לאחד – העם המורה והידיד
בדחילו ורחימו
המחבר.
מדור א
מאתשלום דב בר מקסימון
לדיוקנו של אחד־העם
מאתשלום דב בר מקסימון
בּצנעה, כּזו הטבועה על כּל חייו, עבר עלינו חג־יובלו. יוסף קלוזנר כּתב מאמר; מערכת “הזמן” הואילה להדפּיסו, שלא בלי הערה עולבת מצדה; מעריצים ומכבּדים אחדים התאַספו מקרוב ודנו בּשאלת־היום המדכּאה; אחרים הריצו אליו מרחוק את בּרכתם החטופה; והסיום – תּודתו החרישית “מקרב לבּו”.
הניחא לו – יאה הצנעה; אבל אָנו, המחצצרים והמתופפים, מפּני־מה החזקנו הפּעם בּמדה זו, שלא כדרכּנו? האפשר להניח את הדעת בּזה, שספינתנו נטרפת עתּה בּים? – והלא אבותינו בּני דור־החורבּן העמידו מקרבּם את אלעזר בּן־חנניה ויוחנן מגוש־חלב מצד אחד, ואת רבּן יוחנן בּן־זכאי ורבּי צדוק מצד שני; ואָנו אין לנו לא “מסדה” ולא “יבנה”.
תּאמר, שאין להצטער על הדבר, מאַחר שהוא עצמו מתנגד ל“יובלות”? – יתּכן; אבל הוא, שהורשה להסתּכּל בּלב האבל שהעולם חוגג את יובלו, – הן ירשה לאחרים להציץ אל הנעשה בּלבּו של מי שנשכּח בּשעת יובלו…
אולם אַניח מן היובל ואפנה אל בּעליו.
* * *
משפּחה קטנה יש בּין משפּחות־האָדם, שהצניעות חותמה, ובחותם זה טבוע סגנון־חייהם של בּניה. הצנוע, אם שעור־קומה ושאָר־רוח לו, עולם בּפני־עצמו הוא: שואב הוא מבּארו, ומשקה את אַדמתו שלו; הוא הזורע, והוא גם הקוצר; חמתו מעולפה נרתּיק על־גבּי נרתּיק, ואורה זרוע אך כּלפּי־פנים; מחביון־נפשו הוא טווה את חוט־החלומות ואורג את מסכת־החזיונות, ובסתר־חייו הוא פותרם ומגשמם; עולמו נברא על־ידיו ובשבילו, כּולו שלו ואין לזרים חלק בּו. יש, אָמנם, ש“דבר ה' כאש עצור בעצמותיו”; אבל עצור הוא – ואינו מתפּרץ החוצה.
האם מגדולי־הרוח הוא הצנוע? –
אם נחשוב לגדולים רק את אלה, שנשמה־יתירה יורדת אליהם בּערבי־שבּתות וערבי־ימים־טובים, ומתאָרחת אתּם מעת־לעת, – אין הצנוע בּיניהם; אַך אם סימן־גדולה הוא לאָדם, שניצוץ מנשמה־יתירה מהבהב בּלבּו כּל ימות־החול – זוהי גדולתו של הצנוע.
האם בּמדרגת פּילוסוף הוא? –
אין הוא פּילוסוף להלכה, המחבּר שיטה פילוסופית־הגיונית שיעיינו בה אחרים; אבל בּמעשה פּילוסוף הוא, מפּני ששולטת בּו שיטה פילוסופית חיה, המתגשמת בּכל הוויתו.
האם בּכלל אָמן הוא?–
אם אין אָמן אלא מי שצופה בּחיים בּאַספּקלריה מיוחדת ומצייר אותם בּאופן מיוחד, – אין חלקו של זה עם האמנים; אבל אם נסכּים כּי דרושה אמנות ממדרגה גבוהה בּשביל לחיות את החיים בּדרך מיוחדת ולצור בּם צורה, – אין כּמוהו לאמנות.
יוצר הוא, אַף־על־פּי שאין יצירותיו מתגשמות לא בקולות ולא במלים ולא בצבעים: חייו הם יצירתו. ובהיות שאי־אפשר להם, לחיים כּאלה, שיעברו ויבּטלו מן העולם מבּלי השפּיע על הסביבה, נמצא שצנוע זה מנחיל את העולם אופן־חיים חדש, או מחודש; והעולם מקבּל את המתּנה ונהנה מבּרכתה, אלא שאינו מכּיר את נותנה.
ומכּיון שמעשי יום־יום הם עיקר חיינו, ויחסו של האָדם אל המעשים הללו הוא גלוי־רוחו התּמידי והקבוע, – היינו יכולים להכּיר את גדלותו של הצנוע מתּוך זרם חייו, כּלומר מתּוך כּל מעשיו ודבריו, כּקטנים כּגדולים. היינו יכולים – אילו היינו מוכשרים להתבּונן בּהם לעמקם כּלרחבּם, ולתפּוס את קמטי הנפש בּמישוריה. אולם רוב בּני־אָדם אינם מסוגלים להרגיש בּגלי החיים, אלא בנחשוליהם בּלבד; ועל כּן הם רואים בּו, בּצנוע, זרות מתמידה ולא יותר. לגבּי הרחוקים ממנו הוא נחשב על סוג ה“דומם”; והקרובים אליו יכּירו את הוד נפשו, את ענותנותו, ולא את גדולתו. ובימי־שלום זורחת שמשו בּענוה ושוקעת בּענוה, והשקיעה משאירה בּלבּות מקורביו צער עדין וגעגועים רכּים לאיש הטוב, הנעים, החבר בּשעת־צרה, האציל, המוזר או גם הנפלא – אַך לא הגדול.
אַך יש שהצנוע נגרף ונשא בנחשול־החיים בּעל כּרחו, ובשעת־דחקו יתּיר את כּחותיו הטמירים ויקראם לעזרתו; – אָז יופיע לעיני הסובבים אותו בּגדלו. בּגדלו – ולא בּכל גדלו: כּי אַך צורך־השעה הוציאהו מאהלו לרשות־הרבּים; ובהמלא הצורך, או בבטלו, ישבו הצנוע לסתרו. בּיום קרב יוצא יהודה המכּבּי בּראש מחנהו ונלחם כּכפיר־אריות; ואַחר נצחון הנהו הראשון לענווים ורכּי־המזג.
ומשום שאין כּחו של הצנוע יוצא אל הפּועל אלא בּשעת־תגרה, טועים בּו הרואים וחושבים אותו לאיש־מלחמה ואוהב־מדון; בּעוד שבּאמת חותמו שלום, ורק למרות רצונו וכנגד טבעו, בּראותו שהקדוש לו עומד בּסכּנה ואין מציל, – עומד הוא בּפּרץ.
וככל אשר ירבּו בסביבתו המקרים הרעים, המעוררים את כּחו לעבודה, כּן ירבּו ניצוצות מנשמתו להגלות לעיני אלה המקבּלים את רשמיהם מכּלי־שני, מהד המעשים; אולם להבתּו בּמלואָה נגלית רק לעין החודרת, היודעת את הדרך הישרה אל הלב.
––––––––––
אחד מבּני־משפּחה זאת, אם כּי לא מהקיצוניים שבּה, הוא אחד־העם.
בּן שלשים ושלש שנים אחד־העם בצּאתו אל הקהל. ועד אָז? – מהימים שקדמו לכן נשאַר זכר: “הכּתבים הבּלים”, שהיו מונחים, כּפי עדותו, שנים אחדות בּאַמתּחתּו. ולמה יצאו? – ללמדך, שכּל אותן השנים לא נם בּו כּח־היצירה; אלא שהיוצר היה דן את יצוריו – אַחת היא אם קבּלו צורה בכתב או רק בּמחשבה – לגניזה, וגם בּגבור המים לא “נפוצו מעינותיו חוצה”.
אַך הנה הוא רואה את התּנועה היקרה לו מכּל, שהיא נוטה לדרך מסוכּנת לה, וראשי התּנועה הם־הם מטיה, והעם נמשך אחריהם בּטח, והצופים קוראים “שלום, שלום!”… אָז יצא מגדרו וישמיע לאחרים אותה הקריאָה שהיה משנן עד כּה אַך לנפשו: “לא זה הדרך!” – ומאָז הוא יוצא אל המערכה בּכל פּעם שיריח מלחמה, בּכל שעה של לקוי האמת והצדק, ושב “מיד כּשעשה חובתו”.
ומכּיון שנבקעו מעיינות השפע, עד שהוא שופע מאליו, חפץ בּעל־השפע “להתכּנס בּתוך נפשו ולקבּץ מעט רכושו הרוחני למקום אחד”. אַך הסכּנה עוד לא עברה; אַדרבּה, מה שנראה לו תּחילה כּמקרה עובר, נעשה לחזיון מתמיד. ולפיכך הוא צועד עוד צעד לפנים: הולך ובונה לו בּמה, אשר ממנה יהיה צופה את כּל המעשים ויזהיר את העם תּדיר. אל בּמתו זאת הוא אוסף חיל מזער; ותביעותיו, שהוא תובע מאַנשי־צבאו, לא רבּות הן: אַך “יגיעה ושקידה, בּמעט טעם, הכנה ודעת”, בּמדה “שלא יאכילו את קוראיהם בּוסר” – וגם אלה אינם נמצאים לו, והנמצאים אינם כּחפצו. בּהיותו “בּטוח בּאמתּו”, שסופה לנצח, הוא מרחיק עוד ללכת בּעבודתו – “לחנך פּועלים טובים”. ובעודנו מתכּונן לעבודה־לדורות שלו – והנה יצאוהו גם אלה המעטים שבּתקונם רצה. אָז בּא הספק אל לבּו: “שמא איננו עוד פּרנס לפי הדור”; ומפּני ש“אין דרכּו לקרוא למקל, ‘סוס’ ולרכּוב עליו בּקול ענות גבורה”, “יצא בחשאי, הניח מידו את דגלו והתיצב מרחוק לדעת מה יעשה לו”.
ורק נחמה מרה אַחת נשארה לו: “והוא את נפשו הציל”.
––––––––––
כּמובן, אין הצניעות כּל ישותו של הצנוע; והצניעות עצמה, צביונה תּלוי הרבּה בּשאָר תּכונות נושאָה, שהיא מזוגה ומהולה בהן. בּעוד שהגאון מוילנה, הצנוע הקיצוני, השאיר אחריו רק מה שניתּז מנשמתו בּמקרה, – בּא אחד־העם, הצנוע הממוזג, מתּוך עבודה ארעית ו“שלא לשמה”, לידי עבודת־קבע ולשמה. מכּיון שיצא אל אחיו וראָה בסבלותם, שוב אין בּיכלתּו לשוב אל המדבּר ולהתבּודד בּו, למרות נטיתו לכך ולמרות דעתּו היטב את רוח־אחיו הקצרה; ובה בשעה שהוא עומד ומזהיר “לא זה הדרך!” – הוא רואה ומראה גם איזוהי הדרך, הדרך “לתחית הלבבות”, וקם ומיסד את “בּני משה”. וכן הוא הולך וממשיך את עבודתו, עד שמקומו מכּירו – והוא נעשה פּרנס־הדור, או פּרנס לדור.
––––––––––
פּרנס הוא – בּזה לית מאן דפליג; אולם טיב הפּרנסות שלו לא הוברר עדיין כּראוי.
כּי בין הסוגים השונים של פּרנסים, העומדים להם להמונים, ישנם בּבחינת שרי־צבא וישנם בּבחינת גבּורים.
המצבּיא, כּחו רב לו להביא את האחרים לידי־תנועה; בּעוד שהוא עצמו עומד ומפקד: “והיה כאשר ירים משה את ידו וגבר ישראל” – בּהשפּעה בּלבד. המחנה חומר הוא לכח־יצירתו, ובה בשעה הנו גם קרקע־יניקתו; צר הוא למחנה צורה, ומתּוך כּך הוא עצמו צורתו מסתּמנת; בּלעדיו אין המחנה אלא קבּוץ עוור, ובלי מחנה נשארת אישיותו בּבחינת גולם. מצבּיא הוא כּל זמן שיש לו צבא הנשמע לו; אַך בּרגע שזה מורד בּו או עוזבו, הוא יורד מגדולתו. אם מחוקק הוא מצבּיא זה, הוא שובר אָז את לוחותיו אַרצה, כּדבר אין־חפץ בּו; ואם חביבים עליו לוחותיו יותר מעדתו, הוא חוזר עמהם על עדות אחרות. “ואעשה אותך לגוי גדול” – דבר זה אינו עולה על דעתּו, או שעולה ואינו מתקבּל שם.
דוגמה לשר־צבא אצלנו – הרצל. הוא אָסף מחנה אל דגלו, ועיניו היו צופיות עליו ונשואות אליו; בּו שם מבטחו, ובבטחונו זה עמד בּראשו; שרר בּו – ונשתּעבּד לו, הטהו לחפצו – אַף נטה לרוחו. עד שבּאָה עת המשבּר – ונשבּר לבּו.
והגבּור – כּל כּחו בּו גופו הוא. הוא הקופץ תּחילה לתוך הים, מבּלי שקול את הדבר, אם יצאו אחרים בּעקבותיו או לא. אין הוא עושה במחנה כּיוצר בּחומר, אלא הולך לפניו ונעשה לכל יחיד ויחיד ממנו – בּיחוד לקרובים אליו בּמעלה ובמקום – למופת, למרכּז ה“חקוי של התחרות”. וכשם שאינו שולט בּמחנה, כּך אינו תלוי בו; כּי הן לא בעזרתו בּטח ולא עליו נשען בּצאתו למלחמה. על כּח עצמו סמך; ולפיכך, אם יעלה או ירד – ינחל נצחון או מפּלה, אַך לא ידע יאוש.
ובבחינת גבּור הוא אחד־העם. את דגלו הוא נושא בּיחידות, מבּלי נטות מן הדרך שהתווה לו מראש; מבּיט לפנים, למרות ההכּרה הבּרורה בּמה שלאָחור; ואינו מתיאש מן הנחמה גם בּשעה שהתּומכים־בּמקצת נהפּכים למרפּים ומפריעים.
––––––––––
מצבּיא וגבּור – הראשון שליט, והשני מחנך.
בּעת האָסף המחנה, בּשעת תּגבּורת הרוח החברתי, בּזמן שכּל היחידים נוהרים אל הצבּור ומוותּרים על עצמיותם, – נזקקים הם למצבּיא. רבבות העינים אשר להמון אינן מסוגלות לשמור את עקבות צעדיו של הגבּור, כּי הן גם את דרכּו אינן רואות נכונה.
אולם בּבוא “ראשית הנפילה” – בּשעה שאַנשי־החיל נסים מן המערכה, ומהם עוברים אל מחנות הצרים, והטובים שבּנושאי־הדגל משמיטים אותו מידיהם בּתוקף־היאוש ויושבים לארץ ומקוננים, והמפקדים נבוכים ונושאים עיניהם אל ההרים, – בּשעה כזאת אַך לגבּור עיני השרידים צופיות; גבּור אשר יעמוד בּפני כל הסערות בּקומה זקופה, ויסול להם מסילה ביבּשה או יבקע לפניהם את הים.
ומי לנו גבּור כּ“אוצר היהדות” הזה, כּאחד־העם?
אַך, אַל “ילך עמנו בּקרב”; לפנינו יעבור!…
לונדון, שלהי תשרי, תרס"ז.
נדפּס ב“המעורר” שנה א' חוברת י“א, תשרי תרס”ז.
חסד־של־אמת
מאתשלום דב בר מקסימון
(אזכרה לנשמת ר' שלמה רובין).
הכּל תּלוי בּמזל: בּעונה אַחת נפטרו שנים מזקני הדור – מ.ל. לילינבּלום וש. רובּין. על האבדה הראשונה כּתבו ודבּרו בּכל מקום, ורבּים היו אשר נדבו גם דמעות והצעות וכיוצא בהן; ואת האבדה השניה לא זכרו ולא הזכּירו אלא העתּונאים, המצווים על כּך – ובקיצור נמרץ, שאינו מתאים כּלל לאהבת־האריכות שבּחיינו ובספרותנו. אם היתה רשות שתיקה לאַנשי־המפלגה, שמטבעם לבדוק קודם־כּל ואחרי־כל בּציציותיהם של בּני־אָדם; בּמה יצדקו בני־החורין שבּנו, המטעימים בּכל הזדמנות שבּאָה לידם את שנאַת־השוחד שלהם? – פּה בּלונדון, למשל, נערכה אספה רבּה לכבודו של המנוח לילינבּלום, ובה דרש אחד־העם ועמו עוד אנשים שאינם נשבּעים ל“דגלים” לשם “דגול”. אחדים מהם, שעמדו על דעתּם עוד בּדור ההשכּלה, קבּלו מרובּין השפּעה בּשעה שחזרו אחריה והיו צריכים לה; וידוע ידעו עתּה, כּי הוא לא יזכּה לאספת־אַזכּרה מיוחדת, – ואַף־על־פּי־כן לא עלה על לב אחד מהם להזכּיר נשמתו ולגמול לו, לכל־הפּחות, מקצת משכר־ההתפּקרות שהם חייבים לו… והעובדה הזאת לא יצאָה אלא ללמד על הכּלל כּולו.
אָכן, ראויה שתיקה כזו, שלא יעברו עליה בּשתיקה.
––––––––––
ה“שותקים” יאמרו, כּי אין מדרכּה של החברה להציב מצבות, אלא לאלה שהנאו אותה בּחדשות; בּעוד שהמנוח לא היה מקורי ולא חדש כּלום.
שאַל אותם ויגידו לך: מי הם המקוריים והמחדשים שבּתוכנו? – בּעצם הדבר הרי אין אצלנו מקום לכשרון מקורי־בּהחלט: לו חסר קרקע ליניקה, ולנו – קנה־מדה להערכתו. קשים לו, לכשרון המקורי, תּנאי הלידה, הגידול והפּריה בּקרקענו; ואילו התגבּר על־פּי נס על כּל המכשולים והתפּתּח, לא היינו מכּירים בּערכּו. כּי הואיל ו“זכינו” שיהיו חיינו ומדותינו נעשים ונקבּעים על־ידי אחרים, – על־כּרחנו שנתפּרנס, בּרוח כּמו בּחומר, משיוריהן של אומות־העולם, וכל חדש יצטרך להסכּמתן; ואם תּשמע בּמחננו דעה חדשה, שלא באָה עליה עדיין הסכּמה מן החוץ, לאו דעה היא בּעינינו.
מחדשים גמורים – לא בקרבּנו ולא לנו הם. אלא מי הם מטפּחי־רוחנו בּדורות האַחרונים? – מעתּיקים, המביאים נטיעות מכּרמי־אחרים אל כּרמנו־שלנו. מעתּיקי־נטיעות היו גבּורי־ההשכּלה; מעתּיקי־נטיעות היו והנם חלוצי הלאומיות והציוניות; מעתּיקי־נטיעות הם כּמעט כּל סופרינו ומורי־דרכּנו. המועטים היוצאים מן הכּלל, גם הם אינם עומדים בּמחיצתם של מחדשים גמורים, אלא שעולים על שאָר חבריהם בּזה, שהם עושים בּנטיעות הזרות שנויים בּהתאָמה לתנאי הקרקע החדש. אולם, כּשיבוא יום־דין ובעולם־הדעות יעשו חשבּון כּל אומה והכנסותיה לאוצר־המחשבה, ודאי שלא תנחילנו כף־המאזנים שלנו כּבוד רב.
ואם כּן הוא, שרק על ההעתּקה אָנו חיים, – מה ראינו להסיח דעתּנו מרובּין, המעתּיק החרוץ? – מה שנקרא אצלנו מקוריות, היה בּעבודתו של רובּין לרוב הדעות: דבריו היו חדשים בּמקומם בּדור ההוא; והיכן הוא, איפוא, הכּלל הגדול, שכּל מי שחי לדורו – חי לדורות?
אבל – יטענו אחרים – גם בּזמנם, אַף כּי לא במקומם, היו דבריו של רובּין ישנים בּמקצת ולא היו יכולים לעמוד בּפני הבּקורת המדעית. דוק ותשכּח!
ודבריהם אמת; אבל – מום שבּהם הם אומרים לחבריהם. כּי מי זה ראָה את המדע הכּללי בּא אל מחננו בּמועדו? הן על־פּי־רוב פּוסח המדע על פּתחנו ואינו בא אל אהלנו כּל־עיקר; וכשיסור אלינו לפעמים, הוא בא בּאיחור־זמן, לאַחר שנתיישן והוא קרוב להיות עובר־בּטל. ולא בחכמות חיצוניות בּלבד כּך! קראו את רוב החדושים בּחכמה הפּנימית שלנו, בּחכמת־ישראל, המופיעים בּעתּונותנו מזמן לזמן, – ותווכחו. והרי זוהי החכמה האַחת שיש לנו יד בּה, ועל־פּי דין צריכה היא להיות כּולה שלנו, ולפי דעת אחרים צריכים אָנו כּולנו להיות שייכים לה ורק לה… לא, בּפני המדעיות שבּספרותנו כּיום לא יבוש שלמה רובּין!
זאת אחת. שנית: אותו מקצוע שעסק בּו רובּין רחוק עדיין בּכלל מלהיות מדע. רוב החקירות וההנחות בּענינים אלה מיוסדות או על עדותם של קדמונים, שמציאות ודמיון שמשו אצלם בּערבּוביה, או על זו של אַחרונים, ששנאָה ואהבה מקלקלות אצלם את השורה. פּליניוס בּימי־קדם העיד על מציאותו של שבט אַפריקני אחד, אשר בּניו מחוסרי־גולגלות הם, ופיהם ואָזניהם נטועים להם בּחזם; ו“מלך העתּונים” בּמאָה העשרים – ה“טיימס” הלונדוני – מאמין בּעלילת־דם… וכחה של ההשערה המדעית! לפני שנים אחדות היה מעשה בּפרופיסור אַנגלי, אחד הפוסקים בּאַשוריולוגיה ומשגיח על המחלקה המזרחית בּ“בּריטיש מוזיאום”, שהובָאה לפניו טבלה אַשורית לתרגום – ותרגמה. לימים הובאָה לפניו אותה טבלה שנית; לא הכּירה – ותרגמה בּשניה, אבל תּרגום שהיה שונה מן הראשון מן הקצה אל הקצה. עמד על זה אחד מסגניו וגלה קלונו בּרבּים, ועל דא אפקוהו לאותו פּרופיסור מ“בּית־מדרשו”. וחבל על שאין בּעולם די מגלים ומוציאים: אלמלי כן היו מוציאים מבּית־המדרש רבּים מן החוקרים בּענינים אלה.
ושלישית: מי שהמדעיות תּכלית היא לו, חייב להזהר בּה בּפרטיה ובכלליה; אבל אָדם המשתּמש בּה כּבאמצעי בּלבד, אין מדקדקים עמו אלא עד כּמה התאימה זו למטרתו. רובּין לוחם־ההשכּלה היה, ושאַל כּלי־זיין מאוצר המדע; ומי זה יבחן כּלי־זיינו עתּה, לאַחר מעשה, לאור המדע הטהור? רשאים אָנו לשאול, אם השכּיל להשתּמש בּהם למטרתו; ועל זה אי־אפשר שלא לענות, הן! –
בּדור כּדורנו, שהעממיות נעשתה מטבּע עובר לסוחר, יש פּלס אַחר לדברי איש ואיש: הפּופּולריות. רובּין – יאמרו מליצי העממיות – לא דאַג להסבּיר דבריו לקהל הגדול; על כּן לא הרגיש הקהל בּהעדרו ולא הבּיע על זה את צערו – ויישר כּחו של הקהל!
ה“קהל” של הקוראים העברים! – מי הם הקוראים עברית בּזמן הזה, חוץ מן הסופרים ומועטים ממקורביהם? הלהם נדאג, להכין בּשבילם מטעמים קלים? הם רשאים, גם מחויבים, לפצח לפעמים קליפּה קשה בּמקצת. אבל בּאמת יסודם של הקושי והיבושת, המיוחסים לכתבי רובּין, בּדמיון יותר מאשר בּמציאות. יש מדבריו הנראים כּקשים – ואינם בּעצם אלא עמוקים, מפּני שנושאָם הוא מעולם־האצילות, הדורש מן העוסקים בּו כּי יתפּשטו באותה שעה את גשמיותם; אחרים מדבריו נראים כּקשים רק מפּני הטרמינולוגיה המדעית שלו, השונה בּמדה ידועה מזו המקובּלת בּספרותנו מימי־הבּינים; אַך רבּים הם ספריו ומאמריו הנוחים ונעימים למקרא עד היום. טרחו־נא וקראו בם – אם לא תתענגו על רוח הפּשטות השורה עליהם, על האמונה התּמה והעמוקה הממלאָה אותם, ועל השאיפה הבּרורה והכּוונה הטהורה המונחות בּיסודם. ובין גלי הידיעות, שבּהן ספריו גדושים, התבּוננו וראו – אם לא תמצאו הרבּה ניצוצות של שירה והסתּכּלות בּרזי־עולם. ושירה פשוטה ואמתּית כּזו חביבה עלינו מאַלפי חרוזים מלאכותיים על “שיחות־דקלים” ושיחות־רוחות ושיחות־לילין וכל כּיוצא בהן, שבּהם אָנו טובעים בּימים אלה – ואין מציל.
ובעת האַחרונה נתקבּלה בּחינה חדשה בּמחננו: פּעולתו, או דרשתו הנאָה, של אָדם מישראל לטובת הלאומיות; “הלאומיות” – בּמובן המוגבּל – שאינה כוללת דבר מרכושנו הלאומי אלא את התּנועה הלאומית בּלבד. הבּחינה הישראלית העתּיקה היתה: “עסקתּ בּתורה? עסקתּ בּמעשים טובים?” – משבּאָה החסידות, עמדו ובטלו את הבּחינה ההיא מפּני בחינה חדשה, הכּלולה ב“פדיון” וב“תקון”; ועל סמך זה סגרו פּרחי־החסידים בּפני הגאון מוילנה את שערי גן־העדן. ואנחנו, בּניהם, מעמידים את כּל עולמנו על ה“שקל” ועל אמירת־אָמן; ואילו כבשנו, חלילה, אָנו הציונים את הקהלות־של־מעלה והושבנו אחד מאַנשי־שלומנו אפיתחא דגן־עדן, לא היתה לו תקומה, לקדוש הלז, גם עתּה: עסקתּ בּמכירת שקלים? קראת “הידד”? לא? – לגיהנום!…
רובּין דרש רק השכּלה; אַך מה פּעל לטובת הלאומיות? –
“רק” השכּלה! מילתא זוטרתא – ובימים ההם: בּימים שכּל העולם כּולו היה אָסור עלינו בּהנאָה; בּימים שטובי ספרינו נחשבו לספרים חיצוניים, ור' י.בּ. לוינזון כּתב ספר בּן שני כרכים להוכיח מתּוך התּלמוד, שהמקרא מותּר בּקריאָה; בּימים שירדו עם כּל “מקצץ בּנטיעות” לחייו, וצדיק כּר' אַברהם כּהן נידון למיתה בּידי־אָדם ממש! – נקל לנו להתפּעל מן החסידות היום, אחרי שהיא רחוקה ממנו ואָנו חפשים מעולה. פּרץ, היושב בּפולין, מרחיק עדותו ומספּר לנו על אודות חסידי אוקריינה, שכּנור תּלוי בּבית כּל אחד מהם, והכּל יודעים גם חייבים לנגן בּו. שאלו את שלום־עליכם, בּן אוקריינה עצמה, ויגלה לכם את פּירושו האמתּי של נגון “עלי כנור”; והפּירוש ההוא יהיה סותר בּהחלט לזה של פּרץ ה“חסיד”. – בּקיצור: קראו לשאלת־ההשכּלה מה שתּקראו; אַך לא תוכלו לכחד, כּי בזמנה היתה היא שאלת־כּל־השאלות, ונושאיה – גבּורי־הדור. וכי מפּני שדרך זו, שנלחמו הם על כּבישתה, סלולה עתּה לפנינו, – נהיה אָנו כפויי־טובה ונשפּיל את ערך עבודתם?
מה עשה רובּין לטובת הציוניות? –
והשואלים הללו כּאילו שוכחים, כּי כל העבודה הציונית, שאָנו עוסקים בּה, אינה אלא אמצעי לתכלית, יצירת תּנאים להתפּתּחות כּלל־ישראל כּשר וגידול אנשים־עברים כּשרים. ליצירת כּלל כּשר אין אמצעי אַחר אלא זה, שציוניות שמו; אבל הפּרט, שקדם את הכּלל וחזר ל“ירושלים־של־מעלה” ותקן את נפשו בּבחינה האנושית והיהודית, כּרובּין, – פּעל בּרוח הציוניות יותר ממאָה ציונים, שוקלים ומשקילים כּאחד, המפקירים את נשמתם לשאול־הגלות.
מה עשה רובּין לטובת התּנועה הלאומית? –
בּדרך בּלתּי־ישרה עשה ועשה. רעיון־הגאולה לא חדש הוא בּעם גולה; החדוש שבּציוניות הוא בּזה, שלפיה צריכה הגאולה לבוא בּדרך הטבע. ואולם כּיצד אפשר היה גם לחלום על גאולה טבעית, בּזמן שכּל ישותו של עם ישראל נחשבה לדבר העומד מחוץ לגדר הטבע? – נחוץ היה להוציא תחילה את עמנו ממרכּזו של עולם, שבּו היה תקוע – לדעתּו – עד קרוב לזמננו, ולהעמידו בשורה אַחת עם כּל העמים והלשונות; נחוץ היה לבטל את החוקים המופלאים, שהקיף עצמו בם, ולהכניסו לתוך גדר הטבע. כּך דרש ההגיון, וכך עשה הזמן – בּהגיון או שלא בהגיון – ושחרר אותנו מן השעבּוד למזל מיוחד והכשירנו מצד זה לגאולה. ובשחרור הלז היה רובּין אחד מן הלוקחים חלק בּראש; – האומנם לא עשה בזה דבר בּשביל התּנועה הלאומית?
ולא בדרך אמצעית בּלבד; גם בּדרך ישרה נגע המנוח בּלאומיות, פּעמים בּדרך־אגב ופעמים מלכתּחילה. כּל מלחמתּו עם ה“בּערות” היתה אַף היא עבודה לאומית לשם הלאומיות, שכּן הוא מטעים וחוזר ומטעים, כּי היהדות היא שלילת הבּערות – ומסגנון הדברים ניכּר, שלא נאמרו לשם תּכסיס בּלבד. לא כולנו נסכּים להשקפה כזאת על יחסן של היהדות והבּערות זו לזו; אולם הסכּמתנו בזה אינה מעלה ואינה מורידה. השקפתו זו – אם נסכּים לה ואם לא נסכּים – מעידה על היסוד הלאומי שבּעבודתו האנושית; ומי יתּן והיה יסוד לאומי אשר כּזה לעבודתם של רבּים מן העוסקים בּלאומיות בּקרבּנו!
בּקיצור, כּל הטענות המנויות למעלה אינן מניחות את הדעת, מפּני שיש מהן בּלתּי־נכונות, והנכונות בּמקצת אינן מספּיקות. ואלא מפּני מה זכה רובּין לשכחה? –
מפּני זרותו.
בּן־דורו היה ר' שלמה רובּין בּדעותיו; אַך בּתכונתו היה זר לו, לדור זה קהה־העצבים, שאינו תופס אלא את הרעש והצעקות והפּרסום. ולפי־זה צדקו השוכחים: רובּין היה תּלמיד־חכם שאינו יהיר, איש־מלחמה הרודף אחרי השלום, בּר־פּלוגתּא הזהיר בּכבוד מתנגדיו, גבּור הכּובש את עצמו תּחילה; בּעל מזג פּילוסופי, צנוע, תּמים ועניו – כּאחד החכמים הקדמונים, כּתלמידו של שפּינוזה, – ומה לנו ולזה?…
* * *
כּד הוינא טליא, הייתי תמה על האגדה של ל“ו צדיקים נסתּרים, שעליהם העולם עומד. ראשית: בּמה זכה המספּר הזה, ל”ו, יותר ממספּרים אחרים – כּל“ב, מ”ב ודומיהם – העולים עליו בּקדושה? ושנית: מפּני־מה נסתּרים הם? הלא טובים מהם הנגלים, שהם עלולים להיות למופת לאחרים בּדרכיהם! – את הקושיה הראשונה השאַרתּי, כּמובן, בּ“תיקו”; והשניה נתּרצה לי משגדלתּי ויצאתי אל עולם־המעשה והתבּוננתּי בּתהפּוכותיו. נסתּרים דוקא: כּי עולם כּעולמנו, שרוב יסודותיו מתערערים על־ידי אהבת־הבּצע ואהבת־הכּבוד וההתפּארות־בּשוא, – האיך היה יכול להתקיים בּלי צדיקים נסתּרים; נסתּרים, שיעסקו במעשים־טובים למען יחיו, ויחיו למען יעסקו בּמעשים־טובים – ולא יבקשו תשלומים, ולא יחזיקו טובה לעצמם, ולא יקראו על נפשם: כּהנא אנא, גברא רבּא אנא – אַברך!
ואני באַזכּרתי זו, לא לגמול חסד עם רובּין הסופר בּאתי. הלה עבד בּשקידה יותר מדור שלם וראָה פרי בּעמלו – ומה לו עוד?… ואלא למי הומה הלב. – לרובּין הצדיק: אחד מל"ו נסתּרים נסתּלק מקרבּנו – ומי יביא לנו, בּדור כּזה, תמורתו?
לונדון, כ“ח אייר תר”ע.
נדפּס ב“הפּועל הצעיר” שנה ג', גליון 20 (ז' אָב תר"ע).
בּעל־תפלה
מאתשלום דב בר מקסימון
בּכל עת שאָנו מתיחדים עם שירתו של בּיאליק, מתעוררת בּנו בּת־שאלה, צנועה ועם זה תּבענית, לאמר: מאַין בּאָה הדבקות שאָנו מתדבּקים בּשירתו של זה, והחבּה היתירה שאָנו מראים ליוצרה?
אם מפּני שמשורר הוא? – אין בּיאליק בּן־יחיד בּדורנו! הרי טשרניחובסקי, שחשף לפנינו הוד והדר מערבות האידיליה; הרי שניאור, שהשפּיע עלינו עוז ובריות מן התּקופה שלפני מתּן־תּורה. כּולנו מוקירים את שירתם; אַך אין אָנו מתדבּקים בּה, חוץ מיחידים, בּעלי שורש־נשמה של אותם משוררים.
תּאמר: משורר לאומי הוא? – גם גורדון היה משורר לאומי! אָמנם, משנתּקו מיתרי כנורו, עמדו עליו עוררין לגזול ממנו כּתר־השירה, ונלחמו גם יכלו לארי המת. אולם את זה אין להביא בחשבּון כּל־עיקר: ראשית, מפּני שאותן השגות יש בּהן הרבּה מ“מיטב השיר”; ושנית, משום שגם לפני ההשגות היינו קוראים את דברי גורדון בּדחילו יותר מאשר בּרחימו.
יש אומרים: נביא הוא! – והדברים מתקבּלים על הדעת, אַך אינם מניחים אותה. כּמה נביאים קמו לו לישראל בּימי־קדם – האם הראו להם בּני־דורם חבּה יתירה בּעודם בּחיים? ומה נשתּנה בּיאליק, שזכה לשכר־מצוה בּעולם־הזה? אפשר לענות ולאמר, כּי לא הרי אַחרונים כּהרי ראשונים – כּי טובים אָּנו מאבותינו רודפי־הנביאים; אַך מי תּמים ויאמין לתשובה זו?
אחרים אומרים: ממקור־קדומים הוא! – והדברים נכונים, אַך סתמיים בּיותר, וצריכים תּוספת והגדרה. מקור־הקדומים של אומתנו מסתּעף לכמה זרמים, השופעים דרך צנורות שונים. ממקור־קדומים היא הגדת־העתידות, למשל; ממקור־קדומים הן הקינה, התּוכחה, ודומיהן. אַך לא הרי האַחת כּהרי השניה: הגדת־עתידות היתה מביאָה את השומעים לידי לעג, קינה – לידי דכדוך־הנפש, תּוכחה – לידי אימה או לידי חרון. ואיזהו הצנור שדרכּו יוליך אָדם את השפע – ויקנה לו חבּה ודבקות? –
בּדוק בּגעגועיך ותמצא, כּי צנור זה אינו אלא צנור־התּפלה, שאותו מצא בּיאליק סתום – ופתחו.
אולם המושג “תּפלה” נטשטש מרוב שמוש; וכדי שנוכל להגותו בּכוונה, נחוץ להתעכּב עליו בּראשונה, לברר את מהותו ולהשיבו לאיתנו.
* * *
אַרבּע מדרגות בּתפלה: א) תּפלת־הקבע של הצבּור; בּ) תּפלת־הקבע של היחיד; ג) תּפלת־עראי שאולה; ד) התּפלה המקורית.
בּמדרגה תחתּונה של הסולם עומדת התּפלה־בצבּור. איזהו האָדם המבקש לו שותּפים לדברים־שבּלב?– כּל שהוא בּבחינת אבן. האבן הזאת עלולה להתּיז מקרבּה ניצוצות־ניצוצות, אם אַך יקרבוה אל אחותה האבן בּיד־חזקה; אבל כּל זמן שהיא מונחת לבדד, אין ההתלהבות חלה בה. יתר על כּן: הניצוץ של כּל אחד ואחד מאלה, אינו תופס הרבּה, לא במקום ולא בזמן, וממיעוט חשיבותו אינו קובע בּרכה לעצמו; ורק בּהתקרב ניצוץ לניצוץ בּמספּר הגון, הם מצטרפים ל“מנין”, ששלהבתו מספּיקה לו כּדי שעה קלה של תּפלה־במשורה. מנין יש כּאן, אַך לא בנין.
למעלה מתּפלה־בצבּור עומדת התּפלה־ביחידות. כּל שאינו מפחד לפרוש מן הצבּור, מעיד על עצמו, כּי הניצוץ שבּנפשו בּעל־עצמיות הוא. אָמנם גם בּמדרגה זו אין הניצוץ מתלקח מאליו: נרדם הוא, ואינו יוצא מן הכּח אל הפּועל עד שתּגע בּו התעוררות מן־החוץ, בּצורת מצוה המזרזה בו ומכריזה: פּלוני־אַלמוני, הגיע זמן קריאַת־שמע של שחרית – קום ויחד את בּוראך!… אולם ניצוץ זה, של המתפּלל בּיחידות, מכּיון שניעור, הריהו בבחינת “חי נושא את עצמו”, ואינו תלוי בּגמילות־חסד של שותּפים.
בּין בּמדרגה ראשונה, בּין בּמדרגה שניה, התּפלה מצות־אנשים־מלומדה היא. כּולה מן המוכן – הצורך בּה, תּוכנה, שעורה, זמנה ומקומה; והמתפּלל אינו רשאי לשנות בּה ובתנאיה אַף בּמשהו. חובה היא, ובמקום שיש חובה אין השלהבת עולה מאליה. קבע היא, בּלתּי־מסתּגלת אל צרכיה המתהווים של הנפש; ויוצא מזה, שהנפש החיה מצווה להסתּגל אל התּפלה המאובנת. גזרה היא, ואין גזרה נכנסת אל הלב; לפי זה, התּפלה מן השפה ולחוץ היא. וזכר לדבר יש: שכּל המצווים על תּפלת־קבע מוזהרים וחוזרים ומוזהרים, שיהיו משמיעים לאָזניהם מה שהם מוציאים מפּיהם. עול היא, ואין מושכים בּעול מתּוך אהבה, אלא מתּוך יראָה. מתּנת־חנם היא, והמקבּל עומד בּה כּעני־ממעש, ומחוה קידה כּעבד לפני רבּו. בּבחינת מי־בורות היא: הבּור סוד ואינו מאַבּד טפּה, אַך מים חיים אין בּו.
בּמדרגה גבוהה מתּפלת־קבע עומדת תּפלת־עראי השאולה. גם זו מתרקמת מחוץ ללבּו של המתפּלל; אולם השאיפה אליה נובעת מבּפנים. בּבחינת בּת־זוג היא, שכּל המשתּוקק אליה חייב לחזר אַחריה; וכשהוא מוצאָה, אינו מוצאָה אלא ביגיעה, הלכך הוא רואה עצמו כּקונה ולא כמקבּל־נדבה. הצורך גרמה, ובמדה זו יש לה אחיזה בּלב אומרה. רשות היא, ואין אָדם נזקק לה אלא מתּוך אהבה. תּוצאַת הבּחירה היא, ואין הבּוחר אָסור בּשלשלאות של תּוכן, שעור, זמן ומקום קבועים מראש. – המום שבּתפלה זו הוא, שגם היא “בּעלת בּחירה”. בּלתּי־כפופה לדורשיה, ולא בכל עת היא נמצאת להם. פּעמים שהנפש, הצמאָה לתפלה, תּועה בישימון, ובשעת דחקה היא שותה מן המים המרים, או שהיא חובקת אבן צחיחה וקוראת לה: אמי, אמי!
שונה היא תּפלת־העראי מחברותיה שנמנו לפניה; אַך יש בּהן צד־שוה אחד, שהוא כפול־שלשה: מה תּפלות־הקבע העתּקות הן, אַף זו העתּקה; מה תּפלות־הקבע אין המתפּלל מושל בּהן, אַף זו כּך; ומה הן עקרות, אַף היא אין לה תּולדות.
בּמעלה העליונה עומדת התּפלה המקורית, שבּה הרגש ובטויו נולדים תּאומים, בּזמן אחד ותוך לב אחד. דומה היא לתפלת־עראי השאולה בּזה, שאין בּה לא משום קבע, לא משום עול, ולא משום “נהמא דכסופא”; אולם עיקר־זכותה מונח לא בּמה שאין בּה, כּי אם בּמה שיש בּה. יניקתה מקרקע־בּעלים; על־כּן עורך אותה בּעליה מתּוך ענוה של בּן־חורין: עיניו למטה ולבּו למעלה – כּבן לפני אָביו. ממעין־המתגבּר היא נובעת, ואין בּה חשש יבושת. יוצאת היא כּולה מן הלב, ולפיכך חביבה היא יותר מחברותיה; ואפילו הצבּור, שבּכלל נוח לו הקבוע מן החדש, מודה בכך בּשעת־הדחק. תּדע, שכּן בּכל זמן שהצבּור צועק ואינו נענה, הוא שולח לפניו את היחיד, היודע לכוון תּפלתו לפי צורך השעה. יצירה היא, ויצירה עשויה להסתּגל: נשמעת לכשרון יוצרה, והולמת את מעלת־רוחו בּאותה שעה. ואַף־על־פּי שהיא נשמעה ליוצרה, אין היא משועבּדת לו כּחומר הלז. בּבחינת בּת היא, שמולידה מנחילה מסגולותיו, אַך אינו מתעמר בּה. – עד כּאן התּפלה המקורית – תּולדה; מכּאן ואילך היא נעשית אָב – טופס־ראשון לתפלותיהם של אחרים, אם יחידים או קהלות. המתפּלל־בּעדו, המתנה את געגועיו הפּרטיים, מעורר הד בּלב יחידים, מאחיו־לגעגועים, והללו מלחשים עמו כּל אחד מחביון פּנתו; ושליח־הצבּור, שבּצרת הרבּים לו צר, הקהל חוזר על בּרכותיו בּקול רם. בּין אלה ובין אלה – מסילתם נעשית רשות־הרבּים.
מועטים הם בּעלי־התּפלה, יחידי־סגולה, שלא כל דור זוכה להם; אולם רוב בּנין של מתפּללים הם: כּי מה יעשו ששים־רבּוא של בּעלי־מנין בּאין לפניהם מפלס־נתיבה אחד, אשר יתּן צורה לרחשי־לבּם ואשר ישים את התּפלה בּפיהם? “אָז ישיר משה ובני־ישראל” – משה תּחילה, והדר בּני־ישראל.
אין לך חברה, שאין תּפלותיה משתּלשלות דרך אַרבּע מדרגות אלה. ראשונה בּזמן בּאָה התּפלה הראשונה בּמעלה, הלא היא התּפלה המקורית. רגש מתחולל בּלבּו של אָדם־ויוצר, היודע לכבּוש את הרוח ולהלבּישו צורה – והלב משתּפּך בּתפלה, אם על עצמו או על הקהל. בּעקבותיו של היוצר יוצאים המעתּיקים־בּכוונה, תּאבי־התּפלה שלבּם בּן־חורין ולשונם אסורה: נפשם חלה ואינה יולדת; ועל־כּרחם שיבקשו לה תּקון בּתפלה שאולה, שנולדה לרגלי צרכים כּצרכיהם. מכּיון שבּני־החברה שנו ושלשו בּתפלה שאולה, שלא השתּתּפו ביצירתה, היא נעשית להם כּחובה, והם קובעים לה עתּים; ולאַט־לאַט הם דשים בּה, וההרגל הופכה לטבע־שני, שאינו טעון כּוונת־הלב מלכתּחילה. ואָז, ותיקים שבּחברה משכּימים ומעריבים לחזור על התּפלה בּיחידות; ונחשלים שבּה, שאין כּח־רצונם מספּיק להתעוררות בּיחידות, החוק כּונסם למקום אחד, בּשעה ידועה, ושם הם כּופים עצמם עד שרוצים בּתפלה.
דרכּה של תּפלה מלמעלה למטה היא, איפוא: לידתה – בּקדשי־קדשים של היוצר, המקריב משלו; משם היא נעקרת ובאָה לקנן בּלבּם של המעתּיקים, הקונים אותה בּיגיעה; אַחר כּך היא נהפּכת למזמור־חוקם של ותיקים, הזוכים בּה חנם; ולסוף היא נעשית לקרבּן־התּמיד של הצבּור. והתּפלה ממדרגה אַחרונה, התּפלה־בצבּור, לאָן היא יורדת, כּשעברה שעתה ובטל ערכּה? –
אין היא יורדת, אלא שבה ומתעלה.
כּי ברבות הימים הולכת גם שארית נשמתה של תּפלת־הקבע ופורחת הימנה. בּינתים מתפּתּח הלב ומתמלא המיה חדשה ותביעות חדשות; ולב זה המשוחרר, התּובע תּפלה חדשה, מנתּק את הקשרים שבּינו ובין התּפלה הישנה, שנפסלה. אותה שעה, שנכרתה תפלה מן הפּה ותפלת־הלב עדיין לא נתגלתה, שעת בּין־השמשות היא. חללו של העולם החברתי מתרוקן מכּל לחש; נפש האָדם יראה את געגועיה הערטילאים; ונדמה, כּאילו נצחה הדממה את הלחש נצחון גמור, ולב ופה כּאחד נאלמו עולמית. אולם, כּל עוד יש בּחברה סימני־חיים, אין לחשוש לזה; מפּני שאין חברה חיה שרויה בּלי תפלה לאורך ימים. הדממה המעיקה אינה אלא הדממה שלפני יצירה; יעבור זמנה – ותשוב תּקופת־הלחש לכשהיתה. החברה מעמידה מתּוכה שליחי־צבּור בּעלי־יצירה, והללו נופחים רוח חיה בּמלים המתות, על־ידי צירופים חדשים, מקוריים. וחוזר חלילה.
* * *
ואנחנו – בּני אברהם, יצחק ויעקב?
מתּחילה בּעלי־תפלה היו אבותינו: אָביה של אומתנו הראָה בקיאותו בּתכסיסי־תפלה, בּין כּשהתפּלל על עצמו, בּברית־בּין־הבּתרים, בּין כּשהתפּלל על אחרים, בּמעשה סדום ועמורה. מחוקקנו – כּבר העידו עליו בּני־מדין, שבּיניהם גדל, כּי לא היה כחו אלא בפיו. ותורה מעידה, שיודע היה לכוון תּפלתו לפי צורך השעה: על היחיד הסתּפּק בּתפלה הקצרה “אל, נא, רפא־נא לה”; וכשהיה כלל־ישראל בּסכּנה, התנפּל “לפני ה' את אַרבּעים היום ואַרבּעים הלילה”. וראה, כּמה חביבה היתה תפלתו לפני המקום, שלא שבה ריקם מעולם, חוץ מפּעם אַחת – כּשבּקש רחמים על עצמו. גבּורינו, לא נצחה חרב־פּיפיות שבּידם אלא בּזכות רוממות־אל שבּגרונם. נביאינו, כּל חייהם היו תּפלה אַחת ארוכּה. ספר תּהלותינו, אין לך אומה ולשון שלא באָה ללקוט ממנו צרי לנפש. מקדשנו נועד להיות “בּית־תּפלה לכל העמים”. ואַף אלהינו, כּשבּא להגבּיר מדת־הרחמים על מדת־הדין, הוא פותח בּ“יהי רצון”.
בּני־העליה היו מחבּרי התּפלות, ושאָר בּני האומה היו קוראיהן, איש כּפי השגתו. וכל עוד היה ישראל נער, לא נעשתה לו התּפלה לחק־עולם; אלא בכל דור ודור היתה מתחדשת, לפי צרכיו של אותו דור, ואָדם מישראל היה רשאי לשפּוך שיחו לפני קונו בכל מקום ובכל זמן שהוא – והקדוש־בּרוך־הוא שומע תּפלתו. “בּכל המקום אשר אַזכּיר את שמי, אָבוא אליך וברכתּיך”.
אַך משלקתה חופשתנו, לקה עמה גם חופש התּפלה. את מקום הנביאים־היוצרים ירשו החכמים־המתקנים, אלה שתּקנו תפלות בשביל אחרים ועשאון חובת־גברא, דבר השוה לכל נפש. מאָז נהפכה התּפלה לעבודה. אָמנם עדיין היתה העבודה – “עבודה שבּלב”; והלב לא חרב כּליל אפילו עם חורבּן־הבּית: ליחו הפּיוטי נגנז, כּדי שלא תהיה עין־רעה שולטת בּו, אַך לא נס. ולפי זה אָנו מוצאים שקיום־המצוה היה מסור לנטית־הלב: העוסק בּתורה היה פּטור מן התּפלה, לדעת האחד; השני לא היה מתפּלל אלא בּמקום שהוא לומד; היה מי שסבר, כּי תפלת־ערבית רשות היא; אחרים לא היתה דעתּם נוחה מתּפלת־קבע, שאין עמה חידוש. ומזמן לזמן השתּחרר הלב מכּבלי ה“עבודה”, והשתּפּך בּתפלה מקורית נאדרה, כּתפלותיהם של אבּן־גבירול, הלוי וחבריהם – עד תּפלת “לכה דודי” ועד בּכלל. אולם אלה היו היוצאים מן הכּלל – ה“זכר למקדש”; בּעוד ששאָר כּל הפּייטנים מימי־הבּיניים חבּרו “יוצרות” תּחת יצירות, ומקומה של השתּפּכות־הלב נטלה אצלם השתּפּכות־המוח.
ומשגברו הצרות ונתמעטו הלבבות בּיותר, נסתּתּמו מעינות התּפלה לגמרי, ונשפּטנו לרוות צמאוננו בּמי־בורות, בּלקוטי־קדמוניות בּלבד; ואָז נחתּם סדור־התּפלה. תּוצאותיהן הקשות של חתימות ממין זה ידועות למדי: עם חתימת המקרא נקפּד חוט הנבואָה; חתימת התּלמוד היתה סוף הוראָה. גם חתימת ה“סדור” הביאָה לידי תוצאָה מעין זו: על־ידיה נחתּם גזר־דינה של התּפלה בּת־החורין, בּין החפשית לחלוטין, בּין החפשית לשעורין. ומכּיון שנמסרה התּפלה לדפוס, נמסר גם הלב לדפוס – כי קבּל עליו את הדין בּהכנעה וחדל להתקומם. אפילו החסידות, שנתכּוונה להפוך קערה על פּיה ולעשות את יסוד־התּפלה עיקר העיקרים בּעולמנו, – אפילו היא לא היה בכחה למרוד בּ“סדור”. די היה לה בּחידושים כּל־שהם, כּעין התּרת תּפלה־ביחידות, איחור זמנה ושנוי הסדר של פּרקיה – “הודו” קודם ל“ברוך שאָמר” או “בּרוך שאָמר” קודם ל“הודו”, – וב“תקונים” כּאלה דמתה לצאת ידי החובה של שדוד־מערכות.
ירידתנו כּשהיא לעצמה היתה כהלכה: מבּנים למקום נתגלגלנו והיינו לעבדי ה“סדור”. אולם יותר מדי אָרכה התּקופה האַחרונה, תּקופת השעבּוד, עד שכּמעט נואַשנו מחידוש התּפלה. בּינתים החל הלב המוכּה להראות סימני חיים חדשים; החיים החדשים הולידו תּביעות חדשות, שלעומתן נראה ה“סדור” הישן – ישן־נושן. הלב התּוסס בּעט בּתפלה נוקשה; תּפלה חדשה עד טרם נשמעה; אלמי־התּפלה נתרבּו במחננו, ובחללו של עולמנו גברו הקרירות והריקניות. והיינו משתּאים לדעת, אם השעה שעת בּין־השמשות היא, שעת־מעבּר מדומיה לשירה חדשה, או השעה האַחרונה, המבשרת את בּוא הדומיה הנצחית.
בּדור שלפנינו נתעורר ניצוץ של תּפלה ונאחז בּנשמתו של משורר הדור ההוא, י. ל. גורדון, שישר את המסילה לפני בּיאליק בּכמה אופנים. אולם הניצוץ הלז נתגלגל לתוך “הים הקדוש”, לתוך סביבה של כּפירה, על כּן לא יצא ללהב; בּקפּאון זרח ובקפּאון כּבה. בּשביל שיפּתח פּה לאלמים, היתה דרושה שלהבת שלמה מצד אחד וספירה־של־כּושר מצד שני – נפש משורש־התּפלה בּתוך דור־זכּאי; ושני התּנאים הללו נתמלאו עתּה: השלהבת נתגלתה בנשמתו של בּיאליק, והספירה הכּשרה נמצאָה בדור בּעל־תּשובה זה שאָנו חיים בּו.
אם לשירה – יש לו, לביאליק, חברים בּספרותנו; אַך לתפלה אין לו חבר בּין משוררי־הדור. שהם מנגנים לפנינו, והוא מדובב את שפתותינו; הם מגלים לנו מהגיוני לבּם, והוא מסייע לנו לגלות את לבּנו אָנו.
ספר־התּהלות של חיים נחמן בּיאליק אינו סדור “כּל־בּו”. מעטה בו המית־הגעגועים שבּין אָדם לקונו; וחסרה בו תּפלה־זכּה לאָדם הרגיל בּחובת־הלבבות. הבּורחים מן האשה אל האשה מוצאים בּו הד לרחשי־לבבם; אַך הבּורח מפּני האלהים אל האלהים ו“מתכּסה מחמתו בּצלו” – עד היום הוא מחויב ללכת אצל המשוררים־הפּילוסופים של תּקופת־ספרד. מי שיצרו הטוב משיאו ליהנות מיפיו של הטבע המוחש, ידרוש בּביאליק; אַך מי שנכסף להדבק בּ“זיו העולם”, מפּני שהוא “חולה אהבתו”, לא ימצא אצלו תּרופה. תּובע הוא, משוררנו, את עלבּונו של היהודי מאלהי ישראל; אַך מתהלך הוא בּשלום עם “יוצר אור ובורא חושך”, שבּכלל “דרך רשעים צלחה” בּעולמו. כּלל־ישראל מצא בו סניגור; אולם הפּרט, היחיד הנמק בּעוון־הולדו, ישוב ממנו כּלעומת שבּא. בּקיצור, בּיאליק אינו פוסק אַחרון; ואין לתמוה על כּך: ה“סדור” החדש לא נחתּם בּו, אלא נפתּח על־ידו, – והמתחיל בּתחיה אין אומרים לו “גמור!”…
דייהו, שזכה להיות הפּותח את צנור־התּפלה הסתום. וכשיפּתר חלום־התּחיה לטובה והמשכת־השפע תּהיה לנחלת־הרבּים, יעמוד קובץ־מזמוריו בּראש סדור־התּפלה החדש של אומתנו המחודשת: סדור־התּפלה הפּתוח – שיהיה פּתוח לכל דורש, בּכל נפתּולי החיים, ופתוח לכל חדש ומתהווה; סדור־התּפלה המתפּתּח – שיהיה מתמלא מדור לדור ואינו נחתּם עולמית.
כ“ט ניסן, תרע”ו.
נדפּס ב“התורן” שנה חמשית, גליון ל"ד (י“א כסלו, תרע”ט).
נשמה־לבטלה
מאתשלום דב בר מקסימון
(לזכר אַברהם רובינזון).
בּמקום־תּורה אחד אשר בּמדינת הלוויציה, בּעליתו של אחד הסופרים העברים הצעירים, נפגשתּי אתּו ראשונה, לפני חמש־עשרה שנה.
בּין הנאספים נמצאו אחדים מפּרחי־סופרינו, שגלו למקום־תּורה הלז, ועמהם אחרים, שיצאו להם מוניטין בּספרותנו לאַחר־זמן; וכדרכּם של תּלמידי־חכמים עניים, הרעבים לתורה וללחם, התלקחה ביניהם מלחמה־בשלום, מלחמתּה של תּורה. נושא הוכּוח היה החלק השני של ספר “על־פּרשת־דרכים”, שאַך יצא אָז לאור. והמתווכּחים, היו מהם שלא ניכּרו בהם סימני־אישיות; רק קול דברים שמענו, ותמונה איננו רואים. אחרים, כּבוד עטם היה מגין עליהם, שלא יחקור הרואה בּמופלא ממנו. אחד היה רובּינזון, שהספּיקה לו זכות־אישיותו בּלבד. בּעל קומה־זקופה ושכל־ישר; בּעל הרגשה דקה, והוגה־דעות מתון; מכבּד דעות חבריו, ואינו מוותּר מדעותיו שלו; נדיב־הרוח, אַך לא פזרן; זהיר בּדבריו ושוקל כּל הגה היוצא מפּיו – כּאילו יחרב עולם ומלואו בּגלל טעות כּל־שהיא בּמחשבה. לא לחנם התראה כּנושא־כליו של אחד־העם כּל אותו הערב.
ספורים היו דבריו. נדמה, שבּכוונה עוצר האיש בּשטף־דעותיו, כּאילו דבר־סתר עמו. לאַחר כּמה שנים, כּשהכּרתּיו לדעת מקרוב, נתגלה לי ה“סוד”: את נר יי – את נשמתו – היה מסתּיר מעין זרים.
ושוב נזדמנו שנינו לפונדק אחד – ל“המעורר” של בּרנר; וגם בּפּעם ההיא היה נושא דברינו – אחד־העם, שבּאותה שעת־חירום חל חג יובלו. רובּינזון פּרסם מעין מכתּב־גלוי לאחד־העם, ובו פּתח בּדברי־הערצה וסיים בּדברי־תוכחה כּנגד הרועה, שעזב את צאן־מרעיתו בּשעה שהקיפון זאבים; ואני נסיתי כחי להעתּיק מן המחשבה אל הכּתב את הצורה, שבּה שויתי לפני עד אָז את הרב. אני, עטי המתחיל היה רועד בּידי – וחתמתּי שמי מפורש על מאמרי; ורובּינזון, שלא אַחת ראָה שמו בּדפוס לפני כן, בּחר לדבּר בּהסתּר־פּנים, גם בּמאמר ההוא, גם בּמה שבּא ממנו ב“המעורר” אַחר־כּך. מה ראָה על כּכה: הכבר החל הספק לנקר בּלבּו ולערער את יסודות אמונתו בּכחו?
ובו בזמן היה הוא משמש בלשכּת “עבריה” שבּברן, ואני – בּאגודת “דוברי עברית” שבּלונדון. ומכתּבים היו נשלחים מהתם להכא ומהכא להתם, ומכתּבים שהגיעו מהתם להכא נאמרו לפעמים קרובות דברי־חיזוק לעובדים בּ“מחנה הנשאָר”. אַך מבּין־השיטין שלהם היה ניכּר, כּי נשמת־החסידים של רובּינזון, המעוררת אחרים לעבודה, היא עצמה צריכה תמיכה; ניכּר היה, כּי נודדת היא בנתיב־האמונה רק מתּוך אונס, מפּחדה להלך יחידה בחשכּת־היאוש…
עברו שנים אחדות – והזמן קרבנו גם בּמקום. בּטלטוליו נתגלגל רובּינזון ללונדון; בּיתר דיוק – ל“בּריטיש מוזיאום”. “צנא דמלא ספרי”? – חלילה וחס! ה“סל המלא ספרים” אינו יודע להעריך כּראוי את הנמצא בו, ואינו מבחין בּין ספר לספר, בּין תּורה לפלסתּר. ה“סל” והספר מזדמנים זה אצל זה על־פּי מקרה בּלבד; וכשם שבּולע הסל ספרים שונים בּלי הבחנה, כּך הוא פולטם בּלי יסורי־פרידה. הסל – ואפילו הטוב שבּ“סלים” – תּפיסתו מהירה, אבל שטחית; מכּיר הוא את הענינים על־פּי סימניהם החיצוניים, אַך לעולם אינו יורד לעמקם. ואילו רובּינזון היה “סיני” ו“עוקר הרים” כּאחד: למדן מופלג, ועמקן; קורא ושונה ותיק, ומבקר שנון; מהיר התּפיסה, ומסתּכּל בּמסתּרים; ומתּוך אוצרות הידיעות שצבר, היה בורר וקולט, בּורר ונוחל – והופך את הטוב־שבּספר לחלק מעצמותו.
בּקיאות וחריפות, כּשרון־המחשבה וכשרון־ההבּעה, געגועי־יצירה ויסורי־בטלה, משאַת נפש ואמונה, סבלנות והתמדה, – האין לתמוה על כּי איש אשר אלה לו מת ערירי?
בּמה התנדף כּשרונו? –
חלק הגון ממנו התנדף בּעבודה־זרה – בּכתיבת חבּורים על־שם אחרים, הלא הם “תּלמידי־החכמים” הנכונים לשלם בּכסף מלא בּעד התּואַר “חכם”. על פּת־לחם יפשע גבר וימכּור את כּשרונו. הידון אותו לחובה מי שלא הגיע למקומו?…
ומה שלא נמכּר לעבודה־זרה, נחנק מחוסר עזות. גדולה חוצפּה, שמועילה גם כּלפּי שמים, ואין לך תּבלין לכשרון יותר ממנה. אחדים מחבריו של רובּינזון, שזכו לכשרון מעט ו“תבלין” הרבּה, עלה בידם ובצרו להם מקום בּחיים ובספרות; ורובּינזון, שחונן בּכשרון, אַך לא בּ“תבלין”, העלה בידו חרס. אי, ענותן! רובּינזון, איש־האשכּולות, השתּוקק לקבּל פּני רבּו, אחד־העם, המתגורר בּלונדון, – ועלה אליו בּרגל, פּשוטו כמשמעו.
ורובּינזון עזב את אַנגליה, והחבילה נתפּרדה; אַך עדיין הכּתב והמכתּב מקרבים את הרחוקים־בּמקום. רובּינזון מריץ מכתּבים, ומתּוכם נדמה כּאילו שב לימי־הפּריחה. “רגלי האַחת בּארץ־ישראל, וקרוב לודאי, שבּסוף הקיץ תּהיינה שתּי רגלי שם. – – – ואַתּה, אַכזר, כּתבתּי לך זה שלש פּעמים, מבּלי לקבּל ממך תּשובה. אם לא נאבדו מכתּבי ולא מתּ – הלואי שתּמות, תּקח לך אשה, או תהיה לעסקן צבּורי. ואם חפץ אַתּה שאַשלים אתּך ואהפוך את קללותי לברכות, היינו – שלא תמות, לא תקח לך אשה, ולא תהיה לעסקן צבּורי, – מהר וכתוב לי את אשר אתּך”…
ואני ממהר וכותב אליו, ומעוררו שיתחיל לנטור את כּרמו שלו וישפּיע על הרבּים מן העושר השמור בּנפשו; ובשכר זה אתּן לו “את עכסה בתּי לאשה”. והוא עונה: “ובנוגע ל”עכסה בתּך“, מרגיש אני, ש”קרובים" אָנו גם בּלאו הכי – – – הכּל בּידי־אָדם, חוץ מן האמונה בּעצמו. ואולם דע לך, כּי אותו קומץ־האמונה שהיה לי, לא אָבד; ואם לא יקומו החיים לשטן כּנגדי, יספּיק כּדי לתת ערך ומטרה לחיי. ודי בּזה".
“ודי בּזה”… כּי החיים אָמנם קמו לו לשטן והרסו את כּל תּקותיו; ונושא־כליהם של החיים – הלא הוא המות – כּרה להן קבר, לתּקוות הנכזבות.
“בּברלין נפטר הסופר העברי הצעיר, ד”ר אַברהם רובּינזון. המנוח פּרסם רשימות שונות בּ“הדור” של פרישמאן ובעוד עתּונים עברים. יהי זכרו בּרוך!"
כּך הודיעה העתּונות.
“ודי בּזה”? –
לעתּונות, אַך לא לי. נשמתו התּועה של רובּינזון מרחפת סביבותי בּימות־החול ובשעות־הקודש, בּימי־הרעש ובשעות־הבּדידות. ולא על מיתתו אני מתאַבּל: אַברהם רובּינזון נתבּקש לישיבה־של־מעלה – ועלה. ומה בכך? וכי מי מאתּנו בּר־דעת שאינו מוכן ומזומן “להחזיר את הפּקדון לבעליו”? אלא על מה ראוי לקונן? – על חייו, שלו ושל שכּמותו.
בּרוחניות, כּמו בּחמריות, אַתּה מוצא עשיר וכילי, שיש לו ואינו רוצה ליתּן; וכנגדו נדיב ועני, שרוצה ליתּן ואין לו. כּזה כּן זה אין הנאָה מהם לעולם; ולפיכך מכאיבי־לב הם שני החזיונות הללו: עשיר וכילי הוא חזיון מרגיז, ונדיב ועני הוא חזיון מעציב. זהו מבּחינת הכּלל; אבל מבּחינת הפּרט אין קיומם של אלה מחוסר־טעם: מי שיש לו ואינו רוצה ליתּן, מוצא נחת־רוח בּמה שהוא רובץ על “גל של דינרים”; ומי שרוצה ליתּן ואין לו, נחמתו בעניו – בּהכּרה, כּי מה שהיה בידו לעשות עשה. אולם אין טעם ואין כּפּרה לחיי אָדם שהוא עשיר ונדיב – וחבוש; שיש לו, והוא רוצה ליתּן – אַך ידיו אסורות ואין לו שליטה בנחלתו להוציאנה מרשותו לרשות־הרבּים.
דייטון, מרחשון תרע"ט.
נדפּס ב“התורן” שנה חמשית, גליון מ"ו (אדר־ראשון תרע"ט).
כפירה והמרה
מאתשלום דב בר מקסימון
בּימים אלה הוכרז בּעתּונות הישראלית, כּי מלאו שבעים שנה לארי שבּחבורה, למאכּס נורדוי, הנודד לעת זקנה מגולה לגולה; ולהבדיל בּין החיים והמתים – כּמעט בּו בזמן בּאָה בּקצת עתּונים ידיעה חטופה, כּי אַרנולד בּ. ארליך (“שבּתי בּן יום־טוב אבן־בּודד”), בּעל “מקרא כפשוטו”, מת בּשנת השבעים ומעלה לימי חייו. לא חגונו עם האחד, ולא הספּדנו את השני. לא חגונו עם האחד, מפּני שלא עת חג היא לו ולנו, שעה זו, שגויות חללינו צפות על־פּני כל הנחלים שבּמזרח־אירופּה; ולא הספּדנו את השני, משום שאין זאת מיתתו הראשונה. על עמו מת ארליך עוד בּחייו, בּימי־בחרותו, כּאשר התנצר בּהשפּעתו של פראנץ דליטש בּגרמניה. לאַחר זמן נדד משם לאַרצות־הבּרית, השיג שטר־תּשובה מאת רבּנים אחדים, והקדיש מאָז כּחו לחקירה בּחכמת־ישראל; אבל הצבּור לא השגיח לא בתשובתו, ולא בהכשר הרבּנים, בּאי־כח הדת שהמיר, ולא בחקירותיו במקרא, שנכתּבו ראשונה בּלשון המקרא. ארליך נשאַר כּל ימיו “אבן בּודד”.
מפּני מה ננעלו בּפניו שערי תשובה?
התּשובה העולה מאליה היא: ארליך כּפר בּאלהי ישראל, לפיכך יצא מכּלל ישראל. ובזה יראו רבּים מופת חותך, שכּל־עיקרה של היהדות הוא – הדת. יבואו תולדות נורדוי ויעידו כּנגד סברה זו: נורדוי גם הוא כּפר; ולא זאת בּלבד, אלא שנורדוי כּפר בּיסודה של דת ישראל, בּין שאָר דתות, בּעוד שארליך המיר רק צורתה בּאַחרת. אף־על־פּי־כן, צא וראה כּמה שש עליו העם, על נורדוי, כּששב אל המחנה, וכמה חבּה לאומית נודעה לו מאָז ועד היום, ואפילו מצד החולקים עליו. אמור מעתּה, כּי לא הכּפירה הדתית, כּשהיא לעצמה, היא שכּרתה את נפש ארליך מעמיה, אלא ההמרה, היינו – הפרת הבּרית, הכּרותה בּין האומה ואישיה. יש לך בּני־זוג, שפּורשים זה מזו בּשעה של לקוי־אהבה: כּל זמן שלא החליפו זה את זו בּאחרים, בּני־זוג הם; החליפו – נתפּרדה החבילה. אַף כּאן: נורדוי, שכּפר ולא המיר, לא יצא מכּלל עמו גם בּשעה שהתרחק ממנו; וארליך, שהמיר ולא כפר, נאסר על אומתו הגרושה.
וכאן יש מקום להקשות: היא הנותנת! לדידך, הן גם נורדוי מומר הוא, לפי שהמיר תּרבּות עמו בּאַחרת, או באחרות; ומכּיון שאָנו מוצאים, כּי ישראל שהמיר תּרבּות עמו יש לו כּפּרה, וזה שהמיר דת עמו דינו בכרת, – שמע מינה, שהיהדות עומדת בּעיקר על הדת.
על זה יש להשיב: הן; בימי לקוי הלאומיות.
בּימי בריאותה היו לה, ללאומיות העברית, הרבּה סימני־חיים: ארץ, לשון, תּרבּות, דת, וכדומה; וכל סימן וסימן נחשב לעיקר גדול בּחייה. בּהשתּלשלות הסבּות ושנוי הזמנים בּא, מזמן לזמן, שנוי גם בּערכים הלאומיים: סימן, שנחשב בּתקופה זו ליסוד קיומה של האומה, תּש כּחו בּתקופה אַחרת, או שנחתּך לגמרי; ובהיות האומה חפצה חיים מכּל מקום, תּלתה קיומה בּסימן אַחר, שהיה כחו יפה בּאותה שעה.
בּימי דוד בּן ישי לא נחשבו נשואי־תערובות לסכּנה; אַך כּל העוזב אַרצו היה דומה כּאילו עוזב אלהי אבותיו: “כּי גרשוני היום מהסתּפּח בּנחלת יהוה, לאמר: לך עבוד אלהים אחרים”. הסבּה ברורה: העם הפּשוט והאיתן, המחובּר לקרקע, יש בּכחו לעכּל יסודות זרים; אַך אי־אפשר לו להשאר בּחיים אחרי הנתקו מעל אַדמתו. וכנגד זה, בּימי עזרא ונחמיה היה רובּה של האומה גר בּחוץ־לארץ, וסכּנה היתה צפויה לקיומה ממקום אַחר – מנשואי־התּערובות, ש“בּניהם חצי מדבּר אַשדודית, ואינם מכּירים לדבּר יהודית”… עם זה, מכּיון שנתלש פּעם מעל אַדמתו ולא נכחד, סר פּחד הגלות מעליו; אַך בּיחד עם זה אָבד לו כּח העכּול, וכל יסוד זר, שחדר לתוכו, היה עלול להפרידו ליסודותיו. חשמונאים הראשונים, שהיו מוכנים למסור נפשם אפילו על “ערקתא דמסאנא”, הם־הם שהתּירו את המלחמה בּשבּת: מסירות־הנפש מצד זה וחלול־השבּת מצד זה, שניהם למטרה אַחת שמשו – לשמירת קיום האומה. בּימי רבּי עקיבא ורבּי חנינא בּן תּרדיון, כּשהכּיר האויב, כּי התּורה מקור־חיים היא לעמנו, והתנכּל לסתמו, – נמנו וגמרו, שתּלמוד גדול, והיו יוצאים להקלף ולהשרף על למוד התּורה. בּימי תלמידיהם שנתרבּו הבּורחים מן הארץ ונתמעטו היודעים את השפה אפילו בין תּלמידי־החכמים, אָמרו, ש“כּל הקבוע בּארץ־ישראל ומדבּר בּלשון־הקודש – מובטח לו שהוא מחיי עולם־הבּא”.
כּל אלה היו ערכים ומבצרים כּאחד: חביבים היו עלינו מצד עצמם, מצד היותם קנינינו הלאומיים, וחביבים מפּאַת תּועלתּם, מפּאַת שמשם לנו מגן בּצרה; ובשעת חירום היינו מגינים עליהם גם מתבּצרים בּהם. לא תמיד הצלחנו במלחמתּנו: פּעמים הוכרחנו לוותּר, לפי שעה, על אחד הערכים, או אחד המבצרים; ובאופן זה הלכנו והתרוששנו מתּקופה לתקופה. אַך כּל זמן שנשאַר לנו ערך אחד ומבצר אחד, היה לנו תּוכן לחיינו ואפשרות לקיומנו. הלשון אָבדה לנו למחצה, על־ידי מלחמה־בשלום ארוכּה, בּתקופה שלא עמדנו על ערכּה הלאומי של לשון; הספרות נחתּמה בּשעה של סלוק־השכינה; הארץ נגזלה מידנו בּזמן שנשאנו עין למבצר לאומי אַחר – לתורה ומצוות. על הדת לא נרדפנו בקביעות, עד שגברה ממשלת הנצרות בּעולם, הלכך נתקיימה בידנו גם אחרי לקוים של שאָר ערכינו. ומשנתפּשטה הנצרות ושמה על דתנו מצור תּמידי, היתה היא תקותנו היחידה, וממילא צמצמנו כּל כּחנו בּמלחמה על קיומה, שבּו היה תלוי קיומנו.
אולם, גם בּימי דלותנו הלאומית לא היתה הדת שולטת בּמחננו בּזכותה בּלבד. קלוט קלטה אל תּוכה את שרידי הערכים האחרים – הספרות, הלשון וזכרונות האָרץ – וקדשה אותם ונתקדשה על־ידיהם. משועבּדים היו ערכים אלה לדת; אַך בּכל עת שהגיע אליהם רמז של תּחיה, התנערו משעבּודם ויצאו לרשות עצמם. כּך התנערו בּימי־הבּינים, בּתקופת התּחיה הערבית־עברית; וכך עלה להם גם בּעת החדשה, מימי תקופת ההשכּלה שמבּלי דעת שמשה פרוזדור לתחיה.
היוצא מזה: בּימי הלקוי, שלקתה אומנתו, בּלעה הדת את שאָר ערכינו; אַך כּלקוי כּתוצאותיו בּאו על האומה שלא לרצונה. עכשיו מתעודדת האומה לצאת מן המצור לחיי־פרזון, מהתכּווצות להתפּתּחות, ומצמצום לחיים מלאים; ובזה מונחת השאיפה לבטל את ההגמוניה של הדת בּחיים, לשחרר משעבּודה את שאָר הערכים הלאומיים, ולהשוותם אליה בּזכויותיהם. ילעג לו מי שילעג על שאיפה זו, שלעתיד יהיה דינו של מומר תּרבּותי, כּדינו של מומר דתי, בּכרת; בּדברי־ימינו יש סמך לזה. היו ימים, שהעמידו חכמים את “פּושעי ישראל”, המומרים לדת, למעלה מ“חסידי אומות־העולם”; לאַחר זמן, כּשנתרבּו חסידי־הדת, שמסרו נפשם על דת עמם, ירדו המומרים למדרגת בּוגדים. יקומו לנו חסידי־תרבּות, שיהיו מוכשרים ומזומנים למסור נפשם על תּרבּות עמם, וירדו גם מומרי־התּרבּות למדרגת בּוגדים.
וגרעין של “חסידות” זו כּבר ישנו בקרבּנו. כּל הנושא את רעיון התּחיה בלבבו, נושא נפשו אל השחרור הפּנימי הלז, אַף אם בּשפתיו הוא מתנגד לו; וכל העובד לשם התּחיה, אפילו אם הוא הולך סחור־סחור – מקרב את הקץ.
ניו־יורק, חנוכה תר"ף.
נדפּס ב“מקלט” כרךְ שני, ספר ד' (טבת, תר"ף).
תושב ונודד
מאתשלום דב בר מקסימון
עוד שתּי נשמות עשירות נסתּלקו מעולמנו הדל: אַדולף שטאנד בּוינה, ויחיאל מיכל האלפּרין בּצפת.
שניהם התמכּרו כל ימיהם לעבודת הלאום, כּל אחד על־פּי דרכּו: שטאנד – בּכל לבבו, והאלפּרין – בּכל נפשו ובכל מאודו. שניהם לא היו למה שהיו, עד שמרדו במסורת של חנוכם וסביבתם: שטאנד, שהיה מחבושי הטמיעה, התּיר עצמו מאסוריו, וכונן כּלי־זיינו מול המאסר שממנו נמלט; והאלפּרין, שהיה בּן עשירים ובן מיוחסים ותורנים, יצא מאָהלה של תּורה, ובחר בּחיי־דחקות ובעבודה המפרכת את הגוף.
עד כּאן – דמיון; מכּאן ואילך – הבדל: הבדל בּתוכן ובצורה, בּשאיפה ובבטוי, בּשורש־נשמה וב“מזל”.
בּעצמו של דבר היה האלפּרין שלם משטאנד: שטאנד נתן – מהונו, מחייו, מעצמותו; והאלפּרין הפקיר – את הונו, את חייו, את עצמותו. שטאנד עבד עבודת הגאולה – וחי ומת בּגולה; והאלפּרין התמזג עם ארץ־שאיפותיו בּחייו ובמותו. אַף־על־פּי־כן עלה לשטאנד מה שלא עלה להאלפּרין: שטאנד היה לבוש שלמים, והאלפּרין – קרעים; שטאנד בּצר לו מקום בּחברתו, והאלפּרין כּאילו נעקר מן השורש.
בּעודנו צעיר לימים התנשא שטאנד למדרגה ראשונה בּחברתו, חברת פּרחי־הלאומיים שבּגליציה; ומזלו זה לווהו כל ימי עמידתו, משך דור שלם: הוא אחד מראשי הציונים בּארץ־מולדתּו; נשיאָה של ההסתּדרות הציונית בּארץ ההיא; אחד מעמודי “הועד הפּועל הגדול” הציוני; חבר בּבית־המחוקקים האוסטרי; ראש “הקלובּ הלאומי” שם; ראש־המדבּרים וראש־הלוחמים על כּבוד עמנו בּמדינה; דבּר ליהדות הגליצאית, ואַחר־כּך – לזו האוסטרית. ובכל אשר פּנה – הצליח.
והאלפּרין היה מן הזורעים ואינם קוצרים. הוא היה הראשון, שנתן מדמו לאַדמת עמו; והאדמה לא נתנה לו את יבולה. הוא היה הראשון, שחלם על־דבר לגיון עברי; וכשנתקיים החלום, לאַחר עשרים שנה, נשכּח החולם מלב. הוא היה הראשון, שנשא את הדגל העברי בּריש־גלי, אַף דרש בּקהל על־אודות צי עברי, – ולא זכה לראות בּעיניו את האניה הראשונה, שנפנף עליה דגל אומתו. הוא היה הראשון, שהקדיש את כּל אשר לו ואת כּל אשר בּו לאומה; והאומה מנעה ממנו את בּרכתה. הוא היה דואג לכּל – ונעזב מכּל.
שנוי־מזל זה, של שטאנד והאלפּרין, תּלוי בּעיקר בּשנוי־המדור של נשמתם: שטאנד היה בּן־הישוב, והאלפּרין– בּן־המדבּר.
בּן־הישוב נוסע בּדרך־המלך – דרך שכּבשוה אחרים לפניו, ושירוצו בה רבּים לאַחריו. דרך־המלך מסוימת ובטוחה: אין בּה מקום לא לבקשת נתיבות ולא לאבדת נתיבות; אין בּה לא מן הקסם שבּדמיון וחזון ולא מן הסכּנה שבּחזיונות מתעים. דרך המלך סלולה: אין המהלך בּה הווה ראשון, אַך אפשר לו שיעשה ראש – אם זכה לכשרון־הנהגה ולשעת־כּושר. בּדרך־המלך נוהרים הרבּים; וכל המוכשר לשמש לפניהם או להשתּמש בּהם, זוכה ובא על שכרו.
ובן־המדבּר נודד כּל ימיו בּחול. בּחול יש סוללים, ואין מסילות: המהלך משאיר שם עקבות צעדיו, והרוח בּא ומוחה אותם. כּל הכּובש לעצמו שביל בּחול – ראשון הוא, בּין אם קדמו לו אחרים, בּין אם לא קדמו לו; אַך ראש איננו, מפּני שאין שבילו נעשה מסילת־הרבּים. ראשון הוא ואין לו שני, רב מחוסר־תּלמידים, וחלוץ בּלי מחנה. אַחים יש לו – כּל הנודדים בּעבר, בּהוה ובעתיד, שגורל אחד להם ולו; אַך חברים בּפועל, השותּפים עמו בּמעשיו ועניניו, אין לו. המדבּר כּולו רז: לא הרז העמום, הטמיר בּערפל; אלא הרז הבּהיר, הנעלם בּאין־סוף. ובממשלת־הרזים אין בּטחון: אַויר־המדבּר הוא ערש חזינותיו של הנודד, והחול נשמע לפעמי רגליו; אַך יש שהחזיון הוא חזיון־שרב, המתעה את הרואה המאמין, והחול מתקומם על הדורך, המטבּיע עליו חותמו – ובולע אותו חיים.
המנהיג בּן־הישוב, כּשמגיעה שעתּו להסתּלק מן העולם, הוא נאסף אל עמיו: בּתוך חברתו הוא מפקיד נשמתו; יש לו קהל מספּידים ומלווים, המרגישים בּאבדתו; יש לו בּנים, הקוברים אותו בּקברות אבותיו; יש לו מכבּדים, המציבים לו ציון; ויש לו מעריצים, העולים בּרגל אל קברו.
והחלוץ בּן־המדבּר ערירי בּמותו כּבחייו: אין מי שישים ידו על עיניו, אין עורכים לו הלויה, אין מעמידים ציון לנפשו, ואין משתּטח על גל עפרו. קברו – החול, ומספּידו – הרוח. ורק יש שאחד מאחיו, החלוץ הערירי כּמוהו, מזדמן לפני גל־החול שכּסהו, אותו ואת חלומותיו, קורא בלבבו “קדיש” שכול, שאין עונה אחריו “אָמן” – ופונה משם לדרכּו, לבקש את גל־החול הצפון לו עצמו.
היש שכר לפעולות שניהם? –
הן!
המדבּר הוא מ“סיטרא דדוכרא”, והישוב – מ“סיטרא דנוקבא”: בּמדבּר מתהווה הגרעין, ובישוב הוא מתפּתּח; המדבּר יוצר את התּנועה, והישוב קובע את המנהג; המדבּר מקים נביאים ומהפּכנים, והישוב מגדל כּהנים ושרים. המדבּר הוא ארץ החלומות, והישוב הוא ארץ הפּתרונים; ואי־אפשר לעולם בּלי חלומות, כּשם שאי־אפשר לו בּלי פתרונים.
אָמנם יש שהיסודות המתנגדים האלה יתקרבו ויתרכּבו, ופרי ההרכּבה יהיה – נפש שמדבּר וישוב, חזון ופעולה, נושקים בּה הדדית: נפש של נביא־ומחוקק, שבּמדבּר מתגלה אליו אלהיו, ובישוב הוא מבקש ומוצא את חברתו; שבּמדבּר הוא חוזה את חזונו, ובישוב הוא מגשם אותו בּפעולות. אַך הרכּבה ממין זה היא חזיון יקר. בּרגיל, נחלקים בּני־אָדם־וחוה לתושבים ולנודדים, המתנגשים אלה בּאלה, משתּתּפים אלה עם אלה, מתפּרנסים אלה מאלה – ועומדים בּזרותם. התּושב מתיחס בּחשד אל בּן־המדבּר הנודד, ונזהר מפּני רוח־ההפּכנות שבּו; והנודד מתיחס בּרוגז אל בּן־הישוב הבּוטח, ובורח מפּני צלן של “גפנו ותאנתו”.
* * *
יבכּו בּני־הישוב שבּתוכנו את אַדולף שטאנד, אַף יקימו לו מצבה כּערכּו; ובני־המדבּר יעמדו בּפני גל־החול של האלפּרין, יכתּבו עליו בּאצבּע “פּה נטמן” – ויסורו משם, לבל תּראינה עיניהם בּבלע הרוח את הכּתובת.
ניו־יורק, ז' שבט תר"ף.
נדפּס ב“מקלט” כרךְ שני, ספר ו'.
מן האוהל אל המחנה
מאתשלום דב בר מקסימון
(לזכר ישראל פרידלנדר).
לאהלה של תּורה הוקדש מילדותו – תּחילה בּ“חדר”, ואַחר־כּך בּבית־המדרש. “אם אין קמח אין תּורה”; אַך מה יעשה נער – ונפשו חשקה בּתורה!… מרוב התמדה היה ישראל בּן־פּינחס שוכח, לפעמים קרובות, את ענין ה“קמח” – ולא מעוני ומחסור.
הוא גדל ויצא מאוהל־התּורה שבּפראגה, הסמוכה לוארשה, אבל רק כּדי להכּנס לאוהל־תּורה אַחר: מפּראגה לברלין, משם – לשטראסבּורג. וההתמדה מלוותהו בּכל מקום; ואת ההתמדה מלוה שכרה הראוי לה: כּתר־תּורה, כּתר־שם־טוב, וסמיכה בידי נילדקה, מורו־מחבּבו. אָז יצא מן האוהל – וחזר אליו: הוא עזב את הספסל ועלה על הקתּדרה, להיות מורה הלכה בּפני רבּותיו. עד שהתקנאָה ניו־יורק בּשטראסבּורג וקראתהו לבוא אליה.
ופרידלנר מרבּיץ תּורה בּפה ובעט גם יחד. אין חלקו בּין סוללי הדרכים; אַך בּורר הוא את דרכּו תּמיד כּבן־חורין, מהלך בּה בּאמונה, ומסקלה ומתקנה בּאהבה. המימוני, אחד־העם, דובּנוב – את האחד הוא חוקר ומבאר, את השני הוא מתרגם גרמנית, את השלישי – אַנגלית; ורבּות הן הדעות הנכונות שהוא מסבּיר ומקנה לרבּים. ובאופן זה הוא קונה לו מקום בּין אזרחי האוהל.
אַך האוהל מוקף מחנה; ובמחנה הומים החיים וקוראים ליושבי־האוהל השקדנים לאמר: צאו לכם מאַרבּע אַמות של הלכה, שאַתּם כּלואים בּהן, ובואו אלינו. פּה רבּה המלאכה, רבּים הקלקולים הצריכים תּקון – והפּועלים מעטים!… ופרידלנדר נפתּה לקול־הקריאָה ויוצא, מזמן לזמן, מן האוהל אל המחנה. יש הוצאות־ספרים, יש עבודה ציונית, יש חנוך הקטנים וחנוך הגדולים – וכולם צריכים לעסקנים חרוצים. ובכן נעשה הלמדן גם עסקן.
גם בּמחנה הוא מהלך בּדרכים הכּבושות; גם שם הוא מצטיין בּכשרון, התמדה ונאמנות; וגם שם כּחו יפה להקנות לרבּים את שאיפותיהם של המועטים. נראה כּאילו שקול הוא: שרשי־נשמתו יונקים בּמדה שוה מן האוהל ומן המחנה; ומדי הטות הרוח את נופו לצד אחד, מושכים השרשים לצד שכּנגד. בּינתים מתנודד העץ בּין שתּי הרשויות – ואין נחת. מעבר מזה – בּת־קולה של התּורה הקוראת: אל אהלי תּשוב ובי תשגה, כּי אין אני מתקיימת אלא בּמי שממית עצמו עלי; ומעבר מזה – שאון החיים ההומים: אל המחנה תצא ולנו תעבוד, כי גם התּורה ממנו תצא ואלינו תשוב…
למי סוף הנצחון? –
בּמחיצה אַחת עם פרידלנדר עובדים חבריו, יושבי־האוהל הגמורים, ועבודתם מזכּירה לו את עוון עסקנותו הצבּורית. אַך הנה “הצלב האָדום” מסדר קבוצה של רחמנים ורחמניות, שיעלו וישרתו בארץ־ישראל המתחדשת – ופרידלנדר מוכן ומזומן להיות בּין העולים. מסבּה בלתּי־תלויה בו הוא נשאר בּאוהל, וברגע של אַכזבה ויאוש הוא מתקן עצמו להתמכּר כּליל לתּורה. “פּרשתּי כמעט מכּל עבודות של צבּור” – הוא סח אָז לאחד ממיודעיו – “ולא אָשוב עוד אליהן”. וכעבור חדשים אחדים בּקע אל אהלו קול קורא: לעזרת העם בּאוקראינה! – ויקם וילך.
ושם נפל – בּמחנה.
האם אות הוא, כּי היה הנופל בּן־המחנה, שהתעהו הזמן אל האוהל, ורק שעה אַחת לפני מותו הוליכוהו רגליו למקורו, למען תּחול מיתתו בּמקום חיותו? או אולי להפך: התּורה, אשר אורסה לו באמונה משחר־חייו, נקמה בו עתּה את נקמתה, על אשר עזבה ודבק בּאַחרת?…
מי בּא בּסוד החיים והמות!… אַחת ידענו בּרור: ישראל פרידלנדר זכה למיתה יפה אחרי שלשלת בּלתּי־ארוכּה של חיים יפים – סיום נאה למסכת נאה.
ואַשרי מי שזכה לכך!
כ“ז תמוז, תר”ף.
נדפּס ב“מקלט” כרךְ רביעי, ספר י"א.
איש־העם ובן־העם
מאתשלום דב בר מקסימון
א.
רב־גוונים ורב־גלגולים היה ש. רפּפּורט־אַנ–סקי.
חניך החדר ובית־המדרש העברי עוקר אל הכּפר הרוסי; הסופר־החוקר מוציא כחותיו במכרות פחמים ומלח. הוא יורד אל הכּפר לְלַמֵד – ונמצא לָמֵד: מתוודע מקרוב אל סתרי הנפש העממית – הנפש הרוסית, כּמובן,– ומציב לה מצבה ספרותית. הכּפר, שאליו התמכּר, פּולטו מקרבּו, והארץ־החורגת, אשר לה הקדיש נשמתו, מקיאָה אותו; ובצאתו אותם אַך ורק למען עבוד בּשבילם ממקום אַחר, בּוקעים ועולים אליו קולות אחרים, שאינם רוסיים, וביניהם גם קול בּני־עמו הנענים – הנענים בּידי ילדי־הכּפר, עוללי־טפּוחיו. ואָזנו הפּקוחה קולטת את הקול; ועינו הבּהירה רואה את הדם השפוך ונשפּך; ושכלו הישר מגיד לו, כּי לא צדקו חבריו, הרואים בּדם אחיהם־בּני־ישראל רק “שמן המשחה” לגלגליהן של מכונות־זרים; ולבּו החם מניעו לדפּוק על פּתחיהם של גדולי הריבולוציה הרוסית, משאינם בּני־ברית, למען יתעוררו וידבּרו על לב בּני־עמם וימנעום מבּוא בדמים.
ההוה המר של עמו משמש לו פּרוזדור לעברו, שהיה נרדם בּקרבּו כּל שנות תּעותו בּרשות־אחרים. וכשנפגש אַחר־כּך עם דובּנוב וחבריו בּפטרבּורג, מתעורר עבר זה מתּרדמתו ותובע תּפקידו, לאמר: לך עבוד לי! – הסוציאַל־ריבולוציונר אינו מקפּיד כּלל, על כּי רק בּעזרת יהודים עשירים – עשירים ויהודים! – יעלה בידו חפצו זה. הכּופר הלאומי, העובד עד עתּה לעם־נכר, מקנא קנאָה גדולה ליצירה העממית של אומתו, ובאהבה רבּה הוא מקבּץ את ניצוצותיה, ומכין חומר ולבנים לתולדות ישראל, אַף יוצר גרעין של בּית־גנזים אתּנוגראפי יהודי. ועד ששמאל שוקדת על הצלת מנהגי־העם משכחה, בּאָה ימין ומוסיפה להם חיזוק בּפועל: תּחת מסוה של חבר “הצלב האָדום” מוביל הכּופר הדתי מצות לפסח, ובסכּנת־נפשות הוא ממציאָן לאחיו בּני גליציה, הנמצאים בּחבל המלחמה.
הוה מביאו לידי עבר, ושניהם – לידי עתיד. “את המוראות האלה לא יסלחו בני־בנינו לבני־בניכם” – מעיד הוא בּנסיך הרוסי לבוב. והוא עצמו מתכּונן לעלות אל ארץ העבר והעתיד של עמו, ולנטוע בּה אהלו – אַף־על־פּי שאיננו ציוני.
איננו ציוני, כּשם שאיננו גם בּלתּי־ציוני. רק בּמחנות־זרים הוא משועבּד אל המפלגה, אל החלק; אולם בּתוך עמו הוא פורץ את הגדרים המפרידות בּין אַחים – כּי אָח הוא לכלל־ישראל.
ובקנאָה של בּעל־תּשובה הוא ממשיך את עבודתו לעמו, למרות החתירה העמוקה שחתרה צרת־הכּלל מתּחת לבריאותו – כּאילו הוא מתכּוון לעצור בּזה את מלאך־המות מגשת אליו. אַך הלז אורב לו מאחוריו, וברגע של היסח־הדעת הוא מניף עליו את חרבּו ומקפּד את פּתיל חיתו ועבודתו, לשברון לב מכבּדיו ומוקיריו, הבּאים בּרבבותיהם לספּוד לו, כּנגד צוואָתו.
מהו סוד גלגוליה של נשמה זו? –
דיוגינס היה מהלך בּראש־הומיות, בּצהרי־יום, ונר דולק בּידו – מחפּש את האָדם, ואינו מוצאו. אמרסון, שהיה מבקש את האָדם בּשבילים הנשכּחים, בּבין־השמשות, ולאור הנר הפּנימי שבּנפש – מצאו; אַך גם הוא הגיע לכלל דעה, כּי אין בּחברה האנושית חזיון יקר־המציאות כּאָדם: אָדם, שאישיותו היא מרכּז נשמתו. ואם החברה בּכלל כּך, בּני־העליה שבּה על־אַחת־כּמה וכמה! – כּי הלא זוהי הרעה האורבת לבעלי־הכּשרון: שפּעמים אחד מענפיהם מכריע את הגזע כּולו, ועל־ידי־כך מופרע שווי־המשקל שבּנפשם, ונקודת־הכּובד נעתּקת מאישיותם אל אחד מכּשרונותיהם. הלכך אַתּה מוצא ביניהם גדולים, שאינם גדולים אלא לדבר אחד, מפּני שאישיותם בּטלה לגבּי כשרונם; ולפיכך יקר שבעתים, וחביב שבעים ושבעה, החזיון של אָדם ובעל־כּשרון, שאישיותו קודמת לכשרונו.
האָדם בּעל־הכּשרון רב־הגוונים הוא; ולפי זה מגוונת גם חברתו: בּהרכּבתה נכנסים כּל אלה שיש צד־שוה ביניהם ובינו. סבלנות פּנימית שולטת בּין נטיות־נפשו השונות; משום זה הוא נוטה לסבלנות חיצונית: נוח לבריות, בּעלות אמונות ודעות שונות, ומקרבן לעצמו וגם זו לזו. שווי־משקל בּרוחו; על־כּן זרה לו הקנאות של בּעל־המפלגה. איש־העם הוא: בּעם ובצרכיו המרובּים והשונים הוא רואה את בּבואַת נפשו; ובעבודת־העם הוא משקיע עצמיותו – ומוצא אותה.
רב־הגוונים הוא האָדם, אַך לאו דוקא רב־הגלגולים. בּעם נטוע, מחובּר אל הקרקע, גם האָדם נטוע ועומד, וקרקע־יניקתו הוא גם שדה־פעולתו. מכּלל זה לא יצא גם עמנו, כּל זמן שהיינו שתולים על אַדמתנו. יכול היה אָדם מישראל להיות ענק־הרוח כּהלל, שלבּו פתוח לכל השייך לאָדם בּאשר הוא אָדם – למן אהבת־התּורה ואהבת־הבּריות עד נקיון־הגוף וסעודה־בשעתה, – ואַף־על־פּי־כן לא אָמר מעולם: צר לי המקום בּתוך עמי!… אולם בּעם תּלוש, גם האָדם עקור משורש; ובבקשו לו אחיזה בנטוע, הוא עלול להתגלגל אל אַדמת־זרים, בּתקוה להכּות בּה שורש.
גם שלמה־זלמן בּרבּי אהרן הכּהן, אחד מתּלמידי־תלמידיו של הלל הזקן, מתגלגל והולך ממקורו ולחוץ. המאמין בּעתיד־לבוא של כּל האנושיות, כּופר בּעתידות עמו – עמו, אשר היה הראשון לחולמי חלום־העתיד. בּתוך עם־נכר הוא שר את שירת־חייו; שם הוא עוזר לנצרכים, מלמד את הבּוערים, כּותב להם את מכתּביהם, מספּר להם ספּורים ואגדות, אַף אוסף את אגדותיהם ושם אותן בּספר לזכּרון.
המצא בזה גם תּקון לנשמתו? –
לא! כּי בעבדו לעם לא־לו, נתעה ללכת בּדרך לא־לו. איש־העם הולך ונהפך לאיש־המפלגה, שדרכּו לעשות את השלם טפל לחלקי, ולבטל עיקרי־החיים מפּני “קוצו של יוד”. ומי יודע עד היכן היו הדברים מגיעים, לולא רוח־האָדם מבּפנים ומסבּות־הזמן מבּחוץ, שבּהפּגשן יחד השיבוהו לעצמותו ולמקורו: האָדם שב להיות איש־העם – ושל עמו.
בּ
חד־גווני וחסר־גלגולים היה יוסף חזנוביץ.
בּשחריתה של חבּת־ציון נתדבּק בּו הרעיון של יסוד “בּית נאמן” ליצירות רוח־ישראל, ועד אַחרית ימיו לווהו ולא סר עוד ממנו. יחידי עמד בּמערכה: הוא ההוגה את הרעיון, והוא המוציאו אל הפּועל; הוא המשמיע על הספרים, הוא מבקשם ובוחנם, הוא קונם, הוא מסדרם. והוא הצוררם ושולחם לתעודתם.
למעלה מדור שלם הוגה האיש בּרעיון היחידי, הממלא את נפשו עד אפס מקום, ושופך עליו את כּל אהבתו הסוערת. רופא־חולים הוא; אַך בּין חולה לחולה, בּין בּדיקת־הדופק לכתיבת־הפּתקה, הוא מבקש את שאהבה נפשו: ספר או תמונה, עתּון ישן או קמיע, מנורת־חנוכּה או מזוזה, בּשביל גניזתו. ובמצאו את מבוקשתו הוא משלם בּעדו כּאשר יושת עליו, ומרוב ששונו על המציאָה הוא שוכח את החולה אשר לפניו… מטבעו אינו נושא פני איש, את הבּצע הוא שונא, ושוחד לא יקח; אַך דיה “תּחינה” בּלה מיושן, או שיחה קלה על־דבר “תּחינה” בּלה מיושן, שיקנה בהן אָדם את לבּו וישחדהו בּלא־יודעים.
ובה במדה שהוא מעורב עם הספרים, הנו מובדל מן הבּריות. את טיב הספרים הוא מכּיר, וטבע בּני־האָדם זר לו; אחרי הספרים הוא מחזר, ומפּני האנשים הוא בורח; בּספרים הוא מטפּל בּסבלנות, ובאנשים – בּרוגז… והבּריות מודדות לו בּאותה מדה: הן רואות בּו את הרגזן הקולני, ולא את הצנוע כּספר־תּורה; את הבּורח מפּני החולים העשירים, ולא את הרץ אל העניים; את הלבוש קרעים, ולא את המאַחה קרעי־ספרותנו; את כּבד־הלשון האומר מעט, ולא את כּבד־הראש העושה הרבּה; את השגעון לדבר אחד, ולא את מסירות־הנפש.
וגם הגורל היה לו לאָב חורג והתל בּו: רבּים חולים הציל ממות – ולעת־זקנה לא הפך איש את משכּבו בּחליו; יסד בּתּי־תמחוי – וגוע בּרעב; יסד חברת גמילות־חסדים – ולא גמלו לו אַף את החסד האַחרון; לבּו בּירושלים – ומת על אדמה טמאָה, הרוויה מדם אחיו ובושת אחיותיו.
האם סתם חובב־ספרים היה האיש המוזר הלז, מאלה שאינם רואים בּמעשה־יצירה אלא גוילים בּלבד? –
חס לו, ליוסף בּן אהרן חזוביץ!
חביבה היתה עליו מצות המנהיג הציוני החי מכּל עשרים ושלשת אַלפי הספרים הדוממים שצבר; ולפי עדות חבריו היה אומר: אילו צוה עלי הרצל לשרוף את אוצרות־ספרי, הייתי שורפם בּלי טענות ומענות. חביב היה עליו כּבודם של חכמי־התּורה: כּשפּגעו בפניו בּכבודו של רבּי שמואל מוהליבר, עמד וקרע קריעה בּפני קהל ועדה. חביב היה עליו כּבוד ישראל: כּשהיה מעשה ורופא פולני אחד, בּביאליסטוק עיר־מושבו, חמד לו לצון – וצרב את המלה “גנב” על מצחו של נער עברי, אשר לקט תּפוחים בּגנו, – התעורר חזנוביץ כּנגד מעשה־הנבלה ועורר כּנגדו את דעת־הקהל בּמערב־אירופּה, ולא נח ולא שקט עד שהוגלה – הוא עצמו ולא הרופא החוטא – מן העיר לשנתים ימים. וחביב היה עליו כּל עני מישראל: למן בּחורי־הישיבה, שהיו סמוכים על שלחנו, עד היתומות העניות, שהיה מגדלן ומשיאָן לאנשים; ועד החולים מדלת־העם, שהיה מרפּאָם חנם, גם תּומך בּהם מכּספּו בּסתר.
מלמד, שלא הספר היה בּעיניו העיקר, אלא עם־הספר – כי בן־העם היה.
בּן־העם נפשו יוצאת אל עמו, ובגללו הוא אוהב את כּל אשר לו: את עניי עמו, את עלובי בני־עמו, את חכמי עמו, את פּרנסי עמו, את כּתבי עמו – הכּל בּזכות העם.
בּן־העם נפשו יוצאת אל עמו, אַך לא מעמו. עלול הוא לטעות בּדרכּו, אַך לא לתעות ממנה. אין חלקו בּין מבקשי־נתיבות; דרכּו סלולה לפניו: דרך כּל העם. הוא אינו גם בּעל־בּחירה לבור את דרכּו; מצווה ועומד הוא לעשות כּל מה שטובת־האומה מחייבת – אם גניזת אוצרות או בזבּוזם. העיקר הוא, שיעשה מה שיעשה בּלי הרהורים ופקפּוקים, בּקנאָה עזה, ובכל נפשו ובכל מאודו – כּאיש־צבא העומד על המשמר. מטעם זה קפּדן הוא על־פי חובתו, אפילו אם מטבעו הוא סבלן: כּשמאי הזקן בשעתו הוא “מקבּל את כּל האָדם בּסבר פּנים יפות”; אַך אם ידמה לו, כּי מי־שהוא מקל בּכבוד האומה וקניניה – הוא דוחהו “בּאַמת־הבּנין שבּידו”. מלך ועבד הוא: כּל מי ששייך לעם – שייך לבן, וכל מה שקנה הבּן – קנה העם.
* * *
שניהם היו מקבּצי־נדחים – נדחי היצירה של עמם; אַך מה רב ההבדל שבּתכונתם ובמזלם!
אַנ–סקי היה מבּית־הלל, וחזנוביץ מבּית־שמאי; זה – אָדם סבלן, וזה – קנאי לרעיון אחד; זה – איש־העם, וזה – בּן־העם; זה – בּעל־תּשובה לאומי, וזה – צדיק גמור; זה עסק בּתורה־שבּעל־פּה, וזה – בּתורה־שבּכתב; זה אָסף ניצוצות קדושים של ישראל וגנזם בּאוצרות־נכר – בּבית־הגנזים של אַלכּסנדר השלישי מלך רוסיה, וזה – בּ“בית הנאמן” של האומה – בּארץ השכולה, העומדת בּשממותה מזמן שגלו מתּוכה בניה.
ובעל־התּשובה מת בּתוך עמו, בּחברת מעריציו הרבּים, אשר נאספו מכּל המסילות והשבילים שאליהם נטה בדרכּו, והקיפוהו בּמשמר־הכּבוד. והצדיק הגמור הובל לקברות על עגלת־אַשפה, בּלי לויה ובלי אַזכּרה. אַחת היתה נתיבתו, אשר ממנה לא סר; ובבוא פקודתו – לא ידע איש את יום מותו, ולא ידעה עיר את קבורתו. הגולה קראָה: בּירושלים מנוחתו; וירושלים הכחישה ואָמרה: לא בי הוא!…
ניו־יורק, כסלו תרפּ"א.
נדפּס ב“מקלט” כרךְ חמישי, ספר ט"ו.
פּדיון שבויים
מאתשלום דב בר מקסימון
(לזכר בן־אביגדור).
בּעלי־הסוד למדונו, שבּסבּת החטא יעקרו ניצוצות קדושים משרשם ויפּלו ברשות ה“סיטרא־אחרא”, האורבת לקדושה ושואפת להבּנות מחורבּנה; וכל זמן שאותם ניצוצות נתונים בּשבי, נטולי־כח הם, ואַף מקורם פּגום ועומד. ומהי תּקנתם? – גאולה!… על־ידי פדיון־השבויים מתעלים הניצוצות הנופלים ומתאַחדים ושבים לאיתנם ולמקורם, וממילא מתמלאת גם הפּגימה שגרמה נפילתם בּעולמו של הקדוש־בּרוך־הוא.
אַף סופרינו בּדור הזה – ניצוצות־הקדושה הבּודדים, הניתּזים מנשמתם בּין עבודה־זרה לעבודה־זרה, נופלים ונשבּים לסיטרא־אחרא ספרותית – לעתּונות רעבתנית, החוטפת ובולעת את כּל הבּא לידה בּלי הבחנה: הרבּה דברים הפּסולים מעיקרם, קצת דברים הראויים לשעתם, ומקצת־מן־המקצת דברים בּני־קיום. בּשאול זו הרחבה, של עתּונות בּת־חלוף, בּטלים ומבוטלים הניצוצות המועטים בּני־הקיום, ואין הקורא – אפילו הטוב שבּקוראים – עומד על טיבם כּל־עיקר: עם “שאָר ירקות” הוא בולעם, ועם “שאָר ירקות” הוא פולטם.
התּוצאָה מזה היא – זרותו של הסופר בּעל־הצורה לקוראים, שאת קול־דבריו הם שומעים – ותמונתו אינם רואים. לכל היותר תּופסים הקוראים קוים בּודדים – ומרוחקים – של סופר זה או אַחר; אַך אין קוים בּודדים מצטרפים לצורה מאליהם, כּל זמן שלא תחול בּהם יד־אָמן מאַחדת.
ולא הקוראים בּלבד. אַף הסופר גופו אינו מכּיר את עצמו אלא בהכּרה כהה, הואיל ובמקום בּבואָה שלמה הוא רואה רק קוים בּודדים של צורתו, הנשקפים אליו משבעים ושבע אַספּקלריות, בּעלות סגולות שונות ומרחקים שונים וכיוונים שונים. הכּרה־עצמית זו הכּהה משפּיעה לרעה על בּעליה: היא ממעטת את אמונתו בּכחו, מחלישה את דעתּו, שוללת ממנו את שמחת־העבודה וחדות־היצירה, ומביאתהו לידי מרה־שחורה וקמצנות־הפּריה. ומכּאן רק פּסיעה קלה לסתימתם של צנורות־היצירה.
וגם לזה אין תּקנה אלא בּפדיון־שבויים: שיתעלו הניצוצות השבויים של כּל סופר בּעל־צורה, וישובו למקורם, ושם יחובּרו יחד – ניצוץ לניצוץ, קו לקו, – עד שיצטרפו לתמונה שלמה, שיכּירו בה גם רואיה הקוראים, גם בּעליה הסופרים.
ולזאת ישאף, איפוא, כּל ניצוץ ספרותי שבוי: שיקום לו גואל, אשר יפדהו משביו ויקרבהו אל אחיו־ליצירה, למען יקבּל על־ידי זה צורה וכח־הקיום.
* * *
גואל כּזה וכזה היה במחננו בּן־אביגדור.
הוא ירד ל“סיטרא־אַחרא” הספרותית שלנו, והעלה משם את הניצוצות הקדושים של כּמה מטובי סופרינו, וקבּצם וצרפם זה לזה. הוא הסיר את אבק־הדורות מעל ספרים ישנים־חדשים, שלא פג טעמם בּרוב ימים, בּהוציאו אותם בּהוצאות חדשות ומתוקנות. הוא עסק בּתחית־המתים – בּהציבו מצבות לכשרונות שנקטפו באבּם; ולא הניח גם מתּחית־החיים – בּעזרו לכמה כשרונות רכּים שיבצרו להם מקום בּספרות. וכל אלה הפּעולות היה בהן משום פּדיון־שבויים, אם מבּחינה זו או אַחרת.
אָדם רב־פּעלים היה המנוח, ו“פדיון־השבויים” היה רק אחד ממפעליו – אבל מן החשובים שבּהם. את תּרגומי־הבּוסר משל מינזיס וגידינגס, אשר הוציא בשעתם, הספּקנו לשכּוח זה כבר; כּמו־כן נשכּח ולא נזכּור כּמה ממעשיו האחרים. אַך את קבצי הכּתבים של פּרץ, פרישמאן, בּרדיצבסקי, מאנה, צייטלין, בּיאליק, טשרניחובסקי, בּרנר, ורבּים אחרים – שעל־ידיהם נעשה שותּף ליצירות אחרים ולציור צורתם מתּוך תּוהו־ובוהו, – את אלה נזכּור לו לאורך־ימים.
דייטון, שלהי אלול, תרפ"א.
נדפּס ב“הדואַר” היומי, שנה א‘, גליון א’.
בעד הערפל
מאתשלום דב בר מקסימון
(לדמות־דיוקנו של מ. י. ברדיצבסקי).
א. המעפּילים
בּת־מלך זו, שרוח שמה, כּל כּבודה פּנימה, ואינה מתגלה לעין בּשר־ודם אלא על־ידי לבוש; לובשת היא צורה או פעולה, המעידות על מציאותה ומסתּירה את מהותה.
זוהי הקליפּה המקיפה את המושג. ואָחות יש לה: הקליפּה המקיפה את המשיג ומשמשת לו כלי־השגה; הלא הם החושים, שבּאמצעותם הוא תופס את צלה של המציאות, ובלעדיהם אין לו תּפיסה בה כל־עיקר.
וכל־זמן שהאחד האין־סופי מתחלק למושג ומשיג, לכלל ופרט, העומדים זה מול זה, – מחיצה זו, של קליפּה כפולה, חוצצת בּין חלקיו ומעכּבת אותם מנגוע זה בזה נגיעה בלתּי־אמצעית. כּי זה ענשו של הפּרט, הפּורש מן הכּלל לשם קיום־בּפני־עצמו, – שלא יכּיר הכּרה ישרה את הצור ממנו חוצב, עד שישוב למקורו ויתאַחד עמו בּיחוד שלם.
“כּי לא יראני האָדם – וחי”.
ויש מעפּילים, המהרסים לגשת אל הרוח ולהציץ בּמסתּריה, בּהיותה עירום ועריה: להסתּכּל בּזיו־השכינה מחוץ למשכּן; להקשיב לרנה שבּממשלת הדממה; להבין את המחשבה הקדמונה, שלא התגשמה במלים; ולהשיג את הדבּור המופשט, שלא התלבּש בּקולות ואותיות. יחד עם זה הם מרימים יד גם בּשר־החיים ואומרים לפרוק את עולו מעליהם: להשתּחרר מן השעבּוד ל“כלים” הגשמיים, שניתּנו להם לשם השגה, ולתפּוס את מהותה של המציאות בּעיני־הרוח בּלבד.
אולם חוק ניתּן גם למעפּילים – ולא יעברוהו. מעבר מזה קם שר־הצניעות, השומר את דרך הרוח, ופורש עליה צעיף־ערפל, אשר יכסה מערומיה מעין זרים פּורצי־גדר. ומעבר מזה מתעורר שר־החיים על יצוריו המורדים בּו – ומכניעם מחדש: בּמקום מראה־העינים, אשר בּעטו בו המעפּילים, בּא הלך־נפש, היונק גם הוא ממקור הגשמיות – מנסיון החושים.
אַתּה נכנס לפרדס – וערפל גורר בּעדך; מתפּשט את גשמיותך – ונמצא לבוש. מחיצה נופלת ומחיצה קמה – והמחיצה לעולם עומדת.
אַף־על־פּי־כן אין עמלם של המעפּילים לשוא: אין כּאן השתּחררות מן הצורה ומחוקי־ההשגה, אַך שנוי הצורה ושנוי חוקי־ההשגה יש כּאן.
בּערפל אין מסילה ואין נתיבה, והמהלך בּו מגשש את דרכּו, מתּוך ערות וכוונה. בּערפל אין מציאָה בּהיסח־הדעת: כּל היגע – מוצא משהו, ולפום צערא – אַגרא. בּערפל אין בּטחון־השאננים; חוט של רזים מתוח שם על ההויה, והוא מעורר את יצר־הדעת, מפתּהו ואומר: כּאן צפונים אור ותהום – קרב, בּן־אָדם, קרב הלום!… בּערפל אין הבחנת המרחק החיצוני; ההבחנה פּנימית היא, תּלויה במצב־רוחו של המסתּכּל: בּשעת התלהבות ודבקות גם הרחוב קרוב אליו, ובשעת קרירות והתבּודדות הכּל רחוק וזר. ומכּאן “קפיצת־הדרך” הרוחנית של בּעלי־הסוד, המתקרבים לפעמים אל העצם למרות ריחוקו, אל התּוך למרות היותו מסתּתּר בּחביונו.
גם בּגבול ההשגה מתהווה שנוי אצל הנגשים אל הערפל. שאיפתם, להשיג את המציאות שלא על־ידי אמצעי, אָמנם אינה מתמלאת; אַך התקוממותם כּנגד שלטון־החושים פּועלת משהו: היא מחלישה את שלטונם ומטשטשת את הגבולות שבּיניהם, עד שהאָדם רואה את הקולות ושומע את הנאמר אליו בּסנה בּוער, – כּאילו חזר גלגל־ההתפּתּחות אחורנית והאָדם שב למצב קדמון, שבּו ידע החי רק חוש אחד יסודי, אבי־אבות החושים וכוללם יחד. וחלוף־תּפקידים זה של החושים גורם, שיטעם בּהם האָדם טעם חדש.
ואַף בּאופן הבּטוי של המעפּילים ניכּר השנוי. אָמנם
זקוקים גם הם ללבוש הגס של המחשבה – לקולות ואותיות; אבל מורדים הם בּנוסחה הלשונית לצורותיה השונות: בּסגנון הסלול, בּהוראַת־המלה המוסכּמת, בּדיוק־הדבּור, עד חוקי הלשון והדקדוק המקובּלים – ועד בּכלל. ושתּי דרכים לפני אלה, המואסים בּנוסחה: יש מהם הסרים מן הדרך הישרה, ומסתבּכים בּסבך המליצה, המגמגמת הרבּה ואינה אומרת כּלום; ויש העוזבים אַך את הדרך הכּבושה, כּדי לכבּוש שביל לעצמם, והללו מכניסים נשמות חדשות בּמלים מתות, כּוונות חדשות בּצירופי המלים, רום ועמקות בּנפתּולי הסגנון, וחן מושך בּצללי הרמזים. ואם מן הזוכים הם, שבילם המיוחד נעשה רשות־הרבּים, וסגנונם – נוסחה חדשה, שנתיני־ההרגל ירוצו בה ובני־החורין יסורו ממנה.
עד כּאן שכר הטרחה של המעפּילים, שאינם מסתּפּקים בּמועט – בּנגלה ובחושים בּלבד.
אַך גדול מזה השכר הצפוי להם בּזכותה של האהבה.
כּי יש רגע בחייהם, שתּשוקתם הלוהטת פּורצת פּרצה בּערפל, ובהקרע עב־הענן מופיע עליהם האור הגנוז כּעין הבּרק. הנצח מצטמצם בּרגע ועובר על־פּניהם בּכהרף־עין; ואַף כּי הם נדהמים אָז ומסתּירים פּניהם – “ויסתּר משה פּניו”, – נחרת החזון בּלבּם ולא ימחה ממנו. בּאותה שעה, שהגיע המעפּיל לידי גילוי, הוא נעשה חוזה.
שונים הם המעפּילים־החוזים, הנכנסים לפרדס, ושונות דרכיהם.
החוקר נכנס לפרדס מתּוך אהבת הדעת. מבקש הוא לעמוד על סוד מהותה של ההויה, לגלות את היחס שבּין ה“אני” החולף והכּלל האין־סופי. אַשריהו אם לא ימצא את מבוקשו, ואוי לו אם ימצאהו – או ידמה שמצאָהו. כּי בצאתו מן הפּרדס, אחרי הרימו את שולי אַדרתּו של המקום והציצו בּאחיזת־העינים שבּעולמו, – הוא מגיע לידי בטול־היש. החיצוניות כּולה הבל־הבלים היא בּעיניו; קיום ה“אני” – מארה; והוא עצמו – אָדם שאין לו כּלום, שאינו מבקש כּלום, ושאינו כלום.
זוהי מין “קבּלה עיונית” טהורה, היושבת כּל הימים בּתענית ומתאַבּלת על מעשי־בראשית.
המאמין נכנס לפרדס על־מנת לקבּל פּרס: מתאַווה הוא לשבּות את בּת־המלך ולמשכה אתּו אל עולם־העשיה. אם תּתחמק ממנו, הוא תופס בּשמלתה ומשלה את נפשו להאמין, כּי בת־המלך עצמה בּידו. ויש שמאמונתו זאת הוא משפּיע על סביביו, ובכחה הוא מושך אַחריו אָדם רב ומהפּך קערות על פּיהן. אימת־האורה, הנופלת על החוזה בּשעת הגילוי וממלאָה את נפשו תּמהון וחרדת־ספק, סרה מהר מעל החוזה־המאמין, שהודאיות הכרח נפשי היא לו. את הנטיה המסתּורית הוא הופך לתנועה מסתּורית; את התּוך הנעלם – לקליפּה מתעלמת. – מין “קבּלה מעשית”.
חוזים מסוג זה הם־הם שהטו את הנצרות הקדמונה מן הדרך, בּהגשימם את כּל המושגים הרוחניים השאולים אתּה מן היהדות; שמזגו את הקבּלה העיונית, המבקשת נתיבות עולם, בּקבּלה מעשית, השואפת להוציא זהב מן הסלע; ושהרכּיבו בּחסידות האצילית את הצדיקות הגשמית.
הצדיק נכנס לפרדס, מתּוך שאיפה להתייחד עם יסודו־של־עולם ולהזדכּך על־ידי־זה מסיגיו. ואם לא יגרום החטא שיציץ ויפּגע, הוא יוצא משם בּלב מצורף ומלא הכנעה, מוכן לקבּל את הכּל בּאהבה. גזרות המקום הן, שיתקיימו החומר וה“אני” בּעולם; אַך אפשר לו, לצדיק, להמתּיק את הגזרות: אפשר ליהנות מן החומר על־מנת להעלותו למדרגת הרוח; ואפשר לתקן את ה“אני” על־ידי התקרבות אל תּחת כּנפי השכינה, על־ידי דבקות בּאין־סוף. עשיה מתעלה בּאופן זה ליצירה, יצירה – לבריאָה, ובריאָה – לאצילות.
קבּלה ממוזגת היא: רוחניותה מתבּטאת בּמעשה, אַך המעשה רוחני הוא – עבודת הבּורא.
והאָמן נכנס לפרדס, מתּוך געגועים על זיו־העולם ושירת־הגלגלים. אין הוא נתפּס בּרשת הגשמיות, כּמאמין, אַך מן ההגשמה אינו נמלט: כּי בבואו לתרגם את חזונו ללשון בּני־אָדם, על־כּרחו שיגשימהו בּסמלים. אין לו משלות הצדיק, המשכּך סערת רוחו בּמעשים טובים; אַך גם יאושו המוחלט של החוקר אינו נחלתו, מאַחר שהוא עצמו נעשה שותּף למעשה־בראשית על־ידי יצירתו־אמנותו. אין הוא מסתּגף כּחוקר: נפשו, השוקקה ליופי־של־מעלה, שואבת מן הבּאר ושותה; אַך יותר שהיא שותה היא צמאָה. ראה אלהים – ומות!
חוזה־אָמן זה, שהסתּכּל בּנצחיות, מחן הנצחיות שפוך עליו ועל דבריו, וכאילו אין לזמן שליטה בהם. הוא אינו מזדקן, ודבריו אינם מתיישנים. אַדרבּה, כּל מה שמזקין ומתקרב אל גבול האין־סוף, כּן הולכת השגתו ונעשית בּהירה ולשונו שקופה; ומעשי יצירתו, כּל מה שמתיישנים, שרשיהם מעמיקים ונופם מתפּשט והולך – ומתחדשים מדור לדור.
* * *
כּל החלוקות האמורות בּזה – של חוקר, מאמין, צדיק, ואָמן, – לא נאמרו אלא כּדי לשבּר את האוזן. בּעולם־האמת אין גבולות קבועים: שם דין ורחמים, חזון ומעשה, שירה ומחשבה נשקו; ומי שהביא כּדו אל המבּוע, אבי כּל הפּלגים והנחלים, הן טעם מכּל הזרמים בּעודם אחד. לפיכך קרובים החוזים בּעלי המדורות השונים איש אל רעהו: התּחומים יונקים אצלם, יען כּי כולם עמדו פעם מעבר לגבולין.
בּ. שורש הנשמה וגלגוליה.
חזון ואמנות היו שורש נשמתו של בּרדיצבסקי.
החוזה הסתּכּל בּתהום ונתמלא אימה; והאָמן פּרש עליה צעיף של חוטי־חן. החוזה חש בצערו של האלהים, ש“מעשיו מכריעים אותו”, צער ההויה הכּלואָה בקליפּתה־צורתה; והאָמן בּא אַחריו וצר לזה צורה. זה נעשה שותּף לצער־בּראשית, וזה – למעשה־בראשית.
החוזה נגש אל הערפל; והאָמן לקח מן הערפל והליט בּו את פּניו ואת נפשו, את סגנון־חייו ואת סגנון־לשונו. כּמו בּעד הערפל נראתה לעינינו דמות־דיוקנו והגיע לאָזנינו הד קולו: רחוקים – וקרובים, מוזרים – וידועים מקדמי־עולם.
החוזה הציץ לפני־ולפנים, והכּיר את התּוך האחד המתפּרש לכמה פנים, את האַחדות שבּרבּוי־הפּנים והקרבה שבּיניהם. על־כּן הרגיש, “שאין דברים חיצונים, שהכּל שייך לנו ויש לו תביעה נפשית עלינו”; כּי כל אשר בּו הוא “כּעין שותּף למראות הטבע”; וכי שני עולמות נפגשים בּו ונושקים זה לזה – העולם־הזה ועולם־העבר, בּראשית ולפני־בראשית. והאָמן נאחז בּתוך־תּוכם של הדברים והענינים והאנשים – ושם אותו לנושא שירתו. ובמדה שמדד מודו לו: בּקשו את התּוך בּדבריו; ואַל תּבקשו בהם את הלבוש, ואַל תּדונו אותם על־פּי חוקי התּפירה של הלבוש. גם לשונו היתה לשון התּוך: לשון־רמזים מלאָה אור וצללים – אור מבּפנים וצללים מבּחוץ.
חוזה־אָמן. אַך כּמה גלגולים עברו עליו עד שכּרתו האָמן והחוזה בּרית־מלח.
בּאחד מגלגוליו היה חוזה וצדיק. בּימים ההם התמרמר הלב הצעיר על עוות־הדין וקלקול־השורה שבּסדר־העולם; אַך רבּון־העולם היה קרוב אליו, ולפניו הציע טענותיו. “מחוץ תּשכּל חרב החיים – – – ואני בּבית־אלהים עומד בּרגש – – – הנני מיחד את עצמי עם השכינה”. אבל גם אָז כּבר התגנב אל לבּו הספק, שמא לא מאזרחי המדור הלז הוא… “ותשוקה עזה התעוררה בי לעלות גם אני ולראות את הרי האָרץ ומערותיה. אראה את הארץ בּעודני חי, אָמרתּי, כּי עד ימי גלגול־מחלות כּמה רחוקים עוד הימים; ומי יודע, אם בּגדלי לא ארשע ולא אשאר קבור בּארץ טומאת העמים”… ובמשך הזמן נעשה לו הספק לודאי. הכּר הכּיר, כּי לא לו הדבקות השלמה של הצדיק הגמור, הקורא לעוף־השמים: אָחי, לחבצלת־השרון – אחותי, למצורעים – עצמי ובשרי, ואשר לפניהם יעמוד וישרת – ורווח לו. ובהיות כּי נשגב ממנו למצוא לו תּקון בּהפקרת־עצמו, בּקש לו מקלט בּהתכּנסות אל תּוכו.
בּגלגול אַחר נדמה כּחוזה־מאמין. באותם הימים נטפּל לשאלות־השעה והורה הלכות־למעשה והטיף לשנוי־ערכים: בּית־יעקב, לכו ונלכה! – – – אַך כּעבור ימי ההתלהבות עמד על טעותו זו ושנה קריאָתו: בּית־יעקב, לכו ונוכחה! נבקר את ערכינו ונבחן את נחלתנו.
מזמן לזמן התעורר בּו החוזה־החוקר, המסתּכּל בּמה שלא הורשה; ובשעות כּאלה הרגיש בּקללת־החיים הרובצת עליו, והתאַווה לשתּות מ“קובּעת כּוס החדלון”. אַך תּוך־כּדי־דבּור התקומם בּו יצר־היופי וקרא: מה־נאה אילן זה!
אולם בּכל הגלגולים האלה לא חדל יסוד־האמנות מתּבוע את תּפקידו ואת זכותו היתירה, ולאַט־לאַט גבר על שאָר חבריו היסודות הנפשיים. החוזה־האָמן הכּיר, ש“אם העולם הוא בידו, לצקת אותו על האָבנים של נפשו, אָז הרי הוא בּן־חורין”. ואָז פּרש למדורו המיוחד, ושם השקיע נפשו בּיצירת־חשאין טהורה, מצורפת ומזוקקת על־ידי צער־הבּדידות וצער־החברות כּאחד, שהד חיי־עולם עולה מתּוכה. על־ידי היצירה נהפכה עליו “הגלות הארוכּה” של חיי העולם־הזה ליום אחד אָרוך של גאולה; הדין הקשה של קיום ה“אני” התמתּק; ורוח־החוזה, שסערה בקרבּו מזמן שהציץ לפנים מן הקלעים, מצאָה מנוחת־מה – מנוחת היוצר בּשבּת ראשונה ליצירה.
חזון ואמנות היו שרשי נשמתו, ומיניקתם התפּרנסה הנשמה כולה.
האם נפש מלאָה סתירות פּרפּרה בו? –
בּערב אָמר: מי יתּן לי את האפס המוחלט! ובבּוקר קרא: “קחו מאתּנו את ההכּל ותנו לנו את האחד!”… אָכן סתירה גלויה זו אינה אלא תוצאַת החזון אשר חזה. בּבואָתה של הסתירה העולמית, המונחת בּיסוד ההויה – האחד האין־סופי המתחלק לרבּוי אין־סופי. וכל מי שהסתּכּל בּמעלה, מטה, פּנים ואָחור – לא ימלט מסתירה זו.
בּשחרותו – יב"ם, בצהרי־יומו – בּרדיטצבסקי, ולפנות־ערב – בּן־גריון; תּחילתו – קשירת כּתרים למתמידי ואלוז’ין, אמצעיתו – מעין כּריעה והשתּחויה לפני “החיה הצהובּה” של ניטשה, וסופו – תּשובה אל אלהי נתן צוציתא; רגע קרא ליצרי לב־האָדם בּשם בּני־האלהים, ומשנהו – בּני־אל־נכר; פּתח בּמלחמה על המסור ומקובּל, וסיים בּהתרפּקות על העתּיק וחשיפת הודו; – כּל אלה אַך גלגולי נפשו של החוזה־האָמן הם.
החוזה צופה ומרגיש, כּי “כל מחשבה שנחשבה, כּל רגש שנרגש אצלנו, כּל דעה של אָבות וכל נחלת אָבות, הרי יש להן טענות על נפשו, כּי עליה לדעת אותן”; בּעוד שהאָמן, הצריך לחירות־היצירה, מבקש להשתּחרר מכּל אלה. ועל־כּרחו שיתייחס החוזה־האָמן אל העבר בּדחילו ורחימו כּאחד: היורש הגדול אוהב ומוקיר את נחלת אבותיו; והמוריש הגדול ירא את סבל־הירושה, העלול לדכּא תחתּיו את גרעיני היצירה החדשה. לא לישן כּשהוא לעצמו הוא מתנגד, אלא לעריצות שבּשלטונו – זו הפּוסלת כּל חדש בּגלל חידושו, המתנגדת לכל תוספת מבּחוץ ושפּור מבּפנים, ומכנה בּשם חיצוניות לכל בּקשת־תּוך. הוא מרים יד בּעבר, כּדי שיוכל להמשיך את ארג מסכתּו; מתגרה במסורת, למען עוררה מהתעלפותה ולהוסיף לה חיים… “פּשוט, המשורר ירגיש הוד החדר ומועקת החדר בּיחד. בּיד אַחת רוצה המשורר להסיר מעליו עול הדורות, ובשנית הוא מושך את השלשלת הלאָה. הוא בעצמו הנהו עוד חוליא אַחת בּהשלשלת, שהוא אומר לקרעה”.
“פּשוט” – אַך דוקא הדבר הפּשוט, הנאמר בּתם־לב ובלחש, אינו מובן לשומעים כּבדי־אוזן.
האם למלחמה על הישן קרא אוהב־עתּיקות זה? –
יותר מתּרועת־מלחמה שמענו בּדבריו קריאַת־תּגר ותביעת־עלבּון: קריאַת־תּגר על האָבות, האוכלים נשמת בּניהם, ותביעת־עלבּונם של הבּנים, שנותנים להם רכוש־הדורות ונוטלים מהם את הנפש. לא בשופר תּקע, להזעיק אל דגלו מחנה; אסיר בּודד היה, השולח זעקתו אל החלל הריק, למען ישמע את הד קולו, שלו ושל הדומים לו – האסירים הכּלואים איש־איש בּתא־חיים בּודד. גם בּימים שהשמיע קול־תּרועה וקרא לקצוץ־בּנטיעות, או לעיקור הנטוע, – לא היו הדברים ההם אלא לשון־הפלגה של הנעורים הרותחים; ואם אָמרו ראשונים, ש“בּנין נערים – סתירה”, הנה באו אַחרונים והורו, שסתירת נערים – בּנין: כּלומר, היא באָה מתּוך הצורך לבנות ולשם בּנין. וסופו הוכיח על תּחילתו: סתירתו נגמרה כולה בּבנין, ועקירתו – בּהפראָה.
האם תּועה היה האיש? –
לא, כּי עורך־גלות.
התּועה הוא אָדם בּעל ודאיות חולפות. מטרה הציב לו, ואת הדרך המובילה אליה לא מצא. מה יעשה? – כּל דרך, המזדמנת לפניו, בּחזקת הדרך הישרה היא לו, ומתּוך אמונה זו הוא רץ בּה. בּהכּירו לאַחר־זמן, כּי לא התקרב על־ידיה למטרתו, הוא עוזבה וסר אל דרך אַחרת, קרובה במקורה אל הראשונה, או שהוא שב אחורנית, מפּחד פּן התרחק ממטרתו. אַך תּהי הדרך איזו שתּהי, כּל זמן שהוא הולך בּה נכונה היא בּעיניו. – פּנה לך אל תּועה־מאַמין מסוג זה, כּנתן בּירנבּוים, ויגלה לך מתּקופה לתקופה אמתּיות חדשות, שכּל אַחת מהן בּשעתה נחשבת אצלו לאמת היחידה והנצחית.
כּי רבּות הן האמתּיות המתעות, והתּועה מגיע אליהן בּזו אַחר זו.
והעורך גלות הוא אָדם בעל ספקות קיימים: המטרה נעקרה מחייו; ולא דרך יבקש – כּל הדרכים מוליכות אל התּהום! –כּי אם אבן מאַבני המקום, אשר יניח עליה ראשו ויחלום את חלומו. “בּן־אָדם, חוד חידה – ויגעתּ לריק כּי תאמר למצוא את הפּתרון”… אבל לחוד את החידה הוא צריך מכּל־מקום, כּי הנה נאסף עליו המון אמתּיות, העומדות זו בצד זו וסותרות האַחת את השניה – ומבקשות פּתרון.
ומי יפתּור את החידה לעורך־גלות, שאינו עלול לתעות ולהתעות מתּוך אמונה?…
* * *
ועתּה, הנה זה נפתּרה החידה בּפתרון האחד המוכן לה מבּראשית: האין־סוף, שנתן חיים ועמידה עצמית ל“אני”, קם עליו ובלעו; נפל הצעיף מעל הנראה – וכסה את העין הפּנימית של הרואה. מיכה יוסף בּן־גריון שב אל הערפל, אשר ממנו לוקח.
הנקשור מספּד? –
אי תמימות! כּל זמן שצדיק חי ושרוי בצער, נע־ונד מגלגול לגלגול, דופק על השערים ואינו נענה, – הם שמחים; וכשהוא מגיע לגלגול אַחרון, למדרגת “וצמתּ ושבעתּ”, כּשהוא הולך לעולמו ופותחים לפניו את שער־היחוד, – הם בּוכים!… שמחים הם על הילודים – על בּנים שגלו מעל שלחן אביהם; ומבכּים את המתים – את הבּנים ששבו אל שלחן אביהם! –
חסידים הראשונים עמדו בסוד החיים והמות יותר ממנו. הם – יום־טוב היו עושים בּיום פּטירתם של צדיקים: הלולא דר' שמעון בּר יוחאי, הלולא ד“המגיד הגדול”. חבל רק על טעות אַחת, שנכשלו בה אַף הם: לערוך הדלקות ולהשיא משואות על קברות הצדיקים – כּאילו לא ידעו ולא הבינו, שאין גלגל־חמה צריך לאור הנר.
דייטון, טבת תרפ"ב.
נדפּס ב“התקופה”, ספר י"ג.
חורז מרגליות
מאתשלום דב בר מקסימון
א.
כּשאַתּה יושב לדון בּדברים־שבּיצירה, מן הראוי שתּברר לעצמך מה היא שאיפתך בּזה: אם להגדיר יחסך אל אותה יצירה, או להבּיע השקפתך עליה.
היחס הוא ענין פּנימי, שבּין מושפּע למשפּיע: הקורא, הנהנה מזיוו של היוצר, חותר להבין את סוד ההשפּעה שהוא מקבּל ממנו – טיבה וסבּתה. על טיבה של ההשפעה הוא עומד מתּוך הסתּכּלות פּנימית ובחינה עצמית, ואת סבּתה הוא משער על יסוד ההתבּוננות בּמסתּריה של היצירה המשפּיעה. נפעל ופועל עומדים נפש מול נפש; והנפש הנפעלת מתעמקת תּוך עצמה, כּדי לגלות בּפנימיותה את מציאותה וכחה של הנפש הפּועלת. בּחינת “מבּשרי אחזה”.
ויש שמושפּע בּן־חורין משתּחרר לשעה קלה משעבּודו למשפּיע, ומסתּכּל בּו פּנים אל פּנים. בּהיותו חפשי אָז מהתפּעלות ונקי משוחד־של־הנאָה, הוא מוכשר אותה שעה לבקר את היוצר ויצירתו ולהגיע לכלל השקפה, שאינה לא פרי היחס הפּנימי ולא סתירתו, אלא בת־לויתו.
ההשקפה היא ענין חיצוני, שבּין מבקר למחבּר: אין לה עסק בּגרעינה של היצירה, כּי אם בּקליפּתה. פּעמים היא חלקית, בּודקת בּגבשושית אַחת או בקמט אחד שעל פּני הקליפּה, ופעמים היא מקיפה ותופסת את כּל השטח כּולו; אַך לפני־ולפנים אין היא חודרת מכּל־מקום. תּכליתה – להתחקות על עקבות צעדיה של היצירה, להכּיר את נתיבותיה שהותוו לפניה מבּראשית.
במקום אַחר (עיין למעלה עמוד כ') קראתי את בּיאליק בּשם “בּעל־תּפלה”. לא בעל־התּפלה הרגיל, שמשמעו שליח־צבּור, המתפּלל בּעד שולחיו תּפלת־קבע: בּמקום מיוחד לכך, בּמועד ידוע, בּנוסח שאין לזוז ממנו, ואפילו בּכוונות – “כּכּתוב”. אלא בעל ואָדון לתפלה, שהוא יוצרה ומחוללה, הוא הנופח בּה נשמת־חיים, והוא המוציאָה לרשות־הרבּים; על־ידיה הוא צר צורה להמית־נפשו או לסערות רוח חברתו, ובה יהגה כּל מר־נפש וכל שכור־ששון, שלבּו צר מהכיל את רגשותיו. בּעל־תּפלה כּזה, השם פּה לאלמים ומדובב שפתי ישנים, הוא משוררנו, שהגיע אל היכל תּפלתנו לאַחר נעילה – ופתח את השערים.
בּדברים ההם נסיתי לנסח את יחסו של הקורא ליוצר, שהרבּה התחמם – ממרחקים – כּנגד אורו, והרבּה הוא חייב לו, תּוך שאָר קוראי תפלותיו. אַך היום לא אָבוא לשלם לו אַף רבּית־דרבּית. אתאַמץ להיות פּעם “כּפוי־טובה”, כּדי שאהיה בּן־חורין להסתּכּל בּאָפני יצירתו הסתּכּלות חיצונית, ולהציע בּזה השקפה חלקית.
בּ.
בּמשפּחת היוצרים, המנומרת ורבּת־הגוונים, ישנם בּבחינת חורזים, וישנם בבחינת בּנאים.
שני אמני־מחשבה אַנגלים ישמשו לנו דוגמאות לשני הטפּוסים – פראנסיס בּיקון, ודויד יום.
לצד כּתביהם הראשיים, מרובּי הכּמות כּאיכות, אָנו מוצאים בּעזבונם הספרותי גם כּתבים מעוטי־הכּמות, שיאה להם משָלו של בּיקון: דומים הם לאגורות־כּסף מזוקקות, שבּמדה שהכּסף מצורף מסיגיו יקטן המטבּע בּכמותו.
מאמריו הקצרים של בּיקון מלאים בּרקים, הניתּזים מן המרגליות שדלה אותו פּילוסוף ממעמקים. בּחבּה יתירה הוא מטפּל בּכל מרגלית ומרגלית שהעלה בידו, לכברן ולנקבן ולחרזן בּחוט־שני נאה; אולם אין בּחריזה מוקדם ומאוחר: מקריים הם תּחילתה וסופה של המחרוזת, מקרי הוא סדר המרגליות וצירופן, ומקרית היא מדת הקרבה שבּיניהן. ראשונה במחרוזת כּשרה לבוא גם בּסוף, ואַחרונה – בּראש; עליונה עלולה להעשות תּחתּונה, ותחתּונה – עליונה; קרובות בּרגע זה נעשות רחוקות בּרגע משנהו, ולהפך. דבק אין בּין המרגליות; והחוט המקשרן אין בּו כּדי קשר בּר־קיום: דיו מקרה מצוי, שינתּקהו – והחבילה תתפּרד.
המחבּר עצמו מעיד על מאמריו אלה, כּי כתבם “בּין המצרים” – בּשעות הפּנויות מעבודתו הפּילוסופית העיקרית. למסתּכּל מן הצד נראה, כּאילו כתבם בּין היצרים של עבודתו המדינית המגונה: בּין חטא לפשע התחמק ועבר אל עולם־האצילות, ושם חטף ונקב, חטף וחרז מכּל העולה מנבכי המחשבה; וכששב היצר המדיני לטרדו מעולמו הרוחני, נחפּז וחתם את דבריו חתימה חטופה. אַך תּהיה הסבּה מה שתּהיה, העובדה אַחת היא.
ההפך מזה אַתּה מוצא במאמריו הקצרים של יום: חסר שם אותו בּרק, שפּעמים הוא מאיר את העינים ופעמים הוא מסמאָן; אין לו עסק בּמרגליות, אלא בּחומר ובלבנים. גובל הוא ולובן לבנים, ובהגיע שעתן הוא מסדרן ומדבּקן דבק בּר־קיום, – אָריח לצד אָריח, נדבּך על־גבּי נדבּך, – עד שהלבנים הבּודדות מצטרפות לבנין אחד שלם, שכּל חלק וחלק שבּו מכּיר את מקומו ותפקידו. הבּנין, אין תּוכו רצוף אַבני־יקר; אַך כּנגד זה הוא מכוון לתכליתו, ולא יתּכן להחליף בּו את המסד בּטפחות.
פּשטות ודיוק הם החותם של כּתבי יום אלה: אין עתרת־גוונים, אַך יש מדה וקצב. המחבּר מגיד בּכל אחד מהם מה שראוי לדרוש בּאותו ענין, בּאופן הנאות, ובשעור הנכון.
ג.
בּיאליק, יותר משהוא בּנאי הוא נוקב וחורז מרגליות. בּכל מקום שאַתּה מוצא את דבריו, בּרד של אבנים־טובות ומרגליות יורד עליך; אַך לא תמיד יש בּהם משום בּנין. אַדרבּה, כּל מה שרב מספּר המרגליות בּמחרוזת, וכל מה שעצומים זהרן ויפעתן, כּן גדולה מדת בּדידותן. וכמה מן הגדולים וטובים שבּשיריו יוכיחו.
בּ“המתמיד”, למשל, ישב והפיק מרגליות ענוגות, נקבן וחרזן בּפתיל־תּכלת עדין ואָרוך; ולסוף, כּשהרגיש, כּי המחרוזת ארוכּה ביותר, עמד ולקח את שני קצות הפּתיל וענבם בּעניבה מלאָה חן־של־עצבות.
בּ“הבּרכה” הוא פותח בּתיאור – תּיאורה של נשמה צנועה ועמוקה, שהיא “ראי לחסין־היער”, ועם זה “תּחלום לה חלום עולם הפוך”; נשמה המשתּנה עם כּל שנוי־מזג שבּסביבתה, ובכל זאת אין עצמותה ותומתה נפגמות. ועד שאָנו חולמים עם הבּרכה את חלומה, מפסיק המשורר את התּיאור ומסיים בּביאור.
ו“מגלת־האש”, שיש בּה בּנין, היכל־הטועין היא. כּל הנכנס לשם “טובע בּאור ובשיר”: משתּאה הוא ומשתּומם למראה ההוד וההדר שבּחדריו ואולמיו; אולם לשוא יבקש להכּיר את תּכנית הבּנין, מוצאָיו ומבואָיו.
אפשר היה להאריך בּזה ולהרבּות בּראיות, לולא בת־קול היוצאת ואומרת: דיך!…
ד.
היכן יש לבקש את סבּת החזיון?
לא במשורר בּלבד, אלא בכלל אומתו. כּי בּיאליק, שרשיו מרובּים וארוכּים מענפיו; יונק הוא משכבות כּל הדורות של הקרקע הלאומי, ושם מקור גבורתו גם חולשותיו.
ואומה זו, גדול כּחה בּקדיחת מרגליות וחריזתן מאשר בּבנין היכלות. בּזמן שזקני־אַתּונה הקימו בנינים פּילוסופיים רחבי־ידים, היו סופרי־ירושלים “חורזים בּדברי תורה”; ומה שהסבּירו חכמי־הסטוא בּספרים שלמים, העמידו חסידי־ישראל על פּתגמים שנונים. וכל מקום שאַתּה רואה בישראל סימני בנין – דוק ותמצא שיד אחרים, או השפּעת אחרים, היתה בּאמצע: שלמה בּן־דוד והורדוס האדומי, ששקעו כחותיהם בּבנין, הלכו בּעקבות מושלי מצרים ורומא שבּימיהם; מסדר־המשנה היה מדבּר בּלשון יונית ו“מספּר בּחכמת־יונית”; ובעל “משנה־תורה” – אין הדבר צריך ראיה, שקבּל בּזה השפּעה מן החוץ.
היש לדרוש סגולה זו לשבח או לגנאי? –
יש פּנים לכאן ולכאן.
מצד אחד אפשר לראות בּזה מום טבעי. ומצד שני אפשר לאמר: לא, כּי צדקה עשה לנו שומר־ישראל, שהתּיש בּנו את כּח הבּנין. צפה וראה, שעתידה אומתנו להיות נעקרת משרשה ונדחת מגולה לגולה, לפיכך החליף לה את הלבנים בּמרגליות, ואת כּף־הסיידים בּמקדח. אפשר לו, לעם נודד ממקום למקום, שיהיה מטלטל עמו צרור מרגליות יקרות; אַך מה יעשה בּבנינים רמים, שיסודם שקוע בּאדמה וראשם קורע שחקים?
ניו־יורק, עשרה בטבת, תרפ"ג.
נדפּס ב“התקופה”, ספר י"ז.
מדור ב
מאתשלום דב בר מקסימון
"קנס"
מאתשלום דב בר מקסימון
(רשמים ממפקד־העם באַנגליה).
“ויוסף אַף יהוה לחרות בּישראל, ויסת את דוד בּהם, לאמר: לך מנה את ישראל ויהודה”… כּשלשת אלפי שנה עברו מזמן שנענשו אבותינו באותה ספירת־עם. בּמשך הדורות ההם הספּיקו בני־עמנו להסתּגל אל כּל מיני פורענויות שבּעולם, ואפילו לחבּבם; אַך אימת־הספירה עודנה כּחדשה עליהם. השקפתם על טיב הספירה וטיב הסכּנה הכּרוכה בה נשתּנתה בּמדה מרובּה: בּימי־קדם היו מאמינים, כי הספירה חטא היא, הגוררת אַחריה עונש, ובימינו רואים בּה רק סימן רע, סימן לצרה המתרגשת לבוא לעולם; בּימים ההם נחשבה הספירה לסבּת הרע, המקופּל בּה ומתפּתּח מתּוכה בהכרח טבעי, ובזמן הזה נחשבת היא לתוצאַת הרע, הקודם לה ובלתּי־תלוי בה; אָז היתה הספירה מבשרת רעה בּידי־שמים, ועתּה – רעה בּידי־אָדם. אבל, עם שנוי־ההשקפה על טיב הספירה, לא נשתנה יחסם של בּני־עמנו אליה. אותו היחס, שעל־פּיו היה יהוה למסית את דוד בּישראל; אותו היחס, שלאַחר זמן, בּימי ממשלת הרומאים, הוציא את המלה “קנס” מכלל הוראָתה היסודית – הוראַת מפקד – וקבע לה את ההוראָה “פּורענות” בּלבד; – היחס ההוא בּתקפּו עומד: כאָז כּן עתּה, ספירה באָה לעולם – גזירות קשות מתחוללות על ראש “שונאיהם של ישראל”. והממשלה האַנגלית ידעה את נפש פּקודיה, והשתּדלה להמתּיק את ה“גזרה”, כּכל מה שיש בּיכלתּה וברשותה של ממשלה לעשות. בּרובע היהודים מנתה מפקדים יהודים דוקא, אַף חזרה אחרי יהודים החיים בּתוך עמם ויודעים שפת המונו, ואם נזדמנו לה אנשים היודעים גם את לב עמם – מה טוב! “ועד שליחי הקהלות”, שהוא המליץ בּין כּנסת־ישראל שבּאַנגליה לממשלה, תּרגם, לאידית בּלתּי־ברורה ולגרמנית בּרורה, את טופס השאלות, שערכה הממשלה בּאַנגלית; גם הכין המון לבלרים מתנדבים, שיהיו יושבים, בּיום המיועד לכך, בּבתּי־כנסיות וכותבים לכל מבקש את אשר נטל עליו. העתּונות הודיעה וחזרה והודיעה, כּמה שבועות קודם לכן, על אודות “יום הדין” העתיד לבוא, ובארה מה טיבו. בּתּי־הספר העממיים נהפכו ללשכות־ספירה, שבהן היו המורים מלמדים לתינוקות את הלכות הספירה לכל פרטיה ודקדוקיה. כּל זאת – ובכל זאת!…
מזוין בּכל המכשירים, למן הסבּרה רכּה ונוחה עד הטלת קנס של חמש ליטראות בּכסף־המדינה, יצאתי והלכתּי לי אל השכונה שעלתה, על־פּי בחירתי, בּחלקי – קן לעניות וכל הנלווה אליה. “וכל בּניך למודי ה' " – בּודאי קראו רובּם כּכולם משהו על־דבר הספירה; לכל־הפחות, לא יהיה השם “ספירה” זר להם. חזרתּי ג' פּעמים על הפּסוק הלז – ונגשתּי אל הבּית הראשון. – בּי, גברתּי, מפקד־העם! – לא היום, לך ושוב. אני מסביר לה, שהענין נחוץ ואינו סובל דחיה; אַך לשוא: אין לה צורך בּזה. אני מנסה לעורר בּה את חוש ה”עסק“: הגליונות ניתּנים בּחנם; אַך גם זה ללא הועיל: מה תרויח בּזה? – אין בּרירה: השם “ממשלה” נשא על שפתי – ולא לשוא! קסם במלה זו, להגבּיר את החורון גם בּפנים שאינם חשודים על האַדמומיות. אחרי טענות רפויות כּנגד “רבּונו של עולם”, המנהג עולמו כּרצונו, נכנעת בּעלת־דיני בּפני הגזירה, ומקבּלת את חלקה בּלוח־השאלות ושאָר “כּתבים”. היש לה שכנים? – כּמובן! את שמותיהם איננה יודעת; רק כּשנה הם גרים אתּה. ועוד: מה לה ולצרה הזאת? אין בּרצונה להכניס ראשה בין שני הרים. יבואו השכנים ויעמדו על שכרם גם הם. ידפּוק מר, בּחזקה, וירדו. אם־על־בּנים יורדות השכנות, לראות בּשלמה הרעש. אני מניח לבעלת־הבּית שתסביר להן את הענין – והולך לי להעיר ולעורר את גרי הבּתּים הסמוכים. בּשובי אני מוצא, כּי אָכן תּלמידה טובה קניתי לי: בּעלת־הבּית מדבּרת על לב שכנותיה כּבת־סמכא גמורה, ומבטלת את כּל חשדיהן – הלא פּיה הוא המדבּר אליהן!… עכשיו, שהן נמצאות בּצבּור, גוברות הנשים על פּחדן ועונות, בּלי דחיות יתירות, על מה שנשאָלות, ויותר משעונות הן שואלות – כּענין ושלא כענין. אבל שאלותיהן מטורפות ותשובותיהן נבערות. האַחת אינה יודעת את שם בּעלה, כּלומר שמו ושם משפחתּו. “מיסטר י’עקבּס” שמו; היינו – אחרים קוראים לו “מיסטר י’עקבּס”. היא עצמה קוראת לו – או סתם “מיסטר” או “שלומיאל”. “שלומיאל” כּהלכה: רוב ימיו הוא הולך בּטל מעבודה – לא ברצונו הטוב, חלילה, אלא “כּך”… מכתּבים הם מקבּלים – “אַחת לפורים”. אולי יואיל ה”ג’נטלמן" לסור אל בּיתם בערב, בּשעה שבּעלה שב מן החוץ – הוא בטח יגיד לו את אשר יבקש לדעת… לא, אין בּעלה מאַחר לשוב הבּיתה; בּערבים שאינו קרוא לאספה של אגודת־העזרה־ההדדית, הוא שב בּשעה… כּן, חבר הוא בּאגודה שכּזו, ואפשר ואפשר שעל־גבּי תעודת־החברים ימצא הג’נטלמן את אשר הוא רוצה לדעת; אולם אין היא יודעת התּעודה היכן היא. אַחרת מעוררת שאלה, אם כּדאי לקרוא גם לפלונית־¬אַלמונית, זו הגרה בעלית־הגג. בּעלת־הבּית פּוסקת הלכה שלא כדאי הדבר, וטעמה עמה: מה היא, השכנה הלזו, ומה חייה? בּסך־הכּל נפש אַחת – היא ובנה יחידה. ולא זאת בּלבד, אלא שאַלמנה היא – בּעלה שרוי בּאַמריקה, ובקרוב תּסע אליו, וממילא תעזוב את “מדינת־לונדון” לגמרי. אימתי? – אפילו היום, אם אַך יעשה נס ובעלה ישלח לה להוצאות־הדרך… אני מקפּיד גם על הנפש ה“אַחת”, והקפדה יתירה זו איננה מוצאת חן בעיניה: כּל־כּך למה? וכי העולם צפוי לחורבּן בּלעדי זה? בּינתים נתעורר הרחוב הצר ונתמלא כנופיות הומיות. גברים ונשים מדיינים ומתווכּחים בּדבר שנפל ברחובם; איש־איש משער השערה לפי רוחו. הליצנים שבּהם אומרים: “מעות־חטים!”… והתּמימים חוזרים על המימרא, כּדרכּם, בּאמונה־שלמה. אבל הליצנים בּטלים בּששים של בּעלי כובד־ראש. “אָכן יש עין צופיה ומשגיחה עלינו” – מניעה האַחת ראש: – “בּודקים אַחרינו, לראות אם אנשים כּנים אנחנו”. וחברתּה מבטלת את השערתה של זו; לפי דעתּה, נודף מזה ריח מסים ואַרנוניות. גם בּשנה שעברה בּקרו בביתה שני ג’נטלמנים – לא “משלנו” – ורשמו את כּל הנמצא שם, הכּל כאשר לכּל. נראה לה, שעתידים להכבּיד עליהם את המסים, אַך אין היא חוששת לכך, מפּני שאינה אלא שכנה; ידאַג לזה מי שהבּית שלו… אחד יודע־ועד, שמונים את מספר התּושבים, בכוונה להמעיט את הדחק; כּרוז כּזה שמע מפורש בּבית־הכּנסת, בּשבּת שעברה. אַך עדותו מוזמת על־ידי חות־דעתּו של חברו, המגלה כּי כל הטורח לא בא אלא בשביל “לאַרגן את היהודים”. מתּוך הרצינות, הפּרושה על פּניו, נראה כּי כוון בּזה לדבר־מה; אַך מה הוא הדבר, ומנין נפלה מלה זרה זו לתוך מלונו – כּבשי־דרחמנא הם. ויש מחליטים, או מחליטות, כּי כל הענין אינו אלא המצאָה של “גויים” ריקנים והולכי־בטל: פּשוט, כּלו להם כּל השעשועים, עמדו ובדו להם “ניירות”. ועל סמך זה או אַחר, מסרבת האַחת לקבּל מידי את הגליונות. אין לה צורך בּהם, ואין לה חפץ בּהם; יש לה דאגות אחרות, קודמות לזו: בּעלה הולך בּטל מזמן השביתה, זה ששה חדשים ויותר – ומי יודע עד מתי עוד!… קנס של חמש ליטראות? – אין אימת הקנס על פניה: אַדרבּה, יבואו אל דירתה – מה ימצאו בה? “צרות”! גם אם ימכּרו אותה בעצמה, לא ימצא להם. לדידה – ימכּרוה. אין עבדים בּזמן הזה, ו“לונדון מדינה של בּני־חורין היא”. אולם כּל אלה דעות של יחידים הן; לרחוב בּתור כּלל השקפה אַחרת על הענין, וההשקפה קבועה וברורה: “מה זאת, הכי מונים את בּני־האָדם בּשביל לגרשם שנית?” – פּורץ ומתגלגל קול־פּחדים בּרוסית; והקול קול בּת־יעקב, שבּאָה לפני זמן מועט מגלות־רוסיה, מאַחת הערים אשר מחוץ לתחום. “כּן־כּן, אומרים לגרש אותנו מלונדון” – מודיע האחד בּהחלט. וחברו עונה לעומתו: “פ־ס־ס־ס, מגרשים! יגרשו – יגרשו! מה יש להפסיד עוד? יגרשו – נלך”. הרחוב הלז – ודברי שירה; אך מאליהם עולים דברי המשורר: “אָנה תלך, אָנה תפנה, עם דל, חלכה? – אל אשר יהיה הרוח, שמה נלכה”. לא, לא הרוח, כּי אם הבּשר; כּי לא על הרוח לבדו יחיו בני־ישראל ובנותיו בּזמן הזה. שדי, המן הקברים עלתה הנערה החוורת, אשר כּמו קפאָה בּהציצה אלי מבּעד החרכּים? מדוע זה כּכה נבהלתּ ותּעמדי להגן על הדלת: על כּי “פרנסתך” אסורה מטעם הממשלה? הפּותה, אַל תּפחדי: הממשלה אוסרת והחברה מתּירה. האָמנם תּדמי, כּי נעלמה אַתּ ופרנסתך מעיני השוטר האַנגלי, השוטר האַנגלי אשר אין דבר נסתּר מפּניו? שאלי את שתּי חברותיך האַנגליות־מלידה, שתּי אחיותיך־לבושת, הגרות בּקבר הסמוך לקברך – ותגדנה לך. התפחדנה גם הן? “תּופרות” הן גם שתּיהן – ומי זה יהין להתערב בּעניניהן הפּרטיים! – הן גם ה“כּובסת” הפּולנית, הזרה כמוך, ואשר מלה לא תדע בּשפת האָרץ, חוץ מחרפות אחדות, – הן גם היא גברה בנקל על פּחדה והרימה ראש בּעזות; ואַתּ, מדוע זה תּרעדי ככה, בּת עם מלומד בּיסורים?… הדבר בּרור לכל בּני הרחוב: גזירת־גירוש חדשה בּאָה לעולם. כּכה נשמע בּפירוש, וכך משמע מכּללא. לפלונית אין שכנים; כּלומר, יש לה רק אַחת – אַחת יהודית ואַחת נוצרית. בּת־לויתי המשכּילה, אשר אָמרתּי כי מציאותה, מציאות בּת־חוה, תּשפּיע לטובה על רוח בּני־הרחוב החשדנים, – אינה יכולה להתאַפּק מצחוק. רואָה היא את הצד המגוחך שבּדבריהם, אך אינה רואָה את המעציב שמאחורי המגוחך ואת ההגיון המונח בּיסודו: באמת, רק שכנה אַחת לה, לפלונית – יהודית; כִּי מה לה לנוצרית, ותהא אפילו גרה גרורה, ולגזירות קשות?!… אַלמונית אינה יודעת לבטא בּרור את שם בּעלה; אולם שם בּעלה למה – והוא אַנגלי, כּלומר יהודי יליד־אַנגליה! אָכן יש גם בּרחוב־היהודים בּתּים שאין לפּחד מקום בּלב יושביהם; אַך גרי הבּתּים ההם לא בני־גולה הנם. הנה רצה ילדה אפורת־עינים ואפורת־שער, לבשר לאמה, כי איש דורש לה; וקול רם, גס, שורט ובוטח – כקול האַנגליות מבּנות־ההמון – עונה: מי זה דורש לי? גם מר ריטשרד אינו יודע פּחד. קשה להוציא מלים מפּיו, מפני שאין לשונו נשמעת לו בשעה זו; והחוטם האָדום המשתּרע על פּניו, וריח הכּוהל הנודף מכּל גופו, – שניהם מבארים את הסבּה. במה הוא עוסק? – הוא – שותּף לאָביו בּמלאכתּו. ואָביו בּמה הוא עוסק? – בּ… בּכל מלאכה נקיה – רק בּמלאכה נקיה. בּשעה זו שניהם הולכי־בטל. בּמה הוא מפרנס את אשתּו ובניו? – אשתּו הארורה שכירת־יום; ראויה היא למהלומות, הארורה… אין דרכּו לשתּות אלא באַקראי – לעת מצוא. אולי יואיל ה“טליא” לסור אתּו אל בית־המרזח – קרוב הוא! לא? אין מזל ל… גם מר בּריט מקבּל פּני בּלי פחד. מר בּריט הוא “מר בּריט העגלון – הלא תדע!” שמוע שמע שיש בעולם “ספירה ארורה”, ויודע הוא שחייב אָדם, כּלומר אַנגלי, ל“מלא” גליון עשוי לכך; אולם הוא, “מר בּריט העגלון”, לא למד לכתּוב – בּימיו לא היו “בתּי־ספר ארורים”, דע לך! ולא בו יהיה האָשם, אם לא ימלא את הגליון. אם יואיל ה“סיר” לקבּל על עצמו את העבודה הזאת – מוטב; ואם לאו – – – בּחדרו היחיד של “מר בּריט העגלון” לנו כּמה אורחים בּליל הספירה; אַך, בּשם השד, מה ל“סיר” ולהם, ולמה זה יחקור וידרוש אחרי שמותיהם וכל הנוגע להם?… אשתּו מגדלת שני נערים – זרים ולא בנים. הלומדים הם בּבית־ספר? – מי זה יוכל להגיד? קתּולים הם, דע לך – “קתּולים ארורים”; זהו מה שהנם – וחסל! בּרוך המקום: סוף־כּל־סוף נזדמן לפני גם יהודי אחד שאינו מפחד. אָמנם לפי הדין ראוי לו שיפחד, ומפּני זה העלימו ממני בּראשונה את מציאותו לגמרי; אך פּחד הקנס הוציאהו לאור עולם, אותו ואת “אשתּו” הוא בּן ארבּעים, והיא בּת עשרים; הוא יהודי פולני, והיא אַנגלית־שבּאַנגליות. לראותם אני צריך – ותּרד אלי יפהפיה גאיונה, זקופה וחצופה – תּומר אַנגלי. תּומר, תּומר, מי־זה ומה־זה כּפף קומתך הזקופה? – לא זו העת להגות בּשאלות צדדיות, בּשעה שרבּות עלי השאלות העיקריות, השאלות “מטעם”. אַך תּשובות נכונות לא אקבּל גם על אלה; על הכּל יש להם תּשובה אַחת, קצרה ומכריעה: נתין־אַנגליה הוא. הלה כּבר הספּיק להתאַזרח באַנגליה, ובצלה הוא חוסה ועושה מה שעושה. לא כן אָחי בן־עמי הסמרטוטר, המשתּעל וגונח בּלי־הרף. בּיתו, דהיינו חדרו היחידי, משמש גם מחסן ל“סחורתו” – כּך נקראים בּפיו הסמרטוטים. “יורד” הוא. לפנים היו ימים אחרים, טובים מאלה. אָז היה בּעל מעמד בּשוק – בּ“שוק” הידוע; ועכשיו – הרי היהודי רואה בּעיניו. זה קרוב לשלשים שנה שהוא גר במדינת אַנגליה; בעודנו נער בּא הנה. רק בּן ארבּעים הוא, אַף כּי למראית עין – נו… הכבר נתאַזרח? – לא. החסר דאגות אחרות הוא! רבּות ושונות הן; אבל העיקר הוא – מחלתו, דלקת הסמפונות. לונדון – האַויר לח וקשה לנשימה, בּיחוד בּימות־הגשמים. לוא היתה הפּרנסה מצויה, לכל־הפּחות – פּרנסה או בּריאות. פּרנסה או בּריאות. אָמנם בּדבר הפּרנסה אין לו לזה בּמה להתגאות, כּי לא בן יחיד הוא לפני המקום בּרחוב ההוא. “בּיתו של אָדם הוא מבצרו” – כּלל גדול הוא באַנגליה. אולם בּזכות מִשְרָתִי נפתּחים לפני שערי ה“מבצרים” אשר בּרחוב הלז – ומה קטנים הם, ומה רב מספּר הנפשות הכּלואות בּתוכם. חדר צר ונמוך למשפּחה, חדר צר ונמוך למשפּחה. כּשהמשפּחה קטנה, היא מצרפת לעצמה דייר אחד או שנים; ובשעת־הדחק משתּתּפות שתּי משפּחות בּחדר אחד. פּלונית ושתּי בנותיה, אַלמונית ושלשת בּניה – כּולם בּחדר אחד. הבּעלים נדדו לאַמריקה. – והמשפּחות שאבותיהן לא נדדו למרחקים? הנה משפּחתּו של סנדלר־הרחוב, הוא הסנדלר אשר אָבדו לו גליונות־הספירה פּעמים, כּאשר אָבדו לרבּים מבּני־הרחוב לפניו ולאַחריו. אבי המשפּחה יושב אל האָבנים ומתקן נעל בּלוי; האשה טרודה בּפנה שהוקצעה לכירים; ובו־בחדר, על המטות המזוהמות, מסובּים חמשת בּניהם ובנותיהם ובולעים ארוחתם. הנס של “עומדים צפופים ומשתּחוים רוחים” יוצא בעיני מגדר הנפלא, אחרי בקרי את המאורה ההיא, המשמשת מקלט־יום ומקלט־לילה לשבע נפשות, כולן למעלה מעשרים. בּעלי־מלאכה הם, הבּנים והבּנות? – הן; כּך כּתוב בּפירוש בּלוח־השאלות החדש, השלישי, אשר מלאתי בּשבילם בעצם ידי. נם שני הבּנים גם שלש הבּנות עוסקים בּחייטות. אַך מיודעתי החדשה, המטרונה האַנגלית, אשר לפניה גלויים כּל סודות הרחוב, מנלה לי רז: הבּנות כּולן – – – כּולן – ואַף־על־פּי־כן! בּושת ממלאָה את לבּי. בּושני בּדירה הנקיה והמרווחת, אשר אליה אָשוב אחרי עבודת יומי; בּושני בּבריאות גופי ונפשי; בּושני בבת־לויתי הנאָה, אשר לא נגעה בה טומאת החיים; בּושני בּכל הנאה הנמצא בעולם, בּריחוק מקום מכּאן; קלני מיוצרו של כּל הנאה – אַב־הרחמים שכּכה לו בעולמו. בּבושת אני סר מעל הבית ההוא אל הסמוך לו; אַך – אין מפלט. הנערה אכולת־רקבון, אַל תּבושי מפּני ה“סיר” וה“מיס”, שבאו אל חדרך המזוהם ומצאוך בּרקבונך; לא לך בּושת־הפּנים, כי אם לנו… מול אותם הבּתּים, שנכנסתּי אליהם בּבושת־פּנים ויצאתי מהם בּבושת־פּנים, עומד בּית־ספר עברי, פּרטי. מבּחוץ אין הבּית שונה משאָר חבריו שבּאותו רחוב; אך בּפנים שוררת בּו רוח אַחרת – “השיטה הטבעית”. מה לבני־רחוב זה ולטבעיות?… הס, הנה קול תּינוקות־של־בּית־רבּן עולה באָזנך, ובקול הנך שומע מעין הכחשה לקטרוגו של המשורר, המדמה את העם לחציר יבש. אבל אחרי רגע קט של התפּעלות תּשוב הדאגה ותטרידך: מה יהא סופם של תּינוקות אלה, ולאָן יפנו לכשיגדלו ויעמדו ברשות־עצמם – האם אל אותם הבּתּים שמעבר לרחוב? למיודעתי החדשה, היודעת את הרחוב ואת כּל אשר בּו, אין מציאותו של בּית־ספר זה ידועה כלל. ואילו ידעה, האם היתה הידיעה משנה את משפטה על בּני־רחובה לטובה? מיודעתי החדשה – דם שכּולו תכלת, דם אַנגלי טהור, נוזל בּעורקיה. בּרחוב זה נולדה, וממנו לא נתרחקה למרות השנויים העצומים שחלו בו. זוכרת היא את הרחוב מן הימים הראשונים, הטובים, בּזמן שלא היה בו זכר ל“גרים הללו”… שכנים? – חלילה! בּני־ביתה הם – היא ובעלה, לרבּות חצר מלאָה תרנגולים ותרנגולות, המתהלכים להם בּחשיבות יתירה. היודעים הם, בּעלי־כנף אלה, כּי הם היחידים מבּני־מינם בּכל השכונה הזאת? המתגאים הם בּמעונם, אשר כּולו אומר נקיון וסדר? או אולי אָצלה עליהם גברתּם מגאונה?… בּנים אין לה, למטרונה זו; הילד שהיא מגדלת אתּה, מילדי העברים הוא. תּמוה הדבר? – הן, בּיחוד למראה גאונה – גאונה של בּת עם שוקט ובוטח – ולמשמע משפטה על בּני־רחובה ה“בּוערים בּעם”, הלא הם שכניה המבקשים עצה מפּיה על כל צרה שלא תבוא. אָכן “נתגיירה” האַנגלית הגאיונה, נתגיירה ברוח. “שרה, שרה! לאָן אַתּ הולכת, שרה? עכּבוה נא, עכּבו את שרה!” – הקוראת מלב חם ומלא רחמים היתה האַנגלית הגאיונה, והיא גם שעכּבה את המטורפת מלכת למקום־סכּנה. “הרגעי־נא, שרה; שובי למנוחתך, שרה. התרגשתּ היום בּמקצת. סורי הבּיתה… מטורפת היא וחולת־נכפּה; אתמול תּקפתּה מחלתה בּרחוב הראשי, על פּסי המסילה האלקטרית נפלה. משוטטת ואין משגיח עליה. תּמהתני על בּני־עמך, שאינם שמים לב לה ולשכּמותה; הלא בעלי יכולת הם. חרפּה היא!”… בּקשתּי את שמה של שרה בּגליונות־הספירה, ולא מצאתיה. רבּות הן ה“שרות” שם, אַך חולת־רוח אין בּהן אַף אחת. בּכלל חלק הוא העמוד המוקצע למומים; ובין אלף נפשות, שנרשמו על־ידי, נמצאָה רק אַחת בּעלת־מום. מה הן המסקנות שיגיעו להן חכמי־הספירה על סמך הידיעות ה“מדויקות” האלה? מה מצב הבּריאות בּקן־עוני זה? או מה מספּרם של יודעי קרוא וכתוב בּין אַחי ואחיותי? – היודע בּעלך לחתּום את שמו? – ח־לי־לה! – ואַתּ? – תּודה לך על החלקות. צדקה, כּנראה, המטרונה של הרחוב: “בּוערים בּעם”. אַך בּערותם של רבּים מהם מוטלת בּספק. חשודים הם בּעיני על הידיעה בּספר; ויש רגלים לדבר: – היודעת אַתּ לחתּום שמך? – לא. – אידית? – הן; אבל הכי גם אידית בּכלל לשון? והדין עמה: היהודים יוצאים מן הכּלל בּכל מקום – ובמה טובה השפה מן המדבּרים בּה? – בּעלך מלמד־דרדקי – ואינו יודע לחתּום שמו! – טרוד היה בּאותה שעה. – ואַתּ? חתמי נא אתּ. אחרי השתּמטות בּאמתלות שונות, היא חותמת בּיד רועדת. הסבּה מתבּארת מתּוך דברי שכנתּה, שאינה יראָה לגלות את האמת. גם היא יודעת כּתוב, וגם היא לא חתמה על לוח־השאלות בּעצם ידה. חשוש חששה לדבר: מי יודע לאיזו מטרה ישתּמשו בּחתימת־ידה… לעולם יהא אָדם זהיר מלחתּום על דברים שכּשרותם מוטלת בּספק. אני עובר על התּשובות שבּכתב. רובּן סתומות, בּלתּי־נכונות, או מגוחכות. הרבּה גרם לזה חוסר־הידיעה בּשפת המדינה; חלק מזה היה פרי ההתרשלות הטבעית; והשאָר נעשה בכוונה – לא לשם איזה צורך מיוחד, אלא מתּוך כּפירה בּתועלת הענין כּולו. אני בא ומסיח דאגתי לממונה על ספרי־הפּקודים; אך הוא מנחמני ואומר, שאין להקפּיד על כגון זה, כּי כל זמן שאין למצוא בדבר פּסול על־פּי הדין – כּשר הוא.,,אַל תצדק הרבּה“…
בּמשך השבוע, שעבר מזמן חלוקת הטופסים לקבוצם, שקטו קצת הרוחות; יושבי הרחוב התרגלו אל הענין המוזר והתחילו לדון עליו בּישוב־הדעת. כּמו בראשונה היינו, אני ובת־לויתי, שיחתם ומרכּז־ויכּוחיהם; אַך לזרים לא נחשבנו עוד. הגדולים פּוגשים אותנו בּפנים מסבּירים, שיש בּהם גם מן החנופה גם מהרגשת אַחוה; הקטנים מקיפים אותנו ורוקדים סביבותינו – ואמותיהם אינן גוערות בּהם עוד. נערות פּועלות פּותחות את חלונות בּתי־מלאכתּן ומרמזות: בּחור, סור נא הנה, גם כּאן מוכנים בּשבילך – גליונות. “אַל נא תפסח על בּיתנו!” – מזהירה האַחת בּלשון ובאצבּע. נשים נשואות מתּירות לעצמן לרמז לדברים־שבּצנעה; אחרות גוערות בּהן בּנזיפה על שאינן נזהרות בּלשונן בּפני רווק; ובאות חברותיהן ומקבּלות על עצמן תּפקיד של שדכניות: מכּירות הן, לפי דבריהן, בּבת־לויתי, שאחותי היא. הכּלל: נעשיתי לבן־הרחוב ממש. אבל רק אני, האיש הפּרטי, נעשיתי קרוב להם. הענין עצמו עדיין כּולו מוקשה הוא בּעיניהם. משתּדלים הם להקדים זה את זה בּהשבת הטופסים, ועל פּניהם שפוכה מעין התפּארות: ראה, לא התרשלנו, בּמלוי־חובתנו. אַך בּיחד עם זה נשקפת מעיניהם גם מזמה, כּאומרים: מוטב שנַקדים ונפּטר מעסק זה, הרחוק משכר וקרוב להפסד… בּשעת מסירת הטופסים הם משתּמשים בּהזדמנות שבּאָה לידם ומרצים לפני את קושיותיהם. רבּות הן ושונות הקושיות; ועל הכּל מפליאָם החזיון המוזר, ששלחה אליהם ה”ממשלה" איש יהודי – ויהודי משלהם, “ירוק”. דברים בּגו; הממשלה – נימוקה עמה. אותם לא ירמה איש; לא פתאים־מאמינים הם… אחרי כּכלות הכּל התקרב אלי אחד מבּעלי־דברי בּ“סוד” ולחש על אָזני: בּבקשה ממך – סלח לי על אשר אָנכי א־א־א – אולם רצוני לדעת – בּינינו לבין עצמנו! – אל נא תכחד ממני דבר: מה כּל הענין הזה, ולמה? שמעתּי כּל מה שנאמר בּזה; גם קראתי – הן! אבל אני, רצוני לדעת את האמת, את – את… אַל נא תדחני בּקש, כּי היא לא תועיל. הדעת נותנת, כּי דברים בּגו; ואם לאו הכי, הואל נא ובאר לי בטובך – מה כּל הטורח הזה? מה כּל הטורח הזה? – אָחי, אָחי, שאלה קשה שאַלתּני; שאלה שגם אני, השליח־לדבר, מתחבּט בּפתרונה. מה כּל הטורח הזה? למה הם כּל המספּרים הבּלתּי־נכונים? בשביל מי ומה מענים ומצערים את כּל עיפי־החיים הללו: בּשביל לצאת ידי חובת ה“דין”!? מי זה לץ אַכזרי אשר יקום ויערוך מספּר למתים שוכני־עפר? ובמה הורע כּחם של אלה המתים, שלא זכו עדיין לקבורה, כּי יבואו ויפריעום ממנוחתם? מדוע לא יתּנו גם להם להרקב בּשלום? שאלה קשה שאַלתּני, אָחי ה“בּוער בּעם”. ואַתּם, מתים־חיים, סלחו לי על אשר עזרתּי גם אני לזעזע אתכם מקברותיכם אשר על־פּני האדמה; סלחו לי על הרגיזי אתכם ממנוחתכם ללא צורך וללא תועלת. לא אוסיף עוד! –
לונדון, שלהי דקיטא, תרע“א נדפּס ב”העולם" שנה ה', גליונות ל“ו־ל”ז (תשרי תרע"ב).
שעת־הכנה
מאתשלום דב בר מקסימון
המתבּונן בּספרותנו בשנים האַחרונות, יעמוד לפני חזיון האומר: “דרשני”. מקן־צפּור, שהכּל מצפצפים בּו בּחרוזים, נהפכה הספרות בּמשך זמן קצר לקן של נמלים, שהכּנוס הוא עיקר תּכונתו. ספרים חדשים הופיעו בּשנים אלה אַך מעט; ודברים חדשים כּמעט שלא נשמעו כלל. נתחדשו ספרים ישנים, על־ידי הוצאות חדשות ומתוקנות, או על־ידי קבּוץ כּתבים בּודדים ומפוזרים לתוך כּרכים שלמים; ונתחדשו דברים ישנים, על־ידי בירורן, צירופן ולבּונן של כּמה מסגולות בּית־אוצרנו העתּיק. עת־כּנוס היא. אולם הכּנוס פּנים שונים לו. יש כּנוס שהוא בּבחינת מצבה: כּהני־הספרות צופים שעתיד מקדשם להחרב, והרי הם מזדרזים להשאיר לו ולעצמם זכר בּ“ציון לנפש”. יש כּנוס שהוא בּבחינת זכרונות־נעורים: לעת־זקנה, כּשתּש כּחו של אָדם לבקש ולמצוא עונג בּעניני החיים המתהווים, הוא מוצא לו צד־הנאָה בּזכרונות תּענוגיו לפנים, בּעוד כחו עמו. יש כּנוס שהוא בבחינת סך־הכּל: אחרי תקופה של יצירה, שבּלעה את כּל כּחותיו, מביא העם בּחשבּון את אשר רכש, למען יוכל להתענג בּמנוחה על “רווחיו”. ויש כּנוס שהוא בבחינת צידה־לדרך: העם מתכּונן ליצירה חדשה; והואיל שהיצירה רעבתנית וטרדנית היא מטבעה, הוא מצטייד ומתכּונן לקראתה בּמכשירים ובפנאי, למען תּשיג ידו לפרנסה כּשתּגיע שעתה. לאיזה מסוגים הללו שייך הכּנוס האָמור בּספרותנו? – אין זה כּנוס של “שכיב־מרע”: על זה יעיד התּיאָבון המלווהו – דבר שאינו מסימני־המות. גם כּנוס של זקנה אינו: אותות הן מדות הבּטחון והשקידה, שהוא מצוין בּהן. לא יתּכן לאמר, שזהו “סיום”, הבּא מתּוך עיפות: עבודתנו הדלה בּעבר הקרוב אינה כדאית שנבקש אחריה מנוחה; ומיצירתנו בּעבר הרחוק כבר הספּקנו ל“נוח” יותר מדי. הוה אומר: כּנוס זה, כּנוס לשם־הכנה הוא. והשעה שעת־הכּושר היא לכך! כּי כמה מאות שנה – מימי התּחיה בּאיטליה – היה נרדם כּח־היצירה שבּעמנו, מפּאַת היותו מתבּודד בּגיטו, רוחני כּגשמי, ומתפּרנס מחוליתו בּלבד. יצר־החיים אָמנם נתעורר לפני כמאָה וחמשים שנה, ודחף את רוח־האומה שיצא מחוגו הצר ויזדווג ליסודות זרים, אשר על־ידיהם יפרה; אבל בּכח הדחיפה ההיא התרחק הרוח ממקורו והגיע לידי טשטוש־הצורה. לאַחר־זמן נזדעזע יצר־החיים שנית ועורר את רוחנו לתשובה; ועתּה הנה זה שב לעצמותו ולאיתנו גם יחד: אחרי מעשה־ההכנה של דור ההשכּלה, פּרחו הנצנים הספרותיים של דור הלאומיות; ועלינו, בּני הדור הקם, הוטל להכין את הדרוש להבשלת הפּרי. אָמנם צר להודות, כּי אין עבודת־ההכנה שלמה: לעתּים קרובות עולה ופוגמה קולו של ה“עני בּן טובים”, שדי לו בּזכות־אבות בלבד. אולם הקול הנבוב הלז בּטל בקולותיהם המלאים של הפּועלים, הקוראים לעבודה ומתּוך עבודה. ובכּל ניכּרת היא, הכנה זו. היא נראית בּבקורת ירושתנו הרוחנית, המונחת בּיסודו של ה“עתיד” ותופסת מקום הגון בּטובי עתּונינו. היא נראית בהוצאַת הספרים הישנים והקובצים החדשים־וישנים, שמוציאָה “תּושיה”; בּאספת כּתביהם של לילינבּלום, לוינסקי ושטיינבּרג; בּתרגומים של “הזמן”, “תּורגמן” ודומיהם. היא נראית בּעבודתם הפּוריה של בּני ארץ־ישראל; בּין בּמה שהם מפרסמים בתוך האָרץ – כּהוצאַת “קוהלת”, “החנוך”, “מולדת”, “יפת”, “לעם” ופעולתו של לונץ, ובין בּמה שהם שולחים לחוץ־לאָרץ – שרובּו עומד בּמדרגת חומר־לספרות. היא נראית בּהתּרת האגדה העברית מכּבליה הארמיים, וסדורה הנאה על־ידי רבניצקי־בּיאליק; בּנסיון לפדות את כּתבי בּן־עמי ממאסרם הרוסי; בּרכישת כּתביהם של מנדלי ושלום־עליכם, שהיו עד הימים האַחרונים כּבנים־חורגים לעברית. כּל אלה – אם לקט וסדור הם, אם הסבּרתן של דעות ידועות אַך בּלתּי־מפורסמות, אם הכנסת יצירותיהם של זרים לתוך גבולנו, ואם השבת אבדה לבעליה, – אינם בּגדר יצירה חדשה; אבל כּולם מכשירים את הקרקע ליצירה העתידה לבוא. התבוא? – לקויי־הסבלנות, המתאַווים לראות את הבּציר סמוך לנטיעה, ודאי שישפּילו ערכּה של עבודה זו, שפּריה צפון לעתיד־לבוא. אולם מי שרואה את הנולד לא כן ידמה: הוא יודה, אָמנם, כּי יצירה־בפועל אין עדיין לפניו; אבל בּיחד עם זה יכּיר שחבלי־יצירה יש כּאן, והכּרה זו תּביאהו לידי בטחון, שאחרי ה“חבלים” תּבוא היצירה עצמה.
לונדון, אלול תרע“ב. נדפּס ב”הפועל הצעיר" שנח ששית, גיליון כ' (תשרי תרע"ג).
אני והוא
מאתשלום דב בר מקסימון
(זכרונות).
כּמוני כּמוהו התבּודדנו בּעבי יער אפּינג – הוא היער, שתּולדותיו הן תּולדות התנגשות חשאית בּין משעבּדים ומשועבּדים ונצחון האַחרונים על הראשונים. שנינו היינו משכּימים ויוצאים עם־שחר, לקבּל פּני שמש בּעודנה בתומתה ולהתיחד שעה קלה עם הבּרכה השלוה, בּטרם נרד לעבודת יום אָרוך בּלונדון המעוננת וההומיה. יום־יום היינו נפגשים על־יד פּגרו של עץ־ענק, אשר בּעודנו חי בּטל רצון יוצרו מפּני רצונו של בּשר־ודם, וגדל בּשכיבה על־פּני המים; בּאופן שאחד מענפיו הגדולים שמש לבעליו מושב, השני – משען לגב, והשלישי – מדרס לרגלי רוכבו. תּדיר היינו מברכים איש את רעהו בּשפה אשר לא ידעו אבותינו ואבות־אבותינו; ומדי פעם בּפעם היינו נפרדים זה מעל זה תּקופי־חלום: אני נשאתי בלבּי חלום בּת־יהודה השבויה, והוא – חלום בּת־הודו הנענה. אני – והוא, עמי – ועמו. עמי – חניך השממה והעוני מעודו: בּמדבּר־ערב עמדה ערשו, יללת־תּנים היתה שירתו, בּשמים בּקש לחמו בשעת רעבון, ואל הסלע נשא עיניו בצמאונו, – וכל נסיונותיו הקשים הועילו רק להגבּיר בּו את אהבת־החיים. “ובחרתּ בּחיים” – זהו יסוד תּורתו. ועמו – מפונק מנוער, טובל בּאור וגווני־גוונים, מושל בּארץ המונה את מיני צמחיה רבבה, ארץ אשר שם הפּנינים והזהב הטוב, – והגיע עד שער מ“ט של בּטול־היש, עד “נירבאנה”. ושנינו נזדמנו יום אחד לכנסית־הגזעים הראשונה – והיחידה – שנועדה בּאוניברסיטה הלונדונית, בּקיץ שנת אלף תּשע־מאות ואַחת־עשרה למנינם, לשם קירוב־רחוקים – “זאבים” ו”כבשים" גם יחד. קוה קוינו, כּי שם תּשמע האנחה הכּבושה של אומותינו הנדכּאות על אוזן שומעת, וכי שם תּוציא האנחה הד מלבּות אחרים, הרוצים ויכולים להשתּתּף עמנו בּצרה. שנינו היינו מן היחסנים שבּקונגרס: בּנים לאומות עתּיקות שיצרו בּשכבר הימים לעצמן ולעולם – ועדיין לא סר כּחן. אַך אני הרגשתּי בּשלשלת־היוחסין שלי בּיותר: הן המקרא “וגר זאב עם כּבש”, שרוחו אספנו אל הבּית הזה, אצלנו נאמר, וממנו ועל־ידי אנשים משלנו נתפּשט בעולם. ולא דברי־נבואָה בלבד; כּל הקונגרס כּולו נוצר בּרוח פּיו של אחד מבּני־עמי, הוא פליכּס אַדלר, והרבּה מכּחו של ישראל הושקע בּהכנתו. אמת הדבר, כּי את העטרה – היא הנשיאות – נחל הלורד וירדיל, ולא הפּרופיסור אַדלר; שם הלורד היה נשא על כּל שפתים, בּעוד שלחכם המסכּן לא שם איש לב, עד שקם אחר העתּונאים ותבע עלבּונו ועלבּון־היושר מאת הקהל כּפוי־הטובה. אמת; אולם על כּגון זה צווחו הצווחים מימות עולם – ואין עונה. אָנו, דיינו שאָנו יודעים ומכירים בּאמת העלובה, ותהי לנו זאת לחצי־נחמה. אמת גם זאת, שכּנגד הפּסוק שלנו, “וגר זאב עם כּבש”, נשמעו שם פּסוקים אחרים, משלהם, שהכילו סתירה מוחלטת לקודם. מלומד גרמני מפורסם, פון־לושן, פּתח בּדרשה מדעית נאָה, שראשיתה רצופה “אנושיות”, וסופה – “הלל הגדול” על האגרוף, הדם והבּרזל. אולם סוף־סוף היתה דעתּו דעת־יחיד. רבּים ראו בדבריו חירוף־וגידוף כּלפּי רוח הקונגרס, ואפילו מחבריו, בּני עמו ואַרצו, ראו צורך בּדבר להודיע, כי אין האַנתּרופּולוג המפורסם מדבּר בּשמה של כּל גרמניה. אמת־נכון גם זה, שבּאותו שבוע ממש פּרצה בּאַפריקה מלחמה בין “אירופּה” ו“אַסיה” – בּין איטליה וטורקיה – ומלחמה שלא היו לה, לכאורה, כּל גורמים “אנושיים”. אַך הן הוסכּם אצלנו זה כבר, שרק הממשלות הן החפצות קרבות, ולא העמים; והקונגרס מה כּי נתלה בו את האָשם? – הלא הוא את שלו עשה – כּי מחה כּנגד חלול־הקודש הלז, כּנגד התפרצות המלחמה בּאותה שעה של עלית־נשמה, שעה שמזרח ומערב, ציר וקו־המשוה נשקו! דברים כּפשוטם! בּעינינו ראינו כּושי “מן הדרום” תּוקע כּף למי שהיה נוגשו; הודי אַדמוני מאיר פּנים לדון ספרדי; חינאי אָדוק־בּמסורת יושב לצד “שליח” נוצרי, כּשבת אַחים. ואַרמיני מורד־בּמלכות חבּק את הטורקי־הצעיר ריזא־טבפיק־בּי ונשק לו לעין כּל. ובכן, ישב שם חברי ההודי ימים אחדים וטעם אחד מששים של ימות־המשיח; עד שהגיע היום הרביעי של הכּנסיה. בּו ביום נשאו ונתנו בּנגעי עמו וארץ־מולדתּו, הנתונה בידי האַנגלים. כּל זמן שחלה התּוכחה על עמים אחרים מן התּקיפים, היו האַנגלים – אַנגלים, כּלומר סבלנים, ונתנו לנדכּאים לשיח מכאובי לבּם; אך בּו ברגע שנהיו הם לנוגעים־בּדבר, בּטלה אצלם המסורת הנאה של סבלנות – וקמו והראו, כּי המה המושלים. אַחת היתה ביניהם, מרת א. בּיזאנט, שצדדה בזכותו של העם המשועבּד, אשר ניטלה ממנו רשות הדבּור גם בּאַרצו גם בּארץ־החופש של האַנגלים, והיתה לו לפּה; ובגלוי־לב של אַנגלית־מלידה הודתה בקהל על העושק והמרוצה הנעשים על־ידי בני־עמה בּארץ הנדכּאָה ההיא, הכּל לשם־שמים ולשם ההתקדמות. אולם אַחינו בני־הודו לא סמכו בעיקר על מליצת־היושר שקמה להם מבּין “אומות העולם”. הם עצמם רצו להשמיע את קולם; וכאשר נגזל מהם חופש־הדבּור, עמדו ונטלו להם את חופש הצעקה. אותו “עכּוב־הקריאָה”, שאנחנו בני־ישראל משתּמשים בּו רק בּינינו לבין עצמנו, שמש אצלם כּלי־זיין בּינם לבין אחרים. ו“עכּוב־הקריאָה” פּעל את פּעולתו: אחרי עבור הבּוקר בּמהומה, מלא הקונגרס, בּעל־כרחו, את דרישתם של ההודים וקבע ישיבה מיוחדת לדין־ודברים שלהם. כּך עשו “מואסי החיים”, שבּאו מעבר לנהר־גוזן לדון עם התּקיפים מהם שעל נהרות־לונדון. ולמחרת היום ההוא נקראו בני־עמי לעמוד בּנסיון. בּבּוקר ההוא עלתה לפני הקונגרס שאלת־היהודים וגזל־משפּטם בּכמה ארצות תּבל, ורוסיה בּראש. ובעת ההיא היה נשיא הקונגרס, הלורד וירדיל, מתכּונן ללכת בּראש שליחות מיוחדת מאַנגליה בּת־החורין לרוסיה של בּית־רומאנוב; ולפיכך רמז הלורד לאחד מעושי־דברו, שיקום ויבקש בּשמו מאת כל הנאספים, כּי לא יתרגשו ביותר בּשעת משא־ומתן זה. הלורד צוה לשתּוק – והקהל שמע לקולו בּרצון. כּל הדרשות הנאות על־דבר “עם הנביאים”, שנשמעו עד אָז מפּי אותם האצילים והאצילות, בּטלו בּכהרף־עין. למרת בּיזאנט לא היתה חברה בּקונגרס; ודממה מעיקה תּקפה את אולם האספה, מן הפּתח ועד הבּמה. ובעלי־הדין עצמם? – יהודים נמצאו באותו קונגרס ובאותו מעמד בּמספר רב, רב ממספּר ההודים. אבל ההודים היו בנים נאמנים לעמם, והיהודים – בּנים חורגים לעמים אחרים. אחד מבּני־יהודה אלה, שלא הספּיק עדיין לנער מעליו את אבק הישיבה ולזקוף קומתו הכּפופה, התפּאר בקולי־קולות, כי פולני גמור הוא וכי על זה גאותו. וכמוהו כּן נשבּעו בני־גזעו ה“רוסים”, ה“רותּינים” וה“בּולגרים” וכל שאר היהודים המתחפּשים לגוייהם. ובשמוע משחקי־במה הללו, כּי הזכּירו בּפניהם את גזע מחצבתּם, פּנו אל הקיר בּחרדת־נפש ומששו את חוטמם, לדעת אם עודנו עלול להכחיש את דבריהם ולגלות את מוצאָם, אם אָין. משרתו של הלורד, אשר הודיע בּשמו את ההודעה המחפּירה, מזרע היהודים היה – ופניו לא חפרו בּדבּרו. לא רחוק ממנו ישב “אבי הקונגרס”, אציל־הרוח פליכּס אַדלר, מוקף אצילי־חרב – ושותק. לפני שעה או שתּים עמד ודרש מעל אותה הבּמה על “ימות המשיח”, כּאחד מבּני־הנביאים; ועתּה, כּאשר נגע הדבר עד עצמו־ובשרו, ניטל ממנו כּח־הדבּור. רוח־הקודש שבּו נתכּווצה בּפחות מנקודה, כּדי לפנות מקום לרוח־העבדות. איש יהודי אַחר, ולא סתם־יהודי, אלא אָדם המחנך רבּנים ומורים לבני־עמו, קם והשמיע קולו; אבל לא למחות כּנגד עוות־הדין בּא, כּי אם להראות עד היכן מגיעה מדת “גודל הנפש” של עבד־נרצע: עלבּון־ישראל כּשהוא לעצמו אינו נוגע – חלילה – ללבּו של זה הרב־הפּרופיסור מסינסינאטי; ואלא מפּני מה נגזלת שנתו? – מפני עלבּון התּרבּות הנוצרית הנהדרה, שזיוה נפגם על־ידי תעלולי עמי־החסד בּישראל; מפּני שיאמרו עליהם, על הנוצרים: כּפויי־טובה הם הללו; רבּם דקרו!… בּכל הקהל הגדול נמצאו רק שלשה או אַרבּעה יהודים שגלו עצמותם בּלי הכנעה. אחד מהם – צולשן – לא עורר שום התנגדות לדבריו, מפני שלא היו מובנים גם ליודעים את השפה הגרמנית על־בּוריה; וכאשר נשאו זנגביל וגאסטר את משאותיהם, לא רצה הקהל לשמוע – מפּחד פּן יבין. הסכסוך עבר בּשלום. גדולי הקונגרס נהנו, כּי לא הגיע הדבר לידי “שערוריה”. ו“העברים אשר לפלשתּים”, שהיו יושבים ומקללים בּלבּם את עמם העקשן בּמיתה־חטופה, שאפו רוח לרווחה, בּראותם כּי לא נגלה עוון מוצאָם. לשמאלי ישב אָז ערבי אחד, ששוחח אתּי באותו בוקר בּענין שיבת־בּנים־לגבולם. עכשיו נתן בּי הלה את עיניו; ונדמה לי, כּי קראתי בהן את הכּנוי האָיום שתּקנו בשבילנו בני־דודנו אלה, המכּירים בּמומינו יותר מאחרים: “ולד אל־מיתה”.
אני – והוא, אַרצי – ואַרצו. אחרי עבור שש שנים ויותר מזמן ש“נתפּרדה חבילה”, שב ועלה לפני זכרון חברי ההודי, אַף כּי בינתים נשתּנה מהלך הענינים מן הקצה אל הקצה. בּעת ההיא היינו שנינו אַחים־לעלבּון, והיום הזה הננו חברים־לששון; אך כּמכּתנו אָז כּן רפואָתנו עתּה, ממקום אחד ובעונה אַחת צמחה לשנינו גם יחד. מה שקלקלו וירדיל וחבריו אָז, בימי השלום, מתקנים בּלפור וחבריו עתּה, בּשעת חירום; ובה בשעה שנפל הדבר בּתפוצות הגולה, כי אַנגליה קבּלה עליה להשיב את אַרצנו השכולה לבניה הנדחים, פּרסם הלורד טשילמספורד, נציב אַנגליה בּהודו, בּשם ממשלתּו, כּי עתידה ארץ־בּרהמה להשתּחרר משעבּוד־זרים, וגורלה ימסר לידי יושביה. איני יודע את מקום חברי ההודי ואת המתרחש בּלבּו בּשעה זו. יתּכן, שאין דעתּו פנויה לעניני עמי, כּשם שאין עסקי עמו הוא תּופסים מקום אצלנו. אבל אני איני יכול להשתּחרר מן ההרהור המטריד, שהתגנב אל לבּי לפני שש שנים וקנן בּו עד היום, ההרהור של “אני והוא”. שר־אומתו ושר־אומתי, שניהם אומרים שירה. הראשון אומר שירה – ויש לו על מה לסמוך: הודו פּורשת זרועותיה – והנה בניה בּחיקה; אבל ציון כּי תקרא לעולליה – מי יענה “הנני”?
שיקאגו, כסלו תרע“ח. נדפּס ב”התורן" שנה רביעית, גליון מ"ד (שבט תרע"ח).
בין ישראל לעמים
מאתשלום דב בר מקסימון
י’והן ד. רוקפלר, בּנו של י’והן ד. רוקפלר, הרעיש בּימים האַחרונים את ה“ספּים” של כּתּה נוצרית ידועה, שבּין בּניה הוא נמנה, היא כתּת ה“טובלים” (Baptists). ובשל זה הרעש: – בּראשונה היו אומרים: מים מכניסים את האָדם בּבריתה של הנצרות, בּין על־ידי טבילה, בּין על־ידי זריקה. עד שבּאו ה“טובלים” ושנו: אין הנוצרי מתקדש לדתו אלא על־ידי טבילה. והנה קם “הרב הגאון” י’והן ד., כּטוב לבּו בּמשתּה צבּורי, והורה הלכה, כּי הטבילה, שהיא העיקר המבדיל בין כּתּתו לשאָר כּתּות נוצריות, צריכה להבּטל. ושני טעמים נתן לדבריו: ראשית, לא ניתּנה טבילה מפּי־הגבורה, כּלומר – מפּי אבות הנצרות. ושנית, עתידה מלחמת־עמים זו, שהעולם מתבּוסס בּה בּדמיו, להביא בעקבותיה מהפּכה בּדת, כּמו בשאָר פּנות החיים; ומהפּכה זו תּבטל את המנהגים שנתרוקנו מתּוכנם, כּטבילה, תּמחק את התּחומים המלאכותיים שבּין כּתּה לכתּה, ותעלה את הדת המחודשת – קרי: הדת הנוצרית המחודשת – לאותה מדרגה עליונה, שבּה עמדה בּראשית צמיחתה, בּזמן שהיתה העבודה הדתית בּת־לויתה של כּוונת־הלב, ולא פרי ההרגל בּלבד. הנה כי כן נפגשו בזה הקצוות: י’והן ד. רוקפלר, הרודה בּגופם ונשמתם של אַלפי־אלפים בּני־אָדם, מעבר מזה, ואבותיהם של ה“אביונים”, שהתפּרנסו בּחגבים אשר בּמדבּר־יהודה, מעבר מזה. ומה ענו על זה ראשי הכּתּה הנעלבה? – הנה לפנינו קטע ממאמר אחד, שהופיע בּ“טיימס” הניו־יורקי, כּתוב בּידי איש שאין לחשדו על האיבה לעשירים: “נניח לפי שעה – אומר הכּותב – את ענין הטבילה, כּשהיא לעצמה, וגודל ערכּה לשיטתם של ה”טובלים“. עיקר השאלה הוא: האם נרשה לי’והן ד. רוקפלר, הבּן – כּבוד עשרו בּמקומו מונח! – להשאר בּקהל ה”טובלים" ולהחשב כּחד מן חבריא, בּשעה שהוא כופר בּעיקרי הנצרות? – – – חלילה לי מזלזל בּכבוד מי שהוא, ובפרט בּכבודה של משפּחת רוקפלר, שאני הוגה לה רגשי כבוד והערצה אמתּית, בּגלל מעשי־צדקתה בּכלל ויגיעתה הרבּה לטובת חניכי־הצבא שלנו בּפרט. אולם הענין שלפנינו אינו ענין של דיני־ממונות, ואַף לא של סתם איסור־והיתּר – כּל עולמנו הדתי עומד עליו. זאת ועוד אַחרת: עלינו להזהר בּאנשים צעירים־לימים המתמכּרים ל“רכיבה על המקל”. מקל־הרכיבה של מר רוקפלר הוא – “יד־אַחת”, טרוסט. אָביו השתּמש בּעיקר זה בעסק־הנפט והצליח; ועתּה בּא הבּן להשתּמש בּו בּעסק־הדת. בּרצונו ליסד מעין “טרוסט” דתי של פּרוטסטנטים; ואם בּעד זה נצטרך לשלם בּכמה מעיקרי דתנו, החשובים ויקרים לנו בּיותר – מה בכך! – – – עצתי הנתונה למר רוקפלר היא, כּי בּמקום לעמוד בּתוך מחנה ה“טובלים” ולחתור תּחתּיה חתירה מבּפנים, יצא לו מתּוכה ויתחבּר ל’דתיים החפשים', ששם יכּירו מקומו“. כּך משיבים בּני־חורין. ואָנו? – ישנו בּשיקאגו יהודי אחד, שלא הגיע למדרגתו של רוקפלר לא בעושר ולא בשררה; אולם מן התּקיפים גם הוא, ואת תּקיפותו הראָה כמה פעמים בּעסקנותו הצבּורית, הכּללית והיהודית גם יחד. והאיש זכה לשלשה כתרים: כּתר־נשיאות של ועד־החנוך העירוני, כּתר־נשיאות של מוסד יהודי גדול וחשוב שבּעירו, וכתר סגן־הנשיאות של הפדרציה הציונית המערבית. וכדרך התּקיפים, לא הסתּפּק בּמה שיש לו, אלא קפץ ונטל לעצמו עטרה שאינה הולמתו כל־עיקר, עטרה של מורה־הוראָה בישראל. חזיון זה, של הדיוטות קופצים בּראש, אָמנם אינו חדש בּחיינו, או בּחיים בּכלל, ולא היה כדאי להעמיד לו ציון מיוחד; אולם בּנידון שלפנינו יש גם חידוש, וראוי הוא, איפוא, שירשם לזכּרון. מעשה שהיה כּך היה: אשתּקד התעורר רב ריפורמי אחד – שמואל כּהן – כּנגד המנהג המקובּל בּמדינה, לחוג את “חג־הלידה” בּבתּי־הספר העממיים, וקבל על־זה לפני המשגיח הראשי של בּתּי־הספר שבעיר. אחרי משא־ומתּן אָרוך פּקד המשגיח על המנהלים לבטל אותו מנהג, שיש בּו משום כּפיה דתית על ילדי היהודים, ובפקודתו הטעים, שהחג הלז יסודו דתי וצורה דתית לו, בּעוד שבּתּי־הספר אשר בּמדינות־הבּרית עומדים מחוץ לתחום־הדת. כּך הורה המשגיח, שנוצרי הוא. וכשבּאו דברים לפני נשיא ועד־החנוך, היהודי, פּסק להיתּר; ולא זאת בּלבד, אלא שהוסיף ואָמר, כּי מצוה עלינו לחוג חג זה, מפּני שמנהג “משלוח מנות”, המקובּל בּו, עלול לפתּח בּקרב הילדים את רגש־הצדקה וכל הנלוה עליו. וראיה לדבר, שאָנו קרובים בּזה לשכר ורחוקים מהפסד, הביא מנפשו הוא: כּל ימיו היה מעמיד “אילן” בּביתו, בּין בּבית אָביו בּין בּביתו שלו – ואַף־על־פּי־כן! הדבר קרה, כּאָמור, לפני שנה ויותר, בּחורף שנת תּרע”ז. העתּונות שלהם הציעה את הדברים בּנחת־רוח מיוחדת; בּין העתּונאים המקומיים שלנו נמצאו רק שנים – הרב הנזכּר למעלה בּ“סנטינל”, ואַחריו ליאון זולוטקוף בּ“קוריער” – שיצאו ודרשו את הדבר לגנאי; שאָר בּעלי־העט היהודים גערו בנזיפה בּחבריהם המוחים; וההנהגה הציונית, שה“פּוסק” היה אחד מראשיה, שתקה. פּירושה של השתיקה לא ידענו. סתם שתיקה כּהודאָה דמיא; אולם בּועידה הציונית השנתית, שחלה סמוך לזמן ההוא בּמיניאַפּוליס, לא נזכּר שמו של סגן־הנשיא בּין הנבחרים־מחדש, – ובכן ניתּן מקום לשער, כּי שתיקה זו של ההנהגה הציונית לא היתה כּהודאָה. כּך דנו, ושמחנו על כּי אָנו והנהגתנו נקיים. היעלה על דעת מי שהוא, כּי שמחתנו היתה שמחה־לבטלה?… אם יעלה או לא יעלה – עובדה היא; וועידת ציוני־המערב של השנה תּוכיח: בּועידה זו, שחלה באמצע חודש טבת בּשיקאגו, שב סגן־הנשיא אל כּנו, על־פּי הצעת המנהיגים והסכּמת כּל הצירים. ומכּיון שלא שמענו כּי סגן־הנשיא חזר בּינתים בּתשובה, יש להוציא מזה, כּי ההנהגה הציונית היא ש“חזרה בתשובה”, וקיימה וקבּלה על עצמה ועל תּינוקות־של־בּית־רבּם את חג־הלידה של בּן־האלהים. והנה אין לבוא בטענות על סגן־הנשיא עצמו. ישראל, שכּל ימיו שאַב מבּארות־זרים ועדיין הוא קשור לעמו, ישראל הוא לכל דבר. אם חטא – בּשוגג חטא; והשוגג יש לו כּפּרה. ואלא עם מי יש לבוא בּדין? – עם חבריו בּהנהגה הציונית, שעל־פּיהם נבחר. הם, הלא אי־אפשר לחשבם לשוגגים בּשום אופן, לפי שיש בּיניהם כמה בּעלי תורה ובעלי השכּלה עברית, – ובמה איפוא יכופּר להם? – והן לא מעטים בּיניהם החרדים לקדשי האומה, אם מבּחינה דתית או מבּחינה לאומית, ומכּירים ומודים עם זה, כּי “מצוה” זו, שהחזיקו בה רבּים מבני־ישראל, מורידה את מחזיקיה למ“ט שערי נצרות, – ואיך יישבו הם את ה”דבר והפּוכו“, שהראו לעינינו? – ובין ראשי־ההנהגה יש אחד סופר, העומד על המשמר ונלחם ערב ובוקר וצהרים בּהתבּוללות לצורותיה השונות – בּהתבּוללות השבעה שמצד ימין, ובאחותה הרעבה שמצד שמאל, – ומדוע עצם עיניו הפּעם, בּראותו את האורב בּחדר? והשאלה איננה שאלת העבר בּלבד. היום התּרנו עבודה־זרה זו; ולמחר יבוא אחד מן “העברים בּני דת ישו”, שלא מעטים הם בּעולם, וידון לפנינו לאמר: “רבּותי, אַתּם פותחים שער לדוגלים בּאילן, מכניסים אותם לפני־ולפנים, ומרכּיבים אותם פּרנסים על הצבּור ומנהיגים ציונים; הרחיבו מעט את הפּתח, ויכּנסו אחרים, הדוגלים בּצלב, וישתּתּפו גם הם עמכם בהבאַת־הגואל!” – מה נענה על טענה כזו? הנחזיק גם אָז בּמדת השתיקה, המשתּמעת לשני פנים? או אולי חושבים הם, מנהיגינו, כּי רחוקה הדרך מן ה”אילן" אל ה“צלב”? – אם כּן, אינם אלא טועים. קרובה היא – בּכל אופן לא יותר מימי דור אחד; ואם בּה יוליכונו, נרד לשער החמשים של הנצרות קודם שנגיע לציון.
שיקאנו, י“ט טבת, תרע”ח. נדפּס ב“התורן“ שנה רביעית, גליון ט”ז (שבט תרע"ח).
תבל
מאתשלום דב בר מקסימון
מה יעשה סופר מישראל – ולא יצא בּ“שן־ועין” מתּחת ה“אָבנים” של עורכו? אינני בא לתבּוע עלבּונם של סופרים־כּתּבנים, הטוחנים דברים טחונים; הללו, נוח לעולם – אם לא להם עצמם – שלא יטחנו משיטחנו. אינני דן עם עורך בּעל־אַחריות, המדקדק עם סוג אַחר של סופרים, שיש בּפיהם דברים של טעם, אלא שמרוב טרדה לפלוט הם מריקים מקרבּם כּל מה שבּלעו, כּשר ופסול כּאחד, ומכינים לקוראיהם בּליל שתּועלתּו יוצאת בּהיזקו; בּכגון זה, מצוה על העורך שיהיה עומד על המשמר ומגין על קהלו, בּבררו בּשבילו אוכל מתּוך פּסולת. כּמו־כן חס לי שאהיה לפה לאותם מסופרינו, אשר בּגשתּם להקריב על בּמות זרות הם לבושים כּבני־אָדם מן הישוב, ובעלותם על הבּמה העברית הם מתעטפים בּבלואי־סחבות – ולא יתבּוששו; אם העורך צריך לעיקר דבריהם, שלא נאמרו בּצורה הגונה, על־כּרחו שילבּישם צורה לפי טעמו, טרם יגישם לפני הקהל. ואלא בּאיזה סופר מישראל אני דן? – בּסופר מן המהדרין: שאינו יוצא לרשות־הרבּים אלא אם כּן מדמה שיש לו מה להשמיע, ויהא אפילו משהו; והוא בורר את הבּר מתּוך התּבן בּכל האמצעים שבּידו; והוא מקפּיד על “בּגדיו” שיהיו מתוקנים ולבנים בּכל עת. מה יעשה סופר שכּזה – וינצל מדינם של עורכיו? פּעמים רבּות התחבּטתּי בּשאלה זו, הנוגעת עד נפשי; עד שהחלטתּי להציעה לפני עורכים, סופרים וקוראים גם יחד – אולי מתּוך הטפּול בּה ימצא לה פּתרון.
הנני מעלה בּזכרוני את עורכי כּסדרם. הראשון בּעורכי היה מורד מטבעו, וממילא שלא דקדק עם העובדים בּמחיצתו, כּי יהיו שומרי־חוק; לעומת זאת היה מראה חבּה יתירה לפורצי־חוק, וטעמו היה: מלך פּורץ גדר… לשבחו של אותו עורך עלי להגיד, כּי לא השתּמש בּזרוע להעבירנו על דעתּנו, אלא היה משדלנו בּדברים; אולם גם הפּתּוי עלול להזיק לסופר מתחיל, ובפרט אם עורכו מכובּד עליו בּיותר, כּשם שהיה העורך הלז מכובּד עלינו, מקורביו. עורכי השני היה מורד אַף הוא, אבל מורד כּשר היה, הנמלך על כּל צעד ושעל בּשלחן־ערוך של־כּיס. וכפי ששלחן־ערוך של מורדים עשוי להתחלף משעה לשעה, הוטל עלי להיות משנה טעמי לפי חוקי השלחן־ערוך שמשל בּרוח עורכי בּאותה שעה. ומי נביא וידע את הצפון בּכיסו של עורך!… ידעתּי, למשל, בּעורכי שדרכּו לתבּל לשונו בּמלים לועזיות, לצורך ושלא לצורך – בּיחוד שלא לצורך. וכי היה עלי לחשוש פּן יקפּיד על “קיסם שבּין שני” ויאסור עלי את השמוש בּ“סיטרא אַחרא” – או “סיטרא” אַחרת בּדומה לה? – אילו ניתּן פּה לאותה עלובה, היתה יכולה לטעון, כּי יש לה בּקרבּנו זכות־אזרח, שאין בּכחו של שום עורך־בּישראל ליטול הימנה. אַך מה כּחן של טענות צודקות בּפני רצונו של עורך, שמדותיו גזירות? נראה הדבר, שבּעת ההיא נתעוררה בו, בּעורכי, אהבת־נעוריו ל“גן שעשועים” של רוזנפלד, אשר ממנו ינק בּילדותו, – ועל כּן יצאָה מלפניו הגזירה על אותה “סיטרא”, שתּבקש לה תּקון בּתרגום עברי. אין מכחד, כּי בשעתו הכניס הספר “גן שעשועים” אורה אל החדר העברי המתוקן־למחצה; אבל מה יעשו אלה מאתּנו שלא זכו ליניקה זו, אלא ש“מדרש כּונן” ו“שערי־ציון” היו גן־שעשועיהם בילדותם? – העבודה, שלא הכּרתּי אותה סיטרא הגיורת, בּשעה שעמדה לפני לבושה על טהרת־הקודש! – היה מעשה וזכיתי לגדולה שלא פללתּי לה. בּימי אבות־אבותינו, כּשהיו מליצינו מתחרים בּכתיבת “לשון”, נמצאו תּארים מן־המוכן, “עוברים לסוחר”, שהיו מספּיקים לבעלי־המליצה לכל צרכיהם. כּל בּנין מפואָר היה “אחד משבעת פּלאי התּבל”; כּל גבּור־מלחמה היה “גבּור נערץ, מר ונמהר”; וכיוצא בזה. אבל עתּה, אחרי עבור עלינו שני דורות של מלחמה בּ“לשון”, כּשאָדם בּא לספּר בּמעשיהם של יסודי־עולם, דרכּו להתרחק משבחים שדופים, שאינם אלא גורעים; ואם אין חידוש בּפיו, ישמור את הכּלל העתּיק “גדול מרבּן שמו” – וימנע משבחים ותארים לגמרי. ומה גדלה תמיהתי פּעם, כּשקראתי דברי בּדפוס ומצאתי שנכשלתּי בּחטא זה ממש: כּי נואַלתּי לעטר עטרה־של־עופרת לראשו של יהודה המכּבּי; וכמובן, נעשתה מלאכתּי על־ידי אחרים, כּנגד רוחי ושלא בידיעתי. אָמנם לא מרוע־לב עשה עורכי מה שעשה; אַדרבּה, דן היה – כּנראה – גזירה־שוה מעצמו על אחרים, בּאופן הזה: אם אני, העורך, יאה לי לתת הסכּמתי על משה בּן עמרם שאָדם גדול היה, על דוד בּן ישי שהיה בּעל כּשרון פּיוטי, ועל שלמה המלך שחכם היה, – רשאים הם סופרי לתת “סמיכה” ליהודה המכּבּי וחבריו. אבל שכח העורך השנון בּשעת־מעשה, כּי “אין חברים לטעם”; כּי יש אנשים המומחים לכל דבר וענין, ולעניני הסכּמות בּכלל, וכנגדם יש בּני־אָדם שעפר הם תּחת כּפּות רגליו של בּן־חשמונאי – ומה שמותּר לראשונים אָסור לאַחרונים. בּאַכסניה הספרותית שהתאָרחתּי בה אַחר־כּך, נמסר גורלי בידיו של עורך מתון, ושלא התאַמר להיות אַפּיטרופּוס לכל השיטות שבּעולם; אַף־על־פּי־כן לא נמנע גם הוא מלשנות בּדברי: קצת – אולי מפּני שדמה, כי דבק בּי משהו מן המערכת הקודמת, והשאָר – לשם שנוי סתם. כּנראה חשש פּן יחשדו בו שהוא עושה מלאכתּו רמיה, אם יתּן לסופר להראות לפני הקוראים כּמו שהוא – ויד העורך לא תהא ניכּרת בּדבריו. לא אחשוב כּרוכל את כּל גלגולי־המערכות שסבלתּי, למרות דברי המעטים בּכל עת; אדלג ואַגיע לעורכי האַחרון. עורכי זה מן המהדרין־שבּמהדרין הוא, ודבר זה כּשהוא לעצמו אינו נאמר, כּמובן, לגנאי. אולם יש להבחין בּין שלמות הלבוש ונקיונו, ובין רדיפה אחרי קשוטים וצעצועים. מדה ראשונה היא מדת גברים, ומדה שניה מדת נשים היא; האַחת צורך, והשניה מותרות. סגנונו של עורכי משובּח, אַך מסולסל לפעמים בּיותר; ולפי טעמי והרגשתי, מרובּה בו יסוד הנשיות על יסוד הגברות. יהיה איך שיהיה; בּמקצועו הוא אפשר שאין לך סגנון נאה משלו, אולם את הרהורי אני אי־אפשר לישב בּאותו סגנון – ויהא אפילו בּדוחק. אבל מה אעשה לעורכי, התּקיף ממני? בכל עת שאני מזדמן לאַכסניה שלו, לבּי חרד פּן יקיים בּי מצות “הכנסת אורחים” על־פּי נוסח חדש: פּן ילבּישני מה שנדמה לי כּ“שמלת אשה” – ויציגני על הבּמה לראוה.
הרבּיתי לטפּל בּפּרט, מפּני שפּרט זה לא יצא אלא ללמד על הכּלל כּולו. מקובּל הוא אצל עורכינו: דבר־ספרות שבּא לידם, מצוה עליהם להתגדר בּו, אם הניח להם המחבּר מקום לכך ואם לא הניח. המתוקנים שבּאומות־העולם אינם נוהגים כּך; אצלם, אפילו בּשעה שנכשל הסופר בּשגיאָה סגנונית הגלויה לעין־כּל, אין העורך מתקנה אלא על דעת בּעלים. אולם עורכינו לא לתקן כּוונתם, כּי אם להטבּיע חותמם על־גבּי חותמם של אחרים. מה הן סבּותיה של תּאוה משונה זו, ובמי הן מונחות: בּסופרים או בּעורכים? ראשית כּל נתוודה על עוון הסופרים, היינו – אלה מהם הנגשים לעבודתם מתּוך קלות־ראש. על־ידי רוב טפּול בּ“חומר היולי” של הסופרים הללו, מתרגל העורך לעשות בּכתבי חבריו כּאָדם העושה בּתוך ההפקר, ומכּיון שניתּנה לו רשות להשחית, אינו מבחין עוד בּין דבר שאין לו צורה לדבר שיש לו צורה, אלא כּל מה שאינו מתאים לקנה־המדה של העורך פּסול הוא. זוהי אַחת הסבּות, המביאות את עורכינו לידי חטא של טשטוש־הצורות; אך אין היא הסבּה היחידה, ואַף לא העיקרית. על־ידיה מתבּאר מה שעבירה זו נעשית להם, לעורכים, כּהיתּר; אַך עדיין בּלתּי־מובן מפּני מה הם חושבים לעצמם את העבירה למצוה. מעוות זה, לא של הסופרים, אלא של העורכים הוא, וסבּותיו שלש הן: א) חוסר סבלנות; בּ) חוסר הכּרה נכונה בּתפקידם של עורכים; נ) חוסר הבחנה בּין סופר לסופר.
א) חוסר סבלנות.
שתּי מערכות יש לנו, העברים, בּמדינותינו אלה. האַחת מתנה עם הבּאים לעבוד במחיצתה, כּי יבטלו דעותיהם מפּני דעותיה; והשניה מכריחה את סופריה, כּי ישנו לשונם לפי לשונה. ואַף־על־פּי שהן נראות כּמנוגדות זו לזו, מאוחדות שתּי המערכות בּזה, ששתּיהן לקויות בּקנאות. הראשונה קנאית בּעניני מחשבה, לפיכך היא אוסרת על אחרים את הנטיה מדרך־המחשבה שלה; והשניה קנאית בּעניני לשון, משום זה היא שמה במכבּש אחד את סגנונם של כּל שותּפיה לעבודה. אונס־המחשבה ואונס־הלשון – אי מהם קשה? – לכאורה, אונס־המחשבה הוא הקשה; אבל בּאמת אין הדבר כּך. ראשית, אונס־המחשבה עראי הוא; שהרי לא בכל דבר וענין יש מחלוקת בּין סופרים ועורכים, ואפילו בּדברים שהמחלוקת חלה בהם, לא תמיד מתעקשת מערכת להעביר סופרים על דעתּם. בּעניני דת ועניני מפלגה אין לפניה ותּורים, אַך מוותּרת היא ומוותּרת בּשאָר עניני מחשבה. ואילו אונס־הלשון קבע; כּי הסופר, הראוי לשמו, בּעל־צורה הוא, וצורה אינה עשויה להשתּנות לשבעים פּנים, כּרצון עורך ועורך. שנית, אונס־המחשבה אינו מחייב את אונס־הלשון; בּעוד שאונס־הלשון גורר אַחריו גם את אונס־המחשבה, בּיחוד בין אלה מן הסופרים שמחשבה ודבּור, תּוכן וצורה, יורדים אצלם כּרוכים. ושלישית, סימן רע הוא למערכת כּשהיא מדקדקת בּלשון יותר מבּמחשבה: סימן הוא, שהקליפּה חשובה עליה יותר מן התּוך; תּחת אשר חברתּה, המקפּידה בּעניני המחשבה ביותר, מוכיחה בזה, כּי התּוכן קודם אצלה לצורה. אמת, כּי קנאות זו אינה מיוחדת לעורכים בּלבד; אולם מה שמותּר לאחרים, אָסור לעורכים. אין סופר ראוי להתמנות עורך, אלא אם כּן יקנה לו רחבות־הדעת בּמדה מספּיקה, כּדי שיוכל לרדת לסוף דעתּם של אחרים, ויכבּד את השונה משלו, ויתפּוס ויקרב את החדש והעצמי. ואם רחבות־הדעת חסרה לו, יכול הוא להיות סופר חשוב, ואפילו גדול – אך לא עורך.
בּ) חוסר הכּרה נכונה בּתפקידם של עורכים.
תּפקידו של העורך כּפול הוא: לספּק צורך ידוע של הקוראים, ולהדריך את אלה מן הסופרים הזקוקים להדרכה. בּמשלחת כּפולה זו מועל העורך, השואף לבטל את כּל הסגנונים מפּני סגנונו, וחוטא בזה גם לקוראים גם לסופרים. לקוראים – בּהכהותו בהם את חוש־הטעם, שהתפּתּחותו תלויה ברבּוי־גוונים, ובשללו מהם את האפשרות לדון בּין סופר לסופר, בּין סגנון לסגנון. ולסופרים הוא חוטא, בּמה שמשוה לפניו את כּולם, מוחק לגמרי את בּין־השיטין של סגנונם, מאפיל עליהם בּסגנונו הוא, ומקפּח את שכרם הרוחני; ולא עוד, אלא שהוא בא להדריכם, כּלומר לסייע להם בּבקשת דרכּם, ונמצא מטה אותם מן הדרך. העורך מחנך הוא; וכשאָדם בּא ונוטל לעצמו כּתר־מחנכים, הרשות בּידינו לדרוש ממנו שיכּיר בּכּלל הגדול, כּי אין חנוך בּא על־ידי כפיה מבּחוץ, אלא על־ידי התפּתּחות מבּפנים. אם אפשר לו, לעורך, שיסייע לסופר בּהתפּתּחות כּשרונו מבּלי גרום לו נזק – מוטב; ואם לאו – יסיר אַפּיטרופּסותו ממנו.
נ) חוסר הבחנה בּין סופר לסופר.
השפה נקנית בּשתּי דרכים: בּידיעה ובאהבה. רובּם של סופרים קונים להם את השפה בּדרך הידיעה; ומדרכּו של זווג כּזה שאינו קבע. דוק ותשכּח, כּי הסופר הידען משתּמש בּכמה שפות, הכּל לפי צורך השעה, ואין אַחת מהן תּופסת בּנשמתו מקום בּראש. כּולם בּבחינת פּילגשים הן, ומלכּה אין בּהן אַף אחת. ולפי שאין הסופר מסוג זה נאמן לשפתו, אין שפתו עגונה לו: מושל הוא בּכמה סגנונים, אַך אין לו סגנון מיוחד שאין לאחרים חלק בּו. כּי בעולם האצילות אין “איפה ואיפה”; חוקה אַחת שם לזכר ולנקבה. הדרך השניה, דרך־האהבה, אינה כּבושה ומרובּה בּאוכלוסין כּדרך־הידיעה, אַך גם שוממה איננה. הסופרים המאָרסים להם שפתם בּאהבה, נפרדים למזלות שונים: יש סופר שהשפה מחזרת אַחריו, בּחינת “ונקבה תּסובב גבר”. יותר משהוא אוהב הנו אָהוב; ומטעם זה אינו חס על אהובתו ביותר, אלא נוטה לזלזל בּיפיה ולחשוף מצפּוניה שלא לצורך. יש סופר הרודף אחרי אהובתו ואינו קונה את לבבה אלא אחרי יגיעה יתירה. הלה אוהב יותר משהוא אָהוב; ולפיכך הוא מראה קנאות וקמצנות בּעסקי־אהבה: מגלה טפח ומכסה שבעה. ויש סופר שהוא אוהב ואָהוב בּמדה שוה; השאיפה וההתקרבות בּאות משני הצדדים כּאחד. זה אינו לא פזרן בּיותר ולא קמצן בּיותר – מגלה טפח ומכסה טפחים. כּל הסופרים־האוהבים הללו, אַף־על־פּי שמזלם שונה, צד־שוה אחד יש בּהם, והוא – שכּולם הזווג שבּיניהם ובין שפתם זווג של קבע הוא. בּרית כּרותה בינם לבינה; וכשם שאין הם מחליפים שפתם בּאַחרת, כּך אין שפתם סובלת מגעו של זר, יהיה מי שיהיה. ההבדל שבּין סופר־ידען וסופר־אוהב אינו הבדל בּמדרגה, לפי שלא כל הגדול מחברו אוהב ונאמן יותר מחברו. הבדל בּתכונה הוא; ומשום זה אין להתיחס אל דבריהם בּאופן אחד. סופר שכּל כּחו הלשוני אינו אלא בידיעה, אם נראה לנו שלא עמדה לו ידענותו וטעה, רשאים אָנו לבוא בּכח־הידיעה ולהעמידו על טעותו. מה־שאין־כּן בּסופר האָרוס לשפתו. בּמקום שיש בּרית כּרותה, אין זרים בּעלי־נמוס מכניסים ראשם, ואפילו אם אין הזווג הלז שלם בּתכלית. והעורך, המותח מדת־דין אַחת על כּל הסופרים, ומבקש להטבּיע חותמו על יצירי־רוחם בּלי הבחנה – נכשל בּחטא שקשה להוציאו מפּה לאוזן, אַך מצוה לאָמרו: תּבל הוא! –
שיקאגו, חשון תרע“ח. נדפס ב”התורן" שנה חמשית, גליון ל"א (חשון תרע"ט).
על החנוך העברי בּאַמריקה
מאתשלום דב בר מקסימון
(הרצאָה1).
בּכל עת שמגיעה אלי קובלנה של אחד השרידים, בּיחוד מן הדרים בּמטרופּולין, על נוול היהדות בּאַמריקה, אני חושד בּו, כּי מרוב טובה הוא נוהם. יושב הוא בּתוך עמו – בּעיר שיש בּה קבּוץ יהודי גדול, גם סביבה עברית קטנה, – ואַף־על־פּי־כן אינו שמח בּחלקו. אולם יעזב־נא לזמן־מה את הקהלה הגדולה, וירד לאַחת העיירות המועטות בּאוכלוסים מישראל, ויראה את הנעשה בה ואת שאינו נעשה בה, – וחדל מבּעוט בּחלקו; ולא מפּני שהקהילה הגדולה בּבחינת ארץ־ישראל היא, אלא משום שהקהלה הקטנה מדבּר־שממה היא מן הבּחינה היהודית. לפני שנה ומשהו נתגלגלתּי לעיירה אַחת שכּזו, והנני להשתּמש בּה ובמה שלמדתּי בּתוכה לציור הענין. בּעת ההיא יצא שם לאור שבועון ישראלי בּשפת המדינה, שרובּו היה מוקדש ל“חדשות צבּוריות” מחייהם הפרטיים של “פּני” העדה – הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם, לרבּות מרכּבותיהם; ומיעוטו הוקצע לידיעות מחיי הקהלה המקומית. ובין הידיעות מסוג האַחרון תּפסו מקום בּראש עסקי שתּי אגודות, שמצביונן משתּקפים פּני־הדור. הראשונה היא “אגודת בּנות העברים”.(Y.W.H.A), שכּמותה רבּות האגודות בּמדינות־הבּרית, ואשר בּעיקרן נוסדו מתּוך התחרות בּאגודות הנוצריות, הנקראות בּשם מעין זה (Y.W.C.A). האגודות הנוצריות ראויות לשמן, לפי שכּל פּעולותיהן טבועות בּחותם הנצרות – ולפעמים הנצרות הצרופה. ואחיותינו בּנות־ישראל, בּמה היו הן עוסקות? – בּעיון רב קראתי את המדובּר בּהן בּאותו עתּון. שבוע ראשון הודיעו, כּי בּאספה המוצלחת של האגודה הוכנו שתּים־עשרה תחבּשות וחצי בּשביל צבאות־אַמריקה הנלחמים בּאירופּה, נאכלו שלש פּעמים שתּים־עשרה מנות וחצי של גלידה, והנאספות לא זזו משם עד שיצאו במחולות – בּינן לבין עצמן. שבוע שני לא הספּיקו להכין תּחבּשות וכו', מפּני שדנו כל אותו הערב בּדבר המחולות הצבאיים (העיר מוקפת מחנות של חיילים, ספּנים ומעופפים), שמתכּוננת האגודה לערוך; שבוע שלישי הוחלט לדחות את נשף־המחולות הנאמר, מסבּה שאינה תּלויה בּאגודה, חלילה; שבוע רביעי שב ענין המחולות ועלה על הפּרק; ולסוף נתבּשרנו, כּי – בּעזרת־השם, ובעזרת החיילים והספּנים והמעופפים – עלה הנשף יפה. וכשנסיתי דבּר פּעם אל “בּנות העברים” הללו על־אודות עבודה אַחרת, יהודית ורוחנית, בּהוספה ל“עבודת המלחמה” שלהן, – ענו־לי, מתּוך ריקודים ולעיסת־גומי, כּי שעת־חירום היא השעה, ואין הלב הדואב פּנוי לכל מיני מותרות שהם, כּעבודה רוחנית בּכלל ועבודה יהודית בּפרט. תּעבור שעת־החירום – ונראה. והנה עברה שעת־החירום, כּי נכרתה ברית שביתת־הנשק בּאירופה – וראינו. ימים קשים הגיעו אָז לאגודתנו: חיילים לא נפצעו עוד בּשדות־המערכה שבּחוץ־לאָרץ, והחיילים הנמצאים בּארץ התפּרקו את כּלי־זיינם ושבו איש־איש לעבודתו ולדאגותיו; – והיתה סכּנה צפויה לאותה אגודה שיפּסקו, חס־ושלום, מזונותיה החברתיים. אולם שומר־ישראל לא ינום ולא יישן: אותה שעה הזמין להן הקדוש־בּרוך־הוא, לבנות עם־בּחירו, אַכסניה כשרה לאספותיהן, והוא – בּית־כּנסת אורתּודוכּסי נהדר, העומד ריק ושומם רוב ימות השנה, בּין בּחול בּין בּשבּת; ועמדה להן זכות המקום־הקדוש שתּמצא רפואָה למכּתן. וזה דבר ה“רפואָה”: חיילים בּפועל, הפּנויים למחולות, אָמנם אין עוד בּמספר מספּיק; אבל כּנגד זה מתרבּים החיילים המשוחררים, השבים יום־יום משדות־המערכה, ובשובם לנווהם ולאורח־חייהם הישן, מוצאים לוחמי־החופש הללו שעמום תּחת חיי־סערה. לפיכך מצוה על בּנות־ישראל להנעים את חיי השבים בּכל מה שאפשר, בּיחוד – על־ידי קבּלת־פּנים בּסירינאדות. ובכן הלכה, מדי ערב בּערב, משלחת של בּנותינו – ורק בּנותינו – אל מעונות הגבּורים המשוחררים, וצרה עליהם מבחוץ בּנגינות ובשירי־אהבה. אַשריך, ישראל!… חברתּה של אגודה זו היא אגודת־בּחורים אַחת, ו“די־הירש” שמה. הבּנים הללו הם גאונם ותפאַרתּם של כּל היהודים בּני־העיר, אורתּודוכּסים וריפורמים כאחד. הראשונים מתגאים בּהם, משום שבּניהם הם; והאַחרונים מתפּארים ואומרים, כּי אלה הם יורשיהם הרוחניים, העתידים להיות נושאי דגל הריפורמה בּקרב הימים. בּני הריפורמים עצמם אינם זקוקים עוד ליהדות הערטילאית של אבותיהם כּל־עיקר. גם אגודה זו נולדה בּמזל־מחולות. ואולם הבּנים גדול כּחם מכּח הבּנות בּגסות־הרוח ובריקניות־הלב. לפני זמן־מה נקראָה בעיר אספת־מחאָה כּנגד הטביחות בּאַחינו שבּפולניה, ונתבּקשו בּני האגודה ההיא לבוא ולהשתּתּף בּאותה אספה. על זה השיבו בּנחת־רוח, כּי בו בערב תּחול אספת־שעשועים שלהם, – ואספתם ואספת־המחאָה – אספתם קודמת. – אָמנם יש להודות בּבושת־פּנים, כּי אותה אספת־מחאָה היא עצמה היתה טעונה מחאָה: מפּני שחברינו הציוניים, שהיו המתחילים בּדבר, הצטיינו – כּדרכּם בּמקרים כּאלה – בּענוה יתירה, ומסרו את הענין כּולו לידי אנשים משלנו שאינם לנו; והללו העמידו שלשה כמרים – אחד פּרוטסטאנטי, אחד קתּולי, ואחד יהודי – להיות לנו לפה. וקם האחד ודרש לפני הנאספים היהודים – מן הנוצרים תּושבי־העיר לא בא איש, חוץ משני הנואמים – על כּשרונם הגדול לעשות הון, ועל האור הזרוע לצדיקים המאמינים בּישו־המשיח. השני הודה, כּי מעשה־פרעות – ויהא אפילו בּיהודים – מעשה מגונה הוא; אלא שהטיל ספק בּעצם הדבר, וסמך בּזה על עדותו של גיבּסון, ציר אַמריקה בּפולניה. והשלישי, הכּומר היהודי, לחש על המכּה, כּראוי למי שעם־ישראל החי נתחלף לו בּמין “רוחניות” שאינה תופסת מקום בּמציאות. דבר זה אמת; ואולם ה“די־הירשים”, שפּרשו מן הצבּור, לא מסבּה זו פּרשו, אלא מפּני שבּשבילם היתה אספת־המחאָה יהודית בּיותר. עוד מעשה אחד אָביא בּזה, לשם ציור־הענין, ואַחר אגש אל הענין עצמו. מעשה ובקשתּי “מדריכה” לאגודת “יהודה הצעיר” שבּבית־ספרי. והעידו לפני על עלמה אַחת, מי שהיתה מורת “דת־אל” בּבית־הספר השבּתאי שבּעיר, כּי היא היחידה בּבנות־המקום המוכשרת לעבודה כּזו ורוצה בּה. כּשהגיע היום המיועד לכך, הופיעה אותה “מדריכה”, מוכנת ומזומנת להדריך את “אחיותיה לדת” הצעירות ממנה; כּנגד לבּה היה תלוי צלב קטן ונאה – סימן לעבודת הצלב־האָדום, שהצטיינה בה, ובידה אַרנקי של כּסף. כּשנגשנו לפתח בּית־הספר, נרתּעה העלמה לאחוריה וקראָה ברגש: בּחיי־ישו, אַרנקי בידי בּיום השבּת (שבּת שלהם היתה) – ואָנכי לא ידעתּי!…
לא יצאָה עיירה זו אלא ללמד על הכּלל כּולו – על כּלל קהלות־ישראל, הקטנות והבּינוניות, שבּמדינות המערב־התּיכון. בּמדינת אוהיו, למשל, אשר בּבירתה נאספו היום שליחינו משלש מדינות, ישנן כּמאתים אלף נפש מישראל, שתּשעים אחוזים מהן מרוכּזים בּשבע קהלות – הלא הן: קליבלאנד, סינסינאטי, קולומבּוס, טולידה, יונגסטאון, עקרון, ודייטון. קרוב לארבּעים אלף מאלה הם תּינוקות־של־בּית־רבּם, המבקרים את בּית־הספר הכּללי הנמוך; וכמה מהם נשלחים לבית־ספר עברי מתוקן, או מתוקן־למחצה? – בּקליבלאנד – אלף, בּטולידה – מאתים, בּעקרון – מאתים, בּדייטון – מאָה וחמשים, בּיונגסטאון – כּמאָה; בּסינסינאטי ובקולומבּוס אין זכר לחנוך עברי מתוקן. פּחות מחמשה אחוזים למאָה מבּנינו ובנותינו מתחנכים בּרוחנו, במדה ידועה. ושאָר כּל ילדינו – מקצתם גדלים בּאַויר בּית־הספר השבּתאי, שאין בּו ריח יהדות; מקצתם מושכים בּעול המלמדים־הרוכלים והמלמדים־השוחטים, שאין בּלמודם צל אנושיות; ורובּם הגדול – כּשבעים אחוזים ממספּר כּל בּנינו – מופקר להשפּעתו של הרחוב, שאין בּו לא מן היהדות ולא מן האנושיות. אחרי כל זאת, היש להתפּלא על בּנינו, אם בּגדלם הם יוצאים מי לתרבּות רעה ומי לתרבּות זרה, אך לא לתרבּות שלנו? ומי יקום לנו לתקן את הפּרוץ? – ההורים, בּיחוד השבעים והשאננים שבּהם, אינם בּעלי־רצון. מתיחסים הם בּקלות־ראש לכל ענין רוחני, ואין להם אלא צבירת־ממון ומשחק־קלפים בּחייהם – ו“קדיש” לאַחר מותם. ואינם מבינים ואינם רוצים להבין, כּי, אם ראוי לקרוא עליהם את הקדיש – יש לקראו עתּה, בּעודם חיים ומרבּים נכסים ומרבּים בּשר; לפי שמבּחינה יהודית מתו מיתת־כּרת זה כבר, ובעצם ידיהם כּרתו את נפשם ונפש צאצאיהם מקרב עמם. המורים אינם בּעלי־יכולת. מועטים שבּהם רוצים ואינם יכולים, ורובּם הגדול אינם לא רוצים ולא יכולים. המלמדים, בּין המחזרים על הפתחים, בּין מחזיקי החדרים־הרפתים, אינם אלא רוכלים עלובים, שבּמקרה יש בּקופּתם “עברי” ו“בר מצוה” למכירה. – פּרחי־המורים, שזכינו לגדל מפּרי־האָרץ, שמחים בחלקם. כּדרך מתחילים שבּין־לילה היו למסיימים, מסתּפּקים הם בּמועט, ואינם מרגישים צורך להוסיף על תּורתם, שהקנו להם רבּותיהם בּמשך הזמן של חוק־למודיהם; ועל־אַחת־כּמה־וכמה שרחוקים הם ממחשבות “מרד” כּנגד המסורה בּת־ יומה, שקבּלו בבית־מדרשם. להלכה מפלסי נתיבות חדשות הם; אולם בּמעשה הם מגריסים את שיני תלמידיהם בּאותה פּרוסה של חמץ נוקשה, הידועה לנו מן ה“חדר” הבּלתּי־מתוקן, אלא שכּסוה בּשכבה דקה־מן־הדקה של “מן” פּדגוגי. – והמורים הצעירים הבּאים מחוץ־לארץ, רבּים מהם אורחים־פּורחים בּשדה־החנוך: לבּם לרפואת־שנים או לעריכת־דין; אַך עד שיזכּו להגיע למטרתם הם מתפּרנסים מן ההוראָה העברית, מפּני שנראית בּעיניהם כּמלאכה קלה, אַף כּי לא נקיה. אחרים עוסקים בּהוראָה לשמה, אבל עבודתם לקויה מסבּות אחרות: מחוסר הכּרה בּתנאי המקום, חוסר הבנה בּנפש הילדים בּני־האָרץ, ולפעמים גם מחוסר הכנה פּדגוגית מספּיקה. ויחידי־הסגולה שבּהם, שההוראָה היא גם אומנותם גם אמנותם, הסביבה הזעומה אוכלתּם. ראשית, בּטלים הם בּששים של מורים בּלתי־מהוגנים; שנית, מוציאים הם את מיטב כּחם על עבודת יום־יום, בּהיותם חלוצים־בּודדים, שכּל אחד ואחד מהם מחויב לסול לו דרך בּחנוך, לברור לו שיטה מתּוך תּוהו־ובוהו, לבחור בּספרי־למוד מתוקנים בּמקום שאינם, ועוד כּאלה וכאלה; ושלישית, לקויה מדת־הבּטחון שלהם, מפּני ההתנגדות הקשה שהם פּוגשים על כּל צעד מצד הורים עמי־האָרץ ואַפּיטרופּסי־חנוך קטני־המוח, ומפּני מצבם החברתי השפל עד כּדי דכדוך־הנפש. ובתנאים קשים כּאלה, דיים שעלה בּידם משהו. הרועים, הלא הם הרבּנים השונים לכתּותיהם, תּועים או מתעים. הרבּנים הריפורמים, רובּם קוראים “יהדות, יהדות” – ואין בּהם לא טעם ולא ריח של יהדות; מדבּרים הם גבוהה־גבוהה על תּעודת ישראל – ומדריכים את קהלותיהם בּדרך המוליכה ישר אל הנצרות. ומועטים שבּהם, ששמעה אָזנם בּת־קול היוצאת מהר־חורב, לבּם כּואב על המצב הפּרוע ואין בּידם לתקן: קצתם – מחוסר אומץ לשחות כּנגד הזרם, וקצתם – מחוסר כּח להטותו לרוחם. – הרבּנים הקונסרבטיבים, הדורשים נאה על אחוד הטוב שבּישן עם היפה שבּחדש, עוזבים בּמעשה את הטוב שבּישן ומקבּלים בּעיקר את המגונה שבּחדש. בּזמן שטובי הרבּנים המתקנים מכּירים ומודים בּגלוי, כּי שיטת־החנוך שהחזיקו בה עד עכשיו פּשטה את הרגל, – בּאים חניכי בית־מדרשו של שכטר ומקנאים לאותה שיטה, של פּטום־היהדות שעה אַחת לשבוע, ונלחמים כּנגד בּית־הספר העברי, ובכלל כּנגד הרחבת התּרבּות העברית, בּכל האמצעים שבּידם – כּשרים ובלתּי־כשרים כּאחד. – והרבּנים האורתּודוכּסים, או שהם עוצמים עיניהם מראות את המציאות כּל־עיקר, או שהם מחקים בּלי הבחנה את מעשי הרבּנים ה“מתקדמים”. הגיע הדבר לידי כך, שזכינו לראות רבּנים אורתּודוכּסים כּשרים־שבּכשרים, שאינם חשודים אפילו על ידיעה הגונה בּשפת המדינה, מחבּרים בּשביל תּלמידיהם “סדרי עבודה” מתוקנים־שבּמתוקנים: שרוב התּפלות שבּהם כּתובות בּכתב לטיני ולשון אַנגלית, ומיעוטן – בּכתב לטיני ולשון עברית. אָכן, יודע צדיק נפש בּהמתּו!… הסתּדרות מרכּזית לחנוך העברי במדינה אין לנו. לשכּת־החנוך של קהלת ניו־יורק, אשר קבּלה על־עצמה את התּפקיד החשוב הזה, הכזיבה את תּקוותינו, מסבּות שלא זה המקום לפרטן. עוד נשארה לנו ההסתּדרות הציונית דאמריקה, שהיתה צריכה – היא עצמה, או הסתּדרות אַחרת בּאַת־כּחה – לטפּל בּחנוך של הדור הצעיר, גם לשמו גם לשם תּעמולה ציונית; אולם, לצערנו, מאמינים ראשי הסתּדרותנו, כּי אפשר לחבּר את העתיד הישראלי אל עברו על־ידי גשר של “שקלים” בּלבד. הנה שמענו היום, מפּיו של מנהל מחלקת־החנוך הציונית, דין־וחשבּון על פּעולות המחלקה ההיא עד עכשיו והכנותיה להבּא. בּין שאָר דברים הוגד לנו, כּי, על־פּי הזמנתה של מחלקת־החנוך, נאסף בּניו־יורק ועד של מומחים לדון בּשאלה זו החמורה, של החנוך העברי בּמדינותינו, וקביעת־יחסה של ההסתּדרות הציונית אליה; ונמנו וגמרו, שההסתּדרות תּמשוך ידה לגמרי מן החנוך העברי, שעסקה בו עד עכשיו כּלאַחר־יד, ותצמצם פּעולתה בּחנוך ציוני – לגדולים ולקטנים – בּלבד. איני יודע מה הניע אותם מומחים, שיגיעו לידי החלטה כּזו. אילו היו משוללי־הגלות הייתי מבין את נמוקם: בּהיותם מאמינים, כּי בית־חיינו עתיד להבּנות בּמהרה בּימינו, והגלות תּעבור אָז כּלה מן האָרץ, – הם רואים בּכל עבודת־בּנין גלותית כּעין עכּוב־הגאולה; ומכּיון שעבודת החנוך בּארצות הגולה עלולה לבצר את הגלות ולהאריך את ימיה, – מצוה עלינו, הציונים, למשוך ממנה את ידינו. אולם מכּיר אני ברובּם של אותם מומחים ויודע, שאינם משוללי־הגלות כּל־עיקר; ולפיכך מתמיהה היא החלטתם. כּנגד זה יודעים אָנו ויודעים מה טיבו של “החנוך הציוני לגדולים ולקטנים”, האָמור. יכולני להעיד על נשיא “שכונה” ציונית, שאינו יודע להגות אַף את המלה “התּקוה”; ויש בּמעמד זה אנשים חיים שיאַשרו את עדותי. שוחחתּי היום עם צירים לשתּי ועידות ציוניות – של אשתּקד ושל השנה – שאינם יודעים להבחין בּין ה“מזרחי” ל“פועלי־ציון”. אגודת־הסטודנטים הציונית שבּעיר זו, קולומבּוס בּירת אוהיו, ערכה השנה סדרה של הרצאות על ראשי הציוניות בּזמן הזה, וברשימה, שהציע לפני מזכּיר־האגודה לפני תשעה חדשים, מצאתי שמות אלה ובסדר הזה: הרצל, פּינסקר, נורדוי, אחד־העם, יעקב די־האז, יהודה הלוי, ומאכּס שולמן. כּל זה – אחרי עשרים שנה של “חנוך ציוני”!… מה תּוכל מחלקת־החנוך שלנו ללמד את אלה עוד – ולא למדה? ואשר לחנוך הציוני, של בּני־הנעורים, הנה הצטמצם בּעבודת “יהודה הצעיר” – והיא הסתּדרות שלא עמדה עדיין בּעצמה על צביונה. כּמה פעמים נטפּלתּי אל העומדים בּראשה, ודנתּי עמהם בּדבר תּחומי עבודתה: אם בּאָה היא למלאות את מקום בּית־הספר העברי, או את החסר בּבית־הספר, או את המקום הפּנוי ממנו לגמרי. שאַלתּי, ולא נעניתי. לכאורה שואפת הסתּדרות זו לחדור דוקא למקומות הפּנויים, שאין פּעולת בּית־הספר מגיעה אליהם; אולם על צד האמת אין אגודותיה קיימות ופועלות אלא ליד בּתּי־הספר העברים ובזכותם, כּלומר – במקום שהעבודה החנוכית נעשית בּלעדיהן. האגודות הקיימות בּפני־עצמן מעטות הן, והללו עוסקות בּמה שעוסקות, רק לא בּמה שראוי לקרוא חנוך ציוני. גם בּשאלת הכּמות והאיכות של עבודתה נבוכה הסתּדרות “יהודה הצעיר”: כּשטוענים עמה בּכמות, היא מודה בּאיכות; ולהפך. מדרש־אגדה אומר, שהכּמות היא לה העיקר, כּי על־כּן הטעימה לא פעם שמטרתה לחדור אל כּל בּית יהודי בּאַמריקה – בּניגוד לבית־הספר העברי, שחוג־פּעולתו מוגבּל בּהכרח. אולם הדרשה לחוד והמעשה לחוד, ומספּרים יוכיחו: אחרי כל שנות יגיעתה זכתה הסתּדרות זו בּסך־הכּל לחמשה־עשר אלף חברים. ובמה נחשב קומץ זה לעומת חמש־מאות־אלף בּני־הנעורים, שיש לנו כּיום בּמדינות־הבּרית! ובכן – האיכות היא נשמת פּעולותיה? – חס־ושלום! – כּי באמת דל כּחה בּאיכות מאשר בּכמות. רוב אגודות “יהודה הצעיר” שבּערי־השדה, רק שם אגודה נקרא עליהן. למוד למדו מן האגודות הציוניות לגדולים את חכמת ה“התאַגדות”: כּל ימות השנה נרדמות הן, ומתעוררות רק אַחת או שתּים בּשנה, לצרכי בחירות. ואלה מן האגודות שאינן נרדמות לחלוטין – נוח היה להן ולנו אילו היו כמה מהן נרדמות אַף הן. מכּיר אני מקרוב בּאגודה אַחת, שבּמשך שנתים ימים טפּלו חברותיה בּהגרלת כּד זכוכית “לטובת ההסתּדרות”; ולטובת עצמן היו מתאַספות מזמן לזמן לחוג, בּשם הציוניות, את חגי עם־האָרץ – כּחג “מסכות הקדושים”, “חג הלידה”, ועוד. ואותה אגודה אינה יחידה במינה; ולא עוד, אלא שהיא רשומה בּפנקס “יהודה הצעיר” בּכלל האגודות הערות ופועלות. ישנן אגודות אחרות, שאפילו למדרגה זו לא הגיעו. הנה כּי כן: זהו “החנוך הציוני”, שבּו עלינו להסתּפּק, לפי דעת ההנהגה הציונית בּניו־יורק, שמצאָה לה סמך בּדעת חבר־מומחים. ואלו ואלו, כּאילו אינם רואים את הנולד ואינם מכּירים כּי בנפשנו הוא: כי אם נשתּמט אָנו ממלוא חובתנו, יבואו אחרים, שאינם זקוקים להכשרים של מומחים, ויחנכו את בּנינו על־פּי דרכּם הם – להסיר לב בּנים מעל אבותם; ומחננו אָנו יהפך ל“בית מושב זקנים”. – – –
(הערה: השמטתי כאן את הפּרק השני של הרצאָתי, שבו הצעתי תכנית של עבודה חנוכית, שהיתה בגבולות יכלתה של ההסתדרות הציונית באַמריקה. מר ל. ליפּסקי, ראש הועידה, בטל את ההצעה בכשרון רב, אַף־על־פּי שלא שמע את ההרצאָה. ונתתי כאן מקום לפרק הראשון, מפּני שלצערי – המצב המתואָר בו לא בטל).
דייטון, מנחם־אָב תרע“ט. נדפס ב”התורן" שנה ששית, גליון כ"ה (י' אלול, תרע"ט).
-
הדברים האלה הורצו, אַנגלית, לפני ועידת־הציונים של גליל אוהיו־אינדיאַנה־קינטוקי, בקולומבוס דאוהיו. ↩
תפלה ומחולות
מאתשלום דב בר מקסימון
(מרשמי הועידה הציונית בשיקאגו).
שבּת זו, של הועידה הציונית העשרים־ושתּים, קבּלתּי פּניה בּתפלה ולויתיה בּמחולות. לתפלה הייתי עד־שמיעה בּבית־כּנסת ריפורמי אחד, שנתחנך אותו ערב בּרוב פּאר; והמחולות שמשו הקדמה לועידה השנתית של ציוני אַמריקה. וכמו בּחנוכּת ה“היכל”, כּן בּפתיחת הועידה, נפלה טעות יסודית – “דבר והפּוכו”. נושא הדרשות בּהיכל הריפורמי היה – הציוניות. רוב הרבּנים הדורשים – חוץ מרב העדה ההיא עצמו, שהוא אחד מן המתקנים בּעלי־החיוב – פּתחו בשלילת הציוניות וסיימו בה. דבר זה טבעי הוא בּשעה זו, שהתּנועה הלאומית נתגלתה בּמלוא־קומתה, עד שאין מתנגדיה, התּקיפים של יום־אתמול, יכולים להגיע לקרסוליה: כּי מה יעשו אלה, אם לא ישכּכו רוגזם בּמלחמת־שפתים?… עד כּאן – המעציב; מכּאן ואילך – המגוחך: כּי לא בדרשות בּלבד, אלא גם בּתפלות נלחמו בּנו שם. בּתפלה אַחת, שחובּרה לכבוד אותו ערב על־ידי הרב המתפּלל, הפּיל שליח־הצבּור תּחינתו לפני הקדוש־בּרוך־הוא, שיצילהו, אותו ואת קהל הנאספים – לרבּות כּל המוסרים נפשם ונפש עמם על תּעודת־ ישראל – מן הציוניות. וכדברים האלה יצאו מפּיו: " – – – ויהי רצון, שננצל מן הטעות, ונהיה נאמנים לאל אחד, לארץ אחת – ולא לארץ הרחוקה מאתּנו – ולדגל אחד“. וה”לא" שבּתּפלה הוטעם הטעמה מיוחדת, בּ“א” רבּתי. מה רשאי ומחויב ההגיון הישר להוציא מתּוך תּפלה כזו? – המסקנה ההגיונית היא, שלפי דעת מחבּר־התּפלה הלז, אָסור לו לאָדם להיות נאמן לאלהיו, לאומתו, לאַרצו, ולדגלו. כּי מאַחר שהכּל תּלוי בקרבת־מקום בּלבד, הרי אין שום יסוד לברית בּת־קיום בּין האָדם וספירתו הרוחנית; אלא אלהי המדינה שנכנסתּי לתוכה הבּוקר – הוא קוני, והאומה שסעדתּי על שלחנה הצהרים – היא אמי, והאבן שהנחתּי עליה ראשי הלילה – היא מולדתּי, והדגל שנתקלתּי בו בּרגע זה – אליו אשתּחוה. ולמחר, עם שנוי מקומי, הריני מחליף גם את אלהי ואת אומתי, את אַרצי ואת דגלי, בּאחרים – הקרובים אלי קרבת־מקום בּאותה שעה. תּורה זו, עם כּל מדת ההריסה שבּה, תּורה היא; ילכו בה כּל מחזיקיה בּאמת. אבל מה נעשה – ואין כּאן אמת, אלא זיוף; והזיוף בּא מתּוך זווגה של אותה תורה לתפלה – מין בּשאינו־מינו. הן מי שמודה בּתורה זו, שולל מיסוד הרוחני שבּחיים את כּח־המהוה שלו; כּופר הוא בּמציאות הנפש הלאומית ומעמיד את כּל ישותה על הארץ, על יסוד הגשמיות. ואָדם שהגשמיות היא לו יסוד עולם, – מה לו ולתפלה, שכּל־עיקרה הוא השתּחררות זמנית של הרוח מן השעבּוד לחומר? – – – ואחרי התּפלה – מחולות שלא בזמנם ושלא במקומם; הלא הם המחולות של הציוניים. לחוקר חזיונות־החיים יש פּה מקום להתפּלא בּכלל על החבּור המשונה הזה, של יצירה ומחולות. בּאוצר־הלשון האנושי יש זכר למחול־המות, אַך זר לנו המושג של מחול־החיים; הלידה, וכמוה כּן כּל יצירה, בּאָה מתּוך חיל, ולא מתּוך מחולות. ובכן מופרך חבּור זה מעיקרו. אולם, נניח חקירה זו הכּללית ונדון בּפרט, בּ“דבר והפּוכו” שנתגלה בּפתיחתה של הועידה הציונית. תּנועה הבּאָה להרוס את ההוה בּשם העבר והעתיד, בּהכרח שיסודה הוא הרוחניות; תּורה המלמדת שנשמת־אומה, מכּיון שקבּלה צורה, עלולה להתקיים גם בּגולה, כל זמן שהיא יושבת עגונה ושואפת לשוב למקורה, – תּורה כזו תּורת־אצילות היא. ויום חגן של תּנועה כזו ותורה כזו יפּתח במחולות?! אין זאת אלא ש“חילוף היוצרות” קרה כאן, בּשתּי החגיגות גם יחד: אותו הרב המתקן, הכּופר בּמציאות נפשנו הלאומית, מוטב היה שיניח מן התּפלה ויפתּח את חנוכּת ההיכל – בּמחולות; ולהפך, ההסתּדרות הציונית, המבקשת להביא גאולה לשכינתנו, ראוי היה שתּפתּח ועידתה בּתפלה. ואני, אילו היה חלקי עם הנושאים תּפלה על שפתותיהם, הייתי פותח את הועידה הציונית העשרים־ושתּים בּתפלה במקום מחולות, ובתפלה מעין זו: שומר־ישראל, שמור את גחלת תּקותנו מאַפּיטרופּסיה; לאויביה הניחה: הללו רוקדים כּנגדה ואינם יכולים לנגוע בּה.
נדפּס ב“התורן” שנה ששית, גליון כ"ח (כ“ט אלול, תרע”ט).
הבטחה
מאתשלום דב בר מקסימון
חמשה שותּפים הם בּנבואָה: אישיותם של הנביאים, גזעם, אַרצם, לשונם, ומאורעות זמנם. האישיות של הנביא היא יסוד הנבואָה; הגזע, הארץ והלשון מנחילים לה תּואַר, גוון וטעם; ומאורעות־הזמן מביאים את השאור, הוא יסוד־התּסיסה, המעורר את הנבואָה לצאת מן הכּח אל הפּועל. ואין חקירה בּמהותה של הנבואָה שלמה, אלא אם־כּן היא כוללת את חמשת השותּפים כּולם. לחקירה מעין זו לא זכינו עדיין: את מאורעות הזמן של הנביא לא היו מביאים בּחשבּון עד לפני עשרות־שנים אחדות, שהחפירות בּארצות־הקדם הביאו לידי תגליות חשובות בּמקצוע זה; מהשפּעת הלשון העברית על הלך־רוחם של הנביאים, שהם יוצריה ויצוריה כּאחד, מעלימים רוב החוקרים – ואפילו המעולים שבּהם – את עינם; בּהשפּעתם של הגזע והארץ דנו מצד אחד חכמים נוצרים, שטינה בלבּם לגזע, ומצד שני – חכמים מישראל שלא ידעו את האָרץ; ולהסתּכּלות נכונה בּאישיותם של הנביאים עוד לא הוכשר הדור: לזה מסוגלים רק חוקרים יהודים שלמים ובני־חורין, שנהנו מזיו־הנבואָה מילדותם, נתמכּרו לה בּכל לבּם בּימי עמידתם, אַך לא שעבּדו לה את חרות מחשבתּם. ולפיכך, כּשאָדם מישראל לוקח בּידו ספר זה החדש, “הנביאים”1, הכּתוב בּלשון הנביאים, בּידי עברי היושב בּתוך עמו, שזכה לשאוף את אַויר אַרצו, ולָמַד ולִמֵד תּנ“ך עם ל”ב פּירושים – שלנו ושלהם, – הריהו מוכן לברך עליו כּעל פּרי חדש; אַך מבוכה תוקפתּו, כּשהוא פותח את הספר ורואה, כּמה רב המרחק שבּין כּוונה למעשה: רצה המחבּר, כּפי שנראה מתּוך הקדמתו, לתת ספר חדש לחוקרים ומעיינים – ויצא ספר בּינוני לתלמידים ומתלמדים. חייב, איפוא, המבקר להסיח דעת ממה שעלה במחשבתּו של המחבּר, ולדון רק על מה שעלה בידו. הספר ספר־לעם הוא: נקי מגבּוב הערות, מפּלפּולים דחוקים, ומפּרטים יתירים. וכנגד זה, הכּללים מתואָרים בּבהירות – לפעמים בּודאות יתירה, כּאילו יש לנו פּה עסק בּדברים שמדידה ומשקל חלים בּהם; ההסבּרה נוחה; הסגנון חלק וקל למקרא; והלשון רחוקה מן המדעיות הכּבדה מצד אחד, ומן המליצה הנפוחה מצד שני. זהו בּדרך כּלל, ועד כּמה שנוגע לצורת הדברים. בּפרטיו – בּין מצד הצורה בּין מצד התּוכן – אַתּה מוצא בספר זה כּמה פגמים, שאָסור להתעלם מהם. קודם כּל יש לדון עם המחבּר על דרכּו, להיות מבטיח הרבּה ונותן מעט. למשל: בּמקום אחד בּהקדמתו הוא מבּיע חשש, שמא “הגדיש את הסאָה לפעמים בּתאור הסביבה” של הנביא; ומתנצל הוא בּזה, ש“הנביא בּתור בּן־עמו ובן־אַרצו – הוא שהעסיק אותו”. ההתנצלות צודקת, אַך מיותּרת לגמרי: ראשית, מפּני שאין שם הגדשת־הסאָה מסוג זה; ושנית, מפּני שאילו היתה – לא היתה נחשבת לפסול. אַדרבּה: בּכל מקום שהצליח המחבּר לשלב את תּיאור־הסביבה בּציור תּמונתו של הנביא, אָנו מודים לו על כּך. ואלא על מה יש לחלוק? – על הגדשת־הסאָה בּסתם־תּיאורים, שאין היחס בּינם ובין צורת הנביא המתואָר נראה לעין הבּריאָה. הנה בּא, בּפּרק המוקדש לעמוס, תּיאור הדממה שבּסביבות תּקוע, דממה שהופקדה לשלשה שומרים – ההרים, הערבה, וים־המלח. התּיאור הוא היפה במינו בּכל הספר; אַך, בּלי פירושים דחוקים ורחוקים יקשה להבין את הקשר, שבּין תּיאור זה ובין מה שבּא אַחריו: “שם נגלה לו אלהים, לעמוס – – – אלהים זה אלהי הצדק הוא. את לבּו אי־אפשר לרכּך בּתהלות ותשבּחות – – – ורק יחס אחד יש אליו: צדק מבּלי כל נטיות. ולא – בּסערת חמה יופיע; ואָז – רק ההרים, הערבה והים יכולים לעמוד נגדו”… קשה להבין את סמיכות־הפּרשיות הלזו: למה נגלה אלהי־הצדק דוקא שם? ואם מדת־הצדק שלו היא “צדק מבּלי כל נטיות”, מפּני־מה הוא נושא פנים להרים ולערבה ולים? כּמדומה, שהמשורר העברי הקדמון לא כך השיג את ענין “הצדק מבּלי כל נטיות”: בּו בּפּרק שמנה שבחו של מקום, כּי “צדק ומשפּט מכון כּסאו”, הוסיף ומנה גדולתו, ש“הרים כּדונג נמסו” מלפניו. שנית, יש לתפּוס את המחבּר על שהוא פוסל בּמומו. קובל הוא על שיטת־הדרוש, שהחזיקו בה מפרשי המקרא, קדמונים ואַחרונים, כּיהודים כּנוצרים; שיטה, שעל־ידיה יכול כּל מפרש לראות בּתנ“ך מהרהורי לבּו: היהודי – את הוויות דאַבּיי ורבא, והנוצרי – את פּלפּוליו של שאול התּרסי. ובה בשעה הוא עצמו נכשל בּמעין־זה, ומוחק מצורתם של הנביאים כּל שרטוט שאינו מתאים לשיטתו. אין בּין המחבּר לבין רבּותיו הנוצרים, הכּופים על הנביאים את שיטותיהם שלהם, אלא שהם מטעימים את הצד הדתי־חברתי שבּנבואָה, וכופרים ביסוד הלאומי שבּה; והלה הופך את הסדר: מטעים את הצד הלאומי־חברתי, וכופר בּיסוד הדתי שבּה. כּאילו אָסור לאָדם משכּיל – תּהיינה השקפותיו על הדת מה שתּהיינה – להודות על האמת ולאמר, שהנבואָה היתה יצירה מורכּבת, אשר התמזגו בה שלשת היסודות האמורים – הדתי, החברתי, והלאומי – מזיגה יפה ושלמה. עד כּמה קלקלה פּניה זו את השורה, אפשר לראות מן הדוגמה הבּאָה: בּספר־הבּרית, שהוא תּורה שלמה, אין המחבּר מוצא שום חידוש הראוי להזכר, חוץ מאחד, והוא – היתּר בּשר־חולין. וכל־כּך למה? – מפּני שבּהיתּר זה הוא רואה – את “הנסיון הראשון להבדיל בּין הממלכה והדת”! מטעם זה, כּנראה, הוא מטשטש צורתו של שמואל לגמרי; עד כּי, למרות עדותו של המחבּר ששמואל נביא היה, אין הוא נראה לנו אלא כּנושא־כלים. בּוא וראה: המקורות של דברי־ימינו מעידים על שמואל, שעיקר עבודתו חל לפני תקופת המלוכה, וכי רק “כּאשר זקן שמואל וישם את בּניו שופטים לישראל”, קם העם ובקש מלך; – וזה בּא ופוסק, בּודאות גמורה ובצורת “הלכה למשה מסיני”, כּי “פעולתו מתחילה בּיצירת המלוכה”. שלישית, יש לדקדק עם המחבּר על חטאיו המרובּים ללשוננו. בּספר־לעם, שערכו החנוכי עיקר, יש להזהר מניבים לועזיים או המוניים, כּאלה המובאים פּה לדוגמה: “לא צריך לשכוח” (עמוד IX) – בּמקום “אין לשכוח”; “על־ידי דבריהם הם פּעלו” (עמוד 13 ובהרבּה מקומות אחרים) – מלת־הגוף יתירה; “שאול נסה להשליך את האַשמה על העם” (עמוד 15) – בּמקום ל”הטיל“; “נתן הנביא השליך בּפני דוד את שתּי המלים, אַתּה האיש” (עמוד 17); “כּדי לבצר את הגבולים ולפתּוח את ידיו לרכּז את כּחותיו נגד ארם, כּרת עמרי בּרית את שני שכניו בּמערב” (עמוד 22) – ניב, שיובן רק על־ידי תרגום; “האכּר קשה־התּנועה הוא” (עמוד 30) – בּמקום “כּבד־התּנועה”; “כּך הוא [עמוס] מבין את דבריו (עמוד 52) – בּמובן “זוהי כוונתו בּדבריו”; הוא [הושע] מונה יותר מקומות קדושים מאשר עמוס” (עמוד 63) – סגנון של דרדקי; “כּאשר בּגר יאשיהו – – – החל לסובב את עצמו בּשרים חדשים” (עמוד 121) – בּמקום ל”הקיף“; “אלא ששם הן יותר בּמקומן” (עמוד 132) – במובן “הן מתישבות יותר”; “נביא שצריך היה להוציא את כּל נפשו החוצה, להשליך אותה בּפני שומעיו” (עמוד 143) – כּך עושים בּארץ־ישראל? מגילת־חטאים זו, שאינה אלא “כמר מדלי”, לא הובאָה כאן לשמה, אלא ללמד על הכּלל יצאָה. הכּל מודים, שאי־אפשר ללשון חיה ומתפּתּחת בלי הרחבה מרובּת־פּנים, כּגון: הנחת מונחים מדעת, גיור ניבים לועזיים, ואשור חידושים עממיים וגם המוניים. בּמה דברים אמורים? – כּשההרחבה נעשית כּשורה: במועד הנכון, בּמדה הנכונה, ובצורה הנכונה. אולם כּשההרחבה נעשית שלא כשורה, עלולה היא להזיק ולא להועיל. בּלשון שהתפּתּחותה שוטפת בּמתינות, בּלי הפסקות וקפיצות, אין בּהרחבה משום סכּנה: החידושים־מדעת – חוץ ממונחים מקצועיים, שאינם נעשים קנין הכּלל, – מתהווים לאַט, לפיכך הם נקלטים במהרה; החידושים השאולים, מתּוך שנעשים בּמחשבה, על־ידי אנשים המתכּוונים להעשיר בּהם את לשון עמם, – אינם מתאַזרחים עד שיסתּגלו אל הסביבה החדשה על־ידי גיור; והחידושים ההמוניים, הנולדים בּשפל המדרגה, אינם מתעלים ללשון־שבּכתב עד שיהפכו לניבים עממיים. אבל בּשפה כּשפתנו, המתפּתּחת כּיום בּקפיצת־הדרך, עלולה ההרחבה לגרום גם נזק רב: החידושים־מדעת נצבּרים בּמהירות יתירה, עד שאין בּכח השפה לעכּלם, ואפילו הקורא הותיק אינו מספּיק לעמוד על טיבם בּלי פירושים; החידושים השאולים, מתּוך שנספּחו בּשוגג, על־ידי אנשים החושבים לועזית בּעברית, אינם מתגיירים, ואינם מובנים אלא למי שיודע תּרגומם למפרע; והחידושים ההמוניים, ילידי ההמוניות של משכּילים, עוברים אל הלשון־שבּכתב בּלי תעודת־מסע. כּך אירע לספרותנו בּראשית ימי החסידות, שהיתה תּנועה המונית־תּורנית: לצד מונחים וניבים חדשים, שהעשירו את הלשון, הוכנסו בּשפע דרכי־בטוי זרים ומקולקלים, שפּרצו את כּל גדרי הלשון והשחיתו יפיה. והחזיון הזה נשנה בּימינו, שנתפּשטה רשות לשוננו מן הספר אל חיי יום־יום. – לשבחו של מחבּר “הנביאים” יש לאמר, כּי אינו להוט אחרי המונחים החדשים ללא צורך; אך תּחת זאת הוא משתּמש בּצורות זרות והמוניות בּלי הקפּדה, בּלי בחינה, ובלי שנוי־צורה. הפּגם הרביעי, והאַחרון שימנה בּזה, הוא – אהבה יתירה לנביאים. אוהב הוא, המחבּר, את הנביאים יותר מדי, ואת האמת פּחות מדי; ומזה תּוצאות לקלקול צורת־הנביאים ולזיוף האמת. – אוהב הוא את שמואל, ולפיכך הוא מכסה על כּל פּשעיו; ואפילו בּמקום שמסדר ספר־שמואל, הקטיגור של בּית־שאול, מלמד חובה על הנביא, – רואה המחבּר שלנו רק זכות. וכל־כּך מעוורת האהבה את עיניו, עד כּי לא ראָה המחבּר, שמתּוך “הגהה” יתירה מחק מצורתו של שמואל כּל סימן של נביא ומחוקק, ולא השאיר בּה אלא שרטוט אחד בּולט, והוא – “כּי לב שמואל לא הלך אחרי החמלה”. – אוהב הוא את ישעיהו, ולפיכך הוא חושב למעלה יתירה גם חולשה אנושית פּשוטה, המשותּפת לנביא זה ולשאָר בּני־יהודה שבּדורו. הנביא לא עורר קינה על מפּלת שומרון – מפּני “שהוא בּעל אישיות מוצקה. אין צועקים על העבר”. אבל הנביא הלא אינו מדינאי, ש”האישיות המוצקה" ממין זה היא תפאַרתּו; אַדרבּה, רכּות־טבעו של הנביא היא היא גדולתו: “והוא מחולל מפּשעינו, מדוכּא מעוונותינו” – יהיו הפּושעים מיושבי־ירושלים או מגרי־שומרון, יהודים או יוונים. – אוהב הוא את ירמיהו, ומסבּה זו “קשה לו להאמין”, כּי הקללות, המיוחסות לו בּספרו, מפּיו יצאו. בּפרק אחד עם הקללות כּלפּי אחרים, מארר הנביא את עצמו ואת יום הולדו; ולא את חייו בּלבד הוא מבכּה שם, אלא גם את תּעודתו, שהוטלה עליו “בּטרם נוצר”. בּעל־הלב יכול לדרוש כּאן סמוכים ולמצוא את הקשר שבּיניהם; אולם האהבה היתירה של המחבּר לא הרשתה לו להתבּונן בּסתרי הנפש הגדולה, הכּורעת תּחת כּובד הרחמים שבּקרבּה. לא, לא לזה התפּללנו. התפּללנו, ומתפּללים אָנו, לבוא השעה, שבּיחד עם קנינינו הלאומיים נאהב גם את האמת; שנהפוך את מדת־האמת לאחד מקנינינו הלאומיים. מתפּללים אָנו לבוא השעה, שבּה נוסיף על תּרי"ג המצוות את מצות “ודובר אמת בּלבבו”, ונקיימנה גם בּעת שנדון על היקר והנערץ; לא, בּיחוד בּעת שנדון על היקר והנערץ – על הנביאים. הגע בּעצמך: כּל ימיהם נלחמו אותם גבּורי־הרוח וסבלו לשם האמת – ואָדם בּא ומעוות אותה, כּדי לספּר בּשבחם. וכי יש לך עלבּון־האמת ועלבּון־הנבואָה גדול מזה?!
ניו־יורק. נדפּס ב“מקלט” כרך שני, ספר ד' (טבת תר"ף).
-
ד“ר בן־ציון מוסינזון, הנביאים. חלק ראשון: עד גלות בבל. הוצאת ”קדימה“. ניו־יורק, תרע”ט. ↩
יִתּוּם יתומים
מאתשלום דב בר מקסימון
מה נעשה ליתומי־המלחמה ויתומי־הפּרעות, שמפּאַת עוצם מספּרם ורוע מצבם נעשו ליתומי האומה? מספּרם אין לשער, ומצבם – אין השם “מצב” חל עליו. " – – – בּזמן שהיתה העיר בּידי הבּולשיביקים סבלו חרפּת רעב; משעברה לידי ה“גואלים” הפּולנים, נוספו על הרעב ענויים ובזיונות. עתּה מראיהם כּצללים – צללים חוורים, עטופים בּלויי־סחבות, שמבּעד לקרעיהם נשקף הבּשר השחוף והמזוהם – – – אובדים ונדחים, שרבּים מהם אינם יודעים מי היו אבותיהם – כּאילו האבן ילדתם“. הכּתוב מדבּר בּיתומי וילנה; אַך זו אינה מצוינת בּיתומיה משאָר ערי־ההפכה. בּמזרח גליציה מתגוללים כּעשרים אלף יתומים ויתומות משלנו, הצפויים לאבדון. הוריהם לוקחו מעליהם – מי בּמלחמה, מי בּפּרעות, מי בּמגפה, ומי בּשבי. אין להם שום חסות ומחסה. בּיום הם תּועים בּרחובות ועוסקים בּמה שעוסקים, ובלילות הם בּאים להטמן בּמרתּפים לחים ובמחלות־עפר שנשארו מחפירות המלחמה. ילדות רכּות מוכרות עצמן לבּושת על פּת־לחם, וילדים קטנים עושים את כּל אשר יעשה החי למען הנצל ממות בּרעב. – ואשר לשברם של מאות אַלפי יתומינו בּאוקראינה, שהיה להם המות לחם־חוקם, – קצר כּח הדמיון לשוותו. לא יפּלא, איפוא, אם בּראש כּל ועידת־עזרה יהודית מעלים את שאלת היתומים ומטכּסים עצה להושיעם בּשתּי הדרכים האפשריות: בּתמיכת היתומים בּאשר הם שם, ובהוצאָתם מאַרצות־ענים לארצות אחרות, בּיחוד לארץ־ישראל ולאַמריקה. ארץ־ישראל – בּית־קבּולה קטן, ולפי־שעה צריכה היא ל”יתומים" מסוג אַחר, יתומים גדולים שיהיו מוכשרים לבנות חורבותיה; ומי יתּן ויכולנו להנחיל את יתומיה אלה בּתוכה. אַך שאָר ארצות שיש להן בּית־קבּול הגון, בּיחוד מדינות־הבּרית העשירות והמאושרות, הנן בּגדר הלכה־למעשה. העכּובים החיצוניים, שישנם בּדבר, יוסרו בּנקל מעל הדרך. אָנו רואים, שגם הממשלות שיצאו מן המלחמה וידן על העליונה, אַף־על־פּי שהנצחון העבירן על דעתּן, נזדעזעו למראה מחריד־נפשות זה, של דור נובל בּאבּו, ויצאו בּשבילו מגדרן. איטליה מכלכּלת ילדים מזי־רעב שהובאו אליה מאוסטריה אויבתּה; אַנגליה הבטיחה להתנהג עם יתומי־הפּרעות לפנים משורת־הדין – מדת־הדין שלה – ולפתּוח את שעריה לפני אלה שיש להם קרובים וגואלים בּמדינה. ואין ספק בּדבר, שממשלות אַמריקה הצפונית – מדינות־הבּרית וקנדה – גם הן תּשמענה לתביעותיו של הצבּור היהודי שבּארצותיהן, ותרשינה אותו להביא שמה רבּים מן היתומים – על חשבּונו ובאַחריותו של אותו צבּור. כּמו־כן אין ספק בּדבר, כי יהודי־אַמריקה, אשר בּשנות המלחמה נתנו בּיד רחבה, אם לא נדיבה, לתמיכת אחיהם הסובלים, – יעשו עתּה את חובתם ליתומי עמם, ויספּיקו את האמצעים הדרושים למטרה זו. ובכן בּגדר האפשר הוא, שבּקרוב יטולטלו לכאן רבבות יתומים, עקורי־שורש, על־מנת להשתל בּסביבה חדשה, שבה ימצאו תּקון בּחמריות. חייהם לא יהיו תלויים להם מנגד, גופותיהם המדולדלים יבריאו, קומתם הכּפופה תּזדקף, ובמשך הזמן יבצרו להם מקום בחיים. ונשמותיהם המדוכּאות? מה טיבם של המוסדות שבּהם יוטל גורלן? רובּם של בּתּי־המחסה ליתומים, אשר בּמדינות אלה, משמשים בּתּי־חרושת לאקלום. אקלום זה, אין פּירושו כאן הסתּגלות אל התּנאים החדשים לשם שמירת־העצמיות, אלא טשטוש־צורה גמור. אַתּה מוצא בּתּי־יתומים שהכּל – למן אַדמת־המקום והבּנינים והמזונות, עד סדרי־ההנהלה ודרכי־ההוראָה ואמצעי־החנוך – מתוקן ומשוכלל בּהם, חוץ מן היסוד היהודי שבּחנוך. אַתּה פוגש שם ילדים מישראל, צאצאי משפּחות נאמנות לעמן ולדתן, הבּושים במקורם ומתכּחשים לקרוביהם החיים. וליקוים זה אינו אלא תוצאַת סביבתם בּבתּי־המחסה: תּוצאָה של שיטה, המקדישה ומעריצה את אבּוד העצמיות הלאומית; שלא אַפּיטרופּסים וגבּאים עשירים, שחנטו את יהדותם בּבשמים וקברוה בּ“היכלי” תפאָרה; של אומנות ו“אמהות”, הלועגות לכל מה שנושא עליו חותם יהודי; ושל מורים ומורות מבּני עמנו, הכּופים על חניכיהם את דברי אַנטוניו בּ“הסוחר מוויניציה” אפילו עכשיו, שבּהרבּה מקומות בּמדינה כּבר הוצא ספר זה מתּכנית־הלמודים של בּתּי־הספר. תּאמר: לא בּכל בּתּי־היתומים שבּכאן פּשה הנגע? – אמת; אולם המוסדות מסוג אַחר, הנאמנים לרוח האומה, מועטים בּיותר ועניים בּיותר, ואין השפּעתם ניכּרת בּחיי הצבּור היהודי שבּכאן. ואם יצויר, שלרגלי התּנאים המיוחדים יתרבּו עכשיו ויתעשרו – יש לחשוש שאָז יחדלו להיות נאמנים לרוח האומה: כּי יצאו מרשותנו לרשות אַחינו ה“גדולים”, המקורבים לגויים, אשר בּפניהם אנו מתבטלים כּעפר־ואפר, מי בּרצון ומי בּאונס. מעשים כּאלה היו והווים בּמדינותינו: את הקונגרס היהודי מסרנו בּידי “נאמנים”, שישנוהו בּנשיקה; את המחאות כּנגד הפּרעות השמענו בּאמצעות “מוחים”, שעשו את הדבר כּאילו כּפאָם שד; וכאלה רבּים. והיה ענין טפּוח־היתומים כּאחד מאלה. קיצורו של דבר: אם לא נעמוד הפּעם על המשמר, סכּנה בּדבר שנבוא אָנו למלאות אחרי הפּורעים מבּני־הגויים, שלא במתכּוון: בּאַרצות־הפּרעות קטעו את ידיהם של רבּים מן היתומים, ואָנו נקצץ בּשרשי נשמתם; שם נתיתּמו מאבותיהם ואמותיהם, ופה יתיתּמו מעמם ואלהיהם.
ניו־יורק, ניסן תר“ף. נדפּס ב”מקלט" כרך שלישי, ספר ח'.
האנוסים בּאַמריקה
מאתשלום דב בר מקסימון
לא רחוקים הם הימים, שבּהם היו עתּוני המדינה מוכיחים בּאותות ובמופתים, כּי הגיעה שעת־עליה לדת – בּימינו ולעינינו. הימים היו ימי מלחמת־העולם, ושכירי־העתּונים היו מצווים ועומדים לטהר את שפיכות־הדמים בּק“ן טעמים – וטהרו. הדת – היו מרננים ואומרים – תּצא מן המלחמה המכלה־כל מצורפה ומזוכּכה מכּל סיגיה; הדת תּתעלה למדרגות העליונות ותחדור לשדרות התּחתּונות. וממי תּבוא תשועתה? – מן החייל. החייל, הרואה את מלאך־המות פּנים בכל שעה, רואה גם את האלהים פּנים־אל־פּנים, בּמדה שלא יזכּו לה שאָר בּני־תמותה; החייל, היוצא לגאול את בּני־האָדם בּדמו ובדם “אויבו”, יביא גאולה גם לנשמת־האָדם, בּקרבו אותה לאלהיה. וזכר לדבר – דבקותו של החייל בּ”עבודת" האלהים ובכהניו וכהנותיו שבּמחנה. אָמנם, היו גם כּופרים בּעיקר־המעשה. סופרים בּודדים, בּלתּי־שכירים, גלו מזמן לזמן את הסוד, כּי לא היו דברים מעולם: כּי ה“נער” האַמריקאי שבּמערכה לא רדף כּלל אחרי הנערה שבוית־הדת מ“גדוד הישועה” – למרות הצפּיחיות־בּדבש שהפליאָה לטגן, – אלא אחרי המאדמואַזיל הצרפתּית; וכי לא היה להוט כּלל וכלל אחרי עבודת־הבּורא, כי־אם אחרי “התּמונות הנעות”, שבּאו לצד ה“עבודה” בּתור שכר־מצוה. וכך היו מכריזים בּמודעות, למען משוך את ה“נערים” אל אוהל־השכינה: – בּאותיות קטנות: “עבודה קצרה, בּצירוף נאום מאת ד”ר פּלוני אַלמוני“. ובאותיות גדולות מאירות־עינים: “מאהבה לאהבה ועוד טפּה של אהבה – זה יהיה נושא התּמונות, שתּבואנה תיכף לעבודה”. אבל בּימים ההם נחרש קול הדממה הדקה של ה”כּופרים" מפּני קולותיהם של בּעלי ה“אמונה” ההומיה. ועתּה, כּעבור ימי־הרעש, מודים גם השכירים גם שוכריהם, כּי ירדה, ירדה הדת בּעולם הנוצרים. ולירידה זו מבקשים תּרופה. והתּרופה היא – לא לטהר את הלבבות, אלא למלא אותם זיוף על זיוף: להכניס את למוד “הדת” – אותה הדת המטהרת את הטמא ומטמאָה את הטהור – אל בּתּי־הספר לתינוקות. התּנועה כּבר הקיפה את כּל מדינות־הבּרית. וכאן, בּניו־יורק, נועדו באי־כח של הסתּדרויות שונות, ויסדו לתכלית זו “ועד בּין־דתי”, שלפי־השמועה משתּתּפים בּו גם “רבּנים” אחדים, הדואגים לשלום קונם; ואותו ועד בּא בּהצעה לפני ועד־החנוך העירוני, שיעשה את בּית־הספר העממי אַסקופּה ל“מקום קדוש”. אַף יש משערים, שההצעה תּתקבּל ותהיה לחוק בּראשית זמן־הלמודים הבּא. לשמועה זו נזדעזעה קצת העתּונות היהודית שבּמטרופּולין. המודיעים הודיעו, העורכים דרשו בּזה, העוזרים ענו “אָמן” – והכּל נשכּח. אַך בּאמת אין להתפּלא על כּי נשכּח עתּה הענין מלב, אלא על מה שטפּלו בו בּשעתו. כּי רק הבּערות או התּמימות היתירה תּדמה, שענין למוד־הדת בּבתּי־הספר העממיים חדש הוא בּמדינות־הבּרית. לא, כּי אותה דת, שאומרים לשדכה עכשיו אל בּית־הספר, מחותּנת היא שם משכּבר הימים; ולא דת סתם, אלא הדת – כּלומר, הדת השליטה. בּכּפרים שבּמדינות־מגורינו אין לך בּית־ספר עממי שאינו נוצרי לכל פּרטיו; והתלמידים מבני־ישראל נאנסים ללמוד את דתם של חבריהם הנוצרים, ולחוג עמם את חגיהם, תּוך כּתלי בית־הספר. בּקושי רב אפשר לו, לילד עברי, להפּטר מגזירה זו; אבל בּאופן זה הוא מקים לו לאויבים את כּל בּאי בית־הספר – והמורה הכּפרית בּראש. – בּעיירות ובערים המועטות בּאוכלוסים מאַחינו, משתּדלים ראשי בתּי־הספר להשפּיע על בּנינו מרוח הנצרות בּכל הדרכים האפשריות; ובמקום שאין עומד בּפּרץ, השתּדלותם עולה להם. אמת ניתּנה להאָמר, שלפעמים לא רחוקות יש להם מסייעים מבין אחינו, אם מצד המורים והמורות משלנו, המשמשים בּבתּי־הספר העממיים, או מצד “עיני” העדה הסמויות. היה מעשה, בּאַחת מערי־השדה, שקבלו זקני־התּלמידים מבּנינו על מעשה האונס הדתי שבּבתּי־ספרם, כּגון: חובת תּפלה ושירה בעלות תּוכן נוצרי, חגיגת חגיהם הדתיים בּאַמתלה שחגי־המדינה הם, התקשטות בּאות־הצלב של חברת “הצלב האָדום”, ועוד כּאלה. וכשהגיש אָדם אחד את הקובלנה לפני משגיח בּתּי־הספר שבעיר, התנצל ואָמר, כּי הדבר נעשה בּידיעת רב־העיר ובהכשרו. הרב – אָדם שכּהן בּ“היכלו” כּשמונה־עשרה שנה – הכחיש את הדבר שלא בפני המשגיח, אַך השתּמט מלהזדמן את בּעלי הקובלנה בּפני המשגיח. – ואפילו ניו־יורק, עיר זו שמספּר יהודיה הוא כפלים מיוצאי־מצרים ויותר, אינה בת־חורין מן האונס הדתי. הרבּה מדרגות בּאנוסינו הקטנים: למן קלי־הדעת, שתּחילתם בּאונס וסופם בּרצון, עד קשי־העורף, שנשמתם המעונה נקלעת תּמיד בּין מורא־שמים ומורא־רבּם – והם לוחשים “שמע ישראל” בּשעה שחבריהם ורבּותיהם מכוונים לבּם לבן־האלהים (עובדות ידועות!). ועד כּמה גדולה מדת־הגבורה, הדרושה לתינוקות־של־בּית־רבּם בּמצב כּזה, יעידו כּמה מעשים, המתגנבים אלינו ממקדשי־החנוך שבּאָרץ. היה מעשה, בּבית־המקלט לפושעים צעירים אשר בּטשאנסי, שנמצאו שם נערים יהודים “מורדים”, אשר סרבו להתפּלל לאל־נכר; עמדו עליהם רופאי־הנשמה שבּמוסד והכניעום על־ידי מכּות־רצח. ושוב היה מעשה, בּבית־ספר עממי אחד בּניו־יורק, שתּשעים וחמשה אחוזים מתּלמידיו יהודים הם, – שנעדרה משם אַחת התּלמידות משך שבוע ימים; ובשובה הסבּירה למורתה, כּי עד אָז ישבה “שבעה” על מות אחותה הבּכירה, שבּגלל מחלת עיניה הושבה מאליס־אַיילנד לפולניה – ונהרגה שם בּימי הפּרעות. כּששמעה המורה הנוצרית את ספּור־המעשה, אָמרה לתלמידותיה היהודיות: “חבל! יהא ידוע לכן, נערות, כּי היהודים היו לפנים העם הנבחר; אַך מאָז צלבם את “המשיח” נשפּך עליהם חרון־אַף האלהים, והנם נודדים מארץ לארץ ונרדפים בּכל מקום – כּיאות לרוצחי־אלוה”. ואַל־נא נבטל בּלבּנו דברי־פּגול כּאלה! מעידים הם על מחשבת־רצח. ובין מחשבת־רצח ומעשה־רצח מפרידה מחיצה דקה, שאָמנם כּחה בּה לעמוד בּפני רוח מצויה, אַך כּל רוח שאינה־מצויה עלולה להפכה על פּניה ולהוציא את המחשבה אל הפּועל.
נוסע יהודי אחד מצא בימינו עיר בּמדינת פּרס, שכּל יושביה היהודים נאנסו לקבּל עליהם את דת האיסלם למראית־עין, ובמסתּרים – בּמערות – הם שומרים דת אבותיהם, ומצפּים לגאולה רחוקה בּידי־שמים ולגאולה קרובה בּידי אחיהם המאושרים מהם, יושבי אַמריקה ואירופּה המערבית. דבר גדול יעשו אלה מבּעלי־ההשפּעה שבּקרבּנו, אשר יתעוררו לבוא לישועתם של אַחינו הנדחים. אַך בּה בּשעה שישתּדלו בּהצלת אלף, או חמשת אלפים, האנוסים אשר בּפרס החשכה, אַל־נא ישכּחו את בּניהם הם, את מאות־אַלפי ילדינו האנוסים פּה – בּאַמריקה הנאורה.
ניו־יורק, אלול תר“ף. נדפּס ב”מקלט" כרך רביעי, ספר י"ב.
על הלשון וכהניה
מאתשלום דב בר מקסימון
שלש מדרגות הן בּיחס הלשון וכהניה. יש סופר שדינו כּאורח. הלשון “אַכסניה” היא לו: ידיעתו בּה מוגבּלת; וכידיעתו כּן זכויותיו – מוגבּלות הן. בּמה שהורשה בּפירוש יתבּונן וישתּמש; וכל מה שמחוץ לזה אָסור עליו, ואין לו עסק בּו. גם בּמקומות המותּרים לו הוא זקוק, על־פּי־רוב, למורה־דרך – לעזרת אחד מבּני־האַכסניה, היודעים את מוצאיה ומבואיה. סופרים בּעלי־מום כּאלה, שמחשבות להם והן נולדות ערטילאות או יוצאות בּלבוש־קרעים, – מועטים הם; כּי מדרך הטבע הוא, שירדו רעיון ולבוש כּרוכים, ומי שנצטוה על הדבּור חזקה שניתּנו לו מכשירי־דבּור. יוצא מכּלל זה הוא הסופר המבּיע רוחו בּלשון זרה לו, שאיננה לשון מחשבתּו: אָז טבעי הוא החזיון המוזר, של חוסר־התאָמה בּין הרעיון ולבושו. יש סופר העומד בּמדרגת בּן־בּית. ידיעתו של זה בּעניני “הבּית” וסדריו שלמה ומקיפה; כּמו־כן יפים כּחו וזכותו להתהלך בּכל חדריו וחדרי־חדריו על דעת עצמו, כּי הלא על־כּן בּן־חורין הוא. אַך לא יעלה על דעתּו לקום ול“שדד מערכות” בּבּית – לשנות מסדריו ומן המטבּע שטבעו בו בּעליו. סופרים מסוג זה הם רוב מנין של כּל ספרות וספרות. לוקחים הם מן המוכן כּל צורה לשונית הדרושה לצרכיהם, ומשתּמשים בּה כּהלכה; אולם לחדש בּלשון אין כּחם יפה. יש להם אחיזה, אַך לא שליטה בּלשון. ויש סופר שהנו בּבחינת בּעל־בּית. אין צורך לאמר, שגלויים לפניו כּל מוצאי הבּית ומבואָיו, וכי כּל השערים פּתוחים לפניו. גדול מבּן־החורין הוא הבּעל: שורר הוא בּביתו, רשאי לשנות מסדריו כּפי ראות עיניו; וחזקה עליו, שהשנויים הנעשים על־ידיו, לא יהיו נעשים אלא מתּוך הכּרה ברורה שכּך יאה ל“בּית”. סופרים־יוצרים כּאלה, המחזירים נשמות לפגרי־מלים, על־ידי צירופים לשוניים שיש בּהם משום מעשי־מרכּבה חדשים, – יחידי־סגולה הם, אחד בּדור ושנים בּתקופה; ואין להחליפם בּבלשנים, אַנשי הידיעה והמדע, כּי מדורות שונים להם.
בּמה דברים אמורים? – בּלשון החיה חיים טבעיים: בּמחשבה ובדבּור תחילה, ואַחר־כּך בּכתב. אבל לשון תּלושה, שכּל קיומה תּלוי בּעט בּלבד, על־כּרחה שירבו בה הסופרים בּעלי־המום – הסופרים־האורחים, שאין הלשון קנינם, אלא שכירת־יום שלהם; שאחיזתם בּה אחיזת־עראי, מפּני שקדמו אצלם אחרות לזו; שידיעתם בּה ידיעה־לשיעורין, ואינם מוצאים בּה את ידיהם ואת רגליהם בּלי עזרתם של מורי־דרך. וכנגד זה מעטים בּלשון כּזו הסופרים משני הסוגים האחרים – ה“בּנים” וה“בּעלים”. הלשון העברית בּגולה, המתפּרנסת מן הקולמוס ואינה מפרנסת אותו, תּעיד על זה. טושטשו בּלשוננו הגבולים, המבדילים בּין אורחים לבני־בית ובין בּנים לבעלים. האורחים מזלזלים בּמדת דרך־ארץ, רואים עצמם כּבנים ללשון, ומהרסים להכּנס למקומות של צנעה; והבּנים אַף הם טועים בּמדת היאות, ועוברים את הגבול שגבלו להם ראשונים. אַך מה עלובה היא לשון, שאורחים – בּניה, ובנים – בּעליה.
ניו־יורק, שבט תרפ“א. נדפּס ב”העברי" שנה אַחת־עשרה, גליון ל"א (אָב תרפ"א).
מדור ג
מאתשלום דב בר מקסימון
בּדידות וגדולה
מאתשלום דב בר מקסימון
א.
החברותא, המושלת בּממלכת־החי ובממלכת־המדבּר, מהי: אונס או רצון? – נחלקו בּזה חכמים. יש אומרים: החברות אונס היא, כי אין הפּרט מתחבּר אל בּן־מינו אלא מתּוך הכרח, בּהיות שאי־אפשר לו להתקיים מחוץ לכּלל; ויש אומרים: החברות רצון היא, שכּן אָנו מוצאים גילוי רגש־האַחוה גם בּמדרגות היותר נמוכות אשר בּממלכת־החי, בּמקום שאין בּחברות לא משום צורך ולא משום תּועלת פּרטית. – לא נחלקו חכמים אלא ביסודה של החברות, היינו – הסבּה הגורמת לראשית התהוותה; אבל הכּל מודים שעמודיה, היינו – הצורות והחוקים החברתיים, התּומכים בּהויתה המתמידה, – אונס הם.
ומפּני שהכרח היא, איו החברות רצויה לנושאיה: לפי שרצונו ויצריו של כּל יחיד ויחיד מסתּכסכים בּאלה של חבריו המרובּים, מתעכּבים על־ידיהם, ומפסידים מערכּם או נפסדים בּצורתם פּחות או יותר. אולם מאותו טעם עצמו – שהחברות הכרחית היא לקיומו של כּל פּרט ופרט – בּאים הרצונות המתנגדים של היחידים לידי פשרת־סתרים, וכל אחד ואחד מקבּל עליו את עול החברות בּאהבה (כּל זמן שאין תּלאותיו עוברות כּחו), מודה בּחוקיה ובסדריה, אַף מגין עליהם בּשעת־הצורך בּכל נפשו ובכל מאודו; ואין בּטול־רצונו, בּשנוהג שבּעולם הוא סמוי מהכּרתו, מביאהו אלא לידי התאוננות רפויה וקלה, והיא – אַך לפרקים בּלתּי־קרובים, בּמקרים יוצאים מן הכּלל.
בּמה דברים אמורים? – בּבן־אָדם בּינוני – שיסוריו מן המצויים, ורצונו אינו תקיף מזה של רוב מתנגדיו בּעלי־בריתו, וכח הסתּכּלותו והתפּעלותו אינו יותר על המדה המחוקה. אחרות הן התּוצאות בּבני־אָדם בּלתּי־נורמלים – היוצאים מן הכּלל בּטיב יסוריהם, או בכח רצונם, או במדות ההסתּכּלות וההתפּעלות המוטבּעות בּנפשם. מי שמשונה מבּני חברתו בּטיב יסוריו, אין צרכי־הכּלל צרכיו, וממילא אין ספּוקם של אותם צרכים משבּיעו – ונמצא שהוא רעב בּין השבעים. ההתנגשות עם מה שאינו ברשותו תּכופה אצלו יותר מאשר אצל אחרים, ותוצאותיה של כּל התנגשות גם הן חמורות בּיותר. את ההסתּגלות אל סביבתו אין להזכּיר, כי אפילו ההשתּדלות בּזה בּלבד עלולה להרגיזו ולהכבּיד עליו את מכאוביו. והוא הדין בּאָדם תּקיף, שאינו נוח לרצות בּמה שאחרים רוצים: קשה הוא להשפּעה ולקבּלת מרות חברתית, ואין רצונו עשוי לא להתבּטל בּפני רצון אחרים ולא להתפּשר עמו. וכן אָדם בּעל עין־רואה ולב־רגש, שהסתּכּלותו העמוקה בּנגעי בני־אָדם העמידתהו על קלקלתו של הסדר הקיים, וחום־לבּו עשהו שותּף לצרות־הכּלל – ומתּוך כּך הוא קורא תּגר על המציאות בּשם הצדק.
שלשה סוגי בני־אָדם אלה – הדווי, התּקיף, והרחום – מתקוממים בּהכרח כּנגד הסדרים השוררים, הקשים לנפשם או לנפשות זולתם. אם עזים הם ואַנשי־מלחמה, הם עומדים בּתוך החברה ונלחמים בּה ובסדריה, איש־איש על־פּי דרכּו, בּאחד מאפני־המלחמה החברתיים, הרבּים ושונים; כּי בהיותם בּלתּי־מוכשרים להסתּגל אל המציאות, הם משתּדלים לשנותה ולסגלה אליהם – אם לצרכיהם או לאידיאליהם. ואם נוחים הם ואַנשי־שלום, הם עוזבים את המערכה ומתרחקים מן החברה. האַחרונים פּרושים גמורים הם; אַך גם הראשונים, החיים לכאורה בּתוך החברה, בּאמת מובדלים הם ממנה, מאַחר שאינם מתבּוללים בּקרבּה. אלה מתבּודדים מחוצה לה, ואלה בּודדים בּתוכה. וכל שיצרו – הטוב או הרע – גדול משל חברו, בּדידותו גדולה הימנה.
בּדידות זו, המשותּפת לשלשת הטפּוסים הללו, הרחוקים זה מזה תּכלית הריחוק, – אינה, כּמובן, בּת טופס אחד. כּמקורותיה, כּך צורותיה שלש הן: –
א) הרחום
אָדם מבּני־העליה, העומד מובדל מן החברה בּסבּת קלקוליה ושפלותה, אינו חש (ואם חש – אינו חושש לזה) בּצער הבּדידות כּשהיא לעצמה, אלא בּצער העולם; לא על מה שאין רוחו מסוגלת לדור בּשפלה הוא מצטער, אלא על שאין החברה מוכשרת להתרומם אל העליה. היסורים, “הנמשכים אל נשמתו הגדולה כעננים אל ראש ההר” – כּדברי י’אן פּאול, – לא יסוריו הפּרטיים הם. צרות־הכּלל משכּחות אותו את מרת־נפשו ואת יסוריו הפּרטיים, שגם בּלאו־הכי קלים הם עליו לנשוא, בּגלל שלמות נפשו. ומכּיון שאת הפּגם הוא רואה בּמה שבּחוץ, בּעוד שבּתוכו הוא מרגיש שלמות, – קל הוא להאמין, כי הפּגם החברתי ניתּן לתקון, וכי הוא המוכשר והקרוא לתקנו. בּשלמותו בּעל־בּחירה הוא, ובתמימותו הוא מודד כּל בּשר־ודם בּמדתו: מה הוא, דיה לו הידיעה מה רע ומה טוב בּלבד, כּדי לסור מן הראשון ולהדבק בּאַחרון, – אַף אחרים כּך; ואין הדבר חסר, לפי השגתו, אלא נביא ומחוקק: זה – כּדי לטהר את הלבבות בּתוכחתּו, וזה – כּדי להקים את הנופל ולבנות את ההרוס על־ידי תורתו. – דעה זו – שידיעת־הטוב ועשית־הטוב כּרוכות זו בזו, כּסבּה ומסובב, – היתה כמושכּל־ראשון לכל הצדיקים הגמורים, שבּישראל ושבּעמים: למן נביאי יהודה ואפרים, שדעת־ה' ויראַת־ה' היו בפיהם לשמות נרדפים; עד סוקרטס נביא הילאס, שלמד והוכיח, כּי “הדעת היא הצדק”; ועד רבּותינו בּני דור־השמד, שנמנו וגמרו, כּי “תּלמוד מביא לידי מעשה”.
ובכן הוא רואה בּזה את תּפקידו בּחיים: לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס – לבנות ולנטוע; כּלומר – לסתּור לשם בּנין, או לסתּור בּשמאל ולבנות בּימין. את תּפקידו זה אינו ממלא בּזעם ובסערה, כּי אם בּנחת ובאהבה רבּה, בּהפּלת־תּחנונים לפני הרעים, ש“ישובו מדרכּם הרעה – וחיו”; יתּמו חטאים מן האָרץ, ולא יתּמו חוטאים. בּחינת “כּרחם אָב על בּנים”.
את נבואָתו, או תּורתו, רואה הרחום בּאַספּקלריה מאירה, ובטרם יבוא להשפּיע ממנה על דרי־מטה; והסתּכּלות בּהירה זו בּמה שראוי להיות, יחד עם שלמות־נפשו, נוטעות בּו את האמונה והבּטחון, כּי סוף נצחון האמת והצדק לבוא. אַף־על־פּי־כן, בּהיותו נביא־העולם, שאינו תלוי לא בּמקום ולא בּזמן, יש שהוא מתיאש מנצחון האמת בּמקום זה ובזמן זה, או שלפי תנאי המלחמה שלפניו אין בּיכלתּו לעמוד בּקשריה כּל־עיקר. אם כּה ואם כּה מרגיש הוא שמקומו לא יכּירו, ולפיכך הוא “מצוה לביתו”, עולה ל“מרום”, בונה לו שם עולם לפי תורתו – ובו הוא חי לו, יחיד בּעולמו. בּשעה שהכּיר אליהו (אָמנם אין הוא הנביא הטפּוסי מסוג זה), כּי תש כּחו מלמלא שליחותו, – מסרה לאַחר, והוא עצמו “עלה בסערה השמימה”. ושפּינוזה, שהכּיר מראש, כי אין הוא ודורו מוכשרים זה לזה, פּרש לכתּחילה מן “העולם־הזה” והתיחד לו בּתורתו־עולמו.
אַנשי־רוח כּאלה, בּעלי נשמה זכּה, שכּולה מיסוד־הקדושה ואין בּה שמץ של “סיטרא־אַחרא”, –היו רק אצילי הנביאים ובני־הנביאים – הנזירים והחסידים – שהסתּפּקו כל ימיהם בּפחות מקב־חרובים, ולא פסקו מלהתפּלל על אחרים אַף בּשעה שעטרום הללו עטרה של קוצים.
אלה הם האָבות, שכּל בּאי־עולם – בּניהם.
בּ) התּקיף
אָדם בעל נפש רחבה, קשים לו סדרי החברה – אם רעים הם ואם טובים – בּגלל המעצורים והסייגים שהללו שמים לכחו היתיר ולרצונו הממרה, שאינו עלול להכּנע מפני רצון הרבּים. הלה אינו מוצא תועלת בּתוכחה על העוונות, כּרחום המתואָר לפניו, ואין לו חפץ בּהתאוננות על המגרעות, כּדווי שיתואָר לאַחריו. בּמקום זה הוא קם על הסדרים הקיימים, לכבשם ולשנותם: כּשיהיו נעשים על־ידיו וכרצונו, ממילא יתאימו לרוחו ולצרכיו. אהבת־הנצחון, המהרסת אצלו את כּל הגדרים שהקיפוהו בּהן אחרים, שמה אָמנם מצרים לרוחו – בּדמות יצר־הכּבּוש, שאליו הוא נשמע ועליו הוא מוכן להפקיר גם את חייו היקרים לו; אבל מצָרים אלה, בּהיותם מעשי־ידיו, אינם מצֵרים לו: פּורק הוא מעליו כּל מיני מרות, חוץ ממרות־עצמו. את זו הוא מקבּל עליו בּרצון, כּשם שהוא מטילה על אחרים גם לאָנסם.
אָמנם יש להודות, שבּעיקר אין עול־מרותו כּבד על האחרים בּיותר. רובּם של בּני־החברה חיים על שני דברים: על הלחם ועל העבדות; ומכּיון שהתּקיף, המבקש אַך ממשלה, מניח להם את רכושם ומשעבּד לו את נפשם, הנאָה כפולה להם משלטונו, והם מברכים את היד החזקה שהביאָה את צוארם בעול. והתקיף מצדו, דעתּו נוחה מנתיניו בּגלל הכנעתם מאהבה, ונחת־רוחו מתבּטאת על־ידי חסדו שהוא נוטה להם. אולם מצד שני מתפּתּחת בּקרבּו, עם הרגל־הכּבּוש, נטיה לדרוס את כּל הנמצא בדרכּו, להתיחס אל כּל היקום כּאל דבר שלא נברא אלא לשמשו, ולהחשיב את עצמו כּרבּון־העולמים. לא במקרה האמינו כּל תּקיפי עולם־הזה, למן מלכי מצרים ובבל עד קיסרי רומא, כּי בני־אלהים הם. ובדורות האַחרונים הבּיע נפּוליון את הדבר על־פּי דרכּו, כּשבּשר את בּני־אַרצו לאַחר מפּלה: “חילי אָבד, אַך אני עודני חי וקיים”.
* * *
ולפי שהוא רואה את עצמו כּתכלית הבּריאָה, הוא שם את אָנכיותו גם לתכלית מעשיו. אַף תּקוניו החברתיים, יותר משהם תּקונים הנם גזרות – הגשמת רצונו השואף שלטון; ולפיכך מכוונים הם רק לשעה – לשעת חייו. בּצבּור אינו משגיח, ולעתיד־לבוא אינו דואג: יבוא מבּול וימחה את כּל היקום, ואַף את מעשיו בּכלל. – ראיות לכל הנאמר אפשר למצוא בתולדותיהם של הלוכדים השלמים, כּכורש ואַלכּסנדר, שהיו מלכי־חסד לכל הנכנעים שהודו בשלטונם, אַכזרים בּשעת הצורך – כּלפּי ממרים ומורדים, קרי־לב ואדישים בּדרך־כּלל, ומחוסרי דאגת־העתיד.
את האַכזריות לשמה אין התּקיף יודע, כּשם שזרה לו גם החרטה. אחרי הכּבוד אינו רודף: רצונו הוא כּבודו. ירידתו של אַלכּסנדר מוקדון התחילה רק לאַחר שהשיג חצי־תאותו: כּשהסיר מעל דרכּו את רובּי המכשולים החברתיים, שעמדו בּפני מעופו, ולא נשארו לפניו אלא המכשולים הטבעיים, הנשגבים מכּחו. יצר־הכּבּוש, שהתפּתּח בּו ויצא לרשות־עצמו, דרש אָז תּפקידו ולא מצא, – לפיכך נתגלה בּמעשי אַכזריות. נזדווגה ליצר זה גם מחלה, שתּקפה את אַלכּסנדר בּאַחרית ימי־חייו הקצרים, ושני אלה בּיחד הורידוהו למדרגתו של עריץ גמור. נפּוליון, שנעשה לו נס ושקעה שמשו בּצהרים, לא הספּיק לרדת לאותה מדרגה.
אחיהם של לוכדי הארצות והעמים הם כּובשי־השווקים וכובשי שאָר המצבים שבּחיים החברתיים. כּולם רודים הם. וכל היצור – בּהמתּם, המשמשת אותם אם בּכחה ואם בּעורה ובשרה.
נוסף למדת־התּקיפות דרושה לאלה עוד מדה אַחת, כּתנאי הכרחי להצלחתם, והיא – הפּקחות המעשית, שחלק הגון ממנה הם מביאים אתּם מטבע בּרייתם, והשאָר מתפּתּח בּהם מתּוך הצורך ולפי הצורך. על־ידי מדת־התּקיפות הם כּובשים את ההמונים, ובעזרת הפּקחות הם מושלים בּהם. ומחוסרי־הפּקחות – גבּורים וכובשים הנם, רודים אינם. והם “הכּוכבים הנופלים” שבּיניהם.
ועם כּל המרחק שבּין הרחום והתּקיף, צד־שוה זה יש בּהם: ששניהם בּעלי תכונה יסודית, קיצונית, בּלתּי־מתפּשרת, המצווה ועומדת “לנגח את החומה” או “להעתיק הרים ממקומם ולהטילם לתוך הים” בּכל אופן שהוא; ואין כּחם ממתּין לשעת־כּושר – למקרה חיצוני ומצב מיוחד, שתּתּירהו מאסוריו ותאַפשר התגלותו – כּי מאליו הוא מתפּתּח, מכּל מקום, ומוצא מיד את דרכּו הנכונה.
ג) הדווי.
מי שמומו בו, צערו צער גופו הוא, על שלא ניתּן בּידו ליהנות מן העולם, הנמצא בתוך גבולות־תּאותו ומעבר לגבול־השגתו. לא פחיתות בּני־מינו היא מקור התאוננותו; אלא, אַדרבּה, שלמותם לעומתו. הגבולות אינם צרים לו; ועל מה צר לו? – על עמידתו, שהיא מחוץ לגדר: על שאין בּו הסגולה להקלט ולהעכל בּגוף החברה, בּסבּת נטיותיו המשונות משלה. הבּדידות כּשהיא לעצמה מציקה לו, כּדרך שהילד או חלוש־העצבים מפחד את היחידות. אולם אין לו תּרופה כּנגד בּדידותו, מאַחר שסבּתה מונחת בּו גופו – ואין חבוש מתּיר עצמו; ולמלא את החלל בּמצוות חדשות – לאו בר־הכי הוא; ובכח לכבּוש עולמות לא חונן. ומפּני שפּרישותו אינה באָה מתּוך גועל לדבר המאוס, אלא מתּוך שהיין – הטוב בּעצם – מחמיץ בּבואו אל כּוסו, – לכן אי־אפשר לה, לפרישות זו, שתּהא תמידה ובלתּי־קובלת על עצמה, כּאותה של הנזיר לשם־שמים; ולפיכך אינה תּופסת אצלו מקום אלא בּרגעי־ההפסקה שבּין “לגימה” ו“לגימה”: בּגבור בּו צמאונו, הוא משתּדל לרוותו בּמים המתוקים לחיך כּל; ובההפך המים למרים בּפיו, הוא חוזר ורוקקם אל תּוך הבּאר שממנה שתה. וכך הוא מתלהב וקופא, מתחמם וסולד, סובא ומקיא, חוטא ושב חליפות; וכל ימיו הוא נהנה מן העולם בּלי ברכה.
הנאָה שלמה, שאין צער מלוה אותה, הוא נהנה רק מן הכּבוד, שהוא אות סמיכה והסכּמה הבּאות עליו מצד מי שחזק ממנו; ומשום זה מגיעה רדיפתו אחרי הכּבוד עד כּדי שגעון – בּהפך מן הבּודדים הבּריאים. כּיוצא בזה, בּהפך מאלה, השוכחים את נפשם בּגלל תּפקידם – בּין אם תּפקידם הוא תקון־העולם בּין אם כּבּוש־העולם – מתעמק זה בּנפשו, ומטפּל ומחטט בּה תּדיר.
בּודד מסוג זה, כּל זמן שכּח־תּאותו יפה, הוא בּודד־לשעורין: “חד מן חבריא” בּשעת סביאָה, ובודד בּשעת הקאָה. ורק כּכלות כּחו, כּשיגיעו לו ימים אין חפץ בּהם, יפרוש הדווי לגמרי מן הצבּור ויתבּודד לנפשו – מעשה בּודד גמור.
דינו של הדווי, כּדין שאָר חולים: טעון הוא רפּוי והבראָה. וכל זמן שלא תעלה לו ארוכה, על־כּרחו שיתאונן ויצעק חמס על כּל החיים, שמקניאָיו הם.
בּ.
אלה הם מראות הבּדידות בּהופעותיה היסודיות – יסוד־יסוד וסימניו המיוחדים לו. אולם בּודדים בּעלי יסוד אחד, נקי מכּל תּערובת – אם יש כּאלה – מועטים הם בּכל הדורות. על־פּי־רוב מתגלה הבּדידות בּהרכּבה, אם משני יסודות או משלשתּם כּאחד. הרכּבות נפשיות אלה אינן דורשות מנה ידועה וקצובה, ולפי זה הרבּוי הבּלתּי־מוגבּל חל בּהן. אף־על־פּי־כן אפשר לכללן בּאַרבּעה סוגים, כּל אחד בּעל כּמה פנים, השונים אלה מאלה לפי מהות יסודותיה של ההרכּבה ולפי היסוד הגובר שבּה. ואלו הם: א־בּ, א־ג, בּ־ג, א־בּ־ג.
א־ג) רחום־ודווי.
מנה של חמלה המתאַחדת עם מנה של חולניות בּאישיות אַחת, כּל אַחת מהן מביאָה אתּה הרגשת אותו הרע הכּרוך בּה: החמלה – את הרע החיצוני, והחולניות – את הרע הפּנימי. על־ידי האַחת נראים החיים כּרעים, ועל־ידי השנית מורגשים הם כּך. הצער הכּללי־עולמי והכּאב הפּרטי־עצמי מזדווגים ומפרים זה את זה, ומולידים את הפּסימיות המלאָה, שבּה יסוד ה“אני” ויסוד ה“עולם” נעוצים זה בּזה, תּומכים זה את זה, יונקים זה מזה – ואינם נפרדים עולמית. והואיל שלהפריד בּיניהם אי־אפשר לו, ושיאשים בּזה את נפשו בּלבד לא יתּכן – כּי לזה מתנגד טבע כּל חי, אַף זה המכּיר בּמומו, – לא נשאַר לו, איפוא, אלא לתלות את כּל הקלקלה בּסדר־העולם, שאת משחתו הוא מבקש בּעילת־העילות. ומאַחר שהלקוי הנפשי שולל ממנו את האמונה בּגאולה בּזמן־מן־הזמנים, והגדולה הנפשית אוסרת עליו בּהנאָה את העולם שכּולו רע, – אין לזה תּקנה אלא בּ“גאולה” מעמק־עכור זה, שבּו ראָה חיים. – זאת תּורת־החדלון של כּל הפּסימיים, מהודו ועד אַשכּנז.
דרך אַחרת לאלה מן הרחומים־הדוויים, שתּאוותיהם פּרוצות ומתקוממות כּנגד מוסריותם. כּדי להשקיט את היצר ולבלתּי עורר עם זה את קול המוסר, הם עומדים ומתּירים להלכה – תּחילה לעצמם ואַחר־כּך גם לאחרים – אותם האיסורים שאין הם עצמם יכולים לעמוד בּהם. בּמעשה הם מחזיקים בּנושנות, אַף־על־פּי שמבּיטים לפעמים בּעין יפה על אחרים, הבּועטים בּנושנות אלה. מי כרוסו דורש בּשבח מהפּכה חברתית יסודית? – ואותו הפּה, או העט, עצמו היה מזהיר את העם, שלא יקום להוציא את המהפּכה אל הפּועל. ומעין זה ראינו בּניטשה, שעם כּל תּשוקתו לכבּוש את ההמונים לא היה בנפשו עוז לפגוע גם בּזבוב שעל הקיר, ולמרות הוראָתו לקולא החמיר על עצמו בּמעשה – כּאילו לא הוא המהפּך את הקערה המוסרית על פּיה. רכרכּות זו, הנפגשת על־פּי־רוב ממוזגת, אינה אלא חוסר יסוד־התּקיפות, – היסוד שבּלעדיו אין פּריקת־עול יוצאת מן הכּח אל הפּועל.
כּפירתם של אלה האַחרונים כּפירה־לשעורין הנה: היא חלה רק על אותן המדות השמות כּבלים לרוחם, ואינה נוקבת וחודרת אל עצם ההסתּכּלות־בּעולם שלהם; כּי הפּשרה־לשעורין, שהם מתפּשרים עם מדת־הרע, מטה אותם כּלפּי האמונה בּטוב־ההויה. ובזה יש לישב את הנגודים הפּנימיים שבּהסתּכּלות־עולמם ואת המקריות הניכּרת בּשנוי־ערכים שלהם. יצא מהם ניטשה, שהיה “מושלם” בּמדוים כּשם שהיה מופלג בּהתפּעלות והתבּוננות, – ועל־כּן עלה בידו לצרף את הסתירות הבּודדות לסתירה אַחת כּוללת ומקיפה, וליצור שיטה של שנוי־ערכים, שתּתּן לו – או לדומים לו – את האפשרות ליהנות מן העולם הנאָה שאין אַחריה חרטה.
שופּנהויר וחבריו, שהתאַמרו לכבּוש את יצרם, שטמו את המתענגים על החיים; רוסו, היינה וחבריהם, שפּתחו פתח לפני תאותם, חמלו על הסובלים בּחיים. אולם כּאלה כּן אלה, הרגשת־הרע מתחלת בּהם בּיסוריהם הפּרטיים, ומזה היא מתגלגלת ועוברת להשתּתּפות בּצער־הכּלל. ראשונה מתרגש רוסו על העוול שנעשה לו גופו, ואַחר־כּך הוא מכוון הסתּכּלותו כּלפּי צער זולתו; וביחד עם קריאַת־תּגר על העבדות של המון־העם למושליו, הוא מתאונן על שעבּודו הוא למיטיביו ואַנשי־חסדו. כּאלה כּן אלה מחוסרי־סבלנות הם, ואינם מאריכים אַפּם לרשעים, אלא חפצים בּהשמדם – לא על ידיהם, כּמובן, כּי אם על־ידי מי שהכּח בּידו והעוז בּנפשו. כּאלה כּן אלה, יסוריהם מעגנים את דעתּם אל נפשם ואל חיי־השעה, עד כּדי להסיחה לפרקים משליחותם ומחיי־עולם – ואפילו בּשעת עבודתם־בּקודש. כּאלה כּן אלה רודפים, על־פּי דרכּם, אַחר הכּבוד. שופּנהויר, שלא ראָה בעולמו של יוצר־אור ובורא־חושך, אלא הדיוטים בּלבד, היה גונז בּאָרון מיוחד לכך את כּל דברי־הבּקורת שכּתבו עליו אותם “הדיוטים”.
וכך מסתּעף סוג אחד של רחמנים־דוויים לשני ענפים הפכיים: לפסימיים גמורים מצד זה, ולאופּטימיים גמורים מצד זה. ובאמצע עומדים השקולים, ששני הכּחות שולטים בּהם בּמדה שוה, ואין בּיכלתּם להכריע לאחד משני הצדדים. בּני־אָדם אלה, שאי־אפשר להם להשתּחרר לא מאהבת־החיים ולא ממחאַת־המוסר, בּאים לידי פשרה מיוחדת בּמינה: אוסרים הם, לעצמם ולאחרים, את העולם־הזה, הרע לדעתּם בּהחלט, וממלאים את החסרון בּנשיאת־עין לעולם־הבּא, הטוב בּהחלט. בּודהי ובעל־אמונה כּטולסטוי, על־כּרחו שיגזור כּליה על המין האנושי – ובאותה שעה יניח מקום לאמונה בּהשאָרת־הנפש.
בּ־ג) תּקיף־ודווי.
רצון אַלים ומדוה נאמן מקננים לפעמים בּנפש אחת. אָדם כּזה יוצא בּעקבות אבותיו, הרודים השלמים, וכובש את סביבתו; אך גם בּנצחונותיו אינו מוצא נחת: המחלה ממררת אותם. את מקור־הרע רואה הוא – כּדווי – לא בנפשו, כּי אם מחוצה לה; ומה יעשה, איפוא, בּעל־זרוע מתמרמר, אם לא שישפּוך חמתו על כּל הנמצאים בּרשותו? – וכך הוא עושה – תּחילה בּחשבּון, בּאָמרו להשיג על־ידי מעשי־העריצות מטרה כפולה: צער לאחרים, והנאָה לעצמו. אולם רק חצי־תאותו עולה בידו: צער לאחרים; הנאָה לעצמו אין מעשי־הרשע גורמים לו אפילו אָז, חוץ מן ההנאָה הטפלה של הפּרסום. ובראותו כּי כן, הוא מכלה חמתו בּשגעון – להשמיד, להרוג ולאַבּד. יצא זה העריץ לכבּוש; בּראותו כּי גם לאַחר כּבּוש לא השיג בּשבילו כּלום, אָחז בּמדת האַכזריות־לתיאָבון, שתּענוגה בצדה; ובהרגישו כּי גם זה ללא־הועיל, התחיל “לערוץ אנוש” – מתּוך אַכזריות־להכעיס. “גם לי גם לך לא יהיה” – קוראת אם המת – “גזורו!”… ואחד ממעני־האנושות היותר אַכזרים, קאיוס קאליגולה, היה מתפּלל: מי יתּן גולגולת אַחת לכל יושבי רומי – וכרתּי אותה בּבת־אחת.
כּרודה כּן גם העריץ זרה לו החרטה האמתּית, המיסרת את בּעליה על החטא. מה שנראה, לפעמים, בּעריץ כּחרטה, אינו אלא רגש של מגנת־לב, על שרשעתו לא הביאָה לו את התּענוג המקווה. לא ברגש־החרטה יש לנו עסק כּאן, אלא ברגש של תּוחלת נכזבה.
מסיטרא זו בּאו כל עריצי־אָדם, שלא היה להם כּלל גדול משרירות־הלב: “נבזה זה העיז להשתּחוות לפני – מות יומת; ועבד זה לא חלק לי כבוד ולא השתּחוה – על־אַחת־כּמה־וכמה שיהרג”. כּי העיקר הוא להם – חורבּן.
ובמקום שתּכלית המעשים היא חורבּן, אין מן הצורך לדאוג להצלחתם אפילו בּחיי העושה, ומכּל־שכּן לאַחריתם. כּל דאגתו של מלאַך־חבּלה כּזה לנפשו בּלבד היא; ולפיכך הוא רואה קשר והתנקשות־בּנפשו בּכל ניד וצל־ניד של זולתו. הורדוס, שהיה פּקח שבּעריצים ובנה בּימין, הרס בּשמאל את בּניניו; ואַף־על־פּי שהיה עשוי לבלי־חת בּמלחמה, בּשעת־שלום היה יושב ומפחד את המות כּאחד מוגי־הלב.
אַדירים שבּעריצים עומדים ומחריבים את העולם החברתי; ונמושות שבּהם עומדים ומצפּים לחורבּנו – לימי־מהפּכה, שבּהם הסייגים נופלים ואין מבחין בּין משנה־ערכים לשולל־ערכים. בּימי־מבוכה כאלה נקל להם להראות כּחם בּהריסה, אם בּגלוי או תּחת מסוה־הפּכנות; בּכל אופן חזיונם נפרץ אָז, ופעולתם מורגשת. אַך בּימים־כּסדרם אין רשומם ניכּר בּיותר. רובּם אורבים אָז בּחדר: חותרים בּמחשך חתירות תּחת מוסדי החברה, בּכדי להכשיר בּזה את הקרקע לחורבּן; ומועטם אורבים לחברה ומזנבים אותה מבּחוץ – כּשודדים ושאָר פּורקי־העול החברתיים, וכאותו יוני רודף־כּבוד, הירוסטראט, ששרף היכל – “לבעבור עשות לו שם”.
אָמנם בּמדור זה אין מזל קבוע ואין תּחומים מסוימים: פּעמים שהתּנאים החיצוניים מורידים את הכּובש־מטבע למדרגת שודד, ומעלים את השודד לגדולה; יש שנשמת מושל־עריץ מתגלגלת למאורת־פּריצים, ונשמת־שודד – לאַרמון־מלוכה.
א־בּ) רחום־ותקיף.
נפש נאצלת מיסוד־הגבורה, המרגישה עם זה בּצער הזולת. בעל־נפש מסוג זה, זרועו עומדת לו להציל עשוק מיד עושקו ולהחליש את כּח הרע שבּעולם; אך אין הוא משתּמש בּכחו לטובת עצמו, ועל־אַחת־כּמה־וכמה שלא ישתּמש בּו לרעת אחרים. מדת החמלה האבהית שבּלבּו, הדוחפת את כּחו הטמיר ומכשירתו לצאת אל הפּועל, היא גם המדריכה אותו בשעת־מעשה, ומשמרתו שלא יגדיש את הסאָה ושלא תהיינה מצוותיו בּאות בּעבירות חמורות. הוא הוא הכּבשה המזוינת, המשתּמשת בּכלי־זינה למגן ולא לתגרה. בּהגנתו מבקש הוא את הנרדף – למלטו, ולא את הרודף – להשמידו; מלבד אם הוא מגיע לידי הכּרה, שאין דרך־הצלה חוץ מזו. ואפילו כּשהוא מכּיר שאין בּידו להציל, והוא נלחם בּממשלת־הזדון מתּוך יאוש – בּחינת “תּמות נפשי עם פּלשתּים”, – אינו עושה מה שעושה לשם נקמה, להניח חמתו על מה שעבר; אלא כדי “שלא יהא חוטא נשכּר”, ולא יהיה הזדון – מושל בּכפּה.
כּרודים כּן גם אלה, גבּורים וכובשים הם. אולם הראשונים גבורים לשעבד, והאַחרונים גבורים לשחרר; אלה כובשי־ההוה, והללו כּובשי־העתיד. גבּורי־השחרור שבּכל עם ובכל דור – למן חניבעל ויהודה המכּבּי, עד ואשינגטון וגאַריבאלדי – יעידו על זה: אלה הגבורים שגבורה וחמלה נשקו בנפשם; שהיו קשים כּארז בּימי־מלחמה, ורכּים כּקנה בּימי־שלום; שהיו ראשונים לקפּוץ אל מקום הסכּנה, ואַחרונים להתעטר בּזר־הנצחון; שלא הניפו חרבּם שלא לשם־שמים, ולא טמאו גבורתם בּכתמי אַכזריות, ולא החפירו נצחונותיהם בּצלה של אהבת־השררה.
הגבּורים הללו – תּקיפותם היא הכּח־הפּועל שבּהם, ורוח־הקודש מסייעת לכח זה ומשגיחה עליו שיהא יוצא בטהרה. וכנגדם יש גבּורים אחרים, שרוח־הקודש נעשית לכח־הפּועל שבּהם, והתּקיפות משמשת לה. אלה הם המחוקקים, שיצרו גם נתנו תּורה לבני־חברתם, והשליחים, שעזרו בּהפצת תּורתם של אחרים, שאינם בּעלי־זרוע – כּליקורגוס, שאול התּרסי, מארטין לותּר, ודומיהם. – בּני הסוג הראשון נלחמים בּעד קדושתה של דעה מקובּלת או שלומו של סדר חברתי קיים; ובני הסוג האַחרון – לשם הפצתה של דעה חדשה, או לשם הקמת סדר חברתי חדש.
בּקלסתּר־פּניו של משה כּאילו נתכּוון הדמיון העברי להגשים את האידיאַל של גואל־משנה – של גבּור־משחרר ומחוקק־מדריך כּאחד, שחפצו להציל עשוקים ולהושיע נדכּאים ותשוקתו ללמד תּועים בּינה עולים בּקנה אחד, ובפני תפקידו זה הכּפול הוא מבטל עצמיותו בּטול מוחלט: “למה הרעותה לעם הזה – למה זה שלחתּני?”… “ואם אַין – מחני נא מספרך”… "ומי יתּן כל עם ה' נביאים!…
גואלים אלה, לפי שכּחם מורכּב משני יסודות – יסוד החמלה ויסוד התּקיפות – אין הוא מתפּתּח מאליו, בּלי דחיפה מן החוץ. גבורתם ונבואָתם אחוזות זו בּזו, עגונות זו לזו, ומעכּבות זו בּעד זו מלהגלות – על דרך החזיון הידוע בּכחות מתנגדים בּטבע הדומם. וכל מזן שאין גורם חיצוני בּא לסייע להם בּהתּרת כּחותיהם, הם הווים צנועים, המשקיעים את עודף־כּחותיהם בּכבישת־עצמם. אָמנם די בּמקרה רגיל, מעין “איש מצרי מכּה איש עברי”, שיותּרו הכּחות האסורים; והשיטה הטמירה, שהיתה מונחת בּיסוד נפשם, תּתפּרץ ותתגלה בּמעשיהם ומתּוך מעשיהם, עד שתּשתּלשל ותהיה לשיטה גלויה, המונחת ליסוד תּורתם. הניצוץ יוצא ללהב.
כּרודים מחוננים לרוב גם הגואלים בּמה שנכלל בּשם פּקחות מעשית – כּזהירות, כּוון־השעה, וראית הנולד הקרוב; אַך מצד שני הם דומים לאנשי־הרוח התּמימים, בּזה שהם רואים גם את הנולד הרחוק.
ותכונה אַחת יסודית מבדילתם מן הנביאים האוניברסאליים מצד אחד ומן הרודים הקוסמופּוליטיים מצד שני, הלא היא – צורתם הלאומית. הרודה, תּאות־הנצחון שלו עוברת גבולות־עמים, לפיכך “פּטיש כּל האָרץ” הוא; הנביא, ה“ממית רשע בּרוח שפתיו”, בּמה נחשב לו ריחוק המקום? לפיכך “נביא לגויים” הוא אַף בּשבתּו בּתוך עמו. אבל הגואלים, השואפים לתקן בּכח־ידיהם, על־כּרחם שיסתּפּקו בּמה שבּיכלתּם לתקן; ומה הוא? – זה שקרוב אליהם בּמקום ובזמן. ועל שם כּך לאומיים גמורים הם.
א־בּ־ג) רחום־תּקיף־ודווי.
הרכּבה זו המשולשת מרובּת־הגוונים היא, ובמדה ידועה נכנסים לחוגה כּמה בודדים מן הסוגים המתואָרים למעלה. רוסו והיינה, למשל, היו תּקיפים בּמקצת; אלמלא כן לא היו יכולים לפרוץ גדר בּמעשה, בּמדה שפּרצו. שאול התּרסי ולותּר היו נגועים בּמקצת: מנגעם שאבו את קנאָתם הדתית ואת הארס המפעפּע בּהרבּה מדבריהם. אולם אלה היו בּעלי הרכּבה כפולה, שהתערב בּה יסוד שלישי והורכּב לא הורכּב בּה. דוגמה נכונה של הרכּבה משולשת אָנו מוצאים בּמחמד נביא הישמעאלים, שמומו העיב את נבואָתו והבאיש את גבורתו.
גם בּו היו הנבואָה והגבורה נרדמות מתּחילה, כּמו בּגואל; ובימי־הדיוטותו אלה היה פרוש, צנוע, עדין, ישר, סבלן – ודווי. משנתעוררה גדולתו הכּפולה ותפס ספר וסייף כּרוכים, נתגלו ההפכים המרובּים, שהיו גלומים ומקופּלים בּנפשו כּמו בכל הרכּבה של גדולה ומחלה; – הלא הם ההפכים, שהבּריות מעריצות אותם לפי שנעלם מהן מקורם.
בּמדותיו הטובות הוא מחזיק כּל עוד שאינן למפגע לו: שאינן מתנגשות לא עם תּאות־השררה ולא עם תּכונותיו הלקויות. אולם בּרגע של התנגשות אין מעמד למדותיו הטובות, והן נדחות מפּני מתנגדיהן בּהחלט.
רוח־הקודש שלו חללה: אנוסה היא לזרועו ומפותּה לתאותו, שתּהא מכשירתן מלכתּחילה או מטהרתּן בּדיעבד. נמצא, שראשית פּריקתו את העול מעשית היא, וההוראָה־להלכה פּרי המעשים הנה.
וכל מה שהוא מתּיר אינו מתּיר אלא לעצמו, כּי על־כּן גם תּקיף הוא, שהכּל נברא לשמשו. מאחרים הוא דורש שמירת־המצוות בּהחלט, ובתם־לבבו הוא ממאן למנות לנציב את המלוה־בּרבּית.
בּכל הנביאים שקדמו לו, שאין עוד בּכחם להזיק לו ולסמכנותו, הוא מודה; אבל מבּני־דורו – רק אותו שלח אלהים, והאות והמופת על זה – חרבּו. ואָסור להרהר אַחריו, כי רצונו הוא רצונו של מקום.
לקוי־נפשו גורם, שיהיה ה“אני” שלו מרכּז כּל מעייניו, אַף כּי לא תכלית מעשיו. ולפיכך הוא נתון לחיי־שעה, להוט אַחר הכּבוד – ונזהר עם זה מלהסתּכּן בּנפשו; נוקם ונוטר, מכּה נפשות בּסתר, מחניף למי שהשעה משחקת לו, מתהלך עם מתנגדיו בּמרמה – ומכריתם בּאַכזריות בּעת שידו רמה.
משורש־נשמה זה הם הכּשרים שבּקנאי־הדת: אלה שפּרשו ממשלתּם וממשלת־האלהים בּדם ואש; שנשאו דגל של אידיאות נעלות לטובת האנושות, והקריבו את האנושות על מזבּח אותן אידיאות; שאָסרו על אחרים כּל מיני הנאָה, ולעצמם התּירו כל מיני אמצעים. אלא שבּהיותם כּובשים את יצרם, גדלה התמרמרותם ונתרבּתה קנאָתם, והשטן לא חדל מלרקוד בּתוכם.
* * *
מכּל האָמור אין מן הראוי להוציא, כּי יש – או היו – בּאמת נשמות שכּל ישותן היא יסוד אחד בּלבד. עוד יותר יש להזהר מטעות כּזו בּיחס לכל הגדולים שהובאו כאן לדוגמה. אַלכּסנדר הוקיר את הדעת; בּנפּוליון היה ניצוץ של מחוקק אמתּי; הורדוס שקע את הרגש הפּיוטי שלו בּבנין; שופּנהויר לא הוציא את עצמו מן העולם, כּי התנחם בּחקירה בּיסודו־של־עולם; וכאלה רבּים אחרים. כּאן לא ניתּנו אלא סימנו אותם יסודות, שעל־ידיהם הנשמות נעשות בּודדות.
ואַל תּתמה: הכיצד? בּודהה ושפּינוזה – בּודדים, קאליגולה ונירון – הכי נמי? –
הן! הבּדידות, לפי שמזדמנת לעתּים קרובות בּחבורה אַחת עם הגדולה, נותנת מקום לטעות בּה ולהחליפה בּחברתּה; אולם הנכון הוא, שבּדידות וגדולה חזיונות שונים הם, שלא תמיד הם מלוים זה את זה. גדולה מביאָה לידי בדידות; אך הבּדידות אינה מחייבת את מציאותה של הגדולה ולא גוררת אותה אַחריה.
לונדון.
נדפּס ב“השלוח” כרךְ ט"ז, חוברת ו' (תמוז תרס"ז)
הפקר
מאתשלום דב בר מקסימון
בּשעה שעיר נתונה בּמצור וסכּנה צפויה לכלל, נבלע הפּרט – האָדם הפּרטי והענין הפּרטי. חיי־היחיד, שבּשעת־פּרזון נחשב קיומם כּקיום עולם־מלא, מוקרבים אָז על מזבּחה של טובת־הצבּור; וצרכי יום־יום, שבּשנים כּתקונן הם הם התגלותם של חיי־עולם, נדחים מפּני צורך־השעה הגדול. גוף ונשמה של החברה לוקים כּאחד. ה“גוף” החברתי משיר אבריו בּזה אַחר זה, מבּלי להראות סימני־כאב: בּעלי־הלב שבּעם, היורדים ונספים בּמלחמה, מאַבּדים עצמם לדעת – וברכה מלוה אותם אל קברם; חלושי־הרצון נמקים בּרעב ובצמא ובשאָר מיני פגעים – ואין מתעורר להספּידם; החרדים לשלומם בּיותר נשמדים בּידיהם של מגיני־הצבּור – וכל המשמידם הרי זה משובּח. וה“נשמה” החברתית מתכּווצת עד כּדי שלא לתפּוס מקום כּלל: עוון פּלילי הוא לחשוב על תּקונים ושכלולים חדשים, המרחיבים את הדעת; אין דואג לשמירת קניני־התּרבּות האזרחים, שנקנו בּעמל וזמן מרובּים; ואפילו הצרכים היסודיים, הנחשבים בּשעת־שלום להכרח, נראים עתּה כּמותרות. כּל מה שחקק הזמן בּלב האָדם דומה כּאילו אינו; הכּל נמחק, חוץ מנקודה אַחת, והיא – הצלת הכּלל מן הסכּנה הקרובה. בּהצלה זו מצטמצמים כּל כּחות הנפש והחברה, והיא משמשת להם נקודת־שרפה, הבּולעת את הכּל. “מני מכיר ירדו מחוקקים, ומזבולון – מושכים בּשבט־סופר”.
וכל צורך רוחני שהוא גבוה מחברו לוקה אָז יותר הימנו. ה“מוח” יושב בּתענית בּלתּי־נפסקת, ואין מציע ואין דורש בּשבילו מזון; החכמה בּתור מטרה־בּפני־עצמה ניתּנת ללעג; כּל תּפקידו של השכל הוא להיות אמצעי ומשרת לתחבּולות־מלחמה; “תּינוקות־של־בּית־רבּן” עוזבים את בּית־מדרשם ויוצאים אל המערכה מזוינים בּ“חוטריהם”; ומי שאינו זובח לאלהי המלחמה – יוחרם או יעלה לגרדום. וטפּוח ה“לב” נעזב אָז מקוצר־רוח לגמרי: ספרי שיר־השירים נידונים לגניזה, וספר־המדות נשאר מונח בּקרן־זוית אפלה; זכרם של רגשי־היופי מעורר חמה, וזכרו של רגש־המוסר – צחוק; רבּים הם המתנגדים לשפּור הטעם הטוב, ואין נאנח על ירידת המדות הטובות. ולא בּאופן שלילי בּלבד – מחסרון־השגחה ואפס־מעשה – מתנול המוסר, אלא גם בּאופן חיובי – על־ידי חזוק המדות המגונות. ומסתּבּר הדבר: מדות רכּות וכשרות – כּחמלה, נדיבות, עדינות, טהרה, אהבת־האמת ורדיפה אחרי השלום – מרפּות ידי הלוחמים; בּעוד שהפּוכיהן, המדות הקשות והעקלקלות, מאַמצות ידיהם. ובכן, מתפּתּחות בּשעת־חירום זו מדות אלה הרעות – תּחילה לצורך ואַחר־כּך גם שלא לצורך – ודוחקות את כּל עצמותן של המדות הטובות, שבּכלל הורע עתּה כּחן ונפסקה יניקתן מן החיים. נשמות מפונקות מגזע יפת, שבּעצם קרובות הן למקור־היופי, מתכחשות לשרשן, ועומדות ומלמדות שכּל ציוריו של רפאל אינן שוות בּזוג־נעלים; ונשמות חניכות־הסגוף מגזע שם, שאי־אפשר להן לטעום טעם עבירה מבּלי הקיא, מבקשות להן ולעמן תּקנה בּקשירת כּתרים לשודדי־עולם וזוללי־תענוגים. – האַנדרלמוסיה, שכּל מיני מלחמה מביאים לעולם הרוחני – השּפלת־החכמה, קלקול־הטעם והשחתת־המדות – ידועה למדי ואינה צריכה לראיות ודוגמות.
התנוונות חברתית. החברה הנפגעת כּאילו שבה בּפסיעה אַחת גסה לתקופה קדמונית, תּקופה שלפני מתּן־התּרבּות, ומפקירה כּל מה שרכשה לה למן העת ההיא והלאָה; מוותּרת היא על צרכי־הרווחה, האַחרונים בּזמן וראשונים בּמעלה, ומשלמת בּכל מאודה בּעד צרכי־הקיום, הראשונים בּזמן ואַחרונים בּמעלה.
לאָשרה של החברה אין ירידה זו אלא זמנית: אָרכּה כּאורך זמן המלחמה, יולדתּה. וכשוך סערת־המלחמה – אם אַך אַחריתה נצחון ולא מפּלה – שבים הסדרים הראשונים לאיתנם, והתּרבּות מחליפה כח ומשגשגת כּמלפנים: משכללים שונים צצים, ועמם פּורחים כל מיני שכלולים, ישנים וחדשים, להרווחת החיים; רגשות־היופי והטעם הטוב מתעדנים ומתפּנקים, על־פּי־רוב יותר מן המדה הראויה לחברה בּאותו מצב ובאותה שעה; השכל שב להיות תּובע ומקבּל מזונות בּריוח; ושומרי־הרוח מתעודדים להשיב את ממשלת־הטוב לתקפּה, וגודרים את הפּרצות בּהתלהבות העוברת את שורת־הדין. – דומה, כּאילו שואפת החברה להרויח אָז כּפלים ממה שהפסידה בּימי־הרעה.
ואַל יהא קל בּעיניך ערכּה של הכּרה זו, כּי לקוי־התּרבּות צל־עובר הוא ולא שמד מוחלט! – בּלעדיה אפשר לחברה בּעלת־תרבּות לפתּוח בּמלחמה מרובּת־הוצאות, בּרגע של שכּרון צבּורי, אך אי־אפשר לה שתּתמכּר לכך התמכּרות שלמה. הכּרה זו היא המזכּה בּעיני הטובים שבּעם את יצר־המלחמה, שמבּית־הסוהר יצא למלוך, ומייפּה כחו לעבודת־ההרס; והיא המיישנת את יצר־השלום, הנחשב כּמסוכּן בּאותה שעה, ומפרנסתּו בּחלומות טובים לעתיד־לבוא. בּכחה מכתּתים אכּרים את אתּם וסופרים את עטם – ויורדים למלחמה. יורדים הם, אבל רק מתּוך תּקוה לשוב ולעלות, ועל־ידי ירידה זו עצמה.
בּמה דברים אמורים? – בּזמן שהמלחמה, מסובבת הירידה, אינה ממושכה. שעה קלה של מלחמה, שניתּנה לה שליטה להזיק, יש בּכחה לכמוש את הפּרחים, להשיר את הפּירות, להשחית ענפים, לכל היותר – לקצץ בּנטיעות הרכּות; אַך אינה שקולה כּנגד תּקופה ארוכּה של שלום, ואינה מספּיקה, איפוא, לשרש את האזרחים שבּנטיעים, הקיימים בּכח־החזקה של דורות מרובּים. לא כן הוא אם תּארך תּקופת־המלחמה, ויהא אפילו פחות מתּקופת־השלום שקדמה לה. העקירה קלה ומהירה בּטבעה מן הנטיעה; ולפיכך עלולה פּעולת־ההריסה המתמדת של המלחמה להתגבּר על כּח־החזקה, שקנו להן הנטיות המעולות על־ידי ההרגל. היחס השלילי אל התפּתּחותו של הטוב מכניס רקב בּיסודותיה של התּרבּות, והיחס החיובי אל הרע עוקר אותה תּרבּות, שאָכל הרקב את שרשיה. מה שנרקב – מת, ומה שנעקר – לא ישתל עוד. – כּי זה הכּלל: מה שנטע הצורך בּעזרת ההרגל, יכול אי־הצורך לעקור בעזרת הרגל־חוזר.
* * *
גם היהדות ההיסטורית נתונה עתּה בּמצור, והמצור מיוחד בּמינו.
פּרזון לא ידעו, אָמנם, גם אבות־אבותינו. אולם הם בּקשו ומצאו תּחבּולה לטעום טעם־חיים אַף בּמות, ומכּל־שכּן לחיות חיי־רווחה בּמצר. הן עוד בּזמן שבּית־המקדש היה קיים וחלק חשוב מישראל שרוי על אַדמתו, היו בני־עמנו מלומדים להיות “עומדים צפופים ומשתּחוים רווחים”!… מצודתם היתה חזקה ובצורה, ושומרים נאמנים העמידו עליה – שומרים, שבּשקידתם היתירה פּטרו את כּל הנצורים ממצות־מלחמה ונתנו להם לחיות בּ“שלום” חיי יום־יום. הוסף לזה, מה שאותם חיי יום־יום היו מעוטי־הצרכים ופחותי־הערך בּעיניהם: פּרוזדור היה ההוה לטרקלין־העתיד; וחיי־העתיד הלא היו תמיד בּרשות דמיונם, גם בּשעה שהיתה חרב חדה מונחת על צוארם ומוקדי־אש אפפום. הם חיו, איפוא, בּשלום ומתו בּשלום: בּחייהם קנו להם את העולם־הבּא, ובמותם נפתּחו לפניהם שעריו.
שונה מזה הוא המצור בּדורנו. המצודה, שעמדה בּפני נגיחות־האויב עד העת האַחרונה – הדת המעשית עם כּל הנמוסים הצבּוריים והמדות האישיות, שהתפּתּחו עמה והיו תלויים בּה, – הובקעה במדה שלא יועיל לה שום חזוק־הבּדק, לא של “מחזיקי” דת ולא של “מתקניה”. מצודה חדשה לא נבנתה, ואפילו נסיון בּלתּי־מוצלח לא נעשה עד היום במקצוע זה – אם לא נחשוב לנסיון את ה“רמז בּדרך קצרה”, שרמז אחד־העם בּ“המוסר הלאומי”. כּח הנצורים וסבלנותם נתמעטו, וכנגדם הולך כּח הצרים הלוך ורב: מחוץ – תּורות חדשות, המערעות על זכות־קיומו של עם־ישראל בּתור לאום בּתוך לאומים, והשפּעתה העצומה של הנצרות החסודה ותקיפה, שכּרכה סייף בּספר והשליטה אותם על הבּריות, האחד בּכח השני; ובבּית – התיאשות מחיי עולם־הבּא, שאין כּנגדה תּרופה, ותשוקה נמרצה לחיי עולם־הזה, שאין לא צורך ולא אפשרות לכבשה, מפּני שהכרח היא – תּשובה על חטא של חיים־בּתקוה בּלבד ושל פּרישות קיצונית והתבּדלות מופרזת. בּקיצור: הצרים העומדים בּחוץ שואפים להבקיע פּנימה – ומצליחים, והנצורים העומדים בּפנים שואפים להמלט החוצה – ומצליחים אַף הם…
וכשהרגישו הערים שבּטובי־האומה בּמצב־המצור המיוחד, שבּו נתונה היהדות – מצור בּלי מבצר להשגב בּו, – מחויבים היו לבוא לידי החלטה, כּי העת – עת־לבצר היא. איזהו החומר הראוי לבנין, ואיזוהי הצורה היאה לו – בּזה נחלקים הם: הללו אומרים שהרוח קודם, והללו אומרים שהבּשר קודם; הללו מחייבים להתחיל בּרפואַת־הנפש מבּפנים, והללו טוענים שיש להרחיק תּחילה את הלחץ שבּחוץ. אבל אלה ואלה מודים בּעיקר אחד, שלגבּו טפלים הם כּל החילוקים, והוא – הצורך בּמקלט בּטוח, שיאַפשר את המשכת חיי־האומה וחידושם על יסוד העבר. בּעבור עיקר זה הם מוותּרים, לפי שעה, על הרבּה עיקרים אחרים: מדלגים על מצות “ואָהבתּ לרעך כּמוך”, וכדומה לה מן המצוות שבּין אָדם לחברו היחיד; מתעלמים ממצוות שבּין אָדם לחברתו; נמנעים מרדיפה אחרי רווחה חברתית זמנית ונחת לאומית בּת־שעה; מזירים עצמם מהשגת הרבּה קנינים אחרים, טובים ורצויים אך בּלתּי הכרחיים; – מוותּרים הם על כּל אלה, לפי שמכּירים כּי אין “מנוחה” בּלי “נחלה”. – מתּוך הכּרה זו הם שואבים כּח להמשיך את מלחמת־ההגנה. וכשמתנגדיהם – אם מתנגדים לחלוטין או מתנגדים לשעורין – מונים אותם בּדברים ואומרים להם: הלאומיות שלכם “צרה” היא ואין בּה מן ה“אנושיות”, “מותרות” היא ולא תשבּיע את ה“רעבים”, “רוח” היא ואין לה אחיזה בּ“חיים”; או שאומרים להם: מפּני מה אַתּם נושאים עיניכם למרחוק ועוסקים בּתקון־חצות ובוכים על גלות־השכינה, בּשעה שבּני־העם, עצמכם ובשרכם, נבלעים יום־יום בּתהום־צרה? הרי שמדים משמדים שונים, הרי לחץ מדיני והונאָה כלכּלית וחרם חברתי, הרי טביחות וחלולים ושאָר מיני פורעניות; – בּואו ונסו כחכם להציל את הקרוב בּיותר אל הסכּנה ואליכם! – כּשאומרים להם כּך, הם משיבים: אמת הדבר, שבּשעת־שלום אין חיים מחוץ לחיי־הפּרט, וכל המקיים נפש אַחת כּאילו קיים עולם מלא; אבל בּשעת־חירום שאני: מזבּח נבנה לשם הכּלל, הפּרט הוא הקרבּן, וכל העולה לכהונה ומקריב – תּבוא עליו בּרכה. כּי אָז, יש שאָדם מאַבּד נפש אַחת – ונחשב לו המעשה “כּאילו קיים עולם מלא”.
ואנחנו היינו חייבים להתאַחד כּולנו, “בּנערינו ובזקנינו”, ו“לעלות בּחומה”, כּדי להנצל מסכּנת הכּליון הלאומי הצפוי לנו – אלולא היראָה, שמא תּפּח רוחה של האומה עד להצלה ועל־ידי מעשה ההצלה. כּי, לפי ההנחות שהוצעו למעלה, טבעי הדבר שבּשעת־חירום כּזו תּתכּווץ רוחנו ותשמוט את כּל תּביעותיה – המוסריות, השכליות והאסתּטיות – כּדי לפנות מקום ליצר־המלחמה וסיעתו. ובדיקה כל־שהיא בּ“דופקה” של האומה תּוכיח, שהמציאות מתאימה להנחה זו: נתעלפה הנשמה העברית. קולן של המצוות האנושיות, שבּלעדיהן אין שום תּוכן ללאומיות בּמובנה הכּולל, נשתּתּק מפּני קולה של מצות־הלאומיות בּמובנה המוגבּל. מי שפּתח בּמלחמה ודרש על “האָדם בּאוהל” ועל ה“הכשרה לגאולה”, הצריכה להיות חלק בּלתּי־נפרד מן הגאולה – מסיים עתּה בּשלום: “נוטה לאופּטימיות”, כּפי שהכריז עליו בּשמחה סופר טוב־לב ממקורביו. אלה שהרעישו לפני שנים מעטות את חומתנו בּשם האנושיות ומלואָה, פּתּחו את חרבּם סמוך לחגירתה. בּספרות – נצטמצם הכּל בּדקדוקי־מפלגות וקטטותיהן, ואין בּה זכר לצרכים אנושיים – לא מוסריים ולא שכליים – מלבד לקצת “יופי”, שיפיו מוטל בּספק בּרוב המקרים. ובחיים – אין לך כּנוי של גנאי כּבעל־מדות־תּרומיות. אַשרי האיש שזכה להיות מן הריקנים; והעלוב שנענש בּמדות טובות, חייב לעקרן מלבּו, לכל־הפּחות – להתכּחש להן, ואם לאו – לא יבוא בּקהל. וכנגד זה נתעלו כּמה מדות מגונות, הדרושות לצרכי המלחמה: ריבות ומדנים עם העומדים מבּחוץ ועל הגבולים, קנאָה ותחרות בּפנים בּין הכּתות ואליהן ואליליהן, שנאָה למי שאינו מכּה בּתוף לפי הנגון המקובּל, וחוצפּה ובוז של אַנשי־צבא נמוכים כּלפּי כּל מי שאינו “פּקיד”. ומכּיון שהותּרה הרצועה, פּרו ורבו מדות מגונות אחרות, שלא הזמן גרמן, אלא שקשורות הן בּמדות הרעות ילידות־הצורך, על־ידי מה שאלו ואלו מצוות “לא תעשה” הן. – ועצים למדורה לא יחסרו, כּי למערכה שכּזו הכּל מנדבים.
למראה העזובה הרבּה שבּכל פּנות הלב, מן הנמנע היה שלא תתפּרצנה כּמה אנחות מאותם הלבבות שלא פסקו מלפעם. אולם אפילו בּעל נפש־הומיה כּהלל צייטלין התרגש וזעק רק למראה העבותות – שפיכות־הדמים, שנתחבּבה בּימים האַחרונים על צעירי־ישראל בּרוסיה המתהפּכת ונעשתה להם כּמצוה; את היתרים והחוטים – את רשת החטאים הדקים, שאנחזנו בה מכּל צד – כּאילו לא ראָה. ובעיקרו של דבר הלא צפויה לנו הסכּנה דוקא מן החטאים הדקים, ועל קברה של הקדושה תּהיינה רוחות־הטומאָה הללו החוגגות את חג־הנצחון. כּי את ה“קורה” אפשר להכּיר גם לאור חוור של בּין־השמשות ולהסירה בּיד, בּעוד שאת ה“קיסמים”, הנוקבים וחודרים אל חביון־הנפש, אי־אפשר להוציא בּלי “איזמל”. על שפיכות־הדמים, שפּרחה בּמחנה־צעירינו לרגלי המהפּכה הרוסית, אפשר ל“התנחם” (נחמו, נחמו, עמי!) ולאמר שבּמהרה תּחלוף, כּעבור התּנאים החולפים שגרמו לה; אבל כּלום יש לנו אַף מעין־נחמה על כּל שאָר הזוהמה, שאָנו שקועים בּה עד צואר – ועדיין אָנו הולכים ושוקעים?
יש להודות, כּי במדה ידועה צדקו אלה, שהעלימו עין מן העבירות הקלות וכוונו תוכחתּם כּנגד העבירות החמורות בּלבד. תּביעת עלבּונם של מושגי־מוסר דקים מן הדקים, בּשעה שעיקרי המוסר נרמסים בּנעל, למה היא דומה? – לדרשה יפה ונלהבת הנדרשת בּבית־הקברות, שמצד אחד יש בּה משום “קול קורא בּמדבּר”, ומצד שני – “לעג לרש”. זאת ועוד אחת: המאכלת שפּגעה בצוארנו היתה חדה ביותר, ולא הרגשנו בה עד שנחתּכו “רוב סימנים”; וכשהרגשנו והתרגשנו, היתה השעה שעת התפּלצות־הלב, וממילא לא יכולנו לצעוק אלא על מעשים שהלב מתפּלץ מהם – שפיכות־דמים וכיוצא בה. אולם עכשיו, שהשמענו אנחה, התהיה אנחתנו סימן של התעוררות לחיים ולפעולה, או אנקת־מות נואָשה? הנפקח עינינו לבקש תּרופה בּעוד מועד, או נעצום אותן ונרד שאולה בּברכּת “שהחיינו” על שפתינו?
בּשלמא אלה “המחשבים את הקץ על־פּי מורה־השעות”, אלה ש“הגאולה דופקת על דלתותיהם” ולא חסר להם אלא הרצון לקום ולפתּוח לה, – אינם חוששים להפסד מרובּה ואינם צריכים לחשוש: מדות שנקנו בּעמל מאתים דור, אינן עלולות להמחות בּמשך מאתים חודש. אבל בּמה יצטדקו אלה המכּירים ומודים, אם בּפיהם או במעשיהם, שמלחמתּנו היא מלחמה־לדורות, מלחמה שמחמת אָרכּה אין לראות את אַחריתה? – הן אם נפטור את עצמנו מחנוך העם עד שנזכּה לקבּוץ־גלויות, אם ערב ובוקר וצהרים נשתּלם בתכסיסי־גאולה ואל התנוולות האָדם־שבּיהודי נתבּונן בּקרירות־רוח, – אם כּכה נעשה, לא מן הנמנע הוא שתּבלע המלחמה את כּל הקדוש לנו – גם את אנושיותנו גם את יהדותנו. ובבוא היום הגדול המקווה, יום שבּו נשיג מקלט בּטוח לעמנו ולקדשיו, נבוא אל מקלט ריק, מבּלי עם ובלי קדשים. כּי נבדוק את לב העם – והנה קפא, נגולל את ספר־תּורתו – והנה פּרחו ממנו אותיותיו. ואָז נקרא למקוננות ולמקוננים, למען יחבּרו מגילת־איכה חדשה ליום האבל החדש, יום חורבּן־הלבבות; נקרא – ולא נענה: כּי בערמות־האפר של החורבּן הלז יכבּו כּל הזיקים ויכלו כּל הניצוצות.
ואל נא יפתּוכם להאמין, כּי בּציון בּית־חייו, על אַדמת מטעו, חפשי לנפשו בּספירה ההיסטורית שלו, בּאַויר הכּרמל והשרון, מריח מי הירדן, – ישוב ויפרח עמנו מחדש ו“הוא עצמו יקים מבּניו” נביאים כּאליהו, ירמיהו ודומיהם, אשר ישיבו אליו רוחו. נחמת־שוא היא! – ראשית, אין אַקלימה של איזו ארץ שהיא, בּיחוד בּזמן הזה, הגורם היחידי בּיצירת התּכונות של יושביה; האַקלים פּועל בּיחד עם שאָר גורמים, שותּפיו להשפּעה, ובהתאָמה אל פּעולותיהם. שנית, טיב השפּעתם של הגורמים תּלוי בּתכונת המושפּעים; ולא הרי השפּעתו של אַקלים קוסם, למשל, על שבטים בּני־חורין, רועי־צאן ונוטרי־כרמים, שכּל קיומם תּלוי בּאש, רוח, מים ועפר, – כּהרי השפּעתו על עם־עבדים, הנושא עליו עול תּורה ועול גלות, מלומד בּרמאות ובהחוית־קידה, בּן־מדושתה של העריצות האנושית בּכל צורותיה. שלישית, אַף הסביבה ההיסטורית לובשת צורה לפי “רוח הזמן”: אַברהם ודויד מטפּלים בּעירובי־תחומין ובשפיר־ושליא, לפי ציורו של דור מאוחר, שמדת עולמו – תּחום־שבּת; וחברת־ננסים, שאינה מסוגלת להשיג ערכּה של מגילת־חשמונאים, עושה ממנה מגופה לפך שמן טהור. כּיוצא בזה: אם אבותינו, בּכלאי־הגיטו שבּצפון, קבעו לחובה את אמירת “בּרכי נפשי” בּימות־החורף, – אפשר ואפשר שבּני־בניהם, בּכלאי־הכּרכים שעתידים לבנות בּארץ־חמדתנו, יתקנו את אמירת “וגר זאב עם כּבש” על ההונאָה והגזילה. ולסוף, אַל תּבטחו בּכח נביאים־שלא־בזמנם, שספק יקומו לנו אָז: כּנגדם כּבר תּקנו אַרבּע מיתות בּית־דין בּידי־אָדם ומיתת־נשיקה “בּידי שמים”.
לונדון, שבט תרס"ח.
נדפּס ב“השלוח” כרךְ י"ח, חוברת ב' (אדר, תרס"ח).
שלילה וסתירה
מאתשלום דב בר מקסימון
“יש – – – עושר שמור לבעליו לרעתו”.
א. פּתיחה
הכּל הולך ומשתּלשל מן הטמיר אל הנעלם: מתּוהו־ובוהו יוצא הערפל הקדמון, ומתגבּש והווה שמש לוהטת; השמש עוטה קליפּה דוממה, והווה אדמה; הדומם אשר על פּני האדמה נהפך לחי, המתנשא על יוצרו הדומם ורודה בּו; החי מתעלה לבעל נשמה, אצולה משכל־העולם, הקמה במקורה ונותנת בּו דופי. ובמלוא צבאָם – תּשוב הנשמה ותבּלע בּאין־סוף, החי ישוב לעפרו, והעפר עתיד לשוב לתוהו־ובוהו הראשון. וחוזר חלילה: השתּלשלות ההויה, בּלי ראשית ובלי אַחרית.
זוהי אמונתם של חכמים בּזמן הזה… אולם גם חכמים בּעלי־חיים הם, שחייהם קודמים לחכמתם וקובעים גבולות השגתה; ומה נקל לחכמה בּת־חיים, שתּקצר מדת־ראיתה – ותחליף את מושג ההשתּלשלות, שאין לה ראש וסוף, בּמושג ההתקדמות, שיש לה ראשית ותכלית. ההשתּלשלות חק־עולם היא, לפי אמונתנו, ואי־אפשר לה להויה שתּגאל ממנה; וכפי שההכרח לא יגונה, ומברכים עליו בּכל אופן שהוא, – טבעי הוא ליקום, שעל־כּרחו הוא חי ועל־כּרחו הוא מתקדם, שיתלה את מושג הטוב בּמושג ההתקדמות – ויחבּרם לאחד. ההשתּלשלות לא תצויר לנו אם לא שהיא תוצאָה של תּגרה עולמית – התחדשות הצורה וקיום העצם; לפי זה אין גם התקדמות וטוב נקנים אלא על־ידי מלחמה בּלתּי־פוסקת – התנגשותו של כּח־השמור בּכח־החידוש ופשרתם־מאונס… מלחמת־התקדמות זו, בּצורות שונות, תּנאי הכרחי היא בּכל מדרגות־ההויה הגלויות לפנינו: בּממלכת־הדומם, בּממלכת־החי – היא האורגאניות, ובממלכת־האצילות – מה שלמעלה מן האורגאניות. ועם העליה בּמדרגות־ההויה עולה ומתגבּר גם כּח־החידוש.
בּממלכת הדוממים, הקמצנות היא הממונה על המפתּחות; וכשהחומר משתּלשל ועולה למדרגת־החיים (וצומח בּכלל חי, כּמובן), מתגבּרת בּו סגולה מתנגדת לראשונה – הפּזרנות. מהתחרותן של שתּי “צרות” אלו נארגת והולכת אותה רקמה שחיים שמה: הקמצנות יורה את השתי, והפּזרנות – את הערב.
בּתחילה יושב לו שר־הקמצנות, הנאמן בּאוצר הכּלל, וגונז אוצרות־אוצרות; מגרים אוצרות־החושך את יצר־החיים, בּן־סודו של הפּרט, שיקפּוץ עליהם ויתחיל לבזבּזם; עומד שר־הקמצנות בּפניו לעצור בּו ולהגן על יגיעו… וכל אחד משיג חצי תאותו: יצר־החיים, הפּוחז, היהיר, בּן־השעה, מוציא – ושר־הקמצנות, המתון, העניו, בּן־הנצח, ממלט; והרי השתּלשלות: מיתת היחיד ומין קיים. וכן הדין בּיחיד: יצר־החיים משיאו שיהא רודף אחרי החידושים, מתפּאר בּגבורתו, ומבליט עצמותו החולפת – ושר־הקמצנות משנן לו את החדשות על־פּה, חוקק לו חוקי־הוצאָה, ומבריכהו לפני הכּלל חי־העולמים; והרי ההשתּלשלות: סתירת הישנות וקביעת חדשות.
יודע הוא שר־הקמצנות בּשותּפו הצעיר, שבּעל־תּאוה הוא ודעתּו קלה, ובכן הוא זורה לו מנעמים בּארחות הסלולות, לוכדו בּרשת זו, ואוסרו בּכבלי־נחת אל החוקים והכּללים; ולפי שהם מאַפשרים הכנסה מרובּה של תּענוג כּנגד הוצאָה מועטת של כּח, הילכך נוטה היצור אל החוקים והכּללים, שומרם בּכל דרכיו ומעשיו, רץ ומתדבּק בּם – עד שאין לו צער גדול מבּטול־ההרגל: חדלון הוא לו. אולם גבול ניתּן לדבר ואין לעברו: בּעצם יום חגו של שר־הקמצנות, כּשנתמעטה ההוצאָה תּכלית המיעוט, והיצור נראה כּאילו נרדם בּחיק הנחת לעד, – בּו בּיום הן פּסק גם עונג הקיום, ניטל טעם החיים והנחת גם יחד, ונתעורר צער ההתאַבּנות, – שגם היא צורת חדלון לה… אָז מכּיר יצר־החיים בּהונאָה שהונוהו, מתנער מתּרדמתו, מנתּק את כּבלי הנחת, מקיא את מטעמי העונג, ויוצא לבקש את הרוגז ואת הצער ולרדוף אַחריהם – על אַפּו של שר־הקמצנות, השומט לפי־שעה את מושכות־הממשלה מידו; – אָז יתקומם היצור על הרגליו מעוטי־ההוצאות, יסור מדרכיו, ויעבור על חוקיו, – וכולו שואף לחדשות מטריחות, מרובּות־הוצאות, שימצא בהן די מקום להשקיע את כּחותיו הכּבושים ולגלות מחדש את עצמותו המרומה.
ואילו היה כל יצור ויצור עולם בּודד לעצמו, היה כל אחד כּובש לו את דרכּו, סוללה ומטייל בּה עד כּדי קהות־הרגשה, עוזבה אז מפּני חדשה, העתידה להתיישן אַף היא – וחוזר חלילה; ואין אָז בּעולם לא מצוה ולא מצווה, אלא כל אחד גוזר גזירות על עצמו ומקיימן עד בּוא חליפתן. או אילו היתה החברה (האנושית, שרק בּיצריה ניתּנה לנו רשות להסתּכּל) בּנויה חלקים שוים ושקולים, היתה היא השר גם העבד, הרב גם התּלמיד, וכל יחיד ויחיד שבּה נוטל חלקו בּשררה ובעבדות, בּנתינת מצוות ובשמירתן שוה בּשוה. עכשיו, שהחלוקה של כּחות התּנועה לא במדת היושר נעשתה: שהיצורים חיים בּחבורה, והחברה בנויה חלקים בּלתי־שקולים, – ממילא שאין הגזירה והממשלה רשות – לא רשות היחיד ולא רשות הרבּים, אלא זכות – זכותם של מועטים, שנחלו חלקם וחלק חבריהם בּכח־התּנועה; הם הגוזרים הם המושלים, ושאָר כּל בּני החברה נתינים הם להם.
ומכּאן צמחה חלוקת התּפקידים החברתיים:
א) בּני הרוב – כּחותיהם מצומצמים: מספּיקים להליכה אַבטומטית, שאין הוצאָתה מרובּה, ואינם כּדאים להליכה־בכוונה ומכּל־שכּן לזיזה, שהן תּנועות העולות בּיוקר. לפיכך נשאָרים הם, המרובּים, בּמצב הטבעי לדלי־הכּח – שהוא הרגילות, – ואינם זזים ממקומם או נוטים מדרכּם, עד שיבוא כּח מבּחוץ ויזיזם או יטם.
נתינים הם.
בּ) אַך לשלומה של כּל תּנועה־שהיא הלא דרושות זהירות והשגחה; ולמי זה “מותרות” כּאלה? – למועטים מבּני־החברה, שנאצרו בקרבּם – מאיזה סבּות שהן – כּחות יתירים מכּפי צרכּם. הם יש להם כּדי הליכה־בכוונה של בּני־חורין, אך בּזה בּלבד לא ניחא להם: הרגילות ממעטת את הכּוונה ומקהה אותה; ובמדה שכּוונתם הולכת ופוחתת, מתרבּה עודף־כּחם הכּבוש ומרגיזם, כּדין כּל כּח שאין לו מוצא. למען שכּך כּח־פּרצים זה הם פּותחים לו צנורות, שבּעדם יהא שופע על אחרים – על אותם שהדלות מסגלתּם לקבּל טובתם של זרים, – ועליהם הם מוציאים אותו, בּדרך חנוך והשגחה.
אלה – שוטרים.
ג) אולם על־ידי נתינים ושוטרים בּלבד היו החיים נופחים רוחם לאַט־לאַט ושבים לדממותם; והתחדשות מנין? – מן המועטים־שבּמועטים, שבּהיות כּחותיהם עצומים בּיותר אינם נפטרים מהם עד שיפרצו להם דרכים חדשות וילכו בהן קוממיות. ולמחרת יום חידושם מה יעשו בּכחותיהם המיותּרים? – יזעזעו בם אחרים – נתינים ושוטרים גם יחד – יזיזום ממקומם וידריכום בּאשר סללו לפניהם.
והם המהפּכים.
כּעין ריעוע נראה בּיסוד: והלא מעשים בּכל יום, שיש נשיאות בּלי גדולה, ולהפך. הכּל יודעים שזכות־אָבות וזכות־ממון מושיבות הדיוטים לכסא – ונשיאים־מבּטן הן מעכּבות בּסתר־המדרגה. ה' צבאות נושא ל“מלך אביון” כּרחבעם – “בּעבור דויד אָביו”; ובני עם־בּחירו מונעים נשיאות מרבּי עקיבא בּן־יוסף – “דלית ליה זכות אָבות”… אולם בּאמת מיוסד גם “יוצא” זה על הכּלל האָמור, ואינו אלא מסייע לו: ההרגל מחייב את אסיריו, שיהיו מבקשים את כּח־ההנהגה בּאַכסניה שלו, ומתּוך טעות טבעית זו חשוב עליהם הדיוט־בּן־מלך ממלך־בּן־הדיוט.
* * *
נתינים, שוטרים ומהפּכים; הנתינים – בּני־עדר הם, השוטרים והמהפּכים – רועים.
הנתינים, שדלים ונפעלים הם, נוהרים בּדרך היותר זולה ונמשכים אחרי הכּח היותר פּועל; וצורתם אַחת היא בּכל מקום. השוטרים והמהפּכים, שעשירים הם ופועלים, גווני־גוונים להם – הכּל לפי מדת כּחם ומזגו.
כּשוטרים כּן המהפּכים רועים הם; אולם בּעוד שהשוטרים מפריזים בּכבוד הישן, להוטים המהפּכים אחרי החדש; ובשעה שאלה מרבּיצים עדריהם בּ“נאות דשא” שנלחך עד השורש, רועים אלה את צאנם בּ“מרעה דשן” שעתיד לצמוח. כּשוטרים כּן המהפּכים “גזבּרים” הם: מאוצר הכּלל בּא להם עשרם, ולצרכי הכּלל עתיד הוא לצאת; אולם יש מודים בּחובם – ומרגישים בּעצמם ששליחי־צבּור הם, ויש כּפויי־טובה – שאַך הבלטת־העצמיות מחיה את פּעולתם. בּאופן האַחרון הם מבקשי־שררה, ובאופן הראשון – גומלי־חסד; השרים נעשים נשיאים ופקידים או מתפּרצים, והחסידים – כּהנים או מתקנים; ממבקשי־שררה יוצאים בּעלי־השלילה, ומגומלי־חסד – בּעלי־הסתירה.
ב) עדר ורועה
בּראשית זקוקים היו בני־העדר לסיוע מן החוץ. ומכּיון שטעמו מן הנחת של פּסיעה בּכח אחרים, מתרפּים הם להשתּמש בּשלהם אפילו בּמקום שהוא מספּיק להליכתם: יותר נוח להם להפקיד את כּחם המצומצם בּיד המנהיג שבּדור – מי שטרח בּהזזתם או ממלא מקומו – שיטרח בּשבילם גם להבּא וידאג להוצאותיהם, והם ימשכו אחריו בּעינים עצומות וילכו בּ“חנם”. כּח־הרשאָה זה מרומז בּמבטח, שמונהגים שמים בּמנהיגם: בּו הם מובלים אַחרי כל מנהיג שקנה את לבבם, מבּלי הרהר ופקפּק – כּל זמן שהאמונה מחסה להם מפּני רוחות זרות המנשבות בּחוץ, אַף שלום להם בּפנים. נפסל ערך התּנועה מחדירתה של רוח חיצונית, או שגלה המנהיג עקבות רפיון פּנימי, – הרי זה נכרת הבּטחון מלבּות המונהגים, ואַחרי תסיסה ידועה הם מוציאים מתּחת יד מנהיגם את פּקדונותיהם – והחבילה מתפּרדת: בּני השורות הרחוקות מן המרכּז נפוצים אָז מעל נגידם, ובני השורות הקרובות משתּמטים מפּניו – ונספּחים, בּלי הבחנה יתירה, אל הגדוד המזדמן להם ראשונה בּדרכּם, או אל זה שנראה יותר לפי טעמם המקובּל; כּי, מתּוך ההרגל, כּבר נעשתה להם ההליכה לרוח זו – חובה, ואצלם אין הליכה אלא הולכה.
“בּדרך המלך” הם הולכים.
והרועה? –
מעיקרא היה סובר לרעות את עצמו, ולא את צאנו: הן הצורך לשחרר כּחו הוא שדחפהו לפעול ולהשפּיע; אַך כּיון שצריך הוא לנפעלים לא פחות משהם צריכים לו, מדרך הטבע הוא שיבוא עמהם בּברית ויתחיל דואג למחסוריהם בּאמונה. אין הוא היחיד הבּא מתּוך שלא־לשמה לידי עבודה־לשמה.
ושכר מצותו בּצדה: הוא בא להעניק מכּחו לאחרים – ונמצא מקבּל; להקל מעליו עשרו – והוסיף עוד. ולא עושר חיצוני בּלבד. כּי משעה זו, שנעשה בית־גנזים לכחותיהם של המאמינים בּו, הוא נפקד בּנשמה־יתירה: עשירותו הנוספת, שמקורותיה בנפשות המפקידים, מורגשת לו כּאילו מנפשו היא נובעת; ובכח טעות נעימה זו מתרבּה בּטחון־עצמו, כּפי רבות הפּקדונות אשר בּידו, וקומתו הרוחנית הולכת ומשגשגת עד להפליא את כּל יודעיו מימי הדיוטותו, השוכחים כּי עליה מביאָה לידי התעלות. – אין אָדם משוחד בּדעותיו עד לעורון, ואַף הוא רואה ומביא בחשבּון את הסבּות הפּנימיות להתעלות זו: התפּתּחות הכּחות הנרדמים מלידה, שעכשיו – בּהריחם עבודה – נעורו; הרגשת אַחריות כּבדה, המוטלת על כּל “מורשה” שהוא; וכדומה. אולם בּמדה הגונה בּת־חוץ היא התעלותם; וסופם יוכיח לפעמים.
כּמות הפּקדונות, שמוכשר המנהיג לקבּל, מוגבּלת לפי מדת ה“קרן” שהביא עמו בּירושה להנחת היסוד; יותר מדי לא יאמינו בו לאורך־ימים, והוא גם הוא – אם מרואי־הנולד הוא – יזהר מלקבּל מה שאין בּכחו להכיל. וכשתּתמלא סאתו נוטה גם הוא לבקש מנוחה: ממעט בּכוונה, מרבּה בּשנון, נצמד לדרכּו, ומתדבּק בּהרגליו – עד מעבר לעצימת־עינים. פּתח בּחידוש וסיים בּשמור.
ועמוקה נפילתו של נשיא בּבוא יומו – אם משבירת־זרוע או משבר־לב. אויב חיצוני כּי יקום ויפיץ מעליו את בּני מחנהו, או פּנימי כּי יתקומם ויפוצץ את המחנה לגדודים־גדודים; אם יתיאש מלהגיע בּכחו אל המטרה, או שתּפּול בּעיניו חשיבותה, ועמה יחד – השאיפה אליה; – אם כּה ואם כּכה בּאָה המארה בּאוצרותיו, וכחו השאול גם הבּטחון בּכחו המונחל עוזבים אותו. אפני הנפילה שונים: בּאופן האחד נפעל הוא – כּי תחילה מתרופפת האמונה בּלבּות מאמיניו, בּעקב כּפירתם בּאָה נטילת־הפּקדונות, וזו גורמת ללקוי־בטחונו; ובאופן השני הוא הפּועל – כּי לקוי־בטחונו קודם, וזה גורר אַחריו את התרופפות־האמונה של בּני־עדתו ואת נטילת־הפּקדונות. אַך תּוצאות הנפילה שוות בּשני האפנים: אם לא יאושר חלקו למות מות־גבּורים עד שתּארך ההתפּרדות די זמן, סופו שיסור מעליו כּל כּחו השאול, ומשבר־רוח יתּש גם כּחו המונחל – והיה כמעט “כּאחד האָדם”. –
ודע, ש“עניות ועשירות” שבּכאן הנן יותר משמות מושאָלים בּלבד: כּרכוש כּן הכּח נוהר אל המרכּזים הגדולים; כּמך כּן החלש מכניס רכושו המועט לאוצר הגביר, ומתקיים מאָז והלאָה בּחסד מיטיבו; כּמלוה כּן המנהיג רחוק מגמילות־חסדים: מלוה הוא להם, לדחוקים (תּחילה מנחלתו, ואַחר־כּך מפּקדונותיו), ונפרע מהם בּרבּית; וכאילי־הממון כּן כּבּירי־הרוח עתידים ליתּן את הדין…
ג) פּקידים ומתפּרצים.
על־פּי טבעו מחויב כּל בּן־חורין להיות נשיא. אַך הרי “דבּר אחד לדור” – ובני־החורין המבקשים שררה רבּים; לאָן יכּנסו כּולם?
* * *
מקום נתבּצר גם ליתר המוכשרים להנהיג. הנשיאים צריכים לסגנים: המהפּכים שבּהם – למליצים, אשר יסבּירו ויפיצו דעותיהם, ושאינם־מהפּכים – לשלישים, אשר יגבּירו וירחיבו את שלטונם; וכן העדר אינו סובל את ההשפּעה הישרה של מי שרם ממנו וזר לו בּיותר. מי ומי יהיו המתווכים בּין רועה לעדרו? – הוה אומר: שאָר בּני־חורין.
ורוצים הם, בּני־חורין הללו, בּכך? – לא מלכתּחילה; כּי מי שקומתו זקופה אינו נוח לרכיבה. אבל מה יעשו בּינונים ואמידים בּשעה שיש בּמחיצתם גדולים מהם, או מה יעשה האַדיר שקדמוהו תּקיפים אחרים? – בּאין בּרירה יקבּלו עול על צוארם – ויושם כּתר על ראשם; יכּנעו מפּני הנשיאות – והם מופקדים על חלקים מן המחנה. אָמנם, גם משרות־לשעורין אין לפי כל בּני־החורין, ועדיין נשאָרים רבּים מחוץ לשררה; אך רובּם של אלה אינם בּאים לידי יאוש, אלא עומדים על המשמר ומצפּים לשעה שתּפּתח הדלת בּפניהם.
נתפּשרו בּני־החורין – פּקידים הם.
גם הנשיאות עבדות היא. אבל עבדות זו נעימה לשני הצדדים, משום שיש בּה מעין ענוותנותו של הלביא בּפני גור־כּלב עז־נפש – שמשון הנותן ידיו בּעבותים; ותולדתה – חבּה הדדית בּין מושל ונתיניו. הפכּה היא העבדות של פּקידים: הם עזים כּלפּי מטה, וענוים כּלפּי מעלה; רוכבים על כּל הנוטה שכם, ומרכּיבים על גבּם את מי שתּקיף מהם… ולא בלי קרבּן מגיעים לשניות כּזו: סוף־סוף בּני־חורין הם, ומי שכּופה עצמו לרצות בּשררה שיש עמה הכנעה, צריך לוותּר על הרבּה מן האסטניסות שבּו. להצלחתם מסוגלים רבּים להתפּשר עם ההכרח הזה; ולא הצלחתם בּלבד היא: גם לחברה מוטב שיקפּחו הללו את אסטניסותם וישתּתּפו עם הכּלל, משיהיו מדקדקים בּה ויגרעו מן התּנועה הצבּורית.
אילו היו כל בּני־אָדם ותּרנים בּעניני אסטניסות!… אולם רבּים הם בּני־החורין שבּגלל הדבר הזה הם נודרים מן הפּקידות, ובאין להם מקום אַחר בּתנועה הם יוצאים ממנה לגמרי. צרה להם העבדות – מעוצר כּח, הנשאָר כּלוא בּקרבּם ומציק להם; נשגבה מהם הנשיאות – ממעצורים חברתיים סבוכים; וקשה משתּיהן הפּקידות – מחמת פּגימת־הטעם, פּחיתות־הכבוד, וחולשת־הדעת האורבות להם בּה. בּדור זכּאי, שהנשיא הוא גם גדול־הדור, בּין בּגבורה בּין בּחן, וראוי שירצו (לפחות – שיתרצו) בּני־חורין לסבּול מרותו, – עדיין אסורות ידיהם. אבל רובּם של דורות בּעלי זכויות מועטות הנם, ואין נשיאיהם ראויים שיהיו הכּל כּפופים להם; ובכן – איש הישר בּעיניו יעשה.
כּל שר בּלי שררה – מתפּרץ.
ראשונים להתפּרצות הם גדולי־הדור, הראויים לנשיאות בּזכות־עצמם – אלא שבּאו בּאיחור־זמן או שאין להם זכות־אָבות; יתרונם הוא חסרונם. אַחריהם בּאים האסטניסים היתירים שבּשרים, שהיו נוטים לפשרה – לולא האסטניסות שהיא בעוכריהם. מהם רואים ולומדים מעטים מן האסטניסים־בּדיעבד, שמתּחילה התקינו עצמם לפקידות ובקשו משרה אַף הם; וכשלא השיגו את מבוקשם, נזדקפה בם מדת האסטניסות והבזתה עליהם שררה זו, שהשתּחוו בּעבורה לשוא. כּל אלה עוזבים את המחנה, הנתון בּידי אחרים, ונפרדים איש לעברו לבקש מזלם. מהם תּועים ואובדים לעצמם ולזולתם; מהם מתגרים בּמחנה ומעכּבים או מפוצצים אותו; ומהם מבטלים את עיקר ה“מחניות”.
וכולם בּעלי־שלילה.
ד) כּהנים ומתקנים.
הדלים אינם יודעים דבר בּעתּו: הם יורדים לחייהם של נושאי הטוב בּזמנו, ונהרגים עליו לאַחר שעבר זמנו; כּי כן גזירתה של מדת־הרגילות. וברדת תּורת־חיים לעולם, מחויבת היא לעשות לה נפשות – מקבּלות ומחזיקות – בּאונס ובפתּוי; וכשנתאַבּנה אותה תּורה והגיעה שעתה להסתּלק מן העולם, אין מחזיקיה מרפּים ממנה. ומי זה יכפּה על קבּלת הטוב, מי יפתּה להחזיק בּראוי, ומי יפריד בּין אָדם ותורה חבוקים ודבוקים עד למחנק – ולא יגור מפּני חמתם של מרי־נפש? –
מין תּבלין יש, והתקרבּנות שמו; כּל הזוכה למנה הגונה ממנו, אוהב את הצדק והחסד אהבה עזה ממות.
“כּל הזוכה” – כּי יש, לפי קוצר השגתנו, משוא־פנים גם בּמלכות־השמים, ואפילו חלוקתה של מדת־הצדק לא בצדק נעשתה: לא הכּל שוים בּה. שני היצרים שבּלעדיהם אין “בּיצה בּת יומה” ואין חיים – יצר האָנכיות ויצר הזולתיות – קננו להם בּקצותיו של הכּדור החברתי, כּל אחד בּציר שכּנגד חברו. הקרובים לציר האחד מלאים יצר־האָנכיות ושואפים לבלוע הכּל; הפכיהם שרויים בּ“תענית”, ומצפּים לשעת־כּושר שבּה יזכּו להעלות עצמם כּליל בּשביל הזולת; והבּינונים – יצריהם הולכים ותשים בּה בּמדה שמתרחקים מן הקצוות, עד שבּני ה“קו המשוה” פּושרים הם.
ו“תבלין” הללו, בּהצטרפם לעודף של כּח־התּנועה, משנים את איכותו של זה מן הקצה אל הקצה.
גם מי שיצרו הוא הזולתיות, מרגיש צער של חניקה כּשאין מוצא לעודף־כּחו. אולם חוש־הצדק מגיד לו, שהעודף הלז הלואָה הוא אתּו ומשל הכּלל בּא; והחשה זו מחייבתּו, שיהא מרגיש את הצער הפּרטי הזה כּצער־הכּלל. ולפי שעני הוא, הכּלל, והרגשתו קהה מלחוש את מכאוביו, חייב זה – אחד מנוחלי כחו – להיות מגואליו: להרגיש בּעדו מה טוב ומה רע לו, אַף להטותו אל האחד ולהרחיקו מן השני; לדעת את מחסוריו ולבקש להם מלואים; לדרוש משפּטו מידי מוניו, ולהלחם לו בּכל מלחמותיו. וכל־כּך טרוד הוא, הזולתיי, בּפרעון־חובו, עד שמקבּל עליו יסורי הרבּים בּאהבה ומוסר עליהם נפשו בּחדוה – כּאילו בּכלל חרש הוא למכאובי־עצמו.
דבר שמסבּב לאחרים עונג או כּאב פּרטי, מעורר בּאנשים משורש זה את שאלת הצדק והרשע החברתי; מחזות שאחרים עוברים עליהם בּלי התפּעלות, נוגעים בּאלה עד נפש; – הלא ברור, כּי נועדו לעבוד עבודת ההתקדמות. –
וכשההתאַבּנות קרובה, מקים לו שר־החיים חסידים מופלגים בּכח־החידוש, שמרוב כּח ירגישו בּהתאַבּנות לפני בואָה, ומרוב חסידות יכּירו שמכּת־הצבּור היא; ובפקודתו הם מתקוממים על הנמוסים שנס ליחם, ומנבּאים לחידוש התּורה והמצוה.
מזלם חוזה, שאין המהפּכה מן הדברים שבּהתמדה, כּי פסוקי־החיים לא יצטרפו לספר־חיים אלא על־ידי יסוד־השמור; וצורך־השמירה מתבּרר להם עוד יותר בּשעה שבּאים בּמגע־ומשא עם אחיהם הדלים, המקיימים את המצוות הנושנות מעוני. מטעמים אלה, הפּועלים בּקרבּם בּהעלם, נוהגים המהפּכים להלבּיש את חידושיהם אצטלה ישנה־נושנה: טוענים בּשם אלהי־האָבות, מוכיחים על נטיה מן הדרך, ומעוררים לתשובה. ואָמנם יש בּזה יותר מקורט של אמת: הן החידוש עתּיק הוא כּימי־עולם, ולא הם הראשונים לו; אלא שצריכים היו לפרש, שכּשהם תּולים עצמם בּקדמונים – בּקדמונים־מהפּכים קא־עוסקים. ומפּני מה אינם מפרשים כּך? – מפּני כּחו של “כּבּוד אָבות”: – שמתנגדיהם מונים אותם לאמר: חדשותיכם לא שערון אבותינו; ראשונים אַתּם… ובאים הם ואומרים: אַדרבּה! החזרנו עטרה ליושנה; ואַחרונים אָנו.
תּדע שכּן הוא – שהרי חסידים אלה, התּובעים בּמסירת־נפש את עלבּונם של עניי־ארץ, כּובשים רחמיהם מאותם עניים והורסים את מקדשיהם העתּיקים בּקול תּרועה. וכי אפשר שאינם מרגישים בּצערם של שומרי־הישן? – אין זה, אלא שמופקדים הם על כּח־החידוש של הצבּור – ורק עליו הם חייבים לסבּול, ואפילו סבל האַכזריות.
מהפּכים לשם־שמים, כּאלה, קרויים מתקנים.
וגם בּמתקנים בּלבד לא היה העולם יכול להתקיים: חוץ ממה שאין הדלים נוחים לקבּל מהם השפּעה ישרה, משפּיעים הם רוב טובה, העלולה ליהפך לקללה ולא לברכה. יתרונות־חסרונות אלה מתקנים האמידים שבּחסידים.
בּחידוש אין להם חלק; אַך עיניהם בּראשם להכּיר את החדש ולקבּלו בּעודנו באבּו. לפני המהפּכה הנם בּין מגיני הישן, ומוציאים עודף־כּחם בּהשגחה על קיומו; בּתחילת התּסיסה, כּשמרגישים בּהתהוותו של החדש החשוד, הם מצמצמים כּחם בּשמירת העדה מפּניו; ולסוף, כּשמצליחים המתקנים להוכיח את הקלקול שבּישן והתּקון שבּחדש, על־ידי סתירת הראשון ובנין האַחרון, – נקהלים עליהם “עיני העדה” הללו – ראשי מתנגדיהם לפנים – להיות נושאי־כליהם, ומקדישים כּחם להוראַת החדש. ובאותה התלהבות, ששמרו מקודם על הישן, הם מקנאים עתּה להפצת החדש; כּי לא מן העניים הם, שהישן שורש נשמתם, אלא שמצווים הם על השמירה בּשביל אותם המסכּנים, שאינם מכּירים גם בּשלהם.
ושוטרים לשם־שמים – כּהנים הם. –
מלחמה למתקנים בּכהנים ולכהנים בּמתקנים, כּל הימים שיהיו יסוד־השמור ויסוד־החידוש משתּמשים למטרתם בּבאי־כח מיוחדים. אַך מלחמה זו, סופה שלום ותוצאָתה התקדמות.
ופועלי־ההתקדמות הם בּעלי־הסתירה.
* * *
מפּאַת המצע היסודי המשותּף לשתּיהן – הוא עודף־הכּח – אפשר וגם נהוג להחליף את השלילה והסתירה זו בזו, ובפרט את בּעליהן. החברה הנפגעת על־ידם חשה, אָמנם, מעין הבדל בּין הטפּוסיים שבּהם, וכדרכּה היא מבּיעה את חושה בּלשון־אלמים: את הסותר היא יראָה יראַת החוטא מפּני יודע־סודו, ואת השולל היא שונאת שנאַת “מהפּך־בּחררה” למתחרה בּו; אבל בּחוץ מזה היא מעמידתם בּבחינה אחת. ואין לתמוה על הדבר בּיותר. ראשונה – הרי הקורבה היסודית בּין שלילה וסתירה, שרק ה“תּבלין” של התקרבּנות משנים טעמן. שנית – “שפה אַחת ודברים אחדים” לשוללים ולסותרים: כּאלה כּן אלה צועקים חמס; כּאלה כּן אלה מזוינים מכשירי־חורבּן; כּאלה כּן אלה נשאים בּרוח מהפּכה; כּאלה כּן אלה בּעלי־אינדיבידואַליות; וכאלה כּן אלה פּרושים. ושלישית – ישנם יסודות טהורים של המושגים שלילה וסתירה, אַך בּני־האָדם אינם “יסודות”. דרושה, איפוא, עין מבחינה וזהירה ביותר, בּשביל להכּיר בּם לאיזה סוג הם שייכים; ואַף היא אינה בטוחה מטעות, כּשעוברת מן הכּללים אל הפּרטים. –
אלה ואלה צועקים חמס.
אבל בּעלי־הסתירה קובלים על החמס שנעשה לזולתם, ולשם גאולת אחרים הם מקבּלים יסורי־סתירה על עצמם; ובעלי־השלילה מתאוננים על החמס שנעשה להם גופם, ולנגעי לבבם הם מבקשים תּרופה בּשלילת כּח־אחרים. בּעלי־הסתירה פּוגעים בּאיש על עוונו ובדעה על קלקולה, ואפילו בשעה שמרוב רוגז ומיעוט הבחנה הם מחליפים נושא בּנשוא – ושופכים גם עליו זעמם, – גם אָז אין החנינה מסתּלקת מהם: “כּי לא יחפּוץ מות רשע – הלא בשובו מדרכיו וחיה”; ובעלי־השלילה פּוגעים בּדעה שלא חטאָה את עוון בּני־אָדם צריהם, ופוקדים על בּני־אָדם שנואים להם את הקלקלה שבּתורת־אבותיהם.
אלה ואלה מזוינים מכשירי־חורבּן.
אבל בּעלי־הסתירה מחריבים חורבות: סותרים הם את הבּנינים הנראים להם כּרעועים, אם לתכלית בּנין או מחשש מפּולת; אם שמתכּוונים לפנות מקום לבנינים מוצקים מהם, או שחוששים פּן יסורו לשם עוברי דרכים לבקש מחסה – וימצאו קבר. בּכל אופן אין כּוונתם לשלול דבר מחויב־המציאות; ולפיכך אין לחשבם כּבעלי־שלילה אַף בּשעה שהם בּעלי־שלילות. ובעלי־השלילה סותרים מה שאינו טעון סתירה: יודעים הם לפעמים בּדבר, שקיומו יפה לעולם – ומשתּדלים לגנותו לבטלו; לא בגלל ההפסד שבּו, ולא בשביל שצריכים למקומו, שהרי לא מצאו בו דופי אַף אין אתּם חיוב אַחר תּחתּיו, – אלא מפּני שאינו ברשותם. שלילה לשמה. – בּעלי־הסתירה שוללים בּשמאל בּשביל החיוב שבּימין; ובעלי־השלילה שוללים בּשתּי ידים.
אלה ואלה מלאים רוח מהפּכה.
אבל בּעלי־הסתירה דורשים מהפּכה בּערכים: נתינת מצוות חדשות או נטיעת צרכים חדשים, בּיחד עם בּטול כּמה מן הישנים שנפסלו. ובעלי־השלילה נושאים עיניהם למהפּכה בּ“עורכים”, אף־על־פּי שאינם מגלים סודם אלא למבינים מדעתּם; וראיה לדבר: שאם אַך תּעבור ההנהגה לידם, תּסתּתּמנה טענותיהם והכּל יבוא אָז, לדידם, על מקומו בּשלום.
אלה ואלה אינדיבידואַליים הם.
אבל הסותרים הם בּעלי־אינדיבידואַליות שנימוקה עמה: גוון מיוחד לה, לפי טיבו של שנוי־הערכים שאליו הם שואפים, בּפועל או בּכח. והאינדיבידואַליות של השוללים טומטמית היא: שאינה הולכת, לא בפועל ולא בכח, בּדרך מיוחדת לה, וכל שבחה הוא בּמה שגם בּדרכי אחרים אינה הולכת.
אינדיבידואַליים בּעלי־צורה הם הצופים למיניהם: –
אינדיבידואַליים בּעלי־צורה היו והווים הנביאים־המחוקקים, גבּורי האמת והצדק – הם ובניהם ובני־בניהם; המכּירים בּרוע הדרך הכּבושה – ופורשים ומרחיקים ממנה, אַף יודעים ומודיעים איזוהי הדרך הטובה – והולכים ומדריכים בּה. אינדיבידואַליים בּעלי־צורה הם המבשרים – אלה הרצים, המפנים דרך לנביאים ומחוקקים; שרואים את הרע בּאַספּקלריה מאירה, גם חשים בּכל חומם בּמצות בּיעורו, אַך אינם יודעים מהיכן יתחילו את הבּיעור, מפּני שהטוב מוחש להם רק בּאַספּקלריה כהה. אינדיבידואַליים בּעלי־צורה הם גם המגששים, הקודמים למבשרים – בּזמן ולא במעלה; שהרע נגלה עליהם בצורת צער בּרור, והטוב – כּשאיפה כמוסה. בּהכּרה רחוקים הם מן הטוב והרע כּאחד, ולא עוד, אלא שטועים טעות חמורה: בּהיות שהרע קרוב אצלם להתחוור והטוב מכוסה מהם בּערפל, הם שופכים מר־נפשם על ההתחוורות גופה ואת געגועיהם העצומים – על הערפּליות… אבל – כּוונתם רצויה.
אינדיבידואַליים הם כּולם – שהם הראשונים, ולפעמים גם היחידים, בּמערכה; ובעלי־צורה – שתּפקיד מיוחד יש להם: השחיה כּנגד הזרם. ואפילו עובדי־אלילים שבּהם, המעמידים את הערפּליות מפּנים לפרוכת, מבקשים את הטוב, ובגילוי־הרע בּלבד לא ימצאו נחת.
אינדיבידואַליים־טומטמים הם כּל השוללים לסוגיהם, הסרים מן המסילה שלא מצורך בּאַחרת. אינדיבידואַליים הם – שבּסבּת כּפירתם החברתית חדלו לצוף עם הזרם; אַך טומטמים – שהשחיה כּנגד הזרם לא להם היא, מאין להם אמונה מקורית, שהיא רק היא מטה זרמים מנתיבם. ואפילו מעולים שבּהם, ששלילתם מביאָה גם טובה לעולם, אינם אַחראים לה, לטובה – כּי מאליה היא באָה.
אינדיבידואַליות בּעלת־צורה היא זו של עם ישראל – אומה אַחת המתקיימת בּין שבעים אומות. היא שנטעה בעמנו את גבורת־הנפש, לבוא בּאש ובמים על קדוש־השם וקדושת־דעותיו; והיא שעמדה לו, כּי בכל כּשרון־הסתּגלותו ישאר “עם לבדד ישכּון” תּוך העמים התּקיפים, הדשים ולשים אותו מאָז ועד הנה. – אינדיבידואַליות טומטמית היא זו של בּני ישראל, שכּל אחד ואחד מהם שקול בּעיניו כּנגד “ששים רבּוא”. מצד אחד שמשה לנו גם היא סם־חיים, בּתתּה עוז לאישיה הנדחים של אומה זו הפּזורה, שיהיו נלחמים על קיום־לאומיותם גם בּיחידות, איש־איש בּפנת גלותו; כּי מאַחר שכּל נפש מישראל “עולם מלא” היא, הרי קיום כּל היהדות תּלוי בה, בּנפש־היחיד. אַך מצד שני היתה והווה אינדיבידואַליות טומטמית זו למקור אסוננו: כּי בהגבּירה את התּחרות הפּרטית, רבּו על־ידיה פּירוד־הלבבות ושנאַת־חנם בּישראל, ולקתה אַחדותה של האומה, ונתערערו יסודותיה של המשמעת הלאומית – והוכּינו לאין מרפּא.
כּשהיא לעצמה אין אינדיבידואַליות טומטמית גנאי; אַדרבּה: בּתקופה של פּשטות חברתית – כּשהחברות מוגבּלת בּחוג המשפּחה – תּפארת היא לבעליה, כי היא המסגלת כּל יחיד ויחיד, השוכן לבדד, שיתקיים בּכח־עצמו מבּלי לצפּות לעזרת חברים־מתחרים. מותּר וראוי לקוות, שממנה תּבּנה החברה האנושית לעתיד־לבוא, בּבוא היום שתּכלה ממשלה מקרב האָרץ. אבל מה נעשה – והחברה כּמו שהיא ובזמן הזה מחנקת שרים בּלתּי־מוצלחים ונהרסת בּשכר זה על־ידיהם!
אלה ואלה פּרושים.
אבל בּעלי־הסתירה פּורשים בּלב חרד, בּעגמת־נפש – ורק מדרך הצבּור; ובעלי־השלילה פּורשים בּבטחה, בּנטירה־ונקימה – ומן הצבּור.
בּמדרגת הגשוש, שעדיין אסורים וחבושים הם בּיחד עם חברתם, פּורשים בּעלי־הסתירה רק בּכח; בּפועל מתנועעים הם בּצבּור, גם מתּוך ספק, גם מתּוך כּפירה, ולמרות השאיפה לפרישה. את הקלקלה הם מיחסים לעצמם: הספק האוכלם – זהו רקב שבּלבּם, הכּפירה – חלל שבּנפשם, והשאיפה לפרישה – עוון בּגידה; ולמען כּפּר על כּל עוונותיהם לצבּור, הם משתּתּפים אתּו בּעבודה הזרה לרוחם. הם החוטאים בעיניהם, אַף־על־פּי שהחברה אינה הצדיקה. – ובעלי־השלילה בּמדרגה זו, אַף־על־פּי שעדיין כּח־ההרגל בּמקומו עומד ושעת־הפּרישה לא הגיעה גם להם, מוכנים ומזומנים הם לה; וכל־שכּן שהם סולדים בּדברים העלולים למלא חללים בּנפש, שהרי בזה תּפּגם אהבת־עצמם. את הקלקלה הם תּולים בּתּנועה, ולא בעצמם: הם – למעלה מן הטעות; ולהוכיח את הדבר לא יקשה להם: כּשאָדם מבקש בּאחרים חסרון אחד, מובטח לו שיגלה שנים.
בּמדרגת הבּשור, שכבר התּירו עצמם ופרשו מן הרע החברתי בּפועל, אין הסותרים מניפים עדיין כּלי־משחית על החיוב הישן, שיומו קרב לבוא; ולא מרוב פּקחות חיצונית, שתּהא מיעצתּם להמתּין עד שתּוכשר השעה יותר, הם נמנעים מזה, – אלא מחכמה פנימית, המלמדת את האָדם החייבן שיהא זהיר בּכבוד חיוב שנתיישן, כּל זמן שאין חיוב אַחר בּמקומו. את משלחתּם הם ממלאים בּאמונה – ומבשרים את בּטולו של החיוב הפּסול; אך גם בּטול כּזה, שהוא עתיד וראוי לבוא, ממלאָם אבל, והם מקוננים את הבּשורה. – וכנגדם השוללים, מכּיון שפּתחו בקטגוריה על החיוב, מפּני שנפגעו בנושאָיו, – רואים בּזה מקור־נחמה לעצמם; ובכן הם ששים לבקש בּו דופי ושמחים בּהמצאו, ובראש כּל תּפלותיהם הם מעלים את בּטולו.
ואַף במדרגת הנבואָה, כּשנחתּם גזר־דינם והם מוכרחים להפּך את הקערה בּרשות־הרבּים, עדיין קשה להם לבעלי־הסתירה לסתּור – ויהא אפילו על מנת לבנות – מבּלי שיסבּלו מצער החורבּן. שליחותם גדולה מצערם – ומכריעה; אולם בּעד אַכזריותם על החורבה, הם מכפּרים בּחמלה רבּה ליושביה – אם נפש רכּה להם, ואם קשה – הם משכיחים אותה בּקנאָה יתירה לתורתם. – תּחת אשר בּעלי־השלילה מצוינים בּסבלנות למזיק ובהתמרמרות על הניזוקים.
כּללו של דבר: הסותרים בּעלי־חיוב הם גם בּשעת שלילה, והשוללים – בּעלי־שלילה גם בּשעת חיוב, בּין שהם בּמחנה־המחדשים בּין שהם בּחברת־המשמרים; נראים כּאוהבי הישן – בּעוד שמחזיקים בּו מהתנגדות לחדש, כּמחדשים – ועיקר שאיפתם לקעקע את הקיים.
אלה צמאים לדבר ה', ואלה – לממשלה.
ה. פּנים
איכותה של השלילה משתּנה לפי שנוי תּנאים אלו: א) לפי כמותה – אם רבּה בה מדת התּקיפות או מועטת; בּ) לפי סביבתה – דהיינו, מה שבּטבע בּעליה מלבד התּקיפות; ג) לפי טיבו של העצם המשולל – אם ישן הוא או חדש.
לפי התּנאים שבּטבע השוללים אַתּה מוצא בהם הסתּעפות משולשת: המשפּחה מסתּעפת לסוגים, הסוגים – לכתּות, והכתּות – לטפּוסים; כּזו: –
סוגים:
כּתּות:
טפּוסים:
ולעומתם יש דמיון בּין הסותרים.
I
סוג ראשון: הדיוטות.
הכּנוי “הדיוטות” הונח לאלה, שהתּקיפות היא היסוד השליט בּנפשם – אם מפּני שמעלותיהם האחרות זעירות בּיותר, או מפּני שזו עצומה בּיותר. מטעם התּקיפות חובה עליהם לבקש ממשלה; ואין בּקשת־ממשלה בּלי שלילה – אַחת היא, אם יעמדו בּשלילתם כּל ימיהם, או שיתנשאו על־ידיה לעבודה חברתית מועילה. סולמה של ההדיוטות גבוה: למן הבּינונים החפצים להפּטר מעזרת אחרים, עד הגבּורים המבקשים “לעזור” לכל אשר נשמה בּאַפּו; אַך מדה זו משותּפת לעומדים בּרומו של סולם כּבתחתּיתו: בּיישנים יתירים אינם, ועל־כּן אינם מקפּידים להשאר בּחברה ולהתגרות בּה מבּפנים – לעכור את הזרם הנושאָם על גבּו. שלילתם בּלתּי־מורכּבת, שאינה מושפּעת הרבּה מיתר תּכונות־הנפש של בּעליה; אך לפי כמות התּקיפות שבּיסודה משתּנה היא לשלשה פנים, המתגלים בּשלש כּתּות: 1) כּת ממרים, 2) כּת מורדים, 3) כּת עריצים. הממרים והמורדים – שמם מעיד עליהם, שמוצאים להם מקום להתגדר רק בּמה שעומד וקיים, ולא בהולך ומתהווה; והעריצים – שלילתם בּכּל.
כּת ראשונה: הדיוטים־ממרים.
רוב מנין של שוללים הנם מן הרפים שבּהדיוטות, שתּקיפותם מועטת ומעלותיהם האחרות פּחותות הימנה. התּקיפות מכריעה בּנפשם – ואי־אפשר להם בּעסק אַחר, אַך מועטת היא – ונמצאת הממשלה רחוקה מהם; החברה משפּיעה עליהם השפּעה זרה – והם נרתּעים מפּניה, אַך תּיירים אינם – ומאין להם מקום להתגדר בּו, הם נרתּעים ועומדים תּחתּיהם; – מה יעשו אלה שלא ישללו?… הם שוים לבני־העדר בּמצב – ועולים עליהם בּערך, דומים לרועים בּזכות – ונופלים מהם בּרשות, ידיהם שלוחות לעבודה – וידי אחרים מטלטלות אותם; – מה ירחשו, איפוא, אם לא בּושה בּחברת המונהגים, קנאָה בּמנהיגים, ובחילה בתנועה?… וכך היא העובדה: הם רואים בּנתינים את סמל־העבדות – ובזים להם, נדכּאים על־ידי השפּעתו של הרועה – ומתנגדים לה, מאַבּדים עצמותם בּתנועה – ורוצים בּבטולה.
בּני־העדר הם עדיין: צפים בּזרם, מתאַבּקים בּעפר־רגליהם של המנהיגים, ואורחים לחברה את המונהגים – ושלילתם אינה מפורשת; אבל בּצנעה שוללים הם ושוללים. מקומם– בּקצות המחנה, שמשם נוח להתנגד, ואומנותם – למשוך לצדדין; אַך הם המעט – ובהכרח שנגררים אַחר הרוב. מכּיון שיש הכרח – יש כּבדות רוגז, ואין חשק ואמונה; ולפיכך עצלים חברתיים הם, נרגנים, קשים למשמעת, ממרים־להכעיס, מטילים ספק בּכל התחלה, שמים דופי בּכל מעשה, מהתלים בּקדשי אחרים, מתעללים בּאמונת חברים, בּועטים בּתורת מורים, ואַף את אמונתם גופה הם משפּילים בּצחוק־זדון. ואין להם צורך בּנתינת טעם לְמֶרְיָם, בּהבאת ראיה לכפירתם, ובהמצאַת היתּר לקלות־ראשם: שרירותם היא טעמם המספּיק, רצונם הוא ראיתם המכרעת, והנאָתם היא היתּרם.
ואין התנגדותם לבטלה: מרים מחליש את ההשפּעה, כּבדם מעכּב את ההנהגה, ובשעת־כּושר הם מטילים סם־הכּפירה בּדמם של שאָר בּני־החברה – ומרבּים אומללים מתּוך חקוי. לכל הפּחות הנם עוגן לחברה, וחיובם הוא שלילתם. –
השואָה והבדלה בּין שלילה וסתירה בּמדרגה תחתּונה זו, תּראינה אולי כּשטחיות: מנה מצערה של עודף־כּח דיה להרים את בּעליה למדרגה ניכּרת בּשלילה ולא בסתירה, שכּן כּלל הוא, כּי נקל לקלקל מלתקן. אולם הכּח בּן אַל־מות הוא; ומי שנחן בּעודף־מה ממנו בּצירוף התקרבּנות יתירה, שכרו להיות מן הנוהים אַחר הטוב שבּחדש או מן הנאמנים לטוב שבּישן – מחיל החלוץ או המאַסף. לא כמוהם השוללים, שגדודם גדוד מדולדל.
כּת שניה: הדיוטים־מורדים.
בּסוג הדיוטות כּלולים גם בּעלי מעלות־נפש רבּות וגדולות, אם הללו משועבּדות ליסוד התּקיפות שבּמחיצתן. הם, ועמהם אחרים שעלתה בחלקם מנה יפה של תּקיפות נקיה, הנם רוב בּנין של שוללים מסוג ראשון. הריקנים שבּהם מעמידים על התּקיפות את כּל העולם – ונמצא שלא נברא זה אלא בּשבילם; והמשוכללים בּשאָר מעלות הנם בּבחינת “כּל־בּם” – ומי ידמה ומי ישוה להם? – אלו ואלו בּעלי גאוה יתירה הם; מן הגאוה הם שואבים עזות – ואין עז ירא־חטא. מה שמכבּיד עוונם הוא – עמידתם בּמדרגת מנהיגים, שיותר משחוטאים הם מחטיאים.
הצורך להיות ראשון פּועל בּם בּהחלט. אם אפשר לשאת עין אל עטרתּו של הראשון – מה־טוב; ואם חסרי־אונים הם לכבּוש את “רומי” – שאינה הפקר – הם פּורשים לאַחת משתּי בנות־דרכים אלו: יש מהם הנודדים ל“כפרים” – לפנה שאין יד גדולים מהם מגיעה, או שאין בּה תּוקף לדין “חזקה” – ומורישים מפּניהם את ראשי המקום; ויש המפוררים את “רומי”: שקורעים להם מן המחנה חלקים־חלקים, ומולכים עליהם, אם אין בּכחו של השלטון להדוך אותם תּחתּיו.
מרידתם שלא לשם־שמים היא: שהרי למונהגים אַחת היא מי הוא מנהיגם, ובלבד שיהא מוכשר להוליכם בּדרך הרצויה להם; ואם מכריעים המונהגים לאיזה צד, אין זה לצדו של המוציא־מחברו. נמצא ששאלת־נצחונם, כּכל שאלה של “מי בּראש”, שלילה היא.
בּשעת מלחמה כּולם מורדים הם. עם נצחונם קם הבדל בּיניהם: שני הטפּוסים הראשונים – הכּובשים את“רומי” והנודדים ל“כפרים” – עולים למלוכה, ומעתּה אָסור לקראָם מורדים אפילו בחדרי־חדרים; וה“מפוררים” – שם מורדים עליהם גם בּהצלחתם, ואפילו לדעתּם.
העומדים בּמרדם נשאָרים גם בּשלילתם: פּלגים חדשים חוללו, ונתיבות חדשות לא פלסו להם, מאין בּיניהם ובין מוליכי הזרם הראשי שום שנוי בּדעות או בצרכים – חוץ מן הצורך למלוך; לפיכך אַך מתחרים הם בּזרם הראשי. ופרי עבודה שכּזו מהו? – הבּכּורה היא – התפּוררות־הכּחות, שכּשהיא לעצמה דיה לבטל את הכּחות המתחרים ולהעמיד את המהלך בּראשית דרכּו. אולם עמוקה וקשה ממנה היא שנאַת־החנם, המתרגשת ובאָה אַחריה ומתּוכה: כּי, בּשביל להכשיר את התחרותם, בּודים הם חלוקי־דעות בּמקום שאינם נמצאים ואינם דרושים, ומעוררים מדנים בּין אנשים־אַחים; ולשנאַת־חנם אין תּקנה – כּי שונאים שאי־אפשר להם להסיר סבּת ריבם, מאַחר שאין לה שורש בּנפשם, בּמה יתרצו?
אָכן לא בּימי שמשון בּלבד יצא “מתוק – מעז”. פּעמים שבּגדוד המורדים נולד, מתּוך הצורך בּו, חיוב חדש, הממציא זכות נכונה לקיומה של הכּתּה החדשה; ופעמים, שאגב חזירתו אחרי תומכים, מתקרב המורד לאחרים, המערערים על אותם סדרים מטעם חיובי, ומשתּתּף עמהם: הוא נותן כּח־ההנהגה והם מכניסים זכות־החיוב, ובשכר זה שהמערערים מסייעים להמליכו נלחם הוא בּעדם ולשם חיובם. ובכן נראה שולל זה כּמחייב גמור. אולם למראה־עינים רשאי לשפּוט רק מי שרואה אַחרית דבר מראשיתו, ואָדם קצר־ראות אין לו אלא כוונתו של העושה. המורדים הללו – תּבוא כוונתם ותעיד עליהם: אם בּעד דגל זר הם נלחמים – הן לא נשבּעו לו אלא להנאָתם; ואם בּגדודם נולד החיוב – לא בזכותם אלא באַשמתם קרה הדבר. על־כּל־פּנים לא היתה כוונתם טהורה, ואין מצרפים מחשבה רעה למעשה טוב. חיובם שלהם, הלא הוא פּירוד־הלבבות, אין מי שיסופּק בּערכּו השלילי. –
בּיניהם ובין הסותרים, המורדים לשם־שמים – לשם גאולת עשוקים מידי עושקיהם, או לשם פּדיון דברים־שבּקדושה מן השבי – יש סימני הבדל דקים־מן־הדקים, שנקל להרגישם מלמסרם. בּכתבי דברי־הימים, ששם שמורות “תּעודותיהם” של אלו ואלו, מובאים בּני שני המינים כּאחד ונשפּטים בּבחינה אחת. לעירוב־תּחומין זה מסייעים לא מעט, בּכוונה ושלא בכוונה, המורדים עצמם, אשר מצרכּם לזכּות אָרחם בּעיניהם ובעיני אחרים, דרכּם להמציא טעם מוסרי למרידתם. אולם למרות הצניעות שהם, ואחרים עמהם, נוהגים בּפניתם, אפשר לגלותה על־ידי התבּוננות בּתנאי הזמן שבּו הם מתקוממים: מרידה לשם־שמים מתהווה – אם לא פורצת בּפועל – בּשעת הצלחתה של ההנהגה, שעה שעולה של זו כּבד בּיותר; והמורדים שלא־לשם־שמים מתרפּסים תּחת ההנהגה בּשעת הצלחתה, ורק בּימי כשלונה, כּשיש תּקוה לבּא במחתּרת, הם יוצאים לפעלם.
תּקופת החורבּן השני, שלא זכתה לגבּור מדיני יחיד, אשר אליו יהיו הכּל נשמעים, בּרצון או בּאונס, – היתה עשירה בּשרי־גדודים, וכל קנאי היה ל“ריש בּריוני”. וכן בּזמן הזה, שאין בּמחננו אחד גדול שיהיו כבודו וגבורתו על כּל העובדים לעמם, – נתרבּו בנו שרי־מאות ושרי־עשרות, וכל העם מפורד ל“מניניו”.
וכמו שסותרים ושוללים נבחנים בּדרכי־החטא, כּך ניכּרים הם בּהגיעם לדרכי־תשובה: הסותרים שוקלים ומכריעים אָז לפי שאלת “מה”, ומכּיון שקבּלו עליה תּשובה רצויה תּנוח דעתּם – יהיה ה“מי” מי שיהיה; והשוללים – אַך שאלת “מי” בּלבּם, ויש שפּיהם מכשילם והם פּולטים אותה בּפירוש. “מי בּראש: בּן־ישי? – אם כּן, אי־אפשי!”
כּת שלישית: הדיוטים־עריצים
אלה מן המורדים שנסתּייע להם מעשה־האלמות ועלו למלוכה – יהיה בּמקום שיהיה – עדיין אינם בּני־חורין לשבת בּשלוה: רבּים הם נתיניהם הטעונים השמדה, מפּני ששומרים אמונתם לממשלה הקודמת. הצליחו לבער את אויביהם – הרי זה סר הפּחד מעליהם, ואפשר להם להתקיים בּלי מדת־השלילה. אולם אהובי־ההצלחה מעטים הם, והבּלתּי־מוצלחים, דהיינו הרוב, לוקחים את שלילתם גם אל קברם. – דויד מלך ישראל והורדוס האדומי: זה הכרית שוטניו – וכונן ממשלה, וזה לא גמר מלאכתּו – ולא עלתה בידו אלא עריצותו.
בּשורה אַחת עם מורדים שנתמלכו עומדים מלכים שמרדו אחרים בּם. בּאמת, עריץ בּכח הוא כּל מושל בּלתּי־חסיד; ודי לו לחלום שהתנודד כּסאו או שנשמטה עטרתו – והעריצות תּצא אל הפּועל.
בּעריצות מתגלה לפנינו השלילה בּצורתה היותר קשה, היותר פּרוצה – והיותר נכוחה. –
ועד כּמה שיהא הדבר מעציב – אין להתעלם ממנו: גם לשוללים מבּחינה זו יש דמיון בּין הסותרים. ולא זאת בּלבד, אלא שהסתירה קיצונית היא בּעריצותה יותר מן השלילה: שזו עוקרת יחידים, וזו מחריבה עולמות; זו גוזרת על אָבות ובנים בּיחד, וזו מנפּצת אָבות בּבנים; זו מתעללת בּגוף, וזו שולטת בּנפש; זו מענה וממיתה, וזו מענה לבלי־קץ… ולצד שני: השוללים מאַבּדים נפשות, והסותרים – אם אין בּהם מום – מכלים חמתם בּ“עצים ואבנים”; אלו מבּעלי־האגרוף או משותּפיהם, ואלו בּעלי־לשון. קשה, לפעמים, לשונם של סותרים; אך מה־רכּות ידיהם. הבּיטו אל מעשיהם ואַל תּאמינו בּדבריהם, כּי אין ממש בּקללות אוהב.
II
סוג שני: יחסנים.
היחסנים שבּכאן הם אלה, שנוסף לתקיפות מחוננים הם בּכשרון־מכריע לדבר שמחוץ להנהגה חברתית. התּקיפות מאפשרת עליהם את השלילה, והכּשרון פּותח לפניהם שערי־הצלה: יכול הוא כּשרונם להשתּמש בּיתר־הניטול ולהעמידם בּשורת הבּונים, או לשמש לו ולהביאָם בּמחיצת השוללים – הכּל לפי התּנאים החברתיים שבּהם הם נתונים.
כּשרונם דורש שיתעסקו בּמקצוע המיוחד להם, ותקיפותם – שיחשבו בּו כּמלכים. בּימי מנוחה ובתנאים כּשרים, כּשחברתם מכּירה בטיבם, מבינה את ערכּם, ויכולה לשלם שכרם – ולפי זה היא מיחדת לכל אחד מהם חדר־עבודה, שבּו ימלוך, וקונה ממנו את תּעשיתו בּמחיר הכּרת־טובה וכדומה מן הפּרסים הרצויים לאוהבי־הצטיינות, – בּימים כּאלה הנם לברכה; הנאָה להם והנאָה לעולם. – הנאָה לעולם – כּי, מתּוך כּשרון־המעשה והצורך בּהצטיינות, הם שוקדים על מלאכתּם, החביבה עליהם: מהם בּונים בּנינים תּרבּותיים על־פּי הגזרות שהכינו בּנאים־יוצרים לפניהם, ומהם מכינים חומר ולבנים בּשביל בּנאים־גאונים שיבואו אַחריהם; הם־הם שמספּקים “נמלים” לטכניקה, “דבורים” למדע, “צפּרות” לאמנות, וכל מיני שמשים לישובו של עולם; מהם יוצא גם מספּר הגון של משכּילי־הרבּים, מחנכי הדור, ושאָר “כּהנים” להפצת אידיאות בּספירות העניות. ואַל תּתמה על המעשה: היחסנים הללו, אין רוחם סובלת להיות נושאי־כלים של אנשים בּעלי־אידיאות, אך – כּל זמן שאין סכּנה בּדבר – ששים הם להיות נושאי־דגל של אידיאות שאין להן בּעלים. אינה דומה זכיה מן ההפקר לקבּלת־נדבה. – והנאָה להם – כּי, מטעמה של מדת־הקוממיות שבּהם, נוטים הם להאמין, שמקצוע עבודתם הוא היותר חשוב – אם לא היחידי – בּתנועת החברה, ושהחכירה הראשית של אותו מקצוע להם לבדם היא, – ונמצא שהם הנם מרכּזו של עולם. ובאמונה זו הם יוצאים ידי חובת־שררה, משקיעים בּאומנותם גם את עודף כּח־ההנהגה, ונפטרים בּשלום ממנו ומן החניקה שהיתה צפויה להם על־ידיו. – זה שכרה של חברה בּת־דעת ובת־מזל, היודעת ויכולה לגרוף בּזרמה אנשים בּעלי עצמיות, מבּלי לטשטש צורתם.
אבל אוי להם מן החברה ואוי לחברה מהם בּימי תסיסה ומהפּכה – ימים שתּדיר נדחה מפּני שאינו־תדיר, וכח־האַבטוריטה ניטל מן המתונים, העובדים עבודת־קבע, וניתּן ללוחמים; וכמו־כן בּימי שלוה, אם אין מקומם מכּירם, או שאין לחברה חפץ בּם והיא טועה לשעבּדם לרשות – להפוך בּני־יוצרים לחומר־יוצרים!… גדול אָז עלבּונם מנשוא, וכשרונם מתעורר לנקום נקמת כּבודו המחולל. אגב אוצל הכּשרון מזיוו על שאָר כּחות־הנפש, שיתגאו אַף הם עמו; וכאן כּבר תּוקף את הנפש גאון מופרז, התּולה עצמו אַף בּמקום שאין לו יסוד. יתר על כּן: הכּשרון מכּיר ערכּו – ויש לגאונו קצב, בּעוד ש“קרוביו” סומים – ואין לגאותם גבול. הכּרת־ערכּו של הכּשרון מניחה בּאופן זה את היסוד ליהירות, ואוסרת על בּעליה ליהנות מן החברתיות: מונעתּם מלהיות “זנב לאריות” כּפּקידים, שזה אינו לפי כבודם של בּני־מלכים שכּמותם; מפרעתּם מלהיות “ראש לשועלים” כּמעשה רוב המורדים, שזה אינו לא לפי כבודם ולא לפי טעמם של יחסנים; ומה שלא יפחית כּבודם ולא יפגום בּטעמם – להיות ראש לאריות – אינו לפי כחם של בּני־תורה.
לעלבּון זה, המגיע להם מן החברה, נוסף לפעמים קרובות כּח דוחה של מנהיג־הדור. כּי מפּני הסייגים המקיפים את הממשלה קשה לבעלי־הטעם להגיע אליה, ורובּם של מנהיגים אינם מן המהדרין־שבּמהדרין; ולהגדיש את הסאָה – אין מנהיגים אלה מן השמחים־בּחלקם: לא די להם בּממשלה שניתּנה בידם, אלא שאינם סובלים שום בּעל קומה־זקופה זולתם, בּיחוד מן היחסנים, המחפּירים פּניהם בּמעלות אחרות. לא יתּכן, איפוא, שבּעלי־טעם ובעלי־כשרון ובעלי־עודף־כּח כּמותם, יעשו את כּל אשר בּם בּסיס ל“קופּת־השרצים” של סתם־מנהיג, הנופל מהם בּמדות בּכלל ובכשרון מיוחד בּפרט – ואשר בּכל זאת הוא גוזר גזירות ומבטל גזירות כּעולה על לבּו, זורק מרה בּאנשים שאינם צריכים לתורתו ולהנהגתו, ומבקש לעקור כּל אישיות זקופה, שאינה מסכּימה להיות חומר לכח־רצונו.
והואיל שלהיות מונהגים אין להם צורך, להיות מנהיגים בּאיזה אופן שהוא נשללה מהם האפשרות, וללכת לבדם חסרים הם תּכלית, – הם נשאָרים מחוץ למחנה, עומדים ומסתּכלים אַף מתגרים בּו מן הצד. ואָז אוי להם ואוי לחברתם: אוי להם, שהם מאַבּדים כּחם בּבטול מעשי אחרים, אַך ורק מפּני שאחרים ועושים הנם; ואוי לה לחברה, שהיא מקימה לה לאויבים את החרוצים שבּבניה!
כּלי־זינם של אַנשי־שלום מהו? – דין! ובמה הם מגיעים אליו? – בּאמצעות חטאָם וענשם. “חטאָם” הוא – הרגשת־יתרון: תּקיפות וכשרון; ענשם – נדוי: עלבּון ופרישות. ואין לך מוכשר למנות עצמו שופט, כּמנודה המרגיש בּיתרונו: התּקיפות מזיינתּו בּעזות, הכּשרון – בּתחבּולות, העלבּון –
בּמדת־דין קשה, והפּרישות מסייעת לכולם.
ואַל ידון אותם אָדם שלא הגיע למקומם! – כּי אָנו, החיים את החיים, שכּורים אָנו מהם – ואיך נביאם בּמשפּט? אלא על מה אָנו דנים הלכה־למעשה? – על סעיפי החיים; וכיצד אָנו דנים אותם? – לפי ערכּם בּגזע; וזה הרי עומד הוא מעבר להשגה החיונית, מחוץ לרצון החיוני, ולמעלה ממשפּט שכּזה. מקננים אָנו בּעץ־החיים, וממילא יקר לנו כּל חלק ממנו, אַף הקל שבּקלים, כּל זמן שמוחש לנו הקשר שבּינו ובין הגזע כּולו. תּמימים שבּנו אינם מפלפּלים בּשאלת־ההויה כּל־עיקר; ופקחים אומרים, בּיחד עם גיבּון, ש“כּל הדתות (ודתות אינן אלא משל) כּוזבות ומועילות בּמדה שוה”: מועילות בּשעתן, וכוזבות כּשאין בּהן צורך. “את הכּל עשה יפה בּעתּו” – מחליטים ואומרים המתחילים מסך־הכּל של החיים. – אבל המסתּכּלים בּחיים, ש“פּרשו” בּטרם “שנו”, סדר אַחר להם: אותו חזיון מקיף־כּל, שאַחדותו מוחשת ואינה נראית, מתגלה להם בּצורת פּרטים בּודדים; ולא פרטים שלמים – ערכים ומעשים – תּופסת ההסתּכּלות תּחילה, אלא את חלקיהם – פּירורי־ערכים ואטומי־מעשים. בּוחנים הם כּל פּירור ואטום לבד, ומוצאים שתּפל הוא – כּאבר זה שאין לו ערך מחוץ לגופו; ובגזירה־שוה הם קופצים אל הכּלל, ובאים לידי מסקנה, שאין בּו יותר מבּפרטיו. – מי שאינו שותה מן הבּאר – מה יעכּבו מלירוק אל תּוכה?…
ועל־פּי החשבּון בּקרתּם של המסתּכּלים נכונה: האפס אפס הוא בּכל צירופיו. אולם עלוב הוא החשבּון שאָבד את נושאָיו, ועלובה הבּקורת שחתרה תּחת נקודת־תּמיכתה; ששניהם בּאים לבטל, ונמצאים בּטלים. הדין מלח־העולם הוא, ומלח הוא מן הדברים שמעוטם יפה ורבּוים מקדיח. אם יש להתנגד להליכה בּעצימת־עינים, שמביאָה לידי עולם מעופּש – מה נאמר לבקורת מתּוך־עמידה, שרוצה בּמלח מבּלי עולם?
שוללים הם היחסנים, כּבני־מינם מן ההדיוטות, אלא שההדיוטות שוללים מבּפנים והללו מבּחוץ. שלילתם מורכּבת, שהיא מושפּעת מן התּכונות שבּמזגה עד כּדי שנוי־אופי. התּכונות הנותנות לה את גווניה היסודיים אלו הן: 1) הליצנות; 2) הרצינות.
כּת ראשונה: יחסנים־ליצנים.
מתמדת בּיותר וניכּרת ביותר היא שלילתם של אלה מן היחסנים, המחוננים בּכשרון להתלוצץ. הליצנות כּשהיא לעצמה יש בּה כּבר מן היצר והיכולת לבטל: יצר לבקש את הצד הפּרוע שבּדברים, ויכולת להתענג ולענג על גילויו. זכה אָדם־ליצן לצאת בּשלום מעניני “רכוב ומנהיג”, הריהו מדיח בּלעגו את הפּרוע בּאמת: חסיד מבער את הרע – וסותר, וצדיק מטאטא את המגוחך – ומבדח. חטא, או נפקד עליו עוון אחרים, ונפגע – הרי עלבּונו מקלקל את השורה, ובמקום למרק את המדות הנפסדות או המגוחכות, הוא נועץ עוקצו בּנמוסי־החברה בּכלל, בּקלים כּבחשובים. דופי לא יחסר בּשום דבר; אולם החס על מעשה־יצירה מוציא מזה, שיש לשקול שכרם של דברים כּנגד הפסדם, וזה – דיה לו אחיזה כל־שהיא, שיפסול את הכּל ולחלוטין. ואת הכּל הוא מעביר תּחת שבטו – גם את עצמו; יוצא מן הכּלל רק ערך אחד – הליצנות: היא דנה ואינה נדונה.
יובינל המוכיח בּזעם, ודיקנס המייסר בּבת־צחוק, זכו לליצנות עם חסידות – ונעשו סותרים. מולייר, שלא היה מן הסובלים על קדוש־השם, זכה למצוא דרכּו – ונעשה בדחן מולך בכפּתו; מצפּה היה לשלחן מלכּו, אך כּשהתעורר בּו “חוש המשורר” איים על מגינו – שיעזבהו. סוויפט לא זכה – והוציא רוב חריפותו על דברים שהיו למטה מן הלעג או למעלה ממנו. היינה השתּמש בשלשה עטים – בּאחד סתר, בּאחד בּדח ובאחד שלל: בּנוח עליו רוח־הסתירה, התגדר בּחרב־גבּורים יותר מבּכתר של שירה; כּששב לעצמותו, אָסף סממנים – “שמש, עצים, פּרחים, מים, ואהבה” – והרכּיב מהם נפלאות; וכשנסתּלקה ממנו מדת־האהבה, היה ה“שמש – ענין לחכמי־השיעור, העצים – טובים להסקה, הפּרחים – לקלאסיפיקאציה, והמים – לחים”. אלה הם ארזי הליצנות; ולא מעטים הם הליצנים ממדרגה שניה, שבּמקומם הם נוחים ומבדחים, וכשתּועים לשדות־זרים – לשאלות־היום – הם מקנטרים ומאררים.
אחד מכּהניה של הליצנות – דריידן – הגדיר אותה, אָמנם, באופן אַחר: לדעתּו, אין היא אלא האמנות “להגיד בּריש־גלי לבני־אָדם את מגרעותיהם, ללעוג למעשיהם – הבל, ולמחשבותיהם – הבל־הבלים”. אבל נוגע־בּדבר היה בּעל הגדרה זו, את השבח ראָה ואת הנגע לא ראָה: רק חלק מהם – הזוכים – מכוונים למטרה מופשטת כּמחשבות ומעשים; האחרים, שאינם־זוכים, פּונים אל החושבים והעושים. ומה זה נקל מלעבור את הגשר שבּין המעשים לעושיהם? כּל המעשה – הבל, רדיפה אַחרי הצל; והטרודים בּו? – פּתאים־גאים, יולדי תוהו־ובוהו המתאַמרים לעושי־מעשה־בראשית. טורחים־לבטלה שכּאלה למה הם ראויים? – לא לחמלה, כּי החמלה באָה רק בּמקום שיש תּקוה לתקן – ולפתאים־גאים, שאינם מודים בּמומם, אין תּקנה; הוה אומר, שאינם ראויים אלא להיות לצחוק בּעיני הפּקחים הרואים. והילכך דנים הם, הרואים אפסות בּמה שאחרים מרגישים ישות, את החברה בּצחוק, שבּו משקיעים הם את תּקיפותם על כּשרונם המיוחד.
קול עלבּונם הוא, הקורא: חצי נקמה!
חצי נקמה – כּי יש בּשחוק שני סממנים: האחד – לעג, המוחץ ומרעיל, והשני – בּדיחות, המדשנת גם בּהכאיבה לב. הלעג נראה כּכסות לנקמה, והבּדיחות – כּחנופה נאה של רודף־אַחר־ממשלה. ושתּיהן, הנקמה כּחנופה, בּאות שלא־מדעת: הנקמה – שאין הליצן מכּיר בּכּח הדוחפו להתלוצץ, והחנופה – שאינו תמים עד כּדי להאמין שיוציא ממנה תּועלת. ואיך יאמין – והצחוק מעיד על התיאשות מן הממשלה ועל פּרישה מן המחנה! זכר לדבר: שהציירים שבּהם, מטפּלים בּחיצוניותן של בּריות בּחבּה יתירה. וכך יאה להם: החיצוני רואה את התּוך בּגוון ובדמות של צעיפו; ואַף זה שהסתּכּלותו עמוקה כּדי לראות את הנפש וכל סתריה, כּשמנסה להראותה לאחרים, אינו מראה עד שילבּישנה גשמיות יתירה.
מליצנים בּעלי כשרון פּעוט אין לפחוד: הקהל מכּיר מיד לאָן מלגלגים אלה מתכּוונים לירות – ומתרחק מעליהם. ממי צפויה סכּנה? – מבּעלי הכּשרון הגדול: שבעים ושבעה חבלי־קסם ניתּנו להם בּשביל לאסור את הקהל, האוהב חיי־שעשועים; ובעונג האמנותי, שמביאים לו, הם נוטלים ממנו את כּח־התּנועה לגמרי.
מיתה־בנשיקה. –
אַרבּעה טפּוסים בּליצנים: רתחנים ומיושבים, מתקלסים ורחמנים. שנים ראשונים – לפי בריאות הנפש, ושנים אַחרונים – לפי גדולתה.
טפּוס א': ליצנים־רתחנים.
לקויים שבּליצנים לועגים – וכאבם בּמקומו עומד. הגלמידות־מאונס כּבדה עליהם מנשוא, ואפילו בּלעג אין כדי להפיג את צערם ולהמציא להם נחמה. הם מתחכּמים, אָמנם, וגוזרים על ה“ענבים” שיהיו “חמוצים”, אבל תּאבונם אינו יודע התחכּמות ואינו משגיח בּגזירה; הרעבון דורש שבר. כּדרך כּל תּאוה־לבטלה, מתהפּך תּאבונם הריקן לאש של רוגז על מעצוריו, וזה מרתּיח עמו את בּן־אונו הלעג וממלאהו התמרמרות על בּני־החברה, רעי־הלב, ההולכים לדרכּם בּשלוה ואינם משגיחים בּאחיהם, העומדים שלא ברצונם. שני הקולות – קול הצחוק וקול כּאבם הפּרטי – בּוקעים ועולים, פּעמים ממוזגים יפה ונשמעים כּאחד, ופעמים מעורבּבים ונשמעים זה אגב־זה, – ומרעימים על הכּל שהוא תוהו־ובוהו של רע ומכוער, מעציב ומגוחך, מבּלי שיטרחו בסדור הפּרטים. כּי מעוצר־כּאב נטרפת עליהם דעתּם עם בּדיחותם, ולעגם פּורץ פּגום, קטוע, מבולבּל – וצורב.
בּבחינת עוקץ הוא כּלי־זינם, ובקרתּם – עקיצה מאררת.
טפּוס בּ': ליצנים־מיושבים.
בּריאים שבּכת הליצנים, כּשהם בּאים לידי נסיון ונכשלים, עוד נשאר בּהם די כח להשתּיק את קול הכּאב הפּרטי, שמגיע להם על־ידי הפּרישה, ולהבליע תּביעת־עלבּונם בּצחוק; רק שריטתם מורגשת, וצפּרניהם אינן נראות. מכּירים הם בּבריאותם כּבשאָר מעלותיהם, ומשום זה דעתּם מיושבת עליהם ומעשיהם בּסדר נעשים. מגבוה הם משליכים חכּתם אל תּוך ה“בּצה” שלרגליהם, וכל מה שיעלו בה מן המגוחך הם מפשיטים עירום ועריה, בּודקים בּסדקיו, מנתחים לחלקי־חלקים, מתבּוננים אל כּל פּרפּור, וממשמשים כּל תּא; ותוך כּדי־מעשה הם שבים ומנערים את כּל הבּתרים, ודנים אותם כּגוש אחד. הרחמים רחוקים מלבּם, אַך נקמתם המלאָה משככת את חמתם, וממתּיקה את גזר־דינם על המציאות; בּאין שבח אחר, רואים הם לה זכות במה שהיא חזיון המשעשע את הלצים. “דיינו שאָנו חיים בּעולם זה, אשר אין כּמוהו כשר לבדח את הדעת” – אָמר אחד מהם.
אזמיל בּידיהם של אלה, ולעגם מלא ובוטח – הוא ההתּול המנתּח.
טפּוס ג': ליצנים־מתקלסים.
אלה ואלה יש מהם מיוחסים לדבר אחד, שכּל רכושם הרוחני אינו אלא בּפיהם, או בּעטם, ואהבת־עצמם גדולה מעצמם. מקנאָתם לנפשם נבצר מהם להסיח דעתּם מן החברה, מקניאָתם, ולסקור אותה בּמלוא היקפה; ומצרות־השקפתם סמויות מעיניהם כּל השלשלות שבּהן היא מרותּקת. ואפילו אותם היודעים פּרק בּתורת הדיטרמיניות ופוסקים כּמותה להלכה – כּופרים בּה בּמעשה, מפּני שעם היותה מקובּלת בּהכּרתם אין לה שורש מתּחת לסף־ההכּרה. בּמעמקים שוררת בּם הנטיה להתיחס אל החברה כּאל בּעלת בּחירה גמורה, שבּרשותה להניח ממעשיה הפּעוטים ולעסוק בּחשובים מהם (וחשוב הוא בּעיניהם כּל מה שאין היא עוסקת בּו); ואם אינה נוהגת כּך, אלא שמה לה לעיקר דוקא את הטפל – לה הכּלימה, ומוסר כּלימתה – עקיצה מלאָה ארס או התּול רוה אַכזריות.
לעגם נוטף בּוז ומלא שמחה־לאיד – כּטבע הקלסה.
טפּוס ד': ליצנים־רחמנים.
ויש בּהם בּני־עליה, שיחוס־העט הנו רק חלק מיחוסם, והכּשרון משועבּד בּם ליתר מעלות־הנפש. חסידים אינם – ולהקריב עצמם בּשביל הצבּור לא יתּכן להם; אבל נדיבים הנם – ויאה להם להעלות עצמם עם הצבּור. האצילים הללו משתּחררים מקנאָתם, ומתרוממים מעל לעצמיותם ומעל לחברה. משם הם מתבּוננים בּה, ומכּירים בּמשטרה ההכרחי שבּפנים; משקיפים על סביבותיה, ורואים את הגבולות הצרים הסוגרים בּעדה ואת העול הכּבד אשר עליה – גבולות־ההשגחה ועול־החיים – שמבּחוץ. הכּרתם אומרת להם, שבּכלל אי־אפשר להרוס את הגבולים ולהסיר את העול; ואליה נלוית ההרגשה, שהם אין בּכחם גם להרחיב את הגבולים ולהקל את העול. מהזדווגותן של הכּרה אובּייקטיבית והרגשה סובּייקטיבית אלו, נולד בּם ההיקש מנפשם על אחרים, לאמר: כּשם שאין בּנו כּח להרחיב ולהקל, כּך אינו בּשום אָדם. ולמראה אבנים דלות־גאות, האסורות אל אַדמתן מתּוך הכרח ונתעות להאמין שמאהבה הן חובקות אותה; למראה בני־אָדם אסירי־החיים, המתהדרים בּשלשלותיהם, – מתעורר אָמנם לעגם לתפקידו, אבל לבּם לא ימלאם לשפכו עד שימתּיקוהו בּמדת הרחמנות. ובשעה ששפתותיהם מתעוותות בּצחוק מבטל, מתמלאות עיניהם דמעה רותחת; הצחוק והדמעה מתמזגים זה בזו, ואָז מתפּרץ אותו הקול הפּלאי, שכּל השומעו מעלע דמעותיו – וצוחק.
לעג מהול בּרחמנות, אם אופי של עקיצה או של התּול לו, אינו מנסח: “מה פתאים־גאים הללו עושים?”, כּי אם: “שלמה פתאים־אומללים הללו חיים?” – כּך שואלים הם בּרוגז מלא רחמים, ונדים לבני אָדם־וחוה, רמה ותולעה, הנולדים ואוכלים ושורצים ומתים – והכּל בּלי טעם.
לעג מר הוא, שממרר את חיי המלקים כּחיי הלוקים בּו.
אלה הם אַרבעת הטפּוסים שבּכת־הליצנים. שנוי־המזג מפרידם לטפּוסים שונים, והתּקיפות הכּבושה מאחדתּם למין אחד – לשוללים, שחריצותם היתירה מתבּזבּזת ויוצאת בּרפּוי ידי אחרים. ההבדל שבּין שני הטפּוסים הראשונים – בּין עוקצים למנתחים – בּרור ונפרץ הוא, ואין לשוב אליו; לא כן ההבדל שבּין מתקלסים לרחמנים: זה טעון בּירור.
למתקלסים נבקש דוגמות לשוא; ומן הדין הוא: העושר רודף אחרי העשיר, וסתם בּעל־כּשרון רוח־יתירה לו גם מצדדים אחרים. אם יקרה שיקימו החיים בּעל כּשרון ונפש פּחותה, הרי כשרונו אָחוז בּעצמיות חולפת ואין מה שיציל שמו משכחה. בּשעת הדחק ולשם אַסמכתּא מותּר אולי להראות כּאן על הגדול שבּליצני אַנגליה – יונתן סוויפט: מי שעטו היה אָדון לאמת, ועבד לתאוה; שמכר כּשרון גדול ופורה, בּמחיר השבּעתה של נפש קטנה וזוללה; שכּרע לאשר בּז, ובזה לאשר כּרע לו; ששמש כּל מפלגה ומפלגה בּזמן שהיתה היא השלטת, ושלח אַחריה לשון מיד כּשהכּיר בּה סימני כשלון או הסחת־דעת ממנו; – איש, שכּל דבר המנבּל כּבודו היה לפי טעמו. מדוה ושאָר מיני פורעניות מימי ילדות, תּהפּוכות־אַחר־תּהפּוכות בּארץ מולדתּו, תּאות־השררה, אהבת־הבּצע וצמצום־הרוח, – כּל אלה כּבשו את יחסנותו ושעבּדו לזמן־מה את כּשרונו למושל זה או אַחר, שבּידו היו המפתּחות למלוי תאותו. אבל – יחסן שמחל על כּבודו, אין כּבודו מחול; ובהשיגו את האפשרות, היה כּשרונו נוקם בּמיטיביו על השעבּוד־לשעבר, ומבזם ומחרפם, כּכל מה שאפשר לו לבעל כּשרון־טוב עם לב־רע, שפּגעים רעים אפפוהו ונוולוהו.
“ראויה הצדקנות לאהבה ולכבוד; אבל מה נעשה, ובעולם השפל הזה הנה מקור רעה למחזיקיה!” – כּך אָמר אותו הפכפך, והנסיון המר דבּר מתּוך פּיו.
גם מן הרחמנים קשה להביא דוגמות; אבל קשה – משמע אפשר. הקושי בא משתּי סבּות: האַחת, שבּני־עליה מועטים הם; והשנית, שאין אָדם עולה שמה בּדרך ישרה וגלויה. קודם־כּל מנסים הרחמנים את מזלם בּמעשים לישובו־של־עולם: אולי ינצלו!… אבל הגדולות החברתיות הן למעלה מכּחם, והקטנות – למטה מכּבודם; ולפיכך הם מניחים את העבודה החברתית החיובית, ויוצאים לעמוד מן הצד ולהסתּכּל משם בּרחישתן של נמלי בני־אָדם. ראשית פּעולתם שם היא, לפתּוח פּה בּצחוק עולב; אַך גדולתם מרגיזה עליהם את רחמנותם, ומגחוך פּשוט לאחרים הם מתרוממים ויוצרים אותו לעג מסתּגף, שמרירותו שבה אל מקורה. – מי שמבקש ראיה לדבר, ילך אצל סירבאנטס, שבּימי עלומיו ערך בּעצמו “דון־קישוטיות”, ולעת זקנתו הציגה לראוה. ולאיש עברי אי־אפשר שלא להזכר כּאן בּר' מנדלי עם סוסתו ונמליו, אשר מק"ק קבּציאל עד כּרך שיחור, ומעשי תקפּן וגבורתן, ענין ומרודיהן. –
בּין הליצנות והחסידות רובצת תּהום בּלתּי־מגושרת, ואַף־על־פּי־כן אין הזדמנותן מן הנמנעות; בּכל אופן, לא מעטים הם הסותרים שיודעים להשתּמש בּליצנות בּשעת הצורך. בּיחוד דומה השלילה הליצנית לסתירה, כשהיא במדרגת אצילותה; וגם כּאן יש דמיון – ומאחוריו רקע מבדיל. התּוכחה של בּן־הנביאים קשה ומרה, ומוסרו של הרתחן קשה ומר; מלשון סותרים מפכּה חמלה, ושפתי ליצנים נוטפות רחמנות. עד כּאן דמיון; מכּאן ואילך הבדל: התּוכחה קוראת לזעומיה בּנים־טועים – שסופם לחזור ועוונם יכופּר, ואילו הרחמנות מכנה אותם עבדים־שוטים – שאין להם גאולה; החמלה מוחצת ומבקשת רפואָה, והרחמנות יוצאת ידי־חובתה בּספיקת־כּפּים; החמלה מנחמת גם חובשת, והרחמנות אַף דברי נחמה אין עמה – כּי כל כּחה אינו אלא בּפקיחת עיני העורים, למען יראו באסונם שאין ממנו מפלט, ולכל היותר היא משתּתּפת עמהם בּשתית כּוס־הלעג שמסכה להם.
הללו – גואלים־מצרה, והללו – אַחים־לצרה.
כּת שניה: יחסנים־רצינים.
פּחות מן הליצנים נוטים הרצינים שבּיחסנים אל השלילה: תּש בהם יצר־הבּטול, אַף משוללים הם אותו נשק החד וקל לטלטול – הצחוק. כּנגד הישן – האזרח שהכּל חייבים בּכבודו – אין כּובד־ראשם יפה כל־עיקר; לפיכך הם מראים גבורתם כּלפּי החדש – גר זה, המסיג גבולם בּשעה שצריך להיתּרם. ובזה מתישבת התּמיה, שכּת המשכּילים, העשירה בּכחות מן ההמון, מתנגדת לחידושים חברתיים יותר ממנו. אין לתלות את הדבר בּספּקנות, שהרי מאמינה היא בתועלת מעשיה שלה לא פחות מן ההמון בּשלו. משמרת יותר מן ההמון ודאי שאינה ואי־אפשר לה להיות: החקירה בּטבעה מוכיחה שהיא נוחה לקבּל את החדש בּכלל, וההתבּוננות בּמעשיה – שהיא זריזה להכּיר בּערכּו. רק בּשעת התחדשות חברתית מחזיקים רוב המשכּילים בּנושנות, – אין זה, אלא מפני שכּבוד שררותם נוגע בּדבר.
יחסני בני־ישראל לא נסחפו בּהמונם בּשום תּנועה חברתית שקמה באומה, למן מלחמות הקנאים ועד הציוניות. וישראל אינו מיוחד בּנדון זה.
יחידים מן היחסנים “בּוגדים” בּמפלגתּם: תּלמידו של נחום־איש־גמזו נושא כליו של בּר־כּוכבא; מילטון “לב־אשה” קושר כּתרים לקרומויל מגן־הבּרזל; פּקח ושנון כּנורדוי כּפוף להרצל ההוזה. אַך אלה וכיוצא בהם יוצאים־מן־הכּלל הם, ואת סבּת יציאָתם יש לבקש ואפשר למצוא בּתנאים יוצאים מן הכּלל: בּאהבה בּלתּי־תלויה־בדבר לאישיותו של המנהיג בּיחוד; או בּאהבה שכּזו לזולת בּכלל. אהבה למנהיג – כּשה“תּלמידים” מוצאים בּ“רב” מה שחסר לנפשם או מה שממלא אותה, והולכים אַחריו על יסוד שותּפות־הנפשות או על יסוד קרבתן; ואהבה כזו הלא רק מקרה היא. אהבה ממין שני – אהבה לזולת – יותר ממקרה היא: אחד משני יסודות החיים; אבל בּמה דברים אמורים? – בּמדה בּינונית. התקרבּנות בּמדה יתירה – כּזו של נשיאת־עול בּהתמדה – סגולתם של יחידים היא, והיא היא שמהפּכת שלילה לסתירה.
שני טפּוסים בּרצינים: א) מתנגדים; בּ) בּטלנים. מתנגדים – לחדש, ובטלנים – מפּני הישן; והגורם הפּנימי לשנוי־הצורה – כּח־הסתּגלותם אל הסביבה או עקשנותם כּנגדה.
טפּוס א': רצינים־מתנגדים.
תּלמידי־חכמים המסוגלים לסביבתם, או שכּח בּהם לסגלה אליהם, דרכּם נכונה לפניהם ושלום בּיניהם ובין החברה. אימתי? – בּימי שלוה, שאָז הם אדוני המצב. אבל בּשעת־חירום, כּשחדשה חברתית מתרגשת לבוא וצרכי יום־יום נדחים מפּני צורך־השעה, רואים הם אַנשי־השלום סכּנה לממשלתּם; ובעת־לעשות כּזו הם מבטלים עצמם מן התּורה, וקמים ואומרים גם הם: גבּורים אָנו! – אַף לומדים להשתּמש בּכלי־זינם של אויביהם, ואוסרים מלחמה על המלחמה: גוזרים עליה מפּני הטומאָה, בּודקים ומגלים בּה דרך־כּסל, צופים לה אַחרית רעה, ובכל כּח־האַבטוריטה השמור עוד בּידיהם מימי השלום, הם מחרימים אותה.
תּלמידי־חכמים – חכמתם יורדת עמהם גם למערכות המלחמה, והיא שעומדת להם להפריז על עוון החברה ולהצדיק את נפשם, על־ידי טענות בּשם האמת והצדק, והעלמת הפּניה העצמית. נוסף לזה יש להם שכנים טובים: חסידים, הקמים על אותה תּנועה מתּוך קנאָה לאמונתם, שנפגעה על־ידיה, ולוחמים עמהם בּשורה אַחת ובאופן אחד – בּהריסה. ואלא מעתּה, בּמה יכּירו בּין שוללים לסותרים בּמדרגה זו? – בּדרכי מלחמתּם ובטיב כּלי־זינם: הלוחמים בּו, בּחידוש, מלחמת־מצוה – לוחמים “בּשגעון”: בּהתלהבות ובהתמדה, בּהפקרת־טובה ובמסירת־נפש, “בּכל נפשם ובכל מאודם”; והלוחמים בּו מלחמת־כּבוד, עושים מלחמה “בּתחבּולות”: דוחים אותה לשעות הפּנאי, לאַחר שיעשו כל צרכיהם, ונזהרים מלהעמיד את טובם – וקל־וחומר את נפשם – בּסכּנה. ומסתּבּר: זה – שליחות מוטלת עליו, לגבּה בּטלה עצמיותו, וחייו ערבון הם לשלומה; והלה – טובת־עצמו מפעמתהו, היא סבּת התקוממותו, והיא גם שמשגיחה עליה, כּי לא תביא לו רעה תּחת טובה. הכּהן מכבּה בּדמו את שרפת מקדשו – ואינו מחזיק טובה לעצמו; והפּניה שוקלת את הסכּנה הפּרטית כּנגד השכר הפּרטי, ובחשש של הפסד היא קוראת: הרף!… וכן בּכלי־זינם: של הסותרים שנונים, ושל השוללים משוחים בּרעל. “יש [דבר מאת ה']: בּיד מלך בּבל תּנתן” – נוהם האחד; “יעלו עשבים בּלחייך ובן־דויד עדיין לא בא” – פּוצה פיו השני.
ואחרי כל זאת יש מקום לטעות בּהם, לפי שבּמדרגה זו קרובים השוללים לסותרים קורבה כפולה, חיצונית ופנימית. הפּנימית – דמיון בּעודף־כּח ושאָר רוח; והחיצונית – שהם תּקועים בּגלגל אחד: אויב אחד משותּף לשניהם, בּמערכה אַחת הם נצבים כּנגדו, ובאמצעי אחד הם אוחזים, ואלו ואלו משקיעים בּאמצעי את מאודם – אלה לשמו, ואלה לשם המטרה שמאחוריו. היפּלא, איפוא, מה שאין הרואים מבחינים בּיניהם, ובעוד שהדנים־מרחוק רוקדים כּנגד השוללים ומכבּדים אותם בּשם “סותרים”, מתקשרים הנוגעים־בּדבר על הסותרים ומגנים אותם בּשם “שוללים”!… בּשר־ודם קצר־ראות – מי זה יתרעם על שאינו צופה למרחוק, או על שרואה בּאחרים מהרהורי־לבּו? –
ולא אחרים בּלבד טועים בּם אָז; גם בּעלי־הדבר עצמם אינם מכּירים לפעמים בּ“יראָתם”, ומחליפים אותה בּצרתה. אבותינו שמרו לנו דוגמה של גלגול כּזה בּתולדותיו של שמואל הרואה – אחד מאלה הגדולים שזקנותם בּיישה את ילדותם. בּעודנו נער, ונר־אלהים הדולק לראשו טרם יכבּה, הוא מגיד לעלי את המראה הקשה מבּלי כחד דבר: מעשה סותר; אחרי הסתירה – בּנין: בּנין־עם; ומבּנין – לשמירתו: ממשלה. ולעת זקנתו, כשניטלה ממנו ממשלתּו ונגדרה בפניו הדרך לבנין ושמירה, – הופרדה הסתירה ליסודותיה: מפּני הרוגז נמוגה ההתקרבּנות, ונשאַר אַך צורך־השלטון; אָז נשתּפּכו שלילותיו השונות לשלילה אַחת – שלילת ההנהגה של יורשו, שמרד בּאפּיטרופּסותו. לחכם ונביא שכּמותו לא קשה לכסות על פּניתו בּתורה נעלה: “החפץ לה' בּעולות וזבחים? – כּי הנה שמוע מזבח טוב!”… זה כּחם של גדולים, שהם מוציאים מים אַף מן הסלע… ומצד התּועלת המוסרית המוחשת, אפשר שנוח היה לנו כּיום הזה אילו נעלם מאתּנו המקור הלז; לא כן מצד חקירת־הנפש ובקשת־האמת: אלה מחייבות, שנחזיק טובה לאבותינו על שמסרו לנו ספּורי־מעשיות בּאורם וצלליהם. “כּי הנה שמוע מזבח טוב” – אבל מה שקדם למצוה זו מלמדנו, כּי חובת השמיעה, שהנביא מטיל על המלך, לא מפּי הגבורה יצאָה; המסתּכּל בּ“קנקן” זה רואה לפניו טובת אלהים, והתּוהה עליו מריח בּו ריח הפּרטיות… אָמנם, תּוכחתּו טעם־סותרים עוד נשאַר בּה, שהיא נכוחה ואינה משתּדלת למצוא חן; אבל אימתי הוא משתּמש בּה? – כּל עוד שבּטוח הוא בּכח שלטונו מלפנים; כּשנפוג אותו כח, הריהו מפחד פּן “ישמע שאול והרגהו”. נתן הנביא, שלא היה חלקו בּין רודפי־ממשלה, לא כך הוכיח: בּימים־כּהלכתם חלש הוא, ומקבּל עליו עול מלכות־האָרץ כּעול מלכות־שמים; אך גבּור הוא בּיום דין, ואָז הוא קורא בָּאזני מלכּו החוטא את הקריאָה “אַתּה האיש!” – ואינו יודע פּחד, או שיודע – וכובש אותו: “אלהים דבּר – מי לא ינבא!” –
טפּוס בּ': רצינים־בּטלנים.
תּלמידי־חכמים שסביבתם פּולטתּם גם בּימי שלותה, מאין בּהם לא כח־ההסתּגלות ולא כח־הסגול, מחוסרים תּנאים כּשרים לגילוי כשרונם כּטבעו, ובדחקם הם אוחזים בּשלילה גם בּשעה שרחוקים ממנה תּכלית הריחוק – היינו בּימי שלוה חברתית. אולם הזמן גורם, שתּחול הקללה על ראשי עצמם: כּי, מכּיון שהם יושבי־אוהל ובחברה אין פּרץ, אין כּחם כּנגדה אלא בתרעומות ודברי־בטול, הנאמרים על־פּי־רוב אַך בּשפה רפה; ומעכשיו – בּמה תתפּרנס תּאות־נקמתם, שנצתה וחומר לשרפה אין לה? – בּנפש בּעליה.
גאים שבּהם מתבּודדים בּ“חבית”, בּתוך המונה של עיר, ומשם הם מסיחים צערם על רוע ההנהגה, קלקול המעשים, ואפסות היש. והענוותנים נעים־ונדים מצבּור לצבּור, מתאָרחים שעה קלה פּה ושם – ושבים בּלתּי־מרוצים אל אָהלם. בּחביונו הם מנסים לעסוק בּתּורה – כי היא חייהם – וגם היא לא תשקיט געגועיהם, מפּני שיותר משיונקים הם צריכים להיניק – ודרישה אָין. מחוסר מטרה, רפויה גם התּורה בּידם; הם נודדים מהשקפה להשקפה, ואין להם אחיזה אַף בּאַחת מהן. ורק סגולה אַחת נשארת להם לנחלה – הקללה.
הנה כּי כן: בּעלי כשרון, בּעלי תורה ובעלי רצון טוב – ואין להם חלק לא בעולם־הזה ולא בעולם־הבּא. ממונים הם על המפתּח הפּנימי, והמפתּח החיצוני אינו ברשותם. ומה תועיל לאָדם זכותו להכּנס לטרקלין, אם הפּרוזדור סגור ומסוגר בּפניו?
ומאַחר שהם הסובלים, חברתם בּמה זכתה לרחמים? – בּזה ששכולה היא. צערם וצערה – הראשון מוחש יותר; אולם כּל המחשב ומוצא, מאַין בּאים לו כּשרונות וכחות ליחיד, ולאָן הם צריכים לשוב, – אי־אפשר שלא יכּיר בּשלילתם של אלה האובדים: הכּח פּקדון הוא עם בּני־חלוף; ומי שנחל מדור־הולך ולא הנחיל לדור־בּא, גזילת־הכּלל בּתוך נפשו – ובטלנותו היא שלילתו. –
הבּטלנים מתקרבים עוד צעד אל הסותרים, בּזה שמתיאשים מן העושים ומוחים נגד המעשים. אבל כשתּאזין להם, לא תשמע מעין אותה מחאָה נמרצה, היוצאת מלבּותיהם של קוראי־התּגר הקרואים מבּטן. קריאָה שסותרים מחרידים בּה נפשות, כּשהיא נשמעת על שפתותיהם של השוללים אינה מעוררת אלא רחמנות ומנוד־ראש.
* * *
בּכמה ממדרגותיהם נראים בּעלי־השלילה כּבעלי־יאוש; וראוי לעמוד על הדבר.
הפּסימיות הגמורה קוסמית היא, דורשת לגנאי את סדרי הבּריאָה כולה, עד עילת־העילות; ופסימיות זו של השוללים חברתית בּלבד היא, וגם בּחברה מוגבּלת היא על־פּי־רוב בּאותו חלק שאליו בּעליה מרותּקים. הפּסימיים הראויים לשם זה מנבּאים לרע בּין בּעניני־הכּלל ובין בּעניני־עצמם; בּעוד שהללו “עורבים” הם רק בּעניני־הכּלל, ובמה שנוגע לעצמם ובשרם הרי הם כּבני־אָדם, ואפילו בּני־עליה שבּהם, שמתרוממים מן החברה אל העולם ומלואו, מוציאים את עצמם מן הכּלל. אלה רואים את הכּל בּגוון אחד, שחור; ולאלה צבעים שונים: צבע שחור לחברה, וצבעים־כּהלכתם למה שמחוצה לה… זאת ועוד אחת: אלו כּופרים בּדמע, והללו – בּבת־צחוק.
אמת, שאין הדמיון מחוסר־יסוד: חלק משוללים אלה – הבּטלנים – עומד ממש על הגבול, בּמקום ששלילה ויאוש נושקים הדדית; ובכלל מקופּל בּהם, בּשוללים, גרעין של פּסימיות, שכּשמוצא לו קרקע ליניקה – בּצורת חולי המקנן בּנפשם או פּגעים חיצונים כּבדים מנשוא – הוא מתפּתּח וגדל ופורש בּם צלו. אַך היא הנותנת: שלילה מביאָה לפעמים לידי פּסימיות, ובכן – אין מהותן אחת.
ג. חתימה
כּדי להוציא מלבּם של חובבי־הטעות, יש צורך בּדבר למסור מודעה ולהטעים את המובן מאליו: כּל החלוקים והדקדוקים, שנאמרו בזה, אינם אלא ציונים בּדרך המחשבה, שיקלו את ההתבּוננות בּענין המדובּר; ולא נשתּטה אָדם לקבּוע דפוסים, ולהתּיך בּהם ולפיהם את הנשמות השונות. לא הרי המחשבה האנושית הרפה, כּהרי המציאות המגוונת; שזו מדמה ומבדילה בּזה אַחר זה, וזו מדמה ומבדילה בּבת־אחת. ומכּאן שתּי תשובות לטוענים: –
ראשית – יסוד אחד משותּף יש לסתירה ולשלילה. פּעמים שאָדם פּותח בּסתירה, ממזגה בּהמשך עבודתו בּקרובתה; ולסוף, כּשההרגל לסתּור נעשה אצלו טבע, ובנין לסתּור אין, – הוא מסיים בּשלילה גמורה. ולהפך: פּעמים שהשוללים מבקשים בּסתירה רגלים לשלילתם, למען יקנו לה לבּותיהם של בּני־אָדם תּמימים; ובגלל טובת־הנאָה זו הם שוכחים להפּרד מן הסתירה, ומחזיקים בּה, בּדיעבד, לשמה. – אוליבר קרומויל פּתח בּסתירה: פּנה בּנין נפסד, והקים בּמקומו בּנין נהדר; ובינתים, כשחזה מזלו שעתידה ממשלה להנטל משושילתּו וכי בכלל סתר ובנה לשוא, – עבר על דעתּו ועל דעת קונו, ויצא לתרבּות־אַכזריה. ודויד בּן־ישי פּתח בּמה שפּתח; אַך השעה שחקה לו – וימצא מכון־עולמים לעמו, ממשלה לזרעו, ושם־טוב לעצמו.
ושנית – היסודות של שלילה וסתירה משמשים בּערבּוביה. בּעיון אָנו מכריעים לצדו של זה או של זה, לפי רבות מנתו ממנת חברו, ומונים את בּעל שני היסודות על צד האחד; אַך בּמציאות אין בּעלי שלילה מוחלטת, כּמו שאין עסקנים לשם־שמים שלא יהיה ביניהם מקום לקנאָה ותחרות כּלל – כּי על־כּן בּשר־ורוח גם שניהם.
* * *
וכי יצחק לך אָדם לאמר: האם לא מגוחך הדבר, ליחס את הטוב שבּליצנים־היוצרים ואת הקל שבּמחרחרי־ריב לשורש־חברתיות אחד?
וענית ואָמרתּ לו: לא, לא מגוחך הוא החזיון, כּי אם מעציב. מעציב הוא לאָדם בּר־הכּרה לפרות ולרבות בּתוך “סדר” של חיים, שבּו יש תּקומה רק לשודדים או לשדודים; שמשעבּדים ומשועבּדים פּועלים ונפעלים בּו – ובונים משהו, ושאינם מהם – גורלם התרשלות ועמידה, ולא עוד, אלא שמכשילים גם אחרים בּדרך.
“עושר שמור לרעה”…
כּשאָנו רואים בּפורענותם של סותרים, שנוטלים חלקם וחלק חבריהם בּהתקרבּנות ונוחלים קלון ומכּות בּחייהם, – יש לנו מקצת־נחמה בּאמונה השלמה ששכרם צפון לעתיד־לבוא; אַך בּמה נתנחם על אבדן השוללים – אלה החוטאים ללא־תכלית, שאין להם לא משלות־הרשעים ולא מיסורי־הצדיקים?…
לונדון.
נדפּס ב“השלוח” כרךְ כ"ב, חוברות א‘, ג’ (שבט – ניסן, תר"ע).
ממלחמות הרוח
מאתשלום דב בר מקסימון
(קטע).
גם בּעולם־הרוח אין מפלט משלטון־העריצות של המזל.
יש, ושני רעיונות־תּאומים נאצלים ממקור־המחשבה ויורדים להאָחז בּספירת־החיים. האחד נקלט בּספירה החדשה, משריש ומתאַזרח, והשני נדחה משם, מצטמק ועבש; זה הולך ומתפּתּח ומתחוור ומתגבּר, וזה תּושש וכהה ומתנוון והולך. בּמה תּלוי גורלם? – בּשנים, שהם שלשה, גורמים יסודיים: הגורם הראשון הוא טיבו של הרעיון עצמו, והשני הוא טיב הספירה שבּא לתוכה; והספירה מצדה תּסתּעף לשנים – לנושאי הרעיון, ולמערערים עליו.
א) טיבו של הרעיון עצמו הוא המצע לקורותיו: רעיון נכון, המתאים למושגי־הזמן, קרוב שיתקבּל על הדעת; רעיון בּריא, שיש לו אחיזה בּצרכי־החיים, עלול להכּנס אל הלב; והפּוכיהם, הרעיונות הבּאים שלא במקומם ושלא בזמנם, מוצאים את הדלת נעולה בּפניהם. אולם מזלו של רעיון חדש אינו מותנה בּטיבו בּלבד: יש תּורה נאה, המונחת בּקרן־זוית ואין פּוקד אותה; וכנגדה תּורה נבערה, הכּובשת את הלבבות המונים־המונים. התּורה העלובה, שלא קמו לה נושאים אמיצים, או שפּגעו בה מתנגדים עריצים – גויליה הם תּכריכיה; והמוצלחת, שזכתה למפיצים קנאים, או שפּגשה בהתנגדות כּושלת – לה השמים גם האָרץ. – דברי־ימי־האָדם מלאים וגדושים דוגמות של אמתּיות נעלבות ושקרים מוצלחים; הפך בּם – ותמצא.
בּ) טיבם של נושאי־הרעיון פּועל בּהפרדה מטיבו של הרעיון עצמו: תּומכים נאמנים ומפיצים נלהבים – מועילים לכל תּורה שהיא, בּין תּורת־אמת בּין תּורת־פּלסתּר; לראשונה הם מוסיפים חיזוק, ואת השנית הם מעטים צל של אמת. וכנגד זה, מחזיקים קטני־לב משפּיעים מצמצום־רוחם גם על תּורה־משמים להמעיט דמותה, ומכּל־שכּן שאין מהם תּקוה לתורה דלה ועניה, הנזונה מן הנדבות.
ג) טיבו של הערעור, הכּולל התנגדות חיצונית ובקורת פּנימית, פּועל בּהרכּבה עם טיב הרעיון עצמו: סם־חיים הוא, הערעור, לרעיון נכון, וסם־מות לרעיון־שוא. השקר ירא מפּני ההתנגדות והבּקורת, ובורח מפּגיעתן – ובצדק, כי דייהו בּעמלו שהוא עמל, לקנות לעצמו זכות־קיום מזויפת; והאמת, להפך, צריכה להתנגדות ובקורת, ומשתּוקקת להתנגש בּהן, וכרבות תּוכנה כּן יגדל משושה עליהן.
ואַשרי הרעיון ההגון שהקים עליו מערערים לפי ערכּו, מפּני שעל־ידיהם אינו אלא מתפּתּח ומשתּלם. מלחמת־מגן לו, לרעיון, והיא המעוררת לפעולה את כּחותיו וסגולותיו: צרים אורבים לו
מבּחוץ, משתּערים להבקיע מצודתו, וחותרים לקרקר יסודותיו – יגבּיר הוא את השמירה, יבצר את חומותיו, ויכונן את אשיותיו; בּנים קמים בּו מבּית, ותופסים אותו על לקוייו, אַף דנים אתּו על פּגמיו – יבדוק הוא בּעצמותו, יפשפּש בּתכונותיו, ויבקש לעצמו תּקנה. ומתּוך־כּך הוא מוציא אל הפּועל את הטמיר בּו בּכח; מסגל לעצמו מה שלא הספּיק לרכּוש בּשעת “חבלי־לידה”; מזדכּך מן הפּסולת, שדבקה בו בּדרכּו; מנתּח ומרחיק מקרבּו את החלקים המיותּרים, המזיקים לשלמותו; בּא לידי הכּרת ערכּו וערך זולתו, ונפטר עם זה מעודף־הגאוה, המצוי בכל עצם בּעל־התפּתּחות בּתקופת שגשוגו; מגלה טיבו האמתּי לסביבתו, שבּה הוא משתּדל לקנן. ובאופן זה הוא תופס את מקומו הראוי לו, ונאחז ומשריש בּו.
ואוי לו לרעיון ההגון שלא זכה למערערים הגונים, כּי בלעדיהם אי־אפשר להתפּתּחותו שתּהיה שלמה. שלום לו, לרעיון, מסביב – לפיכך הוא נוטה למנוחה, ונותן לכחותיו הנרדמים שיתדלדלו: ההתנגדות הרפויה פּוטרתּו מדאוג למצבו, ולא כל־שכּן לתקונו והשתּלמותו; חוסר־בּקורת מרגילהו להשלים אל מומיו; בּאין פּחד־אויב, הוא יורד מעל המשמר ומפתּח כּלי־זיינו; הנצחון בּלי יגיעה מביאהו לידי הפרזה בּערכּו ובטול ערך זולתו, לידי רבּוי־בּענפים ומעוט־בּשרשים, לידי שלוה ובטחה אפילו בּשעה שהסכּנה קרובה. ובאופן זה נשאר הרעיון גולם, בּעל־מום, ושאינו בּן־קיום.
“יאה סכּנה לגבר” – אָמר הפּילוסוף־הפּייטן הגרמני; והוא הדין בּרעיון שבּבחינת “גבר”. אימתי? – בּזמן שהסכּנה יודעת חוק: כּלומר, שההתנגדות בּאָה בּמועד הנכון ובשעור הראוי, והבּקורת כּשרה היא. אבל אם עורר עליו הרעיון החדש התנגדות מוקדמת או מופלגת, או שפּגעה בו בּקורת פּסולה, הבּאָה עליו בּעקיפין ובעלילות־שוא, – אָז אַך מארה הן לו. הרעיון גר הוא עדיין בּספירת־הרגשים – ובהתנגשו בּגלוי בּהתנגדות תּקיפה, אזרחית, לא תעמודנה לו צדקתו ואמתּותו להוציאהו בּשלום מן הסכסוך; ואם חפץ־חיים הוא, על־כּרחו שיסתּגל אל הסדר הקיים, בּמדה שיפסיד צורתו המקורית. הרעיון אורח הוא בּספירת־המחשבה – ובפגוע בּו בּקורת פּסולה, המתאַנה לו, ומיחסת לו מה שאין בּו, ותובעת ממנו מה שאינו חייב, ונפרעת ממנו על מה שלא אָשם, – היא מתעה אותו להאמין בּמה שהיא תולה בו שלא בצדק, וגורמת לו שיתכּחש למה שיש בּו ויתגדר בּמה שאין בּו; ומכּיון שבּא לידי זיוף הכּרת־עצמו, בּא לידי זיוף עצמיותו. אם כּך ואם כּך, שתּי דרכים אבלות לפני הרעיון שהורע מזלו: או מפּלה, או חיי־נוול; או מיתה יפה, או מיתה בּלתּי־יפה.
* * *
כּללו של דבר – “אצילות” ו“יצירה” דומות זו לזו בּמלחמת־הקיום: כּמו בּממלכת־היצירה כּן בּממלכת־האצילות אין נצחון ומפּלה תּלויים בּערך הפּנימי בּלבד. הקיום מותנה בּהסתּגלות העצם אל סביבתו; ולא כל הראוי להתקיים מוכשר להסתּגל, ולא כל המוכשר להסתּגל ראוי שיתקיים. סביבה ותּרנית מעודדת לפעמים גם גרעין צנום־שבּצנומים, וסביבה זעומה משמידה גם את הגרעין המלא בּעודנו בּקפּוליו; פּרצה קוראָה לגנב, וכלב עז־נפש מבריח את האָח הבּא ממרחקים.
לונדון, תרע"א.
נדפּס ב“העולם” שנה ששית, גליון א' (ד' שבט, תרע"ב).
שכר מצוה
מאתשלום דב בר מקסימון
“אַל תּהיו כּעבדים המשמשים את הרב על־מנת לקבּל פּרס” – הורה קדמון. והחקירה בּזמננו חוזרת על הלכה עתּיקה זו ומסבּירה אותה על־פּי דרכּה: רק האָדם הבּינוני נושא נפשו אל הפּרס; בּעוד שהגאון – הוא ה“צדיק” בּלשון הקדמונים – עומד ומצווה לעבוד את קונו, או את חברתו, שלא על־מנת לקבּל פּרס. אָנוס הוא לכך, מטעם עודף־הכּח ושאָר־הרוח שהופקדו אצלו לשם זה מתּחילת בּרייתו1.
הקדמונים – אריות שמתו, ואין משיבים עליהם. ואולם האריות החיים – דבריהם טעונים הגהה. חכמים אלה סותמים את דבריהם ואינם מפרשים, בּאיזו דרך הגיעו לכלל דעה זו – אם על־ידי ההסתּכּלות בּנפשם פּנימה, או על־ידי ההתבּוננות בּנפש זולתם. ואָנו מה נענה אַחריהם? – אם בּשם ההסתּכּלות הסובּייקטיבית הם נבּאים – המאמין יאמין; אך אם בּהוכחות מן ההתבּוננות האובּייקטיבית הם בּאים אלינו – יש תּשובה.
אָדם בּעל נשמה־יתירה אי־אפשר לו בּ“שב ואַל תּעשה”, מפּני שפעת כּחותיו, הסוערים בּקרבּו וקוראים: הבה לנו מוצא! – על זה אין מערער. אולם המוצאות יתּכנו על אפנים שונים, רצויים ובלתּי־רצויים; בעוד שהכּח, המבקש לו את המוצא, עוור הוא ואינו מבחין בּין מוצא רצוי לבלתּי־רצוי. יש לך אָדם שבּא לעולם בּשעת רצון, והוא זוכה שיהיו כּל השערים נפתּחים לפניו וכל הזרועות פּשוטות לקבּלו; ויש בּני־אָדם שנולדו בּשעה של זעף: כּל כּוס שהם מוזגים לצבּור, הצבּור שופכה להם על פּניהם. מה יעשו אלה וישכּכו את רוגזו של כּחם, המתפּרץ להגלות? – יש מהם המכתּתים, על־ידי כח זה עצמו, אתּים לחרבות, ומניפים אותן על הצבּור שבּעט בּמנחתם; יש הנכנסים לפני־ולפנים שלהם, ומשקעים אותו כח בּבנין עולמות דמיוניים, התּלויים על בּלימה; ויש הפּורשים לקרן־זוית ומבלים כּחם בּחירוק־שנים. דרכים אלה אינן שוות לפני האָדם והחברה, אַך שוות הן לפני הכּח שהגיעה שעתו להשתּחרר מאסוריו; לו אַחת היא, אם יצא בּפעולה חיובית או יתבּזבּז בּמעשה שלילי, אם ילבּש צורה של בּטלנות או יתנדף בּרוגז ודאבה – ובלבד שישתּחרר. ואיזהו המלאך הממונה על הכּח העוור הלז, להטותו מדרכים בּלתּי־רצויות ולהוליכו בּצנור־הזהב – בּצנור ההפראָה החברתית? – מלאך זה פּרס שמו; הוא ולא אַחר.
מה טיבו של הפּרס המבוקש? – דבר זה תּלוי בּתכונתו של המקבּל, הזוכה בּו. מי שטובת־עצמו קודמת אצלו לטובת־הכּלל, מבקש בּשכרו מעין־המתגבּר של הנאָה פּרטית; ומי שטובת־עצמו משועבּדת אצלו לטובת־הכּלל, הנאַת־הכּלל היא שכרו. ומי יעיד לו על מעשיו, שהם הנאָה לעולם? – הודאַת בּעל־דין – הלא הוא הצבּור – תּעיד: מחזיק לו הצבּור טובה, לזה שמשמש לפניו – הרי הוא רואה בּדבר סימן טוב למעשיו, שהם מביאים בּרכה לעולם; ובכח הכּרה זו הוא מוליך את שפע כּחותיו בּדרך הרצויה לו ולחברה. אין הצבּור מודה בּערך עבודתו – סימן רע הוא רואה בּזה למעשיו, סימן שאין בּהם מועיל; ובאין מטרה לפני כחותיו, הם מתפּרצים אל אשר יפרצו ויוצאים לבטלה, להוותו להוות חברתו.
צא וראה, כּמה רב מפּח־נפשו של אָדם הוגה דעה, בּהודע לו כּי רעיון זה, שהרה והגה, אינו חדש בּתכלית החידוש, אלא “גלגול” – גלגולו של רעיון שכּבר היה לעולמים. לצער מה זה עושה? ממה־נפשך: אם משום עודף־כּחו, המבקש תּקון בּפעולה, – הרי לבש צורה כּרצון בעלים; ואם משום זכות־יוצרים, הראויה לו, – כּל העושה פּרי בּבחינת יוצר הוא, בּין שחדש הפּרי בּמינו בּין שאינו חדש. ואלא מפּני מה נופל לבּו של זה? – על־כּרחך אַתּה אומר: מפּני מתּן־שכרו, שקופּח על־ידי מה שקדמוהו אחרים. לגבּי היוצר, כּל פּרי, ואפילו זה שאינו חדש בּמינו, יצירה הוא; אַך לגבּי החברה אינו כך: זו אין דרכּה לברך אלא על הבּכּורים בּלבד; וכל יוצר שלא זכה לבכורה, מונעת היא ממנו גם את הבּרכה.
וכאן אַתּה מניח מקום לטוען, שיבוא ויטען: משפּט זה, שהוצאת על האָדם הגדול, כּי חושש הוא לדעת־הקהל, אין לו רגלים. דוק ותשכּח, כּמה ענוים קמו לה לחברה האנושית, שהיו עובדים עבודתם לרבּים מבּלי הזקק לדעת־הקהל כּל־עיקר, והתמידו בדרכּם אַף־על־פּי שהיתה זרועה חוחים. היתּכן, שכּל אלה הסובלים על קדוש דעותיהם, משמשים על־מנת לקבּל פּרס היו? –
הן! כּמוהם כּשאָר בּני־חלוף אינם פּועלי־חנם. ואם יש בּיניהם הבדל, מלבד ההבדל בּטיב שכרם, אינו אלא בּמועד התּשלומים: שכּל בּני־חלוף מצפּים לבוא על שכרם בּיומם, ובני־העליה – לאַחר שקיעת שמשם; אלה נושאים עיניהם אל בּני־דורם, ואלה נושאים נפשם אל בּני דור־יבוא. וסבּתו של הבדל זה מונחת בּטבע הענינים: האָדם הבּינוני אזרח־ההוה הוא – בּו הוא נטוע, ממנו הוא יונק, ובשבילו הוא נושא פּרי, – ומן הדין הוא, איפוא, שיראה עולמו בּחייו; ואילו בן־העליה – שרשי נשמתו יונקים מן העבר ונופו שלוח אל העתיד, בּעוד שבּממשלת ההוה גר־תּושב הוא, – ומה לו ולבני־זמנו, כּי יבוא עליהם בּשטרי־חוב? דור־יבוא, שיהנה מפּריו, הוא אַך הוא יברך עליו.
אמור מעתּה: אלו ואלו משגיחים בּדעת־הקהל ומביאים אותה בּחשבּון מעשיהם. אלא שהבּינוני מטה אוזן לשמוע מה יאמרו הבּריות בּני־זמנו; ובן העליה, שאינו חי מפּי הקהל המתהלך בּארצות החיים, משוה לנגדו תמיד את משפּט הדורות הבּאים.
ואם תּמצא לאמר: בּני־אָדם, שכּל חייהם צל־עובר – מי ערב להם, כּי ינצל שמם משיני הזמן ויזכּו לחיי העולם־הבּא? –
חושם יגיד להם. החלוצים הללו, השלוחים מטעם העתיד לרגל לפניו את החיים, חוש־המשפּחה הם מביאים אתּם לעולם. חוש זה הוא השם בּפיהם את שירת־העתיד, שאותה הם משוררים כל ימי נודם בּדור־נכר; בּכחו הם מקבּלים יסורים בּאהבה ומתנכּרים לחיי־השעה, יותר מכּפי שהורשה לבשר־ודם; בּאמצעותו הם מתודעים איש אל אָחיו בּן־משפּחתּו, גר־ההוה כּמוהו, בּעודם בּגלות־החיים; והוא הוא הערב להם, כּי לא יאבדו בתוהו – כּי דור־נולד יכּיר את נדחיו אלה ויכניסם תּחת כּנפיו.
תּמצית דבר: ראשונים ואַחרונים נכשלו כּאן בּדבר הלכה. אלה שדרשו לפנים בּשבחה של עבודת־חנם, היו דורשים בּשבחו של הנמנע; וכל הפּוסקים בּזמן הזה, שהגאון בּן־חורין הוא מדעת־הקהל לגמרי, מפריזים על המדה. כּשם שאי־אפשר למעשה־סתם בּלי התעוררות הכּחות לפניו, כּך אי־אפשר למעשה־צדקה בּלי נחת־רוח לאַחריו; ונחת־רוח זו היא היא מתּן־שכרם של צדיקים, אַחת הצורות שהפּרס מתגלה בּהן. לפי זה אין שכר עבודה, אבל יש שכר מצוה. רצונך לעמוד על טיבו של שכר זה? – שאַל אותו חכם מישראל, שנכנס ל“פרדס”, ויגדך: “שכר מצוה – מצוה”. כּלומר: ההכּרה, שאָדם מכּיר, כי מצוה בּידו – היא שכרו. ואלא מאי: ה“קולות הקוראים בּמדבּר” – היכן שכרם? – צפון הוא להם, לעתיד־לבוא. כּי שני עולמות הם: העולם־הזה והעולם־הבּא; וכנגדם שני סוגים של מקיימי־מצוה: אלה שבּחייהם קרואים חיים, ואחרים הקרואים חיים בּמיתתם. הראשונים ל“פּרוזדור”, והאַחרונים ל“טרקלין”.
* * *
ואנחנו, בּני ישראל? –
בּנים אָנו לעם גר־ההוה, שכּל נחמתו בּעניו היא זכרונות העבר ותקוות העתיד, ועל־פּי מדת היושר היינו צריכים להזהר בּזכויותיהם של בּני־העתיד אשר בּקרבּנו ולדקדק בּהן יותר מאומות־העולם, שיש להן חלק בּעולם־הזה. עם ששמעה אָזנו “וגר לא תונו, כּי גרים הייתם” – דין הוא שידע את נפש הגרים־שבּגרים, הלא הם בּניו יחידי־הסגולה, ולא יונה אותם מנחלתם. אבל מי בּעל עין מסתּכּלת, שראָה יושר ומציאות דרים בּכפיפה אחת? הדין והיושר מחייבים, שיהא ישראל הופך בּחיי קדמוניו ומשננם לבניו ולבני־בניו; ובמציאות – דרוש בּמציאות־חיינו ותורך: היכן ערשם של נביאינו ומחוקקינו? אַיה קברות גבּורינו? ומה עלה לשאָר נוטרי־כרמנו שבּכל דור ודור? והמעט כּי מצבת־זכּרון אין בּקרבּנו לבני־העליה, הנה גם את פּרים, אשר נועד לעמם, נשא הרוח ממנו לזרוע על שדמות אחרים ולהפרותן.
אין זכרון בּנו לראשונים!… אַל תּתפּלא, איפוא, בּראותך בּין אזרחי־העתיד שבּעמנו אנשים המועלים בּשליחותם. בּחייהם גרים הם בּארץ־לא־להם; וחושם אומר להם, כּי לאַחר מותם, כּשיגיעו לאַרצם וידפּקו על שעריה, לא יהי להם פּותח; – ובמה יחזק לבבם לעמוד לפני הצבּור כּפוי־הטובה ולשרתו ימים רבּים? – על־כּרחם שהם מתיאשים ופורשים לדרכים אבלות: יש מהם ממעיטי דמות־עצמם, המניחים חיי־עולם ועוסקים בּחיי־שעה; יש מהם ממעיטי דמות־אומתם, היוצאים לנטור כּרמי־זרים, בּתקותם למצוא שם את שערי העולם־הבּא; והערערים שבּחבורה כּובשים את יצירתם ונמקים עמה בּחרפּת השתיקה.
והייט־פּליינס, כ' טבת, תרע"ו.
נדפס ב“התורן” שנה שלישית, גליון ה' (אדר־שני תרע"ו).
-
עיין “פּרודוכסים” למאכס נורדוי, מאמר “החזקת טובה”, בתרגומו של ר. בריינין. ↩
רעיא מהימנא
מאתשלום דב בר מקסימון
בּכרך גדול אחד אשר בּאיי־הים עמדו, לפני כּמה שנים, שני אנשים מישראל – רב ותלמיד – ונפשם השתּוחחה בּקרבּם מפּני הדר גאון המראה אשר לפניהם: עמוד עמדו בּאוצר־אמנות אחד, לפני פּסל “משה” של מיכאל אַנג’ילו. התּלמיד בּן־בּית היה בּהיכל־האמנות הלז, והרב – אורח. אַך כּרב כּתלמיד, רוח בּקורת אַחת נוֹססה בּם: יצירה זו הנשגבה היא הגשמתו של המחוקק, שהיה אומר “יקוב הדין את ההר”; אולם היכן היא מדת האהבה והרחמים של הרועה, העומד בּתפלה “אַרבעים יום ואַרבּעים לילה” ומתחנן על עמו החוטא?… ואחרי דומיה ממושכה הניע הרב ראש ואָמר:
–היצירה נשגבה; אבל אין זה משה שלנו.
והדבר לא היה תמוה בעיניהם: אַנג’ילו, גאון־הפּסלים בּן־דתו היה, ומתּוך שפופרתה של אותה דת השקיף על החיים והאנשים, ואַף על משה בּכלל. דרך שפופרת זו מחויב היה מחוקק “הבּרית הישנה” להראות כּבעל מדת־הדין בּלבד, כּי אם לא כן – “הבּרית החדשה” מה חדשה?
מחשבה מעין זו היתה משותּפת לנשיהם, לרב ולתּלמיד. אַך בּדעתּו של התּלמיד נתעוררו לרגליה הרהורים אחרים, שהיו לו לבדו: הן הרב גם הוא אָמן –– אָמן־המחשבה, והוא אַף הוא נסה כּח־יצירתו בּציור דמותו של משה1. הנקה האָמן הזה, שכּולו עברי, משגיאָה שהוא מונה בּה אחרים? הצייר לנו הוא את “משה שלנו”, של האומה כּולה, או אַך את משה שלו?
מה טיבו של משה לפי ציורו היפה של הרב, של אחד־העם? –
אין הוא איש־מלחמה – שהרי מלחמתּו נעשית על־ידי יהושע.
אין הוא מדינאי – שהרי צריך הוא לאהרן, כּי יהיה לו לפה.
אין הוא מחוקק – שהרי יצר חוקים לעתיד־לבוא, ולא לדורו.
אלא מהו? – נביא הוא.
והנבואה מאַין נובעת היא? –
מהרכּבתן של שתּי מדות – מדת־האמת ומדת־הקיצוניות. מדת־האמת מחייבת את האָדם, שיהא בודק בּמציאות בּלי משוא־פנים ומכּיר אותה כּמות שהיא, עם כּל מומיה ופגמיה; בּעוד שמדת־הקיצוניות מונעתּו מלהשלים את מציאות זו הפּגומה. בּמצב כּזה, על־כּרחו שיהא האָדם נושא נפשו למציאות אַחרת, מתוקנת, העתידה־לבוא; וכל הצופה לעתיד־לבוא נביא הוא. גם עם ישראל מצוין בּשתּי המדות האמורות – מדת־האמת ומדת־הקיצוניות; על כּן יצר לו את דמות־דיוקנו של “אדון הנביאים”. היוצר בּצלמו צר.
ובכן נביא, ורק נביא, הוא משה – לפי דעתּו של הרב – כּי כן צר אותו כּח־היוצר של האומה. והאומה מה אומרת? – עמוס וישעיה, ירמיה ויחזקאל נגלה עליהם הדבּור וצוום להנבא; הנצטווה גם משה על הנבואָה? התּואַר “נביא” נגרר כּמו מאליו אחרי השם אליהו; המלוה הוא גם את שמו של משה?
לא, ישאו הגויים את השם “משה הנביא” על שפתם; אך כּנסת־ישראל, למקטנה ועד גדולה, יודעת את משה רבּנו, ש“קבּל תּורה מסיני”. אָמנם גם נביא הוא, ולא נביא־סתם, כּי אם ראש וראשון לנביאי־ישראל; אַף־על־פּי־כן אין מעמידים אותו בּמחיצה אַחת עם שאָר נביאים, ולא רק מפּני שהוא גדול מהם, אלא מפּני שהוא שונה מהם. והמסורת, מדי הגיעה לפרק זה, היא מדקדקת ומטעימה, כּי תכונה מיוחדת היתה לה, לנבואָתו: “ולא קם עוד נביא בּישראל כּמשה, אשר ידעו ה' פּנים אל פּנים”. נקבּע לו מדור בּפני־עצמו, ללמדך, כּי ההבדל שבּינו לבין נביאים אחרים אינו הבדל בּמדרגה בּלבד, אלא הבדל בּמחיצה: ששאָר נביאים (חוץ משמואל, שלפי דרשה אַחת היה “שקול כּנגד משה ואהרן”), הנבואָה היתה כּל עצמותם, ובמשה היתה הנבואָה רק חלק מעצמותו. הם הגשימו חזון־לבּם בּדבּור בּלבד, והוא – בּדברים ובמעשים; הם הזהירו את העם, והוא צוהו; הם בּקשו דרך אל לב בּני־דורם, והוא מצא את הדרך; הם ראו את החלום בּאספּקלריה מאירה ואת פּתרונו בּאספּקלריה שאינה מאירה, והוא ראָה גם את החלום גם את פּתרונו בּאספּקלריה מאירה. וכל עושה אלה אין התּואַר נביא מספּיק לו: נביא ומחוקק הוא.
אבל – תּבוא טענת הרב – “כּל מחוקק נותן תּורתו לבני־דורו, בּהסכּם לצרכי חייהם בּאותו זמן ובאותו מקום שהוא והם חיים בּו”; בּעוד “שמשה יוצר חוקים לעתיד־לבוא, לדור שעדיין לא בא ולארץ שעדיין לא נכבּשה”!
לא כל מחוקק.
יש מחוקקים המתהלכים בּתוך המחנה, ומתּוך כּך אין עינם תּופסת את הכּלל כּולו, כּי אם את החלקים הקרובים אליהם קרבת־מקום בּאותה שעה. כּל פּרץ שמזדמן לפניהם הם מתקנים בּו תּקון; אולם מפּני שהם סומכים בּזה על ההזדמנות, על־כּרחם שתּקוניהם מקריים ולקויים בּחסר, ואפילו הם עוסקים בּ“בדק הבּית” כּל ימיהם, אין חוקיהם מצטרפים לתורה שלמה. מחוקקים־לדבר־אחד הם. – יש מחוקק הנשא על־גבּי המחנה. זה תּופס את הכּלל עם כּל פּרציו בּבת־אַחת, ולפיכך אפשר לו לשים לפני בּני חברתו תּורה שלמה, המכילה תּקונים לכל פּרץ ובדק העומד בּעינו. הוא הוא המחוקק “הנותן תּורה לבני־דורו, בּהסכּם לצרכי חייהם בּאותו זמן ובאותו מקום שהוא והם חיים בּו”. מחוקק־לדור־אחד הוא. – ויש מחוקק הנצב בּראש ההר, וצופה משם גם את דורו גם את הדורות העתידים לבוא. הלה כּורת בּרית “את אשר ישנו פה, ואת אשר איננו פה עמנו היום”; כּי התּורה, שהוא מוריד עמו, מסוגלת להיות נחלת כּל אותם הדורות שצפה בּהם בּרוח־נבואָתו.
חלק קטן מתּורתו – החלק המתאים לצרכי בני־דורו ולהשגתם – הוא מגשים בּחייו; ורובּה הגדול הוא משאיר לבאים אַחריו, כּי יוציאוהו אל הפּועל, כּל פּרט בּזמנו ובמקומו. מחוקק־לדורות הוא.
משה־רבּנו מחוקק היה: עד היום אָנו נושאים נשים “כּדת משה וישראל”. אולם לא מן המחוקקים־לדור־אחד הוא, לפיכך לא צמצם תּורתו לבני־דורו בּלבד. בּראש הר־האלֹהים עמדו רגליו, ובתחתּית ההר נגולו לפניו אַלפי דור, אשר מהם ינק חזון־לבּו את חיותו; על כּן שב החזון והיה למחיה לכל אותם הדורות שהיו בּמעמד הר־סיני, שניזונו, ניזונים ויזונו ממנו, דור־דור לפי צרכיו.
אבל לא מחוקק ונביא בּלבד הוא. משה מוציא עם שלם מבּית־העבדים, בּוקע לפניו את הים, ממציא לו לחם ומים בּמדבּר־שממה, מקים לו אוהל־מועד ועושה לו ארון־העדות, מגין עליו מפּני כל צר, ובתוהו־לא־דרך הוא מפלס לו נתיבה. כּל אלה אינם מתּעודתו של הנביא או של מחוקק – מעשי־מנהיג הם. אמת, שאין משה עושה הכּל בּעצם ידו: אהרן, הדבּרן, הוא לו לפה; בּיהושע, גבּור־החיל, הוא משתּמש לזרוע; בּיתרו – לעצה; בּבצלאל – לאמנות, וכיוצא בּזה. אולם זה אחד מסודות גדולתו של המנהיג האמתּי – שהוא מניח לכל אחד מבּני עדתו מקום להתגדר בּו, ובאותה שעה הוא מדריך את כּולם כּלפּי מטרה אחת.
אין לך מנהיג ממדרגה ראשונה, שלא זכה כּי תהא מלאכתּו נעשית על ידי אחרים. יואָב נלחם בּבני־עמון, ונצחונו מוסיף עטרה לראש דויד; מעשה זה אינו פּרט – כּלל גדול הוא בּדברי־ימי־האָדם. ואם אַתּה מוצא מנהיג שאין זכר לשותּפיו־בּעבודה, תּדע לך, שהיה מנהיג שלא לשם־שמים ואָדם צר־עין, מתקנא בּחבריו ושואף ליטול חלקם בּזה ובבּא – על כּן כּסה שמם בּמשאון. אבל המנהיג לשם־שמים, כּמשה "עבד ה' ", שכּל חפצו להרבּות מדת הטובה בּעולם, – לא יצויר שישתּדל לקפּח שכר העוזרים לו בּעולם־הזה או להתנקש בּכבודם לעתיד־לבוא. לפיכך זכה כל אחד מסגניו, שיקרא שמו על מעשהו; אולם הרוח החיה בּפעולת כּולם – ממנו נאצלה.
שלש מידות נמנו כּאן בּמשה: נביא הוא, מחוקק הוא, מנהיג הוא. איזו מהן היא התּכונה היסודית שבּו, השליטה בּחברותיה? –
אין הוא מנהיג בּעיקר. מי שחביבה עליו ההנהגה לשמה, אינו מסרב ואומר “שלח נא בּיד תּשלח”; אלא, כּשמואל בשעתו, הוא עונה: “הנני כּי קראת לי”. זאת ועוד אַחרת: המנהיג, ואפילו זה שאין עינו צרה בּשלישיו, אין דעתּו סובלת עדה שכּולה מנהיגים; ובמשה אַתּה מוצא, שהוא שואף כּי יהיו כּל בּני עדתו כּמוהו: “המקנא אַתּה לי? ומי יתּן כּל עם ה' נביאים!”
אין הוא מחוקק בּעיקר. המחוקק, חביבה עליו תּורתו יותר מעדתו; ואם בּגדה בו עדה זו, הוא מחזר עם לוחותיו על עדות אחרות. ההפך מזה אָנו מוצאים במשה: הלוחות מפסידים אצלו כּל ערכּם בּו בּרגע שקלקל העם, והוא שוברם אָז אָרצה; תּחת אשר העם יקר לו מכּל־מקום, וכשאָמר לו ה': “הניחה לי ואכלם, ואעשה אותך לגוי גדול”, – השיב הוא: “והם עמך ונחלתך”. עם ותורה – העם קודם.
תּאמר: הנבואָה היא התּכונה היסודית שבּו? – גם זה אינו. הנביא מצווה ועומד להפקיר, בּשעת הצורך, את העולם־הזה ואת כּל אשר בּו, אַך לא את העולם־הבּא, כּי על כּן גר הוא בּ“פּרוזדור” ואזרח בּ“טרקלין”; ואילו משה מוכן ומזומן להקריב לטובת עדתו גם את חלקו לעתיד־לבוא: “ואם אַין – מחני נא מספרך אשר כּתבתּ”. קדושים, שנתנו חייהם על קדוש־השם או על טובת־הכּלל, רבּים הם בּישראל ובעמים; אַך כּולם מתו בּתקוה כּי מיתתם תּביאם לחיי־עולם, ואַף אחד מהם לא היה מתרצה להמחות מספר־האלהים. בּמדרגה זו אין לו חבר למושיעם־של־ישראל.
ואלא מהו שורש נשמתו של משה? –
שאַל את בּת־קולה של האומה ותגדך: בּן־עמרם רועה היה. בּארץ מצרים נולד, ארץ שבּה היה כּל רועה־צאן לתועבה; ובהיכל פּרעה נתחנך, מלך שהיה לו עמו למאכל ולמרמס; – אַף־על־פּי־כן לא נכבּשו בו מדות־הרועים, שהיו מוטבּעות בּגזע־מחצבתּו. משגדל, הוא נמלט מעמק־העבדות, שחצב הנילוס, ושב אל מקורו – אל המדבּר, המגדל רועים ובני־חורין, אל מרעה הצאן, ועם זה אל אלהי־אבותיו. לא בטיסה אַחת הוא מגיע למעלתו. בּמדרגה ראשונה בּוחנו הקדוש־בּרוך־הוא בּ“צאנו של בּשר־ודם”; בּמדרגה שניה הוא נמנה לרועה “צאנו של מקום”; ובמדרגה שלישית עובר צאן־הקדשים מרשותו של מקום לרשותו שלו, והמקום עצמו מעיד על זה: “לך רד, כּי שחת עמך אשר הוצאת ממצרים”. ה' אלהי אבותיהם, הנושא אותם “כּעל כּנפי נשרים”, מתאַנף בּהם בּשעת סרחונם ומסתּיר מהם פּניו; אַך רועם הנאמן אינו זז מחבּבם גם אָז: בּגבורה שאין לה דמיון הוא נלחם את מלחמותיהם עם אלהים ואָדם, ובסבלנות־של־אהבה הוא מסקל את דרכּם מכּל מכשול, עד הביאו אותם אל נויהם – עד ולא עד בּכלל. ובראותו כּי נטה שמשו לערוב ושליחותו טרם נתמלאָה, הוא אוצל מהודו על משרתו הנאמן וגבּור־החיל, וסומך עליו בּעודנו חי.
אָמרו לו ללואיס הי"ד, מלך צרפת: ראה, אַתּה יונק את לשד אַרצך ובני־עמך – ומשאיר הרס ואבדון לזרעך אַחריך! – השיב הוא: “מה לי ולעתיד? יבוא מבּול אחרי וימחה את הכּל”. זהו חשבּונו של מושל מבקש־הנאָה. – שאלו את אַלכּסנדר מוקדון לפני מותו: הנך הולך מאתּנו – ועל מי אַתּה נוטש את ממלכתּך העצומה, אשר יסדתּ בּחרבּך? – ענה ואָמר: “על התּקיף שבּכם; מאן דאַלים – גבר”. זהו הגיונו של אָדם שהכּבּוש רוח־אַפּו. – אבל הרועה הנאמן, כּשמגיעה שעתו להפּטר מן העולם, מה הוא אומר בּצוואָתו? – “יפקד ה' אלהי הרוחות לכל בּשר איש על העדה, אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם, ואשר יוציאם ואשר יביאם, ־ ולא תהיה עדת ה' כּצאן אשר אין להם רועה”.
פּתח בּצאן וסיים בּצאן. בּגלל צאנו שובר מחוקק זה את לוחותיו; למענו מוותּר הנביא על חלקו בּזיו־השכינה; ולשמו מוחל המנהיג על כּבודו. וכך יאה לו, לרועה, מפּני שכּל אלה הסגולות היקרות, שחונן בּהן, לא בּזכותו ניתּנו לו, אלא בּזכות עדרו. ומדרש־אגדה מסייע לזה: " ‘לך רד’ – רד מגדולתך. כּלום נתתּי לך גדולה, אלא בּשביל ישראל; עכשיו, שישראל חטא, גדולה למה לך?"
הנביא קיצוני הוא. האם קיצוני הוא גם משה? –
האפשר לו לרועה, משרת־העדר, בּקיצוניות?… צרכי העדר מרובּים ושונים הם, והרועה – הבּא לספּקם – חייב לכבּד את כּולם בּמדה שוה; בּעוד שבּעל־קיצוניות עלול להפריז בּערכּו של צורך אחד ולהקריב בּשבילו את כּל שאָר חבריו הצרכים. יפה קיצוניות לנבואָה; אולם אין ממנים את הנביא פּרנס על הצבּור. אליהו הנביא שנס את מתניו ורץ לפני אַחאָב איש ריבו, הדבּר שבּדור; ולעתיד־לבוא יהיה הוא המבשר, המפנה דרך לפני מלך־המשיח, ולא הגואל. לא קיצוניות דרושה לרועה, אלא מדות האהבה והשלמות. אהבתו לעדרו היא הכּח המניע שבּו, המדה המשעבּדת למטרתה את כּל המדות האחרות ואינה משתעבּדת; והשלמות נושאת כּליה של האהבה. דוק ותשכּח, כּי כל רועה מצליח – אשר “ה' עמו” – היה אָדם הקרוב לשלמות, אָדם שהכּל בּו: גם עצה בּצרה, גם גבורה למלחמה, גם כּח השררה, גם טעם מחוקקים, גם רוח נבואָה. גם, ולא אַך. וכן משה – אין הנבואָה המדה השליטה שבּנפשו. משה נושא את עדתו “כּאשר ישא האומן את היונק”; ומעולם לא ראינו נביא־תוכחה, הנושא בּזרועותיו “גוי חוטא”. לפי דברי האגדה, אין הקדוש־בּרוך־הוא משרה עליו שכינתו עד שהוא בּוחנו בּצאן: לרמז, שעיקר תּעודתו הוא רעית־הצאן, והנבואָה לא ניתּנה לו אלא לצורך זה.
אבל מה נשיב על שתּי הטענות הנמרצות, המסייעות זו לזו, כי “עם ישראל קיצוני הוא”, וכי “היוצר בּצלמו צר”? –
הטענה הראשונה היא הנחה שיסודה רעוע: בּדקנו ומצאנו בּעמנו קיצוניות לחיים, כּי טוב לו כּלב חי מארי מת, ועל יסוד זה החלטנו, כּי בכלל קיצוני הוא. אולם מסקנה זו מוטעית היא: הקיצוניות של חפץ־הקיום אינה מביאָה את בּעליה לידי קיצוניות בּשאָר מדות; אַדרבה, מחייבת היא את הפּשרה בּכל עניני החיים ושוללת כּל קיצוניות אַחרת, כּל העמדת החיים על כּלל אחד – ואפילו החשוב שבּחשובים.
עם ישראל אינו קיצוני; וקיומו יוכיח: אלולא היה עמנו מתפּשר, בּכל דור ודור, עם המציאות הזעומה של חיי עניו, – היה נמחה מתּחת השמים בימי דור אחד. וכעם כּן הגבּור הלאומי שלו, משה. צא וראה: אליהו, שהיה קנאי קיצוני, מה היתה תּקנתו? – נתחייב חובת גלות להר־חורב, מקום שעמדו עליו רגלי משה, ושם נצטוה מפּי הגבורה שימשח איש אַחר לנביא תּחתּיו, כּי – "לא ברעש ה' ". וכל־כּך השפּיעה עליו ההתיחדות בּהר זה, עד כּי נהפך מאָז והיה לאַחר – למלאַך־השלום, למשיב לב אָבות על בּנים, למבשר נחומים, לתשבּי המתרץ קושיות ואבּעיות, בּקיצור – למתפּשר ומפשר.
ואם יבוא עליך אָדם בּטענה השניה: היוצר בּצלמו צר – בּּצלמו של מי צר עם ישראל את משה? – אַף אַתּה ענה לו: בּצלמו. רועה היה ישראל מאָז ומעולם, וטעמו זה עמד בּו בּכל גלגוליו. בּנערותו נשא את ילקוט־הרועים על שכמו; וכשהתנחל בּארץ והטה שכמו לאת ומחרשה, עמד וקבע את ילקוט־הרועים בּחותמו: הרועה נעשה לו למשאַת־נפש וחזון־לב. מחזון־לב זה רקם העם את צורתו הנפלאָה של החלוץ בּמנהיגיו, של משה; ומחזון־לב זה הוא הולך ורוקם את צורת המאסף בּמנהיגיו, צורתו של מלך־המשיח. ולא בשר־ודם בּלבד – אַף את אלהיו צייר לו ישראל בּצלמו: “ה' – רועי”.
שיקאגו, שבט תרע"ז.
נדפּס ב“התורן” שנה רביעית, גליון ט"ז (כ' תמוז תרע"ז)
-
משה, על־פרשת־דרכים, חלק ג'. ↩
קרובים שנתרחקו
מאתשלום דב בר מקסימון
בּמועט המחזיק את המרובּה, כּדרכּו, תּאר אחד־העם את ערכּו הלאומי של הרצל, הנספּד אותה שעה, והכניסו בּבת־אחת למחיצתם של אותם “אשלי רברבי”, שבּהם תּולה דמיונה של האומה את פּניני־יצירותיה מדור־דור1. הקשה בּמבקרי מעשיו של המנהיג החי קלע זר־כּבוד לאישיותו של המנהיג המת, מבּלי סתור עם זה את דברי בּקרתּו החריפה. האם אַך מקרה מוזר הוא, שהעטרה שעטר לו גדל־מתנגדיו, הולמת את הרצל יותר משאָר עטרות, שעטרו לו מקורביו? – לכאורה נדמה, כּי כן הוא; אולם העיון בּדבר יגלה, שאין כּאן לא מקרה ולא זרות, אלא הגיון פּנימי.
המקורבים, ואפילו אלה שאינם סומכים על אמונת־חכמים בּלבד, סמוכים לרבּם בּיותר, עד כּדי לקוי־ראיה. קצרי־ראות שבּהם אינם תּופסים את צורת הרב כּל־עיקר, מפני ששקועים הם בּבדיקת הצורה לפרטיה, עד שכּל שרטוט ושרטוט שבּה ממלא בּשעתו את חוג־ראיתם כּולו. ובעלי העין החדה שבּתלמידים, המוכשרים לצרף את הפּרטים לכלל אחד, – אָמנם תּופסים את צורתו של הרב בּשלמותה, אבל את שעור־קומתו אינם משיגים אַף הם. סבּת הדבר גלויה: אין מודדים שום מצוי, אלא על־פּי השוואָה לסביבתו; ואילו התּלמידים, מתּוך קרבתם היתרה לרבּם, רואים רק אותו בּאופק שמיהם, ולפיכך נדמה להם כּאילו “מלוא כל האָרץ כּבודו” – כּאילו הוא עומד מחוץ לכל סביבה, בּין בּמקום בּין בּזמן.
מה שאין כּן בּחבר. מתּוך עמידתו על דוכן מיוחד ובמרחק הראוי, חוג־ראיתו מתרחב, והרי זה מסוגל לראות את בּעל־דינו בּמשבּצת של סביבתו, להכּיר את תּפקידו בּדורו וערכּו בּשלשלת הדורות שקדמו לו, ולשער את מהות המקום שהוא עתיד לתפּוס בּתולדות חברתו. וכפי שאחד־העם הוא היחיד, מכּל מספּידיו של הרצל, שלא היה כפוף לו בּאיזו מדה שהיא, והסתּכּל בּ“מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאָחור”, – לכן ראָה מה שלא הראו לאחרים, הלא הוא המדור, שנקבּע לו, ליוצר המדיני, בּחיי האומה ותולדותיה.
חברות זו, של שני המתנגדים הקיצונים, הרצל ואחד־העם, אינה אלא חיצונית; הצד־השוה שבּהם הוא – ששניהם שרים בּממלכת־הרוח, בּעלי־קומה ובעלי־קוממיות. אולם, כּשתּבדוק מעבר לחברות זו והלאָה, תּמצא בהם גם חברות פּנימית, מין קרבת־נשמות, שעליה נוסדה התנגדותם וממנה שאבה כּחה. ובזה אין הכּוונה לאמר, ששרשי־נשמתם של המתנגדים הללו היו דומים; שונים היו, אבל מתּחום אחד ינקו ולתוך גזע אחד נמשך לשדם. קרבת־נשמה זו היתה נעלמת גם מעיני הקרובים עצמם. ולפיכך אַתּה מוצא, שהיה עמוד־ענן מפריד בּיניהם, כּל זמן שהיתה ליצר שליטה בּהם; אבל כּשתּש כּחו של היצר, מיד נעלה עמוד־הענן, והחי הכּיר את המת והושיט לו ידו לשלום.
הרצל ואחד־העם – חברים, אַף קרובים קרבת־נשמה! היתכן? –
הן; ראויים היו להיות קרובים, אלא שגרמה גלות – ונתרחקו.
הרצל ואחד־העם אינם שמות־עצם פּרטיים, אלא סמלים של שני זרמים בּחיי אומתנו, זרם המדיניות וזרם הרוחניות.
מטבעם אין שני היסודות החברתיים האלה, המדיני והתּרבּותי, מפורדים; אַדרבּה, שלובים הם זה בּזה. וקיומם מותנה זה בּזה, כּכלי ותוכנו. הכּלי הזה אינו עיקר לעצמו, אלא טפל לתוכנו; לפיכך אינו ראוי לשמו, אלא אם כּן מסוגל הוא, בּין מפּאַת חמרו בּין מפּאַת צורתו, לשרת את התּוכן השמור בּו ולהגן עליו מכּל הפסד: משפיכה־לבטלה, מן המזיקים החיצונים, ומן הקלקול הפּנימי. והתּוכן מצדו, הרי תלוי הוא לגמרי בכּלי ובטיבו, ומחוץ לכּלי אינו אלא חומר־היולי, בּלי דמות מלבר ובלי אחדות מלגו. והיוצא מזה, שמדיניות ורוחניות – כּלי ותוכנו – אינן עשויות לחיות חיי־פרישות: למדיניות תּחסר אָז זכות־הקיום, ולרוחניות – אפשרות־הקיום; ואין להן, איפוא, תּקנה אלא בחיתּון… אימתי? – בּימי בריאות לאומית, שבּהם גדול כּח־ההרכּבה מכּח־ההפרדה, ויסודות־החיים השונים אחוזים זה בּזה, יונקים האחד מן השני, ומתפּתּחים כּאחד. אַך בּשעה שחיי־הלאום לוקים, וכח־ההפרדה עולה לגדולה, יתּכן שתּתפּרד החבילה של מדיניות ותרבּות; ולא עוד, אלא שהפּירוד יגרור אַחריו התנגדות ומלחמה, מלחמת תּוכן ערטילאי בּכלי ריק.
גם בּישראל־סבא היו שני היסודות הללו, המדיני והרוחני, מאוחדים. הדעה המוסכּמת, שהנבואָה – בּאַת־כּחה של התּרבּות הישראלית – היתה מתנגדת למדיניות בּהחלט, יסודה בּגזרה־שוה מוטעית. כּל זמן שהיתה שכינת־ישראל שרויה בתוך משכּנה הלאומי, לא בקשה הנבואָה לעקור את המדיניות, כּי אם למלא פּגימותיה, להשליט בּה את מדת־הצדק. רק משבּאָה מלכות־רומי ודרכה בנו גת, הביאָה המועקה פּירוד בּין היסודות הדבקים, ומתּוך כּך הוכשרה אצלנו הקרקע לבני־נביאים בּעלי־שלילה, שאגב צפּיה למלכות־השמים על הארץ שאפו לבטול המדיניות בּכלל והריסות בּית־חמרה של האומה בּפרט. שאיפתה של בּת־נבואָה זו לא נתמלאָה: המדיניות שנואַת־נפשה לא עברה ובטלה מן העולם, ו“מלכות־השמים” שלה לא הגיעה לידי התפּשטות־המדיניות כּל־עיקר; אלא שבּמקום הלבוש הלאומי, שפּשטה מעליה, יצאָה לחזר אחרי בּגדים שאולים, ומאָז היא תועה בּעולמות לא־לה, מזדווגת ליסודות מדיניים זרים – ויולדת “שדין ולילין”. חניכיה של אותה בּת־נבואָה סוטה, הם הם שלמדו גזרה־שוה מן הבּת על האם – מן הנצרות על היהדות – והוציאו לעז על הנבואָה הישראלית, שוטה־מלידה היא. אבל טעות־גויים יש כּאן.
כּל ימי בית־ראשון נלחמה הנבואָה בּנושאי־דגלה של המדיניות, אַך לא בּמדיניות כּשהיא לעצמה. המלך היה פּסול, יען כּי לא הלך “בּדרכי דויד אָביו”; אבל המלוכה כּשרה היתה. עם גלות־בּבל ירד פּירוד לעולמנו: התּרבּות הלאומית נקרעה בּעל־כּרחה מעל המדיניות ונשארה תלויה על בּלימה. הפּירוד לא הגיע אָז עד הנפש; חיצוני היה, ובחבלי־האהבה הפּנימיים לא נגעה יד המנתּק. הרוחניות היתה בּבחינת עגונה, היושבת ומצפּה לשוב דודה. הרוחני שבּנביאים, ישעיה השני, חזה על עמו גם את החזון המדיני היותר מופרז. בּינתים בּאָה המציאות האַכזריה ופתרה את החלום המדיני על־פּי דרכּה; ובתקופת־פּרס הארוכּה שלאַחר־כּך שלטה באַרצנו מדיניות פּרסית, חיצונית, לצד תּרבּות יהודית, פּנימית. לידי התחתּנות לא באו; אבל שכינתנו התרגלה בּימים ההם למצב שממותה, ונעשתה בחינת גרושה על־תּנאי. התּהום שבּין הנפרדות נתרחבה, אַך לא נתעמקה. וראיה לדבר: סמוך לאותה תקופה, כּשפּרצה היוונות לתוך גבולנו והתנקשה בּנפש האומה, שבו שתּי הנפרדות ונתאַחדו; מלכתּחילה נתאַחדו לשם מלחמה בּאויב המשותּף לשתּיהן, ובדיעבד הגיעו לידי אַחדות־לשמה. ומי יודע, עד מתי היתה קיימת אַחדות זו, לולא מלכי בית־חשמונאי האַחרונים, שקלקלו ואחזו בּמדיניות בּלתּי־כשרה, ונתנו בּזה פּתחון פּה לחסידים, אַנשי־הרוח שבּדור, שיערערו על המדיניות בּכלל. הפּעם בּא הפּירוד מבּפנים, אבל רק מצד אחד, מצד אַנשי־הרוח המתיאשים. המדיניות, עם כּל חטאיה, התנגדה אָז להתּרת הקשרים; עד שבּא שלטון בּית־הורדוס והגדיל את הפּירוד לרוחב ולעומק: בּימיו פּשעה המדיניות הישראלית בּמקורה, דחתה מלפניה את התּרבּות הלאומית בּידים וברגלים, והתחתּנה בּתרבּות נכריה – בּתרבּות הרומאית. ועדיין חיתה ופעלה בּלב האומה תּקוה, שהקרעים יתאַחו: גואל אַחר גואל קם ומשך אַחריו רבּים, בּכח האמונה כּי הוא יביא לעמו גאולה שלמה, מדינית ורוחנית. אולם כּשנכזבה גם תּקוה זו, גבר היאוש בּמחנה הרוחניים, והקיצוניים שבּהם עמדו ושללו לחלוטין את המדיניות הכּוזבה. וכאן אירע אותו הדבר, המתמיה ומובן כאחד: רוחניות זו החסידה, שפּרשה מן המדיניות בּגלל פּשעה בּלאומיות, היא עצמה יצאָה מכּלל הלאומיות. ללמדך, שנשמה לאומית הפּורשת מן הגוף מקצצת בּשרשי חיותה.
כּך עלה רק למיעוט של הרוחניים: לקיצוניים שבּהם, שכּפרו בּעיקר המדיני בּהחלט, בּרצונם הטוב, ובתרועת־נצחון; ומתּוך כּפירה מדינית בּאו לידי כּפירה לאומית. שונה מזה היה דרכּו של הרוב – של הרוחניים המפשרים, שפּרשו מן המדיניות על־תּנאי, בּאין בּרירה, ובשברון־לב. גם הללו הסכּימו על נתּוח הלאומיות העברית לשנים, וחתמו על גט־הפּטורין שנכתּב אָז בּין המדיניות והרוחניות; אולם בּאותה שעה עצמה היו מפנים לבּם ופניהם לירושלים החרבה ומתפּללים על החזרת שכינה לציון. מנצרת יצאָה הקריאָה: אראה בּנקמה; ומיבנה – אראה בּנחמה.
למראית־עין היה מצב־הרוחות דומה אָז לזה ששרר לפני מרד החשמונאים: כּמו בּתקופה הקודמת כּן בּתקופה זו היו חכמי־התּורה שוללים את המדיניות בּהוה, ומחייבים אותה לעתיד־לבוא; מוותּרים עליה בּחיי־המעשה, ומשתּעשעים בּה בּחיי־הדמיון. אבל בּעצם הדבר נשתּנו, בּמשך הזמן, הרוחות שנוי גמור: חסידים הראשונים נאספו אל דגל החשמונאים, הלאומיים השלמים שבּדור, ונשאו “חרב פּיפיות” לשם “רוממות אל”; ואַחרונים, לא די שמלטו נפשם מן ההפכה בּלי בושת־פּנים, אלא שסקלו את ארונם של הגבּורים הנופלים. מודיעין בּנתה חרבות־ירושלים, ויבנה נתמלאָה מחורבּנה.
ומשגברו הרדיפות של מלכות־רומי, ונכרתה מלב התּקוה לגאולה בּדרך־הטבע, – כּבש עמנו את יצרו המדיני לגמרי, וצמצם כּל הויתו בּ“שיור הזה”, בּרוחניות בּלבד. אָמנם, מקום נתבּצר למדיניות בּחזון־הלב, בּתקוה לגאולה בּדרך־נס, בּצפּיה לימות־המשיח. אולם בּאורך־הגלות נתיישן החזון וקסמו אָבד, התּקוה נכזבה פּעם אַחר פּעם ותוכה נחר, וימות־המשיח הלכו הלוך והתרחק מגבולות המציאות, ללא השפּעה על החיים והמעשים, חוץ מן ההשפּעה השלילית של “שב ואַל תּעשה” – האיסור לדחוק את הקץ. וכל־כּך היטבנו ללמוד מוסר מן הגלות, עד שבּסתרי הנפש הלאומית שבה ונתרקמה אותה ההשקפה העוכרת, שבּשעתה הוציאָה את חסידי־הגליל מכּלל האומה: הלא היא ההשקפה, כּי לאומיות ישראל פּטורה מן המדיניות.
וכשנתחדשה בּזמננו תּקות־התּחיה, ובקשה לשוב ולתקן צנורות־השפּעה בּין היסוד הרוחני והיסוד המדיני, – נזדעזעה הרוחניות והכריזה מלחמה על התּנועה החדשה. כּל זמן שהסתּפקו הגולים בּתפלה על הקמתה של “סוכּת דויד הנופלת”, דמתה הרוחניות, כּי הכּוונה בּזה אליה בּלבד, לסוכּה־של־מעלה; עכשיו, שבּאו אנשים מישראל ואָמרו, בּפירוש או בּרמז, כּי כוונתם לסוכּה־של־מעלה וסוכּה־של־מטה בּיחד, אַף השתּדלו להלבּיש את התּקוה צורת מעשה, – ראתה הרוחניות בּזה מעין הסגת־גבול, שאיפה לגזול ממנה את “חצי־המלכות”, שהיתה עד עתּה כּולה שלה. לפיכך קמו נושאי דגל הרוחניות מקציהם – כּמשמרים כּמתקנים, כּדתיים כּחפשיים – והתנגדו לתּנועה החדשה בּכל תּוקף. ונושאי רעיון־התּחיה מצדם, בּראותם, כּי קמו להם מתנגדים קשים בּשם הרוחניות, נתבּלבּלה דעתּם; ובמקום לבקש את סבּת ההתנגדות בּמקומה הנכון, דהיינו – בּתנאי הגלות המפרידה בּין אחיות, – תּלו את הקלקלה בּרוחניות גופה, אַף ראו בה יסוד מזיק, מעכּב־גאולה, שראוי לטהר את המחנה ממנו. בּאופן זה הגיעו שני המחנות לידי סתירה פנימית ויסודית: בּמערכה מזה עמדו הרוחניים, יהודים המצפּים לביאַת הגואל ומתנגדים להבאַת הגאולה; ובמערכה מזה – הציוניים, אַנשי־רוח הכּופרים בּרוחניות.
והתנגדות זו לתחיה שלמה, שהצטמצמה תחילה בּמחנה שכּנגד, התגנבה בּמשך ימי ההתנגשות אל תּוך מחנה־התּחיה עצמו. היו מן הרוחניים בּעלי אומץ־לב, שהכּירו בּרעיון־התּחיה, כּי הוא הוא חלומם משכּבר־הימים – ונתגיירו לשמו; אבל “גרים” אלה, גם אחרי הספחם אל המחנה החדש, לא קבּלו על עצמם את כּל עיקרי אמונתו. בּמקצת הודו לו – בּתחיה רוחנית; ואשר לתּחיה המדינית – היא נשארה אצלם בּבחינת “הלכה, ואין מורין כּן”. לרגלי המצב הזה נחלק המחנה החדש לשנים, לנושאי התּחיה המדינית ונושאי התּחיה הרוחנית. ואַף הם לא נמלטו מסתירה פנימית: הציוניים הרוחניים רוצים בּבנין ומוותּרים על יסודו, והציוניים המדיניים מאמינים בּתחית־המתים וכופרים בּמציאות־הנפש.
ואולם זהו אחד מקסמיה של התּחיה, שהיא מקרבת את המרוחקים־בּזרוע. גם מחנה־התּחיה שלנו, אַף־על־פּי שנחלק למדיניים ורוחניים, מכּיון שהמחלוקת לשם התּחיה היא, סופה להביא את בּעליה לידי שלום. הגלות קורעת, והגאולה מאַחה את הקרעים; ושאיפה לגאולה כּחצי גאולה היא. ולפיכך אַף עתּה, כּל אלה המודים בּתחיה, אַף־על־פּי שבּהוה חולקים זה על זה, סותרים במקצת זה את מעשיו של זה, ונראים כּצרים, – אינם אלא אַחים, המאוחדים על־ידי כח־הדוחף של העבר וכח־המושך של העתיד: העבר מחייב אותם להתאַחד, והעתיד יוציא את החובה לפעולה וימחה את עקבות ההתנגדות שבּיניהם. מי יודע את טיב היחסים, ששררו בּין עזרא הסופר ונחמיה הפּחה בּחייהם! אבותינו לא ראו צורך בּדבר להשאיר לזה זכר; ורק זאת הטעימו, כּי תכלית מעשיהם היתה אחת. והדורות הבּאים, שדנו מעשים על־פּי תוצאותיהם, הוסיפו ואָמרו, כּי גם ספריהם של עזרא ונחמיה נכתּבו בּיד אחת. ואין אלה דברי אגדה בּעלמא: אלמלא נחמיה ונעריו הבּונים, “איש חרבּו אסורים על ירכו – ובונים”, – לא היה נמצא מקלט לתורתו של עזרא; ואלמלא עזרא ותלמידיו, “הלויים המבינים את העם לתורה”, היה נמחה זכרו של נחמיה בּיחד עם נפילת החומה אשר בּנה.
כּל מה שיש בּכלל, אַתּה מוצא גם בּפרט.
הרצל ואחד־העם הנם שתּי אותיות בּנות שם אחד. הגויל, שעליו נכתּב השם מעיקרו, נקרע בּגזרת הגלות לשנים; אַך יש יד־אָמן שתּאַחה את הקרעים: אָמן זה – תּחיה שמו. בּתּחיה השלמה ישובו גוף ורוח של האומה לידי שווי־המשקל; ועם רפואַת הכּלל ימחקו סימני המחלוקת של האישים הפּרטיים. עוד רחוק היום, אַך אָנו הולכים ומתקרבים אליו – אל היום שבּו תּחזור שכינה אל ציון־של־מטה. בּיום ההוא יאָמר בּישראל על “מדינת־היהודים” ו“על־פּרשת־דרכים”, ששניהם נכתּבו בּקולמוס אחד – והדברים יתקבּלו על דעת השומעים.
עתידים אחד־העם והרצל, שיהיו נזכּרים בּנשימה אַחת, כּעזרא ונחמיה.
ניו־יורק, חשון תר"ף.
נדפּס ב“מקלט” כרךּ ראשון, ספר ג' (כסלו תר"ף).
-
עיין על־פּרשת־דרכים, חלק ג', בהקדמה. ↩
מעלה ומטה
מאתשלום דב בר מקסימון
אָמר ריש־לקיש: בואו ונחזיק טובה לאבותינו,
שאלמלא הם לא חטאו – אָנו לא באנו לעולם.
(עבודה־זרה, ה').
דרי־מעלה אין להם רגלים, ואין להם נגיעה בּקרקע; כּנפים להם, להתרומם בּעזרתן ממעל לממשיות העכורה ולרחף בּאַויריות הצלולה. ממרומיהם סוקרים הם בּנקל את המרחק, שלפנים ושלאָחור, בּשעה שהקרוב נעלם מעיניהם; אָזניהם קשובות ללחש של העתיד־לבוא, ואינן תּופסות את קול המונו של ההוה; טובלים בּטל־השמים, אַך אין להם חלק בּמשמני־האָרץ.
דרי־מטה אין להם כּנפים, לגבּור בּהן על חוק־הכּובד, המרתּקם אל העמק; אַך רגלים להם, הצועדות על האדמה לבטח. נהיר להם הקרוב, הנמצא בחוגם ומתּחתּיהם, אַך אין להם השגה בּמרחק; מוקפים חיץ של חיי־שעה, ושירת חיי־עולם לא תחדור בּעדו; נחלתם – משמני־האָרץ, וטל־השמים כּאַין בּעיניהם עד שירד אָרצה.
וגבול הושם בּיניהם: דרי־מטה, המהלכים, בּזים לעליונים קלי־האבר, שאין להם משלות־האזרחים; ודרי־מעלה, המרחפים, נדים לתּחתּונים כּבדי־הרגלים, שאין להם מיסורי־הנודדים. אַך אותו הגבול, המפריד בּין שתּי הרשויות, הוא גם המתווך בּיניהן; ובשעות של חלוף־משמרות, בּהשאר הגבול בּלי השגחה, נפגשים עליו מעלה ומטה ונושקים זה לזה – ומהתקרבותם נולדים בּני־תערובת: יצורים בּעלי רגלים וכנפים כּאחד, שפּעמים הם מהלכים ופעמים מרחפים, עתּים אזרחים ועתּים נודדים.
לא כל ילדי־התערובת שוים בּנחלת אָבות.
יש מהם שגדול חלקם בּשל־מעלה: הללו – רחיפתם קבע, והליכתם עראי; ענינם בּעליה, אַך מזמן לזמן הם נופלים אל העמק, או יורדים לנוח בּו – על־מנת לעלות. יש מהם שעיקר נחלתם משל־מטה: הללו – הליכתם קבע, ורחיפתם עראי; עסקם בּעמק, אַך מפּקידה לפקידה הם זוכים לעלית־נשמה חטופה. ויש מהם שקולים, שנחלו משל־מעלה ומשל־מטה בּמדה שוה.
השקולים אַף הם שבים ונפרדים לסוגיהם.
יש שקולים בּעלי־קרע, שמעלה ומטה מתרוצצים בּקרבּם תּמיד. בּושים הם בּרגליהם ומצטערים על כּנפיהם. בּעליה ראשם עליהם סחרחר, ובשפל גועל־נפש תּוקפם; שם תּובעת מהם הגשמיות את תּפקידה, ופה – הרוחניות; שם הם שואפים לשאונו של ההוה המנסר, ופה – לרחשו של העתיד הצנוע. וכך הם נודדים משלחן לשלחן, נקלעים מן הרעבון־ללחם אל הגעגועים־לאור – ואינם נהנים כּדי ברכה לא מזה ולא מזה; כּי הלא על כּן גלמודים הם בּשני עולמות.
יש שקולים בּעלי־פשרה, הנותנים למעלה את של־מעלה ולמטה את של־מטה. שתּי הרשויות שוכנות בּקרבּם, זו לצד זו, ואין רשות נוגעת בּחברתּה. שמחים הם בּשני חלקיהם, ובכל מקום שמזדמנים הם פּורשים כּנפיהם בּגאוה ופושטים רגליהם בּהרחבה. בּני־בית הם, בּין כּשמסובּים אל שלחן של־מטה, בּין כּשמרחפים סביב שלחן של־מעלה. טועמים משתּי הקערות – והכּל מתוק לחכּם; ועל הכּל בּרכּת־שובע בּפיהם.
ויש שקולים בּעלי־הרכּבה, המביאים את שני ההפכים שבּתוכם לידי מזיגה ועבודה משותּפת. הם הם הכּהנים אַנשי־הבּינים, המתווכים בּין עליונים ותחתּונים, התּלמידים בּישיבה של־מעלה ומורים בּישיבה של־מטה; הלומדים את שירת־העתיד, ומתרגמים אותה ללשון־ההוה; המורידים את האצילות מספירתה, כּדי להשפּיע מזיוה על דרי־מטה.
הנה כּי־כן: ההתחתּנות של מעלה ומטה, אצילות ועשיה – תּחילתה בּסתר ובאיסור, וסופה בּגלוי ובהיתּר; ראשיתה – חטא, ואַחריתה – יצירה.
ניו־יורק, טבת תרפ"א.
נדפּס ב“הדואַר” שנה שניה, גליון רי"ט (כ“ה כסלו, תרפ”ג).
בין הריסה ובנין
מאתשלום דב בר מקסימון
א.
שלש תּקופות הן בּחייה של כּל תּנועה דתית – בּין חדשה, בּיו מחודשת; בּין שהיא בּת לתנועה שקדמה לה, בּין שהיא מהדורה חדשה של התּנועה הישנה. ואלו הן: א) תּקופת הנבואָה; בּ) תּקופת מתּן־תּורה; ג) תּקופת הכּהונה.
א. הנבואָה היא עמוד־השחר של התּנועה, המתרגשת להוולד או להתחדש. אותה שעה הגיעה החברה לנקודת־משבּר:
נפלה תרדמה על הרוחני שבּה, ונעשו לוחותיה – אַבני־מעמסה, ומסורת־אָבות נהפכה לסבל־הירושה, ותורת־חיים – לעול כּבד. ובכדי להנצל מתּרדמה זו, שיש בּה אחד מששים ממיתה רוחנית, מרגיזה החברה את יצר־התּנועה שלה, ומקימה על עצמה נביא מקרבּה, שתּפקידו להפוך את הסדר נטול־החיים, ולהזיז ממקומה את התּנועה שחדלה מלהתנועע.
שליחותו של הנביא כּפולה היא: “לנתוש ולנתוץ – – – לבנות ולנטוע”. שמאלו תעקור את הנובל שבּישן, וימינו תזרע את הרענן שבּחדש. אולם גדול כּח השמאל של הנביא מכּח הימין שלו, ונקל לו לכלות קוצים מן הכּרם מלטפּח את הנטיעות. כּמו־כן שונה השגתו את העבר מהשגתו את העתיד: את הסדר שעבר זמנו הוא רואה מקרוב, בּמלוא קומתו וצורתו, בּעוד שהסדר המתרגש לבוא נגלה לו ממרחקים ומקופּל בּעוברו; את הצד השלילי שבּישן הוא פורש לפני העם כּשמלה, ואת הצד החיובי שבּחדש אינו אלא מבשר; את המצוות־הגזרות, הראויות להבּטל, הוא מבקר לפרטיהן ודקדוקיהן, ואת המצוות־התּקנות, הראויות לבוא, הוא מעמיד על כּללים גדולים – “ואָהבתּ את יי אלהיך”, “ואָהבתּ לרעך כּמוך”, או “זה ספר תּולדות אָדם”. מפרסם הוא בּעוז את הכּלל, המספּיק לצדיקים וחכמים המבינים מדעתּם; אַך אין כּחו יפה לחבּר לו את הפּירוש, שבּלעדיו חתום הכּלל בּפני שאָר בּני־אָדם, שאינם לא צדיקים ולא חכמים בּיותר. מניח הוא את היסוד, ואינו מקים עליו את הבּנין. משיג הוא את התּוך הטמיר בּעתיד, ואינו רואה את קליפּתו; מוזג את היין, וכוס אין בּידו; מוריד את נשמת התּורה, ואינו מלבּישה גוף; שואב מעולם־האצילות, ואינו משקה את עולם־העשיה.
נשמתו של הנביא אצולה מיסוד התּנועה שבּחיים; אופן־השגתו הוא – הכללה; וכלי־זיינו – מטאטא ושופר: האחד בּשביל הנפסד שבּישן, והשני לשם החדש.
בּעקבות הנביא יוצאת להקה של בּני־נביאים, המפרסמים דברו בּקהל רב. שרשי־נשמתם קרובים לשל רבּם, אַך קצרים הם מלהגיע עד מקור השפע, ועל־כּרחם שהם יונקים מכּלי־שני. על הנביא מתיחד הדבּור, ועל בּני־הנביאים אינו נגלה; הוא שומע מפּי הגבורה, והם מקבּלים מבּשר־ודם.
ב. ואחרי השופר – עט. עמוד־השחר של הנבואָה מבשר את הנץ־החמה של התּורה; הנביא כובש ומפנה דרך לפני
המחוקק.
המחוקק עינו שולטת בּעבר ובעתיד במדה שוה: המתיישן והמתחדש שניהם גלויים לפניו בּכלליהם ובפרטיהם. ליסוד תּורתו הוא מניח את הכּלל הגדול, שהשמיע הנביא הרץ לפניו – או שהשמיע הוא עצמו, אם נביא־מחוקק הוא; ועל־גבּי כלל זה הוא בונה את הפּירוש – בּנין שלם עם כּל השייך לבנין, לרבּות קשוטיו וצעצועיו. ימינו של המחוקק תּקיפה משמאלו: שולל הוא בּדיעבד את הגזרות שלעבר, אַך מלכתּחילה אינו עוסק אלא בּתקנות שלעתיד, שתּכליתן היא – מלוי הפּגום, גדור הפּרוץ, והקמת ההרוס, המחוקק רואה קליפּה ותוך מאוחדים; מוזג הוא את היין לתוך כּוס שקופה; מוריד דבּרות, ומפסל בּשבילם לוחות; שואב ממקור־האצילות, ומשקה את אַדמת־העשיה – דרך הצנורות של בּריאָה ויצירה.
נשמתו של המחוקק מורכּבת משני יסודות – מיסוד־התּנועה ויסוד־השמור, המתמזגים בּו מזיגה שקולה. שכלו מקיף את השלם, ומבחין בּאותה שעה את החלקי. ומוניטיו – עט־סופרים מצד זה, ושבט־מושלים מצד זה.
וכשם שאחרי הנביא נוהרים בּני־הנביאים, המפיצים בּשורתו בּעולם, כּך נלווים למחוקק לויים, הנעשים לו לפה, ומבינים לעם את תּורתו ומסבּירים לו את טעמיה.
ג. עד שלא שקעה שמשו של המחוקק, עולה לבנתו של הכּהן. דרכּו של זה, להיות נדחק ועולה על הבּמה בּעוד היום
גדול והמחוקק על משמרתּו. אַך לפי שלבנתו חוורת אָז, הוא משמש לפי־שעה בּתור לוי; ועם שקיעת שמשו של המחוקק, מחליף הוא את תּפקידו – ועוטר לראשו עטרה של כּהונה־גדולה.
לכהן אין אור משלו: שאול הוא אצלו מן המחוקק; ולא עוד, אלא שהוא מכניס הרבּה – ומוציא מעט, מקבּל אור־החיים – ומפיץ אור־קפּאון. אבל מפּני שפּטור הוא מן הטורח המרובּה של בּקשת דרכים וסלילתן, בּהיות הכּל מוכן לפניו על־ידי הנביא והמחוקק, – לכן אין הוצאותיו מרובּות, וגם אור שאול וכהה יספּיק לו.
ממשלתּו של הכּהן אין בּה לא אצילות, ולא בריאָה ויצירה, אלא עשיה בּלבד. ולפיכך הוא מדקדק בּפרטים, ומזניח את הכּללים; בּקי בּפירוש, ואינו מבין את המפורש; דבק בּחוקי התּורה, ורחוק מרוחה. מכּיר הוא בּקליפּה, והתּוך סמוי מעיניו; בּידו גביע־פּז, אַך הגביע ריק מבּלי יין; מחזיק הוא בּלוחות, ואפילו לאַחר שפּרחו מהם אותיותיהם.
נשמת הכּהן חצובה מיסוד־השמור בּלבד, ומשום זה הוא מגין בּקנאות נפרזה על העומד וקיים, ומתנגד בּאותה מדה להולך ומתהווה. עינו חדה לראות את החלקי, אַך אין שכלו מקיף את השלם. וכלי־השרת שלו – מַלְמֵד ועול.
תּלמידים אין לו, לכּהן; אַך כּנגד זה הוא מוקף משרתים מכּל צד: בּהיכל – אחיו הכּהנים ההדיוטים, הנכנעים לו בּגלוי ומתקנאים בּו בּסתר; בּחצר – המון נתינים, החוטבים עציו ושואבים מימיו; וברחובות – קהל מאמינים אדוקים, המגישים לו את תּרומותיהם ומקריבים לכבודו את נביאיהם.
- *
שחר־הבּשורה של הנביא בּן־שעה הוא; גם יום מתּן־תּורה של המחוקק קצר. אַך לעומת זאת אָרוך הוא ליל־ההדרכה של הכּהן, המוליך את העם בּדרך שתּקנו הנביא והמחוקק. וכל זמן שדרך זו סלולה ונקיה ממכשולים, והעם ההולכים בּה רוחם ערה, וזיק־הנבואָה שניתז לתוך ליבּם עודנו מהבהב, וטעם־התּורה שהנחילם המחוקק עומד בּהם, – רצויה היא הדרכתו של הכּהן. אַך בּמשך ימי ממשלתּו הארוכּה הולך טעם התּורה ופג, וזיק הנבואָה כּבה, ורוח העם נרדמת, והדרך משתּבּשת: קוצים מכסים פּניה – ואין עוקרם, אַבני־נגף מצטבּרות בּתוכה – ואין מסקלן; ולא עוד, אלא שהכּהן מורה־הדרך משבּח את תּרדמת העם, ומקדש את הקוצים ואַבני־המכשול. לאַט־לאַט גובר יסוד־השמור של הכּהן על יסוד־התּנועה של הקודמים לו, ועל־ידי־כך מתבּטל שווי־המשקל שבּין שני היסודות, אשר הורכּבו על־ידי המחוקק בּשעתו; האַחדות של השלם והחלקי מופרעת, והחבילה של תּוך וקליפּה מתפּרדת. נשמתה של המלה החיה פּורחת, ומשאירה אַחריה פּגרי־אותיות; המנהג, שהיה מקורו בּצורך־החיים, אובד טעמו; התּקנה נעשית גזרה, והמצוה – שלשלת; החוקים מאפילים על התּורה; הקליפּה מתרוקנת מתּוכנה; הסמל תּופס מקום העצם; הטפל משתּעבּד בּעיקר; עבודה־שבּלב משתּתּקת מפּני קול העבודה־שבּפה; המשמעת מתעללת בּנשמה, והמכונה מדכּאָה את הרוח; הטבע נעשה הרגל, ודברי יי – למצות־כּהנים מלומדה.
אולם שמור זה הנפרז של הכּהונה, סופו שיחתּור חתירה מתּחתּיו ויערער יסודותיו. כּי לסוף, כּשעולה של הכּהונה נעשה כּבד מנשוא – מתעורר כּח־התּנועה הכּבוש ומורד בּכח־השמור, בּועט בּמנוחת־המות שהושרתה עליו, ומהפּך את הסדר על פּיו. צללי־הכּהונה נסים אָז מפּני עמוד־השחר של הנבואָה, השב ובוקע; ובעקבותיה של הנבואָה שבות ובאות, כּל אחת בּשעתה, תּקופת־מתּן־תּורה חדשה ותקופת־כּהונה חדשה.
וחוזר חלילה – כּמטוטלת זו, המתנודדת פּנים ואָחור, ונשארת לעולם בּתחומיה; וכשלשלת שסופה נעוץ בּתחילתה.
## בּ.
תּקופת־הנבואָה של התּנועה היא עת החריש והזריעה; תּקופת מתּן־תּורה – עת הגדול וההתפּתּחות; ותקופת־הכּהונה – תּחילתה קציר, וסופה עמידה ודלדול. בּתקופה ראשונה הזרע גולם; בּשניה הוא לובש צורה; ובשלישית הוא הולך ונפסד. נמצא, כּי החותם הטבוע על הפּרי – משל התּקופה השניה הוא, תּקופת מתּן־תּורה.
אם בּאותה תקופה יקומו לה, לתּנועה, מחוקקים־מאַחים, שבּיחד עם מסירותם לעתיד הם נאמנים לעבר, – ישן וחדש מתמזגים על־ידיהם ומשלימים זה את זה: על־ידי הרחקת הפּסול שבּישן, הם מטהרים אותו מן הרקוב ומפסיד; על־ידי שמירת הראוי שבּו, הם מצילים אותו מאבּוד־עצמיות ומטשטוש־צורה; ועל־ידי ההרכּבה עם המועיל שבּחדש, הם מגבּירים את חיוניותו. כּדרך הרכּבה כשרה, אין הרכּבתם “משדדת מערכות”: אינה מבטלת את עצמותה של התּורה הקיימת, אַף לא פוגמת בּה; אַדרבּה – היא מחזקת את הבּנוי ומחסנת את הנטוע, למען יוכלו לעמוד בּתּנאים החדשים, שהתהוו בּעקב שנוי־הזמנים. אין מחוקקים אלה גורעים אלא את העלול להזיק, ואין הם מוסיפים אלא את המוכשר להועיל. והיוצא מזה הוא, כּי משנה־תורה שלהם נעשה סם־חיים לברית אָבות.
יש שיטעו לחשוב את המחוקקים־המאַחים כּמנתּקי שלשלת־הקבּלה; אַך בּאמת הם הם ממשיכיה, המוסיפים לה טבּעות נאות וטובות, להגדילה ולהאדירה. נראים הם כּסרים מן הדרך, ואינם אלא בעלי־תשובה; ולא זאת בּלבד, אלא שבּעלי־תשובה אלה אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בּמחיצתם, מפּני שבּעצם הדבר לא חטאו. ומשום־מה הם שבים? – כּדי להשיב את הרבּים מעוון. סרים הם מדרכי האָבות האַחרונים, שקלקלו, ושבים ומשיבים לדרכי האַבות הראשונים, המתקנים: לדרכים כּשהיו בעודם דרכי־חיים, לרוח התּורה כּשהיתה בּזמן נתינתה, למקור המים החיים כּשהיה בּטרם סתּמוהו כּהנים, לימי הארוסין וימי שיר־השירים של העם ותורתו, לתקופת היצירה והחידוש של נעורי־החברה. והם הם המחזירים את התּורה לאיתנה, אַף כּי לא לישנה.
אַך יש, שבּמקום מחוקקים־מאַחים קמים לה, לתּנועה, מחוקקים־מנתּקים; והם אנשים שליחי־העתיד, שמאיזו סבּה שהיא נתרופף כּח זכרונם הלאומי, ונתּקו בנפשם נימי־העבר. בּלי יסורי־פרידה הם נותנים גט־פּטורין למסורת־אָבות, ובמקומה וכנגדה הם מעמידים עתיד אסופי, אשר לא יכּיר את עברו־מחוללו. העם, שעברו חי בלבּו, דוחה בּשתּי ידים את בּרית־העתיד של אלה – קצת מפּני חידושה, אַך בּעיקר משום שתּלושה היא. והתנגדות זו של העם מעוררת בּלב בּעלי־החדש שנאָה לישן, שבּלאו־הכי אינו חביב עליהם.
שנאָתם לישן מקלקלת את השורה, שיוציאו עליו משפּטים מעוקלים. רואים הם, שתּחת ממשלת הכּהונה נהפכה התּורה החיה לחוקה חנוטה, – והם תּולים את הקלקלה בּתורה כּשהיא לעצמה; נתקלים הם בּמנהגים שעבר זמנם ופג טעמם, – ופוסלים את המנהג בּכלל, אפילו מנהג־בּשעתו, שטעמו בּו; נגפים הם בּאַבני־מכשול, שנערמו על הדרכים המתוקנות לשעבר, – ומגנים כּל סלילת־דרך וכל הליכה בּנתיבה; נפגעים הם בּקוצים, שעלו בכרם מחוסר טפּול והשגחה, – ומרימים גרזן על כּל הצומח בּכּרם – קוצים וגפנים יחד. ולא תתקרר דעתּם, עד שיגיעו לכלל דעה, כּי התּורה היא מקור הרע וסבּתו; כּי אַזהרותיה מעוררות את התּאוות, ומצוותיה מביאות לידי עברה. והיוצא להם מזה הוא, שאין לתורה תּקנה אלא בּבטולה, ואין לעולם גאולה אלא בּגאולה מן התּורה.
יתר על־כּן, בּהיותם שכּורי־מלחמה מאמינים הם, כּי ימי הישן ספורים, ומכריזים בּתרועת־נצחון על בּיאַת ה“קץ”. בּטלה ברית־אָבות ופנתה מקומה לברית־בּנים. והבּנים אינם צאצאיהם של האַָבות ויורשיהם בּדרך־הטבע, כּי אם בּנים כּחשים, הקמים בּאבותיהם לגזול מהם את הנחלה בּזרוע; ובריתם אינה תקונה או חידושה של בּרית־האָבות, אלא הפּוכה ושלילתה.
ומתּוך שנאַת־חנם ואמונת־שוא אלה, הם קוראים מלחמת־כּליה על הישן כּולו, כּפּסול כּראוי שבּו; ולא עוד, אלא שמקצצים בּנטיעות יותר מבּקוצים. כּי בטעותם לדמות, שהרע מונח בּעצם טבעו של הישן, ו“כי מבּלעדי התּורה החטא מת הוא”, וכי בטול־התּורה הוא המתת־החטא, – הם מכוונים חציהם דוקא כּנגד העיקרי והחיוני שבּתּורה, בּעוד שמניחים מן המקרי והדומם שבּה. הנה כי כן, הם פּותחים בּטענות כּנגד קליפּת התּורה, ומסיימים בּמלחמה כּנגד תּוכה.
ובתחילה יפה כח הבּנים, המרעישים חומותיה של בּרית־האָבות: ראשית, מפּני שבּכלל נקל להרוס מלבנות; שנית, לפי שעליזי־הריסה הם ואינם חסים על הבּנין; ושלישית, שהרי סוף־כּל־סוף מרובּות הן הפּרצות שבּישן, ולא קשה לאויב – בּיחוד לאויב פּנימי, היודע לכוון את המקום ואת השעה – לחדור בּעדן. אולם לאַחר שעלתה להם שלילתם, להסיר לב בּנים מעל אבותם; כּשמגיעה שעת־בּנין, והם נדרשים להראות את סגולותיה החיוביות של בּריתם החדשה, – אָז תּתגלה מבוכתם.
כּי אותם “הכּללים הגדולים”, שבּשעת־מלחמה שמשו להם סוללה ודיק, אינם מספּיקים בּשעה כתקונה, שעה שדרוש להם משכּן. כּללים אלה טעונים עכשיו פּירוש מפורט, שעל־פּיו ימצאו בני העם את דרכּם בּחיי יום־יום; ובאם לאו – הם תּועים איש לעברו, וכל אחד “מפרש” את הכּלל הגדול – פּירוש מעשי – על־פּי דרכּו ונטית־רוחו. ולא יהיו ימים מועטים, עד שיפקחו מורי־החדש את עיניהם, ויכּירו כּי על־ידי בטול־התּורה לא המיתו את החטא, אלא אַדרבּה: בּלמדם את צאן־מרעיתם לפרוק עול ולא לכבּוש יצר, הוסיפו כח חדש להפקרות הישנה, שמעכשיו תּצא להתהולל בּמסוה־חסידות על פּניה.
ובעל־כּרחם מתחילים אָז המנהיגים להודות, כּי לחיים יש צורך בּחוקי־חיים; ובעל־כּרחם הם משנים ממטבּע שלהם, ושבים לממשלת המצוות. ראשונה הם קוראים “סור מרע” – ומתקנים מצוות לא־תעשה, כּנגד ההפקרות שנתרבּתה על־ידי שלילתם; ואַחר־כּך, בּראותם שה“לאו” בּלבד אינו מספּיק למלא את החסרון, הם יורדים לסופו של פּסוק – “ועשה טוב”, – ומתקנים מצוות־עשה, שלפיהן ידע האָדם הבּינוני מה חובתו ויעשנה. וכך הם שבים, אחרי תעיות ותהיות, להשתּמש בּאותם אמצעים של התּורה, אשר תּמול פּסלוה בּגללם. אבל רק אמצעיה כּשרים בּעיניהם, בּתור רע הכרחי; בּעוד שהתּורה בּעיקרה אסורה עליהם כּמלפני־כן ושנואָה עליהם יותר מכּן: כּי גדולה התמרמרותם על תּורה זו, המשפּיעה עליהם לאָנסם גם אַחרי פרשם ממנה.
לתקן את החוק, כּמעשה המחוקקים־המאַחים, אינם מספּיקים. כּי המחוקק־המאַחה, שלא בא לגרוע מן הקיים וראוי־להתקיים, והוא פּטור מהוצאַת כּח לבטלה, – בּן־חורין הוא להשתּמש בּכחותיו לבנין – היינו תּחית הישן והבראָתו; ואילו המחוקק־המנתּק מקדים ומוציא מיטב־כּחותיו בּשלילת הקיים, ועד שהוא מגיע לבנין כּבר תּש כּחו ונתדלדל, ואין לו שיור כּדי הדרוש לעבודת התּקון. המחוקקים־המאַחים שבים ומיסדים את התּורה; ולעומתם המנתּקים שבים ומחבּרים שלחן־ערוך, שבּעצם אינו אלא העתּקה של השלחן־ערוך הישן, המאוחר לתּורה. ולא עוד, אלא שהמהדורה החדשה נופלת בּערכּה מן הישנה, לפי שההגהות והתּקונים מעטים בּה, ותחתּיהם רבּו בה הטשטושים ושגיאות־הדפוס החדשות.
מחוקקים אלה, יותר משהם מחוקקים הנם נביאים־כּהנים, הבּורחים מן החוק – אל החוק. וכך אַתּה מוצא בּתנועה מסוג זה, שתּקופת מתּן־תּורה שלה אין גבולותיה מסוימים: ראשה נעוץ בּתקופת־התּסיסה של הנבואָה, הקודמת לה, וסופה נבלע בּתקופת־ההרגל של הכּהונה, הבּאָה אַחריה. נבואָה וכהונה מנשקות זו לזו, ובינה לבינה מתמעטת דמותה של התּורה.
אין צורך לבקש בּמרחקים דוגמה לתנועה מנתקת, כּזו המתוארת, והעובר עליה. הנצרות מיסודו של שאול התּרסי תּוכיח, זה שהסיתה את הנבואָה בּתּורה וכנגד זה שדכה אותה אל הכּהונה. בּראשונה הוכיחה בּרוח הנבואָה: “כּי לא שומעי התּורה צדיקים לפני אלהים, כּי אם שומרי התּורה – הם יצדקו”. בּאמצע נלחמה בּרוח השלילה: “כּי לא ידעתּי את החטא, בּלתּי אם על־ידי התּורה”; “יען כּי התּורה מביאָה חמה”, ו“באין תּורה אין עברה”. ולסוף קבעה הלכות בּרוח הכּהונה – כהלכת גלוי־הראש בּשעת תּפלה, שהוא שבח לגבר וגנאי לאשה; אלא שכּדי לצאת ידי חובת מחשבה, תּבּלה את הלכותיה בּפלפּולים תּיאולוגיים רחוקים ודחוקים.
ג.
מימות קדם היתה ניכּרת בּיהדות שאיפה, לאַחד נבואָה ותורה; ולא לחנם חשבה את מחוקקה לאבי־נביאיה: סמל הוא לה לברית־השלום, הכּרותה בּין הנבואָה והתּורה לדורי־דורות. בּפי מחוקקה הראשון היא שמה דברי־עדות על אמתּות הנבואָה: “נביא אָקים להם מקרב אחיהם, כּמוך, ונתתּי דברי בּפיו”; ולאַחרון־נביאיה היא מיחסה דברי־אַזהרה על קדושת התּורה: “זכרו תּורת משה עבדי”. ספרי־תורה וקבצי־נבואָה כּרוכים בּכרך אחד של כּתבי־קודש; ופסוקי־תוכחה משולבים בּפרקי־חוקים, והם ממלאים ומשלימים אלה את אלה. היו דורות ויחידים שדקדקו יותר בּמצוות התּורה, וכנגדם היו אחרים שהתלהבו ביותר מחזונות הנביאים; אַך כּאלה כּן אלה החזיקו בּשני הקצוות כּאחד: הנוטים אחרי הנביאים לא התכחשו מעולם לתּורה, והקוראים בתּורה “שנים מקרא ואחר תּרגום” היו מפטירים בּנביא.
וכל תּנועה דתית בּישראל שלא היתה יצאנית על־פּי שאיפותיה, ושבּעליה לא נתכּוונו להרוס את הגדר ולהניח את השדה הפקר, – לא יצאָה מכּלל זה, של השראַת שלום בּין הנבואָה והתּורה. היו אָמנם מקרים, שראשי תנועה צעירה השתּמשו בּמבטאים חריפים כּנגד התּורה – כּקבּלה והחסידות בּשעתן. אולם אלה היו פרי “דם־הנעורים” הרותח: ילדות היתה בּהן בּאותה שעה, וסגלו להן בּטויים אחדים משל הנצרות; אַך כּשנתישבה עליהן דעתּן, הכּירו בטעותן – ושבו בּ“תשובת המשקל”.
אָכן בּימינו אלה עדים אָנו לתנועה דתית בּמחננו, שכּבר עברו עליה כּמאָה שנה – ועדיין אי־אפשר לעמוד על אָפיה ולהכּיר את כּוון דרכּה: אם מטרתה היא לנפּול אל האויב, או להתבּצר מפּניו בּחומה חדשה. ותנועה זו היא תּנועת הריפורמה, שהיא ספק התבּוללות ספק תּקון־בּדת.
תּקופת־הנבואָה שלה כּבר עברה: היא סקלה מה שסקלה ועקרה מה שעקרה; ועכשיו הגיעה לתקופת מתּן־תּורה, שבּה עליה להראות את כּחה בּבנין ונטיעה. והנה היא נצבת, בּימי־נסיון אלה, על פּרשת־דרכים ותוהה: רועיה וחלוציה נפוצים בּשלשה שבילים שונים, ושאָר בּני המחנה נבוכים, מחוסר יכולת להבחין בּין שביל לשביל ובין רועה לרועה.
בּשביל התּיכון עומדים המשמרים שבּריפורמים; אלה שקיימו וקבּלו עליהם את התּקונים שתּקנו ראשונים, לפני שנים־שלשה דורות – ובהם הם מחזיקים, ומהם אינם זזים, ואינם פּותחים שער לשום תּקון חדש משנה־ערכים, ואינם מתּירים גם את הבּקורת של התּקונים שנתיישנו. קבועים הם בּמקומם, ושמחים בּחלקם הדל. אבותיהם נתּחו נתּוח עמוק בנשמת האומה, ועקרו משם את הלשון הלאומית ואת תּקות־התּחיה; והללו, בּני־בניהם, חונטים עכשיו את הגוף המנותּח, בּהאמינם כּי על־ידי־כך יתקיים החנוט לעולמי־עד. – אם תּשאר הריפורמה בּמצב זה, של המסתּפּקים בּמועט, אין סכּנה שמא תצא מן הכּלל; אבל יש לשער, שתּהפך בּקרב הימים לשכבה חדשה של אורתּודוכּסיה – שכבה מצומצמת ומאובּנת כּראשונה, אַך עניה ודלה בּתוכן ובמעש.
בּשביל השמאלי מתרוצצים צעירים מלאי־חיים, המבקשים את המות – המות הלאומי. שאיפתם – בּריחה, מגמתם – טמיעה, ופסוקם – “מחני נא”. מבקשים הם למחוק כּל סימן וזכר למקורם – לרבּות השם יהודים. את מערומי־נפשם הם אומרים לכסות בטלאי־טלאים של נצרות, שהסכּימו – בּינם לבין עצמם – לקבּלה על־תּנאי, כּדויד פרידלנדר בּשעתו: על־מנת שיתּנו להם בּעלי־בריתם החדשים “אַבטונומיה” דתית, להיות מאמינים וכופרים כּאחד. בּין אלה הרועים ישנם הדורשים בּפירוש, כּי מצוה לקרב את ה“קץ”; יש אחרים המדבּרים רק בּרמזים; ויש מהם ההולכים ומוליכים אל התּהום בּלי הכּרה ברורה, אַך מזלם חוזה את מחוז־חפצם. והצד־השוה שבּהם הוא – יצר־הרע של עבודה־זרה. – אם תּטה הריפורמה אחרי מדריכיה אלה, שואפי־החדלון, סופה להקרע לגמרי מעל גוף האומה ורוחה, ולצאת מן הכּלל. וכפי שמחוץ למחנה ישראל אין לעולם צורך בּריפורמה זו ובחידושיה שאינם חדשים, ולהתקיים בּפני־עצמה לא תוכל, מאין לה שום מקורות־יניקה, ־ סופה שתבּלע בּנצרות, אחותה הבּכירה והמוצלחת ממנה, ולא יודע כּי באָה אל קרבּה – מאַחר שאין לה משלה ולא כלום.
ובשביל הימני מהלכים יחידי הסגולה שבּהם – צעירים אַף הם – המרגישים בּריקניות־הנפש, שהשאירה אַחריה נבואָה ללא־תורה, ומבקשים לה תּרופה; אבל יודעים הם, כּי בּאבנים לא ימלא חלל־לב. מחזרים הם אחרי היין המשומר, אַך לקדש על יין שהחמיץ לא יאבו. אין בּיכלתּם, ולא ברצונם, לשוב אל אמירת “בּמה מדליקין” שהוציאו מסדור־התּפלה; אבל מתחבּטים הם בּשאלת “בּמה מדליקין” שבּספר־החיים: בּמה ואיך מדליקים את הלבבות, שכּבה או עומם בּהם הניצוץ היהודי? תּשובה מספּיקה לשאלה זו הקשה עוד טרם מצאו; אולם עמלים הם בּה בּאמונה, והבּא לטהר – מסייעים לו. – אם תבּחר הריפורמה בּדרך זו, האבלה לפי שעה: אם תּפשפּש בּמעשיה ותראה את נגעי־עצמה; אם תּתפּוס בּמרובּה הלאומי, ותפתּח שער לרעיון־התּחיה, העומד אַחר כּתלה; ואם תּעסוק לשמו בּטפּוח הרגש הדתי, ההולך ומתנוון בּעמנו תּוך כּלל חיי־הרוח שלנו; – אם כּל אלה תּעשה, עתידה הריפורמה להעשות כּח מרכּיב ומחיה בּישראל־סבא המתנער מעפרו – כּח מחדש מבּפנים ומשמר כּלפּי חוץ.
דייטון, טבת תרפ"ב.
נדפּס ב“התקופה” ספר כ"א (תשרי־כסלו, תרפ"ד).
- יוסי דרורי
- נורית רכס
- צחה וקנין-כרמל
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.