א. יְמֵי הַחֹשֶךְ

עבר קציר, כלה קיץ ועקבות הסתו כבר נראו בארץ. השמים ילבשו קדרות, גשם ושלג ירדו חליפות ורוח צפונית תבא ותצנוף את רסיסי המטר צנפת כדור ותטלטלם טלטלה נכר לעמת פני ההולכים ברחובות עיר המלאים בארות בארות בץ ומי־מדמנה, והיו להם המים למסך ממעל ולמצע מתחת. וכחשך השורר בחוץ ישלוט שלטת גם בבית פנימה ועלה ובא בחדרי משכבנו גם בתאי משכיתנו ובכל פנות שאנו פונים, כי הימים ­­­– ימי תרומת אנשים לצבא. בימים האלה כל הגויות מצטמקות, כל הנפשות מתמוגנות ביגון ועצבת, כל הרוחות הוגות אך נכאים, כל הפנים מתכרכמות כשולי קדרה, כל העינים מפכות דמע, כל הידים רפות וכל הברכים תלכנה מים…

על מה העם נאנח? מפני מה הוא מתמרמר בבכי? –

הנכונה אולי בפי שונאי ישראל ומנדיו המוציאים את דבתו רעה כי אין את נפשו למלא באמונה את חובותיו לארץ מולדתו ולהממשלה אשר יחסה בצלה? האמנם אמת הדבר העולה בכל עת ובכל שעה על לשון סובאָדין וסיעתו כי עבודת הצבא כקוץ מוגד היא בעיני היהודי וכצנינים בצדו, ובשביל כך הוא מרעיש ארץ גם שמים, ובשביל כך הוא שופך את לבו כמים בפעם בפעם בהגיע תור הגורל?

* * *

ויהי באחד הימים האלה בלכתי בחוצות קריה, והנה להקת אנשים עברים עברה על פני; בהם גברים ונשים, זקנים עם עולי־ימים וכולם הלכו הלך ובכה, כולם התיפחו מרה וירימו קול יליל איום ונורא עולה עד לב השמים, ויש אשר גם ספקו כף על ירך וימרטו שער ראשם, ויהי החזיון הזה קורע לב ומחריד נפש כל רואהו.

– בני! בר בטני! בר נדרי! – צעקה אשה אחת בקול מוזר פרוע ותך כף אל כף.

– פסו אמונים מבני אדם! – קרא איש זקן הולך מט ושחוח במחותו במטפחתו את דמעו עיניו – בני יחידי, מטה לחמי ומשענתי בחיים, ישרש כחתף מביתי ואנה אני בא?!

– נפש נקיה נספה בלא משפט! – אמר השלישי אף הוא חלקו ויאנח בשברון מתנים.

לא פסחתי על שתי הסעיפים כי כל הסער הגדול הזה אך בשל הגורל הוא, ובכל זאת פניתי לאחד מאנשי הלהקה בשאלה:

– מה קול הצעקה אשר אנכי שומע? לבכיה מה זה עשה?

– כצאן אשר אין להם רועה הננו – ענני – יתומים אנחנו ואין אב, לערער בערבה דמינו, אין מי יעמוד בעדנו, ספינתנו מטורפת בים ומלחיה וחובליה לא יחזיקן כן תרנה, ואחד אחד המה משתמטים ממלא את משמרת עבודתם בידים אמונות וברוח נכון, ואיך לא תשתוחח עלינו נפשנו ולא נזעק מר?

– רב לך לדבר בחידות סתומות ובמליצות שדופות קדים! – קרא השני אל האיש הדובר בי – הן לא מטיף ולא מוכיח אתה גם לא מליץ ובעל שפה לנאמנים. השמיעה דברים כהייתן ומלים נכחות למבין למען אשר ידע השומע מה אתה שח ויחוש מה אָנוש שברנו, ואם לא תוכל עשהו לבדך, אהיה אנכי לך לפה להשיב לשואלך דבר בקיצור נמרץ; הלא גם בהמצאנו יחד לפני רגעים אחדים בבית הרב בחרתם כולכם אך בי להיות לראש המדברים ועורכי הדין, האף אין זאת, אַחי?!, הוסיף לקרא בהרימו את קולו ויבט על כל סביביו בעיניים מפיקות גבורה ונצחון.

– ומה הגדולות והנצורות אשר הראית לנו בבית הרב? – נתן עליו השלישי בקולו – אַין אפוא פעולותיך הנמרצות אשר פעלת בטענותיך? האם הכו דבריך שרש בלב הרב? הלעזר ולהועיל היו לנו כל שאגותיך אשר שאגת כלביא אף במעט? האם איננו שבים עתה כולנו מבית הרב אבלים וחפויי־ראש, במכשול־לב ובמפח־נפש מבלי כל זיק תקוה לראות את בנינו היחידים, נותני לחמנו ומימינו נקיים לביתם? ולמה אפוא תתפאר עלינו כי לראש המדברים בחרנוך? אל יתהלל חוגר כמפתח!

– אם זונה ישראל אל יאשם יהודה – השיב לו האיש המתימר בכבוד ראש הטוענים­ – ואם נכנסה רוח שטות בלב שנים שלשה מבטלני עירנו להרכיב לראשנו רב שאינו מכיר את חובתו לעדתו ואיננו חפץ להכירה, רב המקבל שכר על פרישתו מצרכי הציבור ועל דרישתו בפטפוטי מלים ובדברים שאין להם שחר, רב שלבו קר כקרח הנורא, נפשו יבשה וחושיו מתים, רב אשר רק גלמו תחזינה עינינו ורוח נשמה אין בו, לא פשעי ולא חטאתי כי דברי לא עשו פרי ולא הצליחו באשר שלחתים. הלא חכמת שלמה המלך לא נאצלה עלי ממרום, ואיככה אוכל ודברתי על העצים ועל האבנים, על הקוצים והברקנים כשפתם וכלשונם? איככה –

– ומה נפשכם שואלת מאת הרב? – שסעתי אותו בדברי – מה היה ביכלתו לעשות לתועלתכם ולטובתכם ולא עשה כנאמכם?

– בגדולות לא תהלך נפשנו ומעשים היוצאים מחוץ לתחום כחו ואפשרותו לא נבקש ממנו – השיב לי אחד מבני החבורה – אחת שאלנו מאת רבנו ואותה תבקש כיום הזה כל קהלת ישרון בארצנו מהאיש אשר הרימתהו על לשבת בה על כס הרבנות, הלא היא: מורנו ואלופנו! הרימה נא מכשול מדרך עמך ישראל ונא אל תביאנו לא לידי חטא, לא לידי בזיון, ולא לידי נסיון… הלא תור מקרא הצבא ממשמש ובא ואדם אין ללכת אל הגורל; כמה צעירים הרחיקו משכבר הימים נדוד אל הארץ החדשה ואלה היושבים על מקומם נחבאים המה אל הכלים ולא יראו פניהם לפני פקידי הרשות בלתי אם תשקול העדה על ידם בתחלה משען כסף והיה להם להקל את מצבם במשך שנות העבודה ולבעלי אשה יהיה להניח יתרו לנשיהם ולעולליהם הרכים; בין כה וכה וכעלי הזכיות ישאו ויסבלו את עון החסרים ובנים יחידים להוריהם ילקחו לצבא והאסון גדול עד מאד, לבד אשר תבאיש המכשלה הזאת את ריחנו בעיני שרי המלכות וסעיתם חמה תצא לגזור עלינו גזירות קשות וחוקים מעיקים שאין אנו יכולים לעמוד בהם. על כן, מורנו ורבנו! השקיפה נא ממרום קדשך, מכסא רבנותך, על האבות האומללים והאלמנות האובדות, שימה לבך לחמלה להנפשות הנקיות האל אשר בהלקח בניהן מעל ראשן צפויות הנה אל חרפת־רעב ועתידות לכידור ודמן אשר ישפך יֵז על מזבח האומה והיה לכתם נורא על כל בית ישראל; קרא אספה, קדש עצרה מכל שועי העיר וקציניה ומכל איש אשר לבו חרד לטובת אחיו בני עמו וכלכם יחד תהי נא ידכם לראשונה ליסד ועד אשר תהי המשרה על שכמו: לבחון ולבדוק היטב את רשימת הקרואים לצבא בשנה זו ולחקור ולדרוש איזו מהם במתים נחשבו, מי ומי המה היוצאים לאמריקה ובאיזו שנה עזבו את ארצם, והיה כל החמר והלבנים, כל המלט והמלבן אשר יאסוף בחפניו וערך אותם לפני פקידי הרשות המקומית בבקשה למחות את החסרים מספר הפקודים לצבא למען אשר ימעט מספר העומדים על הפרק ללכת אל הגורל לפי ההערכה הנהוגה ואומדנא דמלכותא; כן ישתדל הועד למצוא לכסף מוצא לתמוך בו את אלה אשר יעלה עליהם הגורל ללכת בצבא וביחוד לבעלי אשה ובנים והיה למחית נפשם בכל העת אשר פני אביהם אינם הולכים עמם. התחבולה הבדוקה והמנוסה הזאת הממתקת להצעירים את מררות העבודה מסוגלת היא, כאשר ראינו בעינינו במקומות לא מעט, להגיע את לבבם לבא אל הגורל ליום הכסה ולתת ממילא הרוחה לבעלי הזכיות וההנחות, לבד אשר שם ישראל לא יהיה מנאץ כל היום ולא יעופר בעפר. כזאת וכזאת דברנו באזני הרב אבל לשוא.

– ומה היתה תשובת הרב אליכם? – שאלתיו – ואולי באמת יש בה בנותן טעם?

– טעמה כריר חלמות! טעם כזה יהיה לכל שונאי ישראל וחפצי רעתו – ענני – אבל הסכת ושמע ואנכי אספר לך את כל הדברים כמו מהחל ועד כלה, הלא כותב אתה לפרקים בכתבי העתים לבני ישראל (“בצפירה” או “בהמליץ” – אחת היא לי ובלבד שיבאו דבריך בקהל), בשר נא ברחבי־תבל ומלאה לאמר: מי האיש החפץ לראות בעיניו אחד מפלאי חסין־יה ואביר כל היצורים, ילך לעירנו ויסור לבית הרב; שמה תחזינה עיניו את אחד מחנוטי מצרים, אשר אבדו מתוך הקהל ויכס עליהם העבר, עוד נשאר לפליטה כיום הזה והוא אוכל ושותה פרה ורב כבן אדם. הרבנית תוכיח…

– להג שנאתי – אמרתי אליו ולדברי פושק שפתיים לא אטה אוזן קשבת.

– אנחנו כולנו הנצבים לפניך בזה – החל לספר – הננו הורים לבנים יחידים אשר מהם לחמנו נמצא וכל עמלם לפינו והמה אלה עומדים על הפרק ללכת אל הגורל בשנה זו, והיה אם ילקחו חלילה לצבא ותמנו לגוע ואחריתנו עדי־אובד, כי רפי כח ודלי־מעש אנו ומאין נקח למלא את בטננו כי תחסר? המן הגורן או מן היקב? ובראותנו בעליל כי האסון הנורא הזה רובץ לפתחנו ודופק על דלתות ביתנו, ונאמר אל לבנו: הבה נלכה אל הרב ונתחנן לו כי ירא בענינו וישתדל לעשות דבר־מה לישועתנו ולרוחתנו אם בדבר שפתים או בפעל כפים, הלא עיני העדה הוא ומדריכה בדרך תלך וכל אשר יאמר אליה תעשה. ויהי כי באנו אל ביתו, והנה הרבנית יוצאת לקראתנו ותשאלנו:

– מה חפצכם?

– דבר לנו אל הרב שיחיה ־ היתה תשובתנו פה אחד.

– הרב איננו בבית – אמרה הרבנית – כי הלך להשתדל בדבר מצוה.

ויהי אנחנו חפצים להפנות את שכמנו ולעזוב את הבית, והנה נשמע קול כשעול יוצא מן החדר הנשען אל האולם אשר נמצאנו בו, ואחד מאתנו אשר הכיר כרגע כי הקול הזה קול הרב הוא, קרא בהעיפו בהרבנית מבט חד ושנון: הלא הרב פה הוא!

הרבנית נבכה מעט ואדם קל חלף עבר על לחייה, אך עד ארגיעה התאוששה ותשנה טעמה ותאמר:

– צדקתם, צדקתם, רבותי! הרב עודנו אמנם בבית (ואנכי אמרתי בחפזי כי איננו, ה' יסלח לחטאת שפתי!) אבל את פניו לא תוכלו לראות כעת כי ישן הוא שינת הצהריים וחלילה לי להעירו משנתו פן יבולע לשלומו והבאתי עליו קללה. אמש היה ער כל הלילה כי ישב ועסק בתורה מבלי לשים לב לרפיון גוו הרך כקנה ומבלי שעות לדברי אשר דברתי באזניו לאמר: ירחמיאל, ירחמיאל, הגע בעצמך, הכדאי הוא הצבור שאינו מחזיק לך אפילו טובה כל שהיא, כי בשבילו ולהנאתו תשלח יד בנפשך ותשקיע את כל כחותיך בים התלמוד? הלא לעצמך כבר למדת תורה די והותר, והגבירים מה כי תעמול ותטרח בשבילם? היתנו לך הקצינים אפילו חלק כזנב הלטאה מתענוגי העולם הזה אשר נפלו להם לחבל בנעימים, חלף דאגתך להכין למענם מבעוד יום מנעמי העולם הבא וחמודותיו? מה ממך יהלוך אם נכנו שבטים לגום בעלמא דקשוט, כי הנך משתדל להמתיק את הדינין בתורתך? מדוע לא ישימו המה אל לבם כי ציפע בתנו כבר נתבגרה והגיעה לפרקה וגם גאלדה כבר הביאה שתי שערות ואין בידנו לפורטה אפילו שוה פרוטה לתת להן את מהר הבתולות ולתתן לאיש? מדוע לא ישתדלו המה להבריאך ולהחלימך כעת אשר אין שלום בעצמותיך ובריאתך כשבלול תמס תלך מיום ליום? – ככה אני מדברת אליו תמיד (ונפשי תצא בדברי), והוא באחת כי טובת בני עדתו חביבה עליו יותר מטובת גופו ומתיש את כחו עד כי לא יארכו הימים וחייו יהיו כמסוס נוסס ויהפך לגל של עצמות. הלא שמעתם את קול שעולו היבש ולו גם ראיתם את נהרי נחלי הדם אשר יקיא מגרונו בכל יום ויום, כי אז לא באתם הפעם להדריכהו מנוחה ולענות את נפשו הנהלאה בעניניכם.

אלו היתה ברגעים ההם דעתנו צלולה ושעתנו פנויה, כי אז בכדי להוציא מלבה של הרבנית כי מאמינים אנחנו בדבריה אמונת אמן וכמחשבותיה מחשבותינו, אולי היה אחד מאתנו מתעשת לבאר לה בשפת יתר, כי יותר ממה שבעלה הרב רוצה להטיב לבני קהלתו בשקידתו הגדולה והעצומה על דלתות התורה, רוצים המה כי ימשוך את ידו מהעבודה הזאת המסחת את דעתו מענייני העדה וצרכיה המרובים או כי לא יקדיש לה למצער את כל עתותיו, וכי לו היה הרב מטריח את עצמו לשאול בתחלה את פי הציבור אם דעתו נוחה כי יכלה את ימיו ולילותיו אך על לימוד התורה בלבד בכדי לזכות את בני ישראל החוסים בצל כנפיו לחיי העולם הבא, בוודאי היה כל אחד מהצבור עונה אותו בפה מלא לאמר: שקילא טיבותך ושדיא אחיזרי! לא מדובשך ולא מעוקצך! אך אם באמת ובתמים ממאן אתה להנות מכסף הקהל בלי תשלום גמול מצדך והנך חפץ להשפיע עלינו שפע פעולות טובות, למה לך לפקח על הקברים ולדאוג לטובת המתים לאחר מאה שנה? צא על שדמת החיים, שם ישתרע לפניך כר נרחב לפעולה ועבודה בכל עבר ופנה; עליו זרע צדקותיך, עליו הצמיחה ישועותיך ונודך בקהל־עם ונהלל בשערים מעשיך!

* * *

אבל בעת ההיא עמדנו כולנו כעל גחלי רתמים ונהי נבוכים ונמוגים, ראשנו היה עלינו ככרמל וכגלגל לפני סופה, אימת יום הגורל הקרוב לבא החרידה את כל בדי עורנו וכל מורשי לבבנו סבבו על ציר חפץ אחד: לראות את פני הרב, ועל כן אי אפשר היה לנו ברגעים האלה להכנס עם הרבנית בשיחה כזו שהיתה יכולה להעלות עלינו את חמתה וממילא גם את חמת אישה הרב שאנו נזקקים הפעם לעזרתו. אך אחד מאתנו לא יכול להתאפק ויקרא בקול: בחיי ראשי נשבעתי כי הרב בריא אולם הוא כאַחד האדם; הלא ראיתי אותו אתמול בלכתו ברחוב בצעדי און ופניו מפיקים עז ועצמה וכל עצמותיו תאמרנה כי שלום שלום לו?

– התחפוץ נפשכם כי יהיה הרב אסור אל ערש דותו מבלי רדת עוד ממנה לעולם? – הרעימה הרבנית בקולה נפלאות – ומה עול מצאתם בו כי תבקשו את מותו? ומה יתן ומה יוסיף לכם אם אשאר יושבת אלמנה כל ימי חיי? התחשבו אולי למשפט כי הנקל לכם לבחור ברב אחר תחת בעלי? לא, כזאת היה לא תהיה! רב כמוהו לא תמצאו בכל הארץ גם אם תחפשוהו בנרות!

– הקץ לדברי רוח? – שאל איש שני מבני החבורה – ומה יסכנו לנו דברים אין מועיל בם? הלא היום קצר והמלאכה מרובה! רבנית, האיש אשר יעלה על לבו חפץ בליעל לראותך חלילה אלמנה אל אישך תקולל חלקתו בחיים ובכור־מות יקחהו. יתן ה' מאה ועשרים שנות־חיים להרב, אך תני לנו הפעם לראות את פניו כי חרב חדה מונחת על צוארנו.

– את פני הרב לא תראו היום – קראה הרבנית בקרת רוח – ואף לשוא תחכו לו. כיסנו ריק וצרורנו נקוב ואין לנו במה לשלם בכל רגע לרופאים ולרוקחים.

– לא יעלה ולא יבא! – קראו אחדים מהנאספים – הרב לא יחלה ולא יפול למשכב, הרב יאריך ימים כימי השמים על הארץ, הרב יבלה שנותיו בטוב ובנעימים, ואנחנו לא לענות חלילה את נפשו באנו הפעם אליו כי אם לזכותו בדבר מצוה, מצות פקוח נפש. הננו טובעים כלנו היום בים צרה וצוקה ואך הרב בעזרתו יוכל להמיש את הרעה מעל צוארנו.

– אך לשוא תרבו מלין – צעקה הרבנית בשצף קצף – ודבריכם ישא רוח. אחת דברתי כי לא אתן לכם לקחת את נפש הרב החלש וקצר הידים, ולא אשנה. הרב אישי הוא ובלעדו מה אני ומה חיי? הלא כאין וכאפס! והכי אין יראת ה' בלבבכם כי באתם היום לשכל שתי נפשות נקיות ביום אחד? הלא דמנו הנשפך יטש עליכם ועל בניכם עד שלשים ועד רבעים! אבל – הוסיפה הרבנית לקרא בקול – תמה אני ולא אדע: מדוע אפוא זה דרככם בכל עת צרה המתרגשת ובאה עליכם להתאסף ולהתקבץ רק בביתנו ועל בית רבי יקטן המורה הוראה תפסחו ולא תגעו בו לרעה? הלא גם הוא יקח משכרתו בכל שבוע מקופת העדה כבעלי? הלא גם לו תשלחו דמי־רגל לפני כל מועד וחג, ולמה אפוא לא תשביעו גם אותו מרֵרים כמים כאשר אתם עושים לבעלי? למה לא ישא אף הוא טרחכם ומשאכם? מדוע לא תשקו גם אותו את קבעת כוס התרעלה ורק על המרא דאתרא תעבור כוסכם כפעם בפעם? לכו אל רבי יקטן מורה ההוראה אשר כחו ככח הפיל אשר ביער והוא יושיעכם ממצוקתכם, ואת מנוחת בעלי החלש אל תפריעו כי בנפשו הדבר הזה!

– רבנית יקרה! – התיפחו מרה שתים נשים ותפרשנה כפיהן אליה לעזרה – חוסי נא, חמלי נא על קשות־רוח ומרות נפש כמנו היום ותני לנו להראות את פני הרב אשר בידו חיינו ומותנו, אשר בידו נפשות בנינו היחידים, שארית כל תקותינו ופליטת כל חמודותינו ותנחמותינו עלי־אדמות, ונפשותינו אנו…

– אם תוסיף הרבנית להקשות את ערפה ולעמוד בדעתה, נשבור את הדלת ונתפרץ לחדר הרב בחזקת היד! – נתנו אחדים בקולם וישלחו ידם אל כפות המנעול, ועיניהם הביטו לנכח פני הרבנית בנפש מיחלת כי ירך לבבה ותעתר לתחינתם ותלך ותעיר את הרב משנתו. לב הרבנית עוד טרם ימס והאנשים עוד לא הפיקו את זממם, והנה פתאום לפתע עמד לנו רוח והצלה ממקום אחר, לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף כי אם על ידי האשה שפרינצע גנענדיל הסוחרת באווזים ותרנגולות אשר באה הביתה וסל סחורה בידה ותקרא:

– צפרא טבא לך, רבנית יקרה ולרבנו שיחיה לאורך ימים! הנה עשיתי כאשר צויתיני ואבא לך היום תרנגלת שלמה ומפוטמה, עשרים ליטרא משקל הכרע האחת, כה יברך אותנו שוכן שחקים בעשרים שנות אשר והצלחה! האמת אגיד לך ולא אכחד, כי כמעט שנפלה התרנגלת הזאת בגורל רחל הגבירה אשר בראותה אותה בידי כלתה נפשי אליה וכמו גחלים להטה לקנותה ממני במחיר אשר אשית עליה. אך עוד כחי במחי ואוני ברצוני, ואם פעם גזרה שפרינצע גנענדיל אמר כי כל תרנגלת טובה ובריאת־בשר אשר יקרה ה' לפניה קדש תהיה לבטן הרב והרבנית יאריכו ימים ושנים, לא תחליפנו ולא תמיר אותו כל זמן שהנשמה בקרבה, ועל כן שחקתי לעגתי לרחל הגבירה ולדבריה ואען אותה דבר לאמר: אם גם תעמדי כל היום אצלי ותכבירי עלי במלין כחול אשר על שפת הים ואף אם תמלאי מלא ביתי תועפות כסף וזהב לא אמכור לך את התרנגלת הזאת, כי שמורה וערוכה היא אתי בעד הרבנית אשר יקרה גם נכבדה בעיני עשרת מונים מאלפי גבירות ושרות כמוך אם כי יכירך מקומך בעזרת הנשים אשר בבית התפלה בצד המזרחי כמוה, ולא רק לך כי אם גם לאשת ר' יקטן המורה הוראה לא אמכור את התרנגלת הזאת בעד כל הון דעלמא אף כי בת גדולים וטובים היא ואביה רבי נחמיה, זכרונו לברכה, שמש בכהונת הרבנות בעירנו כארבעים שנה, כי אשת מורה הוראה לא תוכל בשום אופן לאשת מרא דאתרא. כדברים האלה עניתי לרחל הגבירה, והיא בשמעה את מענתי היטב חרה ותרק בפני ותלך לה, ואנכי חשתי ולא התמהמהתי להביא את התרגנגלת לביתך, רבנית יקרה, למען תברכני נפשך ונפש אישך הרב, אחרי רדתה כמים בקרבכם וכשמן בעצמותיכם. הנה התרנגלת לפניך, מושי נא את בשרה, שימי נא את ידך תחת ירכה וראית כי נהרי נחלי שומן שוטפים זורמים מחלציה, כה יפתחו מעינות הישועה לנו ולכל ישראל! –

ויהי בגשת הרבנית להסתכל בפני התרנגלת ולראות אם ראויה היא למצוא מנוחה נכונה בבטני קדושים וטהורים כמוה וכאישה שיחיה, והנה בין כה וכה שכל האחד מאתנו את ידיו ובלחיצה קלה אחת פתח את הדלת וכפרץ מים כבירים פרצנו כולנו אל החדר אשר הרב נמצא בו, ואשה אחת קראה בקול יליל:

– רבי, צפירת תפארתנו ועטרת ראשנו, הושיעה נא!

ב. הַצוֹעֲקִין וְאֵינָם נֶעֱנִין:

הרב ישב על כסאו הרם והנשא ובקרת־רוח חתך את צפרניו באיזמל חד אשר בידו ופניו אל החלון הנשקף אל הרחוב, וכשמעו את קול יללת האשה הסב את פניו אלינו ויעיף בנו מבט נוקב ויורד עד עמקם של לב וקרב ויוסף לעשות את מלאכתו מבלי דבר דבר.

– רבי, הושיעה נא! – קראנו כולנו בפה אחד ונפשנו מרה לנו עד מאד.

– הבאתם להדאיב גם את לבבי כאשר עשיתם זה מעט להרבנית החולה (ה' ירפאנה!)? – שאלנו הרבה מבלי פנות אלינו.

– חלילה לנו לעשות כזאת – ענו לו אחדים מהמון הנאספים – לבקש עזרתך באנו הפעם אליך, כי אסון נורא ואיום חופף על ראשנו וכפשע בינינו לבין המות, ובידך אלופנו, מורנו ורבנו להחיש לנו ישע ופדות.

– מה לכם? – שאל אותנו הרב בחפזה – ומה שאלתכם?

במלים מעטים ספרנו לו את כל אשר שמעת, אדוני, מפי לפני רגעים אחדים.

– לא אוכל להושיעכם ברב או במעט – ענה הרב – ידי קצרה מפדות ואין בי כח להצילכם מרעתכם; גבר אין איל וחסר־אונים אשר כמוני איננו יכול אפילו לנקוף באצבע קטנה לטובתכם ומה גם לייסד ועד ולקבץ כסף; המכשלה הזאת תחת ידי הגבירים היא.

– הלא זה הוא אדיר חפצנו – אמרנו אליו – כי תכרה אזן להגבירים לקחת את הדבר בידם. אם נבא אנחנו לדבר אל הגבירים, יהיה קולנו כקול הקורא במדבר ורוח ישא את כל דברינו, ומי יודע אם גם לא יכסו פנינו חרפה ולא יגלגלונו מעל המדרגות כנצר נתעב. אבל לא כן הוא עמדך, מורנו ורבנו! את פניך ישאו ואמרי פיך ימצאו מסלות בלבבם וככל אשר תאמר אליהם יעשו, ומה גם דבר כזה שיש בו פקוח נפשות רבות מישראל.

– ימים טובים כאלה שיהיו אילו הכסף נשמעים להרבנים – אמר הרב ועל שפתיו נראה צחוק קל אשר עד ארגיעה נעלם ואיננו – הלואי שיבאו באיזה מן הזמנים; לעת עתה עוד לא באו, וכאשר אחזה עוד ירחקו חוק. בימינו אלה רואים אנחנו בעליל כי כל איש מישראל שמונחים לו בקופסתו שתים שלש מאות שקל כסף הרי הוא בועט מיד ברבו, ולא עוד אלא שגם יקח לו קרנים לפסוע עליו ברגל גאוה. יעקב הסנדלר שהוא איש פשוט בתכלית הפשיטות, עם הארץ גמור ועברין גדול שלא העיז מעודו להסתכל בפני, הנה רצען זה כיון שחזר ממדינת הים והביא אתו איזה סך כסף, מתגאה הוא כקרח בשעתו, מתנפח כברבור וצועק עלי ככרוכיא על אשר פגעתי בכבודו הרם ובשעה שעבר על פני ביום השבת בבית התפלה לא אמרתי לו: “שבת טבא!” אכן זאת אך חטאת מרי לא אוכל כפרה! הגביר זאב שהכל יודעין כי היה בימי עלומיו מנקה בתי מחראות ואחרי כן נתנה על שכמו משרת סרסור לדברי עבירה בבתי מלון שונים ויעש עשר ולא במשפט, הנה שפל שבשפלים זה כי יהיה לו אלי דבר הנוגע לטובתו, יבוש ופניו יחורו לבא ולבקרני בביתי באשר כי הוא גביר ומרומים ישכון ואנכי רב עני היושב בשפל, וכאשר אמחול סוף סוף על כבודי ואתעשת לכתות את רגלי וללכת אליו, לא ימהר לקדם את פני כמעט שאופיע במשכנו כי אם רק אחרי עמדי כשלש שעות על רגלי בפרוזדור הבית יחד עם משרתיו ועבדיו, הראיתם מימיכם עזות וחוצפה כזאת? הנה זאת היא תורת העשירות בימים האלה ובזמן הזה כי הגביר הנקלה ירהב בהרב הנכבד, ואתם אומרים: לכה והיה לנו לפה אל הגבירים כי ישגבו לנו ישע וסמוך לבכם בטוח כי ישאו את פני ולא ישיבוני ריקם, לא, לא אעשה כחפצכם ולא אלך לדפוק על דלתות הגבירים ואך לשוא תפצרו בי כי לא תצלח.

– רבי! – צעקו אחדים – אבל הלא בצרה גדולה אנחנו כעת, ואם אתה מחשה ומצאך עון אשר לא יכופר לך עד העולם.

– רבי! – ילל איש זקן בדמעות שליש – עשה למען תנוקות של בית רבן שלא חטאו, עשה למען נכדי הקטנים אשר בהלקח אביהם מעל ראשם ישארו בעירום וחסר כל ואמללים כל ימי חייהם!

– רבי! – קראתי אנכי – אין אף אחד מצעירי בני ישראל אשר ילך אל הגורל אם לא תתן לו העדה בתחלה משען כסף, וחלול השם גדול עד מאד.

– רבי! – קרא איש שני אחרי – הלא לב בשר לך ואיך לא ימס כדונג מפני אש למראה אידנו וענות נפשנו? הלא על “הרחמנים בני רחמנים” תמנה ואיך תקפוץ באף רחמיך ממנו ולא תצא חוצץ לעזרתנו?

– רבי! – שועה אחת הנשים ועיניה נוזלות דמעות מבלי הפוגה – אם אין אתה לנו, מי לנו?!

– רבי! – נתנו אחדים בקולם – לא נמוש ממקומנו עד אשר תבטיחנו על דברתך ועל ישרת לבבך כי תקרא היום בלילה אספה ותמתיק סוד עם גבירי העיר ותטכסו יחד עצה ותושיה איך ובמה לחלץ את נפשנו מן המצר.

– דמו לה' והתחוללו לו! – ענה לנו הרב בנחת בלטשו את עיניו למרום ויוסף לחתוך את צפרניו – כי הוא יך ויחבוש, ימחץ אף ירפא ואל תבטחו בנדיבים שאין להם תשועה.

– תוחלת בלי מעשה היא כגוף בלי נשמה! – צעק אחד מאתנו בקול – והיה אם אנחנו יושבים כעת בחבוק ידים בעצלתים ולא נעשה דבר כי אם בחיק התקוה נשכב ואבדנו בענינו מבלי קום עוד לנצח. רבי! אנחנו כולנו הננו כחבושים שאינם יכולים להתיר את עצמם מבית האסורים, אנחנו כולנו הננו עניים מרודים חשובים כפגרים מתים ואין לנו מציל ומושיע אלא אתה, ועל כן אל נא תובישנו משברנו בשעה שהגיעו מים עד נפש ושבלת שטפתנו, ומה גם כי חובה קדושה רובצת עליך לדאוג לטובת בני עדתך בכל פנה ומקצע שיהיה, ואין אתה בן חורין להפטר ממנה.

– אנכי מחויב לדאוג לטובתכם? – קרא הרב ויבט בפנינו בעינים מפיצות עברה וכעס – העבד נרצע אני לכם אם מקנת כסף? המעט ממני המון הדאגות בעד הכלל העמוסות על שכמי כמשא לעיפה ותאכלנו את מבחר עתותי וכחותי, כי עוד אשית עליהן נוספות בדאגות מיוחדות בעד כל פרט ופרט ובעד כל ביתו? המעט ממני השתדלותי הנמרצה שאינה פוסקת לא ביום ולא בלילה לכלות פשע ולהתם חטאת ולבער את הרע מקרב קהלתנו, כי עוד תדרשו ממני לפנות את לבי לצרכים אחרים אשר כמים שאין להם סוף המה? התחת אלוהים אנכי? הלא תבושו, הלא תכלמו!

– רבי – קרא אחד מהנאספים – משתדלים ומשגיחים טובים ממך ביתר שאת יש לנו לטהרנו מחטאתינו ולכבסנו מעונותינו, ומלאכתך ועמלך בפנה זאת אך למותר המה.

– האתם תורוני דעה את אשר לי לעשות? – צעק הרב ועיניו בערו כלפידים – אבל מי ומי הוא המשתדל היותר חרוץ וטוב ממני? האם לא יקטן המורה הוראה הוא אשר יראה עון ולא יתבונן, אשר לו גם לנגד עיניו יצאו בחורים ובתולות יחדו במחול שלובי זרוע ואחוזי־יד לא ישים לבו אליהם ולא יוכיחם על פניהם?

– העסקנים היותר גדולים בהעברת זוהמת הפשעים מבית ישראל – אמרתי אנכי – אינם לא רבנים, לא מורי הוראה, לא יראי חטא וגם לא יהודים פשוטים אלא: סובאָרין, אָקרייץ, פיכנאָ ואָזמידאוו ואחריהם גם להקות היחפים… את אשר יעשה לבעור הרעות ולהשרשת החטאים אחד מהראשונים בטפת דיו אחת ואחד מן האחרונים באבן קטנה, לא יעשו אפילו אלף אלפי רבנים באלף אלפי שנים!

– גוזמא קתני! – אמר הרב – תפסת מרובה לא תפסת. לא מרשעי אומות העולם תצא יראת שמים לישראל ואוי לאזנים שכך שומעות מפי זרע אברהם יצחק ויעקב. אבל איך שיהיה, הנה דאגותי רבו משערות ראשי ועצמו מספר, כחי ידל מיום ליום וגם אור עיני אין אתי, ועל כן לא אוכל לצאת ולבוא לפניכם ולעשות לטובתכם גדולה או קטנה. לכו לכם לביתכם בשלום ואל תעצבו; בטחו בה' כי לא יתן את חסידיו לראות שחת.

הדברים האלה אשר השמיע הרב באזניו בקרת־רוח בעת אשר ראינו בעינינו את גורלנו המר מוטל לפנינו בשלל צבעיו השחורים ורוחנו רחף על גלי עשתנות תוגה ועצב אין קץ, הצית בלבות כולנו אש קצף לא נפח ודמי עורקינו רתחו בקרבנו כסיר נפוח ואחד מאתנו לא יכול להבליג על כעסו ויך באגרופו בחזקה על השולחן אשר לפני הרב ויקרא בקול גדול ולא יסף:

– רבי! אם כלה ונחרצה היא מאתך לבלתי עשות כמוטל עליך לפי היושר והצדק והנימוס ולבלי לצאת לעזרת בני קהלתך הטובעים בים צרה וצוקה, איך אפוא ימלאך לבך לקבל מאתנו שלשים שקל כסף לשבוע במשכורתך? הלא מועל את בכסף הקדשים!

– רבי! – מלא איש שני אחרי דבריו – הזה הוא הגמול אשר תגמלנו בעד מח עצמותינו אשר תאכל כנפשך שבעך ודמי לבבנו אשר תשתה לרויה?

– רבי! – קראה אחת הנשים הזקנות ותגעה בבכי – זה כשנה תמימה אשר בשבילך ולהנאתך שבתו שבתותי ומועדי וחגי נהפכו לימי אבל ומספד, לימי חשך ואפלה מנודה, כי כחתף וכשוד משדי באו משרתי בית הקהל ויקחו ממני בחזקה את מנורות הנחושת אשר מורשת אבות הנה לי מדור דור להיות אצלם לערבון עד אשר אשלם להם את המס המוטל עלי לפי הערכת ראשי העדה לתת בחלקי למשכרת כלי הקדש אשר בעיר. ועתה כפעם בפעם בהגיע עת הדלקת הנרות ומנורותי אינן אתי אקלל את יומי ואבקש את נפשי למות…

– רבי! – קרא האחד – מכספנו אתה אוכל בכל יום תרנגלת מפוטמה ומגז צמרנו תתחמם!…

– חצופים! עזי פנים! שימו יד לפה! – קרא הרב בחמתו ויתר ממקומו בעינים מפיצות עברה וזעם כמו פגע בו ערוד או נשכו נחש וירקע ברגליו על רצפת הבית – הלבקש חשבונות רבים באתם אלי? מי לכם פה? ומה לכם פה? לא רבכם אני ואתם אינכם בני קהלתי! לא מידכם קבלתי את כתב הרבנות ולא לכם המשפט לחות אותי דעה. צאו מפה אנשי בוגדות, בעלי מצח נחושה, ואלהים היושבי בשמים ינקום מכם את נקמת דמי אשר שפכתם!

לקול הרב חרדה הרבנית לבוא החדרה והתרנגלת בידה ואחריה שפרינצע גנענדל וסלה על שכמה, וכשמעה את דברי אישה האחרונים קראה בקול:

– גזלנים! רוצחים! הלהרגנו אתם אומרים?! הלהוריד אותנו בדמי ימינו שאולה באתם הלום? אוי ואבוי לי! שודדי ליל פשטו על ביתנו! יהודים! יהודים! הוסיפה לקרא בהשקיפה בעד החלון אל הרחוב – בואו חיש מהר והצילו את רבכם המפרפר בין חיים ומות!…

גם שפאינצע גנענדל אשר לא חפצה במות הרב והרבנית כשם שלא חפצה במות יתר קוני תרנגולותיה, לא יכלה להתאפק ותפתח את פיה ובקולה אשר צלצל כקול הכלב הנלחץ בחזקה בין הדלת והמזוזה הרעימה נפלאות ותמטר על הנאספים מטרות חרפות וגדופים ותקללם קללה נמרצת, ויהי כי חם לבה בקרבה ותדעך נפשה ממקומה ותשכח את מצבה ומעמדה ואת כל העולם ומלאו ותמהר ותורד את סלה מעל שכמה ותשליכהו בעזוז אפה לעמת פנינו ויתפתחו התרנגלים והתרנגלות מחרצובותיהם ויחרגו ממסגרותם ויצאו חוצץ כלם ובראשם הברבור הגדול אשר בחושו בו כי חפשי הוא לנפשו קפץ ויתר ממקומו בהמון עליצותיו ויך בכנפיו ויזעק זעקה גדולה ומרה ולהד קולו ענו כל בני לויתו למיניהם ויגעשו וירעשו ויהמו וישקו ותהי מהומה ומבוכה ומבוסה מאין כמוה ויהי הבית לחרדת אלוהים!…

ויהי כי הבטנו מתוך הסערה על פני הבית ראינו כי הרב והרבנית חלפו הלכו להם ואינם, כי מצאו להם שעת הכשר להתחמק ולצאת מן החדר ויעלמו מעינינו ועקבותם לא נודעו…

ג. מְאַשְׁרִים מַתְעִים

למראה החזיון הזה קפאו דמי עורקינו ולבנו נהפך לאבן; מפי כולנו נעתקו מלין והדבר לא היה בנו, ודוממים ושוממים עזבנו איש איש את בית הרבי ונשם פעמינו אל רבי יקטן המורה הוראה בתקוה אולי יתעשת הוא לעשות את הדבר אשר אנו מבקשים. אבל גם תוחלתנו זאת נכזבה, כי בשמוע ר' יקטן את בקשתנו עלה עשון באפו ומפיו יז קצף ויקרא אלינו לאמֹר:

– ואיה אפוא הרב, המרא דאתרא אשר בו תתימרו? יקום אפוא הפעם ויושיעכם! הן לא השתפקתם בי לבדי באָמרכם כל היום כי קטנתי מכל הכבוד הגדול הזה לשבת על כס הרבנות בעירכם ותמהרו ותלכו ותתנו את הגדולה הזאת להצקלגי באשר כי עב הכרש הוא ופרקו מגודל אף כי בתורה קטני עבה ממתניו יראכם אפוא הפעם את גדלו ואת ידו החזקה, ולמה אפוא נקהלתם עלי הצעיר והדל באלפי?

מבלי דבר דבר יצאנו מאת פני בפחי־נפש החוצה.

– אלה רבניך, אלה מאשריך, ישראל! – אמרתי לנפשי וכרגע עלו על לבבי דברי המשורר:

הָרֹעִים הַתּוֹעִים לֹא כִבּוּ רוּחֵנוּ –

אַךְ הַלְנֵצַח נְצָחִים יַעֲמֹד כֹּחֵנוּ?

(גורדון).

– עתה עוד ננסה ללכת אל הגבירים ראשי העדה – חתם המספר את דבריו – אף כי נפשנו יודעת מאד כי לא תהיה תפארתנו גם על הדרך הזה ומאום לא נפעול בעמלנו וכחנו יתם לריק. אבל לעולם אל ימנע אדם את עצמו מן הרחמים.

– אם נשאנו את פני הרבנים ולא השבנו את עמלם בראשם – קרא אחד הצעירים – אין בכך כלום, כי הלא רבנים המה ואנחנו – יהודים; אולם אם ילכו אתנו גם הגבירים בקרי ונצא מהם וידינו על ראשנו, אז נעשה בהם נקמות וחמסם על קדקדם נוריד; בכשיל וכילפות, במקלות וקרדומות נתנפל עליהם ונכם מכות נמרצות יורדות חדרי־בטן, ואחר כך נלכה אל הגורל וכאשר אבדנו – אבדנו.

– באצבע קטנה אחת – קרא צעיר שני אחריו – אַפֵל לארץ מאה גבירים ולא יוסיפו קום, ובשתי ידי אַכה חרס את כל גבירי העיר בפעם אחת ולא אשנה, כתות לא אחמול!

נשאתי את עיני ואבט בפני שני שרי צבאות ישראל אלה ולא יכלתי להתאפק משחוק מכאיב לב, בראותי כי שניהם רעי־מראה ודלי־בשר המה ותאר להם כשחיפי עץ, עיניהם שקועות בחוריהן וכל יצורי גום הומכו וכמו קש יבש יתמוללו.

– לא! – קרא אליהם איש זקן –אל דרכי להקות היחפים אל תלמדו וכמעשיהם המקולקלים לא תעשו; יהודים אנחנו ועל כן עלינו לאחוז את מנהג אבותינו בידינו, כי מנהג ישראל תורה היא. אתם איפה זאת עשו, בני! ביום השבת הממשמש ובא תתפרצו כולכם כנחל שוטף אחרי חזרת הש"ץ בתפלת השחרית לבית המדרש הגדול ותעכבו את הקריאה עד אשר יתרצו אליכם הגבירים למלא את משאלות לבכם לטובה. זאת ועוד אחרת. ידעתי גם ידעתי כי אך לשוא תתפארו בגבורתכם ובעצם ידכם ובאמת מוגי־לב כשפנים אתם ואונכם בשרירי בטנכם ולקול עלה נדף תסמרנה שערות בשרכם, והיה בבואכם אל בית התפלה וראיתם את פני הגבירים הבריאים והשמנים והמפיקים גאה וגאון, עד ארגיעה יבא מרך בלבכם, חיל ורעדה יאחזוכם כיולדה, ידכים תרפינה מעשות תושיה ונחמתם באחריתכם. על כן עצתי לכם אמונה כי בטרם קרבכם אל פני המלחמה תגיחו אל קרבכם את האדום האדום, או אז תדרוך נפשכם עוז ועורקיכם כגידי ברזל ישורגו.

– טובה עצת הזקן! – קראו כולם פה אחד – כן יהי!

כל אנשי הלהקה פנו וילכו לדרכם, ואפן גם אנכי ואלך למקומי.

ד. בְּהֵיכַל אֱלֹהִים

ביום השבת בבקר התפרצו כמאתים צעירים לימים ואחריהם גם הוריהם אנשים ונשים ועוללי טפוחיהן על זרועותיהן אל בית המדרש הגדול בשעה שהיו העם אומרים “קדושה” ראשונה, וירימו קול סערה והמולה עזה וקאם שאון סואן ברעש ותהי המהומה גדולה עד מאד ובית אלהים נהפך לבית מרזח ולשוק הנוקדים. ויחלקו גבורי ישראל אלה לשתי מחנות. בני המחנה האחת הלכו ויתיצבו על המעלות העולות אל ארון הקדש ולא נתנו להוציא ממנו את ספר התורה לקריאה, ובני המחנה השני סבבו מכל עבר ופנה – אלה את מלתחת הבגדים ואלה את מבואי הבית למען אשר לא יוכל כל איש להחיש מפלט לו מתוך המהפכה ולצאת החוצה בטרם אשר יקבלו עליהם מנהלי הקהלה להמציא לידם את המשען המבוקש והנחוץ לכל צעיר ההולך בצבא לפי מדת הצטרכותו, ויהי בית המדרש כעיר נצורה סגור ומסוגר, אין יוצא ואין בא.

וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים בשקט לב ובמנוחת נפש, ולא התפלאו, ולא השתוממו על מה הצעירים עושים ככה, גם לא הפגיעו בהם על מעשיהם זר מעשיהם, כי חוק לישראל הוא ומשפט לבני יעקב יושבי חבל ליטא לראות מחזות כאלה בבתי המדרש בכל שנה ושנה למועד החודש השמיני בהגיע תור מקרא הצבא.

– צר לי מאד כי באתי היום להתפלל – אמר גביר אחד לרעהו העומד לימינו בצד המזרח – המחזות האלה כבר יצאו מאפי ויהיו לי לזרא ולגעל נפש.

– הסכלתי עשה כי בטרם לכתי לבית התפלה לא סעדתי את לבי בפת שחרית – קרא השני – מי יודע מתי יתעוררו הכלבים האלה לקרא לנו דרור?

– יהמו, ישוקו, ירעשו, יחמרו וישתקו מזעפם – ענה השלישי אף הוא חלקו – כי כך הוא דרכם של בני הנעורים בעלי דם חם ורותח.

– אם לא תשקוט המהומה בעוד עשרים רגעים – אמר אחד הגבירים – אז נשלח לקרוא לשוטרי בית המשפט לבא הלום והמה יתנו את “השקצים” המתפרצים אל הצנוק והמהפכת ולא יוסיפו לזיד עוד.

– אך זאת היא עצה מחוכמה לא חקרוה גם חכמי מצרים! – קרא החמישי – את מי נשלח ומי ילך לנו, והצעירים יצורו על מבואי הבית ולא יתנו לכל איש לצאת ולבא?

נבטיח להם על דברתנו – אמר השישי – כי היום אחר “ההבדלה” נתאסף כולנו בבית ר' גימפל ראש העדה ונגמור אמר על אודות מדת התמיכה אשר נמציא להם, ויחדלו הקולות. והיה לעת ערב ונשלח הזמורה אל אפם כאשר עושים אנחנו בכל שנה ושנה; הלא אותנו לא יקחו לעבוד בצבא ועזי פנים כאלה יכירם מקומם רק בגדוד החיל ואינם ראוים וכדאים כי נושיט להם יד עזרה.

– ואולי הביא נסיון השנים האחרונות חכמה בלב הצעירים להתבונן אל חקר הבטחותינו – שאלהו השביעי – ולא יאמינו בנו ולא ישמעו בקולנו הפעם?

ואמנם לא שגה האיש הזה במשפטו ולא לשוא פחד, כי כרגע עלה הבמתה אחד הצעירים ופניו כפני להבים מרוב עברה וזעם ויקרא אל העם בקול אדיר וחזק:

– רבותי! אנחנו כלנו נקראנו לצבא בשנה הזאת והננו מוכנים ומזומנים ללכת אל הגורל בלב תמים ובנפש חפצה, וכלום הדבר חסר אלא כי יתעודדו אילי הכסף לקום על נדיבות איש איש כאשר ידבנו לבו, והיה הכסף למשען לנו בכל העת אשר נעבוד בצבא וגם למחית הנשים האמללות וילדיהם הרכים בהפרד עתה בעליהן ואביהם מעליהם, ולא – –

– באונס ובחוזק יד לא נתן לכם אף אגרת נחשת אחת – שסע אחד הגבירים את המעיר בדבריו – לא כן לו קדמתם לבא לביתנו ותדברו אלינו רכות כפי חוקי הנימוב ודרך הארץ.

– אוי לאזנים ששומעות דברי שקר כאלה בהיכל ה'! – קרא הצעיר מעל הבמה ועיניו המפיצות כדורי אש פלדות מלאו דם – האם לא יום יום דרשנו לשכנכם ונדפוק על דלתות ביתכם בתפלה ובתחנונים? האם לא יום יום התנפלנו לרגליכם אפים ארץ ונשפוך את מרי שיחנו באזנכם ונחל את פניכם כי תפליאו עצות ותבקשו תחבולות למצוא מוצא לכסף תמיכה בעד אלה שיעלה עליהם הגורל לעזוב את אביהם ואת אמם וללכת בצבא? האם לא יום יום המסנו בדמעות עינינו את רצפת אולמיכם והיכליכם הבנויים כמו רמים? האם לא העידונו בכם אולי יום יום השכם והערב כי אם אתם אומרים להקשיח את לבכם ולהכביד אזנכם משמוע לקול תפלתנו, וערכנו לפניכם את החזיון אשר תחזינה עיניכם ברגעים האלה? ואתם, האם לא שלחתם אותנו יום יום מעל פניכם בידים רקות, אבלים וחפויי־ראש לעומת שבאנו? קומו ענו בנו נגדה נא כל הקהל הקדוש הזה!

– אבל אַל לנו לבלות את העת היקרה בפטפוטי־מלין – הוסיף הצעיר לדבר בקול – את הנעשה אין להשיב ואין צועקין לשעבר. עתה הנני שונה וחוזר על דברי הראשונים בשם כל עדת הצעירים בעירנו העומדים על הפרק בשנה זו, כי כל זמן שלא נדע נאמנה בנפשנו כי יש לנו תקוה מכם להעזר במשען כסף לא נתן לכם לכלות את תפלת המוסף ולזוז ממקומכם, ולא עוד אלא שגם ידינו נטויות להקהל על בתיכם ולהראותכם נחת זרו – אבל לא אוציא את הדברים הקשים והמרים האלה מפי; לא אפונה כי סוף סוף ירך לבבכם, לב ישראל, ולא תביאנו לידי נסיון זה… זאת ועוד אחרת. מעז יצא מתוק, ומהתלאות והמצוקות הרבות והעצומות אשר השתרגו עלו על צואר אחינו אשר הלכו לעבוד בצבא בשנה העברה, לפני שנתיים ובכל השנים, אחרי כל אלפי ההבטחות אשר הבטיחו אותם אלופינו המסורבלים בכסף ובזהב לצאת לעזרתם – כי לא עמדו אחינו הגבירים בדבורם ולא מלאו אחרי הבטחותיהם – מהתלאות האל תצא לנו הפעם תורה חדשה לבלתי תת אמון בדברי שועי ישראל ולפון בישרת לבבם. על כן נפשנו בשאלתנו: אם תתעשתו לענות לקולנו המדבר אליכם בצדקה ורוחכם ישאכם לעשות לטובתנו את הדבר אשר אנחנו מבקשים מכם, אז תשימו נא את החלטתכם זאת בפי הרב והוא ישמע את דבריכם מעל הבמה באזני קהל ועדה. הרב והמקום הקדוש אשר אנו עומדים עליו, שני אלו נותנים לנו ערובתכם כי הבטחתכם סופה להתקיים… הושיעו נא, אחים, ויהי אלהים עמכם! –

ויהי אך ירד ירד הצעיר מעל הבמה, ותבכנה הנשים הצובאות בהיכל ה' ותשוענה מר ותתופפנה על לבביהן ויתנו גם עולליהן ויונקי שדיהן בבכי קולם ותפתחנה גם ארובות עיני הגברים ותזלנה מבול דמעות בוערות כנחל גפרית ויילילו משבר רוח אבות ובנים, אמות ובנות יחדו וינועו אמות הספים מקול הצעקות והיללות, ויהי בית אלהים לשדה בוכים ולעמק הבכא.

– מה תאמר, פדהצור, לזמרת המשוררת הזאת? – שאל גביר אברך אחד בשחוק את רעהו הנצב אצלו בצד המזרח מעבר השני ויור לו באצבעו על אשה צעירה לימים בעלת שערות צהובות, רמת הקומה ודלת־בשר אשר עמדה למולם ועיניה האדומות היו לשני יבלי־מים אשר שטפו עברו על לחיי העולל אשר כרע רבץ על לבה ויינק לתיאבון את חלב שדיה, ושפתיה נעות: אישי! אישי!

– מנגינת המזמרת בליל אשר שמענו אמש בבית המשתה “תחת אגן הסהר” – ענה לו רעהו – נעמה לאזני ביתר שאת וביתר עז. אבל מי זאת הנשקפת שם כמו שחר? – הוסיף לדבר בנשאו את עיניו אל האשנב הפתוח הנשקף מעזרת הנשים מלמעלה – ראה נא, הנה רעיתך קורצת לך בעיניה כי תצא אליה החוצה; אות היא, כי עכוב הקריאה לא יעצרנה מלכת הביתה…

ויהי האברך לוטש את עיניו אל עזרת הנשים וחן ונעימות מרחפים על דל שפתיו, והנה ברגע זה עזבה רעיתו את מקומה על יד החלון ותכונן צעדיה אל הפתח, וירא הגביר את אחורי הגבירה ופניה לא נראו אליו, ואולי בכדי להפיג את צערו, נתן בשיר קולו:

Гјaзки, глазки гдъ ВЫ крыlсь?"

Сhρыιись, скрылись, не вид…"

עוד לא כלה האברך את דברי שירתו בנגון המיוחד לה, והנה יד חזקה כמטיל ברזל נחתה פתע לפתאום על לחייו שושנים אחת ושתים ותחשכנה עיניו בארובותיהן ויאנק דום…

– העת גילת ורנן לך הפעם בזמן שדם לבבנו שותת ויורד בראש כל חוצות? – נשמע קול אחד הצעירים מדבר מאחוריו ברגז וכעס – אנחנו כולנו טובעים בים צרה וצוקה, ואתה אומר שירה?!

הגביר המוכה ורעהו העומד לימינו אשר הבינו כי ברגעים האלה יד הצעיר תקיפה מידם ואם יקשו אליו לא ישלמו, נשאו את בשרם בשנם ויבליגו על קצפם ולא ענו דבר לאיש חרמם אשר לא זז ממקומו ויעמוד תחתיו בידים קמוצות כאיש ערוך למלחמה.

* * *

בין כה וכה והגבירים בשמעם את דברי הצעיר ואת כל אשר נגזר עליהם מאתו, קרן עור פניהם; ותחי רוחם בקרבם.

– אם יבטיח אותם הרב אפילו אלף אלפי פעמים כי חפצם ימולא, לא נתן להם אף פרוטה אחת – אמר אחד הגבירים – והוא יהיה השעיר לעזאזל לשאת עליו את כח עונותינו.

וימהרו ויגשו אל הרב אשר ישב על כסאו אצל ארון הקדש ויקרא בקורת־רוח את פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום מבלי שית לב אל הסער אשר מסביביו ההולך וגדל מרגע לרגע.

־– רבי! – קראו אליו שנים שלשה גבירים – השמעת את חפץ הצעירים?

– שמעתי! – השיב להם הרב במנוחת נפש– ומה בכך? אטו בי תליה מלתא?

– ומדוע תפגר מעלות הבמתה ולעשות כבקשתם?

– האדבר בשמכם אל הצעירים את הדברים אשר לא שמתם בפי? – שאלם הרב כמשתומם.

– רבי! – קראו אחדים בפה אחד – הננו נותנים לך כח והרשאה להבטיח את הצעירים כי היום בלילה נקרא אספה רבה ונשתדל ונחתור בכל עוזנו להפליא עצות בדבר התמיכה ולעשות בה סדר ומשטר; לאיש איש מהם נתן לפי מדת צרכיו ובלבד שיופיעו כולם אל הגורל, אחד מהם לא נעדר, ולא יעלו על כלל ישראל את חמת פקידי הרשות עד להשחית.

עפעפי הרב בחנו את המדברים ומבטיו נחתו בהם עמק עמק כמו חפץ לקרא מעל רשמי פניהם את הכתוב וחרות על לוח לבבם…

– הידעתם, רבותי – שאלם הרב – כי חטאת נוראה רובצת על המדבר ואינו מקיים, על האומר ואינו עושה ומה גם על האיש אשר יחל את נדרו אשר נדר במקום קדוש כהיכל אלהים? הידעתם כי העון הזה אין לו כפרה?

– ידענו! ידענו! – השיבו לו הגבירים בפנים עקומות כי לא צפן לבם משכל ויבינו אל מה ירמזון דברי הרב האחרונים – אבל הלא אנחנו לא יחד כבודנו בין מפירי נדר ומחללי שבועה, וככל אשר נבטיח פעם אם בפינו או על ידי אחרים, כן יקום.

מראש ידעתי כי כן הוא – אמר הרב בשפה רפה – ומעולם לא עלה על דעתי לחשדכם במה שאין בכם, אבל ראיתי חובה לעצמי – – –

– רבי! – הפריע אחד הנגידים את דבריו – מהרה וכלה מעשיך; מורה השעות כבר השמיע את השעה השתים עשרה, עוד מעט וזמן תפלת מנחה יגיע ואנחנו עוד לא התפללנו תפלת המוסף וכל העם רעבים ללחם…

ויעל הרב הבמתה ויעש בכמצוה עליו מפי הגבירים…

חמת הצעירים שכחה והמון גבורי ישראל נמוג וילך שבע־נצחון ומלא תקות כרמון…

בנשימה אחת כאשר יקרא הקורא במגלת אסתר את עשרת בני המן כלו – הקורא את קריאת התורה והחזן את תפלת המוסף, וכל העם שבו איש איש לביתו.

ה. כִּדְאִשְתַּקַד

היום רד ויאת לילה – ליל מוצאי שבת קדש!…

גם בפעם הזאת כבכל שנה ושנה הקימו הגבירים את דבריהם אשר דברו בינם לבין עצמם וידחו את האספה מיום ליום ומלילה ללילה משום טרדה וחוסר עת…

– טרדת הגבירים הזקנים במאי היא?

– בסוד הספירות! כל הימים והלילות הנם יושבים וסופרים ומונים את שבתות השנה על פי ספרי הלוחות של דפוס ווארשה ויוזעאפוו…

– למאי נפקא מינה?

– לעניין לקיחת נשך ומרבית.

– ובניהם הצעירים במאי עסקם?

– הם עושים ימיהם כחגים ומבלים ימיהם ולילותיהם בבית המשתה “תחת אגן הסהר”, נהנים מזיו מטרוניתות יפות ומסתכלים בקנקן ובמה שיש בו…

– והמרא דאַתרא במאי טרוד?

– הרב טרוד הוא באמת, כי נגלה לו פתאם לפתע כר גדול ונרחב לפעולה ולעבודה: בשבוע אחד מתו חמש נשים יולדות בעיר, ויאזור הרב כגבר חלציו ויקח מקלו בידו וילך ויחפש עונות ופשעים בכל החצרות והבתים. כי ימצא את אשר יבקש – הדבר הזה כשחר נכון מוצאו, אבל אם תעצר המגפה – יודע אינני…

– ור' יקטן המורה הוראה מאי עבידתיה?

– ר' יקטן חורק את שיניו על המרא דאתרא!…

___________

יום הגורל בא, בא! –

ומבני ישראל לא הופיע אף אחד לבד מבעלי הזכיות וההנחות, אשר נלקחו כולם לצבא, אין נקי…

ויקרא העם לבכי ולמספד, כל לב נמס וכל עין בוכיה, ויהי בעיר תאניה ואניה מאין כמוה ותעל שועת בת יהודה השמימה וידע אלהים!…

אל מה העם נאנח? מפני מה הוא מתמרמר בבכי? –

העם נאנח על כי:

אִיש יִרְעֶה יָדוֹ כָל עֲמָלו לְפִיהוּ,

אֵין דוֹאֵג אֵין חלֹה בַעֲמַל אִָחיהוּ,

עַל כֵּן אֵין יֶשַׁע, אֵין מִשְטָר וָסֵדֶר;

(גארדאן).

העם מתמרמר בבכי על – חטאת הקהל.

(מספורי קארל עמיל פראנצאז בשפת אשכנז).

א. אַהֲבָה – לְאֵיבָה

באַחד הרחובות, ממול בית התפלה אשר לבני ישראל, – החלה יוכבד הזקנה לספר – עומדים שני בתים בנויים לתלפיות, וכמעט לפלא הוא, כי תכנית אחת ותאר אחד לשניהם והנם דומים זה לזה במעשי הבניה לכל דבריהם ולכל משפטיהם. אדון הבתים האלה עתה הוא מאיר העשיר בעל בית משרפות יין־דגן בכפר שקמון; אך לפני שנים כבירות, בעת אשר עוד הייתי נערה צעירה לימים וזה מעט באתי במסרת ברית התנאים, ישבו בבתים האלה שני אנשים אשר נדמו האחד אל השני עוד בערך יותר גדול משווי הבתים. שם האחד: רבי שלמה הצלפוני ושם השני: רבי נתן הטלמוני. שניהם היו יפי תאר, לשערות ראש שניהם נגה זהב־פרוים, שניהם שפלי הקומה ונפש שניהם דבקה בעת אחת לאהבה שתי עלמות שגם הנה נשתוו אשה אל אחותה בשנות חייהן ובתאר פניהן, בדרכיהן ותהלוכותיהן, ויקחו אותן להם לנשים. גם במסחר אחד שלחו שניהם את ידם, שניהם היו בעלי לב מתנה ונפש עדינה, ואין ספורות לכל הדברים אשר לא נכרו בהם איש לפני רעהו, ומי יברא לי ניב שפתים לתאר באומר ודברים עד כמה עזה היתה האהבה אשר קננה במשכיות לב האחד אל השני! אין חזון אוהבים נאמנים כאלה נפרץ בין בני האדם, ועל כן היתה אהבתם למופת ולברכה בפי כל תושבי העיר, ויהי כי חפץ איש לתת דמות ותמונה לאהבה שאינה מצויה, לא הוסיפו עוד שפתיו להביע כלפנים לאמר: “האהבה הזאת כאהבת יונתן ודוד בשעתה היא”, כי אם: “אהבה זו עוד תגדל מאהבת סוחרי השקים אשר ברחוב המים”; יען כי שני הרעים האלה עסקו במסחר השקים, ודעת לנבון נקל כי ברית השותפות היתה כרותה ביניהם בענין זה. מדי שנה בשנה, ביום אשר השלמה אצלם מלאכת חשבון ההכנסה וההוצאה ויחלקו ביניהם את הריוח חלק כחלק, כרתו ברית חדשה בינותם ויחזקוה ויאמצוה ביתר שאת וביתר עז, ולמען פזר גחלים על אהבתם ולהגדיל את סדורתה, חגגו את היום ההוא ברוב פאר והדר וישיתו נוספות על חין ערכו במזכרת עולמים שעשו לו בתקון איזה דבר נכבד וענין נעלה. בשנה האחת היו שניהם ביום הנכבד ההוא גבורים לחקור ממסך ולשתות יין לשכרה עד דלא ידעי… בשנה השניה שמו יחד פעמיהם להראות את פני היהודי הטוב עושה הנפלאות אשר בעיר צלמונה; בשנה השלישית הזילו זהב מכיסם לכתוב ספר תורה ויכניסוה להיכל ה'; בשנה הרביעית הקריבו את כסאות מושבם בבית התפלה זו לזו, ובשנה החמישית חגגו בעצם היום ההוא את חג אירושי צאצאיהם: הבחור מנשה בן בן רבי שלמה היה בשעה טובה ומוצלחת לחתן להעלמה שושנה בת רבי נתן:

ובכן, אך שלום ושלוה, השקט ובטחה שררו ברחוב המים, עד אשר בא מקרה שפל הערך, או – לדבר יותר מישרים – דבר קטן כזנב הלטאה אשר אחז בעמוי השלום ויקרקרם וירגיזם ממקומם ויהפוך את האהבה למשטמת ־מות ואת האחוה למלחמת־תנופה נוראה עד מאד, אשר כמעט לא היתה כמוה בין שתי משפחות מיום הוסד ארץ. אנשי התום והענוה, למודי היטב ורבי החסד והחנינה, נהפכו לפריצי חיות ופניהם כפני נמרים, נשותיהם העדינות והענוגות – ללביאות אכזריות משחרות לטרף, וצאצאיהם – לחתולים אשר התנפלו אחד על השני וינקר את עיניו וישרוט שרטת בבשרו ויקרע את עור פניו. אולם לו פרצה המלחמה הזאת רק בגבול שתי המשפחות לבדן ולא הרחיקה לכת מהן והלאה, כי אז לא גדל השבר, אבל לא כן קרה ויאת! הדבר הקטן הארור הזה עשה לו כנפיים בכל העיר וירתיח את כל תושביה כסיר מצולה ויעשם כמרקחה, ובכל בית ובית אשר הוא מגיע, קמו לרגליו שאון וסער, מהומה ומבוכה, דברי ריבות וחרפות, ותמלא כל העיר לבאים ולביאות, שחלים וכפירים, חתולים וחולדות, ואף עט מאה סופרים מהירים יקצר לתאר כמו את הרעם והרעש, את הצעקות והיללות, את הברקים והלפידים, את כל פצע וחבורה, כל שרטת ומכה טריה!… עד כי נתגלגל הדבר הזה ובא גם לפני שופטי בית המשפט המחוזי אשר זה דרכם כל הימים לבלתי דאוג ושים לב אל דברי־ריבות ומלחמות־תנופה שתתפרצנה בין ילדי “היהודים הארורים”, כי מה מנהם יהלך אם יסופו יתמו כלם במלחמה? וגם הרב הישיש אשר לעדת ישרון בעיר הקטנה הזאת, שוע מנהמת לבו לאמר:

– רק באחת אנחם את נפשי הנהלאה, והיא – כי עתה בלי שפק לא יאחרו עוד פעמי משיח בן דוד לבא, אחרי כי הפעם הגיעה העת אשר נאמר בה: “חרב אי באחיו תהיה!” האח, מי יתן והתשבי יעוף קל מהרה וידא אלינו על כנפי רוח!…

וכל הסער הזה התחולל אך בשל הדבר הקטן ההוא.

– ומה היה לפי דעתכם הדבר הקטן הזה? – שאלה המספרת הזקנה את קהל שומעי דבריה – אך לא אנסה אפוא להאיץ בכם כי תחודו לי את החידה הזאת, יען כי סמוך לבי בטוח כי אך לשוא תהיה יגיעתכם לגלות פני הלוט והמסכה הנסוכה על פניה. הדבר הזה היה ־ ביצה פשוטה שיצאה ממעי תרנגלת. האמנם נמצא נטף דם בחלבון הביצה ההיא, אבל ביצים כמוה לא דבר יקר הוא ורב מספרם בתבל ארצה, ומעולם לא צררו כל אסון בכנפיהן, לבד אשר יקרה לפעמים, כי הנן מקולקלות ומשחתות מתחלת צאתן לאויר העולם, שאז אינן נוחות לשלום האדם ולבריאותו…

אפס כי המקרה האיום שאשמיע היום באזניכם, בא בדרך זו:

ב. דְבַר הַמִקְרֶה

ביום ערב שבת לפני ארוחת הבוקר, בעת אשר לא היה רב שלמה בביתו, כי הלך לרגל מסחרו בדרך למרחוק, וכפעם בפעם שב הביתה לפני הדלקת הנר, – היו ידי רחל אשתו מלאות עבודה לאפות תופינים ליום השבת. ויהי כאשר הוציאה ביצה אחת מן הסל ותשבר את קליפתה ותאמר לצקת את חלמונה וחלבונה אל תוך הסולת, והנה פתאום לפתע ראו בה עיניה נטף דם, אשר לפי חוקי תורתנו לא יתכן לשים ביצה כזאת בתוך המאכל, והדבר הזה תלוי בגודל הנטף ומדתו. רחל כאשה לא מלומדה, אשר לפתור בעצמה שאלה כזו לא הרהיבה בנפשה עז ואישה לא נמצא בביתו, באה ביתה רבי נתן שכנה ותחל את פניו לחות לה את דעתו על דבר הביצה. כחצי שעה התבונן רבי נתן בשום־לב ובעיון נמרץ אל נטף הדם, אחרי כן הביט כחצי שעה בספר הש“ע ובאחרונה חרץ משפטו בפה מלא, כי על פי חקי ישראל אסורה ביצה כזאת לבא בכל דבר אשר יאכל. ותשמע רחל לדברי רבי נתן ובשברון מתנים הטתה את הביצה האסורה הצדה ותשם בעיסת תופיניה ביצה אחרת. אך ביום השבת, לעת ארוחת הצהרים, כאשר הובאו התופינים על השלחן, עלתה הביצה על זכרונה ותספר את דבר המקרה באזני אישה. רבי שלמה, אם כי סוחר שקים היה, רבתה בכל זאת חכמתו גם בספרי התלמוד ונושאי כליו וכל הימים היה חוקר ומבקר לתכלית דברי חכמינו הקדושים ז”ל, ועל כן כמעט כלה לברך על המזון ויקם מעל השולחן, בקש את אשתו כי תראה לו את הביצה וכשעה תמימה לא הניחה מידו ויבט בה בעינים חודרות, וככלותו את מלאכתו זאת, הגה ביורה דעה עד כי בא השמש והיום רד. לפנות ערב שם פעמיו לבית רבי נתן שכנו לשתות עמו יחד, כפעם בפעם, כוס יין ולהתעלס עמו בשיחות נעימות שעה אחת ושתים. כמעט הספיק לברך את רעהו “בשבוע טוב ומבורך”, ותהי ראשית דבריו בקול תלונה לאמר:

– נתן! איך הוצאת משפט מעוקך כזה?

– איזה משפט?

– המשפט על דבר הביצה אשר הראתה לך רעיתי. האם טפש כחלב לבך ויכבד ממך להבין כרגע כי ביצה בעלת נטף דם כזה מותרת היא לבא לתוך כל מאכל אליבא דכולא עלמא, ואין בזה אף חשש חטא לדיני תורתנו הקדושה? הלא עוד תתימר תמיד כי הנך יודע ספר!

– הלא גם אתה תתפאר כל הימים כי דעתך רבה בתורה – השיב לו רבי נתן אמרים בקול רוגז – ובכל זאת העלית כעת על דל שפתיך דברים כדברי אחד העבריינים וכעם הארץ אשר גם צורתא דשמעתתא לא ראה מימיו.

– מה זאת תבענה שפתיך? – שאג רבי שלמה בכח – העוד טרם הראית לדעת כי שגית בשפטך? אתה – עברין הנך!

כן החלו שני הרעים האלה להתוכח ולהתקוטט האחד את השני. שניהם תמכו את דעתם בדברי התלמוד והפוסקים ויבנו עליהם עליתם כמו רמים, וגם מספרים קדושים אחרים אין קץ הוציאו כל אחד חצים שנונים ואבני קלע להכות בהם לרסיסים את משפט השני ולמוללו כקש יבש, וירדן היין אשר הגיחו אל פיהם מדי דברם, עוד הואיל להגדיל ולהאדיר בקרבם את סערת רוחם ולצקת שמן על מוקד לבבם, ויטש דבר הריב עד השעה הראשונה אחרי חצות הלילה; או אז נפרד רבי שלמה מעל רעהו, ובשובו לביתו קרא אל אשתו לאמר:

– נתן שכננו יודע את ספר התלמוד, כאשר יודע אנכי את השפה התוגרמית. אעמדה נא עמו בברית המסחר כשהיה עד כה, נכון אני לקבוע בבית התפלה מקום לתפלתי על יד ימינו, נאות אני כי יקח בני את בתו לאשה, אך לשתות יין בחברת איש לא מלומד ועם הארץ כמוהו, בזאת לא אחפוץ! לא, כדבר הזה לא יתנני עוד לבי לעשות כל זמן שהנשמה בקרבי, ולו גם ימלא ביתי תועפות כסף וזהב.

רחל לא ענתה אותו דבר, ואל נפשה אמרה: “יהי שם ה' מבורך! אם כן הוא, אז שבע ביום אשא תודה וברכה להביצה הנשחתת הזאת”…

אפס כי לא כאשר קותה רחל בלבה, היה קץ החזיון הזה.

ג. מַחֲלֹקֶת לְשֵם שָמַיִם

ליום המחרת כאשר פגשו איש את רעהו בבית מסחרם, הנה תחת לעשות סדר נכון ומשטר ישר בהעורות והשקים אשר התגוללו על רצפת הארץ בלי סדרים, פרץ ריב ביניהם מחדש ויבא מדון, ובזה כלה סדר היום הראשון לשבוע. את הביצה המנופצה הביאו אל החנות, והיה כל העובר על פניהם ברחוב, וקראו אליו לבא אל החנות פנימה ויראו לו את נטף הדם הידוע ויבקשו מאת ההלך כי יגיד גם הוא את משפטו עליה. דעת לנבון נקל, כי האחד נטה אחרי דעתו של רבי נתן, והשני גזר אומר כי את רבי שלמה הצדק, והדבר הזה עוד נפח שלהבת התשוקה בבתי נפשם לעמוד בדעתם כסלע איתן ולחתור בכל עוזם ואילותם להוציא כנגה צדקתה ומשפטה כצהרים. ותהי זאת הנקל מהם, כי אם עוד גם חדלו ללכת יחדיו לבית התפלה, וביום בוקר לא עבות קרה המקרה, כי צוה רבי שלמה במפגיע על שמש בית התפלה כי ירחיק את מקום מושבו מכסא רבי נתן, ובדבר הזה העלה עליו את חמת רבי נתן עד להשחית וירגז ויחרד בכעסו וינע לבו בקרבו כנוע עצי יער מפני רוח. אך בהמצאו בבית התפלה נשא את בשרו בשניו ויחריש ויתאפק ולא דבר מאומה, ועל כן מדד לו בצאתם החוצה פעולתו אל חיקו שבעתים ויחרפהו ויגדפהו כאחד הריקים; וגם רבי שלמה לא שם מחסום למו פיו וישלם לו ככל תגמוליו עליו. כאשר שב רבי שלמה לביתו נפעם ונדהם עד מאד, אמר אל רחל:

– לחלק בינינו את המסחר לשנים – אינני יכול, גם אין את נפשי להפר את ברית התנאים עמו, כי מה יאמרו הבריות? אבל כי אשתה אתו יין ואתפלל בשכונתו, לזאת לא יזכה לעולם…

– לפעלך הראשון אתן צדק, אך חלילה לך להוציא גם את השני לפעולת אדם – חננה רחל את קולה.

־ חי נפשי כי לא אשמע לדבריך הפעם! – נשבע רבי שלמה – לא, לעולם לא יעלה על לבי להיות ארך אפים ורב חסד מבלי עשות בו שפטים, בעת אשר יעיז לקרוא אותי בשם: “מצח נחושה”.

אך גם בחרפותיהם וגדופותיהם עוד לא תם החזיון.

יום המחרת היה יום השני לשבוע, יום רע ומוכן לפורעניות בעיני ההמון. המונים המונים נהרו אל החנות וישימו עין על הביצה הנודעת לשם ויגלו איש איש את חות דעתו עליה. אך אלה אמרו כי ביצים כמוה מותרות הנה לעשות בהן צורך ואלה התנגדו לדבר הזה ויגידו ההפך, ובעת קצרה כבר נמצאו בחנות השקים לא שני לוחמים כי אם חמשים, ושתי הכתות האלה צררו אשה את אחותה באופן נורא ומבהיל, ורבי נתן ורבי שלמה כאוסרי המלחמה התגעשו ויתמרמרו האחד על השני ואש קצפם הלכה הלוך וגדלה מרגע לרגע. רבי נתן התרגז ויתקצף אל רבי שלמה על החרפה והכלמה אשר העטה עליו בבית התפלה בהעתיקו את כסאותיהם זו מזו, וגם רבי שלמה לא נשא את פניו וימטר עליו מטרות לעג וקלס וישביעהו קלון כמים. ויהי לעת ערב, אחרי אשר כמה מאות איש כבר מששו את הביצה בידיהם מכל עבריה ויתקעו בה את חוטמם ויתעטשו מריחה, אחרי אשר עלתה הביצה על כל פה ולשון ולתושבי ברנע לא היה זולתה כל ענין אחר לענות בו, – והנה לשמועה חדשה נוספת על הראשונות כי עשתה לה כנפיים בכל העיר, צללה כל אזן, והיא, כי רבי נתן ורבי שלמה מרטו איש את פאת זקן רעהו ושער ראשו, לא בדבר שפתים כי אם בפעולת כפים, בשתי ידיהם ובעשרת אצבעותיהם…

התהלות והמהתלות, אמרי היופי והדפי שהביעו בהם אחדים את הגות לבם על דבר הריב, עוד הוסיפו, כמובן, לחזק את לב הלוחמים המלומדים, תופשי התורה, ולפחת בקרבם רוח אמץ וגבורה למלחמה, וכאשר בא רבי שלמה באותו היום הביתה ומפיו יז קצף, הרעים בקולו נפלאות באזני אשתו לאמר:

– לכי ובקשי בעד בנך כלה אחרת, כי עצור אעצור בידו מקחת לו את בת ר' נתן לאשה; ולו גם הייתי על ידו לבוז ולדראון לכל בשר, לו גם ישב בביתי רוק כל הימים, גם אז לא אתן לו לנצח לאשה את בת האיש אשר ערב את לבבו להרים ידו עלי ולמרוט חצי זקני.

אז התגעשו גם כליות רחל ומנשה אשר עמדו כל העת במצב הבינים הרחק משדה הקטל, ויחלו גם המה לגור מלחמה את שכניהם. שני ימים חלפו עברו להם, ואין הפה יכול לספר את כל הנעשה והנקרה בעת הזאת ברחוב השקים. שני הסוחרים האלה, ראשי אבות שתי משפחות נכבדות, לא מצאו לפניהם כל דרך אחרת איך להרגיע את רוחם ההומה כהמות הים לגליו, בלתי אם להתנפל בחרי־אף ובשצף קצף האחד על השני ולהכות איש את רעהו מכות אנושות ונמרצות עד שפך דם…

וגם יתר האנשים הלוקחים חלק במלחמה הזאת, לא השתפקו באמרי חכמינו הקדושים ז"ל ובדבר־שפתים לבד, כי אם חוו את דעתם על ידי מלחמות אגרופיהם ושריטת צפרניהם החדות. הביצה העלובה, סבת דבר הריב, נחה בשלום על משכבה בקערה העומדת קבל־עם וכפעם בפעם חדשה את פני המלחמה ותפח בלב הלוחמים רשפי און ועז, יען כי בטרם צאתם אל שדה המערכה, היתה ראשית מעשיהם להשגיח ולהתבונן היטב אליה, אחרי כן השליכו שקוצים זה על זה חליפות והאחד האשים את השני כי איננו יודע את הכתוב בתורה, ובאחרונה החלו להראות איש לרעהו את נחת זרועו. כאמונה תפלה, כדבר באופל יהלוך וכמכה מתהלכת, כן אחז דבר הריב הזה בכל פנות העיר ברנע.

כאשר שב רבי שלמה ביום הרביעי בערב הביתה עיף ורפה־כח וכמעט מבלי רוח חיים באפיו, אמר אל אשתו כדברים האלה:

– לכל אשים היום קץ ותכלה. טוב טוב לי כי יעלה כספי בתהו ויאבד מאשר יעזבני כחי ועמודי שלומי ירופפו. מחר אכין את כל הדברים הנחוצים והדרושים לי להפר את ברית עניני המסחר אשר ביני לבין הזד והבליעל הזה.

רחל נותרה יושבת על מקומה תפושה ברוב שרעפיה בקרבה, ואם כי גם בעפה עלה עשן על רבי נתן ותקצוף עליו עד מאד, בכל זאת אמרה אחרי דומיה קטנה לאישה בקול חרד:

– שים נא אל לבך כי כל זאת נהיתה רק בעבור ביצת תרנגלת!…

– לא בעבור ביצה, כי אם בעבור עם ישראל! – ילל רבי שלמה בקול מר – בעד תורת אל נאור עושה פלא ורב עליליה, ומי איפוא יערב את לבבו לקלע בזה אל איזו מטרה גשמית?! לא… ולו גם הכביד עלי גורלי את אכפו כיום לנוע מעיר לעיר ולהשתחות לאגורת כסף, גם אז לא נסעתי בעגלה אחת את האיש הרע הזה אשר יחלל את התלמוד ואת כבוד התורה לארץ ימגר.

ויהי ביום החמישי בשעה הראשונה אחרי הצהרים, ויתפלצו עמודי בית מסחר השקים אשר התנוסס לתפארה ימים רבים ויתמוטטו ויפלו תחתיהם ויהפכו לגלים נצים ולמעי מפלה. את כסף המזומן חלקו ביניהן, ואת הסחורה הנותרת, גמרו אומר למכור על חשבון שניהם.

ד. סוֹף דָבָר.

אך ביום ההוא, בא איש עתי אל הרב הזקן בעירנו ויגד לו כי יש את לבב הגאון הגדול רבי יצחק מבצל אשר יאחז דרכו אל העיר הגדולה צלמונה, לסור לברנע ולשבות ולהנפש בה ביום השבת.

יהי שם ה' מבורך! קרא הזקן במועל כפיו – רב לי אם רואות עיני הפעם כי שולח בעד כל החמורים לו יהי רק נביא אחד. ידעתי את חכמת לב רבי יצחק כי רבה היא, ועל כן לא אפונה כי תעמוד לו חכמתו לגהות גהה ומזור מבני עירי המוכים במחלת השגעון.

ביום הששי בבוקר השכם, קרא הרב אל ביתו את שני סוחרי השקים ואת האנשים היותר חשובים ונכבדים שבשתי הכתות הלוחמות, וישאל את פיהם אם יש את נפשם להציע את השאלה על דבר הביצה לפני הרב הגאון אשר יסור עוד מעט אל העיר.

– יש ויש! – ענו בששון־לב – יען כי כל אחד קוה וייחל כי פתרון הרב יהיה לעונג נפשו ועטרת תפארת הנצחון לראשו יענד.

ברוב כבוד ויקר הוציאו את הביצה מן החנות וברב פאר והדר הובילוה בסך לבית הרב חבושה וארוזה בכלי זכוכית וצמיד פתיל עליה, כי בשכבה זמן כביר למעצבה באויר חם, לא שמה קטרה באף המריח בה ותעלה צחנה ובאָשה השׂמות מחנק לנפש.

לעת הצהרים בא רבי יצחק אל העיר ויסר אל בית הרב, ועד ארגיעה נקבצו באו שמה כל הלוחמים, אחד מהם לא נעדר. יש אשר חדרו אל חדר המשפט פנימה, ויש אשר לא עצרו כח להבקיע להם דרך אליו, ויכתרו את בית הרב מכל עבריו ואיש את רעהו ילחצו וידחקו ובצד ובכתף יהדופו וירימו קול שאון והמולה עזה וגם קראו למהלומות, כי חפץ העם לשמוע תורת אל חי מפי האורח הגאון ובצפיתם צפו אל הרגע אשר בחיקו יוטל הפתרון לשאלת הביצה ובו יצא משפטה אם לחסד או לשבט…

ויצא הגאון אל הנעלה אל העם וישלח את ידו להסיר את המכסה מעל הכלי. אפס כי עד ארגיעה נתר ויקפוץ כמו בחזקת יד נעלמה ממקומו, והנה – אי־שמים! –־ ידו השניה אשר רחפה ותרעד מזוקן, לא עצרה כח להחזיק בכלי וישמט… הכלי נופץ אל הארץ וגם הביצה הוכתה לרסיסים וחלמונה וחלבונה נשפכו לארץ… ובתוך הביצה המעופשת והנרקבת ההיא אשר פלגה לשטפה תעלה על פני כל הרצפה, לא נודעו גם עקבות החלמון, ואך לשפת יתר יחשב איפוא לספר כי נטף הדם כלה בעשן כלה ויהי כלא היה…

למראה המחזה הזה נעתקו מפי כל הנאספים מלין ויאָלמו דומיה ויעמדו על מקומם נבוכים ונמוגים ויהיו כמתעתעים… רבי יצחק היה הראשון אשר החליף כח וישב את רוחו אליו, ויפן אל העם בדברים האלה:

– בנים יקרים! אינני יודע מיהוא הצדיק בדבר נטף הדם, אבל עון הריב על ראש כלכם יחול, יען כי השלום הנהו אחד משלשת העמודים אשר עליהם העולם עומד ואתם חפצתם להפיל אותו למשואות נצח ונמצא העולם חרב על ידכם, אי־לזאת אפוא הנני מחלה כיום את פניכם לשאת איש לפשע רעהו והושיטו זה לזה את ידכם לשלום, וצוו להסיר כרגע את הביצה המשחתה הזאת מנגד פנינו.

וכן היה. דברי הרב פעלו פעולה עזה ונמרצה ונמרצה על כל הנאספים ויביאו חכמה בלבם להכיר את פחזותם ואולתם וינחמו על מעשיהם זר מעשיהם וישלימו יחדו. גם רבי שלמה ורבי נתן מחו כעב איש את פשע השני ויתקעו כפם איש לרעהו לשלום אמת. מן היום ההוא והלאה החלו לשתות יין יחדו כבימים עברו. כסאותיהם בבית התפלה הגיעו אחת באחת מחדש, את נעורי ברית מסחרם חדשו כנשר ויקם ויתנער מעפר שפלותו ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמול פרי תנובה לבעליו.

* * *

ובעוד שבועות אחדים, חגגה עיר ברנע חג חתונה ברוב ששון ושמחה ויקר. מנשה בן רבי שלמה בא במעדנות ברית הנשואין את העלמה שושנה בת רבי נתן.

וכל העם שמחו בחג ההוא שמחה גדולה ויפצחו רנה וירועעו וישירו ותהום כל הקריה לקולם, כי זכרו ויעלו על לבם כי אך כפשע היה בינם ובין הריסות שלומם וחורבן העולם וכל זאת הגיע להם אך – בעבור ביצה.

א

קִישׁ קִישׁ!

מי שלא ראה שמחת שלומיאל האלקושי ביום השמונה עשר לירח האיתנים בשנת חמשת אלפים ושש מאות וארבעים ו… ליצירה לא ראה שמחה מימיו!…

ולא לשוא שש שלומיאל אלי־גיל ולא לריק עלזו כליותיו בקרבו, כי אשׁר גדול אשר כל חמֻדות החיים ומנעמיהם לא יערכוהו וסגור לא יֻתּן תחתיו נפל לו ביום ההוא לחבל בנעימים, והוא עודנו באביב ימי עלומיו וכפתו רעננה כאשר יאמרו המליצים העברים…

בעצם היום ההוא קבל אגרת פתוחה מאת הנער העוזר למו"ל מכתב העתי "החלבנה" וכתובים בו כדברים האלה לאמר:

"ספורך יבוא בדפוס; שפתך אתך, גם כשרון נפלא לך

"לספר ספורים. לך בכחך זה ועשה חיל ביהודא והיה

“שמך לתהלה ולברכה בקרב הארץ”.

אם השליש אשר המו"ל בכבודו ובעצמו נשען עליו כתב לו שחור על גבי לבן כי ספורו יודפס, ולב שלומיאל לא יפחד ולא ירחב מרוב שמחה ששון ויקר? אם השופט כל הספרות אשר עתודי הסופרים ואביריהם יֻכו לפני הדר כבודו ומאמריהם בידו כחומר ביד היוצר, ברצותו מאריך וברצותו מקצר, אם הוא סמך את ידו עליו כי שפתו מושלה לו למשוך בחבל סופר, ושלומיאל לא ישׂבע נהרי נחלי ענג ונחת, לא יפצח רנה ולא ימחא כפים? אם האיש הרם והנשא הזה הרודה בכל מלא עמק סל האשפה העומד מתחת לגבהי מרומי הקתדרה אשר הוא יושב עליה חש לו עתידות כי לגדולות נוצר ושמו יהיה לתהילה ולברכה בקרב הארץ, ושלומיאל לא יעדה גאון וגבה ובגאותו לא ימריא במרום ולא יסק שמים? הלב אבן לשלומיאל ובשרו נחוש? הרגשותיו עשת ברזל ועורקיו כסָלע? –

גם שלומיאל זה אך אדם הוא ולא אל ועל כן היה ביום ההוא שמֵח וטוב־לב ויהי בעיניו כמתהלך בגן עדנים וכרוכב ערבות, ודחוף ומבהל יצא מביתו וכמשתגע רץ כל היום בצואר ויסובב בעיר בשוקים וברחובות ויבשר בקהל־עם את כל מעשה תקפו וגבורתו על שדמת הספרות ופרשת גדֻלתו אשר גדלו סגן בעל “החלבנה” הלא הם כתובים על המכתב אשר בידו, ויבא אל “אהל יעקב” ואל “בית רחל” ויצא “מבית רחל” ויבא גם אל יתר בתי המדרש והישיבות אשר בעיר אחד מהם לא נעדר, ובכל מקום בואו פרש את האגרת כשמלה לעיני הנמצאים שם “למען דעת כל יושבי קריה – כדברים האלה שפתיו ברור מללו – כי עוד ככב מזהיר אחד דרך מיעקב ויעל על שמי הספרות העברית השרירה והיחידה ומנגה זהרו יפזו כל משכנות יעקב במדבר הגדול והנורא אשר ילכו ויכשלו בו זה שנות אלפים – ושלומיאל האלקושי שמו”.

וכל בני הישיבות קוראים את הדברים אשר כתב המשנה למו“ל “החלבנה” לשלומיאל, ויתפעלו ויתרגשו ויתעטשו פעמים אין ספורות לריח הקטרת אשר עלה באפם ויעריצו את שלומיאל ויעשו לו כונים, וכל הנערים הכתבנים, כל הפרושים החקרנים, כל חתני הגבירים, השרים בשירים, על השמש ועל הלבנה, ועל ארבע תקופות השנה, כל “אברכי המשי” “והתכשיטים”, הכותבים חדשות בכתבי העתים, כל חוברי חברים, העורכים מאמרים, על כל המעשים הנעשים תחת השמים, ועל שאלות הזמן והחיים – שרֻבן אין אנחנו אדונים, לתת להם פתרונים… – העורכים קרב ולחם עם איסטוצצי וסוברון, ובזעמם יבלעום כמו חי כמו חרון, – כל המון הלבלרים האלה, אשר לפורטם כולם עטי ילא, הכירו וידעו כי אדם גדול הוא שלומיאל, איש רב הערך, ויכרעו לפניו ברך, ואת אחד מהם לבשה רוח השירה, ולהגדיל שפת עבר ולהאדירה, שר לכבוד שלומיאל שיר בן תרפ”ט אלפים חרוזים, שבו כל שבחי דהאי מרא חבושים וארוזים, ויכנהו בשם: “אוצר כל כלי חמדתנו, פאר עֻזנו וארגז ליטעראטורנו” [פה הוא המקום לעורר כי שתי המלות האחרונות שכתב המשורר, לא מבטנו יצאו ראשונה, כי אם מבטן המשורר מיצקון מעיר לבונה, ועיין ב“המגיד” שנה אחרונה,] ומקלעות תפארה שם לו מסביב, כי הציג בראשי החרוזים את שמו ושם אביו, כמנהג הקליר ויתר הפייטנים, שהיו בישראל לפנים.

לא ארכו הימים ובעיר עברה הרנה, כי שלומיאל סופר אחד במדינה, וירם לבבו ויחשוב כי באמת אין עוד מלבדו, וילבש גאות כמדו, והנה הוא מועף ביעף מרקיע לשחקים, אש מפיו תאכל ודבריו ירצצו כברקים, והנה הוא מרבה לדבר גבהה גבהה, על כֹל יוציא משפט ובכל יחוה דעה, ובלי דעת בין ימינו לשמאלו, ישמיע ברמה את קולו, על שאלת המזרח והפוליטיק של ביסמארק וגלאדסטאן, על ספרי שיללער וגאטהע, שעקספיר וביראן, על שאלת החנוך וההשכלה, על שאלת המחיה והכלכלה, על שאלת הנשים לשיטת רבי יוחנן סטוארט מילל, ובקופא דמחטא יעייל פיל, גם מגיד מישרים הוא ומוכיח בשערים, ועצות בלבו חמרים חמרים, לחזק הבדקים ולרפא השברים, בבתולה בת יהודה, השכולה והגלמודה, העשוקה והשדודה, המרודה והנדודה, ואת דבריו לא ידבר כאנשים פשוטים, כי אם כאחד מגדולי הזאטוטים, בניבים ונאומים, סתומים וחתומים, ובמליצות נפלאות, שמצאן על פי מקרה “בתקוני הטעות” בספרי מילים שונים, של מחברים קדמונים.

ורבים וכן שלמים מביטים בו יחד, ביראה ופחד, וקוראים אחד אל אחד: הזה הוא השלומיאל בן ציפע רובץ בין המשפתים? הזה הוא בן הישיבה מאחורי התנור והכירים? מי הרים את מלחך פנכא זה למעלה למעלה? האם בא גבריאל ולמדו שבעים לשונות בין־לילה? מי נתן לשכוי זה בינה, לשאת מדברותיו על כל מדינה ומדינה? מי אפוא גלה לו את כל ונכחת, מאשר בשמים ממעל ועל הארץ מתחת?

כל השאלות הללו היו לעניין לענות בו לצאן אדם ועל כולם להולכי בטל ולבעלי קטנות המחין אשר קבעו אותן בסדר היום ויעמידו אותן על הפרק בין יתר השאלות הנכבדות “העומדות ברומו של עולם היהדות” ומחכות לפתרון, וינועו הפאות, וירמו האצבעות, ויצעקו הפיות, ותרעשנה הלשונות, ויהמו הגרונות, וקאם שאון סואן ברעש ותרב המהומה, אבל לשוא! כי אדם אין לפַתח את חרצֻבות השאלות העצֻמות האלה.

ויהי בעודם נצים ומריבים האחד את השני, בעודם מעמיקים שאלה על דבר גדלת שלומיאל והנם נפרדים בדעותיהם זה בכה וזה בכה, והנה לשמועה חדשה כי באה צללה כל אזן, והיא: שלומיאל החכם והסופר היה פתאם לפתע למוכר בצים, תרנגלות מפֻטמות וברבורים אבוסים וכל היום הנהו רובץ בשוק על האפרחים או על הבצים, ויתמהו ויחרדו איש אל רעהו ויצא לבם ויתפלאו וישתוממו וילחצו את כתפותיהם וישרקו בפיהם ואלה לאלה ממללים וזה את זה שואלים: מה זאת? ירידה זו מאין באה? ותגדל המהומה השניה, מהמהומה הראשונה על דבר העליה, והשאלה על מה עשה שלומיאל ככה, הרתיחה את כל העיר כמרקחה, ואין קצה לדברי שפתים ולתלי תלים של הררים תלוים בשערה, ותקם סופה וסערה, ויהי זה בונה וזה סותר, זה מתיר וזה אוסר – ואין פותר!…

אבל את אשר לא ידעו בני הישיבות והבחורים, וכל מכרכרי הכרכורים, יודע אני כותב אלה הטורים, ובדברים אמתים וברורים, אספר לכל בני ישראל, את אשר קרה לשלומיאל, מהחל ועד כלה, ומה ראה על ככה כי עזב פתאום את ההשכלה, את הספרות והספורים, ויהי לסוחר באפרחים, בביצים ובברבֻרים…

ב. לְעֵילָא וּלְעֵילָּא

שלומיאל, בן לאבות עניים מבני הדור הישן, אשר מתו עליו בעודנו בשחר טל ילדותו, חֻנך על ברכי הישיבות וספרי המליצה של סופרי שפת עבר מהתקופה החולפת, וכהישיבות כן הספרים האלה אשר אכלו את מבחר עתותיו לא הביאו כל חכמה בלבו בלתי אם את החפץ להיות סופר בישראל וממילא גם משכיל, כי לפנים בישראל: כל נער נעור וריק אשר שִכל את ידו היום לכתוב שתים שלש מלות עבריות, ויקם בבוקר והנה הוא – משכיל! והיה ברבות הימים כאשר נקרא עליו מועד לשבור בחוריו ויבא באנשים ויכניס את ראשו בעולם המעשה והמפעל וירא ויבן כי גבר לא יצלח הוא וככלי אין חֵפץ בו והנהו כאבר מדֻלדל בגוף חברת בני האדם, ותהי לו הצדקה לצעוק ככרוכיא ולהרעיש ארץ גם שמים כי אחד מ“חללי ההשכלה” הוא ויעל כליל לעולה על מזבחה ובכן הלא יֵחד כבודו בין החכמים הגדולים אנשי השם שהיו לעולמים כמו: סוקרט, הוס, גלילי ובין כל אלה שחרפו נפשם למות על קדושת דעותיהם והגות לבם…

אש התשוקה להיות סופר בישראל התלקחה במשכיות לב שלומיאל בעודנו נער, ביום אשר ראה בעיניו את שם ישראל רעו, בן הישיבה מעיר אילון, נדפס באותיות מרֻבעות תחת הודעתו על דבר תקון עגונה אשר כתב במ“ע “המגיד”. מן היום ההוא והלאה מצא את חזון רוחו ומשאת נפשו אך בשם “סופר משכיל”, והרעיון לרכֹש לו את השם המהֻלל בתשבחות הזה מִלֵא את כל חדרי לבבו ובו כל מעיניו יומם גם ליל בתנומות עלי משכב. ויגבהו מחשבות שלומיאל ממחשבות יתר הנערים אשר בגילו המתחרים לצאת בעקבי הסופרים, כגבה שמים מעל הארץ. בנוהג הוא שכל היוצא לדרך הספרות הרי הוא כותב תחלה מחדשות העיר, כי ימות אדם גדול או גביר, כי ינדב “קצין” אחד לבנין בית תפלה מדת אבנים או עצים, כי תצא אש ומצאה קוצים, והיתה תבערה, כי יכשל פרוש אחד בעבירה, כי יכלו המים מן הצנורות, כי יגֻנבו מבית התפלה ספרי תורות, כי יסור אל העיר מגיד מישרים ומוכיח, ויעורר לויתן על גלות השכינה ועל עיכוב ביאת המשיח, כי יבא בעל דרשן ופיו מפיק מרגליות, וידרוש בבית התפלה הבנוי לתלפיות, ביום השבת אחרי הצהרים, בסוגית צמר ופשתים, שעטנז וכלאים, בענין תרומה מעשרות ודמאי, שמטה, ערלה ונטע רבַעי, והקול היוצא מהנחירים של השומעים הישֵׁנים על כפות הידים, יענה להד. קול הדרשן הגדול הגבור והנורא, אשר נוראות יפליאם במלחמתה של תורה… לאט לאט יהפך הנער מודיע החדשות לנביא ולמטיף לבני העדה, ויבא במ”ע לעולל בעפר כבודה, על כל פֹעל פעלה אשר לא מצא בעיניו חן, ולחפא עליה דברים אשר לא כן, לירות עליה זקים חצים כמתלהלה, לשית חנף לכל תקיף ובעל זרֹע [וביחוד לכל המראה לו צורת מטבע…], את זה ירומם ואת זה יחלל, את זה ירמוס לעפר ואת זה יהלל, וכפי חפצו ורצונו, יאריך לשונו ויסלסל בגרונו. ימים יחלפו, ירחים ינקפו, ובא הנביא ועלה על במת הסופרים ויכביר מלין על האומה בכללה, יעמיק בשאלת היהודים או יגביה למעלה, יפליא עצות ויבקש תחבולה, במה להטיב לעם סגולה… ולבת ציון השכולה, אשר היא היום געולה, וחמהר לה גאולה… ובאלה המאמרים, יופיע הנביא חדשים לבקרים, בפתחי־שערים, עד כי ימָנה בין “הסופרים היקרים”, של אחד המו"לים הגדולים…

כזה וכזה היו נוהגין כל הנערים הכתבנים עד שבא שלומיאל והפך את הקערה על פיה וישנה ממטבע שטבעו חכמים, כי ראה ונתון אל לבו לעלות על גרם המעלות בקפיצת הדרך ולנחל לו שם עולם אשר לא יכרת כמעט יציג כף רגלו על שדמת הספרות.

ואמנם קנה לו שלומיאל את עולמו בשעה אחת!…

שלומיאל גמר אֹמר בנפשו להרים במחנה העברים קול המולה ושאון סואן ברעש בראשית צאתו על במת הסופרים ולהסב אליו את עיני העדה הקוראת בבכורי פרי עטו, ועל כן היה את לבבו בתחלה להֵרָאות לפני הקוראים בתור מבקר חרוץ ושנון אשר בטפת דיו אחת יביא מבול מים על כל עולם הספרות ואת כל הסופרים שהיו לפניו יעקר, ישבר וימַגר עד בלתי השאר להם כל שריד ופליט והוא יֵשב על כסאם אחריהם ועל משֻאותיהם יבנה לו כמו רמים את היכלי כבודו ומגדלי תפארתו. אבל אחרי שובו הפכו ברעיון זה מהר ויחליט כי לא נוצר להיות מבקר בישראל וינחם על הדבר אשר יזם לעשות. לא מפני ששם שלומיאל אל לבו כי חסר הוא כל כשרון לבקורת וכל הידיעות הרבות הקודמות לה ואין בו אפילו קורטוב מהשכלת הגרוע שבמבקרי אומות העולם, גם לא מאשר כי חש בנפשו כי אין בו לא מישרת הלב ונֹעם המדות של בעלינסקי וטוב טעמו ביופי ונעימות, לא מרוחו הכביר של פיסארעוו ואהבתו את האמת ולא מברק תבונתו של דאבראליובאוו השנונה והחדה כמורג חרוץ, – לא מפני דברים אלה השיב שלומיאל אחור ימינו מעבודת הבקרת, אלא מפני שמצא את עצמו תש כנקבה וכגבר אין איל ויהגה אימה פן יתחכמו לו המחברים ובטרם אשר יטה עליהם קו תהו ובהו ונוספו עליו וקראו למהלֻמות והכוהו נפש, והרעיון למות מיתה חטופה בטרם אשר הציב לו יד ושם בחומת הספרות ובעת אשר עוד הסיתנו לבו בשפק אם יקשרו לו מספד מר באחד מכתבי העתים העברים, – הרעין הזה הביא מֹרך בלבבו ויַרעד את כל בדי עורו.

וישת שלומיאל עצות בנפשו ויחפש רוח בקרבו ויחשוב מחשבות רבות איך ובמה להודיע בקהל־עם בראשית צאתו על שדה הספרות, והנה רעיון כברק הופיע בבתי נפשו: להיות מספר ספורים. העבודה הזאת – כן חשב שלומאיל בלבו – הוד וגאון בימינה ובשמאלה עשׁר ואשׁר, וגם לא רחוקה היא ממנו ולא בשמים היא, כי מצא תמצא ידו לכתוב אלף אלפי אלפים ספורים ביום אחד, ומה גם כי חמר ולבנים מוכנים ומזומנים אצלו מבעוד יום, עוד כי טרם נמחו מזכרונו כּל “המעשיות” אשר השמיעתהו אמו הזקנה ביום השבת לפני תפלת המעריב בשבתה עמו על התנור וימש חשך אפלה בבית, כי עוד שגורים על פיו כל הספורים ששמע מאחורי התנור והכירים בבתי הישיבה ועוד כיום הזה ישוה לנגד עיניו את כל “הלסטים והכלי זין” שלהם בצביונם ובהדרם, את כל המון “הצוענים בעלי הפנים השחורים” הגונבים נערי בני ישראל מבתי הוריהם ומעבירים אותם למלך ואת כל המון “הפריצות” העבריות אשר יצאו לתרבות רעה ותמירנה את דתן ותעזבנה את אלהיהן, את עמן ובית אביהן ותלכנה אחרי מאהביהן, ובאחרית הימים נתכה עליהן חמת אל זועם וייסרן שבע על חטאתן ותהיינה “לכובסות” עניות ואומללות אשר תשמחנה כי תמצאנה קבר… ומדוע אפוא לא תהיינה לו כל המעשיות האלה אבנים לפנה אבנים למוסדות להטביע עליהם את אדני ספוריו?!

ויהי כי חשב כה שלומיאל ותצלח עליו רוח אלהים וישב אל השלחן ויקח את קסת הסופר בידו ובדחילו ורחימו החל לכתוב את ספורו הראשון, ובעוד ימים מעטים כלהו לכתוב עד תֻמו ויברך על המוגמר וישמח על בנו בכורו זה בשמחת נפש אשר לא תתֹאר באֹמר ודברים, ומהמון עליצותיו ראשו עליו כגלגל סובב הולך, דמי עורקיו רצו בקרבו רצוא ושוב, לבו הכה כהלם פעם ועל פניו חלפו עפו תמונות שונות בשלל צבע רקמתים מעֻלפות חן ונעם, הדר ותפארת, מגדלים והיכלים מרהיבים עין בקסם יפעתם וכל שכיות החמדה. פתאום לפתע ועלטה היה והנה תנור עשן ולשון אש אדומה יצאה ותאכל את כל התמונות היקרות והנחמדות וכל מראות ההוד וההדר ותך אותם חרם, ויתפוררו המגדלים ויתפוצצו ההיכלים ויהיו למעי מפלה, ורוח סופה וסערה באה מן החדר ותצרור בכנפיה את כל העצים והאבנים ותפיצם לכל עבר ופנה ולארבע רוחות השמים, – ותחשכנה עיני שלומיאל בארֻבותיהן ולא היה בו עוד כח לעמוד על רגליו…

את עט העופרת האדום ביד מו“ל מ”ע “החלבנה” ראה שלומיאל בחזון עובר על פני ספורו, וכרגע והנה שתי המלות “לא יודפס” הזהירו לנגד עיניו בצבע אש – וירגז תחתיו ופלצות אחזתו ויפל על פניו…

והנה באתהו אגרת הנער העוזר למו“ל מ”ע “החלבנה”, אגרת מבשרת טוב ומשמעת ישועה כאשר ידעו הקוראים, ומקץ שבעת ימים אף ראה ספורו אור “בהחלבנה” ותארנה עיני שלומיאל, פניו צהלו ונפשו חגרה גיל…

העקר שכחתי.

גבורו של שלומיאל בספורו הראשון היה בן ישיבה אחד שקרא ספרי מליצה והציץ ונפגע ונתפקר והתיר לעצמו לבלי לאכול מאכלי השבת שקרין “טשאלענט” בלע“ז ופעם תפשוהו יושב והוגה בספר “אהבת ציון” לאור נר דולק לזכרון יום מת שקורין “יאהר־צייט” בלע”ז, ויגד הדבר לראש הישיבה ויחר אפו ויגרשהו מבית מדרשו, והנער האומלל נע ונד מעיר לעיר ובאחת מהן ראה ביום בקר לא עבות ריבה יפה מבנות עם הארץ ותדבק נפשו בה ויחפוץ להמיר את דתו ולקחתה לו לאשה, אך מיד ראה דמות דיוקנו של אביו הקנאי והצבוע ויתחלחל וילפת ותשוח נפשו עליו וימהר וינס מן העיר בלב דוי ופצוע ופני הריבה הולכים עמו כצל על יד ימינו, ופצעי אוהב זה הרחיבו העמיקו מיום ליום וימת בפצעיו האנושים, והריבה בשמעה את דבר מות אהובה זה קצה נפשה בחייה ותור חץ שנון ברקתה ותמת גם היא ויעלו שניהם כליל לעולה על מזבח ההשכלה! – –

הנה כי כן בא שלומיאל למחוז חפצו ובקפיצה אחת זכה לשלשה כתרים, כי היה למספר מצוין, לבעל כשרון נפלא ועל כלם לאחד מבעלי ברית “החלבנה” אשר לאו כל אדם זוכה לכבוד גדול כזה, ויהי לתקופת הימים והמו"ל בכבודו ובעצמו החל לקראהו בשם “ידידנו הנאמן”, “סופרנו המצוין”, – והנה שלומיאל רוכב על עב קל וידא על כנפי־רוח ויסק שמים וממעל לכוכבי־אל הרים כסאו ואיננו – כי לקח אותו אלהים!– – – – – –

ג. הִתְגַּלוּת לֵב.

בימים ההם ואני מורה שפת עבר לילדי ישֻרון בעיר מדמנה מקום אשר שלומיאל יושב שם. ויהי היום והנה שלומיאל בא אלי החדרה שָמֵח וטוב־לב ובשורה מוצאת בפיו כי כלה ספור שני בעד מ"ע “החלבנה” וכמה מעלות טובות לו על הראשון הנדפס ועל כלן כי תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים.

– אחת שאלתי מאתך, שלומיאל, ואותה אשאל ממך גם הפעם – אמרתי אליו – מה לו לסנדלר וללחם הפנים? מאין תדע את רוח האהבה וכֹחה, ואתה הן לא אהבת מעודך? מאין תדע לתאֵר בשרד בָהיר את רגשות האהבה ומנעמיה, הלמות לב האוהבים, צלצל קול נשיקתם הראשונה, השניה והשלישית עד גמירא, לחיצת ידיהם בכונה מיוחדת, דמעות עיניהם והשתפכות נפשותיהם, ואתה הלא לא ידעת דרך גבר בעלמה מיום גֹחך מבטן אמך?

– אם כה תדמה, נתעית בשוא! – ענה לי שלומיאל – לא מתמול ידעתי את האהבה ודרכיה לא נפלאו ממני, כי כבר אהבתי…. אהבתי….

– את מי אהבת? שאלתיו – את אביך? את אמך? או את רפרם בר פפא?…

– אהבתי את העלמה אשר אכלתי על שלחן אביה ביום השבת, הלא היא מרים בת הגביר שמואל לב־טוב הנודעת ביפיה וחין פניה לכל תושבי עירנו.

– והיא? ההשיבה גם היא אהבה אל חיקך? – שאלתי אותו – אולם תאר נא לי בתחילה את פני אהובתך זאת ואת צלם דמות תבניתה למען אדע אם ידך רב לך לציר תמונות גבוריך בצביונן ובהדרן ובצבעים אמתים ונכונים כנדרש לכל מספר ספורים. הלא מכיר גם אנכי את מרים לב־טוב לא מתמול.

– את סמל פני אהובתי כבר חקֹתי בעט סופר עלי גליון בשיר אשר הגשתי לה לאשכר ביום הֻלדת לה ואשר לא…. ובדברו עצר במלין ויורד את עיניו לארץ, וכרגע התעודד ויסף לדבר אלי: השיר הזה ישנו הפעם עמדי בצלחתי, הנהו לפניך וקרא בו וראית את כֹחי במלאכת הציור.

ויתן שלומיאל את השיר הזה על ידי, ואנכי קראתי בו את הדברים האלה:

א.

לְתָמָר בַּת דָוִד מֶלֶךְ יְהוּדָה

דָמִיתְ אַתְּ יוֹנָתִי, הַיְקָרָה וְהַחֲמוּדָה;

יָפְיָפִית מֵאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְּתוֹתַיִךְ

אֲחוֹתִי כַלָּה, מַה יָּפוּ דוֹדַיִךְ?!?!?!?!

ב.

שִנַּיִךְ כְּעֵדֶר הָרְחֵלִים

מִן הָרַחֲצָה הָעוֹלִים;

צַוָּארֵךְ כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן,

עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְבּוֹן!!!!

ג.

לְחָיַיִךְ כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם,

פָּנַיִךְ טְהוֹרִים וְאֵין בָּם כָּל כֶּתֶם.

קוֹלֵךְ עָרֵב כְּקוֹל הַתֹּר,

בְּאוֹר פָּנַיִךְ אֶרְאֶה אוֹר,

דְבָרַיךְ כִּצְרוֹר הַמֹּר!!!!!!

ד.

וְהָיָה כִּי בָךְ לְהַבִּיט אָהִינָה

אֹמַר: מִי יִתֵּן וּבֵין שָׁדַיִךְ אָלִינָה…!?

אָז שָׁכַחְתִּי רָגְזִי וַעֲמָלִי

וּמַה נָעִים הָיָה גוֹרָלִי!!?!!?!?!

ה.

וּכְיוֹנָה הוֹמִיָה וּמִקִּנָּה נוֹדֶדֶת

הִנְנִי בָא אֵלַיִךְ בְּיוֹם לָךְ הֻלֶדֶת

לְבָרְכֵךְ בְחַייִם וְשָׁלוֹם,

וְאָנֹכִי מִשִּׁבְרִי לֹא אֵבוֹש וְלֹא אִכָּלֵם…

וַה' יְזַכֵּךְ לִרְאוֹת בְּבִיאַת הַגּוֹאֵל

וּבִגְאוּלַת כָּל יִשְרָאֵל

כְּחֵפֶץ אֹהַבֵךְ שְלוּמִיאֵל.

– אכן צַיָר אֳמן אתה מאין כמֹך, ואנכי לא ידעתי! – קראתי בקול ואמלא פי שחוק – אבל הגידה נא לי, יקירי, האם שירך פרי שִוה לך ולא בֹשת ולא נכלמת משברך ותאות לבך נתנה לך?

– לא! – השיב לי שלומיאל באנחה שוברת חצי גוף – קול שירי היה כקול קורא במדבר כי לא בא אל אשר שלחתיו ואהובת נפשי לא קראה אותו מעולם.

– מדוע אפוא ולמה? – שאלתיו כמשתומם.

– ביום הולדת את אהובתי עשה אביה משתה גדול לכל בעלי בריתו, ויהי כאשר הופעתי גם אני בין הקרואים ושירי בידי, והנה נגש אלי אחד מעבדי הבית וילחש באזני כי אחרי אשר אינני הדור בלבושי לא יכירני מקומי בין הנאספים ועלי לעזוב את הבית כרגע.

– ואתה שמעת לקולו ותעש כדבריו?

– אנכי – ענה לי שלומיאל – אנכי עשיתי כאשר צוני העבד. אך כאשר כמעט כוננתי את צעדי אל הדלת, והנה יצאה אהובתי מחדר משכיתה נשענת על אחת מרעותיה והיא יפה כלבנה וברה כחמה ומקטרת כלה מֹר ולבונה ומחלצותיה היקרות ועדיתה וחליתה אשר עליה שתו נוספות על יפעת פניה וקסם מראה ותיף ביפיה ובתפארתה כבת אלהים. ראיתיה – ותפעם רוחי בקרבי ולבי הכה כהלם פעם ואמר לשוב על עקבי ולתת את שירי על ידה, אך כרגע והנה יד אחזה בערפי ותשליכני מן הבית סחֹב והשלך מעל המעלות ושירי אחרי…..

– ואתה לא מַדֹת את פעולת העבד אל חיקו שבעתיים?

– מי יקשה אל כביר־כֹח בזה וישלם? אבל באפי נשבעתי כי לא אנוח ולא אשקוט עדי נקמי את נקמת כבודי מאת הבליעל הזה, ואנכי אפוא זאת אעשה לו: אפרעהו לשמצה בקמיו ואוקיענו על עמוד הקלון במ"ע “החלבנה” אשר מוציאו לאור ידידי הוא כל הימים כאשר ידעו כל באי עולם, למען יֵדע עול בשׁת ולא יחרוך רמיה צידו.

– הידעה אהובתך כי דבקה נפשך לאהבה אותה? – שאלתיו.

– לא! – השיב שלומיאל ואנחה כבֵדה התפרצה מעמקי לבבו – לפצעי ולחבורתי, לאידי ולפידי לא ידעה את רגשי האהבה אשר רחש לה לבי מיום הכירי את חין ערכה, ועל כן אפוא לא חשה לרוחתי ולתשועתי כאשר פגע בי מנוול זה ויגרשני מן הבית, ואנכי כבר סבתי ליאש את לבי מאהבתי זאת אשר לא צלחו לי דרכיה.

– אם כן הלא עוד טרם תדע את האהבה בתענֻגיה – קראתי אליו – והדרא קושיה לדוכתא: איככה אפוא מלאך לבך להיות מספר ספורי־אהבים? הלא היה תהיה ללעג ולקלס, למשל ולשנינה בפי כל משכיל ונבון־דבר, וכבודך הגדול אשר רכשת לך על שדמת הספרות כשבלול תמס ילך ויכלה כעשן יכלה.

– כבודי חדש עמדי בכל עת ובכל שעה! – שאג שלומיאל בקול – ואם מפי המו"ל את “החלבנה” בכבודו ובעצמו יצא מפרש כי כשרון נפלא לי לספר ספורים לא אהיה לבוז לו גם אם יבאו מלאכי־מרום ויענו את כחשו בפניו ומה גם כי כבר שתיתי מכוס האהבה כנפשי שבעי, כי מששקעה שמשה של אהבתי הראשונה זרחה שמשה של אהבתי השניה, ואם כי גם היא לא ארכו לה הימים ובעודה באִבה קמלה כחציר גגות שקדמת שלף יבש, אבל הלא אהבתי ימי מספר ובפעם הזאת הייתי גם אהוב.

– ספר נא לי גם את דבר אהבתך זאת – אמרתי אליו – ואדעה אם דברך כן הוא, והיה אם באמת שפרה גחלת האהבה עליך, אם כי רק ימים או עשׂר, ואאמין אמונת אֹמֶן כי לא יפלא ממך להיות מסַפר ספורים מצוין כאשר נבא עליך בעל “החלבנה”.

– מעשה שהיה כך היה! – החל שלומיאל לספר – בראשית ימי הקיץ נודעתי לאיש צעיר לימים מבני העשירים בעירנו, והוא איש אוהב חכמה ושוחר שפת עבר וכשמעו את שמי בקש קרבתי וישחר את פני לבקרהו בביתו. ויהי בבֹאי אליו יום אחד הציגני לפני אחותו הצעירה והיא עלמה רכה בשנים יפת תֹאר ויפת מראה, ועד ארגיעה הלך לבי שֶׁבי אחריה ותמשכני אליה כבחבלי־קסם ותצת בקרבי אש אהבה לא נֻפח. מן היום ההוא והלאה החלותי ללכת לפקוד לשלום אחיה יום יום ותקותי האבירה נץ כי מצֹא אמצא לי שעת הַכֹּשׁר לגלות לה את אהבתי אותה העצורה כאש בעצמתי ולשמוע מה בפיה היא; אבל ככל אשר יספתי לראות את פניה היפים, כן הוסיפה אש אהבתי אליה לאכול במסתרי בתי נפשי ולא ידעתי שֵׁלו, והשעה אשר קויתי אליה בכליון עינים רחקה חוק ועקבותיה לא נודעו, ועל אפי ועל חמתי שבתי כפעם בפעם לביתי אבל וחפוי ראש. אפס כי באחרונה האירה לי ההצלחה את פניה והיום שקויתיו בא, בא! באחד הימים לפנות ערב כאשר הלכתי עם אחוזת מרעי לשוח בגן שר הפלך והיא גם אחיה ארחו לחברה אלינו, מצאתי לי שעת רצון לבֹא בדברים עם משאת נפשי ואשַׁכֵּל את רגלי ואעבור אתה יחד על פני יתר ההולכים ואפלס לי נתיב באחת השדרות הפונה אל חרש המֵצל אשר בקצה הגן ושמה, הה! – ובדברו העביר ידו על מצחו ויאנח במרירות ובשברון מתנים – לנצח לא יסוף הערב הנעים והנחמד הזה מעל זכרוני! עוד כיום הזה עומד לפני כמו חי המחזה הנשגב והנעלה אשר ראו עיני בערב ההוא! לנגה הירח אשר אט ומעדנות התהלך על פני חוג השמים ויופיע בהדר גאונו בראש גדודי חילו, בראש רבוא רבבות כוכבים מתנוצצים כספירים וישפוך רַצֵי כספו על סתר קני החרשה ועל כל האלונים הרעננים והעבותים אשר בו, לזמרת הצפרים אשר מבין עפאים נשאו רנה ותפלה לאדון כל היצורים וישתפכו אליו בחיק שירי הלל וזמרה, שבח והודיה, למשק זרמת מי הפלג הקטן אשר לפת ארחות דרכו אל עבר פנינו ולקול שריקת הצפרדעים אשר שרקו וישתקשקו בו, – התנפלתי מלא קומתי ארצה לרגלי משאת נפשי ואקרע לפניה את סגור לבבי ובדמעות שליש שפכתי שיחי באזניה ואגל לה את כל אשר אתי, ומה מאד עלזו כליותי בקרבי בשמעי מפיה כי גם היא תאהבני אהבה עזה בלי מצרים, אהבה טהורה ונאמנה, ולאות ברית קדש נפלתי על צוארה ואשק לה מנשיקות פי והיא השיבה את פעולתי אל חיקי שבעתים, וירננו כל עצי היער להד קול הנשיקות אשר העתרנו איש את רעהו חליפות, צפרי שמים נתנו בשיר קולם ויפצחו רנה, עצי השדה מחאו כף וכל יצורי הבריאה יצאו במחולות המחנים ושמחת עולם על ראשם!…

– ומי מלל לי ברגעים הנעימים האלה – הוסיף לדבר ואגלי דמע נראו בעיניו – כי אשרי יגֹז חיש ויעוף כאבק פורח וכל התקות הנעימות אשר עלו כפרחי חמד על תלמי לבבי תנופצנה אל הסלע? מי מלל לי כי איד נכון לצלעי ועתיד אני לכידור? לא! בעמדי ברגעים ההם תחת חופת השמים חבוק בזרועות אהובתי ועיניה יונים הביטו בי באהבה ונעימות אין קץ, בעת ההיא שכחתי תבל ומלואה ואת כל חמודות החיים ומנעמיהם ואך בפני משאת נפשי ראיתי אז חזות הכל ואהי בעיני כמאושר מכל בני האדם אשר על פני האדמה, ולו בא אלי איש וינבא לי את החזיון אשר רואות עיני כיום הזה, כי אז בוז בזתי לו ולא חשכתי מפניו רוק, אבל עתה… עתה… הה! – ובדברו נעתקו מפיו מליו ויאנק דום.

– למחרת היום ההוא – הוסיף שלומיאל לספר אחרי דומית רגעי מספר – הלכתי על פי עצות אהובתי אל אביה ומבלי חשוב מחשבות רבות בקשתי ממנו את בתו לאשה. אבל כמעט העליתי שתים שלש מלים על דל שפתי, והנה עלה עשן באפו ובעברתו כי קשתה צוה עלי במפגיע לשים יש לפה וימהר ויעזוב את החדר ויצא אל האולם; נפוגתי ונדכיתי עד מאד לשמע דבריו ומרב מצוקת נפשי נפתחו ארבות עיני ותהיינה לשני יבלי־מים, ובמכשול־לב יצאתי מן הבית. ויהי בהמצאי מאחורי הדלת והמזוזה ואשמע אחרי קול רעש גדול: “בן בלי־שם! בוז־משפחות! מלחך פנכא! בן־ישיבה נבזה! ההוא יערב את לבבו לבקש לו את בתי לאשה? אך זאת היא נבלה מאין כמוה!” ברצח בעצמותי ירדתי מן המדרגות ואחרוק שן ובסתר לבבי נשבעתי באפי לעשות בו נקמות על השליכו עלי שקוצים וחללו את כבודי. כעבור ימים אחדים בא אלי אחי אהובתי ויגד לי כי הסכלתי עשה לשאת עיני אל אחותו אשר כבר נארשה לאחד מגדולי הסוחרים. בשצף קצף התנפלתי על אחיה ואמטיר על ראשו חרפות וגדופים מרבה להכיל, כי חשבתי למשפט שאך הערים יערים לי למען הסב את לבי אחורנית מאחותו אשר היתה כבת שמים בעיני ולא יכלתי לפון אף רגע בבר לבבה ובתמת נפשה, ומרב שיחי וכעסי אחזתי בציצית ראשו ואטלטלנו טלטלה גבר מחדרי, ובזה עוד לא הרגעתי את רוחי אשר המה כהמות הים לגליו, כי גם מלאתי את פני כל בית אביו קלון במ"ע “החלבנה” ועוללתי בעפר קרנו. אפס כי לא ארכו הימים ואוכח לדעת כי לא הוליך אותי אחי אהובתי שולל ואמנם כבר הביא אותה אביה במסרת ברית התנאים את אברך אחד מעיר ברקוניה. אז היתה תבוסתי שלמה ואבחל בחיים ואבקש את נפשי למות. אך בטרם רדתי אל ירכתי בור והנה פתאום לפתע הופיע בקרבי רעיון כברק: מי יודע אם לא יכביד אביה את אכפו עליה לתת דודיה לאחר והיא חפה מפשע ואין בה כל עון אשר חטא? מי יודע אן לא תעורר גם היא לויתן כמני ולא תעשה מספד כתנים על קשי יומה ועל גורלה המר והנמהר להיות לרעיה לאיש אשר אין את נפשה אליו? הרעיון הזה הניע את לבבי לכתוב אליה את הטורים האלה:

"אסתר נשמת אפי ואור חיי!

"אם אך מוצא שפתיך קדוש לך ואין את נפשך להפיר

"את הברית ולחלל את השבועה אשר נשבעת לי בערב

"יום החמישי בשבת לפרשת "קדושים תהיו" כי

"אהבת־עולם תאהביני ואך המות יפריד בינינו, כי

"אז חלילה לך ללכת אחרי האיש אשר בחר בו אביך

"לאלוף נעוריך וחובה קדושה רובצת עליך ללכת באשר

"אלך אנכי, ואחרי כי אנכי בחרתי לי את המות למחוז

"חפצי, עליך לעשות כמעשי ולבקש גם את אַתּ המות,

"כי מי לך ומה לך פה בלעדי? אנכי יעדתי לי את

"יום השני הבא לעשות בו קץ לחיי וגם את, יקירתי,

"הכיני את עצמך לקפד כאורג פתיל חיתך בו ביום,

"והיו נפשותינו צרורות בצרור החיים עם נפשות כל אלה

"אשר הטרידתם ההשכלה מן העולם.

"אוהבך המצפה לראותך בעלמא דקשוט

שלומיאל".

– כמעט שלחתי לאהובתי את מכתבי זה – הוסיף שלומיאל לדבר – והנה הגיה שביב תקוה את בתי נפשי כי ימס לב אהובתי בקראה את דברי המרים ויהי למים ותמהר ותתנפל לרגלי אביה בדמעות שליש ותתחנן לו לקרע רע גזר דיני ולבלי הפריד בין הדבקים, ואביה אשר יאהב את בתו כנפשו לא יוכל לראות בצרת נפשה ורביבי דמעותיה ימוגגו את לבו הקשה כברזל ויאמר לדבק טוב וייסד את אגודתנו על ארץ ושלום יהיה לי מעתה ועד עולם. אבל יום אחד חלף הלך לו והנה עומם גם זיק תוחלתי האחרון ורוח נשא את כל שרידי תקותי ודמיונותי. למחרת היום ההוא קבלתי מאת אהובתי מכתב גלוי וכתובים בו כדברים האלה לאמר:

להאדון שלומיאל האלקשי!

"עתי ללכת בדרך כל הארץ ־ טרם הגיעה, כי עודני

"צעירה לימים וחדרי לבי מלאים חמדת החיים על כל

"גדותיהם. אם ברית האהבה אשר כרתנו הופרה,

"אות היא כי מה' יצא הדבר ומה יתאונן אדם חי על

"מפעלות אביר היצורים אשר מי יאמר לו מה תעשה?

"אבל הכי בלעדי ספו תמו העלמות מבני אדם? פנה

"לך על ימין או על שמאל ותמצא לך רעיה אחרת הטובה

"ממני אשר תחשק נפשה בך ותהיו לבשר אחד…

"אפס אם פעם גמרת אמר בנפשך לתת כתף סוררת

"לעולם הזה ולשים קץ לחייך כאשר אמרת אלי עם

"הספר, כי אז לך לשלום ולא אנסה לעצרך בדרך

"אשר אתה הולך עליה; ולאות ולמופת כי יקרת גם

"נכבדת בעיני, הנני מבטיחך לבקר באחד הימים את

"חצר המות אשר תמצא בו מנוחת עולמים ולהניח על

"קברך זר פרחים רטוב בדמעות עיני.

"ברגשי כבוד

ערנעסטינא".

– אנכי בהוכחי לדעת כי עוד זיק אהבה אלי בוער בלב אהובתי מלפנים ויכבד עלי להפרד ממנה ויהי עלי המות למשא ואבחר בחיים. ולמען הפיג את צערי ויגוני התמכרתי אל הספרות בכל כוחי ואוני לשדד אדמתה ולרות תלמיה; בחיקה תשתפך נפשי לכל עת מצוא וירוח לי, היא תנחמני מעצבי ומרגזי ותטיף נטפי עסיס בכוס חיי המרים כלענה, חיי בודד וגלמוד, חיי שמה ושאיה… עתה עתה הלא תראה כי נהירין לי שבילי האהבה כשביל עיר מגורי ולא תוסיף עוד לחמוד לצון לך ולהלעיב בי.

– הוא אשר דברתי – עניתיו – כי תדע אך את האהבה במררותיה אבל לא בתענוגיה. איש בודד וגלמוד כמוך היום לא יוכל לחוש בנפשו את נעם חיי האהבה ואת מתק פריה הטוב; רק החי חיי משפחה לא תקצר ממנו להרגיש את הרגשות הנעלים האלה, רגשות לבות אוהבים ואהובים, ורק הוא ימצא בו היכלת לנטות עליהם קו ולתארם כמו חיים למען הלהיב את הקורא ולפעול עליו פעולות עזות ונמרצות, אבל לא אתה…

– ומה אפוא אעשה למנות את החסרון הזה? חנן שלומיאל את קולו – במה אסיר את המכשלה הזאת מעל דרכי? עוץ נא אתה לי עצה ואם טובה וישרה היא, אקבלנה בחפץ־לב.

– עצתי אמונה – עניתיו – כי תעשה לך עזר כנגדך, והיה כאשר תראה חיים עם האשה אשר אהבת ואהבתך פרי תשוה לך לגאון ולתפארת, כי תלד לך אשתך בן פורת משמח אב או בת יפיפיה כעצם השמים, או אז תשכיל אף תצליח לכתוב ספורי אהבים ושמך ירש כבוד כשמות כל מספרי ספורים המצוינים והיית כטורגעניעוו, כדיקקענס כזאלא וכשפיעלהאגען.

– עצתך טובה ונכוחה! – השיב לי שלומיאל – לו יהי כדבריך!

בזה תמה שיחתנו, ויפן ויצא וילך לדרכו.

ד. עֲלִיָה זוּ יְרִידָה.

כשנה תמימה חלפה הלכה לה מיום דברי את שלומיאל בפעם האחרונה, וכל העת הזאת לא יספתי לראות את פניו ולא ידעתי מכל המוצאות אותו. רק זאת ראיתי התבוננתי כי עזב נטש את מ"ע “החלבנה” והספרות ויחדל להפיץ מעינותיו חוצה. ויהי היום בלכתי בחוצות קריה והנה שלומיאל לקראתי והוא כורע רובץ תחת משא שק גדול הטעון על כתפיו והנהו רטוב כולו ביזע, וכראותו אותי הֵסב את פניו אל עבר הרחוב השני. אך אנכי גדרתי את הדרך בעדו ואשאלהו:

– מה לך, שלומיאל, כי תנוס?

– אין עתותי בידי! – ענני בחפצו להרחיב את צעדיו תחתיו – כי דבר לכתי נחוץ.

– מדוע קפצת זה כמה את ידך מהעניק לנו מתנובת פרי עטך – שאלתיו – ולא נראית זה כמה במ"ע “החלבנה”? איָם אפוא ספוריך?

– לא עת כתוב לי היום כי אם עת לעשות! – השיב לי בלשון נמהרה – רחים על צוארי ואעסוק בספרות?! אתמול ילדה לי אשתי בן למזל טוב, עתה שוכבת היא על ערש דוי ובביתי אין לחם ואין שמלה; גם חותני וחמותי ואחות אשתי עלי היו היום כולנה, כי פרצה אש בביתם ותאכל את כל אשר להם, ומאין אקח לחם לפי נפשות ביתי? המן הגורן או מן היקב? הה, ההשכלה, ההשכלה! אך היא היתה בעוכרי, והיא החשיכה את עולמי בעדי.

– ובטרם אשר השפיקה לי העת לפצות את פי ולענות לו על דבריו, והנה כבר נתקו כפות רגלי שלומיאל ממקומם וילך לדרכו. ואנכי לא יספתי לעצרהו עוד.

* * *

ויהי באחד הימים ואנכי הולך לרגל מלאכתי בשוק בין התריסין ואראה מרחוק והנה שלומיאל יושב, על יד שני סלים מלאים בצים ואפרחים וירעים בקולו נפלאות: “מי החפץ בצים, אפרוחים או ברבורים יסור אלי! נשים, סרנה אלי ותשגנה בצים! תרנגלות!” ואגש אליו מאחוריו ואנח את ידי על שכמו, ויתעורר ויסב פניו אלי וכרגע כֻסו באדם חכלילי ויורד עיניו לארץ…

– שלומיאל! – קראתי אליו – אים אפוא ספוריך? הלא אהבתך כבר גמלה ותצץ ציץ ותעש פרי, ומי כמוך בעל הכשרון ידע לספר לנו ספורים אשר לא ידענו אנחנו ואבותינו?! הלא בלעדיך תוכת “החלבנה” שאיה, דרכיה אבלות ומסלותיה נשמו!

– רב לך לזרות מלח על פצעי לבבי הקרוע והמורתח – ענני – ידעתי גם בלעדיך כי אך ההשכלה הטרידתני מן העולם ואך היא היא שעשתני לגבר לא יצלח בחיים. ידעתי כי “חלל ההשכלה” אנכי!

– אתה חלל ההשכלה הנך?! האם היית משכיל מעודך?

– ומה הייתי אם לא סופר משכיל?

– פרא אדם היית, נבוב־לב, חסר דעת אבל לא משכיל! משכיל אתה בעת הזאת ברבצך כל היום על סל הבצים והאפרחים אבל לא בהיותך מספר ספורים במ"ע “החלבנה”.

– וקריאת ספרי מליצה שהייתי עסוק בה יומם וליל, בריתי את הספרות העברית, וכתיבת ספורי שנדפסו במ"ע “החלבנה”. השלש־אלה לא פרי ההשכלה המה?

– שלש־אלה אינם שוים אפילו בנזק עשרת רגעים ומה גם באבדן העת אשר בלת אתה עליהם, באבדן מבחר ימי עלומיך ובירידת כשרונותיך לטמיון. שלש־אלה המה: סכלות, אולת ורעה רבה, ולא פרי ההשכלה; שלש־אלה החשיכו את עולמך בעדך ויתעוך בתהו לא דרך וימיטו עליך צרה ושואה, פיד ונכר.

– ומה היא אפוא “השכלה”? – שאלני שלומיאל וילחץ את כתפיו כמשתומם – אם כן הלא גם הנחם האחרון כי עליתי לקרבן על מזבח ההשכלה יסתר עתה מעיני? הה, אוי לי ואבוי לנפשי! – קרא שלומיאל ואגלי דמע התגלגלו מעיניו.

ברגע זה נגשה אליו אשה אחת לקנות לה ביצים, ותארנה עיני שלומיאל ויקרא אלי: מחר לפנות ערב אבא אליך לשמוע מה בפיך על דבר ההשכלה.

– ההשכלה היא העבודה והמעשה בכל פנה ומקצע שיהיה, ובלבד שיביאו תועלת לעולם, ושני אלה הם רוח החיה באופני חברת בני האדם על פיהם תסע ועל פיהם תחנה! – עניתי לו ואפן ואלך לדרכי.

ה. פִּצְעֵי אוֹהֵב

ויהי לתקופת הימים ואנכי יושב בבית הגביר שמואל לב־טוב ומלמד לבנו הקטן שפת עבר ולמלי ישבה מרים אחות תלמידי, הלא היא העלמה היפה אהובת שלומיאל הראשונה. פתאום לפתע נפתחה הדלת, והנה שלומיאל ואשתו וסליהם על שכמם באו הביתה ויקראו בקול: “היש לכם חפץ בבצים, באפרחים?” ויהי כמעט קמה מרים מעל הכסא ותכונן את צעדיה לגשת אליהם, והנה פני שלומיאל חורו כסיד, עצמותיו רחפו כמקרח הנורא, שניו דא לדא נקשן, עיניו חשכו בחוריהן וכחותיו עזבוהו, רגליו מוט התמוטטו ויפל מלוא קומתו ארצה וישמט גם הסל מעל שכמו ויפל לארץ וכל הבצים אשר בו נפצו לרסיסים…

חרדה גדולה נפלה על כל בני הבית למראה המחזה הנורא הזה ורוחם נבקה בקרבם וייראו חתת פן אחז השבץ את שלומיאל ויבא קצו קץ כל בשר, ואשת שלומיאל הקימה קול צעקה גדולה ומרה ותגז את שער ראשה ותספוק כף על ירך ויהמו כל קירות החדר לקולה ותהי מהומה ומבוכה בבית אשר לא תתאר בניב שפתים וגם בעט סופר מהיר, ומרים הנמוגה מאימת מות נצבה על מקומה כמשמר נטוע מבלי הניד עפעף גם יד ורגל ולא ידעה נפשה, ומגדל השאון והסער אבדה כל עצה מהנאספים ויעזבו את שלומיאל שוכב על הארץ כבול עץ ולא חשו להשיבו לאיתנו ורק אנכי לבדי, אשר רוח מבינתי הגיד לי כי אך התעלף שלומיאל למראה פני מרים אשר לא פּלל לראותה ואדע כי אין אסון גדול בדבר, לא פג רוחי ולא רפו ידי ואמהר ואז לתוך פיו מים חיים ואלחץ בידי את רקותיו ותשב רוחו אליו ויפקח עיניו ויחי… ברגעים האלה הפיצו עיניו כדודי אש תפת, אש זרה ומשונה, ולא נחו בחוריהן כי אם רצוא ושוב התעופפו הנה והנה, שפתיו נעות: “מרים! מרים!” ואין איש בלעדי שומע את קולו. לאט לאט הרימתיו מן הארץ ואקים אותו על רגליו ואושיבהו על הכסא ואת מרים שלחתי החדרה… ויהי כראות אשתו כי אישה חי חי הוא ואך לשוא נשאה עליו קינה והגה וחי ואל הארץ הביטה ותרא את הביצים המנפצות ויחם לבבם בקרבה ובחומה נדעכה נפשה ממקומה ותתנפל על שלומיאל בשצף קצף ותחרפהו ותגדפהו ותקללהו קללות נמרצות והוא ישב על מקומו כמחריש וכאלם לא יפתח פיו ויתמרמר בבכי כילד קטן…

אדוני הבית אשר הכירו את שלומיאל כי הוא בן הישיבה אשר אכל לפנים על שלחנם ביום השבת, נכמרו נחומיו אליו ויתנו לו בעד הבצים הנשברות פי שלש ממחירן, וכאשר ראתה אשתו את פעלם זה מהרה ותמח את דמעות עיניה בסינר אשר עליה ופניה צהלו. ואנכי תמכתי ביד שלומיאל ואוליכהו החוצה ורעיתו אחרינו, ובצאתנו מהבית לחש לי באזני בקול כחולה: “הכבר נשאה מרים לאיש?” וכאשר עניתיו לתומי כי בעוד ירח ימים תחג את חג כלולותיה, התפרצה אנחנ כבדה מקירות לבבו ויאנק דום.

– מוצא אני את האשה אשר הוכיח לך ה' מר ממות – אמרתי אליו בטרם הפרדי ממנו לדרכי – כי רואה אני בעליל לעינים כי אשה רעה וסרת־טעם היא, ועל כן לא אפונה כי תתלונן עלי בסתר בתי נפשך על אשר הניעותי את לבבך לקחת לך אשה ועלי קללתך, שלומיאל! האמנם כן הוא, יקירי?

– חלילה לי מקצוף עליך – ענני – ונהפוך הוא: פרצים תצאנה לך תודותי על אשר פקחת את עיני על דרכי ותעוררני לעשות לי עזר כנגדי. לא אשה רעה היא רעיתי כאשר תדמה אתה בנפשך כּי אם אשה קשת־רוח ומרת נפש ומרב שיחה וכעסה על גורלה וקשי יומה המר והנמהר יש אשר תתקוטט בי ותתן עלי בקולה ואנכי הדבר אין בי להשיב לה דבר על ריבות שפתיה בדעתי כי צדקה ממני, אחרי כי עד כה היא הנותנת לי לחמי ומימי, צמרי ופשתי בזעת אפה ובלשד עצמותיה. האח! מה מאושר אני כי באתי סוף סוף אל המנוחה ואל הנחלה וארכש לי קרן זוית להניח בו את ראשי, כי פעלתי לי מכון לשבת בצל קורת עצמי ובשרי, דמי וחלבי, במסבת הנאהבים והנעימים לי כנפשי, ובזכרי כי אתה בעצתך הטובה, עצת נפש אשר יעצת לי הסבות לי בכל אלה, שבע ביום אהללך ולנצח לא אשכח את חסדך זה עמדי! – ובדברו פרץ זרם דמעות־גיל מעיניו.

ויושט לי שלומיאל את ידו ואלחצנה בידי באהבה רבה, ונפן ונלך איש איש לדרכו ולמקומו.

* * *

– מי יתן – אמרתי אל לבי – וכל הבחורים, הכותבים ספורים, וכל הסופרים הבטלנים, העושים כָונים לשיר ולמליצה, שמעו לקול זאת העצה, ויתנפלו עד ארגיעה, בזרועות רעיה יפיפיה. בשעור יופי מסמרות לא קבעתי, ואינני אומר חלילה: קבלו את דעתי – כי אז ראו המה עולמם בחייהם, ושלום היה על כתב העתים וקוראיהם, אלפי גליונות ניר לא נהפכו לסמרטוטים ולבלויי סחבות, והקוראים לא גהקו ולא פהקו בקול קורע לבבות, באתרא דליעול ירקא היה עולה בשרא דתורא, והיה תחת מליצה קלה הלכה חמורה, ואנחנו לא נבוש מספרותנו ולא נכלם, והכל על מקומו בא בשלום! –

מי יתן – והיה!…