רקע
אלישע פורת
רובה קנדי
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: ספרית פועלים; תש"ם 1980

באביב שלאחר המלחמה הרבינו לסייר ברמת-הגולן. איש לא ידע כמה זמן תימשך הפסקת-האש, ואיש לא ידע האם יתחדשו הקרבות. לכן הרבינו באימונים. מבעוד בוקר היינו יוצאים, רכובים על גבי הג’יפים, מסיירים בואדיות העמוקים, מציצים במפלים הנסתרים, שאפילו אינם מסומנים במפות, ומנווטים ללא סוף. ניווּטי יום וניווטי לילה. מסעות רכובים ומסעות רגליים. בעזרת המצפנים ובלעדיהם. עד שהותשנו. ואלמלא היה האביב יפה כל כך, ואדמת הבזלת פורחת כל כך, והתקוה לקץ המלחמה עזה כל כך, אולי לא היינו מחזיקים מעמד.

ויום אחד, בצהרי אביב חמימים, באחד הנחלים הנסתרים שמעל לכינרת, מצאנו את עצמנו משוטטים ובודקים בין חורבותיו של כפר סורי נטוש. ועמוס אמר:

“אתם רואים? הנה הסימנים הרגילים שהיה פה פעם כפר. עצי האקליפטוס הננסיים, התאנים החשופות שהחלו מנפחות את פקעיהן ושרידי משוכות הצבר.”

“כן,” אמר עמי, “חסרות פה רק להקות הכלבים. כלבי-הפרא המשוטטים.”

ירדנו מן הג’יפ לחלץ מעט את עצמותינו הכואבות, להשתחרר לשעה קלה מרתמת-החגור המעיקה. גלי בזלת נמוכים השתרעו בכל פינה. התפזרנו כה וכה, לבלוש בשרידי הכפר, הצצנו בבריכות-המים העזובות, טיפסנו על גבי משקופי-בזלת שבורים וחיפשנו מציאות שאפשר למצוא בהן ענין.

“אילו היה כאן מטבעות.” אמר עמי, “אני משתגע אחרי מטבעות עתיקים.”

“או שבריות,” אמרתי, “תארו לעצמכם: חרבות דמשקאיות עקומות-להב.”

עמי צחק. “טוב שאינך רוצה יותר. תאר לעצמך שהיינו מוצאים גם פנינים משובצות בנדניהן.”

אבל אני לא צחקתי. “למה לא?” שאלתי, “הלוואי והיינו מגלים כאן פנינים.” עמי הלך והתרחק מן הג’יפ ואני, בלי להרגיש, משכתי אחריו. התלוצצנו, הפרחנו תקווֹת מדומות וקראנו דרור לדמיוננו. אילו היה עומד מישהו על התל שמעל לחורבות-הכפר, היה מדמה אותנו לשלושה ילדים המחפשים “נוצץ” בגרוטאות, ולא לשלושה חיילים הנחים לשעה קלה מאימוני-הסיור המפרכים.

ופתאום קרא עמוס מן העֵבר האחר, הסמוך אל קירות הנחל: “חבר’ה בואו הנה. בואו מהר. תראו מה שמצאתי.”

הפכנו פנינו ומיהרנו אליו. בתחילה לא ראינו אותו, והדי קולו המשתברים בין הקירות המצוקיים הטעו אותנו. אבל עמי מיהר וטיפס על גל-חורבות, השקיף סביב, ראה את עמוס ומשך אותי אחריו.

“הביטו,” אמר עמוס, “זהו מין מקלע ישן ושרוף. ואולי רובה.”

בידיו היה כלי-נשק מוחלד. חלקי-העץ שלו שרופים לגמרי, וחלקי-המתכת חלודים ומעוקמים. כל כך חלודים, עד שצורתו של הרובה ניטשטשה והוא נראה כמו גוש של עפר מוחלד.

ועמי אמר: “הכה על הבזלת, שהלכלוך ירד.”

עמוס הקיש בסלע והנשק החל ללבוש צורה – וכבר יכולנו להבחין בקנה, בגוף ובשרידי הקת. מסמרי-המתכת, שסימרו את חלקי-העץ, לא נשרפו; ועכשיו, כשהכה עמוס בסלע, הם התגלגלו מתוך גושי-האפר. עמוס התכופף ורצה לאספם, אבל אני אמרתי: “עזוב, למה לך? הרי אלו רק מסמרים.”

עמוס קטף עשבי-בר והתחיל לשפשף את מכיתות המתכת.

המירוּק עזר קצת ועמי אמר: “כדאי לשפשף בעזרת חצץ הבזלת הדק.”

“אבל לא חזק מדי,” אמרתי, “אחרת הרובה יתפורר.”

“אל תדאגו,” אמר עמוס, “הוא לא יתפורר. אם החזיק מעמד פה בגלי-האשפה האלה, כל כך הרבה שנים, החצץ הדק לא יזיק לו.”

ואנחנו טרחנו סביב הרובה. הבאנו מים מן הנחל, יצקנו לתוך החצץ ומירקנו בעיסה את הרובה, עמי קפץ אל הג’יפ, הביא סמרטוטים וניגב את המתכת העתיקה. ושוב טבילה ומירוק, שפשוף וניגוב, עד שראינו את החריצים שעל הקנה מציצים מתוך החלודה.

“ועכשיו רק מעט שמן,” אמר עמוס," והרובה יהיה נקי."

“מה זה נקי?” אמר עמי, “מצוחצח. ישר למסדר המפקד.”

ואני אמרתי: “עד שלא נוכל לקרוא את האותיות החרוטות בגוף, הוא לא נחשב נקי.”

“תראו תראו,” אמר עמי, “זה לא ספר. זה רק רובה.”

אבל עמוס הצטרף אלי: “זה נכון,” הוא אמר, “אנחנו מוכרחים לדעת איזה מין רובה זה, באיזו שנה נוצר, מי יצר אותו, ובכלל, צריך לדעת.”

“אתם משוגעים,” אמר עמי, “אני מעדיף מטבעות. ובעצם, חרבות דמשק.”

“עם פניני ארגמן מנצנצות,” הזכרתי לו.

“ובלי כתובות מחורבנות,” אמר עמי, “בלשון שלא נוכל לפענח.”

"ושוב רכנו על הרובה העתיק, לנקותו. עמוס הפשיל כבר את שרווּלי-חולצתו וידיו התכסו באבק החלודה, באפר ובבוץ. ככה המשכנו לעסוק ברובה שעה ארוכה, עד שקצרה רוחו של עמי והוא אמר:

“בחייכם חבר’ה, מספיק להיום. בואו נחזור אל הג’יפ. אני כבר רעב.”

עמוס חיתל את הרובה בסמרטוטים וניגש אל הנחל להתנקות. התנהלנו לאיטנו בין גלי-הבזלת במעלה הדרך, מן המפל אל הג’יפ. האוויר היה מוצף אור וגלי ריחות נפלאים, ריחות פריחת הבר, חלפו עם הרוח. שום קול לא נשמע, לבד מקולם של המים המתרחקים, הנופלים מן המפל, ולבד מזמזום דבורי-הבר המרחפות באלפיהן על פני הפרחים.

עמי כבר טיפס על הג’יפ והחל לפרוק את מערכת-הכלים שלנו להכנת ארוחת-הצהריים. הוא כבר השתחל בין הזוודים ופתח את המכסה כדי להגיע אל מנת-הקרב שלנו. ופתאום עצר, הכה על מצחו ואמר:

“איזה טיפש אני, בחיי. איזה טיפשים כולנו. יש לי רעיון מצויין.” הוא קפץ במין זריזות משונה והחל ללקט ולאסוף כל מה שהוריד מן הג’יפּ ולהטיל הכול בחפּזון בחזרה על הרכב.

“מה העניין עמי?” שאלנו, “מה קרה לך?”

“יש לי רעיון נפלא. רעיון גאוני. אספר לכם אותו בדרך. נו, למה אתם חולמים? עלו כבר על הג’יפ!..” ובעודנו קופצים ומזנקים אל הג’יפ, כבר התניע עמי ונסע.

בדרך המתפתלת ויורדת אל הכינרת אמר לנו עמי: “אתם מכירים את מסעדת ‘ורד הגליל’? מסעדה יפהפיה שבּין ראש-פינה לטבריה? מכירים? יפה. אתם גם מכירים את בעל המסעדה, דייב, חובב כלי-הנשק העתיקים? לא? אינכם מכירים אותו? חבר’ה, איפה אתם חיים? הרי הוא ידוע כמטורף לכלי-נשק עתיקים!..”

עמוס ואני לא ירדנו לסוף דעתו. דבריו החפוזים והמבולבלים שיצאו דחופים מפיו לא הקלו עלינו אל ההבנה. “על מה אתה מדבר, עמי? מה זה, הרעב משגע אותך?”

עמי צחק לעצמו בקול רם. כל רגע היה נראה ששמחתו גוברת. כאילו כבר השלים במוחו איזו תחבולה מופלאה, וכאילו עלתה בידו והצליחה מעל לכל המשוער. כל כך שמח, עד שחרדנו לגורל הג’יפ המופקד בידיו. חששנו שעוד מעט יתחיל להסביר לנו את תכניתו, וישכח את ההגה שבין ידיו.

“תיכף תבינו,” אמר עמי מתוך צחוקו, “אם רק יש לכם קצת שכל, ואם אינכם אטומים לגמרי.” וכשהדרך יצאה מסבך פיתוליה, והחלה מתיישרת לכיוון החוף אמר עמי: “דייב בעל המסעדה משוגע לכלי-נשק עתיקים. ואנחנו משוגעים לארוחות-הצהרים הנפלאות שב’ורד הגליל'. זה ברור לכם?”

הרוח שרקה באוזנינו שריקה רכה וממושכת. שיחי השיזף שלאורך הדרך נתנו את ריחם ולהקות של שחפים הכסיפו בתוך המים. עוד מעט ונחלוף על פני גשר הירדן. ועמי אמר: “תראו חבר’ה, במלים פשוטות: אנחנו נגיע ל’ורד הגליל'. נקשור את הג’יפ אל הקורה, ממש כמו במערב הפרוע. נזנק מעל אוכפי-המושבים וניכנס בדלת בהליכה קשוחה. עמוס, אתה תסתיר את הרובה החרוך מאחורי גבך. נתייצב אצל הדוכן, אתם תישענו עליו משני הצדדים ותַפנו ראשיכם לאחור, אל אולם-המסעדה ההומה, ותמרחו על פרצופיכם הבעה אדישה ככל האפשר. ואני, אני אפנה אל דייב, ועל פני מתוח החיוך המתוק ביותר שהעליתי אי-פעם על פני… ואומר לו: הלו דייב, מה שלומך? איך העסקים? מסביב יציצו אלי כל הפוחלצים המקשטים את קירות-העץ של המסעדה. אבל אני לא אתרגש בכלל. לא מראשיהם המפחידים של חזירי הבר, לא מעיניהם המאיימות של חתולי הבִּצה הענקיים וגם לא מקרני הדישונים המחודדות… שמעתי, דייב, שאתה מתמצא בכלי-נשק עתיקים, מה? וכשדייב ישמע זאת, הוא יניח מידיו את כל הסירים והצלחות, ישאיר הכול לנערים, וילחש לי: שמע חייל, בוא אחרי אל החדר האחורי. ואני כמובן קורץ לו לשם הסכמה. אבל אני אינני מזניח שני חברים מעולים שכמותכם, לא! אני לא בוגד בכם ברגע האחרון, כמו שקורה בסרטים. ואתם באים אחרי. לגמרי במקרה, נגררים כאילו נגד רצונכם. ושם, בחדר האחורי והחשוך אני אומר לדייב: מה דעתך על זה? ואז אתה, עמוס, מסתובב לאיטך, עד שגבך יפנה אלי. אני אקח ממך את הרובה החרוך, אניח אותו על השולחן ואמשוך את הסמרטוטים מעליו לאט לאט. עד שייחשף קנה המתכת המבהיק…”

“הקנה חלוד.” הזכיר לו עמוס. “ואפילו אם תרצה הוא לא יבריק.”

“בסדר,” אמר עמי, “אבל אנחנו ננהג כאילו הוא מבריק. ואז, ברגע שהוא יתגלה, יבריק הברק בעיניו של דייב, והוא ישאל בקול חלוש מחמת התרגשות: זהו זה! זה הרובה שהתגעגעתי אליו כל חיי. כמה אתה רוצה במחירו? ואני לגמרי מתוך פיזור הדעת אגלגל עיני מסביב כאילו כל זה אינו נוגע לי. ואגיד לו: כמה? נאמר… כמה?.. ארוחת-צהריים לשלושה!..”

עמי פרץ בצחוק פתאומי והוא סיים את דבריו באורח מפתיע כל כך, עד שגם אנחנו נגררנו לצחוקו, וחייכנו. איזה בעל דמיונות, והכול בשביל ארוחת-צהריים. ועמוס אמר מתוך חיוכו: “ואל תשכח להגיד לו: ארוחת-צהריים לשלושה – אבל עם הנחה לחיילים!..”

כשהגענו אל המסעדה היתה שעת אחר-צהריים מוקדמת. בגינות כבר פרחו הוורדים הראשונים. ורדי הגליל הצבעוניים, באביב שלאחר המלחמה. עמי החנה את הג’יפ ברחבת החנייה, והשתופף לרגע אל גדר העץ, ממש כאילו היה קושר את רצועת-העור אל העמודים…

כשעמדנו להיכנס בדלת שאל עמי: “עמוס, מה עם הרובה?”

עמוס נבוך. הרובה נותר עטוף בסמרטוטיו בתוך הג’יפ. גם אני לא חשבתי שעמי התכוון ברצינות. הייתי בטוח שהוא רק התלוצץ. אבל עמי לא הרפה: “אני לא צוחק. אני באמת חושב להציע אותו לבעל המסעדה. תביא אותו, עמוס. אל תשאיר אותו ככה, מופקר, בחוץ.”

עמוס היסס רגע ואחר כך ירד לאיטו אל הג’יפ והביא את הרובה החרוך, מחותל בסמרטוטיו.

“עד עכשיו, עמי,” אמרתי, “עסקת בדיבורים, עכשיו נראה אותך במעשה.”

אבל עמי לא השתהה אפילו לשנייה. אך הגיע עמוס והוא פתח את הדלת ואמר: “בואו אחרי.” הוא לא הסיט עיניו לשום צד והלך ישר אל דוכנו של בעל המסעדה. אנחנו נגררנו אחריו, ממהרים להשיגו, ואפילו לא השבנו על ברכות ידידים שהניפו לנו לשלום מן השולחנות הרחוקים.

“שלום דייב,” אמר עמי, ממש כאילו היה מכרו הטוב של בעל המסעדה. דייב פנה אלינו לאיטו, וניכר בפניו שאין הוא יודע מי הוא עמי, מי הוא עמוס ומי אני. התקרבנו אל הדוכן. אל קיר לוחות-העץ שמאחוריו הי נעוצים מאות שטרי-כסף צבעוניים מכל ארצות תבל. על אחדים מהם חתמו האורחים אפילו בכתב ידם.

“תן הנה את הרובה,” אמר עמי ומשך מידיו של עמוס את הרובה המפוחם. הוא הניח אותו לאיטו לרוחב הדוכן, ובעודו מחלץ אותו מחיתוליו שאל, מבלי להרים את ראשו:

“ומה דעתך על זה, דייב?”

לא יכולנו להאמין למשמע אוזנינו. הדברים התרחשו כמעט כמו בתסריט שחזה עמי בדמיונו. דייב נדהם למראה עיניו. הוא שלח ידו לאט לאט אל הקנה המוחלד ומישש אותו מסביב.

“בואו אתי,” אמר אלינו בשקט. הוא הסיר את סינורו והפקיד את העופות המיטגנים בידי הנערים.

“בואו נשב רגע בשקט ונבדוק מה שהבאתם.”

ועמי אמר אלינו: “באדישות חברה, באדישות. שאף אחד באולם לא ירגיש.” סגרנו שלושתנו על דייב. אלא שהא לא משכנו אל החדר האחורי. הוא הניח את הרובה על שולחן צדדי קטן, במעבר שבין המטבח לאולם.

“שבו, שבו. הבה נראה מה מצאתם. כתובת גיליתם? מספרים חרוטים מצאתם? סמלים או ציורים?” ישבנו אצלו ועקבנו בסקרנות אחרי בדיקתו הקפדנית. הוא האריך בבדיקה, הפך את הרובה כה וכה, פנים ואחור, והציץ בכל סדקיו. סבלנותנו כמעט שפקעה. ועמי אמר: “אז מה דעתך על המציאה, דייב?”

“מה אתם רוצים שאומר?”

“אל תאמר כלום,” אמר עמי, “פשוט, תן לנו ארוחת-צהריים.”

“השתגעתם? לשלושתכם?”

“כן,” אמר עמי, “לשלושתנו, והרובה – יהיה שלך.”

דייב ניקה את ידיו בסמרטוטים. הוא העביר את הסמרטוט לכל אורך ידו, ואחר כך לכל אורך הרובה. “אתה ממש סוחר, חייל שלי,” אמר דייב.

ועמי אמר: “תראה, דייב, אין לנו הרבה זמן. אנחנו ממש באמצע האימונים. אתה עושה איתנו עסק או לא?”

“אל בחפּזון, בחורים,” אמר דייב. הוא רצה ולא רצה את הרובה כאחת. לפתע קם ממקומו, אחז ברובה, השליך את הסמרטוטים הצדה ואמר:

“יש לי רעיון מצוין. בואו איתי”.

ושוב חצינו את אולם המסעדה אחרי דייב, ממש כבחלום. עמי לא צריך היה לומר לנו שוב לנהוג באדישות. הלכנו הילוך נוקשה, לא נשאנו ראשינו לא שמאלה ולא ימינה. קבענו את עינינו בין הרצפה לתקרה. ואפילו לא השבנו על ברכות של ידידים שצעקו וקראו בשמנו מקצווי המסעדה.

דייב הוליך אותנו לפינה אחת. שם הסבו לשולחן שני קציני או"ם קשישים. דייב צירף כמה כסאות אל השולחן הקטן והציג אותנו בפני הקצינים.

“ומה דעתכם על זה?” שאל, והניח לפניהם את הרובה המפוחם.

אחד הקצינים קם ממקומו, אחוז התרגשות עמוקה. והוא אמר:

“זהו… זהו… זהו הרובה שאני מכיר טוב כל כך…” הקולונל הקנדי נטל את הרובה לידיו, העביר את אצבעותיו על פני הקנה ולא חדל מללחוש: “איזה פלא! בחיי! מי היה מאמין? אחרי כל כך הרבה שנים…”. כולנו שתקנו ואפילו דייב לא הפריע לקולונל להתרגש. רעש הסועדים שבקע מעמקי המסעדה כאילו נעצר לפני שולחננו ולא הגיע אלינו.

“זהו ממש הרובה הקנדי שאליו אני מתגעגע כל ימי. אתם צריכים להבין, אתם מוכרחים להבין: הן זהו הרובה שהיה בידי כשנחתנו בחוף צרפת. לפני מיליון שנים…”

הוא דיבר בהתרגשות רבה עם קצין האו"ם, חברו. אחר כך הזמין אצל דייב בירה בפחיות. דייב לא רצה לנטוש את שולחננו, כיון שהענין עוד לא נגמר. והוא קרא לאחד הנערים, מעובדי המסעדה, שירוץ ויביא לנו בירה.

“איפה מצאתם את הרובה?” חקר הקולונל הקנדי, “היכן יכול היה להיסתר כל כך הרבה שנים?”

דייב ניסה להיות מעשי ושאל את הקולונל, אם הוא בטוח שאכן זה רובה קנדי מימי מלחמת-העולם. ואם כן, היכן כל הכתובות והסימנים החרוטים במתכת גופו. אבל הקולונל צחק מהתרגשות, ואפילו לא רצה לשמוע: “בחייך, דייב. אני מכיר אותו בעיניים עצומות. אלמלא הייתי חושש שיתפורר פה, לעינינו, על השולחן, הייתי מדגים לפניכם טעינה ופריקה, ממש כמו שעשינו אז, בצבא הקנדי…”

הקולונל הקנדי לא ידע מה לעשות מרוב התרגשות. הוא התיישב ושוב קם כאילו בקפיצה. ושוב ישב ושוב עמד, ואחר כך הקיף את שולחננו בהקפות מהירות ועצבניות:

“אתם מוכרחים להבין: כל יום הפלישה חוזר ועומד לנגד עיני. איך יכול היה הרובה להתגלגל לכאן? אתם מוכרחים להבין: אני מכיר בו כל בורג, כל מסמר, כל פיסת מתכת… הנה…” והוא אחז ברובה החלוד ממש כאילו היה אוחז רובה חדש ונקי. “… הנה: זהו תפס בית-המחסנית. וכאן, בשקע הצר של הכידון המתקפל היינו מסתירים סיגריות, כדי שהמפקדים שלנו לא יידעו…”

דייב ניסה להרגיעו. הוא אמר, שאולי הגיע הרובה אל הסורים דרך סוחרי-הנשק, לאחר מלחמת-העולם. ואולי גם דרך חיילים קנדיים משוחררים, שמכרו את רוביהם כדי להרויח מעט כסף…

“לא, זה לא ייתכן!” קרא הקולונל, “זה ממש לא ייתכן!” והוא לא יכול היה להירגע. הוא הפך את הרובה החרוך לכל צדדיו. בלש בכל הסדקים. העביר את ציפורניו בתוך חריצים נעלמים, כאילו הסתיר שם לפני שנים איזו פתקה סודית…

לפתע קם ממקומו ואפילו לא המתין עד שנגמור ללגום מן הבירה, משך את כולנו אחריו, וקרא:

“אל האוּרווֹת, דייב! אני מוכרח להירגע! ואתם, חיילים, בואו אלי! נצא לרכוב על הסוסים!”

נשתררה תדהמה קלה ליד השולחן. אנחנו נדהמנו, מפני שלא ציפינו למפנה כזה במהלך הדברים. הן עמי הבטיח לנו במפורש ארוחת-צהריים על חשבון הרובה. והנה עכשיו רכיבה על סוסים! דייב נדהם במקצת, מפני שלא ציפה שהקולונל יתרגש כל כך ויתייחס לרובה ברצינות כזו. וכשראה הקולונל שכולנו מהססים, קרא:

“על חשבוני! מה אתם חוששים כל כך? נצא לרכוב לכבוד הצבא היהודי ולכבוד הצבא הקנדי…”

הבטנו נבוכים זה על זה ולא ידענו מה נעשה. אבל עמי התאושש מיד, קם והצטרף אל הקולונל ואמר לנו בשקט: “אין דבר, חברה. נאכל כבר אחר כך. ועכשיו בואו נרכב. אסור להחמיץ את ההזדמנות.”

יצאנו לאיטנו אחרי הקולונל הקנדי ודייב אל החצר. כאן ראינו מה שלא יכולנו לראות מרחבת-החנייה: אל המסעדה, מצידה האחורי, היתה צמודה אוּרוַת-סוסים גדולה. והאורוה מוקפת בחצרות קטנות. הקולונל צעד במהירות כמכיר את המקום ואנחנו מיהרנו אחריו. דייב קרא לנערים, והם אכפו מיד את הסוסים וחבשו את הרתמות לראשיהם. לכל סוס היה שם מפורש וכרטיס ביקור מודפס הקבוע בפתח תאו. הקולונל שאל: “דייב, אתה מצטרף אלינו?”

ודייב אמר: “לא, לא. אני מוכרח לחזור למסעדה. אני סומך עליך.”

“יהיה בסדר,” אמר הקולונל, “וכשנחזור אל תשכח: תכין לנו פחיות-בירה. אני רוצה שנשתה לחיי הצבא הקנדי ולחיי צה”ל."

דייב פנה אלינו ואמר: “ממזרים שכמותכם. ממני לא הצלחתם להוציא ארוחת-צהריים. אבל את הקולונל אתם רוצים לסדר.”

צחקנו זה אל זה במבוכה. הרי לא היו לנו שום כוונות רעות. הכול התגלגל בשל דמיונות ההזיה של עמי. אלמלא הטירוף שאחז בו בג’יפ אולי לא היינו כאן בכלל. כבר היינו מסובים לנו מתחת לקירות-המפל, חוסים בצל האקליפטוס הגמדי ואוכלים את מנת-הקרב שלנו בין משוכות הצבר, ולעולם לא היינו מגיעים ל“ורד הגליל”, ולא היינו מתפתים ללכוד את דייב חובב-הנשק. ובוודאי לא היינו נפגשים עם הקולונל הקנדי.

אבל עמי אמר: “אין דבר, דייב. אתה לא תפסיד שום דבר. ואולי עוד נעשה עסקים טובים בעתיד. אתה הרי יודע, שאנחנו מסיירים בכל הפינות השכוחות של רמת הגולן.”

“וחוץ מזה,” אמר פתאום עמוס, " חוץ מזה מה זה אכפת לך בכלל. הרי הקולונל משלם!"

בינתיים השלימו הנערים את חבישת הסוסים והוציאו אותם אל הרחבה, שבראש מסלול הרכיבה. ואנחנו, אף-על-פי ששנים רבות כבר חלפו מאז רכבנו על סוסים, קפצנו ועלינו על האוכפים. הנערים סייעו למי שהתקשה והרגיעו את הסוסים.

“אל תדאגו,” אמר הקולונל, “אלה הם סוסי-רכיבה ממושמעים. גם ילד שלא לומד יוכל לרכוב עליהם בביטחון.”

הקולונל ניהג את סוסו אל השביל היורד במדרון ואנחנו אחריו. עמי בראש, עמוס אחריו ואני בסוף שורת הרוכבים. אך יצאנו מחצר-האוּרוות – ולפנינו נגלה נוף שהִכּה אותנו בתדהמה. מדרונות הבזלת הוריקו בירק נפלא. ובתוך הירק פרחו פרחי-אביב צבעוניים נהדרים.

הקולונל הקנדי דיבר אלינו בהתרגשות רבה. הלשון שיצאה מפיו היתה אנגלית מעורבת בעברית והוא לא יכול להירגע: “אני זוכר את חוף הנחיתה כאילו היה זה רק אתמול. אני זוכר את העיירה הצרפתית, את שאון התותחים המתקרב…”

הכינרת רבצה תחתינו ושמש אביבית רכה, שכבר החלה לנטות מערבה, הפזה את מורדות ההרים שבמזרח. מעל לכינרת תימרו לאיטם אדים תכלכלים. והרחק באופק, לכיווּן ישובי עמק-הירדן, אפשר היה להבחין בנצנוץ כנפיים של להקות ציפורי-המים.

“עכשיו ספרו לי,” אמר הקולונל, “איך והיכן מצאתם את הרובה.”

שביל הרכיבה היה צר, ולא יכולנו כולנו להצטרף אל הקולונל. עמוס אמר: “ספר לו, עמי. דייב איננו כאן.” עמי רכב לידו והשיב על שאלותיו. ואנחנו, מאחור, היינו מוסיפים ומתקנים. “ומה תעשו ברובה?” שאל הקולונל. עמי נבוך מן השאלה והסתכל לעברנו. אבל עמוס לא חיכה הרבה ואמר: “אם אתה רוצה בו – נוכל לתת לך אותו במתנה.”

הקולונל שתק ולא השיב. הוא לא פנה לעברנו, ולא יכולנו לראות מאחור מה הוא חושב לעצמו. לפנינו, מבּין עיקולי המסלול, נפרשׂה והתגלתה טבריה העיר, שולחת את בתיה אל הגבעות שמסביבה. למטה בנמל הדייגים התכוננו כבר סירות-הדיג למלאכת הלילה שלהן. סירה בודדה חצתה את הכינרת ומשני צידיה נמתחו גלים אלכסוניים, כאילו היתה ציפור-מים ענקית.

“לא,” אמר הקולונל, “תודה רבה לכם, אבל אני לא אקח את הרובה.”

עמי הפציר בו: “קח את הרובה אם לא במתנה מאיתנו, לפחות למזכרת מן הימים שאתה לחמת נגד הגרמנים.” אבל הקולונל סירב. כל בקשותינו לא הועילו.

“אתם מצאתם אותו. הוא שלכם,” אמר, “תעשו בו מה שאתם רוצים.”

מסלול הרכיבה התחיל להשתפל בתלילות מעל לחורשות טבחה. מרחוק האפילו כבר מצוקי הארבל. המראה היה יפה עד כדי כאב עיניים.

“מה הבאת אתה מן המלחמה?” שאל הקולונל לפתע את עמוס.

“אני לא מביא שלל מן המלחמות,” אמר עמוס.

“אם כן,” אמר הקולונל, “אני מבקש ממך: הבא את הרובה הזה לילדיך. אם לא במתנה כמו שאמרתם קודם – אז לפחות כמזכרת. מזכרת ממני: מימי המלחמה העולמית השניה.”

הקולונל עצר את סוסו ליד סלע בזלת עצום, ושידל אותו במלים רכות שיטפס עליו בזהירות. מן הסלע נשקפו מורדות הגולן מאוֹדמים באור שלפני השקיעה. עמי ואני קירבנו סוסינו אל הסלע ונצמדנו אל הקולונל. וגם אנחנו אמרנו: “מה יש, עמוס? הוא שלך. אתה הרי מצאת אותו. הוא לגמרי שלך. והוא גם לא שלל אמיתי, אלא רק מזכרת.”

עמוס שתק ולא השיב. ואני אמרתי: “מזכרת מן האביב שלאחר המלחמה.” עמוס התקשה לדבר. ולבסוף אמר: “טוב בסדר. אני מסכים הפעם. אבל תדעו כולכם, שאני לא הבאתי שלל אף פעם, לא לילדים ולא לאף אחד!..”

עמוס נשתתק וגם הקולונל שתק. ועמי ואני היינו מוכרחים להצטרף אליהם, ולשתוק גם אנחנו.

כשחזרנו ל“ורד הגליל” כבר המתינו לנו הנערים ליד החצרות. הם סייעו לנו לרדת ואנו השבנו לידיהם את הסוסים. השמש כבר שקעה כמעט ועוד מעט תרד האפלה. נפרדנו מן הקולונל בשתיקה. את דייב אפילו לא טרחנו לראות. ריחות הטיגון והבישול הנפלאים שעלו מן המסעדה ממש שיגעו אותנו. קפצנו אל הג’יפ בשתיקה. ובשקט גמור התכרבלנו במעילים. ורק כשיצא הג’יפ מרחבת-החנייה ומיהר אל כביש ראש פינה, אמר עמי:

“חבר’ה, אני רעב. מה דעתכם שנאכל ארוחת צהריים?”




המלצות קוראים
תגיות