(רשמים ממפקד־העם באַנגליה).

“ויוסף אַף יהוה לחרות בּישראל, ויסת את דוד בּהם, לאמר: לך מנה את ישראל ויהודה”… כּשלשת אלפי שנה עברו מזמן שנענשו אבותינו באותה ספירת־עם. בּמשך הדורות ההם הספּיקו בני־עמנו להסתּגל אל כּל מיני פורענויות שבּעולם, ואפילו לחבּבם; אַך אימת־הספירה עודנה כּחדשה עליהם. השקפתם על טיב הספירה וטיב הסכּנה הכּרוכה בה נשתּנתה בּמדה מרובּה: בּימי־קדם היו מאמינים, כי הספירה חטא היא, הגוררת אַחריה עונש, ובימינו רואים בּה רק סימן רע, סימן לצרה המתרגשת לבוא לעולם; בּימים ההם נחשבה הספירה לסבּת הרע, המקופּל בּה ומתפּתּח מתּוכה בהכרח טבעי, ובזמן הזה נחשבת היא לתוצאַת הרע, הקודם לה ובלתּי־תלוי בה; אָז היתה הספירה מבשרת רעה בּידי־שמים, ועתּה – רעה בּידי־אָדם. אבל, עם שנוי־ההשקפה על טיב הספירה, לא נשתנה יחסם של בּני־עמנו אליה. אותו היחס, שעל־פּיו היה יהוה למסית את דוד בּישראל; אותו היחס, שלאַחר זמן, בּימי ממשלת הרומאים, הוציא את המלה “קנס” מכלל הוראָתה היסודית – הוראַת מפקד – וקבע לה את ההוראָה “פּורענות” בּלבד; – היחס ההוא בּתקפּו עומד: כאָז כּן עתּה, ספירה באָה לעולם – גזירות קשות מתחוללות על ראש “שונאיהם של ישראל”. והממשלה האַנגלית ידעה את נפש פּקודיה, והשתּדלה להמתּיק את ה“גזרה”, כּכל מה שיש בּיכלתּה וברשותה של ממשלה לעשות. בּרובע היהודים מנתה מפקדים יהודים דוקא, אַף חזרה אחרי יהודים החיים בּתוך עמם ויודעים שפת המונו, ואם נזדמנו לה אנשים היודעים גם את לב עמם – מה טוב! “ועד שליחי הקהלות”, שהוא המליץ בּין כּנסת־ישראל שבּאַנגליה לממשלה, תּרגם, לאידית בּלתּי־ברורה ולגרמנית בּרורה, את טופס השאלות, שערכה הממשלה בּאַנגלית; גם הכין המון לבלרים מתנדבים, שיהיו יושבים, בּיום המיועד לכך, בּבתּי־כנסיות וכותבים לכל מבקש את אשר נטל עליו. העתּונות הודיעה וחזרה והודיעה, כּמה שבועות קודם לכן, על אודות “יום הדין” העתיד לבוא, ובארה מה טיבו. בּתּי־הספר העממיים נהפכו ללשכות־ספירה, שבהן היו המורים מלמדים לתינוקות את הלכות הספירה לכל פרטיה ודקדוקיה. כּל זאת – ובכל זאת!…
מזוין בּכל המכשירים, למן הסבּרה רכּה ונוחה עד הטלת קנס של חמש ליטראות בּכסף־המדינה, יצאתי והלכתּי לי אל השכונה שעלתה, על־פּי בחירתי, בּחלקי – קן לעניות וכל הנלווה אליה. “וכל בּניך למודי ה' " – בּודאי קראו רובּם כּכולם משהו על־דבר הספירה; לכל־הפחות, לא יהיה השם “ספירה” זר להם. חזרתּי ג' פּעמים על הפּסוק הלז – ונגשתּי אל הבּית הראשון. – בּי, גברתּי, מפקד־העם! – לא היום, לך ושוב. אני מסביר לה, שהענין נחוץ ואינו סובל דחיה; אַך לשוא: אין לה צורך בּזה. אני מנסה לעורר בּה את חוש ה”עסק“: הגליונות ניתּנים בּחנם; אַך גם זה ללא הועיל: מה תרויח בּזה? – אין בּרירה: השם “ממשלה” נשא על שפתי – ולא לשוא! קסם במלה זו, להגבּיר את החורון גם בּפנים שאינם חשודים על האַדמומיות. אחרי טענות רפויות כּנגד “רבּונו של עולם”, המנהג עולמו כּרצונו, נכנעת בּעלת־דיני בּפני הגזירה, ומקבּלת את חלקה בּלוח־השאלות ושאָר “כּתבים”. היש לה שכנים? – כּמובן! את שמותיהם איננה יודעת; רק כּשנה הם גרים אתּה. ועוד: מה לה ולצרה הזאת? אין בּרצונה להכניס ראשה בין שני הרים. יבואו השכנים ויעמדו על שכרם גם הם. ידפּוק מר, בּחזקה, וירדו. אם־על־בּנים יורדות השכנות, לראות בּשלמה הרעש. אני מניח לבעלת־הבּית שתסביר להן את הענין – והולך לי להעיר ולעורר את גרי הבּתּים הסמוכים. בּשובי אני מוצא, כּי אָכן תּלמידה טובה קניתי לי: בּעלת־הבּית מדבּרת על לב שכנותיה כּבת־סמכא גמורה, ומבטלת את כּל חשדיהן – הלא פּיה הוא המדבּר אליהן!… עכשיו, שהן נמצאות בּצבּור, גוברות הנשים על פּחדן ועונות, בּלי דחיות יתירות, על מה שנשאָלות, ויותר משעונות הן שואלות – כּענין ושלא כענין. אבל שאלותיהן מטורפות ותשובותיהן נבערות. האַחת אינה יודעת את שם בּעלה, כּלומר שמו ושם משפחתּו. “מיסטר י’עקבּס” שמו; היינו – אחרים קוראים לו “מיסטר י’עקבּס”. היא עצמה קוראת לו – או סתם “מיסטר” או “שלומיאל”. “שלומיאל” כּהלכה: רוב ימיו הוא הולך בּטל מעבודה – לא ברצונו הטוב, חלילה, אלא “כּך”… מכתּבים הם מקבּלים – “אַחת לפורים”. אולי יואיל ה”ג’נטלמן" לסור אל בּיתם בערב, בּשעה שבּעלה שב מן החוץ – הוא בטח יגיד לו את אשר יבקש לדעת… לא, אין בּעלה מאַחר לשוב הבּיתה; בּערבים שאינו קרוא לאספה של אגודת־העזרה־ההדדית, הוא שב בּשעה… כּן, חבר הוא בּאגודה שכּזו, ואפשר ואפשר שעל־גבּי תעודת־החברים ימצא הג’נטלמן את אשר הוא רוצה לדעת; אולם אין היא יודעת התּעודה היכן היא. אַחרת מעוררת שאלה, אם כּדאי לקרוא גם לפלונית־¬אַלמונית, זו הגרה בעלית־הגג. בּעלת־הבּית פּוסקת הלכה שלא כדאי הדבר, וטעמה עמה: מה היא, השכנה הלזו, ומה חייה? בּסך־הכּל נפש אַחת – היא ובנה יחידה. ולא זאת בּלבד, אלא שאַלמנה היא – בּעלה שרוי בּאַמריקה, ובקרוב תּסע אליו, וממילא תעזוב את “מדינת־לונדון” לגמרי. אימתי? – אפילו היום, אם אַך יעשה נס ובעלה ישלח לה להוצאות־הדרך… אני מקפּיד גם על הנפש ה“אַחת”, והקפדה יתירה זו איננה מוצאת חן בעיניה: כּל־כּך למה? וכי העולם צפוי לחורבּן בּלעדי זה? בּינתים נתעורר הרחוב הצר ונתמלא כנופיות הומיות. גברים ונשים מדיינים ומתווכּחים בּדבר שנפל ברחובם; איש־איש משער השערה לפי רוחו. הליצנים שבּהם אומרים: “מעות־חטים!”… והתּמימים חוזרים על המימרא, כּדרכּם, בּאמונה־שלמה. אבל הליצנים בּטלים בּששים של בּעלי כובד־ראש. “אָכן יש עין צופיה ומשגיחה עלינו” – מניעה האַחת ראש: – “בּודקים אַחרינו, לראות אם אנשים כּנים אנחנו”. וחברתּה מבטלת את השערתה של זו; לפי דעתּה, נודף מזה ריח מסים ואַרנוניות. גם בּשנה שעברה בּקרו בביתה שני ג’נטלמנים – לא “משלנו” – ורשמו את כּל הנמצא שם, הכּל כאשר לכּל. נראה לה, שעתידים להכבּיד עליהם את המסים, אַך אין היא חוששת לכך, מפּני שאינה אלא שכנה; ידאַג לזה מי שהבּית שלו… אחד יודע־ועד, שמונים את מספר התּושבים, בכוונה להמעיט את הדחק; כּרוז כּזה שמע מפורש בּבית־הכּנסת, בּשבּת שעברה. אַך עדותו מוזמת על־ידי חות־דעתּו של חברו, המגלה כּי כל הטורח לא בא אלא בשביל “לאַרגן את היהודים”. מתּוך הרצינות, הפּרושה על פּניו, נראה כּי כוון בּזה לדבר־מה; אַך מה הוא הדבר, ומנין נפלה מלה זרה זו לתוך מלונו – כּבשי־דרחמנא הם. ויש מחליטים, או מחליטות, כּי כל הענין אינו אלא המצאָה של “גויים” ריקנים והולכי־בטל: פּשוט, כּלו להם כּל השעשועים, עמדו ובדו להם “ניירות”. ועל סמך זה או אַחר, מסרבת האַחת לקבּל מידי את הגליונות. אין לה צורך בּהם, ואין לה חפץ בּהם; יש לה דאגות אחרות, קודמות לזו: בּעלה הולך בּטל מזמן השביתה, זה ששה חדשים ויותר – ומי יודע עד מתי עוד!… קנס של חמש ליטראות? – אין אימת הקנס על פניה: אַדרבּה, יבואו אל דירתה – מה ימצאו בה? “צרות”! גם אם ימכּרו אותה בעצמה, לא ימצא להם. לדידה – ימכּרוה. אין עבדים בּזמן הזה, ו“לונדון מדינה של בּני־חורין היא”. אולם כּל אלה דעות של יחידים הן; לרחוב בּתור כּלל השקפה אַחרת על הענין, וההשקפה קבועה וברורה: “מה זאת, הכי מונים את בּני־האָדם בּשביל לגרשם שנית?” – פּורץ ומתגלגל קול־פּחדים בּרוסית; והקול קול בּת־יעקב, שבּאָה לפני זמן מועט מגלות־רוסיה, מאַחת הערים אשר מחוץ לתחום. “כּן־כּן, אומרים לגרש אותנו מלונדון” – מודיע האחד בּהחלט. וחברו עונה לעומתו: “פ־ס־ס־ס, מגרשים! יגרשו – יגרשו! מה יש להפסיד עוד? יגרשו – נלך”. הרחוב הלז – ודברי שירה; אך מאליהם עולים דברי המשורר: “אָנה תלך, אָנה תפנה, עם דל, חלכה? – אל אשר יהיה הרוח, שמה נלכה”. לא, לא הרוח, כּי אם הבּשר; כּי לא על הרוח לבדו יחיו בני־ישראל ובנותיו בּזמן הזה. שדי, המן הקברים עלתה הנערה החוורת, אשר כּמו קפאָה בּהציצה אלי מבּעד החרכּים? מדוע זה כּכה נבהלתּ ותּעמדי להגן על הדלת: על כּי “פרנסתך” אסורה מטעם הממשלה? הפּותה, אַל תּפחדי: הממשלה אוסרת והחברה מתּירה. האָמנם תּדמי, כּי נעלמה אַתּ ופרנסתך מעיני השוטר האַנגלי, השוטר האַנגלי אשר אין דבר נסתּר מפּניו? שאלי את שתּי חברותיך האַנגליות־מלידה, שתּי אחיותיך־לבושת, הגרות בּקבר הסמוך לקברך – ותגדנה לך. התפחדנה גם הן? “תּופרות” הן גם שתּיהן – ומי זה יהין להתערב בּעניניהן הפּרטיים! – הן גם ה“כּובסת” הפּולנית, הזרה כמוך, ואשר מלה לא תדע בּשפת האָרץ, חוץ מחרפות אחדות, – הן גם היא גברה בנקל על פּחדה והרימה ראש בּעזות; ואַתּ, מדוע זה תּרעדי ככה, בּת עם מלומד בּיסורים?… הדבר בּרור לכל בּני הרחוב: גזירת־גירוש חדשה בּאָה לעולם. כּכה נשמע בּפירוש, וכך משמע מכּללא. לפלונית אין שכנים; כּלומר, יש לה רק אַחת – אַחת יהודית ואַחת נוצרית. בּת־לויתי המשכּילה, אשר אָמרתּי כי מציאותה, מציאות בּת־חוה, תּשפּיע לטובה על רוח בּני־הרחוב החשדנים, – אינה יכולה להתאַפּק מצחוק. רואָה היא את הצד המגוחך שבּדבריהם, אך אינה רואָה את המעציב שמאחורי המגוחך ואת ההגיון המונח בּיסודו: באמת, רק שכנה אַחת לה, לפלונית – יהודית; כִּי מה לה לנוצרית, ותהא אפילו גרה גרורה, ולגזירות קשות?!… אַלמונית אינה יודעת לבטא בּרור את שם בּעלה; אולם שם בּעלה למה – והוא אַנגלי, כּלומר יהודי יליד־אַנגליה! אָכן יש גם בּרחוב־היהודים בּתּים שאין לפּחד מקום בּלב יושביהם; אַך גרי הבּתּים ההם לא בני־גולה הנם. הנה רצה ילדה אפורת־עינים ואפורת־שער, לבשר לאמה, כי איש דורש לה; וקול רם, גס, שורט ובוטח – כקול האַנגליות מבּנות־ההמון – עונה: מי זה דורש לי? גם מר ריטשרד אינו יודע פּחד. קשה להוציא מלים מפּיו, מפני שאין לשונו נשמעת לו בשעה זו; והחוטם האָדום המשתּרע על פּניו, וריח הכּוהל הנודף מכּל גופו, – שניהם מבארים את הסבּה. במה הוא עוסק? – הוא – שותּף לאָביו בּמלאכתּו. ואָביו בּמה הוא עוסק? – בּ… בּכל מלאכה נקיה – רק בּמלאכה נקיה. בּשעה זו שניהם הולכי־בטל. בּמה הוא מפרנס את אשתּו ובניו? – אשתּו הארורה שכירת־יום; ראויה היא למהלומות, הארורה… אין דרכּו לשתּות אלא באַקראי – לעת מצוא. אולי יואיל ה“טליא” לסור אתּו אל בית־המרזח – קרוב הוא! לא? אין מזל ל… גם מר בּריט מקבּל פּני בּלי פחד. מר בּריט הוא “מר בּריט העגלון – הלא תדע!” שמוע שמע שיש בעולם “ספירה ארורה”, ויודע הוא שחייב אָדם, כּלומר אַנגלי, ל“מלא” גליון עשוי לכך; אולם הוא, “מר בּריט העגלון”, לא למד לכתּוב – בּימיו לא היו “בתּי־ספר ארורים”, דע לך! ולא בו יהיה האָשם, אם לא ימלא את הגליון. אם יואיל ה“סיר” לקבּל על עצמו את העבודה הזאת – מוטב; ואם לאו – – – בּחדרו היחיד של “מר בּריט העגלון” לנו כּמה אורחים בּליל הספירה; אַך, בּשם השד, מה ל“סיר” ולהם, ולמה זה יחקור וידרוש אחרי שמותיהם וכל הנוגע להם?… אשתּו מגדלת שני נערים – זרים ולא בנים. הלומדים הם בּבית־ספר? – מי זה יוכל להגיד? קתּולים הם, דע לך – “קתּולים ארורים”; זהו מה שהנם – וחסל! בּרוך המקום: סוף־כּל־סוף נזדמן לפני גם יהודי אחד שאינו מפחד. אָמנם לפי הדין ראוי לו שיפחד, ומפּני זה העלימו ממני בּראשונה את מציאותו לגמרי; אך פּחד הקנס הוציאהו לאור עולם, אותו ואת “אשתּו” הוא בּן ארבּעים, והיא בּת עשרים; הוא יהודי פולני, והיא אַנגלית־שבּאַנגליות. לראותם אני צריך – ותּרד אלי יפהפיה גאיונה, זקופה וחצופה – תּומר אַנגלי. תּומר, תּומר, מי־זה ומה־זה כּפף קומתך הזקופה? – לא זו העת להגות בּשאלות צדדיות, בּשעה שרבּות עלי השאלות העיקריות, השאלות “מטעם”. אַך תּשובות נכונות לא אקבּל גם על אלה; על הכּל יש להם תּשובה אַחת, קצרה ומכריעה: נתין־אַנגליה הוא. הלה כּבר הספּיק להתאַזרח באַנגליה, ובצלה הוא חוסה ועושה מה שעושה. לא כן אָחי בן־עמי הסמרטוטר, המשתּעל וגונח בּלי־הרף. בּיתו, דהיינו חדרו היחידי, משמש גם מחסן ל“סחורתו” – כּך נקראים בּפיו הסמרטוטים. “יורד” הוא. לפנים היו ימים אחרים, טובים מאלה. אָז היה בּעל מעמד בּשוק – בּ“שוק” הידוע; ועכשיו – הרי היהודי רואה בּעיניו. זה קרוב לשלשים שנה שהוא גר במדינת אַנגליה; בעודנו נער בּא הנה. רק בּן ארבּעים הוא, אַף כּי למראית עין – נו… הכבר נתאַזרח? – לא. החסר דאגות אחרות הוא! רבּות ושונות הן; אבל העיקר הוא – מחלתו, דלקת הסמפונות. לונדון – האַויר לח וקשה לנשימה, בּיחוד בּימות־הגשמים. לוא היתה הפּרנסה מצויה, לכל־הפּחות – פּרנסה או בּריאות. פּרנסה או בּריאות. אָמנם בּדבר הפּרנסה אין לו לזה בּמה להתגאות, כּי לא בן יחיד הוא לפני המקום בּרחוב ההוא. “בּיתו של אָדם הוא מבצרו” – כּלל גדול הוא באַנגליה. אולם בּזכות מִשְרָתִי נפתּחים לפני שערי ה“מבצרים” אשר בּרחוב הלז – ומה קטנים הם, ומה רב מספּר הנפשות הכּלואות בּתוכם. חדר צר ונמוך למשפּחה, חדר צר ונמוך למשפּחה. כּשהמשפּחה קטנה, היא מצרפת לעצמה דייר אחד או שנים; ובשעת־הדחק משתּתּפות שתּי משפּחות בּחדר אחד. פּלונית ושתּי בנותיה, אַלמונית ושלשת בּניה – כּולם בּחדר אחד. הבּעלים נדדו לאַמריקה. – והמשפּחות שאבותיהן לא נדדו למרחקים? הנה משפּחתּו של סנדלר־הרחוב, הוא הסנדלר אשר אָבדו לו גליונות־הספירה פּעמים, כּאשר אָבדו לרבּים מבּני־הרחוב לפניו ולאַחריו. אבי המשפּחה יושב אל האָבנים ומתקן נעל בּלוי; האשה טרודה בּפנה שהוקצעה לכירים; ובו־בחדר, על המטות המזוהמות, מסובּים חמשת בּניהם ובנותיהם ובולעים ארוחתם. הנס של “עומדים צפופים ומשתּחוים רוחים” יוצא בעיני מגדר הנפלא, אחרי בקרי את המאורה ההיא, המשמשת מקלט־יום ומקלט־לילה לשבע נפשות, כולן למעלה מעשרים. בּעלי־מלאכה הם, הבּנים והבּנות? – הן; כּך כּתוב בּפירוש בּלוח־השאלות החדש, השלישי, אשר מלאתי בּשבילם בעצם ידי. נם שני הבּנים גם שלש הבּנות עוסקים בּחייטות. אַך מיודעתי החדשה, המטרונה האַנגלית, אשר לפניה גלויים כּל סודות הרחוב, מנלה לי רז: הבּנות כּולן – – – כּולן – ואַף־על־פּי־כן! בּושת ממלאָה את לבּי. בּושני בּדירה הנקיה והמרווחת, אשר אליה אָשוב אחרי עבודת יומי; בּושני בּבריאות גופי ונפשי; בּושני בבת־לויתי הנאָה, אשר לא נגעה בה טומאת החיים; בּושני בּכל הנאה הנמצא בעולם, בּריחוק מקום מכּאן; קלני מיוצרו של כּל הנאה – אַב־הרחמים שכּכה לו בעולמו. בּבושת אני סר מעל הבית ההוא אל הסמוך לו; אַך – אין מפלט. הנערה אכולת־רקבון, אַל תּבושי מפּני ה“סיר” וה“מיס”, שבאו אל חדרך המזוהם ומצאוך בּרקבונך; לא לך בּושת־הפּנים, כי אם לנו… מול אותם הבּתּים, שנכנסתּי אליהם בּבושת־פּנים ויצאתי מהם בּבושת־פּנים, עומד בּית־ספר עברי, פּרטי. מבּחוץ אין הבּית שונה משאָר חבריו שבּאותו רחוב; אך בּפנים שוררת בּו רוח אַחרת – “השיטה הטבעית”. מה לבני־רחוב זה ולטבעיות?… הס, הנה קול תּינוקות־של־בּית־רבּן עולה באָזנך, ובקול הנך שומע מעין הכחשה לקטרוגו של המשורר, המדמה את העם לחציר יבש. אבל אחרי רגע קט של התפּעלות תּשוב הדאגה ותטרידך: מה יהא סופם של תּינוקות אלה, ולאָן יפנו לכשיגדלו ויעמדו ברשות־עצמם – האם אל אותם הבּתּים שמעבר לרחוב? למיודעתי החדשה, היודעת את הרחוב ואת כּל אשר בּו, אין מציאותו של בּית־ספר זה ידועה כלל. ואילו ידעה, האם היתה הידיעה משנה את משפטה על בּני־רחובה לטובה? מיודעתי החדשה – דם שכּולו תכלת, דם אַנגלי טהור, נוזל בּעורקיה. בּרחוב זה נולדה, וממנו לא נתרחקה למרות השנויים העצומים שחלו בו. זוכרת היא את הרחוב מן הימים הראשונים, הטובים, בּזמן שלא היה בו זכר ל“גרים הללו”… שכנים? – חלילה! בּני־ביתה הם – היא ובעלה, לרבּות חצר מלאָה תרנגולים ותרנגולות, המתהלכים להם בּחשיבות יתירה. היודעים הם, בּעלי־כנף אלה, כּי הם היחידים מבּני־מינם בּכל השכונה הזאת? המתגאים הם בּמעונם, אשר כּולו אומר נקיון וסדר? או אולי אָצלה עליהם גברתּם מגאונה?… בּנים אין לה, למטרונה זו; הילד שהיא מגדלת אתּה, מילדי העברים הוא. תּמוה הדבר? – הן, בּיחוד למראה גאונה – גאונה של בּת עם שוקט ובוטח – ולמשמע משפטה על בּני־רחובה ה“בּוערים בּעם”, הלא הם שכניה המבקשים עצה מפּיה על כל צרה שלא תבוא. אָכן “נתגיירה” האַנגלית הגאיונה, נתגיירה ברוח. “שרה, שרה! לאָן אַתּ הולכת, שרה? עכּבוה נא, עכּבו את שרה!” – הקוראת מלב חם ומלא רחמים היתה האַנגלית הגאיונה, והיא גם שעכּבה את המטורפת מלכת למקום־סכּנה. “הרגעי־נא, שרה; שובי למנוחתך, שרה. התרגשתּ היום בּמקצת. סורי הבּיתה… מטורפת היא וחולת־נכפּה; אתמול תּקפתּה מחלתה בּרחוב הראשי, על פּסי המסילה האלקטרית נפלה. משוטטת ואין משגיח עליה. תּמהתני על בּני־עמך, שאינם שמים לב לה ולשכּמותה; הלא בעלי יכולת הם. חרפּה היא!”… בּקשתּי את שמה של שרה בּגליונות־הספירה, ולא מצאתיה. רבּות הן ה“שרות” שם, אַך חולת־רוח אין בּהן אַף אחת. בּכלל חלק הוא העמוד המוקצע למומים; ובין אלף נפשות, שנרשמו על־ידי, נמצאָה רק אַחת בּעלת־מום. מה הן המסקנות שיגיעו להן חכמי־הספירה על סמך הידיעות ה“מדויקות” האלה? מה מצב הבּריאות בּקן־עוני זה? או מה מספּרם של יודעי קרוא וכתוב בּין אַחי ואחיותי? – היודע בּעלך לחתּום את שמו? – ח־לי־לה! – ואַתּ? – תּודה לך על החלקות. צדקה, כּנראה, המטרונה של הרחוב: “בּוערים בּעם”. אַך בּערותם של רבּים מהם מוטלת בּספק. חשודים הם בּעיני על הידיעה בּספר; ויש רגלים לדבר: – היודעת אַתּ לחתּום שמך? – לא. – אידית? – הן; אבל הכי גם אידית בּכלל לשון? והדין עמה: היהודים יוצאים מן הכּלל בּכל מקום – ובמה טובה השפה מן המדבּרים בּה? – בּעלך מלמד־דרדקי – ואינו יודע לחתּום שמו! – טרוד היה בּאותה שעה. – ואַתּ? חתמי נא אתּ. אחרי השתּמטות בּאמתלות שונות, היא חותמת בּיד רועדת. הסבּה מתבּארת מתּוך דברי שכנתּה, שאינה יראָה לגלות את האמת. גם היא יודעת כּתוב, וגם היא לא חתמה על לוח־השאלות בּעצם ידה. חשוש חששה לדבר: מי יודע לאיזו מטרה ישתּמשו בּחתימת־ידה… לעולם יהא אָדם זהיר מלחתּום על דברים שכּשרותם מוטלת בּספק. אני עובר על התּשובות שבּכתב. רובּן סתומות, בּלתּי־נכונות, או מגוחכות. הרבּה גרם לזה חוסר־הידיעה בּשפת המדינה; חלק מזה היה פרי ההתרשלות הטבעית; והשאָר נעשה בכוונה – לא לשם איזה צורך מיוחד, אלא מתּוך כּפירה בּתועלת הענין כּולו. אני בא ומסיח דאגתי לממונה על ספרי־הפּקודים; אך הוא מנחמני ואומר, שאין להקפּיד על כגון זה, כּי כל זמן שאין למצוא בדבר פּסול על־פּי הדין – כּשר הוא.,,אַל תצדק הרבּה“…
בּמשך השבוע, שעבר מזמן חלוקת הטופסים לקבוצם, שקטו קצת הרוחות; יושבי הרחוב התרגלו אל הענין המוזר והתחילו לדון עליו בּישוב־הדעת. כּמו בראשונה היינו, אני ובת־לויתי, שיחתם ומרכּז־ויכּוחיהם; אַך לזרים לא נחשבנו עוד. הגדולים פּוגשים אותנו בּפנים מסבּירים, שיש בּהם גם מן החנופה גם מהרגשת אַחוה; הקטנים מקיפים אותנו ורוקדים סביבותינו – ואמותיהם אינן גוערות בּהם עוד. נערות פּועלות פּותחות את חלונות בּתי־מלאכתּן ומרמזות: בּחור, סור נא הנה, גם כּאן מוכנים בּשבילך – גליונות. “אַל נא תפסח על בּיתנו!” – מזהירה האַחת בּלשון ובאצבּע. נשים נשואות מתּירות לעצמן לרמז לדברים־שבּצנעה; אחרות גוערות בּהן בּנזיפה על שאינן נזהרות בּלשונן בּפני רווק; ובאות חברותיהן ומקבּלות על עצמן תּפקיד של שדכניות: מכּירות הן, לפי דבריהן, בּבת־לויתי, שאחותי היא. הכּלל: נעשיתי לבן־הרחוב ממש. אבל רק אני, האיש הפּרטי, נעשיתי קרוב להם. הענין עצמו עדיין כּולו מוקשה הוא בּעיניהם. משתּדלים הם להקדים זה את זה בּהשבת הטופסים, ועל פּניהם שפוכה מעין התפּארות: ראה, לא התרשלנו, בּמלוי־חובתנו. אַך בּיחד עם זה נשקפת מעיניהם גם מזמה, כּאומרים: מוטב שנַקדים ונפּטר מעסק זה, הרחוק משכר וקרוב להפסד… בּשעת מסירת הטופסים הם משתּמשים בּהזדמנות שבּאָה לידם ומרצים לפני את קושיותיהם. רבּות הן ושונות הקושיות; ועל הכּל מפליאָם החזיון המוזר, ששלחה אליהם ה”ממשלה" איש יהודי – ויהודי משלהם, “ירוק”. דברים בּגו; הממשלה – נימוקה עמה. אותם לא ירמה איש; לא פתאים־מאמינים הם… אחרי כּכלות הכּל התקרב אלי אחד מבּעלי־דברי בּ“סוד” ולחש על אָזני: בּבקשה ממך – סלח לי על אשר אָנכי א־א־א – אולם רצוני לדעת – בּינינו לבין עצמנו! – אל נא תכחד ממני דבר: מה כּל הענין הזה, ולמה? שמעתּי כּל מה שנאמר בּזה; גם קראתי – הן! אבל אני, רצוני לדעת את האמת, את – את… אַל נא תדחני בּקש, כּי היא לא תועיל. הדעת נותנת, כּי דברים בּגו; ואם לאו הכי, הואל נא ובאר לי בטובך – מה כּל הטורח הזה? מה כּל הטורח הזה? – אָחי, אָחי, שאלה קשה שאַלתּני; שאלה שגם אני, השליח־לדבר, מתחבּט בּפתרונה. מה כּל הטורח הזה? למה הם כּל המספּרים הבּלתּי־נכונים? בשביל מי ומה מענים ומצערים את כּל עיפי־החיים הללו: בּשביל לצאת ידי חובת ה“דין”!? מי זה לץ אַכזרי אשר יקום ויערוך מספּר למתים שוכני־עפר? ובמה הורע כּחם של אלה המתים, שלא זכו עדיין לקבורה, כּי יבואו ויפריעום ממנוחתם? מדוע לא יתּנו גם להם להרקב בּשלום? שאלה קשה שאַלתּני, אָחי ה“בּוער בּעם”. ואַתּם, מתים־חיים, סלחו לי על אשר עזרתּי גם אני לזעזע אתכם מקברותיכם אשר על־פּני האדמה; סלחו לי על הרגיזי אתכם ממנוחתכם ללא צורך וללא תועלת. לא אוסיף עוד! –
לונדון, שלהי דקיטא, תרע“א נדפּס ב”העולם" שנה ה', גליונות ל“ו־ל”ז (תשרי תרע"ב).

המתבּונן בּספרותנו בשנים האַחרונות, יעמוד לפני חזיון האומר: “דרשני”. מקן־צפּור, שהכּל מצפצפים בּו בּחרוזים, נהפכה הספרות בּמשך זמן קצר לקן של נמלים, שהכּנוס הוא עיקר תּכונתו. ספרים חדשים הופיעו בּשנים אלה אַך מעט; ודברים חדשים כּמעט שלא נשמעו כלל. נתחדשו ספרים ישנים, על־ידי הוצאות חדשות ומתוקנות, או על־ידי קבּוץ כּתבים בּודדים ומפוזרים לתוך כּרכים שלמים; ונתחדשו דברים ישנים, על־ידי בירורן, צירופן ולבּונן של כּמה מסגולות בּית־אוצרנו העתּיק. עת־כּנוס היא. אולם הכּנוס פּנים שונים לו. יש כּנוס שהוא בּבחינת מצבה: כּהני־הספרות צופים שעתיד מקדשם להחרב, והרי הם מזדרזים להשאיר לו ולעצמם זכר בּ“ציון לנפש”. יש כּנוס שהוא בּבחינת זכרונות־נעורים: לעת־זקנה, כּשתּש כּחו של אָדם לבקש ולמצוא עונג בּעניני החיים המתהווים, הוא מוצא לו צד־הנאָה בּזכרונות תּענוגיו לפנים, בּעוד כחו עמו. יש כּנוס שהוא בבחינת סך־הכּל: אחרי תקופה של יצירה, שבּלעה את כּל כּחותיו, מביא העם בּחשבּון את אשר רכש, למען יוכל להתענג בּמנוחה על “רווחיו”. ויש כּנוס שהוא בבחינת צידה־לדרך: העם מתכּונן ליצירה חדשה; והואיל שהיצירה רעבתנית וטרדנית היא מטבעה, הוא מצטייד ומתכּונן לקראתה בּמכשירים ובפנאי, למען תּשיג ידו לפרנסה כּשתּגיע שעתה. לאיזה מסוגים הללו שייך הכּנוס האָמור בּספרותנו? – אין זה כּנוס של “שכיב־מרע”: על זה יעיד התּיאָבון המלווהו – דבר שאינו מסימני־המות. גם כּנוס של זקנה אינו: אותות הן מדות הבּטחון והשקידה, שהוא מצוין בּהן. לא יתּכן לאמר, שזהו “סיום”, הבּא מתּוך עיפות: עבודתנו הדלה בּעבר הקרוב אינה כדאית שנבקש אחריה מנוחה; ומיצירתנו בּעבר הרחוק כבר הספּקנו ל“נוח” יותר מדי. הוה אומר: כּנוס זה, כּנוס לשם־הכנה הוא. והשעה שעת־הכּושר היא לכך! כּי כמה מאות שנה – מימי התּחיה בּאיטליה – היה נרדם כּח־היצירה שבּעמנו, מפּאַת היותו מתבּודד בּגיטו, רוחני כּגשמי, ומתפּרנס מחוליתו בּלבד. יצר־החיים אָמנם נתעורר לפני כמאָה וחמשים שנה, ודחף את רוח־האומה שיצא מחוגו הצר ויזדווג ליסודות זרים, אשר על־ידיהם יפרה; אבל בּכח הדחיפה ההיא התרחק הרוח ממקורו והגיע לידי טשטוש־הצורה. לאַחר־זמן נזדעזע יצר־החיים שנית ועורר את רוחנו לתשובה; ועתּה הנה זה שב לעצמותו ולאיתנו גם יחד: אחרי מעשה־ההכנה של דור ההשכּלה, פּרחו הנצנים הספרותיים של דור הלאומיות; ועלינו, בּני הדור הקם, הוטל להכין את הדרוש להבשלת הפּרי. אָמנם צר להודות, כּי אין עבודת־ההכנה שלמה: לעתּים קרובות עולה ופוגמה קולו של ה“עני בּן טובים”, שדי לו בּזכות־אבות בלבד. אולם הקול הנבוב הלז בּטל בקולותיהם המלאים של הפּועלים, הקוראים לעבודה ומתּוך עבודה. ובכּל ניכּרת היא, הכנה זו. היא נראית בּבקורת ירושתנו הרוחנית, המונחת בּיסודו של ה“עתיד” ותופסת מקום הגון בּטובי עתּונינו. היא נראית בהוצאַת הספרים הישנים והקובצים החדשים־וישנים, שמוציאָה “תּושיה”; בּאספת כּתביהם של לילינבּלום, לוינסקי ושטיינבּרג; בּתרגומים של “הזמן”, “תּורגמן” ודומיהם. היא נראית בּעבודתם הפּוריה של בּני ארץ־ישראל; בּין בּמה שהם מפרסמים בתוך האָרץ – כּהוצאַת “קוהלת”, “החנוך”, “מולדת”, “יפת”, “לעם” ופעולתו של לונץ, ובין בּמה שהם שולחים לחוץ־לאָרץ – שרובּו עומד בּמדרגת חומר־לספרות. היא נראית בּהתּרת האגדה העברית מכּבליה הארמיים, וסדורה הנאה על־ידי רבניצקי־בּיאליק; בּנסיון לפדות את כּתבי בּן־עמי ממאסרם הרוסי; בּרכישת כּתביהם של מנדלי ושלום־עליכם, שהיו עד הימים האַחרונים כּבנים־חורגים לעברית. כּל אלה – אם לקט וסדור הם, אם הסבּרתן של דעות ידועות אַך בּלתּי־מפורסמות, אם הכנסת יצירותיהם של זרים לתוך גבולנו, ואם השבת אבדה לבעליה, – אינם בּגדר יצירה חדשה; אבל כּולם מכשירים את הקרקע ליצירה העתידה לבוא. התבוא? – לקויי־הסבלנות, המתאַווים לראות את הבּציר סמוך לנטיעה, ודאי שישפּילו ערכּה של עבודה זו, שפּריה צפון לעתיד־לבוא. אולם מי שרואה את הנולד לא כן ידמה: הוא יודה, אָמנם, כּי יצירה־בפועל אין עדיין לפניו; אבל בּיחד עם זה יכּיר שחבלי־יצירה יש כּאן, והכּרה זו תּביאהו לידי בטחון, שאחרי ה“חבלים” תּבוא היצירה עצמה.

לונדון, אלול תרע“ב. נדפּס ב”הפועל הצעיר" שנח ששית, גיליון כ' (תשרי תרע"ג).

(זכרונות).

כּמוני כּמוהו התבּודדנו בּעבי יער אפּינג – הוא היער, שתּולדותיו הן תּולדות התנגשות חשאית בּין משעבּדים ומשועבּדים ונצחון האַחרונים על הראשונים. שנינו היינו משכּימים ויוצאים עם־שחר, לקבּל פּני שמש בּעודנה בתומתה ולהתיחד שעה קלה עם הבּרכה השלוה, בּטרם נרד לעבודת יום אָרוך בּלונדון המעוננת וההומיה. יום־יום היינו נפגשים על־יד פּגרו של עץ־ענק, אשר בּעודנו חי בּטל רצון יוצרו מפּני רצונו של בּשר־ודם, וגדל בּשכיבה על־פּני המים; בּאופן שאחד מענפיו הגדולים שמש לבעליו מושב, השני – משען לגב, והשלישי – מדרס לרגלי רוכבו. תּדיר היינו מברכים איש את רעהו בּשפה אשר לא ידעו אבותינו ואבות־אבותינו; ומדי פעם בּפעם היינו נפרדים זה מעל זה תּקופי־חלום: אני נשאתי בלבּי חלום בּת־יהודה השבויה, והוא – חלום בּת־הודו הנענה. אני – והוא, עמי – ועמו. עמי – חניך השממה והעוני מעודו: בּמדבּר־ערב עמדה ערשו, יללת־תּנים היתה שירתו, בּשמים בּקש לחמו בשעת רעבון, ואל הסלע נשא עיניו בצמאונו, – וכל נסיונותיו הקשים הועילו רק להגבּיר בּו את אהבת־החיים. “ובחרתּ בּחיים” – זהו יסוד תּורתו. ועמו – מפונק מנוער, טובל בּאור וגווני־גוונים, מושל בּארץ המונה את מיני צמחיה רבבה, ארץ אשר שם הפּנינים והזהב הטוב, – והגיע עד שער מ“ט של בּטול־היש, עד “נירבאנה”. ושנינו נזדמנו יום אחד לכנסית־הגזעים הראשונה – והיחידה – שנועדה בּאוניברסיטה הלונדונית, בּקיץ שנת אלף תּשע־מאות ואַחת־עשרה למנינם, לשם קירוב־רחוקים – “זאבים” ו”כבשים" גם יחד. קוה קוינו, כּי שם תּשמע האנחה הכּבושה של אומותינו הנדכּאות על אוזן שומעת, וכי שם תּוציא האנחה הד מלבּות אחרים, הרוצים ויכולים להשתּתּף עמנו בּצרה. שנינו היינו מן היחסנים שבּקונגרס: בּנים לאומות עתּיקות שיצרו בּשכבר הימים לעצמן ולעולם – ועדיין לא סר כּחן. אַך אני הרגשתּי בּשלשלת־היוחסין שלי בּיותר: הן המקרא “וגר זאב עם כּבש”, שרוחו אספנו אל הבּית הזה, אצלנו נאמר, וממנו ועל־ידי אנשים משלנו נתפּשט בעולם. ולא דברי־נבואָה בלבד; כּל הקונגרס כּולו נוצר בּרוח פּיו של אחד מבּני־עמי, הוא פליכּס אַדלר, והרבּה מכּחו של ישראל הושקע בּהכנתו. אמת הדבר, כּי את העטרה – היא הנשיאות – נחל הלורד וירדיל, ולא הפּרופיסור אַדלר; שם הלורד היה נשא על כּל שפתים, בּעוד שלחכם המסכּן לא שם איש לב, עד שקם אחר העתּונאים ותבע עלבּונו ועלבּון־היושר מאת הקהל כּפוי־הטובה. אמת; אולם על כּגון זה צווחו הצווחים מימות עולם – ואין עונה. אָנו, דיינו שאָנו יודעים ומכירים בּאמת העלובה, ותהי לנו זאת לחצי־נחמה. אמת גם זאת, שכּנגד הפּסוק שלנו, “וגר זאב עם כּבש”, נשמעו שם פּסוקים אחרים, משלהם, שהכילו סתירה מוחלטת לקודם. מלומד גרמני מפורסם, פון־לושן, פּתח בּדרשה מדעית נאָה, שראשיתה רצופה “אנושיות”, וסופה – “הלל הגדול” על האגרוף, הדם והבּרזל. אולם סוף־סוף היתה דעתּו דעת־יחיד. רבּים ראו בדבריו חירוף־וגידוף כּלפּי רוח הקונגרס, ואפילו מחבריו, בּני עמו ואַרצו, ראו צורך בּדבר להודיע, כי אין האַנתּרופּולוג המפורסם מדבּר בּשמה של כּל גרמניה. אמת־נכון גם זה, שבּאותו שבוע ממש פּרצה בּאַפריקה מלחמה בין “אירופּה” ו“אַסיה” – בּין איטליה וטורקיה – ומלחמה שלא היו לה, לכאורה, כּל גורמים “אנושיים”. אַך הן הוסכּם אצלנו זה כבר, שרק הממשלות הן החפצות קרבות, ולא העמים; והקונגרס מה כּי נתלה בו את האָשם? – הלא הוא את שלו עשה – כּי מחה כּנגד חלול־הקודש הלז, כּנגד התפרצות המלחמה בּאותה שעה של עלית־נשמה, שעה שמזרח ומערב, ציר וקו־המשוה נשקו! דברים כּפשוטם! בּעינינו ראינו כּושי “מן הדרום” תּוקע כּף למי שהיה נוגשו; הודי אַדמוני מאיר פּנים לדון ספרדי; חינאי אָדוק־בּמסורת יושב לצד “שליח” נוצרי, כּשבת אַחים. ואַרמיני מורד־בּמלכות חבּק את הטורקי־הצעיר ריזא־טבפיק־בּי ונשק לו לעין כּל. ובכן, ישב שם חברי ההודי ימים אחדים וטעם אחד מששים של ימות־המשיח; עד שהגיע היום הרביעי של הכּנסיה. בּו ביום נשאו ונתנו בּנגעי עמו וארץ־מולדתּו, הנתונה בידי האַנגלים. כּל זמן שחלה התּוכחה על עמים אחרים מן התּקיפים, היו האַנגלים – אַנגלים, כּלומר סבלנים, ונתנו לנדכּאים לשיח מכאובי לבּם; אך בּו ברגע שנהיו הם לנוגעים־בּדבר, בּטלה אצלם המסורת הנאה של סבלנות – וקמו והראו, כּי המה המושלים. אַחת היתה ביניהם, מרת א. בּיזאנט, שצדדה בזכותו של העם המשועבּד, אשר ניטלה ממנו רשות הדבּור גם בּאַרצו גם בּארץ־החופש של האַנגלים, והיתה לו לפּה; ובגלוי־לב של אַנגלית־מלידה הודתה בקהל על העושק והמרוצה הנעשים על־ידי בני־עמה בּארץ הנדכּאָה ההיא, הכּל לשם־שמים ולשם ההתקדמות. אולם אַחינו בני־הודו לא סמכו בעיקר על מליצת־היושר שקמה להם מבּין “אומות העולם”. הם עצמם רצו להשמיע את קולם; וכאשר נגזל מהם חופש־הדבּור, עמדו ונטלו להם את חופש הצעקה. אותו “עכּוב־הקריאָה”, שאנחנו בני־ישראל משתּמשים בּו רק בּינינו לבין עצמנו, שמש אצלם כּלי־זיין בּינם לבין אחרים. ו“עכּוב־הקריאָה” פּעל את פּעולתו: אחרי עבור הבּוקר בּמהומה, מלא הקונגרס, בּעל־כרחו, את דרישתם של ההודים וקבע ישיבה מיוחדת לדין־ודברים שלהם. כּך עשו “מואסי החיים”, שבּאו מעבר לנהר־גוזן לדון עם התּקיפים מהם שעל נהרות־לונדון. ולמחרת היום ההוא נקראו בני־עמי לעמוד בּנסיון. בּבּוקר ההוא עלתה לפני הקונגרס שאלת־היהודים וגזל־משפּטם בּכמה ארצות תּבל, ורוסיה בּראש. ובעת ההיא היה נשיא הקונגרס, הלורד וירדיל, מתכּונן ללכת בּראש שליחות מיוחדת מאַנגליה בּת־החורין לרוסיה של בּית־רומאנוב; ולפיכך רמז הלורד לאחד מעושי־דברו, שיקום ויבקש בּשמו מאת כל הנאספים, כּי לא יתרגשו ביותר בּשעת משא־ומתן זה. הלורד צוה לשתּוק – והקהל שמע לקולו בּרצון. כּל הדרשות הנאות על־דבר “עם הנביאים”, שנשמעו עד אָז מפּי אותם האצילים והאצילות, בּטלו בּכהרף־עין. למרת בּיזאנט לא היתה חברה בּקונגרס; ודממה מעיקה תּקפה את אולם האספה, מן הפּתח ועד הבּמה. ובעלי־הדין עצמם? – יהודים נמצאו באותו קונגרס ובאותו מעמד בּמספר רב, רב ממספּר ההודים. אבל ההודים היו בנים נאמנים לעמם, והיהודים – בּנים חורגים לעמים אחרים. אחד מבּני־יהודה אלה, שלא הספּיק עדיין לנער מעליו את אבק הישיבה ולזקוף קומתו הכּפופה, התפּאר בקולי־קולות, כי פולני גמור הוא וכי על זה גאותו. וכמוהו כּן נשבּעו בני־גזעו ה“רוסים”, ה“רותּינים” וה“בּולגרים” וכל שאר היהודים המתחפּשים לגוייהם. ובשמוע משחקי־במה הללו, כּי הזכּירו בּפניהם את גזע מחצבתּם, פּנו אל הקיר בּחרדת־נפש ומששו את חוטמם, לדעת אם עודנו עלול להכחיש את דבריהם ולגלות את מוצאָם, אם אָין. משרתו של הלורד, אשר הודיע בּשמו את ההודעה המחפּירה, מזרע היהודים היה – ופניו לא חפרו בּדבּרו. לא רחוק ממנו ישב “אבי הקונגרס”, אציל־הרוח פליכּס אַדלר, מוקף אצילי־חרב – ושותק. לפני שעה או שתּים עמד ודרש מעל אותה הבּמה על “ימות המשיח”, כּאחד מבּני־הנביאים; ועתּה, כּאשר נגע הדבר עד עצמו־ובשרו, ניטל ממנו כּח־הדבּור. רוח־הקודש שבּו נתכּווצה בּפחות מנקודה, כּדי לפנות מקום לרוח־העבדות. איש יהודי אַחר, ולא סתם־יהודי, אלא אָדם המחנך רבּנים ומורים לבני־עמו, קם והשמיע קולו; אבל לא למחות כּנגד עוות־הדין בּא, כּי אם להראות עד היכן מגיעה מדת “גודל הנפש” של עבד־נרצע: עלבּון־ישראל כּשהוא לעצמו אינו נוגע – חלילה – ללבּו של זה הרב־הפּרופיסור מסינסינאטי; ואלא מפּני מה נגזלת שנתו? – מפני עלבּון התּרבּות הנוצרית הנהדרה, שזיוה נפגם על־ידי תעלולי עמי־החסד בּישראל; מפּני שיאמרו עליהם, על הנוצרים: כּפויי־טובה הם הללו; רבּם דקרו!… בּכל הקהל הגדול נמצאו רק שלשה או אַרבּעה יהודים שגלו עצמותם בּלי הכנעה. אחד מהם – צולשן – לא עורר שום התנגדות לדבריו, מפני שלא היו מובנים גם ליודעים את השפה הגרמנית על־בּוריה; וכאשר נשאו זנגביל וגאסטר את משאותיהם, לא רצה הקהל לשמוע – מפּחד פּן יבין. הסכסוך עבר בּשלום. גדולי הקונגרס נהנו, כּי לא הגיע הדבר לידי “שערוריה”. ו“העברים אשר לפלשתּים”, שהיו יושבים ומקללים בּלבּם את עמם העקשן בּמיתה־חטופה, שאפו רוח לרווחה, בּראותם כּי לא נגלה עוון מוצאָם. לשמאלי ישב אָז ערבי אחד, ששוחח אתּי באותו בוקר בּענין שיבת־בּנים־לגבולם. עכשיו נתן בּי הלה את עיניו; ונדמה לי, כּי קראתי בהן את הכּנוי האָיום שתּקנו בשבילנו בני־דודנו אלה, המכּירים בּמומינו יותר מאחרים: “ולד אל־מיתה”.

אני – והוא, אַרצי – ואַרצו. אחרי עבור שש שנים ויותר מזמן ש“נתפּרדה חבילה”, שב ועלה לפני זכרון חברי ההודי, אַף כּי בינתים נשתּנה מהלך הענינים מן הקצה אל הקצה. בּעת ההיא היינו שנינו אַחים־לעלבּון, והיום הזה הננו חברים־לששון; אך כּמכּתנו אָז כּן רפואָתנו עתּה, ממקום אחד ובעונה אַחת צמחה לשנינו גם יחד. מה שקלקלו וירדיל וחבריו אָז, בימי השלום, מתקנים בּלפור וחבריו עתּה, בּשעת חירום; ובה בשעה שנפל הדבר בּתפוצות הגולה, כי אַנגליה קבּלה עליה להשיב את אַרצנו השכולה לבניה הנדחים, פּרסם הלורד טשילמספורד, נציב אַנגליה בּהודו, בּשם ממשלתּו, כּי עתידה ארץ־בּרהמה להשתּחרר משעבּוד־זרים, וגורלה ימסר לידי יושביה. איני יודע את מקום חברי ההודי ואת המתרחש בּלבּו בּשעה זו. יתּכן, שאין דעתּו פנויה לעניני עמי, כּשם שאין עסקי עמו הוא תּופסים מקום אצלנו. אבל אני איני יכול להשתּחרר מן ההרהור המטריד, שהתגנב אל לבּי לפני שש שנים וקנן בּו עד היום, ההרהור של “אני והוא”. שר־אומתו ושר־אומתי, שניהם אומרים שירה. הראשון אומר שירה – ויש לו על מה לסמוך: הודו פּורשת זרועותיה – והנה בניה בּחיקה; אבל ציון כּי תקרא לעולליה – מי יענה “הנני”?

שיקאגו, כסלו תרע“ח. נדפּס ב”התורן" שנה רביעית, גליון מ"ד (שבט תרע"ח).

י’והן ד. רוקפלר, בּנו של י’והן ד. רוקפלר, הרעיש בּימים האַחרונים את ה“ספּים” של כּתּה נוצרית ידועה, שבּין בּניה הוא נמנה, היא כתּת ה“טובלים” (Baptists). ובשל זה הרעש: – בּראשונה היו אומרים: מים מכניסים את האָדם בּבריתה של הנצרות, בּין על־ידי טבילה, בּין על־ידי זריקה. עד שבּאו ה“טובלים” ושנו: אין הנוצרי מתקדש לדתו אלא על־ידי טבילה. והנה קם “הרב הגאון” י’והן ד., כּטוב לבּו בּמשתּה צבּורי, והורה הלכה, כּי הטבילה, שהיא העיקר המבדיל בין כּתּתו לשאָר כּתּות נוצריות, צריכה להבּטל. ושני טעמים נתן לדבריו: ראשית, לא ניתּנה טבילה מפּי־הגבורה, כּלומר – מפּי אבות הנצרות. ושנית, עתידה מלחמת־עמים זו, שהעולם מתבּוסס בּה בּדמיו, להביא בעקבותיה מהפּכה בּדת, כּמו בשאָר פּנות החיים; ומהפּכה זו תּבטל את המנהגים שנתרוקנו מתּוכנם, כּטבילה, תּמחק את התּחומים המלאכותיים שבּין כּתּה לכתּה, ותעלה את הדת המחודשת – קרי: הדת הנוצרית המחודשת – לאותה מדרגה עליונה, שבּה עמדה בּראשית צמיחתה, בּזמן שהיתה העבודה הדתית בּת־לויתה של כּוונת־הלב, ולא פרי ההרגל בּלבד. הנה כי כן נפגשו בזה הקצוות: י’והן ד. רוקפלר, הרודה בּגופם ונשמתם של אַלפי־אלפים בּני־אָדם, מעבר מזה, ואבותיהם של ה“אביונים”, שהתפּרנסו בּחגבים אשר בּמדבּר־יהודה, מעבר מזה. ומה ענו על זה ראשי הכּתּה הנעלבה? – הנה לפנינו קטע ממאמר אחד, שהופיע בּ“טיימס” הניו־יורקי, כּתוב בּידי איש שאין לחשדו על האיבה לעשירים: “נניח לפי שעה – אומר הכּותב – את ענין הטבילה, כּשהיא לעצמה, וגודל ערכּה לשיטתם של ה”טובלים“. עיקר השאלה הוא: האם נרשה לי’והן ד. רוקפלר, הבּן – כּבוד עשרו בּמקומו מונח! – להשאר בּקהל ה”טובלים" ולהחשב כּחד מן חבריא, בּשעה שהוא כופר בּעיקרי הנצרות? – – – חלילה לי מזלזל בּכבוד מי שהוא, ובפרט בּכבודה של משפּחת רוקפלר, שאני הוגה לה רגשי כבוד והערצה אמתּית, בּגלל מעשי־צדקתה בּכלל ויגיעתה הרבּה לטובת חניכי־הצבא שלנו בּפרט. אולם הענין שלפנינו אינו ענין של דיני־ממונות, ואַף לא של סתם איסור־והיתּר – כּל עולמנו הדתי עומד עליו. זאת ועוד אַחרת: עלינו להזהר בּאנשים צעירים־לימים המתמכּרים ל“רכיבה על המקל”. מקל־הרכיבה של מר רוקפלר הוא – “יד־אַחת”, טרוסט. אָביו השתּמש בּעיקר זה בעסק־הנפט והצליח; ועתּה בּא הבּן להשתּמש בּו בּעסק־הדת. בּרצונו ליסד מעין “טרוסט” דתי של פּרוטסטנטים; ואם בּעד זה נצטרך לשלם בּכמה מעיקרי דתנו, החשובים ויקרים לנו בּיותר – מה בכך! – – – עצתי הנתונה למר רוקפלר היא, כּי בּמקום לעמוד בּתוך מחנה ה“טובלים” ולחתור תּחתּיה חתירה מבּפנים, יצא לו מתּוכה ויתחבּר ל’דתיים החפשים', ששם יכּירו מקומו“. כּך משיבים בּני־חורין. ואָנו? – ישנו בּשיקאגו יהודי אחד, שלא הגיע למדרגתו של רוקפלר לא בעושר ולא בשררה; אולם מן התּקיפים גם הוא, ואת תּקיפותו הראָה כמה פעמים בּעסקנותו הצבּורית, הכּללית והיהודית גם יחד. והאיש זכה לשלשה כתרים: כּתר־נשיאות של ועד־החנוך העירוני, כּתר־נשיאות של מוסד יהודי גדול וחשוב שבּעירו, וכתר סגן־הנשיאות של הפדרציה הציונית המערבית. וכדרך התּקיפים, לא הסתּפּק בּמה שיש לו, אלא קפץ ונטל לעצמו עטרה שאינה הולמתו כל־עיקר, עטרה של מורה־הוראָה בישראל. חזיון זה, של הדיוטות קופצים בּראש, אָמנם אינו חדש בּחיינו, או בּחיים בּכלל, ולא היה כדאי להעמיד לו ציון מיוחד; אולם בּנידון שלפנינו יש גם חידוש, וראוי הוא, איפוא, שירשם לזכּרון. מעשה שהיה כּך היה: אשתּקד התעורר רב ריפורמי אחד – שמואל כּהן – כּנגד המנהג המקובּל בּמדינה, לחוג את “חג־הלידה” בּבתּי־הספר העממיים, וקבל על־זה לפני המשגיח הראשי של בּתּי־הספר שבעיר. אחרי משא־ומתּן אָרוך פּקד המשגיח על המנהלים לבטל אותו מנהג, שיש בּו משום כּפיה דתית על ילדי היהודים, ובפקודתו הטעים, שהחג הלז יסודו דתי וצורה דתית לו, בּעוד שבּתּי־הספר אשר בּמדינות־הבּרית עומדים מחוץ לתחום־הדת. כּך הורה המשגיח, שנוצרי הוא. וכשבּאו דברים לפני נשיא ועד־החנוך, היהודי, פּסק להיתּר; ולא זאת בּלבד, אלא שהוסיף ואָמר, כּי מצוה עלינו לחוג חג זה, מפּני שמנהג “משלוח מנות”, המקובּל בּו, עלול לפתּח בּקרב הילדים את רגש־הצדקה וכל הנלוה עליו. וראיה לדבר, שאָנו קרובים בּזה לשכר ורחוקים מהפסד, הביא מנפשו הוא: כּל ימיו היה מעמיד “אילן” בּביתו, בּין בּבית אָביו בּין בּביתו שלו – ואַף־על־פּי־כן! הדבר קרה, כּאָמור, לפני שנה ויותר, בּחורף שנת תּרע”ז. העתּונות שלהם הציעה את הדברים בּנחת־רוח מיוחדת; בּין העתּונאים המקומיים שלנו נמצאו רק שנים – הרב הנזכּר למעלה בּ“סנטינל”, ואַחריו ליאון זולוטקוף בּ“קוריער” – שיצאו ודרשו את הדבר לגנאי; שאָר בּעלי־העט היהודים גערו בנזיפה בּחבריהם המוחים; וההנהגה הציונית, שה“פּוסק” היה אחד מראשיה, שתקה. פּירושה של השתיקה לא ידענו. סתם שתיקה כּהודאָה דמיא; אולם בּועידה הציונית השנתית, שחלה סמוך לזמן ההוא בּמיניאַפּוליס, לא נזכּר שמו של סגן־הנשיא בּין הנבחרים־מחדש, – ובכן ניתּן מקום לשער, כּי שתיקה זו של ההנהגה הציונית לא היתה כּהודאָה. כּך דנו, ושמחנו על כּי אָנו והנהגתנו נקיים. היעלה על דעת מי שהוא, כּי שמחתנו היתה שמחה־לבטלה?… אם יעלה או לא יעלה – עובדה היא; וועידת ציוני־המערב של השנה תּוכיח: בּועידה זו, שחלה באמצע חודש טבת בּשיקאגו, שב סגן־הנשיא אל כּנו, על־פּי הצעת המנהיגים והסכּמת כּל הצירים. ומכּיון שלא שמענו כּי סגן־הנשיא חזר בּינתים בּתשובה, יש להוציא מזה, כּי ההנהגה הציונית היא ש“חזרה בתשובה”, וקיימה וקבּלה על עצמה ועל תּינוקות־של־בּית־רבּם את חג־הלידה של בּן־האלהים. והנה אין לבוא בטענות על סגן־הנשיא עצמו. ישראל, שכּל ימיו שאַב מבּארות־זרים ועדיין הוא קשור לעמו, ישראל הוא לכל דבר. אם חטא – בּשוגג חטא; והשוגג יש לו כּפּרה. ואלא עם מי יש לבוא בּדין? – עם חבריו בּהנהגה הציונית, שעל־פּיהם נבחר. הם, הלא אי־אפשר לחשבם לשוגגים בּשום אופן, לפי שיש בּיניהם כמה בּעלי תורה ובעלי השכּלה עברית, – ובמה איפוא יכופּר להם? – והן לא מעטים בּיניהם החרדים לקדשי האומה, אם מבּחינה דתית או מבּחינה לאומית, ומכּירים ומודים עם זה, כּי “מצוה” זו, שהחזיקו בה רבּים מבני־ישראל, מורידה את מחזיקיה למ“ט שערי נצרות, – ואיך יישבו הם את ה”דבר והפּוכו“, שהראו לעינינו? – ובין ראשי־ההנהגה יש אחד סופר, העומד על המשמר ונלחם ערב ובוקר וצהרים בּהתבּוללות לצורותיה השונות – בּהתבּוללות השבעה שמצד ימין, ובאחותה הרעבה שמצד שמאל, – ומדוע עצם עיניו הפּעם, בּראותו את האורב בּחדר? והשאלה איננה שאלת העבר בּלבד. היום התּרנו עבודה־זרה זו; ולמחר יבוא אחד מן “העברים בּני דת ישו”, שלא מעטים הם בּעולם, וידון לפנינו לאמר: “רבּותי, אַתּם פותחים שער לדוגלים בּאילן, מכניסים אותם לפני־ולפנים, ומרכּיבים אותם פּרנסים על הצבּור ומנהיגים ציונים; הרחיבו מעט את הפּתח, ויכּנסו אחרים, הדוגלים בּצלב, וישתּתּפו גם הם עמכם בהבאַת־הגואל!” – מה נענה על טענה כזו? הנחזיק גם אָז בּמדת השתיקה, המשתּמעת לשני פנים? או אולי חושבים הם, מנהיגינו, כּי רחוקה הדרך מן ה”אילן" אל ה“צלב”? – אם כּן, אינם אלא טועים. קרובה היא – בּכל אופן לא יותר מימי דור אחד; ואם בּה יוליכונו, נרד לשער החמשים של הנצרות קודם שנגיע לציון.

שיקאנו, י“ט טבת, תרע”ח. נדפּס ב“התורן“ שנה רביעית, גליון ט”ז (שבט תרע"ח).

מה יעשה סופר מישראל – ולא יצא בּ“שן־ועין” מתּחת ה“אָבנים” של עורכו? אינני בא לתבּוע עלבּונם של סופרים־כּתּבנים, הטוחנים דברים טחונים; הללו, נוח לעולם – אם לא להם עצמם – שלא יטחנו משיטחנו. אינני דן עם עורך בּעל־אַחריות, המדקדק עם סוג אַחר של סופרים, שיש בּפיהם דברים של טעם, אלא שמרוב טרדה לפלוט הם מריקים מקרבּם כּל מה שבּלעו, כּשר ופסול כּאחד, ומכינים לקוראיהם בּליל שתּועלתּו יוצאת בּהיזקו; בּכגון זה, מצוה על העורך שיהיה עומד על המשמר ומגין על קהלו, בּבררו בּשבילו אוכל מתּוך פּסולת. כּמו־כן חס לי שאהיה לפה לאותם מסופרינו, אשר בּגשתּם להקריב על בּמות זרות הם לבושים כּבני־אָדם מן הישוב, ובעלותם על הבּמה העברית הם מתעטפים בּבלואי־סחבות – ולא יתבּוששו; אם העורך צריך לעיקר דבריהם, שלא נאמרו בּצורה הגונה, על־כּרחו שילבּישם צורה לפי טעמו, טרם יגישם לפני הקהל. ואלא בּאיזה סופר מישראל אני דן? – בּסופר מן המהדרין: שאינו יוצא לרשות־הרבּים אלא אם כּן מדמה שיש לו מה להשמיע, ויהא אפילו משהו; והוא בורר את הבּר מתּוך התּבן בּכל האמצעים שבּידו; והוא מקפּיד על “בּגדיו” שיהיו מתוקנים ולבנים בּכל עת. מה יעשה סופר שכּזה – וינצל מדינם של עורכיו? פּעמים רבּות התחבּטתּי בּשאלה זו, הנוגעת עד נפשי; עד שהחלטתּי להציעה לפני עורכים, סופרים וקוראים גם יחד – אולי מתּוך הטפּול בּה ימצא לה פּתרון.

הנני מעלה בּזכרוני את עורכי כּסדרם. הראשון בּעורכי היה מורד מטבעו, וממילא שלא דקדק עם העובדים בּמחיצתו, כּי יהיו שומרי־חוק; לעומת זאת היה מראה חבּה יתירה לפורצי־חוק, וטעמו היה: מלך פּורץ גדר… לשבחו של אותו עורך עלי להגיד, כּי לא השתּמש בּזרוע להעבירנו על דעתּנו, אלא היה משדלנו בּדברים; אולם גם הפּתּוי עלול להזיק לסופר מתחיל, ובפרט אם עורכו מכובּד עליו בּיותר, כּשם שהיה העורך הלז מכובּד עלינו, מקורביו. עורכי השני היה מורד אַף הוא, אבל מורד כּשר היה, הנמלך על כּל צעד ושעל בּשלחן־ערוך של־כּיס. וכפי ששלחן־ערוך של מורדים עשוי להתחלף משעה לשעה, הוטל עלי להיות משנה טעמי לפי חוקי השלחן־ערוך שמשל בּרוח עורכי בּאותה שעה. ומי נביא וידע את הצפון בּכיסו של עורך!… ידעתּי, למשל, בּעורכי שדרכּו לתבּל לשונו בּמלים לועזיות, לצורך ושלא לצורך – בּיחוד שלא לצורך. וכי היה עלי לחשוש פּן יקפּיד על “קיסם שבּין שני” ויאסור עלי את השמוש בּ“סיטרא אַחרא” – או “סיטרא” אַחרת בּדומה לה? – אילו ניתּן פּה לאותה עלובה, היתה יכולה לטעון, כּי יש לה בּקרבּנו זכות־אזרח, שאין בּכחו של שום עורך־בּישראל ליטול הימנה. אַך מה כּחן של טענות צודקות בּפני רצונו של עורך, שמדותיו גזירות? נראה הדבר, שבּעת ההיא נתעוררה בו, בּעורכי, אהבת־נעוריו ל“גן שעשועים” של רוזנפלד, אשר ממנו ינק בּילדותו, – ועל כּן יצאָה מלפניו הגזירה על אותה “סיטרא”, שתּבקש לה תּקון בּתרגום עברי. אין מכחד, כּי בשעתו הכניס הספר “גן שעשועים” אורה אל החדר העברי המתוקן־למחצה; אבל מה יעשו אלה מאתּנו שלא זכו ליניקה זו, אלא ש“מדרש כּונן” ו“שערי־ציון” היו גן־שעשועיהם בילדותם? – העבודה, שלא הכּרתּי אותה סיטרא הגיורת, בּשעה שעמדה לפני לבושה על טהרת־הקודש! – היה מעשה וזכיתי לגדולה שלא פללתּי לה. בּימי אבות־אבותינו, כּשהיו מליצינו מתחרים בּכתיבת “לשון”, נמצאו תּארים מן־המוכן, “עוברים לסוחר”, שהיו מספּיקים לבעלי־המליצה לכל צרכיהם. כּל בּנין מפואָר היה “אחד משבעת פּלאי התּבל”; כּל גבּור־מלחמה היה “גבּור נערץ, מר ונמהר”; וכיוצא בזה. אבל עתּה, אחרי עבור עלינו שני דורות של מלחמה בּ“לשון”, כּשאָדם בּא לספּר בּמעשיהם של יסודי־עולם, דרכּו להתרחק משבחים שדופים, שאינם אלא גורעים; ואם אין חידוש בּפיו, ישמור את הכּלל העתּיק “גדול מרבּן שמו” – וימנע משבחים ותארים לגמרי. ומה גדלה תמיהתי פּעם, כּשקראתי דברי בּדפוס ומצאתי שנכשלתּי בּחטא זה ממש: כּי נואַלתּי לעטר עטרה־של־עופרת לראשו של יהודה המכּבּי; וכמובן, נעשתה מלאכתּי על־ידי אחרים, כּנגד רוחי ושלא בידיעתי. אָמנם לא מרוע־לב עשה עורכי מה שעשה; אַדרבּה, דן היה – כּנראה – גזירה־שוה מעצמו על אחרים, בּאופן הזה: אם אני, העורך, יאה לי לתת הסכּמתי על משה בּן עמרם שאָדם גדול היה, על דוד בּן ישי שהיה בּעל כּשרון פּיוטי, ועל שלמה המלך שחכם היה, – רשאים הם סופרי לתת “סמיכה” ליהודה המכּבּי וחבריו. אבל שכח העורך השנון בּשעת־מעשה, כּי “אין חברים לטעם”; כּי יש אנשים המומחים לכל דבר וענין, ולעניני הסכּמות בּכלל, וכנגדם יש בּני־אָדם שעפר הם תּחת כּפּות רגליו של בּן־חשמונאי – ומה שמותּר לראשונים אָסור לאַחרונים. בּאַכסניה הספרותית שהתאָרחתּי בה אַחר־כּך, נמסר גורלי בידיו של עורך מתון, ושלא התאַמר להיות אַפּיטרופּוס לכל השיטות שבּעולם; אַף־על־פּי־כן לא נמנע גם הוא מלשנות בּדברי: קצת – אולי מפּני שדמה, כי דבק בּי משהו מן המערכת הקודמת, והשאָר – לשם שנוי סתם. כּנראה חשש פּן יחשדו בו שהוא עושה מלאכתּו רמיה, אם יתּן לסופר להראות לפני הקוראים כּמו שהוא – ויד העורך לא תהא ניכּרת בּדבריו. לא אחשוב כּרוכל את כּל גלגולי־המערכות שסבלתּי, למרות דברי המעטים בּכל עת; אדלג ואַגיע לעורכי האַחרון. עורכי זה מן המהדרין־שבּמהדרין הוא, ודבר זה כּשהוא לעצמו אינו נאמר, כּמובן, לגנאי. אולם יש להבחין בּין שלמות הלבוש ונקיונו, ובין רדיפה אחרי קשוטים וצעצועים. מדה ראשונה היא מדת גברים, ומדה שניה מדת נשים היא; האַחת צורך, והשניה מותרות. סגנונו של עורכי משובּח, אַך מסולסל לפעמים בּיותר; ולפי טעמי והרגשתי, מרובּה בו יסוד הנשיות על יסוד הגברות. יהיה איך שיהיה; בּמקצועו הוא אפשר שאין לך סגנון נאה משלו, אולם את הרהורי אני אי־אפשר לישב בּאותו סגנון – ויהא אפילו בּדוחק. אבל מה אעשה לעורכי, התּקיף ממני? בכל עת שאני מזדמן לאַכסניה שלו, לבּי חרד פּן יקיים בּי מצות “הכנסת אורחים” על־פּי נוסח חדש: פּן ילבּישני מה שנדמה לי כּ“שמלת אשה” – ויציגני על הבּמה לראוה.

הרבּיתי לטפּל בּפּרט, מפּני שפּרט זה לא יצא אלא ללמד על הכּלל כּולו. מקובּל הוא אצל עורכינו: דבר־ספרות שבּא לידם, מצוה עליהם להתגדר בּו, אם הניח להם המחבּר מקום לכך ואם לא הניח. המתוקנים שבּאומות־העולם אינם נוהגים כּך; אצלם, אפילו בּשעה שנכשל הסופר בּשגיאָה סגנונית הגלויה לעין־כּל, אין העורך מתקנה אלא על דעת בּעלים. אולם עורכינו לא לתקן כּוונתם, כּי אם להטבּיע חותמם על־גבּי חותמם של אחרים. מה הן סבּותיה של תּאוה משונה זו, ובמי הן מונחות: בּסופרים או בּעורכים? ראשית כּל נתוודה על עוון הסופרים, היינו – אלה מהם הנגשים לעבודתם מתּוך קלות־ראש. על־ידי רוב טפּול בּ“חומר היולי” של הסופרים הללו, מתרגל העורך לעשות בּכתבי חבריו כּאָדם העושה בּתוך ההפקר, ומכּיון שניתּנה לו רשות להשחית, אינו מבחין עוד בּין דבר שאין לו צורה לדבר שיש לו צורה, אלא כּל מה שאינו מתאים לקנה־המדה של העורך פּסול הוא. זוהי אַחת הסבּות, המביאות את עורכינו לידי חטא של טשטוש־הצורות; אך אין היא הסבּה היחידה, ואַף לא העיקרית. על־ידיה מתבּאר מה שעבירה זו נעשית להם, לעורכים, כּהיתּר; אַך עדיין בּלתּי־מובן מפּני מה הם חושבים לעצמם את העבירה למצוה. מעוות זה, לא של הסופרים, אלא של העורכים הוא, וסבּותיו שלש הן: א) חוסר סבלנות; בּ) חוסר הכּרה נכונה בּתפקידם של עורכים; נ) חוסר הבחנה בּין סופר לסופר.

א) חוסר סבלנות.

שתּי מערכות יש לנו, העברים, בּמדינותינו אלה. האַחת מתנה עם הבּאים לעבוד במחיצתה, כּי יבטלו דעותיהם מפּני דעותיה; והשניה מכריחה את סופריה, כּי ישנו לשונם לפי לשונה. ואַף־על־פּי שהן נראות כּמנוגדות זו לזו, מאוחדות שתּי המערכות בּזה, ששתּיהן לקויות בּקנאות. הראשונה קנאית בּעניני מחשבה, לפיכך היא אוסרת על אחרים את הנטיה מדרך־המחשבה שלה; והשניה קנאית בּעניני לשון, משום זה היא שמה במכבּש אחד את סגנונם של כּל שותּפיה לעבודה. אונס־המחשבה ואונס־הלשון – אי מהם קשה? – לכאורה, אונס־המחשבה הוא הקשה; אבל בּאמת אין הדבר כּך. ראשית, אונס־המחשבה עראי הוא; שהרי לא בכל דבר וענין יש מחלוקת בּין סופרים ועורכים, ואפילו בּדברים שהמחלוקת חלה בהם, לא תמיד מתעקשת מערכת להעביר סופרים על דעתּם. בּעניני דת ועניני מפלגה אין לפניה ותּורים, אַך מוותּרת היא ומוותּרת בּשאָר עניני מחשבה. ואילו אונס־הלשון קבע; כּי הסופר, הראוי לשמו, בּעל־צורה הוא, וצורה אינה עשויה להשתּנות לשבעים פּנים, כּרצון עורך ועורך. שנית, אונס־המחשבה אינו מחייב את אונס־הלשון; בּעוד שאונס־הלשון גורר אַחריו גם את אונס־המחשבה, בּיחוד בין אלה מן הסופרים שמחשבה ודבּור, תּוכן וצורה, יורדים אצלם כּרוכים. ושלישית, סימן רע הוא למערכת כּשהיא מדקדקת בּלשון יותר מבּמחשבה: סימן הוא, שהקליפּה חשובה עליה יותר מן התּוך; תּחת אשר חברתּה, המקפּידה בּעניני המחשבה ביותר, מוכיחה בזה, כּי התּוכן קודם אצלה לצורה. אמת, כּי קנאות זו אינה מיוחדת לעורכים בּלבד; אולם מה שמותּר לאחרים, אָסור לעורכים. אין סופר ראוי להתמנות עורך, אלא אם כּן יקנה לו רחבות־הדעת בּמדה מספּיקה, כּדי שיוכל לרדת לסוף דעתּם של אחרים, ויכבּד את השונה משלו, ויתפּוס ויקרב את החדש והעצמי. ואם רחבות־הדעת חסרה לו, יכול הוא להיות סופר חשוב, ואפילו גדול – אך לא עורך.

בּ) חוסר הכּרה נכונה בּתפקידם של עורכים.

תּפקידו של העורך כּפול הוא: לספּק צורך ידוע של הקוראים, ולהדריך את אלה מן הסופרים הזקוקים להדרכה. בּמשלחת כּפולה זו מועל העורך, השואף לבטל את כּל הסגנונים מפּני סגנונו, וחוטא בזה גם לקוראים גם לסופרים. לקוראים – בּהכהותו בהם את חוש־הטעם, שהתפּתּחותו תלויה ברבּוי־גוונים, ובשללו מהם את האפשרות לדון בּין סופר לסופר, בּין סגנון לסגנון. ולסופרים הוא חוטא, בּמה שמשוה לפניו את כּולם, מוחק לגמרי את בּין־השיטין של סגנונם, מאפיל עליהם בּסגנונו הוא, ומקפּח את שכרם הרוחני; ולא עוד, אלא שהוא בא להדריכם, כּלומר לסייע להם בּבקשת דרכּם, ונמצא מטה אותם מן הדרך. העורך מחנך הוא; וכשאָדם בּא ונוטל לעצמו כּתר־מחנכים, הרשות בּידינו לדרוש ממנו שיכּיר בּכּלל הגדול, כּי אין חנוך בּא על־ידי כפיה מבּחוץ, אלא על־ידי התפּתּחות מבּפנים. אם אפשר לו, לעורך, שיסייע לסופר בּהתפּתּחות כּשרונו מבּלי גרום לו נזק – מוטב; ואם לאו – יסיר אַפּיטרופּסותו ממנו.

נ) חוסר הבחנה בּין סופר לסופר.

השפה נקנית בּשתּי דרכים: בּידיעה ובאהבה. רובּם של סופרים קונים להם את השפה בּדרך הידיעה; ומדרכּו של זווג כּזה שאינו קבע. דוק ותשכּח, כּי הסופר הידען משתּמש בּכמה שפות, הכּל לפי צורך השעה, ואין אַחת מהן תּופסת בּנשמתו מקום בּראש. כּולם בּבחינת פּילגשים הן, ומלכּה אין בּהן אַף אחת. ולפי שאין הסופר מסוג זה נאמן לשפתו, אין שפתו עגונה לו: מושל הוא בּכמה סגנונים, אַך אין לו סגנון מיוחד שאין לאחרים חלק בּו. כּי בעולם האצילות אין “איפה ואיפה”; חוקה אַחת שם לזכר ולנקבה. הדרך השניה, דרך־האהבה, אינה כּבושה ומרובּה בּאוכלוסין כּדרך־הידיעה, אַך גם שוממה איננה. הסופרים המאָרסים להם שפתם בּאהבה, נפרדים למזלות שונים: יש סופר שהשפה מחזרת אַחריו, בּחינת “ונקבה תּסובב גבר”. יותר משהוא אוהב הנו אָהוב; ומטעם זה אינו חס על אהובתו ביותר, אלא נוטה לזלזל בּיפיה ולחשוף מצפּוניה שלא לצורך. יש סופר הרודף אחרי אהובתו ואינו קונה את לבבה אלא אחרי יגיעה יתירה. הלה אוהב יותר משהוא אָהוב; ולפיכך הוא מראה קנאות וקמצנות בּעסקי־אהבה: מגלה טפח ומכסה שבעה. ויש סופר שהוא אוהב ואָהוב בּמדה שוה; השאיפה וההתקרבות בּאות משני הצדדים כּאחד. זה אינו לא פזרן בּיותר ולא קמצן בּיותר – מגלה טפח ומכסה טפחים. כּל הסופרים־האוהבים הללו, אַף־על־פּי שמזלם שונה, צד־שוה אחד יש בּהם, והוא – שכּולם הזווג שבּיניהם ובין שפתם זווג של קבע הוא. בּרית כּרותה בינם לבינה; וכשם שאין הם מחליפים שפתם בּאַחרת, כּך אין שפתם סובלת מגעו של זר, יהיה מי שיהיה. ההבדל שבּין סופר־ידען וסופר־אוהב אינו הבדל בּמדרגה, לפי שלא כל הגדול מחברו אוהב ונאמן יותר מחברו. הבדל בּתכונה הוא; ומשום זה אין להתיחס אל דבריהם בּאופן אחד. סופר שכּל כּחו הלשוני אינו אלא בידיעה, אם נראה לנו שלא עמדה לו ידענותו וטעה, רשאים אָנו לבוא בּכח־הידיעה ולהעמידו על טעותו. מה־שאין־כּן בּסופר האָרוס לשפתו. בּמקום שיש בּרית כּרותה, אין זרים בּעלי־נמוס מכניסים ראשם, ואפילו אם אין הזווג הלז שלם בּתכלית. והעורך, המותח מדת־דין אַחת על כּל הסופרים, ומבקש להטבּיע חותמו על יצירי־רוחם בּלי הבחנה – נכשל בּחטא שקשה להוציאו מפּה לאוזן, אַך מצוה לאָמרו: תּבל הוא! –

שיקאגו, חשון תרע“ח. נדפס ב”התורן" שנה חמשית, גליון ל"א (חשון תרע"ט).

(הרצאָה¹).

בּכל עת שמגיעה אלי קובלנה של אחד השרידים, בּיחוד מן הדרים בּמטרופּולין, על נוול היהדות בּאַמריקה, אני חושד בּו, כּי מרוב טובה הוא נוהם. יושב הוא בּתוך עמו – בּעיר שיש בּה קבּוץ יהודי גדול, גם סביבה עברית קטנה, – ואַף־על־פּי־כן אינו שמח בּחלקו. אולם יעזב־נא לזמן־מה את הקהלה הגדולה, וירד לאַחת העיירות המועטות בּאוכלוסים מישראל, ויראה את הנעשה בה ואת שאינו נעשה בה, – וחדל מבּעוט בּחלקו; ולא מפּני שהקהילה הגדולה בּבחינת ארץ־ישראל היא, אלא משום שהקהלה הקטנה מדבּר־שממה היא מן הבּחינה היהודית. לפני שנה ומשהו נתגלגלתּי לעיירה אַחת שכּזו, והנני להשתּמש בּה ובמה שלמדתּי בּתוכה לציור הענין. בּעת ההיא יצא שם לאור שבועון ישראלי בּשפת המדינה, שרובּו היה מוקדש ל“חדשות צבּוריות” מחייהם הפרטיים של “פּני” העדה – הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם, לרבּות מרכּבותיהם; ומיעוטו הוקצע לידיעות מחיי הקהלה המקומית. ובין הידיעות מסוג האַחרון תּפסו מקום בּראש עסקי שתּי אגודות, שמצביונן משתּקפים פּני־הדור. הראשונה היא “אגודת בּנות העברים”.(Y.W.H.A), שכּמותה רבּות האגודות בּמדינות־הבּרית, ואשר בּעיקרן נוסדו מתּוך התחרות בּאגודות הנוצריות, הנקראות בּשם מעין זה (Y.W.C.A). האגודות הנוצריות ראויות לשמן, לפי שכּל פּעולותיהן טבועות בּחותם הנצרות – ולפעמים הנצרות הצרופה. ואחיותינו בּנות־ישראל, בּמה היו הן עוסקות? – בּעיון רב קראתי את המדובּר בּהן בּאותו עתּון. שבוע ראשון הודיעו, כּי בּאספה המוצלחת של האגודה הוכנו שתּים־עשרה תחבּשות וחצי בּשביל צבאות־אַמריקה הנלחמים בּאירופּה, נאכלו שלש פּעמים שתּים־עשרה מנות וחצי של גלידה, והנאספות לא זזו משם עד שיצאו במחולות – בּינן לבין עצמן. שבוע שני לא הספּיקו להכין תּחבּשות וכו', מפּני שדנו כל אותו הערב בּדבר המחולות הצבאיים (העיר מוקפת מחנות של חיילים, ספּנים ומעופפים), שמתכּוננת האגודה לערוך; שבוע שלישי הוחלט לדחות את נשף־המחולות הנאמר, מסבּה שאינה תּלויה בּאגודה, חלילה; שבוע רביעי שב ענין המחולות ועלה על הפּרק; ולסוף נתבּשרנו, כּי – בּעזרת־השם, ובעזרת החיילים והספּנים והמעופפים – עלה הנשף יפה. וכשנסיתי דבּר פּעם אל “בּנות העברים” הללו על־אודות עבודה אַחרת, יהודית ורוחנית, בּהוספה ל“עבודת המלחמה” שלהן, – ענו־לי, מתּוך ריקודים ולעיסת־גומי, כּי שעת־חירום היא השעה, ואין הלב הדואב פּנוי לכל מיני מותרות שהם, כּעבודה רוחנית בּכלל ועבודה יהודית בּפרט. תּעבור שעת־החירום – ונראה. והנה עברה שעת־החירום, כּי נכרתה ברית שביתת־הנשק בּאירופה – וראינו. ימים קשים הגיעו אָז לאגודתנו: חיילים לא נפצעו עוד בּשדות־המערכה שבּחוץ־לאָרץ, והחיילים הנמצאים בּארץ התפּרקו את כּלי־זיינם ושבו איש־איש לעבודתו ולדאגותיו; – והיתה סכּנה צפויה לאותה אגודה שיפּסקו, חס־ושלום, מזונותיה החברתיים. אולם שומר־ישראל לא ינום ולא יישן: אותה שעה הזמין להן הקדוש־בּרוך־הוא, לבנות עם־בּחירו, אַכסניה כשרה לאספותיהן, והוא – בּית־כּנסת אורתּודוכּסי נהדר, העומד ריק ושומם רוב ימות השנה, בּין בּחול בּין בּשבּת; ועמדה להן זכות המקום־הקדוש שתּמצא רפואָה למכּתן. וזה דבר ה“רפואָה”: חיילים בּפועל, הפּנויים למחולות, אָמנם אין עוד בּמספר מספּיק; אבל כּנגד זה מתרבּים החיילים המשוחררים, השבים יום־יום משדות־המערכה, ובשובם לנווהם ולאורח־חייהם הישן, מוצאים לוחמי־החופש הללו שעמום תּחת חיי־סערה. לפיכך מצוה על בּנות־ישראל להנעים את חיי השבים בּכל מה שאפשר, בּיחוד – על־ידי קבּלת־פּנים בּסירינאדות. ובכן הלכה, מדי ערב בּערב, משלחת של בּנותינו – ורק בּנותינו – אל מעונות הגבּורים המשוחררים, וצרה עליהם מבחוץ בּנגינות ובשירי־אהבה. אַשריך, ישראל!… חברתּה של אגודה זו היא אגודת־בּחורים אַחת, ו“די־הירש” שמה. הבּנים הללו הם גאונם ותפאַרתּם של כּל היהודים בּני־העיר, אורתּודוכּסים וריפורמים כאחד. הראשונים מתגאים בּהם, משום שבּניהם הם; והאַחרונים מתפּארים ואומרים, כּי אלה הם יורשיהם הרוחניים, העתידים להיות נושאי דגל הריפורמה בּקרב הימים. בּני הריפורמים עצמם אינם זקוקים עוד ליהדות הערטילאית של אבותיהם כּל־עיקר. גם אגודה זו נולדה בּמזל־מחולות. ואולם הבּנים גדול כּחם מכּח הבּנות בּגסות־הרוח ובריקניות־הלב. לפני זמן־מה נקראָה בעיר אספת־מחאָה כּנגד הטביחות בּאַחינו שבּפולניה, ונתבּקשו בּני האגודה ההיא לבוא ולהשתּתּף בּאותה אספה. על זה השיבו בּנחת־רוח, כּי בו בערב תּחול אספת־שעשועים שלהם, – ואספתם ואספת־המחאָה – אספתם קודמת. – אָמנם יש להודות בּבושת־פּנים, כּי אותה אספת־מחאָה היא עצמה היתה טעונה מחאָה: מפּני שחברינו הציוניים, שהיו המתחילים בּדבר, הצטיינו – כּדרכּם בּמקרים כּאלה – בּענוה יתירה, ומסרו את הענין כּולו לידי אנשים משלנו שאינם לנו; והללו העמידו שלשה כמרים – אחד פּרוטסטאנטי, אחד קתּולי, ואחד יהודי – להיות לנו לפה. וקם האחד ודרש לפני הנאספים היהודים – מן הנוצרים תּושבי־העיר לא בא איש, חוץ משני הנואמים – על כּשרונם הגדול לעשות הון, ועל האור הזרוע לצדיקים המאמינים בּישו־המשיח. השני הודה, כּי מעשה־פרעות – ויהא אפילו בּיהודים – מעשה מגונה הוא; אלא שהטיל ספק בּעצם הדבר, וסמך בּזה על עדותו של גיבּסון, ציר אַמריקה בּפולניה. והשלישי, הכּומר היהודי, לחש על המכּה, כּראוי למי שעם־ישראל החי נתחלף לו בּמין “רוחניות” שאינה תופסת מקום בּמציאות. דבר זה אמת; ואולם ה“די־הירשים”, שפּרשו מן הצבּור, לא מסבּה זו פּרשו, אלא מפּני שבּשבילם היתה אספת־המחאָה יהודית בּיותר. עוד מעשה אחד אָביא בּזה, לשם ציור־הענין, ואַחר אגש אל הענין עצמו. מעשה ובקשתּי “מדריכה” לאגודת “יהודה הצעיר” שבּבית־ספרי. והעידו לפני על עלמה אַחת, מי שהיתה מורת “דת־אל” בּבית־הספר השבּתאי שבּעיר, כּי היא היחידה בּבנות־המקום המוכשרת לעבודה כּזו ורוצה בּה. כּשהגיע היום המיועד לכך, הופיעה אותה “מדריכה”, מוכנת ומזומנת להדריך את “אחיותיה לדת” הצעירות ממנה; כּנגד לבּה היה תלוי צלב קטן ונאה – סימן לעבודת הצלב־האָדום, שהצטיינה בה, ובידה אַרנקי של כּסף. כּשנגשנו לפתח בּית־הספר, נרתּעה העלמה לאחוריה וקראָה ברגש: בּחיי־ישו, אַרנקי בידי בּיום השבּת (שבּת שלהם היתה) – ואָנכי לא ידעתּי!…

לא יצאָה עיירה זו אלא ללמד על הכּלל כּולו – על כּלל קהלות־ישראל, הקטנות והבּינוניות, שבּמדינות המערב־התּיכון. בּמדינת אוהיו, למשל, אשר בּבירתה נאספו היום שליחינו משלש מדינות, ישנן כּמאתים אלף נפש מישראל, שתּשעים אחוזים מהן מרוכּזים בּשבע קהלות – הלא הן: קליבלאנד, סינסינאטי, קולומבּוס, טולידה, יונגסטאון, עקרון, ודייטון. קרוב לארבּעים אלף מאלה הם תּינוקות־של־בּית־רבּם, המבקרים את בּית־הספר הכּללי הנמוך; וכמה מהם נשלחים לבית־ספר עברי מתוקן, או מתוקן־למחצה? – בּקליבלאנד – אלף, בּטולידה – מאתים, בּעקרון – מאתים, בּדייטון – מאָה וחמשים, בּיונגסטאון – כּמאָה; בּסינסינאטי ובקולומבּוס אין זכר לחנוך עברי מתוקן. פּחות מחמשה אחוזים למאָה מבּנינו ובנותינו מתחנכים בּרוחנו, במדה ידועה. ושאָר כּל ילדינו – מקצתם גדלים בּאַויר בּית־הספר השבּתאי, שאין בּו ריח יהדות; מקצתם מושכים בּעול המלמדים־הרוכלים והמלמדים־השוחטים, שאין בּלמודם צל אנושיות; ורובּם הגדול – כּשבעים אחוזים ממספּר כּל בּנינו – מופקר להשפּעתו של הרחוב, שאין בּו לא מן היהדות ולא מן האנושיות. אחרי כל זאת, היש להתפּלא על בּנינו, אם בּגדלם הם יוצאים מי לתרבּות רעה ומי לתרבּות זרה, אך לא לתרבּות שלנו? ומי יקום לנו לתקן את הפּרוץ? – ההורים, בּיחוד השבעים והשאננים שבּהם, אינם בּעלי־רצון. מתיחסים הם בּקלות־ראש לכל ענין רוחני, ואין להם אלא צבירת־ממון ומשחק־קלפים בּחייהם – ו“קדיש” לאַחר מותם. ואינם מבינים ואינם רוצים להבין, כּי, אם ראוי לקרוא עליהם את הקדיש – יש לקראו עתּה, בּעודם חיים ומרבּים נכסים ומרבּים בּשר; לפי שמבּחינה יהודית מתו מיתת־כּרת זה כבר, ובעצם ידיהם כּרתו את נפשם ונפש צאצאיהם מקרב עמם. המורים אינם בּעלי־יכולת. מועטים שבּהם רוצים ואינם יכולים, ורובּם הגדול אינם לא רוצים ולא יכולים. המלמדים, בּין המחזרים על הפתחים, בּין מחזיקי החדרים־הרפתים, אינם אלא רוכלים עלובים, שבּמקרה יש בּקופּתם “עברי” ו“בר מצוה” למכירה. – פּרחי־המורים, שזכינו לגדל מפּרי־האָרץ, שמחים בחלקם. כּדרך מתחילים שבּין־לילה היו למסיימים, מסתּפּקים הם בּמועט, ואינם מרגישים צורך להוסיף על תּורתם, שהקנו להם רבּותיהם בּמשך הזמן של חוק־למודיהם; ועל־אַחת־כּמה־וכמה שרחוקים הם ממחשבות “מרד” כּנגד המסורה בּת־ יומה, שקבּלו בבית־מדרשם. להלכה מפלסי נתיבות חדשות הם; אולם בּמעשה הם מגריסים את שיני תלמידיהם בּאותה פּרוסה של חמץ נוקשה, הידועה לנו מן ה“חדר” הבּלתּי־מתוקן, אלא שכּסוה בּשכבה דקה־מן־הדקה של “מן” פּדגוגי. – והמורים הצעירים הבּאים מחוץ־לארץ, רבּים מהם אורחים־פּורחים בּשדה־החנוך: לבּם לרפואת־שנים או לעריכת־דין; אַך עד שיזכּו להגיע למטרתם הם מתפּרנסים מן ההוראָה העברית, מפּני שנראית בּעיניהם כּמלאכה קלה, אַף כּי לא נקיה. אחרים עוסקים בּהוראָה לשמה, אבל עבודתם לקויה מסבּות אחרות: מחוסר הכּרה בּתנאי המקום, חוסר הבנה בּנפש הילדים בּני־האָרץ, ולפעמים גם מחוסר הכנה פּדגוגית מספּיקה. ויחידי־הסגולה שבּהם, שההוראָה היא גם אומנותם גם אמנותם, הסביבה הזעומה אוכלתּם. ראשית, בּטלים הם בּששים של מורים בּלתי־מהוגנים; שנית, מוציאים הם את מיטב כּחם על עבודת יום־יום, בּהיותם חלוצים־בּודדים, שכּל אחד ואחד מהם מחויב לסול לו דרך בּחנוך, לברור לו שיטה מתּוך תּוהו־ובוהו, לבחור בּספרי־למוד מתוקנים בּמקום שאינם, ועוד כּאלה וכאלה; ושלישית, לקויה מדת־הבּטחון שלהם, מפּני ההתנגדות הקשה שהם פּוגשים על כּל צעד מצד הורים עמי־האָרץ ואַפּיטרופּסי־חנוך קטני־המוח, ומפּני מצבם החברתי השפל עד כּדי דכדוך־הנפש. ובתנאים קשים כּאלה, דיים שעלה בּידם משהו. הרועים, הלא הם הרבּנים השונים לכתּותיהם, תּועים או מתעים. הרבּנים הריפורמים, רובּם קוראים “יהדות, יהדות” – ואין בּהם לא טעם ולא ריח של יהדות; מדבּרים הם גבוהה־גבוהה על תּעודת ישראל – ומדריכים את קהלותיהם בּדרך המוליכה ישר אל הנצרות. ומועטים שבּהם, ששמעה אָזנם בּת־קול היוצאת מהר־חורב, לבּם כּואב על המצב הפּרוע ואין בּידם לתקן: קצתם – מחוסר אומץ לשחות כּנגד הזרם, וקצתם – מחוסר כּח להטותו לרוחם. – הרבּנים הקונסרבטיבים, הדורשים נאה על אחוד הטוב שבּישן עם היפה שבּחדש, עוזבים בּמעשה את הטוב שבּישן ומקבּלים בּעיקר את המגונה שבּחדש. בּזמן שטובי הרבּנים המתקנים מכּירים ומודים בּגלוי, כּי שיטת־החנוך שהחזיקו בה עד עכשיו פּשטה את הרגל, – בּאים חניכי בית־מדרשו של שכטר ומקנאים לאותה שיטה, של פּטום־היהדות שעה אַחת לשבוע, ונלחמים כּנגד בּית־הספר העברי, ובכלל כּנגד הרחבת התּרבּות העברית, בּכל האמצעים שבּידם – כּשרים ובלתּי־כשרים כּאחד. – והרבּנים האורתּודוכּסים, או שהם עוצמים עיניהם מראות את המציאות כּל־עיקר, או שהם מחקים בּלי הבחנה את מעשי הרבּנים ה“מתקדמים”. הגיע הדבר לידי כך, שזכינו לראות רבּנים אורתּודוכּסים כּשרים־שבּכשרים, שאינם חשודים אפילו על ידיעה הגונה בּשפת המדינה, מחבּרים בּשביל תּלמידיהם “סדרי עבודה” מתוקנים־שבּמתוקנים: שרוב התּפלות שבּהם כּתובות בּכתב לטיני ולשון אַנגלית, ומיעוטן – בּכתב לטיני ולשון עברית. אָכן, יודע צדיק נפש בּהמתּו!… הסתּדרות מרכּזית לחנוך העברי במדינה אין לנו. לשכּת־החנוך של קהלת ניו־יורק, אשר קבּלה על־עצמה את התּפקיד החשוב הזה, הכזיבה את תּקוותינו, מסבּות שלא זה המקום לפרטן. עוד נשארה לנו ההסתּדרות הציונית דאמריקה, שהיתה צריכה – היא עצמה, או הסתּדרות אַחרת בּאַת־כּחה – לטפּל בּחנוך של הדור הצעיר, גם לשמו גם לשם תּעמולה ציונית; אולם, לצערנו, מאמינים ראשי הסתּדרותנו, כּי אפשר לחבּר את העתיד הישראלי אל עברו על־ידי גשר של “שקלים” בּלבד. הנה שמענו היום, מפּיו של מנהל מחלקת־החנוך הציונית, דין־וחשבּון על פּעולות המחלקה ההיא עד עכשיו והכנותיה להבּא. בּין שאָר דברים הוגד לנו, כּי, על־פּי הזמנתה של מחלקת־החנוך, נאסף בּניו־יורק ועד של מומחים לדון בּשאלה זו החמורה, של החנוך העברי בּמדינותינו, וקביעת־יחסה של ההסתּדרות הציונית אליה; ונמנו וגמרו, שההסתּדרות תּמשוך ידה לגמרי מן החנוך העברי, שעסקה בו עד עכשיו כּלאַחר־יד, ותצמצם פּעולתה בּחנוך ציוני – לגדולים ולקטנים – בּלבד. איני יודע מה הניע אותם מומחים, שיגיעו לידי החלטה כּזו. אילו היו משוללי־הגלות הייתי מבין את נמוקם: בּהיותם מאמינים, כּי בית־חיינו עתיד להבּנות בּמהרה בּימינו, והגלות תּעבור אָז כּלה מן האָרץ, – הם רואים בּכל עבודת־בּנין גלותית כּעין עכּוב־הגאולה; ומכּיון שעבודת החנוך בּארצות הגולה עלולה לבצר את הגלות ולהאריך את ימיה, – מצוה עלינו, הציונים, למשוך ממנה את ידינו. אולם מכּיר אני ברובּם של אותם מומחים ויודע, שאינם משוללי־הגלות כּל־עיקר; ולפיכך מתמיהה היא החלטתם. כּנגד זה יודעים אָנו ויודעים מה טיבו של “החנוך הציוני לגדולים ולקטנים”, האָמור. יכולני להעיד על נשיא “שכונה” ציונית, שאינו יודע להגות אַף את המלה “התּקוה”; ויש בּמעמד זה אנשים חיים שיאַשרו את עדותי. שוחחתּי היום עם צירים לשתּי ועידות ציוניות – של אשתּקד ושל השנה – שאינם יודעים להבחין בּין ה“מזרחי” ל“פועלי־ציון”. אגודת־הסטודנטים הציונית שבּעיר זו, קולומבּוס בּירת אוהיו, ערכה השנה סדרה של הרצאות על ראשי הציוניות בּזמן הזה, וברשימה, שהציע לפני מזכּיר־האגודה לפני תשעה חדשים, מצאתי שמות אלה ובסדר הזה: הרצל, פּינסקר, נורדוי, אחד־העם, יעקב די־האז, יהודה הלוי, ומאכּס שולמן. כּל זה – אחרי עשרים שנה של “חנוך ציוני”!… מה תּוכל מחלקת־החנוך שלנו ללמד את אלה עוד – ולא למדה? ואשר לחנוך הציוני, של בּני־הנעורים, הנה הצטמצם בּעבודת “יהודה הצעיר” – והיא הסתּדרות שלא עמדה עדיין בּעצמה על צביונה. כּמה פעמים נטפּלתּי אל העומדים בּראשה, ודנתּי עמהם בּדבר תּחומי עבודתה: אם בּאָה היא למלאות את מקום בּית־הספר העברי, או את החסר בּבית־הספר, או את המקום הפּנוי ממנו לגמרי. שאַלתּי, ולא נעניתי. לכאורה שואפת הסתּדרות זו לחדור דוקא למקומות הפּנויים, שאין פּעולת בּית־הספר מגיעה אליהם; אולם על צד האמת אין אגודותיה קיימות ופועלות אלא ליד בּתּי־הספר העברים ובזכותם, כּלומר – במקום שהעבודה החנוכית נעשית בּלעדיהן. האגודות הקיימות בּפני־עצמן מעטות הן, והללו עוסקות בּמה שעוסקות, רק לא בּמה שראוי לקרוא חנוך ציוני. גם בּשאלת הכּמות והאיכות של עבודתה נבוכה הסתּדרות “יהודה הצעיר”: כּשטוענים עמה בּכמות, היא מודה בּאיכות; ולהפך. מדרש־אגדה אומר, שהכּמות היא לה העיקר, כּי על־כּן הטעימה לא פעם שמטרתה לחדור אל כּל בּית יהודי בּאַמריקה – בּניגוד לבית־הספר העברי, שחוג־פּעולתו מוגבּל בּהכרח. אולם הדרשה לחוד והמעשה לחוד, ומספּרים יוכיחו: אחרי כל שנות יגיעתה זכתה הסתּדרות זו בּסך־הכּל לחמשה־עשר אלף חברים. ובמה נחשב קומץ זה לעומת חמש־מאות־אלף בּני־הנעורים, שיש לנו כּיום בּמדינות־הבּרית! ובכן – האיכות היא נשמת פּעולותיה? – חס־ושלום! – כּי באמת דל כּחה בּאיכות מאשר בּכמות. רוב אגודות “יהודה הצעיר” שבּערי־השדה, רק שם אגודה נקרא עליהן. למוד למדו מן האגודות הציוניות לגדולים את חכמת ה“התאַגדות”: כּל ימות השנה נרדמות הן, ומתעוררות רק אַחת או שתּים בּשנה, לצרכי בחירות. ואלה מן האגודות שאינן נרדמות לחלוטין – נוח היה להן ולנו אילו היו כמה מהן נרדמות אַף הן. מכּיר אני מקרוב בּאגודה אַחת, שבּמשך שנתים ימים טפּלו חברותיה בּהגרלת כּד זכוכית “לטובת ההסתּדרות”; ולטובת עצמן היו מתאַספות מזמן לזמן לחוג, בּשם הציוניות, את חגי עם־האָרץ – כּחג “מסכות הקדושים”, “חג הלידה”, ועוד. ואותה אגודה אינה יחידה במינה; ולא עוד, אלא שהיא רשומה בּפנקס “יהודה הצעיר” בּכלל האגודות הערות ופועלות. ישנן אגודות אחרות, שאפילו למדרגה זו לא הגיעו. הנה כּי כן: זהו “החנוך הציוני”, שבּו עלינו להסתּפּק, לפי דעת ההנהגה הציונית בּניו־יורק, שמצאָה לה סמך בּדעת חבר־מומחים. ואלו ואלו, כּאילו אינם רואים את הנולד ואינם מכּירים כּי בנפשנו הוא: כי אם נשתּמט אָנו ממלוא חובתנו, יבואו אחרים, שאינם זקוקים להכשרים של מומחים, ויחנכו את בּנינו על־פּי דרכּם הם – להסיר לב בּנים מעל אבותם; ומחננו אָנו יהפך ל“בית מושב זקנים”. – – –

(הערה: השמטתי כאן את הפּרק השני של הרצאָתי, שבו הצעתי תכנית של עבודה חנוכית, שהיתה בגבולות יכלתה של ההסתדרות הציונית באַמריקה. מר ל. ליפּסקי, ראש הועידה, בטל את ההצעה בכשרון רב, אַף־על־פּי שלא שמע את ההרצאָה. ונתתי כאן מקום לפרק הראשון, מפּני שלצערי – המצב המתואָר בו לא בטל).

דייטון, מנחם־אָב תרע“ט. נדפס ב”התורן" שנה ששית, גליון כ"ה (י' אלול, תרע"ט).

(מרשמי הועידה הציונית בשיקאגו).

שבּת זו, של הועידה הציונית העשרים־ושתּים, קבּלתּי פּניה בּתפלה ולויתיה בּמחולות. לתפלה הייתי עד־שמיעה בּבית־כּנסת ריפורמי אחד, שנתחנך אותו ערב בּרוב פּאר; והמחולות שמשו הקדמה לועידה השנתית של ציוני אַמריקה. וכמו בּחנוכּת ה“היכל”, כּן בּפתיחת הועידה, נפלה טעות יסודית – “דבר והפּוכו”. נושא הדרשות בּהיכל הריפורמי היה – הציוניות. רוב הרבּנים הדורשים – חוץ מרב העדה ההיא עצמו, שהוא אחד מן המתקנים בּעלי־החיוב – פּתחו בשלילת הציוניות וסיימו בה. דבר זה טבעי הוא בּשעה זו, שהתּנועה הלאומית נתגלתה בּמלוא־קומתה, עד שאין מתנגדיה, התּקיפים של יום־אתמול, יכולים להגיע לקרסוליה: כּי מה יעשו אלה, אם לא ישכּכו רוגזם בּמלחמת־שפתים?… עד כּאן – המעציב; מכּאן ואילך – המגוחך: כּי לא בדרשות בּלבד, אלא גם בּתפלות נלחמו בּנו שם. בּתפלה אַחת, שחובּרה לכבוד אותו ערב על־ידי הרב המתפּלל, הפּיל שליח־הצבּור תּחינתו לפני הקדוש־בּרוך־הוא, שיצילהו, אותו ואת קהל הנאספים – לרבּות כּל המוסרים נפשם ונפש עמם על תּעודת־ ישראל – מן הציוניות. וכדברים האלה יצאו מפּיו: " – – – ויהי רצון, שננצל מן הטעות, ונהיה נאמנים לאל אחד, לארץ אחת – ולא לארץ הרחוקה מאתּנו – ולדגל אחד“. וה”לא" שבּתּפלה הוטעם הטעמה מיוחדת, בּ“א” רבּתי. מה רשאי ומחויב ההגיון הישר להוציא מתּוך תּפלה כזו? – המסקנה ההגיונית היא, שלפי דעת מחבּר־התּפלה הלז, אָסור לו לאָדם להיות נאמן לאלהיו, לאומתו, לאַרצו, ולדגלו. כּי מאַחר שהכּל תּלוי בקרבת־מקום בּלבד, הרי אין שום יסוד לברית בּת־קיום בּין האָדם וספירתו הרוחנית; אלא אלהי המדינה שנכנסתּי לתוכה הבּוקר – הוא קוני, והאומה שסעדתּי על שלחנה הצהרים – היא אמי, והאבן שהנחתּי עליה ראשי הלילה – היא מולדתּי, והדגל שנתקלתּי בו בּרגע זה – אליו אשתּחוה. ולמחר, עם שנוי מקומי, הריני מחליף גם את אלהי ואת אומתי, את אַרצי ואת דגלי, בּאחרים – הקרובים אלי קרבת־מקום בּאותה שעה. תּורה זו, עם כּל מדת ההריסה שבּה, תּורה היא; ילכו בה כּל מחזיקיה בּאמת. אבל מה נעשה – ואין כּאן אמת, אלא זיוף; והזיוף בּא מתּוך זווגה של אותה תורה לתפלה – מין בּשאינו־מינו. הן מי שמודה בּתורה זו, שולל מיסוד הרוחני שבּחיים את כּח־המהוה שלו; כּופר הוא בּמציאות הנפש הלאומית ומעמיד את כּל ישותה על הארץ, על יסוד הגשמיות. ואָדם שהגשמיות היא לו יסוד עולם, – מה לו ולתפלה, שכּל־עיקרה הוא השתּחררות זמנית של הרוח מן השעבּוד לחומר? – – – ואחרי התּפלה – מחולות שלא בזמנם ושלא במקומם; הלא הם המחולות של הציוניים. לחוקר חזיונות־החיים יש פּה מקום להתפּלא בּכלל על החבּור המשונה הזה, של יצירה ומחולות. בּאוצר־הלשון האנושי יש זכר למחול־המות, אַך זר לנו המושג של מחול־החיים; הלידה, וכמוה כּן כּל יצירה, בּאָה מתּוך חיל, ולא מתּוך מחולות. ובכן מופרך חבּור זה מעיקרו. אולם, נניח חקירה זו הכּללית ונדון בּפרט, בּ“דבר והפּוכו” שנתגלה בּפתיחתה של הועידה הציונית. תּנועה הבּאָה להרוס את ההוה בּשם העבר והעתיד, בּהכרח שיסודה הוא הרוחניות; תּורה המלמדת שנשמת־אומה, מכּיון שקבּלה צורה, עלולה להתקיים גם בּגולה, כל זמן שהיא יושבת עגונה ושואפת לשוב למקורה, – תּורה כזו תּורת־אצילות היא. ויום חגן של תּנועה כזו ותורה כזו יפּתח במחולות?! אין זאת אלא ש“חילוף היוצרות” קרה כאן, בּשתּי החגיגות גם יחד: אותו הרב המתקן, הכּופר בּמציאות נפשנו הלאומית, מוטב היה שיניח מן התּפלה ויפתּח את חנוכּת ההיכל – בּמחולות; ולהפך, ההסתּדרות הציונית, המבקשת להביא גאולה לשכינתנו, ראוי היה שתּפתּח ועידתה בּתפלה. ואני, אילו היה חלקי עם הנושאים תּפלה על שפתותיהם, הייתי פותח את הועידה הציונית העשרים־ושתּים בּתפלה במקום מחולות, ובתפלה מעין זו: שומר־ישראל, שמור את גחלת תּקותנו מאַפּיטרופּסיה; לאויביה הניחה: הללו רוקדים כּנגדה ואינם יכולים לנגוע בּה.

נדפּס ב“התורן” שנה ששית, גליון כ"ח (כ“ט אלול, תרע”ט).

חמשה שותּפים הם בּנבואָה: אישיותם של הנביאים, גזעם, אַרצם, לשונם, ומאורעות זמנם. האישיות של הנביא היא יסוד הנבואָה; הגזע, הארץ והלשון מנחילים לה תּואַר, גוון וטעם; ומאורעות־הזמן מביאים את השאור, הוא יסוד־התּסיסה, המעורר את הנבואָה לצאת מן הכּח אל הפּועל. ואין חקירה בּמהותה של הנבואָה שלמה, אלא אם־כּן היא כוללת את חמשת השותּפים כּולם. לחקירה מעין זו לא זכינו עדיין: את מאורעות הזמן של הנביא לא היו מביאים בּחשבּון עד לפני עשרות־שנים אחדות, שהחפירות בּארצות־הקדם הביאו לידי תגליות חשובות בּמקצוע זה; מהשפּעת הלשון העברית על הלך־רוחם של הנביאים, שהם יוצריה ויצוריה כּאחד, מעלימים רוב החוקרים – ואפילו המעולים שבּהם – את עינם; בּהשפּעתם של הגזע והארץ דנו מצד אחד חכמים נוצרים, שטינה בלבּם לגזע, ומצד שני – חכמים מישראל שלא ידעו את האָרץ; ולהסתּכּלות נכונה בּאישיותם של הנביאים עוד לא הוכשר הדור: לזה מסוגלים רק חוקרים יהודים שלמים ובני־חורין, שנהנו מזיו־הנבואָה מילדותם, נתמכּרו לה בּכל לבּם בּימי עמידתם, אַך לא שעבּדו לה את חרות מחשבתּם. ולפיכך, כּשאָדם מישראל לוקח בּידו ספר זה החדש, “הנביאים”¹, הכּתוב בּלשון הנביאים, בּידי עברי היושב בּתוך עמו, שזכה לשאוף את אַויר אַרצו, ולָמַד ולִמֵד תּנ“ך עם ל”ב פּירושים – שלנו ושלהם, – הריהו מוכן לברך עליו כּעל פּרי חדש; אַך מבוכה תוקפתּו, כּשהוא פותח את הספר ורואה, כּמה רב המרחק שבּין כּוונה למעשה: רצה המחבּר, כּפי שנראה מתּוך הקדמתו, לתת ספר חדש לחוקרים ומעיינים – ויצא ספר בּינוני לתלמידים ומתלמדים. חייב, איפוא, המבקר להסיח דעת ממה שעלה במחשבתּו של המחבּר, ולדון רק על מה שעלה בידו. הספר ספר־לעם הוא: נקי מגבּוב הערות, מפּלפּולים דחוקים, ומפּרטים יתירים. וכנגד זה, הכּללים מתואָרים בּבהירות – לפעמים בּודאות יתירה, כּאילו יש לנו פּה עסק בּדברים שמדידה ומשקל חלים בּהם; ההסבּרה נוחה; הסגנון חלק וקל למקרא; והלשון רחוקה מן המדעיות הכּבדה מצד אחד, ומן המליצה הנפוחה מצד שני. זהו בּדרך כּלל, ועד כּמה שנוגע לצורת הדברים. בּפרטיו – בּין מצד הצורה בּין מצד התּוכן – אַתּה מוצא בספר זה כּמה פגמים, שאָסור להתעלם מהם. קודם כּל יש לדון עם המחבּר על דרכּו, להיות מבטיח הרבּה ונותן מעט. למשל: בּמקום אחד בּהקדמתו הוא מבּיע חשש, שמא “הגדיש את הסאָה לפעמים בּתאור הסביבה” של הנביא; ומתנצל הוא בּזה, ש“הנביא בּתור בּן־עמו ובן־אַרצו – הוא שהעסיק אותו”. ההתנצלות צודקת, אַך מיותּרת לגמרי: ראשית, מפּני שאין שם הגדשת־הסאָה מסוג זה; ושנית, מפּני שאילו היתה – לא היתה נחשבת לפסול. אַדרבּה: בּכל מקום שהצליח המחבּר לשלב את תּיאור־הסביבה בּציור תּמונתו של הנביא, אָנו מודים לו על כּך. ואלא על מה יש לחלוק? – על הגדשת־הסאָה בּסתם־תּיאורים, שאין היחס בּינם ובין צורת הנביא המתואָר נראה לעין הבּריאָה. הנה בּא, בּפּרק המוקדש לעמוס, תּיאור הדממה שבּסביבות תּקוע, דממה שהופקדה לשלשה שומרים – ההרים, הערבה, וים־המלח. התּיאור הוא היפה במינו בּכל הספר; אַך, בּלי פירושים דחוקים ורחוקים יקשה להבין את הקשר, שבּין תּיאור זה ובין מה שבּא אַחריו: “שם נגלה לו אלהים, לעמוס – – – אלהים זה אלהי הצדק הוא. את לבּו אי־אפשר לרכּך בּתהלות ותשבּחות – – – ורק יחס אחד יש אליו: צדק מבּלי כל נטיות. ולא – בּסערת חמה יופיע; ואָז – רק ההרים, הערבה והים יכולים לעמוד נגדו”… קשה להבין את סמיכות־הפּרשיות הלזו: למה נגלה אלהי־הצדק דוקא שם? ואם מדת־הצדק שלו היא “צדק מבּלי כל נטיות”, מפּני־מה הוא נושא פנים להרים ולערבה ולים? כּמדומה, שהמשורר העברי הקדמון לא כך השיג את ענין “הצדק מבּלי כל נטיות”: בּו בּפּרק שמנה שבחו של מקום, כּי “צדק ומשפּט מכון כּסאו”, הוסיף ומנה גדולתו, ש“הרים כּדונג נמסו” מלפניו. שנית, יש לתפּוס את המחבּר על שהוא פוסל בּמומו. קובל הוא על שיטת־הדרוש, שהחזיקו בה מפרשי המקרא, קדמונים ואַחרונים, כּיהודים כּנוצרים; שיטה, שעל־ידיה יכול כּל מפרש לראות בּתנ“ך מהרהורי לבּו: היהודי – את הוויות דאַבּיי ורבא, והנוצרי – את פּלפּוליו של שאול התּרסי. ובה בשעה הוא עצמו נכשל בּמעין־זה, ומוחק מצורתם של הנביאים כּל שרטוט שאינו מתאים לשיטתו. אין בּין המחבּר לבין רבּותיו הנוצרים, הכּופים על הנביאים את שיטותיהם שלהם, אלא שהם מטעימים את הצד הדתי־חברתי שבּנבואָה, וכופרים ביסוד הלאומי שבּה; והלה הופך את הסדר: מטעים את הצד הלאומי־חברתי, וכופר בּיסוד הדתי שבּה. כּאילו אָסור לאָדם משכּיל – תּהיינה השקפותיו על הדת מה שתּהיינה – להודות על האמת ולאמר, שהנבואָה היתה יצירה מורכּבת, אשר התמזגו בה שלשת היסודות האמורים – הדתי, החברתי, והלאומי – מזיגה יפה ושלמה. עד כּמה קלקלה פּניה זו את השורה, אפשר לראות מן הדוגמה הבּאָה: בּספר־הבּרית, שהוא תּורה שלמה, אין המחבּר מוצא שום חידוש הראוי להזכר, חוץ מאחד, והוא – היתּר בּשר־חולין. וכל־כּך למה? – מפּני שבּהיתּר זה הוא רואה – את “הנסיון הראשון להבדיל בּין הממלכה והדת”! מטעם זה, כּנראה, הוא מטשטש צורתו של שמואל לגמרי; עד כּי, למרות עדותו של המחבּר ששמואל נביא היה, אין הוא נראה לנו אלא כּנושא־כלים. בּוא וראה: המקורות של דברי־ימינו מעידים על שמואל, שעיקר עבודתו חל לפני תקופת המלוכה, וכי רק “כּאשר זקן שמואל וישם את בּניו שופטים לישראל”, קם העם ובקש מלך; – וזה בּא ופוסק, בּודאות גמורה ובצורת “הלכה למשה מסיני”, כּי “פעולתו מתחילה בּיצירת המלוכה”. שלישית, יש לדקדק עם המחבּר על חטאיו המרובּים ללשוננו. בּספר־לעם, שערכו החנוכי עיקר, יש להזהר מניבים לועזיים או המוניים, כּאלה המובאים פּה לדוגמה: “לא צריך לשכוח” (עמוד IX) – בּמקום “אין לשכוח”; “על־ידי דבריהם הם פּעלו” (עמוד 13 ובהרבּה מקומות אחרים) – מלת־הגוף יתירה; “שאול נסה להשליך את האַשמה על העם” (עמוד 15) – בּמקום ל”הטיל“; “נתן הנביא השליך בּפני דוד את שתּי המלים, אַתּה האיש” (עמוד 17); “כּדי לבצר את הגבולים ולפתּוח את ידיו לרכּז את כּחותיו נגד ארם, כּרת עמרי בּרית את שני שכניו בּמערב” (עמוד 22) – ניב, שיובן רק על־ידי תרגום; “האכּר קשה־התּנועה הוא” (עמוד 30) – בּמקום “כּבד־התּנועה”; “כּך הוא [עמוס] מבין את דבריו (עמוד 52) – בּמובן “זוהי כוונתו בּדבריו”; הוא [הושע] מונה יותר מקומות קדושים מאשר עמוס” (עמוד 63) – סגנון של דרדקי; “כּאשר בּגר יאשיהו – – – החל לסובב את עצמו בּשרים חדשים” (עמוד 121) – בּמקום ל”הקיף“; “אלא ששם הן יותר בּמקומן” (עמוד 132) – במובן “הן מתישבות יותר”; “נביא שצריך היה להוציא את כּל נפשו החוצה, להשליך אותה בּפני שומעיו” (עמוד 143) – כּך עושים בּארץ־ישראל? מגילת־חטאים זו, שאינה אלא “כמר מדלי”, לא הובאָה כאן לשמה, אלא ללמד על הכּלל יצאָה. הכּל מודים, שאי־אפשר ללשון חיה ומתפּתּחת בלי הרחבה מרובּת־פּנים, כּגון: הנחת מונחים מדעת, גיור ניבים לועזיים, ואשור חידושים עממיים וגם המוניים. בּמה דברים אמורים? – כּשההרחבה נעשית כּשורה: במועד הנכון, בּמדה הנכונה, ובצורה הנכונה. אולם כּשההרחבה נעשית שלא כשורה, עלולה היא להזיק ולא להועיל. בּלשון שהתפּתּחותה שוטפת בּמתינות, בּלי הפסקות וקפיצות, אין בּהרחבה משום סכּנה: החידושים־מדעת – חוץ ממונחים מקצועיים, שאינם נעשים קנין הכּלל, – מתהווים לאַט, לפיכך הם נקלטים במהרה; החידושים השאולים, מתּוך שנעשים בּמחשבה, על־ידי אנשים המתכּוונים להעשיר בּהם את לשון עמם, – אינם מתאַזרחים עד שיסתּגלו אל הסביבה החדשה על־ידי גיור; והחידושים ההמוניים, הנולדים בּשפל המדרגה, אינם מתעלים ללשון־שבּכתב עד שיהפכו לניבים עממיים. אבל בּשפה כּשפתנו, המתפּתּחת כּיום בּקפיצת־הדרך, עלולה ההרחבה לגרום גם נזק רב: החידושים־מדעת נצבּרים בּמהירות יתירה, עד שאין בּכח השפה לעכּלם, ואפילו הקורא הותיק אינו מספּיק לעמוד על טיבם בּלי פירושים; החידושים השאולים, מתּוך שנספּחו בּשוגג, על־ידי אנשים החושבים לועזית בּעברית, אינם מתגיירים, ואינם מובנים אלא למי שיודע תּרגומם למפרע; והחידושים ההמוניים, ילידי ההמוניות של משכּילים, עוברים אל הלשון־שבּכתב בּלי תעודת־מסע. כּך אירע לספרותנו בּראשית ימי החסידות, שהיתה תּנועה המונית־תּורנית: לצד מונחים וניבים חדשים, שהעשירו את הלשון, הוכנסו בּשפע דרכי־בטוי זרים ומקולקלים, שפּרצו את כּל גדרי הלשון והשחיתו יפיה. והחזיון הזה נשנה בּימינו, שנתפּשטה רשות לשוננו מן הספר אל חיי יום־יום. – לשבחו של מחבּר “הנביאים” יש לאמר, כּי אינו להוט אחרי המונחים החדשים ללא צורך; אך תּחת זאת הוא משתּמש בּצורות זרות והמוניות בּלי הקפּדה, בּלי בחינה, ובלי שנוי־צורה. הפּגם הרביעי, והאַחרון שימנה בּזה, הוא – אהבה יתירה לנביאים. אוהב הוא, המחבּר, את הנביאים יותר מדי, ואת האמת פּחות מדי; ומזה תּוצאות לקלקול צורת־הנביאים ולזיוף האמת. – אוהב הוא את שמואל, ולפיכך הוא מכסה על כּל פּשעיו; ואפילו בּמקום שמסדר ספר־שמואל, הקטיגור של בּית־שאול, מלמד חובה על הנביא, – רואה המחבּר שלנו רק זכות. וכל־כּך מעוורת האהבה את עיניו, עד כּי לא ראָה המחבּר, שמתּוך “הגהה” יתירה מחק מצורתו של שמואל כּל סימן של נביא ומחוקק, ולא השאיר בּה אלא שרטוט אחד בּולט, והוא – “כּי לב שמואל לא הלך אחרי החמלה”. – אוהב הוא את ישעיהו, ולפיכך הוא חושב למעלה יתירה גם חולשה אנושית פּשוטה, המשותּפת לנביא זה ולשאָר בּני־יהודה שבּדורו. הנביא לא עורר קינה על מפּלת שומרון – מפּני “שהוא בּעל אישיות מוצקה. אין צועקים על העבר”. אבל הנביא הלא אינו מדינאי, ש”האישיות המוצקה" ממין זה היא תפאַרתּו; אַדרבּה, רכּות־טבעו של הנביא היא היא גדולתו: “והוא מחולל מפּשעינו, מדוכּא מעוונותינו” – יהיו הפּושעים מיושבי־ירושלים או מגרי־שומרון, יהודים או יוונים. – אוהב הוא את ירמיהו, ומסבּה זו “קשה לו להאמין”, כּי הקללות, המיוחסות לו בּספרו, מפּיו יצאו. בּפרק אחד עם הקללות כּלפּי אחרים, מארר הנביא את עצמו ואת יום הולדו; ולא את חייו בּלבד הוא מבכּה שם, אלא גם את תּעודתו, שהוטלה עליו “בּטרם נוצר”. בּעל־הלב יכול לדרוש כּאן סמוכים ולמצוא את הקשר שבּיניהם; אולם האהבה היתירה של המחבּר לא הרשתה לו להתבּונן בּסתרי הנפש הגדולה, הכּורעת תּחת כּובד הרחמים שבּקרבּה. לא, לא לזה התפּללנו. התפּללנו, ומתפּללים אָנו, לבוא השעה, שבּיחד עם קנינינו הלאומיים נאהב גם את האמת; שנהפוך את מדת־האמת לאחד מקנינינו הלאומיים. מתפּללים אָנו לבוא השעה, שבּה נוסיף על תּרי"ג המצוות את מצות “ודובר אמת בּלבבו”, ונקיימנה גם בּעת שנדון על היקר והנערץ; לא, בּיחוד בּעת שנדון על היקר והנערץ – על הנביאים. הגע בּעצמך: כּל ימיהם נלחמו אותם גבּורי־הרוח וסבלו לשם האמת – ואָדם בּא ומעוות אותה, כּדי לספּר בּשבחם. וכי יש לך עלבּון־האמת ועלבּון־הנבואָה גדול מזה?!

ניו־יורק. נדפּס ב“מקלט” כרך שני, ספר ד' (טבת תר"ף).

לא רחוקים הם הימים, שבּהם היו עתּוני המדינה מוכיחים בּאותות ובמופתים, כּי הגיעה שעת־עליה לדת – בּימינו ולעינינו. הימים היו ימי מלחמת־העולם, ושכירי־העתּונים היו מצווים ועומדים לטהר את שפיכות־הדמים בּק“ן טעמים – וטהרו. הדת – היו מרננים ואומרים – תּצא מן המלחמה המכלה־כל מצורפה ומזוכּכה מכּל סיגיה; הדת תּתעלה למדרגות העליונות ותחדור לשדרות התּחתּונות. וממי תּבוא תשועתה? – מן החייל. החייל, הרואה את מלאך־המות פּנים בכל שעה, רואה גם את האלהים פּנים־אל־פּנים, בּמדה שלא יזכּו לה שאָר בּני־תמותה; החייל, היוצא לגאול את בּני־האָדם בּדמו ובדם “אויבו”, יביא גאולה גם לנשמת־האָדם, בּקרבו אותה לאלהיה. וזכר לדבר – דבקותו של החייל בּ”עבודת" האלהים ובכהניו וכהנותיו שבּמחנה. אָמנם, היו גם כּופרים בּעיקר־המעשה. סופרים בּודדים, בּלתּי־שכירים, גלו מזמן לזמן את הסוד, כּי לא היו דברים מעולם: כּי ה“נער” האַמריקאי שבּמערכה לא רדף כּלל אחרי הנערה שבוית־הדת מ“גדוד הישועה” – למרות הצפּיחיות־בּדבש שהפליאָה לטגן, – אלא אחרי המאדמואַזיל הצרפתּית; וכי לא היה להוט כּלל וכלל אחרי עבודת־הבּורא, כי־אם אחרי “התּמונות הנעות”, שבּאו לצד ה“עבודה” בּתור שכר־מצוה. וכך היו מכריזים בּמודעות, למען משוך את ה“נערים” אל אוהל־השכינה: – בּאותיות קטנות: “עבודה קצרה, בּצירוף נאום מאת ד”ר פּלוני אַלמוני“. ובאותיות גדולות מאירות־עינים: “מאהבה לאהבה ועוד טפּה של אהבה – זה יהיה נושא התּמונות, שתּבואנה תיכף לעבודה”. אבל בּימים ההם נחרש קול הדממה הדקה של ה”כּופרים" מפּני קולותיהם של בּעלי ה“אמונה” ההומיה. ועתּה, כּעבור ימי־הרעש, מודים גם השכירים גם שוכריהם, כּי ירדה, ירדה הדת בּעולם הנוצרים. ולירידה זו מבקשים תּרופה. והתּרופה היא – לא לטהר את הלבבות, אלא למלא אותם זיוף על זיוף: להכניס את למוד “הדת” – אותה הדת המטהרת את הטמא ומטמאָה את הטהור – אל בּתּי־הספר לתינוקות. התּנועה כּבר הקיפה את כּל מדינות־הבּרית. וכאן, בּניו־יורק, נועדו באי־כח של הסתּדרויות שונות, ויסדו לתכלית זו “ועד בּין־דתי”, שלפי־השמועה משתּתּפים בּו גם “רבּנים” אחדים, הדואגים לשלום קונם; ואותו ועד בּא בּהצעה לפני ועד־החנוך העירוני, שיעשה את בּית־הספר העממי אַסקופּה ל“מקום קדוש”. אַף יש משערים, שההצעה תּתקבּל ותהיה לחוק בּראשית זמן־הלמודים הבּא. לשמועה זו נזדעזעה קצת העתּונות היהודית שבּמטרופּולין. המודיעים הודיעו, העורכים דרשו בּזה, העוזרים ענו “אָמן” – והכּל נשכּח. אַך בּאמת אין להתפּלא על כּי נשכּח עתּה הענין מלב, אלא על מה שטפּלו בו בּשעתו. כּי רק הבּערות או התּמימות היתירה תּדמה, שענין למוד־הדת בּבתּי־הספר העממיים חדש הוא בּמדינות־הבּרית. לא, כּי אותה דת, שאומרים לשדכה עכשיו אל בּית־הספר, מחותּנת היא שם משכּבר הימים; ולא דת סתם, אלא הדת – כּלומר, הדת השליטה. בּכּפרים שבּמדינות־מגורינו אין לך בּית־ספר עממי שאינו נוצרי לכל פּרטיו; והתלמידים מבני־ישראל נאנסים ללמוד את דתם של חבריהם הנוצרים, ולחוג עמם את חגיהם, תּוך כּתלי בית־הספר. בּקושי רב אפשר לו, לילד עברי, להפּטר מגזירה זו; אבל בּאופן זה הוא מקים לו לאויבים את כּל בּאי בית־הספר – והמורה הכּפרית בּראש. – בּעיירות ובערים המועטות בּאוכלוסים מאַחינו, משתּדלים ראשי בתּי־הספר להשפּיע על בּנינו מרוח הנצרות בּכל הדרכים האפשריות; ובמקום שאין עומד בּפּרץ, השתּדלותם עולה להם. אמת ניתּנה להאָמר, שלפעמים לא רחוקות יש להם מסייעים מבין אחינו, אם מצד המורים והמורות משלנו, המשמשים בּבתּי־הספר העממיים, או מצד “עיני” העדה הסמויות. היה מעשה, בּאַחת מערי־השדה, שקבלו זקני־התּלמידים מבּנינו על מעשה האונס הדתי שבּבתּי־ספרם, כּגון: חובת תּפלה ושירה בעלות תּוכן נוצרי, חגיגת חגיהם הדתיים בּאַמתלה שחגי־המדינה הם, התקשטות בּאות־הצלב של חברת “הצלב האָדום”, ועוד כּאלה. וכשהגיש אָדם אחד את הקובלנה לפני משגיח בּתּי־הספר שבעיר, התנצל ואָמר, כּי הדבר נעשה בּידיעת רב־העיר ובהכשרו. הרב – אָדם שכּהן בּ“היכלו” כּשמונה־עשרה שנה – הכחיש את הדבר שלא בפני המשגיח, אַך השתּמט מלהזדמן את בּעלי הקובלנה בּפני המשגיח. – ואפילו ניו־יורק, עיר זו שמספּר יהודיה הוא כפלים מיוצאי־מצרים ויותר, אינה בת־חורין מן האונס הדתי. הרבּה מדרגות בּאנוסינו הקטנים: למן קלי־הדעת, שתּחילתם בּאונס וסופם בּרצון, עד קשי־העורף, שנשמתם המעונה נקלעת תּמיד בּין מורא־שמים ומורא־רבּם – והם לוחשים “שמע ישראל” בּשעה שחבריהם ורבּותיהם מכוונים לבּם לבן־האלהים (עובדות ידועות!). ועד כּמה גדולה מדת־הגבורה, הדרושה לתינוקות־של־בּית־רבּם בּמצב כּזה, יעידו כּמה מעשים, המתגנבים אלינו ממקדשי־החנוך שבּאָרץ. היה מעשה, בּבית־המקלט לפושעים צעירים אשר בּטשאנסי, שנמצאו שם נערים יהודים “מורדים”, אשר סרבו להתפּלל לאל־נכר; עמדו עליהם רופאי־הנשמה שבּמוסד והכניעום על־ידי מכּות־רצח. ושוב היה מעשה, בּבית־ספר עממי אחד בּניו־יורק, שתּשעים וחמשה אחוזים מתּלמידיו יהודים הם, – שנעדרה משם אַחת התּלמידות משך שבוע ימים; ובשובה הסבּירה למורתה, כּי עד אָז ישבה “שבעה” על מות אחותה הבּכירה, שבּגלל מחלת עיניה הושבה מאליס־אַיילנד לפולניה – ונהרגה שם בּימי הפּרעות. כּששמעה המורה הנוצרית את ספּור־המעשה, אָמרה לתלמידותיה היהודיות: “חבל! יהא ידוע לכן, נערות, כּי היהודים היו לפנים העם הנבחר; אַך מאָז צלבם את “המשיח” נשפּך עליהם חרון־אַף האלהים, והנם נודדים מארץ לארץ ונרדפים בּכל מקום – כּיאות לרוצחי־אלוה”. ואַל־נא נבטל בּלבּנו דברי־פּגול כּאלה! מעידים הם על מחשבת־רצח. ובין מחשבת־רצח ומעשה־רצח מפרידה מחיצה דקה, שאָמנם כּחה בּה לעמוד בּפני רוח מצויה, אַך כּל רוח שאינה־מצויה עלולה להפכה על פּניה ולהוציא את המחשבה אל הפּועל.

נוסע יהודי אחד מצא בימינו עיר בּמדינת פּרס, שכּל יושביה היהודים נאנסו לקבּל עליהם את דת האיסלם למראית־עין, ובמסתּרים – בּמערות – הם שומרים דת אבותיהם, ומצפּים לגאולה רחוקה בּידי־שמים ולגאולה קרובה בּידי אחיהם המאושרים מהם, יושבי אַמריקה ואירופּה המערבית. דבר גדול יעשו אלה מבּעלי־ההשפּעה שבּקרבּנו, אשר יתעוררו לבוא לישועתם של אַחינו הנדחים. אַך בּה בּשעה שישתּדלו בּהצלת אלף, או חמשת אלפים, האנוסים אשר בּפרס החשכה, אַל־נא ישכּחו את בּניהם הם, את מאות־אַלפי ילדינו האנוסים פּה – בּאַמריקה הנאורה.

ניו־יורק, אלול תר“ף. נדפּס ב”מקלט" כרך רביעי, ספר י"ב.

מה נעשה ליתומי־המלחמה ויתומי־הפּרעות, שמפּאַת עוצם מספּרם ורוע מצבם נעשו ליתומי האומה? מספּרם אין לשער, ומצבם – אין השם “מצב” חל עליו. " – – – בּזמן שהיתה העיר בּידי הבּולשיביקים סבלו חרפּת רעב; משעברה לידי ה“גואלים” הפּולנים, נוספו על הרעב ענויים ובזיונות. עתּה מראיהם כּצללים – צללים חוורים, עטופים בּלויי־סחבות, שמבּעד לקרעיהם נשקף הבּשר השחוף והמזוהם – – – אובדים ונדחים, שרבּים מהם אינם יודעים מי היו אבותיהם – כּאילו האבן ילדתם“. הכּתוב מדבּר בּיתומי וילנה; אַך זו אינה מצוינת בּיתומיה משאָר ערי־ההפכה. בּמזרח גליציה מתגוללים כּעשרים אלף יתומים ויתומות משלנו, הצפויים לאבדון. הוריהם לוקחו מעליהם – מי בּמלחמה, מי בּפּרעות, מי בּמגפה, ומי בּשבי. אין להם שום חסות ומחסה. בּיום הם תּועים בּרחובות ועוסקים בּמה שעוסקים, ובלילות הם בּאים להטמן בּמרתּפים לחים ובמחלות־עפר שנשארו מחפירות המלחמה. ילדות רכּות מוכרות עצמן לבּושת על פּת־לחם, וילדים קטנים עושים את כּל אשר יעשה החי למען הנצל ממות בּרעב. – ואשר לשברם של מאות אַלפי יתומינו בּאוקראינה, שהיה להם המות לחם־חוקם, – קצר כּח הדמיון לשוותו. לא יפּלא, איפוא, אם בּראש כּל ועידת־עזרה יהודית מעלים את שאלת היתומים ומטכּסים עצה להושיעם בּשתּי הדרכים האפשריות: בּתמיכת היתומים בּאשר הם שם, ובהוצאָתם מאַרצות־ענים לארצות אחרות, בּיחוד לארץ־ישראל ולאַמריקה. ארץ־ישראל – בּית־קבּולה קטן, ולפי־שעה צריכה היא ל”יתומים" מסוג אַחר, יתומים גדולים שיהיו מוכשרים לבנות חורבותיה; ומי יתּן ויכולנו להנחיל את יתומיה אלה בּתוכה. אַך שאָר ארצות שיש להן בּית־קבּול הגון, בּיחוד מדינות־הבּרית העשירות והמאושרות, הנן בּגדר הלכה־למעשה. העכּובים החיצוניים, שישנם בּדבר, יוסרו בּנקל מעל הדרך. אָנו רואים, שגם הממשלות שיצאו מן המלחמה וידן על העליונה, אַף־על־פּי שהנצחון העבירן על דעתּן, נזדעזעו למראה מחריד־נפשות זה, של דור נובל בּאבּו, ויצאו בּשבילו מגדרן. איטליה מכלכּלת ילדים מזי־רעב שהובאו אליה מאוסטריה אויבתּה; אַנגליה הבטיחה להתנהג עם יתומי־הפּרעות לפנים משורת־הדין – מדת־הדין שלה – ולפתּוח את שעריה לפני אלה שיש להם קרובים וגואלים בּמדינה. ואין ספק בּדבר, שממשלות אַמריקה הצפונית – מדינות־הבּרית וקנדה – גם הן תּשמענה לתביעותיו של הצבּור היהודי שבּארצותיהן, ותרשינה אותו להביא שמה רבּים מן היתומים – על חשבּונו ובאַחריותו של אותו צבּור. כּמו־כן אין ספק בּדבר, כי יהודי־אַמריקה, אשר בּשנות המלחמה נתנו בּיד רחבה, אם לא נדיבה, לתמיכת אחיהם הסובלים, – יעשו עתּה את חובתם ליתומי עמם, ויספּיקו את האמצעים הדרושים למטרה זו. ובכן בּגדר האפשר הוא, שבּקרוב יטולטלו לכאן רבבות יתומים, עקורי־שורש, על־מנת להשתל בּסביבה חדשה, שבה ימצאו תּקון בּחמריות. חייהם לא יהיו תלויים להם מנגד, גופותיהם המדולדלים יבריאו, קומתם הכּפופה תּזדקף, ובמשך הזמן יבצרו להם מקום בחיים. ונשמותיהם המדוכּאות? מה טיבם של המוסדות שבּהם יוטל גורלן? רובּם של בּתּי־המחסה ליתומים, אשר בּמדינות אלה, משמשים בּתּי־חרושת לאקלום. אקלום זה, אין פּירושו כאן הסתּגלות אל התּנאים החדשים לשם שמירת־העצמיות, אלא טשטוש־צורה גמור. אַתּה מוצא בּתּי־יתומים שהכּל – למן אַדמת־המקום והבּנינים והמזונות, עד סדרי־ההנהלה ודרכי־ההוראָה ואמצעי־החנוך – מתוקן ומשוכלל בּהם, חוץ מן היסוד היהודי שבּחנוך. אַתּה פוגש שם ילדים מישראל, צאצאי משפּחות נאמנות לעמן ולדתן, הבּושים במקורם ומתכּחשים לקרוביהם החיים. וליקוים זה אינו אלא תוצאַת סביבתם בּבתּי־המחסה: תּוצאָה של שיטה, המקדישה ומעריצה את אבּוד העצמיות הלאומית; שלא אַפּיטרופּסים וגבּאים עשירים, שחנטו את יהדותם בּבשמים וקברוה בּ“היכלי” תפאָרה; של אומנות ו“אמהות”, הלועגות לכל מה שנושא עליו חותם יהודי; ושל מורים ומורות מבּני עמנו, הכּופים על חניכיהם את דברי אַנטוניו בּ“הסוחר מוויניציה” אפילו עכשיו, שבּהרבּה מקומות בּמדינה כּבר הוצא ספר זה מתּכנית־הלמודים של בּתּי־הספר. תּאמר: לא בּכל בּתּי־היתומים שבּכאן פּשה הנגע? – אמת; אולם המוסדות מסוג אַחר, הנאמנים לרוח האומה, מועטים בּיותר ועניים בּיותר, ואין השפּעתם ניכּרת בּחיי הצבּור היהודי שבּכאן. ואם יצויר, שלרגלי התּנאים המיוחדים יתרבּו עכשיו ויתעשרו – יש לחשוש שאָז יחדלו להיות נאמנים לרוח האומה: כּי יצאו מרשותנו לרשות אַחינו ה“גדולים”, המקורבים לגויים, אשר בּפניהם אנו מתבטלים כּעפר־ואפר, מי בּרצון ומי בּאונס. מעשים כּאלה היו והווים בּמדינותינו: את הקונגרס היהודי מסרנו בּידי “נאמנים”, שישנוהו בּנשיקה; את המחאות כּנגד הפּרעות השמענו בּאמצעות “מוחים”, שעשו את הדבר כּאילו כּפאָם שד; וכאלה רבּים. והיה ענין טפּוח־היתומים כּאחד מאלה. קיצורו של דבר: אם לא נעמוד הפּעם על המשמר, סכּנה בּדבר שנבוא אָנו למלאות אחרי הפּורעים מבּני־הגויים, שלא במתכּוון: בּאַרצות־הפּרעות קטעו את ידיהם של רבּים מן היתומים, ואָנו נקצץ בּשרשי נשמתם; שם נתיתּמו מאבותיהם ואמותיהם, ופה יתיתּמו מעמם ואלהיהם.

ניו־יורק, ניסן תר“ף. נדפּס ב”מקלט" כרך שלישי, ספר ח'.

שלש מדרגות הן בּיחס הלשון וכהניה. יש סופר שדינו כּאורח. הלשון “אַכסניה” היא לו: ידיעתו בּה מוגבּלת; וכידיעתו כּן זכויותיו – מוגבּלות הן. בּמה שהורשה בּפירוש יתבּונן וישתּמש; וכל מה שמחוץ לזה אָסור עליו, ואין לו עסק בּו. גם בּמקומות המותּרים לו הוא זקוק, על־פּי־רוב, למורה־דרך – לעזרת אחד מבּני־האַכסניה, היודעים את מוצאיה ומבואיה. סופרים בּעלי־מום כּאלה, שמחשבות להם והן נולדות ערטילאות או יוצאות בּלבוש־קרעים, – מועטים הם; כּי מדרך הטבע הוא, שירדו רעיון ולבוש כּרוכים, ומי שנצטוה על הדבּור חזקה שניתּנו לו מכשירי־דבּור. יוצא מכּלל זה הוא הסופר המבּיע רוחו בּלשון זרה לו, שאיננה לשון מחשבתּו: אָז טבעי הוא החזיון המוזר, של חוסר־התאָמה בּין הרעיון ולבושו. יש סופר העומד בּמדרגת בּן־בּית. ידיעתו של זה בּעניני “הבּית” וסדריו שלמה ומקיפה; כּמו־כן יפים כּחו וזכותו להתהלך בּכל חדריו וחדרי־חדריו על דעת עצמו, כּי הלא על־כּן בּן־חורין הוא. אַך לא יעלה על דעתּו לקום ול“שדד מערכות” בּבּית – לשנות מסדריו ומן המטבּע שטבעו בו בּעליו. סופרים מסוג זה הם רוב מנין של כּל ספרות וספרות. לוקחים הם מן המוכן כּל צורה לשונית הדרושה לצרכיהם, ומשתּמשים בּה כּהלכה; אולם לחדש בּלשון אין כּחם יפה. יש להם אחיזה, אַך לא שליטה בּלשון. ויש סופר שהנו בּבחינת בּעל־בּית. אין צורך לאמר, שגלויים לפניו כּל מוצאי הבּית ומבואָיו, וכי כּל השערים פּתוחים לפניו. גדול מבּן־החורין הוא הבּעל: שורר הוא בּביתו, רשאי לשנות מסדריו כּפי ראות עיניו; וחזקה עליו, שהשנויים הנעשים על־ידיו, לא יהיו נעשים אלא מתּוך הכּרה ברורה שכּך יאה ל“בּית”. סופרים־יוצרים כּאלה, המחזירים נשמות לפגרי־מלים, על־ידי צירופים לשוניים שיש בּהם משום מעשי־מרכּבה חדשים, – יחידי־סגולה הם, אחד בּדור ושנים בּתקופה; ואין להחליפם בּבלשנים, אַנשי הידיעה והמדע, כּי מדורות שונים להם.
בּמה דברים אמורים? – בּלשון החיה חיים טבעיים: בּמחשבה ובדבּור תחילה, ואַחר־כּך בּכתב. אבל לשון תּלושה, שכּל קיומה תּלוי בּעט בּלבד, על־כּרחה שירבו בה הסופרים בּעלי־המום – הסופרים־האורחים, שאין הלשון קנינם, אלא שכירת־יום שלהם; שאחיזתם בּה אחיזת־עראי, מפּני שקדמו אצלם אחרות לזו; שידיעתם בּה ידיעה־לשיעורין, ואינם מוצאים בּה את ידיהם ואת רגליהם בּלי עזרתם של מורי־דרך. וכנגד זה מעטים בּלשון כּזו הסופרים משני הסוגים האחרים – ה“בּנים” וה“בּעלים”. הלשון העברית בּגולה, המתפּרנסת מן הקולמוס ואינה מפרנסת אותו, תּעיד על זה. טושטשו בּלשוננו הגבולים, המבדילים בּין אורחים לבני־בית ובין בּנים לבעלים. האורחים מזלזלים בּמדת דרך־ארץ, רואים עצמם כּבנים ללשון, ומהרסים להכּנס למקומות של צנעה; והבּנים אַף הם טועים בּמדת היאות, ועוברים את הגבול שגבלו להם ראשונים. אַך מה עלובה היא לשון, שאורחים – בּניה, ובנים – בּעליה.

ניו־יורק, שבט תרפ“א. נדפּס ב”העברי" שנה אַחת־עשרה, גליון ל"א (אָב תרפ"א).

• אילנה רונן
• נורית רכס
• צחה וקנין-כרמל