, שליד סף דלתו? ושבח שאל את עצמו האם לא הרגיש בחושיו, חושי צעיר מאוהב שנתחדדו עד כאב, שהיו דברים דומים בין ברק לנעמה, ודווקא משום כך נמשך אליו. האם מפני שנאחז בסקרנות לראות כמה חדרה נעמה באמת לתוך חייו? האם משום שהשתוקק להבחין עד כמה שלחה את גבעוליה לתוך יצירתו? לתוך ציוריו הראשונים ולתוך סדרת הצילומים שלו? האם ייתכן שהוא נמשך אל ברק רק כדי לגלות את הדי קולה ובבואת דמותה הגבעולית בנאומיו המתלהמים על תכלית האמן? אבל אם זה היה נכון, ואלה הם זרמי המעמקים שהנחוהו מבלי שידע, איך זה שלא נהפך לבו לשנוא את “החלאה” הזה, כמו שלחשה לו נעמה? האם מפני ששבח הבין שאם יאשים את ברק, הרי זה כאילו האשים גם את נעמה בקשר הסתרים שביניהם? או אולי צריך היה פשוט לשנוא את החיים במשק, את שכונת הצריפים הצפופה של הצעירים, שבתוכה רתחו ובעבעו יחסים מכאיבים כאלה? אולי צריך היה לקלל את נעוריו, את תאוותו שהֵנֵצָה והתלקחה, את הריח המגרה של פריחת החרובים? אולי צריך היה לקלל את חייו שבשגגה לגמרי, ולא בשום זדון מכוון, הפכו אותו לכדור משחק, שלאיש לא הייתה שליטה על מעופו? או אולי צריך היה לגדף ולנאץ את חיי שלושתם, שנקלעו למערבולת משגעת, שכוח הסחף שלה גדול מכוחם? כלואים בין קירות העץ הדקים של צריפי הצעירים, ושבויים ביהירותו המתנשאת של ברק, ובגחמותיה חסרות המנוחה של נעמה, ובתמימותו המכשילה שלו עצמו?

אבל בשעות הדוממות שבילה בהתבוננות שקטה, על הספסל המתפורר שבקצה רחבת בית־העלמין, נבטה בו לאיטה רוח חדשה. רוח שהגיחה חלושה דווקא מתחת להרי המחשבות המדכאות, שרבצו עליו רוב שעות היום. הוא הרגיש את ניצני ההתגברות נובטים בתוכו. כאילו ירד כבר אל תחתית הבור, אל מקום שאי אפשר לרדת נמוך ממנו, ועכשיו נותר לו רק לעלות. כלומר, לנסות להאחז בצפורניו, בידיו וברגליו, בכל כוחו, במדרון הבור החלקלק, ולטפס לאט לאט אל ראש הבור. והוא ידע שלאחר שיתגבר, ולאחר שישכח את מכאוביו, ולאחר שיוכל סוף־סוף להישיר מבטו אל מצבתה של נעמה, תהפוך ההתגברות לסגולה חדשה של נפשו: לחוסן פנימי, סגולה אמיתית, רכושו שאיש לא יוכל לקחת ממנו, כיוון שבמכאוביו קנה אותו, ואיש לא היה עמו לחלוק בהם ולסייעו בנשיאת משאו. והוא לבדו עמד בכל החודשים הקשים הללו, מאז אותו אחר צהריים נמהר. שבח קם מהספסל והחל להקיף את חומת בית הקברות בשביל הצר שכבשו רגלי המבקרים, כמנהגו בכל פעם שירד לפקוד את נעמה. אבל הוא הרגיש שרגליו צועדות בכוח חדש על החצץ הדק, ומבטו כבר פונה לחומה הנמוכה ומעבר לגדר שמאחוריה, אל השדות הנפתחים, אל הגבעות הרחוקות, אל התלולית המוריקה במרחק של בריכות הדגים. כוח מוזר צמח בו, כוח שהקנה לו ביטחון. והוא חש בבטחה ששופעת מרגליו, והוא ידע שכנפיו עוד ישובו ויצמחו, והוא עוד יעופף בעזרתן אל כל המקומות שחלם להגיע אליהם, אז, בסיני כשהתגלגל בדיונה של דהב, עירום וחבוק עם נעמה, עד שנראו מרחוק כבשר אחד. והוא יפקוד את כל התחנות בדרך להיות אמן בוגר, ממש כמו שתכנן עם ברק. ורק נעמה לא תהיה לצדו.

וכשישב ליד שולחנו, מעל למחברת הפתוחה, והתגעגע ללילות ההשראה מלאי המתח, ששאב מהמצבר הטעון עד להתפוצץ של ברק. חשב שאולי טוב עשה שלא האשים אותו בעת הלוויה, ואולי טוב עשה שלא האשים אותו באוזני המלווים, רגע לפני שהתפזרו, כמו שתכנן לעשות בצערו. וטוב שלא דיבר בו רעות גם שישבו האבלים בביתם של הוריה המבוגרים. וטוב שלא נתפתה לומר דברים שאין בהם חזרה. ויפה שלא נענה ללחצם של המסיתים, ולא סיפר גם שום דבר לעתונאית החטטנית מהמקומון, שחגה סביבו כמה ימים וכלל לא התעייפה. וגם כששלחו ממערכת העיתון צלמת תמימה ונחמדה, הוא לא נלכד ברשתה, ולא האשים את ברק בתאונת הטביעה של נעמה.

הוא זכר שהוריה ביקשו ממנו שייכנס ראשון לחדרה. שיראה הוא ראשון מה יש להוציא ומה כדאי להשמיד, כדי שלא יסתבכו הדברים. והוא הסכים ונכנס ראשון, בלב הולם מהתרגשות משונה. והוא זכר את צרור הדפים של רשימותיה, ושם אותו בכיס מעילו, גם אחרי שקרא אותם, שבעים ושבע פעמים קרא אותם, לא גילה לאיש מה כתבה בהם; לא להוריה ולא לחברותיה וגם לא למזכיר המשק הבא לשוחח אתו לאחר האסון. אם היו ברשימותיה דברים הנוגעים ליחסיה עם ברק, רק הוא ידע עליהם. ושבח צלל בתוך מעמקי מחשבותיו ובתוך התהום של זכרונותיו, וניסה לקשר בין הפרטים המבודדים של חייהם בחודשים האחרונים. הוא התאמץ למצוא מפתח לסדר האירועים, הוא רצה לדעת בכל נפשו האם יש קשר בין המאורעות, האם ישנה איזו כוונה גדולה מאחורי העצב? האם הייתה כאן איזו מזימה שנרקמה מלמעלה? ואם הייתה מזימה, נגד מי הייתה מכוונת? נגד נעמה הרכה והחפה מכל רע? נגדו, תמים ובוטח באנשים, כדי שילמד ולא ייכשל יותר? או נגד ברק, “החשוד בעינַי תמיד,” כמו שלאטה לו פעם נעמה? שבח ישב ובהה בצריפו, אל החלון הפונה אל החורשה, ותהה אם היו מניעים נסתרים לפרשה המשולשת שנסתיימה רע כל כך או אם עליו להסתפק מכאן והלאה ועד יומו האחרון, בניחוש שרק צירוף מקרים מעציב קרה כאן? ואולי, אם לא יוותר, ואם לא יתעייף, ואם לא ייכנע, יתגלה לו ביום מן הימים הפשר האמיתי של הנסיון הקשה שעובר עליו? והוא נשען על כסאו לאחוריו, ועצם את עיניו, והניח לעצמו לגלוש להזייה. והוא ימצא, הוא לבדו ימצא ויגלה. רק בכוחו שלו למצוא ולגלות. ורק לו יביא הגילוי תנחומים, כי את הוריה לא יוכל לנחם לעולם. וברק נסע מכאן מיד לאחר האסון. ו’כת הכחולים’ עם ידידיה של נעמה התפזרה זה מכבר. והוא הרגיש שאינו מסוגל לא לשנוא ולא להאשים אף אחד, ורק הגה קינה נכאה, ואף אותה הגה חלושות, לנשמת הנפטרת היקרה, נעמה שלא ישכח לעולם. לנעמה הזדמנו כמה ימי חופש בלתי צפויים, השיפוץ בפעוטון שעבדה בו כעוזרת התארך בשל איזה עיכוב, והיא בילתה ימים ארוכים בצריפו של שבח. הוא זכר את הימים הללו כמתנה מתוקה. והוא התגעגע בלבו לחופשיות שבה נהגו זה עם זו. המון מחיצות קטנות נפלו, כשחיו יחד כל היום. נעמה התבייתה בצריף, הילכה לה בלבוש קל, ואפילו התפשטה והתלבשה בפניו. והוא חש שהימים הקצרים שנפלו עליהם פתאום בחדר המשותף קירבו אותם מאד. והוא נמשך אליה ללא הרף באותם הימים, ניצל כל הזדמנות כדי להפתיעה ולחבקה, וכדי למשכה אל המיטה. הוא לא בחל בשום “תכסיס בזוי” כמו שכינתה נעמה את מהלכיו. הוא הפתיעה מאחוריה, ודבק בה ונפל עליה ועל הרצפה ועל השולחן ועל הספה הצרה – על כל משטח שנשא את כובד משכבם. וריח החרובים שצף ובקע מהחלונות, ריסס בבושם תמידי את מצעם. “ניחוח הָאְַבִיוֹנָה” אמר שבח “ממש לקוח מספר שיר השירים.” אבל שיחות מקרבות לא התנהלו ביניהם. להפך, קרבת הגוף כמו הרחיקה לשעה את קרבת הרוח. הוא נמנע משאלות ונעמה לא הייתה להוטה להשיב על מה שלא נשאלה. ומשום מה חשב שבח שהימים הללו הם דווקא הזדמנות כדי, לברר את מצבם," וכדי לדעת “לאן הם הולכים.” אבל נעמה לא מיהרה לשום מקום. דברים אחרים הציקו לה, וגם ברגעי השחרור שלה, כשפרפרה מעליו, מסוחררת לגמרי מאהבתו, לא התרצתה לבקשותיו, ולא הסכימה לקבל אחריות ולקבל החלטות, כמו שביקש ממנה שבח. והוא הרגיש שבלבה רוחשים דברים שאינה רוצה להוציאם לחוץ. והוא הרגיש שגם בשעה ששכב איתה בדממה, כולו מלוהט מתשוקה שאין לה שובעה, היא מרוחקת ממנו איזה מרחק שאי אפשר למוש בידיים. וכשדחק עליה עוד ועוד “נעמה מה יש לך? נעמה מה את מסתירה ממני?” פרצה בבכי, כדרכה, והחביאה את פניה בשקע צווארו, ולחשה לו “שבח הנח, אל תענה אותי גם אתה. מספיק אני מעונה.”

והוא זכר איך קרב ברק אל חלונה, ואיך פרט על הגיטרה שלו מנגינה מתוקה שלמד בצבא, ואיך כרע על ברכיו על הבלוקים השבורים שמתחת לחלון, והמתיק לה סרנדה נעימה אבל מלאכותית, ממש כמו שנהג עם החיילת שהביא איתו מהגדוד. כן, היה איזה צדק מוזר במלים הבנאליות של השיר, משהו מנוגן ומטופש, אבל בכל זאת נעים וצובט את הלב. “דומה הגבר לספינת מפרש/ באין מצפן לו – הוא טועה בדרך.” והוא זכר מעמד מצחיק, שנעמה ראתה פעם את מכנסיו שהתנפחו מעוצר תאוותו, והניחה את ידה על מפתח המכנסיים ואמרה “אתה שבח, לך אין בעיה. אתה לא מאבד את המצפן שלך אף פעם. אני מרגישה את המחט המגנטית שלך בתוך היד.” והוא הסתער עליה בזעקות שבר, שנשמעו כאילו יצאו מהסרט השבועי שהוצג ביום שלישי בקיבוץ, אוזו גרסה מאוחרת ומיושנת של טרזן מיושן.

והוא פיזם ולאט באוזנה את הסרנדה המתוקה, שבעצם לא הייתה אלא שיר זימה של חיילים, שברק שינה את מילותיו כדי שיתאימו לפריטת הגיטרה שלו. “והאשה – דומה לרוח עז/ המובילה אותו לחוף שהיא בוחרת.” ושבח חש כמו דקירת מחט חולפת בלבו, כשישב רכון על רשימותיה, ונזכר איך נמשתה מתוך הבריכה, ואיך נגררה על החוף, לא החוף שמדובר בו בשיר, אבל בכל זאת בחוף שהיא בחרה בו; כל כך בחרה בו, וכל כך נוראה הייתה בחירתה, שצמרמורת עוברת בגופו גם היום, כמה חודשים לאחר שהכל נגמר. ואילו לא ביקשו ממנו הוריה המבוגרים, אפשר שלא היה טורח כלל על רשימותיה, וחוסך מעצמו את כאבי הלב שגרמו לו. אפשר שפשוט היה משאיר אותן בכיס הפנימי של המעיל, ממש כמו שהוציא אותן לראשונה מחדרה. והוא תלה את מעילו על הקולב שליד הדלת, ולא העז לגעת במעיל ימים רבים. עד שיום אחד נשברו הברגים של המַתלה, והוא סילק את המעיל למקום אחר, ואז מישש לפתע את הכיס הפנימי ונחרד, כשנזכר בצרור הדפים שקיפל בחופזה בתוך חדרה. ומאז לא הניחו לו הדפים שהותירה, והוא טילטל אותם והעביר למעטפה אחרת; ושוב לא יכול להרגע ושם אותם מעל לכוננית הספרים, הכי קרוב לספרים שאהב. אבל בלילות היה כוח מושך בו וממקד את עיניו בפיסה הלבנה שמעל לכוננית והוא נאנח וירק, ולגם כוס מים מהברז, והלך להשתין, ושב למיטה, ולא נשכב אלא התכופף ותיקן את מהלך המחוגים של השעון המעורר. אבל המעטפה לא הניחה לו. והוא ידע באותו הרגע שעד שלא יקום בו הכוח לעבור על הדפים ולקָראם, לא תהיה לו מנוחה. ובדיוק למחרת, על המדרכה שליד חדר האוכל, נפגש באקראי עם הוריה של נעמה. והם ביקשו ממנו לבדוק מה קרה לצרור הרשימות שנמצאו על שולחנה של נעמה. ושבח אפילו שכח להתפלא מהיכן הם יודעים על הצרור, שהרי לפי מה שהוא זכר, לא סיפר לאף אחד בעולם מה מצא בחדרה של נעמה. והוא היה הראשון והיחיד שנכנס לחדרה מיד לאחר הלוויה. האם יתכן שמישהו הקדים אותו? אבל כדי שלא לעכבם על המדרכה, וכדי שלא יתרגשו, השיב להם באדיבות והסכים תכף להצעה. משום מה אמר אביה “הפנקסים היומיים, היומיומיים שלה.” ואמה תיקנה אותו מיד “לא הפנקסים אבא, אלא המכתבים. אתה לא זוכר שהיא דיברה על מכתבים?” והאב הסכים ואמר “כן אולי את צודקת, אמא, אולי באמת אלה רק מכתבים. ובכל זאת אני משתומם, היכן השאירה את הפנקסים היומיים שלה?”

ושבח מיהר והסתלק לצריפו, כי היה לא נעים פתאום, כאילו גילו את השמיכה מעל הגוויה עטוית הבוץ של נעמה, כאילו הציצו בלי רשותה אל המקום הכי פרטי שלה; שאילו הייתה חיה עכשיו, לא הייתה מרשה לאף אחד בעולם לדחוף לשם את האף, אפילו לא לשבח. ובדרכו אל הצריף חזר לענות את עצמו בסדר השאלות הקבוע, שבו עינה עצמו מהיום שנסתלקה. האם רמזה לו נעמה, או האם אפשר היה לפרש כרמז אי פעם, שבכוונתה להביא לעצמה סוף כזה? האם זרקה לו דברים בשעת רתחת המריבה ביניהם, דברים שנמחקו מזיכרונו? שאילו רק היה זוכר אותם בזמן, אפשר היה למנוע הנעמה לצאת אל הברכות? וכמו אז, הטילה איזו יד נעלמה למקומו וגרמה לו לשיתוק, וכפתה אותו אל כיסאו ואל שולחנו, ממש כמו שהרגיש בלילו האחרון עם נעמה, כאילו התחננה אליו שייצמד אליה, עוד, עוד, ולא יניח לה לבדה, לא ביום ולא בלילה. אבל אותה היד הנעלמה הטילה אותו למיטתו והחזירה אותו לסדר יומו, וכפתה עליו להשכים לעבודתו, כמו שעשה בכל יום. והוא נאחז באותו שיתוק מוזר, עד ששמע את הצפירות הנמהרות של רכב הפינוי.

 

ז.

את שלושת החודשים שעשה עם נעמה בחולות הזהב של סיני הוא לא ישכח לעולם. כמה הם נראים לו קרובים לפעמים, רק להושיט יד קטנה וכבר הוא מהפך את גורלם, וחוזר לשקוע עם נעמה בחול החם. והוא חי ומתענג, ונעמה חיה ומתפנקת וגורמת לו עינוגים נפלאים. הוא היה מאושר אז לגמרי, מאושר בחייו הצעירים, מאושר בנעמה אהובתו, ומאושר בעתיד המשותף שהחל להירקם בשיחותיהם. הם שקעו ביופי של דהב, שכחו את העולם, והעולם שכח אותם. הם לא ראו איש ולא פגשו שום מכר והתרחקו מהמהומה של כפר הנופש. החוף של דהב שרץ כל מיני בודדים ושוכחי עולם כמוהם, והם נזהרו מאד שלא לפגוע בהם. שבח חשש, שאם יפגשו מישהו מוכר, הוא ינהג בגסות בלתי צפויה שלא יוכל לשלוט בה; לכן הפציר בנעמה שלא להתקרב לכפר הנופש ולא להצטופף עם המוני הטיולים המאורגנים ולא עם התיירים שהגיעו כל יום אל הסככות שעל החוף. הם לא נסעו לאתרי הצלילה הנפלאים שבדרום, ולא עלו אל הבוסתנים הנחבאים שבהר הגבוה, ולא ירדו אל נאות המדבר עם המעיינות המתוקים. רק לאילת יצאו פעמיים שלוש, כדי לטלפן אל המשפחות ולהרגיען, וכדי למלא את מלאי הסיגריות שלהם.

בבקרים הייתה דממה מדהימה שורה על החוף. המגדלור המתפורר הבהיק בעת הזריחה, ושבח דימה שהוא רואה ענני ארבה כהים חולפים מעליו וממשיכים אל חורשות הדקלים. ובלילות, אחרי שטיילו מעט בסִמטאות הכפר הבדואי, ומסביב למאהלים הפזורים, יכלו לשמוע את המוסיקה הרעשנית שעלתה מכפר התיירים. שבח השכים אל הים, לשטוף את כלי האוכל שלהם ולעשן סיגרייה ראשונה. הוא פסע יחף בתוך החול הלח, והטביע את טביעת רגלו בתענוג ממושך.

לפעמים הייתה נעמה מצטרפת אליו, כשהתעוררה ולא יכלה להירדם. היא פסעה עירומה באור הבוקר ונעלמה לאיטה בתוך המים הירקרקים. הים היה סבלני ונעים, ושימש להם לכל צורכיהם: לניקוי הכלים, לרחצה ולבילוי. ונעמה אמרה לו שאילו הייתה חיה ליד ים כל חייה לא הייתה מתביישת ממנו אפילו בשעה שהייתה כורעת להשתין. הים כל כך היטיב איתה, שאילו יכלה גם לישון בתוכו, הייתה מעבירה אליו את המזרונית הדקה שלה ואת הכרית המתנפחת.

הם שכחו את הצריפים המעיקים שבמשק, את ברק הצייר המתנשא שהטיל את צִלּוֹ על חייהם, את חבריה של נעמה מ’כת הכחולים’. שעות ארוכות ישבו על החוף, עישנו והניחו ראשיהם זה על זו. הם נשפו את עשנם ופיתלו אותו לצמה אחת ועקבו אחריה עד שנמוגה. ואז האזינו לדופק הלבבות הצעירים שלהם. לפעמים רצתה נעמה לומר משהו, אבל שבח מיהר וחסם את פיה באצבעו, והיסה אותה, “לא עכשיו נעמה, לא עכשיו.” המקצב המתוק שעלה מחזותיהם הילך עליהם קסם. הם נכנסו למין מצב נפשי הזוי ומתקתק, עד שלא הרגישו ברעב ולא בצמא, ולא בילדי הבדואים שהתגנבו ועקבו אחריהם בחשאי, לראות אם אפשר לזנב בין חפציהם.

שבח ישב והביט אל חילופי הצבעים של ים סוף, הזר והמוכר. בנסיעתם לאילת סרו גם אל המצפה התת־ימי, ונדהמו מחיי הדגים שרחשו מתחת למים, נעמה לא רצתה לצאת מאחורי חלונות הזכוכית. היא הצמידה את מצחה אל האקוואריוֹן השקוף כמו ילדה קטנה. היא התפעלה מהעולם הקסום שנגלה, והציעה לשבח לבלות במצפה את הימים שעוד נותרו להם לעשות בסיני. ושבח צחק בפניה ואמר “בחיי שאת כמו ילדה קטנה נעמה.” אבל בטיולים הקצרים שערכו, לפני השקיעה, דיברו הרבה על חייהם. שבח התפאר בידיעותיו ולימד את נעמה איך מבחינים בסלעי סיני השונים. הוא קרא לפניה בשמות תקופות גיאולוגיות, והדגים לה בחלוקים הצבעוניים, שליקט משפת המים; והוא דחק בה לזהות את הציפורים השחורות, הדורסים הגדולים שחלפו מעליהם, וגם הראה לה עיירה נידחת בחוף הסעודי שממול.

ערב אחד ישבו מתחת למגדלור המתפורר, הדייגים הבדואים היו נרגשים, צעקו ומשכו בהם אל הסירות; ושם בין הרשתות המסובכות הראו להם כריש מפחיד שהחל כבר להצחין. צבע הפלדה שלו החזיר את קרני השמש במין בוהק מת, וילדי הדייגים ריקדו מולו ריקוד מגוחך. וכשמשכו הילדים ברשת, הוא פרפר כאילו היה חי. הכריש היה נקי, ולא עטה את שכבת הבוץ, ומרחוק התפלא שבח מדוע אינו חותר אל החול ומדוע אינו מנסה לשוב אל המים, שהרי יכול היה בשניים או שלושה ניתורים להבריח את הדייגים ולהבהיל את הילדים; ואם היה מנתר עוד ניתור אחד גבוה, אחרון, היה מנתק את הרשת שהיה לכוד בה, ומזנק אל המפרץ הקטן, צולל בזריזות, מרים מעט גלים, מסעיר כמה מערבולות, מקציף את שולי החוף ונעלם.

נעמה עמדה מוקסמת מול הכריש ושאלה “תגיד שבח, למה הוא לא מנסה להימלט? תגיד שבח, מה אתה חושב הייתי אני עושה במקומו? לא הייתי מנסה להימלט? תראה כמה הוא קרוב. קצת אומץ, קצת סיכון, קצת פחד ומשתחררים.”

והוא זכר את דבריה ולא שכח אותם, גם כשישב חסר כוח מול האלונקה מנטפת הבוץ על הסוללה הסדוקה של בריכת הדגים, לאחר שהוזעק לזהותה בידי המצילים, באותו אחר צהרים נמהר, אותו אחר צהרים ארור, שלא יימחק לעולם מזיכרונו. איך היססה בעדינות מול הכריש, איך הניעה אל הגבעוליות של גופה לפנים, ואיך משכה אותו מבוהלת לאחור, עד שרצה לחבק אותה; פשוט להתעלם מצחנת הכריש וזעקות ילדי הדייגים, ומצילו המתארך של המגדלור המתפורר; פשוט לאמץ אל גופו את הגבעול הרפה, ולהרגיע אותה בדברי חיבוב שקטים שאהבה.

“אח נעמה, זה לא הרשת. זה הכריש שנתפס בתוכה. שום אומץ כבר לא יעזור לו, ושום תעוזה. אם יקפוץ אפילו עד לשמיים לא יוכל להתיר את סיבוכי הרשת שנתלפפו סביבו.”

ואחר כך החשיך במהירות, והמפרץ נעלם בחשיכה. והמגדלור שלא האיר כבר שנים נבלע באפלה. והם בוססו בחול לאורך קו המים, עד לחניון הלילה הקטן שלהם, שתקעו אותו בכוונה באמצע המדרון של הדיונה. מרחוק כבר עלתה ההמולה הרגילה של כפר הנופש. והרוח הצפונית הביאה איתה גם את הצפירות של האוטובוסים הנערכים, ואת המוסיקה הקולנית של הרמקולים. ומדי פעם בקעו את הלילה היורד כריזות צרחניות של פקידי הקבלה, וריח הדגים המטוגנים הגיע עד אליהם, ואיזו בָּאְשַת ים לילת מעורבת בסרחון פגרי הדגים.

נעמה נסמכה אליו, ונתנה את כפה בכפו, ונשענה אל כתפו והצטערה על גורלו המר של הכריש. ושבח הדליק סיגרייה לעצמו, ובה הדליק גם אחת לנעמה, והם עישנו בדממה המדברית. רשפי הסיגריות הכחילו באופל, וריח הטבק המעושן התערב בריחות הים. שבח ניסה לנחמה ואמר שהכל מקורו בטעות, מפני שבדרך כלל אין כאן כרישים, והדייגים ודאי לא התכוונו לצוד ברישתם כריש; ואילו קרה כל זה צפונה מכאן, באילת, היכן שיש דייגים נבונים יותר והיכן שפקחי טבע משגיחים, כבר מזמן היו מחזירים אותו למים. בלילה נצמדה אליו נעמה, אבל לא רצתה את גופו בתוכה. והוא הרגיש את הרטיבות המלוחה שגלשה על פניה, ורצה לשמח אותה, ורכן עליה ולקלק בחריצות את הדמעות מעל שפתה, כאילו היה כלבלב מתחנף. ואז נשק לה נשיקה מלוחה וארוכה, ושכח לרגע את קנאתו המציקה, ושכח את סדרת צילומי העירום שצילם ברק, שהחליאו אותו רק לפני זמן קצר. והם שכבו על גבם, עישנו והשקיפו על הרקיע הבהיר שנפתח מעליהם. ואפילו אלומות האור הפתאומיות, שנזרקו מהאוטובוסים המתמרנים בחניון התיירים, לא הפריעו להם, ושבח חזר והיה למדריך שלה למסתורין של הלילה. מרוב התמצאות ומרוב ידענות הוא ממש חישב להתפקע. ובטרחנות של מורה שעממן שאיש אינו מקשיב לו, והוא הסביר לנעמה שוב ושוב את מערכי הכוכבים, המאירים באורם הקסום על המפרץ החמוד של דהב. הוא ביקש להפתיע אותה ביציאה לדיג לילי על סירת דייגים של הבדואים. הוא זכר את סיפוריה מהימים שהייתה מדריכת טבע בצבא. לילה אחד הוזמנו הבנות להצטרף לחבורת הדייגים במושב החדש, לא הרחק מכאן. הבנות כבר התרגשו, והמתח לקראת הלילה עלה ועלה, והן כבר צחקו ושרו ובכו ורצו אל המעגן. אבל רוח צפונית חזקה, שהפתיעה גם את הדייגים של המושב, הרימה פתאום גלים עצומים והדיג הלילי נדחה. ואחר כך התפזרו המדריכות בארץ, ושוב לא הזדמן לה לצאת אל הים. שבח ראה איך התיירים בכפר הנופש מתמקחים עם הבדואים ועשה ממש כמותם. הוא הכביר במלים, במחוות ידיים סוערות ובקופסאות סיגריות שהביא מאילת. והבדואים הזמינו אותו ואת האשה הרזה, שנראית כמו ילדה, אל המפרץ, לשתות אצלם קפה לפני ההפלגה.

הוא חרד לה כשטיפסה על הסירה, אבל נעמה, בהטיית הכתף הילדותית שלה, ששבתה את לבו מההתחלה, העיפה את עצמה בזריזות מעל המעקה. ושבח נזכר איך התעופפה לקראתו בראשית היכרותם, כשפגש בה במורד המדרגות של בית המזכירות. גם אז התעופפה מעל המעקה הישן, הישר מתוך הספרייה לזרועותיו, והיא אמרה לו, “שבח אל תשכח שהייתי פעם סייחה אמיתית, הייתי מדריכת טבע בצבא, כבר שכחת?”

לא, הוא לא שכח. להפך הזכרונות הציפו אותו עד שכמעט הפילו אותו מהסירה המתנדנדת. היא דילגה על קרשי הסירה, מצד אל צד ומהחרטום אל הירכתיים. כאילו דילגה על סוללת בריכת הדגים, אז שהתחרו ביניהם, והטילה בכל כוחה את אבן הכורכר השטוחה. מרוב תנופה כמעט שעפה מהמזח הצר. היא לא הצליחה להקפיץ את האבן יותר משלוש פעמים. ושבח חייך כשזכר איך הוא הטיל את האבן ממש מהמקום, בלי לקחת אף טיפת הרצה. האבן שלו קיפצה על המים חמש או שש פעמים ונעמה התכעסה. ושבח אמר לה “נעמה לא צריך לרוץ כל כך הרבה בשביל לזרוק אבן אחת קטנה, צריך פשוט לדעת, צריך לזרוק אותה בחכמה.” הבדואים הדליקו את מנורות הלוקס, וסביב הסירה זרח מעגל של אור לבן; הים הכחיל לפתע מתחתם, כאילו האירה עליו השמש באמצע היום. היא נשענה על כתפו, נטתה כתמיד לימינה, והביטה כמכושפת במים הכחולים שהתכהו והקיפו אותם ברחש שורקני. ושבח אמר “נעמה בהזדמנות הנדירה הזו אולי תספרי לי למה הצטרפת ל’כת הכחולים’?” נעמה נשענה עליו ומשכה אותו אל ספסל הקרשים שהדייגים הניחו למענם בקדמת הסירה. “הצבע הכחול” אמרה לו ולא הסירה מבטה מהים “הצבע הכחול הוא צבע החיים וצבע התקווה. מי שמקיף אל עצמו בכחול כל הזמן חייו יהיו מאושרים.”

שבח קנטר אותה בשחוק “כל דבר צריך להיות כחול נעמה? אפילו התחתונים?” והיא לא הפנתה אליו את ראשה והשיבה “כן גם התחתונים. אם רוצים שחיי הגוף יהיו טובים נכונים ונעימים.” ושבח לא הסתפק בתשובתה ושאל עוד “ולשם מה הצעיפים הכחולים? ומצעי המיטה גם הם חייבים להיות כחולים? והווילונות? המפות השולחן והחלוקים?” אבל נעמה נותרה שלווה כשהשיבה לו “אל תכביד שבח. אתה מתחיל להעיק. כבר הסברתי לך אלף פעמים. ועכשיו בוא נשתוק ונתבונן בדגי הלילה.”

הבדואים טיפלו ברשתות בכפות ובסלים. המנוע הישן כבה כבר כמה פעמים ונעמה התמלאה דאגה. “מה יהיה אם ישבות המנוע? אפשר להיסחף עם הרוח ולנחות השד יודע איפה. אפשר להגיע בטעות לחוף הסעודי.” אבל הוא הרגיע אותה ואמר לה “שאפשר לסמוך על הבדואים האלה. הם מפליאים לעשות בחוטי ברזל ובחבלים, יותר משעושים המכונאים באילת, במוסכי הספינות המשוכללים.” וכבר ראה פעם, באחד ממסעי הניווט המדבריים שלו, איך הם מעלים טנדר מקולקל בחבלים על עץ שיטה כאילו הייתה מתקן הרמה הידראולי. והוא הרגיע אותה “את יכולה להיות שקטה נעמה. אפשר לסמוך עליהם. הם נולדו כאן, והם מכירים כל גל כל רוח וכל חריקת מנוע מחורבנת.”

והם עישנו וגם הציעו לבדואים סיגריות. ומלבד טרטור המנוע והמולת הרוח המכה על פני המים, לא שמעו שום קול. הוא חיבק את כתפיה, ונפלח לפתע בדקירה. כשנזכר בדבריו של ברק על פרשת האהבים הקצרה שהייתה לה עם האיש הנשוי שבמשק. ובעיקר נגע ללבו איך נסעה לבדה לבית החולים. לבדה לגמרי בעיר הרחוקה, להפיל שם את נפל העובר שלה, ולא ולמצוא אפילו מכר אחד לבכות אצלו. אולי דווקא עכשיו בהפלגה המוזרה הזו, באמצע ים־סוף ובאמצע הלילה יעז וישאל אותה? הוא רצה לדעת פרטים. לאן נסעה לטבריה או לחיפה? ואיך הגיעה ואיך נרשמה בקבלה ומה אמרה? ולמה השתדלה כל כך לשמור את נסיעתה בסוד מהוריה המבוגרים? אבל הוא נרעד התנשם בחזקה ולא שאל אותה שום דבר. אולי עוד לא הגיע הזמן שתתוודה באוזניו על הסוד השמור שלה. ומיהו בכלל האיש הנשוי המכובד שעיבר אותה? תולעת הקנאה ששכח על קיומה התעוררה והחלה לכרסם בתוכו בכל כוחה. האם הוא מכיר אותו? האם היא מוכנה, לכל הרוחות, להגיד לו מי זה היה?

הסיגרייה כלתה בין אצבעותיו והוא לא אמר לה דבר. ואחר כך חלפה שעת הרצון המיוחדת שנקרתה לו לשאול אותה שאלות מביכות כאלה. הדייגים כבר סגרו את הרשת, והחלו למשוך אותה אל הסירה ולהעלותה פנימה. והם לא יכלו לשבת יותר והתנדבו לעזור. נעמה הרימה והזיזה לפי הצורך את פנסי הלוקס. והוא נתן ידו לסייע למושכי הרשת. והצבע הכחול העמוק של המים הנחצים תחתם התחלף בצבעי ירוק עכורים. והוא עמד והביט בפניה, ולרגע חלפו על פניה ברטיטה הצללים שהטילו פנסי הלוקס; ונדמה לו לשניה קצרה שהיא יודעת מה יבוא עליה, והיא מנחשת במים המתערבלים את אסונה המתקרב.

 

ח.

יום אחד דחף את שבח משהו בתוכו לנסוע אל העיר האחרת שבה הפילה נעמה את ולדה. הוא התאווה תאווה פתאומית לרעש שברחובות. הוא השתוקק להמוני האדם הרצים וממהרים כל הזמן. אחרי הדממה הגדולה שספג בחולות הזהב של סיני, התחשק לו לצלול אל לב המהומה. היה לו תירוץ קלוש, איזה מנוע קטן שצריך להחזירו למשק מבית המלאכה לשיפוצי מנועים. והוא שמע על הנסיעה והתנדב לנסוע ולטרוח ולהביאו. הוא קיווה שתולעת הקנאה, שלא חדלה לאכל אותו בתוכו, תניח לו קצת והוא יוכל גם להינות מנסיעתו. הוא התגעגע לרחובות הדחוסים שבהם בטלה אישיותו לגמרי. והוא הגיע לתחנת האוטובוסים המרכזית וְתֵכֶף הוקף בצפיפות העירונית שביטלה את ישותו. מסביב לתחנה התרוממו בתי משרדים חדשים ענקיים, ומכל חלון שבהם ניבטה אליו עין רעה. מיד כשירד מהאוטובוס בתחנה, ידע את מסלולו בביטחה מוזרה. הייתה לו התגלות בסוף הנסיעה. והוא ידע שהוא ילך כל היום בעקבות נעמה. צעד אחר צעד הוא יעקוב אחריה, למן הרגע שירדה מהאוטובוס, ועד לרגע שהתקבלה באשנב הקבלה של בית החולים. הוא יראה את כל המראות שראתה היא, רק לפני שנתיים. הוא יריח אותם הריחות שליוו אותה ביום ההוא בדרכה המפחידה. מלאכי הרוע שהציצו עליה מכל חלון, יציצו גם אליו. ומראשי המגדלים ינצנצו גם אליו, ממש כמו שסינוורו אותה, דודי השמש וביתני המעליות. הוא ידע שנעמה נשארה מאחוריו, שקועה במשק, הוא לא יכול לשאת את המחשבה שהיא שקועה כבר כמה חודשים בבית העלמין הישן, לכן העדיף לזכור שהיא שקועה בעבודתה. היא השכימה הבוקר ויצאה לעבודתה ולא ידעה שהוא מתכוון לנסוע העירה, ואף על פי כן הציץ בחוסר שקט מסביבו, וחקר כל זוג עינים שבא מולו, כאילו באמת עומדת נעמה להפתיע אותו באמצע הרחוב.

הוא ראה בדרכו אלפי פנים. הם הגיחו לקראתו על המדרכות ומבין סורגי החלונות ומבעד לשמשות הנעולות של המכוניות. בחנויות ובבתי הקפה וליד הדוכנים הרבים ראה אלפי הפרצופים תופחים וגדלים, כאילו כל פני העיר התייצבו לפניו למסדר זיהוי מפלצתי. והתמונה המוגדלת על פניה הנבוכים, על כל הפינות הנסתרות שבלחייה, ועם כל הזוויות הנחבאות שבסנטרה ומעל צווארה, נעה אתו בקצב הליכתו. פעם קיפצה לצד ימין של המדרכה, ופעם זינקה וחלפה לצד שמאל, ובין הצדדים גם התרוצצה בחוסר אחריות משווע על הכביש – לוקחת תנופה – כמו שאמרה לו אז על המזח כשכמעט עפה לתוך המים; והיא נכשלה באבני השפה ומעדה אל הכביש, ואפילו ראה את פניה חומקים בחתף בין המכוניות. לרגע נתפתה לרוץ אחריה, אבל מיד נצמד לנתיב מסעה הנכון, מהתחנה המרכזית אל בית החולים, ולא סטה אפילו צעד קטן.

הוא עלה אל הגבעה הגבוהה, וחדר מבעד לשער הנעול של הגן שליד מצבת הזיכרון. לכאן פנתה נעמה כדי להתמלא במעט אומץ הדרוש לה. כאן עצרה לחניה קצרה. היא שתתה מים מהמתקן האוטומטי שבכניסה, וגם הוא שפף אל המתקן, עשה את כפו כשפופרת וינק את המים הקרירים. מהגבעה היא השקיפה על העיר המונחת לרגליה, וגם הוא האהיל על עיניו והשקיף על כל העיר המונחת למרגלותיו. מכאן חיפשה את הכיוון אל הבנין הגבוה והבולט של בית החולים החדש. ושבח עשה בדיוק כמוה, חיפש במבטו את הדרך הקצרה והנוחה אל בית החולים הענק. מעל לגוש הבתים התרומם אד מחניק שהכהה מעט את אור השמש, ושבח שאף אותו בחוזקה אל תוכו, לא משום שהיה אוויר מבריא ומטהר – דווקא משום שהיה מזוהם ומסוכן, וזיהם את נשימתה של נעמה והחניקה מעט, עוד לפני שהורדמה במחלקת הנשים שבקומה השלישית.

מעל לשדרות נמתחה הרשת המסועפת של חוטי החשמל וכבלי הטלפון. סיסים מהירים כחץ דאו והתהפכו באויר, וחמקו בנס מתחת לאנטנות ובין עמודי מנורות החירום שבראשי המגדלים. ושבח פנה לאחוריו, אל מאחורי קבוצת שיחים והשתין לתוכה בכוונה רבה. כאן כרעה נעמה, מרוגשת ורועדת, וכאן הרטיבה מעט את תחתוניה, כי חלף המון זמן מאז שיצאה מהמשק, ואל השירותים הציבוריים המטונפים שבתחנה היא אפילו לא חשבה להתקרב. וכאן התביישה מעט מהמלווה המסור שלה, שעליו החליט שבח לא להתעכב עדיין. והוא זכר את דבריה בשבח הים הנאמן בדהב, ואת כריעתה הנחמדה אל תוכו, ואת הביטחון הַשָּלֵו שלה, שהיא יכולה לעשות כל מה שעולה על רוחה בתוך המים שומרי הסוד. ואיש לא עמד על הדיונות שסביב, ולא הציץ במערומיה ולא חדר לאינטימיות הנעימה שלה. ואז נאלץ למהר ולהמשיך הלאה, כי גם נעמה נלחצה בקטע הזה והגבירה את הקצב של צעידתה. הנתיב היה ברור ובלתי ניתן לתעייה. מהגינה הוא ירד בשביל המקצר אל המרכז המסחרי, שם עצרה נעמה בפתחו של בית קפה קטן וריק, ושם ישבה לכמה דקות, לבדה על המרפסת המוארת, והידיד המסתורי, אותו צעיר נדיב ורחום מהמשק, שאולי נתלווה אליו בנסיעתה, נדחק אל הצללים של הגדר החיה.

עכשיו שבח משחרר לאיטו את קלסתרו של הידיד, שהסכים ללוות את נעמה, מפני שהיא רבה עם הוריה מריבה קשה בערב שלפני הנסיעה. היא לא אמרה להם מהי מטרת נסיעתה. והיא העליבה אותם לחינם, וגידפה את אמה ונזפה באביה, כאילו הם הגורם לנסיעתה הדחופה, שלא יעזו להתקרב אליה, ושלא יעזו לחטט בחדרה בהיעדרה ושלא יעזו להפיץ שמועות במשק. והוריה המבוגרים שנפגעו וחרדו מהתפרצותה היו חסרי אונים, עד שריחמה עליהם ביציאתם.

שבח עמד בפינה של בית הקפה ושחזר את יציאתה. רגוזה ומעוצבנת ומלאת כעס על האיש הנשוי שעיבר אותה בפרשייה הקצרה שהייתה ביניהם. היא תיעבה את עצמה, איך לא השכילה להיזהר, ואיך נפלה בפח התשוקה הרגעית, ולא הקפידה עליו שייזהר בה. אבל מאותו הרגע שהחליטה להפיל את ולדה, לא התחרטה אפילו פעם אחת. וכאן, במסלול הפונה אל המרכז המסחרי ההומה, היא צעדה בצעדים הרבה יותר נמרצים. והיא בירכה את עצמה בתוך לבה שהיה לה עוז פתאומי כזה לדחות את עזרת הוריה. והיא הייתה בטוחה שלאחר שתחלים מהניתוח הקל ותשוב למשק, היא תשוב חסונה יותר ועמידה יותר. ולא תתפתה בקלות כזו למגע ידו של המחזר העיקש בערב הריקודים, ותקפיד עליו שייזהר בה באמצע ייחומו, ולא ימלא את גופה ב“ניחוח הָאְַבִיּוֹנָה”, המצחין מריח פריחת החרובים. שבח עצר בפתחו של בית הקפה. הוא ביקש מהמלצר כוס קפה חזק, ועוגת פרג קטנה, שנעמה אהבה כל כך. הוא ישב אל השולחן, מתחת לסוכך הבד הירוק, והתבונן בעיר שסבבה אותו. בכיכר ההומה, ובמדרון הנמשך ויורד אל בית החולים. כאן ישבה נעמה ושתתה את כוסה עד תומה. ואלי בקשה כוס נוספת, כדי לחזק את ליבה לקראת הבאות. המכוניות המעטות שחלפו על פניו כולן לבית החולים, ומדי פעם חלף על פניו גם אמבולנס צופר. ושבח נזכר בצפירות ההן, שמילאו את השדות באותו אחר צהרים ארור ונמהר, מהגבעות הרחוקות שבמזרח, עד תלולית העפר הירוקה שעל גדת הבריכה. צמרמורת נחרשה בגבו לשניה קצרה, אבל הוא הרגיע את עצמו, שהאמבולנס הצופר ממהר לבית החולים הסמוך. וזוהי עיר גדולה והומייה, וזהו אמצע היום הסואן, ואיש כבר אינו זוכר את הנערה הגבעולית המהססת, הרועדת בתוכה כמו עלה, מפחד בלתי נשלט, ומצער לא מודע, על העובר המיותר שהיא עומדת להפיל.

הוא שתה את כוס הקפה שלו בחיפזון ומיד ביקש עוד אחת, ולגם את הקפה החזק והרותח מבלי להמתין עד שיתקרר. הוא נכווה קלות בשפתיו, וידע שהכוויה תציק לו גם שעות רבות לאחר שישכח את טעם הקפה. ואלי ייזכר בקפה הרותח גם מחר, כשישכים בצריפו שבמשק, וירד לכמה רגעים לעשות סיור בוקר בבית הקברות. הוא עוד לא בירר לעצמו מדוע הוא משכים אליה בכל בוקר, אף על פי שחלפו מיום קבורתה כבר כמה חודשים טובים. אבל ההרגל המוזר נשזר באורח טבעי לגמרי לתוך שגרת הבוקר שלו. והוא תהה, השתומם ואימץ אותו בתודה. את הכוס השנייה גִרְגֵּר בחטף לא מפני שהיה זקוק לה באמת, אלא רק מפני שרצה להזדהות לגמרי עם מסע הייסורים של נעמה. והוא אפילו חשב לרגע להזמין כוס שלישית, ולא לגעת בה, להניחה כמו שהיא על השולחן, ליד הכוסות שלו, זכר לידיד הנאמן שלה, הנחבא בצל של הגדרות החיות שהוא כלל לא קינא בו. הוא כיבד אותו ורצה להשאיר על השולחן משהו לכבודו, עוד לפני הכניסה לבית החולים. וכשקם ויישר את בגדיו וניגש אל הקופה לשלם, בקע לפתע מתוך הרדיו שליד מכונת הקפה פזמון נוגה שצבט את ליבו. והוא הבחין שהמנגינה היא אותה המנגינה הישנה שברק המתייהר שר לפני חלונה של החיילת שהביא מהגדוד לתנות איתה אהבים. וזו הייתה אותה המנגינה ממש, שברק פרט על הגיטרה שלו, כורע על שברי הבלוקים, שמתחת לחלונה של נעמה, והוא שילם בעד הקפה ובעד העוגה. ובעל בית הקפה הבחין ששפתיו נעות, וטעה לחשוב שהוא מודה לו. “תודה גם לך אדוני, שיהי לך יום טוב.”

אבל שבח רק ניענע בראשו, ולא השיב בתודה נימוסית, אלא לחש לעצמו את המלים הקסומות, הבנאליות, הילדותיות, שצפו לפתע בזכרונו. “דומה הגבר לספינת מפרש, באין לו מצפן הוא טועה בדרך. והאשה דומה לרוח עז, המוליכה אותו לחוף שהיא בוחרת.” והוא צפה מעל המדרגה של מרפסת הקפה בקטע האחרון של נתיב הייסורים שלה. והוא חשב כמה נכונות מילות הפזמון המטופש, ועוד לא היה בהן הכל; כי האמת הבנאלית, והעלובה עדיין, מפתיעה אפילו אותו. שהרי מה הוא עושה בכל הבוקר הזה, אם לא הולך בעקבותיה של האשה שאהב? ולאן הוא נגרר ככה, כביכול חסר כל רצון משלו. אם לא אל החוף שהיא בחרה להטילו אליו? שהרי את עצמה הובילה לחוף אחר, דביק ובוצי, שאין ממנו חזרה, שלא להזכיר את הרוח העז. והוא הרגיש היטב ברוחה העזה מנשבת בגבו, ודוחפת אותו קדימה, רק קדימה, אל רחבת החניה המוצלת של בית החולים, אל משרד הקבלה השקט והנקי, ואל המדרגות השטוחות והרחבות – שבהן טיפסה אל מחלקת הנשים שבקומה השלישית. ולפני שירד במדרגת הקפה את המדרכה, רצה עוד לעצור לרגע, לסוב לאחוריו, לגשת שוב אל האיש הנחמד מהקפה ולשאול אותו כמה שאלות מביכות. “האם הוא נזכר נערה גבעולית כזו? מלאת חרדה, שרעדה כולה? ודאי הייתה חיוורת מאד כששתתה את הקפה שלה?” ודאי גם שפכה קפה רותח על השולחן, ופירורי עוגת הפרג שלה נתפזרו מסביב. “לא? הוא לא זוכר?” ושבח רצה להתקרב אליו ולבקש “קצת מאמץ בבקשה, אדוני. זה מאד חשוב לי לדעת. היו גם סימנים נוספים. ידים ארוכות הנראות כל העת כמתחננות. ושיער נפלא, שיער מקסים, שכל היום נדף ממנו ריח של דבש. לא? היא לא עמדה כאן לפניו?” והוא כמעט שהסמיק מפני שהסגיר סוד שמור שלהם. הוא זכר איך טמן ראשו בחזקה בתוך שיער הדבש שלה, ונעמה שאלה אותו “מה אתה מחפש שם שבח?” והוא השיב לה “את הריח הנפלא של השער שלך נעמה,” שהיה יותר חזק ויותר נעים מ’ניחוח האביונה’ המצחין של פרחי החרובים.

שבח פנה במורד השדרה, נצמד את המדרכה שמימין, והחל ללכת לכיוון בית החולים. מסביב טבעו הבתים הישנים בתוך הדר טבעי של גינות מטופחות, ובין הבתים צמחו שיחי החורש ומילאו לגמרי את החללים. והוא צעד בתוך מנהרה ירוקה, כהה ומוצלת, ולא ראה את הוואדי שהעמיק לימינו, ואת בית־הספר החבוי, שמצהלות התלמידים שעלו מחצרו נשמעו היטב בכל הרחוב. ופתאום גילה שהוא מתקדם בתוך שדרת חרובים. הוא הביט מופתע גם לשמאלו, אל המדרכה שממול, ובאמת ראה גם שם רק חרובים וחרובים. עכשיו התבהרה לו תמונתה של נעמה, הצועדת כמוהו, חוששת להרים את עיניה, והיא מוקפת בעצי החרוב מכל צד. הוא לא זכר בדיוק את היום שבו התאשפזה, אבל שיער שזה היה באמצע עונת הפריחה של החרובים. אם כך הוא יכול לנחש את הרגשתה של נעמה. היו לו עכשיו יותר סימנים להיאחז בהם, והוא הרגיש שיוכל להזדהות עם צעדיה האחרונים ביתר קלות.

הוא עצר ופנה לאחור, היסס רגע ועמד במקומו. הוא רצה לשוב אל בעל הקפה ולשאול אותו שוב “סליחה אדוני, אבל אתה מוכרח לזכור: נערה חיוורת גבעולית ומרעידה מפחד. ובחוץ משתולל הסרחון הנורא של פריחת החרובים. נו, עכשיו אתה זוכר?” אבל זו הייתה השתטות גמורה, מפני שיכול להיות שהקפה כבר מזמן אינו שלו, ואלי החליף כמה בעלים מאז, וייתכן שהוא יחשוד בו ויעליב אותו ויסרב בכלל לענות על שאלותיו. מה הוא חייב לו לכל הרוחות?

ובכן צריך להירגע ולהמשיך. הוא התנשם עמוקות, כמו שלימדה אותו פעם נעמה, כשחזרה מחוג לשיפור היציבה שלה. הוא הבקיע שוב לתוך מנהרת החרובים הירוקה. והוא שחזר במדויק את מהלכיה של נעמה מכאן עד לחדר הטיפולים: כאן היא שמעה את המנגינה הישנה בוקעת מהרדיו, וכאן נזכרה בודאי במלים התפלות של הפזמון, וכאן חייכה לעצמה, כשנזכרה איך ניגשה אל החלון, לראות את ברק מנעים לה את הסרנדה, ואז גם פרצה בצחוק קולני, כי הבלוקים נשמטו מתחת לברכיו של המחזר המוסיקלי שלה. וברק צעק בבהלה, כי חשב שהברך שלו נפגעה, וקילל את הבלוקים השבורים וגידף את הקיר של הצריף ששרט את ידיו. ושבח הריע ואמר, “אח, הגיע לו, הגיע לחלאה הזה.”

והונח לו לפתע מעקת קנאתו, והוקל לו מכעסו על האיש הנשוי שבעטיו הגיעה נעמה לבית החולים. והוא התייצב לצד המדרכה, להיות כאחד החרובים, לחנוט את פרחי התאווה שלו, ולהצליף בנעמה החולפת את הזרמה המצחינה של ’ניחוח האביונה’. אולי תתעורר ותצא ותקום מקברה.

הוא זכר איך פעם אחת, כשגברה עליו תאוותו אליה, החל לדבר שירה באמצע המשכב. מלים זרות ולא מוכרות יצאו מפיו. והוא לא ידע מאיזו דיוטת מעמקים שבנפש עלו. הוא גחן על אוזנה, נשך אותה קלות, ולחש לה “עוד ינובון בשיבה נעמה. עוד יזרעון בחדווה נעמה. והוא עוד ינובב זרעו על הכל.” ואיך, שיכור לחלוטין מגופה המלוהט, ומהמלים הפרוצות שהגיחו מגרונו, עלה בו רצון מגונה, למלא אותה ואת מיטתה, ואת כל חדרה, במתת גופו השופעת, ולגדוש את גופה ממנו ובו, עד שתתפקע.

 

ט.

ענין העובר שהפילה עלה ביניהם לראשונה רק בבית הקולנוע באילת. שבח זכר איך השתהו בנסיעתם וחיפשו מה לעשות. לשניהם לא התחשק לשוב אל מאהל החולות שלהם בחוף של דהב. וכבר קנו מלאי גדול של סיגריות ושימורים, וכבר טילפנו הביתה ומסרו לכולם, להורים לאחים ולחברים, ששלום להם ובריאותם תקינה, וגם שהם, כמו תמיד מתגעגעים. ונעמה משכה אותו בהחלטת פתאום אל אולם הקולנוע במרכז המסחרי החדש. הוא היסס ושאל “איך נחזור לדהב?”, כי הסרט יגמר מאוחר וכבר יהיה לילה, ורק מטורפים יורדים בלילה לדרום סיני. "אז לא נחזור הלילה,: אמרה נעמה “ונישאר על החוף של אילת. נשתה קפה, ונעשן. נתבונן בכוכבים.” כי היא כבר לא זוכרת את כל השמות של מערכות השמיים שהוא לימד אותה. “ומחר, עם הזריחה, נרד לכביש ונעלה על אחת ממשאיות הענק שיורדות לדרום סיני.”

מאז אותו הלילה שבו סיפר לו ברק על השערוריה, לא שאל אותה אפילו פעם אחת בעניין ההפלה. הוא דחה את דבריו הגסים של ברק, כמו שדחה את התנהגותו השחצנית, ואת מראהו המתייהר. אבל הדברים שאמר לו, על הועדה שהתכנסה בדחיפות, ועל המעטה החשאיות, ועל התעקשותה של נעמה וסירובה להודיע להוריה – כל אלה חילחלו עמוק לתוכו. והם נצברו בתחתית זיכרונו, העיקו עליו ופירנסו את קנאתו. והוא ידע שיבוא יום והוא לא יוכל לעצור בעצמו, ויהיה מוכרח לשוחח איתה על הנסיבות המצערות של נסיעתה. ובינתיים חגגו את אהבתם, במשך אחד וארוך של אור ושמחה מתחדשת, ולא הניחו לשום צער ודאגה לקלקל את אושרם.

באולם הציגו סרט אמריקאי מחורבן, נדוש וצפוי למן התמונה הראשונה. הוא השתעמם עוד לפני שהתיישב. עוד פעם לעקוב אחרי התהליך המשמים והארכני של התבגרות הגיבורה בעיירה? עוד פעם לראות את נשפי הסיום המתקתקים? את השיחות האוויליות מתחת לגזוזטרת העץ, כשכולם מקנחים כל הזמן את זיעתם? והוא לא היה מרוכז והרשה לעצמו לשקוע בנמנום. אבל נעמה צפתה בסרט בשקיקה, ושבח חשב שהיא פשוט מתגעגעת לקצת תרבות, לקצת עידון ולקצת ריגוש, אחרי החול הים והמלח שצללו בהם עד מחנק. על המסך התאהבה הנערה, התאהבות צפויה עד לזרא, באיש מבוגר ממנה המקורב למשפחתה. ולאחר ליל אהבים סוער אבל חשוך, נודע לה שהיא בהיריון. נעמה נדרכה על הבד, היא שמטה את ידו והקשיחה את גווה לפנים. על הבד רצו בזה אחר זה דיבורים מבולבלים, הנערה בכתה, מישהו ניחם אותה, הבזיק ביקור חטוף במרפאת נשים בוהקת; ואחר כך ישר אל מיטתה, לאחר שכבר הפילה את עוברה. החדר הוצף באור ובפרחים, היא לבושה בחלוק תכלת רק ובוכה ללא מעצור. הוא הבחין שנעמה מרעידה, והבין שגם היא נשטפה בבכי. והוא הושיט ידו וחיבק את כתפה, והיא השעינה את לחייה אליו והגבירה את בכייה. אנשים מסביבם היסו אותה, העירו להם, ומישהו הציע שכדאי להם לצאת, כי בחוץ יש אוויר ים מלא ביוד, והתקפת הקצרת של הבחורה תעבור לה מיד. והוא משך בה, והיא קמה לחוצה אליו וממררת בבכי. והם יצאו מהאולם, חצו את המרכז המסחרי החדש, וירדו אל חוף הרחצה של המלונות החדשים.

שבח נזהר ולא אמר כלום, אבל לחץ את כפה, והיא השיבה לו בלחץ רפה. והוא חיבק את כתפה והשתדל להרגיעה. הוא חשב שהיא ראתה בסרט תמונות שהזכירו לה את כל מה שהתאמצה לשכוח. ואלי פשוט התגעגעה אל העובר שהפילה? כלומר אל הילד שיכול היה להיות? והוא נסחף לרגע במראות הלא נעימים של אשפת נפולת העוברים, המסולקת ממחלקת הנשים. ושם באחד הפחים, מוטל גם העובר שלה, שלהם, שיכול היה להיות ילד או ילדה חמודים. והוא לא ידע באותו הרגע מי משניהם מתגעגע יותר אל העובר שהופל. הם התיישבו על ספסל אבן, מול הים ומול האורות הזוהרים של נמל עקבה. שבח הדליק סיגרייה, והציע אחת גם לנעמה? “בתנאי שתפסיקי לבכות,” ונעמה אמרה בקול לא ברור “עוד מעט, עוד כמה דקות, אני כבר מפסיקה.”

הוא הציע לה לנשום עמוק, ולהפעיל את טכניקת ההתרגעות שלמדה בחוג לשיפור גמישות הגוף. והיא שאפה אל תוכה את האוויר מלא היוד של חוף הים, והשתדלה לעצור את דמעותיה. וביד רטובה קינחה את לחייה ונטלה ממנו את הסיגרייה שהדליק בשבילה. והם ישבו ועישנו מול המפרץ השלו, וניסו לשכוח את התמונות מהסרט המחורבן שהוציא אותם משלוותם. שבח זכר שהוא אמר לעצמו שיותר לא יזכיר לנעמה אף פעם, לא את הנסיעה לבית החולים, ולא את פגישתה עם הוועדה המיוחדת במשק, ולא את הסרט המרגיז. והוא רשם לעצמו מעין תסריט קצר לזיכרון, אולי יצטרך להוסיף כמה מלים לרשימות שהותירה נעמה, ושהוא עדיין מתלבט מה יעשה בהן. חלפה כבר חצי שנה מאז שנסתלקה, והנדר שנדר, שלא לגלות לאיש מה כתבה, החל להיסדק. שהרי אם יש ברשימות דברים יפים ומרגשים, או כאלה שיעידו על עומק הרגשות שלה, או על כך שיכלה להתפתח לאישיות מרתקת, הרי אין לו שום רשות להסתיר אותם מעיני קוראים מעונינים. אבא שלה קרא להם “הפנקסים היומיים שלה”, שֵׁם שהביא עמו מנעוריו הרחוקים. ואמה לא הסכימה וכינתה אותם “הרשימות שלה”, אבל שניהם לא ראו מה כתוב שם. והוא דחה את ההחלטה על גילוי הרשימות מיום ליום. ובכל פעם צצו נימוקים חדשים בעד או נגד, ובילבלו אותו מחדש.

והוא רשם בקצרה: הזדמנו בערב לאילת. אחרי הקניות הרגשנו ריקנות. נעמה רצתה לראות סרט. נכנסנו, באולם היו המון נוודים כמונו, שעלו לאילת מחופי סיני. הסרט היה מחורבן. בשלב מסוים פרצה נעמה בבכי. ניסתה להירגע, אבל לא הצליחה, הבכי שלה התחזק, מהקהל דרשו שנצא. יצאנו, היא הרטיבה את הבגדים, אבל ביובש של אילת הכל התייבש מיד. הסתובבנו על הטיילת החדשה, ליד האגם המלאכותי. עישנו והתחבקנו. נעמה לא רצתה לדבר. האם התגעגעה אל הילד, שהיה עוברה? האם התחרטה? האם ניחשה שלא תתעבר שוב? האם בגלל זה הקפידה כל כך להיזהר? האם בגלל זה עשתה לי את המוות עם אמצעי המניעה? לא היו שום שאלות. ישבנו על הספסל ועישנו. עוד סיגרייה ועוד אחת. היא נשמטה לאיזו תהום פרטית משלה. האם ברק ידע יותר ממה שסיפר? ומי לכל הרוחות היה האיש הנשוי מהמשק?"

אבל הוא לא רשם שגם הוא יתחרט, וגם הוא התגעגע לפתע אל ילדם שלא נולד, והוא היה קרוב להרטיב את בגדיו, כשזכר את נתיב הייסורים שנעמה עברה, מתחנת האוטובוסים המרכזית ועד לקומה השלישית בבית החולים, ולחדר הטיפולים. והוא זכר אז את נטייתה הקלה לימין, בשעה שעופפה מולו, על המדרכה הצרה שבמשק. ועל “משקל האפס” של זמירי הסוף, הקשים כל כך להגדרה, והוא זכר את “הכמה גרמים עלובים” של ציפורי הסבך, וחשב שגם נעמה כבר היה לה באותו הלילה באילת “משקל אפס”, וכבר הייתה לכודה לגמרי בתוך הסבך, ושום משקל נוסף לא היה ביכולתו לחלצה, כי החלטתה כבר הייתה אז נחרצת, למרות שלא גילתה אותה אפילו לשבח אוהבה.

מאז הלוויה עקף את צריפה ומצא לו דרכים אחרות לחדר האוכל, ובעצם לא מאז הלוויה, אלא כמה ימים לאחריה. הוריה המבוגרים ביקשו אותו שיעזור בהעברת חפציה של נעמה לדירתם. והוא התגייס לעזרתם, והעמיס על הטנדר את מעט הדברים שהותירה אחריה. ויום אחד שם לב שהוא עוקף גם את בית התינוקות בדרכו לחדר האוכל. הוא בחן את עצמו, אם זה בלבול מכוון, שכחה חולפת, או שבאמת מפריע לו בית התינוקות. וכך מצא את עצמו מתמרן בין שני מוקשים בדרכו. בין צריפו שבשכונת הצעירים הצפופה, ובין חדר האוכל, בניין המזכירות והמפעל. הוא מיעט לבקר את הוריה, והתחמק מלפגוש בהם בחצר המשק, ולבסוף התרגל גם לעקוף את דירתם. ושבח חשב שחסר לו רק שיעקוף גם את צריפו של ברק כדי שלא יוכל לנוע בכלל במדרכות.

הצריף של נעמה לא נשאר נטוש. זמן קצר לאחר שפינו אותו מחפציה, התנחלה בו צעירה אחרת מבנות המשק. ובלילות שוב הוארו החלונות, הגינה שהוזנחה שבה לפרוח. ובערבים הוטלו אל המדרכה שלפני חדרה לא רק מרובעי האור, אלא גם צלילי מנגינה עליזה. על המרפסת נתלו שוב מגבות לחות לייבוש. מגבות צבעוניות שצבטו את לבו, כשנזכר במגבות הכחולות שלה.

בערבים הפנויים הוא ישב אל השולחן, וניסה להשליט סדר ברשימותיו; באלה של נעמה לא העז לגעת, והצרור עוד היה זרוק למראשותיו. והוא רשם: “כניסה לחדרה, לפי בקשת ההורים. הם נשארו לעמוד בחוץ. לא היה להם כוח להיכנס. האמא שלה בכתה. האבא שלה הסתובב בעצבנות. צרור דפים של רשימות. כמה מכתבים ושנים שלושה יומנים. הבדיקה יותר מאוחר. התרגשות, הולם ברקות, קוצר נשימה, גרון יבש. הניירות נדחפו לכיס המעיל. מבט על החדר. הכל תקין. האורות דולקים. הברזים לא מזילים. שום פתק. המיטה מסודרת. על אחדים מהניירות אפשר לקרוא “לאבא”, “לאמא”. המכתבים לא נבדקו. המעיל היה טעות. כמעט והושלך לכביסה. ברגע האחרון נפל משהו מהכיס הפנימי. קשיים בהירדמות. הניירות מציקים, לא נותנים לישון. העברת הצרור ממגרה למגרה. בסוף תקועים בין הספרים הכי אהובים. קרוב לראש. המדף קרוב. אפשר להושיט יד מהמיטה. אפשר בקלות לגעת בהם.”

הוא שם לב שהוריה מכנים אחד את השני “אמא” ו“אבא”. זה היה מגוחך בעיניו, אבל גם מושך מעט. והוא הצטער שלא הספיק לדבר על כך עם נעמה. ובכלל, איך היה מתקבל בעיניה, אילו היה קורא לה, בשגגה מכוונת כמובן, “אמא”? חבל שלא הספיק להפתיע אותה. היא הייתה נבוכה, מבקשת ממנו שיחדל מיד, ואלי גם בוכה, כרגיל. ואז היה צריך לפייס אותה, להשקיט את בכיה, ולשכך את צערה. והוא שב בדמיונו אל הצרור המדמם שהוטל אל האשפה במחלקת הנשים, ממש כמו צרור הדפים שלה, שהושלך אל הכיס הפנימי של מעילו. הצרור הזה הקנה לו את הזכות להיקרא “אבא”?

איך הייתה נעמה מתכעסת, אילו היה מגלה לה מה שחלף בדמיונו המופרע, ובכל זאת התגעגע אליה כל כך, שהיה מוכן לשמוע אפילו איך היא נוזפת ואומרת “שמע שבח, לפעמים אתה לגמרי מופרע. מה אתה משתולל עם הדמיון החולני שלך? מה יש לך עם פריחת החרובים? מה אתה מנפח תופעת טבע פשוטה? ועוד רצית פעם להיות בוטנאי.” והוא רצה להשיב לה, שהויכוח ביניהם על תופעות הטבע הוא ארוך ומתמשך, ובקורס של מדריכות הטבע בצבא דפקו לה את הראש, והרגו לה את הטבע, מפני שאם למדה על סיפורי העם הקשורים הצמחים, ועל האמונות העממיות הנובעות מצורות שורשים, הרי שהמורים המיובשים שלה עיקרו את נשמת הטבע. “פריחת החרובים היא תופעת טבע, או דימוי שירי נפלא? יש או אין דמיון מדהים בין ריח החרובים ל’ניחוח האביונה’?” והוא תיאר לעצמו איך הייתה מתנפלת עליו, ומכה אותו אצבעותיה, וצועקת עליו, “משוגע, מופרע, מטומטם שכמוך,” אילו היה אומר לו שגם הצרור המדמם שהוטל אל האשפה של חדר הטיפולים בבית החולים, לא היה סתם צרור, והיא הייתה אומרת לו בקרירות ש“מספיק שבח, מספיק לקשקש. אולי נתחלף? אתה היית מוכן לשכב שם על מיטת העינויים? בחדר המבריק מזוהר החרסינה והנירוסטה? די, אני לא רוצה יותר לדבר על זה איתך.” הוא שב אל המחברת שעל שולחנו ורשם: “לשם ביטחון צריך להעתיק, שלא ילך לאיבוד, להעתיק הכל, את כל מה שהשאירה. בינתיים עוד אין כוח, אז אפשר לצלם, להביא למשרד של המפעל ולצלם. בכל מילה יש משהו ממנה. בכל שורה יש משהו שרצתה להגיד. עותק גם להורים?”

היא לא הייתה בבית. היא לא הייתה בשום מקום. ושבח הקיף את חדרה הריק, טיפס על שני הבלוקים השבורים, והציץ אל חדרה השומם. הגינה הייתה רמוסה. החוקרים היו כאן? כל מיני סימנים קטנים העידו שאין איש בבית. הוא היה טיפש ומוכה צער, ובימים הראשונים סבב סביב צריפה כמו גשש. אולי חמקה מהחלון, אולי השאירה עקבות, אולי הפילה משהו בחפזונה. וכאב פתאומי חלף בו כשנזכר איך אמרה לו על המזח הצר “שצריך לקחת תנופה” כדי להקפיץ את האבן על המים. ואיך קפצה היא אל המים? ככה, הלכה כמה צעדים לאחור, כדי שתהיה לה “הרצה מספיקה”?

אפשר להשתגע מזה, חשב. לא צריך שום תנופה בשביל להטביע את עצמך. צריך רק משקל מכביד. היא מילאה את כיסיה באבנים? חיברה משקולת לקצה רגלה? לכל הרוחות, והרי ידעה שציפורי הסבך אינן טובעות – “משקל האפס” שלהן מונע את טביעתן; ואז הייתה צריכה להוסיף על “הכמה גרמים” שלה משקל קריטי, שהספיק למשוך אותה כלפי מטה, אל תוך קרקעית הבוץ, ולא נתן לה להתרומם אל פני המים. הוא היה בטוח שהיא התחרטה. ובאמת רצה לדבר על זה עם החוקרת מהמשטרה. “תגידי, אני רוצה לשאול אותך משהו, משהו אישי. היו עליה סימנים שנאבקה עם עצמה? היו סימנים שרצתה להשתחרר ממשקל היתר שלה, ברגע האחרון? היו סימנים שרצתה לצוף?”

והוא רשם עוד במחברת: “הכרים הכחולים מונחים על המרבד הכחול. הכל מסודר כרגיל. בכר שלה נותרה אפילו גומה. גומה שהשאיר ראשה. היה רצון לשלוח יד, ליישר את הגומה. על השולחן היה מונח הצרור. למעלה שנים שלושה יומנים. ומתחת כמה מכתבים. להרים? לקחת? לפתוח? הכל נגרף אל הכיס הפנימי של המעיל. בעיניים עצומות. בלי להבחין בכתוב. פתאום לבד בחדר. רשימת קניות מהמסע הגדול לדהב. האם הקדים מישהו וכבר סייר בחדר? כן, יש חשדות. יכול להיות שמישהו כבר היה. האם ברק אמר את כל מה שידע? האם ברק הרים משהו משולחנה? בקצה רשימת הקניות ציינה תאריך מדוייק: את היום ואת החודש ואפילו את השעה. והוסיפה: לא לשכוח לקנות בסופר באילת, כי במכולת של כפר הנופש חסרים המון דברים.”

והוא הוסיף בצד: “כן, הייתה השתדלות מיוחדת לא לקרוא את הכתוב על המכתבים, אבל האחרון נפל על הרצפה. הוא הורם מיד. אבל שהוכנס אל כיס המעיל, אי אפשר היה שלא לקרוא מה היה כתוב עליו, המכתב היה אלַי.”

 

י.

היומיים האלה, יום רביעי ויום חמישי, כשבוע לפני הפסח, לא יימחקו מזיכרונו. בעצם הייתה רק יממה אחת: זו שבין יום רביעי אחר הצהרים, ועד לצהרי יום חמישי. אבל בזיכרונו הם חקוקים כמו שני ימים שלֵמים וארוכים. כשהתעורר משנתו פתאום, מדפיקות חזקות בדלת הצריף היה מטושטש לגמרי. לא די שעבד משעה מוקדמת, אלא שהלך לנוח מעט לפני שיתייצב למשמרת הלילה, ופה מעירים אותו בלי התחשבות. הוא גישש על הרצפה וניגש לדלת ושאל “מה קרה? מי זה? מה פתאום בשעה כזאת?” בחוץ עמדו הוריה של נעמה מודאגים. הם הקישו על דלתו למרות שידעו שהוא נח, ולמרות שידעו שמחכה לו עבודת הלילה. אבל קרה משהו חמור. נעמה נעלמה. ויש להם הרגשה רעה. כבר כמה שעות שאך אחד במשק לא ראה אותה, לא בבית הילדים ולא בספרייה ולא בחדר הריתמיקה. הפראית הנחשקת הזו שוב עוללה משהו. מתי כבר תחדל להתאכזר לאוהביה? והוא קפץ והתלבש והצטרף אל המחפשים. הוא חשד מיד, ואי השקט של הוריה דבק גם בו. יותר מדי סימנים קטנים העידו לאחרונה, מאז שבו מחודשי השכחה שבסיני, שנעמה מתקשה לחזור לחיים הרגילים במשק. שבח עבר ליד המגדל וראה שיש כבר תנועה בחדר בקשר שבקומה התחתונה. ועד שהלך לחדר האוכל, לראות אם מישהו מחפש אותו, כבר הצטופפה ליד המגדל חבורה שלמה. “למה הזעיקו אותו רק עכשיו? למה לא הודיעו לו מיד כשנעלמה? ובכלל, למה לא מודיעים לו שום דבר?”

במבוא של חדר האוכל, ליד הטלפון הציבורי ובין תאי הדואר, כבר עמד שולחן. על השולחן כבר נפרשו גליונות, כתובות ומספרי טלפון נוספו בכל רגע, ומישהו שירטט לוח צבעוני, ובמגדל כבר התארגן מטה לחיפושים. הפראית והנחשקת הזו, מה עוללה לעצמה? עוד לא היה מטה מושלם, עוד לא הספיקו לגייס את כל מי שצריך היה לגייס. אבל יש כבר עבודת מטה מסודרת, שהמזכיר שולט בה, ומנסים כבר לעצור את השמועות. למה? כי מישהו שאל, ומישהו ראה, ומישהו ראה, ומישהו חשב שראה, וכבר רצות השמועות. ואם ביום רגיל הן מיותרות, הרי שעכשיו הן ממש מזיקות. צריך לעצור את השמועות לפני שיהיה מאוחר מדי, וצריך למצוא את נעמה לפני שיהיה מאוחר מדי.

המזכיר קרא לו והם פרשו לרגע הצידה. אתה מבין שהעניין חמור? שבח הבין. עוד היה מטושטש מעט מהשינה הכבדה שהופרעה, אבל הבין. הפראית והנחשקת שלו שיגעה את כל המשק. למה שוב? למה עוד פעם? היא כבר עשתה עוד פעם דבר כזה? היא איימה להסתלק? מישהו שמע אותה כשאיימה להיעלם? האם רמזה להיכן היא מתכוונת להסתלק? או בקצרה שבח, מותר לשאול אותך שאלה גלויה: האם היו עליה לחצים שלא יכלה לעמוד בהם? האם הרגשת במשהו מוזר אצלה בימים האחרונים? וסלח לי שבח, על הגסות, האם פרצה אצלכם מריבה רצינית? אתה מוכרח להבין שבח. אתה מוכרח לעזור לנו. אתה חייב להציע כיוון לחיפושים. לאן יכלה לכל הרוחות להיעלם?

והוא רשם מאוחר יותר במחברתו: “היה ברור מיד שהיא רצה לבריכות הדגים. חצתה את הנחל. על הגשר או מתחתיו, ומיד אחרי העלייה פנתה אל הסוללה הסדוקה, ימינה ואחר כך שמאלה, אל תוך הסבך. היה ברור שמהסבך למים הדרך יותר מדי קצרה. ישבה כמה דקות במחבוא הקבוע שלנו, עישנה בעצבנות, ידיה רעדו. רצתה לקום, לקפוץ, עם הבגדים? רגע אחד, חזרה וישבה. ושוב עישנה. היא יכלה לעשן שם יום שלם. הבאנו איתנו המון סיגריות מסיני. מלאי גדול מדי. אבל העשן היה מגלה אותה. גם הריח החריף וגם התימור האיטי של העשן מעל הקנים. ובחושך יש סכנת גילוי מיידית לפי הרשף ולפי האור המונחל על פניה. בינתיים היססה. הזמן עבר.”

במטה עבדו בצורה מסודרת. בתחילה סרקו את החורשות הקרובות, את כל התעלות הפתוחות, כולל הבור העמוק לניקוז הזבל בחצר הרפת. בחורף האחרון טבע שם ילד מהגנים ורק בנס ניצל. אחר כך היה רוגז על רכז הרפת, והמזכיר דאג למחרת שיגדרו את פתח הבור. אבל אפשר להרים את הרשת במאמץ. זאת אומרת, אדם מבוגר, שמעונין להיכנס לבור, ועוד שואב כוחות מיוחדים לכך, יכול להרימה ולטבוע בבור. אחר כך גייסו את תלמידי הכיתות הבוגרות – לא מצאו כלום; לא בתעלות ולא בחורשות. נשארו רק כמה אתרים חשודים, אבל במטה לא השלה את עצמו אף אחד שנעמה תימצא בהם. לפני החושך התארגנו לחיפושי לילה ממושכים. הובאו פנסים, מערכת הכריזה הותקנה והופעלה לניסיון, ממש כמו בימי חירום. הוחל בסריקה שיטתית של המקלטים החדשים שנבנו מעל לקרקע. באחדים פעלו האמנים ובאחרים היה חדר מוסיקה וחדר פיתוח של החוג לצילום. האורות תקינים בהם, ואין בהם ואין בהם שום מסתור. רגע, הגגות, זעק מישהו במטה. רצו אל גגות שני בתי הקומות שבמרכז. על גג בית המזכירות היה הפתח חסום בדלת ברזל, מנעול חלוד וכבד, וכמה קורות ממוסמרות, כי כמה ילדים ניסו לעופף מהגג הזה. הם התקינו לעצמם מצנחים מאולתרים מסדינים קרועים, וקפצו אל המדשאה. נו, איך זה נגמר? מה, הקפיצה המטופשת של הילדים? אחד שבר רגל, והשני נקע ירך, והשלישי נתקע במרזב בין הקומות וצרח כמו משוגע. הביאו את הסולם הטלסקופי מהחשמלייה וחילצו אותו. ומאז סגרו את הגג. על בית התרבות לא נמצא שום דבר. הגגות נמצאו ריקים.

שבח רשם במחברת הפתוחה שעל שולחנו: “ככה ישבה ועישנה. הזמן עבר ושום דבר לא קרה. האנפות צעקו, האגמיות התרחקו לאמצע הבריכה, והקרפיונים קפצו מדי פעם מעל למים. נחשקת ופראית, למי את מתאכזרת? המים היו עכורים: כל הכוחל המפתה שלהם נמחק. רק עכירות נוזלית, ובוץ סמיך בקרקעית. היא ידעה על הבוץ? היא הכירה בכוחו של הבוץ? אולי. אולי מהרחצה הלילית שלהם. כנראה גם מהזדמנויות נוספות, כמו שהתרחצה איתו יכלה להתרחץ עם אחרים. ייתכן שבדקה עצמה את מצב הבוץ. איך זה ’בדקה’? עם מוט ארוך, או עם קנה מקוצץ.”

לא, היא צללה לקרקעית. לאט לאט ירדה לקרקעית. אל תשכח שבח: קרקע הברכה נבנתה בשיפוע, כמה מטרים טובים מהגדה המים רדודים. כן אבל, שאיבות מי השטפונות בחורף, זה משנה את הכל, לא? זה מזרים בוץ טובעני מהנחל, לא? נכון, ואל תשכח את ה“שחפור” שנערך בבריכה. מתי זה היה? לפני שנתיים או שלוש, לאחר שרוקנו ממנה את המים בסוף הקיץ. סרחון פגרי הדגים היה נורא. אבל אז נכנסו הדחפורים ובכמה ימים גרדו את הבוץ המסריח, יישרו והעמיקו ובעצם בנו בריכה חדשה מסוכנת יותר או פחות מהישנה? שבח אתה נגרר לזוטות, לשוליים.

והסוללה הסדוקה? וצמחיית הגדות העבותה שלא הושמדה? והריח החמצמץ של המים? ומגעם החמים והלוטפני? והוא נזכר בדבריה “די שבח, גם אתה מענה אותי, למה גם אתה מענה אותי? חשבתי שאצלך אשכח מהעינויים.”

למחרת, ביום חמישי, מעט אחרי הצהרים, שכב על מיטתו בוהה ומעשן. מטה החיפושים שלח אותו לנוח. כולם ידעו שהחלק הקשה עוד לפניו. והוא לא הצליח להירדם. געגועיו לנעמה עינו אותו, וצער מכרסם, שלא הספיק להיפרד ממנה כמו שצריך. הוא הרתיח קפה ושתה כוס ועוד כוס. ואחר כך שטף את הכוסות ונשכב על המיטה ועישן באפלולית. פשוט שכב ובהה אל כתמי האור שעל קירות צריפו. הוא לא הסתכל בשעון, ולא היה לו אכפת בכלל איך חולפות השעות. הוא ידע שנעמה הלכה ולא תחזור, ותהה רק מתי יגלו את גופתה. והוא הצטער שלא הספיקו להיפרד, והיה לו חבל על נעמה, ועל עצמו לא התפנה בכלל לחשוב.

אחר כך נכנס המזכיר לחדרו, והניח יד על כתפו, ושבח הבין מיד. והמזכיר אמר שאם קשה לו, הוא לא מוכרח לבוא איתם. אבל ההורים שלה ביקשו שהוא ישתתף בזיהוי. ושבח קם לאיטו, וניגש אל החלון ופתח את התריס, ורוקן את המאפרה אל סל האשפה, והחזיר את הפנס אל ארון הכלים, ואפילו לא שאל את המזכיר אם מצאו אותה על הקרקעית הבוצית של בריכת הדגים. והוא הכניס לכיס החולצה את הפנקס הקטן שרשם בו ואת העט הכדורי, ושאל את המזכיר אם נחוץ עוד משהו. והמזכיר אמר שלא נחוץ שום דבר, כי המטה כבר דאג לכל הפרטים. ושבח יצא אחריו ונעל את הדלת כרגיל, ושלשל את המפתח לתוך נעל העבודה השמאלית, בארגז הנעליים. וכשהתרומם, נזכר איך נעמה אמרה לו שיחליף את המחבוא המסריח של המפתח, כי זה ממש לא נעים לחטט בתוך נעל העבודה שלו. והוא כבר לא זכר מה השיב לה, והם נכנסו לטנדר, ונסעו לאט דרך שכונת הצריפים, וחלפו על פני הפעוטון שהיא עבדה בו כעוזרת, ושבח נזכר שאמר לה שכמה שהנעל יותר מסריחה, ככה פחות ינסו להוציא את המפתח. והם יצאו אל דרך השדות הראשית.

לפניהם נסע רכב הפינוי ומילא את האוויר בצפירותיו הנואשות. ושבח שראשו היה צלול לגמרי, ושבתוכו הייתה הרגשת דחיפות מופלאה, שקטה וחולמנית, שאל את המזכיר אם הוא זוכר את שני הדייגים שטבעו בבריכות הדגים בחורף הקשה שלפני שנתיים. המזכיר אמר לו שאולי לא כדאי דווקא עכשיו להעלותך זיכרונות כאלה, אבל שבח חזר על הסיפור בכוונה מיוחדת. איך יצאו בבוקר לדוג, מורגלים בדיג נהרות בארץ רחוקה; ואיך נשמט הראשון אל הבוץ, והשני, חברו, שרצה להציל אותו נגרר אחריו; ואיך הספיק לצעוק אל הילד שהיה איתם, בנו של זה או של זה, שבח לא זכר בדיוק, והילד המבולבל רץ כמו משוגע, וחצה את חצר המשק פעמיים עד שמצא מישהו; ואחר כך הוא הטעה את צוות ההצלה, מפני שהוא לא זכר מאין בא, וערבב לגמרי את הכיוונים.

והמזכיר אמר שוב, שזה לא הזמן המתאים להעלות זיכרון כזה. אבל שבח דבק בסיפור, והמשיך וחזר, איך הגיעו המצילים אל המאגר, ואיך גיששו על קרקעית הבוץ עם מוטות ארוכים שהביאו מסככת האבוקדו הסמוכה. ואיך התנדבו כמה בחורים צעירים להפשיל את מכנסיהם, ולגשש אחר הדייגים הטבועים ברגליים יחפות, ואיך כל זה לא הועיל, והילד המבוהל התרוצץ לחינם על מדרון המאגר.

שבח עצם את עיניו וידע בדיוק מתי הם חוצים את הנחל מתחת לגשר. ואחר כך ידע בדיוק שהם מטפסים במעלה הסוללה הסדוקה. ואחר כך פנו ימינה ותכף שמאלה אל הסבך. ושם ודאי נמצאו הסימנים הראשונים למחפשים, אבל האחרונים לנעמה, שהיא השאירה על הגדה. אחר צהרים מר ונמהר כמו שהיה לו אתמול, הוא לא יוכל לשכוח. והוא פקח את עיניו, והתנשם עמוקות, והמשיך בקול חלוש ואחיד לספר למזכיר, שאטם את אוזניו ובכלל לא רצה לשמוע.

המתנדבים לא העלו שום דבר. הם חצו ברגליים יחפות, ובתחתונים שמלאו בבוץ, את כל המאגר שלוש פעמים, מקצה אל קצה: מביתן המשאבות ועד לצינור הבטון הגדול של היציאה – אבל לא גילו שום דבר. והיו מוכרחים להזעיק את הצוללנים מהבסיס הצבאי הסמוך. וגם להם, שהם אנשי מקצוע מתורגלים היטב, גם להם היו קשיים, וגם הם לא מצאו מיד את הגופות. ואתה מתאר לך, שאל שבח את המזכיר, ואתה מתאר לך את הילד המבולבל, שאף אחד לא הצליח להבין מה הוא צועק, רץ ומקיף את שפת המים שעות על גבי שעות. והוא לא יכול לחדול לרוץ. והוא גם לא הפסיק לצעוק לעזרה, עד שתפסו אותו כמה בחורים ממש בידים, והכניסו אותו לאחת המכוניות וסילקו אותו משם. והמזכיר אמר שכולם שוכחים שהסכנה האמיתית היא לא במים, אלא בבוץ הבוגדני, שמצטבר על קרקעית הבריכות ובתחתית המאגרים. והוא שוכב לו שם בשקט, מחורף לחורף, משיטפון לשיטפון, מחכה ואורב.

שבח היה שיכור מעייפות. והמזכיר שאל אותו אם לא יהיה קשה לו מדי. כי אפשר עוד להסתובב ולחזור הביתה. אבל שבח אמר לו שהוא מודה לו שלא שכח אותו, ובא לקרוא לו, להשתתף בזיהוי, כי לא היה סולח לעצמו אם לא היה בא. וזה לא רק בגלל שנעמה לא הספיקה להיפרד ממנו, אלא שדווקא בגלל שהיא חשבה שאולי לא יבוא. והוא אמר למזכיר, שדבריו מכוונים עכשיו גם לנעמה, למרות שיכול להיות שהיא לא שומעת. והמזכיר אמר לו שלא יתרגש יותר מדי, ובכל מקרה רכב הפינוי שחדל מצפירותיו האיומות, נמצא כאן בסמוך. אבל שבח לא הקשיב לו, ואמר שהיה נוסע לזהות אותה בכל מקום שבעולם. אם הייתה מתרסקת בתאונת דרכים בצרפת, נמעכת מול קיר שליד הכביש, היה ממהר ונוסע; ואם הייתה מתהפכת באוטובוס של תיירים במרומי הרי האנדים, בפרו או בבוליביה, היה טס אליה מיד; ואם הייתה נעלמת בנפאל, באיזו בקתה שליד אגם, היה מגיע אליה. הוא היה מתגבר על הכל: על פחד הטיסה שלו, על מחלת הגבהים שלו, על רגישותו למים מזוהמים. הוא היה מגיע אליה על גב חמור, או קשור לפרד, או נאחז בצמרה של אַלְפָּקָה דוהרת, ואפילו בזחילה על גחונו. רק לראות אותה עוד פעם אחת, את ציפור הסבך הכחולה שלו, שהביאה עליו אושר כזה וקנאה מכלה שכזו.

ואז עצרו על הגדה סמוך למחבוא שלהם, שבין קני הסוף. ושבח ירד אחרי המזכיר, והאוויר היה שקוף מדי, והכאיב לעיניו. ומסביב הייתה פרושה שמיכת דממה מהודקת, שלא נשמעו דרכה שום קולות. לא ציוצי הציפורים ולא קרקורי הצפרדעים, ולא אִוושת הרוח החולפת בקנים – דממה כל כך מעיקה שאוזניו ממש כאבו. רגליו היו כבדות, והלכו כאילו מעצמן בנתיב המוכר. והוא התפלל בנפשו, שתחבושות הבוץ, שבהן היתה עטופה כולה, לא יכאיבו לה. והוא ביקש שהאלונקה המנטפת לא תלחץ עליה יותר מדי. והוא חשב כמה חומה היא נראית, מחותלת כולה ביריעות הבוץ, וכמה רחוק הצבע הזה מהצבע הכחול שהיא אהבה. והוא מלמל לציפור הסבך שלו, ציפור הסבך הכחולה שלו. והוא השתומם עד לאן רדפה אותה קנאתו.

"יוֹסֵף חַיִּים אַתָּה

שׁוֹמֵעַ, הוֹסֵף חַיִּים

הֲלֹא אֵינְךָ שׁוֹמֵעַ,

תּוֹסֵף חַיִּים מִי

מִלְּבַדְּךָ שׁוֹמֵעַ? שֶׁשּׁוּב

אַתָּה נוֹפֵל, הַחוֹל

בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ:

חוֹל יָקָר אַתָּה

אוֹמֵר, כּוֹרֵעַ עַל

אַדְמַת בֶּן־שֶׁמֶן.

וְכָאן אֲנִי, בֵּין

הַשְּׁכִיבִים, כָּל מֵרֵעֶיךָ

רוֹאִים: אַתָּה לֹא

קָם, כָּאן יָפוֹ,

הַפַּרְדֵּס, וְלוּאִידוֹר

הוֹ לוּאִידוֹר,

בִּזְרוֹעוֹתֶיךָ."

המלצות קוראים
תגיות