א. הסיכוי הנצחי או הדור שהולך ופוחת    🔗

אנו חיים בתקופה שהאריכה את משך חייו של האדם אך קיצרה את משך ציפיותיו לחיים בעלי משמעות. נאומי־השיגרה הנשמעים היום מדברים תמיד על בן השבעים ושש שנשאר צעיר ברוחו, אך שוב אין מקבלים זאת לשבחו של בן העשרים וחמש כאשר אומרים עליו שיש לו תבונה של בן ששים. לא כל נער מתאים לסטריאוטיפ של “נוער”. תכופות אנו שומעים הדים לחוסר ההתאמה שבין המושג נוער לבין גיל הנעורים. בהערות של יום־יום אנו שומעים: “אני מתפלא עליו, כבחור צעיר היה עליו לחשוב כך וכך”. “חשבתי שהנוער אוהב”…

לפיכך הופך כל דיון בשאלת הנוער לדיון העוסק בחברה בכללה, בדרך של הכללות, התרשמויות ותיאורים. הרינו נע בין עיון למשאלת־לב.

“נוער” – איננו רק ציוּן והשתייכות לשכבת גיל. “נוער” הוא לרבים דגל, מוּשׂא להערצה, להזדהות, לפחד. המבוגרים רואים בנוער את עברם שחלף; בעלי־החלומות רואים בו תפילה לעתיד.

אינני מתכוון לתאר כיצד התפתח מושג הנוער והתגלגל לערך מיוחד, כמו “הסיכוי הנצחי של האנושות” (כלשונו של בובר) – בעיני חלק אחד של הציבור וכ“הדור שפוחת והולך” – בעיני חלקו האחר. אומר רק, כי המדבר על הנוער הישראלי, מתיחס לשלושה תחום שונים במהותם:

א. שכבת הגיל של בני־הנעורים בישראל;

ב. חוָית הצמיחה בארץ צעירה ומהפכנית (שכבר שותפים לה הרבה סבאים);

ג. עולמם הרוחני של צעירים בתקופתנו.

הדיונים על הנוער הישראלי החלו משעה שבאו העולים ארצה ופגשו את הנערים שגדלו במושבות ובערי ארץ־ישראל של העליה הראשונה. מאז ועד עתה אין מפסיקים לדבר בנוער הישראלי, בהישגיו ובכשלונותיו, בקוציו וברגשנותו, בחמרנותו ובאידיאליזם שלו. ייתכן כי רוב הדברים המיוחסים לנוער משקפים יותר את עולם המבוגרים, שהרי אנו נוטים לראות בנוער את הדימוי השלילי של עולם הבגרות. ככל שחייהם של המבוגרים שוממים יותר, עקרים יותר, אנו נוטים יותר ויותר לפאר את תקופת הנעורים. הערצת הנעורים נובעת מהתרסה, מביקורת פני החברה.

 

ב. בני המהגרים    🔗

הנוער הישראלי הוא דור שני למהגרים. הוריו נעקרו ממקום הולדתם, מנוף ילדותם, משפת אם. בן המהגר מסמל את חלום הוריו להסתגלות מהירה בארץ החדשה. הוא מיטיב לדבר בשפת הארץ, אך דקדוקה אינו מוכר לו כראוי. הוא מסתגל לאקלים, נכנס ללא קושי למעגל הכלכלה. הארץ החדשה היא מקומו הטבעי. בן המהגרים מחייך, אם לא מלגלג, למשמע המבטא הזר של הוריו, לקשריהם הנוסטלגיים אל מקום הולדתם. מבית־הספר הוא מביא שירי מולדת ואילו מהרחוב הוא מביא שירים בעלי משמעות כפולה ומפולפלת. את הנוף אין הוא צריך לכבוש, הוא יונק אותו אט־אט. הוא מנסה להוכיח ללא הרף כי אכן הצליח במה שהוריו רצו: הוא בן־בית. רגישותו מופנמת יותר, משום שיום־יום, שעה־שעה, עליו להוכיח כי הוא כבר בריא, כי הוא כבר איננו מן העקורים, כי שוב אין קיימת חציצה בינו ובין הזמן והמקום בם הוא חי. לא פעם הוא מתבייש בהוריו שעדיין לא הגיעו למידת ההסתגלות המאפיינת אותו, אך בושה זו מסתירה את חששותיו שמא הוא עצמו אינו יכול לעמוד בציפיות המכוונות אליו. גם לו היסוסים וגם לו ספקות.

המהגרים מחפשים בבניהם שורש. הם מתגוררים בכנען, אך מבחינה פנימית עדיין חיים בהר־נבו. אל הארץ המובטחת עדיין לא הגיעו. רק בניהם הם הסיכוי שהבטחה כבר קוימה, שאכן יתממש חלום ההשתייכות.

 

ג. בני המהפכה    🔗

הנוער הישראלי אינו רק בנם של מהגרים, הוא גם בן למהפכה גדולה. מבחינה זאת שונה ההגירה לארץ מכל הגירה אחרת. ההגירה הנורמלית איננה מהפכה מודעת. זהו רצון למצוא בסיס כלכלי חדש למאויי ההווה. החלוצים ובני דורם לא היו רק מהגרים המחפשים מקלט לנפשם ופרנסה למשפחותיהם. הם היו גיבורי אגדות, יוצרי שפה, יוצקי ערכים וחולמי חלומות גאולה.

הסיפורים והשירים שהביא הדור השני הביתה פיארו את דור הוריו. מוריו לא היו בבחינת מוסרי תרבות, אלא נציגי תרבות בדרך. על־כן היה להם כה קשה והם היו כה שונים מתלמידיהם: בית־הספר היה צל חיור של המציאות הארץ־ישראלית. המורים לא היו פרופסורים לתולדות המהפכה – הם היו דובריה. המקצועות הלימודיים היו כעין מראות שצריכות לשקף את המתרחש בהווה ולהצדיק אותו מזויות שונות. אך המאורעות עצמם היו דרמתיים הרבה יותר מהשתקפותם במלל. החינוך לא היה יכול להדביק את המעשים. המורה היה מדבר על חשיבות ההגנה היהודית, אך ההשתתפות בהגנה היתה הרבה יותר ריאלית ודרמטית מאשר לימוד ההיסטוריה והתנ“ך שבאו להצדיקה. זו אולי אחת הסיבות לכך שמדריך תנועת־הנוער יכול היה לדבר אל לבו של הנוער הרבה יותר מן המורה; הוא הבטיח יותר מלימוד, הוא הבטיח עשיה וממשות. (הרבה מלבטיו של בית־הספר הישראלי של היום נובעים מהצורך להפוך את המהפכה מאידיאולוגיה לתרבות ואת המורה ממטיף למנחיל דעת.) בני החלוצים חיו בצל האגדה של הוריהם. דוקא עובדה זו תרמה לאַמבּיוַלנטיוּת רבה לגבי הערכים ולגבי מצוות ה”עשה" של הוריהם. בן החלוץ ראה את קבוצות החלוצים לא רק בשעות הזוהר שלהן אלא גם בחיי היום־יום. הוא לא רק שר שירים על “השומר”, הוא ראה את השומר אוכל ארוחת־צהרים. הוא לא רק העריץ את כושר ההתמדה של הוריו ואת הליכתם בתלם – הוא גם ראה את התעקשותם על דברי־הבל. כשם שמהגר חולם שבנו ישתייך לארץ החדשה וישתחרר מתחושה הזרות כן רוצה המהפכן שבנו ישתייך לעולם המהפכה. ההורים, חולמי המהפכה וקדושיה, רצו לראות בבניהם דור ראשון לגאולה. הבנים היו צריכים לגלם את עקרונות המהפכה – ללא לבטים. הם צריכים להיות האנשים החדשים: משוחררים מפיתויי העבר, ממחלות החברה הישנה. בלתי־תלושים אך לא מוַתרים על החלומות שנולדו בימי משבר התלישות. אמונת דור החלוצים, לפיה ההגירה והסיכוי למהפכה מוכרחים להשתלב זה בזה, לפיה הצורך בהגירה יהיה לאחד עם הגשמת האוטופיה; חברת־הפליטים תיעשה בהכרח אור לגויים; אמונה זו היתה פשטנית. הפליט המהגר והמהפכן אינם רק צודקים, הם גם רעבים. הם רעבים לבית ולרוָחה, לפיתוח ולבטחון. לעתים הם צמאים לא רק להבאת צדק, אלא גם להנאה מפירותיו. חברת פליטים, מהגרים ומהפכנים נזקקה לכוח עצום כדי שלא לספק רק את התיאבון אלא למַמֵש את החזון.

הסתירות הללו אינן ניתנות לפתרון על־ידי המלחמות. שהרי טבען של מלחמות שהן מחריפות ומעמיקות את הרעב יותר מאשר הן מלַכּדות לאור החזון. ואילו בשעת שלום או בשעה שקיימת אשליה של שלום – כל הסתירות פורצות ומתגלות.

עד תקופת השואה היה קצב חייו של הנוער בארץ די ברור. גלי העליה הביאו עמם לארץ קבוצות של צעירים ומשפחות של פליטים. יוצאי תנועות הנוער מחוץ־לארץ שהלכו להתישבות והקימו גרעיני הגנה – שימשו לנוער, בעת ובעונה אחת, מוקד להזדהות ולתחיה. הן היו סמל למהפכה הנמשכת ואות לחיוּת התנועה הציונית.

 

ד. עם חיסול תנועת־הנוער היהודית באירופה    🔗

עד לתקופת השוֹאה צמח הנוער הישראלי מתוך עימות מתמיד עם תנועות העליה החלוצית שעלו ובאו בזרמים ובטיפות, התגוררו במחנות־מעבר במושבות ובערים, בנו ישובים והתגייסו בהמוניהם למשימות שונות.

עם השוֹאה חוסלה תנועת־הנוער היהודית בגולה האירופית. כתוצאה מכך הועמד הנוער הישראלי במצב חדש. עד השוֹאה היה עליו לנסות ולהדביק את התלהבות הנעורים של הנוער היהודי המאורגן והאידיאליסטי; היה עליו או להזדהות עמו או להתמודד עמו. עצם מציאותו של נוער כזה בארץ היותה ביקורת ואתגר. תמיד היה מי שהִשְוָה את ההתלהבות וההיחלצות של צעירי הארץ עם דרכם של החלוצים החדשים.

אחרי השוֹאה נותר הנוער הישראלי לבדו. הנוער היהודי באמריקה עדיין נתון היה להקמת בתי־הכנסת החדשים, להסתננות לפרברים להוכחה כי שרשיו ושאיפותיו עגונים היטב במסורת האמריקנית (שזה עתה חזרה מנצחת ממלחמת־העולם השניה). תנועות־נוער קטנות עדיין המשיכו בפעולתן ופליטי תנועות־הנוער היהודיות באירופה התדפקו על דלתות הארץ, אולם היה ברור לפתע כי עיקר המשא יוטל על בני הארץ.

חורבן תנועות־הנוער בגולה החל להיות מורגש עם הקמת המדינה. בעת ההיא צמחו במהירות הכלים הממלכתיים, שלקחו על עצמם הרבה מן התפקידים שהיו מסורים קודם בידי תנועות של מתנדבים. תנועת־הנוער הישראלית היתה אז בשיא מבחינת מספר חניכיה, אך משבּרהּ היה קשה. השכרון מהמדינה הביא לחיסול כלים התנדבותיים ותנועת־הנוער הפכה מקבוצה מורדת לכלי לסוציאליזציה.

המאורעות ההיסטוריים שהישוב היהודי בארץ היה נתון להם לא נתנו מקום לביטוי מפורש של הבדלים ברגישויות ובתחושות שבין בני־הארץ לבין דור הוריהם החלוצים. מלחמת העצמאות העלתה ציפיות גדולות לתקופה גדולה שהתדפקה על שערינו:

“פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת”¹. אולם אחרי הקימה באה האכזבה, ההתרוקנות, התחושה כי הציפיות היו מוגזמות. אפילה בבוקר.

פָּנָיו שֶׁל הַבֹּקֶר הָיוּ רָעִים. וְאַף אֶחָד בַּשּׁוּרָה לֹא כִּוֵּן לְצַעֲדֵי רֵעֵהוּ.

שִׁיר בָּא וְנִפְסַק. צְחוֹק פָּרַץ וְנִקְטַע. אִם יָעֵז מִי לוֹמַר מִלָה וִיזַנֵק חֲבֵרוֹ וְיַכֵּהוּ.

פְּנֵי הַבֹּקֶר רָעִים. מִשּׁוּם מָה פְּנֵי הַבֹּקֶר רָעִים וַהֲלֹא כָּל הַנְתוּנִים הַחִיצוֹנִים אוֹמְרִים אַחֶרֶת.

מְחַלְחֵל רָצוֹן־אֶל־קוֹל: כָּל שֶׁבָּגְדוּ בַּלֵיל יֵצְאוּ נָא וְיִסְתַּדְרוּ בְּשׁוּרָה אַחֶרֶת.

קוֹל בָּא וְנִקְטַע. קוֹל בָּא וְנֶאֱלַם. קוֹל בָּא וְצָנַח אֶל הַדֶרֶךְ.

פְּנֵי הַבֹּקֶר רָעִים. מִתבּוֹסֵס בְּעַזוּתוֹ דוֹרְכִים עַל גַבּוֹ גַסֵי הַבֶּרֶךְ.²

הצעידה המשותפת בשעת מִבחן לא פתרה את המתחים הפנימיים. בשעה של הרפּיה במתח החיצוני באה האכזבה – לאחר הקמת המדינה; הציפיות לנורמליזציה מהירה ולהגשמת האידיאות, במובן הפשטני ביותר של שני אלה, יצרו מין היתר מתוך יאוש לבגוד הן ברעיונות והן במאבק על נורמליזציה. נעשו דברים גדולים, אך דוקא העשיה הגדולה היא שגרמה במידה רבה לפירורה של חברת־הילדות מתוכה צמח בן הארץ: הצורך לשאת במדינה בעלת מנגנונים ביורוקרטיים, להתקדם בחיים המקצועיים, לקלוט טכנולוגיה מפותחת וצורות חברתיות המתלוות לה – היה בניגוד לחינוך החברתי הסולידרי, אותו ינק הצבר מחברת ילדותו ומהאוירה בביתו.

שלא כבשאר המדינות המשתחררות היו למהפכה בארץ־ישראל שני שלבים:

א. שלב המהפכה החברתית שהתרחש עם עליית החלוצים ארצה, עם יצירת חברת־העובדים ושאר צורות־החיים המיוחדות לקהילה היהודית החדשה.

ב. המהפכה הפוליטית שהתחוללה עם קום המדינה בתש“ח. מסיבה זו היתה המנהיגות המדינית בתש”ח מבוגרת יחסית למנהיגות של ארץ חדשה.

הנוער השתתף במאבק, היוָה את הפיקוד הלוחם, אך ההנהגה המדינית נשארה בידי דור החלוצים־העולים. הם, שהיו מבוגרים יותר, ירשו את ערכי תנועת־הנוער ותנועות המהפכה. אולם מבחינת גילם והאקלים התרבותי כבר היו רחוקים מעולם הנעורים.

 

ה. בני המדינה    🔗

אחרי מלחמת העצמאות בתש"ח חל שינוי גדול בדור העולים ארצה. התברר כי הוא עומד לקבל על עצמו שלטון על ארץ. הוא נפרד מאורח־החיים המהפכני. הוָיוֹת בראשית, שהיו קשורות באורח־חיים נזירי (מרצון או מאונס), הובילו אותו עד לנצחון הפוליטי. הוא מצא את עצמו מיַצג חברה המתפתחת במהירות, העוברת למצב של שפע יחסי. הוא הפך להיות שליט על אמצעים כלכליים רבי־עָצמה.

הורים עמדו נבוכים בפני בניהם. עליהם היה להסביר מה קרה. הם היו צריכים להחליט אם לקרוא לבניהם ללכת בדרך שהם עברו בתקופת נעוריהם או להציע להם נסיגה ונתח מנתחי ההוֹוה המתעשר. הם שאלו את עצמם האם הנאמנות לעקרונות העבר לא תהפוך את בניהם לזרי במציאות העתיד.

היו הורים שנאחזו באורח־החיים של תקופת נעוריהם וסירבו לקבל על עצמם את אותות הזמן החדש: בלבושם באורח־חייהם, בערכים שהם גילמו – הם תבעו להישאר בעולם שהיה. אחרים ניסו להוריש לבניהם תחושה לפיה ניתן ורצוי להסתגל לזמן החדש. בדאגתם לבניהם הם חינכו אותם להיות משוחררים מכל המעצורים הרוחניים והמוסריים שהפכום לאנשים מתלבטים. הם הורישו לבניהם את כל המאוַיים שהודחקו אצלם משך שנים: את הרעב להרמת רמת־החיים, את התביעה להתקדמות בקריֶרה לעתים הם חינכו זעיר־בורגנים למופת (המשוחררים אפילו מן הפיתוי להשתנות). אולם ההצלחה היתה מרירה מאוד, שכן אחרי הכל היו ההורים קשורים לערכים שהִנחוּ אותם בתקופת נעוריהם. הם הרגישו עצמם זרים בעולם החדש שהלך וקם לנגד עיניהם כתוצאה מפעולתם.

 

ו. העולים החדשים    🔗

לאחר קום המדינה החלו להגיע ארצה קהילות שלמות מארצות המזרח ופליטים מאירופה. עולים אלה היו מהגרים קלאסיים. לא היתה זו עליה של צעירים הבאים מתוך חיפוש רעיוני, אלא של משפחות שלמות שנעקרו מביתן. הם כבר מצאו בארץ מבנה חברתי די מגובש. המלחמה אמנם טילטלה אותו, אך לא הצליחה לערער את יציבותו. העליות החדשות מצאו כבר צוָתים פוליטיים מוכנים. מבחינה כלכלית – הותיקים כבר הספיקו להכות שורש בארץ והעליה החדשה, שהיתה צריכה להתחיל מבראשית, נאבקה במבנה חברתי־מדיני קיים.

בדור החלוצים התחוללה מהפכת המושגים עוד בגולה, במסגרת תנועת־הנוער ומתוך הניתוק מבית אבא. לא כן בעליות החדשות. ההימצאות של המשפחה כולה בארץ היתה רק ראשית התהליך של מהפכה מודעת. הפגישה עם הארץ היא שהביאה לשינוי הדרגתי של ערכים, הגם ששינוי זה נבלם באמצעות המסורת המשפחתית. בני העולים החדשים כבר לא למדו בבית־הספר על־אודות הוריהם ובית־הספר כבר לא היה העתק של עולמם: המורה העניק לתלמידיו מושגים וסמלים חדשים. לעתים הוא יִצג מהפכת מושגים מבחינה טכנולוגית ותרבותית ואף הבנים יִצגו עולם שונה מעולמם של הוריהם. אם כי למראית־עין הבנים היו פחות מרדניים מחברי תנועות־הנוער הקלאסיות, והם קיבלו את מרות ראש־המשפחה – אורח־החיים השתנה באופן רדיקלי.

שלא כמו אצל דור החלוצים, לא היתה רמת־החיים הנמוכה של העולים החדשים מלוּוה הילה אידיאולוגית. היא היתה עוּבדה ארעית, “מעברה”, שיש להשתדל להתגבר עליה. השינוי ברמת־החיים, המעבר לשיכונים הלבנים לא היה צריך להיות מלוּוה כל תחושת אשמה או געגועים. לימי המחסור לא נודע כל ערך רגשי. הדור הצעיר שנולד ב“מעברות” ובמחנות־המעבר חיפש דרך להשתלב בחברה וליהנות מפירותיה. הרעב לפיתוח ולהעלאת רמת־החיים היה גדול יותר אצל הצעירים מאשר אצל מבוגרים, שבשבילם עצם העליה לארץ היתה מהפכה. ההורים עדיין המשיכו את אורח־החיים אותו ניהלו בארצות־המוצא; ורק אט־אט עברו חלקית, למציאות החדשה. וזאת בשעה שהצעירים ממהרים לחוש שהם בני זמן אחר, אפשרויות אחרות וצרכים חדשים.

נוער זה שגדל בערים, בפרברים, בעיירות־הפיתוח ובמושבי־העולים, משוחרר מן האַמבּיוַלנטיוּת המציינת את בני החלוצים. הוא יכול להתקשר לאגדה בלי לערוך את העימוּת היומיומי עם גיבוריה. הוא משוחרר מרגש החובה ומן השייכות לחבורות החלוצים. הוא מסוגל לבקר את הוָייתם ולהעריך מעשיהם. מבחינה פוליטית צמיחתו אינה צריכה לעבור את הצבא כמִפלט יחיד מעימוּת עם דור פעיל, בעל דעות מגובשות ועתיר ניסון מדיני, שהרי בחברות שהוא צומח בהן, הִנוֹ דור ראשון למהפכה, להשתתפות במאבק הצבאי ולפעילות פוליטית בחברה דמוקרטית בעלת טכנולוגיה מפותחת.

שינוי חברתי יכול להתגשם רק אם יוכלו הנערים הללו לרכוש ידע ומיומנות ולא יידחקו לתחתית הסולם החברתי־כלכלי. דבר זה תלוי לא מעט בהכרעות פוליטיות וכלכליות.

אם מסתכלים על הנוער הישראלי ככלל, יש לומר כי הוא עומד בפני בעיה חמוּרה ביותר: הוא חי בחברה המתחילה לחוש במחיר הפיתוח הטכנולוגי, בתוצאות המוּרוֹת של פיתוח לא מבוּקר בבעיות של זהות תרבותית ואישית של אדם בחברה המערבית המתועשת. מצד שני, עליו להתמודד עם בעיות של ארצות מתפתחות שעדיין לא מצאו את הכלים הדרושים להכין את צעיריהן לחיים בארץ מפותחת. הוא צריך לדעת להבחין בין רעב ליֶדע ולפיתוח לבין רעב לסטַטוּס חברתי של עשירים חדשים. הוא צריך להבחין בין מלחמת־קיום לבית תחרות רַאַותנית.

בני העולים ארצה, הצברים, הם כבר היום סבים וסבתות. עולמם של הנערים היום מתרחק במהירות מעולמו של הצבר בן מלחמת תש"ח. בני החלוצים הם כבר היום מיעוט. הנוער הישראלי מורכב ברובו מבני עולים חדשים.

נכדי החלוצים נראים במבט ראשון כקונפורמיסטים גדולים. הם אולי ימרדו בסוגי המוסיקה האהובה עליהם, אך ישלימו עם מסלול־חיים קבוע מראש, יקבלו בירושה דעות פוליטיות וינסו להפיק מההוֹוה את אשר ניתן להפיק ממנו. אולם מתחת לפני השטח הדברים נראים סבוכים הרבה יותר. אי־הנחת מתבטאת הרבה יותר בהתמרדות מאשר בבנין. נראה כי קיימת איזו נטיה לחפש בשטח היצירה האמנותית והאמונה הדתית את מה שלא ניתן להשיג בתחום החברתי. החברה היא המובן מאליו ממנו יוצאים ואליו אולי חוזרים, אך הרצון להזיז דברים, לשנות, איננו מתבטא באורח־החיים ובשאלה כיצד לחיות כיחידים יותר מאשר בתחומי העשיה הפוליטית.

השאלות ששאלו העולים ארצה וצונזרו על־ידי הצברים כשאלות טורדניות אך לא לגיטימיות, אותו טון ברנרי, שנותר מסוגר בספרות כאיזה חוסר־נחת טורדני, כמרד נגד משקלם התובעני של החיים בחברה או של האידיאות המקובלות, הופך בדור שנולד כבר לתוך המדינה לחוסר נחת, לשאלה ריאלית.

 

ז. מחברת־נעורים לחברה אורגנית    🔗

בּורוכוֹב חשב כי הציונות צריכה להיות בתחילת דרכה תנועה בעלת פרוגרמה ברורה. מראשיתה אין הציונות תנועה המבטאת המשך של תהליך טבעי. היא מהווה נסיון למצוא בסיס חדש, נקודת־מוצא לתהליכים שיבואו. אך אם הציונות תצליח, לדעתו, היא תוכל פחות ופחות להציג פרוגרמות מופשטות, משום שיהא עליה להגיב יותר על מציאות מורכבת שנתוניה הסוציולוגיים יהיו הרבה יותר מסובכים. כשמַשווים את דור החלוצים והעולים ארצה עם בניהם ונכדיהם רואים כמה נכונה היתה התפישה הזאת. אנו רואים תהליך מתמיד של הגברת משקל המציאות החברתית בקביעת הברירות. אם בתשתית הדורות הראשונים היו מפלגות של נוער והם נאבקו באיתני הטבע ובאיתני הפוליטיקה החיצונית, הרי הדור השלישי צריך להיאבק יותר ויותר עם כוחה של החברה במציאות של חברה בעלת סולם־גילים שלם. הוא חייב להתחשב במסגרות מורכבות של משפחה, בית־חרושת וצבא. שכן החברה איננה צבא מגוייס של נודדים אלא חברה המקיימת דורות רבים והיושבת במקום קבע.

אולם אין לדעת אם הגורמים הללו דוקא לא ידחפו נעירם ונערות לחיפוש עולם משלהם, מתוך תחושה של זרוּת בחברה הישראלית. מורכבותה של החברה אינה מאפשרת את ההזדהות הפשוטה, את הרגשת ההבנה וההשתתפות. שהרי ה“נורמליזציה” בחיי החברה היהודית בארץ־ישראל משמעותה תחושה של השתייכות לעולם סעור, שאיבד את חוש הכּיווּן ואת המפתח ללב הנוער.

ייתכן ששנים רבות של מאבק להבראת העם היהודי, לכניסתו להיסטוריה, להשתייכותו לטכנולוגיה יצליחו עד כדי כך שהנוער הישראלי הגדל עתה ישאל יותר מששאלו אבותינו – לאן?".