בּצנעה, כּזו הטבועה על כּל חייו, עבר עלינו חג־יובלו. יוסף קלוזנר כּתב מאמר; מערכת “הזמן” הואילה להדפּיסו, שלא בלי הערה עולבת מצדה; מעריצים ומכבּדים אחדים התאַספו מקרוב ודנו בּשאלת־היום המדכּאה; אחרים הריצו אליו מרחוק את בּרכתם החטופה; והסיום – תּודתו החרישית “מקרב לבּו”.

הניחא לו – יאה הצנעה; אבל אָנו, המחצצרים והמתופפים, מפּני־מה החזקנו הפּעם בּמדה זו, שלא כדרכּנו? האפשר להניח את הדעת בּזה, שספינתנו נטרפת עתּה בּים? – והלא אבותינו בּני דור־החורבּן העמידו מקרבּם את אלעזר בּן־חנניה ויוחנן מגוש־חלב מצד אחד, ואת רבּן יוחנן בּן־זכאי ורבּי צדוק מצד שני; ואָנו אין לנו לא “מסדה” ולא “יבנה”.

תּאמר, שאין להצטער על הדבר, מאַחר שהוא עצמו מתנגד ל“יובלות”? – יתּכן; אבל הוא, שהורשה להסתּכּל בּלב האבל שהעולם חוגג את יובלו, – הן ירשה לאחרים להציץ אל הנעשה בּלבּו של מי שנשכּח בּשעת יובלו…

אולם אַניח מן היובל ואפנה אל בּעליו.

* * *

משפּחה קטנה יש בּין משפּחות־האָדם, שהצניעות חותמה, ובחותם זה טבוע סגנון־חייהם של בּניה. הצנוע, אם שעור־קומה ושאָר־רוח לו, עולם בּפני־עצמו הוא: שואב הוא מבּארו, ומשקה את אַדמתו שלו; הוא הזורע, והוא גם הקוצר; חמתו מעולפה נרתּיק על־גבּי נרתּיק, ואורה זרוע אך כּלפּי־פנים; מחביון־נפשו הוא טווה את חוט־החלומות ואורג את מסכת־החזיונות, ובסתר־חייו הוא פותרם ומגשמם; עולמו נברא על־ידיו ובשבילו, כּולו שלו ואין לזרים חלק בּו. יש, אָמנם, ש“דבר ה' כאש עצור בעצמותיו”; אבל עצור הוא – ואינו מתפּרץ החוצה.

האם מגדולי־הרוח הוא הצנוע? –

אם נחשוב לגדולים רק את אלה, שנשמה־יתירה יורדת אליהם בּערבי־שבּתות וערבי־ימים־טובים, ומתאָרחת אתּם מעת־לעת, – אין הצנוע בּיניהם; אַך אם סימן־גדולה הוא לאָדם, שניצוץ מנשמה־יתירה מהבהב בּלבּו כּל ימות־החול – זוהי גדולתו של הצנוע.

האם בּמדרגת פּילוסוף הוא? –

אין הוא פּילוסוף להלכה, המחבּר שיטה פילוסופית־הגיונית שיעיינו בה אחרים; אבל בּמעשה פּילוסוף הוא, מפּני ששולטת בּו שיטה פילוסופית חיה, המתגשמת בּכל הוויתו.

האם בּכלל אָמן הוא?–

אם אין אָמן אלא מי שצופה בּחיים בּאַספּקלריה מיוחדת ומצייר אותם בּאופן מיוחד, – אין חלקו של זה עם האמנים; אבל אם נסכּים כּי דרושה אמנות ממדרגה גבוהה בּשביל לחיות את החיים בּדרך מיוחדת ולצור בּם צורה, – אין כּמוהו לאמנות.

יוצר הוא, אַף־על־פּי שאין יצירותיו מתגשמות לא בקולות ולא במלים ולא בצבעים: חייו הם יצירתו. ובהיות שאי־אפשר להם, לחיים כּאלה, שיעברו ויבּטלו מן העולם מבּלי השפּיע על הסביבה, נמצא שצנוע זה מנחיל את העולם אופן־חיים חדש, או מחודש; והעולם מקבּל את המתּנה ונהנה מבּרכתה, אלא שאינו מכּיר את נותנה.

ומכּיון שמעשי יום־יום הם עיקר חיינו, ויחסו של האָדם אל המעשים הללו הוא גלוי־רוחו התּמידי והקבוע, – היינו יכולים להכּיר את גדלותו של הצנוע מתּוך זרם חייו, כּלומר מתּוך כּל מעשיו ודבריו, כּקטנים כּגדולים. היינו יכולים – אילו היינו מוכשרים להתבּונן בּהם לעמקם כּלרחבּם, ולתפּוס את קמטי הנפש בּמישוריה. אולם רוב בּני־אָדם אינם מסוגלים להרגיש בּגלי החיים, אלא בנחשוליהם בּלבד; ועל כּן הם רואים בּו, בּצנוע, זרות מתמידה ולא יותר. לגבּי הרחוקים ממנו הוא נחשב על סוג ה“דומם”; והקרובים אליו יכּירו את הוד נפשו, את ענותנותו, ולא את גדולתו. ובימי־שלום זורחת שמשו בּענוה ושוקעת בּענוה, והשקיעה משאירה בּלבּות מקורביו צער עדין וגעגועים רכּים לאיש הטוב, הנעים, החבר בּשעת־צרה, האציל, המוזר או גם הנפלא – אַך לא הגדול.

אַך יש שהצנוע נגרף ונשא בנחשול־החיים בּעל כּרחו, ובשעת־דחקו יתּיר את כּחותיו הטמירים ויקראם לעזרתו; – אָז יופיע לעיני הסובבים אותו בּגדלו. בּגדלו – ולא בּכל גדלו: כּי אַך צורך־השעה הוציאהו מאהלו לרשות־הרבּים; ובהמלא הצורך, או בבטלו, ישבו הצנוע לסתרו. בּיום קרב יוצא יהודה המכּבּי בּראש מחנהו ונלחם כּכפיר־אריות; ואַחר נצחון הנהו הראשון לענווים ורכּי־המזג.

ומשום שאין כּחו של הצנוע יוצא אל הפּועל אלא בּשעת־תגרה, טועים בּו הרואים וחושבים אותו לאיש־מלחמה ואוהב־מדון; בּעוד שבּאמת חותמו שלום, ורק למרות רצונו וכנגד טבעו, בּראותו שהקדוש לו עומד בּסכּנה ואין מציל, – עומד הוא בּפּרץ.

וככל אשר ירבּו בסביבתו המקרים הרעים, המעוררים את כּחו לעבודה, כּן ירבּו ניצוצות מנשמתו להגלות לעיני אלה המקבּלים את רשמיהם מכּלי־שני, מהד המעשים; אולם להבתּו בּמלואָה נגלית רק לעין החודרת, היודעת את הדרך הישרה אל הלב.

––––––––––

אחד מבּני־משפּחה זאת, אם כּי לא מהקיצוניים שבּה, הוא אחד־העם.

בּן שלשים ושלש שנים אחד־העם בצּאתו אל הקהל. ועד אָז? – מהימים שקדמו לכן נשאַר זכר: “הכּתבים הבּלים”, שהיו מונחים, כּפי עדותו, שנים אחדות בּאַמתּחתּו. ולמה יצאו? – ללמדך, שכּל אותן השנים לא נם בּו כּח־היצירה; אלא שהיוצר היה דן את יצוריו – אַחת היא אם קבּלו צורה בכתב או רק בּמחשבה – לגניזה, וגם בּגבור המים לא “נפוצו מעינותיו חוצה”.

אַך הנה הוא רואה את התּנועה היקרה לו מכּל, שהיא נוטה לדרך מסוכּנת לה, וראשי התּנועה הם־הם מטיה, והעם נמשך אחריהם בּטח, והצופים קוראים “שלום, שלום!”… אָז יצא מגדרו וישמיע לאחרים אותה הקריאָה שהיה משנן עד כּה אַך לנפשו: “לא זה הדרך!” – ומאָז הוא יוצא אל המערכה בּכל פּעם שיריח מלחמה, בּכל שעה של לקוי האמת והצדק, ושב “מיד כּשעשה חובתו”.

ומכּיון שנבקעו מעיינות השפע, עד שהוא שופע מאליו, חפץ בּעל־השפע “להתכּנס בּתוך נפשו ולקבּץ מעט רכושו הרוחני למקום אחד”. אַך הסכּנה עוד לא עברה; אַדרבּה, מה שנראה לו תּחילה כּמקרה עובר, נעשה לחזיון מתמיד. ולפיכך הוא צועד עוד צעד לפנים: הולך ובונה לו בּמה, אשר ממנה יהיה צופה את כּל המעשים ויזהיר את העם תּדיר. אל בּמתו זאת הוא אוסף חיל מזער; ותביעותיו, שהוא תובע מאַנשי־צבאו, לא רבּות הן: אַך “יגיעה ושקידה, בּמעט טעם, הכנה ודעת”, בּמדה “שלא יאכילו את קוראיהם בּוסר” – וגם אלה אינם נמצאים לו, והנמצאים אינם כּחפצו. בּהיותו “בּטוח בּאמתּו”, שסופה לנצח, הוא מרחיק עוד ללכת בּעבודתו – “לחנך פּועלים טובים”. ובעודנו מתכּונן לעבודה־לדורות שלו – והנה יצאוהו גם אלה המעטים שבּתקונם רצה. אָז בּא הספק אל לבּו: “שמא איננו עוד פּרנס לפי הדור”; ומפּני ש“אין דרכּו לקרוא למקל, ‘סוס’ ולרכּוב עליו בּקול ענות גבורה”, “יצא בחשאי, הניח מידו את דגלו והתיצב מרחוק לדעת מה יעשה לו”.

ורק נחמה מרה אַחת נשארה לו: “והוא את נפשו הציל”.

––––––––––

כּמובן, אין הצניעות כּל ישותו של הצנוע; והצניעות עצמה, צביונה תּלוי הרבּה בּשאָר תּכונות נושאָה, שהיא מזוגה ומהולה בהן. בּעוד שהגאון מוילנה, הצנוע הקיצוני, השאיר אחריו רק מה שניתּז מנשמתו בּמקרה, – בּא אחד־העם, הצנוע הממוזג, מתּוך עבודה ארעית ו“שלא לשמה”, לידי עבודת־קבע ולשמה. מכּיון שיצא אל אחיו וראָה בסבלותם, שוב אין בּיכלתּו לשוב אל המדבּר ולהתבּודד בּו, למרות נטיתו לכך ולמרות דעתּו היטב את רוח־אחיו הקצרה; ובה בשעה שהוא עומד ומזהיר “לא זה הדרך!” – הוא רואה ומראה גם איזוהי הדרך, הדרך “לתחית הלבבות”, וקם ומיסד את “בּני משה”. וכן הוא הולך וממשיך את עבודתו, עד שמקומו מכּירו – והוא נעשה פּרנס־הדור, או פּרנס לדור.

––––––––––

פּרנס הוא – בּזה לית מאן דפליג; אולם טיב הפּרנסות שלו לא הוברר עדיין כּראוי.

כּי בין הסוגים השונים של פּרנסים, העומדים להם להמונים, ישנם בּבחינת שרי־צבא וישנם בּבחינת גבּורים.

המצבּיא, כּחו רב לו להביא את האחרים לידי־תנועה; בּעוד שהוא עצמו עומד ומפקד: “והיה כאשר ירים משה את ידו וגבר ישראל” – בּהשפּעה בּלבד. המחנה חומר הוא לכח־יצירתו, ובה בשעה הנו גם קרקע־יניקתו; צר הוא למחנה צורה, ומתּוך כּך הוא עצמו צורתו מסתּמנת; בּלעדיו אין המחנה אלא קבּוץ עוור, ובלי מחנה נשארת אישיותו בּבחינת גולם. מצבּיא הוא כּל זמן שיש לו צבא הנשמע לו; אַך בּרגע שזה מורד בּו או עוזבו, הוא יורד מגדולתו. אם מחוקק הוא מצבּיא זה, הוא שובר אָז את לוחותיו אַרצה, כּדבר אין־חפץ בּו; ואם חביבים עליו לוחותיו יותר מעדתו, הוא חוזר עמהם על עדות אחרות. “ואעשה אותך לגוי גדול” – דבר זה אינו עולה על דעתּו, או שעולה ואינו מתקבּל שם.

דוגמה לשר־צבא אצלנו – הרצל. הוא אָסף מחנה אל דגלו, ועיניו היו צופיות עליו ונשואות אליו; בּו שם מבטחו, ובבטחונו זה עמד בּראשו; שרר בּו – ונשתּעבּד לו, הטהו לחפצו – אַף נטה לרוחו. עד שבּאָה עת המשבּר – ונשבּר לבּו.

והגבּור – כּל כּחו בּו גופו הוא. הוא הקופץ תּחילה לתוך הים, מבּלי שקול את הדבר, אם יצאו אחרים בּעקבותיו או לא. אין הוא עושה במחנה כּיוצר בּחומר, אלא הולך לפניו ונעשה לכל יחיד ויחיד ממנו – בּיחוד לקרובים אליו בּמעלה ובמקום – למופת, למרכּז ה“חקוי של התחרות”. וכשם שאינו שולט בּמחנה, כּך אינו תלוי בו; כּי הן לא בעזרתו בּטח ולא עליו נשען בּצאתו למלחמה. על כּח עצמו סמך; ולפיכך, אם יעלה או ירד – ינחל נצחון או מפּלה, אַך לא ידע יאוש.

ובבחינת גבּור הוא אחד־העם. את דגלו הוא נושא בּיחידות, מבּלי נטות מן הדרך שהתווה לו מראש; מבּיט לפנים, למרות ההכּרה הבּרורה בּמה שלאָחור; ואינו מתיאש מן הנחמה גם בּשעה שהתּומכים־בּמקצת נהפּכים למרפּים ומפריעים.

––––––––––

מצבּיא וגבּור – הראשון שליט, והשני מחנך.

בּעת האָסף המחנה, בּשעת תּגבּורת הרוח החברתי, בּזמן שכּל היחידים נוהרים אל הצבּור ומוותּרים על עצמיותם, – נזקקים הם למצבּיא. רבבות העינים אשר להמון אינן מסוגלות לשמור את עקבות צעדיו של הגבּור, כּי הן גם את דרכּו אינן רואות נכונה.

אולם בּבוא “ראשית הנפילה” – בּשעה שאַנשי־החיל נסים מן המערכה, ומהם עוברים אל מחנות הצרים, והטובים שבּנושאי־הדגל משמיטים אותו מידיהם בּתוקף־היאוש ויושבים לארץ ומקוננים, והמפקדים נבוכים ונושאים עיניהם אל ההרים, – בּשעה כזאת אַך לגבּור עיני השרידים צופיות; גבּור אשר יעמוד בּפני כל הסערות בּקומה זקופה, ויסול להם מסילה ביבּשה או יבקע לפניהם את הים.

ומי לנו גבּור כּ“אוצר היהדות” הזה, כּאחד־העם?

אַך, אַל “ילך עמנו בּקרב”; לפנינו יעבור!…

לונדון, שלהי תשרי, תרס"ז.

נדפּס ב“המעורר” שנה א' חוברת י“א, תשרי תרס”ז.

(אזכרה לנשמת ר' שלמה רובין).

הכּל תּלוי בּמזל: בּעונה אַחת נפטרו שנים מזקני הדור – מ.ל. לילינבּלום וש. רובּין. על האבדה הראשונה כּתבו ודבּרו בּכל מקום, ורבּים היו אשר נדבו גם דמעות והצעות וכיוצא בהן; ואת האבדה השניה לא זכרו ולא הזכּירו אלא העתּונאים, המצווים על כּך – ובקיצור נמרץ, שאינו מתאים כּלל לאהבת־האריכות שבּחיינו ובספרותנו. אם היתה רשות שתיקה לאַנשי־המפלגה, שמטבעם לבדוק קודם־כּל ואחרי־כל בּציציותיהם של בּני־אָדם; בּמה יצדקו בני־החורין שבּנו, המטעימים בּכל הזדמנות שבּאָה לידם את שנאַת־השוחד שלהם? – פּה בּלונדון, למשל, נערכה אספה רבּה לכבודו של המנוח לילינבּלום, ובה דרש אחד־העם ועמו עוד אנשים שאינם נשבּעים ל“דגלים” לשם “דגול”. אחדים מהם, שעמדו על דעתּם עוד בּדור ההשכּלה, קבּלו מרובּין השפּעה בּשעה שחזרו אחריה והיו צריכים לה; וידוע ידעו עתּה, כּי הוא לא יזכּה לאספת־אַזכּרה מיוחדת, – ואַף־על־פּי־כן לא עלה על לב אחד מהם להזכּיר נשמתו ולגמול לו, לכל־הפּחות, מקצת משכר־ההתפּקרות שהם חייבים לו… והעובדה הזאת לא יצאָה אלא ללמד על הכּלל כּולו.

אָכן, ראויה שתיקה כזו, שלא יעברו עליה בּשתיקה.

––––––––––

ה“שותקים” יאמרו, כּי אין מדרכּה של החברה להציב מצבות, אלא לאלה שהנאו אותה בּחדשות; בּעוד שהמנוח לא היה מקורי ולא חדש כּלום.

שאַל אותם ויגידו לך: מי הם המקוריים והמחדשים שבּתוכנו? – בּעצם הדבר הרי אין אצלנו מקום לכשרון מקורי־בּהחלט: לו חסר קרקע ליניקה, ולנו – קנה־מדה להערכתו. קשים לו, לכשרון המקורי, תּנאי הלידה, הגידול והפּריה בּקרקענו; ואילו התגבּר על־פּי נס על כּל המכשולים והתפּתּח, לא היינו מכּירים בּערכּו. כּי הואיל ו“זכינו” שיהיו חיינו ומדותינו נעשים ונקבּעים על־ידי אחרים, – על־כּרחנו שנתפּרנס, בּרוח כּמו בּחומר, משיוריהן של אומות־העולם, וכל חדש יצטרך להסכּמתן; ואם תּשמע בּמחננו דעה חדשה, שלא באָה עליה עדיין הסכּמה מן החוץ, לאו דעה היא בּעינינו.

מחדשים גמורים – לא בקרבּנו ולא לנו הם. אלא מי הם מטפּחי־רוחנו בּדורות האַחרונים? – מעתּיקים, המביאים נטיעות מכּרמי־אחרים אל כּרמנו־שלנו. מעתּיקי־נטיעות היו גבּורי־ההשכּלה; מעתּיקי־נטיעות היו והנם חלוצי הלאומיות והציוניות; מעתּיקי־נטיעות הם כּמעט כּל סופרינו ומורי־דרכּנו. המועטים היוצאים מן הכּלל, גם הם אינם עומדים בּמחיצתם של מחדשים גמורים, אלא שעולים על שאָר חבריהם בּזה, שהם עושים בּנטיעות הזרות שנויים בּהתאָמה לתנאי הקרקע החדש. אולם, כּשיבוא יום־דין ובעולם־הדעות יעשו חשבּון כּל אומה והכנסותיה לאוצר־המחשבה, ודאי שלא תנחילנו כף־המאזנים שלנו כּבוד רב.

ואם כּן הוא, שרק על ההעתּקה אָנו חיים, – מה ראינו להסיח דעתּנו מרובּין, המעתּיק החרוץ? – מה שנקרא אצלנו מקוריות, היה בּעבודתו של רובּין לרוב הדעות: דבריו היו חדשים בּמקומם בּדור ההוא; והיכן הוא, איפוא, הכּלל הגדול, שכּל מי שחי לדורו – חי לדורות?

אבל – יטענו אחרים – גם בּזמנם, אַף כּי לא במקומם, היו דבריו של רובּין ישנים בּמקצת ולא היו יכולים לעמוד בּפני הבּקורת המדעית. דוק ותשכּח!

ודבריהם אמת; אבל – מום שבּהם הם אומרים לחבריהם. כּי מי זה ראָה את המדע הכּללי בּא אל מחננו בּמועדו? הן על־פּי־רוב פּוסח המדע על פּתחנו ואינו בא אל אהלנו כּל־עיקר; וכשיסור אלינו לפעמים, הוא בא בּאיחור־זמן, לאַחר שנתיישן והוא קרוב להיות עובר־בּטל. ולא בחכמות חיצוניות בּלבד כּך! קראו את רוב החדושים בּחכמה הפּנימית שלנו, בּחכמת־ישראל, המופיעים בּעתּונותנו מזמן לזמן, – ותווכחו. והרי זוהי החכמה האַחת שיש לנו יד בּה, ועל־פּי דין צריכה היא להיות כּולה שלנו, ולפי דעת אחרים צריכים אָנו כּולנו להיות שייכים לה ורק לה… לא, בּפני המדעיות שבּספרותנו כּיום לא יבוש שלמה רובּין!

זאת אחת. שנית: אותו מקצוע שעסק בּו רובּין רחוק עדיין בּכלל מלהיות מדע. רוב החקירות וההנחות בּענינים אלה מיוסדות או על עדותם של קדמונים, שמציאות ודמיון שמשו אצלם בּערבּוביה, או על זו של אַחרונים, ששנאָה ואהבה מקלקלות אצלם את השורה. פּליניוס בּימי־קדם העיד על מציאותו של שבט אַפריקני אחד, אשר בּניו מחוסרי־גולגלות הם, ופיהם ואָזניהם נטועים להם בּחזם; ו“מלך העתּונים” בּמאָה העשרים – ה“טיימס” הלונדוני – מאמין בּעלילת־דם… וכחה של ההשערה המדעית! לפני שנים אחדות היה מעשה בּפרופיסור אַנגלי, אחד הפוסקים בּאַשוריולוגיה ומשגיח על המחלקה המזרחית בּ“בּריטיש מוזיאום”, שהובָאה לפניו טבלה אַשורית לתרגום – ותרגמה. לימים הובאָה לפניו אותה טבלה שנית; לא הכּירה – ותרגמה בּשניה, אבל תּרגום שהיה שונה מן הראשון מן הקצה אל הקצה. עמד על זה אחד מסגניו וגלה קלונו בּרבּים, ועל דא אפקוהו לאותו פּרופיסור מ“בּית־מדרשו”. וחבל על שאין בּעולם די מגלים ומוציאים: אלמלי כן היו מוציאים מבּית־המדרש רבּים מן החוקרים בּענינים אלה.

ושלישית: מי שהמדעיות תּכלית היא לו, חייב להזהר בּה בּפרטיה ובכלליה; אבל אָדם המשתּמש בּה כּבאמצעי בּלבד, אין מדקדקים עמו אלא עד כּמה התאימה זו למטרתו. רובּין לוחם־ההשכּלה היה, ושאַל כּלי־זיין מאוצר המדע; ומי זה יבחן כּלי־זיינו עתּה, לאַחר מעשה, לאור המדע הטהור? רשאים אָנו לשאול, אם השכּיל להשתּמש בּהם למטרתו; ועל זה אי־אפשר שלא לענות, הן! –

בּדור כּדורנו, שהעממיות נעשתה מטבּע עובר לסוחר, יש פּלס אַחר לדברי איש ואיש: הפּופּולריות. רובּין – יאמרו מליצי העממיות – לא דאַג להסבּיר דבריו לקהל הגדול; על כּן לא הרגיש הקהל בּהעדרו ולא הבּיע על זה את צערו – ויישר כּחו של הקהל!

ה“קהל” של הקוראים העברים! – מי הם הקוראים עברית בּזמן הזה, חוץ מן הסופרים ומועטים ממקורביהם? הלהם נדאג, להכין בּשבילם מטעמים קלים? הם רשאים, גם מחויבים, לפצח לפעמים קליפּה קשה בּמקצת. אבל בּאמת יסודם של הקושי והיבושת, המיוחסים לכתבי רובּין, בּדמיון יותר מאשר בּמציאות. יש מדבריו הנראים כּקשים – ואינם בּעצם אלא עמוקים, מפּני שנושאָם הוא מעולם־האצילות, הדורש מן העוסקים בּו כּי יתפּשטו באותה שעה את גשמיותם; אחרים מדבריו נראים כּקשים רק מפּני הטרמינולוגיה המדעית שלו, השונה בּמדה ידועה מזו המקובּלת בּספרותנו מימי־הבּינים; אַך רבּים הם ספריו ומאמריו הנוחים ונעימים למקרא עד היום. טרחו־נא וקראו בם – אם לא תתענגו על רוח הפּשטות השורה עליהם, על האמונה התּמה והעמוקה הממלאָה אותם, ועל השאיפה הבּרורה והכּוונה הטהורה המונחות בּיסודם. ובין גלי הידיעות, שבּהן ספריו גדושים, התבּוננו וראו – אם לא תמצאו הרבּה ניצוצות של שירה והסתּכּלות בּרזי־עולם. ושירה פשוטה ואמתּית כּזו חביבה עלינו מאַלפי חרוזים מלאכותיים על “שיחות־דקלים” ושיחות־רוחות ושיחות־לילין וכל כּיוצא בהן, שבּהם אָנו טובעים בּימים אלה – ואין מציל.

ובעת האַחרונה נתקבּלה בּחינה חדשה בּמחננו: פּעולתו, או דרשתו הנאָה, של אָדם מישראל לטובת הלאומיות; “הלאומיות” – בּמובן המוגבּל – שאינה כוללת דבר מרכושנו הלאומי אלא את התּנועה הלאומית בּלבד. הבּחינה הישראלית העתּיקה היתה: “עסקתּ בּתורה? עסקתּ בּמעשים טובים?” – משבּאָה החסידות, עמדו ובטלו את הבּחינה ההיא מפּני בחינה חדשה, הכּלולה ב“פדיון” וב“תקון”; ועל סמך זה סגרו פּרחי־החסידים בּפני הגאון מוילנה את שערי גן־העדן. ואנחנו, בּניהם, מעמידים את כּל עולמנו על ה“שקל” ועל אמירת־אָמן; ואילו כבשנו, חלילה, אָנו הציונים את הקהלות־של־מעלה והושבנו אחד מאַנשי־שלומנו אפיתחא דגן־עדן, לא היתה לו תקומה, לקדוש הלז, גם עתּה: עסקתּ בּמכירת שקלים? קראת “הידד”? לא? – לגיהנום!…

רובּין דרש רק השכּלה; אַך מה פּעל לטובת הלאומיות? –

“רק” השכּלה! מילתא זוטרתא – ובימים ההם: בּימים שכּל העולם כּולו היה אָסור עלינו בּהנאָה; בּימים שטובי ספרינו נחשבו לספרים חיצוניים, ור' י.בּ. לוינזון כּתב ספר בּן שני כרכים להוכיח מתּוך התּלמוד, שהמקרא מותּר בּקריאָה; בּימים שירדו עם כּל “מקצץ בּנטיעות” לחייו, וצדיק כּר' אַברהם כּהן נידון למיתה בּידי־אָדם ממש! – נקל לנו להתפּעל מן החסידות היום, אחרי שהיא רחוקה ממנו ואָנו חפשים מעולה. פּרץ, היושב בּפולין, מרחיק עדותו ומספּר לנו על אודות חסידי אוקריינה, שכּנור תּלוי בּבית כּל אחד מהם, והכּל יודעים גם חייבים לנגן בּו. שאלו את שלום־עליכם, בּן אוקריינה עצמה, ויגלה לכם את פּירושו האמתּי של נגון “עלי כנור”; והפּירוש ההוא יהיה סותר בּהחלט לזה של פּרץ ה“חסיד”. – בּקיצור: קראו לשאלת־ההשכּלה מה שתּקראו; אַך לא תוכלו לכחד, כּי בזמנה היתה היא שאלת־כּל־השאלות, ונושאיה – גבּורי־הדור. וכי מפּני שדרך זו, שנלחמו הם על כּבישתה, סלולה עתּה לפנינו, – נהיה אָנו כפויי־טובה ונשפּיל את ערך עבודתם?

מה עשה רובּין לטובת הציוניות? –

והשואלים הללו כּאילו שוכחים, כּי כל העבודה הציונית, שאָנו עוסקים בּה, אינה אלא אמצעי לתכלית, יצירת תּנאים להתפּתּחות כּלל־ישראל כּשר וגידול אנשים־עברים כּשרים. ליצירת כּלל כּשר אין אמצעי אַחר אלא זה, שציוניות שמו; אבל הפּרט, שקדם את הכּלל וחזר ל“ירושלים־של־מעלה” ותקן את נפשו בּבחינה האנושית והיהודית, כּרובּין, – פּעל בּרוח הציוניות יותר ממאָה ציונים, שוקלים ומשקילים כּאחד, המפקירים את נשמתם לשאול־הגלות.

מה עשה רובּין לטובת התּנועה הלאומית? –

בּדרך בּלתּי־ישרה עשה ועשה. רעיון־הגאולה לא חדש הוא בּעם גולה; החדוש שבּציוניות הוא בּזה, שלפיה צריכה הגאולה לבוא בּדרך הטבע. ואולם כּיצד אפשר היה גם לחלום על גאולה טבעית, בּזמן שכּל ישותו של עם ישראל נחשבה לדבר העומד מחוץ לגדר הטבע? – נחוץ היה להוציא תחילה את עמנו ממרכּזו של עולם, שבּו היה תקוע – לדעתּו – עד קרוב לזמננו, ולהעמידו בשורה אַחת עם כּל העמים והלשונות; נחוץ היה לבטל את החוקים המופלאים, שהקיף עצמו בם, ולהכניסו לתוך גדר הטבע. כּך דרש ההגיון, וכך עשה הזמן – בּהגיון או שלא בהגיון – ושחרר אותנו מן השעבּוד למזל מיוחד והכשירנו מצד זה לגאולה. ובשחרור הלז היה רובּין אחד מן הלוקחים חלק בּראש; – האומנם לא עשה בזה דבר בּשביל התּנועה הלאומית?

ולא בדרך אמצעית בּלבד; גם בּדרך ישרה נגע המנוח בּלאומיות, פּעמים בּדרך־אגב ופעמים מלכתּחילה. כּל מלחמתּו עם ה“בּערות” היתה אַף היא עבודה לאומית לשם הלאומיות, שכּן הוא מטעים וחוזר ומטעים, כּי היהדות היא שלילת הבּערות – ומסגנון הדברים ניכּר, שלא נאמרו לשם תּכסיס בּלבד. לא כולנו נסכּים להשקפה כזאת על יחסן של היהדות והבּערות זו לזו; אולם הסכּמתנו בזה אינה מעלה ואינה מורידה. השקפתו זו – אם נסכּים לה ואם לא נסכּים – מעידה על היסוד הלאומי שבּעבודתו האנושית; ומי יתּן והיה יסוד לאומי אשר כּזה לעבודתם של רבּים מן העוסקים בּלאומיות בּקרבּנו!

בּקיצור, כּל הטענות המנויות למעלה אינן מניחות את הדעת, מפּני שיש מהן בּלתּי־נכונות, והנכונות בּמקצת אינן מספּיקות. ואלא מפּני מה זכה רובּין לשכחה? –

מפּני זרותו.

בּן־דורו היה ר' שלמה רובּין בּדעותיו; אַך בּתכונתו היה זר לו, לדור זה קהה־העצבים, שאינו תופס אלא את הרעש והצעקות והפּרסום. ולפי־זה צדקו השוכחים: רובּין היה תּלמיד־חכם שאינו יהיר, איש־מלחמה הרודף אחרי השלום, בּר־פּלוגתּא הזהיר בּכבוד מתנגדיו, גבּור הכּובש את עצמו תּחילה; בּעל מזג פּילוסופי, צנוע, תּמים ועניו – כּאחד החכמים הקדמונים, כּתלמידו של שפּינוזה, – ומה לנו ולזה?…

* * *

כּד הוינא טליא, הייתי תמה על האגדה של ל“ו צדיקים נסתּרים, שעליהם העולם עומד. ראשית: בּמה זכה המספּר הזה, ל”ו, יותר ממספּרים אחרים – כּל“ב, מ”ב ודומיהם – העולים עליו בּקדושה? ושנית: מפּני־מה נסתּרים הם? הלא טובים מהם הנגלים, שהם עלולים להיות למופת לאחרים בּדרכיהם! – את הקושיה הראשונה השאַרתּי, כּמובן, בּ“תיקו”; והשניה נתּרצה לי משגדלתּי ויצאתי אל עולם־המעשה והתבּוננתּי בּתהפּוכותיו. נסתּרים דוקא: כּי עולם כּעולמנו, שרוב יסודותיו מתערערים על־ידי אהבת־הבּצע ואהבת־הכּבוד וההתפּארות־בּשוא, – האיך היה יכול להתקיים בּלי צדיקים נסתּרים; נסתּרים, שיעסקו במעשים־טובים למען יחיו, ויחיו למען יעסקו בּמעשים־טובים – ולא יבקשו תשלומים, ולא יחזיקו טובה לעצמם, ולא יקראו על נפשם: כּהנא אנא, גברא רבּא אנא – אַברך!

ואני באַזכּרתי זו, לא לגמול חסד עם רובּין הסופר בּאתי. הלה עבד בּשקידה יותר מדור שלם וראָה פרי בּעמלו – ומה לו עוד?… ואלא למי הומה הלב. – לרובּין הצדיק: אחד מל"ו נסתּרים נסתּלק מקרבּנו – ומי יביא לנו, בּדור כּזה, תמורתו?

לונדון, כ“ח אייר תר”ע.

נדפּס ב“הפּועל הצעיר” שנה ג', גליון 20 (ז' אָב תר"ע).

בּכל עת שאָנו מתיחדים עם שירתו של בּיאליק, מתעוררת בּנו בּת־שאלה, צנועה ועם זה תּבענית, לאמר: מאַין בּאָה הדבקות שאָנו מתדבּקים בּשירתו של זה, והחבּה היתירה שאָנו מראים ליוצרה?

אם מפּני שמשורר הוא? – אין בּיאליק בּן־יחיד בּדורנו! הרי טשרניחובסקי, שחשף לפנינו הוד והדר מערבות האידיליה; הרי שניאור, שהשפּיע עלינו עוז ובריות מן התּקופה שלפני מתּן־תּורה. כּולנו מוקירים את שירתם; אַך אין אָנו מתדבּקים בּה, חוץ מיחידים, בּעלי שורש־נשמה של אותם משוררים.

תּאמר: משורר לאומי הוא? – גם גורדון היה משורר לאומי! אָמנם, משנתּקו מיתרי כנורו, עמדו עליו עוררין לגזול ממנו כּתר־השירה, ונלחמו גם יכלו לארי המת. אולם את זה אין להביא בחשבּון כּל־עיקר: ראשית, מפּני שאותן השגות יש בּהן הרבּה מ“מיטב השיר”; ושנית, משום שגם לפני ההשגות היינו קוראים את דברי גורדון בּדחילו יותר מאשר בּרחימו.

יש אומרים: נביא הוא! – והדברים מתקבּלים על הדעת, אַך אינם מניחים אותה. כּמה נביאים קמו לו לישראל בּימי־קדם – האם הראו להם בּני־דורם חבּה יתירה בּעודם בּחיים? ומה נשתּנה בּיאליק, שזכה לשכר־מצוה בּעולם־הזה? אפשר לענות ולאמר, כּי לא הרי אַחרונים כּהרי ראשונים – כּי טובים אָּנו מאבותינו רודפי־הנביאים; אַך מי תּמים ויאמין לתשובה זו?

אחרים אומרים: ממקור־קדומים הוא! – והדברים נכונים, אַך סתמיים בּיותר, וצריכים תּוספת והגדרה. מקור־הקדומים של אומתנו מסתּעף לכמה זרמים, השופעים דרך צנורות שונים. ממקור־קדומים היא הגדת־העתידות, למשל; ממקור־קדומים הן הקינה, התּוכחה, ודומיהן. אַך לא הרי האַחת כּהרי השניה: הגדת־עתידות היתה מביאָה את השומעים לידי לעג, קינה – לידי דכדוך־הנפש, תּוכחה – לידי אימה או לידי חרון. ואיזהו הצנור שדרכּו יוליך אָדם את השפע – ויקנה לו חבּה ודבקות? –

בּדוק בּגעגועיך ותמצא, כּי צנור זה אינו אלא צנור־התּפלה, שאותו מצא בּיאליק סתום – ופתחו.

אולם המושג “תּפלה” נטשטש מרוב שמוש; וכדי שנוכל להגותו בּכוונה, נחוץ להתעכּב עליו בּראשונה, לברר את מהותו ולהשיבו לאיתנו.

* * *

אַרבּע מדרגות בּתפלה: א) תּפלת־הקבע של הצבּור; בּ) תּפלת־הקבע של היחיד; ג) תּפלת־עראי שאולה; ד) התּפלה המקורית.

בּמדרגה תחתּונה של הסולם עומדת התּפלה־בצבּור. איזהו האָדם המבקש לו שותּפים לדברים־שבּלב?– כּל שהוא בּבחינת אבן. האבן הזאת עלולה להתּיז מקרבּה ניצוצות־ניצוצות, אם אַך יקרבוה אל אחותה האבן בּיד־חזקה; אבל כּל זמן שהיא מונחת לבדד, אין ההתלהבות חלה בה. יתר על כּן: הניצוץ של כּל אחד ואחד מאלה, אינו תופס הרבּה, לא במקום ולא בזמן, וממיעוט חשיבותו אינו קובע בּרכה לעצמו; ורק בּהתקרב ניצוץ לניצוץ בּמספּר הגון, הם מצטרפים ל“מנין”, ששלהבתו מספּיקה לו כּדי שעה קלה של תּפלה־במשורה. מנין יש כּאן, אַך לא בנין.

למעלה מתּפלה־בצבּור עומדת התּפלה־ביחידות. כּל שאינו מפחד לפרוש מן הצבּור, מעיד על עצמו, כּי הניצוץ שבּנפשו בּעל־עצמיות הוא. אָמנם גם בּמדרגה זו אין הניצוץ מתלקח מאליו: נרדם הוא, ואינו יוצא מן הכּח אל הפּועל עד שתּגע בּו התעוררות מן־החוץ, בּצורת מצוה המזרזה בו ומכריזה: פּלוני־אַלמוני, הגיע זמן קריאַת־שמע של שחרית – קום ויחד את בּוראך!… אולם ניצוץ זה, של המתפּלל בּיחידות, מכּיון שניעור, הריהו בבחינת “חי נושא את עצמו”, ואינו תלוי בּגמילות־חסד של שותּפים.

בּין בּמדרגה ראשונה, בּין בּמדרגה שניה, התּפלה מצות־אנשים־מלומדה היא. כּולה מן המוכן – הצורך בּה, תּוכנה, שעורה, זמנה ומקומה; והמתפּלל אינו רשאי לשנות בּה ובתנאיה אַף בּמשהו. חובה היא, ובמקום שיש חובה אין השלהבת עולה מאליה. קבע היא, בּלתּי־מסתּגלת אל צרכיה המתהווים של הנפש; ויוצא מזה, שהנפש החיה מצווה להסתּגל אל התּפלה המאובנת. גזרה היא, ואין גזרה נכנסת אל הלב; לפי זה, התּפלה מן השפה ולחוץ היא. וזכר לדבר יש: שכּל המצווים על תּפלת־קבע מוזהרים וחוזרים ומוזהרים, שיהיו משמיעים לאָזניהם מה שהם מוציאים מפּיהם. עול היא, ואין מושכים בּעול מתּוך אהבה, אלא מתּוך יראָה. מתּנת־חנם היא, והמקבּל עומד בּה כּעני־ממעש, ומחוה קידה כּעבד לפני רבּו. בּבחינת מי־בורות היא: הבּור סוד ואינו מאַבּד טפּה, אַך מים חיים אין בּו.

בּמדרגה גבוהה מתּפלת־קבע עומדת תּפלת־עראי השאולה. גם זו מתרקמת מחוץ ללבּו של המתפּלל; אולם השאיפה אליה נובעת מבּפנים. בּבחינת בּת־זוג היא, שכּל המשתּוקק אליה חייב לחזר אַחריה; וכשהוא מוצאָה, אינו מוצאָה אלא ביגיעה, הלכך הוא רואה עצמו כּקונה ולא כמקבּל־נדבה. הצורך גרמה, ובמדה זו יש לה אחיזה בּלב אומרה. רשות היא, ואין אָדם נזקק לה אלא מתּוך אהבה. תּוצאַת הבּחירה היא, ואין הבּוחר אָסור בּשלשלאות של תּוכן, שעור, זמן ומקום קבועים מראש. – המום שבּתפלה זו הוא, שגם היא “בּעלת בּחירה”. בּלתּי־כפופה לדורשיה, ולא בכל עת היא נמצאת להם. פּעמים שהנפש, הצמאָה לתפלה, תּועה בישימון, ובשעת דחקה היא שותה מן המים המרים, או שהיא חובקת אבן צחיחה וקוראת לה: אמי, אמי!

שונה היא תּפלת־העראי מחברותיה שנמנו לפניה; אַך יש בּהן צד־שוה אחד, שהוא כפול־שלשה: מה תּפלות־הקבע העתּקות הן, אַף זו העתּקה; מה תּפלות־הקבע אין המתפּלל מושל בּהן, אַף זו כּך; ומה הן עקרות, אַף היא אין לה תּולדות.

בּמעלה העליונה עומדת התּפלה המקורית, שבּה הרגש ובטויו נולדים תּאומים, בּזמן אחד ותוך לב אחד. דומה היא לתפלת־עראי השאולה בּזה, שאין בּה לא משום קבע, לא משום עול, ולא משום “נהמא דכסופא”; אולם עיקר־זכותה מונח לא בּמה שאין בּה, כּי אם בּמה שיש בּה. יניקתה מקרקע־בּעלים; על־כּן עורך אותה בּעליה מתּוך ענוה של בּן־חורין: עיניו למטה ולבּו למעלה – כּבן לפני אָביו. ממעין־המתגבּר היא נובעת, ואין בּה חשש יבושת. יוצאת היא כּולה מן הלב, ולפיכך חביבה היא יותר מחברותיה; ואפילו הצבּור, שבּכלל נוח לו הקבוע מן החדש, מודה בכך בּשעת־הדחק. תּדע, שכּן בּכל זמן שהצבּור צועק ואינו נענה, הוא שולח לפניו את היחיד, היודע לכוון תּפלתו לפי צורך השעה. יצירה היא, ויצירה עשויה להסתּגל: נשמעת לכשרון יוצרה, והולמת את מעלת־רוחו בּאותה שעה. ואַף־על־פּי שהיא נשמעה ליוצרה, אין היא משועבּדת לו כּחומר הלז. בּבחינת בּת היא, שמולידה מנחילה מסגולותיו, אַך אינו מתעמר בּה. – עד כּאן התּפלה המקורית – תּולדה; מכּאן ואילך היא נעשית אָב – טופס־ראשון לתפלותיהם של אחרים, אם יחידים או קהלות. המתפּלל־בּעדו, המתנה את געגועיו הפּרטיים, מעורר הד בּלב יחידים, מאחיו־לגעגועים, והללו מלחשים עמו כּל אחד מחביון פּנתו; ושליח־הצבּור, שבּצרת הרבּים לו צר, הקהל חוזר על בּרכותיו בּקול רם. בּין אלה ובין אלה – מסילתם נעשית רשות־הרבּים.

מועטים הם בּעלי־התּפלה, יחידי־סגולה, שלא כל דור זוכה להם; אולם רוב בּנין של מתפּללים הם: כּי מה יעשו ששים־רבּוא של בּעלי־מנין בּאין לפניהם מפלס־נתיבה אחד, אשר יתּן צורה לרחשי־לבּם ואשר ישים את התּפלה בּפיהם? “אָז ישיר משה ובני־ישראל” – משה תּחילה, והדר בּני־ישראל.

אין לך חברה, שאין תּפלותיה משתּלשלות דרך אַרבּע מדרגות אלה. ראשונה בּזמן בּאָה התּפלה הראשונה בּמעלה, הלא היא התּפלה המקורית. רגש מתחולל בּלבּו של אָדם־ויוצר, היודע לכבּוש את הרוח ולהלבּישו צורה – והלב משתּפּך בּתפלה, אם על עצמו או על הקהל. בּעקבותיו של היוצר יוצאים המעתּיקים־בּכוונה, תּאבי־התּפלה שלבּם בּן־חורין ולשונם אסורה: נפשם חלה ואינה יולדת; ועל־כּרחם שיבקשו לה תּקון בּתפלה שאולה, שנולדה לרגלי צרכים כּצרכיהם. מכּיון שבּני־החברה שנו ושלשו בּתפלה שאולה, שלא השתּתּפו ביצירתה, היא נעשית להם כּחובה, והם קובעים לה עתּים; ולאַט־לאַט הם דשים בּה, וההרגל הופכה לטבע־שני, שאינו טעון כּוונת־הלב מלכתּחילה. ואָז, ותיקים שבּחברה משכּימים ומעריבים לחזור על התּפלה בּיחידות; ונחשלים שבּה, שאין כּח־רצונם מספּיק להתעוררות בּיחידות, החוק כּונסם למקום אחד, בּשעה ידועה, ושם הם כּופים עצמם עד שרוצים בּתפלה.

דרכּה של תּפלה מלמעלה למטה היא, איפוא: לידתה – בּקדשי־קדשים של היוצר, המקריב משלו; משם היא נעקרת ובאָה לקנן בּלבּם של המעתּיקים, הקונים אותה בּיגיעה; אַחר כּך היא נהפּכת למזמור־חוקם של ותיקים, הזוכים בּה חנם; ולסוף היא נעשית לקרבּן־התּמיד של הצבּור. והתּפלה ממדרגה אַחרונה, התּפלה־בצבּור, לאָן היא יורדת, כּשעברה שעתה ובטל ערכּה? –

אין היא יורדת, אלא שבה ומתעלה.

כּי ברבות הימים הולכת גם שארית נשמתה של תּפלת־הקבע ופורחת הימנה. בּינתים מתפּתּח הלב ומתמלא המיה חדשה ותביעות חדשות; ולב זה המשוחרר, התּובע תּפלה חדשה, מנתּק את הקשרים שבּינו ובין התּפלה הישנה, שנפסלה. אותה שעה, שנכרתה תפלה מן הפּה ותפלת־הלב עדיין לא נתגלתה, שעת בּין־השמשות היא. חללו של העולם החברתי מתרוקן מכּל לחש; נפש האָדם יראה את געגועיה הערטילאים; ונדמה, כּאילו נצחה הדממה את הלחש נצחון גמור, ולב ופה כּאחד נאלמו עולמית. אולם, כּל עוד יש בּחברה סימני־חיים, אין לחשוש לזה; מפּני שאין חברה חיה שרויה בּלי תפלה לאורך ימים. הדממה המעיקה אינה אלא הדממה שלפני יצירה; יעבור זמנה – ותשוב תּקופת־הלחש לכשהיתה. החברה מעמידה מתּוכה שליחי־צבּור בּעלי־יצירה, והללו נופחים רוח חיה בּמלים המתות, על־ידי צירופים חדשים, מקוריים. וחוזר חלילה.

* * *

ואנחנו – בּני אברהם, יצחק ויעקב?

מתּחילה בּעלי־תפלה היו אבותינו: אָביה של אומתנו הראָה בקיאותו בּתכסיסי־תפלה, בּין כּשהתפּלל על עצמו, בּברית־בּין־הבּתרים, בּין כּשהתפּלל על אחרים, בּמעשה סדום ועמורה. מחוקקנו – כּבר העידו עליו בּני־מדין, שבּיניהם גדל, כּי לא היה כחו אלא בפיו. ותורה מעידה, שיודע היה לכוון תּפלתו לפי צורך השעה: על היחיד הסתּפּק בּתפלה הקצרה “אל, נא, רפא־נא לה”; וכשהיה כלל־ישראל בּסכּנה, התנפּל “לפני ה' את אַרבּעים היום ואַרבּעים הלילה”. וראה, כּמה חביבה היתה תפלתו לפני המקום, שלא שבה ריקם מעולם, חוץ מפּעם אַחת – כּשבּקש רחמים על עצמו. גבּורינו, לא נצחה חרב־פּיפיות שבּידם אלא בּזכות רוממות־אל שבּגרונם. נביאינו, כּל חייהם היו תּפלה אַחת ארוכּה. ספר תּהלותינו, אין לך אומה ולשון שלא באָה ללקוט ממנו צרי לנפש. מקדשנו נועד להיות “בּית־תּפלה לכל העמים”. ואַף אלהינו, כּשבּא להגבּיר מדת־הרחמים על מדת־הדין, הוא פותח בּ“יהי רצון”.

בּני־העליה היו מחבּרי התּפלות, ושאָר בּני האומה היו קוראיהן, איש כּפי השגתו. וכל עוד היה ישראל נער, לא נעשתה לו התּפלה לחק־עולם; אלא בכל דור ודור היתה מתחדשת, לפי צרכיו של אותו דור, ואָדם מישראל היה רשאי לשפּוך שיחו לפני קונו בכל מקום ובכל זמן שהוא – והקדוש־בּרוך־הוא שומע תּפלתו. “בּכל המקום אשר אַזכּיר את שמי, אָבוא אליך וברכתּיך”.

אַך משלקתה חופשתנו, לקה עמה גם חופש התּפלה. את מקום הנביאים־היוצרים ירשו החכמים־המתקנים, אלה שתּקנו תפלות בשביל אחרים ועשאון חובת־גברא, דבר השוה לכל נפש. מאָז נהפכה התּפלה לעבודה. אָמנם עדיין היתה העבודה – “עבודה שבּלב”; והלב לא חרב כּליל אפילו עם חורבּן־הבּית: ליחו הפּיוטי נגנז, כּדי שלא תהיה עין־רעה שולטת בּו, אַך לא נס. ולפי זה אָנו מוצאים שקיום־המצוה היה מסור לנטית־הלב: העוסק בּתורה היה פּטור מן התּפלה, לדעת האחד; השני לא היה מתפּלל אלא בּמקום שהוא לומד; היה מי שסבר, כּי תפלת־ערבית רשות היא; אחרים לא היתה דעתּם נוחה מתּפלת־קבע, שאין עמה חידוש. ומזמן לזמן השתּחרר הלב מכּבלי ה“עבודה”, והשתּפּך בּתפלה מקורית נאדרה, כּתפלותיהם של אבּן־גבירול, הלוי וחבריהם – עד תּפלת “לכה דודי” ועד בּכלל. אולם אלה היו היוצאים מן הכּלל – ה“זכר למקדש”; בּעוד ששאָר כּל הפּייטנים מימי־הבּיניים חבּרו “יוצרות” תּחת יצירות, ומקומה של השתּפּכות־הלב נטלה אצלם השתּפּכות־המוח.

ומשגברו הצרות ונתמעטו הלבבות בּיותר, נסתּתּמו מעינות התּפלה לגמרי, ונשפּטנו לרוות צמאוננו בּמי־בורות, בּלקוטי־קדמוניות בּלבד; ואָז נחתּם סדור־התּפלה. תּוצאותיהן הקשות של חתימות ממין זה ידועות למדי: עם חתימת המקרא נקפּד חוט הנבואָה; חתימת התּלמוד היתה סוף הוראָה. גם חתימת ה“סדור” הביאָה לידי תוצאָה מעין זו: על־ידיה נחתּם גזר־דינה של התּפלה בּת־החורין, בּין החפשית לחלוטין, בּין החפשית לשעורין. ומכּיון שנמסרה התּפלה לדפוס, נמסר גם הלב לדפוס – כי קבּל עליו את הדין בּהכנעה וחדל להתקומם. אפילו החסידות, שנתכּוונה להפוך קערה על פּיה ולעשות את יסוד־התּפלה עיקר העיקרים בּעולמנו, – אפילו היא לא היה בכחה למרוד בּ“סדור”. די היה לה בּחידושים כּל־שהם, כּעין התּרת תּפלה־ביחידות, איחור זמנה ושנוי הסדר של פּרקיה – “הודו” קודם ל“ברוך שאָמר” או “בּרוך שאָמר” קודם ל“הודו”, – וב“תקונים” כּאלה דמתה לצאת ידי החובה של שדוד־מערכות.

ירידתנו כּשהיא לעצמה היתה כהלכה: מבּנים למקום נתגלגלנו והיינו לעבדי ה“סדור”. אולם יותר מדי אָרכה התּקופה האַחרונה, תּקופת השעבּוד, עד שכּמעט נואַשנו מחידוש התּפלה. בּינתים החל הלב המוכּה להראות סימני חיים חדשים; החיים החדשים הולידו תּביעות חדשות, שלעומתן נראה ה“סדור” הישן – ישן־נושן. הלב התּוסס בּעט בּתפלה נוקשה; תּפלה חדשה עד טרם נשמעה; אלמי־התּפלה נתרבּו במחננו, ובחללו של עולמנו גברו הקרירות והריקניות. והיינו משתּאים לדעת, אם השעה שעת בּין־השמשות היא, שעת־מעבּר מדומיה לשירה חדשה, או השעה האַחרונה, המבשרת את בּוא הדומיה הנצחית.

בּדור שלפנינו נתעורר ניצוץ של תּפלה ונאחז בּנשמתו של משורר הדור ההוא, י. ל. גורדון, שישר את המסילה לפני בּיאליק בּכמה אופנים. אולם הניצוץ הלז נתגלגל לתוך “הים הקדוש”, לתוך סביבה של כּפירה, על כּן לא יצא ללהב; בּקפּאון זרח ובקפּאון כּבה. בּשביל שיפּתח פּה לאלמים, היתה דרושה שלהבת שלמה מצד אחד וספירה־של־כּושר מצד שני – נפש משורש־התּפלה בּתוך דור־זכּאי; ושני התּנאים הללו נתמלאו עתּה: השלהבת נתגלתה בנשמתו של בּיאליק, והספירה הכּשרה נמצאָה בדור בּעל־תּשובה זה שאָנו חיים בּו.

אם לשירה – יש לו, לביאליק, חברים בּספרותנו; אַך לתפלה אין לו חבר בּין משוררי־הדור. שהם מנגנים לפנינו, והוא מדובב את שפתותינו; הם מגלים לנו מהגיוני לבּם, והוא מסייע לנו לגלות את לבּנו אָנו.

ספר־התּהלות של חיים נחמן בּיאליק אינו סדור “כּל־בּו”. מעטה בו המית־הגעגועים שבּין אָדם לקונו; וחסרה בו תּפלה־זכּה לאָדם הרגיל בּחובת־הלבבות. הבּורחים מן האשה אל האשה מוצאים בּו הד לרחשי־לבבם; אַך הבּורח מפּני האלהים אל האלהים ו“מתכּסה מחמתו בּצלו” – עד היום הוא מחויב ללכת אצל המשוררים־הפּילוסופים של תּקופת־ספרד. מי שיצרו הטוב משיאו ליהנות מיפיו של הטבע המוחש, ידרוש בּביאליק; אַך מי שנכסף להדבק בּ“זיו העולם”, מפּני שהוא “חולה אהבתו”, לא ימצא אצלו תּרופה. תּובע הוא, משוררנו, את עלבּונו של היהודי מאלהי ישראל; אַך מתהלך הוא בּשלום עם “יוצר אור ובורא חושך”, שבּכלל “דרך רשעים צלחה” בּעולמו. כּלל־ישראל מצא בו סניגור; אולם הפּרט, היחיד הנמק בּעוון־הולדו, ישוב ממנו כּלעומת שבּא. בּקיצור, בּיאליק אינו פוסק אַחרון; ואין לתמוה על כּך: ה“סדור” החדש לא נחתּם בּו, אלא נפתּח על־ידו, – והמתחיל בּתחיה אין אומרים לו “גמור!”…

דייהו, שזכה להיות הפּותח את צנור־התּפלה הסתום. וכשיפּתר חלום־התּחיה לטובה והמשכת־השפע תּהיה לנחלת־הרבּים, יעמוד קובץ־מזמוריו בּראש סדור־התּפלה החדש של אומתנו המחודשת: סדור־התּפלה הפּתוח – שיהיה פּתוח לכל דורש, בּכל נפתּולי החיים, ופתוח לכל חדש ומתהווה; סדור־התּפלה המתפּתּח – שיהיה מתמלא מדור לדור ואינו נחתּם עולמית.

כ“ט ניסן, תרע”ו.

נדפּס ב“התורן” שנה חמשית, גליון ל"ד (י“א כסלו, תרע”ט).

(לזכר אַברהם רובינזון).

בּמקום־תּורה אחד אשר בּמדינת הלוויציה, בּעליתו של אחד הסופרים העברים הצעירים, נפגשתּי אתּו ראשונה, לפני חמש־עשרה שנה.

בּין הנאספים נמצאו אחדים מפּרחי־סופרינו, שגלו למקום־תּורה הלז, ועמהם אחרים, שיצאו להם מוניטין בּספרותנו לאַחר־זמן; וכדרכּם של תּלמידי־חכמים עניים, הרעבים לתורה וללחם, התלקחה ביניהם מלחמה־בשלום, מלחמתּה של תּורה. נושא הוכּוח היה החלק השני של ספר “על־פּרשת־דרכים”, שאַך יצא אָז לאור. והמתווכּחים, היו מהם שלא ניכּרו בהם סימני־אישיות; רק קול דברים שמענו, ותמונה איננו רואים. אחרים, כּבוד עטם היה מגין עליהם, שלא יחקור הרואה בּמופלא ממנו. אחד היה רובּינזון, שהספּיקה לו זכות־אישיותו בּלבד. בּעל קומה־זקופה ושכל־ישר; בּעל הרגשה דקה, והוגה־דעות מתון; מכבּד דעות חבריו, ואינו מוותּר מדעותיו שלו; נדיב־הרוח, אַך לא פזרן; זהיר בּדבריו ושוקל כּל הגה היוצא מפּיו – כּאילו יחרב עולם ומלואו בּגלל טעות כּל־שהיא בּמחשבה. לא לחנם התראה כּנושא־כליו של אחד־העם כּל אותו הערב.

ספורים היו דבריו. נדמה, שבּכוונה עוצר האיש בּשטף־דעותיו, כּאילו דבר־סתר עמו. לאַחר כּמה שנים, כּשהכּרתּיו לדעת מקרוב, נתגלה לי ה“סוד”: את נר יי – את נשמתו – היה מסתּיר מעין זרים.

ושוב נזדמנו שנינו לפונדק אחד – ל“המעורר” של בּרנר; וגם בּפּעם ההיא היה נושא דברינו – אחד־העם, שבּאותה שעת־חירום חל חג יובלו. רובּינזון פּרסם מעין מכתּב־גלוי לאחד־העם, ובו פּתח בּדברי־הערצה וסיים בּדברי־תוכחה כּנגד הרועה, שעזב את צאן־מרעיתו בּשעה שהקיפון זאבים; ואני נסיתי כחי להעתּיק מן המחשבה אל הכּתב את הצורה, שבּה שויתי לפני עד אָז את הרב. אני, עטי המתחיל היה רועד בּידי – וחתמתּי שמי מפורש על מאמרי; ורובּינזון, שלא אַחת ראָה שמו בּדפוס לפני כן, בּחר לדבּר בּהסתּר־פּנים, גם בּמאמר ההוא, גם בּמה שבּא ממנו ב“המעורר” אַחר־כּך. מה ראָה על כּכה: הכבר החל הספק לנקר בּלבּו ולערער את יסודות אמונתו בּכחו?

ובו בזמן היה הוא משמש בלשכּת “עבריה” שבּברן, ואני – בּאגודת “דוברי עברית” שבּלונדון. ומכתּבים היו נשלחים מהתם להכא ומהכא להתם, ומכתּבים שהגיעו מהתם להכא נאמרו לפעמים קרובות דברי־חיזוק לעובדים בּ“מחנה הנשאָר”. אַך מבּין־השיטין שלהם היה ניכּר, כּי נשמת־החסידים של רובּינזון, המעוררת אחרים לעבודה, היא עצמה צריכה תמיכה; ניכּר היה, כּי נודדת היא בנתיב־האמונה רק מתּוך אונס, מפּחדה להלך יחידה בחשכּת־היאוש…

עברו שנים אחדות – והזמן קרבנו גם בּמקום. בּטלטוליו נתגלגל רובּינזון ללונדון; בּיתר דיוק – ל“בּריטיש מוזיאום”. “צנא דמלא ספרי”? – חלילה וחס! ה“סל המלא ספרים” אינו יודע להעריך כּראוי את הנמצא בו, ואינו מבחין בּין ספר לספר, בּין תּורה לפלסתּר. ה“סל” והספר מזדמנים זה אצל זה על־פּי מקרה בּלבד; וכשם שבּולע הסל ספרים שונים בּלי הבחנה, כּך הוא פולטם בּלי יסורי־פרידה. הסל – ואפילו הטוב שבּ“סלים” – תּפיסתו מהירה, אבל שטחית; מכּיר הוא את הענינים על־פּי סימניהם החיצוניים, אַך לעולם אינו יורד לעמקם. ואילו רובּינזון היה “סיני” ו“עוקר הרים” כּאחד: למדן מופלג, ועמקן; קורא ושונה ותיק, ומבקר שנון; מהיר התּפיסה, ומסתּכּל בּמסתּרים; ומתּוך אוצרות הידיעות שצבר, היה בורר וקולט, בּורר ונוחל – והופך את הטוב־שבּספר לחלק מעצמותו.

בּקיאות וחריפות, כּשרון־המחשבה וכשרון־ההבּעה, געגועי־יצירה ויסורי־בטלה, משאַת נפש ואמונה, סבלנות והתמדה, – האין לתמוה על כּי איש אשר אלה לו מת ערירי?

בּמה התנדף כּשרונו? –

חלק הגון ממנו התנדף בּעבודה־זרה – בּכתיבת חבּורים על־שם אחרים, הלא הם “תּלמידי־החכמים” הנכונים לשלם בּכסף מלא בּעד התּואַר “חכם”. על פּת־לחם יפשע גבר וימכּור את כּשרונו. הידון אותו לחובה מי שלא הגיע למקומו?…

ומה שלא נמכּר לעבודה־זרה, נחנק מחוסר עזות. גדולה חוצפּה, שמועילה גם כּלפּי שמים, ואין לך תּבלין לכשרון יותר ממנה. אחדים מחבריו של רובּינזון, שזכו לכשרון מעט ו“תבלין” הרבּה, עלה בידם ובצרו להם מקום בּחיים ובספרות; ורובּינזון, שחונן בּכשרון, אַך לא בּ“תבלין”, העלה בידו חרס. אי, ענותן! רובּינזון, איש־האשכּולות, השתּוקק לקבּל פּני רבּו, אחד־העם, המתגורר בּלונדון, – ועלה אליו בּרגל, פּשוטו כמשמעו.

ורובּינזון עזב את אַנגליה, והחבילה נתפּרדה; אַך עדיין הכּתב והמכתּב מקרבים את הרחוקים־בּמקום. רובּינזון מריץ מכתּבים, ומתּוכם נדמה כּאילו שב לימי־הפּריחה. “רגלי האַחת בּארץ־ישראל, וקרוב לודאי, שבּסוף הקיץ תּהיינה שתּי רגלי שם. – – – ואַתּה, אַכזר, כּתבתּי לך זה שלש פּעמים, מבּלי לקבּל ממך תּשובה. אם לא נאבדו מכתּבי ולא מתּ – הלואי שתּמות, תּקח לך אשה, או תהיה לעסקן צבּורי. ואם חפץ אַתּה שאַשלים אתּך ואהפוך את קללותי לברכות, היינו – שלא תמות, לא תקח לך אשה, ולא תהיה לעסקן צבּורי, – מהר וכתוב לי את אשר אתּך”…

ואני ממהר וכותב אליו, ומעוררו שיתחיל לנטור את כּרמו שלו וישפּיע על הרבּים מן העושר השמור בּנפשו; ובשכר זה אתּן לו “את עכסה בתּי לאשה”. והוא עונה: “ובנוגע ל”עכסה בתּך“, מרגיש אני, ש”קרובים" אָנו גם בּלאו הכי – – – הכּל בּידי־אָדם, חוץ מן האמונה בּעצמו. ואולם דע לך, כּי אותו קומץ־האמונה שהיה לי, לא אָבד; ואם לא יקומו החיים לשטן כּנגדי, יספּיק כּדי לתת ערך ומטרה לחיי. ודי בּזה".

“ודי בּזה”… כּי החיים אָמנם קמו לו לשטן והרסו את כּל תּקותיו; ונושא־כליהם של החיים – הלא הוא המות – כּרה להן קבר, לתּקוות הנכזבות.

“בּברלין נפטר הסופר העברי הצעיר, ד”ר אַברהם רובּינזון. המנוח פּרסם רשימות שונות בּ“הדור” של פרישמאן ובעוד עתּונים עברים. יהי זכרו בּרוך!"

כּך הודיעה העתּונות.

“ודי בּזה”? –

לעתּונות, אַך לא לי. נשמתו התּועה של רובּינזון מרחפת סביבותי בּימות־החול ובשעות־הקודש, בּימי־הרעש ובשעות־הבּדידות. ולא על מיתתו אני מתאַבּל: אַברהם רובּינזון נתבּקש לישיבה־של־מעלה – ועלה. ומה בכך? וכי מי מאתּנו בּר־דעת שאינו מוכן ומזומן “להחזיר את הפּקדון לבעליו”? אלא על מה ראוי לקונן? – על חייו, שלו ושל שכּמותו.

בּרוחניות, כּמו בּחמריות, אַתּה מוצא עשיר וכילי, שיש לו ואינו רוצה ליתּן; וכנגדו נדיב ועני, שרוצה ליתּן ואין לו. כּזה כּן זה אין הנאָה מהם לעולם; ולפיכך מכאיבי־לב הם שני החזיונות הללו: עשיר וכילי הוא חזיון מרגיז, ונדיב ועני הוא חזיון מעציב. זהו מבּחינת הכּלל; אבל מבּחינת הפּרט אין קיומם של אלה מחוסר־טעם: מי שיש לו ואינו רוצה ליתּן, מוצא נחת־רוח בּמה שהוא רובץ על “גל של דינרים”; ומי שרוצה ליתּן ואין לו, נחמתו בעניו – בּהכּרה, כּי מה שהיה בידו לעשות עשה. אולם אין טעם ואין כּפּרה לחיי אָדם שהוא עשיר ונדיב – וחבוש; שיש לו, והוא רוצה ליתּן – אַך ידיו אסורות ואין לו שליטה בנחלתו להוציאנה מרשותו לרשות־הרבּים.

דייטון, מרחשון תרע"ט.

נדפּס ב“התורן” שנה חמשית, גליון מ"ו (אדר־ראשון תרע"ט).

בּימים אלה הוכרז בּעתּונות הישראלית, כּי מלאו שבעים שנה לארי שבּחבורה, למאכּס נורדוי, הנודד לעת זקנה מגולה לגולה; ולהבדיל בּין החיים והמתים – כּמעט בּו בזמן בּאָה בּקצת עתּונים ידיעה חטופה, כּי אַרנולד בּ. ארליך (“שבּתי בּן יום־טוב אבן־בּודד”), בּעל “מקרא כפשוטו”, מת בּשנת השבעים ומעלה לימי חייו. לא חגונו עם האחד, ולא הספּדנו את השני. לא חגונו עם האחד, מפּני שלא עת חג היא לו ולנו, שעה זו, שגויות חללינו צפות על־פּני כל הנחלים שבּמזרח־אירופּה; ולא הספּדנו את השני, משום שאין זאת מיתתו הראשונה. על עמו מת ארליך עוד בּחייו, בּימי־בחרותו, כּאשר התנצר בּהשפּעתו של פראנץ דליטש בּגרמניה. לאַחר זמן נדד משם לאַרצות־הבּרית, השיג שטר־תּשובה מאת רבּנים אחדים, והקדיש מאָז כּחו לחקירה בּחכמת־ישראל; אבל הצבּור לא השגיח לא בתשובתו, ולא בהכשר הרבּנים, בּאי־כח הדת שהמיר, ולא בחקירותיו במקרא, שנכתּבו ראשונה בּלשון המקרא. ארליך נשאַר כּל ימיו “אבן בּודד”.

מפּני מה ננעלו בּפניו שערי תשובה?

התּשובה העולה מאליה היא: ארליך כּפר בּאלהי ישראל, לפיכך יצא מכּלל ישראל. ובזה יראו רבּים מופת חותך, שכּל־עיקרה של היהדות הוא – הדת. יבואו תולדות נורדוי ויעידו כּנגד סברה זו: נורדוי גם הוא כּפר; ולא זאת בּלבד, אלא שנורדוי כּפר בּיסודה של דת ישראל, בּין שאָר דתות, בּעוד שארליך המיר רק צורתה בּאַחרת. אף־על־פּי־כן, צא וראה כּמה שש עליו העם, על נורדוי, כּששב אל המחנה, וכמה חבּה לאומית נודעה לו מאָז ועד היום, ואפילו מצד החולקים עליו. אמור מעתּה, כּי לא הכּפירה הדתית, כּשהיא לעצמה, היא שכּרתה את נפש ארליך מעמיה, אלא ההמרה, היינו – הפרת הבּרית, הכּרותה בּין האומה ואישיה. יש לך בּני־זוג, שפּורשים זה מזו בּשעה של לקוי־אהבה: כּל זמן שלא החליפו זה את זו בּאחרים, בּני־זוג הם; החליפו – נתפּרדה החבילה. אַף כּאן: נורדוי, שכּפר ולא המיר, לא יצא מכּלל עמו גם בּשעה שהתרחק ממנו; וארליך, שהמיר ולא כפר, נאסר על אומתו הגרושה.

וכאן יש מקום להקשות: היא הנותנת! לדידך, הן גם נורדוי מומר הוא, לפי שהמיר תּרבּות עמו בּאַחרת, או באחרות; ומכּיון שאָנו מוצאים, כּי ישראל שהמיר תּרבּות עמו יש לו כּפּרה, וזה שהמיר דת עמו דינו בכרת, – שמע מינה, שהיהדות עומדת בּעיקר על הדת.

על זה יש להשיב: הן; בימי לקוי הלאומיות.

בּימי בריאותה היו לה, ללאומיות העברית, הרבּה סימני־חיים: ארץ, לשון, תּרבּות, דת, וכדומה; וכל סימן וסימן נחשב לעיקר גדול בּחייה. בּהשתּלשלות הסבּות ושנוי הזמנים בּא, מזמן לזמן, שנוי גם בּערכים הלאומיים: סימן, שנחשב בּתקופה זו ליסוד קיומה של האומה, תּש כּחו בּתקופה אַחרת, או שנחתּך לגמרי; ובהיות האומה חפצה חיים מכּל מקום, תּלתה קיומה בּסימן אַחר, שהיה כחו יפה בּאותה שעה.

בּימי דוד בּן ישי לא נחשבו נשואי־תערובות לסכּנה; אַך כּל העוזב אַרצו היה דומה כּאילו עוזב אלהי אבותיו: “כּי גרשוני היום מהסתּפּח בּנחלת יהוה, לאמר: לך עבוד אלהים אחרים”. הסבּה ברורה: העם הפּשוט והאיתן, המחובּר לקרקע, יש בּכחו לעכּל יסודות זרים; אַך אי־אפשר לו להשאר בּחיים אחרי הנתקו מעל אַדמתו. וכנגד זה, בּימי עזרא ונחמיה היה רובּה של האומה גר בּחוץ־לארץ, וסכּנה היתה צפויה לקיומה ממקום אַחר – מנשואי־התּערובות, ש“בּניהם חצי מדבּר אַשדודית, ואינם מכּירים לדבּר יהודית”… עם זה, מכּיון שנתלש פּעם מעל אַדמתו ולא נכחד, סר פּחד הגלות מעליו; אַך בּיחד עם זה אָבד לו כּח העכּול, וכל יסוד זר, שחדר לתוכו, היה עלול להפרידו ליסודותיו. חשמונאים הראשונים, שהיו מוכנים למסור נפשם אפילו על “ערקתא דמסאנא”, הם־הם שהתּירו את המלחמה בּשבּת: מסירות־הנפש מצד זה וחלול־השבּת מצד זה, שניהם למטרה אַחת שמשו – לשמירת קיום האומה. בּימי רבּי עקיבא ורבּי חנינא בּן תּרדיון, כּשהכּיר האויב, כּי התּורה מקור־חיים היא לעמנו, והתנכּל לסתמו, – נמנו וגמרו, שתּלמוד גדול, והיו יוצאים להקלף ולהשרף על למוד התּורה. בּימי תלמידיהם שנתרבּו הבּורחים מן הארץ ונתמעטו היודעים את השפה אפילו בין תּלמידי־החכמים, אָמרו, ש“כּל הקבוע בּארץ־ישראל ומדבּר בּלשון־הקודש – מובטח לו שהוא מחיי עולם־הבּא”.

כּל אלה היו ערכים ומבצרים כּאחד: חביבים היו עלינו מצד עצמם, מצד היותם קנינינו הלאומיים, וחביבים מפּאַת תּועלתּם, מפּאַת שמשם לנו מגן בּצרה; ובשעת חירום היינו מגינים עליהם גם מתבּצרים בּהם. לא תמיד הצלחנו במלחמתּנו: פּעמים הוכרחנו לוותּר, לפי שעה, על אחד הערכים, או אחד המבצרים; ובאופן זה הלכנו והתרוששנו מתּקופה לתקופה. אַך כּל זמן שנשאַר לנו ערך אחד ומבצר אחד, היה לנו תּוכן לחיינו ואפשרות לקיומנו. הלשון אָבדה לנו למחצה, על־ידי מלחמה־בשלום ארוכּה, בּתקופה שלא עמדנו על ערכּה הלאומי של לשון; הספרות נחתּמה בּשעה של סלוק־השכינה; הארץ נגזלה מידנו בּזמן שנשאנו עין למבצר לאומי אַחר – לתורה ומצוות. על הדת לא נרדפנו בקביעות, עד שגברה ממשלת הנצרות בּעולם, הלכך נתקיימה בידנו גם אחרי לקוים של שאָר ערכינו. ומשנתפּשטה הנצרות ושמה על דתנו מצור תּמידי, היתה היא תקותנו היחידה, וממילא צמצמנו כּל כּחנו בּמלחמה על קיומה, שבּו היה תלוי קיומנו.

אולם, גם בּימי דלותנו הלאומית לא היתה הדת שולטת בּמחננו בּזכותה בּלבד. קלוט קלטה אל תּוכה את שרידי הערכים האחרים – הספרות, הלשון וזכרונות האָרץ – וקדשה אותם ונתקדשה על־ידיהם. משועבּדים היו ערכים אלה לדת; אַך בּכל עת שהגיע אליהם רמז של תּחיה, התנערו משעבּודם ויצאו לרשות עצמם. כּך התנערו בּימי־הבּינים, בּתקופת התּחיה הערבית־עברית; וכך עלה להם גם בּעת החדשה, מימי תקופת ההשכּלה שמבּלי דעת שמשה פרוזדור לתחיה.

היוצא מזה: בּימי הלקוי, שלקתה אומנתו, בּלעה הדת את שאָר ערכינו; אַך כּלקוי כּתוצאותיו בּאו על האומה שלא לרצונה. עכשיו מתעודדת האומה לצאת מן המצור לחיי־פרזון, מהתכּווצות להתפּתּחות, ומצמצום לחיים מלאים; ובזה מונחת השאיפה לבטל את ההגמוניה של הדת בּחיים, לשחרר משעבּודה את שאָר הערכים הלאומיים, ולהשוותם אליה בּזכויותיהם. ילעג לו מי שילעג על שאיפה זו, שלעתיד יהיה דינו של מומר תּרבּותי, כּדינו של מומר דתי, בּכרת; בּדברי־ימינו יש סמך לזה. היו ימים, שהעמידו חכמים את “פּושעי ישראל”, המומרים לדת, למעלה מ“חסידי אומות־העולם”; לאַחר זמן, כּשנתרבּו חסידי־הדת, שמסרו נפשם על דת עמם, ירדו המומרים למדרגת בּוגדים. יקומו לנו חסידי־תרבּות, שיהיו מוכשרים ומזומנים למסור נפשם על תּרבּות עמם, וירדו גם מומרי־התּרבּות למדרגת בּוגדים.

וגרעין של “חסידות” זו כּבר ישנו בקרבּנו. כּל הנושא את רעיון התּחיה בלבבו, נושא נפשו אל השחרור הפּנימי הלז, אַף אם בּשפתיו הוא מתנגד לו; וכל העובד לשם התּחיה, אפילו אם הוא הולך סחור־סחור – מקרב את הקץ.

ניו־יורק, חנוכה תר"ף.

נדפּס ב“מקלט” כרךְ שני, ספר ד' (טבת, תר"ף).

עוד שתּי נשמות עשירות נסתּלקו מעולמנו הדל: אַדולף שטאנד בּוינה, ויחיאל מיכל האלפּרין בּצפת.

שניהם התמכּרו כל ימיהם לעבודת הלאום, כּל אחד על־פּי דרכּו: שטאנד – בּכל לבבו, והאלפּרין – בּכל נפשו ובכל מאודו. שניהם לא היו למה שהיו, עד שמרדו במסורת של חנוכם וסביבתם: שטאנד, שהיה מחבושי הטמיעה, התּיר עצמו מאסוריו, וכונן כּלי־זיינו מול המאסר שממנו נמלט; והאלפּרין, שהיה בּן עשירים ובן מיוחסים ותורנים, יצא מאָהלה של תּורה, ובחר בּחיי־דחקות ובעבודה המפרכת את הגוף.

עד כּאן – דמיון; מכּאן ואילך – הבדל: הבדל בּתוכן ובצורה, בּשאיפה ובבטוי, בּשורש־נשמה וב“מזל”.

בּעצמו של דבר היה האלפּרין שלם משטאנד: שטאנד נתן – מהונו, מחייו, מעצמותו; והאלפּרין הפקיר – את הונו, את חייו, את עצמותו. שטאנד עבד עבודת הגאולה – וחי ומת בּגולה; והאלפּרין התמזג עם ארץ־שאיפותיו בּחייו ובמותו. אַף־על־פּי־כן עלה לשטאנד מה שלא עלה להאלפּרין: שטאנד היה לבוש שלמים, והאלפּרין – קרעים; שטאנד בּצר לו מקום בּחברתו, והאלפּרין כּאילו נעקר מן השורש.

בּעודנו צעיר לימים התנשא שטאנד למדרגה ראשונה בּחברתו, חברת פּרחי־הלאומיים שבּגליציה; ומזלו זה לווהו כל ימי עמידתו, משך דור שלם: הוא אחד מראשי הציונים בּארץ־מולדתּו; נשיאָה של ההסתּדרות הציונית בּארץ ההיא; אחד מעמודי “הועד הפּועל הגדול” הציוני; חבר בּבית־המחוקקים האוסטרי; ראש “הקלובּ הלאומי” שם; ראש־המדבּרים וראש־הלוחמים על כּבוד עמנו בּמדינה; דבּר ליהדות הגליצאית, ואַחר־כּך – לזו האוסטרית. ובכל אשר פּנה – הצליח.

והאלפּרין היה מן הזורעים ואינם קוצרים. הוא היה הראשון, שנתן מדמו לאַדמת עמו; והאדמה לא נתנה לו את יבולה. הוא היה הראשון, שחלם על־דבר לגיון עברי; וכשנתקיים החלום, לאַחר עשרים שנה, נשכּח החולם מלב. הוא היה הראשון, שנשא את הדגל העברי בּריש־גלי, אַף דרש בּקהל על־אודות צי עברי, – ולא זכה לראות בּעיניו את האניה הראשונה, שנפנף עליה דגל אומתו. הוא היה הראשון, שהקדיש את כּל אשר לו ואת כּל אשר בּו לאומה; והאומה מנעה ממנו את בּרכתה. הוא היה דואג לכּל – ונעזב מכּל.

שנוי־מזל זה, של שטאנד והאלפּרין, תּלוי בּעיקר בּשנוי־המדור של נשמתם: שטאנד היה בּן־הישוב, והאלפּרין– בּן־המדבּר.

בּן־הישוב נוסע בּדרך־המלך – דרך שכּבשוה אחרים לפניו, ושירוצו בה רבּים לאַחריו. דרך־המלך מסוימת ובטוחה: אין בּה מקום לא לבקשת נתיבות ולא לאבדת נתיבות; אין בּה לא מן הקסם שבּדמיון וחזון ולא מן הסכּנה שבּחזיונות מתעים. דרך המלך סלולה: אין המהלך בּה הווה ראשון, אַך אפשר לו שיעשה ראש – אם זכה לכשרון־הנהגה ולשעת־כּושר. בּדרך־המלך נוהרים הרבּים; וכל המוכשר לשמש לפניהם או להשתּמש בּהם, זוכה ובא על שכרו.

ובן־המדבּר נודד כּל ימיו בּחול. בּחול יש סוללים, ואין מסילות: המהלך משאיר שם עקבות צעדיו, והרוח בּא ומוחה אותם. כּל הכּובש לעצמו שביל בּחול – ראשון הוא, בּין אם קדמו לו אחרים, בּין אם לא קדמו לו; אַך ראש איננו, מפּני שאין שבילו נעשה מסילת־הרבּים. ראשון הוא ואין לו שני, רב מחוסר־תּלמידים, וחלוץ בּלי מחנה. אַחים יש לו – כּל הנודדים בּעבר, בּהוה ובעתיד, שגורל אחד להם ולו; אַך חברים בּפועל, השותּפים עמו בּמעשיו ועניניו, אין לו. המדבּר כּולו רז: לא הרז העמום, הטמיר בּערפל; אלא הרז הבּהיר, הנעלם בּאין־סוף. ובממשלת־הרזים אין בּטחון: אַויר־המדבּר הוא ערש חזינותיו של הנודד, והחול נשמע לפעמי רגליו; אַך יש שהחזיון הוא חזיון־שרב, המתעה את הרואה המאמין, והחול מתקומם על הדורך, המטבּיע עליו חותמו – ובולע אותו חיים.

המנהיג בּן־הישוב, כּשמגיעה שעתּו להסתּלק מן העולם, הוא נאסף אל עמיו: בּתוך חברתו הוא מפקיד נשמתו; יש לו קהל מספּידים ומלווים, המרגישים בּאבדתו; יש לו בּנים, הקוברים אותו בּקברות אבותיו; יש לו מכבּדים, המציבים לו ציון; ויש לו מעריצים, העולים בּרגל אל קברו.

והחלוץ בּן־המדבּר ערירי בּמותו כּבחייו: אין מי שישים ידו על עיניו, אין עורכים לו הלויה, אין מעמידים ציון לנפשו, ואין משתּטח על גל עפרו. קברו – החול, ומספּידו – הרוח. ורק יש שאחד מאחיו, החלוץ הערירי כּמוהו, מזדמן לפני גל־החול שכּסהו, אותו ואת חלומותיו, קורא בלבבו “קדיש” שכול, שאין עונה אחריו “אָמן” – ופונה משם לדרכּו, לבקש את גל־החול הצפון לו עצמו.

היש שכר לפעולות שניהם? –

הן!

המדבּר הוא מ“סיטרא דדוכרא”, והישוב – מ“סיטרא דנוקבא”: בּמדבּר מתהווה הגרעין, ובישוב הוא מתפּתּח; המדבּר יוצר את התּנועה, והישוב קובע את המנהג; המדבּר מקים נביאים ומהפּכנים, והישוב מגדל כּהנים ושרים. המדבּר הוא ארץ החלומות, והישוב הוא ארץ הפּתרונים; ואי־אפשר לעולם בּלי חלומות, כּשם שאי־אפשר לו בּלי פתרונים.

אָמנם יש שהיסודות המתנגדים האלה יתקרבו ויתרכּבו, ופרי ההרכּבה יהיה – נפש שמדבּר וישוב, חזון ופעולה, נושקים בּה הדדית: נפש של נביא־ומחוקק, שבּמדבּר מתגלה אליו אלהיו, ובישוב הוא מבקש ומוצא את חברתו; שבּמדבּר הוא חוזה את חזונו, ובישוב הוא מגשם אותו בּפעולות. אַך הרכּבה ממין זה היא חזיון יקר. בּרגיל, נחלקים בּני־אָדם־וחוה לתושבים ולנודדים, המתנגשים אלה בּאלה, משתּתּפים אלה עם אלה, מתפּרנסים אלה מאלה – ועומדים בּזרותם. התּושב מתיחס בּחשד אל בּן־המדבּר הנודד, ונזהר מפּני רוח־ההפּכנות שבּו; והנודד מתיחס בּרוגז אל בּן־הישוב הבּוטח, ובורח מפּני צלן של “גפנו ותאנתו”.

* * *

יבכּו בּני־הישוב שבּתוכנו את אַדולף שטאנד, אַף יקימו לו מצבה כּערכּו; ובני־המדבּר יעמדו בּפני גל־החול של האלפּרין, יכתּבו עליו בּאצבּע “פּה נטמן” – ויסורו משם, לבל תּראינה עיניהם בּבלע הרוח את הכּתובת.

ניו־יורק, ז' שבט תר"ף.

נדפּס ב“מקלט” כרךְ שני, ספר ו'.

(לזכר ישראל פרידלנדר).

לאהלה של תּורה הוקדש מילדותו – תּחילה בּ“חדר”, ואַחר־כּך בּבית־המדרש. “אם אין קמח אין תּורה”; אַך מה יעשה נער – ונפשו חשקה בּתורה!… מרוב התמדה היה ישראל בּן־פּינחס שוכח, לפעמים קרובות, את ענין ה“קמח” – ולא מעוני ומחסור.

הוא גדל ויצא מאוהל־התּורה שבּפראגה, הסמוכה לוארשה, אבל רק כּדי להכּנס לאוהל־תּורה אַחר: מפּראגה לברלין, משם – לשטראסבּורג. וההתמדה מלוותהו בּכל מקום; ואת ההתמדה מלוה שכרה הראוי לה: כּתר־תּורה, כּתר־שם־טוב, וסמיכה בידי נילדקה, מורו־מחבּבו. אָז יצא מן האוהל – וחזר אליו: הוא עזב את הספסל ועלה על הקתּדרה, להיות מורה הלכה בּפני רבּותיו. עד שהתקנאָה ניו־יורק בּשטראסבּורג וקראתהו לבוא אליה.

ופרידלנר מרבּיץ תּורה בּפה ובעט גם יחד. אין חלקו בּין סוללי הדרכים; אַך בּורר הוא את דרכּו תּמיד כּבן־חורין, מהלך בּה בּאמונה, ומסקלה ומתקנה בּאהבה. המימוני, אחד־העם, דובּנוב – את האחד הוא חוקר ומבאר, את השני הוא מתרגם גרמנית, את השלישי – אַנגלית; ורבּות הן הדעות הנכונות שהוא מסבּיר ומקנה לרבּים. ובאופן זה הוא קונה לו מקום בּין אזרחי האוהל.

אַך האוהל מוקף מחנה; ובמחנה הומים החיים וקוראים ליושבי־האוהל השקדנים לאמר: צאו לכם מאַרבּע אַמות של הלכה, שאַתּם כּלואים בּהן, ובואו אלינו. פּה רבּה המלאכה, רבּים הקלקולים הצריכים תּקון – והפּועלים מעטים!… ופרידלנדר נפתּה לקול־הקריאָה ויוצא, מזמן לזמן, מן האוהל אל המחנה. יש הוצאות־ספרים, יש עבודה ציונית, יש חנוך הקטנים וחנוך הגדולים – וכולם צריכים לעסקנים חרוצים. ובכן נעשה הלמדן גם עסקן.

גם בּמחנה הוא מהלך בּדרכים הכּבושות; גם שם הוא מצטיין בּכשרון, התמדה ונאמנות; וגם שם כּחו יפה להקנות לרבּים את שאיפותיהם של המועטים. נראה כּאילו שקול הוא: שרשי־נשמתו יונקים בּמדה שוה מן האוהל ומן המחנה; ומדי הטות הרוח את נופו לצד אחד, מושכים השרשים לצד שכּנגד. בּינתים מתנודד העץ בּין שתּי הרשויות – ואין נחת. מעבר מזה – בּת־קולה של התּורה הקוראת: אל אהלי תּשוב ובי תשגה, כּי אין אני מתקיימת אלא בּמי שממית עצמו עלי; ומעבר מזה – שאון החיים ההומים: אל המחנה תצא ולנו תעבוד, כי גם התּורה ממנו תצא ואלינו תשוב…

למי סוף הנצחון? –

בּמחיצה אַחת עם פרידלנדר עובדים חבריו, יושבי־האוהל הגמורים, ועבודתם מזכּירה לו את עוון עסקנותו הצבּורית. אַך הנה “הצלב האָדום” מסדר קבוצה של רחמנים ורחמניות, שיעלו וישרתו בארץ־ישראל המתחדשת – ופרידלנדר מוכן ומזומן להיות בּין העולים. מסבּה בלתּי־תלויה בו הוא נשאר בּאוהל, וברגע של אַכזבה ויאוש הוא מתקן עצמו להתמכּר כּליל לתּורה. “פּרשתּי כמעט מכּל עבודות של צבּור” – הוא סח אָז לאחד ממיודעיו – “ולא אָשוב עוד אליהן”. וכעבור חדשים אחדים בּקע אל אהלו קול קורא: לעזרת העם בּאוקראינה! – ויקם וילך.

ושם נפל – בּמחנה.

האם אות הוא, כּי היה הנופל בּן־המחנה, שהתעהו הזמן אל האוהל, ורק שעה אַחת לפני מותו הוליכוהו רגליו למקורו, למען תּחול מיתתו בּמקום חיותו? או אולי להפך: התּורה, אשר אורסה לו באמונה משחר־חייו, נקמה בו עתּה את נקמתה, על אשר עזבה ודבק בּאַחרת?…

מי בּא בּסוד החיים והמות!… אַחת ידענו בּרור: ישראל פרידלנדר זכה למיתה יפה אחרי שלשלת בּלתּי־ארוכּה של חיים יפים – סיום נאה למסכת נאה.

ואַשרי מי שזכה לכך!

כ“ז תמוז, תר”ף.

נדפּס ב“מקלט” כרךְ רביעי, ספר י"א.

א.

רב־גוונים ורב־גלגולים היה ש. רפּפּורט־אַנ–סקי.

חניך החדר ובית־המדרש העברי עוקר אל הכּפר הרוסי; הסופר־החוקר מוציא כחותיו במכרות פחמים ומלח. הוא יורד אל הכּפר לְלַמֵד – ונמצא לָמֵד: מתוודע מקרוב אל סתרי הנפש העממית – הנפש הרוסית, כּמובן,– ומציב לה מצבה ספרותית. הכּפר, שאליו התמכּר, פּולטו מקרבּו, והארץ־החורגת, אשר לה הקדיש נשמתו, מקיאָה אותו; ובצאתו אותם אַך ורק למען עבוד בּשבילם ממקום אַחר, בּוקעים ועולים אליו קולות אחרים, שאינם רוסיים, וביניהם גם קול בּני־עמו הנענים – הנענים בּידי ילדי־הכּפר, עוללי־טפּוחיו. ואָזנו הפּקוחה קולטת את הקול; ועינו הבּהירה רואה את הדם השפוך ונשפּך; ושכלו הישר מגיד לו, כּי לא צדקו חבריו, הרואים בּדם אחיהם־בּני־ישראל רק “שמן המשחה” לגלגליהן של מכונות־זרים; ולבּו החם מניעו לדפּוק על פּתחיהם של גדולי הריבולוציה הרוסית, משאינם בּני־ברית, למען יתעוררו וידבּרו על לב בּני־עמם וימנעום מבּוא בדמים.

ההוה המר של עמו משמש לו פּרוזדור לעברו, שהיה נרדם בּקרבּו כּל שנות תּעותו בּרשות־אחרים. וכשנפגש אַחר־כּך עם דובּנוב וחבריו בּפטרבּורג, מתעורר עבר זה מתּרדמתו ותובע תּפקידו, לאמר: לך עבוד לי! – הסוציאַל־ריבולוציונר אינו מקפּיד כּלל, על כּי רק בּעזרת יהודים עשירים – עשירים ויהודים! – יעלה בידו חפצו זה. הכּופר הלאומי, העובד עד עתּה לעם־נכר, מקנא קנאָה גדולה ליצירה העממית של אומתו, ובאהבה רבּה הוא מקבּץ את ניצוצותיה, ומכין חומר ולבנים לתולדות ישראל, אַף יוצר גרעין של בּית־גנזים אתּנוגראפי יהודי. ועד ששמאל שוקדת על הצלת מנהגי־העם משכחה, בּאָה ימין ומוסיפה להם חיזוק בּפועל: תּחת מסוה של חבר “הצלב האָדום” מוביל הכּופר הדתי מצות לפסח, ובסכּנת־נפשות הוא ממציאָן לאחיו בּני גליציה, הנמצאים בּחבל המלחמה.

הוה מביאו לידי עבר, ושניהם – לידי עתיד. “את המוראות האלה לא יסלחו בני־בנינו לבני־בניכם” – מעיד הוא בּנסיך הרוסי לבוב. והוא עצמו מתכּונן לעלות אל ארץ העבר והעתיד של עמו, ולנטוע בּה אהלו – אַף־על־פּי שאיננו ציוני.

איננו ציוני, כּשם שאיננו גם בּלתּי־ציוני. רק בּמחנות־זרים הוא משועבּד אל המפלגה, אל החלק; אולם בּתוך עמו הוא פורץ את הגדרים המפרידות בּין אַחים – כּי אָח הוא לכלל־ישראל.

ובקנאָה של בּעל־תּשובה הוא ממשיך את עבודתו לעמו, למרות החתירה העמוקה שחתרה צרת־הכּלל מתּחת לבריאותו – כּאילו הוא מתכּוון לעצור בּזה את מלאך־המות מגשת אליו. אַך הלז אורב לו מאחוריו, וברגע של היסח־הדעת הוא מניף עליו את חרבּו ומקפּד את פּתיל חיתו ועבודתו, לשברון לב מכבּדיו ומוקיריו, הבּאים בּרבבותיהם לספּוד לו, כּנגד צוואָתו.

מהו סוד גלגוליה של נשמה זו? –

דיוגינס היה מהלך בּראש־הומיות, בּצהרי־יום, ונר דולק בּידו – מחפּש את האָדם, ואינו מוצאו. אמרסון, שהיה מבקש את האָדם בּשבילים הנשכּחים, בּבין־השמשות, ולאור הנר הפּנימי שבּנפש – מצאו; אַך גם הוא הגיע לכלל דעה, כּי אין בּחברה האנושית חזיון יקר־המציאות כּאָדם: אָדם, שאישיותו היא מרכּז נשמתו. ואם החברה בּכלל כּך, בּני־העליה שבּה על־אַחת־כּמה וכמה! – כּי הלא זוהי הרעה האורבת לבעלי־הכּשרון: שפּעמים אחד מענפיהם מכריע את הגזע כּולו, ועל־ידי־כך מופרע שווי־המשקל שבּנפשם, ונקודת־הכּובד נעתּקת מאישיותם אל אחד מכּשרונותיהם. הלכך אַתּה מוצא ביניהם גדולים, שאינם גדולים אלא לדבר אחד, מפּני שאישיותם בּטלה לגבּי כשרונם; ולפיכך יקר שבעתים, וחביב שבעים ושבעה, החזיון של אָדם ובעל־כּשרון, שאישיותו קודמת לכשרונו.

האָדם בּעל־הכּשרון רב־הגוונים הוא; ולפי זה מגוונת גם חברתו: בּהרכּבתה נכנסים כּל אלה שיש צד־שוה ביניהם ובינו. סבלנות פּנימית שולטת בּין נטיות־נפשו השונות; משום זה הוא נוטה לסבלנות חיצונית: נוח לבריות, בּעלות אמונות ודעות שונות, ומקרבן לעצמו וגם זו לזו. שווי־משקל בּרוחו; על־כּן זרה לו הקנאות של בּעל־המפלגה. איש־העם הוא: בּעם ובצרכיו המרובּים והשונים הוא רואה את בּבואַת נפשו; ובעבודת־העם הוא משקיע עצמיותו – ומוצא אותה.

רב־הגוונים הוא האָדם, אַך לאו דוקא רב־הגלגולים. בּעם נטוע, מחובּר אל הקרקע, גם האָדם נטוע ועומד, וקרקע־יניקתו הוא גם שדה־פעולתו. מכּלל זה לא יצא גם עמנו, כּל זמן שהיינו שתולים על אַדמתנו. יכול היה אָדם מישראל להיות ענק־הרוח כּהלל, שלבּו פתוח לכל השייך לאָדם בּאשר הוא אָדם – למן אהבת־התּורה ואהבת־הבּריות עד נקיון־הגוף וסעודה־בשעתה, – ואַף־על־פּי־כן לא אָמר מעולם: צר לי המקום בּתוך עמי!… אולם בּעם תּלוש, גם האָדם עקור משורש; ובבקשו לו אחיזה בנטוע, הוא עלול להתגלגל אל אַדמת־זרים, בּתקוה להכּות בּה שורש.

גם שלמה־זלמן בּרבּי אהרן הכּהן, אחד מתּלמידי־תלמידיו של הלל הזקן, מתגלגל והולך ממקורו ולחוץ. המאמין בּעתיד־לבוא של כּל האנושיות, כּופר בּעתידות עמו – עמו, אשר היה הראשון לחולמי חלום־העתיד. בּתוך עם־נכר הוא שר את שירת־חייו; שם הוא עוזר לנצרכים, מלמד את הבּוערים, כּותב להם את מכתּביהם, מספּר להם ספּורים ואגדות, אַף אוסף את אגדותיהם ושם אותן בּספר לזכּרון.

המצא בזה גם תּקון לנשמתו? –

לא! כּי בעבדו לעם לא־לו, נתעה ללכת בּדרך לא־לו. איש־העם הולך ונהפך לאיש־המפלגה, שדרכּו לעשות את השלם טפל לחלקי, ולבטל עיקרי־החיים מפּני “קוצו של יוד”. ומי יודע עד היכן היו הדברים מגיעים, לולא רוח־האָדם מבּפנים ומסבּות־הזמן מבּחוץ, שבּהפּגשן יחד השיבוהו לעצמותו ולמקורו: האָדם שב להיות איש־העם – ושל עמו.

בּ

חד־גווני וחסר־גלגולים היה יוסף חזנוביץ.

בּשחריתה של חבּת־ציון נתדבּק בּו הרעיון של יסוד “בּית נאמן” ליצירות רוח־ישראל, ועד אַחרית ימיו לווהו ולא סר עוד ממנו. יחידי עמד בּמערכה: הוא ההוגה את הרעיון, והוא המוציאו אל הפּועל; הוא המשמיע על הספרים, הוא מבקשם ובוחנם, הוא קונם, הוא מסדרם. והוא הצוררם ושולחם לתעודתם.

למעלה מדור שלם הוגה האיש בּרעיון היחידי, הממלא את נפשו עד אפס מקום, ושופך עליו את כּל אהבתו הסוערת. רופא־חולים הוא; אַך בּין חולה לחולה, בּין בּדיקת־הדופק לכתיבת־הפּתקה, הוא מבקש את שאהבה נפשו: ספר או תמונה, עתּון ישן או קמיע, מנורת־חנוכּה או מזוזה, בּשביל גניזתו. ובמצאו את מבוקשתו הוא משלם בּעדו כּאשר יושת עליו, ומרוב ששונו על המציאָה הוא שוכח את החולה אשר לפניו… מטבעו אינו נושא פני איש, את הבּצע הוא שונא, ושוחד לא יקח; אַך דיה “תּחינה” בּלה מיושן, או שיחה קלה על־דבר “תּחינה” בּלה מיושן, שיקנה בהן אָדם את לבּו וישחדהו בּלא־יודעים.

ובה במדה שהוא מעורב עם הספרים, הנו מובדל מן הבּריות. את טיב הספרים הוא מכּיר, וטבע בּני־האָדם זר לו; אחרי הספרים הוא מחזר, ומפּני האנשים הוא בורח; בּספרים הוא מטפּל בּסבלנות, ובאנשים – בּרוגז… והבּריות מודדות לו בּאותה מדה: הן רואות בּו את הרגזן הקולני, ולא את הצנוע כּספר־תּורה; את הבּורח מפּני החולים העשירים, ולא את הרץ אל העניים; את הלבוש קרעים, ולא את המאַחה קרעי־ספרותנו; את כּבד־הלשון האומר מעט, ולא את כּבד־הראש העושה הרבּה; את השגעון לדבר אחד, ולא את מסירות־הנפש.

וגם הגורל היה לו לאָב חורג והתל בּו: רבּים חולים הציל ממות – ולעת־זקנה לא הפך איש את משכּבו בּחליו; יסד בּתּי־תמחוי – וגוע בּרעב; יסד חברת גמילות־חסדים – ולא גמלו לו אַף את החסד האַחרון; לבּו בּירושלים – ומת על אדמה טמאָה, הרוויה מדם אחיו ובושת אחיותיו.

האם סתם חובב־ספרים היה האיש המוזר הלז, מאלה שאינם רואים בּמעשה־יצירה אלא גוילים בּלבד? –

חס לו, ליוסף בּן אהרן חזוביץ!

חביבה היתה עליו מצות המנהיג הציוני החי מכּל עשרים ושלשת אַלפי הספרים הדוממים שצבר; ולפי עדות חבריו היה אומר: אילו צוה עלי הרצל לשרוף את אוצרות־ספרי, הייתי שורפם בּלי טענות ומענות. חביב היה עליו כּבודם של חכמי־התּורה: כּשפּגעו בפניו בּכבודו של רבּי שמואל מוהליבר, עמד וקרע קריעה בּפני קהל ועדה. חביב היה עליו כּבוד ישראל: כּשהיה מעשה ורופא פולני אחד, בּביאליסטוק עיר־מושבו, חמד לו לצון – וצרב את המלה “גנב” על מצחו של נער עברי, אשר לקט תּפוחים בּגנו, – התעורר חזנוביץ כּנגד מעשה־הנבלה ועורר כּנגדו את דעת־הקהל בּמערב־אירופּה, ולא נח ולא שקט עד שהוגלה – הוא עצמו ולא הרופא החוטא – מן העיר לשנתים ימים. וחביב היה עליו כּל עני מישראל: למן בּחורי־הישיבה, שהיו סמוכים על שלחנו, עד היתומות העניות, שהיה מגדלן ומשיאָן לאנשים; ועד החולים מדלת־העם, שהיה מרפּאָם חנם, גם תּומך בּהם מכּספּו בּסתר.

מלמד, שלא הספר היה בּעיניו העיקר, אלא עם־הספר – כי בן־העם היה.

בּן־העם נפשו יוצאת אל עמו, ובגללו הוא אוהב את כּל אשר לו: את עניי עמו, את עלובי בני־עמו, את חכמי עמו, את פּרנסי עמו, את כּתבי עמו – הכּל בּזכות העם.

בּן־העם נפשו יוצאת אל עמו, אַך לא מעמו. עלול הוא לטעות בּדרכּו, אַך לא לתעות ממנה. אין חלקו בּין מבקשי־נתיבות; דרכּו סלולה לפניו: דרך כּל העם. הוא אינו גם בּעל־בּחירה לבור את דרכּו; מצווה ועומד הוא לעשות כּל מה שטובת־האומה מחייבת – אם גניזת אוצרות או בזבּוזם. העיקר הוא, שיעשה מה שיעשה בּלי הרהורים ופקפּוקים, בּקנאָה עזה, ובכל נפשו ובכל מאודו – כּאיש־צבא העומד על המשמר. מטעם זה קפּדן הוא על־פי חובתו, אפילו אם מטבעו הוא סבלן: כּשמאי הזקן בשעתו הוא “מקבּל את כּל האָדם בּסבר פּנים יפות”; אַך אם ידמה לו, כּי מי־שהוא מקל בּכבוד האומה וקניניה – הוא דוחהו “בּאַמת־הבּנין שבּידו”. מלך ועבד הוא: כּל מי ששייך לעם – שייך לבן, וכל מה שקנה הבּן – קנה העם.

* * *

שניהם היו מקבּצי־נדחים – נדחי היצירה של עמם; אַך מה רב ההבדל שבּתכונתם ובמזלם!

אַנ–סקי היה מבּית־הלל, וחזנוביץ מבּית־שמאי; זה – אָדם סבלן, וזה – קנאי לרעיון אחד; זה – איש־העם, וזה – בּן־העם; זה – בּעל־תּשובה לאומי, וזה – צדיק גמור; זה עסק בּתורה־שבּעל־פּה, וזה – בּתורה־שבּכתב; זה אָסף ניצוצות קדושים של ישראל וגנזם בּאוצרות־נכר – בּבית־הגנזים של אַלכּסנדר השלישי מלך רוסיה, וזה – בּ“בית הנאמן” של האומה – בּארץ השכולה, העומדת בּשממותה מזמן שגלו מתּוכה בניה.

ובעל־התּשובה מת בּתוך עמו, בּחברת מעריציו הרבּים, אשר נאספו מכּל המסילות והשבילים שאליהם נטה בדרכּו, והקיפוהו בּמשמר־הכּבוד. והצדיק הגמור הובל לקברות על עגלת־אַשפה, בּלי לויה ובלי אַזכּרה. אַחת היתה נתיבתו, אשר ממנה לא סר; ובבוא פקודתו – לא ידע איש את יום מותו, ולא ידעה עיר את קבורתו. הגולה קראָה: בּירושלים מנוחתו; וירושלים הכחישה ואָמרה: לא בי הוא!…

ניו־יורק, כסלו תרפּ"א.

נדפּס ב“מקלט” כרךְ חמישי, ספר ט"ו.

(לזכר בן־אביגדור).

בּעלי־הסוד למדונו, שבּסבּת החטא יעקרו ניצוצות קדושים משרשם ויפּלו ברשות ה“סיטרא־אחרא”, האורבת לקדושה ושואפת להבּנות מחורבּנה; וכל זמן שאותם ניצוצות נתונים בּשבי, נטולי־כח הם, ואַף מקורם פּגום ועומד. ומהי תּקנתם? – גאולה!… על־ידי פדיון־השבויים מתעלים הניצוצות הנופלים ומתאַחדים ושבים לאיתנם ולמקורם, וממילא מתמלאת גם הפּגימה שגרמה נפילתם בּעולמו של הקדוש־בּרוך־הוא.

אַף סופרינו בּדור הזה – ניצוצות־הקדושה הבּודדים, הניתּזים מנשמתם בּין עבודה־זרה לעבודה־זרה, נופלים ונשבּים לסיטרא־אחרא ספרותית – לעתּונות רעבתנית, החוטפת ובולעת את כּל הבּא לידה בּלי הבחנה: הרבּה דברים הפּסולים מעיקרם, קצת דברים הראויים לשעתם, ומקצת־מן־המקצת דברים בּני־קיום. בּשאול זו הרחבה, של עתּונות בּת־חלוף, בּטלים ומבוטלים הניצוצות המועטים בּני־הקיום, ואין הקורא – אפילו הטוב שבּקוראים – עומד על טיבם כּל־עיקר: עם “שאָר ירקות” הוא בולעם, ועם “שאָר ירקות” הוא פולטם.

התּוצאָה מזה היא – זרותו של הסופר בּעל־הצורה לקוראים, שאת קול־דבריו הם שומעים – ותמונתו אינם רואים. לכל היותר תּופסים הקוראים קוים בּודדים – ומרוחקים – של סופר זה או אַחר; אַך אין קוים בּודדים מצטרפים לצורה מאליהם, כּל זמן שלא תחול בּהם יד־אָמן מאַחדת.

ולא הקוראים בּלבד. אַף הסופר גופו אינו מכּיר את עצמו אלא בהכּרה כהה, הואיל ובמקום בּבואָה שלמה הוא רואה רק קוים בּודדים של צורתו, הנשקפים אליו משבעים ושבע אַספּקלריות, בּעלות סגולות שונות ומרחקים שונים וכיוונים שונים. הכּרה־עצמית זו הכּהה משפּיעה לרעה על בּעליה: היא ממעטת את אמונתו בּכחו, מחלישה את דעתּו, שוללת ממנו את שמחת־העבודה וחדות־היצירה, ומביאתהו לידי מרה־שחורה וקמצנות־הפּריה. ומכּאן רק פּסיעה קלה לסתימתם של צנורות־היצירה.

וגם לזה אין תּקנה אלא בּפדיון־שבויים: שיתעלו הניצוצות השבויים של כּל סופר בּעל־צורה, וישובו למקורם, ושם יחובּרו יחד – ניצוץ לניצוץ, קו לקו, – עד שיצטרפו לתמונה שלמה, שיכּירו בה גם רואיה הקוראים, גם בּעליה הסופרים.

ולזאת ישאף, איפוא, כּל ניצוץ ספרותי שבוי: שיקום לו גואל, אשר יפדהו משביו ויקרבהו אל אחיו־ליצירה, למען יקבּל על־ידי זה צורה וכח־הקיום.

* * *

גואל כּזה וכזה היה במחננו בּן־אביגדור.

הוא ירד ל“סיטרא־אַחרא” הספרותית שלנו, והעלה משם את הניצוצות הקדושים של כּמה מטובי סופרינו, וקבּצם וצרפם זה לזה. הוא הסיר את אבק־הדורות מעל ספרים ישנים־חדשים, שלא פג טעמם בּרוב ימים, בּהוציאו אותם בּהוצאות חדשות ומתוקנות. הוא עסק בּתחית־המתים – בּהציבו מצבות לכשרונות שנקטפו באבּם; ולא הניח גם מתּחית־החיים – בּעזרו לכמה כשרונות רכּים שיבצרו להם מקום בּספרות. וכל אלה הפּעולות היה בהן משום פּדיון־שבויים, אם מבּחינה זו או אַחרת.

אָדם רב־פּעלים היה המנוח, ו“פדיון־השבויים” היה רק אחד ממפעליו – אבל מן החשובים שבּהם. את תּרגומי־הבּוסר משל מינזיס וגידינגס, אשר הוציא בשעתם, הספּקנו לשכּוח זה כבר; כּמו־כן נשכּח ולא נזכּור כּמה ממעשיו האחרים. אַך את קבצי הכּתבים של פּרץ, פרישמאן, בּרדיצבסקי, מאנה, צייטלין, בּיאליק, טשרניחובסקי, בּרנר, ורבּים אחרים – שעל־ידיהם נעשה שותּף ליצירות אחרים ולציור צורתם מתּוך תּוהו־ובוהו, – את אלה נזכּור לו לאורך־ימים.

דייטון, שלהי אלול, תרפ"א.

נדפּס ב“הדואַר” היומי, שנה א‘, גליון א’.

(לדמות־דיוקנו של מ. י. ברדיצבסקי).

א. המעפּילים

בּת־מלך זו, שרוח שמה, כּל כּבודה פּנימה, ואינה מתגלה לעין בּשר־ודם אלא על־ידי לבוש; לובשת היא צורה או פעולה, המעידות על מציאותה ומסתּירה את מהותה.

זוהי הקליפּה המקיפה את המושג. ואָחות יש לה: הקליפּה המקיפה את המשיג ומשמשת לו כלי־השגה; הלא הם החושים, שבּאמצעותם הוא תופס את צלה של המציאות, ובלעדיהם אין לו תּפיסה בה כל־עיקר.

וכל־זמן שהאחד האין־סופי מתחלק למושג ומשיג, לכלל ופרט, העומדים זה מול זה, – מחיצה זו, של קליפּה כפולה, חוצצת בּין חלקיו ומעכּבת אותם מנגוע זה בזה נגיעה בלתּי־אמצעית. כּי זה ענשו של הפּרט, הפּורש מן הכּלל לשם קיום־בּפני־עצמו, – שלא יכּיר הכּרה ישרה את הצור ממנו חוצב, עד שישוב למקורו ויתאַחד עמו בּיחוד שלם.

“כּי לא יראני האָדם – וחי”.

ויש מעפּילים, המהרסים לגשת אל הרוח ולהציץ בּמסתּריה, בּהיותה עירום ועריה: להסתּכּל בּזיו־השכינה מחוץ למשכּן; להקשיב לרנה שבּממשלת הדממה; להבין את המחשבה הקדמונה, שלא התגשמה במלים; ולהשיג את הדבּור המופשט, שלא התלבּש בּקולות ואותיות. יחד עם זה הם מרימים יד גם בּשר־החיים ואומרים לפרוק את עולו מעליהם: להשתּחרר מן השעבּוד ל“כלים” הגשמיים, שניתּנו להם לשם השגה, ולתפּוס את מהותה של המציאות בּעיני־הרוח בּלבד.

אולם חוק ניתּן גם למעפּילים – ולא יעברוהו. מעבר מזה קם שר־הצניעות, השומר את דרך הרוח, ופורש עליה צעיף־ערפל, אשר יכסה מערומיה מעין זרים פּורצי־גדר. ומעבר מזה מתעורר שר־החיים על יצוריו המורדים בּו – ומכניעם מחדש: בּמקום מראה־העינים, אשר בּעטו בו המעפּילים, בּא הלך־נפש, היונק גם הוא ממקור הגשמיות – מנסיון החושים.

אַתּה נכנס לפרדס – וערפל גורר בּעדך; מתפּשט את גשמיותך – ונמצא לבוש. מחיצה נופלת ומחיצה קמה – והמחיצה לעולם עומדת.

אַף־על־פּי־כן אין עמלם של המעפּילים לשוא: אין כּאן השתּחררות מן הצורה ומחוקי־ההשגה, אַך שנוי הצורה ושנוי חוקי־ההשגה יש כּאן.

בּערפל אין מסילה ואין נתיבה, והמהלך בּו מגשש את דרכּו, מתּוך ערות וכוונה. בּערפל אין מציאָה בּהיסח־הדעת: כּל היגע – מוצא משהו, ולפום צערא – אַגרא. בּערפל אין בּטחון־השאננים; חוט של רזים מתוח שם על ההויה, והוא מעורר את יצר־הדעת, מפתּהו ואומר: כּאן צפונים אור ותהום – קרב, בּן־אָדם, קרב הלום!… בּערפל אין הבחנת המרחק החיצוני; ההבחנה פּנימית היא, תּלויה במצב־רוחו של המסתּכּל: בּשעת התלהבות ודבקות גם הרחוב קרוב אליו, ובשעת קרירות והתבּודדות הכּל רחוק וזר. ומכּאן “קפיצת־הדרך” הרוחנית של בּעלי־הסוד, המתקרבים לפעמים אל העצם למרות ריחוקו, אל התּוך למרות היותו מסתּתּר בּחביונו.

גם בּגבול ההשגה מתהווה שנוי אצל הנגשים אל הערפל. שאיפתם, להשיג את המציאות שלא על־ידי אמצעי, אָמנם אינה מתמלאת; אַך התקוממותם כּנגד שלטון־החושים פּועלת משהו: היא מחלישה את שלטונם ומטשטשת את הגבולות שבּיניהם, עד שהאָדם רואה את הקולות ושומע את הנאמר אליו בּסנה בּוער, – כּאילו חזר גלגל־ההתפּתּחות אחורנית והאָדם שב למצב קדמון, שבּו ידע החי רק חוש אחד יסודי, אבי־אבות החושים וכוללם יחד. וחלוף־תּפקידים זה של החושים גורם, שיטעם בּהם האָדם טעם חדש.

ואַף בּאופן הבּטוי של המעפּילים ניכּר השנוי. אָמנם

זקוקים גם הם ללבוש הגס של המחשבה – לקולות ואותיות; אבל מורדים הם בּנוסחה הלשונית לצורותיה השונות: בּסגנון הסלול, בּהוראַת־המלה המוסכּמת, בּדיוק־הדבּור, עד חוקי הלשון והדקדוק המקובּלים – ועד בּכלל. ושתּי דרכים לפני אלה, המואסים בּנוסחה: יש מהם הסרים מן הדרך הישרה, ומסתבּכים בּסבך המליצה, המגמגמת הרבּה ואינה אומרת כּלום; ויש העוזבים אַך את הדרך הכּבושה, כּדי לכבּוש שביל לעצמם, והללו מכניסים נשמות חדשות בּמלים מתות, כּוונות חדשות בּצירופי המלים, רום ועמקות בּנפתּולי הסגנון, וחן מושך בּצללי הרמזים. ואם מן הזוכים הם, שבילם המיוחד נעשה רשות־הרבּים, וסגנונם – נוסחה חדשה, שנתיני־ההרגל ירוצו בה ובני־החורין יסורו ממנה.

עד כּאן שכר הטרחה של המעפּילים, שאינם מסתּפּקים בּמועט – בּנגלה ובחושים בּלבד.

אַך גדול מזה השכר הצפוי להם בּזכותה של האהבה.

כּי יש רגע בחייהם, שתּשוקתם הלוהטת פּורצת פּרצה בּערפל, ובהקרע עב־הענן מופיע עליהם האור הגנוז כּעין הבּרק. הנצח מצטמצם בּרגע ועובר על־פּניהם בּכהרף־עין; ואַף כּי הם נדהמים אָז ומסתּירים פּניהם – “ויסתּר משה פּניו”, – נחרת החזון בּלבּם ולא ימחה ממנו. בּאותה שעה, שהגיע המעפּיל לידי גילוי, הוא נעשה חוזה.

שונים הם המעפּילים־החוזים, הנכנסים לפרדס, ושונות דרכיהם.

החוקר נכנס לפרדס מתּוך אהבת הדעת. מבקש הוא לעמוד על סוד מהותה של ההויה, לגלות את היחס שבּין ה“אני” החולף והכּלל האין־סופי. אַשריהו אם לא ימצא את מבוקשו, ואוי לו אם ימצאהו – או ידמה שמצאָהו. כּי בצאתו מן הפּרדס, אחרי הרימו את שולי אַדרתּו של המקום והציצו בּאחיזת־העינים שבּעולמו, – הוא מגיע לידי בטול־היש. החיצוניות כּולה הבל־הבלים היא בּעיניו; קיום ה“אני” – מארה; והוא עצמו – אָדם שאין לו כּלום, שאינו מבקש כּלום, ושאינו כלום.

זוהי מין “קבּלה עיונית” טהורה, היושבת כּל הימים בּתענית ומתאַבּלת על מעשי־בראשית.

המאמין נכנס לפרדס על־מנת לקבּל פּרס: מתאַווה הוא לשבּות את בּת־המלך ולמשכה אתּו אל עולם־העשיה. אם תּתחמק ממנו, הוא תופס בּשמלתה ומשלה את נפשו להאמין, כּי בת־המלך עצמה בּידו. ויש שמאמונתו זאת הוא משפּיע על סביביו, ובכחה הוא מושך אַחריו אָדם רב ומהפּך קערות על פּיהן. אימת־האורה, הנופלת על החוזה בּשעת הגילוי וממלאָה את נפשו תּמהון וחרדת־ספק, סרה מהר מעל החוזה־המאמין, שהודאיות הכרח נפשי היא לו. את הנטיה המסתּורית הוא הופך לתנועה מסתּורית; את התּוך הנעלם – לקליפּה מתעלמת. – מין “קבּלה מעשית”.

חוזים מסוג זה הם־הם שהטו את הנצרות הקדמונה מן הדרך, בּהגשימם את כּל המושגים הרוחניים השאולים אתּה מן היהדות; שמזגו את הקבּלה העיונית, המבקשת נתיבות עולם, בּקבּלה מעשית, השואפת להוציא זהב מן הסלע; ושהרכּיבו בּחסידות האצילית את הצדיקות הגשמית.

הצדיק נכנס לפרדס, מתּוך שאיפה להתייחד עם יסודו־של־עולם ולהזדכּך על־ידי־זה מסיגיו. ואם לא יגרום החטא שיציץ ויפּגע, הוא יוצא משם בּלב מצורף ומלא הכנעה, מוכן לקבּל את הכּל בּאהבה. גזרות המקום הן, שיתקיימו החומר וה“אני” בּעולם; אַך אפשר לו, לצדיק, להמתּיק את הגזרות: אפשר ליהנות מן החומר על־מנת להעלותו למדרגת הרוח; ואפשר לתקן את ה“אני” על־ידי התקרבות אל תּחת כּנפי השכינה, על־ידי דבקות בּאין־סוף. עשיה מתעלה בּאופן זה ליצירה, יצירה – לבריאָה, ובריאָה – לאצילות.

קבּלה ממוזגת היא: רוחניותה מתבּטאת בּמעשה, אַך המעשה רוחני הוא – עבודת הבּורא.

והאָמן נכנס לפרדס, מתּוך געגועים על זיו־העולם ושירת־הגלגלים. אין הוא נתפּס בּרשת הגשמיות, כּמאמין, אַך מן ההגשמה אינו נמלט: כּי בבואו לתרגם את חזונו ללשון בּני־אָדם, על־כּרחו שיגשימהו בּסמלים. אין לו משלות הצדיק, המשכּך סערת רוחו בּמעשים טובים; אַך גם יאושו המוחלט של החוקר אינו נחלתו, מאַחר שהוא עצמו נעשה שותּף למעשה־בראשית על־ידי יצירתו־אמנותו. אין הוא מסתּגף כּחוקר: נפשו, השוקקה ליופי־של־מעלה, שואבת מן הבּאר ושותה; אַך יותר שהיא שותה היא צמאָה. ראה אלהים – ומות!

חוזה־אָמן זה, שהסתּכּל בּנצחיות, מחן הנצחיות שפוך עליו ועל דבריו, וכאילו אין לזמן שליטה בהם. הוא אינו מזדקן, ודבריו אינם מתיישנים. אַדרבּה, כּל מה שמזקין ומתקרב אל גבול האין־סוף, כּן הולכת השגתו ונעשית בּהירה ולשונו שקופה; ומעשי יצירתו, כּל מה שמתיישנים, שרשיהם מעמיקים ונופם מתפּשט והולך – ומתחדשים מדור לדור.

* * *

כּל החלוקות האמורות בּזה – של חוקר, מאמין, צדיק, ואָמן, – לא נאמרו אלא כּדי לשבּר את האוזן. בּעולם־האמת אין גבולות קבועים: שם דין ורחמים, חזון ומעשה, שירה ומחשבה נשקו; ומי שהביא כּדו אל המבּוע, אבי כּל הפּלגים והנחלים, הן טעם מכּל הזרמים בּעודם אחד. לפיכך קרובים החוזים בּעלי המדורות השונים איש אל רעהו: התּחומים יונקים אצלם, יען כּי כולם עמדו פעם מעבר לגבולין.

בּ. שורש הנשמה וגלגוליה.

חזון ואמנות היו שורש נשמתו של בּרדיצבסקי.

החוזה הסתּכּל בּתהום ונתמלא אימה; והאָמן פּרש עליה צעיף של חוטי־חן. החוזה חש בצערו של האלהים, ש“מעשיו מכריעים אותו”, צער ההויה הכּלואָה בקליפּתה־צורתה; והאָמן בּא אַחריו וצר לזה צורה. זה נעשה שותּף לצער־בּראשית, וזה – למעשה־בראשית.

החוזה נגש אל הערפל; והאָמן לקח מן הערפל והליט בּו את פּניו ואת נפשו, את סגנון־חייו ואת סגנון־לשונו. כּמו בּעד הערפל נראתה לעינינו דמות־דיוקנו והגיע לאָזנינו הד קולו: רחוקים – וקרובים, מוזרים – וידועים מקדמי־עולם.

החוזה הציץ לפני־ולפנים, והכּיר את התּוך האחד המתפּרש לכמה פנים, את האַחדות שבּרבּוי־הפּנים והקרבה שבּיניהם. על־כּן הרגיש, “שאין דברים חיצונים, שהכּל שייך לנו ויש לו תביעה נפשית עלינו”; כּי כל אשר בּו הוא “כּעין שותּף למראות הטבע”; וכי שני עולמות נפגשים בּו ונושקים זה לזה – העולם־הזה ועולם־העבר, בּראשית ולפני־בראשית. והאָמן נאחז בּתוך־תּוכם של הדברים והענינים והאנשים – ושם אותו לנושא שירתו. ובמדה שמדד מודו לו: בּקשו את התּוך בּדבריו; ואַל תּבקשו בהם את הלבוש, ואַל תּדונו אותם על־פּי חוקי התּפירה של הלבוש. גם לשונו היתה לשון התּוך: לשון־רמזים מלאָה אור וצללים – אור מבּפנים וצללים מבּחוץ.

חוזה־אָמן. אַך כּמה גלגולים עברו עליו עד שכּרתו האָמן והחוזה בּרית־מלח.

בּאחד מגלגוליו היה חוזה וצדיק. בּימים ההם התמרמר הלב הצעיר על עוות־הדין וקלקול־השורה שבּסדר־העולם; אַך רבּון־העולם היה קרוב אליו, ולפניו הציע טענותיו. “מחוץ תּשכּל חרב החיים – – – ואני בּבית־אלהים עומד בּרגש – – – הנני מיחד את עצמי עם השכינה”. אבל גם אָז כּבר התגנב אל לבּו הספק, שמא לא מאזרחי המדור הלז הוא… “ותשוקה עזה התעוררה בי לעלות גם אני ולראות את הרי האָרץ ומערותיה. אראה את הארץ בּעודני חי, אָמרתּי, כּי עד ימי גלגול־מחלות כּמה רחוקים עוד הימים; ומי יודע, אם בּגדלי לא ארשע ולא אשאר קבור בּארץ טומאת העמים”… ובמשך הזמן נעשה לו הספק לודאי. הכּר הכּיר, כּי לא לו הדבקות השלמה של הצדיק הגמור, הקורא לעוף־השמים: אָחי, לחבצלת־השרון – אחותי, למצורעים – עצמי ובשרי, ואשר לפניהם יעמוד וישרת – ורווח לו. ובהיות כּי נשגב ממנו למצוא לו תּקון בּהפקרת־עצמו, בּקש לו מקלט בּהתכּנסות אל תּוכו.

בּגלגול אַחר נדמה כּחוזה־מאמין. באותם הימים נטפּל לשאלות־השעה והורה הלכות־למעשה והטיף לשנוי־ערכים: בּית־יעקב, לכו ונלכה! – – – אַך כּעבור ימי ההתלהבות עמד על טעותו זו ושנה קריאָתו: בּית־יעקב, לכו ונוכחה! נבקר את ערכינו ונבחן את נחלתנו.

מזמן לזמן התעורר בּו החוזה־החוקר, המסתּכּל בּמה שלא הורשה; ובשעות כּאלה הרגיש בּקללת־החיים הרובצת עליו, והתאַווה לשתּות מ“קובּעת כּוס החדלון”. אַך תּוך־כּדי־דבּור התקומם בּו יצר־היופי וקרא: מה־נאה אילן זה!

אולם בּכל הגלגולים האלה לא חדל יסוד־האמנות מתּבוע את תּפקידו ואת זכותו היתירה, ולאַט־לאַט גבר על שאָר חבריו היסודות הנפשיים. החוזה־האָמן הכּיר, ש“אם העולם הוא בידו, לצקת אותו על האָבנים של נפשו, אָז הרי הוא בּן־חורין”. ואָז פּרש למדורו המיוחד, ושם השקיע נפשו בּיצירת־חשאין טהורה, מצורפת ומזוקקת על־ידי צער־הבּדידות וצער־החברות כּאחד, שהד חיי־עולם עולה מתּוכה. על־ידי היצירה נהפכה עליו “הגלות הארוכּה” של חיי העולם־הזה ליום אחד אָרוך של גאולה; הדין הקשה של קיום ה“אני” התמתּק; ורוח־החוזה, שסערה בקרבּו מזמן שהציץ לפנים מן הקלעים, מצאָה מנוחת־מה – מנוחת היוצר בּשבּת ראשונה ליצירה.

חזון ואמנות היו שרשי נשמתו, ומיניקתם התפּרנסה הנשמה כולה.

האם נפש מלאָה סתירות פּרפּרה בו? –

בּערב אָמר: מי יתּן לי את האפס המוחלט! ובבּוקר קרא: “קחו מאתּנו את ההכּל ותנו לנו את האחד!”… אָכן סתירה גלויה זו אינה אלא תוצאַת החזון אשר חזה. בּבואָתה של הסתירה העולמית, המונחת בּיסוד ההויה – האחד האין־סופי המתחלק לרבּוי אין־סופי. וכל מי שהסתּכּל בּמעלה, מטה, פּנים ואָחור – לא ימלט מסתירה זו.

בּשחרותו – יב"ם, בצהרי־יומו – בּרדיטצבסקי, ולפנות־ערב – בּן־גריון; תּחילתו – קשירת כּתרים למתמידי ואלוז’ין, אמצעיתו – מעין כּריעה והשתּחויה לפני “החיה הצהובּה” של ניטשה, וסופו – תּשובה אל אלהי נתן צוציתא; רגע קרא ליצרי לב־האָדם בּשם בּני־האלהים, ומשנהו – בּני־אל־נכר; פּתח בּמלחמה על המסור ומקובּל, וסיים בּהתרפּקות על העתּיק וחשיפת הודו; – כּל אלה אַך גלגולי נפשו של החוזה־האָמן הם.

החוזה צופה ומרגיש, כּי “כל מחשבה שנחשבה, כּל רגש שנרגש אצלנו, כּל דעה של אָבות וכל נחלת אָבות, הרי יש להן טענות על נפשו, כּי עליה לדעת אותן”; בּעוד שהאָמן, הצריך לחירות־היצירה, מבקש להשתּחרר מכּל אלה. ועל־כּרחו שיתייחס החוזה־האָמן אל העבר בּדחילו ורחימו כּאחד: היורש הגדול אוהב ומוקיר את נחלת אבותיו; והמוריש הגדול ירא את סבל־הירושה, העלול לדכּא תחתּיו את גרעיני היצירה החדשה. לא לישן כּשהוא לעצמו הוא מתנגד, אלא לעריצות שבּשלטונו – זו הפּוסלת כּל חדש בּגלל חידושו, המתנגדת לכל תוספת מבּחוץ ושפּור מבּפנים, ומכנה בּשם חיצוניות לכל בּקשת־תּוך. הוא מרים יד בּעבר, כּדי שיוכל להמשיך את ארג מסכתּו; מתגרה במסורת, למען עוררה מהתעלפותה ולהוסיף לה חיים… “פּשוט, המשורר ירגיש הוד החדר ומועקת החדר בּיחד. בּיד אַחת רוצה המשורר להסיר מעליו עול הדורות, ובשנית הוא מושך את השלשלת הלאָה. הוא בעצמו הנהו עוד חוליא אַחת בּהשלשלת, שהוא אומר לקרעה”.

“פּשוט” – אַך דוקא הדבר הפּשוט, הנאמר בּתם־לב ובלחש, אינו מובן לשומעים כּבדי־אוזן.

האם למלחמה על הישן קרא אוהב־עתּיקות זה? –

יותר מתּרועת־מלחמה שמענו בּדבריו קריאַת־תּגר ותביעת־עלבּון: קריאַת־תּגר על האָבות, האוכלים נשמת בּניהם, ותביעת־עלבּונם של הבּנים, שנותנים להם רכוש־הדורות ונוטלים מהם את הנפש. לא בשופר תּקע, להזעיק אל דגלו מחנה; אסיר בּודד היה, השולח זעקתו אל החלל הריק, למען ישמע את הד קולו, שלו ושל הדומים לו – האסירים הכּלואים איש־איש בּתא־חיים בּודד. גם בּימים שהשמיע קול־תּרועה וקרא לקצוץ־בּנטיעות, או לעיקור הנטוע, – לא היו הדברים ההם אלא לשון־הפלגה של הנעורים הרותחים; ואם אָמרו ראשונים, ש“בּנין נערים – סתירה”, הנה באו אַחרונים והורו, שסתירת נערים – בּנין: כּלומר, היא באָה מתּוך הצורך לבנות ולשם בּנין. וסופו הוכיח על תּחילתו: סתירתו נגמרה כולה בּבנין, ועקירתו – בּהפראָה.

האם תּועה היה האיש? –

לא, כּי עורך־גלות.

התּועה הוא אָדם בּעל ודאיות חולפות. מטרה הציב לו, ואת הדרך המובילה אליה לא מצא. מה יעשה? – כּל דרך, המזדמנת לפניו, בּחזקת הדרך הישרה היא לו, ומתּוך אמונה זו הוא רץ בּה. בּהכּירו לאַחר־זמן, כּי לא התקרב על־ידיה למטרתו, הוא עוזבה וסר אל דרך אַחרת, קרובה במקורה אל הראשונה, או שהוא שב אחורנית, מפּחד פּן התרחק ממטרתו. אַך תּהי הדרך איזו שתּהי, כּל זמן שהוא הולך בּה נכונה היא בּעיניו. – פּנה לך אל תּועה־מאַמין מסוג זה, כּנתן בּירנבּוים, ויגלה לך מתּקופה לתקופה אמתּיות חדשות, שכּל אַחת מהן בּשעתה נחשבת אצלו לאמת היחידה והנצחית.

כּי רבּות הן האמתּיות המתעות, והתּועה מגיע אליהן בּזו אַחר זו.

והעורך גלות הוא אָדם בעל ספקות קיימים: המטרה נעקרה מחייו; ולא דרך יבקש – כּל הדרכים מוליכות אל התּהום! –כּי אם אבן מאַבני המקום, אשר יניח עליה ראשו ויחלום את חלומו. “בּן־אָדם, חוד חידה – ויגעתּ לריק כּי תאמר למצוא את הפּתרון”… אבל לחוד את החידה הוא צריך מכּל־מקום, כּי הנה נאסף עליו המון אמתּיות, העומדות זו בצד זו וסותרות האַחת את השניה – ומבקשות פּתרון.

ומי יפתּור את החידה לעורך־גלות, שאינו עלול לתעות ולהתעות מתּוך אמונה?…

* * *

ועתּה, הנה זה נפתּרה החידה בּפתרון האחד המוכן לה מבּראשית: האין־סוף, שנתן חיים ועמידה עצמית ל“אני”, קם עליו ובלעו; נפל הצעיף מעל הנראה – וכסה את העין הפּנימית של הרואה. מיכה יוסף בּן־גריון שב אל הערפל, אשר ממנו לוקח.

הנקשור מספּד? –

אי תמימות! כּל זמן שצדיק חי ושרוי בצער, נע־ונד מגלגול לגלגול, דופק על השערים ואינו נענה, – הם שמחים; וכשהוא מגיע לגלגול אַחרון, למדרגת “וצמתּ ושבעתּ”, כּשהוא הולך לעולמו ופותחים לפניו את שער־היחוד, – הם בּוכים!… שמחים הם על הילודים – על בּנים שגלו מעל שלחן אביהם; ומבכּים את המתים – את הבּנים ששבו אל שלחן אביהם! –

חסידים הראשונים עמדו בסוד החיים והמות יותר ממנו. הם – יום־טוב היו עושים בּיום פּטירתם של צדיקים: הלולא דר' שמעון בּר יוחאי, הלולא ד“המגיד הגדול”. חבל רק על טעות אַחת, שנכשלו בה אַף הם: לערוך הדלקות ולהשיא משואות על קברות הצדיקים – כּאילו לא ידעו ולא הבינו, שאין גלגל־חמה צריך לאור הנר.

דייטון, טבת תרפ"ב.

נדפּס ב“התקופה”, ספר י"ג.

א.

כּשאַתּה יושב לדון בּדברים־שבּיצירה, מן הראוי שתּברר לעצמך מה היא שאיפתך בּזה: אם להגדיר יחסך אל אותה יצירה, או להבּיע השקפתך עליה.

היחס הוא ענין פּנימי, שבּין מושפּע למשפּיע: הקורא, הנהנה מזיוו של היוצר, חותר להבין את סוד ההשפּעה שהוא מקבּל ממנו – טיבה וסבּתה. על טיבה של ההשפעה הוא עומד מתּוך הסתּכּלות פּנימית ובחינה עצמית, ואת סבּתה הוא משער על יסוד ההתבּוננות בּמסתּריה של היצירה המשפּיעה. נפעל ופועל עומדים נפש מול נפש; והנפש הנפעלת מתעמקת תּוך עצמה, כּדי לגלות בּפנימיותה את מציאותה וכחה של הנפש הפּועלת. בּחינת “מבּשרי אחזה”.

ויש שמושפּע בּן־חורין משתּחרר לשעה קלה משעבּודו למשפּיע, ומסתּכּל בּו פּנים אל פּנים. בּהיותו חפשי אָז מהתפּעלות ונקי משוחד־של־הנאָה, הוא מוכשר אותה שעה לבקר את היוצר ויצירתו ולהגיע לכלל השקפה, שאינה לא פרי היחס הפּנימי ולא סתירתו, אלא בת־לויתו.

ההשקפה היא ענין חיצוני, שבּין מבקר למחבּר: אין לה עסק בּגרעינה של היצירה, כּי אם בּקליפּתה. פּעמים היא חלקית, בּודקת בּגבשושית אַחת או בקמט אחד שעל פּני הקליפּה, ופעמים היא מקיפה ותופסת את כּל השטח כּולו; אַך לפני־ולפנים אין היא חודרת מכּל־מקום. תּכליתה – להתחקות על עקבות צעדיה של היצירה, להכּיר את נתיבותיה שהותוו לפניה מבּראשית.

במקום אַחר (עיין למעלה עמוד כ') קראתי את בּיאליק בּשם “בּעל־תּפלה”. לא בעל־התּפלה הרגיל, שמשמעו שליח־צבּור, המתפּלל בּעד שולחיו תּפלת־קבע: בּמקום מיוחד לכך, בּמועד ידוע, בּנוסח שאין לזוז ממנו, ואפילו בּכוונות – “כּכּתוב”. אלא בעל ואָדון לתפלה, שהוא יוצרה ומחוללה, הוא הנופח בּה נשמת־חיים, והוא המוציאָה לרשות־הרבּים; על־ידיה הוא צר צורה להמית־נפשו או לסערות רוח חברתו, ובה יהגה כּל מר־נפש וכל שכור־ששון, שלבּו צר מהכיל את רגשותיו. בּעל־תּפלה כּזה, השם פּה לאלמים ומדובב שפתי ישנים, הוא משוררנו, שהגיע אל היכל תּפלתנו לאַחר נעילה – ופתח את השערים.

בּדברים ההם נסיתי לנסח את יחסו של הקורא ליוצר, שהרבּה התחמם – ממרחקים – כּנגד אורו, והרבּה הוא חייב לו, תּוך שאָר קוראי תפלותיו. אַך היום לא אָבוא לשלם לו אַף רבּית־דרבּית. אתאַמץ להיות פּעם “כּפוי־טובה”, כּדי שאהיה בּן־חורין להסתּכּל בּאָפני יצירתו הסתּכּלות חיצונית, ולהציע בּזה השקפה חלקית.

בּ.

בּמשפּחת היוצרים, המנומרת ורבּת־הגוונים, ישנם בּבחינת חורזים, וישנם בבחינת בּנאים.

שני אמני־מחשבה אַנגלים ישמשו לנו דוגמאות לשני הטפּוסים – פראנסיס בּיקון, ודויד יום.

לצד כּתביהם הראשיים, מרובּי הכּמות כּאיכות, אָנו מוצאים בּעזבונם הספרותי גם כּתבים מעוטי־הכּמות, שיאה להם משָלו של בּיקון: דומים הם לאגורות־כּסף מזוקקות, שבּמדה שהכּסף מצורף מסיגיו יקטן המטבּע בּכמותו.

מאמריו הקצרים של בּיקון מלאים בּרקים, הניתּזים מן המרגליות שדלה אותו פּילוסוף ממעמקים. בּחבּה יתירה הוא מטפּל בּכל מרגלית ומרגלית שהעלה בידו, לכברן ולנקבן ולחרזן בּחוט־שני נאה; אולם אין בּחריזה מוקדם ומאוחר: מקריים הם תּחילתה וסופה של המחרוזת, מקרי הוא סדר המרגליות וצירופן, ומקרית היא מדת הקרבה שבּיניהן. ראשונה במחרוזת כּשרה לבוא גם בּסוף, ואַחרונה – בּראש; עליונה עלולה להעשות תּחתּונה, ותחתּונה – עליונה; קרובות בּרגע זה נעשות רחוקות בּרגע משנהו, ולהפך. דבק אין בּין המרגליות; והחוט המקשרן אין בּו כּדי קשר בּר־קיום: דיו מקרה מצוי, שינתּקהו – והחבילה תתפּרד.

המחבּר עצמו מעיד על מאמריו אלה, כּי כתבם “בּין המצרים” – בּשעות הפּנויות מעבודתו הפּילוסופית העיקרית. למסתּכּל מן הצד נראה, כּאילו כתבם בּין היצרים של עבודתו המדינית המגונה: בּין חטא לפשע התחמק ועבר אל עולם־האצילות, ושם חטף ונקב, חטף וחרז מכּל העולה מנבכי המחשבה; וכששב היצר המדיני לטרדו מעולמו הרוחני, נחפּז וחתם את דבריו חתימה חטופה. אַך תּהיה הסבּה מה שתּהיה, העובדה אַחת היא.

ההפך מזה אַתּה מוצא במאמריו הקצרים של יום: חסר שם אותו בּרק, שפּעמים הוא מאיר את העינים ופעמים הוא מסמאָן; אין לו עסק בּמרגליות, אלא בּחומר ובלבנים. גובל הוא ולובן לבנים, ובהגיע שעתן הוא מסדרן ומדבּקן דבק בּר־קיום, – אָריח לצד אָריח, נדבּך על־גבּי נדבּך, – עד שהלבנים הבּודדות מצטרפות לבנין אחד שלם, שכּל חלק וחלק שבּו מכּיר את מקומו ותפקידו. הבּנין, אין תּוכו רצוף אַבני־יקר; אַך כּנגד זה הוא מכוון לתכליתו, ולא יתּכן להחליף בּו את המסד בּטפחות.

פּשטות ודיוק הם החותם של כּתבי יום אלה: אין עתרת־גוונים, אַך יש מדה וקצב. המחבּר מגיד בּכל אחד מהם מה שראוי לדרוש בּאותו ענין, בּאופן הנאות, ובשעור הנכון.

ג.

בּיאליק, יותר משהוא בּנאי הוא נוקב וחורז מרגליות. בּכל מקום שאַתּה מוצא את דבריו, בּרד של אבנים־טובות ומרגליות יורד עליך; אַך לא תמיד יש בּהם משום בּנין. אַדרבּה, כּל מה שרב מספּר המרגליות בּמחרוזת, וכל מה שעצומים זהרן ויפעתן, כּן גדולה מדת בּדידותן. וכמה מן הגדולים וטובים שבּשיריו יוכיחו.

בּ“המתמיד”, למשל, ישב והפיק מרגליות ענוגות, נקבן וחרזן בּפתיל־תּכלת עדין ואָרוך; ולסוף, כּשהרגיש, כּי המחרוזת ארוכּה ביותר, עמד ולקח את שני קצות הפּתיל וענבם בּעניבה מלאָה חן־של־עצבות.

בּ“הבּרכה” הוא פותח בּתיאור – תּיאורה של נשמה צנועה ועמוקה, שהיא “ראי לחסין־היער”, ועם זה “תּחלום לה חלום עולם הפוך”; נשמה המשתּנה עם כּל שנוי־מזג שבּסביבתה, ובכל זאת אין עצמותה ותומתה נפגמות. ועד שאָנו חולמים עם הבּרכה את חלומה, מפסיק המשורר את התּיאור ומסיים בּביאור.

ו“מגלת־האש”, שיש בּה בּנין, היכל־הטועין היא. כּל הנכנס לשם “טובע בּאור ובשיר”: משתּאה הוא ומשתּומם למראה ההוד וההדר שבּחדריו ואולמיו; אולם לשוא יבקש להכּיר את תּכנית הבּנין, מוצאָיו ומבואָיו.

אפשר היה להאריך בּזה ולהרבּות בּראיות, לולא בת־קול היוצאת ואומרת: דיך!…

ד.

היכן יש לבקש את סבּת החזיון?

לא במשורר בּלבד, אלא בכלל אומתו. כּי בּיאליק, שרשיו מרובּים וארוכּים מענפיו; יונק הוא משכבות כּל הדורות של הקרקע הלאומי, ושם מקור גבורתו גם חולשותיו.

ואומה זו, גדול כּחה בּקדיחת מרגליות וחריזתן מאשר בּבנין היכלות. בּזמן שזקני־אַתּונה הקימו בנינים פּילוסופיים רחבי־ידים, היו סופרי־ירושלים “חורזים בּדברי תורה”; ומה שהסבּירו חכמי־הסטוא בּספרים שלמים, העמידו חסידי־ישראל על פּתגמים שנונים. וכל מקום שאַתּה רואה בישראל סימני בנין – דוק ותמצא שיד אחרים, או השפּעת אחרים, היתה בּאמצע: שלמה בּן־דוד והורדוס האדומי, ששקעו כחותיהם בּבנין, הלכו בּעקבות מושלי מצרים ורומא שבּימיהם; מסדר־המשנה היה מדבּר בּלשון יונית ו“מספּר בּחכמת־יונית”; ובעל “משנה־תורה” – אין הדבר צריך ראיה, שקבּל בּזה השפּעה מן החוץ.

היש לדרוש סגולה זו לשבח או לגנאי? –

יש פּנים לכאן ולכאן.

מצד אחד אפשר לראות בּזה מום טבעי. ומצד שני אפשר לאמר: לא, כּי צדקה עשה לנו שומר־ישראל, שהתּיש בּנו את כּח הבּנין. צפה וראה, שעתידה אומתנו להיות נעקרת משרשה ונדחת מגולה לגולה, לפיכך החליף לה את הלבנים בּמרגליות, ואת כּף־הסיידים בּמקדח. אפשר לו, לעם נודד ממקום למקום, שיהיה מטלטל עמו צרור מרגליות יקרות; אַך מה יעשה בּבנינים רמים, שיסודם שקוע בּאדמה וראשם קורע שחקים?

ניו־יורק, עשרה בטבת, תרפ"ג.

נדפּס ב“התקופה”, ספר י"ז.

בּכרך גדול אחד אשר בּאיי־הים עמדו, לפני כּמה שנים, שני אנשים מישראל – רב ותלמיד – ונפשם השתּוחחה בּקרבּם מפּני הדר גאון המראה אשר לפניהם: עמוד עמדו בּאוצר־אמנות אחד, לפני פּסל “משה” של מיכאל אַנג’ילו. התּלמיד בּן־בּית היה בּהיכל־האמנות הלז, והרב – אורח. אַך כּרב כּתלמיד, רוח בּקורת אַחת נוֹססה בּם: יצירה זו הנשגבה היא הגשמתו של המחוקק, שהיה אומר “יקוב הדין את ההר”; אולם היכן היא מדת האהבה והרחמים של הרועה, העומד בּתפלה “אַרבעים יום ואַרבּעים לילה” ומתחנן על עמו החוטא?… ואחרי דומיה ממושכה הניע הרב ראש ואָמר:

–היצירה נשגבה; אבל אין זה משה שלנו.

והדבר לא היה תמוה בעיניהם: אַנג’ילו, גאון־הפּסלים בּן־דתו היה, ומתּוך שפופרתה של אותה דת השקיף על החיים והאנשים, ואַף על משה בּכלל. דרך שפופרת זו מחויב היה מחוקק “הבּרית הישנה” להראות כּבעל מדת־הדין בּלבד, כּי אם לא כן – “הבּרית החדשה” מה חדשה?

מחשבה מעין זו היתה משותּפת לנשיהם, לרב ולתּלמיד. אַך בּדעתּו של התּלמיד נתעוררו לרגליה הרהורים אחרים, שהיו לו לבדו: הן הרב גם הוא אָמן –– אָמן־המחשבה, והוא אַף הוא נסה כּח־יצירתו בּציור דמותו של משה¹. הנקה האָמן הזה, שכּולו עברי, משגיאָה שהוא מונה בּה אחרים? הצייר לנו הוא את “משה שלנו”, של האומה כּולה, או אַך את משה שלו?

מה טיבו של משה לפי ציורו היפה של הרב, של אחד־העם? –

אין הוא איש־מלחמה – שהרי מלחמתּו נעשית על־ידי יהושע.

אין הוא מדינאי – שהרי צריך הוא לאהרן, כּי יהיה לו לפה.

אין הוא מחוקק – שהרי יצר חוקים לעתיד־לבוא, ולא לדורו.

אלא מהו? – נביא הוא.

והנבואה מאַין נובעת היא? –

מהרכּבתן של שתּי מדות – מדת־האמת ומדת־הקיצוניות. מדת־האמת מחייבת את האָדם, שיהא בודק בּמציאות בּלי משוא־פנים ומכּיר אותה כּמות שהיא, עם כּל מומיה ופגמיה; בּעוד שמדת־הקיצוניות מונעתּו מלהשלים את מציאות זו הפּגומה. בּמצב כּזה, על־כּרחו שיהא האָדם נושא נפשו למציאות אַחרת, מתוקנת, העתידה־לבוא; וכל הצופה לעתיד־לבוא נביא הוא. גם עם ישראל מצוין בּשתּי המדות האמורות – מדת־האמת ומדת־הקיצוניות; על כּן יצר לו את דמות־דיוקנו של “אדון הנביאים”. היוצר בּצלמו צר.

ובכן נביא, ורק נביא, הוא משה – לפי דעתּו של הרב – כּי כן צר אותו כּח־היוצר של האומה. והאומה מה אומרת? – עמוס וישעיה, ירמיה ויחזקאל נגלה עליהם הדבּור וצוום להנבא; הנצטווה גם משה על הנבואָה? התּואַר “נביא” נגרר כּמו מאליו אחרי השם אליהו; המלוה הוא גם את שמו של משה?

לא, ישאו הגויים את השם “משה הנביא” על שפתם; אך כּנסת־ישראל, למקטנה ועד גדולה, יודעת את משה רבּנו, ש“קבּל תּורה מסיני”. אָמנם גם נביא הוא, ולא נביא־סתם, כּי אם ראש וראשון לנביאי־ישראל; אַף־על־פּי־כן אין מעמידים אותו בּמחיצה אַחת עם שאָר נביאים, ולא רק מפּני שהוא גדול מהם, אלא מפּני שהוא שונה מהם. והמסורת, מדי הגיעה לפרק זה, היא מדקדקת ומטעימה, כּי תכונה מיוחדת היתה לה, לנבואָתו: “ולא קם עוד נביא בּישראל כּמשה, אשר ידעו ה' פּנים אל פּנים”. נקבּע לו מדור בּפני־עצמו, ללמדך, כּי ההבדל שבּינו לבין נביאים אחרים אינו הבדל בּמדרגה בּלבד, אלא הבדל בּמחיצה: ששאָר נביאים (חוץ משמואל, שלפי דרשה אַחת היה “שקול כּנגד משה ואהרן”), הנבואָה היתה כּל עצמותם, ובמשה היתה הנבואָה רק חלק מעצמותו. הם הגשימו חזון־לבּם בּדבּור בּלבד, והוא – בּדברים ובמעשים; הם הזהירו את העם, והוא צוהו; הם בּקשו דרך אל לב בּני־דורם, והוא מצא את הדרך; הם ראו את החלום בּאספּקלריה מאירה ואת פּתרונו בּאספּקלריה שאינה מאירה, והוא ראָה גם את החלום גם את פּתרונו בּאספּקלריה מאירה. וכל עושה אלה אין התּואַר נביא מספּיק לו: נביא ומחוקק הוא.

אבל – תּבוא טענת הרב – “כּל מחוקק נותן תּורתו לבני־דורו, בּהסכּם לצרכי חייהם בּאותו זמן ובאותו מקום שהוא והם חיים בּו”; בּעוד “שמשה יוצר חוקים לעתיד־לבוא, לדור שעדיין לא בא ולארץ שעדיין לא נכבּשה”!

לא כל מחוקק.

יש מחוקקים המתהלכים בּתוך המחנה, ומתּוך כּך אין עינם תּופסת את הכּלל כּולו, כּי אם את החלקים הקרובים אליהם קרבת־מקום בּאותה שעה. כּל פּרץ שמזדמן לפניהם הם מתקנים בּו תּקון; אולם מפּני שהם סומכים בּזה על ההזדמנות, על־כּרחם שתּקוניהם מקריים ולקויים בּחסר, ואפילו הם עוסקים בּ“בדק הבּית” כּל ימיהם, אין חוקיהם מצטרפים לתורה שלמה. מחוקקים־לדבר־אחד הם. – יש מחוקק הנשא על־גבּי המחנה. זה תּופס את הכּלל עם כּל פּרציו בּבת־אַחת, ולפיכך אפשר לו לשים לפני בּני חברתו תּורה שלמה, המכילה תּקונים לכל פּרץ ובדק העומד בּעינו. הוא הוא המחוקק “הנותן תּורה לבני־דורו, בּהסכּם לצרכי חייהם בּאותו זמן ובאותו מקום שהוא והם חיים בּו”. מחוקק־לדור־אחד הוא. – ויש מחוקק הנצב בּראש ההר, וצופה משם גם את דורו גם את הדורות העתידים לבוא. הלה כּורת בּרית “את אשר ישנו פה, ואת אשר איננו פה עמנו היום”; כּי התּורה, שהוא מוריד עמו, מסוגלת להיות נחלת כּל אותם הדורות שצפה בּהם בּרוח־נבואָתו.

חלק קטן מתּורתו – החלק המתאים לצרכי בני־דורו ולהשגתם – הוא מגשים בּחייו; ורובּה הגדול הוא משאיר לבאים אַחריו, כּי יוציאוהו אל הפּועל, כּל פּרט בּזמנו ובמקומו. מחוקק־לדורות הוא.

משה־רבּנו מחוקק היה: עד היום אָנו נושאים נשים “כּדת משה וישראל”. אולם לא מן המחוקקים־לדור־אחד הוא, לפיכך לא צמצם תּורתו לבני־דורו בּלבד. בּראש הר־האלֹהים עמדו רגליו, ובתחתּית ההר נגולו לפניו אַלפי דור, אשר מהם ינק חזון־לבּו את חיותו; על כּן שב החזון והיה למחיה לכל אותם הדורות שהיו בּמעמד הר־סיני, שניזונו, ניזונים ויזונו ממנו, דור־דור לפי צרכיו.

אבל לא מחוקק ונביא בּלבד הוא. משה מוציא עם שלם מבּית־העבדים, בּוקע לפניו את הים, ממציא לו לחם ומים בּמדבּר־שממה, מקים לו אוהל־מועד ועושה לו ארון־העדות, מגין עליו מפּני כל צר, ובתוהו־לא־דרך הוא מפלס לו נתיבה. כּל אלה אינם מתּעודתו של הנביא או של מחוקק – מעשי־מנהיג הם. אמת, שאין משה עושה הכּל בּעצם ידו: אהרן, הדבּרן, הוא לו לפה; בּיהושע, גבּור־החיל, הוא משתּמש לזרוע; בּיתרו – לעצה; בּבצלאל – לאמנות, וכיוצא בּזה. אולם זה אחד מסודות גדולתו של המנהיג האמתּי – שהוא מניח לכל אחד מבּני עדתו מקום להתגדר בּו, ובאותה שעה הוא מדריך את כּולם כּלפּי מטרה אחת.

אין לך מנהיג ממדרגה ראשונה, שלא זכה כּי תהא מלאכתּו נעשית על ידי אחרים. יואָב נלחם בּבני־עמון, ונצחונו מוסיף עטרה לראש דויד; מעשה זה אינו פּרט – כּלל גדול הוא בּדברי־ימי־האָדם. ואם אַתּה מוצא מנהיג שאין זכר לשותּפיו־בּעבודה, תּדע לך, שהיה מנהיג שלא לשם־שמים ואָדם צר־עין, מתקנא בּחבריו ושואף ליטול חלקם בּזה ובבּא – על כּן כּסה שמם בּמשאון. אבל המנהיג לשם־שמים, כּמשה "עבד ה' ", שכּל חפצו להרבּות מדת הטובה בּעולם, – לא יצויר שישתּדל לקפּח שכר העוזרים לו בּעולם־הזה או להתנקש בּכבודם לעתיד־לבוא. לפיכך זכה כל אחד מסגניו, שיקרא שמו על מעשהו; אולם הרוח החיה בּפעולת כּולם – ממנו נאצלה.

---

שלש מידות נמנו כּאן בּמשה: נביא הוא, מחוקק הוא, מנהיג הוא. איזו מהן היא התּכונה היסודית שבּו, השליטה בּחברותיה? –

אין הוא מנהיג בּעיקר. מי שחביבה עליו ההנהגה לשמה, אינו מסרב ואומר “שלח נא בּיד תּשלח”; אלא, כּשמואל בשעתו, הוא עונה: “הנני כּי קראת לי”. זאת ועוד אַחרת: המנהיג, ואפילו זה שאין עינו צרה בּשלישיו, אין דעתּו סובלת עדה שכּולה מנהיגים; ובמשה אַתּה מוצא, שהוא שואף כּי יהיו כּל בּני עדתו כּמוהו: “המקנא אַתּה לי? ומי יתּן כּל עם ה' נביאים!”

אין הוא מחוקק בּעיקר. המחוקק, חביבה עליו תּורתו יותר מעדתו; ואם בּגדה בו עדה זו, הוא מחזר עם לוחותיו על עדות אחרות. ההפך מזה אָנו מוצאים במשה: הלוחות מפסידים אצלו כּל ערכּם בּו בּרגע שקלקל העם, והוא שוברם אָז אָרצה; תּחת אשר העם יקר לו מכּל־מקום, וכשאָמר לו ה': “הניחה לי ואכלם, ואעשה אותך לגוי גדול”, – השיב הוא: “והם עמך ונחלתך”. עם ותורה – העם קודם.

תּאמר: הנבואָה היא התּכונה היסודית שבּו? – גם זה אינו. הנביא מצווה ועומד להפקיר, בּשעת הצורך, את העולם־הזה ואת כּל אשר בּו, אַך לא את העולם־הבּא, כּי על כּן גר הוא בּ“פּרוזדור” ואזרח בּ“טרקלין”; ואילו משה מוכן ומזומן להקריב לטובת עדתו גם את חלקו לעתיד־לבוא: “ואם אַין – מחני נא מספרך אשר כּתבתּ”. קדושים, שנתנו חייהם על קדוש־השם או על טובת־הכּלל, רבּים הם בּישראל ובעמים; אַך כּולם מתו בּתקוה כּי מיתתם תּביאם לחיי־עולם, ואַף אחד מהם לא היה מתרצה להמחות מספר־האלהים. בּמדרגה זו אין לו חבר למושיעם־של־ישראל.

ואלא מהו שורש נשמתו של משה? –

שאַל את בּת־קולה של האומה ותגדך: בּן־עמרם רועה היה. בּארץ מצרים נולד, ארץ שבּה היה כּל רועה־צאן לתועבה; ובהיכל פּרעה נתחנך, מלך שהיה לו עמו למאכל ולמרמס; – אַף־על־פּי־כן לא נכבּשו בו מדות־הרועים, שהיו מוטבּעות בּגזע־מחצבתּו. משגדל, הוא נמלט מעמק־העבדות, שחצב הנילוס, ושב אל מקורו – אל המדבּר, המגדל רועים ובני־חורין, אל מרעה הצאן, ועם זה אל אלהי־אבותיו. לא בטיסה אַחת הוא מגיע למעלתו. בּמדרגה ראשונה בּוחנו הקדוש־בּרוך־הוא בּ“צאנו של בּשר־ודם”; בּמדרגה שניה הוא נמנה לרועה “צאנו של מקום”; ובמדרגה שלישית עובר צאן־הקדשים מרשותו של מקום לרשותו שלו, והמקום עצמו מעיד על זה: “לך רד, כּי שחת עמך אשר הוצאת ממצרים”. ה' אלהי אבותיהם, הנושא אותם “כּעל כּנפי נשרים”, מתאַנף בּהם בּשעת סרחונם ומסתּיר מהם פּניו; אַך רועם הנאמן אינו זז מחבּבם גם אָז: בּגבורה שאין לה דמיון הוא נלחם את מלחמותיהם עם אלהים ואָדם, ובסבלנות־של־אהבה הוא מסקל את דרכּם מכּל מכשול, עד הביאו אותם אל נויהם – עד ולא עד בּכלל. ובראותו כּי נטה שמשו לערוב ושליחותו טרם נתמלאָה, הוא אוצל מהודו על משרתו הנאמן וגבּור־החיל, וסומך עליו בּעודנו חי.

אָמרו לו ללואיס הי"ד, מלך צרפת: ראה, אַתּה יונק את לשד אַרצך ובני־עמך – ומשאיר הרס ואבדון לזרעך אַחריך! – השיב הוא: “מה לי ולעתיד? יבוא מבּול אחרי וימחה את הכּל”. זהו חשבּונו של מושל מבקש־הנאָה. – שאלו את אַלכּסנדר מוקדון לפני מותו: הנך הולך מאתּנו – ועל מי אַתּה נוטש את ממלכתּך העצומה, אשר יסדתּ בּחרבּך? – ענה ואָמר: “על התּקיף שבּכם; מאן דאַלים – גבר”. זהו הגיונו של אָדם שהכּבּוש רוח־אַפּו. – אבל הרועה הנאמן, כּשמגיעה שעתו להפּטר מן העולם, מה הוא אומר בּצוואָתו? – “יפקד ה' אלהי הרוחות לכל בּשר איש על העדה, אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם, ואשר יוציאם ואשר יביאם, ־ ולא תהיה עדת ה' כּצאן אשר אין להם רועה”.

פּתח בּצאן וסיים בּצאן. בּגלל צאנו שובר מחוקק זה את לוחותיו; למענו מוותּר הנביא על חלקו בּזיו־השכינה; ולשמו מוחל המנהיג על כּבודו. וכך יאה לו, לרועה, מפּני שכּל אלה הסגולות היקרות, שחונן בּהן, לא בּזכותו ניתּנו לו, אלא בּזכות עדרו. ומדרש־אגדה מסייע לזה: " ‘לך רד’ – רד מגדולתך. כּלום נתתּי לך גדולה, אלא בּשביל ישראל; עכשיו, שישראל חטא, גדולה למה לך?"

---

הנביא קיצוני הוא. האם קיצוני הוא גם משה? –

האפשר לו לרועה, משרת־העדר, בּקיצוניות?… צרכי העדר מרובּים ושונים הם, והרועה – הבּא לספּקם – חייב לכבּד את כּולם בּמדה שוה; בּעוד שבּעל־קיצוניות עלול להפריז בּערכּו של צורך אחד ולהקריב בּשבילו את כּל שאָר חבריו הצרכים. יפה קיצוניות לנבואָה; אולם אין ממנים את הנביא פּרנס על הצבּור. אליהו הנביא שנס את מתניו ורץ לפני אַחאָב איש ריבו, הדבּר שבּדור; ולעתיד־לבוא יהיה הוא המבשר, המפנה דרך לפני מלך־המשיח, ולא הגואל. לא קיצוניות דרושה לרועה, אלא מדות האהבה והשלמות. אהבתו לעדרו היא הכּח המניע שבּו, המדה המשעבּדת למטרתה את כּל המדות האחרות ואינה משתעבּדת; והשלמות נושאת כּליה של האהבה. דוק ותשכּח, כּי כל רועה מצליח – אשר “ה' עמו” – היה אָדם הקרוב לשלמות, אָדם שהכּל בּו: גם עצה בּצרה, גם גבורה למלחמה, גם כּח השררה, גם טעם מחוקקים, גם רוח נבואָה. גם, ולא אַך. וכן משה – אין הנבואָה המדה השליטה שבּנפשו. משה נושא את עדתו “כּאשר ישא האומן את היונק”; ומעולם לא ראינו נביא־תוכחה, הנושא בּזרועותיו “גוי חוטא”. לפי דברי האגדה, אין הקדוש־בּרוך־הוא משרה עליו שכינתו עד שהוא בּוחנו בּצאן: לרמז, שעיקר תּעודתו הוא רעית־הצאן, והנבואָה לא ניתּנה לו אלא לצורך זה.

אבל מה נשיב על שתּי הטענות הנמרצות, המסייעות זו לזו, כי “עם ישראל קיצוני הוא”, וכי “היוצר בּצלמו צר”? –

הטענה הראשונה היא הנחה שיסודה רעוע: בּדקנו ומצאנו בּעמנו קיצוניות לחיים, כּי טוב לו כּלב חי מארי מת, ועל יסוד זה החלטנו, כּי בכלל קיצוני הוא. אולם מסקנה זו מוטעית היא: הקיצוניות של חפץ־הקיום אינה מביאָה את בּעליה לידי קיצוניות בּשאָר מדות; אַדרבה, מחייבת היא את הפּשרה בּכל עניני החיים ושוללת כּל קיצוניות אַחרת, כּל העמדת החיים על כּלל אחד – ואפילו החשוב שבּחשובים.

עם ישראל אינו קיצוני; וקיומו יוכיח: אלולא היה עמנו מתפּשר, בּכל דור ודור, עם המציאות הזעומה של חיי עניו, – היה נמחה מתּחת השמים בימי דור אחד. וכעם כּן הגבּור הלאומי שלו, משה. צא וראה: אליהו, שהיה קנאי קיצוני, מה היתה תּקנתו? – נתחייב חובת גלות להר־חורב, מקום שעמדו עליו רגלי משה, ושם נצטוה מפּי הגבורה שימשח איש אַחר לנביא תּחתּיו, כּי – "לא ברעש ה' ". וכל־כּך השפּיעה עליו ההתיחדות בּהר זה, עד כּי נהפך מאָז והיה לאַחר – למלאַך־השלום, למשיב לב אָבות על בּנים, למבשר נחומים, לתשבּי המתרץ קושיות ואבּעיות, בּקיצור – למתפּשר ומפשר.

ואם יבוא עליך אָדם בּטענה השניה: היוצר בּצלמו צר – בּּצלמו של מי צר עם ישראל את משה? – אַף אַתּה ענה לו: בּצלמו. רועה היה ישראל מאָז ומעולם, וטעמו זה עמד בּו בּכל גלגוליו. בּנערותו נשא את ילקוט־הרועים על שכמו; וכשהתנחל בּארץ והטה שכמו לאת ומחרשה, עמד וקבע את ילקוט־הרועים בּחותמו: הרועה נעשה לו למשאַת־נפש וחזון־לב. מחזון־לב זה רקם העם את צורתו הנפלאָה של החלוץ בּמנהיגיו, של משה; ומחזון־לב זה הוא הולך ורוקם את צורת המאסף בּמנהיגיו, צורתו של מלך־המשיח. ולא בשר־ודם בּלבד – אַף את אלהיו צייר לו ישראל בּצלמו: “ה' – רועי”.

שיקאגו, שבט תרע"ז.

נדפּס ב“התורן” שנה רביעית, גליון ט"ז (כ' תמוז תרע"ז)

בּמועט המחזיק את המרובּה, כּדרכּו, תּאר אחד־העם את ערכּו הלאומי של הרצל, הנספּד אותה שעה, והכניסו בּבת־אחת למחיצתם של אותם “אשלי רברבי”, שבּהם תּולה דמיונה של האומה את פּניני־יצירותיה מדור־דור¹. הקשה בּמבקרי מעשיו של המנהיג החי קלע זר־כּבוד לאישיותו של המנהיג המת, מבּלי סתור עם זה את דברי בּקרתּו החריפה. האם אַך מקרה מוזר הוא, שהעטרה שעטר לו גדל־מתנגדיו, הולמת את הרצל יותר משאָר עטרות, שעטרו לו מקורביו? – לכאורה נדמה, כּי כן הוא; אולם העיון בּדבר יגלה, שאין כּאן לא מקרה ולא זרות, אלא הגיון פּנימי.

המקורבים, ואפילו אלה שאינם סומכים על אמונת־חכמים בּלבד, סמוכים לרבּם בּיותר, עד כּדי לקוי־ראיה. קצרי־ראות שבּהם אינם תּופסים את צורת הרב כּל־עיקר, מפני ששקועים הם בּבדיקת הצורה לפרטיה, עד שכּל שרטוט ושרטוט שבּה ממלא בּשעתו את חוג־ראיתם כּולו. ובעלי העין החדה שבּתלמידים, המוכשרים לצרף את הפּרטים לכלל אחד, – אָמנם תּופסים את צורתו של הרב בּשלמותה, אבל את שעור־קומתו אינם משיגים אַף הם. סבּת הדבר גלויה: אין מודדים שום מצוי, אלא על־פּי השוואָה לסביבתו; ואילו התּלמידים, מתּוך קרבתם היתרה לרבּם, רואים רק אותו בּאופק שמיהם, ולפיכך נדמה להם כּאילו “מלוא כל האָרץ כּבודו” – כּאילו הוא עומד מחוץ לכל סביבה, בּין בּמקום בּין בּזמן.

מה שאין כּן בּחבר. מתּוך עמידתו על דוכן מיוחד ובמרחק הראוי, חוג־ראיתו מתרחב, והרי זה מסוגל לראות את בּעל־דינו בּמשבּצת של סביבתו, להכּיר את תּפקידו בּדורו וערכּו בּשלשלת הדורות שקדמו לו, ולשער את מהות המקום שהוא עתיד לתפּוס בּתולדות חברתו. וכפי שאחד־העם הוא היחיד, מכּל מספּידיו של הרצל, שלא היה כפוף לו בּאיזו מדה שהיא, והסתּכּל בּ“מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאָחור”, – לכן ראָה מה שלא הראו לאחרים, הלא הוא המדור, שנקבּע לו, ליוצר המדיני, בּחיי האומה ותולדותיה.

חברות זו, של שני המתנגדים הקיצונים, הרצל ואחד־העם, אינה אלא חיצונית; הצד־השוה שבּהם הוא – ששניהם שרים בּממלכת־הרוח, בּעלי־קומה ובעלי־קוממיות. אולם, כּשתּבדוק מעבר לחברות זו והלאָה, תּמצא בהם גם חברות פּנימית, מין קרבת־נשמות, שעליה נוסדה התנגדותם וממנה שאבה כּחה. ובזה אין הכּוונה לאמר, ששרשי־נשמתם של המתנגדים הללו היו דומים; שונים היו, אבל מתּחום אחד ינקו ולתוך גזע אחד נמשך לשדם. קרבת־נשמה זו היתה נעלמת גם מעיני הקרובים עצמם. ולפיכך אַתּה מוצא, שהיה עמוד־ענן מפריד בּיניהם, כּל זמן שהיתה ליצר שליטה בּהם; אבל כּשתּש כּחו של היצר, מיד נעלה עמוד־הענן, והחי הכּיר את המת והושיט לו ידו לשלום.

הרצל ואחד־העם – חברים, אַף קרובים קרבת־נשמה! היתכן? –

הן; ראויים היו להיות קרובים, אלא שגרמה גלות – ונתרחקו.

---

הרצל ואחד־העם אינם שמות־עצם פּרטיים, אלא סמלים של שני זרמים בּחיי אומתנו, זרם המדיניות וזרם הרוחניות.

מטבעם אין שני היסודות החברתיים האלה, המדיני והתּרבּותי, מפורדים; אַדרבּה, שלובים הם זה בּזה. וקיומם מותנה זה בּזה, כּכלי ותוכנו. הכּלי הזה אינו עיקר לעצמו, אלא טפל לתוכנו; לפיכך אינו ראוי לשמו, אלא אם כּן מסוגל הוא, בּין מפּאַת חמרו בּין מפּאַת צורתו, לשרת את התּוכן השמור בּו ולהגן עליו מכּל הפסד: משפיכה־לבטלה, מן המזיקים החיצונים, ומן הקלקול הפּנימי. והתּוכן מצדו, הרי תלוי הוא לגמרי בכּלי ובטיבו, ומחוץ לכּלי אינו אלא חומר־היולי, בּלי דמות מלבר ובלי אחדות מלגו. והיוצא מזה, שמדיניות ורוחניות – כּלי ותוכנו – אינן עשויות לחיות חיי־פרישות: למדיניות תּחסר אָז זכות־הקיום, ולרוחניות – אפשרות־הקיום; ואין להן, איפוא, תּקנה אלא בחיתּון… אימתי? – בּימי בריאות לאומית, שבּהם גדול כּח־ההרכּבה מכּח־ההפרדה, ויסודות־החיים השונים אחוזים זה בּזה, יונקים האחד מן השני, ומתפּתּחים כּאחד. אַך בּשעה שחיי־הלאום לוקים, וכח־ההפרדה עולה לגדולה, יתּכן שתּתפּרד החבילה של מדיניות ותרבּות; ולא עוד, אלא שהפּירוד יגרור אַחריו התנגדות ומלחמה, מלחמת תּוכן ערטילאי בּכלי ריק.

גם בּישראל־סבא היו שני היסודות הללו, המדיני והרוחני, מאוחדים. הדעה המוסכּמת, שהנבואָה – בּאַת־כּחה של התּרבּות הישראלית – היתה מתנגדת למדיניות בּהחלט, יסודה בּגזרה־שוה מוטעית. כּל זמן שהיתה שכינת־ישראל שרויה בתוך משכּנה הלאומי, לא בקשה הנבואָה לעקור את המדיניות, כּי אם למלא פּגימותיה, להשליט בּה את מדת־הצדק. רק משבּאָה מלכות־רומי ודרכה בנו גת, הביאָה המועקה פּירוד בּין היסודות הדבקים, ומתּוך כּך הוכשרה אצלנו הקרקע לבני־נביאים בּעלי־שלילה, שאגב צפּיה למלכות־השמים על הארץ שאפו לבטול המדיניות בּכלל והריסות בּית־חמרה של האומה בּפרט. שאיפתה של בּת־נבואָה זו לא נתמלאָה: המדיניות שנואַת־נפשה לא עברה ובטלה מן העולם, ו“מלכות־השמים” שלה לא הגיעה לידי התפּשטות־המדיניות כּל־עיקר; אלא שבּמקום הלבוש הלאומי, שפּשטה מעליה, יצאָה לחזר אחרי בּגדים שאולים, ומאָז היא תועה בּעולמות לא־לה, מזדווגת ליסודות מדיניים זרים – ויולדת “שדין ולילין”. חניכיה של אותה בּת־נבואָה סוטה, הם הם שלמדו גזרה־שוה מן הבּת על האם – מן הנצרות על היהדות – והוציאו לעז על הנבואָה הישראלית, שוטה־מלידה היא. אבל טעות־גויים יש כּאן.

כּל ימי בית־ראשון נלחמה הנבואָה בּנושאי־דגלה של המדיניות, אַך לא בּמדיניות כּשהיא לעצמה. המלך היה פּסול, יען כּי לא הלך “בּדרכי דויד אָביו”; אבל המלוכה כּשרה היתה. עם גלות־בּבל ירד פּירוד לעולמנו: התּרבּות הלאומית נקרעה בּעל־כּרחה מעל המדיניות ונשארה תלויה על בּלימה. הפּירוד לא הגיע אָז עד הנפש; חיצוני היה, ובחבלי־האהבה הפּנימיים לא נגעה יד המנתּק. הרוחניות היתה בּבחינת עגונה, היושבת ומצפּה לשוב דודה. הרוחני שבּנביאים, ישעיה השני, חזה על עמו גם את החזון המדיני היותר מופרז. בּינתים בּאָה המציאות האַכזריה ופתרה את החלום המדיני על־פּי דרכּה; ובתקופת־פּרס הארוכּה שלאַחר־כּך שלטה באַרצנו מדיניות פּרסית, חיצונית, לצד תּרבּות יהודית, פּנימית. לידי התחתּנות לא באו; אבל שכינתנו התרגלה בּימים ההם למצב שממותה, ונעשתה בחינת גרושה על־תּנאי. התּהום שבּין הנפרדות נתרחבה, אַך לא נתעמקה. וראיה לדבר: סמוך לאותה תקופה, כּשפּרצה היוונות לתוך גבולנו והתנקשה בּנפש האומה, שבו שתּי הנפרדות ונתאַחדו; מלכתּחילה נתאַחדו לשם מלחמה בּאויב המשותּף לשתּיהן, ובדיעבד הגיעו לידי אַחדות־לשמה. ומי יודע, עד מתי היתה קיימת אַחדות זו, לולא מלכי בית־חשמונאי האַחרונים, שקלקלו ואחזו בּמדיניות בּלתּי־כשרה, ונתנו בּזה פּתחון פּה לחסידים, אַנשי־הרוח שבּדור, שיערערו על המדיניות בּכלל. הפּעם בּא הפּירוד מבּפנים, אבל רק מצד אחד, מצד אַנשי־הרוח המתיאשים. המדיניות, עם כּל חטאיה, התנגדה אָז להתּרת הקשרים; עד שבּא שלטון בּית־הורדוס והגדיל את הפּירוד לרוחב ולעומק: בּימיו פּשעה המדיניות הישראלית בּמקורה, דחתה מלפניה את התּרבּות הלאומית בּידים וברגלים, והתחתּנה בּתרבּות נכריה – בּתרבּות הרומאית. ועדיין חיתה ופעלה בּלב האומה תּקוה, שהקרעים יתאַחו: גואל אַחר גואל קם ומשך אַחריו רבּים, בּכח האמונה כּי הוא יביא לעמו גאולה שלמה, מדינית ורוחנית. אולם כּשנכזבה גם תּקוה זו, גבר היאוש בּמחנה הרוחניים, והקיצוניים שבּהם עמדו ושללו לחלוטין את המדיניות הכּוזבה. וכאן אירע אותו הדבר, המתמיה ומובן כאחד: רוחניות זו החסידה, שפּרשה מן המדיניות בּגלל פּשעה בּלאומיות, היא עצמה יצאָה מכּלל הלאומיות. ללמדך, שנשמה לאומית הפּורשת מן הגוף מקצצת בּשרשי חיותה.

כּך עלה רק למיעוט של הרוחניים: לקיצוניים שבּהם, שכּפרו בּעיקר המדיני בּהחלט, בּרצונם הטוב, ובתרועת־נצחון; ומתּוך כּפירה מדינית בּאו לידי כּפירה לאומית. שונה מזה היה דרכּו של הרוב – של הרוחניים המפשרים, שפּרשו מן המדיניות על־תּנאי, בּאין בּרירה, ובשברון־לב. גם הללו הסכּימו על נתּוח הלאומיות העברית לשנים, וחתמו על גט־הפּטורין שנכתּב אָז בּין המדיניות והרוחניות; אולם בּאותה שעה עצמה היו מפנים לבּם ופניהם לירושלים החרבה ומתפּללים על החזרת שכינה לציון. מנצרת יצאָה הקריאָה: אראה בּנקמה; ומיבנה – אראה בּנחמה.

למראית־עין היה מצב־הרוחות דומה אָז לזה ששרר לפני מרד החשמונאים: כּמו בּתקופה הקודמת כּן בּתקופה זו היו חכמי־התּורה שוללים את המדיניות בּהוה, ומחייבים אותה לעתיד־לבוא; מוותּרים עליה בּחיי־המעשה, ומשתּעשעים בּה בּחיי־הדמיון. אבל בּעצם הדבר נשתּנו, בּמשך הזמן, הרוחות שנוי גמור: חסידים הראשונים נאספו אל דגל החשמונאים, הלאומיים השלמים שבּדור, ונשאו “חרב פּיפיות” לשם “רוממות אל”; ואַחרונים, לא די שמלטו נפשם מן ההפכה בּלי בושת־פּנים, אלא שסקלו את ארונם של הגבּורים הנופלים. מודיעין בּנתה חרבות־ירושלים, ויבנה נתמלאָה מחורבּנה.

ומשגברו הרדיפות של מלכות־רומי, ונכרתה מלב התּקוה לגאולה בּדרך־הטבע, – כּבש עמנו את יצרו המדיני לגמרי, וצמצם כּל הויתו בּ“שיור הזה”, בּרוחניות בּלבד. אָמנם, מקום נתבּצר למדיניות בּחזון־הלב, בּתקוה לגאולה בּדרך־נס, בּצפּיה לימות־המשיח. אולם בּאורך־הגלות נתיישן החזון וקסמו אָבד, התּקוה נכזבה פּעם אַחר פּעם ותוכה נחר, וימות־המשיח הלכו הלוך והתרחק מגבולות המציאות, ללא השפּעה על החיים והמעשים, חוץ מן ההשפּעה השלילית של “שב ואַל תּעשה” – האיסור לדחוק את הקץ. וכל־כּך היטבנו ללמוד מוסר מן הגלות, עד שבּסתרי הנפש הלאומית שבה ונתרקמה אותה ההשקפה העוכרת, שבּשעתה הוציאָה את חסידי־הגליל מכּלל האומה: הלא היא ההשקפה, כּי לאומיות ישראל פּטורה מן המדיניות.

וכשנתחדשה בּזמננו תּקות־התּחיה, ובקשה לשוב ולתקן צנורות־השפּעה בּין היסוד הרוחני והיסוד המדיני, – נזדעזעה הרוחניות והכריזה מלחמה על התּנועה החדשה. כּל זמן שהסתּפקו הגולים בּתפלה על הקמתה של “סוכּת דויד הנופלת”, דמתה הרוחניות, כּי הכּוונה בּזה אליה בּלבד, לסוכּה־של־מעלה; עכשיו, שבּאו אנשים מישראל ואָמרו, בּפירוש או בּרמז, כּי כוונתם לסוכּה־של־מעלה וסוכּה־של־מטה בּיחד, אַף השתּדלו להלבּיש את התּקוה צורת מעשה, – ראתה הרוחניות בּזה מעין הסגת־גבול, שאיפה לגזול ממנה את “חצי־המלכות”, שהיתה עד עתּה כּולה שלה. לפיכך קמו נושאי דגל הרוחניות מקציהם – כּמשמרים כּמתקנים, כּדתיים כּחפשיים – והתנגדו לתּנועה החדשה בּכל תּוקף. ונושאי רעיון־התּחיה מצדם, בּראותם, כּי קמו להם מתנגדים קשים בּשם הרוחניות, נתבּלבּלה דעתּם; ובמקום לבקש את סבּת ההתנגדות בּמקומה הנכון, דהיינו – בּתנאי הגלות המפרידה בּין אחיות, – תּלו את הקלקלה בּרוחניות גופה, אַף ראו בה יסוד מזיק, מעכּב־גאולה, שראוי לטהר את המחנה ממנו. בּאופן זה הגיעו שני המחנות לידי סתירה פנימית ויסודית: בּמערכה מזה עמדו הרוחניים, יהודים המצפּים לביאַת הגואל ומתנגדים להבאַת הגאולה; ובמערכה מזה – הציוניים, אַנשי־רוח הכּופרים בּרוחניות.

והתנגדות זו לתחיה שלמה, שהצטמצמה תחילה בּמחנה שכּנגד, התגנבה בּמשך ימי ההתנגשות אל תּוך מחנה־התּחיה עצמו. היו מן הרוחניים בּעלי אומץ־לב, שהכּירו בּרעיון־התּחיה, כּי הוא הוא חלומם משכּבר־הימים – ונתגיירו לשמו; אבל “גרים” אלה, גם אחרי הספחם אל המחנה החדש, לא קבּלו על עצמם את כּל עיקרי אמונתו. בּמקצת הודו לו – בּתחיה רוחנית; ואשר לתּחיה המדינית – היא נשארה אצלם בּבחינת “הלכה, ואין מורין כּן”. לרגלי המצב הזה נחלק המחנה החדש לשנים, לנושאי התּחיה המדינית ונושאי התּחיה הרוחנית. ואַף הם לא נמלטו מסתירה פנימית: הציוניים הרוחניים רוצים בּבנין ומוותּרים על יסודו, והציוניים המדיניים מאמינים בּתחית־המתים וכופרים בּמציאות־הנפש.

ואולם זהו אחד מקסמיה של התּחיה, שהיא מקרבת את המרוחקים־בּזרוע. גם מחנה־התּחיה שלנו, אַף־על־פּי שנחלק למדיניים ורוחניים, מכּיון שהמחלוקת לשם התּחיה היא, סופה להביא את בּעליה לידי שלום. הגלות קורעת, והגאולה מאַחה את הקרעים; ושאיפה לגאולה כּחצי גאולה היא. ולפיכך אַף עתּה, כּל אלה המודים בּתחיה, אַף־על־פּי שבּהוה חולקים זה על זה, סותרים במקצת זה את מעשיו של זה, ונראים כּצרים, – אינם אלא אַחים, המאוחדים על־ידי כח־הדוחף של העבר וכח־המושך של העתיד: העבר מחייב אותם להתאַחד, והעתיד יוציא את החובה לפעולה וימחה את עקבות ההתנגדות שבּיניהם. מי יודע את טיב היחסים, ששררו בּין עזרא הסופר ונחמיה הפּחה בּחייהם! אבותינו לא ראו צורך בּדבר להשאיר לזה זכר; ורק זאת הטעימו, כּי תכלית מעשיהם היתה אחת. והדורות הבּאים, שדנו מעשים על־פּי תוצאותיהם, הוסיפו ואָמרו, כּי גם ספריהם של עזרא ונחמיה נכתּבו בּיד אחת. ואין אלה דברי אגדה בּעלמא: אלמלא נחמיה ונעריו הבּונים, “איש חרבּו אסורים על ירכו – ובונים”, – לא היה נמצא מקלט לתורתו של עזרא; ואלמלא עזרא ותלמידיו, “הלויים המבינים את העם לתורה”, היה נמחה זכרו של נחמיה בּיחד עם נפילת החומה אשר בּנה.

---

כּל מה שיש בּכלל, אַתּה מוצא גם בּפרט.

הרצל ואחד־העם הנם שתּי אותיות בּנות שם אחד. הגויל, שעליו נכתּב השם מעיקרו, נקרע בּגזרת הגלות לשנים; אַך יש יד־אָמן שתּאַחה את הקרעים: אָמן זה – תּחיה שמו. בּתּחיה השלמה ישובו גוף ורוח של האומה לידי שווי־המשקל; ועם רפואַת הכּלל ימחקו סימני המחלוקת של האישים הפּרטיים. עוד רחוק היום, אַך אָנו הולכים ומתקרבים אליו – אל היום שבּו תּחזור שכינה אל ציון־של־מטה. בּיום ההוא יאָמר בּישראל על “מדינת־היהודים” ו“על־פּרשת־דרכים”, ששניהם נכתּבו בּקולמוס אחד – והדברים יתקבּלו על דעת השומעים.

עתידים אחד־העם והרצל, שיהיו נזכּרים בּנשימה אַחת, כּעזרא ונחמיה.

ניו־יורק, חשון תר"ף.

נדפּס ב“מקלט” כרךּ ראשון, ספר ג' (כסלו תר"ף).

אָמר ריש־לקיש: בואו ונחזיק טובה לאבותינו,

שאלמלא הם לא חטאו – אָנו לא באנו לעולם.

(עבודה־זרה, ה').

דרי־מעלה אין להם רגלים, ואין להם נגיעה בּקרקע; כּנפים להם, להתרומם בּעזרתן ממעל לממשיות העכורה ולרחף בּאַויריות הצלולה. ממרומיהם סוקרים הם בּנקל את המרחק, שלפנים ושלאָחור, בּשעה שהקרוב נעלם מעיניהם; אָזניהם קשובות ללחש של העתיד־לבוא, ואינן תּופסות את קול המונו של ההוה; טובלים בּטל־השמים, אַך אין להם חלק בּמשמני־האָרץ.

דרי־מטה אין להם כּנפים, לגבּור בּהן על חוק־הכּובד, המרתּקם אל העמק; אַך רגלים להם, הצועדות על האדמה לבטח. נהיר להם הקרוב, הנמצא בחוגם ומתּחתּיהם, אַך אין להם השגה בּמרחק; מוקפים חיץ של חיי־שעה, ושירת חיי־עולם לא תחדור בּעדו; נחלתם – משמני־האָרץ, וטל־השמים כּאַין בּעיניהם עד שירד אָרצה.

וגבול הושם בּיניהם: דרי־מטה, המהלכים, בּזים לעליונים קלי־האבר, שאין להם משלות־האזרחים; ודרי־מעלה, המרחפים, נדים לתּחתּונים כּבדי־הרגלים, שאין להם מיסורי־הנודדים. אַך אותו הגבול, המפריד בּין שתּי הרשויות, הוא גם המתווך בּיניהן; ובשעות של חלוף־משמרות, בּהשאר הגבול בּלי השגחה, נפגשים עליו מעלה ומטה ונושקים זה לזה – ומהתקרבותם נולדים בּני־תערובת: יצורים בּעלי רגלים וכנפים כּאחד, שפּעמים הם מהלכים ופעמים מרחפים, עתּים אזרחים ועתּים נודדים.

לא כל ילדי־התערובת שוים בּנחלת אָבות.

יש מהם שגדול חלקם בּשל־מעלה: הללו – רחיפתם קבע, והליכתם עראי; ענינם בּעליה, אַך מזמן לזמן הם נופלים אל העמק, או יורדים לנוח בּו – על־מנת לעלות. יש מהם שעיקר נחלתם משל־מטה: הללו – הליכתם קבע, ורחיפתם עראי; עסקם בּעמק, אַך מפּקידה לפקידה הם זוכים לעלית־נשמה חטופה. ויש מהם שקולים, שנחלו משל־מעלה ומשל־מטה בּמדה שוה.

השקולים אַף הם שבים ונפרדים לסוגיהם.

יש שקולים בּעלי־קרע, שמעלה ומטה מתרוצצים בּקרבּם תּמיד. בּושים הם בּרגליהם ומצטערים על כּנפיהם. בּעליה ראשם עליהם סחרחר, ובשפל גועל־נפש תּוקפם; שם תּובעת מהם הגשמיות את תּפקידה, ופה – הרוחניות; שם הם שואפים לשאונו של ההוה המנסר, ופה – לרחשו של העתיד הצנוע. וכך הם נודדים משלחן לשלחן, נקלעים מן הרעבון־ללחם אל הגעגועים־לאור – ואינם נהנים כּדי ברכה לא מזה ולא מזה; כּי הלא על כּן גלמודים הם בּשני עולמות.

יש שקולים בּעלי־פשרה, הנותנים למעלה את של־מעלה ולמטה את של־מטה. שתּי הרשויות שוכנות בּקרבּם, זו לצד זו, ואין רשות נוגעת בּחברתּה. שמחים הם בּשני חלקיהם, ובכל מקום שמזדמנים הם פּורשים כּנפיהם בּגאוה ופושטים רגליהם בּהרחבה. בּני־בית הם, בּין כּשמסובּים אל שלחן של־מטה, בּין כּשמרחפים סביב שלחן של־מעלה. טועמים משתּי הקערות – והכּל מתוק לחכּם; ועל הכּל בּרכּת־שובע בּפיהם.

ויש שקולים בּעלי־הרכּבה, המביאים את שני ההפכים שבּתוכם לידי מזיגה ועבודה משותּפת. הם הם הכּהנים אַנשי־הבּינים, המתווכים בּין עליונים ותחתּונים, התּלמידים בּישיבה של־מעלה ומורים בּישיבה של־מטה; הלומדים את שירת־העתיד, ומתרגמים אותה ללשון־ההוה; המורידים את האצילות מספירתה, כּדי להשפּיע מזיוה על דרי־מטה.

---

הנה כּי־כן: ההתחתּנות של מעלה ומטה, אצילות ועשיה – תּחילתה בּסתר ובאיסור, וסופה בּגלוי ובהיתּר; ראשיתה – חטא, ואַחריתה – יצירה.

ניו־יורק, טבת תרפ"א.

נדפּס ב“הדואַר” שנה שניה, גליון רי"ט (כ“ה כסלו, תרפ”ג).

א.

שלש תּקופות הן בּחייה של כּל תּנועה דתית – בּין חדשה, בּיו מחודשת; בּין שהיא בּת לתנועה שקדמה לה, בּין שהיא מהדורה חדשה של התּנועה הישנה. ואלו הן: א) תּקופת הנבואָה; בּ) תּקופת מתּן־תּורה; ג) תּקופת הכּהונה.

א. הנבואָה היא עמוד־השחר של התּנועה, המתרגשת להוולד או להתחדש. אותה שעה הגיעה החברה לנקודת־משבּר:

נפלה תרדמה על הרוחני שבּה, ונעשו לוחותיה – אַבני־מעמסה, ומסורת־אָבות נהפכה לסבל־הירושה, ותורת־חיים – לעול כּבד. ובכדי להנצל מתּרדמה זו, שיש בּה אחד מששים ממיתה רוחנית, מרגיזה החברה את יצר־התּנועה שלה, ומקימה על עצמה נביא מקרבּה, שתּפקידו להפוך את הסדר נטול־החיים, ולהזיז ממקומה את התּנועה שחדלה מלהתנועע.

שליחותו של הנביא כּפולה היא: “לנתוש ולנתוץ – – – לבנות ולנטוע”. שמאלו תעקור את הנובל שבּישן, וימינו תזרע את הרענן שבּחדש. אולם גדול כּח השמאל של הנביא מכּח הימין שלו, ונקל לו לכלות קוצים מן הכּרם מלטפּח את הנטיעות. כּמו־כן שונה השגתו את העבר מהשגתו את העתיד: את הסדר שעבר זמנו הוא רואה מקרוב, בּמלוא קומתו וצורתו, בּעוד שהסדר המתרגש לבוא נגלה לו ממרחקים ומקופּל בּעוברו; את הצד השלילי שבּישן הוא פורש לפני העם כּשמלה, ואת הצד החיובי שבּחדש אינו אלא מבשר; את המצוות־הגזרות, הראויות להבּטל, הוא מבקר לפרטיהן ודקדוקיהן, ואת המצוות־התּקנות, הראויות לבוא, הוא מעמיד על כּללים גדולים – “ואָהבתּ את יי אלהיך”, “ואָהבתּ לרעך כּמוך”, או “זה ספר תּולדות אָדם”. מפרסם הוא בּעוז את הכּלל, המספּיק לצדיקים וחכמים המבינים מדעתּם; אַך אין כּחו יפה לחבּר לו את הפּירוש, שבּלעדיו חתום הכּלל בּפני שאָר בּני־אָדם, שאינם לא צדיקים ולא חכמים בּיותר. מניח הוא את היסוד, ואינו מקים עליו את הבּנין. משיג הוא את התּוך הטמיר בּעתיד, ואינו רואה את קליפּתו; מוזג את היין, וכוס אין בּידו; מוריד את נשמת התּורה, ואינו מלבּישה גוף; שואב מעולם־האצילות, ואינו משקה את עולם־העשיה.

נשמתו של הנביא אצולה מיסוד התּנועה שבּחיים; אופן־השגתו הוא – הכללה; וכלי־זיינו – מטאטא ושופר: האחד בּשביל הנפסד שבּישן, והשני לשם החדש.

בּעקבות הנביא יוצאת להקה של בּני־נביאים, המפרסמים דברו בּקהל רב. שרשי־נשמתם קרובים לשל רבּם, אַך קצרים הם מלהגיע עד מקור השפע, ועל־כּרחם שהם יונקים מכּלי־שני. על הנביא מתיחד הדבּור, ועל בּני־הנביאים אינו נגלה; הוא שומע מפּי הגבורה, והם מקבּלים מבּשר־ודם.

ב. ואחרי השופר – עט. עמוד־השחר של הנבואָה מבשר את הנץ־החמה של התּורה; הנביא כובש ומפנה דרך לפני

המחוקק.

המחוקק עינו שולטת בּעבר ובעתיד במדה שוה: המתיישן והמתחדש שניהם גלויים לפניו בּכלליהם ובפרטיהם. ליסוד תּורתו הוא מניח את הכּלל הגדול, שהשמיע הנביא הרץ לפניו – או שהשמיע הוא עצמו, אם נביא־מחוקק הוא; ועל־גבּי כלל זה הוא בונה את הפּירוש – בּנין שלם עם כּל השייך לבנין, לרבּות קשוטיו וצעצועיו. ימינו של המחוקק תּקיפה משמאלו: שולל הוא בּדיעבד את הגזרות שלעבר, אַך מלכתּחילה אינו עוסק אלא בּתקנות שלעתיד, שתּכליתן היא – מלוי הפּגום, גדור הפּרוץ, והקמת ההרוס, המחוקק רואה קליפּה ותוך מאוחדים; מוזג הוא את היין לתוך כּוס שקופה; מוריד דבּרות, ומפסל בּשבילם לוחות; שואב ממקור־האצילות, ומשקה את אַדמת־העשיה – דרך הצנורות של בּריאָה ויצירה.

נשמתו של המחוקק מורכּבת משני יסודות – מיסוד־התּנועה ויסוד־השמור, המתמזגים בּו מזיגה שקולה. שכלו מקיף את השלם, ומבחין בּאותה שעה את החלקי. ומוניטיו – עט־סופרים מצד זה, ושבט־מושלים מצד זה.

וכשם שאחרי הנביא נוהרים בּני־הנביאים, המפיצים בּשורתו בּעולם, כּך נלווים למחוקק לויים, הנעשים לו לפה, ומבינים לעם את תּורתו ומסבּירים לו את טעמיה.

ג. עד שלא שקעה שמשו של המחוקק, עולה לבנתו של הכּהן. דרכּו של זה, להיות נדחק ועולה על הבּמה בּעוד היום

גדול והמחוקק על משמרתּו. אַך לפי שלבנתו חוורת אָז, הוא משמש לפי־שעה בּתור לוי; ועם שקיעת שמשו של המחוקק, מחליף הוא את תּפקידו – ועוטר לראשו עטרה של כּהונה־גדולה.

לכהן אין אור משלו: שאול הוא אצלו מן המחוקק; ולא עוד, אלא שהוא מכניס הרבּה – ומוציא מעט, מקבּל אור־החיים – ומפיץ אור־קפּאון. אבל מפּני שפּטור הוא מן הטורח המרובּה של בּקשת דרכים וסלילתן, בּהיות הכּל מוכן לפניו על־ידי הנביא והמחוקק, – לכן אין הוצאותיו מרובּות, וגם אור שאול וכהה יספּיק לו.

ממשלתּו של הכּהן אין בּה לא אצילות, ולא בריאָה ויצירה, אלא עשיה בּלבד. ולפיכך הוא מדקדק בּפרטים, ומזניח את הכּללים; בּקי בּפירוש, ואינו מבין את המפורש; דבק בּחוקי התּורה, ורחוק מרוחה. מכּיר הוא בּקליפּה, והתּוך סמוי מעיניו; בּידו גביע־פּז, אַך הגביע ריק מבּלי יין; מחזיק הוא בּלוחות, ואפילו לאַחר שפּרחו מהם אותיותיהם.

נשמת הכּהן חצובה מיסוד־השמור בּלבד, ומשום זה הוא מגין בּקנאות נפרזה על העומד וקיים, ומתנגד בּאותה מדה להולך ומתהווה. עינו חדה לראות את החלקי, אַך אין שכלו מקיף את השלם. וכלי־השרת שלו – מַלְמֵד ועול.

תּלמידים אין לו, לכּהן; אַך כּנגד זה הוא מוקף משרתים מכּל צד: בּהיכל – אחיו הכּהנים ההדיוטים, הנכנעים לו בּגלוי ומתקנאים בּו בּסתר; בּחצר – המון נתינים, החוטבים עציו ושואבים מימיו; וברחובות – קהל מאמינים אדוקים, המגישים לו את תּרומותיהם ומקריבים לכבודו את נביאיהם.

• *

שחר־הבּשורה של הנביא בּן־שעה הוא; גם יום מתּן־תּורה של המחוקק קצר. אַך לעומת זאת אָרוך הוא ליל־ההדרכה של הכּהן, המוליך את העם בּדרך שתּקנו הנביא והמחוקק. וכל זמן שדרך זו סלולה ונקיה ממכשולים, והעם ההולכים בּה רוחם ערה, וזיק־הנבואָה שניתז לתוך ליבּם עודנו מהבהב, וטעם־התּורה שהנחילם המחוקק עומד בּהם, – רצויה היא הדרכתו של הכּהן. אַך בּמשך ימי ממשלתּו הארוכּה הולך טעם התּורה ופג, וזיק הנבואָה כּבה, ורוח העם נרדמת, והדרך משתּבּשת: קוצים מכסים פּניה – ואין עוקרם, אַבני־נגף מצטבּרות בּתוכה – ואין מסקלן; ולא עוד, אלא שהכּהן מורה־הדרך משבּח את תּרדמת העם, ומקדש את הקוצים ואַבני־המכשול. לאַט־לאַט גובר יסוד־השמור של הכּהן על יסוד־התּנועה של הקודמים לו, ועל־ידי־כך מתבּטל שווי־המשקל שבּין שני היסודות, אשר הורכּבו על־ידי המחוקק בּשעתו; האַחדות של השלם והחלקי מופרעת, והחבילה של תּוך וקליפּה מתפּרדת. נשמתה של המלה החיה פּורחת, ומשאירה אַחריה פּגרי־אותיות; המנהג, שהיה מקורו בּצורך־החיים, אובד טעמו; התּקנה נעשית גזרה, והמצוה – שלשלת; החוקים מאפילים על התּורה; הקליפּה מתרוקנת מתּוכנה; הסמל תּופס מקום העצם; הטפל משתּעבּד בּעיקר; עבודה־שבּלב משתּתּקת מפּני קול העבודה־שבּפה; המשמעת מתעללת בּנשמה, והמכונה מדכּאָה את הרוח; הטבע נעשה הרגל, ודברי יי – למצות־כּהנים מלומדה.

אולם שמור זה הנפרז של הכּהונה, סופו שיחתּור חתירה מתּחתּיו ויערער יסודותיו. כּי לסוף, כּשעולה של הכּהונה נעשה כּבד מנשוא – מתעורר כּח־התּנועה הכּבוש ומורד בּכח־השמור, בּועט בּמנוחת־המות שהושרתה עליו, ומהפּך את הסדר על פּיו. צללי־הכּהונה נסים אָז מפּני עמוד־השחר של הנבואָה, השב ובוקע; ובעקבותיה של הנבואָה שבות ובאות, כּל אחת בּשעתה, תּקופת־מתּן־תּורה חדשה ותקופת־כּהונה חדשה.

וחוזר חלילה – כּמטוטלת זו, המתנודדת פּנים ואָחור, ונשארת לעולם בּתחומיה; וכשלשלת שסופה נעוץ בּתחילתה.

## בּ.

תּקופת־הנבואָה של התּנועה היא עת החריש והזריעה; תּקופת מתּן־תּורה – עת הגדול וההתפּתּחות; ותקופת־הכּהונה – תּחילתה קציר, וסופה עמידה ודלדול. בּתקופה ראשונה הזרע גולם; בּשניה הוא לובש צורה; ובשלישית הוא הולך ונפסד. נמצא, כּי החותם הטבוע על הפּרי – משל התּקופה השניה הוא, תּקופת מתּן־תּורה.

אם בּאותה תקופה יקומו לה, לתּנועה, מחוקקים־מאַחים, שבּיחד עם מסירותם לעתיד הם נאמנים לעבר, – ישן וחדש מתמזגים על־ידיהם ומשלימים זה את זה: על־ידי הרחקת הפּסול שבּישן, הם מטהרים אותו מן הרקוב ומפסיד; על־ידי שמירת הראוי שבּו, הם מצילים אותו מאבּוד־עצמיות ומטשטוש־צורה; ועל־ידי ההרכּבה עם המועיל שבּחדש, הם מגבּירים את חיוניותו. כּדרך הרכּבה כשרה, אין הרכּבתם “משדדת מערכות”: אינה מבטלת את עצמותה של התּורה הקיימת, אַף לא פוגמת בּה; אַדרבּה – היא מחזקת את הבּנוי ומחסנת את הנטוע, למען יוכלו לעמוד בּתּנאים החדשים, שהתהוו בּעקב שנוי־הזמנים. אין מחוקקים אלה גורעים אלא את העלול להזיק, ואין הם מוסיפים אלא את המוכשר להועיל. והיוצא מזה הוא, כּי משנה־תורה שלהם נעשה סם־חיים לברית אָבות.

יש שיטעו לחשוב את המחוקקים־המאַחים כּמנתּקי שלשלת־הקבּלה; אַך בּאמת הם הם ממשיכיה, המוסיפים לה טבּעות נאות וטובות, להגדילה ולהאדירה. נראים הם כּסרים מן הדרך, ואינם אלא בעלי־תשובה; ולא זאת בּלבד, אלא שבּעלי־תשובה אלה אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בּמחיצתם, מפּני שבּעצם הדבר לא חטאו. ומשום־מה הם שבים? – כּדי להשיב את הרבּים מעוון. סרים הם מדרכי האָבות האַחרונים, שקלקלו, ושבים ומשיבים לדרכי האַבות הראשונים, המתקנים: לדרכים כּשהיו בעודם דרכי־חיים, לרוח התּורה כּשהיתה בּזמן נתינתה, למקור המים החיים כּשהיה בּטרם סתּמוהו כּהנים, לימי הארוסין וימי שיר־השירים של העם ותורתו, לתקופת היצירה והחידוש של נעורי־החברה. והם הם המחזירים את התּורה לאיתנה, אַף כּי לא לישנה.

אַך יש, שבּמקום מחוקקים־מאַחים קמים לה, לתּנועה, מחוקקים־מנתּקים; והם אנשים שליחי־העתיד, שמאיזו סבּה שהיא נתרופף כּח זכרונם הלאומי, ונתּקו בנפשם נימי־העבר. בּלי יסורי־פרידה הם נותנים גט־פּטורין למסורת־אָבות, ובמקומה וכנגדה הם מעמידים עתיד אסופי, אשר לא יכּיר את עברו־מחוללו. העם, שעברו חי בלבּו, דוחה בּשתּי ידים את בּרית־העתיד של אלה – קצת מפּני חידושה, אַך בּעיקר משום שתּלושה היא. והתנגדות זו של העם מעוררת בּלב בּעלי־החדש שנאָה לישן, שבּלאו־הכי אינו חביב עליהם.

שנאָתם לישן מקלקלת את השורה, שיוציאו עליו משפּטים מעוקלים. רואים הם, שתּחת ממשלת הכּהונה נהפכה התּורה החיה לחוקה חנוטה, – והם תּולים את הקלקלה בּתורה כּשהיא לעצמה; נתקלים הם בּמנהגים שעבר זמנם ופג טעמם, – ופוסלים את המנהג בּכלל, אפילו מנהג־בּשעתו, שטעמו בּו; נגפים הם בּאַבני־מכשול, שנערמו על הדרכים המתוקנות לשעבר, – ומגנים כּל סלילת־דרך וכל הליכה בּנתיבה; נפגעים הם בּקוצים, שעלו בכרם מחוסר טפּול והשגחה, – ומרימים גרזן על כּל הצומח בּכּרם – קוצים וגפנים יחד. ולא תתקרר דעתּם, עד שיגיעו לכלל דעה, כּי התּורה היא מקור הרע וסבּתו; כּי אַזהרותיה מעוררות את התּאוות, ומצוותיה מביאות לידי עברה. והיוצא להם מזה הוא, שאין לתורה תּקנה אלא בּבטולה, ואין לעולם גאולה אלא בּגאולה מן התּורה.

יתר על־כּן, בּהיותם שכּורי־מלחמה מאמינים הם, כּי ימי הישן ספורים, ומכריזים בּתרועת־נצחון על בּיאַת ה“קץ”. בּטלה ברית־אָבות ופנתה מקומה לברית־בּנים. והבּנים אינם צאצאיהם של האַָבות ויורשיהם בּדרך־הטבע, כּי אם בּנים כּחשים, הקמים בּאבותיהם לגזול מהם את הנחלה בּזרוע; ובריתם אינה תקונה או חידושה של בּרית־האָבות, אלא הפּוכה ושלילתה.

ומתּוך שנאַת־חנם ואמונת־שוא אלה, הם קוראים מלחמת־כּליה על הישן כּולו, כּפּסול כּראוי שבּו; ולא עוד, אלא שמקצצים בּנטיעות יותר מבּקוצים. כּי בטעותם לדמות, שהרע מונח בּעצם טבעו של הישן, ו“כי מבּלעדי התּורה החטא מת הוא”, וכי בטול־התּורה הוא המתת־החטא, – הם מכוונים חציהם דוקא כּנגד העיקרי והחיוני שבּתּורה, בּעוד שמניחים מן המקרי והדומם שבּה. הנה כי כן, הם פּותחים בּטענות כּנגד קליפּת התּורה, ומסיימים בּמלחמה כּנגד תּוכה.

ובתחילה יפה כח הבּנים, המרעישים חומותיה של בּרית־האָבות: ראשית, מפּני שבּכלל נקל להרוס מלבנות; שנית, לפי שעליזי־הריסה הם ואינם חסים על הבּנין; ושלישית, שהרי סוף־כּל־סוף מרובּות הן הפּרצות שבּישן, ולא קשה לאויב – בּיחוד לאויב פּנימי, היודע לכוון את המקום ואת השעה – לחדור בּעדן. אולם לאַחר שעלתה להם שלילתם, להסיר לב בּנים מעל אבותם; כּשמגיעה שעת־בּנין, והם נדרשים להראות את סגולותיה החיוביות של בּריתם החדשה, – אָז תּתגלה מבוכתם.

כּי אותם “הכּללים הגדולים”, שבּשעת־מלחמה שמשו להם סוללה ודיק, אינם מספּיקים בּשעה כתקונה, שעה שדרוש להם משכּן. כּללים אלה טעונים עכשיו פּירוש מפורט, שעל־פּיו ימצאו בני העם את דרכּם בּחיי יום־יום; ובאם לאו – הם תּועים איש לעברו, וכל אחד “מפרש” את הכּלל הגדול – פּירוש מעשי – על־פּי דרכּו ונטית־רוחו. ולא יהיו ימים מועטים, עד שיפקחו מורי־החדש את עיניהם, ויכּירו כּי על־ידי בטול־התּורה לא המיתו את החטא, אלא אַדרבּה: בּלמדם את צאן־מרעיתם לפרוק עול ולא לכבּוש יצר, הוסיפו כח חדש להפקרות הישנה, שמעכשיו תּצא להתהולל בּמסוה־חסידות על פּניה.

ובעל־כּרחם מתחילים אָז המנהיגים להודות, כּי לחיים יש צורך בּחוקי־חיים; ובעל־כּרחם הם משנים ממטבּע שלהם, ושבים לממשלת המצוות. ראשונה הם קוראים “סור מרע” – ומתקנים מצוות לא־תעשה, כּנגד ההפקרות שנתרבּתה על־ידי שלילתם; ואַחר־כּך, בּראותם שה“לאו” בּלבד אינו מספּיק למלא את החסרון, הם יורדים לסופו של פּסוק – “ועשה טוב”, – ומתקנים מצוות־עשה, שלפיהן ידע האָדם הבּינוני מה חובתו ויעשנה. וכך הם שבים, אחרי תעיות ותהיות, להשתּמש בּאותם אמצעים של התּורה, אשר תּמול פּסלוה בּגללם. אבל רק אמצעיה כּשרים בּעיניהם, בּתור רע הכרחי; בּעוד שהתּורה בּעיקרה אסורה עליהם כּמלפני־כן ושנואָה עליהם יותר מכּן: כּי גדולה התמרמרותם על תּורה זו, המשפּיעה עליהם לאָנסם גם אַחרי פרשם ממנה.

לתקן את החוק, כּמעשה המחוקקים־המאַחים, אינם מספּיקים. כּי המחוקק־המאַחה, שלא בא לגרוע מן הקיים וראוי־להתקיים, והוא פּטור מהוצאַת כּח לבטלה, – בּן־חורין הוא להשתּמש בּכחותיו לבנין – היינו תּחית הישן והבראָתו; ואילו המחוקק־המנתּק מקדים ומוציא מיטב־כּחותיו בּשלילת הקיים, ועד שהוא מגיע לבנין כּבר תּש כּחו ונתדלדל, ואין לו שיור כּדי הדרוש לעבודת התּקון. המחוקקים־המאַחים שבים ומיסדים את התּורה; ולעומתם המנתּקים שבים ומחבּרים שלחן־ערוך, שבּעצם אינו אלא העתּקה של השלחן־ערוך הישן, המאוחר לתּורה. ולא עוד, אלא שהמהדורה החדשה נופלת בּערכּה מן הישנה, לפי שההגהות והתּקונים מעטים בּה, ותחתּיהם רבּו בה הטשטושים ושגיאות־הדפוס החדשות.

מחוקקים אלה, יותר משהם מחוקקים הנם נביאים־כּהנים, הבּורחים מן החוק – אל החוק. וכך אַתּה מוצא בּתנועה מסוג זה, שתּקופת מתּן־תּורה שלה אין גבולותיה מסוימים: ראשה נעוץ בּתקופת־התּסיסה של הנבואָה, הקודמת לה, וסופה נבלע בּתקופת־ההרגל של הכּהונה, הבּאָה אַחריה. נבואָה וכהונה מנשקות זו לזו, ובינה לבינה מתמעטת דמותה של התּורה.

אין צורך לבקש בּמרחקים דוגמה לתנועה מנתקת, כּזו המתוארת, והעובר עליה. הנצרות מיסודו של שאול התּרסי תּוכיח, זה שהסיתה את הנבואָה בּתּורה וכנגד זה שדכה אותה אל הכּהונה. בּראשונה הוכיחה בּרוח הנבואָה: “כּי לא שומעי התּורה צדיקים לפני אלהים, כּי אם שומרי התּורה – הם יצדקו”. בּאמצע נלחמה בּרוח השלילה: “כּי לא ידעתּי את החטא, בּלתּי אם על־ידי התּורה”; “יען כּי התּורה מביאָה חמה”, ו“באין תּורה אין עברה”. ולסוף קבעה הלכות בּרוח הכּהונה – כהלכת גלוי־הראש בּשעת תּפלה, שהוא שבח לגבר וגנאי לאשה; אלא שכּדי לצאת ידי חובת מחשבה, תּבּלה את הלכותיה בּפלפּולים תּיאולוגיים רחוקים ודחוקים.

ג.

מימות קדם היתה ניכּרת בּיהדות שאיפה, לאַחד נבואָה ותורה; ולא לחנם חשבה את מחוקקה לאבי־נביאיה: סמל הוא לה לברית־השלום, הכּרותה בּין הנבואָה והתּורה לדורי־דורות. בּפי מחוקקה הראשון היא שמה דברי־עדות על אמתּות הנבואָה: “נביא אָקים להם מקרב אחיהם, כּמוך, ונתתּי דברי בּפיו”; ולאַחרון־נביאיה היא מיחסה דברי־אַזהרה על קדושת התּורה: “זכרו תּורת משה עבדי”. ספרי־תורה וקבצי־נבואָה כּרוכים בּכרך אחד של כּתבי־קודש; ופסוקי־תוכחה משולבים בּפרקי־חוקים, והם ממלאים ומשלימים אלה את אלה. היו דורות ויחידים שדקדקו יותר בּמצוות התּורה, וכנגדם היו אחרים שהתלהבו ביותר מחזונות הנביאים; אַך כּאלה כּן אלה החזיקו בּשני הקצוות כּאחד: הנוטים אחרי הנביאים לא התכחשו מעולם לתּורה, והקוראים בתּורה “שנים מקרא ואחר תּרגום” היו מפטירים בּנביא.

וכל תּנועה דתית בּישראל שלא היתה יצאנית על־פּי שאיפותיה, ושבּעליה לא נתכּוונו להרוס את הגדר ולהניח את השדה הפקר, – לא יצאָה מכּלל זה, של השראַת שלום בּין הנבואָה והתּורה. היו אָמנם מקרים, שראשי תנועה צעירה השתּמשו בּמבטאים חריפים כּנגד התּורה – כּקבּלה והחסידות בּשעתן. אולם אלה היו פרי “דם־הנעורים” הרותח: ילדות היתה בּהן בּאותה שעה, וסגלו להן בּטויים אחדים משל הנצרות; אַך כּשנתישבה עליהן דעתּן, הכּירו בטעותן – ושבו בּ“תשובת המשקל”.

אָכן בּימינו אלה עדים אָנו לתנועה דתית בּמחננו, שכּבר עברו עליה כּמאָה שנה – ועדיין אי־אפשר לעמוד על אָפיה ולהכּיר את כּוון דרכּה: אם מטרתה היא לנפּול אל האויב, או להתבּצר מפּניו בּחומה חדשה. ותנועה זו היא תּנועת הריפורמה, שהיא ספק התבּוללות ספק תּקון־בּדת.

תּקופת־הנבואָה שלה כּבר עברה: היא סקלה מה שסקלה ועקרה מה שעקרה; ועכשיו הגיעה לתקופת מתּן־תּורה, שבּה עליה להראות את כּחה בּבנין ונטיעה. והנה היא נצבת, בּימי־נסיון אלה, על פּרשת־דרכים ותוהה: רועיה וחלוציה נפוצים בּשלשה שבילים שונים, ושאָר בּני המחנה נבוכים, מחוסר יכולת להבחין בּין שביל לשביל ובין רועה לרועה.

בּשביל התּיכון עומדים המשמרים שבּריפורמים; אלה שקיימו וקבּלו עליהם את התּקונים שתּקנו ראשונים, לפני שנים־שלשה דורות – ובהם הם מחזיקים, ומהם אינם זזים, ואינם פּותחים שער לשום תּקון חדש משנה־ערכים, ואינם מתּירים גם את הבּקורת של התּקונים שנתיישנו. קבועים הם בּמקומם, ושמחים בּחלקם הדל. אבותיהם נתּחו נתּוח עמוק בנשמת האומה, ועקרו משם את הלשון הלאומית ואת תּקות־התּחיה; והללו, בּני־בניהם, חונטים עכשיו את הגוף המנותּח, בּהאמינם כּי על־ידי־כך יתקיים החנוט לעולמי־עד. – אם תּשאר הריפורמה בּמצב זה, של המסתּפּקים בּמועט, אין סכּנה שמא תצא מן הכּלל; אבל יש לשער, שתּהפך בּקרב הימים לשכבה חדשה של אורתּודוכּסיה – שכבה מצומצמת ומאובּנת כּראשונה, אַך עניה ודלה בּתוכן ובמעש.

בּשביל השמאלי מתרוצצים צעירים מלאי־חיים, המבקשים את המות – המות הלאומי. שאיפתם – בּריחה, מגמתם – טמיעה, ופסוקם – “מחני נא”. מבקשים הם למחוק כּל סימן וזכר למקורם – לרבּות השם יהודים. את מערומי־נפשם הם אומרים לכסות בטלאי־טלאים של נצרות, שהסכּימו – בּינם לבין עצמם – לקבּלה על־תּנאי, כּדויד פרידלנדר בּשעתו: על־מנת שיתּנו להם בּעלי־בריתם החדשים “אַבטונומיה” דתית, להיות מאמינים וכופרים כּאחד. בּין אלה הרועים ישנם הדורשים בּפירוש, כּי מצוה לקרב את ה“קץ”; יש אחרים המדבּרים רק בּרמזים; ויש מהם ההולכים ומוליכים אל התּהום בּלי הכּרה ברורה, אַך מזלם חוזה את מחוז־חפצם. והצד־השוה שבּהם הוא – יצר־הרע של עבודה־זרה. – אם תּטה הריפורמה אחרי מדריכיה אלה, שואפי־החדלון, סופה להקרע לגמרי מעל גוף האומה ורוחה, ולצאת מן הכּלל. וכפי שמחוץ למחנה ישראל אין לעולם צורך בּריפורמה זו ובחידושיה שאינם חדשים, ולהתקיים בּפני־עצמה לא תוכל, מאין לה שום מקורות־יניקה, ־ סופה שתבּלע בּנצרות, אחותה הבּכירה והמוצלחת ממנה, ולא יודע כּי באָה אל קרבּה – מאַחר שאין לה משלה ולא כלום.

ובשביל הימני מהלכים יחידי הסגולה שבּהם – צעירים אַף הם – המרגישים בּריקניות־הנפש, שהשאירה אַחריה נבואָה ללא־תורה, ומבקשים לה תּרופה; אבל יודעים הם, כּי בּאבנים לא ימלא חלל־לב. מחזרים הם אחרי היין המשומר, אַך לקדש על יין שהחמיץ לא יאבו. אין בּיכלתּם, ולא ברצונם, לשוב אל אמירת “בּמה מדליקין” שהוציאו מסדור־התּפלה; אבל מתחבּטים הם בּשאלת “בּמה מדליקין” שבּספר־החיים: בּמה ואיך מדליקים את הלבבות, שכּבה או עומם בּהם הניצוץ היהודי? תּשובה מספּיקה לשאלה זו הקשה עוד טרם מצאו; אולם עמלים הם בּה בּאמונה, והבּא לטהר – מסייעים לו. – אם תבּחר הריפורמה בּדרך זו, האבלה לפי שעה: אם תּפשפּש בּמעשיה ותראה את נגעי־עצמה; אם תּתפּוס בּמרובּה הלאומי, ותפתּח שער לרעיון־התּחיה, העומד אַחר כּתלה; ואם תּעסוק לשמו בּטפּוח הרגש הדתי, ההולך ומתנוון בּעמנו תּוך כּלל חיי־הרוח שלנו; – אם כּל אלה תּעשה, עתידה הריפורמה להעשות כּח מרכּיב ומחיה בּישראל־סבא המתנער מעפרו – כּח מחדש מבּפנים ומשמר כּלפּי חוץ.

דייטון, טבת תרפ"ב.

נדפּס ב“התקופה” ספר כ"א (תשרי־כסלו, תרפ"ד).

• יוסי דרורי
• נורית רכס
• צחה וקנין-כרמל