א.

החברותא, המושלת בּממלכת־החי ובממלכת־המדבּר, מהי: אונס או רצון? – נחלקו בּזה חכמים. יש אומרים: החברות אונס היא, כי אין הפּרט מתחבּר אל בּן־מינו אלא מתּוך הכרח, בּהיות שאי־אפשר לו להתקיים מחוץ לכּלל; ויש אומרים: החברות רצון היא, שכּן אָנו מוצאים גילוי רגש־האַחוה גם בּמדרגות היותר נמוכות אשר בּממלכת־החי, בּמקום שאין בּחברות לא משום צורך ולא משום תּועלת פּרטית. – לא נחלקו חכמים אלא ביסודה של החברות, היינו – הסבּה הגורמת לראשית התהוותה; אבל הכּל מודים שעמודיה, היינו – הצורות והחוקים החברתיים, התּומכים בּהויתה המתמידה, – אונס הם.

ומפּני שהכרח היא, איו החברות רצויה לנושאיה: לפי שרצונו ויצריו של כּל יחיד ויחיד מסתּכסכים בּאלה של חבריו המרובּים, מתעכּבים על־ידיהם, ומפסידים מערכּם או נפסדים בּצורתם פּחות או יותר. אולם מאותו טעם עצמו – שהחברות הכרחית היא לקיומו של כּל פּרט ופרט – בּאים הרצונות המתנגדים של היחידים לידי פשרת־סתרים, וכל אחד ואחד מקבּל עליו את עול החברות בּאהבה (כּל זמן שאין תּלאותיו עוברות כּחו), מודה בּחוקיה ובסדריה, אַף מגין עליהם בּשעת־הצורך בּכל נפשו ובכל מאודו; ואין בּטול־רצונו, בּשנוהג שבּעולם הוא סמוי מהכּרתו, מביאהו אלא לידי התאוננות רפויה וקלה, והיא – אַך לפרקים בּלתּי־קרובים, בּמקרים יוצאים מן הכּלל.

בּמה דברים אמורים? – בּבן־אָדם בּינוני – שיסוריו מן המצויים, ורצונו אינו תקיף מזה של רוב מתנגדיו בּעלי־בריתו, וכח הסתּכּלותו והתפּעלותו אינו יותר על המדה המחוקה. אחרות הן התּוצאות בּבני־אָדם בּלתּי־נורמלים – היוצאים מן הכּלל בּטיב יסוריהם, או בכח רצונם, או במדות ההסתּכּלות וההתפּעלות המוטבּעות בּנפשם. מי שמשונה מבּני חברתו בּטיב יסוריו, אין צרכי־הכּלל צרכיו, וממילא אין ספּוקם של אותם צרכים משבּיעו – ונמצא שהוא רעב בּין השבעים. ההתנגשות עם מה שאינו ברשותו תּכופה אצלו יותר מאשר אצל אחרים, ותוצאותיה של כּל התנגשות גם הן חמורות בּיותר. את ההסתּגלות אל סביבתו אין להזכּיר, כי אפילו ההשתּדלות בּזה בּלבד עלולה להרגיזו ולהכבּיד עליו את מכאוביו. והוא הדין בּאָדם תּקיף, שאינו נוח לרצות בּמה שאחרים רוצים: קשה הוא להשפּעה ולקבּלת מרות חברתית, ואין רצונו עשוי לא להתבּטל בּפני רצון אחרים ולא להתפּשר עמו. וכן אָדם בּעל עין־רואה ולב־רגש, שהסתּכּלותו העמוקה בּנגעי בני־אָדם העמידתהו על קלקלתו של הסדר הקיים, וחום־לבּו עשהו שותּף לצרות־הכּלל – ומתּוך כּך הוא קורא תּגר על המציאות בּשם הצדק.

שלשה סוגי בני־אָדם אלה – הדווי, התּקיף, והרחום – מתקוממים בּהכרח כּנגד הסדרים השוררים, הקשים לנפשם או לנפשות זולתם. אם עזים הם ואַנשי־מלחמה, הם עומדים בּתוך החברה ונלחמים בּה ובסדריה, איש־איש על־פּי דרכּו, בּאחד מאפני־המלחמה החברתיים, הרבּים ושונים; כּי בהיותם בּלתּי־מוכשרים להסתּגל אל המציאות, הם משתּדלים לשנותה ולסגלה אליהם – אם לצרכיהם או לאידיאליהם. ואם נוחים הם ואַנשי־שלום, הם עוזבים את המערכה ומתרחקים מן החברה. האַחרונים פּרושים גמורים הם; אַך גם הראשונים, החיים לכאורה בּתוך החברה, בּאמת מובדלים הם ממנה, מאַחר שאינם מתבּוללים בּקרבּה. אלה מתבּודדים מחוצה לה, ואלה בּודדים בּתוכה. וכל שיצרו – הטוב או הרע – גדול משל חברו, בּדידותו גדולה הימנה.

בּדידות זו, המשותּפת לשלשת הטפּוסים הללו, הרחוקים זה מזה תּכלית הריחוק, – אינה, כּמובן, בּת טופס אחד. כּמקורותיה, כּך צורותיה שלש הן: –

א) הרחום

אָדם מבּני־העליה, העומד מובדל מן החברה בּסבּת קלקוליה ושפלותה, אינו חש (ואם חש – אינו חושש לזה) בּצער הבּדידות כּשהיא לעצמה, אלא בּצער העולם; לא על מה שאין רוחו מסוגלת לדור בּשפלה הוא מצטער, אלא על שאין החברה מוכשרת להתרומם אל העליה. היסורים, “הנמשכים אל נשמתו הגדולה כעננים אל ראש ההר” – כּדברי י’אן פּאול, – לא יסוריו הפּרטיים הם. צרות־הכּלל משכּחות אותו את מרת־נפשו ואת יסוריו הפּרטיים, שגם בּלאו־הכי קלים הם עליו לנשוא, בּגלל שלמות נפשו. ומכּיון שאת הפּגם הוא רואה בּמה שבּחוץ, בּעוד שבּתוכו הוא מרגיש שלמות, – קל הוא להאמין, כי הפּגם החברתי ניתּן לתקון, וכי הוא המוכשר והקרוא לתקנו. בּשלמותו בּעל־בּחירה הוא, ובתמימותו הוא מודד כּל בּשר־ודם בּמדתו: מה הוא, דיה לו הידיעה מה רע ומה טוב בּלבד, כּדי לסור מן הראשון ולהדבק בּאַחרון, – אַף אחרים כּך; ואין הדבר חסר, לפי השגתו, אלא נביא ומחוקק: זה – כּדי לטהר את הלבבות בּתוכחתּו, וזה – כּדי להקים את הנופל ולבנות את ההרוס על־ידי תורתו. – דעה זו – שידיעת־הטוב ועשית־הטוב כּרוכות זו בזו, כּסבּה ומסובב, – היתה כמושכּל־ראשון לכל הצדיקים הגמורים, שבּישראל ושבּעמים: למן נביאי יהודה ואפרים, שדעת־ה' ויראַת־ה' היו בפיהם לשמות נרדפים; עד סוקרטס נביא הילאס, שלמד והוכיח, כּי “הדעת היא הצדק”; ועד רבּותינו בּני דור־השמד, שנמנו וגמרו, כּי “תּלמוד מביא לידי מעשה”.

ובכן הוא רואה בּזה את תּפקידו בּחיים: לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס – לבנות ולנטוע; כּלומר – לסתּור לשם בּנין, או לסתּור בּשמאל ולבנות בּימין. את תּפקידו זה אינו ממלא בּזעם ובסערה, כּי אם בּנחת ובאהבה רבּה, בּהפּלת־תּחנונים לפני הרעים, ש“ישובו מדרכּם הרעה – וחיו”; יתּמו חטאים מן האָרץ, ולא יתּמו חוטאים. בּחינת “כּרחם אָב על בּנים”.

את נבואָתו, או תּורתו, רואה הרחום בּאַספּקלריה מאירה, ובטרם יבוא להשפּיע ממנה על דרי־מטה; והסתּכּלות בּהירה זו בּמה שראוי להיות, יחד עם שלמות־נפשו, נוטעות בּו את האמונה והבּטחון, כּי סוף נצחון האמת והצדק לבוא. אַף־על־פּי־כן, בּהיותו נביא־העולם, שאינו תלוי לא בּמקום ולא בּזמן, יש שהוא מתיאש מנצחון האמת בּמקום זה ובזמן זה, או שלפי תנאי המלחמה שלפניו אין בּיכלתּו לעמוד בּקשריה כּל־עיקר. אם כּה ואם כּה מרגיש הוא שמקומו לא יכּירו, ולפיכך הוא “מצוה לביתו”, עולה ל“מרום”, בונה לו שם עולם לפי תורתו – ובו הוא חי לו, יחיד בּעולמו. בּשעה שהכּיר אליהו (אָמנם אין הוא הנביא הטפּוסי מסוג זה), כּי תש כּחו מלמלא שליחותו, – מסרה לאַחר, והוא עצמו “עלה בסערה השמימה”. ושפּינוזה, שהכּיר מראש, כי אין הוא ודורו מוכשרים זה לזה, פּרש לכתּחילה מן “העולם־הזה” והתיחד לו בּתורתו־עולמו.

אַנשי־רוח כּאלה, בּעלי נשמה זכּה, שכּולה מיסוד־הקדושה ואין בּה שמץ של “סיטרא־אַחרא”, –היו רק אצילי הנביאים ובני־הנביאים – הנזירים והחסידים – שהסתּפּקו כל ימיהם בּפחות מקב־חרובים, ולא פסקו מלהתפּלל על אחרים אַף בּשעה שעטרום הללו עטרה של קוצים.

אלה הם האָבות, שכּל בּאי־עולם – בּניהם.

בּ) התּקיף

אָדם בעל נפש רחבה, קשים לו סדרי החברה – אם רעים הם ואם טובים – בּגלל המעצורים והסייגים שהללו שמים לכחו היתיר ולרצונו הממרה, שאינו עלול להכּנע מפני רצון הרבּים. הלה אינו מוצא תועלת בּתוכחה על העוונות, כּרחום המתואָר לפניו, ואין לו חפץ בּהתאוננות על המגרעות, כּדווי שיתואָר לאַחריו. בּמקום זה הוא קם על הסדרים הקיימים, לכבשם ולשנותם: כּשיהיו נעשים על־ידיו וכרצונו, ממילא יתאימו לרוחו ולצרכיו. אהבת־הנצחון, המהרסת אצלו את כּל הגדרים שהקיפוהו בּהן אחרים, שמה אָמנם מצרים לרוחו – בּדמות יצר־הכּבּוש, שאליו הוא נשמע ועליו הוא מוכן להפקיר גם את חייו היקרים לו; אבל מצָרים אלה, בּהיותם מעשי־ידיו, אינם מצֵרים לו: פּורק הוא מעליו כּל מיני מרות, חוץ ממרות־עצמו. את זו הוא מקבּל עליו בּרצון, כּשם שהוא מטילה על אחרים גם לאָנסם.

אָמנם יש להודות, שבּעיקר אין עול־מרותו כּבד על האחרים בּיותר. רובּם של בּני־החברה חיים על שני דברים: על הלחם ועל העבדות; ומכּיון שהתּקיף, המבקש אַך ממשלה, מניח להם את רכושם ומשעבּד לו את נפשם, הנאָה כפולה להם משלטונו, והם מברכים את היד החזקה שהביאָה את צוארם בעול. והתקיף מצדו, דעתּו נוחה מנתיניו בּגלל הכנעתם מאהבה, ונחת־רוחו מתבּטאת על־ידי חסדו שהוא נוטה להם. אולם מצד שני מתפּתּחת בּקרבּו, עם הרגל־הכּבּוש, נטיה לדרוס את כּל הנמצא בדרכּו, להתיחס אל כּל היקום כּאל דבר שלא נברא אלא לשמשו, ולהחשיב את עצמו כּרבּון־העולמים. לא במקרה האמינו כּל תּקיפי עולם־הזה, למן מלכי מצרים ובבל עד קיסרי רומא, כּי בני־אלהים הם. ובדורות האַחרונים הבּיע נפּוליון את הדבר על־פּי דרכּו, כּשבּשר את בּני־אַרצו לאַחר מפּלה: “חילי אָבד, אַך אני עודני חי וקיים”.

* * *

ולפי שהוא רואה את עצמו כּתכלית הבּריאָה, הוא שם את אָנכיותו גם לתכלית מעשיו. אַף תּקוניו החברתיים, יותר משהם תּקונים הנם גזרות – הגשמת רצונו השואף שלטון; ולפיכך מכוונים הם רק לשעה – לשעת חייו. בּצבּור אינו משגיח, ולעתיד־לבוא אינו דואג: יבוא מבּול וימחה את כּל היקום, ואַף את מעשיו בּכלל. – ראיות לכל הנאמר אפשר למצוא בתולדותיהם של הלוכדים השלמים, כּכורש ואַלכּסנדר, שהיו מלכי־חסד לכל הנכנעים שהודו בשלטונם, אַכזרים בּשעת הצורך – כּלפּי ממרים ומורדים, קרי־לב ואדישים בּדרך־כּלל, ומחוסרי דאגת־העתיד.

את האַכזריות לשמה אין התּקיף יודע, כּשם שזרה לו גם החרטה. אחרי הכּבוד אינו רודף: רצונו הוא כּבודו. ירידתו של אַלכּסנדר מוקדון התחילה רק לאַחר שהשיג חצי־תאותו: כּשהסיר מעל דרכּו את רובּי המכשולים החברתיים, שעמדו בּפני מעופו, ולא נשארו לפניו אלא המכשולים הטבעיים, הנשגבים מכּחו. יצר־הכּבּוש, שהתפּתּח בּו ויצא לרשות־עצמו, דרש אָז תּפקידו ולא מצא, – לפיכך נתגלה בּמעשי אַכזריות. נזדווגה ליצר זה גם מחלה, שתּקפה את אַלכּסנדר בּאַחרית ימי־חייו הקצרים, ושני אלה בּיחד הורידוהו למדרגתו של עריץ גמור. נפּוליון, שנעשה לו נס ושקעה שמשו בּצהרים, לא הספּיק לרדת לאותה מדרגה.

אחיהם של לוכדי הארצות והעמים הם כּובשי־השווקים וכובשי שאָר המצבים שבּחיים החברתיים. כּולם רודים הם. וכל היצור – בּהמתּם, המשמשת אותם אם בּכחה ואם בּעורה ובשרה.

נוסף למדת־התּקיפות דרושה לאלה עוד מדה אַחת, כּתנאי הכרחי להצלחתם, והיא – הפּקחות המעשית, שחלק הגון ממנה הם מביאים אתּם מטבע בּרייתם, והשאָר מתפּתּח בּהם מתּוך הצורך ולפי הצורך. על־ידי מדת־התּקיפות הם כּובשים את ההמונים, ובעזרת הפּקחות הם מושלים בּהם. ומחוסרי־הפּקחות – גבּורים וכובשים הנם, רודים אינם. והם “הכּוכבים הנופלים” שבּיניהם.

ועם כּל המרחק שבּין הרחום והתּקיף, צד־שוה זה יש בּהם: ששניהם בּעלי תכונה יסודית, קיצונית, בּלתּי־מתפּשרת, המצווה ועומדת “לנגח את החומה” או “להעתיק הרים ממקומם ולהטילם לתוך הים” בּכל אופן שהוא; ואין כּחם ממתּין לשעת־כּושר – למקרה חיצוני ומצב מיוחד, שתּתּירהו מאסוריו ותאַפשר התגלותו – כּי מאליו הוא מתפּתּח, מכּל מקום, ומוצא מיד את דרכּו הנכונה.

ג) הדווי.

מי שמומו בו, צערו צער גופו הוא, על שלא ניתּן בּידו ליהנות מן העולם, הנמצא בתוך גבולות־תּאותו ומעבר לגבול־השגתו. לא פחיתות בּני־מינו היא מקור התאוננותו; אלא, אַדרבּה, שלמותם לעומתו. הגבולות אינם צרים לו; ועל מה צר לו? – על עמידתו, שהיא מחוץ לגדר: על שאין בּו הסגולה להקלט ולהעכל בּגוף החברה, בּסבּת נטיותיו המשונות משלה. הבּדידות כּשהיא לעצמה מציקה לו, כּדרך שהילד או חלוש־העצבים מפחד את היחידות. אולם אין לו תּרופה כּנגד בּדידותו, מאַחר שסבּתה מונחת בּו גופו – ואין חבוש מתּיר עצמו; ולמלא את החלל בּמצוות חדשות – לאו בר־הכי הוא; ובכח לכבּוש עולמות לא חונן. ומפּני שפּרישותו אינה באָה מתּוך גועל לדבר המאוס, אלא מתּוך שהיין – הטוב בּעצם – מחמיץ בּבואו אל כּוסו, – לכן אי־אפשר לה, לפרישות זו, שתּהא תמידה ובלתּי־קובלת על עצמה, כּאותה של הנזיר לשם־שמים; ולפיכך אינה תּופסת אצלו מקום אלא בּרגעי־ההפסקה שבּין “לגימה” ו“לגימה”: בּגבור בּו צמאונו, הוא משתּדל לרוותו בּמים המתוקים לחיך כּל; ובההפך המים למרים בּפיו, הוא חוזר ורוקקם אל תּוך הבּאר שממנה שתה. וכך הוא מתלהב וקופא, מתחמם וסולד, סובא ומקיא, חוטא ושב חליפות; וכל ימיו הוא נהנה מן העולם בּלי ברכה.

הנאָה שלמה, שאין צער מלוה אותה, הוא נהנה רק מן הכּבוד, שהוא אות סמיכה והסכּמה הבּאות עליו מצד מי שחזק ממנו; ומשום זה מגיעה רדיפתו אחרי הכּבוד עד כּדי שגעון – בּהפך מן הבּודדים הבּריאים. כּיוצא בזה, בּהפך מאלה, השוכחים את נפשם בּגלל תּפקידם – בּין אם תּפקידם הוא תקון־העולם בּין אם כּבּוש־העולם – מתעמק זה בּנפשו, ומטפּל ומחטט בּה תּדיר.

בּודד מסוג זה, כּל זמן שכּח־תּאותו יפה, הוא בּודד־לשעורין: “חד מן חבריא” בּשעת סביאָה, ובודד בּשעת הקאָה. ורק כּכלות כּחו, כּשיגיעו לו ימים אין חפץ בּהם, יפרוש הדווי לגמרי מן הצבּור ויתבּודד לנפשו – מעשה בּודד גמור.

דינו של הדווי, כּדין שאָר חולים: טעון הוא רפּוי והבראָה. וכל זמן שלא תעלה לו ארוכה, על־כּרחו שיתאונן ויצעק חמס על כּל החיים, שמקניאָיו הם.

בּ.

אלה הם מראות הבּדידות בּהופעותיה היסודיות – יסוד־יסוד וסימניו המיוחדים לו. אולם בּודדים בּעלי יסוד אחד, נקי מכּל תּערובת – אם יש כּאלה – מועטים הם בּכל הדורות. על־פּי־רוב מתגלה הבּדידות בּהרכּבה, אם משני יסודות או משלשתּם כּאחד. הרכּבות נפשיות אלה אינן דורשות מנה ידועה וקצובה, ולפי זה הרבּוי הבּלתּי־מוגבּל חל בּהן. אף־על־פּי־כן אפשר לכללן בּאַרבּעה סוגים, כּל אחד בּעל כּמה פנים, השונים אלה מאלה לפי מהות יסודותיה של ההרכּבה ולפי היסוד הגובר שבּה. ואלו הם: א־בּ, א־ג, בּ־ג, א־בּ־ג.

א־ג) רחום־ודווי.

מנה של חמלה המתאַחדת עם מנה של חולניות בּאישיות אַחת, כּל אַחת מהן מביאָה אתּה הרגשת אותו הרע הכּרוך בּה: החמלה – את הרע החיצוני, והחולניות – את הרע הפּנימי. על־ידי האַחת נראים החיים כּרעים, ועל־ידי השנית מורגשים הם כּך. הצער הכּללי־עולמי והכּאב הפּרטי־עצמי מזדווגים ומפרים זה את זה, ומולידים את הפּסימיות המלאָה, שבּה יסוד ה“אני” ויסוד ה“עולם” נעוצים זה בּזה, תּומכים זה את זה, יונקים זה מזה – ואינם נפרדים עולמית. והואיל שלהפריד בּיניהם אי־אפשר לו, ושיאשים בּזה את נפשו בּלבד לא יתּכן – כּי לזה מתנגד טבע כּל חי, אַף זה המכּיר בּמומו, – לא נשאַר לו, איפוא, אלא לתלות את כּל הקלקלה בּסדר־העולם, שאת משחתו הוא מבקש בּעילת־העילות. ומאַחר שהלקוי הנפשי שולל ממנו את האמונה בּגאולה בּזמן־מן־הזמנים, והגדולה הנפשית אוסרת עליו בּהנאָה את העולם שכּולו רע, – אין לזה תּקנה אלא בּ“גאולה” מעמק־עכור זה, שבּו ראָה חיים. – זאת תּורת־החדלון של כּל הפּסימיים, מהודו ועד אַשכּנז.

דרך אַחרת לאלה מן הרחומים־הדוויים, שתּאוותיהם פּרוצות ומתקוממות כּנגד מוסריותם. כּדי להשקיט את היצר ולבלתּי עורר עם זה את קול המוסר, הם עומדים ומתּירים להלכה – תּחילה לעצמם ואַחר־כּך גם לאחרים – אותם האיסורים שאין הם עצמם יכולים לעמוד בּהם. בּמעשה הם מחזיקים בּנושנות, אַף־על־פּי שמבּיטים לפעמים בּעין יפה על אחרים, הבּועטים בּנושנות אלה. מי כרוסו דורש בּשבח מהפּכה חברתית יסודית? – ואותו הפּה, או העט, עצמו היה מזהיר את העם, שלא יקום להוציא את המהפּכה אל הפּועל. ומעין זה ראינו בּניטשה, שעם כּל תּשוקתו לכבּוש את ההמונים לא היה בנפשו עוז לפגוע גם בּזבוב שעל הקיר, ולמרות הוראָתו לקולא החמיר על עצמו בּמעשה – כּאילו לא הוא המהפּך את הקערה המוסרית על פּיה. רכרכּות זו, הנפגשת על־פּי־רוב ממוזגת, אינה אלא חוסר יסוד־התּקיפות, – היסוד שבּלעדיו אין פּריקת־עול יוצאת מן הכּח אל הפּועל.

כּפירתם של אלה האַחרונים כּפירה־לשעורין הנה: היא חלה רק על אותן המדות השמות כּבלים לרוחם, ואינה נוקבת וחודרת אל עצם ההסתּכּלות־בּעולם שלהם; כּי הפּשרה־לשעורין, שהם מתפּשרים עם מדת־הרע, מטה אותם כּלפּי האמונה בּטוב־ההויה. ובזה יש לישב את הנגודים הפּנימיים שבּהסתּכּלות־עולמם ואת המקריות הניכּרת בּשנוי־ערכים שלהם. יצא מהם ניטשה, שהיה “מושלם” בּמדוים כּשם שהיה מופלג בּהתפּעלות והתבּוננות, – ועל־כּן עלה בידו לצרף את הסתירות הבּודדות לסתירה אַחת כּוללת ומקיפה, וליצור שיטה של שנוי־ערכים, שתּתּן לו – או לדומים לו – את האפשרות ליהנות מן העולם הנאָה שאין אַחריה חרטה.

שופּנהויר וחבריו, שהתאַמרו לכבּוש את יצרם, שטמו את המתענגים על החיים; רוסו, היינה וחבריהם, שפּתחו פתח לפני תאותם, חמלו על הסובלים בּחיים. אולם כּאלה כּן אלה, הרגשת־הרע מתחלת בּהם בּיסוריהם הפּרטיים, ומזה היא מתגלגלת ועוברת להשתּתּפות בּצער־הכּלל. ראשונה מתרגש רוסו על העוול שנעשה לו גופו, ואַחר־כּך הוא מכוון הסתּכּלותו כּלפּי צער זולתו; וביחד עם קריאַת־תּגר על העבדות של המון־העם למושליו, הוא מתאונן על שעבּודו הוא למיטיביו ואַנשי־חסדו. כּאלה כּן אלה מחוסרי־סבלנות הם, ואינם מאריכים אַפּם לרשעים, אלא חפצים בּהשמדם – לא על ידיהם, כּמובן, כּי אם על־ידי מי שהכּח בּידו והעוז בּנפשו. כּאלה כּן אלה, יסוריהם מעגנים את דעתּם אל נפשם ואל חיי־השעה, עד כּדי להסיחה לפרקים משליחותם ומחיי־עולם – ואפילו בּשעת עבודתם־בּקודש. כּאלה כּן אלה רודפים, על־פּי דרכּם, אַחר הכּבוד. שופּנהויר, שלא ראָה בעולמו של יוצר־אור ובורא־חושך, אלא הדיוטים בּלבד, היה גונז בּאָרון מיוחד לכך את כּל דברי־הבּקורת שכּתבו עליו אותם “הדיוטים”.

וכך מסתּעף סוג אחד של רחמנים־דוויים לשני ענפים הפכיים: לפסימיים גמורים מצד זה, ולאופּטימיים גמורים מצד זה. ובאמצע עומדים השקולים, ששני הכּחות שולטים בּהם בּמדה שוה, ואין בּיכלתּם להכריע לאחד משני הצדדים. בּני־אָדם אלה, שאי־אפשר להם להשתּחרר לא מאהבת־החיים ולא ממחאַת־המוסר, בּאים לידי פשרה מיוחדת בּמינה: אוסרים הם, לעצמם ולאחרים, את העולם־הזה, הרע לדעתּם בּהחלט, וממלאים את החסרון בּנשיאת־עין לעולם־הבּא, הטוב בּהחלט. בּודהי ובעל־אמונה כּטולסטוי, על־כּרחו שיגזור כּליה על המין האנושי – ובאותה שעה יניח מקום לאמונה בּהשאָרת־הנפש.

בּ־ג) תּקיף־ודווי.

רצון אַלים ומדוה נאמן מקננים לפעמים בּנפש אחת. אָדם כּזה יוצא בּעקבות אבותיו, הרודים השלמים, וכובש את סביבתו; אך גם בּנצחונותיו אינו מוצא נחת: המחלה ממררת אותם. את מקור־הרע רואה הוא – כּדווי – לא בנפשו, כּי אם מחוצה לה; ומה יעשה, איפוא, בּעל־זרוע מתמרמר, אם לא שישפּוך חמתו על כּל הנמצאים בּרשותו? – וכך הוא עושה – תּחילה בּחשבּון, בּאָמרו להשיג על־ידי מעשי־העריצות מטרה כפולה: צער לאחרים, והנאָה לעצמו. אולם רק חצי־תאותו עולה בידו: צער לאחרים; הנאָה לעצמו אין מעשי־הרשע גורמים לו אפילו אָז, חוץ מן ההנאָה הטפלה של הפּרסום. ובראותו כּי כן, הוא מכלה חמתו בּשגעון – להשמיד, להרוג ולאַבּד. יצא זה העריץ לכבּוש; בּראותו כּי גם לאַחר כּבּוש לא השיג בּשבילו כּלום, אָחז בּמדת האַכזריות־לתיאָבון, שתּענוגה בצדה; ובהרגישו כּי גם זה ללא־הועיל, התחיל “לערוץ אנוש” – מתּוך אַכזריות־להכעיס. “גם לי גם לך לא יהיה” – קוראת אם המת – “גזורו!”… ואחד ממעני־האנושות היותר אַכזרים, קאיוס קאליגולה, היה מתפּלל: מי יתּן גולגולת אַחת לכל יושבי רומי – וכרתּי אותה בּבת־אחת.

כּרודה כּן גם העריץ זרה לו החרטה האמתּית, המיסרת את בּעליה על החטא. מה שנראה, לפעמים, בּעריץ כּחרטה, אינו אלא רגש של מגנת־לב, על שרשעתו לא הביאָה לו את התּענוג המקווה. לא ברגש־החרטה יש לנו עסק כּאן, אלא ברגש של תּוחלת נכזבה.

מסיטרא זו בּאו כל עריצי־אָדם, שלא היה להם כּלל גדול משרירות־הלב: “נבזה זה העיז להשתּחוות לפני – מות יומת; ועבד זה לא חלק לי כבוד ולא השתּחוה – על־אַחת־כּמה־וכמה שיהרג”. כּי העיקר הוא להם – חורבּן.

ובמקום שתּכלית המעשים היא חורבּן, אין מן הצורך לדאוג להצלחתם אפילו בּחיי העושה, ומכּל־שכּן לאַחריתם. כּל דאגתו של מלאַך־חבּלה כּזה לנפשו בּלבד היא; ולפיכך הוא רואה קשר והתנקשות־בּנפשו בּכל ניד וצל־ניד של זולתו. הורדוס, שהיה פּקח שבּעריצים ובנה בּימין, הרס בּשמאל את בּניניו; ואַף־על־פּי שהיה עשוי לבלי־חת בּמלחמה, בּשעת־שלום היה יושב ומפחד את המות כּאחד מוגי־הלב.

אַדירים שבּעריצים עומדים ומחריבים את העולם החברתי; ונמושות שבּהם עומדים ומצפּים לחורבּנו – לימי־מהפּכה, שבּהם הסייגים נופלים ואין מבחין בּין משנה־ערכים לשולל־ערכים. בּימי־מבוכה כאלה נקל להם להראות כּחם בּהריסה, אם בּגלוי או תּחת מסוה־הפּכנות; בּכל אופן חזיונם נפרץ אָז, ופעולתם מורגשת. אַך בּימים־כּסדרם אין רשומם ניכּר בּיותר. רובּם אורבים אָז בּחדר: חותרים בּמחשך חתירות תּחת מוסדי החברה, בּכדי להכשיר בּזה את הקרקע לחורבּן; ומועטם אורבים לחברה ומזנבים אותה מבּחוץ – כּשודדים ושאָר פּורקי־העול החברתיים, וכאותו יוני רודף־כּבוד, הירוסטראט, ששרף היכל – “לבעבור עשות לו שם”.

אָמנם בּמדור זה אין מזל קבוע ואין תּחומים מסוימים: פּעמים שהתּנאים החיצוניים מורידים את הכּובש־מטבע למדרגת שודד, ומעלים את השודד לגדולה; יש שנשמת מושל־עריץ מתגלגלת למאורת־פּריצים, ונשמת־שודד – לאַרמון־מלוכה.

א־בּ) רחום־ותקיף.

נפש נאצלת מיסוד־הגבורה, המרגישה עם זה בּצער הזולת. בעל־נפש מסוג זה, זרועו עומדת לו להציל עשוק מיד עושקו ולהחליש את כּח הרע שבּעולם; אך אין הוא משתּמש בּכחו לטובת עצמו, ועל־אַחת־כּמה־וכמה שלא ישתּמש בּו לרעת אחרים. מדת החמלה האבהית שבּלבּו, הדוחפת את כּחו הטמיר ומכשירתו לצאת אל הפּועל, היא גם המדריכה אותו בשעת־מעשה, ומשמרתו שלא יגדיש את הסאָה ושלא תהיינה מצוותיו בּאות בּעבירות חמורות. הוא הוא הכּבשה המזוינת, המשתּמשת בּכלי־זינה למגן ולא לתגרה. בּהגנתו מבקש הוא את הנרדף – למלטו, ולא את הרודף – להשמידו; מלבד אם הוא מגיע לידי הכּרה, שאין דרך־הצלה חוץ מזו. ואפילו כּשהוא מכּיר שאין בּידו להציל, והוא נלחם בּממשלת־הזדון מתּוך יאוש – בּחינת “תּמות נפשי עם פּלשתּים”, – אינו עושה מה שעושה לשם נקמה, להניח חמתו על מה שעבר; אלא כדי “שלא יהא חוטא נשכּר”, ולא יהיה הזדון – מושל בּכפּה.

כּרודים כּן גם אלה, גבּורים וכובשים הם. אולם הראשונים גבורים לשעבד, והאַחרונים גבורים לשחרר; אלה כובשי־ההוה, והללו כּובשי־העתיד. גבּורי־השחרור שבּכל עם ובכל דור – למן חניבעל ויהודה המכּבּי, עד ואשינגטון וגאַריבאלדי – יעידו על זה: אלה הגבורים שגבורה וחמלה נשקו בנפשם; שהיו קשים כּארז בּימי־מלחמה, ורכּים כּקנה בּימי־שלום; שהיו ראשונים לקפּוץ אל מקום הסכּנה, ואַחרונים להתעטר בּזר־הנצחון; שלא הניפו חרבּם שלא לשם־שמים, ולא טמאו גבורתם בּכתמי אַכזריות, ולא החפירו נצחונותיהם בּצלה של אהבת־השררה.

הגבּורים הללו – תּקיפותם היא הכּח־הפּועל שבּהם, ורוח־הקודש מסייעת לכח זה ומשגיחה עליו שיהא יוצא בטהרה. וכנגדם יש גבּורים אחרים, שרוח־הקודש נעשית לכח־הפּועל שבּהם, והתּקיפות משמשת לה. אלה הם המחוקקים, שיצרו גם נתנו תּורה לבני־חברתם, והשליחים, שעזרו בּהפצת תּורתם של אחרים, שאינם בּעלי־זרוע – כּליקורגוס, שאול התּרסי, מארטין לותּר, ודומיהם. – בּני הסוג הראשון נלחמים בּעד קדושתה של דעה מקובּלת או שלומו של סדר חברתי קיים; ובני הסוג האַחרון – לשם הפצתה של דעה חדשה, או לשם הקמת סדר חברתי חדש.

בּקלסתּר־פּניו של משה כּאילו נתכּוון הדמיון העברי להגשים את האידיאַל של גואל־משנה – של גבּור־משחרר ומחוקק־מדריך כּאחד, שחפצו להציל עשוקים ולהושיע נדכּאים ותשוקתו ללמד תּועים בּינה עולים בּקנה אחד, ובפני תפקידו זה הכּפול הוא מבטל עצמיותו בּטול מוחלט: “למה הרעותה לעם הזה – למה זה שלחתּני?”… “ואם אַין – מחני נא מספרך”… "ומי יתּן כל עם ה' נביאים!…

גואלים אלה, לפי שכּחם מורכּב משני יסודות – יסוד החמלה ויסוד התּקיפות – אין הוא מתפּתּח מאליו, בּלי דחיפה מן החוץ. גבורתם ונבואָתם אחוזות זו בּזו, עגונות זו לזו, ומעכּבות זו בּעד זו מלהגלות – על דרך החזיון הידוע בּכחות מתנגדים בּטבע הדומם. וכל מזן שאין גורם חיצוני בּא לסייע להם בּהתּרת כּחותיהם, הם הווים צנועים, המשקיעים את עודף־כּחותיהם בּכבישת־עצמם. אָמנם די בּמקרה רגיל, מעין “איש מצרי מכּה איש עברי”, שיותּרו הכּחות האסורים; והשיטה הטמירה, שהיתה מונחת בּיסוד נפשם, תּתפּרץ ותתגלה בּמעשיהם ומתּוך מעשיהם, עד שתּשתּלשל ותהיה לשיטה גלויה, המונחת ליסוד תּורתם. הניצוץ יוצא ללהב.

כּרודים מחוננים לרוב גם הגואלים בּמה שנכלל בּשם פּקחות מעשית – כּזהירות, כּוון־השעה, וראית הנולד הקרוב; אַך מצד שני הם דומים לאנשי־הרוח התּמימים, בּזה שהם רואים גם את הנולד הרחוק.

ותכונה אַחת יסודית מבדילתם מן הנביאים האוניברסאליים מצד אחד ומן הרודים הקוסמופּוליטיים מצד שני, הלא היא – צורתם הלאומית. הרודה, תּאות־הנצחון שלו עוברת גבולות־עמים, לפיכך “פּטיש כּל האָרץ” הוא; הנביא, ה“ממית רשע בּרוח שפתיו”, בּמה נחשב לו ריחוק המקום? לפיכך “נביא לגויים” הוא אַף בּשבתּו בּתוך עמו. אבל הגואלים, השואפים לתקן בּכח־ידיהם, על־כּרחם שיסתּפּקו בּמה שבּיכלתּם לתקן; ומה הוא? – זה שקרוב אליהם בּמקום ובזמן. ועל שם כּך לאומיים גמורים הם.

א־בּ־ג) רחום־תּקיף־ודווי.

הרכּבה זו המשולשת מרובּת־הגוונים היא, ובמדה ידועה נכנסים לחוגה כּמה בודדים מן הסוגים המתואָרים למעלה. רוסו והיינה, למשל, היו תּקיפים בּמקצת; אלמלא כן לא היו יכולים לפרוץ גדר בּמעשה, בּמדה שפּרצו. שאול התּרסי ולותּר היו נגועים בּמקצת: מנגעם שאבו את קנאָתם הדתית ואת הארס המפעפּע בּהרבּה מדבריהם. אולם אלה היו בּעלי הרכּבה כפולה, שהתערב בּה יסוד שלישי והורכּב לא הורכּב בּה. דוגמה נכונה של הרכּבה משולשת אָנו מוצאים בּמחמד נביא הישמעאלים, שמומו העיב את נבואָתו והבאיש את גבורתו.

גם בּו היו הנבואָה והגבורה נרדמות מתּחילה, כּמו בּגואל; ובימי־הדיוטותו אלה היה פרוש, צנוע, עדין, ישר, סבלן – ודווי. משנתעוררה גדולתו הכּפולה ותפס ספר וסייף כּרוכים, נתגלו ההפכים המרובּים, שהיו גלומים ומקופּלים בּנפשו כּמו בכל הרכּבה של גדולה ומחלה; – הלא הם ההפכים, שהבּריות מעריצות אותם לפי שנעלם מהן מקורם.

בּמדותיו הטובות הוא מחזיק כּל עוד שאינן למפגע לו: שאינן מתנגשות לא עם תּאות־השררה ולא עם תּכונותיו הלקויות. אולם בּרגע של התנגשות אין מעמד למדותיו הטובות, והן נדחות מפּני מתנגדיהן בּהחלט.

רוח־הקודש שלו חללה: אנוסה היא לזרועו ומפותּה לתאותו, שתּהא מכשירתן מלכתּחילה או מטהרתּן בּדיעבד. נמצא, שראשית פּריקתו את העול מעשית היא, וההוראָה־להלכה פּרי המעשים הנה.

וכל מה שהוא מתּיר אינו מתּיר אלא לעצמו, כּי על־כּן גם תּקיף הוא, שהכּל נברא לשמשו. מאחרים הוא דורש שמירת־המצוות בּהחלט, ובתם־לבבו הוא ממאן למנות לנציב את המלוה־בּרבּית.

בּכל הנביאים שקדמו לו, שאין עוד בּכחם להזיק לו ולסמכנותו, הוא מודה; אבל מבּני־דורו – רק אותו שלח אלהים, והאות והמופת על זה – חרבּו. ואָסור להרהר אַחריו, כי רצונו הוא רצונו של מקום.

לקוי־נפשו גורם, שיהיה ה“אני” שלו מרכּז כּל מעייניו, אַף כּי לא תכלית מעשיו. ולפיכך הוא נתון לחיי־שעה, להוט אַחר הכּבוד – ונזהר עם זה מלהסתּכּן בּנפשו; נוקם ונוטר, מכּה נפשות בּסתר, מחניף למי שהשעה משחקת לו, מתהלך עם מתנגדיו בּמרמה – ומכריתם בּאַכזריות בּעת שידו רמה.

משורש־נשמה זה הם הכּשרים שבּקנאי־הדת: אלה שפּרשו ממשלתּם וממשלת־האלהים בּדם ואש; שנשאו דגל של אידיאות נעלות לטובת האנושות, והקריבו את האנושות על מזבּח אותן אידיאות; שאָסרו על אחרים כּל מיני הנאָה, ולעצמם התּירו כל מיני אמצעים. אלא שבּהיותם כּובשים את יצרם, גדלה התמרמרותם ונתרבּתה קנאָתם, והשטן לא חדל מלרקוד בּתוכם.

* * *

מכּל האָמור אין מן הראוי להוציא, כּי יש – או היו – בּאמת נשמות שכּל ישותן היא יסוד אחד בּלבד. עוד יותר יש להזהר מטעות כּזו בּיחס לכל הגדולים שהובאו כאן לדוגמה. אַלכּסנדר הוקיר את הדעת; בּנפּוליון היה ניצוץ של מחוקק אמתּי; הורדוס שקע את הרגש הפּיוטי שלו בּבנין; שופּנהויר לא הוציא את עצמו מן העולם, כּי התנחם בּחקירה בּיסודו־של־עולם; וכאלה רבּים אחרים. כּאן לא ניתּנו אלא סימנו אותם יסודות, שעל־ידיהם הנשמות נעשות בּודדות.

ואַל תּתמה: הכיצד? בּודהה ושפּינוזה – בּודדים, קאליגולה ונירון – הכי נמי? –

הן! הבּדידות, לפי שמזדמנת לעתּים קרובות בּחבורה אַחת עם הגדולה, נותנת מקום לטעות בּה ולהחליפה בּחברתּה; אולם הנכון הוא, שבּדידות וגדולה חזיונות שונים הם, שלא תמיד הם מלוים זה את זה. גדולה מביאָה לידי בדידות; אך הבּדידות אינה מחייבת את מציאותה של הגדולה ולא גוררת אותה אַחריה.

לונדון.

נדפּס ב“השלוח” כרךְ ט"ז, חוברת ו' (תמוז תרס"ז)

בּשעה שעיר נתונה בּמצור וסכּנה צפויה לכלל, נבלע הפּרט – האָדם הפּרטי והענין הפּרטי. חיי־היחיד, שבּשעת־פּרזון נחשב קיומם כּקיום עולם־מלא, מוקרבים אָז על מזבּחה של טובת־הצבּור; וצרכי יום־יום, שבּשנים כּתקונן הם הם התגלותם של חיי־עולם, נדחים מפּני צורך־השעה הגדול. גוף ונשמה של החברה לוקים כּאחד. ה“גוף” החברתי משיר אבריו בּזה אַחר זה, מבּלי להראות סימני־כאב: בּעלי־הלב שבּעם, היורדים ונספים בּמלחמה, מאַבּדים עצמם לדעת – וברכה מלוה אותם אל קברם; חלושי־הרצון נמקים בּרעב ובצמא ובשאָר מיני פגעים – ואין מתעורר להספּידם; החרדים לשלומם בּיותר נשמדים בּידיהם של מגיני־הצבּור – וכל המשמידם הרי זה משובּח. וה“נשמה” החברתית מתכּווצת עד כּדי שלא לתפּוס מקום כּלל: עוון פּלילי הוא לחשוב על תּקונים ושכלולים חדשים, המרחיבים את הדעת; אין דואג לשמירת קניני־התּרבּות האזרחים, שנקנו בּעמל וזמן מרובּים; ואפילו הצרכים היסודיים, הנחשבים בּשעת־שלום להכרח, נראים עתּה כּמותרות. כּל מה שחקק הזמן בּלב האָדם דומה כּאילו אינו; הכּל נמחק, חוץ מנקודה אַחת, והיא – הצלת הכּלל מן הסכּנה הקרובה. בּהצלה זו מצטמצמים כּל כּחות הנפש והחברה, והיא משמשת להם נקודת־שרפה, הבּולעת את הכּל. “מני מכיר ירדו מחוקקים, ומזבולון – מושכים בּשבט־סופר”.

וכל צורך רוחני שהוא גבוה מחברו לוקה אָז יותר הימנו. ה“מוח” יושב בּתענית בּלתּי־נפסקת, ואין מציע ואין דורש בּשבילו מזון; החכמה בּתור מטרה־בּפני־עצמה ניתּנת ללעג; כּל תּפקידו של השכל הוא להיות אמצעי ומשרת לתחבּולות־מלחמה; “תּינוקות־של־בּית־רבּן” עוזבים את בּית־מדרשם ויוצאים אל המערכה מזוינים בּ“חוטריהם”; ומי שאינו זובח לאלהי המלחמה – יוחרם או יעלה לגרדום. וטפּוח ה“לב” נעזב אָז מקוצר־רוח לגמרי: ספרי שיר־השירים נידונים לגניזה, וספר־המדות נשאר מונח בּקרן־זוית אפלה; זכרם של רגשי־היופי מעורר חמה, וזכרו של רגש־המוסר – צחוק; רבּים הם המתנגדים לשפּור הטעם הטוב, ואין נאנח על ירידת המדות הטובות. ולא בּאופן שלילי בּלבד – מחסרון־השגחה ואפס־מעשה – מתנול המוסר, אלא גם בּאופן חיובי – על־ידי חזוק המדות המגונות. ומסתּבּר הדבר: מדות רכּות וכשרות – כּחמלה, נדיבות, עדינות, טהרה, אהבת־האמת ורדיפה אחרי השלום – מרפּות ידי הלוחמים; בּעוד שהפּוכיהן, המדות הקשות והעקלקלות, מאַמצות ידיהם. ובכן, מתפּתּחות בּשעת־חירום זו מדות אלה הרעות – תּחילה לצורך ואַחר־כּך גם שלא לצורך – ודוחקות את כּל עצמותן של המדות הטובות, שבּכלל הורע עתּה כּחן ונפסקה יניקתן מן החיים. נשמות מפונקות מגזע יפת, שבּעצם קרובות הן למקור־היופי, מתכחשות לשרשן, ועומדות ומלמדות שכּל ציוריו של רפאל אינן שוות בּזוג־נעלים; ונשמות חניכות־הסגוף מגזע שם, שאי־אפשר להן לטעום טעם עבירה מבּלי הקיא, מבקשות להן ולעמן תּקנה בּקשירת כּתרים לשודדי־עולם וזוללי־תענוגים. – האַנדרלמוסיה, שכּל מיני מלחמה מביאים לעולם הרוחני – השּפלת־החכמה, קלקול־הטעם והשחתת־המדות – ידועה למדי ואינה צריכה לראיות ודוגמות.

התנוונות חברתית. החברה הנפגעת כּאילו שבה בּפסיעה אַחת גסה לתקופה קדמונית, תּקופה שלפני מתּן־התּרבּות, ומפקירה כּל מה שרכשה לה למן העת ההיא והלאָה; מוותּרת היא על צרכי־הרווחה, האַחרונים בּזמן וראשונים בּמעלה, ומשלמת בּכל מאודה בּעד צרכי־הקיום, הראשונים בּזמן ואַחרונים בּמעלה.

לאָשרה של החברה אין ירידה זו אלא זמנית: אָרכּה כּאורך זמן המלחמה, יולדתּה. וכשוך סערת־המלחמה – אם אַך אַחריתה נצחון ולא מפּלה – שבים הסדרים הראשונים לאיתנם, והתּרבּות מחליפה כח ומשגשגת כּמלפנים: משכללים שונים צצים, ועמם פּורחים כל מיני שכלולים, ישנים וחדשים, להרווחת החיים; רגשות־היופי והטעם הטוב מתעדנים ומתפּנקים, על־פּי־רוב יותר מן המדה הראויה לחברה בּאותו מצב ובאותה שעה; השכל שב להיות תּובע ומקבּל מזונות בּריוח; ושומרי־הרוח מתעודדים להשיב את ממשלת־הטוב לתקפּה, וגודרים את הפּרצות בּהתלהבות העוברת את שורת־הדין. – דומה, כּאילו שואפת החברה להרויח אָז כּפלים ממה שהפסידה בּימי־הרעה.

ואַל יהא קל בּעיניך ערכּה של הכּרה זו, כּי לקוי־התּרבּות צל־עובר הוא ולא שמד מוחלט! – בּלעדיה אפשר לחברה בּעלת־תרבּות לפתּוח בּמלחמה מרובּת־הוצאות, בּרגע של שכּרון צבּורי, אך אי־אפשר לה שתּתמכּר לכך התמכּרות שלמה. הכּרה זו היא המזכּה בּעיני הטובים שבּעם את יצר־המלחמה, שמבּית־הסוהר יצא למלוך, ומייפּה כחו לעבודת־ההרס; והיא המיישנת את יצר־השלום, הנחשב כּמסוכּן בּאותה שעה, ומפרנסתּו בּחלומות טובים לעתיד־לבוא. בּכחה מכתּתים אכּרים את אתּם וסופרים את עטם – ויורדים למלחמה. יורדים הם, אבל רק מתּוך תּקוה לשוב ולעלות, ועל־ידי ירידה זו עצמה.

בּמה דברים אמורים? – בּזמן שהמלחמה, מסובבת הירידה, אינה ממושכה. שעה קלה של מלחמה, שניתּנה לה שליטה להזיק, יש בּכחה לכמוש את הפּרחים, להשיר את הפּירות, להשחית ענפים, לכל היותר – לקצץ בּנטיעות הרכּות; אַך אינה שקולה כּנגד תּקופה ארוכּה של שלום, ואינה מספּיקה, איפוא, לשרש את האזרחים שבּנטיעים, הקיימים בּכח־החזקה של דורות מרובּים. לא כן הוא אם תּארך תּקופת־המלחמה, ויהא אפילו פחות מתּקופת־השלום שקדמה לה. העקירה קלה ומהירה בּטבעה מן הנטיעה; ולפיכך עלולה פּעולת־ההריסה המתמדת של המלחמה להתגבּר על כּח־החזקה, שקנו להן הנטיות המעולות על־ידי ההרגל. היחס השלילי אל התפּתּחותו של הטוב מכניס רקב בּיסודותיה של התּרבּות, והיחס החיובי אל הרע עוקר אותה תּרבּות, שאָכל הרקב את שרשיה. מה שנרקב – מת, ומה שנעקר – לא ישתל עוד. – כּי זה הכּלל: מה שנטע הצורך בּעזרת ההרגל, יכול אי־הצורך לעקור בעזרת הרגל־חוזר.

* * *

גם היהדות ההיסטורית נתונה עתּה בּמצור, והמצור מיוחד בּמינו.

פּרזון לא ידעו, אָמנם, גם אבות־אבותינו. אולם הם בּקשו ומצאו תּחבּולה לטעום טעם־חיים אַף בּמות, ומכּל־שכּן לחיות חיי־רווחה בּמצר. הן עוד בּזמן שבּית־המקדש היה קיים וחלק חשוב מישראל שרוי על אַדמתו, היו בני־עמנו מלומדים להיות “עומדים צפופים ומשתּחוים רווחים”!… מצודתם היתה חזקה ובצורה, ושומרים נאמנים העמידו עליה – שומרים, שבּשקידתם היתירה פּטרו את כּל הנצורים ממצות־מלחמה ונתנו להם לחיות בּ“שלום” חיי יום־יום. הוסף לזה, מה שאותם חיי יום־יום היו מעוטי־הצרכים ופחותי־הערך בּעיניהם: פּרוזדור היה ההוה לטרקלין־העתיד; וחיי־העתיד הלא היו תמיד בּרשות דמיונם, גם בּשעה שהיתה חרב חדה מונחת על צוארם ומוקדי־אש אפפום. הם חיו, איפוא, בּשלום ומתו בּשלום: בּחייהם קנו להם את העולם־הבּא, ובמותם נפתּחו לפניהם שעריו.

שונה מזה הוא המצור בּדורנו. המצודה, שעמדה בּפני נגיחות־האויב עד העת האַחרונה – הדת המעשית עם כּל הנמוסים הצבּוריים והמדות האישיות, שהתפּתּחו עמה והיו תלויים בּה, – הובקעה במדה שלא יועיל לה שום חזוק־הבּדק, לא של “מחזיקי” דת ולא של “מתקניה”. מצודה חדשה לא נבנתה, ואפילו נסיון בּלתּי־מוצלח לא נעשה עד היום במקצוע זה – אם לא נחשוב לנסיון את ה“רמז בּדרך קצרה”, שרמז אחד־העם בּ“המוסר הלאומי”. כּח הנצורים וסבלנותם נתמעטו, וכנגדם הולך כּח הצרים הלוך ורב: מחוץ – תּורות חדשות, המערעות על זכות־קיומו של עם־ישראל בּתור לאום בּתוך לאומים, והשפּעתה העצומה של הנצרות החסודה ותקיפה, שכּרכה סייף בּספר והשליטה אותם על הבּריות, האחד בּכח השני; ובבּית – התיאשות מחיי עולם־הבּא, שאין כּנגדה תּרופה, ותשוקה נמרצה לחיי עולם־הזה, שאין לא צורך ולא אפשרות לכבשה, מפּני שהכרח היא – תּשובה על חטא של חיים־בּתקוה בּלבד ושל פּרישות קיצונית והתבּדלות מופרזת. בּקיצור: הצרים העומדים בּחוץ שואפים להבקיע פּנימה – ומצליחים, והנצורים העומדים בּפנים שואפים להמלט החוצה – ומצליחים אַף הם…

וכשהרגישו הערים שבּטובי־האומה בּמצב־המצור המיוחד, שבּו נתונה היהדות – מצור בּלי מבצר להשגב בּו, – מחויבים היו לבוא לידי החלטה, כּי העת – עת־לבצר היא. איזהו החומר הראוי לבנין, ואיזוהי הצורה היאה לו – בּזה נחלקים הם: הללו אומרים שהרוח קודם, והללו אומרים שהבּשר קודם; הללו מחייבים להתחיל בּרפואַת־הנפש מבּפנים, והללו טוענים שיש להרחיק תּחילה את הלחץ שבּחוץ. אבל אלה ואלה מודים בּעיקר אחד, שלגבּו טפלים הם כּל החילוקים, והוא – הצורך בּמקלט בּטוח, שיאַפשר את המשכת חיי־האומה וחידושם על יסוד העבר. בּעבור עיקר זה הם מוותּרים, לפי שעה, על הרבּה עיקרים אחרים: מדלגים על מצות “ואָהבתּ לרעך כּמוך”, וכדומה לה מן המצוות שבּין אָדם לחברו היחיד; מתעלמים ממצוות שבּין אָדם לחברתו; נמנעים מרדיפה אחרי רווחה חברתית זמנית ונחת לאומית בּת־שעה; מזירים עצמם מהשגת הרבּה קנינים אחרים, טובים ורצויים אך בּלתּי הכרחיים; – מוותּרים הם על כּל אלה, לפי שמכּירים כּי אין “מנוחה” בּלי “נחלה”. – מתּוך הכּרה זו הם שואבים כּח להמשיך את מלחמת־ההגנה. וכשמתנגדיהם – אם מתנגדים לחלוטין או מתנגדים לשעורין – מונים אותם בּדברים ואומרים להם: הלאומיות שלכם “צרה” היא ואין בּה מן ה“אנושיות”, “מותרות” היא ולא תשבּיע את ה“רעבים”, “רוח” היא ואין לה אחיזה בּ“חיים”; או שאומרים להם: מפּני מה אַתּם נושאים עיניכם למרחוק ועוסקים בּתקון־חצות ובוכים על גלות־השכינה, בּשעה שבּני־העם, עצמכם ובשרכם, נבלעים יום־יום בּתהום־צרה? הרי שמדים משמדים שונים, הרי לחץ מדיני והונאָה כלכּלית וחרם חברתי, הרי טביחות וחלולים ושאָר מיני פורעניות; – בּואו ונסו כחכם להציל את הקרוב בּיותר אל הסכּנה ואליכם! – כּשאומרים להם כּך, הם משיבים: אמת הדבר, שבּשעת־שלום אין חיים מחוץ לחיי־הפּרט, וכל המקיים נפש אַחת כּאילו קיים עולם מלא; אבל בּשעת־חירום שאני: מזבּח נבנה לשם הכּלל, הפּרט הוא הקרבּן, וכל העולה לכהונה ומקריב – תּבוא עליו בּרכה. כּי אָז, יש שאָדם מאַבּד נפש אַחת – ונחשב לו המעשה “כּאילו קיים עולם מלא”.

ואנחנו היינו חייבים להתאַחד כּולנו, “בּנערינו ובזקנינו”, ו“לעלות בּחומה”, כּדי להנצל מסכּנת הכּליון הלאומי הצפוי לנו – אלולא היראָה, שמא תּפּח רוחה של האומה עד להצלה ועל־ידי מעשה ההצלה. כּי, לפי ההנחות שהוצעו למעלה, טבעי הדבר שבּשעת־חירום כּזו תּתכּווץ רוחנו ותשמוט את כּל תּביעותיה – המוסריות, השכליות והאסתּטיות – כּדי לפנות מקום ליצר־המלחמה וסיעתו. ובדיקה כל־שהיא בּ“דופקה” של האומה תּוכיח, שהמציאות מתאימה להנחה זו: נתעלפה הנשמה העברית. קולן של המצוות האנושיות, שבּלעדיהן אין שום תּוכן ללאומיות בּמובנה הכּולל, נשתּתּק מפּני קולה של מצות־הלאומיות בּמובנה המוגבּל. מי שפּתח בּמלחמה ודרש על “האָדם בּאוהל” ועל ה“הכשרה לגאולה”, הצריכה להיות חלק בּלתּי־נפרד מן הגאולה – מסיים עתּה בּשלום: “נוטה לאופּטימיות”, כּפי שהכריז עליו בּשמחה סופר טוב־לב ממקורביו. אלה שהרעישו לפני שנים מעטות את חומתנו בּשם האנושיות ומלואָה, פּתּחו את חרבּם סמוך לחגירתה. בּספרות – נצטמצם הכּל בּדקדוקי־מפלגות וקטטותיהן, ואין בּה זכר לצרכים אנושיים – לא מוסריים ולא שכליים – מלבד לקצת “יופי”, שיפיו מוטל בּספק בּרוב המקרים. ובחיים – אין לך כּנוי של גנאי כּבעל־מדות־תּרומיות. אַשרי האיש שזכה להיות מן הריקנים; והעלוב שנענש בּמדות טובות, חייב לעקרן מלבּו, לכל־הפּחות – להתכּחש להן, ואם לאו – לא יבוא בּקהל. וכנגד זה נתעלו כּמה מדות מגונות, הדרושות לצרכי המלחמה: ריבות ומדנים עם העומדים מבּחוץ ועל הגבולים, קנאָה ותחרות בּפנים בּין הכּתות ואליהן ואליליהן, שנאָה למי שאינו מכּה בּתוף לפי הנגון המקובּל, וחוצפּה ובוז של אַנשי־צבא נמוכים כּלפּי כּל מי שאינו “פּקיד”. ומכּיון שהותּרה הרצועה, פּרו ורבו מדות מגונות אחרות, שלא הזמן גרמן, אלא שקשורות הן בּמדות הרעות ילידות־הצורך, על־ידי מה שאלו ואלו מצוות “לא תעשה” הן. – ועצים למדורה לא יחסרו, כּי למערכה שכּזו הכּל מנדבים.

למראה העזובה הרבּה שבּכל פּנות הלב, מן הנמנע היה שלא תתפּרצנה כּמה אנחות מאותם הלבבות שלא פסקו מלפעם. אולם אפילו בּעל נפש־הומיה כּהלל צייטלין התרגש וזעק רק למראה העבותות – שפיכות־הדמים, שנתחבּבה בּימים האַחרונים על צעירי־ישראל בּרוסיה המתהפּכת ונעשתה להם כּמצוה; את היתרים והחוטים – את רשת החטאים הדקים, שאנחזנו בה מכּל צד – כּאילו לא ראָה. ובעיקרו של דבר הלא צפויה לנו הסכּנה דוקא מן החטאים הדקים, ועל קברה של הקדושה תּהיינה רוחות־הטומאָה הללו החוגגות את חג־הנצחון. כּי את ה“קורה” אפשר להכּיר גם לאור חוור של בּין־השמשות ולהסירה בּיד, בּעוד שאת ה“קיסמים”, הנוקבים וחודרים אל חביון־הנפש, אי־אפשר להוציא בּלי “איזמל”. על שפיכות־הדמים, שפּרחה בּמחנה־צעירינו לרגלי המהפּכה הרוסית, אפשר ל“התנחם” (נחמו, נחמו, עמי!) ולאמר שבּמהרה תּחלוף, כּעבור התּנאים החולפים שגרמו לה; אבל כּלום יש לנו אַף מעין־נחמה על כּל שאָר הזוהמה, שאָנו שקועים בּה עד צואר – ועדיין אָנו הולכים ושוקעים?

יש להודות, כּי במדה ידועה צדקו אלה, שהעלימו עין מן העבירות הקלות וכוונו תוכחתּם כּנגד העבירות החמורות בּלבד. תּביעת עלבּונם של מושגי־מוסר דקים מן הדקים, בּשעה שעיקרי המוסר נרמסים בּנעל, למה היא דומה? – לדרשה יפה ונלהבת הנדרשת בּבית־הקברות, שמצד אחד יש בּה משום “קול קורא בּמדבּר”, ומצד שני – “לעג לרש”. זאת ועוד אחת: המאכלת שפּגעה בצוארנו היתה חדה ביותר, ולא הרגשנו בה עד שנחתּכו “רוב סימנים”; וכשהרגשנו והתרגשנו, היתה השעה שעת התפּלצות־הלב, וממילא לא יכולנו לצעוק אלא על מעשים שהלב מתפּלץ מהם – שפיכות־דמים וכיוצא בה. אולם עכשיו, שהשמענו אנחה, התהיה אנחתנו סימן של התעוררות לחיים ולפעולה, או אנקת־מות נואָשה? הנפקח עינינו לבקש תּרופה בּעוד מועד, או נעצום אותן ונרד שאולה בּברכּת “שהחיינו” על שפתינו?

בּשלמא אלה “המחשבים את הקץ על־פּי מורה־השעות”, אלה ש“הגאולה דופקת על דלתותיהם” ולא חסר להם אלא הרצון לקום ולפתּוח לה, – אינם חוששים להפסד מרובּה ואינם צריכים לחשוש: מדות שנקנו בּעמל מאתים דור, אינן עלולות להמחות בּמשך מאתים חודש. אבל בּמה יצטדקו אלה המכּירים ומודים, אם בּפיהם או במעשיהם, שמלחמתּנו היא מלחמה־לדורות, מלחמה שמחמת אָרכּה אין לראות את אַחריתה? – הן אם נפטור את עצמנו מחנוך העם עד שנזכּה לקבּוץ־גלויות, אם ערב ובוקר וצהרים נשתּלם בתכסיסי־גאולה ואל התנוולות האָדם־שבּיהודי נתבּונן בּקרירות־רוח, – אם כּכה נעשה, לא מן הנמנע הוא שתּבלע המלחמה את כּל הקדוש לנו – גם את אנושיותנו גם את יהדותנו. ובבוא היום הגדול המקווה, יום שבּו נשיג מקלט בּטוח לעמנו ולקדשיו, נבוא אל מקלט ריק, מבּלי עם ובלי קדשים. כּי נבדוק את לב העם – והנה קפא, נגולל את ספר־תּורתו – והנה פּרחו ממנו אותיותיו. ואָז נקרא למקוננות ולמקוננים, למען יחבּרו מגילת־איכה חדשה ליום האבל החדש, יום חורבּן־הלבבות; נקרא – ולא נענה: כּי בערמות־האפר של החורבּן הלז יכבּו כּל הזיקים ויכלו כּל הניצוצות.

ואל נא יפתּוכם להאמין, כּי בּציון בּית־חייו, על אַדמת מטעו, חפשי לנפשו בּספירה ההיסטורית שלו, בּאַויר הכּרמל והשרון, מריח מי הירדן, – ישוב ויפרח עמנו מחדש ו“הוא עצמו יקים מבּניו” נביאים כּאליהו, ירמיהו ודומיהם, אשר ישיבו אליו רוחו. נחמת־שוא היא! – ראשית, אין אַקלימה של איזו ארץ שהיא, בּיחוד בּזמן הזה, הגורם היחידי בּיצירת התּכונות של יושביה; האַקלים פּועל בּיחד עם שאָר גורמים, שותּפיו להשפּעה, ובהתאָמה אל פּעולותיהם. שנית, טיב השפּעתם של הגורמים תּלוי בּתכונת המושפּעים; ולא הרי השפּעתו של אַקלים קוסם, למשל, על שבטים בּני־חורין, רועי־צאן ונוטרי־כרמים, שכּל קיומם תּלוי בּאש, רוח, מים ועפר, – כּהרי השפּעתו על עם־עבדים, הנושא עליו עול תּורה ועול גלות, מלומד בּרמאות ובהחוית־קידה, בּן־מדושתה של העריצות האנושית בּכל צורותיה. שלישית, אַף הסביבה ההיסטורית לובשת צורה לפי “רוח הזמן”: אַברהם ודויד מטפּלים בּעירובי־תחומין ובשפיר־ושליא, לפי ציורו של דור מאוחר, שמדת עולמו – תּחום־שבּת; וחברת־ננסים, שאינה מסוגלת להשיג ערכּה של מגילת־חשמונאים, עושה ממנה מגופה לפך שמן טהור. כּיוצא בזה: אם אבותינו, בּכלאי־הגיטו שבּצפון, קבעו לחובה את אמירת “בּרכי נפשי” בּימות־החורף, – אפשר ואפשר שבּני־בניהם, בּכלאי־הכּרכים שעתידים לבנות בּארץ־חמדתנו, יתקנו את אמירת “וגר זאב עם כּבש” על ההונאָה והגזילה. ולסוף, אַל תּבטחו בּכח נביאים־שלא־בזמנם, שספק יקומו לנו אָז: כּנגדם כּבר תּקנו אַרבּע מיתות בּית־דין בּידי־אָדם ומיתת־נשיקה “בּידי שמים”.

לונדון, שבט תרס"ח.

נדפּס ב“השלוח” כרךְ י"ח, חוברת ב' (אדר, תרס"ח).

“יש – – – עושר שמור לבעליו לרעתו”.

א. פּתיחה

הכּל הולך ומשתּלשל מן הטמיר אל הנעלם: מתּוהו־ובוהו יוצא הערפל הקדמון, ומתגבּש והווה שמש לוהטת; השמש עוטה קליפּה דוממה, והווה אדמה; הדומם אשר על פּני האדמה נהפך לחי, המתנשא על יוצרו הדומם ורודה בּו; החי מתעלה לבעל נשמה, אצולה משכל־העולם, הקמה במקורה ונותנת בּו דופי. ובמלוא צבאָם – תּשוב הנשמה ותבּלע בּאין־סוף, החי ישוב לעפרו, והעפר עתיד לשוב לתוהו־ובוהו הראשון. וחוזר חלילה: השתּלשלות ההויה, בּלי ראשית ובלי אַחרית.

זוהי אמונתם של חכמים בּזמן הזה… אולם גם חכמים בּעלי־חיים הם, שחייהם קודמים לחכמתם וקובעים גבולות השגתה; ומה נקל לחכמה בּת־חיים, שתּקצר מדת־ראיתה – ותחליף את מושג ההשתּלשלות, שאין לה ראש וסוף, בּמושג ההתקדמות, שיש לה ראשית ותכלית. ההשתּלשלות חק־עולם היא, לפי אמונתנו, ואי־אפשר לה להויה שתּגאל ממנה; וכפי שההכרח לא יגונה, ומברכים עליו בּכל אופן שהוא, – טבעי הוא ליקום, שעל־כּרחו הוא חי ועל־כּרחו הוא מתקדם, שיתלה את מושג הטוב בּמושג ההתקדמות – ויחבּרם לאחד. ההשתּלשלות לא תצויר לנו אם לא שהיא תוצאָה של תּגרה עולמית – התחדשות הצורה וקיום העצם; לפי זה אין גם התקדמות וטוב נקנים אלא על־ידי מלחמה בּלתּי־פוסקת – התנגשותו של כּח־השמור בּכח־החידוש ופשרתם־מאונס… מלחמת־התקדמות זו, בּצורות שונות, תּנאי הכרחי היא בּכל מדרגות־ההויה הגלויות לפנינו: בּממלכת־הדומם, בּממלכת־החי – היא האורגאניות, ובממלכת־האצילות – מה שלמעלה מן האורגאניות. ועם העליה בּמדרגות־ההויה עולה ומתגבּר גם כּח־החידוש.

בּממלכת הדוממים, הקמצנות היא הממונה על המפתּחות; וכשהחומר משתּלשל ועולה למדרגת־החיים (וצומח בּכלל חי, כּמובן), מתגבּרת בּו סגולה מתנגדת לראשונה – הפּזרנות. מהתחרותן של שתּי “צרות” אלו נארגת והולכת אותה רקמה שחיים שמה: הקמצנות יורה את השתי, והפּזרנות – את הערב.

בּתחילה יושב לו שר־הקמצנות, הנאמן בּאוצר הכּלל, וגונז אוצרות־אוצרות; מגרים אוצרות־החושך את יצר־החיים, בּן־סודו של הפּרט, שיקפּוץ עליהם ויתחיל לבזבּזם; עומד שר־הקמצנות בּפניו לעצור בּו ולהגן על יגיעו… וכל אחד משיג חצי תאותו: יצר־החיים, הפּוחז, היהיר, בּן־השעה, מוציא – ושר־הקמצנות, המתון, העניו, בּן־הנצח, ממלט; והרי השתּלשלות: מיתת היחיד ומין קיים. וכן הדין בּיחיד: יצר־החיים משיאו שיהא רודף אחרי החידושים, מתפּאר בּגבורתו, ומבליט עצמותו החולפת – ושר־הקמצנות משנן לו את החדשות על־פּה, חוקק לו חוקי־הוצאָה, ומבריכהו לפני הכּלל חי־העולמים; והרי ההשתּלשלות: סתירת הישנות וקביעת חדשות.

יודע הוא שר־הקמצנות בּשותּפו הצעיר, שבּעל־תּאוה הוא ודעתּו קלה, ובכן הוא זורה לו מנעמים בּארחות הסלולות, לוכדו בּרשת זו, ואוסרו בּכבלי־נחת אל החוקים והכּללים; ולפי שהם מאַפשרים הכנסה מרובּה של תּענוג כּנגד הוצאָה מועטת של כּח, הילכך נוטה היצור אל החוקים והכּללים, שומרם בּכל דרכיו ומעשיו, רץ ומתדבּק בּם – עד שאין לו צער גדול מבּטול־ההרגל: חדלון הוא לו. אולם גבול ניתּן לדבר ואין לעברו: בּעצם יום חגו של שר־הקמצנות, כּשנתמעטה ההוצאָה תּכלית המיעוט, והיצור נראה כּאילו נרדם בּחיק הנחת לעד, – בּו בּיום הן פּסק גם עונג הקיום, ניטל טעם החיים והנחת גם יחד, ונתעורר צער ההתאַבּנות, – שגם היא צורת חדלון לה… אָז מכּיר יצר־החיים בּהונאָה שהונוהו, מתנער מתּרדמתו, מנתּק את כּבלי הנחת, מקיא את מטעמי העונג, ויוצא לבקש את הרוגז ואת הצער ולרדוף אַחריהם – על אַפּו של שר־הקמצנות, השומט לפי־שעה את מושכות־הממשלה מידו; – אָז יתקומם היצור על הרגליו מעוטי־ההוצאות, יסור מדרכיו, ויעבור על חוקיו, – וכולו שואף לחדשות מטריחות, מרובּות־הוצאות, שימצא בהן די מקום להשקיע את כּחותיו הכּבושים ולגלות מחדש את עצמותו המרומה.

ואילו היה כל יצור ויצור עולם בּודד לעצמו, היה כל אחד כּובש לו את דרכּו, סוללה ומטייל בּה עד כּדי קהות־הרגשה, עוזבה אז מפּני חדשה, העתידה להתיישן אַף היא – וחוזר חלילה; ואין אָז בּעולם לא מצוה ולא מצווה, אלא כל אחד גוזר גזירות על עצמו ומקיימן עד בּוא חליפתן. או אילו היתה החברה (האנושית, שרק בּיצריה ניתּנה לנו רשות להסתּכּל) בּנויה חלקים שוים ושקולים, היתה היא השר גם העבד, הרב גם התּלמיד, וכל יחיד ויחיד שבּה נוטל חלקו בּשררה ובעבדות, בּנתינת מצוות ובשמירתן שוה בּשוה. עכשיו, שהחלוקה של כּחות התּנועה לא במדת היושר נעשתה: שהיצורים חיים בּחבורה, והחברה בנויה חלקים בּלתי־שקולים, – ממילא שאין הגזירה והממשלה רשות – לא רשות היחיד ולא רשות הרבּים, אלא זכות – זכותם של מועטים, שנחלו חלקם וחלק חבריהם בּכח־התּנועה; הם הגוזרים הם המושלים, ושאָר כּל בּני החברה נתינים הם להם.

ומכּאן צמחה חלוקת התּפקידים החברתיים:

א) בּני הרוב – כּחותיהם מצומצמים: מספּיקים להליכה אַבטומטית, שאין הוצאָתה מרובּה, ואינם כּדאים להליכה־בכוונה ומכּל־שכּן לזיזה, שהן תּנועות העולות בּיוקר. לפיכך נשאָרים הם, המרובּים, בּמצב הטבעי לדלי־הכּח – שהוא הרגילות, – ואינם זזים ממקומם או נוטים מדרכּם, עד שיבוא כּח מבּחוץ ויזיזם או יטם.

נתינים הם.

בּ) אַך לשלומה של כּל תּנועה־שהיא הלא דרושות זהירות והשגחה; ולמי זה “מותרות” כּאלה? – למועטים מבּני־החברה, שנאצרו בקרבּם – מאיזה סבּות שהן – כּחות יתירים מכּפי צרכּם. הם יש להם כּדי הליכה־בכוונה של בּני־חורין, אך בּזה בּלבד לא ניחא להם: הרגילות ממעטת את הכּוונה ומקהה אותה; ובמדה שכּוונתם הולכת ופוחתת, מתרבּה עודף־כּחם הכּבוש ומרגיזם, כּדין כּל כּח שאין לו מוצא. למען שכּך כּח־פּרצים זה הם פּותחים לו צנורות, שבּעדם יהא שופע על אחרים – על אותם שהדלות מסגלתּם לקבּל טובתם של זרים, – ועליהם הם מוציאים אותו, בּדרך חנוך והשגחה.

אלה – שוטרים.

ג) אולם על־ידי נתינים ושוטרים בּלבד היו החיים נופחים רוחם לאַט־לאַט ושבים לדממותם; והתחדשות מנין? – מן המועטים־שבּמועטים, שבּהיות כּחותיהם עצומים בּיותר אינם נפטרים מהם עד שיפרצו להם דרכים חדשות וילכו בהן קוממיות. ולמחרת יום חידושם מה יעשו בּכחותיהם המיותּרים? – יזעזעו בם אחרים – נתינים ושוטרים גם יחד – יזיזום ממקומם וידריכום בּאשר סללו לפניהם.

והם המהפּכים.

כּעין ריעוע נראה בּיסוד: והלא מעשים בּכל יום, שיש נשיאות בּלי גדולה, ולהפך. הכּל יודעים שזכות־אָבות וזכות־ממון מושיבות הדיוטים לכסא – ונשיאים־מבּטן הן מעכּבות בּסתר־המדרגה. ה' צבאות נושא ל“מלך אביון” כּרחבעם – “בּעבור דויד אָביו”; ובני עם־בּחירו מונעים נשיאות מרבּי עקיבא בּן־יוסף – “דלית ליה זכות אָבות”… אולם בּאמת מיוסד גם “יוצא” זה על הכּלל האָמור, ואינו אלא מסייע לו: ההרגל מחייב את אסיריו, שיהיו מבקשים את כּח־ההנהגה בּאַכסניה שלו, ומתּוך טעות טבעית זו חשוב עליהם הדיוט־בּן־מלך ממלך־בּן־הדיוט.

* * *

נתינים, שוטרים ומהפּכים; הנתינים – בּני־עדר הם, השוטרים והמהפּכים – רועים.

הנתינים, שדלים ונפעלים הם, נוהרים בּדרך היותר זולה ונמשכים אחרי הכּח היותר פּועל; וצורתם אַחת היא בּכל מקום. השוטרים והמהפּכים, שעשירים הם ופועלים, גווני־גוונים להם – הכּל לפי מדת כּחם ומזגו.

כּשוטרים כּן המהפּכים רועים הם; אולם בּעוד שהשוטרים מפריזים בּכבוד הישן, להוטים המהפּכים אחרי החדש; ובשעה שאלה מרבּיצים עדריהם בּ“נאות דשא” שנלחך עד השורש, רועים אלה את צאנם בּ“מרעה דשן” שעתיד לצמוח. כּשוטרים כּן המהפּכים “גזבּרים” הם: מאוצר הכּלל בּא להם עשרם, ולצרכי הכּלל עתיד הוא לצאת; אולם יש מודים בּחובם – ומרגישים בּעצמם ששליחי־צבּור הם, ויש כּפויי־טובה – שאַך הבלטת־העצמיות מחיה את פּעולתם. בּאופן האַחרון הם מבקשי־שררה, ובאופן הראשון – גומלי־חסד; השרים נעשים נשיאים ופקידים או מתפּרצים, והחסידים – כּהנים או מתקנים; ממבקשי־שררה יוצאים בּעלי־השלילה, ומגומלי־חסד – בּעלי־הסתירה.

ב) עדר ורועה

בּראשית זקוקים היו בני־העדר לסיוע מן החוץ. ומכּיון שטעמו מן הנחת של פּסיעה בּכח אחרים, מתרפּים הם להשתּמש בּשלהם אפילו בּמקום שהוא מספּיק להליכתם: יותר נוח להם להפקיד את כּחם המצומצם בּיד המנהיג שבּדור – מי שטרח בּהזזתם או ממלא מקומו – שיטרח בּשבילם גם להבּא וידאג להוצאותיהם, והם ימשכו אחריו בּעינים עצומות וילכו בּ“חנם”. כּח־הרשאָה זה מרומז בּמבטח, שמונהגים שמים בּמנהיגם: בּו הם מובלים אַחרי כל מנהיג שקנה את לבבם, מבּלי הרהר ופקפּק – כּל זמן שהאמונה מחסה להם מפּני רוחות זרות המנשבות בּחוץ, אַף שלום להם בּפנים. נפסל ערך התּנועה מחדירתה של רוח חיצונית, או שגלה המנהיג עקבות רפיון פּנימי, – הרי זה נכרת הבּטחון מלבּות המונהגים, ואַחרי תסיסה ידועה הם מוציאים מתּחת יד מנהיגם את פּקדונותיהם – והחבילה מתפּרדת: בּני השורות הרחוקות מן המרכּז נפוצים אָז מעל נגידם, ובני השורות הקרובות משתּמטים מפּניו – ונספּחים, בּלי הבחנה יתירה, אל הגדוד המזדמן להם ראשונה בּדרכּם, או אל זה שנראה יותר לפי טעמם המקובּל; כּי, מתּוך ההרגל, כּבר נעשתה להם ההליכה לרוח זו – חובה, ואצלם אין הליכה אלא הולכה.

“בּדרך המלך” הם הולכים.

והרועה? –

מעיקרא היה סובר לרעות את עצמו, ולא את צאנו: הן הצורך לשחרר כּחו הוא שדחפהו לפעול ולהשפּיע; אַך כּיון שצריך הוא לנפעלים לא פחות משהם צריכים לו, מדרך הטבע הוא שיבוא עמהם בּברית ויתחיל דואג למחסוריהם בּאמונה. אין הוא היחיד הבּא מתּוך שלא־לשמה לידי עבודה־לשמה.

ושכר מצותו בּצדה: הוא בא להעניק מכּחו לאחרים – ונמצא מקבּל; להקל מעליו עשרו – והוסיף עוד. ולא עושר חיצוני בּלבד. כּי משעה זו, שנעשה בית־גנזים לכחותיהם של המאמינים בּו, הוא נפקד בּנשמה־יתירה: עשירותו הנוספת, שמקורותיה בנפשות המפקידים, מורגשת לו כּאילו מנפשו היא נובעת; ובכח טעות נעימה זו מתרבּה בּטחון־עצמו, כּפי רבות הפּקדונות אשר בּידו, וקומתו הרוחנית הולכת ומשגשגת עד להפליא את כּל יודעיו מימי הדיוטותו, השוכחים כּי עליה מביאָה לידי התעלות. – אין אָדם משוחד בּדעותיו עד לעורון, ואַף הוא רואה ומביא בחשבּון את הסבּות הפּנימיות להתעלות זו: התפּתּחות הכּחות הנרדמים מלידה, שעכשיו – בּהריחם עבודה – נעורו; הרגשת אַחריות כּבדה, המוטלת על כּל “מורשה” שהוא; וכדומה. אולם בּמדה הגונה בּת־חוץ היא התעלותם; וסופם יוכיח לפעמים.

כּמות הפּקדונות, שמוכשר המנהיג לקבּל, מוגבּלת לפי מדת ה“קרן” שהביא עמו בּירושה להנחת היסוד; יותר מדי לא יאמינו בו לאורך־ימים, והוא גם הוא – אם מרואי־הנולד הוא – יזהר מלקבּל מה שאין בּכחו להכיל. וכשתּתמלא סאתו נוטה גם הוא לבקש מנוחה: ממעט בּכוונה, מרבּה בּשנון, נצמד לדרכּו, ומתדבּק בּהרגליו – עד מעבר לעצימת־עינים. פּתח בּחידוש וסיים בּשמור.

ועמוקה נפילתו של נשיא בּבוא יומו – אם משבירת־זרוע או משבר־לב. אויב חיצוני כּי יקום ויפיץ מעליו את בּני מחנהו, או פּנימי כּי יתקומם ויפוצץ את המחנה לגדודים־גדודים; אם יתיאש מלהגיע בּכחו אל המטרה, או שתּפּול בּעיניו חשיבותה, ועמה יחד – השאיפה אליה; – אם כּה ואם כּכה בּאָה המארה בּאוצרותיו, וכחו השאול גם הבּטחון בּכחו המונחל עוזבים אותו. אפני הנפילה שונים: בּאופן האחד נפעל הוא – כּי תחילה מתרופפת האמונה בּלבּות מאמיניו, בּעקב כּפירתם בּאָה נטילת־הפּקדונות, וזו גורמת ללקוי־בטחונו; ובאופן השני הוא הפּועל – כּי לקוי־בטחונו קודם, וזה גורר אַחריו את התרופפות־האמונה של בּני־עדתו ואת נטילת־הפּקדונות. אַך תּוצאות הנפילה שוות בּשני האפנים: אם לא יאושר חלקו למות מות־גבּורים עד שתּארך ההתפּרדות די זמן, סופו שיסור מעליו כּל כּחו השאול, ומשבר־רוח יתּש גם כּחו המונחל – והיה כמעט “כּאחד האָדם”. –

ודע, ש“עניות ועשירות” שבּכאן הנן יותר משמות מושאָלים בּלבד: כּרכוש כּן הכּח נוהר אל המרכּזים הגדולים; כּמך כּן החלש מכניס רכושו המועט לאוצר הגביר, ומתקיים מאָז והלאָה בּחסד מיטיבו; כּמלוה כּן המנהיג רחוק מגמילות־חסדים: מלוה הוא להם, לדחוקים (תּחילה מנחלתו, ואַחר־כּך מפּקדונותיו), ונפרע מהם בּרבּית; וכאילי־הממון כּן כּבּירי־הרוח עתידים ליתּן את הדין…

ג) פּקידים ומתפּרצים.

על־פּי טבעו מחויב כּל בּן־חורין להיות נשיא. אַך הרי “דבּר אחד לדור” – ובני־החורין המבקשים שררה רבּים; לאָן יכּנסו כּולם?

* * *

מקום נתבּצר גם ליתר המוכשרים להנהיג. הנשיאים צריכים לסגנים: המהפּכים שבּהם – למליצים, אשר יסבּירו ויפיצו דעותיהם, ושאינם־מהפּכים – לשלישים, אשר יגבּירו וירחיבו את שלטונם; וכן העדר אינו סובל את ההשפּעה הישרה של מי שרם ממנו וזר לו בּיותר. מי ומי יהיו המתווכים בּין רועה לעדרו? – הוה אומר: שאָר בּני־חורין.

ורוצים הם, בּני־חורין הללו, בּכך? – לא מלכתּחילה; כּי מי שקומתו זקופה אינו נוח לרכיבה. אבל מה יעשו בּינונים ואמידים בּשעה שיש בּמחיצתם גדולים מהם, או מה יעשה האַדיר שקדמוהו תּקיפים אחרים? – בּאין בּרירה יקבּלו עול על צוארם – ויושם כּתר על ראשם; יכּנעו מפּני הנשיאות – והם מופקדים על חלקים מן המחנה. אָמנם, גם משרות־לשעורין אין לפי כל בּני־החורין, ועדיין נשאָרים רבּים מחוץ לשררה; אך רובּם של אלה אינם בּאים לידי יאוש, אלא עומדים על המשמר ומצפּים לשעה שתּפּתח הדלת בּפניהם.

נתפּשרו בּני־החורין – פּקידים הם.

גם הנשיאות עבדות היא. אבל עבדות זו נעימה לשני הצדדים, משום שיש בּה מעין ענוותנותו של הלביא בּפני גור־כּלב עז־נפש – שמשון הנותן ידיו בּעבותים; ותולדתה – חבּה הדדית בּין מושל ונתיניו. הפכּה היא העבדות של פּקידים: הם עזים כּלפּי מטה, וענוים כּלפּי מעלה; רוכבים על כּל הנוטה שכם, ומרכּיבים על גבּם את מי שתּקיף מהם… ולא בלי קרבּן מגיעים לשניות כּזו: סוף־סוף בּני־חורין הם, ומי שכּופה עצמו לרצות בּשררה שיש עמה הכנעה, צריך לוותּר על הרבּה מן האסטניסות שבּו. להצלחתם מסוגלים רבּים להתפּשר עם ההכרח הזה; ולא הצלחתם בּלבד היא: גם לחברה מוטב שיקפּחו הללו את אסטניסותם וישתּתּפו עם הכּלל, משיהיו מדקדקים בּה ויגרעו מן התּנועה הצבּורית.

אילו היו כל בּני־אָדם ותּרנים בּעניני אסטניסות!… אולם רבּים הם בּני־החורין שבּגלל הדבר הזה הם נודרים מן הפּקידות, ובאין להם מקום אַחר בּתנועה הם יוצאים ממנה לגמרי. צרה להם העבדות – מעוצר כּח, הנשאָר כּלוא בּקרבּם ומציק להם; נשגבה מהם הנשיאות – ממעצורים חברתיים סבוכים; וקשה משתּיהן הפּקידות – מחמת פּגימת־הטעם, פּחיתות־הכבוד, וחולשת־הדעת האורבות להם בּה. בּדור זכּאי, שהנשיא הוא גם גדול־הדור, בּין בּגבורה בּין בּחן, וראוי שירצו (לפחות – שיתרצו) בּני־חורין לסבּול מרותו, – עדיין אסורות ידיהם. אבל רובּם של דורות בּעלי זכויות מועטות הנם, ואין נשיאיהם ראויים שיהיו הכּל כּפופים להם; ובכן – איש הישר בּעיניו יעשה.

כּל שר בּלי שררה – מתפּרץ.

ראשונים להתפּרצות הם גדולי־הדור, הראויים לנשיאות בּזכות־עצמם – אלא שבּאו בּאיחור־זמן או שאין להם זכות־אָבות; יתרונם הוא חסרונם. אַחריהם בּאים האסטניסים היתירים שבּשרים, שהיו נוטים לפשרה – לולא האסטניסות שהיא בעוכריהם. מהם רואים ולומדים מעטים מן האסטניסים־בּדיעבד, שמתּחילה התקינו עצמם לפקידות ובקשו משרה אַף הם; וכשלא השיגו את מבוקשם, נזדקפה בם מדת האסטניסות והבזתה עליהם שררה זו, שהשתּחוו בּעבורה לשוא. כּל אלה עוזבים את המחנה, הנתון בּידי אחרים, ונפרדים איש לעברו לבקש מזלם. מהם תּועים ואובדים לעצמם ולזולתם; מהם מתגרים בּמחנה ומעכּבים או מפוצצים אותו; ומהם מבטלים את עיקר ה“מחניות”.

וכולם בּעלי־שלילה.

ד) כּהנים ומתקנים.

הדלים אינם יודעים דבר בּעתּו: הם יורדים לחייהם של נושאי הטוב בּזמנו, ונהרגים עליו לאַחר שעבר זמנו; כּי כן גזירתה של מדת־הרגילות. וברדת תּורת־חיים לעולם, מחויבת היא לעשות לה נפשות – מקבּלות ומחזיקות – בּאונס ובפתּוי; וכשנתאַבּנה אותה תּורה והגיעה שעתה להסתּלק מן העולם, אין מחזיקיה מרפּים ממנה. ומי זה יכפּה על קבּלת הטוב, מי יפתּה להחזיק בּראוי, ומי יפריד בּין אָדם ותורה חבוקים ודבוקים עד למחנק – ולא יגור מפּני חמתם של מרי־נפש? –

מין תּבלין יש, והתקרבּנות שמו; כּל הזוכה למנה הגונה ממנו, אוהב את הצדק והחסד אהבה עזה ממות.

“כּל הזוכה” – כּי יש, לפי קוצר השגתנו, משוא־פנים גם בּמלכות־השמים, ואפילו חלוקתה של מדת־הצדק לא בצדק נעשתה: לא הכּל שוים בּה. שני היצרים שבּלעדיהם אין “בּיצה בּת יומה” ואין חיים – יצר האָנכיות ויצר הזולתיות – קננו להם בּקצותיו של הכּדור החברתי, כּל אחד בּציר שכּנגד חברו. הקרובים לציר האחד מלאים יצר־האָנכיות ושואפים לבלוע הכּל; הפכיהם שרויים בּ“תענית”, ומצפּים לשעת־כּושר שבּה יזכּו להעלות עצמם כּליל בּשביל הזולת; והבּינונים – יצריהם הולכים ותשים בּה בּמדה שמתרחקים מן הקצוות, עד שבּני ה“קו המשוה” פּושרים הם.

ו“תבלין” הללו, בּהצטרפם לעודף של כּח־התּנועה, משנים את איכותו של זה מן הקצה אל הקצה.

גם מי שיצרו הוא הזולתיות, מרגיש צער של חניקה כּשאין מוצא לעודף־כּחו. אולם חוש־הצדק מגיד לו, שהעודף הלז הלואָה הוא אתּו ומשל הכּלל בּא; והחשה זו מחייבתּו, שיהא מרגיש את הצער הפּרטי הזה כּצער־הכּלל. ולפי שעני הוא, הכּלל, והרגשתו קהה מלחוש את מכאוביו, חייב זה – אחד מנוחלי כחו – להיות מגואליו: להרגיש בּעדו מה טוב ומה רע לו, אַף להטותו אל האחד ולהרחיקו מן השני; לדעת את מחסוריו ולבקש להם מלואים; לדרוש משפּטו מידי מוניו, ולהלחם לו בּכל מלחמותיו. וכל־כּך טרוד הוא, הזולתיי, בּפרעון־חובו, עד שמקבּל עליו יסורי הרבּים בּאהבה ומוסר עליהם נפשו בּחדוה – כּאילו בּכלל חרש הוא למכאובי־עצמו.

דבר שמסבּב לאחרים עונג או כּאב פּרטי, מעורר בּאנשים משורש זה את שאלת הצדק והרשע החברתי; מחזות שאחרים עוברים עליהם בּלי התפּעלות, נוגעים בּאלה עד נפש; – הלא ברור, כּי נועדו לעבוד עבודת ההתקדמות. –

וכשההתאַבּנות קרובה, מקים לו שר־החיים חסידים מופלגים בּכח־החידוש, שמרוב כּח ירגישו בּהתאַבּנות לפני בואָה, ומרוב חסידות יכּירו שמכּת־הצבּור היא; ובפקודתו הם מתקוממים על הנמוסים שנס ליחם, ומנבּאים לחידוש התּורה והמצוה.

מזלם חוזה, שאין המהפּכה מן הדברים שבּהתמדה, כּי פסוקי־החיים לא יצטרפו לספר־חיים אלא על־ידי יסוד־השמור; וצורך־השמירה מתבּרר להם עוד יותר בּשעה שבּאים בּמגע־ומשא עם אחיהם הדלים, המקיימים את המצוות הנושנות מעוני. מטעמים אלה, הפּועלים בּקרבּם בּהעלם, נוהגים המהפּכים להלבּיש את חידושיהם אצטלה ישנה־נושנה: טוענים בּשם אלהי־האָבות, מוכיחים על נטיה מן הדרך, ומעוררים לתשובה. ואָמנם יש בּזה יותר מקורט של אמת: הן החידוש עתּיק הוא כּימי־עולם, ולא הם הראשונים לו; אלא שצריכים היו לפרש, שכּשהם תּולים עצמם בּקדמונים – בּקדמונים־מהפּכים קא־עוסקים. ומפּני מה אינם מפרשים כּך? – מפּני כּחו של “כּבּוד אָבות”: – שמתנגדיהם מונים אותם לאמר: חדשותיכם לא שערון אבותינו; ראשונים אַתּם… ובאים הם ואומרים: אַדרבּה! החזרנו עטרה ליושנה; ואַחרונים אָנו.

תּדע שכּן הוא – שהרי חסידים אלה, התּובעים בּמסירת־נפש את עלבּונם של עניי־ארץ, כּובשים רחמיהם מאותם עניים והורסים את מקדשיהם העתּיקים בּקול תּרועה. וכי אפשר שאינם מרגישים בּצערם של שומרי־הישן? – אין זה, אלא שמופקדים הם על כּח־החידוש של הצבּור – ורק עליו הם חייבים לסבּול, ואפילו סבל האַכזריות.

מהפּכים לשם־שמים, כּאלה, קרויים מתקנים.

וגם בּמתקנים בּלבד לא היה העולם יכול להתקיים: חוץ ממה שאין הדלים נוחים לקבּל מהם השפּעה ישרה, משפּיעים הם רוב טובה, העלולה ליהפך לקללה ולא לברכה. יתרונות־חסרונות אלה מתקנים האמידים שבּחסידים.

בּחידוש אין להם חלק; אַך עיניהם בּראשם להכּיר את החדש ולקבּלו בּעודנו באבּו. לפני המהפּכה הנם בּין מגיני הישן, ומוציאים עודף־כּחם בּהשגחה על קיומו; בּתחילת התּסיסה, כּשמרגישים בּהתהוותו של החדש החשוד, הם מצמצמים כּחם בּשמירת העדה מפּניו; ולסוף, כּשמצליחים המתקנים להוכיח את הקלקול שבּישן והתּקון שבּחדש, על־ידי סתירת הראשון ובנין האַחרון, – נקהלים עליהם “עיני העדה” הללו – ראשי מתנגדיהם לפנים – להיות נושאי־כליהם, ומקדישים כּחם להוראַת החדש. ובאותה התלהבות, ששמרו מקודם על הישן, הם מקנאים עתּה להפצת החדש; כּי לא מן העניים הם, שהישן שורש נשמתם, אלא שמצווים הם על השמירה בּשביל אותם המסכּנים, שאינם מכּירים גם בּשלהם.

ושוטרים לשם־שמים – כּהנים הם. –

מלחמה למתקנים בּכהנים ולכהנים בּמתקנים, כּל הימים שיהיו יסוד־השמור ויסוד־החידוש משתּמשים למטרתם בּבאי־כח מיוחדים. אַך מלחמה זו, סופה שלום ותוצאָתה התקדמות.

ופועלי־ההתקדמות הם בּעלי־הסתירה.

* * *

מפּאַת המצע היסודי המשותּף לשתּיהן – הוא עודף־הכּח – אפשר וגם נהוג להחליף את השלילה והסתירה זו בזו, ובפרט את בּעליהן. החברה הנפגעת על־ידם חשה, אָמנם, מעין הבדל בּין הטפּוסיים שבּהם, וכדרכּה היא מבּיעה את חושה בּלשון־אלמים: את הסותר היא יראָה יראַת החוטא מפּני יודע־סודו, ואת השולל היא שונאת שנאַת “מהפּך־בּחררה” למתחרה בּו; אבל בּחוץ מזה היא מעמידתם בּבחינה אחת. ואין לתמוה על הדבר בּיותר. ראשונה – הרי הקורבה היסודית בּין שלילה וסתירה, שרק ה“תּבלין” של התקרבּנות משנים טעמן. שנית – “שפה אַחת ודברים אחדים” לשוללים ולסותרים: כּאלה כּן אלה צועקים חמס; כּאלה כּן אלה מזוינים מכשירי־חורבּן; כּאלה כּן אלה נשאים בּרוח מהפּכה; כּאלה כּן אלה בּעלי־אינדיבידואַליות; וכאלה כּן אלה פּרושים. ושלישית – ישנם יסודות טהורים של המושגים שלילה וסתירה, אַך בּני־האָדם אינם “יסודות”. דרושה, איפוא, עין מבחינה וזהירה ביותר, בּשביל להכּיר בּם לאיזה סוג הם שייכים; ואַף היא אינה בטוחה מטעות, כּשעוברת מן הכּללים אל הפּרטים. –

אלה ואלה צועקים חמס.

אבל בּעלי־הסתירה קובלים על החמס שנעשה לזולתם, ולשם גאולת אחרים הם מקבּלים יסורי־סתירה על עצמם; ובעלי־השלילה מתאוננים על החמס שנעשה להם גופם, ולנגעי לבבם הם מבקשים תּרופה בּשלילת כּח־אחרים. בּעלי־הסתירה פּוגעים בּאיש על עוונו ובדעה על קלקולה, ואפילו בשעה שמרוב רוגז ומיעוט הבחנה הם מחליפים נושא בּנשוא – ושופכים גם עליו זעמם, – גם אָז אין החנינה מסתּלקת מהם: “כּי לא יחפּוץ מות רשע – הלא בשובו מדרכיו וחיה”; ובעלי־השלילה פּוגעים בּדעה שלא חטאָה את עוון בּני־אָדם צריהם, ופוקדים על בּני־אָדם שנואים להם את הקלקלה שבּתורת־אבותיהם.

אלה ואלה מזוינים מכשירי־חורבּן.

אבל בּעלי־הסתירה מחריבים חורבות: סותרים הם את הבּנינים הנראים להם כּרעועים, אם לתכלית בּנין או מחשש מפּולת; אם שמתכּוונים לפנות מקום לבנינים מוצקים מהם, או שחוששים פּן יסורו לשם עוברי דרכים לבקש מחסה – וימצאו קבר. בּכל אופן אין כּוונתם לשלול דבר מחויב־המציאות; ולפיכך אין לחשבם כּבעלי־שלילה אַף בּשעה שהם בּעלי־שלילות. ובעלי־השלילה סותרים מה שאינו טעון סתירה: יודעים הם לפעמים בּדבר, שקיומו יפה לעולם – ומשתּדלים לגנותו לבטלו; לא בגלל ההפסד שבּו, ולא בשביל שצריכים למקומו, שהרי לא מצאו בו דופי אַף אין אתּם חיוב אַחר תּחתּיו, – אלא מפּני שאינו ברשותם. שלילה לשמה. – בּעלי־הסתירה שוללים בּשמאל בּשביל החיוב שבּימין; ובעלי־השלילה שוללים בּשתּי ידים.

אלה ואלה מלאים רוח מהפּכה.

אבל בּעלי־הסתירה דורשים מהפּכה בּערכים: נתינת מצוות חדשות או נטיעת צרכים חדשים, בּיחד עם בּטול כּמה מן הישנים שנפסלו. ובעלי־השלילה נושאים עיניהם למהפּכה בּ“עורכים”, אף־על־פּי שאינם מגלים סודם אלא למבינים מדעתּם; וראיה לדבר: שאם אַך תּעבור ההנהגה לידם, תּסתּתּמנה טענותיהם והכּל יבוא אָז, לדידם, על מקומו בּשלום.

אלה ואלה אינדיבידואַליים הם.

אבל הסותרים הם בּעלי־אינדיבידואַליות שנימוקה עמה: גוון מיוחד לה, לפי טיבו של שנוי־הערכים שאליו הם שואפים, בּפועל או בּכח. והאינדיבידואַליות של השוללים טומטמית היא: שאינה הולכת, לא בפועל ולא בכח, בּדרך מיוחדת לה, וכל שבחה הוא בּמה שגם בּדרכי אחרים אינה הולכת.

אינדיבידואַליים בּעלי־צורה הם הצופים למיניהם: –

אינדיבידואַליים בּעלי־צורה היו והווים הנביאים־המחוקקים, גבּורי האמת והצדק – הם ובניהם ובני־בניהם; המכּירים בּרוע הדרך הכּבושה – ופורשים ומרחיקים ממנה, אַף יודעים ומודיעים איזוהי הדרך הטובה – והולכים ומדריכים בּה. אינדיבידואַליים בּעלי־צורה הם המבשרים – אלה הרצים, המפנים דרך לנביאים ומחוקקים; שרואים את הרע בּאַספּקלריה מאירה, גם חשים בּכל חומם בּמצות בּיעורו, אַך אינם יודעים מהיכן יתחילו את הבּיעור, מפּני שהטוב מוחש להם רק בּאַספּקלריה כהה. אינדיבידואַליים בּעלי־צורה הם גם המגששים, הקודמים למבשרים – בּזמן ולא במעלה; שהרע נגלה עליהם בצורת צער בּרור, והטוב – כּשאיפה כמוסה. בּהכּרה רחוקים הם מן הטוב והרע כּאחד, ולא עוד, אלא שטועים טעות חמורה: בּהיות שהרע קרוב אצלם להתחוור והטוב מכוסה מהם בּערפל, הם שופכים מר־נפשם על ההתחוורות גופה ואת געגועיהם העצומים – על הערפּליות… אבל – כּוונתם רצויה.

אינדיבידואַליים הם כּולם – שהם הראשונים, ולפעמים גם היחידים, בּמערכה; ובעלי־צורה – שתּפקיד מיוחד יש להם: השחיה כּנגד הזרם. ואפילו עובדי־אלילים שבּהם, המעמידים את הערפּליות מפּנים לפרוכת, מבקשים את הטוב, ובגילוי־הרע בּלבד לא ימצאו נחת.

אינדיבידואַליים־טומטמים הם כּל השוללים לסוגיהם, הסרים מן המסילה שלא מצורך בּאַחרת. אינדיבידואַליים הם – שבּסבּת כּפירתם החברתית חדלו לצוף עם הזרם; אַך טומטמים – שהשחיה כּנגד הזרם לא להם היא, מאין להם אמונה מקורית, שהיא רק היא מטה זרמים מנתיבם. ואפילו מעולים שבּהם, ששלילתם מביאָה גם טובה לעולם, אינם אַחראים לה, לטובה – כּי מאליה היא באָה.

אינדיבידואַליות בּעלת־צורה היא זו של עם ישראל – אומה אַחת המתקיימת בּין שבעים אומות. היא שנטעה בעמנו את גבורת־הנפש, לבוא בּאש ובמים על קדוש־השם וקדושת־דעותיו; והיא שעמדה לו, כּי בכל כּשרון־הסתּגלותו ישאר “עם לבדד ישכּון” תּוך העמים התּקיפים, הדשים ולשים אותו מאָז ועד הנה. – אינדיבידואַליות טומטמית היא זו של בּני ישראל, שכּל אחד ואחד מהם שקול בּעיניו כּנגד “ששים רבּוא”. מצד אחד שמשה לנו גם היא סם־חיים, בּתתּה עוז לאישיה הנדחים של אומה זו הפּזורה, שיהיו נלחמים על קיום־לאומיותם גם בּיחידות, איש־איש בּפנת גלותו; כּי מאַחר שכּל נפש מישראל “עולם מלא” היא, הרי קיום כּל היהדות תּלוי בה, בּנפש־היחיד. אַך מצד שני היתה והווה אינדיבידואַליות טומטמית זו למקור אסוננו: כּי בהגבּירה את התּחרות הפּרטית, רבּו על־ידיה פּירוד־הלבבות ושנאַת־חנם בּישראל, ולקתה אַחדותה של האומה, ונתערערו יסודותיה של המשמעת הלאומית – והוכּינו לאין מרפּא.

כּשהיא לעצמה אין אינדיבידואַליות טומטמית גנאי; אַדרבּה: בּתקופה של פּשטות חברתית – כּשהחברות מוגבּלת בּחוג המשפּחה – תּפארת היא לבעליה, כי היא המסגלת כּל יחיד ויחיד, השוכן לבדד, שיתקיים בּכח־עצמו מבּלי לצפּות לעזרת חברים־מתחרים. מותּר וראוי לקוות, שממנה תּבּנה החברה האנושית לעתיד־לבוא, בּבוא היום שתּכלה ממשלה מקרב האָרץ. אבל מה נעשה – והחברה כּמו שהיא ובזמן הזה מחנקת שרים בּלתּי־מוצלחים ונהרסת בּשכר זה על־ידיהם!

אלה ואלה פּרושים.

אבל בּעלי־הסתירה פּורשים בּלב חרד, בּעגמת־נפש – ורק מדרך הצבּור; ובעלי־השלילה פּורשים בּבטחה, בּנטירה־ונקימה – ומן הצבּור.

בּמדרגת הגשוש, שעדיין אסורים וחבושים הם בּיחד עם חברתם, פּורשים בּעלי־הסתירה רק בּכח; בּפועל מתנועעים הם בּצבּור, גם מתּוך ספק, גם מתּוך כּפירה, ולמרות השאיפה לפרישה. את הקלקלה הם מיחסים לעצמם: הספק האוכלם – זהו רקב שבּלבּם, הכּפירה – חלל שבּנפשם, והשאיפה לפרישה – עוון בּגידה; ולמען כּפּר על כּל עוונותיהם לצבּור, הם משתּתּפים אתּו בּעבודה הזרה לרוחם. הם החוטאים בעיניהם, אַף־על־פּי שהחברה אינה הצדיקה. – ובעלי־השלילה בּמדרגה זו, אַף־על־פּי שעדיין כּח־ההרגל בּמקומו עומד ושעת־הפּרישה לא הגיעה גם להם, מוכנים ומזומנים הם לה; וכל־שכּן שהם סולדים בּדברים העלולים למלא חללים בּנפש, שהרי בזה תּפּגם אהבת־עצמם. את הקלקלה הם תּולים בּתּנועה, ולא בעצמם: הם – למעלה מן הטעות; ולהוכיח את הדבר לא יקשה להם: כּשאָדם מבקש בּאחרים חסרון אחד, מובטח לו שיגלה שנים.

בּמדרגת הבּשור, שכבר התּירו עצמם ופרשו מן הרע החברתי בּפועל, אין הסותרים מניפים עדיין כּלי־משחית על החיוב הישן, שיומו קרב לבוא; ולא מרוב פּקחות חיצונית, שתּהא מיעצתּם להמתּין עד שתּוכשר השעה יותר, הם נמנעים מזה, – אלא מחכמה פנימית, המלמדת את האָדם החייבן שיהא זהיר בּכבוד חיוב שנתיישן, כּל זמן שאין חיוב אַחר בּמקומו. את משלחתּם הם ממלאים בּאמונה – ומבשרים את בּטולו של החיוב הפּסול; אך גם בּטול כּזה, שהוא עתיד וראוי לבוא, ממלאָם אבל, והם מקוננים את הבּשורה. – וכנגדם השוללים, מכּיון שפּתחו בקטגוריה על החיוב, מפּני שנפגעו בנושאָיו, – רואים בּזה מקור־נחמה לעצמם; ובכן הם ששים לבקש בּו דופי ושמחים בּהמצאו, ובראש כּל תּפלותיהם הם מעלים את בּטולו.

ואַף במדרגת הנבואָה, כּשנחתּם גזר־דינם והם מוכרחים להפּך את הקערה בּרשות־הרבּים, עדיין קשה להם לבעלי־הסתירה לסתּור – ויהא אפילו על מנת לבנות – מבּלי שיסבּלו מצער החורבּן. שליחותם גדולה מצערם – ומכריעה; אולם בּעד אַכזריותם על החורבה, הם מכפּרים בּחמלה רבּה ליושביה – אם נפש רכּה להם, ואם קשה – הם משכיחים אותה בּקנאָה יתירה לתורתם. – תּחת אשר בּעלי־השלילה מצוינים בּסבלנות למזיק ובהתמרמרות על הניזוקים.

כּללו של דבר: הסותרים בּעלי־חיוב הם גם בּשעת שלילה, והשוללים – בּעלי־שלילה גם בּשעת חיוב, בּין שהם בּמחנה־המחדשים בּין שהם בּחברת־המשמרים; נראים כּאוהבי הישן – בּעוד שמחזיקים בּו מהתנגדות לחדש, כּמחדשים – ועיקר שאיפתם לקעקע את הקיים.

אלה צמאים לדבר ה', ואלה – לממשלה.

ה. פּנים

איכותה של השלילה משתּנה לפי שנוי תּנאים אלו: א) לפי כמותה – אם רבּה בה מדת התּקיפות או מועטת; בּ) לפי סביבתה – דהיינו, מה שבּטבע בּעליה מלבד התּקיפות; ג) לפי טיבו של העצם המשולל – אם ישן הוא או חדש.

לפי התּנאים שבּטבע השוללים אַתּה מוצא בהם הסתּעפות משולשת: המשפּחה מסתּעפת לסוגים, הסוגים – לכתּות, והכתּות – לטפּוסים; כּזו: –

סוגים:

כּתּות:

טפּוסים:

ולעומתם יש דמיון בּין הסותרים.

I

סוג ראשון: הדיוטות.

הכּנוי “הדיוטות” הונח לאלה, שהתּקיפות היא היסוד השליט בּנפשם – אם מפּני שמעלותיהם האחרות זעירות בּיותר, או מפּני שזו עצומה בּיותר. מטעם התּקיפות חובה עליהם לבקש ממשלה; ואין בּקשת־ממשלה בּלי שלילה – אַחת היא, אם יעמדו בּשלילתם כּל ימיהם, או שיתנשאו על־ידיה לעבודה חברתית מועילה. סולמה של ההדיוטות גבוה: למן הבּינונים החפצים להפּטר מעזרת אחרים, עד הגבּורים המבקשים “לעזור” לכל אשר נשמה בּאַפּו; אַך מדה זו משותּפת לעומדים בּרומו של סולם כּבתחתּיתו: בּיישנים יתירים אינם, ועל־כּן אינם מקפּידים להשאר בּחברה ולהתגרות בּה מבּפנים – לעכור את הזרם הנושאָם על גבּו. שלילתם בּלתּי־מורכּבת, שאינה מושפּעת הרבּה מיתר תּכונות־הנפש של בּעליה; אך לפי כמות התּקיפות שבּיסודה משתּנה היא לשלשה פנים, המתגלים בּשלש כּתּות: 1) כּת ממרים, 2) כּת מורדים, 3) כּת עריצים. הממרים והמורדים – שמם מעיד עליהם, שמוצאים להם מקום להתגדר רק בּמה שעומד וקיים, ולא בהולך ומתהווה; והעריצים – שלילתם בּכּל.

כּת ראשונה: הדיוטים־ממרים.

רוב מנין של שוללים הנם מן הרפים שבּהדיוטות, שתּקיפותם מועטת ומעלותיהם האחרות פּחותות הימנה. התּקיפות מכריעה בּנפשם – ואי־אפשר להם בּעסק אַחר, אַך מועטת היא – ונמצאת הממשלה רחוקה מהם; החברה משפּיעה עליהם השפּעה זרה – והם נרתּעים מפּניה, אַך תּיירים אינם – ומאין להם מקום להתגדר בּו, הם נרתּעים ועומדים תּחתּיהם; – מה יעשו אלה שלא ישללו?… הם שוים לבני־העדר בּמצב – ועולים עליהם בּערך, דומים לרועים בּזכות – ונופלים מהם בּרשות, ידיהם שלוחות לעבודה – וידי אחרים מטלטלות אותם; – מה ירחשו, איפוא, אם לא בּושה בּחברת המונהגים, קנאָה בּמנהיגים, ובחילה בתנועה?… וכך היא העובדה: הם רואים בּנתינים את סמל־העבדות – ובזים להם, נדכּאים על־ידי השפּעתו של הרועה – ומתנגדים לה, מאַבּדים עצמותם בּתנועה – ורוצים בּבטולה.

בּני־העדר הם עדיין: צפים בּזרם, מתאַבּקים בּעפר־רגליהם של המנהיגים, ואורחים לחברה את המונהגים – ושלילתם אינה מפורשת; אבל בּצנעה שוללים הם ושוללים. מקומם– בּקצות המחנה, שמשם נוח להתנגד, ואומנותם – למשוך לצדדין; אַך הם המעט – ובהכרח שנגררים אַחר הרוב. מכּיון שיש הכרח – יש כּבדות רוגז, ואין חשק ואמונה; ולפיכך עצלים חברתיים הם, נרגנים, קשים למשמעת, ממרים־להכעיס, מטילים ספק בּכל התחלה, שמים דופי בּכל מעשה, מהתלים בּקדשי אחרים, מתעללים בּאמונת חברים, בּועטים בּתורת מורים, ואַף את אמונתם גופה הם משפּילים בּצחוק־זדון. ואין להם צורך בּנתינת טעם לְמֶרְיָם, בּהבאת ראיה לכפירתם, ובהמצאַת היתּר לקלות־ראשם: שרירותם היא טעמם המספּיק, רצונם הוא ראיתם המכרעת, והנאָתם היא היתּרם.

ואין התנגדותם לבטלה: מרים מחליש את ההשפּעה, כּבדם מעכּב את ההנהגה, ובשעת־כּושר הם מטילים סם־הכּפירה בּדמם של שאָר בּני־החברה – ומרבּים אומללים מתּוך חקוי. לכל הפּחות הנם עוגן לחברה, וחיובם הוא שלילתם. –

השואָה והבדלה בּין שלילה וסתירה בּמדרגה תחתּונה זו, תּראינה אולי כּשטחיות: מנה מצערה של עודף־כּח דיה להרים את בּעליה למדרגה ניכּרת בּשלילה ולא בסתירה, שכּן כּלל הוא, כּי נקל לקלקל מלתקן. אולם הכּח בּן אַל־מות הוא; ומי שנחן בּעודף־מה ממנו בּצירוף התקרבּנות יתירה, שכרו להיות מן הנוהים אַחר הטוב שבּחדש או מן הנאמנים לטוב שבּישן – מחיל החלוץ או המאַסף. לא כמוהם השוללים, שגדודם גדוד מדולדל.

כּת שניה: הדיוטים־מורדים.

בּסוג הדיוטות כּלולים גם בּעלי מעלות־נפש רבּות וגדולות, אם הללו משועבּדות ליסוד התּקיפות שבּמחיצתן. הם, ועמהם אחרים שעלתה בחלקם מנה יפה של תּקיפות נקיה, הנם רוב בּנין של שוללים מסוג ראשון. הריקנים שבּהם מעמידים על התּקיפות את כּל העולם – ונמצא שלא נברא זה אלא בּשבילם; והמשוכללים בּשאָר מעלות הנם בּבחינת “כּל־בּם” – ומי ידמה ומי ישוה להם? – אלו ואלו בּעלי גאוה יתירה הם; מן הגאוה הם שואבים עזות – ואין עז ירא־חטא. מה שמכבּיד עוונם הוא – עמידתם בּמדרגת מנהיגים, שיותר משחוטאים הם מחטיאים.

הצורך להיות ראשון פּועל בּם בּהחלט. אם אפשר לשאת עין אל עטרתּו של הראשון – מה־טוב; ואם חסרי־אונים הם לכבּוש את “רומי” – שאינה הפקר – הם פּורשים לאַחת משתּי בנות־דרכים אלו: יש מהם הנודדים ל“כפרים” – לפנה שאין יד גדולים מהם מגיעה, או שאין בּה תּוקף לדין “חזקה” – ומורישים מפּניהם את ראשי המקום; ויש המפוררים את “רומי”: שקורעים להם מן המחנה חלקים־חלקים, ומולכים עליהם, אם אין בּכחו של השלטון להדוך אותם תּחתּיו.

מרידתם שלא לשם־שמים היא: שהרי למונהגים אַחת היא מי הוא מנהיגם, ובלבד שיהא מוכשר להוליכם בּדרך הרצויה להם; ואם מכריעים המונהגים לאיזה צד, אין זה לצדו של המוציא־מחברו. נמצא ששאלת־נצחונם, כּכל שאלה של “מי בּראש”, שלילה היא.

בּשעת מלחמה כּולם מורדים הם. עם נצחונם קם הבדל בּיניהם: שני הטפּוסים הראשונים – הכּובשים את“רומי” והנודדים ל“כפרים” – עולים למלוכה, ומעתּה אָסור לקראָם מורדים אפילו בחדרי־חדרים; וה“מפוררים” – שם מורדים עליהם גם בּהצלחתם, ואפילו לדעתּם.

העומדים בּמרדם נשאָרים גם בּשלילתם: פּלגים חדשים חוללו, ונתיבות חדשות לא פלסו להם, מאין בּיניהם ובין מוליכי הזרם הראשי שום שנוי בּדעות או בצרכים – חוץ מן הצורך למלוך; לפיכך אַך מתחרים הם בּזרם הראשי. ופרי עבודה שכּזו מהו? – הבּכּורה היא – התפּוררות־הכּחות, שכּשהיא לעצמה דיה לבטל את הכּחות המתחרים ולהעמיד את המהלך בּראשית דרכּו. אולם עמוקה וקשה ממנה היא שנאַת־החנם, המתרגשת ובאָה אַחריה ומתּוכה: כּי, בּשביל להכשיר את התחרותם, בּודים הם חלוקי־דעות בּמקום שאינם נמצאים ואינם דרושים, ומעוררים מדנים בּין אנשים־אַחים; ולשנאַת־חנם אין תּקנה – כּי שונאים שאי־אפשר להם להסיר סבּת ריבם, מאַחר שאין לה שורש בּנפשם, בּמה יתרצו?

אָכן לא בּימי שמשון בּלבד יצא “מתוק – מעז”. פּעמים שבּגדוד המורדים נולד, מתּוך הצורך בּו, חיוב חדש, הממציא זכות נכונה לקיומה של הכּתּה החדשה; ופעמים, שאגב חזירתו אחרי תומכים, מתקרב המורד לאחרים, המערערים על אותם סדרים מטעם חיובי, ומשתּתּף עמהם: הוא נותן כּח־ההנהגה והם מכניסים זכות־החיוב, ובשכר זה שהמערערים מסייעים להמליכו נלחם הוא בּעדם ולשם חיובם. ובכן נראה שולל זה כּמחייב גמור. אולם למראה־עינים רשאי לשפּוט רק מי שרואה אַחרית דבר מראשיתו, ואָדם קצר־ראות אין לו אלא כוונתו של העושה. המורדים הללו – תּבוא כוונתם ותעיד עליהם: אם בּעד דגל זר הם נלחמים – הן לא נשבּעו לו אלא להנאָתם; ואם בּגדודם נולד החיוב – לא בזכותם אלא באַשמתם קרה הדבר. על־כּל־פּנים לא היתה כוונתם טהורה, ואין מצרפים מחשבה רעה למעשה טוב. חיובם שלהם, הלא הוא פּירוד־הלבבות, אין מי שיסופּק בּערכּו השלילי. –

בּיניהם ובין הסותרים, המורדים לשם־שמים – לשם גאולת עשוקים מידי עושקיהם, או לשם פּדיון דברים־שבּקדושה מן השבי – יש סימני הבדל דקים־מן־הדקים, שנקל להרגישם מלמסרם. בּכתבי דברי־הימים, ששם שמורות “תּעודותיהם” של אלו ואלו, מובאים בּני שני המינים כּאחד ונשפּטים בּבחינה אחת. לעירוב־תּחומין זה מסייעים לא מעט, בּכוונה ושלא בכוונה, המורדים עצמם, אשר מצרכּם לזכּות אָרחם בּעיניהם ובעיני אחרים, דרכּם להמציא טעם מוסרי למרידתם. אולם למרות הצניעות שהם, ואחרים עמהם, נוהגים בּפניתם, אפשר לגלותה על־ידי התבּוננות בּתנאי הזמן שבּו הם מתקוממים: מרידה לשם־שמים מתהווה – אם לא פורצת בּפועל – בּשעת הצלחתה של ההנהגה, שעה שעולה של זו כּבד בּיותר; והמורדים שלא־לשם־שמים מתרפּסים תּחת ההנהגה בּשעת הצלחתה, ורק בּימי כשלונה, כּשיש תּקוה לבּא במחתּרת, הם יוצאים לפעלם.

תּקופת החורבּן השני, שלא זכתה לגבּור מדיני יחיד, אשר אליו יהיו הכּל נשמעים, בּרצון או בּאונס, – היתה עשירה בּשרי־גדודים, וכל קנאי היה ל“ריש בּריוני”. וכן בּזמן הזה, שאין בּמחננו אחד גדול שיהיו כבודו וגבורתו על כּל העובדים לעמם, – נתרבּו בנו שרי־מאות ושרי־עשרות, וכל העם מפורד ל“מניניו”.

וכמו שסותרים ושוללים נבחנים בּדרכי־החטא, כּך ניכּרים הם בּהגיעם לדרכי־תשובה: הסותרים שוקלים ומכריעים אָז לפי שאלת “מה”, ומכּיון שקבּלו עליה תּשובה רצויה תּנוח דעתּם – יהיה ה“מי” מי שיהיה; והשוללים – אַך שאלת “מי” בּלבּם, ויש שפּיהם מכשילם והם פּולטים אותה בּפירוש. “מי בּראש: בּן־ישי? – אם כּן, אי־אפשי!”

כּת שלישית: הדיוטים־עריצים

אלה מן המורדים שנסתּייע להם מעשה־האלמות ועלו למלוכה – יהיה בּמקום שיהיה – עדיין אינם בּני־חורין לשבת בּשלוה: רבּים הם נתיניהם הטעונים השמדה, מפּני ששומרים אמונתם לממשלה הקודמת. הצליחו לבער את אויביהם – הרי זה סר הפּחד מעליהם, ואפשר להם להתקיים בּלי מדת־השלילה. אולם אהובי־ההצלחה מעטים הם, והבּלתּי־מוצלחים, דהיינו הרוב, לוקחים את שלילתם גם אל קברם. – דויד מלך ישראל והורדוס האדומי: זה הכרית שוטניו – וכונן ממשלה, וזה לא גמר מלאכתּו – ולא עלתה בידו אלא עריצותו.

בּשורה אַחת עם מורדים שנתמלכו עומדים מלכים שמרדו אחרים בּם. בּאמת, עריץ בּכח הוא כּל מושל בּלתּי־חסיד; ודי לו לחלום שהתנודד כּסאו או שנשמטה עטרתו – והעריצות תּצא אל הפּועל.

בּעריצות מתגלה לפנינו השלילה בּצורתה היותר קשה, היותר פּרוצה – והיותר נכוחה. –

ועד כּמה שיהא הדבר מעציב – אין להתעלם ממנו: גם לשוללים מבּחינה זו יש דמיון בּין הסותרים. ולא זאת בּלבד, אלא שהסתירה קיצונית היא בּעריצותה יותר מן השלילה: שזו עוקרת יחידים, וזו מחריבה עולמות; זו גוזרת על אָבות ובנים בּיחד, וזו מנפּצת אָבות בּבנים; זו מתעללת בּגוף, וזו שולטת בּנפש; זו מענה וממיתה, וזו מענה לבלי־קץ… ולצד שני: השוללים מאַבּדים נפשות, והסותרים – אם אין בּהם מום – מכלים חמתם בּ“עצים ואבנים”; אלו מבּעלי־האגרוף או משותּפיהם, ואלו בּעלי־לשון. קשה, לפעמים, לשונם של סותרים; אך מה־רכּות ידיהם. הבּיטו אל מעשיהם ואַל תּאמינו בּדבריהם, כּי אין ממש בּקללות אוהב.

II

סוג שני: יחסנים.

היחסנים שבּכאן הם אלה, שנוסף לתקיפות מחוננים הם בּכשרון־מכריע לדבר שמחוץ להנהגה חברתית. התּקיפות מאפשרת עליהם את השלילה, והכּשרון פּותח לפניהם שערי־הצלה: יכול הוא כּשרונם להשתּמש בּיתר־הניטול ולהעמידם בּשורת הבּונים, או לשמש לו ולהביאָם בּמחיצת השוללים – הכּל לפי התּנאים החברתיים שבּהם הם נתונים.

כּשרונם דורש שיתעסקו בּמקצוע המיוחד להם, ותקיפותם – שיחשבו בּו כּמלכים. בּימי מנוחה ובתנאים כּשרים, כּשחברתם מכּירה בטיבם, מבינה את ערכּם, ויכולה לשלם שכרם – ולפי זה היא מיחדת לכל אחד מהם חדר־עבודה, שבּו ימלוך, וקונה ממנו את תּעשיתו בּמחיר הכּרת־טובה וכדומה מן הפּרסים הרצויים לאוהבי־הצטיינות, – בּימים כּאלה הנם לברכה; הנאָה להם והנאָה לעולם. – הנאָה לעולם – כּי, מתּוך כּשרון־המעשה והצורך בּהצטיינות, הם שוקדים על מלאכתּם, החביבה עליהם: מהם בּונים בּנינים תּרבּותיים על־פּי הגזרות שהכינו בּנאים־יוצרים לפניהם, ומהם מכינים חומר ולבנים בּשביל בּנאים־גאונים שיבואו אַחריהם; הם־הם שמספּקים “נמלים” לטכניקה, “דבורים” למדע, “צפּרות” לאמנות, וכל מיני שמשים לישובו של עולם; מהם יוצא גם מספּר הגון של משכּילי־הרבּים, מחנכי הדור, ושאָר “כּהנים” להפצת אידיאות בּספירות העניות. ואַל תּתמה על המעשה: היחסנים הללו, אין רוחם סובלת להיות נושאי־כלים של אנשים בּעלי־אידיאות, אך – כּל זמן שאין סכּנה בּדבר – ששים הם להיות נושאי־דגל של אידיאות שאין להן בּעלים. אינה דומה זכיה מן ההפקר לקבּלת־נדבה. – והנאָה להם – כּי, מטעמה של מדת־הקוממיות שבּהם, נוטים הם להאמין, שמקצוע עבודתם הוא היותר חשוב – אם לא היחידי – בּתנועת החברה, ושהחכירה הראשית של אותו מקצוע להם לבדם היא, – ונמצא שהם הנם מרכּזו של עולם. ובאמונה זו הם יוצאים ידי חובת־שררה, משקיעים בּאומנותם גם את עודף כּח־ההנהגה, ונפטרים בּשלום ממנו ומן החניקה שהיתה צפויה להם על־ידיו. – זה שכרה של חברה בּת־דעת ובת־מזל, היודעת ויכולה לגרוף בּזרמה אנשים בּעלי עצמיות, מבּלי לטשטש צורתם.

אבל אוי להם מן החברה ואוי לחברה מהם בּימי תסיסה ומהפּכה – ימים שתּדיר נדחה מפּני שאינו־תדיר, וכח־האַבטוריטה ניטל מן המתונים, העובדים עבודת־קבע, וניתּן ללוחמים; וכמו־כן בּימי שלוה, אם אין מקומם מכּירם, או שאין לחברה חפץ בּם והיא טועה לשעבּדם לרשות – להפוך בּני־יוצרים לחומר־יוצרים!… גדול אָז עלבּונם מנשוא, וכשרונם מתעורר לנקום נקמת כּבודו המחולל. אגב אוצל הכּשרון מזיוו על שאָר כּחות־הנפש, שיתגאו אַף הם עמו; וכאן כּבר תּוקף את הנפש גאון מופרז, התּולה עצמו אַף בּמקום שאין לו יסוד. יתר על כּן: הכּשרון מכּיר ערכּו – ויש לגאונו קצב, בּעוד ש“קרוביו” סומים – ואין לגאותם גבול. הכּרת־ערכּו של הכּשרון מניחה בּאופן זה את היסוד ליהירות, ואוסרת על בּעליה ליהנות מן החברתיות: מונעתּם מלהיות “זנב לאריות” כּפּקידים, שזה אינו לפי כבודם של בּני־מלכים שכּמותם; מפרעתּם מלהיות “ראש לשועלים” כּמעשה רוב המורדים, שזה אינו לא לפי כבודם ולא לפי טעמם של יחסנים; ומה שלא יפחית כּבודם ולא יפגום בּטעמם – להיות ראש לאריות – אינו לפי כחם של בּני־תורה.

לעלבּון זה, המגיע להם מן החברה, נוסף לפעמים קרובות כּח דוחה של מנהיג־הדור. כּי מפּני הסייגים המקיפים את הממשלה קשה לבעלי־הטעם להגיע אליה, ורובּם של מנהיגים אינם מן המהדרין־שבּמהדרין; ולהגדיש את הסאָה – אין מנהיגים אלה מן השמחים־בּחלקם: לא די להם בּממשלה שניתּנה בידם, אלא שאינם סובלים שום בּעל קומה־זקופה זולתם, בּיחוד מן היחסנים, המחפּירים פּניהם בּמעלות אחרות. לא יתּכן, איפוא, שבּעלי־טעם ובעלי־כשרון ובעלי־עודף־כּח כּמותם, יעשו את כּל אשר בּם בּסיס ל“קופּת־השרצים” של סתם־מנהיג, הנופל מהם בּמדות בּכלל ובכשרון מיוחד בּפרט – ואשר בּכל זאת הוא גוזר גזירות ומבטל גזירות כּעולה על לבּו, זורק מרה בּאנשים שאינם צריכים לתורתו ולהנהגתו, ומבקש לעקור כּל אישיות זקופה, שאינה מסכּימה להיות חומר לכח־רצונו.

והואיל שלהיות מונהגים אין להם צורך, להיות מנהיגים בּאיזה אופן שהוא נשללה מהם האפשרות, וללכת לבדם חסרים הם תּכלית, – הם נשאָרים מחוץ למחנה, עומדים ומסתּכלים אַף מתגרים בּו מן הצד. ואָז אוי להם ואוי לחברתם: אוי להם, שהם מאַבּדים כּחם בּבטול מעשי אחרים, אַך ורק מפּני שאחרים ועושים הנם; ואוי לה לחברה, שהיא מקימה לה לאויבים את החרוצים שבּבניה!

כּלי־זינם של אַנשי־שלום מהו? – דין! ובמה הם מגיעים אליו? – בּאמצעות חטאָם וענשם. “חטאָם” הוא – הרגשת־יתרון: תּקיפות וכשרון; ענשם – נדוי: עלבּון ופרישות. ואין לך מוכשר למנות עצמו שופט, כּמנודה המרגיש בּיתרונו: התּקיפות מזיינתּו בּעזות, הכּשרון – בּתחבּולות, העלבּון –

בּמדת־דין קשה, והפּרישות מסייעת לכולם.

ואַל ידון אותם אָדם שלא הגיע למקומם! – כּי אָנו, החיים את החיים, שכּורים אָנו מהם – ואיך נביאם בּמשפּט? אלא על מה אָנו דנים הלכה־למעשה? – על סעיפי החיים; וכיצד אָנו דנים אותם? – לפי ערכּם בּגזע; וזה הרי עומד הוא מעבר להשגה החיונית, מחוץ לרצון החיוני, ולמעלה ממשפּט שכּזה. מקננים אָנו בּעץ־החיים, וממילא יקר לנו כּל חלק ממנו, אַף הקל שבּקלים, כּל זמן שמוחש לנו הקשר שבּינו ובין הגזע כּולו. תּמימים שבּנו אינם מפלפּלים בּשאלת־ההויה כּל־עיקר; ופקחים אומרים, בּיחד עם גיבּון, ש“כּל הדתות (ודתות אינן אלא משל) כּוזבות ומועילות בּמדה שוה”: מועילות בּשעתן, וכוזבות כּשאין בּהן צורך. “את הכּל עשה יפה בּעתּו” – מחליטים ואומרים המתחילים מסך־הכּל של החיים. – אבל המסתּכּלים בּחיים, ש“פּרשו” בּטרם “שנו”, סדר אַחר להם: אותו חזיון מקיף־כּל, שאַחדותו מוחשת ואינה נראית, מתגלה להם בּצורת פּרטים בּודדים; ולא פרטים שלמים – ערכים ומעשים – תּופסת ההסתּכּלות תּחילה, אלא את חלקיהם – פּירורי־ערכים ואטומי־מעשים. בּוחנים הם כּל פּירור ואטום לבד, ומוצאים שתּפל הוא – כּאבר זה שאין לו ערך מחוץ לגופו; ובגזירה־שוה הם קופצים אל הכּלל, ובאים לידי מסקנה, שאין בּו יותר מבּפרטיו. – מי שאינו שותה מן הבּאר – מה יעכּבו מלירוק אל תּוכה?…

ועל־פּי החשבּון בּקרתּם של המסתּכּלים נכונה: האפס אפס הוא בּכל צירופיו. אולם עלוב הוא החשבּון שאָבד את נושאָיו, ועלובה הבּקורת שחתרה תּחת נקודת־תּמיכתה; ששניהם בּאים לבטל, ונמצאים בּטלים. הדין מלח־העולם הוא, ומלח הוא מן הדברים שמעוטם יפה ורבּוים מקדיח. אם יש להתנגד להליכה בּעצימת־עינים, שמביאָה לידי עולם מעופּש – מה נאמר לבקורת מתּוך־עמידה, שרוצה בּמלח מבּלי עולם?

שוללים הם היחסנים, כּבני־מינם מן ההדיוטות, אלא שההדיוטות שוללים מבּפנים והללו מבּחוץ. שלילתם מורכּבת, שהיא מושפּעת מן התּכונות שבּמזגה עד כּדי שנוי־אופי. התּכונות הנותנות לה את גווניה היסודיים אלו הן: 1) הליצנות; 2) הרצינות.

כּת ראשונה: יחסנים־ליצנים.

מתמדת בּיותר וניכּרת ביותר היא שלילתם של אלה מן היחסנים, המחוננים בּכשרון להתלוצץ. הליצנות כּשהיא לעצמה יש בּה כּבר מן היצר והיכולת לבטל: יצר לבקש את הצד הפּרוע שבּדברים, ויכולת להתענג ולענג על גילויו. זכה אָדם־ליצן לצאת בּשלום מעניני “רכוב ומנהיג”, הריהו מדיח בּלעגו את הפּרוע בּאמת: חסיד מבער את הרע – וסותר, וצדיק מטאטא את המגוחך – ומבדח. חטא, או נפקד עליו עוון אחרים, ונפגע – הרי עלבּונו מקלקל את השורה, ובמקום למרק את המדות הנפסדות או המגוחכות, הוא נועץ עוקצו בּנמוסי־החברה בּכלל, בּקלים כּבחשובים. דופי לא יחסר בּשום דבר; אולם החס על מעשה־יצירה מוציא מזה, שיש לשקול שכרם של דברים כּנגד הפסדם, וזה – דיה לו אחיזה כל־שהיא, שיפסול את הכּל ולחלוטין. ואת הכּל הוא מעביר תּחת שבטו – גם את עצמו; יוצא מן הכּלל רק ערך אחד – הליצנות: היא דנה ואינה נדונה.

יובינל המוכיח בּזעם, ודיקנס המייסר בּבת־צחוק, זכו לליצנות עם חסידות – ונעשו סותרים. מולייר, שלא היה מן הסובלים על קדוש־השם, זכה למצוא דרכּו – ונעשה בדחן מולך בכפּתו; מצפּה היה לשלחן מלכּו, אך כּשהתעורר בּו “חוש המשורר” איים על מגינו – שיעזבהו. סוויפט לא זכה – והוציא רוב חריפותו על דברים שהיו למטה מן הלעג או למעלה ממנו. היינה השתּמש בשלשה עטים – בּאחד סתר, בּאחד בּדח ובאחד שלל: בּנוח עליו רוח־הסתירה, התגדר בּחרב־גבּורים יותר מבּכתר של שירה; כּששב לעצמותו, אָסף סממנים – “שמש, עצים, פּרחים, מים, ואהבה” – והרכּיב מהם נפלאות; וכשנסתּלקה ממנו מדת־האהבה, היה ה“שמש – ענין לחכמי־השיעור, העצים – טובים להסקה, הפּרחים – לקלאסיפיקאציה, והמים – לחים”. אלה הם ארזי הליצנות; ולא מעטים הם הליצנים ממדרגה שניה, שבּמקומם הם נוחים ומבדחים, וכשתּועים לשדות־זרים – לשאלות־היום – הם מקנטרים ומאררים.

אחד מכּהניה של הליצנות – דריידן – הגדיר אותה, אָמנם, באופן אַחר: לדעתּו, אין היא אלא האמנות “להגיד בּריש־גלי לבני־אָדם את מגרעותיהם, ללעוג למעשיהם – הבל, ולמחשבותיהם – הבל־הבלים”. אבל נוגע־בּדבר היה בּעל הגדרה זו, את השבח ראָה ואת הנגע לא ראָה: רק חלק מהם – הזוכים – מכוונים למטרה מופשטת כּמחשבות ומעשים; האחרים, שאינם־זוכים, פּונים אל החושבים והעושים. ומה זה נקל מלעבור את הגשר שבּין המעשים לעושיהם? כּל המעשה – הבל, רדיפה אַחרי הצל; והטרודים בּו? – פּתאים־גאים, יולדי תוהו־ובוהו המתאַמרים לעושי־מעשה־בראשית. טורחים־לבטלה שכּאלה למה הם ראויים? – לא לחמלה, כּי החמלה באָה רק בּמקום שיש תּקוה לתקן – ולפתאים־גאים, שאינם מודים בּמומם, אין תּקנה; הוה אומר, שאינם ראויים אלא להיות לצחוק בּעיני הפּקחים הרואים. והילכך דנים הם, הרואים אפסות בּמה שאחרים מרגישים ישות, את החברה בּצחוק, שבּו משקיעים הם את תּקיפותם על כּשרונם המיוחד.

קול עלבּונם הוא, הקורא: חצי נקמה!

חצי נקמה – כּי יש בּשחוק שני סממנים: האחד – לעג, המוחץ ומרעיל, והשני – בּדיחות, המדשנת גם בּהכאיבה לב. הלעג נראה כּכסות לנקמה, והבּדיחות – כּחנופה נאה של רודף־אַחר־ממשלה. ושתּיהן, הנקמה כּחנופה, בּאות שלא־מדעת: הנקמה – שאין הליצן מכּיר בּכּח הדוחפו להתלוצץ, והחנופה – שאינו תמים עד כּדי להאמין שיוציא ממנה תּועלת. ואיך יאמין – והצחוק מעיד על התיאשות מן הממשלה ועל פּרישה מן המחנה! זכר לדבר: שהציירים שבּהם, מטפּלים בּחיצוניותן של בּריות בּחבּה יתירה. וכך יאה להם: החיצוני רואה את התּוך בּגוון ובדמות של צעיפו; ואַף זה שהסתּכּלותו עמוקה כּדי לראות את הנפש וכל סתריה, כּשמנסה להראותה לאחרים, אינו מראה עד שילבּישנה גשמיות יתירה.

מליצנים בּעלי כשרון פּעוט אין לפחוד: הקהל מכּיר מיד לאָן מלגלגים אלה מתכּוונים לירות – ומתרחק מעליהם. ממי צפויה סכּנה? – מבּעלי הכּשרון הגדול: שבעים ושבעה חבלי־קסם ניתּנו להם בּשביל לאסור את הקהל, האוהב חיי־שעשועים; ובעונג האמנותי, שמביאים לו, הם נוטלים ממנו את כּח־התּנועה לגמרי.

מיתה־בנשיקה. –

אַרבּעה טפּוסים בּליצנים: רתחנים ומיושבים, מתקלסים ורחמנים. שנים ראשונים – לפי בריאות הנפש, ושנים אַחרונים – לפי גדולתה.

טפּוס א': ליצנים־רתחנים.

לקויים שבּליצנים לועגים – וכאבם בּמקומו עומד. הגלמידות־מאונס כּבדה עליהם מנשוא, ואפילו בּלעג אין כדי להפיג את צערם ולהמציא להם נחמה. הם מתחכּמים, אָמנם, וגוזרים על ה“ענבים” שיהיו “חמוצים”, אבל תּאבונם אינו יודע התחכּמות ואינו משגיח בּגזירה; הרעבון דורש שבר. כּדרך כּל תּאוה־לבטלה, מתהפּך תּאבונם הריקן לאש של רוגז על מעצוריו, וזה מרתּיח עמו את בּן־אונו הלעג וממלאהו התמרמרות על בּני־החברה, רעי־הלב, ההולכים לדרכּם בּשלוה ואינם משגיחים בּאחיהם, העומדים שלא ברצונם. שני הקולות – קול הצחוק וקול כּאבם הפּרטי – בּוקעים ועולים, פּעמים ממוזגים יפה ונשמעים כּאחד, ופעמים מעורבּבים ונשמעים זה אגב־זה, – ומרעימים על הכּל שהוא תוהו־ובוהו של רע ומכוער, מעציב ומגוחך, מבּלי שיטרחו בסדור הפּרטים. כּי מעוצר־כּאב נטרפת עליהם דעתּם עם בּדיחותם, ולעגם פּורץ פּגום, קטוע, מבולבּל – וצורב.

בּבחינת עוקץ הוא כּלי־זינם, ובקרתּם – עקיצה מאררת.

טפּוס בּ': ליצנים־מיושבים.

בּריאים שבּכת הליצנים, כּשהם בּאים לידי נסיון ונכשלים, עוד נשאר בּהם די כח להשתּיק את קול הכּאב הפּרטי, שמגיע להם על־ידי הפּרישה, ולהבליע תּביעת־עלבּונם בּצחוק; רק שריטתם מורגשת, וצפּרניהם אינן נראות. מכּירים הם בּבריאותם כּבשאָר מעלותיהם, ומשום זה דעתּם מיושבת עליהם ומעשיהם בּסדר נעשים. מגבוה הם משליכים חכּתם אל תּוך ה“בּצה” שלרגליהם, וכל מה שיעלו בה מן המגוחך הם מפשיטים עירום ועריה, בּודקים בּסדקיו, מנתחים לחלקי־חלקים, מתבּוננים אל כּל פּרפּור, וממשמשים כּל תּא; ותוך כּדי־מעשה הם שבים ומנערים את כּל הבּתרים, ודנים אותם כּגוש אחד. הרחמים רחוקים מלבּם, אַך נקמתם המלאָה משככת את חמתם, וממתּיקה את גזר־דינם על המציאות; בּאין שבח אחר, רואים הם לה זכות במה שהיא חזיון המשעשע את הלצים. “דיינו שאָנו חיים בּעולם זה, אשר אין כּמוהו כשר לבדח את הדעת” – אָמר אחד מהם.

אזמיל בּידיהם של אלה, ולעגם מלא ובוטח – הוא ההתּול המנתּח.

טפּוס ג': ליצנים־מתקלסים.

אלה ואלה יש מהם מיוחסים לדבר אחד, שכּל רכושם הרוחני אינו אלא בּפיהם, או בּעטם, ואהבת־עצמם גדולה מעצמם. מקנאָתם לנפשם נבצר מהם להסיח דעתּם מן החברה, מקניאָתם, ולסקור אותה בּמלוא היקפה; ומצרות־השקפתם סמויות מעיניהם כּל השלשלות שבּהן היא מרותּקת. ואפילו אותם היודעים פּרק בּתורת הדיטרמיניות ופוסקים כּמותה להלכה – כּופרים בּה בּמעשה, מפּני שעם היותה מקובּלת בּהכּרתם אין לה שורש מתּחת לסף־ההכּרה. בּמעמקים שוררת בּם הנטיה להתיחס אל החברה כּאל בּעלת בּחירה גמורה, שבּרשותה להניח ממעשיה הפּעוטים ולעסוק בּחשובים מהם (וחשוב הוא בּעיניהם כּל מה שאין היא עוסקת בּו); ואם אינה נוהגת כּך, אלא שמה לה לעיקר דוקא את הטפל – לה הכּלימה, ומוסר כּלימתה – עקיצה מלאָה ארס או התּול רוה אַכזריות.

לעגם נוטף בּוז ומלא שמחה־לאיד – כּטבע הקלסה.

טפּוס ד': ליצנים־רחמנים.

ויש בּהם בּני־עליה, שיחוס־העט הנו רק חלק מיחוסם, והכּשרון משועבּד בּם ליתר מעלות־הנפש. חסידים אינם – ולהקריב עצמם בּשביל הצבּור לא יתּכן להם; אבל נדיבים הנם – ויאה להם להעלות עצמם עם הצבּור. האצילים הללו משתּחררים מקנאָתם, ומתרוממים מעל לעצמיותם ומעל לחברה. משם הם מתבּוננים בּה, ומכּירים בּמשטרה ההכרחי שבּפנים; משקיפים על סביבותיה, ורואים את הגבולות הצרים הסוגרים בּעדה ואת העול הכּבד אשר עליה – גבולות־ההשגחה ועול־החיים – שמבּחוץ. הכּרתם אומרת להם, שבּכלל אי־אפשר להרוס את הגבולים ולהסיר את העול; ואליה נלוית ההרגשה, שהם אין בּכחם גם להרחיב את הגבולים ולהקל את העול. מהזדווגותן של הכּרה אובּייקטיבית והרגשה סובּייקטיבית אלו, נולד בּם ההיקש מנפשם על אחרים, לאמר: כּשם שאין בּנו כּח להרחיב ולהקל, כּך אינו בּשום אָדם. ולמראה אבנים דלות־גאות, האסורות אל אַדמתן מתּוך הכרח ונתעות להאמין שמאהבה הן חובקות אותה; למראה בני־אָדם אסירי־החיים, המתהדרים בּשלשלותיהם, – מתעורר אָמנם לעגם לתפקידו, אבל לבּם לא ימלאם לשפכו עד שימתּיקוהו בּמדת הרחמנות. ובשעה ששפתותיהם מתעוותות בּצחוק מבטל, מתמלאות עיניהם דמעה רותחת; הצחוק והדמעה מתמזגים זה בזו, ואָז מתפּרץ אותו הקול הפּלאי, שכּל השומעו מעלע דמעותיו – וצוחק.

לעג מהול בּרחמנות, אם אופי של עקיצה או של התּול לו, אינו מנסח: “מה פתאים־גאים הללו עושים?”, כּי אם: “שלמה פתאים־אומללים הללו חיים?” – כּך שואלים הם בּרוגז מלא רחמים, ונדים לבני אָדם־וחוה, רמה ותולעה, הנולדים ואוכלים ושורצים ומתים – והכּל בּלי טעם.

לעג מר הוא, שממרר את חיי המלקים כּחיי הלוקים בּו.

אלה הם אַרבעת הטפּוסים שבּכת־הליצנים. שנוי־המזג מפרידם לטפּוסים שונים, והתּקיפות הכּבושה מאחדתּם למין אחד – לשוללים, שחריצותם היתירה מתבּזבּזת ויוצאת בּרפּוי ידי אחרים. ההבדל שבּין שני הטפּוסים הראשונים – בּין עוקצים למנתחים – בּרור ונפרץ הוא, ואין לשוב אליו; לא כן ההבדל שבּין מתקלסים לרחמנים: זה טעון בּירור.

למתקלסים נבקש דוגמות לשוא; ומן הדין הוא: העושר רודף אחרי העשיר, וסתם בּעל־כּשרון רוח־יתירה לו גם מצדדים אחרים. אם יקרה שיקימו החיים בּעל כּשרון ונפש פּחותה, הרי כשרונו אָחוז בּעצמיות חולפת ואין מה שיציל שמו משכחה. בּשעת הדחק ולשם אַסמכתּא מותּר אולי להראות כּאן על הגדול שבּליצני אַנגליה – יונתן סוויפט: מי שעטו היה אָדון לאמת, ועבד לתאוה; שמכר כּשרון גדול ופורה, בּמחיר השבּעתה של נפש קטנה וזוללה; שכּרע לאשר בּז, ובזה לאשר כּרע לו; ששמש כּל מפלגה ומפלגה בּזמן שהיתה היא השלטת, ושלח אַחריה לשון מיד כּשהכּיר בּה סימני כשלון או הסחת־דעת ממנו; – איש, שכּל דבר המנבּל כּבודו היה לפי טעמו. מדוה ושאָר מיני פורעניות מימי ילדות, תּהפּוכות־אַחר־תּהפּוכות בּארץ מולדתּו, תּאות־השררה, אהבת־הבּצע וצמצום־הרוח, – כּל אלה כּבשו את יחסנותו ושעבּדו לזמן־מה את כּשרונו למושל זה או אַחר, שבּידו היו המפתּחות למלוי תאותו. אבל – יחסן שמחל על כּבודו, אין כּבודו מחול; ובהשיגו את האפשרות, היה כּשרונו נוקם בּמיטיביו על השעבּוד־לשעבר, ומבזם ומחרפם, כּכל מה שאפשר לו לבעל כּשרון־טוב עם לב־רע, שפּגעים רעים אפפוהו ונוולוהו.

“ראויה הצדקנות לאהבה ולכבוד; אבל מה נעשה, ובעולם השפל הזה הנה מקור רעה למחזיקיה!” – כּך אָמר אותו הפכפך, והנסיון המר דבּר מתּוך פּיו.

גם מן הרחמנים קשה להביא דוגמות; אבל קשה – משמע אפשר. הקושי בא משתּי סבּות: האַחת, שבּני־עליה מועטים הם; והשנית, שאין אָדם עולה שמה בּדרך ישרה וגלויה. קודם־כּל מנסים הרחמנים את מזלם בּמעשים לישובו־של־עולם: אולי ינצלו!… אבל הגדולות החברתיות הן למעלה מכּחם, והקטנות – למטה מכּבודם; ולפיכך הם מניחים את העבודה החברתית החיובית, ויוצאים לעמוד מן הצד ולהסתּכּל משם בּרחישתן של נמלי בני־אָדם. ראשית פּעולתם שם היא, לפתּוח פּה בּצחוק עולב; אַך גדולתם מרגיזה עליהם את רחמנותם, ומגחוך פּשוט לאחרים הם מתרוממים ויוצרים אותו לעג מסתּגף, שמרירותו שבה אל מקורה. – מי שמבקש ראיה לדבר, ילך אצל סירבאנטס, שבּימי עלומיו ערך בּעצמו “דון־קישוטיות”, ולעת זקנתו הציגה לראוה. ולאיש עברי אי־אפשר שלא להזכר כּאן בּר' מנדלי עם סוסתו ונמליו, אשר מק"ק קבּציאל עד כּרך שיחור, ומעשי תקפּן וגבורתן, ענין ומרודיהן. –

בּין הליצנות והחסידות רובצת תּהום בּלתּי־מגושרת, ואַף־על־פּי־כן אין הזדמנותן מן הנמנעות; בּכל אופן, לא מעטים הם הסותרים שיודעים להשתּמש בּליצנות בּשעת הצורך. בּיחוד דומה השלילה הליצנית לסתירה, כשהיא במדרגת אצילותה; וגם כּאן יש דמיון – ומאחוריו רקע מבדיל. התּוכחה של בּן־הנביאים קשה ומרה, ומוסרו של הרתחן קשה ומר; מלשון סותרים מפכּה חמלה, ושפתי ליצנים נוטפות רחמנות. עד כּאן דמיון; מכּאן ואילך הבדל: התּוכחה קוראת לזעומיה בּנים־טועים – שסופם לחזור ועוונם יכופּר, ואילו הרחמנות מכנה אותם עבדים־שוטים – שאין להם גאולה; החמלה מוחצת ומבקשת רפואָה, והרחמנות יוצאת ידי־חובתה בּספיקת־כּפּים; החמלה מנחמת גם חובשת, והרחמנות אַף דברי נחמה אין עמה – כּי כל כּחה אינו אלא בּפקיחת עיני העורים, למען יראו באסונם שאין ממנו מפלט, ולכל היותר היא משתּתּפת עמהם בּשתית כּוס־הלעג שמסכה להם.

הללו – גואלים־מצרה, והללו – אַחים־לצרה.

כּת שניה: יחסנים־רצינים.

פּחות מן הליצנים נוטים הרצינים שבּיחסנים אל השלילה: תּש בהם יצר־הבּטול, אַף משוללים הם אותו נשק החד וקל לטלטול – הצחוק. כּנגד הישן – האזרח שהכּל חייבים בּכבודו – אין כּובד־ראשם יפה כל־עיקר; לפיכך הם מראים גבורתם כּלפּי החדש – גר זה, המסיג גבולם בּשעה שצריך להיתּרם. ובזה מתישבת התּמיה, שכּת המשכּילים, העשירה בּכחות מן ההמון, מתנגדת לחידושים חברתיים יותר ממנו. אין לתלות את הדבר בּספּקנות, שהרי מאמינה היא בתועלת מעשיה שלה לא פחות מן ההמון בּשלו. משמרת יותר מן ההמון ודאי שאינה ואי־אפשר לה להיות: החקירה בּטבעה מוכיחה שהיא נוחה לקבּל את החדש בּכלל, וההתבּוננות בּמעשיה – שהיא זריזה להכּיר בּערכּו. רק בּשעת התחדשות חברתית מחזיקים רוב המשכּילים בּנושנות, – אין זה, אלא מפני שכּבוד שררותם נוגע בּדבר.

יחסני בני־ישראל לא נסחפו בּהמונם בּשום תּנועה חברתית שקמה באומה, למן מלחמות הקנאים ועד הציוניות. וישראל אינו מיוחד בּנדון זה.

יחידים מן היחסנים “בּוגדים” בּמפלגתּם: תּלמידו של נחום־איש־גמזו נושא כליו של בּר־כּוכבא; מילטון “לב־אשה” קושר כּתרים לקרומויל מגן־הבּרזל; פּקח ושנון כּנורדוי כּפוף להרצל ההוזה. אַך אלה וכיוצא בהם יוצאים־מן־הכּלל הם, ואת סבּת יציאָתם יש לבקש ואפשר למצוא בּתנאים יוצאים מן הכּלל: בּאהבה בּלתּי־תלויה־בדבר לאישיותו של המנהיג בּיחוד; או בּאהבה שכּזו לזולת בּכלל. אהבה למנהיג – כּשה“תּלמידים” מוצאים בּ“רב” מה שחסר לנפשם או מה שממלא אותה, והולכים אַחריו על יסוד שותּפות־הנפשות או על יסוד קרבתן; ואהבה כזו הלא רק מקרה היא. אהבה ממין שני – אהבה לזולת – יותר ממקרה היא: אחד משני יסודות החיים; אבל בּמה דברים אמורים? – בּמדה בּינונית. התקרבּנות בּמדה יתירה – כּזו של נשיאת־עול בּהתמדה – סגולתם של יחידים היא, והיא היא שמהפּכת שלילה לסתירה.

שני טפּוסים בּרצינים: א) מתנגדים; בּ) בּטלנים. מתנגדים – לחדש, ובטלנים – מפּני הישן; והגורם הפּנימי לשנוי־הצורה – כּח־הסתּגלותם אל הסביבה או עקשנותם כּנגדה.

טפּוס א': רצינים־מתנגדים.

תּלמידי־חכמים המסוגלים לסביבתם, או שכּח בּהם לסגלה אליהם, דרכּם נכונה לפניהם ושלום בּיניהם ובין החברה. אימתי? – בּימי שלוה, שאָז הם אדוני המצב. אבל בּשעת־חירום, כּשחדשה חברתית מתרגשת לבוא וצרכי יום־יום נדחים מפּני צורך־השעה, רואים הם אַנשי־השלום סכּנה לממשלתּם; ובעת־לעשות כּזו הם מבטלים עצמם מן התּורה, וקמים ואומרים גם הם: גבּורים אָנו! – אַף לומדים להשתּמש בּכלי־זינם של אויביהם, ואוסרים מלחמה על המלחמה: גוזרים עליה מפּני הטומאָה, בּודקים ומגלים בּה דרך־כּסל, צופים לה אַחרית רעה, ובכל כּח־האַבטוריטה השמור עוד בּידיהם מימי השלום, הם מחרימים אותה.

תּלמידי־חכמים – חכמתם יורדת עמהם גם למערכות המלחמה, והיא שעומדת להם להפריז על עוון החברה ולהצדיק את נפשם, על־ידי טענות בּשם האמת והצדק, והעלמת הפּניה העצמית. נוסף לזה יש להם שכנים טובים: חסידים, הקמים על אותה תּנועה מתּוך קנאָה לאמונתם, שנפגעה על־ידיה, ולוחמים עמהם בּשורה אַחת ובאופן אחד – בּהריסה. ואלא מעתּה, בּמה יכּירו בּין שוללים לסותרים בּמדרגה זו? – בּדרכי מלחמתּם ובטיב כּלי־זינם: הלוחמים בּו, בּחידוש, מלחמת־מצוה – לוחמים “בּשגעון”: בּהתלהבות ובהתמדה, בּהפקרת־טובה ובמסירת־נפש, “בּכל נפשם ובכל מאודם”; והלוחמים בּו מלחמת־כּבוד, עושים מלחמה “בּתחבּולות”: דוחים אותה לשעות הפּנאי, לאַחר שיעשו כל צרכיהם, ונזהרים מלהעמיד את טובם – וקל־וחומר את נפשם – בּסכּנה. ומסתּבּר: זה – שליחות מוטלת עליו, לגבּה בּטלה עצמיותו, וחייו ערבון הם לשלומה; והלה – טובת־עצמו מפעמתהו, היא סבּת התקוממותו, והיא גם שמשגיחה עליה, כּי לא תביא לו רעה תּחת טובה. הכּהן מכבּה בּדמו את שרפת מקדשו – ואינו מחזיק טובה לעצמו; והפּניה שוקלת את הסכּנה הפּרטית כּנגד השכר הפּרטי, ובחשש של הפסד היא קוראת: הרף!… וכן בּכלי־זינם: של הסותרים שנונים, ושל השוללים משוחים בּרעל. “יש [דבר מאת ה']: בּיד מלך בּבל תּנתן” – נוהם האחד; “יעלו עשבים בּלחייך ובן־דויד עדיין לא בא” – פּוצה פיו השני.

ואחרי כל זאת יש מקום לטעות בּהם, לפי שבּמדרגה זו קרובים השוללים לסותרים קורבה כפולה, חיצונית ופנימית. הפּנימית – דמיון בּעודף־כּח ושאָר רוח; והחיצונית – שהם תּקועים בּגלגל אחד: אויב אחד משותּף לשניהם, בּמערכה אַחת הם נצבים כּנגדו, ובאמצעי אחד הם אוחזים, ואלו ואלו משקיעים בּאמצעי את מאודם – אלה לשמו, ואלה לשם המטרה שמאחוריו. היפּלא, איפוא, מה שאין הרואים מבחינים בּיניהם, ובעוד שהדנים־מרחוק רוקדים כּנגד השוללים ומכבּדים אותם בּשם “סותרים”, מתקשרים הנוגעים־בּדבר על הסותרים ומגנים אותם בּשם “שוללים”!… בּשר־ודם קצר־ראות – מי זה יתרעם על שאינו צופה למרחוק, או על שרואה בּאחרים מהרהורי־לבּו? –

ולא אחרים בּלבד טועים בּם אָז; גם בּעלי־הדבר עצמם אינם מכּירים לפעמים בּ“יראָתם”, ומחליפים אותה בּצרתה. אבותינו שמרו לנו דוגמה של גלגול כּזה בּתולדותיו של שמואל הרואה – אחד מאלה הגדולים שזקנותם בּיישה את ילדותם. בּעודנו נער, ונר־אלהים הדולק לראשו טרם יכבּה, הוא מגיד לעלי את המראה הקשה מבּלי כחד דבר: מעשה סותר; אחרי הסתירה – בּנין: בּנין־עם; ומבּנין – לשמירתו: ממשלה. ולעת זקנתו, כשניטלה ממנו ממשלתּו ונגדרה בפניו הדרך לבנין ושמירה, – הופרדה הסתירה ליסודותיה: מפּני הרוגז נמוגה ההתקרבּנות, ונשאַר אַך צורך־השלטון; אָז נשתּפּכו שלילותיו השונות לשלילה אַחת – שלילת ההנהגה של יורשו, שמרד בּאפּיטרופּסותו. לחכם ונביא שכּמותו לא קשה לכסות על פּניתו בּתורה נעלה: “החפץ לה' בּעולות וזבחים? – כּי הנה שמוע מזבח טוב!”… זה כּחם של גדולים, שהם מוציאים מים אַף מן הסלע… ומצד התּועלת המוסרית המוחשת, אפשר שנוח היה לנו כּיום הזה אילו נעלם מאתּנו המקור הלז; לא כן מצד חקירת־הנפש ובקשת־האמת: אלה מחייבות, שנחזיק טובה לאבותינו על שמסרו לנו ספּורי־מעשיות בּאורם וצלליהם. “כּי הנה שמוע מזבח טוב” – אבל מה שקדם למצוה זו מלמדנו, כּי חובת השמיעה, שהנביא מטיל על המלך, לא מפּי הגבורה יצאָה; המסתּכּל בּ“קנקן” זה רואה לפניו טובת אלהים, והתּוהה עליו מריח בּו ריח הפּרטיות… אָמנם, תּוכחתּו טעם־סותרים עוד נשאַר בּה, שהיא נכוחה ואינה משתּדלת למצוא חן; אבל אימתי הוא משתּמש בּה? – כּל עוד שבּטוח הוא בּכח שלטונו מלפנים; כּשנפוג אותו כח, הריהו מפחד פּן “ישמע שאול והרגהו”. נתן הנביא, שלא היה חלקו בּין רודפי־ממשלה, לא כך הוכיח: בּימים־כּהלכתם חלש הוא, ומקבּל עליו עול מלכות־האָרץ כּעול מלכות־שמים; אך גבּור הוא בּיום דין, ואָז הוא קורא בָּאזני מלכּו החוטא את הקריאָה “אַתּה האיש!” – ואינו יודע פּחד, או שיודע – וכובש אותו: “אלהים דבּר – מי לא ינבא!” –

טפּוס בּ': רצינים־בּטלנים.

תּלמידי־חכמים שסביבתם פּולטתּם גם בּימי שלותה, מאין בּהם לא כח־ההסתּגלות ולא כח־הסגול, מחוסרים תּנאים כּשרים לגילוי כשרונם כּטבעו, ובדחקם הם אוחזים בּשלילה גם בּשעה שרחוקים ממנה תּכלית הריחוק – היינו בּימי שלוה חברתית. אולם הזמן גורם, שתּחול הקללה על ראשי עצמם: כּי, מכּיון שהם יושבי־אוהל ובחברה אין פּרץ, אין כּחם כּנגדה אלא בתרעומות ודברי־בטול, הנאמרים על־פּי־רוב אַך בּשפה רפה; ומעכשיו – בּמה תתפּרנס תּאות־נקמתם, שנצתה וחומר לשרפה אין לה? – בּנפש בּעליה.

גאים שבּהם מתבּודדים בּ“חבית”, בּתוך המונה של עיר, ומשם הם מסיחים צערם על רוע ההנהגה, קלקול המעשים, ואפסות היש. והענוותנים נעים־ונדים מצבּור לצבּור, מתאָרחים שעה קלה פּה ושם – ושבים בּלתּי־מרוצים אל אָהלם. בּחביונו הם מנסים לעסוק בּתּורה – כי היא חייהם – וגם היא לא תשקיט געגועיהם, מפּני שיותר משיונקים הם צריכים להיניק – ודרישה אָין. מחוסר מטרה, רפויה גם התּורה בּידם; הם נודדים מהשקפה להשקפה, ואין להם אחיזה אַף בּאַחת מהן. ורק סגולה אַחת נשארת להם לנחלה – הקללה.

הנה כּי כן: בּעלי כשרון, בּעלי תורה ובעלי רצון טוב – ואין להם חלק לא בעולם־הזה ולא בעולם־הבּא. ממונים הם על המפתּח הפּנימי, והמפתּח החיצוני אינו ברשותם. ומה תועיל לאָדם זכותו להכּנס לטרקלין, אם הפּרוזדור סגור ומסוגר בּפניו?

ומאַחר שהם הסובלים, חברתם בּמה זכתה לרחמים? – בּזה ששכולה היא. צערם וצערה – הראשון מוחש יותר; אולם כּל המחשב ומוצא, מאַין בּאים לו כּשרונות וכחות ליחיד, ולאָן הם צריכים לשוב, – אי־אפשר שלא יכּיר בּשלילתם של אלה האובדים: הכּח פּקדון הוא עם בּני־חלוף; ומי שנחל מדור־הולך ולא הנחיל לדור־בּא, גזילת־הכּלל בּתוך נפשו – ובטלנותו היא שלילתו. –

הבּטלנים מתקרבים עוד צעד אל הסותרים, בּזה שמתיאשים מן העושים ומוחים נגד המעשים. אבל כשתּאזין להם, לא תשמע מעין אותה מחאָה נמרצה, היוצאת מלבּותיהם של קוראי־התּגר הקרואים מבּטן. קריאָה שסותרים מחרידים בּה נפשות, כּשהיא נשמעת על שפתותיהם של השוללים אינה מעוררת אלא רחמנות ומנוד־ראש.

* * *

בּכמה ממדרגותיהם נראים בּעלי־השלילה כּבעלי־יאוש; וראוי לעמוד על הדבר.

הפּסימיות הגמורה קוסמית היא, דורשת לגנאי את סדרי הבּריאָה כולה, עד עילת־העילות; ופסימיות זו של השוללים חברתית בּלבד היא, וגם בּחברה מוגבּלת היא על־פּי־רוב בּאותו חלק שאליו בּעליה מרותּקים. הפּסימיים הראויים לשם זה מנבּאים לרע בּין בּעניני־הכּלל ובין בּעניני־עצמם; בּעוד שהללו “עורבים” הם רק בּעניני־הכּלל, ובמה שנוגע לעצמם ובשרם הרי הם כּבני־אָדם, ואפילו בּני־עליה שבּהם, שמתרוממים מן החברה אל העולם ומלואו, מוציאים את עצמם מן הכּלל. אלה רואים את הכּל בּגוון אחד, שחור; ולאלה צבעים שונים: צבע שחור לחברה, וצבעים־כּהלכתם למה שמחוצה לה… זאת ועוד אחת: אלו כּופרים בּדמע, והללו – בּבת־צחוק.

אמת, שאין הדמיון מחוסר־יסוד: חלק משוללים אלה – הבּטלנים – עומד ממש על הגבול, בּמקום ששלילה ויאוש נושקים הדדית; ובכלל מקופּל בּהם, בּשוללים, גרעין של פּסימיות, שכּשמוצא לו קרקע ליניקה – בּצורת חולי המקנן בּנפשם או פּגעים חיצונים כּבדים מנשוא – הוא מתפּתּח וגדל ופורש בּם צלו. אַך היא הנותנת: שלילה מביאָה לפעמים לידי פּסימיות, ובכן – אין מהותן אחת.

ג. חתימה

כּדי להוציא מלבּם של חובבי־הטעות, יש צורך בּדבר למסור מודעה ולהטעים את המובן מאליו: כּל החלוקים והדקדוקים, שנאמרו בזה, אינם אלא ציונים בּדרך המחשבה, שיקלו את ההתבּוננות בּענין המדובּר; ולא נשתּטה אָדם לקבּוע דפוסים, ולהתּיך בּהם ולפיהם את הנשמות השונות. לא הרי המחשבה האנושית הרפה, כּהרי המציאות המגוונת; שזו מדמה ומבדילה בּזה אַחר זה, וזו מדמה ומבדילה בּבת־אחת. ומכּאן שתּי תשובות לטוענים: –

ראשית – יסוד אחד משותּף יש לסתירה ולשלילה. פּעמים שאָדם פּותח בּסתירה, ממזגה בּהמשך עבודתו בּקרובתה; ולסוף, כּשההרגל לסתּור נעשה אצלו טבע, ובנין לסתּור אין, – הוא מסיים בּשלילה גמורה. ולהפך: פּעמים שהשוללים מבקשים בּסתירה רגלים לשלילתם, למען יקנו לה לבּותיהם של בּני־אָדם תּמימים; ובגלל טובת־הנאָה זו הם שוכחים להפּרד מן הסתירה, ומחזיקים בּה, בּדיעבד, לשמה. – אוליבר קרומויל פּתח בּסתירה: פּנה בּנין נפסד, והקים בּמקומו בּנין נהדר; ובינתים, כשחזה מזלו שעתידה ממשלה להנטל משושילתּו וכי בכלל סתר ובנה לשוא, – עבר על דעתּו ועל דעת קונו, ויצא לתרבּות־אַכזריה. ודויד בּן־ישי פּתח בּמה שפּתח; אַך השעה שחקה לו – וימצא מכון־עולמים לעמו, ממשלה לזרעו, ושם־טוב לעצמו.

ושנית – היסודות של שלילה וסתירה משמשים בּערבּוביה. בּעיון אָנו מכריעים לצדו של זה או של זה, לפי רבות מנתו ממנת חברו, ומונים את בּעל שני היסודות על צד האחד; אַך בּמציאות אין בּעלי שלילה מוחלטת, כּמו שאין עסקנים לשם־שמים שלא יהיה ביניהם מקום לקנאָה ותחרות כּלל – כּי על־כּן בּשר־ורוח גם שניהם.

* * *

וכי יצחק לך אָדם לאמר: האם לא מגוחך הדבר, ליחס את הטוב שבּליצנים־היוצרים ואת הקל שבּמחרחרי־ריב לשורש־חברתיות אחד?

וענית ואָמרתּ לו: לא, לא מגוחך הוא החזיון, כּי אם מעציב. מעציב הוא לאָדם בּר־הכּרה לפרות ולרבות בּתוך “סדר” של חיים, שבּו יש תּקומה רק לשודדים או לשדודים; שמשעבּדים ומשועבּדים פּועלים ונפעלים בּו – ובונים משהו, ושאינם מהם – גורלם התרשלות ועמידה, ולא עוד, אלא שמכשילים גם אחרים בּדרך.

“עושר שמור לרעה”…

כּשאָנו רואים בּפורענותם של סותרים, שנוטלים חלקם וחלק חבריהם בּהתקרבּנות ונוחלים קלון ומכּות בּחייהם, – יש לנו מקצת־נחמה בּאמונה השלמה ששכרם צפון לעתיד־לבוא; אַך בּמה נתנחם על אבדן השוללים – אלה החוטאים ללא־תכלית, שאין להם לא משלות־הרשעים ולא מיסורי־הצדיקים?…

לונדון.

נדפּס ב“השלוח” כרךְ כ"ב, חוברות א‘, ג’ (שבט – ניסן, תר"ע).

(קטע).

גם בּעולם־הרוח אין מפלט משלטון־העריצות של המזל.

יש, ושני רעיונות־תּאומים נאצלים ממקור־המחשבה ויורדים להאָחז בּספירת־החיים. האחד נקלט בּספירה החדשה, משריש ומתאַזרח, והשני נדחה משם, מצטמק ועבש; זה הולך ומתפּתּח ומתחוור ומתגבּר, וזה תּושש וכהה ומתנוון והולך. בּמה תּלוי גורלם? – בּשנים, שהם שלשה, גורמים יסודיים: הגורם הראשון הוא טיבו של הרעיון עצמו, והשני הוא טיב הספירה שבּא לתוכה; והספירה מצדה תּסתּעף לשנים – לנושאי הרעיון, ולמערערים עליו.

א) טיבו של הרעיון עצמו הוא המצע לקורותיו: רעיון נכון, המתאים למושגי־הזמן, קרוב שיתקבּל על הדעת; רעיון בּריא, שיש לו אחיזה בּצרכי־החיים, עלול להכּנס אל הלב; והפּוכיהם, הרעיונות הבּאים שלא במקומם ושלא בזמנם, מוצאים את הדלת נעולה בּפניהם. אולם מזלו של רעיון חדש אינו מותנה בּטיבו בּלבד: יש תּורה נאה, המונחת בּקרן־זוית ואין פּוקד אותה; וכנגדה תּורה נבערה, הכּובשת את הלבבות המונים־המונים. התּורה העלובה, שלא קמו לה נושאים אמיצים, או שפּגעו בה מתנגדים עריצים – גויליה הם תּכריכיה; והמוצלחת, שזכתה למפיצים קנאים, או שפּגשה בהתנגדות כּושלת – לה השמים גם האָרץ. – דברי־ימי־האָדם מלאים וגדושים דוגמות של אמתּיות נעלבות ושקרים מוצלחים; הפך בּם – ותמצא.

בּ) טיבם של נושאי־הרעיון פּועל בּהפרדה מטיבו של הרעיון עצמו: תּומכים נאמנים ומפיצים נלהבים – מועילים לכל תּורה שהיא, בּין תּורת־אמת בּין תּורת־פּלסתּר; לראשונה הם מוסיפים חיזוק, ואת השנית הם מעטים צל של אמת. וכנגד זה, מחזיקים קטני־לב משפּיעים מצמצום־רוחם גם על תּורה־משמים להמעיט דמותה, ומכּל־שכּן שאין מהם תּקוה לתורה דלה ועניה, הנזונה מן הנדבות.

ג) טיבו של הערעור, הכּולל התנגדות חיצונית ובקורת פּנימית, פּועל בּהרכּבה עם טיב הרעיון עצמו: סם־חיים הוא, הערעור, לרעיון נכון, וסם־מות לרעיון־שוא. השקר ירא מפּני ההתנגדות והבּקורת, ובורח מפּגיעתן – ובצדק, כי דייהו בּעמלו שהוא עמל, לקנות לעצמו זכות־קיום מזויפת; והאמת, להפך, צריכה להתנגדות ובקורת, ומשתּוקקת להתנגש בּהן, וכרבות תּוכנה כּן יגדל משושה עליהן.

ואַשרי הרעיון ההגון שהקים עליו מערערים לפי ערכּו, מפּני שעל־ידיהם אינו אלא מתפּתּח ומשתּלם. מלחמת־מגן לו, לרעיון, והיא המעוררת לפעולה את כּחותיו וסגולותיו: צרים אורבים לו

מבּחוץ, משתּערים להבקיע מצודתו, וחותרים לקרקר יסודותיו – יגבּיר הוא את השמירה, יבצר את חומותיו, ויכונן את אשיותיו; בּנים קמים בּו מבּית, ותופסים אותו על לקוייו, אַף דנים אתּו על פּגמיו – יבדוק הוא בּעצמותו, יפשפּש בּתכונותיו, ויבקש לעצמו תּקנה. ומתּוך־כּך הוא מוציא אל הפּועל את הטמיר בּו בּכח; מסגל לעצמו מה שלא הספּיק לרכּוש בּשעת “חבלי־לידה”; מזדכּך מן הפּסולת, שדבקה בו בּדרכּו; מנתּח ומרחיק מקרבּו את החלקים המיותּרים, המזיקים לשלמותו; בּא לידי הכּרת ערכּו וערך זולתו, ונפטר עם זה מעודף־הגאוה, המצוי בכל עצם בּעל־התפּתּחות בּתקופת שגשוגו; מגלה טיבו האמתּי לסביבתו, שבּה הוא משתּדל לקנן. ובאופן זה הוא תופס את מקומו הראוי לו, ונאחז ומשריש בּו.

ואוי לו לרעיון ההגון שלא זכה למערערים הגונים, כּי בלעדיהם אי־אפשר להתפּתּחותו שתּהיה שלמה. שלום לו, לרעיון, מסביב – לפיכך הוא נוטה למנוחה, ונותן לכחותיו הנרדמים שיתדלדלו: ההתנגדות הרפויה פּוטרתּו מדאוג למצבו, ולא כל־שכּן לתקונו והשתּלמותו; חוסר־בּקורת מרגילהו להשלים אל מומיו; בּאין פּחד־אויב, הוא יורד מעל המשמר ומפתּח כּלי־זיינו; הנצחון בּלי יגיעה מביאהו לידי הפרזה בּערכּו ובטול ערך זולתו, לידי רבּוי־בּענפים ומעוט־בּשרשים, לידי שלוה ובטחה אפילו בּשעה שהסכּנה קרובה. ובאופן זה נשאר הרעיון גולם, בּעל־מום, ושאינו בּן־קיום.

“יאה סכּנה לגבר” – אָמר הפּילוסוף־הפּייטן הגרמני; והוא הדין בּרעיון שבּבחינת “גבר”. אימתי? – בּזמן שהסכּנה יודעת חוק: כּלומר, שההתנגדות בּאָה בּמועד הנכון ובשעור הראוי, והבּקורת כּשרה היא. אבל אם עורר עליו הרעיון החדש התנגדות מוקדמת או מופלגת, או שפּגעה בו בּקורת פּסולה, הבּאָה עליו בּעקיפין ובעלילות־שוא, – אָז אַך מארה הן לו. הרעיון גר הוא עדיין בּספירת־הרגשים – ובהתנגשו בּגלוי בּהתנגדות תּקיפה, אזרחית, לא תעמודנה לו צדקתו ואמתּותו להוציאהו בּשלום מן הסכסוך; ואם חפץ־חיים הוא, על־כּרחו שיסתּגל אל הסדר הקיים, בּמדה שיפסיד צורתו המקורית. הרעיון אורח הוא בּספירת־המחשבה – ובפגוע בּו בּקורת פּסולה, המתאַנה לו, ומיחסת לו מה שאין בּו, ותובעת ממנו מה שאינו חייב, ונפרעת ממנו על מה שלא אָשם, – היא מתעה אותו להאמין בּמה שהיא תולה בו שלא בצדק, וגורמת לו שיתכּחש למה שיש בּו ויתגדר בּמה שאין בּו; ומכּיון שבּא לידי זיוף הכּרת־עצמו, בּא לידי זיוף עצמיותו. אם כּך ואם כּך, שתּי דרכים אבלות לפני הרעיון שהורע מזלו: או מפּלה, או חיי־נוול; או מיתה יפה, או מיתה בּלתּי־יפה.

* * *

כּללו של דבר – “אצילות” ו“יצירה” דומות זו לזו בּמלחמת־הקיום: כּמו בּממלכת־היצירה כּן בּממלכת־האצילות אין נצחון ומפּלה תּלויים בּערך הפּנימי בּלבד. הקיום מותנה בּהסתּגלות העצם אל סביבתו; ולא כל הראוי להתקיים מוכשר להסתּגל, ולא כל המוכשר להסתּגל ראוי שיתקיים. סביבה ותּרנית מעודדת לפעמים גם גרעין צנום־שבּצנומים, וסביבה זעומה משמידה גם את הגרעין המלא בּעודנו בּקפּוליו; פּרצה קוראָה לגנב, וכלב עז־נפש מבריח את האָח הבּא ממרחקים.

לונדון, תרע"א.

נדפּס ב“העולם” שנה ששית, גליון א' (ד' שבט, תרע"ב).

“אַל תּהיו כּעבדים המשמשים את הרב על־מנת לקבּל פּרס” – הורה קדמון. והחקירה בּזמננו חוזרת על הלכה עתּיקה זו ומסבּירה אותה על־פּי דרכּה: רק האָדם הבּינוני נושא נפשו אל הפּרס; בּעוד שהגאון – הוא ה“צדיק” בּלשון הקדמונים – עומד ומצווה לעבוד את קונו, או את חברתו, שלא על־מנת לקבּל פּרס. אָנוס הוא לכך, מטעם עודף־הכּח ושאָר־הרוח שהופקדו אצלו לשם זה מתּחילת בּרייתו¹.

הקדמונים – אריות שמתו, ואין משיבים עליהם. ואולם האריות החיים – דבריהם טעונים הגהה. חכמים אלה סותמים את דבריהם ואינם מפרשים, בּאיזו דרך הגיעו לכלל דעה זו – אם על־ידי ההסתּכּלות בּנפשם פּנימה, או על־ידי ההתבּוננות בּנפש זולתם. ואָנו מה נענה אַחריהם? – אם בּשם ההסתּכּלות הסובּייקטיבית הם נבּאים – המאמין יאמין; אך אם בּהוכחות מן ההתבּוננות האובּייקטיבית הם בּאים אלינו – יש תּשובה.

אָדם בּעל נשמה־יתירה אי־אפשר לו בּ“שב ואַל תּעשה”, מפּני שפעת כּחותיו, הסוערים בּקרבּו וקוראים: הבה לנו מוצא! – על זה אין מערער. אולם המוצאות יתּכנו על אפנים שונים, רצויים ובלתּי־רצויים; בעוד שהכּח, המבקש לו את המוצא, עוור הוא ואינו מבחין בּין מוצא רצוי לבלתּי־רצוי. יש לך אָדם שבּא לעולם בּשעת רצון, והוא זוכה שיהיו כּל השערים נפתּחים לפניו וכל הזרועות פּשוטות לקבּלו; ויש בּני־אָדם שנולדו בּשעה של זעף: כּל כּוס שהם מוזגים לצבּור, הצבּור שופכה להם על פּניהם. מה יעשו אלה וישכּכו את רוגזו של כּחם, המתפּרץ להגלות? – יש מהם המכתּתים, על־ידי כח זה עצמו, אתּים לחרבות, ומניפים אותן על הצבּור שבּעט בּמנחתם; יש הנכנסים לפני־ולפנים שלהם, ומשקעים אותו כח בּבנין עולמות דמיוניים, התּלויים על בּלימה; ויש הפּורשים לקרן־זוית ומבלים כּחם בּחירוק־שנים. דרכים אלה אינן שוות לפני האָדם והחברה, אַך שוות הן לפני הכּח שהגיעה שעתו להשתּחרר מאסוריו; לו אַחת היא, אם יצא בּפעולה חיובית או יתבּזבּז בּמעשה שלילי, אם ילבּש צורה של בּטלנות או יתנדף בּרוגז ודאבה – ובלבד שישתּחרר. ואיזהו המלאך הממונה על הכּח העוור הלז, להטותו מדרכים בּלתּי־רצויות ולהוליכו בּצנור־הזהב – בּצנור ההפראָה החברתית? – מלאך זה פּרס שמו; הוא ולא אַחר.

מה טיבו של הפּרס המבוקש? – דבר זה תּלוי בּתכונתו של המקבּל, הזוכה בּו. מי שטובת־עצמו קודמת אצלו לטובת־הכּלל, מבקש בּשכרו מעין־המתגבּר של הנאָה פּרטית; ומי שטובת־עצמו משועבּדת אצלו לטובת־הכּלל, הנאַת־הכּלל היא שכרו. ומי יעיד לו על מעשיו, שהם הנאָה לעולם? – הודאַת בּעל־דין – הלא הוא הצבּור – תּעיד: מחזיק לו הצבּור טובה, לזה שמשמש לפניו – הרי הוא רואה בּדבר סימן טוב למעשיו, שהם מביאים בּרכה לעולם; ובכח הכּרה זו הוא מוליך את שפע כּחותיו בּדרך הרצויה לו ולחברה. אין הצבּור מודה בּערך עבודתו – סימן רע הוא רואה בּזה למעשיו, סימן שאין בּהם מועיל; ובאין מטרה לפני כחותיו, הם מתפּרצים אל אשר יפרצו ויוצאים לבטלה, להוותו להוות חברתו.

צא וראה, כּמה רב מפּח־נפשו של אָדם הוגה דעה, בּהודע לו כּי רעיון זה, שהרה והגה, אינו חדש בּתכלית החידוש, אלא “גלגול” – גלגולו של רעיון שכּבר היה לעולמים. לצער מה זה עושה? ממה־נפשך: אם משום עודף־כּחו, המבקש תּקון בּפעולה, – הרי לבש צורה כּרצון בעלים; ואם משום זכות־יוצרים, הראויה לו, – כּל העושה פּרי בּבחינת יוצר הוא, בּין שחדש הפּרי בּמינו בּין שאינו חדש. ואלא מפּני מה נופל לבּו של זה? – על־כּרחך אַתּה אומר: מפּני מתּן־שכרו, שקופּח על־ידי מה שקדמוהו אחרים. לגבּי היוצר, כּל פּרי, ואפילו זה שאינו חדש בּמינו, יצירה הוא; אַך לגבּי החברה אינו כך: זו אין דרכּה לברך אלא על הבּכּורים בּלבד; וכל יוצר שלא זכה לבכורה, מונעת היא ממנו גם את הבּרכה.

וכאן אַתּה מניח מקום לטוען, שיבוא ויטען: משפּט זה, שהוצאת על האָדם הגדול, כּי חושש הוא לדעת־הקהל, אין לו רגלים. דוק ותשכּח, כּמה ענוים קמו לה לחברה האנושית, שהיו עובדים עבודתם לרבּים מבּלי הזקק לדעת־הקהל כּל־עיקר, והתמידו בדרכּם אַף־על־פּי שהיתה זרועה חוחים. היתּכן, שכּל אלה הסובלים על קדוש דעותיהם, משמשים על־מנת לקבּל פּרס היו? –

הן! כּמוהם כּשאָר בּני־חלוף אינם פּועלי־חנם. ואם יש בּיניהם הבדל, מלבד ההבדל בּטיב שכרם, אינו אלא בּמועד התּשלומים: שכּל בּני־חלוף מצפּים לבוא על שכרם בּיומם, ובני־העליה – לאַחר שקיעת שמשם; אלה נושאים עיניהם אל בּני־דורם, ואלה נושאים נפשם אל בּני דור־יבוא. וסבּתו של הבדל זה מונחת בּטבע הענינים: האָדם הבּינוני אזרח־ההוה הוא – בּו הוא נטוע, ממנו הוא יונק, ובשבילו הוא נושא פּרי, – ומן הדין הוא, איפוא, שיראה עולמו בּחייו; ואילו בן־העליה – שרשי נשמתו יונקים מן העבר ונופו שלוח אל העתיד, בּעוד שבּממשלת ההוה גר־תּושב הוא, – ומה לו ולבני־זמנו, כּי יבוא עליהם בּשטרי־חוב? דור־יבוא, שיהנה מפּריו, הוא אַך הוא יברך עליו.

אמור מעתּה: אלו ואלו משגיחים בּדעת־הקהל ומביאים אותה בּחשבּון מעשיהם. אלא שהבּינוני מטה אוזן לשמוע מה יאמרו הבּריות בּני־זמנו; ובן העליה, שאינו חי מפּי הקהל המתהלך בּארצות החיים, משוה לנגדו תמיד את משפּט הדורות הבּאים.

ואם תּמצא לאמר: בּני־אָדם, שכּל חייהם צל־עובר – מי ערב להם, כּי ינצל שמם משיני הזמן ויזכּו לחיי העולם־הבּא? –

חושם יגיד להם. החלוצים הללו, השלוחים מטעם העתיד לרגל לפניו את החיים, חוש־המשפּחה הם מביאים אתּם לעולם. חוש זה הוא השם בּפיהם את שירת־העתיד, שאותה הם משוררים כל ימי נודם בּדור־נכר; בּכחו הם מקבּלים יסורים בּאהבה ומתנכּרים לחיי־השעה, יותר מכּפי שהורשה לבשר־ודם; בּאמצעותו הם מתודעים איש אל אָחיו בּן־משפּחתּו, גר־ההוה כּמוהו, בּעודם בּגלות־החיים; והוא הוא הערב להם, כּי לא יאבדו בתוהו – כּי דור־נולד יכּיר את נדחיו אלה ויכניסם תּחת כּנפיו.

תּמצית דבר: ראשונים ואַחרונים נכשלו כּאן בּדבר הלכה. אלה שדרשו לפנים בּשבחה של עבודת־חנם, היו דורשים בּשבחו של הנמנע; וכל הפּוסקים בּזמן הזה, שהגאון בּן־חורין הוא מדעת־הקהל לגמרי, מפריזים על המדה. כּשם שאי־אפשר למעשה־סתם בּלי התעוררות הכּחות לפניו, כּך אי־אפשר למעשה־צדקה בּלי נחת־רוח לאַחריו; ונחת־רוח זו היא היא מתּן־שכרם של צדיקים, אַחת הצורות שהפּרס מתגלה בּהן. לפי זה אין שכר עבודה, אבל יש שכר מצוה. רצונך לעמוד על טיבו של שכר זה? – שאַל אותו חכם מישראל, שנכנס ל“פרדס”, ויגדך: “שכר מצוה – מצוה”. כּלומר: ההכּרה, שאָדם מכּיר, כי מצוה בּידו – היא שכרו. ואלא מאי: ה“קולות הקוראים בּמדבּר” – היכן שכרם? – צפון הוא להם, לעתיד־לבוא. כּי שני עולמות הם: העולם־הזה והעולם־הבּא; וכנגדם שני סוגים של מקיימי־מצוה: אלה שבּחייהם קרואים חיים, ואחרים הקרואים חיים בּמיתתם. הראשונים ל“פּרוזדור”, והאַחרונים ל“טרקלין”.

* * *

ואנחנו, בּני ישראל? –

בּנים אָנו לעם גר־ההוה, שכּל נחמתו בּעניו היא זכרונות העבר ותקוות העתיד, ועל־פּי מדת היושר היינו צריכים להזהר בּזכויותיהם של בּני־העתיד אשר בּקרבּנו ולדקדק בּהן יותר מאומות־העולם, שיש להן חלק בּעולם־הזה. עם ששמעה אָזנו “וגר לא תונו, כּי גרים הייתם” – דין הוא שידע את נפש הגרים־שבּגרים, הלא הם בּניו יחידי־הסגולה, ולא יונה אותם מנחלתם. אבל מי בּעל עין מסתּכּלת, שראָה יושר ומציאות דרים בּכפיפה אחת? הדין והיושר מחייבים, שיהא ישראל הופך בּחיי קדמוניו ומשננם לבניו ולבני־בניו; ובמציאות – דרוש בּמציאות־חיינו ותורך: היכן ערשם של נביאינו ומחוקקינו? אַיה קברות גבּורינו? ומה עלה לשאָר נוטרי־כרמנו שבּכל דור ודור? והמעט כּי מצבת־זכּרון אין בּקרבּנו לבני־העליה, הנה גם את פּרים, אשר נועד לעמם, נשא הרוח ממנו לזרוע על שדמות אחרים ולהפרותן.

אין זכרון בּנו לראשונים!… אַל תּתפּלא, איפוא, בּראותך בּין אזרחי־העתיד שבּעמנו אנשים המועלים בּשליחותם. בּחייהם גרים הם בּארץ־לא־להם; וחושם אומר להם, כּי לאַחר מותם, כּשיגיעו לאַרצם וידפּקו על שעריה, לא יהי להם פּותח; – ובמה יחזק לבבם לעמוד לפני הצבּור כּפוי־הטובה ולשרתו ימים רבּים? – על־כּרחם שהם מתיאשים ופורשים לדרכים אבלות: יש מהם ממעיטי דמות־עצמם, המניחים חיי־עולם ועוסקים בּחיי־שעה; יש מהם ממעיטי דמות־אומתם, היוצאים לנטור כּרמי־זרים, בּתקותם למצוא שם את שערי העולם־הבּא; והערערים שבּחבורה כּובשים את יצירתם ונמקים עמה בּחרפּת השתיקה.

והייט־פּליינס, כ' טבת, תרע"ו.

נדפס ב“התורן” שנה שלישית, גליון ה' (אדר־שני תרע"ו).

בּכרך גדול אחד אשר בּאיי־הים עמדו, לפני כּמה שנים, שני אנשים מישראל – רב ותלמיד – ונפשם השתּוחחה בּקרבּם מפּני הדר גאון המראה אשר לפניהם: עמוד עמדו בּאוצר־אמנות אחד, לפני פּסל “משה” של מיכאל אַנג’ילו. התּלמיד בּן־בּית היה בּהיכל־האמנות הלז, והרב – אורח. אַך כּרב כּתלמיד, רוח בּקורת אַחת נוֹססה בּם: יצירה זו הנשגבה היא הגשמתו של המחוקק, שהיה אומר “יקוב הדין את ההר”; אולם היכן היא מדת האהבה והרחמים של הרועה, העומד בּתפלה “אַרבעים יום ואַרבּעים לילה” ומתחנן על עמו החוטא?… ואחרי דומיה ממושכה הניע הרב ראש ואָמר:

–היצירה נשגבה; אבל אין זה משה שלנו.

והדבר לא היה תמוה בעיניהם: אַנג’ילו, גאון־הפּסלים בּן־דתו היה, ומתּוך שפופרתה של אותה דת השקיף על החיים והאנשים, ואַף על משה בּכלל. דרך שפופרת זו מחויב היה מחוקק “הבּרית הישנה” להראות כּבעל מדת־הדין בּלבד, כּי אם לא כן – “הבּרית החדשה” מה חדשה?

מחשבה מעין זו היתה משותּפת לנשיהם, לרב ולתּלמיד. אַך בּדעתּו של התּלמיד נתעוררו לרגליה הרהורים אחרים, שהיו לו לבדו: הן הרב גם הוא אָמן –– אָמן־המחשבה, והוא אַף הוא נסה כּח־יצירתו בּציור דמותו של משה¹. הנקה האָמן הזה, שכּולו עברי, משגיאָה שהוא מונה בּה אחרים? הצייר לנו הוא את “משה שלנו”, של האומה כּולה, או אַך את משה שלו?

מה טיבו של משה לפי ציורו היפה של הרב, של אחד־העם? –

אין הוא איש־מלחמה – שהרי מלחמתּו נעשית על־ידי יהושע.

אין הוא מדינאי – שהרי צריך הוא לאהרן, כּי יהיה לו לפה.

אין הוא מחוקק – שהרי יצר חוקים לעתיד־לבוא, ולא לדורו.

אלא מהו? – נביא הוא.

והנבואה מאַין נובעת היא? –

מהרכּבתן של שתּי מדות – מדת־האמת ומדת־הקיצוניות. מדת־האמת מחייבת את האָדם, שיהא בודק בּמציאות בּלי משוא־פנים ומכּיר אותה כּמות שהיא, עם כּל מומיה ופגמיה; בּעוד שמדת־הקיצוניות מונעתּו מלהשלים את מציאות זו הפּגומה. בּמצב כּזה, על־כּרחו שיהא האָדם נושא נפשו למציאות אַחרת, מתוקנת, העתידה־לבוא; וכל הצופה לעתיד־לבוא נביא הוא. גם עם ישראל מצוין בּשתּי המדות האמורות – מדת־האמת ומדת־הקיצוניות; על כּן יצר לו את דמות־דיוקנו של “אדון הנביאים”. היוצר בּצלמו צר.

ובכן נביא, ורק נביא, הוא משה – לפי דעתּו של הרב – כּי כן צר אותו כּח־היוצר של האומה. והאומה מה אומרת? – עמוס וישעיה, ירמיה ויחזקאל נגלה עליהם הדבּור וצוום להנבא; הנצטווה גם משה על הנבואָה? התּואַר “נביא” נגרר כּמו מאליו אחרי השם אליהו; המלוה הוא גם את שמו של משה?

לא, ישאו הגויים את השם “משה הנביא” על שפתם; אך כּנסת־ישראל, למקטנה ועד גדולה, יודעת את משה רבּנו, ש“קבּל תּורה מסיני”. אָמנם גם נביא הוא, ולא נביא־סתם, כּי אם ראש וראשון לנביאי־ישראל; אַף־על־פּי־כן אין מעמידים אותו בּמחיצה אַחת עם שאָר נביאים, ולא רק מפּני שהוא גדול מהם, אלא מפּני שהוא שונה מהם. והמסורת, מדי הגיעה לפרק זה, היא מדקדקת ומטעימה, כּי תכונה מיוחדת היתה לה, לנבואָתו: “ולא קם עוד נביא בּישראל כּמשה, אשר ידעו ה' פּנים אל פּנים”. נקבּע לו מדור בּפני־עצמו, ללמדך, כּי ההבדל שבּינו לבין נביאים אחרים אינו הבדל בּמדרגה בּלבד, אלא הבדל בּמחיצה: ששאָר נביאים (חוץ משמואל, שלפי דרשה אַחת היה “שקול כּנגד משה ואהרן”), הנבואָה היתה כּל עצמותם, ובמשה היתה הנבואָה רק חלק מעצמותו. הם הגשימו חזון־לבּם בּדבּור בּלבד, והוא – בּדברים ובמעשים; הם הזהירו את העם, והוא צוהו; הם בּקשו דרך אל לב בּני־דורם, והוא מצא את הדרך; הם ראו את החלום בּאספּקלריה מאירה ואת פּתרונו בּאספּקלריה שאינה מאירה, והוא ראָה גם את החלום גם את פּתרונו בּאספּקלריה מאירה. וכל עושה אלה אין התּואַר נביא מספּיק לו: נביא ומחוקק הוא.

אבל – תּבוא טענת הרב – “כּל מחוקק נותן תּורתו לבני־דורו, בּהסכּם לצרכי חייהם בּאותו זמן ובאותו מקום שהוא והם חיים בּו”; בּעוד “שמשה יוצר חוקים לעתיד־לבוא, לדור שעדיין לא בא ולארץ שעדיין לא נכבּשה”!

לא כל מחוקק.

יש מחוקקים המתהלכים בּתוך המחנה, ומתּוך כּך אין עינם תּופסת את הכּלל כּולו, כּי אם את החלקים הקרובים אליהם קרבת־מקום בּאותה שעה. כּל פּרץ שמזדמן לפניהם הם מתקנים בּו תּקון; אולם מפּני שהם סומכים בּזה על ההזדמנות, על־כּרחם שתּקוניהם מקריים ולקויים בּחסר, ואפילו הם עוסקים בּ“בדק הבּית” כּל ימיהם, אין חוקיהם מצטרפים לתורה שלמה. מחוקקים־לדבר־אחד הם. – יש מחוקק הנשא על־גבּי המחנה. זה תּופס את הכּלל עם כּל פּרציו בּבת־אַחת, ולפיכך אפשר לו לשים לפני בּני חברתו תּורה שלמה, המכילה תּקונים לכל פּרץ ובדק העומד בּעינו. הוא הוא המחוקק “הנותן תּורה לבני־דורו, בּהסכּם לצרכי חייהם בּאותו זמן ובאותו מקום שהוא והם חיים בּו”. מחוקק־לדור־אחד הוא. – ויש מחוקק הנצב בּראש ההר, וצופה משם גם את דורו גם את הדורות העתידים לבוא. הלה כּורת בּרית “את אשר ישנו פה, ואת אשר איננו פה עמנו היום”; כּי התּורה, שהוא מוריד עמו, מסוגלת להיות נחלת כּל אותם הדורות שצפה בּהם בּרוח־נבואָתו.

חלק קטן מתּורתו – החלק המתאים לצרכי בני־דורו ולהשגתם – הוא מגשים בּחייו; ורובּה הגדול הוא משאיר לבאים אַחריו, כּי יוציאוהו אל הפּועל, כּל פּרט בּזמנו ובמקומו. מחוקק־לדורות הוא.

משה־רבּנו מחוקק היה: עד היום אָנו נושאים נשים “כּדת משה וישראל”. אולם לא מן המחוקקים־לדור־אחד הוא, לפיכך לא צמצם תּורתו לבני־דורו בּלבד. בּראש הר־האלֹהים עמדו רגליו, ובתחתּית ההר נגולו לפניו אַלפי דור, אשר מהם ינק חזון־לבּו את חיותו; על כּן שב החזון והיה למחיה לכל אותם הדורות שהיו בּמעמד הר־סיני, שניזונו, ניזונים ויזונו ממנו, דור־דור לפי צרכיו.

אבל לא מחוקק ונביא בּלבד הוא. משה מוציא עם שלם מבּית־העבדים, בּוקע לפניו את הים, ממציא לו לחם ומים בּמדבּר־שממה, מקים לו אוהל־מועד ועושה לו ארון־העדות, מגין עליו מפּני כל צר, ובתוהו־לא־דרך הוא מפלס לו נתיבה. כּל אלה אינם מתּעודתו של הנביא או של מחוקק – מעשי־מנהיג הם. אמת, שאין משה עושה הכּל בּעצם ידו: אהרן, הדבּרן, הוא לו לפה; בּיהושע, גבּור־החיל, הוא משתּמש לזרוע; בּיתרו – לעצה; בּבצלאל – לאמנות, וכיוצא בּזה. אולם זה אחד מסודות גדולתו של המנהיג האמתּי – שהוא מניח לכל אחד מבּני עדתו מקום להתגדר בּו, ובאותה שעה הוא מדריך את כּולם כּלפּי מטרה אחת.

אין לך מנהיג ממדרגה ראשונה, שלא זכה כּי תהא מלאכתּו נעשית על ידי אחרים. יואָב נלחם בּבני־עמון, ונצחונו מוסיף עטרה לראש דויד; מעשה זה אינו פּרט – כּלל גדול הוא בּדברי־ימי־האָדם. ואם אַתּה מוצא מנהיג שאין זכר לשותּפיו־בּעבודה, תּדע לך, שהיה מנהיג שלא לשם־שמים ואָדם צר־עין, מתקנא בּחבריו ושואף ליטול חלקם בּזה ובבּא – על כּן כּסה שמם בּמשאון. אבל המנהיג לשם־שמים, כּמשה "עבד ה' ", שכּל חפצו להרבּות מדת הטובה בּעולם, – לא יצויר שישתּדל לקפּח שכר העוזרים לו בּעולם־הזה או להתנקש בּכבודם לעתיד־לבוא. לפיכך זכה כל אחד מסגניו, שיקרא שמו על מעשהו; אולם הרוח החיה בּפעולת כּולם – ממנו נאצלה.

---

שלש מידות נמנו כּאן בּמשה: נביא הוא, מחוקק הוא, מנהיג הוא. איזו מהן היא התּכונה היסודית שבּו, השליטה בּחברותיה? –

אין הוא מנהיג בּעיקר. מי שחביבה עליו ההנהגה לשמה, אינו מסרב ואומר “שלח נא בּיד תּשלח”; אלא, כּשמואל בשעתו, הוא עונה: “הנני כּי קראת לי”. זאת ועוד אַחרת: המנהיג, ואפילו זה שאין עינו צרה בּשלישיו, אין דעתּו סובלת עדה שכּולה מנהיגים; ובמשה אַתּה מוצא, שהוא שואף כּי יהיו כּל בּני עדתו כּמוהו: “המקנא אַתּה לי? ומי יתּן כּל עם ה' נביאים!”

אין הוא מחוקק בּעיקר. המחוקק, חביבה עליו תּורתו יותר מעדתו; ואם בּגדה בו עדה זו, הוא מחזר עם לוחותיו על עדות אחרות. ההפך מזה אָנו מוצאים במשה: הלוחות מפסידים אצלו כּל ערכּם בּו בּרגע שקלקל העם, והוא שוברם אָז אָרצה; תּחת אשר העם יקר לו מכּל־מקום, וכשאָמר לו ה': “הניחה לי ואכלם, ואעשה אותך לגוי גדול”, – השיב הוא: “והם עמך ונחלתך”. עם ותורה – העם קודם.

תּאמר: הנבואָה היא התּכונה היסודית שבּו? – גם זה אינו. הנביא מצווה ועומד להפקיר, בּשעת הצורך, את העולם־הזה ואת כּל אשר בּו, אַך לא את העולם־הבּא, כּי על כּן גר הוא בּ“פּרוזדור” ואזרח בּ“טרקלין”; ואילו משה מוכן ומזומן להקריב לטובת עדתו גם את חלקו לעתיד־לבוא: “ואם אַין – מחני נא מספרך אשר כּתבתּ”. קדושים, שנתנו חייהם על קדוש־השם או על טובת־הכּלל, רבּים הם בּישראל ובעמים; אַך כּולם מתו בּתקוה כּי מיתתם תּביאם לחיי־עולם, ואַף אחד מהם לא היה מתרצה להמחות מספר־האלהים. בּמדרגה זו אין לו חבר למושיעם־של־ישראל.

ואלא מהו שורש נשמתו של משה? –

שאַל את בּת־קולה של האומה ותגדך: בּן־עמרם רועה היה. בּארץ מצרים נולד, ארץ שבּה היה כּל רועה־צאן לתועבה; ובהיכל פּרעה נתחנך, מלך שהיה לו עמו למאכל ולמרמס; – אַף־על־פּי־כן לא נכבּשו בו מדות־הרועים, שהיו מוטבּעות בּגזע־מחצבתּו. משגדל, הוא נמלט מעמק־העבדות, שחצב הנילוס, ושב אל מקורו – אל המדבּר, המגדל רועים ובני־חורין, אל מרעה הצאן, ועם זה אל אלהי־אבותיו. לא בטיסה אַחת הוא מגיע למעלתו. בּמדרגה ראשונה בּוחנו הקדוש־בּרוך־הוא בּ“צאנו של בּשר־ודם”; בּמדרגה שניה הוא נמנה לרועה “צאנו של מקום”; ובמדרגה שלישית עובר צאן־הקדשים מרשותו של מקום לרשותו שלו, והמקום עצמו מעיד על זה: “לך רד, כּי שחת עמך אשר הוצאת ממצרים”. ה' אלהי אבותיהם, הנושא אותם “כּעל כּנפי נשרים”, מתאַנף בּהם בּשעת סרחונם ומסתּיר מהם פּניו; אַך רועם הנאמן אינו זז מחבּבם גם אָז: בּגבורה שאין לה דמיון הוא נלחם את מלחמותיהם עם אלהים ואָדם, ובסבלנות־של־אהבה הוא מסקל את דרכּם מכּל מכשול, עד הביאו אותם אל נויהם – עד ולא עד בּכלל. ובראותו כּי נטה שמשו לערוב ושליחותו טרם נתמלאָה, הוא אוצל מהודו על משרתו הנאמן וגבּור־החיל, וסומך עליו בּעודנו חי.

אָמרו לו ללואיס הי"ד, מלך צרפת: ראה, אַתּה יונק את לשד אַרצך ובני־עמך – ומשאיר הרס ואבדון לזרעך אַחריך! – השיב הוא: “מה לי ולעתיד? יבוא מבּול אחרי וימחה את הכּל”. זהו חשבּונו של מושל מבקש־הנאָה. – שאלו את אַלכּסנדר מוקדון לפני מותו: הנך הולך מאתּנו – ועל מי אַתּה נוטש את ממלכתּך העצומה, אשר יסדתּ בּחרבּך? – ענה ואָמר: “על התּקיף שבּכם; מאן דאַלים – גבר”. זהו הגיונו של אָדם שהכּבּוש רוח־אַפּו. – אבל הרועה הנאמן, כּשמגיעה שעתו להפּטר מן העולם, מה הוא אומר בּצוואָתו? – “יפקד ה' אלהי הרוחות לכל בּשר איש על העדה, אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם, ואשר יוציאם ואשר יביאם, ־ ולא תהיה עדת ה' כּצאן אשר אין להם רועה”.

פּתח בּצאן וסיים בּצאן. בּגלל צאנו שובר מחוקק זה את לוחותיו; למענו מוותּר הנביא על חלקו בּזיו־השכינה; ולשמו מוחל המנהיג על כּבודו. וכך יאה לו, לרועה, מפּני שכּל אלה הסגולות היקרות, שחונן בּהן, לא בּזכותו ניתּנו לו, אלא בּזכות עדרו. ומדרש־אגדה מסייע לזה: " ‘לך רד’ – רד מגדולתך. כּלום נתתּי לך גדולה, אלא בּשביל ישראל; עכשיו, שישראל חטא, גדולה למה לך?"

---

הנביא קיצוני הוא. האם קיצוני הוא גם משה? –

האפשר לו לרועה, משרת־העדר, בּקיצוניות?… צרכי העדר מרובּים ושונים הם, והרועה – הבּא לספּקם – חייב לכבּד את כּולם בּמדה שוה; בּעוד שבּעל־קיצוניות עלול להפריז בּערכּו של צורך אחד ולהקריב בּשבילו את כּל שאָר חבריו הצרכים. יפה קיצוניות לנבואָה; אולם אין ממנים את הנביא פּרנס על הצבּור. אליהו הנביא שנס את מתניו ורץ לפני אַחאָב איש ריבו, הדבּר שבּדור; ולעתיד־לבוא יהיה הוא המבשר, המפנה דרך לפני מלך־המשיח, ולא הגואל. לא קיצוניות דרושה לרועה, אלא מדות האהבה והשלמות. אהבתו לעדרו היא הכּח המניע שבּו, המדה המשעבּדת למטרתה את כּל המדות האחרות ואינה משתעבּדת; והשלמות נושאת כּליה של האהבה. דוק ותשכּח, כּי כל רועה מצליח – אשר “ה' עמו” – היה אָדם הקרוב לשלמות, אָדם שהכּל בּו: גם עצה בּצרה, גם גבורה למלחמה, גם כּח השררה, גם טעם מחוקקים, גם רוח נבואָה. גם, ולא אַך. וכן משה – אין הנבואָה המדה השליטה שבּנפשו. משה נושא את עדתו “כּאשר ישא האומן את היונק”; ומעולם לא ראינו נביא־תוכחה, הנושא בּזרועותיו “גוי חוטא”. לפי דברי האגדה, אין הקדוש־בּרוך־הוא משרה עליו שכינתו עד שהוא בּוחנו בּצאן: לרמז, שעיקר תּעודתו הוא רעית־הצאן, והנבואָה לא ניתּנה לו אלא לצורך זה.

אבל מה נשיב על שתּי הטענות הנמרצות, המסייעות זו לזו, כי “עם ישראל קיצוני הוא”, וכי “היוצר בּצלמו צר”? –

הטענה הראשונה היא הנחה שיסודה רעוע: בּדקנו ומצאנו בּעמנו קיצוניות לחיים, כּי טוב לו כּלב חי מארי מת, ועל יסוד זה החלטנו, כּי בכלל קיצוני הוא. אולם מסקנה זו מוטעית היא: הקיצוניות של חפץ־הקיום אינה מביאָה את בּעליה לידי קיצוניות בּשאָר מדות; אַדרבה, מחייבת היא את הפּשרה בּכל עניני החיים ושוללת כּל קיצוניות אַחרת, כּל העמדת החיים על כּלל אחד – ואפילו החשוב שבּחשובים.

עם ישראל אינו קיצוני; וקיומו יוכיח: אלולא היה עמנו מתפּשר, בּכל דור ודור, עם המציאות הזעומה של חיי עניו, – היה נמחה מתּחת השמים בימי דור אחד. וכעם כּן הגבּור הלאומי שלו, משה. צא וראה: אליהו, שהיה קנאי קיצוני, מה היתה תּקנתו? – נתחייב חובת גלות להר־חורב, מקום שעמדו עליו רגלי משה, ושם נצטוה מפּי הגבורה שימשח איש אַחר לנביא תּחתּיו, כּי – "לא ברעש ה' ". וכל־כּך השפּיעה עליו ההתיחדות בּהר זה, עד כּי נהפך מאָז והיה לאַחר – למלאַך־השלום, למשיב לב אָבות על בּנים, למבשר נחומים, לתשבּי המתרץ קושיות ואבּעיות, בּקיצור – למתפּשר ומפשר.

ואם יבוא עליך אָדם בּטענה השניה: היוצר בּצלמו צר – בּּצלמו של מי צר עם ישראל את משה? – אַף אַתּה ענה לו: בּצלמו. רועה היה ישראל מאָז ומעולם, וטעמו זה עמד בּו בּכל גלגוליו. בּנערותו נשא את ילקוט־הרועים על שכמו; וכשהתנחל בּארץ והטה שכמו לאת ומחרשה, עמד וקבע את ילקוט־הרועים בּחותמו: הרועה נעשה לו למשאַת־נפש וחזון־לב. מחזון־לב זה רקם העם את צורתו הנפלאָה של החלוץ בּמנהיגיו, של משה; ומחזון־לב זה הוא הולך ורוקם את צורת המאסף בּמנהיגיו, צורתו של מלך־המשיח. ולא בשר־ודם בּלבד – אַף את אלהיו צייר לו ישראל בּצלמו: “ה' – רועי”.

שיקאגו, שבט תרע"ז.

נדפּס ב“התורן” שנה רביעית, גליון ט"ז (כ' תמוז תרע"ז)

בּמועט המחזיק את המרובּה, כּדרכּו, תּאר אחד־העם את ערכּו הלאומי של הרצל, הנספּד אותה שעה, והכניסו בּבת־אחת למחיצתם של אותם “אשלי רברבי”, שבּהם תּולה דמיונה של האומה את פּניני־יצירותיה מדור־דור¹. הקשה בּמבקרי מעשיו של המנהיג החי קלע זר־כּבוד לאישיותו של המנהיג המת, מבּלי סתור עם זה את דברי בּקרתּו החריפה. האם אַך מקרה מוזר הוא, שהעטרה שעטר לו גדל־מתנגדיו, הולמת את הרצל יותר משאָר עטרות, שעטרו לו מקורביו? – לכאורה נדמה, כּי כן הוא; אולם העיון בּדבר יגלה, שאין כּאן לא מקרה ולא זרות, אלא הגיון פּנימי.

המקורבים, ואפילו אלה שאינם סומכים על אמונת־חכמים בּלבד, סמוכים לרבּם בּיותר, עד כּדי לקוי־ראיה. קצרי־ראות שבּהם אינם תּופסים את צורת הרב כּל־עיקר, מפני ששקועים הם בּבדיקת הצורה לפרטיה, עד שכּל שרטוט ושרטוט שבּה ממלא בּשעתו את חוג־ראיתם כּולו. ובעלי העין החדה שבּתלמידים, המוכשרים לצרף את הפּרטים לכלל אחד, – אָמנם תּופסים את צורתו של הרב בּשלמותה, אבל את שעור־קומתו אינם משיגים אַף הם. סבּת הדבר גלויה: אין מודדים שום מצוי, אלא על־פּי השוואָה לסביבתו; ואילו התּלמידים, מתּוך קרבתם היתרה לרבּם, רואים רק אותו בּאופק שמיהם, ולפיכך נדמה להם כּאילו “מלוא כל האָרץ כּבודו” – כּאילו הוא עומד מחוץ לכל סביבה, בּין בּמקום בּין בּזמן.

מה שאין כּן בּחבר. מתּוך עמידתו על דוכן מיוחד ובמרחק הראוי, חוג־ראיתו מתרחב, והרי זה מסוגל לראות את בּעל־דינו בּמשבּצת של סביבתו, להכּיר את תּפקידו בּדורו וערכּו בּשלשלת הדורות שקדמו לו, ולשער את מהות המקום שהוא עתיד לתפּוס בּתולדות חברתו. וכפי שאחד־העם הוא היחיד, מכּל מספּידיו של הרצל, שלא היה כפוף לו בּאיזו מדה שהיא, והסתּכּל בּ“מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאָחור”, – לכן ראָה מה שלא הראו לאחרים, הלא הוא המדור, שנקבּע לו, ליוצר המדיני, בּחיי האומה ותולדותיה.

חברות זו, של שני המתנגדים הקיצונים, הרצל ואחד־העם, אינה אלא חיצונית; הצד־השוה שבּהם הוא – ששניהם שרים בּממלכת־הרוח, בּעלי־קומה ובעלי־קוממיות. אולם, כּשתּבדוק מעבר לחברות זו והלאָה, תּמצא בהם גם חברות פּנימית, מין קרבת־נשמות, שעליה נוסדה התנגדותם וממנה שאבה כּחה. ובזה אין הכּוונה לאמר, ששרשי־נשמתם של המתנגדים הללו היו דומים; שונים היו, אבל מתּחום אחד ינקו ולתוך גזע אחד נמשך לשדם. קרבת־נשמה זו היתה נעלמת גם מעיני הקרובים עצמם. ולפיכך אַתּה מוצא, שהיה עמוד־ענן מפריד בּיניהם, כּל זמן שהיתה ליצר שליטה בּהם; אבל כּשתּש כּחו של היצר, מיד נעלה עמוד־הענן, והחי הכּיר את המת והושיט לו ידו לשלום.

הרצל ואחד־העם – חברים, אַף קרובים קרבת־נשמה! היתכן? –

הן; ראויים היו להיות קרובים, אלא שגרמה גלות – ונתרחקו.

---

הרצל ואחד־העם אינם שמות־עצם פּרטיים, אלא סמלים של שני זרמים בּחיי אומתנו, זרם המדיניות וזרם הרוחניות.

מטבעם אין שני היסודות החברתיים האלה, המדיני והתּרבּותי, מפורדים; אַדרבּה, שלובים הם זה בּזה. וקיומם מותנה זה בּזה, כּכלי ותוכנו. הכּלי הזה אינו עיקר לעצמו, אלא טפל לתוכנו; לפיכך אינו ראוי לשמו, אלא אם כּן מסוגל הוא, בּין מפּאַת חמרו בּין מפּאַת צורתו, לשרת את התּוכן השמור בּו ולהגן עליו מכּל הפסד: משפיכה־לבטלה, מן המזיקים החיצונים, ומן הקלקול הפּנימי. והתּוכן מצדו, הרי תלוי הוא לגמרי בכּלי ובטיבו, ומחוץ לכּלי אינו אלא חומר־היולי, בּלי דמות מלבר ובלי אחדות מלגו. והיוצא מזה, שמדיניות ורוחניות – כּלי ותוכנו – אינן עשויות לחיות חיי־פרישות: למדיניות תּחסר אָז זכות־הקיום, ולרוחניות – אפשרות־הקיום; ואין להן, איפוא, תּקנה אלא בחיתּון… אימתי? – בּימי בריאות לאומית, שבּהם גדול כּח־ההרכּבה מכּח־ההפרדה, ויסודות־החיים השונים אחוזים זה בּזה, יונקים האחד מן השני, ומתפּתּחים כּאחד. אַך בּשעה שחיי־הלאום לוקים, וכח־ההפרדה עולה לגדולה, יתּכן שתּתפּרד החבילה של מדיניות ותרבּות; ולא עוד, אלא שהפּירוד יגרור אַחריו התנגדות ומלחמה, מלחמת תּוכן ערטילאי בּכלי ריק.

גם בּישראל־סבא היו שני היסודות הללו, המדיני והרוחני, מאוחדים. הדעה המוסכּמת, שהנבואָה – בּאַת־כּחה של התּרבּות הישראלית – היתה מתנגדת למדיניות בּהחלט, יסודה בּגזרה־שוה מוטעית. כּל זמן שהיתה שכינת־ישראל שרויה בתוך משכּנה הלאומי, לא בקשה הנבואָה לעקור את המדיניות, כּי אם למלא פּגימותיה, להשליט בּה את מדת־הצדק. רק משבּאָה מלכות־רומי ודרכה בנו גת, הביאָה המועקה פּירוד בּין היסודות הדבקים, ומתּוך כּך הוכשרה אצלנו הקרקע לבני־נביאים בּעלי־שלילה, שאגב צפּיה למלכות־השמים על הארץ שאפו לבטול המדיניות בּכלל והריסות בּית־חמרה של האומה בּפרט. שאיפתה של בּת־נבואָה זו לא נתמלאָה: המדיניות שנואַת־נפשה לא עברה ובטלה מן העולם, ו“מלכות־השמים” שלה לא הגיעה לידי התפּשטות־המדיניות כּל־עיקר; אלא שבּמקום הלבוש הלאומי, שפּשטה מעליה, יצאָה לחזר אחרי בּגדים שאולים, ומאָז היא תועה בּעולמות לא־לה, מזדווגת ליסודות מדיניים זרים – ויולדת “שדין ולילין”. חניכיה של אותה בּת־נבואָה סוטה, הם הם שלמדו גזרה־שוה מן הבּת על האם – מן הנצרות על היהדות – והוציאו לעז על הנבואָה הישראלית, שוטה־מלידה היא. אבל טעות־גויים יש כּאן.

כּל ימי בית־ראשון נלחמה הנבואָה בּנושאי־דגלה של המדיניות, אַך לא בּמדיניות כּשהיא לעצמה. המלך היה פּסול, יען כּי לא הלך “בּדרכי דויד אָביו”; אבל המלוכה כּשרה היתה. עם גלות־בּבל ירד פּירוד לעולמנו: התּרבּות הלאומית נקרעה בּעל־כּרחה מעל המדיניות ונשארה תלויה על בּלימה. הפּירוד לא הגיע אָז עד הנפש; חיצוני היה, ובחבלי־האהבה הפּנימיים לא נגעה יד המנתּק. הרוחניות היתה בּבחינת עגונה, היושבת ומצפּה לשוב דודה. הרוחני שבּנביאים, ישעיה השני, חזה על עמו גם את החזון המדיני היותר מופרז. בּינתים בּאָה המציאות האַכזריה ופתרה את החלום המדיני על־פּי דרכּה; ובתקופת־פּרס הארוכּה שלאַחר־כּך שלטה באַרצנו מדיניות פּרסית, חיצונית, לצד תּרבּות יהודית, פּנימית. לידי התחתּנות לא באו; אבל שכינתנו התרגלה בּימים ההם למצב שממותה, ונעשתה בחינת גרושה על־תּנאי. התּהום שבּין הנפרדות נתרחבה, אַך לא נתעמקה. וראיה לדבר: סמוך לאותה תקופה, כּשפּרצה היוונות לתוך גבולנו והתנקשה בּנפש האומה, שבו שתּי הנפרדות ונתאַחדו; מלכתּחילה נתאַחדו לשם מלחמה בּאויב המשותּף לשתּיהן, ובדיעבד הגיעו לידי אַחדות־לשמה. ומי יודע, עד מתי היתה קיימת אַחדות זו, לולא מלכי בית־חשמונאי האַחרונים, שקלקלו ואחזו בּמדיניות בּלתּי־כשרה, ונתנו בּזה פּתחון פּה לחסידים, אַנשי־הרוח שבּדור, שיערערו על המדיניות בּכלל. הפּעם בּא הפּירוד מבּפנים, אבל רק מצד אחד, מצד אַנשי־הרוח המתיאשים. המדיניות, עם כּל חטאיה, התנגדה אָז להתּרת הקשרים; עד שבּא שלטון בּית־הורדוס והגדיל את הפּירוד לרוחב ולעומק: בּימיו פּשעה המדיניות הישראלית בּמקורה, דחתה מלפניה את התּרבּות הלאומית בּידים וברגלים, והתחתּנה בּתרבּות נכריה – בּתרבּות הרומאית. ועדיין חיתה ופעלה בּלב האומה תּקוה, שהקרעים יתאַחו: גואל אַחר גואל קם ומשך אַחריו רבּים, בּכח האמונה כּי הוא יביא לעמו גאולה שלמה, מדינית ורוחנית. אולם כּשנכזבה גם תּקוה זו, גבר היאוש בּמחנה הרוחניים, והקיצוניים שבּהם עמדו ושללו לחלוטין את המדיניות הכּוזבה. וכאן אירע אותו הדבר, המתמיה ומובן כאחד: רוחניות זו החסידה, שפּרשה מן המדיניות בּגלל פּשעה בּלאומיות, היא עצמה יצאָה מכּלל הלאומיות. ללמדך, שנשמה לאומית הפּורשת מן הגוף מקצצת בּשרשי חיותה.

כּך עלה רק למיעוט של הרוחניים: לקיצוניים שבּהם, שכּפרו בּעיקר המדיני בּהחלט, בּרצונם הטוב, ובתרועת־נצחון; ומתּוך כּפירה מדינית בּאו לידי כּפירה לאומית. שונה מזה היה דרכּו של הרוב – של הרוחניים המפשרים, שפּרשו מן המדיניות על־תּנאי, בּאין בּרירה, ובשברון־לב. גם הללו הסכּימו על נתּוח הלאומיות העברית לשנים, וחתמו על גט־הפּטורין שנכתּב אָז בּין המדיניות והרוחניות; אולם בּאותה שעה עצמה היו מפנים לבּם ופניהם לירושלים החרבה ומתפּללים על החזרת שכינה לציון. מנצרת יצאָה הקריאָה: אראה בּנקמה; ומיבנה – אראה בּנחמה.

למראית־עין היה מצב־הרוחות דומה אָז לזה ששרר לפני מרד החשמונאים: כּמו בּתקופה הקודמת כּן בּתקופה זו היו חכמי־התּורה שוללים את המדיניות בּהוה, ומחייבים אותה לעתיד־לבוא; מוותּרים עליה בּחיי־המעשה, ומשתּעשעים בּה בּחיי־הדמיון. אבל בּעצם הדבר נשתּנו, בּמשך הזמן, הרוחות שנוי גמור: חסידים הראשונים נאספו אל דגל החשמונאים, הלאומיים השלמים שבּדור, ונשאו “חרב פּיפיות” לשם “רוממות אל”; ואַחרונים, לא די שמלטו נפשם מן ההפכה בּלי בושת־פּנים, אלא שסקלו את ארונם של הגבּורים הנופלים. מודיעין בּנתה חרבות־ירושלים, ויבנה נתמלאָה מחורבּנה.

ומשגברו הרדיפות של מלכות־רומי, ונכרתה מלב התּקוה לגאולה בּדרך־הטבע, – כּבש עמנו את יצרו המדיני לגמרי, וצמצם כּל הויתו בּ“שיור הזה”, בּרוחניות בּלבד. אָמנם, מקום נתבּצר למדיניות בּחזון־הלב, בּתקוה לגאולה בּדרך־נס, בּצפּיה לימות־המשיח. אולם בּאורך־הגלות נתיישן החזון וקסמו אָבד, התּקוה נכזבה פּעם אַחר פּעם ותוכה נחר, וימות־המשיח הלכו הלוך והתרחק מגבולות המציאות, ללא השפּעה על החיים והמעשים, חוץ מן ההשפּעה השלילית של “שב ואַל תּעשה” – האיסור לדחוק את הקץ. וכל־כּך היטבנו ללמוד מוסר מן הגלות, עד שבּסתרי הנפש הלאומית שבה ונתרקמה אותה ההשקפה העוכרת, שבּשעתה הוציאָה את חסידי־הגליל מכּלל האומה: הלא היא ההשקפה, כּי לאומיות ישראל פּטורה מן המדיניות.

וכשנתחדשה בּזמננו תּקות־התּחיה, ובקשה לשוב ולתקן צנורות־השפּעה בּין היסוד הרוחני והיסוד המדיני, – נזדעזעה הרוחניות והכריזה מלחמה על התּנועה החדשה. כּל זמן שהסתּפקו הגולים בּתפלה על הקמתה של “סוכּת דויד הנופלת”, דמתה הרוחניות, כּי הכּוונה בּזה אליה בּלבד, לסוכּה־של־מעלה; עכשיו, שבּאו אנשים מישראל ואָמרו, בּפירוש או בּרמז, כּי כוונתם לסוכּה־של־מעלה וסוכּה־של־מטה בּיחד, אַף השתּדלו להלבּיש את התּקוה צורת מעשה, – ראתה הרוחניות בּזה מעין הסגת־גבול, שאיפה לגזול ממנה את “חצי־המלכות”, שהיתה עד עתּה כּולה שלה. לפיכך קמו נושאי דגל הרוחניות מקציהם – כּמשמרים כּמתקנים, כּדתיים כּחפשיים – והתנגדו לתּנועה החדשה בּכל תּוקף. ונושאי רעיון־התּחיה מצדם, בּראותם, כּי קמו להם מתנגדים קשים בּשם הרוחניות, נתבּלבּלה דעתּם; ובמקום לבקש את סבּת ההתנגדות בּמקומה הנכון, דהיינו – בּתנאי הגלות המפרידה בּין אחיות, – תּלו את הקלקלה בּרוחניות גופה, אַף ראו בה יסוד מזיק, מעכּב־גאולה, שראוי לטהר את המחנה ממנו. בּאופן זה הגיעו שני המחנות לידי סתירה פנימית ויסודית: בּמערכה מזה עמדו הרוחניים, יהודים המצפּים לביאַת הגואל ומתנגדים להבאַת הגאולה; ובמערכה מזה – הציוניים, אַנשי־רוח הכּופרים בּרוחניות.

והתנגדות זו לתחיה שלמה, שהצטמצמה תחילה בּמחנה שכּנגד, התגנבה בּמשך ימי ההתנגשות אל תּוך מחנה־התּחיה עצמו. היו מן הרוחניים בּעלי אומץ־לב, שהכּירו בּרעיון־התּחיה, כּי הוא הוא חלומם משכּבר־הימים – ונתגיירו לשמו; אבל “גרים” אלה, גם אחרי הספחם אל המחנה החדש, לא קבּלו על עצמם את כּל עיקרי אמונתו. בּמקצת הודו לו – בּתחיה רוחנית; ואשר לתּחיה המדינית – היא נשארה אצלם בּבחינת “הלכה, ואין מורין כּן”. לרגלי המצב הזה נחלק המחנה החדש לשנים, לנושאי התּחיה המדינית ונושאי התּחיה הרוחנית. ואַף הם לא נמלטו מסתירה פנימית: הציוניים הרוחניים רוצים בּבנין ומוותּרים על יסודו, והציוניים המדיניים מאמינים בּתחית־המתים וכופרים בּמציאות־הנפש.

ואולם זהו אחד מקסמיה של התּחיה, שהיא מקרבת את המרוחקים־בּזרוע. גם מחנה־התּחיה שלנו, אַף־על־פּי שנחלק למדיניים ורוחניים, מכּיון שהמחלוקת לשם התּחיה היא, סופה להביא את בּעליה לידי שלום. הגלות קורעת, והגאולה מאַחה את הקרעים; ושאיפה לגאולה כּחצי גאולה היא. ולפיכך אַף עתּה, כּל אלה המודים בּתחיה, אַף־על־פּי שבּהוה חולקים זה על זה, סותרים במקצת זה את מעשיו של זה, ונראים כּצרים, – אינם אלא אַחים, המאוחדים על־ידי כח־הדוחף של העבר וכח־המושך של העתיד: העבר מחייב אותם להתאַחד, והעתיד יוציא את החובה לפעולה וימחה את עקבות ההתנגדות שבּיניהם. מי יודע את טיב היחסים, ששררו בּין עזרא הסופר ונחמיה הפּחה בּחייהם! אבותינו לא ראו צורך בּדבר להשאיר לזה זכר; ורק זאת הטעימו, כּי תכלית מעשיהם היתה אחת. והדורות הבּאים, שדנו מעשים על־פּי תוצאותיהם, הוסיפו ואָמרו, כּי גם ספריהם של עזרא ונחמיה נכתּבו בּיד אחת. ואין אלה דברי אגדה בּעלמא: אלמלא נחמיה ונעריו הבּונים, “איש חרבּו אסורים על ירכו – ובונים”, – לא היה נמצא מקלט לתורתו של עזרא; ואלמלא עזרא ותלמידיו, “הלויים המבינים את העם לתורה”, היה נמחה זכרו של נחמיה בּיחד עם נפילת החומה אשר בּנה.

---

כּל מה שיש בּכלל, אַתּה מוצא גם בּפרט.

הרצל ואחד־העם הנם שתּי אותיות בּנות שם אחד. הגויל, שעליו נכתּב השם מעיקרו, נקרע בּגזרת הגלות לשנים; אַך יש יד־אָמן שתּאַחה את הקרעים: אָמן זה – תּחיה שמו. בּתּחיה השלמה ישובו גוף ורוח של האומה לידי שווי־המשקל; ועם רפואַת הכּלל ימחקו סימני המחלוקת של האישים הפּרטיים. עוד רחוק היום, אַך אָנו הולכים ומתקרבים אליו – אל היום שבּו תּחזור שכינה אל ציון־של־מטה. בּיום ההוא יאָמר בּישראל על “מדינת־היהודים” ו“על־פּרשת־דרכים”, ששניהם נכתּבו בּקולמוס אחד – והדברים יתקבּלו על דעת השומעים.

עתידים אחד־העם והרצל, שיהיו נזכּרים בּנשימה אַחת, כּעזרא ונחמיה.

ניו־יורק, חשון תר"ף.

נדפּס ב“מקלט” כרךּ ראשון, ספר ג' (כסלו תר"ף).

אָמר ריש־לקיש: בואו ונחזיק טובה לאבותינו,

שאלמלא הם לא חטאו – אָנו לא באנו לעולם.

(עבודה־זרה, ה').

דרי־מעלה אין להם רגלים, ואין להם נגיעה בּקרקע; כּנפים להם, להתרומם בּעזרתן ממעל לממשיות העכורה ולרחף בּאַויריות הצלולה. ממרומיהם סוקרים הם בּנקל את המרחק, שלפנים ושלאָחור, בּשעה שהקרוב נעלם מעיניהם; אָזניהם קשובות ללחש של העתיד־לבוא, ואינן תּופסות את קול המונו של ההוה; טובלים בּטל־השמים, אַך אין להם חלק בּמשמני־האָרץ.

דרי־מטה אין להם כּנפים, לגבּור בּהן על חוק־הכּובד, המרתּקם אל העמק; אַך רגלים להם, הצועדות על האדמה לבטח. נהיר להם הקרוב, הנמצא בחוגם ומתּחתּיהם, אַך אין להם השגה בּמרחק; מוקפים חיץ של חיי־שעה, ושירת חיי־עולם לא תחדור בּעדו; נחלתם – משמני־האָרץ, וטל־השמים כּאַין בּעיניהם עד שירד אָרצה.

וגבול הושם בּיניהם: דרי־מטה, המהלכים, בּזים לעליונים קלי־האבר, שאין להם משלות־האזרחים; ודרי־מעלה, המרחפים, נדים לתּחתּונים כּבדי־הרגלים, שאין להם מיסורי־הנודדים. אַך אותו הגבול, המפריד בּין שתּי הרשויות, הוא גם המתווך בּיניהן; ובשעות של חלוף־משמרות, בּהשאר הגבול בּלי השגחה, נפגשים עליו מעלה ומטה ונושקים זה לזה – ומהתקרבותם נולדים בּני־תערובת: יצורים בּעלי רגלים וכנפים כּאחד, שפּעמים הם מהלכים ופעמים מרחפים, עתּים אזרחים ועתּים נודדים.

לא כל ילדי־התערובת שוים בּנחלת אָבות.

יש מהם שגדול חלקם בּשל־מעלה: הללו – רחיפתם קבע, והליכתם עראי; ענינם בּעליה, אַך מזמן לזמן הם נופלים אל העמק, או יורדים לנוח בּו – על־מנת לעלות. יש מהם שעיקר נחלתם משל־מטה: הללו – הליכתם קבע, ורחיפתם עראי; עסקם בּעמק, אַך מפּקידה לפקידה הם זוכים לעלית־נשמה חטופה. ויש מהם שקולים, שנחלו משל־מעלה ומשל־מטה בּמדה שוה.

השקולים אַף הם שבים ונפרדים לסוגיהם.

יש שקולים בּעלי־קרע, שמעלה ומטה מתרוצצים בּקרבּם תּמיד. בּושים הם בּרגליהם ומצטערים על כּנפיהם. בּעליה ראשם עליהם סחרחר, ובשפל גועל־נפש תּוקפם; שם תּובעת מהם הגשמיות את תּפקידה, ופה – הרוחניות; שם הם שואפים לשאונו של ההוה המנסר, ופה – לרחשו של העתיד הצנוע. וכך הם נודדים משלחן לשלחן, נקלעים מן הרעבון־ללחם אל הגעגועים־לאור – ואינם נהנים כּדי ברכה לא מזה ולא מזה; כּי הלא על כּן גלמודים הם בּשני עולמות.

יש שקולים בּעלי־פשרה, הנותנים למעלה את של־מעלה ולמטה את של־מטה. שתּי הרשויות שוכנות בּקרבּם, זו לצד זו, ואין רשות נוגעת בּחברתּה. שמחים הם בּשני חלקיהם, ובכל מקום שמזדמנים הם פּורשים כּנפיהם בּגאוה ופושטים רגליהם בּהרחבה. בּני־בית הם, בּין כּשמסובּים אל שלחן של־מטה, בּין כּשמרחפים סביב שלחן של־מעלה. טועמים משתּי הקערות – והכּל מתוק לחכּם; ועל הכּל בּרכּת־שובע בּפיהם.

ויש שקולים בּעלי־הרכּבה, המביאים את שני ההפכים שבּתוכם לידי מזיגה ועבודה משותּפת. הם הם הכּהנים אַנשי־הבּינים, המתווכים בּין עליונים ותחתּונים, התּלמידים בּישיבה של־מעלה ומורים בּישיבה של־מטה; הלומדים את שירת־העתיד, ומתרגמים אותה ללשון־ההוה; המורידים את האצילות מספירתה, כּדי להשפּיע מזיוה על דרי־מטה.

---

הנה כּי־כן: ההתחתּנות של מעלה ומטה, אצילות ועשיה – תּחילתה בּסתר ובאיסור, וסופה בּגלוי ובהיתּר; ראשיתה – חטא, ואַחריתה – יצירה.

ניו־יורק, טבת תרפ"א.

נדפּס ב“הדואַר” שנה שניה, גליון רי"ט (כ“ה כסלו, תרפ”ג).

א.

שלש תּקופות הן בּחייה של כּל תּנועה דתית – בּין חדשה, בּיו מחודשת; בּין שהיא בּת לתנועה שקדמה לה, בּין שהיא מהדורה חדשה של התּנועה הישנה. ואלו הן: א) תּקופת הנבואָה; בּ) תּקופת מתּן־תּורה; ג) תּקופת הכּהונה.

א. הנבואָה היא עמוד־השחר של התּנועה, המתרגשת להוולד או להתחדש. אותה שעה הגיעה החברה לנקודת־משבּר:

נפלה תרדמה על הרוחני שבּה, ונעשו לוחותיה – אַבני־מעמסה, ומסורת־אָבות נהפכה לסבל־הירושה, ותורת־חיים – לעול כּבד. ובכדי להנצל מתּרדמה זו, שיש בּה אחד מששים ממיתה רוחנית, מרגיזה החברה את יצר־התּנועה שלה, ומקימה על עצמה נביא מקרבּה, שתּפקידו להפוך את הסדר נטול־החיים, ולהזיז ממקומה את התּנועה שחדלה מלהתנועע.

שליחותו של הנביא כּפולה היא: “לנתוש ולנתוץ – – – לבנות ולנטוע”. שמאלו תעקור את הנובל שבּישן, וימינו תזרע את הרענן שבּחדש. אולם גדול כּח השמאל של הנביא מכּח הימין שלו, ונקל לו לכלות קוצים מן הכּרם מלטפּח את הנטיעות. כּמו־כן שונה השגתו את העבר מהשגתו את העתיד: את הסדר שעבר זמנו הוא רואה מקרוב, בּמלוא קומתו וצורתו, בּעוד שהסדר המתרגש לבוא נגלה לו ממרחקים ומקופּל בּעוברו; את הצד השלילי שבּישן הוא פורש לפני העם כּשמלה, ואת הצד החיובי שבּחדש אינו אלא מבשר; את המצוות־הגזרות, הראויות להבּטל, הוא מבקר לפרטיהן ודקדוקיהן, ואת המצוות־התּקנות, הראויות לבוא, הוא מעמיד על כּללים גדולים – “ואָהבתּ את יי אלהיך”, “ואָהבתּ לרעך כּמוך”, או “זה ספר תּולדות אָדם”. מפרסם הוא בּעוז את הכּלל, המספּיק לצדיקים וחכמים המבינים מדעתּם; אַך אין כּחו יפה לחבּר לו את הפּירוש, שבּלעדיו חתום הכּלל בּפני שאָר בּני־אָדם, שאינם לא צדיקים ולא חכמים בּיותר. מניח הוא את היסוד, ואינו מקים עליו את הבּנין. משיג הוא את התּוך הטמיר בּעתיד, ואינו רואה את קליפּתו; מוזג את היין, וכוס אין בּידו; מוריד את נשמת התּורה, ואינו מלבּישה גוף; שואב מעולם־האצילות, ואינו משקה את עולם־העשיה.

נשמתו של הנביא אצולה מיסוד התּנועה שבּחיים; אופן־השגתו הוא – הכללה; וכלי־זיינו – מטאטא ושופר: האחד בּשביל הנפסד שבּישן, והשני לשם החדש.

בּעקבות הנביא יוצאת להקה של בּני־נביאים, המפרסמים דברו בּקהל רב. שרשי־נשמתם קרובים לשל רבּם, אַך קצרים הם מלהגיע עד מקור השפע, ועל־כּרחם שהם יונקים מכּלי־שני. על הנביא מתיחד הדבּור, ועל בּני־הנביאים אינו נגלה; הוא שומע מפּי הגבורה, והם מקבּלים מבּשר־ודם.

ב. ואחרי השופר – עט. עמוד־השחר של הנבואָה מבשר את הנץ־החמה של התּורה; הנביא כובש ומפנה דרך לפני

המחוקק.

המחוקק עינו שולטת בּעבר ובעתיד במדה שוה: המתיישן והמתחדש שניהם גלויים לפניו בּכלליהם ובפרטיהם. ליסוד תּורתו הוא מניח את הכּלל הגדול, שהשמיע הנביא הרץ לפניו – או שהשמיע הוא עצמו, אם נביא־מחוקק הוא; ועל־גבּי כלל זה הוא בונה את הפּירוש – בּנין שלם עם כּל השייך לבנין, לרבּות קשוטיו וצעצועיו. ימינו של המחוקק תּקיפה משמאלו: שולל הוא בּדיעבד את הגזרות שלעבר, אַך מלכתּחילה אינו עוסק אלא בּתקנות שלעתיד, שתּכליתן היא – מלוי הפּגום, גדור הפּרוץ, והקמת ההרוס, המחוקק רואה קליפּה ותוך מאוחדים; מוזג הוא את היין לתוך כּוס שקופה; מוריד דבּרות, ומפסל בּשבילם לוחות; שואב ממקור־האצילות, ומשקה את אַדמת־העשיה – דרך הצנורות של בּריאָה ויצירה.

נשמתו של המחוקק מורכּבת משני יסודות – מיסוד־התּנועה ויסוד־השמור, המתמזגים בּו מזיגה שקולה. שכלו מקיף את השלם, ומבחין בּאותה שעה את החלקי. ומוניטיו – עט־סופרים מצד זה, ושבט־מושלים מצד זה.

וכשם שאחרי הנביא נוהרים בּני־הנביאים, המפיצים בּשורתו בּעולם, כּך נלווים למחוקק לויים, הנעשים לו לפה, ומבינים לעם את תּורתו ומסבּירים לו את טעמיה.

ג. עד שלא שקעה שמשו של המחוקק, עולה לבנתו של הכּהן. דרכּו של זה, להיות נדחק ועולה על הבּמה בּעוד היום

גדול והמחוקק על משמרתּו. אַך לפי שלבנתו חוורת אָז, הוא משמש לפי־שעה בּתור לוי; ועם שקיעת שמשו של המחוקק, מחליף הוא את תּפקידו – ועוטר לראשו עטרה של כּהונה־גדולה.

לכהן אין אור משלו: שאול הוא אצלו מן המחוקק; ולא עוד, אלא שהוא מכניס הרבּה – ומוציא מעט, מקבּל אור־החיים – ומפיץ אור־קפּאון. אבל מפּני שפּטור הוא מן הטורח המרובּה של בּקשת דרכים וסלילתן, בּהיות הכּל מוכן לפניו על־ידי הנביא והמחוקק, – לכן אין הוצאותיו מרובּות, וגם אור שאול וכהה יספּיק לו.

ממשלתּו של הכּהן אין בּה לא אצילות, ולא בריאָה ויצירה, אלא עשיה בּלבד. ולפיכך הוא מדקדק בּפרטים, ומזניח את הכּללים; בּקי בּפירוש, ואינו מבין את המפורש; דבק בּחוקי התּורה, ורחוק מרוחה. מכּיר הוא בּקליפּה, והתּוך סמוי מעיניו; בּידו גביע־פּז, אַך הגביע ריק מבּלי יין; מחזיק הוא בּלוחות, ואפילו לאַחר שפּרחו מהם אותיותיהם.

נשמת הכּהן חצובה מיסוד־השמור בּלבד, ומשום זה הוא מגין בּקנאות נפרזה על העומד וקיים, ומתנגד בּאותה מדה להולך ומתהווה. עינו חדה לראות את החלקי, אַך אין שכלו מקיף את השלם. וכלי־השרת שלו – מַלְמֵד ועול.

תּלמידים אין לו, לכּהן; אַך כּנגד זה הוא מוקף משרתים מכּל צד: בּהיכל – אחיו הכּהנים ההדיוטים, הנכנעים לו בּגלוי ומתקנאים בּו בּסתר; בּחצר – המון נתינים, החוטבים עציו ושואבים מימיו; וברחובות – קהל מאמינים אדוקים, המגישים לו את תּרומותיהם ומקריבים לכבודו את נביאיהם.

• *

שחר־הבּשורה של הנביא בּן־שעה הוא; גם יום מתּן־תּורה של המחוקק קצר. אַך לעומת זאת אָרוך הוא ליל־ההדרכה של הכּהן, המוליך את העם בּדרך שתּקנו הנביא והמחוקק. וכל זמן שדרך זו סלולה ונקיה ממכשולים, והעם ההולכים בּה רוחם ערה, וזיק־הנבואָה שניתז לתוך ליבּם עודנו מהבהב, וטעם־התּורה שהנחילם המחוקק עומד בּהם, – רצויה היא הדרכתו של הכּהן. אַך בּמשך ימי ממשלתּו הארוכּה הולך טעם התּורה ופג, וזיק הנבואָה כּבה, ורוח העם נרדמת, והדרך משתּבּשת: קוצים מכסים פּניה – ואין עוקרם, אַבני־נגף מצטבּרות בּתוכה – ואין מסקלן; ולא עוד, אלא שהכּהן מורה־הדרך משבּח את תּרדמת העם, ומקדש את הקוצים ואַבני־המכשול. לאַט־לאַט גובר יסוד־השמור של הכּהן על יסוד־התּנועה של הקודמים לו, ועל־ידי־כך מתבּטל שווי־המשקל שבּין שני היסודות, אשר הורכּבו על־ידי המחוקק בּשעתו; האַחדות של השלם והחלקי מופרעת, והחבילה של תּוך וקליפּה מתפּרדת. נשמתה של המלה החיה פּורחת, ומשאירה אַחריה פּגרי־אותיות; המנהג, שהיה מקורו בּצורך־החיים, אובד טעמו; התּקנה נעשית גזרה, והמצוה – שלשלת; החוקים מאפילים על התּורה; הקליפּה מתרוקנת מתּוכנה; הסמל תּופס מקום העצם; הטפל משתּעבּד בּעיקר; עבודה־שבּלב משתּתּקת מפּני קול העבודה־שבּפה; המשמעת מתעללת בּנשמה, והמכונה מדכּאָה את הרוח; הטבע נעשה הרגל, ודברי יי – למצות־כּהנים מלומדה.

אולם שמור זה הנפרז של הכּהונה, סופו שיחתּור חתירה מתּחתּיו ויערער יסודותיו. כּי לסוף, כּשעולה של הכּהונה נעשה כּבד מנשוא – מתעורר כּח־התּנועה הכּבוש ומורד בּכח־השמור, בּועט בּמנוחת־המות שהושרתה עליו, ומהפּך את הסדר על פּיו. צללי־הכּהונה נסים אָז מפּני עמוד־השחר של הנבואָה, השב ובוקע; ובעקבותיה של הנבואָה שבות ובאות, כּל אחת בּשעתה, תּקופת־מתּן־תּורה חדשה ותקופת־כּהונה חדשה.

וחוזר חלילה – כּמטוטלת זו, המתנודדת פּנים ואָחור, ונשארת לעולם בּתחומיה; וכשלשלת שסופה נעוץ בּתחילתה.

## בּ.

תּקופת־הנבואָה של התּנועה היא עת החריש והזריעה; תּקופת מתּן־תּורה – עת הגדול וההתפּתּחות; ותקופת־הכּהונה – תּחילתה קציר, וסופה עמידה ודלדול. בּתקופה ראשונה הזרע גולם; בּשניה הוא לובש צורה; ובשלישית הוא הולך ונפסד. נמצא, כּי החותם הטבוע על הפּרי – משל התּקופה השניה הוא, תּקופת מתּן־תּורה.

אם בּאותה תקופה יקומו לה, לתּנועה, מחוקקים־מאַחים, שבּיחד עם מסירותם לעתיד הם נאמנים לעבר, – ישן וחדש מתמזגים על־ידיהם ומשלימים זה את זה: על־ידי הרחקת הפּסול שבּישן, הם מטהרים אותו מן הרקוב ומפסיד; על־ידי שמירת הראוי שבּו, הם מצילים אותו מאבּוד־עצמיות ומטשטוש־צורה; ועל־ידי ההרכּבה עם המועיל שבּחדש, הם מגבּירים את חיוניותו. כּדרך הרכּבה כשרה, אין הרכּבתם “משדדת מערכות”: אינה מבטלת את עצמותה של התּורה הקיימת, אַף לא פוגמת בּה; אַדרבּה – היא מחזקת את הבּנוי ומחסנת את הנטוע, למען יוכלו לעמוד בּתּנאים החדשים, שהתהוו בּעקב שנוי־הזמנים. אין מחוקקים אלה גורעים אלא את העלול להזיק, ואין הם מוסיפים אלא את המוכשר להועיל. והיוצא מזה הוא, כּי משנה־תורה שלהם נעשה סם־חיים לברית אָבות.

יש שיטעו לחשוב את המחוקקים־המאַחים כּמנתּקי שלשלת־הקבּלה; אַך בּאמת הם הם ממשיכיה, המוסיפים לה טבּעות נאות וטובות, להגדילה ולהאדירה. נראים הם כּסרים מן הדרך, ואינם אלא בעלי־תשובה; ולא זאת בּלבד, אלא שבּעלי־תשובה אלה אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בּמחיצתם, מפּני שבּעצם הדבר לא חטאו. ומשום־מה הם שבים? – כּדי להשיב את הרבּים מעוון. סרים הם מדרכי האָבות האַחרונים, שקלקלו, ושבים ומשיבים לדרכי האַבות הראשונים, המתקנים: לדרכים כּשהיו בעודם דרכי־חיים, לרוח התּורה כּשהיתה בּזמן נתינתה, למקור המים החיים כּשהיה בּטרם סתּמוהו כּהנים, לימי הארוסין וימי שיר־השירים של העם ותורתו, לתקופת היצירה והחידוש של נעורי־החברה. והם הם המחזירים את התּורה לאיתנה, אַף כּי לא לישנה.

אַך יש, שבּמקום מחוקקים־מאַחים קמים לה, לתּנועה, מחוקקים־מנתּקים; והם אנשים שליחי־העתיד, שמאיזו סבּה שהיא נתרופף כּח זכרונם הלאומי, ונתּקו בנפשם נימי־העבר. בּלי יסורי־פרידה הם נותנים גט־פּטורין למסורת־אָבות, ובמקומה וכנגדה הם מעמידים עתיד אסופי, אשר לא יכּיר את עברו־מחוללו. העם, שעברו חי בלבּו, דוחה בּשתּי ידים את בּרית־העתיד של אלה – קצת מפּני חידושה, אַך בּעיקר משום שתּלושה היא. והתנגדות זו של העם מעוררת בּלב בּעלי־החדש שנאָה לישן, שבּלאו־הכי אינו חביב עליהם.

שנאָתם לישן מקלקלת את השורה, שיוציאו עליו משפּטים מעוקלים. רואים הם, שתּחת ממשלת הכּהונה נהפכה התּורה החיה לחוקה חנוטה, – והם תּולים את הקלקלה בּתורה כּשהיא לעצמה; נתקלים הם בּמנהגים שעבר זמנם ופג טעמם, – ופוסלים את המנהג בּכלל, אפילו מנהג־בּשעתו, שטעמו בּו; נגפים הם בּאַבני־מכשול, שנערמו על הדרכים המתוקנות לשעבר, – ומגנים כּל סלילת־דרך וכל הליכה בּנתיבה; נפגעים הם בּקוצים, שעלו בכרם מחוסר טפּול והשגחה, – ומרימים גרזן על כּל הצומח בּכּרם – קוצים וגפנים יחד. ולא תתקרר דעתּם, עד שיגיעו לכלל דעה, כּי התּורה היא מקור הרע וסבּתו; כּי אַזהרותיה מעוררות את התּאוות, ומצוותיה מביאות לידי עברה. והיוצא להם מזה הוא, שאין לתורה תּקנה אלא בּבטולה, ואין לעולם גאולה אלא בּגאולה מן התּורה.

יתר על־כּן, בּהיותם שכּורי־מלחמה מאמינים הם, כּי ימי הישן ספורים, ומכריזים בּתרועת־נצחון על בּיאַת ה“קץ”. בּטלה ברית־אָבות ופנתה מקומה לברית־בּנים. והבּנים אינם צאצאיהם של האַָבות ויורשיהם בּדרך־הטבע, כּי אם בּנים כּחשים, הקמים בּאבותיהם לגזול מהם את הנחלה בּזרוע; ובריתם אינה תקונה או חידושה של בּרית־האָבות, אלא הפּוכה ושלילתה.

ומתּוך שנאַת־חנם ואמונת־שוא אלה, הם קוראים מלחמת־כּליה על הישן כּולו, כּפּסול כּראוי שבּו; ולא עוד, אלא שמקצצים בּנטיעות יותר מבּקוצים. כּי בטעותם לדמות, שהרע מונח בּעצם טבעו של הישן, ו“כי מבּלעדי התּורה החטא מת הוא”, וכי בטול־התּורה הוא המתת־החטא, – הם מכוונים חציהם דוקא כּנגד העיקרי והחיוני שבּתּורה, בּעוד שמניחים מן המקרי והדומם שבּה. הנה כי כן, הם פּותחים בּטענות כּנגד קליפּת התּורה, ומסיימים בּמלחמה כּנגד תּוכה.

ובתחילה יפה כח הבּנים, המרעישים חומותיה של בּרית־האָבות: ראשית, מפּני שבּכלל נקל להרוס מלבנות; שנית, לפי שעליזי־הריסה הם ואינם חסים על הבּנין; ושלישית, שהרי סוף־כּל־סוף מרובּות הן הפּרצות שבּישן, ולא קשה לאויב – בּיחוד לאויב פּנימי, היודע לכוון את המקום ואת השעה – לחדור בּעדן. אולם לאַחר שעלתה להם שלילתם, להסיר לב בּנים מעל אבותם; כּשמגיעה שעת־בּנין, והם נדרשים להראות את סגולותיה החיוביות של בּריתם החדשה, – אָז תּתגלה מבוכתם.

כּי אותם “הכּללים הגדולים”, שבּשעת־מלחמה שמשו להם סוללה ודיק, אינם מספּיקים בּשעה כתקונה, שעה שדרוש להם משכּן. כּללים אלה טעונים עכשיו פּירוש מפורט, שעל־פּיו ימצאו בני העם את דרכּם בּחיי יום־יום; ובאם לאו – הם תּועים איש לעברו, וכל אחד “מפרש” את הכּלל הגדול – פּירוש מעשי – על־פּי דרכּו ונטית־רוחו. ולא יהיו ימים מועטים, עד שיפקחו מורי־החדש את עיניהם, ויכּירו כּי על־ידי בטול־התּורה לא המיתו את החטא, אלא אַדרבּה: בּלמדם את צאן־מרעיתם לפרוק עול ולא לכבּוש יצר, הוסיפו כח חדש להפקרות הישנה, שמעכשיו תּצא להתהולל בּמסוה־חסידות על פּניה.

ובעל־כּרחם מתחילים אָז המנהיגים להודות, כּי לחיים יש צורך בּחוקי־חיים; ובעל־כּרחם הם משנים ממטבּע שלהם, ושבים לממשלת המצוות. ראשונה הם קוראים “סור מרע” – ומתקנים מצוות לא־תעשה, כּנגד ההפקרות שנתרבּתה על־ידי שלילתם; ואַחר־כּך, בּראותם שה“לאו” בּלבד אינו מספּיק למלא את החסרון, הם יורדים לסופו של פּסוק – “ועשה טוב”, – ומתקנים מצוות־עשה, שלפיהן ידע האָדם הבּינוני מה חובתו ויעשנה. וכך הם שבים, אחרי תעיות ותהיות, להשתּמש בּאותם אמצעים של התּורה, אשר תּמול פּסלוה בּגללם. אבל רק אמצעיה כּשרים בּעיניהם, בּתור רע הכרחי; בּעוד שהתּורה בּעיקרה אסורה עליהם כּמלפני־כן ושנואָה עליהם יותר מכּן: כּי גדולה התמרמרותם על תּורה זו, המשפּיעה עליהם לאָנסם גם אַחרי פרשם ממנה.

לתקן את החוק, כּמעשה המחוקקים־המאַחים, אינם מספּיקים. כּי המחוקק־המאַחה, שלא בא לגרוע מן הקיים וראוי־להתקיים, והוא פּטור מהוצאַת כּח לבטלה, – בּן־חורין הוא להשתּמש בּכחותיו לבנין – היינו תּחית הישן והבראָתו; ואילו המחוקק־המנתּק מקדים ומוציא מיטב־כּחותיו בּשלילת הקיים, ועד שהוא מגיע לבנין כּבר תּש כּחו ונתדלדל, ואין לו שיור כּדי הדרוש לעבודת התּקון. המחוקקים־המאַחים שבים ומיסדים את התּורה; ולעומתם המנתּקים שבים ומחבּרים שלחן־ערוך, שבּעצם אינו אלא העתּקה של השלחן־ערוך הישן, המאוחר לתּורה. ולא עוד, אלא שהמהדורה החדשה נופלת בּערכּה מן הישנה, לפי שההגהות והתּקונים מעטים בּה, ותחתּיהם רבּו בה הטשטושים ושגיאות־הדפוס החדשות.

מחוקקים אלה, יותר משהם מחוקקים הנם נביאים־כּהנים, הבּורחים מן החוק – אל החוק. וכך אַתּה מוצא בּתנועה מסוג זה, שתּקופת מתּן־תּורה שלה אין גבולותיה מסוימים: ראשה נעוץ בּתקופת־התּסיסה של הנבואָה, הקודמת לה, וסופה נבלע בּתקופת־ההרגל של הכּהונה, הבּאָה אַחריה. נבואָה וכהונה מנשקות זו לזו, ובינה לבינה מתמעטת דמותה של התּורה.

אין צורך לבקש בּמרחקים דוגמה לתנועה מנתקת, כּזו המתוארת, והעובר עליה. הנצרות מיסודו של שאול התּרסי תּוכיח, זה שהסיתה את הנבואָה בּתּורה וכנגד זה שדכה אותה אל הכּהונה. בּראשונה הוכיחה בּרוח הנבואָה: “כּי לא שומעי התּורה צדיקים לפני אלהים, כּי אם שומרי התּורה – הם יצדקו”. בּאמצע נלחמה בּרוח השלילה: “כּי לא ידעתּי את החטא, בּלתּי אם על־ידי התּורה”; “יען כּי התּורה מביאָה חמה”, ו“באין תּורה אין עברה”. ולסוף קבעה הלכות בּרוח הכּהונה – כהלכת גלוי־הראש בּשעת תּפלה, שהוא שבח לגבר וגנאי לאשה; אלא שכּדי לצאת ידי חובת מחשבה, תּבּלה את הלכותיה בּפלפּולים תּיאולוגיים רחוקים ודחוקים.

ג.

מימות קדם היתה ניכּרת בּיהדות שאיפה, לאַחד נבואָה ותורה; ולא לחנם חשבה את מחוקקה לאבי־נביאיה: סמל הוא לה לברית־השלום, הכּרותה בּין הנבואָה והתּורה לדורי־דורות. בּפי מחוקקה הראשון היא שמה דברי־עדות על אמתּות הנבואָה: “נביא אָקים להם מקרב אחיהם, כּמוך, ונתתּי דברי בּפיו”; ולאַחרון־נביאיה היא מיחסה דברי־אַזהרה על קדושת התּורה: “זכרו תּורת משה עבדי”. ספרי־תורה וקבצי־נבואָה כּרוכים בּכרך אחד של כּתבי־קודש; ופסוקי־תוכחה משולבים בּפרקי־חוקים, והם ממלאים ומשלימים אלה את אלה. היו דורות ויחידים שדקדקו יותר בּמצוות התּורה, וכנגדם היו אחרים שהתלהבו ביותר מחזונות הנביאים; אַך כּאלה כּן אלה החזיקו בּשני הקצוות כּאחד: הנוטים אחרי הנביאים לא התכחשו מעולם לתּורה, והקוראים בתּורה “שנים מקרא ואחר תּרגום” היו מפטירים בּנביא.

וכל תּנועה דתית בּישראל שלא היתה יצאנית על־פּי שאיפותיה, ושבּעליה לא נתכּוונו להרוס את הגדר ולהניח את השדה הפקר, – לא יצאָה מכּלל זה, של השראַת שלום בּין הנבואָה והתּורה. היו אָמנם מקרים, שראשי תנועה צעירה השתּמשו בּמבטאים חריפים כּנגד התּורה – כּקבּלה והחסידות בּשעתן. אולם אלה היו פרי “דם־הנעורים” הרותח: ילדות היתה בּהן בּאותה שעה, וסגלו להן בּטויים אחדים משל הנצרות; אַך כּשנתישבה עליהן דעתּן, הכּירו בטעותן – ושבו בּ“תשובת המשקל”.

אָכן בּימינו אלה עדים אָנו לתנועה דתית בּמחננו, שכּבר עברו עליה כּמאָה שנה – ועדיין אי־אפשר לעמוד על אָפיה ולהכּיר את כּוון דרכּה: אם מטרתה היא לנפּול אל האויב, או להתבּצר מפּניו בּחומה חדשה. ותנועה זו היא תּנועת הריפורמה, שהיא ספק התבּוללות ספק תּקון־בּדת.

תּקופת־הנבואָה שלה כּבר עברה: היא סקלה מה שסקלה ועקרה מה שעקרה; ועכשיו הגיעה לתקופת מתּן־תּורה, שבּה עליה להראות את כּחה בּבנין ונטיעה. והנה היא נצבת, בּימי־נסיון אלה, על פּרשת־דרכים ותוהה: רועיה וחלוציה נפוצים בּשלשה שבילים שונים, ושאָר בּני המחנה נבוכים, מחוסר יכולת להבחין בּין שביל לשביל ובין רועה לרועה.

בּשביל התּיכון עומדים המשמרים שבּריפורמים; אלה שקיימו וקבּלו עליהם את התּקונים שתּקנו ראשונים, לפני שנים־שלשה דורות – ובהם הם מחזיקים, ומהם אינם זזים, ואינם פּותחים שער לשום תּקון חדש משנה־ערכים, ואינם מתּירים גם את הבּקורת של התּקונים שנתיישנו. קבועים הם בּמקומם, ושמחים בּחלקם הדל. אבותיהם נתּחו נתּוח עמוק בנשמת האומה, ועקרו משם את הלשון הלאומית ואת תּקות־התּחיה; והללו, בּני־בניהם, חונטים עכשיו את הגוף המנותּח, בּהאמינם כּי על־ידי־כך יתקיים החנוט לעולמי־עד. – אם תּשאר הריפורמה בּמצב זה, של המסתּפּקים בּמועט, אין סכּנה שמא תצא מן הכּלל; אבל יש לשער, שתּהפך בּקרב הימים לשכבה חדשה של אורתּודוכּסיה – שכבה מצומצמת ומאובּנת כּראשונה, אַך עניה ודלה בּתוכן ובמעש.

בּשביל השמאלי מתרוצצים צעירים מלאי־חיים, המבקשים את המות – המות הלאומי. שאיפתם – בּריחה, מגמתם – טמיעה, ופסוקם – “מחני נא”. מבקשים הם למחוק כּל סימן וזכר למקורם – לרבּות השם יהודים. את מערומי־נפשם הם אומרים לכסות בטלאי־טלאים של נצרות, שהסכּימו – בּינם לבין עצמם – לקבּלה על־תּנאי, כּדויד פרידלנדר בּשעתו: על־מנת שיתּנו להם בּעלי־בריתם החדשים “אַבטונומיה” דתית, להיות מאמינים וכופרים כּאחד. בּין אלה הרועים ישנם הדורשים בּפירוש, כּי מצוה לקרב את ה“קץ”; יש אחרים המדבּרים רק בּרמזים; ויש מהם ההולכים ומוליכים אל התּהום בּלי הכּרה ברורה, אַך מזלם חוזה את מחוז־חפצם. והצד־השוה שבּהם הוא – יצר־הרע של עבודה־זרה. – אם תּטה הריפורמה אחרי מדריכיה אלה, שואפי־החדלון, סופה להקרע לגמרי מעל גוף האומה ורוחה, ולצאת מן הכּלל. וכפי שמחוץ למחנה ישראל אין לעולם צורך בּריפורמה זו ובחידושיה שאינם חדשים, ולהתקיים בּפני־עצמה לא תוכל, מאין לה שום מקורות־יניקה, ־ סופה שתבּלע בּנצרות, אחותה הבּכירה והמוצלחת ממנה, ולא יודע כּי באָה אל קרבּה – מאַחר שאין לה משלה ולא כלום.

ובשביל הימני מהלכים יחידי הסגולה שבּהם – צעירים אַף הם – המרגישים בּריקניות־הנפש, שהשאירה אַחריה נבואָה ללא־תורה, ומבקשים לה תּרופה; אבל יודעים הם, כּי בּאבנים לא ימלא חלל־לב. מחזרים הם אחרי היין המשומר, אַך לקדש על יין שהחמיץ לא יאבו. אין בּיכלתּם, ולא ברצונם, לשוב אל אמירת “בּמה מדליקין” שהוציאו מסדור־התּפלה; אבל מתחבּטים הם בּשאלת “בּמה מדליקין” שבּספר־החיים: בּמה ואיך מדליקים את הלבבות, שכּבה או עומם בּהם הניצוץ היהודי? תּשובה מספּיקה לשאלה זו הקשה עוד טרם מצאו; אולם עמלים הם בּה בּאמונה, והבּא לטהר – מסייעים לו. – אם תבּחר הריפורמה בּדרך זו, האבלה לפי שעה: אם תּפשפּש בּמעשיה ותראה את נגעי־עצמה; אם תּתפּוס בּמרובּה הלאומי, ותפתּח שער לרעיון־התּחיה, העומד אַחר כּתלה; ואם תּעסוק לשמו בּטפּוח הרגש הדתי, ההולך ומתנוון בּעמנו תּוך כּלל חיי־הרוח שלנו; – אם כּל אלה תּעשה, עתידה הריפורמה להעשות כּח מרכּיב ומחיה בּישראל־סבא המתנער מעפרו – כּח מחדש מבּפנים ומשמר כּלפּי חוץ.

דייטון, טבת תרפ"ב.

נדפּס ב“התקופה” ספר כ"א (תשרי־כסלו, תרפ"ד).

• שלומית אפל
• נורית רכס
• צחה וקנין-כרמל
• יוסי דרורי