רקע
אלישע פורת
סיפורו של סייר
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: ספרית פועלים; תש"ם 1980

 

פרק א': חזיונות שוא ביום שרב

ישבנו בבטן המטוס, דחוקים אל קירותיו, מצפים לצלצול שיזעיק אותנו אל הפתח. צניחת הלילה, שנצנח עוד מעט, היא פתיחה נאה למסע ארוך ומייגע, המזומן לנו בימים הבאים. בשיחה שקדמה לעליה על המטוסים אמר לנו מפקד-הפלוגה, הוא המ"פ:

“בחורים! עברתם את כל אימוני הסיור. עכשיו נבחן אתכם בתרגיל אחרון. התרגיל יהיה קשה, מסובך וידרוש מכם אומץ וכושר סבילות.”

ואמנם, ראינו אחר כך, כשהצצנו במפות, שהמסע יהיה ארוך וקשה במיוחד. אנחנו נצנח אי-שם בנגב, באחד מאפיקיו של נחל לבן, לא הרחק מן המסילה התורכית ההרוסה, שנסללה עוד בימי המלחמה העולמית הראשונה. משם נעלה צפונה. נחצה את גושי החול העצומים הרבוצים בואכה חלוצה. ומשם, עוד הלאה צפונה, אל סביבות העיר באר-שבע. בדרכנו הקשה נצטרך לנהוג כסיירים אמיתיים: לנוע בהסתר, לצפות לכל העברים, לקבוע את מקומנו בעזרת המפה והמצפן ולמצוא לנו מים חיים לעצמנו, מן הבורות שבדרכנו. בערבים נתגנב אל החניונים בחשאי ונשתדל להפתיע את מפקד-הפלוגה וחֵבר מדריכיו, שיארבו לנו, ינסו לגלותנו, להפריע לנו בדרכנו ולהכריחנו להיחבא – ממש כסיירים אמיתיים לכל דבר.

הנה כבר מצלצלים פעמוני האזעקה במטוס, ואורות האיתות מהבהבים. עוד רגע קטן ואנחנו מרחפים בחוץ, בחושך, מתחת לחוּפּוֹת המשי הענקיות של המצנחים, הנפרשׂות מעלינו באין קול, כמו פרפרים ענקיים.

המטוסים מתרחקים צפונה, וכבר כבר כמעט שרעש מנועיהם אינו נשמע. מתחתינו שרועה ארץ החולות הענקית, ארץ הנגב צופנת התעלומות. מעט מאוד אורות למטה, וגם לפיהם קשה לנחש היכן בדיוק אנו נמצאים.

מלאכה לא קלה מחכה לנו על הקרקע, להכיר בדיוק ולהתמצא נכונה בארץ ריקה ובלתי מוּכּרת. עוד שניה, והאדמה הקשה מכה ברגלנו. אנו נופלים-מתגלגלים, וכבר קמים ונחלצים מן ה“רתמות” המעיקות של המיצנח, ורצים אל נקודת הכינוס, שם מחכה לנו מפקד-הפלוגה וחבר מדריכיו. מכל צד מגיחים חברינו וכורעים לעייפה תחת משא חגורם וכליהם. המ"פ מקבל פני כל אחד בדברי עידוד קצרים וחמים, מזכיר לו את מטרת צניחתו וכיווּן מסעו, ומשלח אותו אל תוך הלילה השחור.

חברינו מתלקטים חוליות-חוליות, ממלאים מימיותיהם, קמים ופורשים להם לדרכם. עוד רגע – והמידבר סוגר עלינו מסביב, כשאנחנו נשארים בודדים לגמרי – ארבעה או חמישה בחורים, מטושטשים במקצת מן הצניחה ומן הנחיתה ומבולבלים מעט מן המהירות הגדולה שבה מתרחשים המאורעות.

עכשיו, בשקט, כשנותרנו לבדנו, נזכרנו בדברי התדריך שקיבלנו במחנה: “מיד עם הנחיתה תמצאו סוללת עפר נמוכה וארוכה. זוהי סוללת המסילה התורכית הישנה, בעזרתה תשתדלו למצוא את דרככם בשטח”…

ובאמת, כשאך הבטנו הצידה, ראינו כי דרכנו נמשכת לאורך סוללת עפר נמוכה והרוסה. מסילת הברזל כבר חוסלה מזמן. את פסי הפלדה, אם בכלל היו פה אי-פעם פסים, בוודאי גנבו הבדואים מהסביבה. המסילה היתה תגלית חשובה. הנה, משהו כבר נמצא בידינו, חוט ראשון, ויכולנו להתחיל את מסענו מתוך מעט בטחון. ייתכן מאוד, שאילו היינו יודעים מה שמצפה לנו בהמשך דרכנו, לא היינו משתהים אפילו לרגע, ופותחים מיד במסע מזורז, דווקא בלילה, ככל שתישאנו אותנו רגלינו. אבל… נביאים לֹא היינו, ולא ניחשנו דבר.

ובכן, ישבנו לנו נשענים אל דופן הסוללה, וערכנו בינינו התייעצות חפוזה, “התייעצות-של-חצות”: איך ומתי להמשיך בדרך מסענו. כאן, תיכף מההתחלה, התגלתה המחלוקת הראשונה. חלק מאיתנו טען שלא כדאי להמשיך. ממילא איננו יודעים בודאות היכן אנו נמצאים. וממילא הליכה כזו בחושך היא בחזקת סכנת טעות. וממילא חציו של הלילה כבר חלף. לא נרויח מהליכת הלילה ולא כלום. לכן כדאי לנו לבקש איזה מקום מוגן ומוצל, נוח לשינה, ולהתמקם בו למנוחת הלילה.

ואילו האחרים טענו, שבמידבר החום ביום הוא קשה, וכל שעת הליכה בלילה, בקרירות, היא רווח נקי. ונוסף לזה אנחנו יכולים להיצמד אל דופן המסילה ולהמשיך איתה עוד כמה קילומטרים טובים, בכיוון מסענו.

לאחר דין ודברים קצר אך נוקב החלטנו ללון כאן בלילה. התפרשׂנו בשרשרת רחבה כדי לתור את השטח ולמצוא לנו מיקלט-לילה. סוף דבר היה, שמצאנו שיח רותם ענק, עַב-גזע ורחב-ענפים. החול סביבו היה תחוח, ושם פרשנו את שקי השינה שלנו למנוחת הלילה המרגיעה.

בעצם, היא לא היתה כל כך מרגיעה. אדרבא, כמעט ונהפכה עלינו למנוחת-לילה מעצבנת. והכול בגלל אחד מחברינו, שלא אפרש כאן בשמו. לא די היה לו שהוא עצמו לא נרגע, אלא שדאג לנו היטב שכולנו לא נוכל להירגע ולעצום עין במשך כל הלילה. משמרתו היתה המשמרת השנייה. בחצי הלילה, כשהגיע תורו, העיר אותו השומר מן המשמרת הראשונה. הוא קם, התלבש ויצא לשוטט מסביב לשיח הרותם, כדי לשמור, כביכול, על אנשי החוליה הישֵׁנים. לא עברו רגעים מועטים, וכבר הוא מושך ברגלינו וצועק:

- חברה! קומו מיד! יש משהו חשוד בין השיחים!…

מובן שמיהרנו לקום. מיד נערכנו כולנו, כאילו אומר מִישֶהו להתקיפנו, וזעקנו לתוך החשיכה:

- מי שם? ענה, או שאנחנו יורים!…

איש לא ענה, כמובן, ואנחנו לא ירינו. וכי אל מה נירה?

אל הצללים? אל יצירי הדמיון של חברנו המתוח?

לאחר שעה קלה, שוב העיר את כולנו בלחישה:

- חבר’ה, קומו! שמעתי פיצוצים…

אם שמע פיצוצים ואם לא שמע, את שנתנו קילקל ואת מנוחתנו הפריע ללא תקנה. וגם כשבא סוף סוף הקץ למשמרתו, ושומר אחר החליפו ובא במקומו, לא יכול להירגע, ומתוך שק-השינה שלו, שבו היה מכורבל, היה מזעיק לשווא את השומרים. אח! איזה לילה סידר לנו חברנו זה! האמינו לי, שעוד היום כועס אני עליו בשל כך…

- חבריה, אתם זוכרים את התדריך? – שאל יוחאי.

כיון שאיש לא השיב, המשיך יוחאי:

- הדרך שבה תלכו היתה פעם, בזמנים קדומים, הדרך הראשית שקשרה בין שתי הערים הנבטיות העתיקות: רחובות אשר בדרום וחלוצה אשר בצפון. היום הן גלי אבנים חומות מנותצות וסכרים ששקעו בסחף. אבל פעם, לפני שנים, שקקו בהן המון אדם, רעש והמולה…

- מי זוכר את ההמשך? – שאל יוחאי כמלגלג.

כיון שאיש לא זכר, המשיך יוחאי:

- במלחמת השחרור השתמשו כוחות צה"ל בדרך זו. באופן גאוני הפתיעו את המצרים, שישבו מבוצרים על כביש באר-שבע – ניצנה. במסך מפרך באו עליהם מאחור ומן הצד, הפתיעום וגרמו לנסיגתם המבוהלת…

כך ישבנו לנו תחת שיח הרותם, חסרי נשימה והמומים ממכת החום, וממולנו – במרחק של צעדים אחדים מאיתנו – נמתחת ונמשכת לה דרך הקדומים, נתיב האורחות מימי הנבטים והביזנטים ועד גיבורי צה"ל בזמן הזה. לא היינו מתפלאים כלל, אילו היתה הדרך מתמלאת לפתע פתאום בשיירות גמלים מדנדנות, שחמור קטן נוהג בהן, בטורי סוסים ומרכבות חמושות, הרצות אחריהם וכן בטורי השריונים הרועמים, השועטים דרומה, לאגֵף את האויב, לזנק עליו מעורפו. לא היינו מתפלאים על שום דבר, ומאומה לא איכפת לנו. רק מים צוננים, שוקקים ומרוים, ונתח צל קריר המשיב את הנפש. וזהו.

ויוחאי שאל פתאום:

- חברה – ראיתם בלילה את העיגול מסביב לירח? מיד ידעתי שיבוא חמסין..!

פרק ב': התועים בחולות

כיצד החזקנו מעמד לאורך כל היום הראשון? איך זה לא אזלו המים מהמימיות שלנו מיד עם תחילת החום? ומנין שאבנו לנו מים? הרי בבוקר יצאנו איש איש וזוג מימיות צמוד לירכוֹ, ומימיהן אכן אזלו במהירות. במהירות רבה מדי, מעוררת דאגה.

לא היינו מסיימים את היום ללא תוספת מים, בשום פנים ואופן לא. ואיך הוספנו על מימינו? הנה זו שאלה יפה.

עוד בתחילה המסע, בטרם טיפסנו על המטוסים – ידענו מדבריו של מפקד הפלוגה, שהמים לא יימצאו לנו בשפע. המ“פ אמר, שליד נקודות-ציוּן בולטות בדרך יוטמנו עבורנו מכלי מים נוספים. “כמובן – צחק המ”פ – המכלים לא יוסתרו ממש, אלא יונחו במקום כמעט גלוי. אם תגיעו לנקודת-הציוּן – אמר המ”פ – לבטח תמצאו גם את המכלים!"

אבל אנחנו לא ירדנו בדיוק לסוף דעתו. מה פירוש להסתיר את המים? ואם חס ושלום לא נגיע לנקודת-הציוּן, הרי אנו נדונים לצמא?!

וגרוע יותר! אם, חס וחלילה, נתעה במסלולנו ונאבד את נקודות-הציוּן זו אחר זו, הרי ייתכן שלא נמצא מים עד הערב! איך אפשר ללכת במידבר, בחמסין שכזה, ועוד האיוּם של פיספוס המים רובץ על נשמתנו כל היום?!

ואולי רצה מפקד-הפלוגה לדרבן אותנו שנתאמץ היטב בניווּטנו? אם לכך התכּוון, הרי ברור שכּוונתוֹ היתה לטובה. אבל לפעמים אפשר להגיע לגיהנום דוקא דרך הכּוונות הטובות.

ובכן, נחזור אל השאלה היפה: כיצד הוספו מים על מימינו? וכיצד עברנו את מסע היום הראשון בשלום, בלי לגווע בצמא? לא תאמינו, אבל פשוט שיחק לנו המזל!

סמוך לשעת-הצהרים עברה דרכנו ליד תל של עפר לבן ומבהיק. מישהו מאיתנו אמר, שהתל מעורר חשד בלבו. התקרבנו אליו, אפוא, ובדקנוהו בדוק היטב מכל צדדיו. ובאמת, כדאי היה לגשת אליו. הסתבר, שתל העפר הלבן לא היה אלא פסולת משקעים, שנחפרה והוּצאה מתוך בור מים של בדואים! התכופפנו כולנו ליד פתח הבור לראות: היש בו מים?

הרחק בעומק, בתוך הצל, חלף איזה נצנוּץ חלוש, שאפשר היה לדמותו לנצנוץ של מים עמוקים. הטלנו אבנים לתוכו – ואכן, מקץ שניות אחדות שמענו, איך האבנים פוגעות במים ומעלות את קול השקשוק הערב לאוזן: קולם של מים נשפכים.

מיד אילתרנו חבל ודלי, לשאוב מים מן הבור. פשטנו חולצות, התרנו חגורות ורצועות וקשרנו הכל, אחת לאחת, כמו חוליות בשרשרת ארוכה. בקצה השרשרת תלינו מימיה ריקה, שהנחנו בה אבן כבדה כדי שתשקע בתוך המים. לא היה זה דבר פשוט להגיע אל פני המים, כי הבור היה עמוק מאוד, ובדרך-נס הספיקו לנו בגדינו הקשורים. המימיה סירבה תחילה להישקע במים, ומעשי אמנות ממש נדרשו מאיתנו כדי להשקיעה בתוכם. אוף! איזה מאמצים השקענו ואיזו זיעה הִיגרנו עד שהעלינו בדחילו ורחימו את המימיה הראשונה מן הבור.

וכשהעלינו אותה – התנפלנו עליה כולנו, כדי להחיות את נפשותינו הצמאות מריח מימיה הטובים. ריח טוב? טעות בידכם! ריח מחריד, ריח פיגולים!

מים מצחינים שכאלה לא ראיתי ולא שתיתי מאז ועד היום. מה לא הכילו אותם המים?! תולעים אדומות, נוצות של יוני סלע, קמצוצי עפר וכל מיני מרעין-בישין. אילו היו מציעים לי לשתות מן המים האלה במקום אחר, בזמן אחר – לא הייתי נותן בשבילם אפילו יריקה. האמינו לי, אף טיפה סרוחה מהם לא היתה נכנסת אל פי!

אבל כאן, עכשיו, בתוך הכבשן הלוהט הזה, בצהרי החמסין האלה – זה עניין אחר לגמרי. כאן כל מים שבעולם כשרים וטעימים. אתם צוחקים לבטח, ונשבעים בלבכם שלעולם לעולם – ויהיה מה שיהיה – לא תשתו מים שכאלה. ובכן ידידי, טועים אתם! ועוד איך הייתם שותים מאותם המים, בלי להותיר טיפה! ולא שותים בנחת, אלא לוגמים מתוך להיטות!

זהו מה שעושה הצמאון, ועושים המידבר והמסע המפרך!

אלא שככה סתם לא שתינו מן המים שהעלינו מן הבור. בשבע מסננות ובשבע נפות העברנו את המים: דרך הגרביים, והממחטות, ודרך הכובעים, ודרך כל מה שרק ניתן לסנן בו. ואפילו כאשר כבר היו מסוננים ונקיים כביכול, עדיין לא יכולנו לשתות מהם. כל אחד מאיתנו מצא לו איזו שיטה משלו, כדי להתגבר על טעמם הנאלח. אחד סתם את נחיריו בשתי אצבעותיו, בשעה שלגם מן המים. אחר הכניס לפיו מן סוכריות החמוצות ושתה את המים לאט לאט תוך כדי מציצה. ומישהו שפך לתוכם אבקת פטל אדומה, כדי לסלק מהם ריח וטעם מסלידים. אבל מאומה לא הועיל. המים נשארו מים רעים, ובשום דבר לא ניתן להיטיב את טעמם.

אבל לאחר כמה לגימות התחלנו להתרגל לטעמם ולריחם, כיוָן שהצימאון דחק בנו לשתות עוד ועוד. הסוף היה, שלא שמנו לב כבר ושתינו ממי הבור בכל פה, ממש כאילו היינו שותים מי לימון קרים מן המקרר שבבית.

לא היינו מאמינים, שאי-פעם ניאלץ לשתות מי-פיגולים שכאלה, אבל עובדה: שתינו מהם, ועוד איך! בעזרתם התגברנו על מחסור המים שלנו, בעזרתם שכחנו את צמאוננו, בעזרתם גם התרחצנו קצת והתרעננו. בעזרתם יכולנו לסיים את מסע היום הראשון ללא שום נפגעים ובמצב רוח מצויין.

עד היום אני זוכר לטובה אותו בדואי אלמוני, שטרח וניקה, ממש כאילו בשבילנו, את בור המים השכוח שלו.


פרק ג': צמאים מתחת לאשל

אך לא כל החוליות שפר עליהן מזלן כמונו. לא כולן מצאו את דרכן בין החולות. לא לכולן נתגלו בורות-מים של הבדואים, ולא כולן סיימו את מסע היום הראשון בשלום. אינני מאחל זאת לאף אחד מכם. לא היום ולא בעוד שנים, לא בחורף ולא בקיץ. אדרבה, מוטב שנאחל זאת לכל שונאינו. שיתעו הם במידבר, שיאבדו את דרכם בין החולות, שישתגעו הם מחמת הצמאון!..

היום מתחיל ללהוט מוקדם בבוקר. צמאון מלוה אותך בכל אשר תלך. ממש כספחת, נטפל ואינו מרפה. אילו ידעתם כמה הרביתי לשתות מים אחרי המסע הזה! כן, מים פשוטים, מי-ברז רגילים שברגילים. אח! באיזו הנאה הייתי פותח את הברזים וטובל את אצבעותי במים הזורמים, ומתיז על פני ועל כל גופי. מים חמים או מים קרים, אין הבדל! העיקר שיהיו זורמים, העיקר שיהיו!

הטעות הראשונה נפלה תיכף בבוקר, מיד כשקמו מאצל מסילת-הברזל הישנה והחלו לחצות את ים-החולות, כדי להגיע עם ערב לחורבות העיר חלוצה. אם תקחו מפה בידכם תראו שלכאורה, אין דבר פשוט מזה. המרחק באמת אינו גדול, בייחוד על גבי המפה, והצבעים היפים של המפה אפילו משובבים את הנפש. אבל בשטח, בתוך החולות – הכל נראה אחרת.

כך, בלי משים, איבדו את שבילם הנכון. דבר כזה קורה לא פעם, ולא רק לטירוני סיירים, כמו שהיינו אנחנו אז, אלא גם לסיירים מהוללים ומנוסים. אדרבה, שאלו-נא את פיהם של סיירי הפלמ"ח המפורסמים ויגידו לכם, כמה קל לטעות בארץ הזאת. הרי במפה – “לכל היוָנים אותם הפנים”. כלומר, כל ההרים דומים. ולפעמים קשה, הוי מה קשה, למצוא דוקא את ההר הנכון. אמנם, יש לסיירים מצפן, אולם הראיתם פעם מצפן מידבר שיגיד לכם בקול: לא, רבותי, טעיתם בדרך, חזרו להתחלה!.. והמפה, כידוע, גם היא שותקת ואינה צוֹוחת כשטועים בה.

כך טעו ידידינו, והחלו תועים והולכים ומחפשים לשוא את המקומות המצוינים במפה, שבהם חיכו להם המים הגואלים. “אם התחלת בטעות קטנה, סופך שתגמור בטעות גדולה” – כמו שאומר הפתגם הבדואי. בתחילה אינך מבחין כלל שטעית. הרי אותם החולות מסביב, אותן הגבעות הצהבהבות, אותם שיחי הרותם הפזורים. אבל לאחר שעה או יותר צריך היה להופיע בור מים על השביל. והוא מתעקש ואיננו מופיע. ואחרי שעתיים – צריכות היו להופיע חורבות בתים על השביל – ואף הן התעקשו ולא הופיעו.

כשהבחינו ידידינו בטעותם כבר היה מאוחר, מאוחר מדי. השמש להטה, הם שפעו זיעה מלוחה, והצמאון המטריד הציק יותר ויותר. כמו תמיד במקרים כאלה, החלו מיד להאשים זה-את-זה. כל אחד מהם היה משוכנע בכל לבו, שלא בגללו טעו, אלא בגלל ידידיו. וכל אחד מהם היה משוכנע שאילו היו שואלים אותו, אבל ברגע המתאים, לא באיחור כזה, ודאי שהיה מבחין מיד בסטיה, ועכשיו לא היו תקועים במצב הטיפשי והמייאש שבו הם תקועים.

ככה עמדו וגידפו זה-את-זה מתוך לב מר, עד שהבינו שבדרך זו לא ייחלצו ולא תצמח להם שום ישועה. לכן החליטו לחנות חנייה קצרה, לשתות מעט, מעט מאוד מים, ולנסות לזהות את השטח. אולי, אם יעלו על הגבעה הקרובה וישקיפו סביב, אולי יגלו משהו. איזה עץ, איזה בית, או אולי איזה בדואי מהלך, שבעזרתם יוכלו לקבוע את מקומם המדויק בתוך ים-החולות הצהוב.

אבל כשהגיעו לראש הגבעה, מתנשפים ומזיעים וצמאים כפליים, וכשהשקיפו על סביבם, ראו לפניהם עוד גבעה ואחריה עוד גבעה, ואחריה עוד גבעה… וכולן דומות זו לזו וכולן צהובות וכולן אדישות עד כדי ייאוש…

וכאן, בנקודה זו, החל נתן להשתולל. הם הסכימו ביניהם ללגום שוב לגימה קטנה. שתי מימיות לאיש – זוהי כמות אפסית. בלגימה בריאה אחת אתה יכול להרביץ, בתנאי שתהיה צמא כדבעי, מימיה שלמה כמו-כלום. אבל המים האלה הם כל מנת המים שלהם. ועכשיו, כשטעו ולא יגיעו אל מקומות המיפגש, ולא יחדשו את מלאי המים – צריכים הם לשמור ולחסוך שבעתיים! מי יודע כמה זמן יתעו במידבר? ומי יודע מתי יהיו להם שוב מים די צורכּם.

אבל נתן לא קיבל את דעתם, ורוקן אחת ממימיותיו תוך שנייה.

- נתן, מה זה איתך? – גערו בו.

- אני צמא.

- מה זה: אני צמא? כולנו צמאים!

- אז שתו גם אתם!…

- נתן, יצאת מדעתך? הרי כל היום עוד לפנינו! ומי יודע כמה עוד. מוכרחים להתאפק.

- אז תתאפקו – אמר נתן – אותי זה לא מעניין.

- נתן, מה אתה מדבר? נתן, שכחת מה זה משמעת-מים?!

- אני צָמֵא – חזר נתן – אני משתגע מצמא.

וכך החל נתן להשתגע מחמת הצמא.

המִלה שגעון אינה, כמובן, המִלה המתאימה. אדרבה, ייתכן אפילו שהיא מטעה את הקוראים. אבל ככה קראנו לזה אז, בינינו. וכך נשאר גם הכינוי הזה לכל המעשה.

מובן שנתן לא השתגע בבת אחת, בן-רגע, לא. אלא לאט לאט. עבר זמן עד שחבריו הרגישו בכלל, שמשהו איתו לא בסדר. הלא כולם היו קצת לא בסדר. מיואשים, רעבים וצמאים עד מאוד. הם היו שקועים בדאגה רצינית: איך כל זה ייגמר? ומה אם באמת יסתבר שתעו במידבר? איך ימצָאום ואיך יחלצו אותם? ואיך יוכלו בכלל להודיע שהכל השתבש אצלם?

אבל משהו בדבריו של נתן לא מצא חן בעיניהם. אפשר לומר, שבאותו רגע הרגישו בניצני השגעון המציצים מתוך עיניו של נתן. אבל הניצנים גדלו מרגע לרגע. ולא יצאה שעה ארוכה, והוא רוקן גם את מימייתו השניה. מה פירוש רוקן? הצמיד אותה לפיו וינק ממנה במציצות ממושכות וקולניות. ואחר כך השליך אותה ממנו והלאה, ואמר לחבריו:

- חבר’ה, אני לא יודע מה יש לי. נדמה לי שאני מתייבש. רע לי, רע!

והוא נשכב לו על החול הרותח, כבש פניו בתוך החול וכאילו התחיל מתייפח. חברינו באו במבוכה. ולא מבוכה קטנה, אלא מבוכה גדולה ומעיקה. עכשיו ברור היה כשמש המידבר, שהבחור אמנם השתבש. מה עושים?

מעשה ראשון שעשו – מתחו חולצה מעל לראשו שיהא לו מעט צל, ולא ישכב בשמש הגלויה. מעשה שני שעשו – התירו את מימיותיהם שלהם והשקוהו לרוייה. כל כמה שרצה, שתה. וכך, באיזו עוית של צמאון שאינו יודע סוף, שתה בזו אחר זו ארבע מימיות, או יותר.

מעשה שלישי שעשו, שאולי היה הנבון מכולם – תרו בעיניהם אחר מחסה כלשהו, שיח, עץ או קיר, שיוכלו להניח שם את נתן הנפגע. הציצו סביב כה וכה ובלשו את כל רוחות השמים, עד שראו מרחוק, בין גבעות החול, נקודה ירקרקת המסמנת מקומו של עץ.

- בוא, נתן – אמרו לו – מצאנו עץ. נלך לשבת בצל.

אבל נתן לא ענה.

- נתן, נתן, אתה שומע? קום, נלך!

ונתן אינו נע ואינו זע.

עכשיו הבינו חברינו שמצבו של נתן חמור. ללא שהיות פשטו חולצותיהם מעליהם, כרכו אותן סביב שני רובים ועשו מהן כעין אלונקה מאולתרת. על האלונקה השכיבו את נתן, אחזו בקצות הרובים, הרימוהו ונשאוהו בתוך האלונקה כאחד פגוע קשה.

אך לא רק מצבו של נתן היה חמור, אלא גם מצבם. את שארית מימיהם התיזו על פניו להחיותו. וכשהגיעו סוף סוף, לאחר הליכה קשה ומאומצת, אל הצל – לא נותרה להם אפילו טיפת מים אחת. והעץ היה באמת עץ אשל גדול וענֵף, שהטיל על סביבו מטלית-צל גדולה וקרירה. שם, בצל האשל, הניחו את נתן על האלונקה וישבו סביבו אחוזי-ייאוש, לטכס עצה ולחשוב: מה יהיה עכשיו.

דבר אחד היה ברור: מתחת לעץ לא יצאו. החום הנורא היה מצמיא שבעתיים מחוץ למטלית-הצל שמתחת לעץ. כלומר, עד הערב יישבו בצל-האשל, ינוחו, יאכלו משהו אם רק יוכלו, כי מחמת המאמץ והצמאון פג תאבונם לחלוטין. וברדת הערב ינסו לעשות משהו. מה בדיוק, עדיין לא ידעו. וגם קיווּ כל הזמן בסתר-לבם שיִקרֶה איזה נס. אולי אחת החוליות תזדמן פה, בסמוך, ויקראוה לעזרה. או איזה בדואי, רכוב על גמל, נוהג את צאנו הדל, אולי ייפגש עמהם במקרה. או אולי הג’יפ המשוטט של המ"פ בכבודו ובעצמו, אולי הוא ייתקל בהם ויושיעם. הם קיוו לכל נס שהוא, שרק יבוא.

- אני צמא, תנו לי מים – התחנן פתאום נתן שהתעורר.

מים אין. מה נותנים לו? התחכמו ופתחו את קופסת הלפתן. נתן ינק את כל המיץ, עד הטיפה האחרונה. אחר כך, משלא רפה צמאונו, הוכרחו לפתוח גם את קופסת המלפפונים החמוצים, התירס המתוק וכל מה שהיה נוזל קצת ונתן שתה הכל הכל, באיזה צמאון נורא, צמאון שאין לו קץ.


 

פרק ד': כמו איש פלאי

בפרק הזה נספר על מעשה הפלאות של יענקלה. איך שָׂם נפשו בכפו. וכפו היא כף אדירים, זאת אני יכול להבטיחכם נאמנה. לחיצת כף אחת שלו – ועצמותיכם תתפוקקנה וכל שריריכם יטיפו מיץ. ואיך חצה את הלילה השחור לבדו, בלא מפה ובלא מצפן ובלא טיפת מים בכליו. ואיך מצא, בדרך-נס שאין להסבירה, את חוליתנו הנרדמת. ואיך הזעיק עזרה לעזרת נתן, הגווע כמעט מן הצמא, ולעזרת שאר חבריו תשושי הכוח והרצון. ואיך בסופו של המעשה הציל את כולם: את נתן, את חבריו, ואת עצמו.

אבל נתחיל מן הראשונות ונסיים באחרונות.

כשירד הערב על חבריו המוכים מתחת לעץ האשל, ושום עזרה משום מקום לא באה אליהם, נתכנסו וישבו להחליט ביניהם איך יצילו את נפשם. ישבו צמאים ומיובשים וגרונותיהם חרבים מן היובש. כיון שלא ידעו היכן הם עצמם שרויים, לא יכלו גם לדעת היכן יש לחפש את שאר החוליות. זה היה מעין מעגל-קסמים נוראי. אינך יודע היכן ראשיתו של מעגל זה, כיון שאינך יודע היכן זנבו. ובלילה, בחושך, הרי לא תימצא להם הישועה לא מן המפה ולא מן המצפן, ולא מאוצר הידיעות שלהם, שרכשו באימוני הסיור.

כאן קם חברנו יענקלה, בחור חזק וטוב, וככה אמר:

- אני אציל אתכם. תנו לי את כל המימיות שלכם, שִׁמרו על נתן החולה ואל תזוזו מכאן. בשם אלוהים: אל תעזבו את האשל הזה!

- מה מה? מה אתה מתכוון לעשות? השתגעת? לבדך, בלילה?

מהלך ארבעים קילומטר?! – כך שאלוהו חברינו. אבל יענקלה לא נרתע.

- אין דרך אחרת – אמר – וזוהי תקוותנו האחרונה. סִמכו עלי, אני אגיע.

באור האחרון, רגע לפני החשיכה, אספו חברינו את כל המימיות, ויענקלה צירף אותן לשרשרת אחת ותלה אותן על כתפיו כמו רתמות. הוא גם לקח קופסת שימורים אחת בכיסו, שלא יהיה רעב בדרך, ונעלם בחשיכה.

כמו איש פלאי הלך בעלטה. שרשרת המימיות הריקות, התלויה בצווארו, משקשקת בקולי קולות והוא שר לעצמו איזה שיר שאהב. כמו איש פלאי הופיע לפנות בוקר על הדרך הראשית לחלוצה אשר בנגב. וכמו איש פלאי, שאיזה מלאך ממרום מנחה את צעדיו, הגיע ממש עד לשוחות החול אשר בצידי הדרך, באותו מקום שחוליתנו נחרה לה קצובות את שנת הלילה שלה.

- עצור! מי שם? – איים עליו השומר המנומנם. והוא עוד מצא לו כוח לענות מתוך העייפות:

- זה בסדר. זה אני, יענקלה.

- יענקלה? – נזעק השומר – מה אתה עושה פה?

- אתה רואה. באתי להזעיק עזרה.

- היי, חבר’ה! תקומו, תראו מי בא – פרץ השומר בזעקות משתוללות.

הוא העיר את כל הישנים. אחת ושתיים ליקט וקושש ענפי רותם יבשים, ומיד העלה מדורה עליזה שנוכל לראות במו עינינו את יענקלה הפלאי, שבא ונתגלה כמו מעבר להרי החושך.

- היי יענקלה, מה קרה לך? מדוע שפתיך נפוחות כל כך? – שאלנו אותו בפליאה.

כוח לענות לא היה לו. הוא חייך חיוך דל מבּין שפתיו המבוקעות.

- מים – לחש – מים!

פתאום, לאור המדורה, ראינו כמה צרובים פניו, כמה נוצצות עיניו וכמה עייף נראה כולו. התחלנו להשקותו. מימיה אחר מימיה הגיר לתוכו. בעצימת עיניים, בהתנשפות כבדה.

- מים – לחש – מים.

עוד ועוד.

כשנגמרו מי-המימיות, מזגנו לו מים מן הג’ריקאן. והוא שתה ולא הפסיק. המים ניגרו על סנטרו, ירדו על חולצתו וטפטפו על כל גופו. הוא לא הושיט אפילו ידו לקנחם. כשגמר לשתות, שכב דומם דקה או שתים, כל כך חסר-כוח היה. אחר כך התרומם ובקול לחשים צרוד החל מספר. הוא סיפר הכל מהתחלה: איך טעו ואיך תעו, איך איבדו דרכם בחולות, איך השתגע נתן מרוב צמאון. ואיך חנו בצל האשל, ואיך איבדו חבריו את תקוותם. הכל סיפר בהפסקות, כמעט מתוך גמגום. לבסוף אמר:

- חבר’ה, מוכרחים להגיע אליהם. מהר, לפני שיהיה מאוחר!

והוא שכב באשר ישב ונרדם מיד. אנחנו ישבנו ושמענו את סיפורו כמוקסמים. הרי הבחור הזה, השקט, הצרוד, עשה ממש נפלאות. כמעט ארבעים קילומטר הלך באותו לילה, והוא עצמו צמא עד מוות, ואיך מצא את דרכו ואיך לא איבד כיווּן. ממש קשה להאמין.

- לפי החוש, חבר’ה, לפי החוש – אמר יענקלה, כשסיפר לנו איך ידע, ממש ידע, שאנחנו מוכרחים להימצא כאן בסביבה, לא הרחק מן הצומת, על הדרך הראשית לחלוצה. כל הלילה הלך לפי הכוכבים ולפי החוש. שיקשק במימיותיו להבריח את החיות הרעות. ושר לעצמו איזה שיר ישן, כדי שלא יירדם וכדי שלא יאבד את צלילות דעתו.

ישבנו מולו, והתמלאנו הערכה שקטה לבחור הארוך הזה. איזה כבוד חרישי רחשנו לו מאז אותו לילה. כבוד צנוע, שקצת קשה להגדירו במלים.

כמה פעמים, כך סיפר לנו קודם שנרדם, התחרט באמצע הדרך על הכל. הרי זה שגעון, הירהר לו. שגעון גמור. לבדו, במידבר הענקי הזה, לבדו בתוך הלילה. ברגעים הקשים האלה היה זוכר את נתן המוכה, השוכב מתחת לאשל, ואת פני חבריו המעונים – סיפר יענקלה, והוא היה קם ומאיץ בעצמו: יענקלה, לך. אל תעצור ואל תעמוד. אתה מוכרח להגיע, אתה מוכרח להציל. אתה מוכרח, אתה מוכרח!..

שועלים בוערי-עיניים חצו את דרכו וצריחות ציפורי המדבר ליווּהו כמעט כל הדרך. מפעם לפעם זינקו ירבועים ארוכי רגליים ממש מתחת לרגליו, ונעלמו בין השיחים, בתוך החול הבהיר. הוא הלך מזרחה, כל הזמן מזרחה. את כוכב הצפון קבע לו מעל לכתף שמאלו ולא זז מכיווּנו כל הלילה. הוא ידע, כך אמר לנו, שאנחנו מוכרחים להיות איפה שהוא בצד מזרח.

וכך הלך. בתחילת הערב עוד ראה את אור השמש השוקעת מאחוריו, אבל אחר כך השחירו כל השמים, ומלבד אותו חוש מופלא שהדריכוֹ מבפנים, וכוכב הצפון ששמר עליו כמו מלאך ממעל – לא היו לו שום סימן ואות. אבל הוא הגיע. עובדה. ארבעים קילומטר ומעלה הלך, ולא סטה ממסלולו כמלוא הנימה. אִמרו אתם: כלום אין מתרחשים עוד ניסים בארץ-ישראל?

- חבר’ה? למה אנו מחכים? – הזדעק פתאום יוחאי, אחד מחברינו הנועזים.

  • צריך להזעיק עזרה!

אבל לא די לצעוק. צריך גם לחשוב. מה זה להזעיק עזרה? מניין? ובאמצע הלילה? אין שום יישוב פה, לא כביש, לא כלום. מסביב רק מרחבים עצומים, חוליים, פתוחים, שהרוחות רצות בהם באין מפריע. יוחאי לא נרגע:

- מה זה לחשוב? אפשר לחשוב עד אור הבוקר, ואז כבר יהיה מאוחר. אולי מאוחר מדי…

ותיכף הסתבר לכולנו, שיוחאי צדק. המחשבות לא הועילו, ורק דרך אחת היתה: לרוץ, ולהזעיק עזרה.

ולאן רצים? כמובן, ליישוב הקרוב ביותר. ומיד הודלק פנס ונפרשׂה מפה, והתברר מעל לכל ספק, שיש רק יישוב אחד בסביבה: קיבוץ רביבים. וגם הוא מרוחק לא פחות מחמישה-עשר, עשרים קילומטרים בריאים וארוכים. אבל את יוחאי אי-אפשר היה לעצור. כהרף-עין התלבש, חגר מה שחגר ולקח מה שלקח.

- חבר’ה, מי מצטרף? – שאל יוחאי והביט בנו.

למען האמת מותר להגיד, שאיזה רגע או שניים עמדה דממה בינינו. לכולנו היה ברור, שהעזרה דחופה. אבל לכולנו היה גם ברור שלרוץ עכשיו לרביבים – זה מעשה טירוף.

אך הספקות ארכו רק רגע, כי מיד התנדבו כולם, ויוחאי בחר לו את מי שבחר וקבענו מיפגש, תיאמנו שעונים וכבר יצאו השניים בריצה מהירה.

אחרי ימים רבים, לאחר הכל, הסתבר שריצתם של יוחאי וחברו היתה גורלית. הודות להם הוזעק הצבא, ואחר כך גם המשטרה, ולבסוף גם כל יישובי האיזור. הודות לאותה ריצה החלו חיפושים נמרצים מיד למחרת בבוקר. ביבשה, בים ובאויר, כמו שנהגנו להתלוצץ. מה פירוש בים? הרי אנחנו באמצע המידבר. אבל נמצא מי שפירש: ים – פירושו ים-החולות של חלוצה. יבשה – פירושה אפיקיו החרבים של נחל הבשור, וכל חריציו הרבים המבתרים את הארץ סביב. והאויר – פירושו מטוסי הסיור הקלים, שהוזעקו למחרת לעזור בחיפושים: בתחילה, כדי לאתר את החוליה האבודה, ואחר כך, מאוחר יותר, כדי לאתר את נתן שנמלט בלילה מנוסת שגעון מסוכנת. ועל כל שאר המחפשים והמבקשים: הדרוזים והגששים, והבדואים וחברי הקיבוצים עם הטרקטורים, וכלבי המשטרה – על כל אלה וכל מה שהעלו, עוד נספר.

*

בינתיים רצים יוחאי וחברו מרוצת חיילים אמיתית לאורך הדרך אל קיבוץ רביבים. כשהגיעו שמה ללא נשימה, מרטטים מחמת המאמץ העצום ורטובים מזיעה כמו מגשם – פגש אותם שומר לילה נזעם שהביט בהם, איך נאמר: בחשד גלוי. הוא לא נטה כל כך, אם לומר זאת בלשון עדינה – להאמין לסיפורם המוזר.

  • חכו פה עד הבוקר – אמר להם – ומחר עם אור נברר הכל.

אבל יוחאי לא הרפה ממנו.

  • לא! אל הטלפון. ומיד, ולא איכפת לי שתעיר את כל הקיבוץ…

השומר הניח אותם בחדר השומרים והלך לחפש את המא"ז, הוא מפקד המקום. הם אך חזרו, ויוחאי הסתער עליהם שוב ודחק בהם בחוזקה:

  • מיד אל הטלפון! זה לא צחוק, זה עניין של פיקוח-נפש!

ואלה השניים כמעט הוציאו את הנשמה בכובד תפישתם: עד ששאלו איך ומה, ועד שהבינו ועד שהרשו לגשת אל הטלפון, ועד שהתקבל הקשר, ועד שענתה המרכזנית המנומנמת, ועד שענו לה מפיקוד-הדרום, ועד שמישהו שמע את יוחאי וגם הואיל ברוב טובו לרשום את דבריו – עד שנגמר כל הטקס הארוך הזה – כמעט פרחה נשמתו של יוחאי מקרבו.

בתום השיחה נעשו השומר והמא"ז אדיבים יותר, והציעו לפני בחורינו ארוחת לילה קלה. בחורינו לא סירבו, כמובן. הם ישבו אל שולחן השומרים, והלכה שם זלילה רצינית. רוב הלילה כבר יצא, והבוקר כבר עמד בשולי המזרח. הקפה רתח, הצ’יפס זמזם וריחות ניחוח מרדימים עטפו את חברינו.

למזלם, משך אותם השומר אל איזה צריף עזוב בשולי הקיבוץ, שיתנמנמו שם קצת עד אור היום. אחרת היו נופלים וישנים על שולחן השומרים כתום הסעודה.

נניח עכשיו ליוחאי ולחברו הנמים להם בצריף הנידח, מתאוששים ממרוצת הפראים שרצו כל הלילה. נניח גם ליענקלה האמיץ, המוטל חסר-כוח בתוך שוחת החול על אם הדרך לחלוצה, ושרשרת המימיות המקושרות תחת לראשו. נניח גם לכל חברינו המוטלים בתוך שקי השינה שלהם לאחר יום של טלטולי דרך מפרכים. נניח לכולם ונחזור אל עץ האשל הבודד, אל החוליה האבודה הטובעת בים החולות. נראה מה קרה שם מאז יצא יענקלה למסע ההצלה שלו, ונראה איך נעשו הדברים רעים יותר, חסרי תקוה יותר, עד שכמעט נסתיימו באסון.


פרק ה': הבריחה

מאותו רגע עם רדת החשיכה, כאשר יענקלה יצא למסע שלא ייאמן, התחילו העניינים מתחת לעץ האשל להחמיר מאוד. נתן, ששכב כמעט כל היום חסר-כוח וכמעט חסר-חיים, התעורר התעוררות משונה ולא בריאה והתחיל לדבר ולעשות מיני מעשים, שסופם לא היה טוב. מיד כשהתעורר שאל את חבריו:

  • איפה אנחנו?

  • זה בסדר, נתן, אנחנו בדרך – הרגיעו אותו חבריו, וקיווּ שישוּב למנוחתו. אבל באיזו דרך מוזרה חזרה אליו, דוקא עכשיו, צלילות דעתו.

  • מה זאת אומרת בדרך?! – שאל – הלא צריכים היינו עכשיו כבר להיות במקום המיפגש!

  • זה בסדר, נתן, עוד מעט נגיע.

  • איך זה נגיע, אם אנחנו רובצים כאן מתחת לאשל? – תמה נתן.

  • אה, אנחנו רק חונים כאן חנייה קצרה.

  • איזו מין חנייה קצרה היא זו – הרי אנחנו מבלים פה כבר שעות רבות?!

בקצרה, כל הדיבורים לא הועילו. איזה ברק של בינה נגה עליו, והוא הבחין מצוין בין סיפורי-מעשיות לבין דברים ממשיים כמוֹת שהם. מאחר שנסתתמו סיפורי חברינו, החל נתן צועק:

  • איפה כולם? איפה כל הפלוגה? ואיפה המ"פ? מה זה, הוא שוב יצא לו לצוד איילות?

וכאשר נתן אמר כך, קם ממשכבו, התקין את תלבושתו והחל לשוטט מסביב לעץ.

  • ואיפה הם הסתירו את המים? אני מת מצמא! איפה הם החביאו את המים?!

והוא לא חיכה לתשובה, הסיר מחגורתו את-חפירה קצר, וכמו איזה חקלאי שנכנס בו הדיבוק, החל לחפור ולחטט בתוך החול מסביב.

  • נתן, מה יש לך? מה אתה עושה?

  • אני מחפש – אמר נתן – אני מחפש את מכל המים!

  • איזה מכל? השתגעת?

  • אולי השתגעתי, אבל את המכל אני אמצא!

הוא הגביר את קצב עבודתו, אלא שלא היתה לו סבלנות והוא דילג מתלולית לתלולית. נבר כמה נבירות, ורץ הלאה. וכך, בלי להרגיש כמעט, החל להתרחק מן האשל ועוד רגע היה נעלם בחשיכה. חברינו, שהבחינו בכך, קפצו מיד אחריו להחזירו אל האשל.

אלא שהדבר לא בא להם בקלות. נתן התעקש. דבק בו שגעונם של מחפשי-זהב. בכל אבן, שנתקל בה את-החפירה שלו – דימה לשמוע את נקישת המכל. בכל נצנוץ שבחול דימה לראות נצנוץ של מים. הוא הזיע מאוד, וקצף לבנבן עלה בקצות שפתיו.

  • איפה הם הסתירו אותו, המשוגעים האלה? מה הם רוצים, שאחפור את כל המידבר?!

חברינו באו אליו, עמדו מסביבו ודיברו על לבו:

  • נתן, בחייך, הירגע. שב לנוח. תיכף תהיה צמא ואין לנו אף טיפת מים. הרי אתה יודע, מה זאת אומרת אף טיפת מים?

  • לא ייתכן שישאירו אותנו בלי מים, איפה כל הפלוגה? – הזדעק פתאום – ואיפה המ"פ? כבר חזר מציד האיילות?

כך הלך מצבו של נתן ורע מרגע לרגע. חרף הבנתו, הלך והשתבש. מעניין, שמעשיו היו הגיוניים לחלוטין. הוא חפר כמו שצריך והלך כמו שצריך, אבל דבריו היו חסרי היגיון. איזה מסע של ציד איילות נתקע לו בראשו, והוא החל לחרף ולגדף באוזני חבריו את מפקד הפלוגה ואת סגל מדריכיו, שבמקום לדאוג למעט מים לחוליה האבודה, הם נוסעים להם מי יודע לאן, ומשתעשעים להם להנאתם באיזה ציד מפוקפק, מריצים את כלי-רכבם באיזה מרדף חסר תכלית אחרי איילות נעלמות במידבריות רחוקים.

ראו חברינו והבינו, שנתן כמעט כבר אינו יודע מה שהוא עושה, והחליטו להפסיק אותו מחפירתו המגוחכת. לא קל היה להפסיקו מעבודתו. הוא התעקש, נאבק ואפילו ניסה להכות את חברינו בכלי שבידו. אלא שהם היו רבים ממנו, ועד מהרה גברו עליו והשכיבוהו שוב מתחת לאשל, במקום מרבצו הקודם. אך שמרו עליו שיישאר שוכב. בתחילה שמרו עליו שניים-שניים, שהתחלפו מדי פעם. אבל אחר כך ראו שהעסק מעייף מדי, וסופו שייצאו גם הם משלוותם. או-אז החליטו לקשור את ידיו ורגליו שלא יוכל לזוז.

הם נתכוונו לטובתו, כמובן, אבל הוא לא הבין זאת. הוי! מוטב שלא תשאלו! היה זה מאבק קשה וממושך – וגם די פראי. לבסוף שכב נתן, כפוּת ידיים ורגליים, וחברינו עומדים מעליו, מתנשמים ומתנשפים מחמת המאמץ.

כיוָן שלא נמצאו להם חבלים, כפתוהו בחולצותיהם שהסירו מעצמם. וכך הרויחו שני הצדדים: ידיו ורגליו של נתן היו כפותות, וחברינו השתחררו מלבוש מיותר, כבד, שרק חיממם ללא צורך.

נתן שכב לו, מקופל, כפות, מכוּוץ, והחל לילל:

  • מים, חבר’ה, תנו לי מים…

  • עוד מעט, נתן, עוד כמה שעות יגיעו המים.

  • מים, תנו לי מים!

כך הוסיף להתחנן בשקט כמה רגעים, עד שהשתתק ונרדם. משנרדם, נתכנסו כל חברינו למועצת חירום דחופה. אף שהיו תשושי כוח, החליטו לטכס עצה, כדי לדעת איך לנהוג בנתן, שדעתו השתבשה עליו, ומה לעשות כדי לקדם את פני הבאות: ככל הנראה ברור היה, שתהיינה אך רעות.

ראשית חכמה, הציע מישהו לחזק את קישוריו ולכפות אותו אל גזע האשל. שנית, הציע מישהו אחר להפקיד עליו שומר אישי, שיפקח עליו אין ולא יגרע אותה ממנו כל הלילה וכל היום, עד שתגיע משלחת ההצלה המיוחלת. שלישית, הציע מישהו שלישי ליטול ממנו את נשקו, ובכלל להרחיק את כל הנשק לאיזה מחבוא בסביבה, כדי שלא יקרה חס ושלום שום אסון. ורביעית והאחרונה: נמנו וגמרו, שאם בשעה טובה ומוצלחת תיגמר ההרפתקה הזאת בטוב, הרי שיָשׂימו מחסום מוחלט לפיהם, ומלה לא תצא מהם על כל מה שקרה כאן, מתחת לאשל.

בהרגשה טובה, שעשו את כל שצריך לעשות, הלכו חברינו לישון. תוכנית השמירה נקראה בקול, וכל איש ידע מתי יעלה על משמרתו. קצת בשביל הרגשת הבטחון וקצת בשביל לאותת באיזה סימן בולט, אם מישהו מחפש אחריהם, העלו חברינו מדורה קטנה, שהאירה באור אדמומי ומרצד את פניהם. ריח העשן, שעלה מענפי האשל היבשים היה חמצמץ כלשהו, והוא דבק בבגדיהם ובשערותיהם, בכלי הנשק ובחגור.

  • ראיתם איזה דמיונות יש לנתן? – שאל מישהו והוסיף: מעניין מניין מצץ את ציד האיילות של המ"פ. מחר אולי ימציא בשבילנו סיפור חדש, אולי על ציד אריות ונמרים…

  • כן – אמר אחר – גם אני שמעתי שמרוֹב צמאון אנשים מתחילים לראות הזיות בהקיץ.

  • כן, פאטה מורגאנה, כך קוראים לזה.

  • ובלילה, בחושך, גם כן רואים פאטה מורגאנה?

  • לא, מה זה איתך, בלילה רואים רק הזיות…

  • מה אתה הוזה, למשל, עכשיו? – התבדחו חבריו.

  • מה אני רואה? אתה באמת רוצה לדעת? ובכן, אני רואה את מפל התנור שליד מטולה…

ככה ישבו להם חברינו מסביב למדורה קטנה, חלקם מנמנמים, חלקם כמו הוזים בהקיץ. כל אחד ראה מה שלבו הראה לו. דברים טובים ונעימים, קרירים ורטובים, הנמצאים אי-שם בארץ הרחוקה, מעבר לגבעות החול הקודרות המקיפות את המדורה ואת האשל המואר סביב סביב.

כל אחד תכנן לו תוכניות: מה יעשה כאשר ייחלץ מכאן, כשיסע הביתה לחופשה נעימה, אחרי כל המסע הזה. מישהו חשב לו על בריכת-שחייה, שרגיל היה לרחוץ בה, על חוף הים הלח והקריר, על שפעת הגזוז הניגר אל גרונו מול תכלת המים. אחר נזכר במזרקות זכות, המשליכות מימיהן אל-על באיזה זרם שאינו פוסק. ומישהו סתם התגעגע על בני ביתו, על ידידיו, על חברתו ועל הוריו.

לאט לאט נפלה תרדמה על חברינו הרובצים מסביב למדורה, והם הורידו ראשיהם, עצמו עיניהם ונרדמו באשר ישבו. שקט ושלווה ירדו על החוליה האבודה, ורק נפצי הזרדים הנשרפים באש נשמעו מסביב.

ונתן הכפוּת – כאילו רק חיכה לרגע הזה, כאילו שכב וארב כל הזמן בעיניים עצומות, עד שכולם יירדמו. כמו חתול-בר במארב התמלא פתאום כוח ובחשאי חשאין, בלי להשמיע צליל, התיר את קישוריו שחברינו שמו עליו להרגיעו. אלמלא היינו יודעים עליו מה שאנו יודעים, עוד היינו עלולים לראות בו מעין שבוי המתיר את אזיקיו ומבקש להימלט משוביו בחצי הלילה.

וכך אמנם היה. בשקט סילק מעליו את החגורות, בשקט נטל את חגורו ואת רובהו, ובשקט גמור החל להסתלק אט אט מתוך מעגל האור של המדורה.

ייתכן שהכל היה נגמר אחרת, אילו היה מצליח להתחמק בחשאי בלי להותיר עקבות. ייתכן שכל המאורעות היו מתפתחים אחרת, אילו לא הבחינו בו חברינו, ואילו לא היו נזעקים אחריו.

אבל הוא לא הצליח לחמוק בחשאי, ולא הצליח להסתנן מבעד לאור המדורה ולהיעלם בחשיכה. יד המקרה היתה בדבר. או ידו של מישהו אחר. כך או כך – חברינו נזעקו לפתע, התעוררו והרגישו בו מיד. קמה מהומה ליד המדורה, ונערך מרדף קצר אך סוער מאוד. כל החוליה יצאה לדלוק אחריו, דרך השיחים והאפלה.

  • לא להתקרב! אני יורה! – נשמעה אזהרתו של נתן מרחוק.

וחברינו נעצרו במקומם. זהירות היא זהירות ומאחד שכזה במצב כזה, חובה להישמר. כך הצליח נתן לחמוק ולברוח. אבל כולם ידעו שברח וכולם ראו את הכיוון שבו נעלם. כולם היו עדים למעשהו הנחפז והבלתי שקול. ואחר כך עמדו כולם במעגל, עשו קולותיהם כאחד, וצעקו אל תוך הלילה:

  • נתן חזור! בחייך, חזור!..

  • נתן חזור!

  • נ-ת-ן, ח-ז-ו-ר!..

אבל נתן לא חזר.

עייפים ונדכאים שבו חברינו למרבץ הלילה שלהם. הרגשת כשלון ומפּלה עלתה בתוכם. הנה, יענקלה שָׂם נפשו בכפו, ועושה מעשים משוגעים לחלצם מתעייתם, והם אפילו לשמור על נתן החולה לא הצליחו! והלא יענקלה, במפורש, ביקש לפני שיצא:

  • שמרו על נתן, שמרו עליו היטב!

ועכשיו, הנה נתן ברח, ומי יודע מה הוא עלול לעולל לנפשו ברגעי חולשה שכאלה. איך יביטו בעיני יענקלה מחר, כשיבוא לחלצם? איך יביטו בעיני עצמם, אחרי הבזיון הזה?

ככה שכבו והירהרו להם הרהורים נוּגים עד אור הבוקר.


פרק ו': הילד והענבים

מיני שרצים מסתובבים להם בעולם! שרצים מאוסים, שאינך יודע לשם מה ולשם מי נבראו. איזה מין שרצים אתם שואלים? עקרבים, לדוגמה.

כן, השרצים המאוסים הללו, העקרבים, שפגיעתם רעה והטלת עין שלהם בלבד מפחידה כהוגן. כל הימים הייתי שונא אותם ומתיירא מפניהם. אבל לא מפּגיעה אישית, חס ושלום, אלא ממה שקוראים “מפי השמועה”… עד שאתרע מזלי ונפלתי גם אני קרבן לפני הרמשים הארורים האלה.

השרץ הטמא, שהטיל בי את ארסו – היה עקרב. ולא סתם עקרב, אלא עקרב צהוב, שפגיעתו קשה במיוחד. בחניה, מתחת לשיחי הרותם, באפיקו של נחל בשור, במקום ההוא פגע בי. לא מצא לו זמן אחר, אלא דווקא ברגע שהשתופפתי לשבת, עייף ורצוץ מעמל הדרך ומחום היום הנוראי. כמו דקירה קטנה של מחט חדה הרגשתי בירכי. קוץ דוקר, חשבתי לי לתומי וקמתי, זזתי מעט וישבתי שוב. ושוב דקירה, הפעם חזקה יותר, מכאיבה יותר.

שוב קוץ לעזאזל! – חשבתי לי, קמתי בשנית, ושוב זזתי מעט ושוב ישבתי. ושוב דקירה חזקה בירכי.

הפעם קמתי נרגז מטרדנותו של אותו קוץ משוקץ, שאינו מניח לי. והנה זינק יוחאי ממקומו:

  • עקרב! – צעק – אל תזוז!

ומיד קפץ ומעך אותו בעקב נעלו. מעיכה הגונה מעך אותו, עד שלא השאיר ממנו אלא מעין כתם צהוב ולח, שנספג באדמה היבשה.

קוץ נאה! חשבתי לי בבהלה. ומעניין, מאותו רגע שנעקצתי וראיתי שעקרב הוא זה ולא קוץ, מאותו רגע החלו מכאובי.

  • ראיתם ממזר! – אמר יוחאי – פעם אחת לא היה די לו. שלוש פעמים עקץ הממזר, שלוש פעמים!..

רגלי החלה להתנפח קצת, וחשתי היטב בכאב המתחיל להתפשט.

איזה מזל, אמרו לי כולם, שנעקצת מעל למכנסים. תאר לעצמך אילו היית ערום!

אבל אני, גם ככה סבלתי, ולא רציתי בכלל לחשוב מה היה קורה אילו לא הייתי לבוש במכנסיים. אדרבה, הודיתי למזלי הטוב שדווקא כן לבשתי מכנסיים. ודווקא מכנסיים ארוכים, מכנסי חיילים, ולא מכנסיים קצרים. הנה, בבת אחת נוכחתי בצדקתם של אלה, האומרים תמיד ומזהירים תמיד: לך בנעליים, לך במכנסיים, אל תתרוצץ יחף, אל תסתובב בחשיכה, וכו' וכו'…

שני חברי פרקו ממני את החגור והנשק, העמיסו אותם על כתפיהם, תקעו את זרועותיהם מתחת לכתפי – ויללה, קדימה!

בצליעה, בדידוי, בקפיצה, בדילוגים – לא חשוב איך, העיקר: קדימה!

ואני, לומר לכם את האמת, אפילו נהניתי מן המצב החדש הזה. אני המסכן, הפגוע, העקוץ והמתנפח… ומי יודע מה עוד מחכה לי בהמשך הערב והלילה. ואין לי תרמיל על הגב, והחגור המעיק והמחניק הוסר מעלי. אמנם, רגלי כואבת – אבל גופי קל. ובסך הכל אולי קל לי יותר מאשר קודם, לפני העקיצה.

גם את הרובה הכבד שלי הטעינו ידידי על שכמם, וככל שביקשתי: תנו לי, תנו לי לפחות את הרובה! – לא נענו לי, ולא רצו גם לשמוע על כך. אמנם הרובה נשק אישי הוא, בבת-עינו של החייל, יחידו אשר יאהב, אבל במצב כזה גם על הרובה הקדוש אפשר לוותר.

האמינו לי, יותר מדי לא הפצרתי בהם… ראיתי שנוח להם בכך, ולי ודאי שהיה נוח בכך, וחדלתי להטריד אותם. אילו היינו צריכים לעשות את כל דרכנו עד לנקודת המיפגש הלילית בשלישיית צולעים שכזאת, מובטחני שלא היינו מגיעים לעולם. התקדמנו בקצב אטי להרגיז, ממש בצעדי צב. לאחר כל כמה פסיעות הכריחוני ידידי לעצור, לשבת לפוש קצת, ולשתות מים מן המימיות. איזה רוחב-לב נהדר גילו פתאום כלפי. ממשמעת המים האכזרית שרדפה אותנו בימים הקודמים לא נשאר גם זכר.

  • שתה, שתה! – דחקו בי – עד שתתנפח!..

וזה לא היה מצחיק כלל. ממילא הייתי מוּעָד להתנפחות, אם לא מן העקרב אז מן המים. וכיוָן שכּך, מה איכפת להם לדחוס בי מים, עוד ועוד. שתיתי ושתיתי עד שהמים מילאו את כרסי וכמעט שנשתפכו החוצה מתוך גרוני. כמה יכול אדם לשתות?! הרי אינני גמל! ובינינו לבין עצמנו – טעמם של המים לא היה משובח כל כך. מה אני אומר משובח? טעם פיגולים היה טעמם! לא די בצחנת המימיות המתמדת, הנה נוספה להם גם צחנת מי-הבורות העומדים שדלינו בנחל הבשור, בינות לאשלים. וריח המטפחות והגרביים, שדרכם סיננו את המים – גם הוא לא מן הנעימים…

ופתאום חצתה את שבילנו דרך ממש, מסילה במידבר, שעקבות כלי-רכב ניכרו בה היטב. ולא עוד, אלא שמרחוק ראינו ענן-אבק קרֵב ובא וידענו שמכונית, איזושהי מכונית, מוכרחה להגיע הפעם.

ואמנם הגיעה. ולא די שהגיעה, אלא גם עצרה. ולא די שעצרה, אלא שנהגהּ, איזה פלח מאובק ששב מקציר השעורים, פתח בפנינו את הדלת ואמר:

  • נו, חבר’ה, אז למה אתם מחכים?!

נפרדתי מידידי הנאמנים שליווּני בכל צרותי, פרידה נרגשת ממש. הם רצו ללוותני אל הקיבוץ הסמוך, אבל אני עצרתי בעדם, ובכל תוקף. אמנם נושכתי ונעקצתי – אבל בקיבוץ כבר אסתדר בעצמי. והם, הרי מחצית משימתם עדיין לפניהם, מהלך שעות ארוכות עד למיפגש הלילה. וגם שם אולי לא יבוא הקץ לתפקידם, והדבקות במשימה, כך למדנו, היא עיקר גדול לחיילים ואין לסור ממנו כל עוד הדבר ניתן.

ובכן, נטלתי מהם את חפצי, צלעתי על ירכי ונכנסתי לתוך הג’יפ. הנפתי להם ידי לשלום ואפילו, לא תאמינו, הפרחתי אליהם נשיקות-אוויר מצלצלות…

  • למה לא? – שאלתי את הנהג האדיב – כלום לא מגיע להם?..

כאן התחלתי לספר לו את כל הסיפור כולו. לא אלאה אתכם בכל החזרות המייגעות: איך צנחנו בלילה, איך איבדנו את השביל שלנו בארץ תלאובות, כלומר לא אנחנו – אלו הם, האחרים. איך דלינו מי-צחנה מן הבורות שבנגב ואיך נעקצתי על-ידי רמש מתועב, שרץ טמא, שרץ מחלאת הברואים שברא הבורא.

הנהג לא היה טיפש, הוא הבין דבר מתוך דבר, וחסך לי גם את כל הסיפור המייגע.

  • ניסע ישר אל החובשת – אמר לי.

באמת, אך נכנסנו בשער הקיבוץ, פנה מיד ונסע עד לשערי המרפאה. מה אני אומר שער המרפאה? כמעט נכנס פנימה דרך המרפסת! ועוד ליווה את גיחתנו המרשימה בצפירה, עד שכָּל הקיבוץ כמעט נזעק ובא לראות איזה מלקוח הובא מן הקציר.

החובשת יצאה לקראתנו במתינות נכבדת: אם אין במקום המרוחק הזה רופא, תנהג לפחות היא מנהג של רופאים. בשקט, בשלוה, ללא שמץ של התרגשות שאלה את מיטיבי מה קרה לו. והוא ענה ואמר לה, שלא בו הרפואה מדברת, אלא בי, חייל מסכן ועקוץ, שאסף אל רכבו באמצע המידבר.

בינתיים יצאתי גם אני והסברתי לחובשת מה היה לי. כיוָן שלא התרגשה, הגזמתי קצת – ואיתכם הסליחה – במספר העקיצות שנעקצתי. במקום שלוש, אמרתי לה שש. וקצת גם הגזמתי במספר העקרבים. במקום אחד עלוב, אמרתי לה שהיו שם שניים, ענקיים צהובים כאלה, כמו, כמו…

אבל החובשת הזאת, איזו אשה חזקה, בכלל לא התרגשה. ועוד החלה להרגיע אותי.

  • זה שום דבר – אמרה לי – באמת שום דבר!

האמת הפשוטה היתה, שלא היתה בידה שום תרופה למכאובי. לכן נתנה לי איזו גלולה קטנה להרגעת הכאבים, וכוס מים קרים שהיטיבו לי לא פחות, ואולי גם יותר, מן הגלולה.

  • ועכשיו אתה יכול ללכת – שחררה אותי החובשת, בטון חמור של חובשים – עוד יש לי כאן עבודה רבה.

אילו היתה שואלת אותי מניין אני בא ואנה אני הולך, אולי לא היתה נפטרת ממני במהירות כזאת. אבל לא היה זה ממנהגה להקשות קושיות מיותרות לחולים אסופיים. והיא שמחה שהטיפול היה קצר, ושהפצוע, הוא אני, עוזב את המרפאה בריא ושלם.

אלא שלי לא היה שום מקום ללכת אליו. וגם לא ידעתי מה לעשות עם עצמי ועם כאבי העקיצה ועם רגלי המתנפחת ועם כל החגור והנשק שנטפלו אלי כמו קרציות. הייתי נבוך, כמו שאומרים, נבוך מאוד. כיון שהייתי גם עייף ותשוש מן המסע המפרך ומן הלילות חסרי השינה ומכל הרפתקת העקרבים – חשבתי לי, שאין טוב מלנוח מעט בצל האילנות.

אלא שאילנות של ממש לא מצאתי בקיבוץ הנגבי הצעיר ההוא. קטנים היו וצל עדיין לא למדו להטיל. ראיתי שם בניין גדול, העומד בבנייתו, ונכנסתי לתוכו, לחסות בצל קורתו.

זה היה חדר-האוכל החדש והגדול, שרצפתו עדיין לא רוצפה. מתחת לקורות הגג החשופות השתרע חול-ים צהוב, שאין טוב ממנו לתנומה מבורכת, קצרה אבל מאוששת. ואני אכן השתרעתי לי על החול הקריר, והנחתי תחת ראשי את חפצי, שישמשו לי כרית רכה. רכים לא היו, אבל ראשי היה כבד כל כך, שתוך כמה דקות כבר הייתי שקוע בשינה עמוקה, שנת מחלימים אמיתית.

וכמו בתוך חלום מתוק נישאתי לארץ הכרמים הירוקה, זחלתי אל מתחת לגפן פוריה, בצרתי לי אשכול-אדירים, הנוטף דבש, והטלתי את ענביו לתוך פי: גרגיר אחרי גרגיר. והענבים המתוקים החיו את נפשי. בן-רגע שכחתי את ארץ המידבר ואת ייסורי שלי, את טוב-לבה של החובשת הקשוחה ואת הכל. ריחפתי לי להנאתי באיזה עולם קסום של גפנים רעננות ומים צוננים. וקור נעים הרחיף את עצמותי, עד שאמרו שירה.

אם אמרו שירה ואם לא אמרו, אינני יודע. אבל חוטמי השמיע כנראה שירת אדירים, שירת צפצופים ושריקות, עד שהזעקתי אלי ילד חמוד אחד שהתארח בקיבוץ בימי החופש, וראני מוטל בחול ונוחר נוראות. הילד נגע בי והעירני, כדי לשאול אותי מה יש לי.

  • אני צמא – אמרתי לו מתוך טשטוש, והוא תיכף נעלם. כעבור רגע חזר, ובידו אשכול ענבים קר כקרח.

  • קח – אמר לי – ענבים טובים.

  • תודה – אמרתי – תודה רבה.

הוא עמד מולי מוכה פלאים, והסתכל איך האשכול נבלע בקרבי תוך כמה שניות.

  • רוצה עוד? – שאל.

  • כמובן!

שוב קפץ ונעלם, ושוב חזר בידו אשכול ענבים, מתוך וקר ומנטף רסיסי מים צוננים.

  • קח – אמר לי – קח עוד.

הפעם לא חיכה עד שכיליתי את מתנתו. לא הספקתי לגמור, וכבר נעלם בעד הפתח ובידו… ובידו… כן, ובידו שוב אשכול ענבים מתקתקים מנטפי דבש. וכך כיליתי בזה אחר זה כמה אשכולות טובים, עד שרָויתי ושָׂבעתי ולא יכולתי עוד. הילד ישב אצלי בתוך החול, פשפש בחגורי והתעסק בכלי-הנשק שלי.

  • אתה חייל? – שאל אותי.

  • כן, נכון.

  • אתה רעב?

  • לא. תודה לך. עכשיו כבר לא.

  • הגד, אל מי באת? – שאל.

  • אל אף אחד – עניתי – הגעתי הנה במקרה.

  • איפה תישן בלילה?

  • פה – אמרתי, והראיתי על רצפת החול – פה.

  • לא, באמת? – שאל בפליאה.

  • אני מחכה – הסברתי לו – מחכה שיבואו לקחת אותי, מן הצבא.

  • אתה חולה?

  • לא. אני לא חולה.

  • אז מה יש לך? – חקר אותי הילד.

  • עקרבים – אמרתי – עקרבים עקצו אותי.

  • מה, באמת?

  • כן, באמת.

  • איפה? איפה? – סקרן היה הילד לראות.

  • הנה פה – הפשלתי את מכנסי והראיתי לו את רגלי הסמוקה כסלק.

  • וזה כואב?

  • כן, קצת כואב – הודיתי. אחר-כך התחלפו התפקידים שלנו – אני שאלתי והוא השיב.

  • ואתה, מאיפה אתה?

  • מתל-אביב.

  • ומה אתה עושה פה בקיבוץ, בנגב?

  • באתי לדודה שלי.

  • ומי זאת הדודה שלך?

  • הדודה שלי – אמר הילד – הדודה שלי זו החובשת.

  • אהה! – קראתי – החובשת!.. ובלבי חשבתי: איזה פלאים בעולמך, אלוהים…

וכך ישבנו, הילד מתל-אביב ואני, בתוך החול של חדר-האוכל העומד בבניינו, ומעלינו קורות הגג החשופות, ושוחחנו לנו שעה ארוכה. ואיש מאנשי הקיבוץ לא בא לשאול בשלומי. אלמלא הילד הקטן וטוב-הלב הזה, שבא לבלות את חופשתו אצל דודתו החובשת, מכניסת-האורחים, אינני יודע אנה הייתי בא…

עד שפתאום נשמעה מבחוץ צפירת מכונית. ידידי הקטן קפץ לראות, ומיד חזר ובישר לי בשמחה:

  • באמבולנס צבאי באו לקחת אותך! אתה רואה?!

ושני חיילים באו אחריו ושמחו לקראתי שמחה גדולה, ואמרו לי:

  • סוף כל סוף מצאנו אותך! אין לך מושג כמה חיפשנו אותך. תדע לך, שכל פיקוד הדרום מחפש אחריך…

השתוממתי מאוד, אבל לא שאלתי כלום. אספתי חפצי, נפרדתי מידידי הקטן בלחיצת-יד של חיילים וטיפסתי אל האמבולנס. מבעד לחלון ראיתי את ידידי עומד ומנופף אלי בזרועו הקטנה. הוצאתי את ידי מחוץ לחלון, בניגוד גמור להוראות, ונופפתי לו לשלום ולתודה.

עד שנעלם מעיני בתוך ענני האבק המתאבכים.


פרק ז': טעות לעולם חוזרת

כבר מן הדברים הראשונים שאמרו לי שני החיילים בתוך האמבולנס בדרך אל המרפאה הצבאית – הבינותי, שנפלה כאן טעות. ולא סתם טעות, אלא דווקא טעות מצערת. כמו שאמרו חכמינו הקדמונים: טעות לעולם חוזרת.

כל כך למה? כי הם טעו בי וחשָׁבוני לנתן. ומרוב שמחתם, שמצאו חייל פצוע ובודד באחד הקיבוצים, היו בטוחים שאכן מצאו את נתן האובד.

אך לא אני הייתי האיש שאותו חיפשו. אמרתי להם זאת שוב ושוב, והשתדלתי להסביר להם הסבר היטב, כי לא אני האיש המבוקש. אמנם יפה מצידם שמיהרו אלי באמבולנס לחלצני מבדידותי המשמימה בחדר-האוכל הנבנה, ואמנם יפה מצידם שטרחו לכבדני בממתקים בתוך האמבולנס, ואמנם נאה היה מצידם שמיהרו להוביל אותי אל הרופא הצבאי – אך בכל זאת נפלה כאן טעות, חברים. מצטער מאוד, חברים, לא אני החייל שאתם מחפשים.

  • זה אתה – הם אמרו – זה בטוח, לא נפלה כאן שום טעות.

  • עוד נראה – אמרתי להם, מיואש מקוצר-השגתם – עוד נראה.

וכיון שלא רצו להכיר בטעותם ולהודות בפני, שהחליפו פצוע בפצוע, לא התעצלתי ופתחתי וסיפרתי להם את כל הסיפור מראשיתו. איך צנחנו בלילה ואיך היכה בנו החמסין בדרך, ואיך ברח נתן ונמלט מעץ האשל, ואיך יצא כל הצבא לחפש אחריו ונראה שטרם מצָאוהו.

  • זהו – סיימתי – עכשיו אתם מבינים את טעותכם.

הפעם באמת הצלחתי להביא אותם במבוכה. בטחונם הקודם התפורר לא מעט. שוב לא היו בטוחים כל כך אם אמנם מצאו הפצוע המבוקש, או שמא פצוע אחר נפל בידם. ובעצם, גם לא פצוע אמיתי, אלא סתם חייל שנעקץ בידי עקרב, ולא בגללו קמה כל המהומה הגדולה.

  • טוב – אמרו – נגיע ונברר בדיוק.

ומאחר שהשאלה הזאת שוב לא הטרידה אותנו, ביקשתי מהם שיספרו לי מה נשמע, ואיך מתנהל מסע החיפושים. ובכלל – מה חדש בארץ ובעולם. שכּן, זה לי כמעט שבוע ימים שלא קראתי עתון ולא שמעתי רדיו. תקוע אני פה ביַרכּתי ארץ, בפאתי נגב, קורא את אותיות החול ומקשיב לחדשות הרוח…

והם פתחו בסיפור נלהב, התפרצו זה לדברי זה, צחקו והפריעו זה לזה מחמת להיטותם לספר לי את כל החדשות:

  • מה, אינך יודע? מה, לא שמעת? את כל הצבא העמדתם על הרגליים! כל הצבא מחפש אחרי… אחרי… אחרי החייל שהלך לאיבוד. מטוסי סיור ממעל ורכב סיירים על הארץ. גם את יחידות המיעוטים, הגששים המופלאים, גם אותם גייסו. תאמין לנו, אין לנו יום ואין לנו לילה, אין ארוחות מסודרות – בהלת החיפושים אחזה בכולם. לכן כל כך שמחנו כשמצאנו אותך. אולי עכשיו יבוא סוף-סוף הקץ לשגעון הזה…

בינתיים רצה לה הדרך וכבר היינו במבואות באר-שבע. עוד דקה ושתיים, והגענו ונכנסנו אל המרפאה הצבאית, אשר במרכז העיר. ליד השער צבאו המונים והביטו בנו באיזו סקרנות חרישית, כאילו קרה לנו איזה אסון. רק אחרי כמה רגעים הבינותי, שגם הם, בעצם, חשָׁבוני לנתן הפצוּעַ, שלבטח מצבו קשה, ובדרך מבטם נתגנבה גם מידה לא קטנה של רחמנות.

שני המלווים שלי לא ידעו להחליט בנפשם איזה מין פרצוף להראות לקהל. אם ייראו עצובים, יטעו כולם לחשוב שבאמת מצאו את נתן האובד, ושאמנם מצבו נואש. ואם יעמידו פנים שמחות, יחשבו כולם שמצאו את האובד, ושמצבו טוב. ושוב אין זו האמת. מתוך מבוכה הביטו זה בפני זה ושניהם יחד הביטו בפני, ולא ידעו מה לעשות.

עד כה ועד כה, והאמבולנס עצר לפני פתח המרפאה וצוות שלם עם רופא בראשו זינקו לקראתנו. הוי! מי יתאר את אכזבתם, מי ימלל את מפח נפשם, כאשר העמדתי אותם על טעותם. ולא די שטעו בי, אלא שגם הכעסתי אותם.

הרי בגללי טרחו טרחת-שוא, שבעצם היתה מכוּוֶנת לאחר. הרי בגללי שמחו שמחת שוא, שבעצם היתה מכוונת לאחר. ועוד מעט, האמינו לי, לא היה חסר הרבה, שיתכעסו עלי באמת וגם יתחילו לגדפני. למזלי, היה הדוקטור הצבאי איש חזק, וגם בעל חוש הומור, והוא פנה אל קהל הצובאים על דלת האמבולנס ואמר:

  • אין דבר, אין דבר, מוטב כך מאשר להיפך…

ותוך דקה או שתיים לא נשאר איש ברחבת החניה שלפני המרפאה. ושוב נותרתי לבדי, בודד וזר בתוך המחנה הצבאי הגדול. כמו בבוקר, בחצר הקיבוץ. איש לא פנה אלי לשאול אותי מה לי פה ומי לי פה. וממש כמו בבוקר לא ידעתי מה לעשות ומה יהיה עכשיו. אלא שעכשיו היה קצת יותר מסובך. לא ידעתי מה יקרה לחברי, לא ידעתי היכן חניית הלילה של פלוגתנו, לא ידעתי איך ומתי תחזור הפלוגה לצפון, ובכלל לא ידעתי כלום. וככה עמדתי לי באחת הפינות, כמו איזה הלך זר. הערב כבר החל לרדת ואורות הפנסים הרבים כבר החלו לנצנץ.

הייתי עצוב קצת ומחשבות קודרות ומדאיגות מילאו את לבי. לפתע ניגש אלי חייל ושאל אותי:

  • אתה החייל שנעקץ?

  • כן – עניתי כמעט בשמחה – אנוכי הוא זה…

  • אז בוא אתי – אמר אלי – אני החובש, ננסה לתת לך משהו…

כבר סיפרתי לכם קודם, שגם לחובשת מן הקיבוץ היו הרבה רצון טוב ומעט יכולת. שלא באשמתה כמובן, באשמת הרפואה בודאי… התפלאתי, לכן, אילו סודות וקסמים יכול חובש צבאי זה לחולל, ואיזה מין תרופות פלא חבויות בארונותיו. הלכתי אחריו אל חדרו שבמרפאה ושם ישבתי. והוא טרח בארונות ובמדפים, פשפש בין הבקבוקים ורשרש בכל מיני שקיות נייר.

  • שמע – פנה אלי פתאום – אכלת כבר ארוחת ערב?

  • לא – אמרתי – איש לא הזמין אותי.

  • ואתה רעב בטח, לא?

  • ודאי שרעב – אמרתי – מלבד כמה אשכולות ענבים, לא טעמתי מאומה כל היום.

  • אם ככה – אמר לי החובש, הפעם בשמחה – אם אתה באמת רעב, אז יש לי בשבילך תרופת-פלאים אמיתית!

הוא נעלם לו בדלת. לא יצאו כמה דקות, והוא חזר ובידו כמה פרוסות לחם מרוחות בגבינה, נתח בצל וכוס תה.

  • הנה תרופת-הפלאים שלך – אכול והיית בריא.

והוא התיישב מולי, מחייך מלוא פניו, מרח בשבילי את הפת בבצל, והגיש לפני את כוס התה.

  • קח, אכול! – אמר אלי, והשתתף איתי בשמחת סעודת ההבראה, שאירגן לי ככה צ’יק צ’אק בתוך חדרו שבמרפאה.

  • זה מה שהדוקטור שלנו אומר תמיד – צחק החובש – קודם לאכול, אחר כך להבריא!

והוא המשיך:

  • אני מיד ראיתי שאתה חולה מן הרעב ולא מן השרצים. דרך אגב, תגיד לי, באמת חטפת מן העקרב, או שזה סתם סיפור נאה המצוץ מן האצבע?

וכאן לא התעצלתי, ובפעם השלישית באותו יום סיפרתי שוב את סיפורי מן ההתחלה. ואתם סלחו לי אם אלאה אתכם בכך, שהרי באמת לא היתה לי ברירה. תאמינו לי, גם לחובש הנחמד לא הייתי מספר אותו סיפור, אבל הרגשתי שלא אקנה את אמונו, אם לא אספר לו הכול, באמת, כמו שהיה ומן ההתחלה. והוא ישב מרותק אל כסאו וזקף זוג עיניים תמהות, ובלע את כל הסיפור בצמאון. וכשגמרתי, אמר לי:

  • שמע, זה סיפור אדיר! אני מוכרח לספר אותו לדוקטור! נסדר כבר משהו בשבילך…

ובלי לחכות לתשובתי, ברח מן החדר בריצה, לספר הכול לרופא.

  • מיד אני חוזר – שמעתי את צעקתו מן המסדרון.

ובכן, ישבתי ואכלתי, שתיתי וציפיתי. ידעתי שמשהו יקרה עכשיו. מישהו יתערב עכשיו במהלך המאורעות. חיכיתי לאיזה שינוי שיבוא: אולי מידו של הדוקטור, ואולי מידו של החובש הנחמד, ואולי סתם כך, מעצמו. הרי תמיד, כשאנו מחכים לאיזה שינוי, הוא מוכרח לבוא!

ובאמת… אך כיליתי את ארוחתי, והנה נפתחת הדלת, ומי עומד לפני אם לא ה… לא, רבותי! הפעם לא ניחשתם! לא החובש וגם לא הדוקטור! אלא המ"פ, מפקד הפלוגה שלנו בכבודו ובעצמו!

קפצתי ממקומי ועמדתי לפניו, כאילו הוא מתכוון לנזוף בי, או כאילו אני מצפה לאיזה עונש מידו. אבל הוא רק צחק וטפח על שכמי בידידות ובחביבות, ואמר לי:

  • שמעתי הכול! אני מקווה שהרגל שלך כבר בסדר, טוב שמצאתי אותך פה. זה פשוט מזל. בוא, עלה על הג’יפ הנוסע אל הפלוגה!..

ובדרך, ברוח הערב, בין הגבעות שמצפון לבאר-שבע, סיפרתי לו את כל הסיפור למן תחילתו ועד סופו, בפעם הרביעית באותו יום. אני חושב, אלוהים עדי, שאילו צריך הייתי לחזור עליו עוד פעם אחת, הייתי מתעלף על המקום. אבל המ"פ גילה סקרנות עצומה. והוא דרש: ספר את כל הפרטים שאתה יודע!

ואני אימצתי זכרוני ככל שיכולתי, וסיפרתי לו את כל הפרטים שידעתי.

  • מעניין – אמר – מעניין מאוד. אז ככה זה. ואני בכלל לא ידעתי…

וככה נסענו בג’יפ בתוך הלילה, וכאב העקיצות החל לפוג במקצת, והרגל כבר לא בערה כל כך. וגם הדקירות הקטנות, שחשתי בלשוני ותחת אצבעותי, גם הן כבר חלפו. ובכלל התחלתי להרגיש שהכול עוד ייגמר בכי טוב.

ופתאום נראו מדורות קטנות בין הגבעות, וריח עשן וטיגונים עלה באפי. ועוד מעט והגענו אל הפלוגה.

אל תשאלו באיזו חיבה סואנת נתקבלתי בקהל הפלוגה! טפיחות כתף וצביטות, קריאות הפתעה ולחיצות-יד ירדו עלי במבול נורא. ולרגע, רק לרגע באמת, איבדתי את עשתונותי.

  • אז מה, חזרת מהגיהנום, מה? בילבלת כהוגן את כל המרפאה, מה?

ואחר כך ישבנו אל המדורות, שתינו משקה רותח ומפעפע וזללנו תבשילי חיילים שריחם נפלא. אבל לספר עוד פעם את סיפורי כבר לא היה בי כוח. וחברי גם לא הפצירו בי יותר מדי. די היה לנו, לכולנו, שאנו יושבים מסובים מסביב למדורה, שותים ואוכלים ומתלוצצים. והכול כאילו לא היה. וְרַק איזה צל היה מרצד וחולף על הפנים המוארות באש, כשהיה מישהו מזכיר במקרה את נתן.


 

פרק ח': סוף המסע

תחנת הרכבת של באר-שבע בא הקץ למסענו המפרך ומלא הייסורים. ובעצם לא בתחנת הרכבת של באר-שבע, אלא דווקא בתחנת הרכבת של חיפה. אבל התחלת הסוף היתה בבאר-שבע, ומשם החל מסענו חזרה. מסע מוזר, לילי, שגם אליו נתלווּ כל מיני הרפתקאות קטנות.

עם בוקר קיפלנו אוהלינו, ארזנו חפצינו ויצאנו אל תחנת הרכבת. הלכנו לאורך המסילה, קצת בצד וקצת בין האדנים. מרוב הליכה על גבי האדנים אחזה בנו סחרחורת. כלום ניסיתם פעם ללכת על מסילת הברזל, ולדרוך רק על האדנים? האמינו לי, שאין זה תענוג גדול. המרחק בין אדן לאדן אינו מרחק של צעד שלם, אלא קצת פחות. וכך משתבש קצב ההליכה הרגיל, ואתם מוכרחים להתאים את מקצב-צעדיכם לשורת האדנים, ולמרווחים שביניהם. עד שבסוף, מרוב בלבול, אוחזת בכם סחרחורת. ואז אתם מוכרחים לפנות הצידה מן המסילה וללכת קצת על הסוללה או על שפכי החצץ. וללכת על שפכי חצץ – גם זה אינו תענוג גדול! האמינו לי!

הפעם התכנסה כל הפלוגה כולה, איש לא נעדר. כמובן, חוץ מנתן, שלפי השמועות האחרונות באמת נמצא אתמול, ממש לפני החשיכה, מוטל על איזו דרך-עפר שכוחה, עשרים וכמה קילומטרים צפונה לאותו אשל שממנו ברח.

שיחת הבוקר בפלוגה היתה, כמובן, על נתן. איך ברח ואיך השליך את בגדיו, ואיך רץ לו במידבר יחף, בלי נעליים. ואיך מצאו את אנשי החוליה האבודה: תשושים וחולים ומוכי צמא. ואיך החליפו אתמול פצוע בפצוע, וחשבו בטעות שהחייל שנמצא – הוא הוא נתן. ואיך… ואיך…

השיחה השתלהבה ואיש כבר לא שמע את הפקודות ואת קריאות הקצב של המפקדים. הרי זה מאורע גדול, שאינו קורה כל יום, ואי-אפשר שלא לדוש בו שוב ועוד.

בינתיים התפשטו השמועות, וככה בישרו: מתחנת הרכבת של באר-שבע ניסע כל הלילה ברכבת עד חיפה, ומחיפה למחנה, ובמחנה יהיה מחר יום של צחצוחים, ואחר-הצהריים ייערך מסדר הסיום המיוחל של אימוני הסיור. ובמסדר הזה, בנוכחות מפקדים, הורים ומוזמנים – יוענקו לנו אותו הצניחה וסמלי הסיירים. ואחר כך – איש לביתו, לחופשה הנכספת!

כך סיפרו השמועות והכניסו קצת שמחה בלב. כלום דבר של מה בכך הוא מסדר שכזה, לנוכח עיניהם המשתאות והמעריצות של כל באי המחנה, והסיפורים, הוי! הסיפורים הארוכים ללא סוף שיתלווּ אל המסדר… ובני המשפחות, שישאלו ולא יאמינו למשמע אוזניהם; מה, באמת? כל זה קרה באמת? הרי באמת היה לכם מזל!..

כשהגענו לתחנת הרכבת, לא מצאנו בה אפילו רכבת אחת. מיד התברר, שלא ניסע אלא מאוחר יותר, ברכבת מיוחדת. אולי אחרי-הצהריים ואולי רק בערב.

כל הפלוגה נערכה באחת הפינות של הרחבה הגדולה, ומפקד-הפלוגה אמר כמה מלים:

שאין ברצונו להאריך עכשיו. שאת הדברים החשובים שיש לו לומר, ויכולים אתם לסמוך עליו שיש לו מה לומר, הוא דוחה למחר, לרגע החגיגי והנכסף של מסדר הסיום. אבל התרגיל לא הסתיים. הוא דורש ומצווה שנתנהג כמו חיילים, עד הסוף.

כאב העקיצות שלי נפוג לגמרי. כבר כשקמתי בבוקר, הרגשתי כאילו בכלל לא נעקצתי. הנפיחוּת ירדה עד שנעלמה כליל, וכל ההרגשות המשונות שליווּ את העקיצה חלפו להן לבלי שוב. פה ושם עוד באו ידידים להתעניין איך זה היה, והאם באמת כאב, וכמה עקרבים באמת-באמת היו שם… אבל לבסוף נשכח הכל וכאילו לא קרה כלל. לא רק אני שכחתי את כאבי, אלא גם כל ניצולי החוליה האבודה שכחוהו. שפתיהם חזרו למצבן הרגיל, צמאונם נחלש וכוחם שב אליהם לאחר מנוחה. גם מעשה ההקרבה של יענקלה לא עורר עוד שום התפעלות. משום מה גם הוא כאילו נשכח. ויענקלה עצמו, לא ניכר בו כמעט שום סימן מלֵיל הבלהות שעבר עליו. ורק עור פניו נשתזף ונשרף מאוד מן השמש…

רק חסרונו של נתן היה מורגש כל הזמן. רק בו דיברו. לא הניחו לעניין אפילו לרגע. בחנו אותו מכל צד וצד, הפכו ודשו בו שוב ועוד: איך בדיוק נמצא נתן בידי הדרוזים, סיירי המידבר הנועזים. ובעצם, במקרה, במזל גמור. התברר אחר-כך, שהם לא ידעו מאומה על כל בולמוס החיפושים הענקי. בדרכם חזרה מסיור מידברי ראו פתאום אדם, כמעט ערום, שוכב לו על אם-הדר באמצע המידבר, לא הרחק מאפיקו של נחל הבשור. מובן שמיד אסָפוהו, טיפלו בו והגישו לו עזרה ראשונה, ככל שהיה לאל-ידם. ואחר-כך מיהרו והובילוהו אל הקיבוץ הקרוב, ומשם הוטס לבית-החולים הצבאי.

מישהו אמר שכל העניין עם הדרוזים הוא סתם בלוף. סתם מעשייה שמישהו בדה מלבו. לא הדרוזים מצאוהו, אלא דווקא הגששים הבדואים הם שגילוהו. הם שנסעו עם יענקלה עד למקום שממנו החל נתן לברוח. ואחר-כך הם הלכו בעקבותיו כל היום, עד שמצאוהו. בדרכם אחריו ליקטו ואספו מן החול את חגורו, את בגדיו ואת כל הדברים שהשליך מעליו בעת מנוסתו המבוהלת מן הצמא המרדפוֹ. ובאמת, הם הם שמצאוהו לבסוף ליד הדרך באפיקו של נחל הבשור, ומשם מיהרו והובילוהו לבית-החולים.

אבל יוחאי אמר, כי שני הסיפורים אינם אמת. אתמול הוא הזדמן במקרה לפיקוד-הדרום, ושם שמע סיפור אחר לגמרי. לא הדרוזים הם שהצילו את נתן, וגם לא הגששים הבדואים המופלאים. נתן ניצל במקרה על-ידי חברי אחד הקיבוצים, שיצאו בבוקר לעבודתם במטעי המשמש. פתאום הבחין נהג הטרקטור בגוף אדם השוכב על הדרך. מיד עצר בטרקטור ובעזרת חבריו הרים את נתן, הסתובב חזרה והביאו מיד אל המרפאה, ומשם כבר נאסף אל בית-החולים הצבאי.



 

פרק ט': אל ארץ היישובים והפרדסים

מיד קמו חסידים לכל אחד מהסיפורים האלה, והמלחמה פרצה בכל עוז. אלה טוענים: הדרוזים מצאוהו! אלה טוענים: לא, כי הגששים גילוהו! ואלה טוענים: לא אלה ולא אלה… אלא נהג הטרקטור ועובדי המטעים, הם הם שהצילוהו!..

לבסוף הציע מישהו: נקרא למפקד-הפלוגה ונשאל את פיו! ואמנם, קראו לו והוא גם בא. אבל את הסתירות לא ידע ליישב. הפרטים, כך אמר, עוד אינם ידועים לי בדיוק. אבל בימים הבאים לבטח נדע. תשובה ברורה וניצחת לא השיב, אבל הויכוח דעך לאט לאט, עד שחדל.

כך בילינו את כל היום ברחבה של תחנת הרכבת. בדיבורים, בשיטוטים קצרים, במנוחה ובציפייה נרגשת לרכבת. אחר הצהריים היא הופיעה פתאום, רכבת-משא ענקית. רוב קרונותיה היו מלאים וממולאים בכל מיני סחורות. אבל בקצה הרכבת נסעו גם כמה קרונות פתוחים וריקים.

לקרונות האלה העלה אותנו מפקד-הפלוגה, וכל אחד התקין לו משכב נוח מתרמילו ושמיכותיו, כדי שיוכל לבלות את הדרך הארוכה בנמנום נעים. אמנם נשמתנו יצאה עד שהרכבת הואילה לזוז. ומשזזה, נסעה באיטיות משגעת. אבל לאט לאט הגבירה מהירותה. וכשיצאה מתוך הגבעות והתרחקה מהן, כבר נסעה במהירות של ממש.

עד כה ועד כה ירד הלילה. חשכה ענקית עטפה את כל ארץ הנגב שמסביב. עוד זמן קצר – ואל שקשוק הגלגלים וחריקת הדלתות נוספה גם נחרתם הקצובה של אנשי הפלוגה העייפים.

רק אני לא יכולתי להירדם. משום מה עינו אותי המחשבות. אל מה התכוון נתן, כשצעק על מפקד-הפלוגה וציד האיילות? מניין נולד במוחו רעיון כל-כך משונה ומופרך? ואולי אין זה רעיון כל-כך בלתי-מתקבל-על-הדעת? אולי רצה נתן להביע בזה משהו? אולי כעס במקצת על מפקד-הפלוגה וחבר מדריכיו, שלא נמצאו איתו באותם רגעים קשים? ומי יודע, אולי באמת עסקו בציד איילות? גם כל העניין של הסתרת המים לא מצא חן בעיני… אמנם נכון שבאימונים צריך להקשות עד כמה שאפשר, אבל את המים אסור להסתיר!.. קילומטר מרובע על גבי המפה אינו גדול יותר מסנטימטר, אבל כלום ניסיתם לחפש כד מים בשטח של קילומטר מרובע? ועוד בתוך החול, בחושך?..

ומצד שני, אולי גם נתן לא היה כל-כך בסדר… איך זה נשבר כל-כך מהר? איך זה התנפל מיד על המים? ואולי טוב שהתגלתה חולשתו דווקא באימונים, וכך לא יכול היה לסכן את חבריו, בשעת קרב אמיתי? ומה האסון, אם לא יהיה סייר אמיתי? כלום באמת חסרים בשבילו תפקידים אחרים בצבא?

בקצרה, ישבתי לי בדלת הקרון, רגלי משולשלות החוצה ונתתי לכל השאלות המטרידות לזרום מתוך ראשי בקצב דהירת הרכבת.

היה ליל ירח בהיר והפסים נצצו כשני נחשים דקים וארוכים. מפעם לפעם חלפה הרכבת על גשרים גדולים. ולמטה, בתוך הנחלים, אפשר היה לראות עיני שועלים מבריקות באפלה. כל הלילה ישבתי כך, ולא יכולתי להירדם.

ומבחוץ חלפה עברה לה ארץ-ישראל הלבנה, מוארת הירח. מן המרחבים הפתוחים של הנגב נסענו אל ארץ היישובים והפרדסים, אל ארץ שדרות הברושים הכהות ונצנוץ הממטרות. ומשם עוד הלאה, אל ארץ הים המכסיף בחשיכה, מבהיק ומתנצנץ בכל גליו. ואתם, אמרו את האמת, הראיתם פעם את ארץ-ישראל בליל ירח מכסיף, מבעד לדלתו הפתוחה של קרון משא? חיי, שהיא נראית יפה! כולה לבנה. כולה נקייה. כולה ריחנית. כדאי לכם לערוך מסע שכזה, ולוּ רק פעם אחת בחייכם…

לפנות-בוקר עצרה הרכבת בחיפה. כל העיר היתה שקועה בשינה עמוקה. גם בתחנת-הרכבת לא היה איש, רק הפנסים הבליחו באורותיהם הקרים. מרוב שמחה על שנגמר המסע, ומרוב התרגשות לקראת המסדר שיבוא, וקצת סתם כך, מתוך רצון להתפרק – עשינו קצת רעש. מה אני אומר קצת? הרעשנו דווקא די הרבה, ואפילו הרבה מאוד!

משום מה נדמה לנו, שכל העיר היתה צריכה להיות ערה בשעה זו, ולקדם את פנינו כקדם פני גיבורים השבים מן המלחמה: בתזמורות, בדגלים ובהמון מריע ושואג… והנה, במקום כל אלה – שקט ודממה, והכול ריק, אין איש. אם להודות על האמת, הרגשנו אכזבה מרה. ולכן התנקמנו בדיירי הסביבה. צעקנו ושאגנו, הטלנו פחים על הכבישים, גלגלנו חביות על המדרכות והשלכנו ירקות רקובים אל התריסים הסגורים:

“מה לכם, ישני חיפה! קומו התעוררו!..”

כך צעקנו במקהלה ולא חיכינו לתשובה. בחלון אחד נדלק פתאום אור ואיזה איש סקרן שלח ראשו החוצה.

“בוקר טוב, אדוני! – קיבלנוהו בשאגות – הגיע הזמן לקום!..”

מובן שהמשאיות התאחרו, והיתה לנו שעה פנויה להשתולל ברחובות המנמנמים של חיפה. אל תשאלו, מוטב שלא אספר את כל הדברים היפים והטובים שעשינו באותו לילה. כבר קיבלנו את עונשנו מידי מפקד-הפלוגה, וכבר נתנו על-כך את הדין…

כשהגענו סוף סוף למחנה, כבר האיר היום. נכנסתי אל האוהל, התרתי את קישורי תרמילי והוצאתי מתוכו את שק השינה. כשפרשׂתי אותו על מיטת השדה, נפל ממנו איזה צרור על הרצפה. התכופפתי לראות מה זה היה – וכמעט התעלפתי.

זה היה עקרב צהוב ותשוש, שנסע איתי לאורך כל הדרך, ארוז ומהודק בתוך שק השינה שלי! דרסתי אותו בנעלי בזעם נורא. כאילו בגללו נתן לא חזר, כאילו בגללו אני נעקצתי וכאילו בגללו קרו כל הדברים הרעים במסענו במידבר.

ראיתם חוצפן שכזה? שרץ משוקץ שכזה! – צעקתי אל העקרב המרוטש – ראיתם רמש נתעב שכזה! לא די שהוא שורץ בנגב, הוא עוד מעז לבוא אחרינו, בתוך שק השינה שלי!..

ולא חדלתי מלדרוס אותו, עוד ועוד, תקוף כולי באיזו חימה נוראה, עד שחברי ניתקו אותי ממש בכוח מן העקרב המעוך, והרגיעוני.

– די – אמרו – די לך! הרי כבר לא נשאר ממנו זכר!

בקושי רב נרגעתי, בקושי שכבתי במיטתי, ובקושי גדול עוד יותר נרדמתי, לבסוף, תרדמת עייפים עמוקה.



 

פרק י': ביקור חולים מוזר

מקץ כמה חודשים הסכמנו בינינו, כמה מידידיו של נתן, שעלינו לנסוע לבית הוריו בחיפה ולערוך לו שם ביקור-חולים. תשאלו, מדוע חיכינו כל-כך הרבה זמן, ומדוע החלטנו לקיים את הביקור דווקא בבית הוריו ולא בבית-החולים? ובכן, העניין היה בכך, שלאחר שנמצא, אושפז נתן בבית-חולים צבאי. בכל עת שהיינו שואלים לשלומו, היה אומר לנו המ“ם-פ”א:

– זה בסדר. הוא משתפר. מצבו הולך וטוב.

אבל לבקרו לא הרשו הרופאים. וגם לכתוב אליו מכתבי-עידוד לא הרשו.

– אין בכך צורך – אמר המ“ם-פ”א – הוא יחלים והכול יהיה בסדר.

כך שכב נתן בבית-החולים כמה שבועות. אחר-כך שוחרר במפתיע והוסע לבית הוריו. פעם אחת חזר אחד מחברינו מביקור קצר בחיפה, והיה מוכן להישבע בפנינו בכל הקדוש לו, שאכן ראה את נתן פנים אל פנים ברחוב הראשי, מול אחד מבתי-הקולנוע. משהו נראה לנו מוזר בכל הסיפור. אם החלים נתן וחזר לביתו, מדוע לא חזר אל הפלוגה? ואם לא החלים ועודנו שוכב במיטתו – איך זה ייתכן שראוהו מטייל להנאתו ברחובות חיפה? המ“ם-פ”א לא הועיל לנו הרבה. או שלא ידע באמת מה מצבו, או שלא רצה לגלות לנו איזה סוד, או השד יודע מה. עובדה: הוא לא אמר כלום.

  • בבוא היום – היה אומר – תדעו הכול.

ומתי יבוא היום? בעוד עשר שנים? ומה נדע שאסור לנו לדעת עכשיו?

בקיצור, נמלכנו בדעתנו והחלטנו לערוך לו ביקור חולים, בביתו, בכל הצינעה הראויה. את כתובת הוריו שבהר-הכרמל לא התקשינו למצוא. עיון קל בספר-הטלפונים הסגיר את הסוד בידנו. ונוסף לזה, הרי יצאנו לקיים מצוה – ועוד מצוה חשובה! – מדוע שנתבייש ממישהו?

ובכן, תארו בנפשכם אותנו, חבורת חיילים צעירים ונרגשים, עומדים בפתח בית הוריו של נתן, בשכונה נאה שבהר-הכרמל. מצלצלים בפעמון ומצפים בלב נרגש במקצת לפגישה הראשונה עם נתן, לאחר כל כך הרבה זמן. האמת ניתנה להיאמר, שלא ידענו בעצמנו איך תתגלגל השיחה. מצד אחד היינו סקרנים נורא לדעת אם הבחין נתן בשגעון-עצמו, או לא הבחין? זאת ועוד: האם הוא זוכר את קורות אותם הימים והלילות, וביחוד אותו לילה, שבו נמלט מידי שוביו, מתחת צל האשל הענק וחמק אל תוך המידבר, רדוף הזיות צמאונו הנורא. ומצד אחר רצינו לשמוע מפיו – איך בדיוק נמצא. ואיך הובל לבית-החולים ואיך עברה עלי תקופת החלמתו. ואולי – כך ציפינו בסתר לבנו – אולי גם גילו הרופאים את אוזנו מה באמת קרה לו?

סמכנו על סקרנותנו הבריאה והטבעית, שכבר תובילנו לשיחה מרתקת ומעניינת. נתן גם הוא, לפני כל מה שקרה, היה איש-שיחה מתלהב, ולא מן המתביישים בציבור. כך עמדנו מול הדלת וציפינו שתיפתח. אבל הדלת לא נפתחה.

צילצלנו בשנית ובשלישית והדלת לא נפתחה. אלא שאחרי הצלצול השלישי שמענו איזה רחשים מאחורי הדלת, קול הזזת רהיטים, קול דפיקות וצרימות ואחר-כך הושלך הס. ואז נשמעו צעדים מקישים ברצפה, ועד רגע והדלת נפתחה. לפנינו עמדה אשה מבוגרת ומחייכת כולה, לבושה בחלוק-בית ארוך. ניחשנו שזוהי אמו של נתן.

– שלום לכם, בחורים! ברוך בואכם!

– שלום שלום – ענינו בשפה רפה, מבויישים במקצת.

– יפה מצדכם, יפה מצדכם עד מאוד, שבאתם לבקר – חייכה אלינו אמו של נתן – אבל כדי שלא תהיה בינינו אי-הבנה, אומר לכם מיד – נתן איננו בבית!

מהומה חרישית חלפה בינינו. מה, נתן איננו? איפה הוא, אם כן?

– נתן עדיין בבית-החולים – המשיכה אמו – עוד לא שוחרר משם כידוע לכם. ואנחנו, כל המשפחה, משתגעים כבר לראותו כאן בבית, בינינו.

חשבנו, לפי דבריה, שתסיים שיחתה אתנו כאן במבוא, בעודנו עומדים בפתח. אבל היא הזמינה אותנו פנימה.

– אדרבה! בואו היכנסו נא! שבו קצת. מיד אוציא בשבילכם איזה כיבוד.

“אח איזו הפתעה! כמה חבל שנתן איננו פה…” – שמענו אותה קוראת בדרכה אל המטבח. חברנו, שהיה מוכן להישבע בפנינו שראה את נתן מול בית-הקולנוע, הסמיק כאש. אחת מן השתיים: או שלא ראה את נתן, ורק תקע לנו בלוף, או שראה באמת את נתן – ואמו היא המשקרת…

הוא ישב ושתק ולא העז לפתוח את פיו. בעצם, כולנו ישבנו ושתקנו. הרי לא באנו לבקר את אמו של נתן, אלא את נתן עצמו. ואם הוא איננו בבית עדיין, מן-הדין שנודה לה על נדיבותה, ניפרד ממנה יפה לשלום, נמסור דרישת-שלום חמה ולבבית לנתן – מה שנקרא: ברכת החלמה מהירה! – ונסתלק מכאן בכל המהירות.

ובאמת, כבר התכוונו לקום ולהסתלק, אלא שפתאום, בעוד אמו של נתן טורחת במטבח ומכינה בשבילנו איזה כיבוד קל, ראינו משהו על השולחן, שהקפיא את דמנו מרוב תדהמה: שתי מערכות סכו"ם ושתי צלחות היו מונחות על השולחן, זו כנגד זו, כאילו הפסקנו בצלצולנו הפתאומי איזו סעודה משפחתית מלבבת. מבלי שנדברנו בינינו, התחלנו כולנו חושבים ומנסים לפתור את החידה שנתגלתה לעינינו. מי היו זוג הסועדים על השולחן, שהפסקנו אותם באמצע הסעודה? אילו היה אביו של נתן בבית, או איזה אורח – הרי לא היה מסתתר מפנינו! אדרבה, בודאי היה שָׂמח להצטרף לחבורתנו הצעירה, כדי להתבשם קצת מאווירת הנעורים והצבא שהיינו טבולים בה. ואמו של נתן, ודאי שאינה סועדת לבדה בשתי מערכות כלים! מיהו, אם כן, האלמוני, שסעד עם אמו של נתן והתחבא מפנינו? עכשיו נזכרנו כולנו, שהדלת לא נפתחה לפנינו עם הצלצול הראשון. וזכר הרעשים והרחשים המוזרים שאחרי הצלצול השלישי – כלום אין בו לשפוך מעט אור על התעלומה?

כלום ייתכן שאמו של נתן, אשה מבוגרת ונכבדה זו, כלום ייתכן שהיא משקרת לנו ומסתירה מאתנו את האמת ואת נתן?

כשחזרה מן המטבח והניחה לפנינו את הכיבוד, עשינו מעשינו כנחפזים. נטלנו קמצוץ מן הכיבוד, לגמנו כמה טיפות מן המשקאות ששָׂמה לפנינו, ומיד עמדנו והתחלנו להיפרד.

– נורא מצטערים – אמרנו – אבל זמננו קצוב. ועוד מעט אנו מוכרחים להתייצב שוב במחנה.

האשה הפצירה בנו: – שבו עוד קצת, עוד מעט. אני כל-כך שמחה להיפגש סוף-סוף עם חבריו של נתן!

אבל שום דבר לא עזר. בפתח, לפני הדלת, ביקשנו ממנה, שתשלח בשמנו ברכת-החלמה לנתן. – אנו מצפים מאוד לראותו שוב בינינו, במהרה בימינו. כל הפלוגה כבר מחכה לו – הבטחנו לה – הגיע הזמן שיחזור.

עוד מלה. עוד נפנוף-יד, עוד הבטחה, וכבר המדרגות, ואנו שוב ברחוב. רק ירדנו לרחוב, ופולמוס קולני השתלהב בינינו. מה קרה שם למעלה. בדירת הוריו של נתן? ההיה שם נתן בזמן ביקורנו או לא היה? האם שיקרה לנו אמו, כשאמרה שהוא בבית-החולים – או שאמרה אמת? מיד התפלגנו לכמה מחנות, וכל מחנה השמיע טענותיו בקולי-קולות, בצווחי-צווחות, כאילו אין בכלל אנשים אחרים ברחוב וכאילו אין איש שם לב לצעקות.

כולנו צעקנו בעת ובעונה אחת, ניסינו להתגבר איש על רעהו. צווחנו והתרגשנו, והכול לחינם. עד שנרגענו קצת, התפרקנו מההתרגשות הראשונה והחילונו לדבר בהיגיון ולהקשיב לדברי חברינו.

וכך צעדנו ברחובות חיפה השוקקים, מהר-הכרמל ועד תחנת-הרכבת. ערכנו בינינו דיון-דברים נוקב, כדי להבין אל-נכון: מה הסתירה אותה אשה, אמו של נתן מפנינו? הויכוח לא נגמר כשעלינו על המכונית, והוא לא נגמר גם כשהגענו לשערי המחנה. כֵיוָן שראינו, שלא נוכל להגיע לאחדוּת-דעות, החלנו לאסוף את כל חברינו בפלוגה, כל “מוקירי זכרו” של נתן ולהביא בפניהם את המעשה.

אף-על-פי שנסיעתנו היתה בחשאי וביקורנו היה עניין של סוד, ראינו שאין לנו מה להסתיר ומוטב לברר את הדבר דווקא בפומבי גדול. מה בדיוק אמרו באותו פולמוס ומה לא אמרו – כבר אינני זוכר. היו בינינו שהטיחו באמו של נתן את כל חמת זעמם, גידפוה, קראו לה “שקרנית” וכעסו עליה, כאילו באמת היתה חייבת להם משהו. והיו אחרים, שדווקא נחלצו להגנתה וטענו, כאילו בשמה, ממש כאילו דיברה איתם ונתנה להם ייפוּי-כוח, שלא כל שקר הוא דבר-תועבה. לפעמים – כך טענו – גם השקר נחוץ. מי יודע? אולי הגנה על נתן מפני ביקורנו המפתיע? אולי בכלל לא היא שפּתחה בשקר, אלא הוא, נתן, הוא שאילץ אותה בעל-כורחה להחביאוֹ ולהכחיש בפנינו את מציאותו בדירה?

בקיצור, היה שמח! קרבות-המלים נמשכו לתוך הלילה ואולי לא היו מסתיימים כלל, אלמלא הזעיק מי שהזעיק את המ“ם-פ”א, הוא מפקד-הפלוגה בכבודו ובעצמו. הוא בא, לא שאל שאלות ולא דרש פירושים. פשוט ציווה על החבר’ה “להיעלם מיד! להתחפר בתוך שקי השינה!” ואחר-כך כיבה בעצמו את האורות, איחל לכולנו “לילה טוב!” והלך לו.

אבל הספיקות, שעינו את לבנו, לא הלכו. המשכנו להתלחש זה עם זה, בחשיכה, כמו ילדים קטנים.

גם אני התלבטתי בשאלות האלה, וגם את מנוחתי הדריכו. גם אני לא יכולתי להירדם בקלוּת והתהפכתי על משכבי, התהפך וחזור. ואולי זאת הבוּשה? אולי נתן פשוט מתבייש מאיתנו, חבריו, ומשום כך הסתתר מאיתנו? הרי גם אני, גם יענקלה וגם יוחאי, כל אחד מאיתנו – כלום לא הייתה אוחזת בנו הבוּשה אילו היינו מתנהגים כמוהו? ואפילו שלא נהג כך מרצונו; ואפילו שכאילו הוכרח לנהוג כך בידי שגעון-הצמא, שכמעט הוציא אותו מדעתו – הרי ברגע שעבר הכול, ברגע ששכב לו בבית-החולים רגוע, שָׂלֵו, ברגע שהתפכח והחל לזכור כל מה שהיה – כלום לא הסתערה עליו הבושה? כן! הבוּשה הפשוטה מפנינו! איך לא עמד במסע, שבעצם היה מין מבחן לכל תקופת האימונים הארוכה שעברנו. ואיך לא עמד ב“משמעת המים” החמוּרה, ואיך, פשוט, לא הוכיח עצמו כראוי לסייר אמיתי. איך זה יוכל לשבת בביתו, ליד השולחן, ולהציץ בפנינו, עין-בעין? זה אנושי בהחלט להתבייש. ואם לא עמד במבחנים הקשים, איזה טעם יש לפגישה איתנו?

כך ובדומה לכך הצדקתי את מעשיו של נתן בעיני עצמי. משום-מה לא נעים היה לי שכָּך נגמרה הפרשה. יותר מאשר לראות סתם את פניו, רציתי לפתור את החידה המוזרה שחד לנו נתן בכל התנהגותו. אפילו לרגע אחד לא דנתי אותו לכף-חובה. במקרה-במקרה לגמרי קרה הדבר דווקא לו. הרי יכול היה לקרות לכל אחד מאיתנו! ומה טעם, לכן, בכעס או בטינה או בשמירת-איבה?

מאז אותו ביקור לא נפגשנו עוד. שמעתי מפֹּה ומשם מחברים, מפי השמועה, שנתן החלים לחלוטין וגם הלך ללמוד באוניברסיטה. יודעים אתם מה הלך ללמוד? לימודי-הרפואה! להיות דוקטור חשקה נפשו! ואני חושד בו, שבחר בלימודי-הרפואה, כדי להבין, ולוּ במקצת-שבמקצת, את המאורע המפליא שקרה בו בעצמו. אבל החידה הגדולה, שנושא איתו נתן, מה באמת קרה לו שם, בין החולות הרותחים ההם, לא נפתרה עדיין. פליאה הייתה זו בעיני, ופליאה נשארה.




המלצות קוראים
תגיות