לראשונה שמתי לב לדבר, כשביקשתי להפקיד את אופני במדור המיוחד למשמרת אופניים.

העובדה שנצרכתי לכך – מוזרה כשלעצמה. לא היו לי אז כלל ועיקר אופניים. אבל זו היתה עובדה. נכנסתי לאותו מדור בחנות הכלבו הגדולה, שבו מפקידים הבריות את אופניהם למשמרת, וביקשתי להפקיד את אופני.

עדיין זוכר אני שהיו אלה אופניים גדולים וכבדים, שצבעם שחור־דהוי. כמעטי לא היה שום דמיון בינם ובין מושא השתוקקויותי מאז – אופני המירוץ הקלים, הצבועים בצבע כספית מבריקה וקרן אור בוהקת סובבת לאחור בשרביטי המתכת הגמישים של גלגליהם, כשהם נישאים קדימה במעוף ונעלמים בפינת הרחוב. היו אלה אופניים גדולים וכבדים, עייפים, כשל מחלקי־עתונים, כשל פועלי־בניין החוזרים לפנות־ערב מן העבודה. קצת מוזר שברשותי אופניים כאלה.

פקידת המדור, שאליה פניתי בעניין זה, הורתה לי למלא טופס שיגרתי. מילאתי את הטופס והחזרתי לה. עיינה בו רגע. ואז קרה דבר בלתי־רגיל. היא זנחה את מקומה ליד דלפק הלקוחות ויצאה בדלת שמאחורי גבה. רגע אחד נשמע מן החדר הסמוך קול דין ודברים. מייד חזרה ובאה ועימה גבר גבה־קומה ושחור־שיער. פרט זה נעוץ בזכרוני היטב: שחור שיער, אלא שכמעט כל ראשו נתקרח כבר. דומה היה במידה רבה לצילומי הרובוטים מהצגת ר.או.ר. של צ’אפק, שראיתי בעתונים לפני הרבה שנים. הוא החזיר לי את הטופס שמילאתי ואמר בקול יבש, נעדר הדגשות מיוחדות:

אני מצטער, אבל לא נוכל לקבל את האופניים שלך.

את הרגע הזה אני זוכר בדיוק. זה היה הרגע החשוב ביותר.

מדוע? שאלתי, ומייד ידעתי שלא נצטרכתי לשאול שאלה זו. הרי התשובה כבר ידועה לי, יכולתי לחסוך מעצמי את שמיעתה.

אני מצטער, לא שינה מנעימת דיבורו, שנתנהל בנימוס מורגל, המכריז על עצמו שאינו יותר ממה שהינו – איננו מקבלים אופניים של יהודים למשמרת.

שמי היה אז, כמדומני, ביילין או בלקינד או שם דומה לאלה. שם יהודי טיפוסי, שאי־אפשר לטעות בו.

לא מחיתי. לא התווכחתי עימו. לא סטרתי על לחייו. לא השלכתי שום דבר בפניו, כפי שאולי היה עלי לעשות, לו היה מטבענו לבוא תמיד לידי ההחלטה הנכונה בזמן הנכון. הייתי מלא כלימה. רציתי רק להסתיר את פני ממנו ומכל העולם, משום שהינחתי לו להגיע לידי כך שיוכל לסרב לקבל את אופני למשמרת מפני שאני יהודי. ידעתי, שכך התחילו הדברים אז. ידעתי גם כיצד הם עתידים להסתיים, כלומר נסתיימו. אבל לא היתה בי אלא כלימה. חטפתי את אופני, שעמדו נבוכים לידי, ויצאתי משם במהירות.

זו היתה ברלין. והשנה – אלף ותשע־מאות ושלושים ושתיים. בשנה הבאה יעלו הנאצים לשלטון. עניין האופניים וחנות הכלבו לא היה אלא ההתחלה. הרי ידעתי זאת מקודם. הכל היה ידוע לי מקודם. ובכל זאת נכנסתי לחנות הכלבו. מדוע? – אינני יודע. אולי מפני שבכל־זאת קיוויתי שהפעם שוב לא יקרה הדבר. אולי משום שרציתי דווקא לשמוע במו אוזני כיצד הוא משיב את פני. אחרי הכל – הרי באמת נצטרכתי להפקיד את אופני למשמרת, אלה האופניים הכבדים, המגושמים, דהויי הצבע, האופניים שמעולם לא רציתי כמותם – האופניים שלי!

עמדתי בפינת הרחוב. מוזר: דומה היתה מאוד לפינת מנדלי וחובבי־ציון בתל־אביב, או לכל פינה אחרת בסביבות ההן. כמעט אותם הבתים. קצת ישנים יותר, אולי. ובהשאלה: אולי זה מה שקיבלנו משם בירושה ־ הסגנון החדש־ישן. אבל היה ברור שזו ברלין. הרחובות לא היו בטון־אספלט כי־אם אבן, מרצפת אבן ישנה. ובהשאלה: זה מה שלא קיבלנו בירושה – המורשה האזרחית העתיקה של ערי אירופה. אבל זו היתה ברלין למעלה־מכל־ספק, ברלין שמעולם לא ראינוה. והשנה – אלף ותשע־מאות ושלושים ושתיים.

אבל המוזר ביותר בפרשה זו הוא דבר התרחשותה בשנית. כל המאורעות האלה ארעו כבר מקודם וכעת הם חוזרים על עצמם. שנת אלף ותשע־מאות ושלושים ושתיים חזרה ובאה בשנית. אלף פעמים ואחת רציתי – רציתי עד לכאב – שיקרה דבר כזה. אולי בפעם השנייה יהיה הכל אחרת. אולי בפעם השנייה יהיה טוב יותר. וודאי שבפעם השנייה יהיה טוב יותר, שהרי אז כבר נדע הכל, הכל. והנה קורה דבר כזה. חי־אלוהים, כי קורה דבר כזה!! ואינני שמח, אין בי עליצות, וודאי לא אושר. אני מלא חרדה, חרדה עמוקה.

תפסתי באופני ונסעתי להזהיר אותם, להזהיר את כולם: השנה היא אלף ותשע־מאות ושלושים ושתיים. בשנה הבאה באו הנאצים.

כך נסעתי על אופני להזהיר אותם.

בראשונה הגעתי לקבוצת צעירים. הם ישבו במעגל מסביב למדורה. היה זה על מרצפות הרחוב. לכולם היו תרמילי־גב משולשים, כמו לנוער העולה מגרמניה, מכנסיים “שלושה־רבעים”, המגיעים כמעט עד הברכיים, שחורים, אפורים או ירוקים, מעור־צבי או מקטיפה, מאוחזים בכתפייות מרובעות. לא היה שום ספק שזו גרמניה. הם ישבו במעגל מסביב למדורה ושרו משירי “הציפורים הנודדות”, בדיוק ככתוב בספרים. מייד ניכר בהם שהם יהודים. אינני יודע איך, אבל ידעתי שהם יהודים. זה היה הנוער היהודי של גרמניה.

ניגשתי אליהם ואמרתי להם:

בחנות הכלבו כבר לא רצו לקבל ממני את אופני למשמרת. השנה היא אלף ותשע־מאות ושלושים ושתיים. בשנה הבאה יהיו פה הנאצים.

אני בטוח שהם שמעו את קולי. הוא הגיע לאוזניהם, כי רציתי מאוד שיגיע. כי אי־אפשר – אסור! – שלא יגיע.

אבל הם המשיכו לשיר. הם לא ענו לי. לא התווכחו עימי. לא ניסו להזים את דברי, לשכנע אותי ולהעמידני על טעותי. אפילו לא ליגלגו או צחקו לי. גם לא כעסו עלי. המצב היה גרוע יותר – הם לא שמו אלי לב.

חשבתי, אולי אינם שמים אלי לב מפני שאני נער וקראתי בקול:

הקשיבו לדברי, אינני ילד. אני כבר בן שנים רבות. כל הדברים האלה באים עכשיו בשנית. שימו לב.

הם לא שמו לב.

חשבתי, אולי אינם שמים לב, מפני שחושבים שאינני בן־זמנם, וצעקתי בכל כוחי:

הריני בן זמנכם, כשם שאני בן זמני. בן כל הזמנים אני. השנה היא אלף ותשע־מאות ושלושים ושתיים. בשנה הבאה באו הנאצים לגרמניה. בשנה הבאה הם באו.

עשיתי כל מה שיכולתי כדי שיבינו אותי. קראתי בקול. נפנפתי בידי. העוויתי את פני. אולם הם לא שמו אלי לב. הנוער לא שם לב אלי.

רציתי לבכות. הדמעות שמו מחנק לגרוני. אבל לא הרשיתי להן לפרוץ. איש אינו מקשיב לשופך דמעות, כך אמרתי לעצמי ואנסתי אותן שלא לפרוץ. האמת היא שפשוט התביישתי לבכות. אם אבכה, ידעו שאיני אלא נער.

עליתי על אופני ונסעתי משם.

מיהרתי לנסוע. לא רציתי לאחר. ידעתי שאסור לי לאחר.

הגעתי למקום אחר שהוא בית־קפה. בלי תקרה. בלי קירות. בלי ריצפה. פרוץ לכל ארבע רוחות השמיים וגם למעלה ולמטה. מקום בחלל שאין לו ראשית ואין לו אחרית. אבל בכל־זאת הוא בית־קפה, לפי שהוא כולו שולחנות קטנים ורבועים. ליד כל שולחן ארבעה כסאות. שלושה ריקים. אחד תפוס ועליו איש בודד. אדם לבדו ליד השולחן. אדם לבדו בעולם. כולם גברים. כולם בגיל העמידה. כולם שמנים וקרחים. כולם דומים לקאריקטורות שלהם. כולם מעיינים בעתונים מצויירים. כולם גומעים קפה בספלים. כולם שותקים. כולם יהודים. מיד ידעתי שהם יהודים. אנשי העסק היהודים.

ניגשתי ואמרתי להם:

בחנות הכלבו לא רצו לקבל את אופני למשמרת. השנה היא אלף ותשע־מאות ושלושים ושתיים. בשנה הבאה יבואו הנאצים.

איש מהם לא הרים את עיניו מן העתון המצוייר שלו. כולם המשיכו לשבת בשתיקה.

אני בטוח שהם שמעו את קולי, כי רציתי מאד שישמעו אותי, בערתי כולי באש הרצון הזה. אבל הם המשיכו לשבת בשתיקה. לא ענו לי. לא התווכחו. לא ניסו להזים את דברי. אפילו לא ליגלגו או צחקו לי. גם לא כעסו עלי. המצב היה גרוע יותר – הם לא שמו אלי לב.

נתמלאתי כעס וצעקתי כלפיהם:

שימו לב! כל הדברים האלה באים עכשיו בשנית. האם הקשבתם בפעם הראשונה? שימו־לב הפעם!

הם לא הקשיבו לדברי.

ניסיתי¹ לשדל אותם:

השנה היא אלף ותשע־מאות ושלושים ושתיים. בשנה הבאה באו הנאצים. כל העולם יודע שהם באו. ומה אתם עושים? זו הפעם האחרונה שאני מזהיר אתכם.

עשיתי כל מה שיכולתי כדי שיבינו אותי. קראתי בקול, ניפנפתי בידי. העוויתי את פני. אבל הם לא שמו אלי לב. אנשי העסק היהודים לא שמו אלי לב.

הדמעות צבטו בלחיי. אילו בכיתי הוטב לי. השתוקקתי לבכות. אבל עצרתי בכוח את הדמעות ולא נתתי להן לפרוץ. אם אבכה יידעו שאיני אלא נער. נער, הבוכה משום שבחנות הכלבו סרבו לקבל את אופניו למשמרת מפני שהוא יהודי. ואני רציתי שיבינו כי השנה ההיא אלף ותשע־מאות ושלושים ושתיים ובשנה הבאה יבואו הנאצים וזה היה חשוב מכל.

עליתי על אופני ונסעתי משם.

ובדרך פגשתי את

בעלי החנויות היהודים ואת

עקרות הבית היהודיות ואת

תלמידי המכללות היהודים ואת

הרוכלים הנודדים היהודים ואת

אנשי האמנות היהודים ואת

עורכי הדין היהודים ואת

הרופאים היהודים ואת

אנשי המדע היהודים ואת

היהודים החיים על רווחיהם ועל הגימלאות שלהם.

ולכולם אמרתי כך:

בחנות הכלבו כבר לא רצו לקבל ממני את אופני למשמרת. השנה היא אלף ותשע־מאות ושלושים ושתיים. בשנה הבאה באו הנאצים.

אבל כולם לא שמו אלי לב. יכולתי לספר להם שבשנה הבאה ימציאו פצצת קובלט אחת גדולה, שבכוחה להשמיד את האנושות כולה, והם לא ישימו לב.

וזה היה מרגיז. מרגיז, מפני שהכל מתרחש עכשיו בשנית ואיש אינו לומד כלום. הנה זוהי ההזדמנות והכל מחמיצים אותה. ומרגיז, מפני שלא הצלחתי להביאם לידי הקשבה.

ניסיתי לאנוס את הדמעות, לסגרן היטב פנימה. אם לא אתאפק ואבכה – יידעו שאיני אלא נער. אבל הדמעות פרצו ויצאו בזרם חם מן העיניים. הן ירדו על הלחיים, טיפטפו על הריצפה.

האם הוטב לי? אינני יודע. התביישתי מאוד. לא רציתי שיראוני בוכה.

אז ניגש אלי החכם ושאל:

נער־נער, מדוע אתה בוכה?

רציתי לשקר לו, לומר שאינני בוכה. אבל הוא היה חכם וידע את האמת.

מפני שאין איש שומע לי, עניתי.

ומה בכך? שאל. הנח להם. אין להם צורך במה שאתה יכול לספר להם. מה שהם רוצים לשמוע – כבר שמעו. מה שאינם רוצים – שוב לא ישמעו.

מדוע יודעים החכמים כל כך הרבה דברים מצערים?

אבל אני מוכרח להגיד להם דבר חשוב אחד, התעקשתי. אני מוכרח!

ומהו?

בחנות הכלבו סרבו לקבל את אופני למשמרת, סיפרתי לו.

ומה בכך? שאל.

זו היתה שאלה שלא חשבתי עליה מקודם. התשובה לא היתה מוכנה בפי. אדם כולו פקעת של כאבים, משום מעשה שאירע לו. העולם שואל ומה בכך. גם החכם שואל ומה בכך.

אולי באמת מה בכך? צריך למצוא פעם את התשובה הנכונה.

יודע אתה מהי השנה? שאלתי אותו.

.

כן, השיב, אלף ותשע־מאות ושלושים ושתיים.

איך הוא יודע, חשבתי, גם לו בא הכל בשנית?

ויודע אתה מה קרה בשנה הבאה? הוספתי ושאלתי.

כן, אמר, אני יודע. הנאצים באו בשנה הבאה.

וזה היה נכון. הוא יודע. הכל יודעים. אבל שום דבר לא נשתנה, שהכל יודעים. הכל כמקודם. לא נותר לי אלא לעלות על אופני ולהפליג אל המרחקים הגדולים והנפלאים. ולעזאזל הנאצים. ופצצות המימן והקובלט.

אותו רגע הרגשתי שנעלמו האופניים.

הדבר הראשון שאני זוכר מן הזמן ההוא – העתיד לבוא – הרי זו הערימה הגדולה של הכלים בכיור.

אילו יכולתי להאמין כי זה סופם של הדברים, אולי הייתי עשוי להגיע לידי מידה רבה יותר של שלוות הנפש. לכרוע כך, כמעט בהכנעה, ולדעת כי זו התחנה האחרונה, התחנה של העייפים. מעכשיו שוב אין דבר עתיד להשתנות ואני אצנח – לא, אגלוש ברחיפה, כמו נוצה לבנה, הנישאת באוויר בקלות אדישה ומעודנת כזו – אל השקט האמיתי.

אבל כבר אז ידעתי כי מסלול ההתקדמות הוא בלתי־נמנע.

אני יכול לזכור את עצמי עומד ומדיח כלים במסעדה ההיא. הנה האשנב שדרכו מכניסים אלי את הכלים המלוכלכים. הנה שיירי האוכל המונחים בהם בערבוביה. הנה הצלחות, שנערמו לערימה, כשהן מלוכלכות משני צדיהן. בדלי סיגריות בספלי הקפה. ידייות הכפות והמזלגות מכוסות בעיסה דביקה ודוחה. דומה שכולם נערמים עלי מכל עבר במין תוקפנות תובענית. כאילו הם מבקשים לכתר אותי ולהכריעני תחתם. אין לי ברירה כי אם להתגונן בתוקף, להסתער עליהם כדי להדוף את התקפתם. אבל תוך כדי הסתערות אני חייב להקפיד על שיטה נכונה – לחסוך בתנועות, לרכז את המאמץ, לייעל את העבודה. אני צריך להסיר את שיירי האוכל מעל הכלים ולהשליכם לפח, בעוד יד אחת מניחה את הכלים בקערת מי הסבון. לאחר מכן צריך לשפשף היטב את פניהם ואחוריהם בפיסת קש ולהעבירם לקערת מי השטיפה. משם צריך להוציאם, לנגבם ולסדר אותם כל כלי במקומו, בארונות, שדלתותיהם פתוחות גם מן הצד, שבו עושים הטבחים את עבודתם. גם את הכפות, הסכינים והמזלגות צריך לספג היטב במגבת ולהניח אותם במגירות, הניתנות להיפתח מן הצד האחר, הצד של המלצרים.

אלו הן כל החובות המוטלות עלי. אם אהיה זריז למדי במירוץ הבלתי־פוסק עם הכלים המלוכלכים המגיעים אלי, אני יכול לזכות בכמה אתנחתות, שבהן אהיה רשאי להינפש קמעה, לשאוף כמה שאיפות מן הסיגריה הרטובה למחצה המונחת ליד הכייור או סתם להתמכר להרגשת העייפות העולה מכפות הרגליים.

למעשה אין איש רואה את הנעשה בפינת הכלים, שאני חולש עליה. המקום סגור כמעט מכל עבריו ואיש אינו מטריח את עצמו להציץ פנימה כשאינו מוכרח. הקשר שלי עם העולם שבחוץ מוגבל לנקישות המשמעות מפעם לפעם על גבי המחיצות. לפי כיוונן אני יודע מה רוצים ממני. נקישה במקום פלוני פירושה שהטבח הממונה על הלפתנים, למשל, טוען כי מלאי צלחות הלפתן מתמעט והולך ומוטב שאזרז את רחיצתן של אלו, כדי שלא יתדלדל לחלוטין. נקישה במקום אלמוני – אחד המלצרים מרמז כי הוא זקוק לסכינים באופן דחוף. וכדומה. לרוב אין זו אלא סתם עצבנות. לפעמים, מצטמצם המלאי באמת מעבר לנקודת הסכנה. יש שסוג מסויים של צלחות או ספלים אזל לגמרי. אז נעשות הנקישות עצבניות ביותר. מוטב שאחפש בערימה המונחת לפני בערבוביה את הצלחת המבוקשת ואמציאה לדורשה תיכף ומיד. לא אוכל להצטדק ולטעון שטרם החזירוה לי מאחד השולחנות. איש לא ישמע לי ממילא, בהיותו טרוד ובהול על שלו. גם אין מקשיבים לעומד בשלבו הנמוך ביותר של הסולם. והרי אף את שפתי לא יבינו, כשם שאינני מבין את שפתם.

יכול אני לומר כי מקרים אלה נדירים ביותר. במרוצת הזמן למדתי להכיר את קצב שימושם של הכלים (ואת נקודות התורפה של המלאי) ואני דואג לברור מתוך הערימות שלפני ולהקדים מחוץ לתור את הטיפול באלה שבהם עלול להיווצר מחסור. בדרך־כלל מרובים המקרים שאני עומד בטל ומחכה לכלים על אלה שבהם איני מספיק לרחצם בקצב שימושם. וודאי הייתי רשאי להיות שמח בחלקי אילו ידעתי לבטח כי זו התחנה האחרונה. אבל כדרך שאמרתי מקודם, כבר אז היתה בי תחושה – וודאות, ניתן לומר – כי מסלול ההתקדמות יהיה שוב בלתי־נמנע.

יום אחד ייפתח הפישפש של פינת הכלים וסגנו של רב המלצרים ייכנס פנימה. הוא יסתכל על מכנסי הרטובים במבט שיש בו גם בוז וגם תרעומת על הטירדה שהוא מוטרד בגללי, ויורה אותי לקחת מגבת גדולה או מפת שולחן, שזה עתה הסירו אותה ממקומה, לאזור אותה על מתני כמין סינור ולצאת אל המסעדה עצמה. אולי מפאת עומס העבודה ואולי מפני שמי שעוסק בכך בדרך כלל נצטרך לצאת לאיזה מקום לזמן־מה, יהיה עלי עכשיו לצאת מפעם לפעם מפינתי, להסיר את הכלים מעל השולחנות, להביאם אל חדר ההדחה ולהמשיך בעבודה.

כך אצעד את הצעד הראשון במסלול ההתקדמות הבלתי־נמנע. לא יעבור זמן רב ואיעשה מסיר־כלים בתואר ולא בפועל בלבד ואחר יטול את מקומי בחדר הדחת הכלים.

אף כי לכאורה זו עבודה פשוטה ביותר, הרי לאמיתו של דבר טעון תפקידו של מסיר הכלים גם זריזות ומומחיות מסויימת וגם מידה לא מבוטלת של כושר הבחנה, הנעזר בתשומת־לב מדוקדקת.

ראשית, ענין זה של הצלחות, הנישאות בערימה גבוהה, המונחת בזהירות בין פיסת היד ובין אמת הזרוע. הערמתה של ערימה זו הריהי פעולה שאינה פשוטה כלל ועיקר ומחייבת תירגול מרובה עד שנעשית כהלכה. צלחת ראשונה מניחים על כף היד הפשוטה קדימה ותומכים בה מלמעלה באגודל כבצבת. כעת מניחים צלחת שנייה על אמת היד, כשהיא נשענת על שורש האגודל הבולט כלפי מעלה, כדי שלא תיסוט קדימה. יחד עם כך צריך לתמוך בה באיזו דרך בכמה מן האצבעות, כדי שלא תחליק לצדדים. במזלג ובסכין שהיו בה משמיטים מעליה את שיירי האוכל אל הצלחת הנישאת מלפנים, בזהירות כדי שלא להפיל כלום לצדדין, ומניחים לידם את הסכין והמזלג. כעת נוטלים צלחת נוספת, מניחים אותה על גבי הצלחת הנישאת, פנוייה מכלים ושיירי אוכל, על אמת היד. ומשמיטים גם ממנה את שיירי האוכל אל הצלחת, הנישאת בכף היד מלפנים. על פעולות אלו חוזרים ככל הדרוש, עד שבסופו של דבר מצטברת על אמת היד ערימה של צלחות, בלא שיירי־אוכל ככל האפשר, כשלפניה נישאת בכף היד הצלחת, שבה מונחים כל שיירי האוכל וגם הסכינים והמזלגות, וכך צועדים מעדנות כלפי המדף של פינת ההדחה.

ברור שמומחיות זו אינה נקנית ביום אחד. רק אחרי תקופה ארוכה של נסיון ואימונים מגיעים לידי כך שהערמת הכלים על אמת היד נעשית בזריזות ובזהירות הראוייות ובמידה מספקת של בטיחות, המחייבת גם שלוות־נפש לא מעטה, וכל אלה בלא למשוך תשומת־לב מרובה מדי. שכן לא קל לעשות עבודה כזו בהשגחתן של עיניים בוחנות ובודקות. אבל ניתן לומר כי נעזרתי לא במעט בקניית המומחיות הראוייה לעבודה זו בתשומת הלב הסקרנית והמשועשעת, שבה הייתי מסתכל בדרך שבה היו מלצרים מנוסים מסירים את הכלים מעל השולחנות, השולחנות שאליהם הסבתי בכל המסעדות ההן בזמנים האחרים. זכורה לי היטב ההנאה האסתטית שנגרמה לי למראה מגדלי הצלחות, שנגבהו בזריזות כזו על אמות ידיהם של המלצרים, הנאה, ככל שצלחות מלוכלכות בשיירי אוכל מסוגלות לגרום.

אמרתי כי לעבודה זו של הסרת הכלים מן השולחנות דרושה לא רק מידה של זריזות והתמחות כי אם גם מידה לא מבוטלת של תשומת־לב וכושר הבחנה. כוונתי בעיקר לשאלה, שהיא, נוסף לעצם היכולת לשאת את ערימת הכלים ולהביאה בלא תקלה לתעודתה, קובעת את מידת הצלחתו של המלצר – מתי מגיע הרגע הנכון לפתוח בהסרת הכלים מן השולחן.

זו אינה שאלה פשוטה כלל ועיקר, כפי שנדמה ממבט ראשון. כמובן, כאשר מכלה הסועד את כל המנה שבצלחתו ואף מקנח את הרוטב שנותר בה בפרוסת־לחם, הרי שקביעת הרגע הנכון אינה קשה. אבל, יש שהוא עושה אתנחתא בזמן שעדיין נותר מזון בצלחתו. צריך לבוא אז לידי החלטה אם כבר סיים את האכילה או שבדעתו לשוב ולטפל במה שמונח לפניו בצלחת. ייתכן שהוא מאמין כי יימנע מהשמנה, אם יותיר חלק מאכלו בצלחתו. או שמא לא ערב המאכל לחיכו. או ששבע ומותיר. אבל, אולי ביקש רק להינפש קמעא. מצב לא נעים עשוי להיווצר אם ימשוך המלצר את הצלחת מתחתיו בטרם סיים.

העניינים מוסיפים ומסתבכים, כאשר מספר סועדים מסב ליד שולחן אחד. חלקם כילה את כל המזון שבצלחת וחלקם עדיין עסוק באכילה. יש אפילו שהכל סיימו אבל אחד עדיין ספק־אוכל־ספק־מותיר־בצלחת. אפשר, כמובן, להמתין עד אותו רגע, שברור לגמרי כי כל הסועדים כילו את מנותיהם ורק אז לגשת להסרת הכלים. אבל אז קיימת סכנה שמישהו מהם ממהר, או שהוא מתאווה למנה הבאה, אבל אין ניגשים להביאה כל עוד הכלים מן המנה הקודמת מונחים לפניו. הוא עלול לסמן אז סימן, נרגז כלשהו, למלצר עצמו. והמלצר, כמובן, אין דעתו נוחה מכל דבר העשוי להעכיר את דעת הסועד ולפגוע במענק שהוא עתיד להעניק לו. לא, הסרה מאוחרת מדי של הכלים אינה טובה מהסרה מוקדמת מדי. צריך לדעת להמתין עד הרגע הנכון וכשהוא מגיע – להיזהר שלא לפסוח עליו.

תקופה ארוכה ממילא לא אורשה להחליט על דעת עצמי מהו הרגע הנכון לפתוח בהסרת הכלים. יהיה עלי להצניע את עצמי היטב בפינת המסעדה הפונה על המטבח, ער וקשוב לכל אות, שאחד המלצרים משלח אלי. וכשמגיע אלי האות, אהיה צריך לזנק ממקומי בזריזות, אך בלא שמץ תוקפנות, ולהסיר את הכלים מאותו שולחן שהמלצר מורה עליו.

אבל במשך הזמן ייווכחו המלצרים לדעת שפיתחתי בעצמי את החוש הנכון, ולהוציא כמה טעויות בלתי־נמנעות (כגון, כאשר מעשן נלהב מצית סיגריה באמצע האכילה) אני יודע לשקול ולהעריך מהו הרגע הנכון – לא מוקדם מדי ולא מאוחר מדי! – להסרת הכלים. הם יידעו שעיני פקוחה על הנעשה באולם המסעדה כולו והם רשאים לשחרר במקצת את דריכותם לגבי הסרת הכלים מן השולחנות ולהפנותה לתפקידים האחרים המוטלים עליהם.

לפעמים, איזה סועד בלתי־מנוסה או חסר טביעת־עיין, שאינו מבדיל בתפקידים המוטלים על הבאים לשמש לפניו, יודיע לי, שעה שאטרח בהסרת הכלים מעל שולחנו, מהי המנה הבאה שיבקש. בדרך כלל אקפיד להפנות בצנעא את תשומת־ליבו של המלצר והוא עצמו ייגש אל הסועד וישמע מה בפיו. בשום־פנים לא ארצה שיהיה סבור כי אני מבקש לפלוש לתחומו וליטול ממנו את הסמכויות המוקנות לו בתוקף מעמדו הבכיר משלי.

אבל לפעמים, שעה שמספר הסועדים יהיה רב והעומס מרובה, אוכל לקצר את הדרך ולהודיע למלצר את משאלתו של הסועד. יש מן המלצרים שהדבר יכעיס אותם, אבל רובם יכיר לי תודה, שאני מסייע בידם ומקל מלאכתם. ובייחוד, כאשר ייווכחו לדעת כי כאשר אני מודיע להם שפלוני ליד שולחן אלמוני מבקש לפתן של אננס – בדרך כלל קורים דברים אלה בלפתן, שכן את המנה הראשית נוהגים לרוב להזמין עם המנה הראשונה – איני טועה בדבר והוא אינו מבקש לפתן של אפרסקים, כי אם לפתן של אננס, כפי שאמרתי.

הצטיינותי בתפקיד מסיר הכלים תביא, בסופו של דבר, לידי כך שאועלה בדרגה. התפקיד הבא שיחכה לי הוא תפקיד של משמש־מלצר. מבחינת הזריזות והכשרון הנחוצים למילוייו הריהו נחות מתפקידו של מסיר הכלים. כל שהוא צריך לעשות הרי זה להביא מן המטבח את המגשים המכוסים ובהם מנות האוכל ולהניחם על שולחן השירות הקטן, העומד ליד שולחן הסעודה ובוערות בו פתילות־אש קטנות, שלא יפוג חום המאכלים. כאן מסיר המלצר את מכסה המגש, מעביר מעליו את מנות האוכל אל הצלחות הממתינות לידו, מוסיף את התוספות ומגישן לסועדים.

תפקידו של משמש המלצר הוא, איפוא, לכאורה פשוט בתכלית ואין בו צורך בשום התמחות וכושר הבחנה. אם הוא עומד בסולם התפקידים של מסעדת הפאר למעלה מתפקידו של מסיר הכלים, אין זה אלא משום שהוא כרוך בלבישת מדים מפוארים יותר, המתחייבים מכך שהוא עוסק בדברי המאכל עצמם ולא בכלים המלוכלכים הנותרים אחריהם. אבל טועה מי שחושב כי אפשר לעשותו מוכנית בלבד, מעשה־שליח שאינו צריך לדעת את תוכן האגרות שהוא מוליך לתעודתן. לא ולא! הטבח מודיע, אמנם, לשמש המלצרים, במסרו את המגש לידו, לאיזה מלצר הוא מיועד. אבל אפילו עניין פעוט כזה מניח מקום לטעויות שאינן מעטות. ראשית, כל מלצר ממונה על כמה שולחנות. כדי שלא להעלות את חמתו, צריך להקפיד ולהביא כל מגש לשולחן הנכון. שנית – הטבח עצמו עשוי לטעות וכאשר נודעת הטעות, נופלת האשמה בהכרח על שמש המלצרים, שכן תמיד יכול הטבח לטעון שלא שמעהו היטב ודעתו של הטבח תמיד קבילה יותר. לפיכך מקפיד שמש־מלצרים ראוי לשמו לשים לב – ולזכור! – מה הזמינו בכל אחד מן השולחנות. לאחר מכן, כשהטבח מגיש לו את המגש ומודיעו להיכן צריך להובילו, מוטב שיציץ מתחת למכסה, כדי להיות בטוח שאין הטבח מכילו בטעות, העשויה ממילא לרדת על ראשו.

המשך ההתקדמות במעלה הסולם תלוי, במידה רבה, במזגו של המלצר הממונה. כשעולה רצון מלפניו הוא מסיים את הנחת המאכלים בצלחות ומורה למשמשו, שעמד לידו והתבונן בשום־שכל בכל תנועותיו, להגישן לסועדים. תפקיד זה מצריך, כמובן, יתר־זריזות. צריך כמובן־מאליו להיזהר היטב שלא לשפוך מן המרק או הרוטב על גבי הסועדים. אבל צריך גם להקפיד היטב על כל כללי הטקס. מאכל החייב להיות מוגש מצד הכתף השמאלית, אין להגישו מצד הכתף הימנית, אלא כאשר אי־אפשר בשום פנים לגשת אל השולחן מצד אחר בלי להטריח את הסועדים למעלה מן המידה. קבלת החלטה כזו מחייבת מידה רבה של בטחון עצמי ורגש סמכות, השואב מן הנסיון. שמש־מלצרים בלתי־מנוסה עשוי לבוא בקלות לידי חולשת הדעת כשהוא נתקל במצבים מביכים ולאבד את השליטה על מעשיו. לכן מניח לו המלצר להגיש את המנות אל השולחן רק כאשר הגישה פשוטה ואין בה שום בעייות. כשלון השמש הוא כשלון המלצר עצמו וניתן לומר אף – המסעדה כולה. יתר־על־כן, זלזול כלשהו בכללי הטקס, אשר המלצר מתיר לעצמו לפעמים, כאשר חושו מורה לו שהסועדים שלפניו אינם ראויים ליותר מכך, אסור באיסור חמור על שמשו, החייב לנהוג בכל סועד כאילו הוא בן בלתי־מעורער של מעמד האצולה.

אבל בדרך היעשותו מלצר ממש, חייב השמש לעבור משוכה גבוהה ביותר. עליו להוכיח כי הוא יכול – כמלצר לכל דבר – להעביר את מיני המאכלים השונים מן המגשים אל הצלחות ולסדרם על גביהן כהלכה.

ההתמחות בעבודה זו אין לקנותה בהסתכלות בלבד. דרוש לה נסיון רב. דרושה מידה גדולה של אימון. אבל איך יקנה שמש המלצרים את הנסיון, כיצד יוכל להתאמן – אם, כל עוד אין הוא בחזקת מלצר ממש, אין מתירים לו לגשת למלאכה עדינה ורבת־אחריות זו?!

זו דילמה קשה, שבכל זאת יש המצליחים להתגבר עליה. שאילולא כן, היה מעמד המלצרים כלה מן העולם תוך דור אחד. כשם שבאופרה הדיוות הקשישות נתקפות לפעמים מחושי־גרון ונותנות הזדמנות גם לזמרות הצעירות, כך גם המלצרים חולים לפעמים ובאה שעת הכושר לשמשיהם. מלצר בעל חוש להגינות מאפשר לשמשו מפעם לפעם להתאמן בסידור המאכלים בצלחות, אף כי לא לעתים קרובות מדי ולא במאכלים מסובכים מדי. את דג הסולית – גולת הכותרת של כל המאכלים כולם – הוא משאיר לעצמו. נוטל בחשיבות מרובה את הכף והמזלג בידו, מרחיק בזהירות את עצמות הגב, שלא תישאר גם אחת בתוך הבשר הרך והלבן ולאחר מכן – בהבעת חשיבות של מנתח נודע – הוא חורץ חריץ בצידו של הדג ומוציא ממנו את האידרה כולה, כשסנפירי הזנב מחוברים אליה, מאחה את כל החלקים כך, שאין להכיר בניתוח שנעשה בהם ומעביר את הדג כולו, בשלמותו, בתנועה זריזה ובוטחת אל הצלחת. כיצד הגיע הוא עצמו למידה כזו של שלימות, להרמוניה כזו של תנועות תכליתיות ונאות כאחת – חידה היא. אולי חסך מכספו בשכבר¹ הימים וקנה, באחת המסעדות, מספר גדול של מנות דג הסולית, תוך שהוא מקפיד לשמש אצל עצמו? אולי שיחד את המלצר שאצל שימש, שיניח לו להתאמן במלאכה מסובכת זו? אולי.

אבל גם לעבודה זו של התקנת צלחות המאכל לפני הסועדים אין די בזריזות, התמחות ונסיון. גם כאן דרושה מידה לא מבוטלת של כושר להבין לרוחם של הבריות.

אין די בכך שהמלצר המנוסה נזהר שלא ללכלך את הצלחת יתר על המידה, גם כאשר הוא מניח בה מאכלים נוטפי רוטב כצלי־עגל או בשר בקר נוסח סטרוגנוף. ואין די בכך שבתנועותיו המאוששות והבוטחות בעצמן הוא מקנה לסועדים הרגשה נינוחה ומפיג את החשש שדברי המאכל יטפטפו על בגדיהם, שעה שהוא מעביר אותם מעל כתפיהם. הוא חייב להשגיח בטביעת־עינו באותם סועדים איסטנסים, שאינם אוהבים להיזכר במקורו החי של המזון המונח לפניהם, ולערוך את צלחתם כך, שמקור זה יהיה מטושטש ככל האפשר.

אבל גם בכך אין כל הבעיות מתמצות. ישנם מאכלים שמנותיהם קצובות, כגון האומצות למיניהן, הדגים והעוף. אבל ישנם, כגון הגולש, נתחי בקר נוסח בורגוניון, מאכלי הקרי ודומיהם, שצריך לקצוב את מנותיהם מתוך מגש, המשמש לפעמים מספר סועדים, תחת עינו הפקוחה של הלקוח, המסתכל ובודק אם קיבל את הנתחים הראויים מבחינת גדלם ואיכותם. ויש, כמובן, העניין העדין של התוספות למנה העיקרית: מחית תפוחי אדמה, אורז, קישואים בציר עגבניות, חצילים אפויים, אפונה, אבל גם – פטריות בחמאה, לבבות ארטישוק במיץ לימון, גבעולי סלרי בגבינה מותכת ועוד מיני עידונים כגון אלה, שלפעמים כוח המושך שבהם עולה על זה שבמנה העיקרית.

הגזמה בנדיבות אינה פותרת כלום. יש סועדים, המעדיפים שיניחו בצלחתם מנה קטנה, כדי שלא יבואו לידי נסיון להרבות באכילה. אחרים מרגישים לעצמם חובה לכלות כל מה שבצלחתם, אם משום שכך הורגלו מילדות או משום שיהיו מחזיקם בעיני עצמם בזבזנים, אם יוותר משהו. לאלה מוטב לתת תמיד מידה פחותה של תוספות, אך לא פחותה עד כדי כך שבעל המסעדה ייראה להם צייקן, המבקש להגדיל רווחיו על ידי שחוסך מפיתם. לעומתם יש סועדים, שאין דעתם נחה עד שאינם מותירים משהו בצלחתם. כך נדמה להם כי הם שומרים כהלכה על משטר האכילה שקיבלו על עצמם. אם תהיה מנתם קטנה מדי מלכתחילה, יקומו מן השולחן רעבים. אם גדולה מדי – יציק להם מצפונם.

כל סועד ומידתו שלו. מלצר ראוי לשמו ניחן בחוש לדעת מידה זו.

ייתכן שנסיון רב מאוד יכול לבוא במקום חוש זה. הסתכלות ממושכת בתגובותיהם של הסועדים הקבועים עשוייה ללמד מלצר בעל עיין אמונה מהי המידה הרצוייה לכל אחד מהם. אבל הסתכלות מעין זו חייבת להביא בחשבון פרטים רבים עד אין סוף. שכן, מנהגו של אדם ביום חם עשוי להיות שונה בתכלית מאשר ביום סגריר. וכן צריך להביא בחשבון את שעות הארוחה, את מצב בריאותו של הסועד ועוד גורמים רבים ושונים.

אכן, הנסיון יכול לעזור, אבל אין תחליף אמיתי לחוש. והחוש הקולט את התגובה הקלה בזוויות עיניו של הסועד המצפה לצלחתו, את הסימנים הסמויים, המתגלים אולי בדרך שבה בחר את מנותיו, החוש הוא המלמד את המלצר אם להניח בצלחת עוד כף של אפונה ירוקה או רוטב פטריות או להסתפק במה שכבר נמצא בה.

בסופו של דבר, לאחר שאשמש זמן ממושך בכהונת משמש־מלצרים, וודאי עתיד אני להיעשות מלצר ממש. תפקידי יתחיל בכך שיהיה עלי לגשת אל שולחן הסועדים, אחרי שרב המלצרים מושיבם במקום והוא עצמו (או מלצר היינות) שואל אם רצונם במשקה כלשהו לפני הארוחה. יהיה עלי להביא להם את המשקה שהזמינו ולהניח את התפריט לנגד עיניהם, בתנועות של חשיבות מרובה. אחרי שיסיימו את העיון בתפריט אגש לשמוע מה רצונם. יש מהם שיבקשו להיוועץ בי או שישאלו לפירושו של אחד המאכלים, ששמו כתוב בתפריט צרפתית. יש מהם שדעתם תהיה פסוקה מראש. ויש שייעלבו אם אסביר להם בלשון פשוטה את טיבו של המאכל בעל השם המסובך, שכן הם מוחזקים בעיני עצמם או בעיני בני ־לווייתם מבינים במאכלים. במקרה הטוב, יחייכו אלי חיוך של הבנה ואף ישלימו את התיאור לפני. במקרה הרע, יביעו את מורת־רוחם בתנועה או במילה.

לעומתם יהיו אחרים שירבו להתלבט עד שיבואו לידי החלטה. אבל אף הם, לא כולם מבקשים שיעזרו להם. לעומת אלה, המודים למלצר, המציע בקול בוטח הצעה משלו, ישנם שבשום פנים אסור להפריע ללבטיהם והם עשויים לבוא לידי כעס אם יאיצו בהם.

אחרי שיבואו לידי החלטה, יודיעו לי את משאלותיהם. את אלו צריך אהיה להעביר, בלי שיבושים והשמטות, אל הטבח ולהשגיח שכל מאכל יגיע לתעודתו ללא תקלה. גם דבר זה אינו פשוט ככל הנראה לעין. לפעמים חלה סתם טעות־שמיעה. אבל לפעמים שומעים הכל כהלכה, גם המלצר, גם הטבח וגם שמש המלצרים, אבל עד שמגיעה מנת האוכל, שכח הסועד מה הזמין. על כל טעות – בין שהיא של הסועד ובין של המשמשים לפניו – צריך להחליק בחיוך. סועד העומד על דעתו – צריך להחליף את מנתו. הניתן השפעה – אפשר לפתותו לקבל מה שנקלע אליו שלא ברצונו. וחשוב היטב להבדיל ביניהם.

יש שהסועד טועה בהבנת שמו של המאכל שהזמין. כגון, שסבור כי הוא מאכל בפטריות ושמנת ולאמיתו־של־דבר מכינים אותו במיץ עגבניות. או שישנם כמה סגנונות הכנה והוא אינו בקיא בהבדלים שביניהם.

בכל אלו צריך המלצר לנקוט עמדה פייסנית, אך לא כנועה, לשלב מידה נאותה של בטחון עצמי במידה הולמת של וותרנות – ובלבד שיהיה הסועד מרוצה ולא ישמור בליבו טינה עליו ועל המקום. הוא צריך לעמוד על שלו מבלי להכעיס, לוותר מבלי להעליב. דברים שאינם קלים כלל ועיקר.

בסולם הדרגות של המסעדה ישנה רק מעלה אחת למעלה ממעלת המלצר והיא מעלת רב המלצרים. רב המלצרים לבוש תמיד חליפה כהה ונאה, שאינה דומה לחליפת־מדים, אך היא ניכרת לרוב בהיותה מהודרת משהו יותר מחליפותיהם של הסועדים. מנהגו תמיד בנועם. הוא מקבל את פני הלקוחות בחיוך ומושיב אותם ליד השולחנות הפנויים. לכאורה אין קל מכך, אך גם פעולה פשוטה זו דורשת מידה רבה של הבנה בבריות. בכל מחיר חייב הוא להימנע מלהיראות כאילו מוליך אורח כלשהו למקום שיש בו פחיתות־כבוד. יחד עם כך צריך לטעת בלב מי שצריך את ההרגשה כי שומרים למענו מקום מכובד יותר. כאשר בא זוג לסעוד לבדו יכול הוא לכוונם לאחד מן השולחנות הקטנים יותר. יחד עם כך, מוטב שיהיה מוכן להושיבם ליד שולחן גדול יותר, אם יעמדו על כך. גם כאשר הצפיפות מרובה, חייב להימצא אצלו חיוך של ברכה, הנראה כמין חיוך של שמחה וידידות, לקבל פניהם של סועדים חדשים, הנופלים עליו לטורח ומגבירים את הדוחק.

הוא צריך להכיר את הסועדים הותיקים, אך לא יותר מכפי שנוח להם. לגלות להם ידידות חביבה, במידה הרצוייה להם, או לשמור על רשמיות מסתייגת, אם זו עדיפה בעיניהם. את ביקורם הקודם הוא צריך לשמור בזכרונו או לשמוט מזכרונו, הכל לפי הנסיבות. הכלל, כל מגעיו צריכים לשאת את חותם המידה הנכונה.

הזכרון ההוא מן התקופה ההיא – העתידה לבוא – טבוע בי היטב. אני זוכר כיצד עמדתי ועסקתי בהדחת הכלים ותוך כדי כך ידעתי בבירור כי מסלול ההתקדמות פתוח לפני מחדש. משום־מה היתה בי תחושה שכבר עברתי בו לכל ארכו. אלא שאינני יכול בשום פנים להיזכר באיזה כיוון. כל פרטיו ידועים לי באיזו דרך מוזרה, שאיני יכול לומר בוודאות כי היא דרך הנסיון, אבל איני יכול, מצד שני, לומר בוודאות כי היא דרך ההסתכלות, אלא ששני אלה משמשים בה בערבוביה.

ייתכן כי, לאמיתו של דבר לא ארע שום דבר, אבל כשראיתי אותו קשיש יוצא מן המטבח, כאשר הסבתי אני במסעדה ההיא, אלונטית מלוכלכת חגורה למותניו והוא אוסף בידיים רועדות קמעא את הכלים מן השולחנות להביאם אל חדר ההדחה, שבו הוא עושה את מלאכתו – ידעתי פתאום, באיזו דרך שאין לה פשר, כי אותו קשיש אני הוא – כפי שאהיה פעם אחרי שיתרחשו הדברים האיומים, או כפי שהייתי פעם, אחרי שהתרחשו הדברים האיומים העתידים להתרחש, זאת לא אדע. כמו לו יכולתי לעמוד פנים אל פנים עם עצמי בגלגול אחר.

או שמא –אני עצמי נמצא עכשיו בגלגול אחר. ובשכבר הימים היו רעמים באופק ואש ועשן ומסתור ודרכי־נדודים ואימת מפלט ברגליים וכל המקומות הזרים ההם, כל המקומות הזרים ההם.

אני זוכר כיצד אני עומד בפינת הכלים ליד הכיור. מן הצד האחר, מעבר למחיצה, אני שומע קטעי־שיחות. איני מבין מילה. אין לי נחלה בביתם. אין לי חלק בשפתם. אני כחרש ביניהם.

אינני יודע מדוע אני כאן. אינני יודע כיצד הגעתי הנה. אינני יודע מה אני עושה ביניהם, שהם זרים לי ואת שפתם לא אדבר.

אני זוכר במעומעם את המקומות האחרים, המקומות שמקודם, שבהם אני נמצא עכשיו. אני זוכר כי עסקתי בדברים אחרים, דברים שהיום כמעט אין להם שם. אני מאזין לרחשים, מנסה לקבץ מן האוויר צלילים אבודים, שאולי הותירו שובל של הדים באוויר, כמו זנבו של מיטיאור, הנמשך אחריו כדי הרף־עין, כמין אשלייה של קיום. אבל שום דבר אינו עולה בידי. הקולות האבודים אינם מצטרפים למילים. הקווים המטושטשים אינם עולים כדי תמונות.

מי אני? היכן אני? מדוע אני?

שאלות שאין להן תשובה.

פעם, בשכבר הימים, ישבתי ליד השולחנות האלה והמלצרים היו משמשים לפני. קדים קידות. מביאים קערות מהבילות ובהן דברי־מאכל נאים. פעם הייתי מי – איני יכול לזכור מי.

אי־שם התמוטט משהו. האם עודני מי?

המקום אחר. והאנשים אחרים. והשפה אחרת. ואני אחר. ולפני הכיור והכלים המלוכלכים ומסלול ההתקדמות הבלתי־נמנע. האם יוליך שוב לאותו מקום?

הנה אני שומע מילים בשפה הזרה. כמה מהן כבר יש להן צליל. הן חוזרות ומגיעות אלי מתוך בליל הקולות כמו יש איזה קשר ביני ובינן, כמו תהיה זו באחד הימים שפתי שלי.

איני יכול לזכור מה שהיה. כל מה שאני יודע הוא שמסלול ההתקדמות הוא בלתי־נמנע. כמו הזכרון, כמו הידיעה שכבר צעדתי בו.

כמו הרעמים באופק והאש והעשן ודרי הנדודים והמנוסה.

עכשיו, שאני יושב ליד השולחנות האלה וסועד את לבי אני יודע שיום אחד אולי אהיה ואולי הייתי עומד ומדיח כלים במקום אחר, שאת שפתו איני שומע ובין אנשיו אין לי מודע ורע. והכלים זרים, כלי אוכל של סועדים זרים הממלאים כרסם במאכלים זרים במסעדות זרות.

ואני, שאני זר ביניהם, אצלול אל תוך הזכרונות כמו אל מערבולת קרה ואפילה ואבקש לדעת מי אני, מי הייתי, אבקש לדעת היכן ומדוע, אבקש ולא אוכל לדעת.

אולי מפני שהדברים לא נתארעו עדיין. אולי. או משום שנתארעו בשכבר הימים בזמנים ההם, העתידים לבוא. ואני יודע שכבר נתארעו כיוון שהם עשויים להתארע בי.

ויותר מכך לא אוכל לפרש, משום שאינני יודע.

אני יושב בבית הקפה. אני מחכה. יש לי איזו פגישה. מישהו צריך להגיע לכאן. מן הסתם כדי לפגוש אותי. אני מחכה לו. מפני שהועדתי לו פגישה. אבל לא איכפת לי אם יבוא או לא יבוא. אני מתמלא עצבנות. מפני שהוא מאחר לבוא. אבל ממילא לא איכפת לי אם יבוא. עצבנותי גוברת. מפני שהוא מאחר לבוא לפגישה, שלא איכפת לי בכלל אם תתקיים.

מרוב עצבנות אני מעיין שוב בעתון. כבר קראתי את כולו. לא נותרו לי אלא המודעות. העיין מטיילת בעצלתיים בין מודעות הברכה והאבל. מבלי משים אני מחפש שמות מוכרים.

בשכבר הימים יכולתי למצוא אותם בעיקר במודעות האירוסין והנישואין. לאחר מכן נעשו שכיחים יותר בין שמות ההורים ה“חובקים בת” או מכריזים על טקס ברית המילה של הבן. ברכות־לבר־מצווה של הבן באו לאחר מכן ולא עברו כמה שנים והשמות ביצבצו מחדש בשורות האותיות הקטנות של הורי החתן או הורי הכלה, שנוהגים להדפיס מעל לשורות האותיות הבולטות של בעלי השמחה עצמם, אלא אם כן הופיעו כזכאים לשפע ברכות “לרגל נשואי הבן עם בחירת ליבו” או “כלולות הבת”, שאז נכתב שמם שלהם באותיות גדולות.

בזמן האחרון אני מוצא את “השמות המוכרים” במידה גדלה והולכת בין מודעות האבל. דומה שכוח עמידתם של הבריות בפני המוות נחלש והולך והריהם מתים עתה יותר בתכיפות מאשר בעבר. בלומר, ברור לגמרי¹ שזו שאלה של גיל. אבל, צריך להניח שאם מישהו נכנע למוות – בכל גיל שהוא! – אין זה אלא שהיה איזה פגם בכוח הרצון שלו, במידת העקשנות שבה הוא דבק בחיים ואינו מוכן להשלים עם המוות.

אני מוכרח לחשוב כך. רק מחשבה זו מסוגלת לסייע לאמונתי שהמוות אינו פוגע במי שאינו רוצה ואינו מוכן להיפגע, באמונתי שעקשנותי שלי בסירובי להיכנע למוות עתידה לבוא על שכרה, לשאת פרי.

משום כך, כאַשר אני נתקל באחד מאותם השמות המוכרים בין מודעות האבל, נכנס בי מעין רגש של הקלה. כאן מוכרחני להשמיע כמה מילים של הסתייגות, תוך כדי כך שאני מנסה להסביר פשרה של הקלה זו.

אינני רוצה בשום פנים שמישהו יראה בה אפילו שמץ של שמחה־לאיד. כל רגש עשוי להיות במידת־מה חסר טעם. חסר־טעם, במובן היותו ראשוני לעצמו ולא בעל טעם של הסתברות מתוך משהו אחר. אבל בין כל הרגשות חסרי הטעם (הפעם במובן סרי טעם) הרי רגש השמחה־לאיד על מות האחרים גדוש בחוסר־טעם במידה כזו, שאילו חששתי כי הוא מסוגל לבצבץ בתוכי אפילו בהיסח הדעת, לא הייתי מהסס לעקרו בחוזק יד בעודו באיבו.

אבל, כאמור, אינני יכול להעלים את מציאותו של רגש הקלה זה. ייתכן שאפשר להסבירו במעין אמונה – חסרת שחר ככל שהינה – כי המוות יש לו, כביכול, מיכסות המוטלות עליו. כאשר הוא משלים מיכסה כזו, אסור לו, או שאינו יכול, או שסתם אינו רוצה, ליטול נפשות נוספות מעבר לה. אם אמונה זו יש בה אפילו ספק־של־ממש, הרי, כאשר אני מוצא שם מוכר ברשימת הנלקחים למוות, משמע שאיזו מיכסה כבר נתמלאה ואני איני בה. מכאן שעדיין יש לי ארכה כלשהי, לפחות עד המיכסה הבאה. וזו, לכל הדעות, סיבה טובה לחוש הקלה.

אולי יפה יותר להתעלם מכך, נאה יותר להתכסות באיצטלה של קדושה ולקרוא בלב נפעם “מי יתן מותי תחתיך”. אף אין קושי מיוחד בדבר, שכן חוץ מאמירה אין כאן כלום. אם כי – וכי יש מי הבטוח בהיפוכו של דבר? – יש אולי כוחות טמירים שהשבעה זו עשויה להפעילם. אבל רגש הקלה דרכו שהוא משחרר את האדם אפילו מן הצורך להעמיד פנים ולהתעטות באיצטלאות שאינן שייכות לו.

הסבר זה ניתן כאן על דרך משל בלבד. פשוט ממנו ההסבר כי מקורו של רגש הקלה זה בעצם העובדה שאני יכול עדיין לקרוא בין מודעות האבל ולגלות שם שמות אחרים ולא את שמי שלי. אני קורא – משמע עודני חי. משמע לא הפעם. כלומר בפעם אחרת, אבל לא הפעם! המוות פסח עלי. מי יודע, אולי, בקצת מזל, הוא עשוי עוד לשכוח את דבר קיומי כלל ועיקר?!

ממודעות הברכה והאבל אני עובר עכשיו, שעודני יושב ומחכה, לקרוא במודעות היצע עבודה. אבל, מוטב שאתוודה כאן וידוי קטן. זהו תירוץ בלבד לומר שאני מעיין במודעות אלו רק מתוך שאני יושב בטל ואין לי דבר יפה יותר לענות בו. האמת היא כי אני קורא מושבע של מדור זה. כמעט מתוך כפייה. איני יכול לעבור על העמוד הנושא את הכותרת הלאקונית “דרושים…” בלי שמבטי נלכדים בו כמו פרפרי־לילה באור המבליח מתוך החשיכה.

האם אני מחפש עבודה? האם אני זקוק לה? האם בדעתי להחליף את מקום עבודתי ולמצוא אחר? – אין ספק שלא.

אבל תמיד אני דומה בעיני עצמי למי שנכנס לאולם גודל, דחוס עד למחנק, מלא מפה־לפה באנשים, ועיניו תרות אחרי דלתות היציאה, כשהוא עורך לו בדמיונו את קו המנוסה הקצר והבטוח ביותר, אם תפרוץ לפתע בהלה, יתחולל רעש־אדמה, תיערך הפצצה־מן־האוויר, תתרחש דליקה, או שסתם תתקפנו חרדה חסרת־פשר, הוא לא יוכל עוד לשאת את הצפיפות והדחיסות הזו ויבקש לברוח למקום אחר.

או שאני דומה לשחיין המפליג הרחק במי הים, אבל עיניו מחפשות מפעם לפעם אצבע של יבשה המשתלחת לתוך הים או איזו שונית, כדי שאם תתקפנו חולשת־פתע, או עווית־שרירים, או סתם אדישות, ידע שיש איזה מקום, קרוב מן האחרים, שאפשר להישען עליו.

גם בזמן הטיסה במטוס אני מבקש תמיד לשבת קרוב לפתח הנושא עליו את השלט “יציאת־חירום”, המניח בידי, כביכול, את האפשרות להסתלק לרצוני מן המצב המנוגד לטבע של הרחיפה באוויר, שכפיתי על עצמי ברוב טיפשות וקלות־דעת.

אני מוכן תמיד לאיזו תקלה. יש בי תמיד תחושה של אסון הממשמש ובא. לפחות שיבוש חמור בסדר הנכון של הדברים. או, יותר נכון, לומר, הסדר הנכון של הדברים מכיל בקרבו את כל השיבושים החמורים האפשריים וכל סטייה מסדר זה יהיה בה משום הפתעה – נעימה בתוצאותיה, אבל מעוררת פחד בעצם היותה סטייה וברמזה בכך על כל האפשרויות הגרועות יותר הכלולות בה.

ומה אם אהיה זקוק פתאום לעבודה? דבר זה יכול לקרות, לא כך? דברים מתמוטטים פתאום, לא כן? אנשים מוצאים עצמם בין־לילה מחוסרי עבודה. לפתע אינם יודעים מהיכן תגיע הלירה הבאה שלהם, במה יקנו מזון לפיהם. האם אני יכול לומר בלב שקט שדבר מעין־זה לא יקרה בי? האם אני יכול לערוב זאת לעצמי, אפילו להבטיח?

ודאי שלא!

אם כך, מוטב שאהיה מוכן. מוטב שאדע בכל יום, בכל שעה, היכן מצוייה אותה עבודה שאוכל לקבלה, היכן מצוי אותו תפקיד שיתאים לי ואני אתאים אליו, כשאהיה צריך לו.

לכן אני דבק כל־כך במודעות של היצע עבודה. אי־שם, חבויה ביניהן, נמצאת וודאי אותה הצעה העשוייה להציל אותי מן השואה התלוייה ועומדת על ראשי. איך אוכל להסיח את הדעת ממנה? איך אוכל להתגבר על יצרי ולא לתור ולחפש אחריה בכל הזדמנות הבאה לידי?

עדיין אני יכול לזכור את הזמן שבו הייתי דוחה מלפני אחת־אחת את ההצעות. זו אינה מעניינת דייה. זו, דומה שיש בה משום פחיתות־כבוד. זו שכרה נמוך מדי. וזו סתם אינה מושכת את ליבי.

הצד השווה שבכל הדיונים האלה, שהייתי מנהל ביני לבין עצמי לגבי ההצעות שביצבצו לפני, היה בסברה שסברתי כי הבחירה בידי. כאילו הכל מונח כאן לפני ואין אני צריך אלא לומר כן בשעה שיעלה רצון מלפני, כלומר, בשעת הצורך, וכך להסיט מליבי כל דאגה אפשרית.

אבל מעט מעט גיליתי² כי, כשם שאני יכול לבחור בין כל ההצעות המובאות לפני, כך הן, על פי דרכן, בוחרות בי. ואינני מתכוון לבחירה המובנת מאליה. אם כתוב כאן “דרוש מסגר”, וודאי וידוע לי שאינני מסגר ואין מתכוונים אלי. גם נגר אינני ועובדה זו אינה גורמת לי כי ארגיש שאני נתון בסד, כי אני מאבד איזו הזדמנות, כאשר מציעים עבודה לנגר דווקא.

גם כאשר אני למד כי התואר מסגר כולל כמה וכמה סוגי התמחות, עדיין אין הדבר מכניס בי מידה רבה מדי של אי־נוחות. הרי זה מדרך הטבע שמסגר (כלומר חרש המתכת) יכול להיות חרט או כרסם או מלחים ואינו חייב להיות כולם כאחד. אבל, כאשר אני למד כי אילו הייתי כרסם, למשל, עדיין לא הייתי צלח לעבודה המוצעת כאן, שכן אני חייב להיות כרסם־מנוסה־בעבודה־במכשיר־פלוני דווקא – נכנסת דאגה בליבי. אלמלי אני כרסם מומחה במכשיר אלמוני בלבד, הרי זה כאילו אינני כלל ועיקר כרסם. משמע יש כאן איזה פתח, שבעצם צריך להיות פתוח בפני, ואילו, למעשה, הוא נעול.

וכך אני למד גם שלא די בכך שאהיה מנהל חשבונות מדופלם. רוצים בי אך ורק אם אני בקיא בניהול חשבונות בשיטה זו ולא אחרת. ואילו, בהיותי מומחה בהכנת תכניות למחשבים או בתכנות, יש הבדל רב אם אני מכיר את שפתו של המחשב המיוחד, שבו עוסקת המודעה, או שאיני מכירה. מסתבר שמחשבים מדברים בכמה וכמה שפות ואם אני יודע שפה אחרת מזו הידועה למחשב כלשהו, הריני לגביו כאילם לכל דבר, כהדיוט גמור שאיננו מבין כלום.

לפעמים אני צריך לחפש שעה ארוכה בין המודעות, עד שאני מוצא הצעה כלשהי, שלכאורה אני ראוי לה. מספרן של אלו פוחת והולך לאחרונה. וכשאני מוצא הצעה זו, אני עורך לעצמי ראיון־לנסיון. אני מבקש להתקבל לעבודה אצל עצמי. אני כובש את התרגשותי. ידי רועדות במקצת, אבל אני משתדל להשעינן באיזה מקום, כדי שאי אפשר יהיה לחוש ברטט האוחז בי. אני פושט את כפות ידי ומשעינן על ירכי, כדי שהזיעה תיספג במכנסיים ואי אפשר יהיה לחוש בלחות הבלתי־נעימה, כאשר יושיטו לי את היד לשלום. הנשימה כבדה עלי, אבל אני דוחס כמות גדולה של אוויר לריאותי, בנסיון־שווא לתת בה קצב שקט יותר. ליבי דופק בחוזקה וראשי סחרחר במקצת. אני חושש שקולי יישבר ויסגיר את התרגשותי. כל השבחים שאני מבקש להשמיע על אודות עצמי מתגמגמים בפי. גרוני ניחר והרוק יבש בחיכי.

אין ספק שאתקל בסירוב. ולא איכפת לי אם מנומס או שאינו מנומס. אני יכול להרגיש אותו ממשמש ובא, עוד לפני שהמשפט המוליך אליו מסתיים. יש לי סימנים סמויים משלי. אני חש באיבה הצומחת בינינו. בטון הדיבור. בהיסוס, המסגיר את הטירדה הפנימית שבליבו של המסרב. במבחר המילים, הבאות למלא את חלל הזמן שבין הרגע שבו קיבל את ההחלטה ובין הרגע שבו הוא מביא את עצמו להודיעה לי. אוזני בוערות באש זרה. אני מבקש להסתלק. לומר לו, כי אין הוא צריך להמשיך בדיבור, כי אני מבין הכל. לרגע אני כאילו מבקש לעזור לו במצוקתו. עולים בי רחמים כלפיו, על אי הנעימות שנקלע לתוכה בגללי. הוודאות שלאחר־מעשה נהפכת בקרבי לידיעה־מראש. בעצם הייתי צריך לדעת זאת מלכתחילה ולהימנע מן הכל.

תפקיד מבטיח. סיכויים יפים לקידום. תנאים טובים. גמול נאות למרץ וליוזמה. המקום הנכון לאיש הנכון.

אלא שאינני האיש הנכון.

קרוב לוודאי שאני חסר כמה מן הכישורים הנחוצים בהחלט לקבלת העבודה המוצעת. ואם יש בי הכישורים, הרי שאין אני יכול לטעון לנסיון מספיק. אין אני יודע אחת מן השפות, שמכריזים עליה כי ידיעתה חיונית או אף רצוייה בלבד. ההמלצות שבידי אינן עשויות לעורר את הרושם הדרוש. סיפור תולדות־חיי חסר כוח־שכנוע באשר לצרכיו של התפקיד המוצע. אפילו כתב היד שלי עשוי להסגיר כמה תכונות, שגרפולוג מומחה לא יהסס להסביר למציע העבודה כי אינן מתיישבות עם תכונות האופי שבהן הוא מעוניין. ובכלל, גם אם אין אומרים שאיני טוב למדי לעבודה זו, הרי טוענים שאין היא טובה למדי בשבילי.

לא, אינני האיש הנכון.

אי־שם, בתוך נוסח המודעה, לפעמים בין פסיקיים, לפעמים בשורה נפרדת, לרוב ללא הבלטה, נמצא אותו משפט חותם, המקנה סופיות לדברים, המשפט המודיעני כי אינני האיש הנכון.

לא הכישורים. לא הנסיון. ולא ידיעת השפות. ולא תכונות האופי. הגיל!

מועמדים עד גיל עשרים וחמש, עד שלושים. עד שלושים ושמונה. עד ארבעים. עד ארבעים וחמש. מתבקשים לפנות. יכולים לפנות ויגישו את הצעותיהם.

לא אני!

איני מתבקש לפנות. איני יכול לפנות. אין טעם שאגיש את הצעתי. אני יודע זאת מראש. שוב איני מעיין במדור היצע העבודה כדי לגלות את פתחי ההצלה שלי. אני קורא בו כדי למצוא יום־יום כי עוד פתח נסגר בפני, עוד דלת נוספת ננעלה.

כמו ארנבת מהופנטת־נחש, מבטי נצמדים אל המדור. אני כפוי. אינני יכול שלא לראות את האימה המתרגשת עלי. איני יכול שלא לחוש באפילה שתעטוף אותי. אינני יכול שלא לשמוע את איוושת הדפים הנושרים מעל גבי לוח השנה.

אני יודע שאינני יכול לעשות כלום, כי אם לשבת באפס־מעשה ולחכות.

לחכות ליום שבו לא אחכה עוד לכלום.

למה, אם כך, אני יושב כאן ומחכה?!

כמה פעמים כבר החלטתי שלא לנסוע במכונית כשאני רוצה להגיע לחלק ההוא של העיר! סיכוי למצוא חנייה כמעט שאין לי. לעומת זאת – חשש להיתקע בפקק מורט־עצבים קיים תמיד. והמכונית הזו, במקום להיות כלי־שרת, הריהי נעשית יצור המשעבד את בעליו, תלוי לו כריחיים על צווארו. מעט הטירחה שבנסיעה באוטובוס, או הבזבוז שבנסיעה במונית, שקולים תמיד כנגד מפח הנפש שבנהיגה העצמית המתמשכת הזו. בסיבובי סחור־סחור שאין להם סוף, בסימטאות הצרות האלו, בחיפוש אחרי פינה כלשהי שאפשר להיפטר בה מן המכונית הארורה הזו.

והנה – שוב! שוב אני כאן במכונית. שוב מיצר על מה שיכולתי לעשות ולא עשיתי, או, להיפך, על מה שיכולתי שלא לעשות – ועשיתי. והמכוניות האחרות, החונות כאן, מתגרות בי באכזריות שאין עימה פשרות, שאין עימה סליחה. אני פונה לתוך איזו סימטה, מקווה למצוא, כי מי שאחראי לסדר הדברים טרח להשאיר בשבילי איזה מירווח קטן, איזה קטע מדריכה שאינו תפוס, אות לאיזו תשומת־לב מיוחדת לי, לשייכות כלשהי שאני רשאי להשתייך לסדר זה, לידיעה הפעוטה ביותר, שגם אני קיים וגם לי מגיעה איזו פינה להעמיד בה את המכונית שלי. ושוב אני מגלה כי – לא כלום! איני שייך לכלום. כאילו איני קיים. שום מקום אינו מחכה לי. לא הביאו אותי בשום חשבון. איש לא קיבל על עצמו את האחריות לדאוג שצרכי שלי יבואו על סיפוקם.

כעבור זמן־מה של סיבובי־סרק איני יודע מה מכעיסני יותר – האיחור שאני עלול לאחר מחמת בזבוז הזמן שבחיפוש מקום חנייה, עצם הטירדה שבחיפוש זה או רגש אין האונים של הנעלב, שאינו יכול להחזיר לעולביו מידה כנגד מידה.

בסופו של דבר נמצא לי תמיד איזה מקום. הענין שלשמו הטרחתי את עצמי מסתדר או שאיננו מסתדר ואילו כעס אין האונים שפיעפע בי נשכח, כאילו אינו מצטרף לכלום. אבל אין בליבי ספק שאין הדבר כך. אי־שם מנהל מישהו חשבון. כל הכעסים הקטנים האלה מצטרפים זה לזה ויום אחד וודאי תיווצר מהם איזו מאסה קריטית, העשוייה להוליד את ריאקצית השרשרת, אשר תהפוך אותי לפיטרייה רדיואקטיבית.

לפעמים אני צריך להרחיק מרחק רב מן המקום שאליו ביקשתי לנסוע, עד שנמצא לי מקום חנייה. ואז, כאשר אני הולך ברגל את כברת הדרך הארוכה, לפעמים בחצי־ריצה, כדי להחזיר לעצמי את הזמן שהלך לאיבוד, אני מבקש שלא אתקל בדרכי במקום חנייה ריק, שנתפנה בינתיים. אולם לעתים קרובות אין בקשתי נענית ועל מפח הנפש של הכשלון מתווסף הכאב על השמחה לאידי, המתגלית בתוספת התעללות זו שהדברים מתעללים בי.

הפעם ארכו החיפושים מן הרגיל (אף כי כך נדמה לי תמיד בשעת־מעשה) ובסופו של דבר לא נמצא לי מקום אלא באיזו סימטה מרוחקת ורק בעזרת פירוש לקולא שפירשתי את הזכות שהחוק מניח לי לחנות במקום. וכך מצאתי עצמי הולך ברגל מרחק גדול מן הרגיל, כשהזמן שנותר לי קצר מן הרגיל.

אבל פתאום נמשכה עיני אל מכונית ישנה אחת, שחנתה בשורה הארוכה והמכעיסה שעברתי עליה מקודם מבלי להשגיח בה.

ככל הנראה לעיין עומדת היא כאן כבר זמן ממושך. אבק רב מכסה אותה. דומה שזנחוה כאן, שכן בשניים מצמיגיה אזל האוויר לחלוטין והיא נראית כאילו קפאה כך בתנועת כריעה של מי שנפצע אנושות והוא מט לגווע.

מכונית כזו היתה לי בשכבר הימים, אולי לפני עשור שלם. ואולי זו היא עצמה? – לא ייתכן. זו שכאן צבעה אחר. על כל פנים מדוע אני צריך דווקא לחשוב כי זו היא? מתוך כמה עשרות (ואולי מאות) המכוניות הדומות לה, חייבת זו דווקא להיות היא? עצרתי בהילוכי לבחון את המספר המורכב מאחוריה, אלא שזה נעדר. סבבתי ובאתי מלפניה, לחפש את מספרה. פרצופה ניבט בי כמין שלד. שני חורים אפלים נפערו במקום שבו היו הפנסים. מקום החוטם היה שקוע במקצת. כמין שלד. שלד של מת.

. ואז ראיתי את מספרה. כן, זו היא! 29־183!

זו היא, מונחת כאן לפני, לאחר מיתה.

כמו יכולתי להציץ בשלד שלי עצמי לאחר מיתה. כמו נפרדתי מעל פלג של עצמי וכל פלג הלך בדרכו, עד שהנה חזרו השניים ונפגשו. כמו לו יכולתי לפגוש בי עצמי באחת מן האפשרויות האחרות שהיו לפני ולא מוצו, בברירות הקודמות שלי.

כל אדם יש לו הרבה נקודות־צומת בחייו, נקודות שבהן יש לפניו כאילו ברירה בין כמה אפשרויות. אבל מה יש בידו, לאמיתו של דבר? – כרטיס להגרלה, שאת מועדה אין הוא יודע, חוקיה נעלמים ממנו ותוצאותיה אינן מתפרסמות אלא לאחר זמן. ברירה יש בידו? ברירה, משמע בחירה? – שטויות! עלבון לפירוש המילים!

כלומר, אין ספק שהוא נוהג כמי שהבחירה בידו. הוא אוחז בזה ומניח ידו מזה. פוסע בדרך זו ונמנע מדרך זו. פעולות, פעולות! גישושים של סומא. אשליות של בחירה בין אפשרויות שיש לו, כביכול, לרצות בתוצאה זו ולא בתוצאה זו. למעשה אינו יודע אפילו כל מה שקרה סביבו, אפילו כל מה שקרה בו, עד לרגע זה. למעשה אין לו אפילו מושג שלם של העובדות, שעל סמכן הוא בורר ושופט כאילו, מחליט מה רצוי לו ומה אינו רצוי לו. וודאי שאין לו אפילו מושג קלוש, חוץ מכמה ניחושים בעלמא, של התוצאות העשויות לצמוח מבחירתו. ועדיין הוא סבור שיש ברירה בידו, שהוא שוקל ובוחן את כל האפשרויות ומגיע בסופו־של־דבר לידי בחירה!

מכל סימני הטמטום האנושי, סימן זה הוא, אולי, המרגיז והמשפיל שבכולם. באשר הוא תקוע דווקא בתחום העליון, לכאורה, של השכל השופט, של הכושר לראות את הנולד, של החכמה – שאיננה! – לחזות מראש את מהלך הדברים, לנבא.

אומר אדם לעצמו – עד הנה שבתי וראיתי שמעשה פלוני מביא לידי תוצאה אלמונית. משמע, אם רצוני בתוצאה זו, פשוט בתכלית הפשטות, חד וחלק, קב ונקי – אני עושה מעשה פלוני והתוצאה באה במוכרח. קוף הניסויים מניח כיסא על כיסא, מטפס ועומד על הכיסא העליון וידו משיגה את הבננה.

אם שכלו רב יותר, הריהו מסבך נוסחה פשוטה זו בעוד כמה וכמה סייגים. מעשה פלוני, כאשר הוא נתון בשרשרת של מעשים אלה ואלה ובנסיבות אלו ואלו – יביא לידי תוצאה אלמונית. ובכן, הבה נתבונן בשלשלת כולה ונשקול היטב את הנסיבות כולן. הכל מתאים? יפה. פעל!

טררראח! הקוף על הריצפה. הבננה אינה בידו.

מה קרה? היכן חל הקלקול בחישובים. היכן היתה הטעות?

אולי היתה רגל אחת של הכיסא רעועה. אולי הנגר, שהתקין כיסא זה, הסיח בשעת־מעשה את דעתו מן העבודה ומה שנראה כמפולת־פתאום חסרת־פשר לא היה אלא תוצאה מוכרחת של רשלנותו (שלא היתה ידועה, אין צריך לומר, לקוף). אולי התמוטטה התקרה כולה ממש ברגע שידו של הקוף הגיעה עד הבננה. וגם כאן שלל האפשרויות מעייף את הדמיון. טעות בחישובי המהנדס. מעילה של הקבלן. מעשה־מירמה של סוחר המלט. פעולת טרמיטים על קורות העץ התומכות בתקרה. כירסום איטי ושקט מבפנים, בעוד הקליפה עומדת במלוא חוסנה. מפולת־פתאום לכאורה, שהגיעה לגמר בישולה ברגע זה, אך הוכנה זמן רב קודם לכן.

כל אלו – ורבות אחרות שאנחנו עשויים להעלות בדעתנו – אלו עובדות שכבר היו קיימות בשעת מעשה, כלומר באותו רגע שבו העמיד הקוף כיסא על גבי כיסא, כדי להגיע אל הבננה, בידעו (קוף אינטליגנטי שכמותו!) שכך תגבה קומתו מעל הקומה שהוענקה לו מן הטבע וידו תגיע אל הבננה שתלה בשבילו עורך הניסויים למעלה מהישג ידו.

כלומר אילו היה הקוף חכם יותר (וזהיר!) יכול לבדוק מקודם היטב את חוסנם של הכסאות, את יציבותה של התקרה, את כל הגורמים העשויים להשפיע על סיכויי הצלחתו במבצע הבננה שלו. חקירות ובדיקות יסודיות עשויות למנוע תאונות ולהבטיח שכאשר יש לנו ברירה ואנו בוחרים באפשרות כלשהי, אנו בוחרים באפשרות הנכונה, כלומר בזו, שבדרך הנסיון האנושי והכושר שלנו להקיש ממנו היקשים ולהסיק מסקנות, אנו בטוחים שתביא את התוצאה הראוייה לנו.

יפה. ומה בדבר אותן עובדות, המשפיעות על תוצאות מעשינו אבל אין בידינו לעמוד עליהן בשעת מעשה, לא מחמת חוסר תשומת־לב, העדר מחשבה או אפילו קוצר המשיג, אלא משום הסיבה הפשוטה שאותה שעה לא היו קיימות עדיין?

הקוף מניח כיסא על כיסא. מטפס על האחד. מטפס על האחר. זוקף קומתו, ידו מגיעה כמעט עד הבננה ופתאום עף מבעד לחלון כדור שנבעט ברגלי נער שובב, המשחק בחצר, פוגע במגדל הכסאות וממוטטו.

אמת. קוף זהיר אינו מקים מגדל של כסאות, שעה שילדים משחקים בחצר בכדור. מן הנסיון – שלו או של אחרים – היה עליו לדעת שכדור תועה עשוי להתעופף מבעד לחלון ולהפילו.

יפה. נניח עכשיו שניקרה לחדר חתלתול בורח מפני כלב ובדרך מרוצתו נתקל במגדל הכסאות ומפילו. דבר זה לא יכול הקוף לצפות מראש בשום פנים ואופן. בזמן שהתחיל בטיפוס על המגדל שהקים לא היה החתלתול – כל שכן הכלב! – בתחום ראייתו.

ואולי פרצה סופה עזה, סופת פתע, שהפתיעה אפילו את השירות המיטיאורולוגי? אולי רעידת־אדמה?

רשימת הדברים, העשויים להתארע ולשבש את חישוביו של הקוף הנבון, ארוכה.

ועדיין לא הבאנו בחשבון את הקאפריזות של עורך הניסוי, העשוי למשוך את הבננה ממקומה, דווקא ברגע שידו של הקוף עומדת להשיגה. אולי דרוש לו הדבר למטרות הניסוי. אולי יש בו מקווי האופי של הסאדיסט.

ועדיין לא עסקנו בבננה עצמה. הרי ייתכן שכבר הרקיבה, או שמלכתחילה לא היתה בננה של ממש, כי אם מעשה־חיקוי מגבס צבוע. אין ספק שאפילו קוף לא היה מטריח עצמו בגללה.

וכל אלה אמורים בקוף, שני כסאות ובננה. עצמים פשוטים. מעשים פשוטים. בחירות מעטות.

ומה בדבר הברירות העומדות בפנינו כמעט יום־יום, שעה־שעה, והן מתמשכות מתוך שורות ארוכות של מעשים ואירועים, שרק אפס קציהם ידוע לנו ומרביתם אינה עשוייה להיוודע לנו גם לאחר חקירות ארוכות ומורכבות? ומה בדבר כל המאורעות שטרם נתארעו ואין בידנו לדעת כיצד הם מבשילים ומגיעים לפרקם וכאשר יתארעו הם עשויים לגעת בנו, להשפיע על תוצאות מעשינו, אף לחרוץ את גורלנו? ומה בדבר החשש המתגנב לליבנו, שאי־שם יש מי, שכדרך החוקר בקופו הוא משטה בנו ומשמיט מתחת ידנו את הבננות שאנו עומדים להגיע אליהן במאמצים מרובים כל־כך, לשם ניסוי, או שעשוע, או התעללות, או מי יודע לשם מה?

הוא אשר אמרתי. בחירה של סומים, גישושים באפילה!

בחירה ממש, בחירה כזו, שבה אנו יודעים ממש מה צפון לנו בכל אחת מן האפשרויות הנתונות לנו, בחירה כזו אין בידנו.

יכולים אנו להתפתל ככל שנרצה, לשקול היטב כל צעד, לנתח את כל התוצאות האפשריות של כל מעשה, לכלכל את מעשינו בזהירות מופלגת, לא לעשות כלום עד שלא נהיה בטוחים עד גמירה שמכלל האפשרויות והבחירות שניתנו לנו, תיאורטית ומעשית, בחרנו בטובה ביותר. בסופו של דבר מה אנחנו יודעים? – איננו יודעים כלום!

כלומר, לאחר זמן, יודעים אנו פחות או יותר כיצד התגלגלו הדברים בדרך שהלכנו בה. האם יש לנו אפשרות כלשהי לדעת כיצד יכלו להתגלגל לו הלכנו בדרך האחרת, לו בחרנו באפשרות האחרת שהיתה בידנו?

לא. כמובן שלא.

מפליא עד כמה שאנו מסוגלים לשמור על שלוות הנפש. הרי אילולא האדישות ואטימות המוח וקהות הרגש היתה דעתנו מוכרחה, במוקדם או במאוחר, להיטרף מחמת הספקות המכרסמים בנו.

אילו יכולנו, לפעמים, כמעשה־חסד מיוחד הניתן לנו מאת הבריאה האלוהית – או אפילו השטן עצמו, המבקש לקנות לעצמו נפשות! – להציץ מפעם לפעם, הצצה קצרה אפילו, חטופה, מרפרפת, להעיף מבט בכמה מאותן אפשרויות אחרות, שהינחנו – במתכוון או שלא במתכוון, מתוך כניעה לגורל או מחמת היסח הדעת – אילו יכולנו!

או, אולי זהו חסד הבריאה, שאיננו יכולים, שבחירה, מרגע שנשמטה מידינו, שוב אינה חוזרת עולמית. אולי היתה שלימות הנפש שלנו נתונה בסכנה גדולה יותר, לו ניתן לנו להציץ מפעם לפעם אל האפשרויות האחרות, להתמכר לייסורי החרטה? אולי היה הסבל גדול פי כמה, לו יכולנו לשוב מפעם לפעם על עקבותינו ולנסות דרך אחרת, רק כדי לתת לספק לחזור ולכרסם בנו, שמא, לו המשכנו בדרך, שהחילונו בה מקודם אך זנחנו אותה, היו הדברים מתגלגלים בדרך טובה יותר?

וכך נדונים אנו עולמית לבחור, בחירות שיש בהן וויתור, מבלי לדעת אם וויתורים אלה, שנכפו עלינו על ידי עצם הצורך לבחור, היו הטובים ביותר.

אילו אהב אותנו אלוהים, היה מרשה לנו שלא לוותר על שום דבר. יכולנו להמשיך אז את מהלך הדברים בכל המסלולים האפשריים, לצפות בתוצאותיהן של כל הברירות האפשריות ובשעת רצון, כאשר נדע כבר היטב לאן עשוי הכל להתגלגל – לוותר למפרע על כל אלו שאינן נוחות לנו. הנה זהו סדר הדברים הטוב והרחום!

האמנם?

הנה מונחת לנגד עיני – בהשאלה, כמובן – אחת מן האפשרויות האחרות שהיו לי בשעתן. האם אני יכול לרוות נחת מן הידיעה שהוויתור עליה, ככל הנראה לעיין, היה בו מן התבונה? ברור שלולא נפטרתי ממכונית זו, כל עוד היתה בה מידה של חיות, היתה גורמת לי הרבה מפח־נפש ומסרבת לי דווקא ברגעים שהייתי חייב לסמוך על נאמנותה. וודאי היה עלי להשקיע בה סכומים גדולים בתיקונים, בעוד היא מבלה את מרבית ימיה במוסכים. בסופו של דבר היתה נופחת את נפשה באיזו סימטה ואני הייתי מיצר על הממון והזמן שביזבזתי בנסיונות הסרק לדחות את הבלתי־נמנע ואף ניחם על שלא נפטרתי ממנה קודם לכן, בעוד יש מי המוכן לשלם סכום כלשהו תמורתה.

אבל, בעודה מונחת כאן לפני ומבט המוות נשקף מחורי פנסיה, חשתי כאילו משהו מתוכי, מתוך־תוכי, מת לעיני.

הנה בחירה שנסתיימה במוות. אבל כלום יש בחירה שאינה מסתיימת בו, שאינה שייכת לו?

כל הברירות סופן מוות. כל מה שאנחנו יכולים לעשות, הרי זה לנחש – ובלא ראיות מספיקות במרבית המקרים – מהי הבחירה הרחוקה מן המוות יותר מן האחרות. אנו יכולים להתפתל ולהיאבק ולהשתדל בכל מאודנו להרחיק מאתנו את הבלתי־נמנע, אך לא לחסר כהוא־זה ממידת הבלתי־נמנעות שבו. ואף מלאכה־לחצאין זו אין אנו יכולים לעשות כהלכה. לעולם לא נדע היכן אורב לנו המקרה. האם אנחנו יכולים להתחמק ממנו על ידי כך שנקדים צאתנו או נאחר? נפנה¹ שמאלה או ימינה? נלך בדרך שאנו מורגלים בה, או נבחר בדרך חדשה? נשנה ממנהגנו או נדבוק בו? כל החלטה – פעוטה וחסרת חשיבות ככל שתהיה – שאנו מקבלים כדי לרחק ממנו, עשוייה דווקא להיות זו המקרבת אותנו אליו. שום דבר אינו ידוע לנו. שום החלטה אין בה וודאות. בכל אחד ממעשינו מתערב הוא, המוות. על כל דבר טבוע חותמו, כעל מכונית ישנה זו. לפעמים עודנו סמוי – כאילו נכתב בדיו סתרים – אבל גם בעצימת עיניים אי אפשר שלא להשגיח בו, שלא לחוש אותו. כן, בכל האפשרויות המונחות לפנינו, בכל הבחירות הניתנות לנו, אין אף אחת שאיננה מוות. דבר זה עשוי להתברר לנו ביתר־שאת, ביתר־כאב, אילו ניתן לנו לחיות את כולן, להתנסות בכולן, לראות איך כולן מגיעות, כל אחת בדרכה, כל אחת בשעתה, אליו – אל המוות. כאשר עימם מתה גם התקווה, נגוזה האשלייה, שאי־שם בחביוני הספק ישנה אולי אחת, שאיננה מוות. אם נחפש הרבה, אם נכוון את דעתנו ואת מעשינו כהלכה, אם נהיה ראויים לכך, אם ינוח עלינו חסד הבריאה, או סתם־כך אם תחול איזו טעות ונהיה ברי־מזל – נמצאנה. אבל כך תרד עלינו הוודאות המלאה, שאין עליה ערעור – כל המסלולים אינם, בסופו של דבר, אלא דרך אחת. הדרך אל המוות. תמהנה, אם הוא שבע־נחת מכך.

הלילה ערכתי שוב ביקור ברובע ההוא.

בכל אחד מן הביקורים נדמה לי כי אני יכול לחוש בשינויים החלים ברחובות ובבניינים. האמנם נדמה לי בלבד, או שמא באמת חלים בהם כל השינויים האלה?

אני זוכר עדיין את הביקור הראשון.

רובע, מפני שגושי הבניינים רבועים כל־כך. רחובות ישרים, מצטלבים זה בזה בזוויות ישרות. כל ארבעה רחובות תוחמים גוש בניינים, שהוא כולו מקשה אחת ואין בו פסוקות בין בית לבית. בכל גוש כזה שורה ארוכה של פתחים ומעל כל פתח שלט ניאון צבעוני. כמה מהם גדולים ומתמשכים עד לראשו של הבניין, שכל חלונותיו באפילה (מוזר שלא עלתה במוחי השאלה, כלום גרים בני אדם שם למעלה). אורות השלט רוקדים ומפזזים וקורצים ומושכים את העיין אל קומת הקרקע ופתחיה. ואלה – כמה מהם קטנים ומצטנעים וכמה מהם גדולים ורחבים וכולם מבטיחים הנאות מרובות.

כי הרובע הוא מקדש ההנאות.

מוטב לומר מקדש ההבטחות. ההנאות מסותרות, רק ההבטחות גלויות לעין.

ככל שהעין יכולה לראות, רחוב אחרי רחוב של בתי משחק ומועדוני־עירום ובתי מרזח ומסבאות ואולמות גלידה. והכל טובל במין זוהר מרקד. דומני שאף היתה שם מין רכבת־שעשועים, שספסליה שלל צבעים ונורות צבעונין מתמשכות לאורך מסילתה. וקרקסים וגלגלי ענק וקוסמים ולהטוטרים ועושי־נפלאות וכופפי ברזל והמוני אנשים מטיילים ברחובות, לבושי מחלצות. והאוירה כמין חג, שבכל אלה משוך בו מהיכן שהוא חוט של עצב.

ככל שאני יכול לזכור לא נכנסתי לשום מקום מן המקומות, אף כי במעומעם רומץ בי איזה זכרון של מעין מסדרון מכוסה קטיפה אדומה, המוליך אל דלת דו־כנפית מתעופפת, היכולה להיפתח בתנופה גם פנימה וגם החוצה, וממנה מבוא לאיזה אולם, שגם הוא קטיפה אדומה ואפילה ושורות ארוכות של מושבים מרופדים (שדומני כי איש לא ישב בהם אותה שעה) והם פונים אל מול מסך של קטיפה אדומה, הסגור בשעה זו, שכן שום דבר אינו מתרחש – וככל הנראה לעין, אף אינו עתיד להתרחש בקרוב – על הבמה.

ואולי עוד למקום אחד או שניים, שאיני זוכר עתה מה הם ומדוע הייתי בהם ומה ראיתי בהם. חוץ מאשר ריקנות אפלולית. והרי הרחובות הומים מאנשים! והרי דומה שכולם באו הנה לא כדי לשוטט סתם ברחובות, כי אם לתור אחרי מקומות של הנאה ולהיכנס אליהם!

ייתכן שאני שומע איזו נגינה חרישית ועצלה, אבל גם בזאת אינני בטוח.

אני משתדל. אני משתדל מאד להעלות בזכרוני את כל התמונות מביקורי הראשון ברובע. אבל, משום־מה, הדבר אינו עולה בידי. על־כל־פנים בכל הנוגע למראות שבתוך הבניינים.

מראה הרחובות עצמם זכור לי היטב. רחובות שתי־וערב. רחובות השתי היו רחבים וארוכים. איני סבור שאי־פעם צעדתי באי־מהם לכל ארכו. רחובות הערב היו צרים יותר ומשהו אפלוליים יותר. גם בהם היו שלטי־ניאון, אלא שמספרם קטן יותר. סטייה קצרה לתוך אחד מרחובות הערב האלה, הוליכה אותי שוב לרחוב שתי חדש, רחב כקודמו ומואר כמותו. ושוב שורה ארוכה של מקומות עינוג ושלטי־ניאון, עד קצה המרחק שהעין יכולה לקלוט.

אבל יחד עם כך שכל רחוב דומה למשנהו, אי אפשר לראותו כהעתקה מדוייקת הימנו. השלטים אחרים והבניינים אחרים. גם דומים וגם אחרים.

רחוב אחד בלבד היה שונה מן האחרים.

ראשית, היה רחב במידה רבה אפילו מרחובות השתי הרחבים, שכן בו היתה נתונה מסילת הברזל של רכבת השעשועים הצבעונית. שנית, נתמכה הרגשת הרחבות גם בעובדה שרחוב זה היה תחום בבניינים רק מצידו האחד. צידו האחר פנה נוכח הים.

עובדה זו אני יכול לזכור היום רק בדרך ההיסק ולא בדרך החישה. באיזה אופן שהוא ידעתי כי זו הטיילת של שפת הים, וכיוון שכך, בדין שהים נמצא כאן. אבל אותו עצמו לא ראיתי, ודאי מחמת שהיה שרוי באפילה. אבל ככל שאני מרבה לחשוב בדבר אינני זוכר שום דבר המעיד על כך שבביקור ההוא יכולתי לעמוד על מציאותו של הים כאן. אינני זוכר גלים. אינני זוכר אוויר מלוח. אינני זוכר איוושת־מים, קריאות שחפים. אינני זוכר חולות.

אני זוכר ידיעה שכאן, בצד האפל, בצד שאיננו, נמצא הים, המשתרע למרחב הגדול והריק. וכאן, בצד המואר, בשלל שלטי הצבעונין, מתמשך, ככל שהעין יכולה לראות, עד לאין סוף – הרובע ההוא.

ועוד פרט חרות בזכרוני. אף כי הכל רבוע ברובע ההוא, הרי כל רחוב מרחובותיו – בין שהוא רחוב שתי ובין שהוא רחוב ערב – מגיע בסופו של דבר אל הטיילת. רחובות הערב מגיעים אליה כולם בדרך הטבע, שכן היא שייכת, לפי מקומה, לרחובות השתי. אבל כיוון שהיא נטוייה באלכסון, כמין קשת, פוגעים בה גם רחובות השתי, הארוכים והרחבים, כל אחד בבוא שעתו. האחרון שבהם (אם יש כזה) פוגש בה הרחק הרחק, בנקודה הנמצאת מעבר למה שהעין יכולה להשיג. אבל כדרך שהקשת נטוייה באלכסון הוא חייב לפגוש בה במקום כלשהו, אלא אם כן (וזו הנחה בלתי־סבירה בהחלט) הטיילת עושה מעבר לאופק מין תפנית פתאומית בכיוון הפוך.

פרט אחד, שאז, בביקורי הראשון, דומה שלא נתתי משום־מה את הדעת עליו, אבל ראוי לציינו, הוא היעדרם המוחלט של כלי רכב כלשהם ברובע ההוא. דבר זה צריך היה מן הסתם לעשות עלי גם אז רושם מוזר. אלא שכעת אינני מצליח להעלות בזכרוני אם בכלל שמתי אליו לב, או שסתם לא ייחדתי לו משמעות כלשהי. לאמיתו של דבר אני כמעט בטוח שיש לו דווקא משמעות מרובה, אבל ככל שאני מטריד את מחשבתי אינני מצליח לעמוד עליה.

אינני זוכר כיצד הגעתי לרובע ההוא, לא מה עשיתי עד אותו רגע שמצאתי את עצמי בו ולא להיכן הלכתי אחרי שביקורי נסתיים. אני זוכר היטב את התחושה שאחזה בי אז, כאילו עצם קיומו של הרובע, או עצם העובדה שאני נמצא בו, הריהו מין גילוי פרטי שלי, כאילו הוא מונח לנגד עיני לעינוגי שלי בלבד, או, מוטב לומר, כהבטחת־עינוג שניתנה לי בלבד. המוני הבריות שמסביב אינם אלא חלק מן התפאורה ואילו עצם היקום הוא בר־משמעות לי בלבד.

כבר נאמר כי אינני זוכר כיצד הגעתי לרובע ההוא ומתי ולהיכן יצאתי ממנו. אני יכול לומר אפילו יותר מכך. שהותי שם היתה כל־כולה נעדרת כל תחושת־זמן שהיא. לא זו בלבד, שאינני יכול לזכור כמה זמן ארך ביקורי, אם היה קצר או ארוך, אלא שהדברים שנתארעו – אם נתארעו – לא היה בהם סדר־זמנים כלל ועיקר. לא מוקדם ולא מאוחר, לא מקודם ולא לאחר־כך. הכל היה כאילו בבת־אחת.

כשאני מרבה לחשוב בדבר, אינני מצליח להעלות בזכרוני שום אירוע שנתארע בביקור הראשון ברובע ההוא.

אני זוכר תחושות של התענגות. אני זוכר התמכרות להבטחות, לסיכויים. אני זוכר שמחה על הדברים הצפויים, השתאות על ריבויים. אני חש תחושה של קושי בבחירה, שהיא, ככל בחירה, גם ויתור, כלומר מעשה שאין בו נחת. אבל איני זוכר, פשוט איני זוכר, שום מעשה שהוא ההנאה עצמה, העינוג המצופה, ההבטחה שנתמלאה.

למעשה, עם כל הפרטים הרבים, המאכלסים בצפיפות את זכרוני, איני זוכר את ביקורי הראשון ברובע ההוא אלא זכרון־שבעקיפין.

הדבר היחיד הזכור לי בוודאות הריהו החלום שחלמתי לאחר מכן – אולי זמן רב לאחר מכן – שאני נמצא שוב ברובע ההוא. כלומר, בחלום היה ברור למעלה מכל ספק שזהו ביקור־חוזר במקום שכבר הייתי בו פעם. המראות חזרו והעלו את עצמם בבהירות. מראות של מקומות שכבר הייתי בהם, תמונות שכבר חזיתי בהן, תחושות שכבר חשתי, דברים שכבר נתארעו.

אז, כאשר חלמתי את החלום ההוא, לא היה בו דבר שהיה עשוי לערער את בטחוני שאכן כבר ביקרתי מקודם במקום ההוא, שהביקור החוזר בו היה נושאו של החלום.

מאז חזרתי וביקרתי באותו רובע פעמים רבות – בחלומותי. ככל שאני חוזר לשם שוב ושוב אין מתארע דבר, אבל אני חש יותר ויותר בשינויים החלים ברובע עצמו. במרוצת הזמן חדלתי לדעת אם אלה ליקויי־זכרון, הבוגד בי מפעם לפעם, או שמא מלכתחילה לא היה הרובע קיים כלל ועיקר מחוץ לחלומי.

בעוד שבביקור הראשון הייתי בטוח כי הוא משתרע, גדול ורחב, למרחקים אין־גבול, הרי עכשיו, בביקורים המאוחרים, נראה לי כי הוא מתכווץ ומידותיו קטנות. עד כדי כך שנכנס בי ספק, אם מתחילה היה גדול ככל שנראה לי.

גם מספר המבקרים האחרים מצטמק והולך. שוב אין הצפיפות רבה כמקודם. ישנם אפילו ביקורים, שבהם נראה המקום כמעט שמם. פה ושם נראה איזה גבר לבדו. לבושו לרוב בלוי ומרופט ומבט בעיניו כשל אדם נרדף – ולא בלי אשמה. לא אחת הוא חומק ונעלם לתוך אחד מרחובות הערב, שהם עכשיו צרים כל־כך ואפלים כמעט לחלוטין.

משלטי הצבעונין של רחובות השתי – שגם הם צרים עכשיו במידה ניכרת – מבליח בקושי אור קלוש, הניגר שמנוני וכבד־תנועה, עד שפת האפילה העוטה הכל מסביב.

ולא זו בלבד שהרובע קטן יותר, גם הביקורים קצרים יותר. ככל שהביקורים הראשונים ברובע היו נעדרי תחושת־זמן, לא נסתברו לי כקצרים אף לא קצרים מדי. כעת אין בהם לפעמים אלא כדי שהיית־רגע, כדי העפת־עין בלבד.

אבל גם הרף עין דיו כדי שאחוש בשינויים המתמידים הללו.

ואין מקום בו אפשר לחוש בשינויים אלה יותר מאשר בטיילת עצמה. לא זו בלבד שרכבת השעשועים נעלמה ואף מן המסילה אין זכר, אלא שכעת כבו כאן כל האורות. בתי השעשועים שפנו אל הטיילת, שהיו הגדולים והנוצצים שבכולם, סגורים כעת. שני צידיה של הטיילת שרויים עתה באפילה במידה שווה. פה ושם בלבד מבצבץ איזה אור מן הרחובות שבצד, המעיד כי הרובע ההוא עודנו קיים.

אני בורח מן הטיילת אל תוך הרובע עצמו ומוצא כי, אף שפה ושם יש עדיין אור בשלטים, הפתחים עצמם נעולים. אינני יודע אם הגעתי הנה לאחר שעת הסגירה, או שהמקומות עצמם בטלו, אף כי טרם הסירו מעליהם את השלטים.

שוב איני זוכר מתי נכנסתי לאחרונה לאחד מבתי העינוג עצמם. ככל שאני יכול לזכור, תמיד אני נמצא בחוץ.

אבל התמונות מתמעטות ומיטשטשות. והאורות כבים.

אי־שם אני יודע שבקרוב יכבו כל האורות והחושך ימלא את הכל. אני מפחד.

מדמדם בי הרהור, שאפשר אולי לקרוא לו תקווה, שהרובע עודנו קיים במקום אחר ורק מחמת טעות בדרך אינני יכול שוב להגיע אליו. אם אחפש היטב אולי אמצא.

אבל העובדות מטפחות על פני. הריהו כאן. ואני נמצא בו שוב. אלא שהוא עצמו שוב אינו כשהיה.

בכל ביקור־חוזר תוקף אותי החשש שזהו ביקורי האחרון, לפני שהרובע כולו ייעטף באפילה. אני מחפש, אני מנסה להעלות בזכרוני את מראהו בביקורים הקודמים. אני מנסה להיזכר מדוע אז נתפסו לי ביקורים אלה כהנאה ולא כעינוי.

אבל שום דבר אינו עולה בידי.