רקע
אלישע פורת
נפילה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: גוונים; תשנ"ו 1996

 

א.

ג. אתרוגי, מעריץ ותיק של הקדוש יוסף חיים ברנר ושל חלק מכתביו, ישב אל שולחן הכתיבה שלו, שולחן המטבחון שלו, דחוס וממולא בהלכי נפש עד להתפוצץ. בימים האחרונים היה שטוף כולו בקריאת ספר הזיכרונות שכתבו בני־הדור המעולים על חייו ההפכפכים של יוסף חיים ברנר, ועל מותו המר. קרה לו מה שהיה קורה לו לא אחת בימי נעוריו המוקדמים, וכבר זמן רב שלא אירע לו, הספר שהיה שקוע בקריאתו בלבל עליו לחלוטין את סדר יומו הנוקשה. הוא שכח לרעוב ושכח גם לאכול, כיוון שלא חש בכלל רעב. הוא שכח לצמוא ולא שתה כל היום, כיוון שפשוט לא חש בשום צמא. הוא כילה את עינו במאמץ הקשה לקרוא מתחת למנורה הבהירה של שולחן המטבחון. אבל אור המנורה לא הספיק לו. עיניו החלו דומעות, המשקפיים חצצו בינו לבין בשר הכתוב, והוא נמשך והלך אחר האור הבהיר שבחוץ. הוא החזיק בספר בידו האחת והתהלך עמו אל המרפסת המקורה, בידו השנייה העביר את הדפים ולא חדל מלקרוא בהליכתו. הוא לא חש במדרגת הסף הנמוכה, מעד עליה וקימט את קרסולו.

הוא לא שמע את נהמת הדחפור הרצופה, בעת שדחף וחפר גלי אדמה לתשתית של בניין מגורים סמוך. אוזניו נאטמו מעצמן לכל רעש חיצוני, והוא לא הבחין ברעם מטוסי הקרב המהירים, ששבו מאיזו הפצצה מעבר לגבול, ולא בהמיתם המעצבנת של מטוסי הריסוס הקלים, שקולם נכנס ישר לתוך עצמותיו, ולא קלט אפילו את המוסיקה המרגיעה ששודרה מן הרדיו שבתוך חדרו. ממש כמו בימי ילדותו הרחוקים, שמרגע שהיה מתמסר לספר שבין ידיו, לא שמע שום קול, מחוץ למוסיקה הערבה שעלתה אליו מן הכתוב; ולא ראה שום חפץ או צורה חוץ מצורת האותיות שצרו את שמו של הקדוש המומת, ושל הקדושים שנספו עימו. ולא הבחין במאום לבד מפסי השורות שנמשכו, כשורות הקברים בבית־העלמין הישן, ולבד מגושי העמודים שהשחירו והתכהו על מצע השוליים הלבן, כאילו היו אבני המצבות החקוקות על רקע האור הבהיר העולה מעבר לחומה הנמוכה.

הוא לא חש בשום צורך גופני בשום כאב, להוציא איזו דקירה עמומה בקרסולו המקומט, ולהוציא את צרורות הריגושים המטמטמים שצמחו ופקקו את גרונו ללא שום סיבה והתנפלו על ליבו הָרַגָּשׁ, הישר מתוך הכתוב.

גדליה אתרוגי אהב מאד לקרוא בספרי זיכרונות ובסיפורי זיכרון, אבל לא מכל מין, ולא משל כל כתבן ומלכלך ניירות. משהו מוזר היה קורה לכושר הריכוז שלו בעת הקריאה במבחר דברי הזיכרונות הללו. בני־העליה שכתבום הופיעו לפני עיניו כחיים, התקופה כולה נפרשה לפניו: בלשונה המיוחדת, בקולותיה בריחותיה ובטעם מאכליה. הוא התנודד מצד לצד עם כל תנודת זיכרון של מעריצי יוסף חיים ברנר שנרצח. הוא יכול להשתופף ולהריח כמותם ממש את ריח הקורות המרקיבות של ‘קרנרו’, ספינת הבראשית, בנמל היציאה שבים השחור. את ריח הטיון המצהיב החונה כמו ענן של אד צהוב מעל נמלי מזרח הים־התיכון, כאילו היה גם ריחו חֵלֶק בלתי נפרד מהאוויר הלח והדביק. כוח הריכוז שלו היה מתחדד עד כאב, וכולו היה זורם אל קצות צפורניו המושחזות. היו רגעים שההשראה מן הספר פעלה עליו בעוצמה כזו, עד שחש שיוכל לכתוב מיד את הגיגיו העולים בו בכוח נורא, בעקבות הקריאה בפרקי הזכרונות המרתקים. הוא חש בזרימה החמימה היוצאת ישר מקצות אצבעותיו אל גליונות הנייר, ישר מתוך ידיו המחושמלות אל לוח הקלידים. לא היה לו צורך בכלי כתיבה בשעה הזו, לא בעט הכדורי הישן ולא בקלידי המחשב החדיש. הדברים זרמו בפשטות ובחוזקה מתוך אצבעותיו עד שלא יכול עוד לעצור בעדם. הם נהרו מעצמם, מונעים בכוח שלא היה ידוע לו. אבל תנועותיו דווקא מוכרות לו, כמו תנועתה ההכרחית של ה’קרנרו' הזעירה, שנדמה שגלי הים השחור יציפוה בכל רגע. כך התגבשו הברות ראשונות תחת אצבעותיו, והן גדלו וסיפחו מלים שנחרזו בשורות, כמו גדוד הצבא שלו, במעברו החד מהתקהלות החופשית שבטרם מסדר היציאה הענק, אל הפקודות הראשונות המתנבחות ומתנפצות באוויר החוף; ורציף האספלט הענק המונח בין רגלי החיילים מתמלא, וגדוד אחר גדוד, כמו הדפים הכתובים, מסתדר ומתיישר למסדר החטיבתי המושלם, בסדר מבריק, בלתי נלאה, כמו היפוך הדפים וכמו מאורעות החמסין הנורא ההוא, החמסין של פרעות עשרים ואחת. שתים־עשרה שנים בערך לאחר שדרך יוסף חיים נערצו הקדוש על קרקעה של יפו, זירת מותו.

הדפים אינם נחסרים בכלל, אלא להֶפֶך, מתמלאים כל העת מתחתיתם. ומדוע המתים, הרצוחים וההרוגים היקרים שלא נמצא להם תחליף, מדוע הם אינם מתמלאים מהוויתם? “האם עליהם אינו פועל חוק שימור הנפש?”

ג. אתרוגי התפוצץ כמעט מעודף הריגושים שנדחסו לתוכו. “כי כמה יכולה כבר נפש להכיל? וכמה יכולה היא להידחס מעבר לכוח קיבולה?” הוא הרחיק את הספר מעיניו, והשמיט את משקפיו בתנועות כיווץ משונות של אפו, ובמיתוחים מוזרים של לחיו ומצחו. ואז נשא עיניו ושלח מבטו הרחק אל צמרות עצי השיכון, גושי הירקות האביביים הללו, בחודש מאי הזה, שבעים שנה כמעט לאחר מאי הדמים של יפו. הם קרנו באור ירוק ומרגיע, ונדמה לו שריגושיו הוסעו מתוכו על פסי האור הירקרק שנגשרו בינו לבין הצמרות אל הירקות ההיא הבלתי נשכחת, ירקות הפרדסים הכבדה של אבו־כביר. הוקל לו מלחצם לרגע, והוא חש שכובדם הבלתי נסבל החליק בינתיים מעליו. עד מתי חשב אתרוגי, מתי ישובו ויעוטו עליו שוב?. הו, המהלכים החשאיים של נפש הקורא בספר הזיכרונות המסעיר, “הו, התמורות המפליגות הבלתי נראות של צבעי הרגש.” הרעדה שדבקה בו בשעת קריאת הספר, הרעידה אותו כהוגן עד למעמקיו, עד שלא יכול לשאת ברעדה לבדו והיה מוכרח, ממש נאנס, להקרין אותה מתוכו החוצה, אל המדשאות, אל דפי הספר הנהדר אל חצר בית יצקר, חצר המוות שבפרדסי יפו, להלביש אותה על עצם סמוך, או על מרחקי האור המוריקים במרחקים, פרדסי פחדים מדממים באור החמסיני. ממבט מצומצם ששלח מן המרפסת המוצלת, בטרם חלף בו בדקירה חדה כאב קרסולו וזיכרון נפילתו, נראה לו שהפרדסים ההם הם שיקלטו וירגיעו את מלוא ריגושיו המאיימים להתפוצץ בתוכו. “גדליה גדליה,” שמע קול קורא באוזניו, שיכול להיות אפילו קולו המדומה של ברנר המנוח עצמו. וכלום לא הדפיסו אז במודעות האבל באותיות ענק שחורות ושמנות: השמיקומדמו? “היכן היית אתה?” ויכול גם שהקול הקורא באוזניו בשינוי נעימה “אתרוגי אתרוגי,” אינו אלא קולו הצרוד מעט של אלקה האהוב, חלוץ צעיר ואלמוני, שאחרי שמו לא נדפס הי“ד, ועל מצבתו לא נחרתו שום שבועות נקם? ובעצם לא נכתב על מצבתו שום דבר. “איך לעזאזל מתרגמים לעברית את המילה היוונית אפיטף?” אבל שיהיה תרגום קצר ומתנגן וקולע? כל כך מתחשק לו עכשיו לנסח את לשון האפיטף על קברי נערציו ואהוביו. שהרי על לוח האבן ההוא, המאפיר והמסתדק, גם האותיות החרותות וממולאות הצבע כאילו התעייפו ממשאן רב השנים, ויש לחדשן בדחיפות אצל עושה המצבות. שהרי כאן מסביב הכל חודש: הלוחות, צורות האותיות, צבע מילוין, השיחים האקזוטיים שבעציצים, העציצים עצמם, ואפילו החצץ השפוך הממלא את השבילים, מחציץ ומחריק מתחת לרגלי המבקרים המעטים. ג. אתרוגי התמכר ללא שיור, לחלוטין עד גמירא, אם מותר לומר כך, לפרק הזיכרונות הבלתי נשכח שקרא על הסופר יוסף חיים ברנר שנרצח בדמי ימיו. “בן כמה היה לדיוקו? כבן ארבעים?” בפרעות תרפ”א, ביפו, באחד הפרדסים, שעל מקומו המדויק אפשר ואפשר להתווכח עם עדים מזקינים שאבד כוח זיכרונם, ועם מראי המקומות הנדפסים בספרי העת ההיא. אבל אתרוגי לא התעקש ואמר לעצמו שאם רוצים לכתוב דווקא אבו־כביר שיכתבו. ואם רוצים דווקא שיהיה כתוב שלא נרצח סתם כך, אלא היה אחד מחללי הפוגרום הראשון שבארץ ישראל, שיהיה. ואם רוצים סופרים צעירים ומשוררים מתחילים, שגדלות נפשם הבוסרית מפעמת בהם בעוז שאינו ניתן לכיבוש, להכריז על עצמם שבאו למלא את החלל שנפער במותו של הקדוש, שיכריזו. “שיהיה, שנראה איך הם באים במקומו אם רק יוכלו.” ואפילו יתפשטו עירומים, כמו שכתב שם אחד מבעלי הזיכרונות המצוינים, ואפילו יתעללו בגופם כפי שהתעללו הזדים ימח שמם בגוייתו של המשורר הצעיר, בוסר כולו, שמת בזרועותיו, ואפילו ירוצו עירומים סביב הגן העירוני שהיה פעם הפרדס ההוא, ואפילו יטפסו על אבן בודדת שנותרה מהריסות ביתה של משפחת יצקר האומללה, ואפילו יכריזו על עצמם בקולי קולות אני ברנר! אני ברנר! “שיכריזו, אז מה?” ואפילו יעידו עליהם ידידים וחברים נאמנים שאין בינם ובין ברנר אלא נימת הקול וכמה עשרות שנים שאינן נחשבות לצורך זה, ובאמת הם המילוי הנכון לחלל הפעור ההוא, ובכן מה, עוד הכרזת שווא אחת. ממילא עולמנו מלא וממולא בהכרזות שווא שכמותן. גדליה אתרוגי שלא חדל מהתהלך מתחת למרפסת המקורה, ושהכאב בקרסולו הפגוע הלך והתחזק, הרגיש בתוך הלחץ והדוחס שנגרשו עליו בעת קריאתו, שאין שום חלל יכול להתמלא מחללו, אם משל עצמו, חלל מבשרו, ואם מחללם של אחרים. “מי שנשאב לשם,” כשם שנשאבו ברנר הי"ד ונער המשוררים שבזרועותיו, וכשם שנשאב לשם החלוץ האלמוני אלקה, שירד עמו בחבורה מהספינה, אלמוני בחייו ובמותו ומשום כך אולי יקר לו פי כמה; מי שירד לשם “לא ישוב עוד לעולם.”

והוא צלל בכוחות מחודשים ובכאב קרסול מתגבר אל בריכת הזיכרונות הצלולה והמטהרת שנקרתה לו במפתיע. והוא חשב בהתפעלות על דמותו הגוצה של יוסף חיים ברנר, שממרחק השנים נעשתה יותר צנומה ויותר מאירה, ממש כמו דמויות של קדושים וצדיקים ידועים. והוא הרהר בכך שאפילו עשרות בעלי הזיכרונות המעולים, שחברו כאן מתחת לידו, אינם יכולים בכל אלפי־אלפי מיליהם למלא את החלל האפל שהותיר אחריו.

 

ב.

“אין שום חלל מתמלא מחללו,” חשב ג. אתרוגי לאחר שסיים את חריתת המצבה מחדש ולאחר שגמר לערוך בדמיונו את סדר הכתוב על לוח האבן; ואין שום חלל שבנפש מתמלא מעצמו, ואין נפש שנתרוקנה מחמת הצער שבה ומתמלאת משמחת יקירה שנמצא, עד שלא שב משם. ואותו חלל כואב, שמציק לגדליה אתרוגי שנים רבות כל כך, לא יתמלא כבר לעולם, מפני שלדבר עם יוסף חיים נערצו הנעדר לא יכול, ולקרוא אליו ואל אלקה הנזירי – זכרו לגעגועי נצח, שאינו יכול להתנחם על חסרונו זה יותר מעשרים וחמש שנים – גם כן אי אפשר, מחמת מצב התקשורת הנוכחי בין אלה שנשאבו לשם ובין אלה שנותרו בינתיים כאן על המרפסות. ואפילו לא ניתן לו להרים שפופרת אל ברנר, לגרוע בזדוניות מתוכננת ממעט הפנאי שלו, שלפי עדות בני־הדור הנפילים הגן עליו במין ייאוש. ואי אפשר להשיח עמו בחופשיות בטלפון רוחות חדיש שכזה: כגון “מה הוא מרגיש עדין ומה כבר אינו מרגיש.” מכיוון שמן היום המר והנמהר ההוא כבר חלפו למעלה משבעים שנה. גדליה ידע שעל ברנר הקדוש אסור לחשוב כאילו אין לו מה לעשות אלא רק להרים אפרכסות, להאזין ולנחם ולהרגיע ולשדר אמונת נפש. הוא גם ידע בוודאות משונה שעל ברנר ועל אלקה הגבוה הנעדרים אין נוהגים להשיח בעל פה שיחות חולין של בטלנים, לא מפני שאסור לדבר בהם נכבדות וכואבות, אלא פשוט מפני שאין כבר היום מי שזוכר את שמם, את מראה פניהם ואת צורת שיחתם; ואין כבר היום מי שחש בצער אמיתי את כאב הסתלקותם הפתאומית. אך הוא חש שעם יוסף חיים ברנר המסוגף חובה עליו להקים קשר, חובה עליו להתאמץ ולמצוא דרך אחרת של דיבור. הוא מוכרח לנהל אתו שיחה קצרה לפני שימשיך לשאת את עגלת חייו העמוסה. והדיבור שהיה לאתרוגי עם ברנר המנוח לא היה לאמיתו דיבור אמיתי, שבו מישהו משמיע ומישהו שומע, שבו אתה טוען וזולתך הודף מלפניו, לא, אלא שברנר מיד הציע לו בתקיעה אחת, קצרה ומדוייקת, אמירה כל כך חריפה ומהממת בנכונותה, עד שעצר לרגע את נשימתו של גדליה המאזין לו בתדהמה. דיוק כזה יכול להביא עליו את ההרגשה כאילו ישב פעם מול האיש הפלאי הזה, וכאילו כבר בדק מישהו, שאינו אוהב שיזכירוהו בשמו, את הקווים בכף ידו, אחז בה במגעו, שאין גדליה יכול לתארו, וחיטט בקווי החיים הנקטעים שלו; וכאילו ניחש כבר אז את גורלו, ואפילו ירד לפרטים ומיפה את ימיו על לוח זמנים מפורט עד לשעות וחצאי שעות. ואתרוגי נותר המום מן השיחה והתאושש ממנה רק אחרי זמן מה. הוא התקשה להחלים מההתגלות הפתאומית. אם כן מה דרך נותרה לג. אתרוגי, מעריצו הכפייתי של יוסף חיים שנרצח בפרדס ביפו,אם לא להניח את ספר הזיכרונות המרתק מתוך ידיו האוחזות בו בשקיקה, ולחטוף מעל שולחן המטבחון העמוס בכלי אוכל ובכל מיני חפצים שבני ביתו הניחו עליו ולא נתפנו לסלקם, איזו מחברת ישנה שמונחת שם, כאילו שחזה המנוח גם את סדר הדברים הנוכחי, ולשלות מתוך מאפרת החרסינה הוורודה עיפרון קהה חוטם, מאותם העפרונות שהשתמשו בהם כבר בראשית המאה, ואז לשפוף על המחברת; ובטרם ידע מאיזה צד היא נפתחת, כבר רץ בה עפרונו הקטום ומתווה בה בגסות ובקרעי קווים מעובים רצפי מלים שלֵמות שמתכדרים לגושים וגולשים מן השורות שמתמלאות מדף לדף. האם רק דרך זו נותרה לו להגיע אל ברנר בעולם הממש? ושום דיבור ישיר לא ידובר עוד בין אתרוגי, העושה את לילותיו בחלומות קשים על יוסף חיים המוטל דווקא על קרקע הפרדס, ולא בחצר הבית של משפחת יצקר, כמו שדיווחו עדי הראייה בצהרי החמסין הקשה ההוא, של מאי עשרים־ואחת? והרי גם רושמי הזיכרונות, שהיו איש ואיש ממאורות תקופתם, לא דייקו ולא הכריעו “היכן בדיוק כרע?” והיכן לדיוקי דיוקים על גבי מפה משוחזרת של אתר הרצח, ולפי הרשומות של המקורות הבריטיים, שלפחות הם חשופים לבדיקה ולהשוואה ולעיון גלוי, שלא כמו מקורותינו אנו ששוכתבו בלשכות אפלות של צעירים נלהבים וקנאים, ויש בהם הטיה של העובדות ושל העדויות בשל משאת נפש, יותר מהאמת. אם כן “היכן בדיוק נתמוטט?” והחיוך המפורסם שלו, החיוך הרך והמפויס שלו, שלפי עדות נחרצת שאיש לא מצא עוד להפריכה, היה משוך על פניו בנוסח של מלאכים אמיתיים, בסגנון של קדושים עתיקים, מתי נתפשט על פניו? לפני המעשה הנורא ההוא, שג. אתרוגי מתרעד לזכרו אפילו כעת, או לאחריו? לפני שהתעללו בני־העוולה בגופת הנער שלידו, משורר הבוסר שחסה בזרועותיו, או לאחר מכן? לפני הבהלה שאחזה בילד הערבי הקטן, אותו מקור שלא ידוע לחוקרים, שראה ממש הכל, ורץ מוכה עוועים לגלות ולהודיע? לפני שביקרו בחצר בפעם השנייה הפורעים האכזרים ושינו אחריהם הכל, לגמרי לא כמו שנראה בפעם הראשונה. גדליה אתרוגי הוכרח לעצור בכתיבתו, הניח את העפרון שבור החוטם לפניו, והרחיב לו מקום על גבי שולחן המטבחון העמוס בכלים מיותרים, שיהיה מקום להניח גם את המרפקים, שהרי גם להם חלק בכתיבתו. מה שנכתב לפני רגע שייט לפני עיניו כמו סרט שחור הטס מעל גבי משטחי המחברת הלבנים. ייתכן שכתב רצף שהוא בעל משמעות יותר מאחרים. יתכן שעלה בידו הפעם, שלא כמו בפעמים קודמות, להעביר את ריגושיו הקודחים הדחוסים עד להתפוצץ, לחרוזת מילים המרגשת את קוראה. הפעם זה בא לו מהבטן, כמו שנהגו לומר מבקריו, שהרי להתרגש מקריאת ספרי זיכרונות כמו שהתרגש אתרוגי מספרי זיכרונות ישנים, לאו כל אחד יכול; ואם לדייק, הרי שאיש מלבדו אינו יכול להתרגש מספרי זיכרונות על ברנר המנוח עד איבוד העשתונות, ואף על פי כן לא נואש גדליה. סימן שעדיין אפשר לקרוא ולהתרגש ולתת מוצא הולם להתרגשות. מפני שלפני עיניו השתרע שיר פשוט וקצר, גס ומלא בספחים וביותרות, שעוד יהיה צריך להזיע ולחצוב קשות לסלקם; אבל מתווה של שיר ומתאר גופו, כבר היו מונחים לפניו.

הגדרת השיר: שיר קינה – שיר עצב וגעגועים לאדם יקר, שהיה אהוב מאד על גדליה אתרוגי והלך ממנו במפתיע. “נשאב לשם,” כמו שגדליה נוהג לומר, ולא שב. ובעצם כפי שעולה מן המלים הוא נפטר מן העולם בפתאומיות, בשל תאונה או מחלה, ויצא מן העולם. ויש לפעמים שסיפור הליכתו זוכה ומכונס בספרים. ואם האיש גדול מספיק, הרי שסיפורו מפכה לאחר דור או שני דורות. מכאן אתה למד מה סוד כוחן של אגדות צדיקים ומהו צופן חיוּתם של סיפורי קדושים. שאם ניטלו חייהם ברשעות ובאלימות, הרי דמיהם ודמי־דמיהם, ודמי־דמי־דמיהם עד דור עשירי עולים וצועקים אלינו ממעבה האדמה וממעבה הזמן ומעבי מרחקי הנפש המואפלים, כאילו נרצחו רק אתמול, כאילו נפטרו במפתיע אך לפני שבוע, וכאילו מוסיפים הם וחיים עימנו, החיים, בצמוד בצמוד, עם עקת מותם המכבידה. נוסח השיר: שיר קינה המושר בצורת שיר תפילה, כלומר שהתפילה היא הזרם והקינה היא הנושא. ג. אתרוגי העמיק במה שכתב מחק ותיקן שהגדרת השיר הנכונה היא שיר השבעה. כלומר, תפילה המנוסחת כהשבעה, שנושאה הוא הקינה. וגם סדר המלים מוכיח שצדק, שהרי אם כתב: “יוסף חיים אתה שומע? הוסף חיים הלא אינך שומע? תוסף חיים מי מלבדך שומע?” הרי זה נוסח השבעה מובהק. כל געגועיו אל האיש התנקזו בשלושת השינויים הדקים שהרשה לעצמו להכניס בכתיבת שמו הקדוש. יוסף חיים אתה מסוגל לשמוע? והחזרות, בל נשכח את הקסם ההיפנוטי של החזרות. והרי כבר שוכנע מקודם שברנר לא איש טלפונים היה, ולא איש של שיחות ריקים קצרות ומושבי ליצים קולניים. אבל האיש הקדוש יודע עליך, אתרוגי, הוא שמע את שמך. הצדיק זוכר אותך גדליה, גם בשבילך יש לו אוזן ולב. אם כן מדוע שתטריד אותו? והוסף חיים, האם אין בפנייה הזו התגנדרות מיותרת? משחק מילים מלאכותי? לאיזה צורך הובאה לבד מהתפארות עצמית מסוימת? אלא אם כן נחשוב שהפניה באה כדי להודיע לעולם שהוא מקורב מאד אצל ברנר הגדול. שהיה לו יחס של קרבה ממשית אליו, שהוא מן המעטים שהורשו להתקרב, שהותר לו אפילו לכנותו בשם הדומה לשמו האמיתי. היעלה על דעת מי שברנר האהוב לא ייקרא בשמו המפורש היחיד והאמיתי, אלא בכינויו? כאילו היה חלוץ צעיר ואלמוני, מחבורת העולים המקיפים אותו בהערצה כבירה אבל מוסווית היטב, לפי בקשתו המפורשת ותחינתו הנסתרת, על סיפון אניית הנהרות ‘קרנרו’ הדולפת, המפליגה בים השחור?

ואף על פי כן ידע וזכר שהיו ביניהם רבים ששמותיהם עוותו או נשכחו, קוצרו או רוככו, הוקטנו לשון חיבה והתארכו בלשון לעג, שלא לדבר על אלה שנחרת על מצבתם: אלמוני ופלמוני. הוא ידע שהם נקראים כך באינטימיות המביכה שכמותה לא הרשו לעצמם בנוכחותו המשתקת של האח הגדול, יוסף חיים הנערץ. להיקרא כמו באחוות אחים מקורבים בשמות חביבים ונעימים. והוא לא נזקק לשום חומרי עזר ולשום מקורות נוספים, כדי להיזכר, וכדי שהשמות ההם, משנות ילדותו הרחוקות, יצטלצלו באוזניו כנתינתם, כמו שנולדו בקיני התנועה הפזורים בעיירות פולין האפורות. וגדליה אתרוגי דקלם כמתוך שינה בקול חרישי מבטל ומרכך את המבטא הפולני שנמחק עם השנים: אדש ופולו, ומוטק ואלקה חכם־הלב, ועוד רבים־רבים אחרים.

הוא נסחף בהגיגיו הרחק מן הדפים שחרת בעפרונו המגושם. ומה שצף ועלה בהגיגיו היה שמו של אותו מבקש בקשות בלתי־נלאה, אותו מפלל פילולים חרוץ, אותו כותב מכתבים מתמיד לעיתונות זמנו ולשמיים, מוזס הרצוג נדיב הלב היהודי המיטיב, שכמעט הילה של קדוש נוצרי מחזרת אחריו, גיבור ספרו של סול בלו. ימים רבים חלפו מאז שקרא בספר. וגם כשקרא לא התרגש כפי שהתרגש מקריאת ספר הזיכרונות שבידיו. אבל בכל פעם כשנפשו משתוחחת עליו, והוא נטען במתח של עצבים וגעגועים, והוא יודע שלגעגועיו אלה לא יהיה פורקן, שב זכרו המאיר של מוזס הרצוג הטוב עולה מלפניו. כמה מכשולים הוכשל וכמה מחסומים הוקף, ואף על פי כן לא המיר את טובו והמשיך לבקש בקשות, בלתי נלאה ובלתי מנוצח. על עצמו ועל זולתו ועל האנושות כולה, וביחוד על כל הסובלים שבעולם. נוסח המכתבים שלו, שאולי רק יוסף חיים היה מתפנה להשיב עליהם בלשונו שאין שנייה לה, היה גדוש באמונת תום מופלאה, שאף על פי שלידתה מרחק של אלפי־אלפי קילומטירם מספינת הנהרות ‘קרנרו’, המפליגה לאורך החופים של מזרח הים־התיכון, הרי רוח אחת צנפה אותו ואת חבורת הנלהבים הצעירים, שכמו חותם עגום של מכוות גורל הוטל בהם. “תוסף לחיות הלא אינך שומע? ומי מלבדך יכול עוד לשמוע? ומדוע רק בפניהם התגלית? ורק להם מסרת את זהותך האמיתית? במה טובים אדש ופולו, מוטקה ואלקה הרחום, ממני עבדך החותם על כל בקשותיך, כותב תפילותיך והשבעותיך, איש הקמיעות שלך, המתגעגע אליך בלי הפוגה יומם ולילה, גדליה אתרוגי שלך?”

 

ג.

לאחר כמה ימים נעצרה כתיבתו וכשם שהחלה, ואתרוגי הרגיש באופן ברור שנתקע. מנסיון עבודתו רבת־השנים בחקלאות ידע, שכאשר נתקעת המחרשה בגוש עשבים או בקרקע לחה מדי, ישנה דרך היפה לחלצה מתקיעתה: אפשר להסיע בכוח את הטרקטור לימין ולשמאל, ואחר כך להערים על המכשול, ולהרפות לרגע ממתח נמחרשה. ואז להדהים בזינוק פתאומי, זינוק שמפתיע את כולם: את הטרקטור ואת נהגו, את המחרשה ואת גוש העפר הרטוב שנתקעה בתוכו, ואפילו את אנפות הבקר הלבנות המהלכות אחר החריש. הסכין מתרעדת לשניה, המנוע גם הוא נשנק לרגע, גלגלי הגומי מתחפרים במקומם ומעלים ריח חריכה ועשן, אבל בגופו של החקלאי חולפת כמו רעדת ניצחון. הוא התגבר על מכשולי הטבע והמכונה ונחלץ מהתקיעה, ושוב הוא רכון ודבוק אל מושב הטרקטור, גופו מתמכר לזעזועים ולרטטים העולים מן הקרקע הנפלחת ומן המחרשה הפולחת. ולבד מכאבי הגב התחתון העזים שיפקדוהו בקרוב, הרי הוא חש תחושה של התגברות נעימה על זרועות נעלמות שניסו לאזקו אליהן בכוח ובחמדה.

ומה שחילץ אותו מן המעצור שנעצרה כתיבתו הייתה תנועה נלעגת של גופו, בעת שירד מן המדרגה הנמוכה שעל סף המרפסת המקורה שלו. כמנהגו היו עיניו נעוצות באופקים הנרחבים המשנים תדיר את גוניהם, ונפתחים תמיד אל המרחקים העצומים שאחריהם. רגלו גיששה אחר בליטת הבטון המוכרת, אבל גופו כבר ניטה לפנים. וכשהתפלש בחול האדמדם והחמים שלמרגלות המדרגה הנמוכה, כשהוא מתפתל מכאבים מפתיעים בקרסולו המסובב, שמע לפתע מתוכו איך כתיבת שיר הקינה שחדלה, שבה ומתעוררת מעצמה למגע החול בגופו. גדליה אתרוגי חדל מפיתוליו והפסיק את התכווצויותיו, ופשט ידיו ורגילו הדואבות מן הנפילה, השתרע בכל גופו על החול האדמדם, שיקע בו את פניו לכל עומקם ובחשאי, שמא יראה אותו מישהו החולף עכשיו במדרכה, יבחין בחולשתו ויתמלא פליאה ולעג, שילח את לשונו וטעם בזהירות את טעם החול.

“חול יקר,” אמר לנפשו גדליה, והקדים פרץ של זיכרונות ילדות מעורבים בזיכרונות מתוך הספר שנשמט מידו, שבו מעידים בשבועה מעריציו הסמויים של יוסף חיים, הקדוש והמסתתר איך הגיעו אל הנמל ביפו. אך דידה הצדיק, זה שהתחנן לפניהם בלילות המשגעים של ההפלגה, על סיפונה הרעוע של ה’קרנרו'. ואיך נפל על אדמת החול של ארץ ישראל, שאז עדיין הייתה גלויה וחשופה, ולא כולה רציפי אספלט, ותפילת המשורר לעטפה כולה בבטון ומלט עוד לא נתקיימה. ואיך פרפר והתעוות על החול החם, לא כאיש המגשים את חלום שיבתו, אלא סתם כאחד חולה־נופל שאיחר בנטילת תרופותיו, ולבד משלפוחיות הרוק שנדבקו מיד במעטה אבק חולי, ולבד מבועות הריר המקציפות שנעתמו באורה הגלוי של יפו, ולבד משריקה משונה של נשימה מקוטעת שעלתה מפיו הסתום בעפר, אפשר היה לשמוע אותו מלחש בעברית חיה: “חול יקר תודה, חול יקר ברכה, חול יקר מי יתנני מתכסה כולי בך, ולוואי ויתנוני בבוא היום לכסות בך לעולם”. ג. אתרוגי נסתמרר בתוך אגן השיקוע החולי שלו, מפני שהשורות הסתדרו להם כאילו מעצמן, ולא נזקקו אלא לעיפרון הנגוס שלו כדי להיכתב. שורת ההשבעה באה בעקבותיה של שורת התפילה, ושורת ההתגלות הפתיעה אותן מאחור. יוסף חיים אתה שומע? הוסף חיים הלא אינך שומע? תוסף חיים מי מלבדך שומע? ואתרוגי התיישב בתוך החול הצייתני, להוט להמשיך ובאצבעותיו שרטט בחול כמו שהיה עושה בילדותו, וכמו שנהג בנעוריו, כשהיה חורת את שמה של אהובתו בן שלושת המיתרים, בחריצים רדודים בתוך קליפת החול הבוקרי הרענן, המתנוצץ צונן משכבת הטל הדקיקה ומהמעטה הקרמי המכסיף שהפרישו עליו החלזונות מתוך שבלוליהם בלילה.

ששוב אתה נופל, החול בשפתותיך, “חול יקר” אתה אומר וחוזר ואומר וחוזר ושונה ושב ומשלש, ומתפלל ומבקש ומעיד עליך לא פחות מאשר את אדון השמיים. לו רק יוכל ויעשה בחסדו שכיסוי החול המתוק והרך יכסה אותך מכאן ועד לשמי השמיים, ממש כמו שהעידו החלוצים הצעירים עדות נחרצת אבל עצובה, שליבם התפוצץ מרוב אהבתם לברנר שאיתם; והתפוצץ מרוב גאוה שברנר שלהם לא התאפק וגילה, רק להם, את זהותו האמיתית. והתפוצץ ממסירות כשביקש מהם, בלחשו העברי החי, המטיל קסם על שומעיו, שלא יעזו ולא יפרסמו את סודו בשום אופן ולשום אדם:

לא לקפטן הגוי ולחבר מלחיו המגושמים, לא לנוסעים היהודים שנקלעו במקרה אל סיפונה הצר של הספינה ‘קרנרו’, ואפילו לא לאותם בודדים וגאים, המתהלכים על פני הספינה כאילו כבר ראו הכל בחייהם, כאילו היו כבר בארץ ישראל ועבדו בשדותיה ונצרבו תחת חמת חמתם המכלה, וכאילו שבים הם כעת עוד הפעם אל החזית, ואינם משתמטים, ואינם מתחמקים, והם חוזרים אל המקום היחיד שבו באמת זקוקים להם לאחר שהחלימו מפציעתם. אסור להדליף אפילו להם, בעלי השם הוותיקים, המכירים את כל אנשי המעלה שבארץ הקטנה מוכת הביצות והקדחת, אוכלת יושביה וקוברתם.

ולבם של החלוצים הצעירים התפוצץ מרחמים, כשהפציר בהם הקדוש המתחבא, שלא יודיעו את שמו אפילו ליחידים הגאים, הללו שאינם אביזרים של קבוצה ואינם מסתפחים לשום חברותא, שניכר בהם שכל יחיד מתוכם אם ברדתו מן הספינה ואם לאחר ימים, יהיה לנביא או לפחות לבן־נביא; ולכל המועט יכתוב ספר מלא חידושים על היהודי הבודד השב לגאול את מולדתו העתיקה. ואין לו שום מוסרות ושום חיובים, ואסור שיתחלק בנפשו עם אחרים. והעיקר שבעיקר, שירחיק עצמו אפילו בכוח מחבורת החלוצים, הנערים החמומים הללו, שמיד בעלותם על האנייה מצאו להם איזה איש מוזר ומסתגר, ושמו אותו עליהם למלך, והריהם מרקדים ומקפצים לפניו כל הימים והלילות. וכמעט שיצאו במחול עוועים סביבו כשהיה נופל על הסיפון, יורק אש ופולט גופרית מתוך פיו המלא בריר לבנבן. ורק בקושי היה אפשר להבחין בתערובת המגעילה, של יידיש בלולה ברוסית, שנשמעה פחות והובנה עוד פחות אפילו מעברית הטירונים שלהם, לשון מבחילה שכמותה.

“חול יקר אתה אומר,” וגדליה אתרוגי אחז בשמחה הפשוטה שהתגבר על המחסום בכתיבתו, החל מרגיש שיצא אל דרך המלך, ומעכשיו תרוץ כתיבת הקינה ללא שום עיכובים. ושוב נזכר במוזס הרצוג גיבורו המהסס של סול בלו, איך קם וניסה בהתקף של פעילות מגוחך לחדש את אדמת הגינה בביתו הנטוש, ואיך הוכה בזרות מפחידה כשנפגש מפגש גופני צמוד עם חלקי העפר ועם מה שבתוכם.

אבל לא כך קרה לאתרוגי עצמו, כשנתבקש לתת יד ולכבד את יקירו ולשפוך דלי של עפר על ארונו. ובאמת לא היה זה דלי אלא מין סל של גומי של עובדי מע"ץ, העשוי מצמיגים ישנים. ולפני שנתבקש לקרוא את ה’קדיש‘, הביט לאחוריו, וראה צובר של סלים מלאי־עפר הממתינים להישפך אל תוך הבור. אדמת בית־הקברות שעמדו עליה הייתה נוקשה, סומרת קשיותה ומתגוננת, ועוינת מאד לחופרים. וכמו בבתי העלמין העירוניים דאג הממונה על הטקס לצובר הסלים שניצבו כמו חומה אפור המאחורי סוללת המגברים של המספידים. סלי הגומי הגמישים לא השמיעו שום חריקה בעת שהתרוקנו במהירות מעל לבור, בתנופה שקטה וללא שום קול מעצבן, ורק העירו תנועת אוויר קלה, שהורגשה בין קהל המצטופפים. ואתרוגי נזכר, תוך שהוא שכוב בתוך החול החמים למרגלות המדרגה הנמוכה שהכאיבה כל כך לקרסולו, איך התלבט בנפשו ולא ידע מה יקרא אצל הקבר הפתוח. האם ידקלם את מלות ה’קדיש’? שאם נתעלם לרגע מתוכנן הרי הצליל הארמי הזר משרה על האוזן מוסיקה נעימה ומרגיעה: מוסיקה המגיעה ממחוזות מרוחקים כל כך, שזיכרונו של אדם יחיד, האבל על יקירו, ואפילו יהיה נצר לגזע הגאים שעלו ב’קרנרו' בנמל טרייסט או קונסטנצה, אינו יכול להתקרב למקורם; או אולי מוטב שיניח ל’קדיש' המקרב את הקהל הגדול העומד דומם ומצפה בדריכות־אבלים למה שיאמר, ופשוט יפתח דף מן הדפים מתוך וידוייו המביכים של מוזס הרצוג? ויביא בפני הקהל כמה תמונות רכות ומפויסות, שמוזס הטוב והמוכה העלה במכתבי הבקשה האינסופיים שלו?

“חול יקר אתה אומר?” ומה יקר ממה? הבה נבחן באמת שאלה חשובה זו בקור רוח. ברנר יקר מן החול שנפל אל תוכו, או החול שברנר צנח ונתגלגל בו כמו במיצג נבואי מתוכנן? שהרי אם לא היה החול יקר לברנר יותר מגופו,אפשר שלא היה מניח לעצמו להתמוטט במין ביטחת אומן שכזו, במין אמונה תמימה שכזו, שכל מה שיארע לו בתוך החול האדמדם חייב לבוא עליו. ובתוך החול יבוא, ברך ובנעים ובמפתה, בלטיפת גרגריו החמימים, עד שלא יוכלו העומדים על הסיפון, או אלה הניצבים סביב הבור להחליט בנפשם מי הלך אחרי מי. והם יתמלאו במבוכה נרגשת. “ובאמת מי הלך אחרי מי.” יוסף חיים אחר חול הנצח שלו? או החול היקר אחרי יוסף חיים טרוף הפחד? הקדוש שתעתע בנפילותיו לא רק בעדת מאמיניו שעל קרשי ה’קרנרו' הבראשיתית, אלא גם באלה שחיים עמנו היום ומשלים את עצמם וסוברים שלא באו לעולם אלא כדי למלא את חללו הפעור. וג. אתרוגי עלה לאיטו מתוך בריכת החול החמימה שהקיפה את גופו, וניער את הגרגרים שדבקו ברגלו שהתנפחה. חותם גופו השרוע נשאר טבוע בחול, והוא שאל את עצמו אם לא ניתן היה לצקת באותו הרגע הנפלא, אז, בבן־שמן, מסכת גבס מדוייקת מגופו הנופל של ברנר היקר? מסכת נצח שאפשר היה להפיצה בין מאמיניו שבארץ ובתפוצות, כאילו הייתה איקונין אמיתי של קדוש מעונה בקומו מעינוייו.

 

ד.

נפילות העוועים הפלאיות של יוסף חיים ברנר לא חדלו עם ירידתו מן הספינה. אדרבה, דומה שנתרבו. בספר הזיכרונות של בני־דורו המעולים נאמר במפורש שברנר נטש את ספינת הבראשית ה’קרנרו' ואת תאיה הצפופים, ועזב את סיפוני הבקר המזוהמים שלה מלווה בפמליה המובחרת שלו, אותם בחורים צעירים ובריאים: אדש ופולו, מוטק ואלקה הצנום והגבוה, ואולי גם הצטרפה אליהם ברדתם בחורה אחת או שתיים. הם התהדקו סביבו כמולקולה שקשריה אמיצים מהרגיל. הם הפתיעו את פקידי החוף התורכיים, חלפו על פני סוחרי יפו הערביים, דלגו מעל משוכות הרוכלים היהודים ההמומים. והם נעו לאיטם חרישיים מלכותיים ומסתוריים אל פתחו של בית־המלון היפואי המפורסם. וכבר שם, בחצר בית־המלון שהמתה אותה שעה מנוסעים נבוכים שירדו זה עתה מה’קרנרו', ומיורדים מאוכזבים שקשרו והידקו את רצועות העור סביב תיבות המסע שלהם, בדרכם חזרה לקונסטנצה או לטרייסט, להציל את נפשם מהמלכודת הלוהטת של פלשתינה; כבר שם הפיל עצמו יוסף חיים ברנר הפלה מיומנת עם כל האפקטים הנלווים אליה: בועות הריר הלבנות, שלפוחיות הקצף והרטיטה הפרועה של הגפיים, כאילו מאליהם השליכו הצעירים המצוינים שסביבו את מעט מיטלטליהם, חגו חוגה ברורה שאליה לא הורשו ההמונים להתקרב, והם עצמם, כצוות מתורגל היטב, חשו כל אחד לעמדתו: מי שכרע לספוג את רירו, ומי שגחן עליו לחלץ את לשונו שלא תהפוך לו למלכודת חנק, חס ושלום, ומי שנרכן על רגליו המרעידות לחזקן אל אבני הכורכר של רחבת המלון, והשאר השתופפו למראשותיו לשמוע כל ציוץ מתמלט שלו, לפענח כל שיעול קשה, כל אנחה, ולא להניח אפילו להגה עמום אחד לחמוק מרשומות הימים.

ועל ארגז המסע שלהם התיישבה אחת הבחורות שהיו, או לא היו שם, ובעיפרון קטום, המכורסם ממי־המלח של הים־השחור, עיפרון שכמותו היה נפוץ בראשית המאה, הכינה עצמה בדבקות לרשום כל מה שיחולץ מפיו של הקדוש המתעוות.

“חול יקר אתה אומר? נוגס ומחצץ בשיניך את גרוסת הכורכר הדקה של יפו ומלונה, כורע על אדמת בן־שמן.” גדליה אתרוגי, לפני שהחל בקריאה המסודרת בספר הזיכרונות, עלעל חטופות, כדרכו תמיד בספרים, ועיניו רצו במהירות על פני הדפים. ובמרוצתן קלטו שמות אנשים וערים ומחוזות רחוקים, שהפכו לתחנות בחייו מלאי־הסבל של הצדיק הכורע. ואף על פי שגם הוא זכר, כמו רבים מהילדים שנולדו עמו בארץ והלכו אלל הגנים ואל הכיתות וקראו באותן המקראות ושנו בעתוני התקופה, ואף על פי שגם אליו הציצה תמיד תמונתו המשחירה והקודרת של בעל־הזקן הרחב והכהה מכל קיר ומכל במה, ואף על פי שידע כמו כולם שברנר נרצח על סף שנתו הארבעים, רצה גם הוא לשאול את השאלה החשובה והמושכת: “מה היה מוסיף וכותב בשבילנו, הילדים, ברנר האהוב שלנו אלמלא נרצח ונשתתק בחמסין ההוא של ראשית האביב תרפ”א?"

הרי עכשיו, מששקע כולו בקריאת דברי הזיכרונות הנפלאים על חייו ומותו של הנביא טרוף הפחד, שב וחזר אליו הדימוי הנפלא שכתב אחד המעולים שבבעלי הזיכרונות: כמה ארוכים וכמה ממושכים ושואפים אל קיצם היו חיי הקדוש הסובל; וכמה המר לו יוצרו, שלא הניח לו אפילו הנחה אחת בחייו, שלא הניח לו להניח לעצמו אפילו הנחה אחת קטנה בכל ימי חייו. עד כדי כך כתבו הזוכרים, נהג להתאכזר לעצמו. או אם נדייק נאמר “עד כדי כך נהג להחמיר עם עצמו”, שהרי גם החומרה יש בה קושי ואי־נוחות מרובים, אבל אין בה אותו קורט של זדון המשתמע למי שרוצה לשמוע, אם שבים ואומרים כמה נהג להתאכזר על עצמו.

אבל להיכן הלכו אדש ופולו? ולהיכן נעלמו מוטק ואלקה הביישן? מאז שירדו מה’קרנרו' נעלמו עקבותיהם. אפשר רק לשער, וגדליה נאחז בהשערה הזו מתוך אילוץ, חרף מיעוט ההוכחות וחרף מיעוט הראיות, שהם הם אותה מולקולה הדוקה: אותם חבורת צעירים המתגלגלת אחרי יוסף חיים בדרכו מיפו לבן־שמן. והם הם אותה חבורה ששימרה לדורות את מעשה הנפילה הנורא שאירע בו בשדמות בן־שמן: אותה בן־שמן שרוכבת היום על הכביש המהיר לירושלים, אותה בן־שמן שהיא מרכז ליערות ולנופש אותה בן שמן שנתפרסמה בארץ ובעולם בזכותת מחנכי מופת וחקלאים דגולים, אנשי בראשית, שישבו בתוך חצרה. ג. אתרוגי קיצר והלך אצל סוף הספר וחיטט במפתחות כדי לבדוק ולמצוא באיזה שנה בדיוק התרחש נס בן־שמן, שהרי אוצר הזיכרונות שבידו, המנופים להפליא וכתובים ביופי נדיר כל כך, נכתב שנים רבות לאחר נס בן־שמן, שהיה אולי ניסו המפורסם הראשון של הקדוש בארץ ישראל. ומי שהיו עיניים בראשו, יכול היה כבר אז, בראשית המאה, לראות שאיש קדוש זה, נתיב של ניסים מלאי מכאובים מצפה לו בחייו הקצרים בארץ. אפילו אתרוגי יכול לראות ברור בדמיונו, כשהוא מציב את תחנותיו כסדר הליכתו אליהן, אחת אחר אחת, וכשהוא משרטט קווים קצרים וישרים ביניהן, שכולן יחד לא היו אלא הגדלה עצומה ואיומה של איזו דמות מפחידה שהטילה את מוראה על נתיב הייסורים ההכרחי שלו, מאותן דרכי יסורים שמונו לקדושים לבדם, מאותן דרכים כואבות שצורתן נקבעה מלמעלה ואין לאיש מפלט מהן.

ואפילו אדש ופולו סועדים אותו תמיד, ואפילו מוטק ואלקה שאינו יודע מה לעשות בידיו החזקות, ניצבים ומראשותיו בכל אשר יפול, ואפילו יש או אין בחורה אחת שהתנדבה לרשום בשביל יהודי העתיד, אלה שימלאו פעם את הארץ, כמו שחזה השוכב עצמו, הרי איש אין לו שיחלוק עמו את ייסוריו. לבדו ישרה עם הכאב ולבדו יישא את כובד סבלו. והחבורה הנחמדה, מולקולת עוזריו ומסייעיו, האנשים המגויסים לשם העתיד שיעשה לאחר מותו, המתלהבים כילדים לדברי תורתו הקטועים המבצבצים מתוך פיו המתמלא בקצף לבנבן, גם היא לא תוכל לחלוק איתו מה שנועד לו, ורק לו לבדו. ג. אתרוגי חיטט ומצא שדברי הזיכרונות נכתבו לפחות עשר שנים לאחר מותו. כה ממושך היה ההלם שנתקפו בו חבריו? עד כדי כך נאלמו מחשש שהפקירו אותו אז? ואם כך יש להוסיף עליהן את השנים שחלפו מאז שאירע נס בן־שמן. יש לפנינו אם כך סך מכובד של שנים המעיק על זיכרון הכותב. ואפילו הוא מבני העלייה שעקבו מרחוק אחר מהלכו המאיר של הצדיק המופלא – הם עצמם לא נולדו כדי לשמש צדיקים, ואפשר מאד שהחטיא בכתיבת זיכרונו ולא דייק – אתרוגי בדק את עצמו ומצא שאפילו הוא, שידוע כבעל זיכרון חד ומהימן, שוגה לפעמים ולא מעט וללא כוונה כלל, כשהוא בא לתאר ולשחזר אירועים שקרו לפני מחצית יובל שנים.

ובכן, מה קרה שם באמת בנפילתו המזעזעת על אדמת בן־שמן? האם אמר או לא מר שם דברי נבואה עמוקים כמו שנשבעו כמה מהשומעים? האם חזה באמת את מועד מותו המדויק? האם נכון שמלמל ביידיש בלולה ברוסית: “כאן יפו, הפרדס,” וניסה נואשות בתנועות שהכמירו את לב רואיהן, לחבוק מישהו? לגונן על איזה נער צעיר? לחסות על איש אהוב? האם נכון שצעק שמותו יבוא לו “לפתע בשעת הצהרים?” האם אמת הדבר שרגליו שחרגו לרגע מיד שומריו הנאמנים ציירו בכוח בחול של בן־שמן בבטישה קצרת רוח את המלים: בבקשה אל תנקמו את דמי?

אלא שלא כילה את כתיבת הרגל המסתורית בחול, והנערים המשולהבים התרגשו כל כך, עד שמחקו בטיפשותם את מה שצייר בחול? ואחר כך, כשחלף ההתקף, אסור היה להזכיר ליוסף חיים אפילו במילה קטנה אחת איך התגולל שם בקיאו, מקציף ומרטיב את מי שלידו, סופג את אבק הארץ ממש לתוך נקבוביות עורו הפעור, הישר לתוך גופו המפרכס. ואסור שבאסור היה לשאול לשלומו ולהרגשתו, אחרי שפלט צרורות עמומים של דברי נבואה גולמיים, שעל כך אמר פעם לנערים שגחנו עליו, כשהתעורר מעלפונו ועל פניו חיוכו הנפלא: “עוד אלף שנה, אלף שנה לא פחות, ישבו יהודים ויאמצו את מוחם לפענחם. ויהודים אחרים במקומות רחוקים יפרצו בצהלות כשיוכיחו שנתקיימו דבריו. ועוד יהודים אחרים, אולי הטובים שבטובים מביניהם, ידירו שינה מעיניהם, ויכתשו את מוחם עד כאב כדי למצוא נימוקים יפים לשכנע את כל האחרים שהם הם, ולא איש זולתם, הנם חלופותיו האמיתיות היחידות של יוסף חיים עלי אדמות.”

יוסף חיים אתה שומע, ניסח ג. אתרוגי את הדברים שהעלה עד כה, הוסף חיים הלא אינך שומע, תוסף חיים מי מלבדך שומע, ששוב אתה נופל: החול בשפתותיך. חול יקר אתה אומר, כורע על אדמת בן־שמן. וכאן אני, מה אני? “מה פתאום כאן אני?” אתרוגי היסס שוב ונתקע בכתיבתו. הוא כבר כתב שהגדרת השיר היא שיר קינה, ושדרך השיר היא דרך התפילה והבקשה, אבל גם דרך ההשבעה. ואם היה לו רגע פנאי מכתיבתו, היה דוחס את כל מילות השיר שהתארך מעל מידה לתוך שתים או שלוש שורות של קמיע, ללא סימני פיסוק, ללא אותיות סופיות ובלי שום מרחק בין התווים, כאילו כל הקמיע חרותה במילה אחת ארוכה.

אלא שאין שעה פנויה בידו, כי הוא נמשך בכוח קסמו של האיש ומותו, ובקסמם של הספיקות שהותיר אחריו לאלף שנה ולאלף חוקרים. וכבר הוא משתוקק להשתחרר מחרצובות שיר הקינה שנכפה עליו, ולשוב אל המרפסת המקורה שלו, לישב בכורסתו הנוחה, להשרות את רגלו הפגועה באמבטיה פושרת מבריאה, ולשוב אל הקריאה המענגת באוצר המובחר המונח בידיו.

 

ה.

ואז בא המהפך החריף. תמונת השיר שכתב ג. אתרוגי התהפכה לחלוטין. מכנסיה הופשלו למטה ותחתוניה נחשפו למעלה והוצגו למציצים. המהפך האלים איים לפרום את תפריה הגסים של תמונת השיר, לגלות את גרגרי הדבק הזול שאתרוגי מרח בכתיבתו. הדבק שאיחה בקושי בין המלים הציורים והשמות. בבן־שמן תם כביכול סיפורו של בעל זיכרונות מבני העלייה, ומישהו אחר, חיצוני, השתלט על המחברת הישנה של אתרוגי ועל שיר הקינה שהחל כבר לעמוד בכוחות עצמו. נקודת התצפית של הצופה הכותב, שריחפה מעל הכתוב, התרסקה לגמרי. איש אחר ולא מוכר החל בדיווחיו המדויקים. איש שלא התבהר לאתרוגי מנין השתחל למבחר דברי הזיכרון. גדליה עצמו נבוך למדי מהתמוטטות מערך התצפיות שהציב מעל קינתו. במחשבה תחילה בנה רשת של צופים שנהרסה במחי עיפרון אחד. “הייתכן שמתים ידווחו על מראה עיניהם?” האם אפשר שברי־מינן יתנו קולם בשיר ובקינה? או שמא רק מועברים דבריהם דרך צינורות גופם וצינורות נפשם של מדיומים, אנשי תווך שאינם יודעים אפילו שהם משמשים רק תחנת מעבר? שהרי איך להסביר שאתרוגי רשם כעת, מפוצץ כולו מריגושים תכופים שאינו יכול להכילם, כאילו ישירות מפיו של הצופה הנעלם שממש הכתיב לו: וכאן אני, בין השכיבים, כל מרעיך רואים. והוא נשטף כולו במתק ובנעימות הלא צפויים שהזרימו אל תוכו בני הדור הנאצלים של יוסף חיים ברנר השמיקומדמו.

חמי נטל עוז כזה והרהיב לדבר בשמו? וכאן אני, איזה אני? מהיכן בא פתאום האני? מי אתה, האני המשורר? האם זה הוא שחרג לגמרי מתוך תמונת השיר שעיצב עד כה, הפיל עצמו לקרקע העפר של בן־שמן, גילגל את גופו בעיסת החול החמה והדביקה שכיסתה אותו כולו, והחל להתנבא בשם הנופלים השוכבים שלא יקומו? חריג חריגי כזה, מעורר התרגשות של ממש; אפילו שאינו דמות של אמת, אפילו שאינו איש בעל שם וצורה של ממש, מאלה החולפים כרגע בראשו דחוס התמונות של גדליה, חריג חריגי כזה מעורר צמרמורת. והוא מעורר כל כך את הנפש, עד שאתרוגי קם ממקומו, שאצל שולחן המטבחון, המצופף בכלי האוכל המזוהמים: העיפרון קצוץ הקנה נתון בפיו כדרך הנגרים שראה בילדותו, והחל צולע אל המרפסת המקורה בניסיון שווא להביא מעט סדר במילים שצבאו על עיניו. משום שאותו מתחזה ומסתתר, הוא שהעז ודיבר מתוך ערימת הגופות המוטלות בחדר הוועד של תל־אביב, להיכן שנאספו והוטלו בחיפזון אחרי שמשאית הצבא של האנגלים פרקה אותן. הייתכן באמת שהיה זה אחד השכיבים? אחד מידידיו הקרובים של יוסף חיים היקר? שהרי עדותו נקראת אפילו היום, כשבעים שנה לאחר היום הנורא ההוא בבהירות מלאה: “שכבנו שם, מוטלים בתפזורת מהממת בחצר בית יצקר, מתחת לעץ התות כבד הצל. התותים השחורים נשרו עלינו כל העת וכיסו את גויותינו בעננת זבובים צמאה. חמסין כבד היה בחוץ. ועלי התות הרכים לא נעו. מן הפרדסים העזובים שמסביב עלתה המיית דבורים מאחרות, וניחוח ההדרים הכבד אטם את נחירנו. כל מרעינו נצברו שם: אלה שהומתו בחצר, אלה שהומתו במרדפים ברחובות ואלה שהומתו במקומות אחרים. חברים קרובים שנפטרו מן הקדחת המאכלת בשנת התישבותנו הראשונה, כשעלינו מתי־מעט על הגבעה המיותמת, דרוסי ההמון הערבי המוסת ושארינו שנורו בשדות. כולם נאספו שם, כל מרעיך באו לך יוסף חיים יקירא, מוטלים במעגל סביבך, הדוקים אליך ושואפים את קרבתך, ממש כאילו הם אותה חבורה נהדרת של חלוצים צעירים, שנכרכה סביבך עד למחנק על סיפונה הרעוע של ה’קרנרו', אותה גרוטאה שסירחונה – צחנת ספינת הבקר שהוסבה להסיע נוסעים, ושוטטה הלוך ושוב בין החופים, עד שמישהו גמל עימה ועימנו חסד אחרון והטביעה – עלה למרחקי מרחקים והתפשט ביום החמסין כמו אש.”

ג. אתרוגי הושב בכוח אל עדותו הפרטנית של השכיב הבלתי מזוהה: “ואחר כך הועברנו בחיפזון מגונה על רצפת המשאית הבריטית אל חדר הוועד. בכל תל־אביב הגדולה לא נמצאת משאית אחת קטנה של יהודים, שעליה נוכל לשכב בשקט בדרכנו האחרונה. כולנו הבטנו אליו. כולנו פיללנו אליו. קום ברנר, קומא אחא יקירא, שוב לתחיה, שהרי פצעך פצע שטחי הוא, פצע של מה בכך; ומותך לא די שאין בו טעם, אלא שפשוט אינו מתקבל על דעתנו. קומה אחא ונקומה אחריך. יוסף חיים אינך שומע? אמרו לך לקום. הוסף חיים אתה שומע? חבורת הצעירים הנרגשים כורעת מעליך, גוחנת אל פיך ומשיקה את פיה למצחך, ומשביעה אותך. תוסף חיים, מאה ועשרים כארבעים שנותיך. ורק קום עכשיו מפני שכולנו, כל השכיבים מרע, כל מרעיך רואים: כאן יפו, הפרדס, בית יצקר, עץ התות, רחבת הכורכר המרוצפת, תלי הזבובים, ומפלי פירות התות שמיצם שפוך עלינו ומשחיר כאילו היה דמנו שלנו.”

והרופאים איחרו כרגיל וכרגיל התעכבו כולם במיון הראשוני ולא ניתחו בזמן ולא הצליחו להציל. ואיש כזה, שחובה עליונה הייתה להצילו, חובה עליונה שאין עליונה ממנה, פשוט מת לנו בין הידיים, בחדר ההתאוששות, לאחר שהוצא מחדר הניתוחים, בקומה הרביעית לגובה, בבית החולים המרכזי, שאיש לא האמין באותו הלילה שיתנשא אי פעם בלב הפרדסים.

מי הם הרוכנים על גוויתו? נו, כמובן, אדש ופולו, ומוטק ואלקה הנבוך. אלה נאמניו שלא יטשו אותו לעולם. אלה ילווהו בכל ועד הסוף, עד שיישמע בחלל החמסיני קול מטחי הרגבים המוטחים על הארון.

כאן אחזו ספיקות באתרוגי הכותב. לפני שמעלים אמיתות כבדות כאלו על הכתב, צריך לברר היטב. צריך ללמוד את התקופה לעומקה. צריך להיזהר שלא להיכשל בפרטים מכשילים, וצריך גם להחזיק בלוח־זמנים מדוקדק של עשרת ימי האש והדם ההם, בחודש מאי 1921, ולא להיגרר אחר מליצות מלאות רגשנות. כגון,:מה עניין מטחי הרגבים לכאן?" שהרי ייתכן שקברו אותו בחול התל אביבי הרך, שאינו משמיע שום תיפוף כשמכסים בו את הארון. “ומה בכלל עניין הארון לכאן?” גם זו עשויה להתברר כטעות מפלילה. צריך לשוב מיד אל ספר הזיכרונות של הנאצלים, ולראות בדיוק מה כתב שם איש הנפלאות ההוא, מפני שאולי נקבר הקדוש האהוב שלנו כדרך הספרדים? או כדרך החרדים? אולי הוחש באלונקה פשוטה, מעץ מסוקס שלא הספיקו להקציעו כראוי, על מצע שקים ארוגים בגסות, חומרים דלים של ארץ ישראל אוכלת אוהביה. ואולי הורד אל הבור בידיהם הרחומות של אדש ופולו ומוטק ואלקה הרגשן, לאט ובזהירות, עד שנחה נשמתו על מצע החול שכה אהב? והם גם שעשו שרשרת אמיצה, הם שנתנו יד אחת שרירית ומשורגת והעבירו זה אל זה, כמעט בזריקה את סלי החול הגמישים, בהתלהבות נעורים, שלא הצליחו לדכא, אפילו במעמד הקודר ההוא; אלא שאותם בשקידתם ובחפזון נעוריהם, לא ראו הנאצלים בעלי החזקה על סיפור דרכו האחרונה של הנרצח. והם גם לא השגיחו איך הקפיאו הצעירים את אנחתם הנאמנה, ואיך התאפקו לגנוח משכבדו עליהם סלי החול המועברים. והם לא קלטו בעיניהם את טיפות הזיעה שבצבצו בפניהם של הטורחים, את הרטיבות המתפשטת בגופיות האפורות שלהם שנתדבקו בזיעתם, ולא הבחינו אפילו בחיוורון פניהם הנעוות. גדליה אתרוגי התפעם מדיוקו של השכיב מרע. פרטי פרטים אצר בזיכרונו, וכאילו צר היה להם המקום בזיכרונו הם התרבו שם, פרו ורבו והגבירו לחצם עליו. עד שלא עצר עוד להכילם, ושילח אותם לחפשי – זרמים ופלגים כמו שהיו מעורבלים בתוכו מבלי שישתלט על סדרם: כל חוט בלבוש המלווים נקבע בעיניו, כל אצבע משלהם, כל חוד ציפורן וכל שערה. את תנודות הנפש העדינות ביותר רשם בקופת זיכרונו הענקית, עדות של בן־הזמן שניתנה מלמטה, משוש נפשו וחלומו של כל חוקר מאלף החוקרים שיוסף חיים ניחש עוד בחייו שלא יחדלו לחטט בכל פרטי הוויתו; ואף על פי כן היו תמונות שאתרוגי נאלץ להבהירן בעצמו, מפני שבעל העדות ההיא נשתתק מאז אותו יום אימים בחודש מאי. ואתרוגי צריך לכוון עצמו במדויק כדי שלא להחמיץ שום פרט, שום מִלָּה, שום פיסת נייר. למשל אותה תמונה שבה רוכנים אליו הצעירים, שאלקה הגבוה מדי מתבלט תמיד ביניהם. האם הם חובקים את ברנר המנוח? האם הנפטר, זכרו יִנּוֹן לעד, חובק גם הוא אותם? האם אפשר שהם יורדים חבוקים כולם, יד על כתף, וזרוע על מותן, זיעת הבחורים כבר מתאדה, התמונה מאפירה, יש טשטושי ראייה חולפים. האם אפשר שהם יורדים ככה, נתונים אחד בתוך רעהו נתינה גמורה כזו? והישֵר אל תוך הבור? בלי שהיות ובלי עיכובים? ומי מהם כבר אינו חי? ומי מהם ירוי ומי מהם שחוט בגרזיני הפורעים? ומי מהם נופל וקם, מתמודד וכושל, נטוי אל חבריו, נסמך בכולו עליהם, דבוק אל תומכיו? ומי מהם הוא ראש לשכיבים, מנהיג את המתים? ומי מהם הוא המדבר בשמם ומנצח לעולמים את כל הצער והזעווה?

גדליה אתרוגי התייאש מהבהרת התמונה וחדל מנסיונותיו. כאן יועילו רק דברי הבקשה הרכים של מוזס הרצוג, כפי שניסח באחד ממכתבי התחינה שלו אל בורא העולם: “אל תשכח בבקשה את הבחורים המזיעים ואל תפקיר אותם לחיבוקה של אדמת החול שאינו יודע שובעה. אל תיתן להם להישאר שם למטה עם ברנר אהובם. שלוף אותם, בבקשה ממך, אחד אחד והקצה להם את מותם הפרטי שלהם. בקדחת ובמארב, בתאונה ועל שולחן הניתוחים. וצרף אותם במחילה ממך, אבל בשבועה, אל קהל השכיבים מרע, השרועים בלי רוח חיים על מרצפות בית יצקר, בצל הפרדסים הצפופים של אבו־כביר, שירקותם מתגברת ואינה נמחקת עם השנים, בסמוך בסמוך ליפו ההיא, שאינה משתכחת לעולם.”

 

ו.

לקראת סיום כתיבת הקינה נתעוררו בג. אתרוגי מבקרי השירה הקנאים שבתוכו. הגיחו ממסתורם ודחקו בו אל המחברת הפתוחה שלפניו. קרסולו הימני שהתקמט בנפילתו כאב עליו והתנפח, והוא מישש בחופזה ובחוסר סבלנות, מבלי להסיר מבטו מהנייר שלפניו, את התפיחה שצצה ברגלו. איש איש ונפילתו, איש איש ונקיעת קרסולו, איש איש וחרדת הנפילה שלו. וכי מה היה גובה נפילתו של יח"ב, כאשר נחת בתנועה סיבובית מרשימה, מקציף ומעלה בועות כמו מנוע רותח? ומאיזו מדרגה התגולל באדמת בן־שמן? אפילו אדמה קשה לקרוא לאותה עיסת אבק כתוש ומקמיח שנצבר לבין חריצי העגלות. ושם בכניסה המזוהמת אל החצר, בינות לגללים שנאספו ולצפיעים החררים של סוסי הדרכים, שם התרחש חזיון ההתנבאות הבלתי נשכח, שנוצק לאלף שנים בתוך כרך הזכרונות המשובח של בני העלייה המצוינים.

הוא שמע את המבקרים מתקוטטים בתוכו ומציקים: “יפה, שיר קינה וצער על איש יקר שאבד לך ואיננו, יפה. טוב מאד, שיר תפילה חדגוני שומעשומעשומע, טוב מאד, שתשתעמם לך בעצמך. שיר השבעה? מצוין, הרי זה ברור מאליו מהיוספתוספהוסף שתקעת בראשו. והקולות בשיר שלך כולם מהמים, מדברים מדבררים ומברברים. אפילו מוסיקה מסתורית של לשון קמיעות הכנסת כאן, קיצורים הכרחיים, דילוגים ומין כתב חידה מרגש. מורגש,” טענו המבקרים מעוררי המדון, "מורגש שהשיר הגולמי שלך בא הפעם מהבטן. מן החדרים היותר פנימיים שבבטן. נו אז מה? מה הוא רוצה להביע? שהרי מי שלא יטרח לקשור את אלף הקישורים שכיוונת אליהם לא יבין ולא ינחש אל מה כיוונת כאן. משורר מתחיל שכמותך, כמה יש לך עוד ללמוד.

איך זה נולדת במקרה, אגב קריאה בספר הזיכרונות המעולה על האיש שאתה מעריץ יותר מכל בעולם? איך זה שגורלו של יוסף חיים ברנר טרוף הפחד, הזועק מתוך זקנו הרחב והכעור, מתוך גופו המצחין ומתוך פיו המלא וממולא ברוק ועפר, נגע כל כך עמוק לבטנך? ואיזה עוד שם תואר נשמט מאיתנו, שלא הדבקת לו?"

גדליה אתרוגי חש משום מה שהוא פטור מלהשיב למבקרים הרוטנים שנתעוררו מתוכו. וכי מה ישיב להם? שהוא מכור לחיוך הסלחני שלו? שהוא אוהב את איש ההפכפכות הזה? שהציב מעל שולחנו הדפס אבן מחוספס ובלתי מלוטש, שמתוכו ניבטת תמונתו, איקונין הקדושים שלו, שאותו הניח בפינת קודשיו המיוחדת? “אלף שנים קיבלתם,” רצה להכעיסם, “כדי לפרש את תורתו וכדי להנהיר את כתביו וכדי לסבר את חיוכו. מצדי אתם יכולים לקבל במתנה עוד אלף שנים. ורק את אלה המתחזים שביניכם, אלה שברוב חוצפתם סבורים שקיבלו ממישהו היתר למלא כביכול, את השורה שהתרוקנה, אותם הוקיעו מתוככם בפומבי. תִּקעו אותם על חודי הגדרות שגדרתם סביבו. אולי ילמדם הכאב שבאחוריהם לא לשקר בפיהם שמלפנים.” חשק עז בו להקניט אותם בתוכו.

במה מפריעה לכם קינתו? במה היא מעוררת את קינתם? נפילה רציתם? הרי לכם נפילה. והוא הצביע על קרסולו המתנפח. במה פחותה הנפילה הקטנה שלו, ששמט את המדרגה הנמוכה וסובב את רגלו, מנפילתו של האיש הפֶּלִי ההוא, הזר המתחפש על קרשיה המרקיבים של ה’קרנדו' המתנודנדת? ולמהפך החריף שבא בשיר, שמתם לב? האם החמצתם את חילופי נקודת התצפית המדהימים? האם ראיתם איך נחתה בבת אחת עינו של המשורר משמי הפלדה החמסיניים, אפופי עשן השרפות של יום הפרעות, הישר אל תחתיות חצרו של בעל הבית יצקר? “אבוי לכם, אלף יקרים שלי, אם החמצתם את נקודת ההיפוך המדהימה.” מי שאמר מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, לא ידע אילו מעמקים יש לרחבת הנרצחים של משפחת יצקר, ולא שיער בנפשו עד כמה עמוקה יכולה להיות רצפת המתכת הגבשושית של המשאית המאחרת עם השוטרים האנגלים.

“כאן יפו, הפרדס, ולואידור, הו לואידור, בזרועותיך.” ובכן המבקרים רשאים לצרף לרשימת התארים המיותרים של הקינה גם את התואר: שיר חידה געגועי. שיר מתמטי, בלי שום כוונה לעשות צחוק מהמתמטיקה או ללעוג למדע המדוייק הזה. אתרוגי כינה את סיום הקינה שכתב: החשבון המילולי, שהוא לעצמו משוואת געגועים וצער. אם תציבו בצידה האחד של המשוואה את נהמות־ליבו של יוסף חיים הגוסס, שלנגד עיניו הרואות לאחרונה בטרם תחשכנה, שוחטים המרצחים – ימח שמם לעד – את הבחור הצעיר והרך, לואידור הי"ד, אשר גם מקום קבורתו לא נודע. ומצידה השני של המשוואה תניחו את גדליה אתרוגי, פייטן רַגָּשׁ הרוכן בבקרים על מחברתו ומעלה מתוך נפשו געגועים עצומים אל הצעיר מחבורת הלווינים הצמודה של ברנר, החלוץ התמים הזה, אלקה הגבוה מכל חבריו שבתצלום הדהה, תקבלו משוואה מהממת בדיוקה.

משוואת הגעגועים והצער,שאין בה כדי להפוך שיר גולמי שנכתב מתוך קדחת רוטטת, לשיר של ממש חצוב ומסותת, שגם המבקרים הנחבאים שבתוכו יהיו מרוצים ממנו ויניחו לו סוף סוף מהצקותיהם. אבל יש בה כדי ליצור חידה פלאית המקרבת זמנים רחוקים ומזמנת אנשים שלא זכו להיפגש בחיי הממשות שלהם מעולם, ורק כאן במכפלת הכאב שאין לה שיעור, ושרק בחשבון מסובך אפשר להתירה עד קצותיה החשופים, רק כאן הם ייפגשו ולא ייפרדו עוד.

“כאן יפו הפרדס ולואידור הו לואידור בזרועותיך.”

אתרוגי התקשה לשלוט בריטוטי הריגושים שחלפו דרכו במהירות. ומשום שלא נשתלט עליהם חשב להזעיק שוב את מושיעו את מוזס הרצוג, כותב הבקשות הנעים, שיערוך כעת מכתב בקשה שכמותו עוד לא נתבקש ולא זכה לכתוב בכל חייו. מכתב בקשה שיהיה ספוג בכל סממני החסד הנוצריים, המעלים בודאי עווית של הסתייגות לגלגנית על שפתי הבקיאים. ומשום כך ציווה על מוזס הרצוג שלא יוציא זמן יקר לבטלה, ויישב מיד אל שולחן המטבחון הצר שלו, המפוצץ מרוב כלים שלא נרחצו. “כאן מוזס, כעת הרצוג! לא יהיה לנו זמן אחר.” כדי שלפחות אוכל לטעון בפני אלף מבקרי העטים עלי, “הנה הנו יסוד הסליחה והחסד שבשיר, שביקשתם כל כך ושנעלם מכם רבותַי, עד שהואלתי לפקוח את עיניכם.”


האם מותר מבחינה מתמטית ומבחינות מדעיות אחרות להשוות מן משוואת כאב וצער שכזו? האם יש ערכים מדידים לכמות הצער, לכמות הגעגוע? ואיך יכול אתרוגי להוכיח שמדובר אמנם בגורמים שונים אבל שווים? האם מכפלת כיסופיו של ברנר הטוב לחבוק את לואידור בזרועותיו, חיבוק אחרון לפני שיטלוהו מעניו מן החצר, והוא יעלם לנצח, ניתנת להשוואה כלשהי? אבל האם אין היא שווה למכפלת כיסופיו של אתרוגי לאלקה המסוגף, שירד מה’קרנרו' אל מזבח הקדחת והמחסור שלו, ונעלם גם הוא בדרך כאובה מדי, חטופה מדי, מבלי שיניח ליקיריו להתאושש? ומה תועלתה אם כן, של המתמטיקה להסדרת לחץ געגועיו הצורבים?

רוממות הרוח שאחזה לזמן קצר, כשגילה בתוך קינתו את האפשרות המתמטית הקורצת להשוואה ואיפוס הדדי של הסבל, חלפה לה. והוא למד שאפילו שיר גבישי ומגובש, נכון ומדוייק, הניתן להוכחה במספרים, גם הוא אין בכוחו להשכיח צער וגעגועים. היכן תמצא משוואה מפייסת כזו בתוך שיר? היכן תגלה עוד מכפלת ריגושים מופלאה שכזו? ועדיין לא מצא נחמה בכל הדיוק, העומד כאילו לעצמו, מתכחש ללב הרגש ומסרב לנחם. ג. אתרוגי התאכזב מהתרגיל המבריק שקיווה להינחם בו ושב וסידר בהיפוך את חלקי המשוואה. מלואידור כדאי להתעלם בשלב הפתרון הנוכחי, כיוון שנעלם מאופק חיינו והפך לאגדה זמן קצר לאחר מותו. משום שבעת שראשוני המגינים פרצו אל חצר ההריגה, ראו אותו והעידו בשבועה שהוא מוטל בזרועותיו על הקדוש המומת; אבל אחרי כמה שעות, או למחרת, כששבו לאסוף אותם בחסות המשוריין הבריטי, כבר לא היה שם: נעלם באורח מסתורי, נגרר מחצר המוות, פגוע בגוויתו וצובר סיפורי אגדה המתגלגלים עד היום. אם כן נערוך את המשוואה אחרת: אלקה היקר שלא הותיר אחריו מאמר נחשב אחד, דבק ביוסף חיים ונפגש עמו שם בחצר. הבדלי השנים שביניהם נמחקו, הבדלי המרחקים נמסו, ומה שנראה כנוגד את חוקי הטבע התרחש בתוך מחברתו של אתרוגי. בסיוע משוואת הגעגועים והצער שמצא, ובאישוש שוויון מכפלות הכאב על חסרונו של האיש היקר. ואתרוגי עצמו יצא למרדף אחר דמותו הנעלמה של הנער, הפייטן העדין, לואידור, שנרצח באכזריות בהמית ביום החמסין ההוא. גופתו חוללה בזדון מזוויע ולא נמצאה עד היום. מן הנעדרים הראשונים שבארץ היה, ולא נודע מקום קבורתו. צעיר מופלא, חיים מופלאים, ומוות מפויס כבן חסותו האחרון של הקדוש הוותיק. האם במשוואה כזו תהיה התוצאה נכונה יותר? האם המכפלה הזו תיתן מנה של נחמה גדולה יותר? האם לאחר שיפתור אותן באורח מבריק כמו שהזדהר בראשו פתאום, יונח לו מעקת געגועיו הקשים? גדליה אתרוגי הרהר על מה שמצא וויתר על תרגום מדויק לאפיטף, וגם ויתר על חידוש הצבע באותיות שדהו. וגם ויתר על דקלום ה’קדיש', בעל הצליל הארמי הנכרי והנעים. במקום כל אלה פנה אל מתקין המצבות שיחרות על לוח חדש את מילות הקינה שסיים זה עתה בכתיבתה.אבל משום מה מילות הפתיחה, המוסיקה והדימויים שבשיר, אף על פי שעלו מבטנו, כפי שהעירו בצדק המבקרים, לא נראו לו ראויים להנצחה באבן. במקום כל אלה ביקש בפשטות מחורת המצבות שיניח תחת שמו של אלקה, זכרו לגעגועי עולם, תחת תאריך לידתו ועלייתו, ותחת ציון יום פטירתו, את המלים האחרונות שכתב:

“כאן יפו, הפרדס. ולואידור, הו לואידור, בזרועותיך.” ובפינת קודשיו שבחדרו, צירף אל האיקונין החביב עליו: גליון קטן שעליו צייר מתקין המצבות באותן האותיות ובאותו הסדר, את שיר הקינה הקצר שהשלים לבסוף, על צמד אהוביו.

המלצות קוראים
תגיות