רקע
שמואל ליב ציטרון
בעבור ביצה

(מספורי קארל עמיל פראנצאז בשפת אשכנז).

 

א. אַהֲבָה – לְאֵיבָה    🔗

באַחד הרחובות, ממול בית התפלה אשר לבני ישראל, – החלה יוכבד הזקנה לספר – עומדים שני בתים בנויים לתלפיות, וכמעט לפלא הוא, כי תכנית אחת ותאר אחד לשניהם והנם דומים זה לזה במעשי הבניה לכל דבריהם ולכל משפטיהם. אדון הבתים האלה עתה הוא מאיר העשיר בעל בית משרפות יין־דגן בכפר שקמון; אך לפני שנים כבירות, בעת אשר עוד הייתי נערה צעירה לימים וזה מעט באתי במסרת ברית התנאים, ישבו בבתים האלה שני אנשים אשר נדמו האחד אל השני עוד בערך יותר גדול משווי הבתים. שם האחד: רבי שלמה הצלפוני ושם השני: רבי נתן הטלמוני. שניהם היו יפי תאר, לשערות ראש שניהם נגה זהב־פרוים, שניהם שפלי הקומה ונפש שניהם דבקה בעת אחת לאהבה שתי עלמות שגם הנה נשתוו אשה אל אחותה בשנות חייהן ובתאר פניהן, בדרכיהן ותהלוכותיהן, ויקחו אותן להם לנשים. גם במסחר אחד שלחו שניהם את ידם, שניהם היו בעלי לב מתנה ונפש עדינה, ואין ספורות לכל הדברים אשר לא נכרו בהם איש לפני רעהו, ומי יברא לי ניב שפתים לתאר באומר ודברים עד כמה עזה היתה האהבה אשר קננה במשכיות לב האחד אל השני! אין חזון אוהבים נאמנים כאלה נפרץ בין בני האדם, ועל כן היתה אהבתם למופת ולברכה בפי כל תושבי העיר, ויהי כי חפץ איש לתת דמות ותמונה לאהבה שאינה מצויה, לא הוסיפו עוד שפתיו להביע כלפנים לאמר: “האהבה הזאת כאהבת יונתן ודוד בשעתה היא”, כי אם: “אהבה זו עוד תגדל מאהבת סוחרי השקים אשר ברחוב המים”; יען כי שני הרעים האלה עסקו במסחר השקים, ודעת לנבון נקל כי ברית השותפות היתה כרותה ביניהם בענין זה. מדי שנה בשנה, ביום אשר השלמה אצלם מלאכת חשבון ההכנסה וההוצאה ויחלקו ביניהם את הריוח חלק כחלק, כרתו ברית חדשה בינותם ויחזקוה ויאמצוה ביתר שאת וביתר עז, ולמען פזר גחלים על אהבתם ולהגדיל את סדורתה, חגגו את היום ההוא ברוב פאר והדר וישיתו נוספות על חין ערכו במזכרת עולמים שעשו לו בתקון איזה דבר נכבד וענין נעלה. בשנה האחת היו שניהם ביום הנכבד ההוא גבורים לחקור ממסך ולשתות יין לשכרה עד דלא ידעי… בשנה השניה שמו יחד פעמיהם להראות את פני היהודי הטוב עושה הנפלאות אשר בעיר צלמונה; בשנה השלישית הזילו זהב מכיסם לכתוב ספר תורה ויכניסוה להיכל ה'; בשנה הרביעית הקריבו את כסאות מושבם בבית התפלה זו לזו, ובשנה החמישית חגגו בעצם היום ההוא את חג אירושי צאצאיהם: הבחור מנשה בן בן רבי שלמה היה בשעה טובה ומוצלחת לחתן להעלמה שושנה בת רבי נתן:

ובכן, אך שלום ושלוה, השקט ובטחה שררו ברחוב המים, עד אשר בא מקרה שפל הערך, או – לדבר יותר מישרים – דבר קטן כזנב הלטאה אשר אחז בעמוי השלום ויקרקרם וירגיזם ממקומם ויהפוך את האהבה למשטמת ־מות ואת האחוה למלחמת־תנופה נוראה עד מאד, אשר כמעט לא היתה כמוה בין שתי משפחות מיום הוסד ארץ. אנשי התום והענוה, למודי היטב ורבי החסד והחנינה, נהפכו לפריצי חיות ופניהם כפני נמרים, נשותיהם העדינות והענוגות – ללביאות אכזריות משחרות לטרף, וצאצאיהם – לחתולים אשר התנפלו אחד על השני וינקר את עיניו וישרוט שרטת בבשרו ויקרע את עור פניו. אולם לו פרצה המלחמה הזאת רק בגבול שתי המשפחות לבדן ולא הרחיקה לכת מהן והלאה, כי אז לא גדל השבר, אבל לא כן קרה ויאת! הדבר הקטן הארור הזה עשה לו כנפיים בכל העיר וירתיח את כל תושביה כסיר מצולה ויעשם כמרקחה, ובכל בית ובית אשר הוא מגיע, קמו לרגליו שאון וסער, מהומה ומבוכה, דברי ריבות וחרפות, ותמלא כל העיר לבאים ולביאות, שחלים וכפירים, חתולים וחולדות, ואף עט מאה סופרים מהירים יקצר לתאר כמו את הרעם והרעש, את הצעקות והיללות, את הברקים והלפידים, את כל פצע וחבורה, כל שרטת ומכה טריה!… עד כי נתגלגל הדבר הזה ובא גם לפני שופטי בית המשפט המחוזי אשר זה דרכם כל הימים לבלתי דאוג ושים לב אל דברי־ריבות ומלחמות־תנופה שתתפרצנה בין ילדי “היהודים הארורים”, כי מה מנהם יהלך אם יסופו יתמו כלם במלחמה? וגם הרב הישיש אשר לעדת ישרון בעיר הקטנה הזאת, שוע מנהמת לבו לאמר:

– רק באחת אנחם את נפשי הנהלאה, והיא – כי עתה בלי שפק לא יאחרו עוד פעמי משיח בן דוד לבא, אחרי כי הפעם הגיעה העת אשר נאמר בה: “חרב אי באחיו תהיה!” האח, מי יתן והתשבי יעוף קל מהרה וידא אלינו על כנפי רוח!…

וכל הסער הזה התחולל אך בשל הדבר הקטן ההוא.

– ומה היה לפי דעתכם הדבר הקטן הזה? – שאלה המספרת הזקנה את קהל שומעי דבריה – אך לא אנסה אפוא להאיץ בכם כי תחודו לי את החידה הזאת, יען כי סמוך לבי בטוח כי אך לשוא תהיה יגיעתכם לגלות פני הלוט והמסכה הנסוכה על פניה. הדבר הזה היה ־ ביצה פשוטה שיצאה ממעי תרנגלת. האמנם נמצא נטף דם בחלבון הביצה ההיא, אבל ביצים כמוה לא דבר יקר הוא ורב מספרם בתבל ארצה, ומעולם לא צררו כל אסון בכנפיהן, לבד אשר יקרה לפעמים, כי הנן מקולקלות ומשחתות מתחלת צאתן לאויר העולם, שאז אינן נוחות לשלום האדם ולבריאותו…

אפס כי המקרה האיום שאשמיע היום באזניכם, בא בדרך זו:


 

ב. דְבַר הַמִקְרֶה    🔗

ביום ערב שבת לפני ארוחת הבוקר, בעת אשר לא היה רב שלמה בביתו, כי הלך לרגל מסחרו בדרך למרחוק, וכפעם בפעם שב הביתה לפני הדלקת הנר, – היו ידי רחל אשתו מלאות עבודה לאפות תופינים ליום השבת. ויהי כאשר הוציאה ביצה אחת מן הסל ותשבר את קליפתה ותאמר לצקת את חלמונה וחלבונה אל תוך הסולת, והנה פתאום לפתע ראו בה עיניה נטף דם, אשר לפי חוקי תורתנו לא יתכן לשים ביצה כזאת בתוך המאכל, והדבר הזה תלוי בגודל הנטף ומדתו. רחל כאשה לא מלומדה, אשר לפתור בעצמה שאלה כזו לא הרהיבה בנפשה עז ואישה לא נמצא בביתו, באה ביתה רבי נתן שכנה ותחל את פניו לחות לה את דעתו על דבר הביצה. כחצי שעה התבונן רבי נתן בשום־לב ובעיון נמרץ אל נטף הדם, אחרי כן הביט כחצי שעה בספר הש“ע ובאחרונה חרץ משפטו בפה מלא, כי על פי חקי ישראל אסורה ביצה כזאת לבא בכל דבר אשר יאכל. ותשמע רחל לדברי רבי נתן ובשברון מתנים הטתה את הביצה האסורה הצדה ותשם בעיסת תופיניה ביצה אחרת. אך ביום השבת, לעת ארוחת הצהרים, כאשר הובאו התופינים על השלחן, עלתה הביצה על זכרונה ותספר את דבר המקרה באזני אישה. רבי שלמה, אם כי סוחר שקים היה, רבתה בכל זאת חכמתו גם בספרי התלמוד ונושאי כליו וכל הימים היה חוקר ומבקר לתכלית דברי חכמינו הקדושים ז”ל, ועל כן כמעט כלה לברך על המזון ויקם מעל השולחן, בקש את אשתו כי תראה לו את הביצה וכשעה תמימה לא הניחה מידו ויבט בה בעינים חודרות, וככלותו את מלאכתו זאת, הגה ביורה דעה עד כי בא השמש והיום רד. לפנות ערב שם פעמיו לבית רבי נתן שכנו לשתות עמו יחד, כפעם בפעם, כוס יין ולהתעלס עמו בשיחות נעימות שעה אחת ושתים. כמעט הספיק לברך את רעהו “בשבוע טוב ומבורך”, ותהי ראשית דבריו בקול תלונה לאמר:

– נתן! איך הוצאת משפט מעוקך כזה?

– איזה משפט?

– המשפט על דבר הביצה אשר הראתה לך רעיתי. האם טפש כחלב לבך ויכבד ממך להבין כרגע כי ביצה בעלת נטף דם כזה מותרת היא לבא לתוך כל מאכל אליבא דכולא עלמא, ואין בזה אף חשש חטא לדיני תורתנו הקדושה? הלא עוד תתימר תמיד כי הנך יודע ספר!

– הלא גם אתה תתפאר כל הימים כי דעתך רבה בתורה – השיב לו רבי נתן אמרים בקול רוגז – ובכל זאת העלית כעת על דל שפתיך דברים כדברי אחד העבריינים וכעם הארץ אשר גם צורתא דשמעתתא לא ראה מימיו.

– מה זאת תבענה שפתיך? – שאג רבי שלמה בכח – העוד טרם הראית לדעת כי שגית בשפטך? אתה – עברין הנך!

כן החלו שני הרעים האלה להתוכח ולהתקוטט האחד את השני. שניהם תמכו את דעתם בדברי התלמוד והפוסקים ויבנו עליהם עליתם כמו רמים, וגם מספרים קדושים אחרים אין קץ הוציאו כל אחד חצים שנונים ואבני קלע להכות בהם לרסיסים את משפט השני ולמוללו כקש יבש, וירדן היין אשר הגיחו אל פיהם מדי דברם, עוד הואיל להגדיל ולהאדיר בקרבם את סערת רוחם ולצקת שמן על מוקד לבבם, ויטש דבר הריב עד השעה הראשונה אחרי חצות הלילה; או אז נפרד רבי שלמה מעל רעהו, ובשובו לביתו קרא אל אשתו לאמר:

– נתן שכננו יודע את ספר התלמוד, כאשר יודע אנכי את השפה התוגרמית. אעמדה נא עמו בברית המסחר כשהיה עד כה, נכון אני לקבוע בבית התפלה מקום לתפלתי על יד ימינו, נאות אני כי יקח בני את בתו לאשה, אך לשתות יין בחברת איש לא מלומד ועם הארץ כמוהו, בזאת לא אחפוץ! לא, כדבר הזה לא יתנני עוד לבי לעשות כל זמן שהנשמה בקרבי, ולו גם ימלא ביתי תועפות כסף וזהב.

רחל לא ענתה אותו דבר, ואל נפשה אמרה: “יהי שם ה' מבורך! אם כן הוא, אז שבע ביום אשא תודה וברכה להביצה הנשחתת הזאת”…

אפס כי לא כאשר קותה רחל בלבה, היה קץ החזיון הזה.


 

ג. מַחֲלֹקֶת לְשֵם שָמַיִם    🔗

ליום המחרת כאשר פגשו איש את רעהו בבית מסחרם, הנה תחת לעשות סדר נכון ומשטר ישר בהעורות והשקים אשר התגוללו על רצפת הארץ בלי סדרים, פרץ ריב ביניהם מחדש ויבא מדון, ובזה כלה סדר היום הראשון לשבוע. את הביצה המנופצה הביאו אל החנות, והיה כל העובר על פניהם ברחוב, וקראו אליו לבא אל החנות פנימה ויראו לו את נטף הדם הידוע ויבקשו מאת ההלך כי יגיד גם הוא את משפטו עליה. דעת לנבון נקל, כי האחד נטה אחרי דעתו של רבי נתן, והשני גזר אומר כי את רבי שלמה הצדק, והדבר הזה עוד נפח שלהבת התשוקה בבתי נפשם לעמוד בדעתם כסלע איתן ולחתור בכל עוזם ואילותם להוציא כנגה צדקתה ומשפטה כצהרים. ותהי זאת הנקל מהם, כי אם עוד גם חדלו ללכת יחדיו לבית התפלה, וביום בוקר לא עבות קרה המקרה, כי צוה רבי שלמה במפגיע על שמש בית התפלה כי ירחיק את מקום מושבו מכסא רבי נתן, ובדבר הזה העלה עליו את חמת רבי נתן עד להשחית וירגז ויחרד בכעסו וינע לבו בקרבו כנוע עצי יער מפני רוח. אך בהמצאו בבית התפלה נשא את בשרו בשניו ויחריש ויתאפק ולא דבר מאומה, ועל כן מדד לו בצאתם החוצה פעולתו אל חיקו שבעתים ויחרפהו ויגדפהו כאחד הריקים; וגם רבי שלמה לא שם מחסום למו פיו וישלם לו ככל תגמוליו עליו. כאשר שב רבי שלמה לביתו נפעם ונדהם עד מאד, אמר אל רחל:

– לחלק בינינו את המסחר לשנים – אינני יכול, גם אין את נפשי להפר את ברית התנאים עמו, כי מה יאמרו הבריות? אבל כי אשתה אתו יין ואתפלל בשכונתו, לזאת לא יזכה לעולם…

– לפעלך הראשון אתן צדק, אך חלילה לך להוציא גם את השני לפעולת אדם – חננה רחל את קולה.

־ חי נפשי כי לא אשמע לדבריך הפעם! – נשבע רבי שלמה – לא, לעולם לא יעלה על לבי להיות ארך אפים ורב חסד מבלי עשות בו שפטים, בעת אשר יעיז לקרוא אותי בשם: “מצח נחושה”.

אך גם בחרפותיהם וגדופותיהם עוד לא תם החזיון.

יום המחרת היה יום השני לשבוע, יום רע ומוכן לפורעניות בעיני ההמון. המונים המונים נהרו אל החנות וישימו עין על הביצה הנודעת לשם ויגלו איש איש את חות דעתו עליה. אך אלה אמרו כי ביצים כמוה מותרות הנה לעשות בהן צורך ואלה התנגדו לדבר הזה ויגידו ההפך, ובעת קצרה כבר נמצאו בחנות השקים לא שני לוחמים כי אם חמשים, ושתי הכתות האלה צררו אשה את אחותה באופן נורא ומבהיל, ורבי נתן ורבי שלמה כאוסרי המלחמה התגעשו ויתמרמרו האחד על השני ואש קצפם הלכה הלוך וגדלה מרגע לרגע. רבי נתן התרגז ויתקצף אל רבי שלמה על החרפה והכלמה אשר העטה עליו בבית התפלה בהעתיקו את כסאותיהם זו מזו, וגם רבי שלמה לא נשא את פניו וימטר עליו מטרות לעג וקלס וישביעהו קלון כמים. ויהי לעת ערב, אחרי אשר כמה מאות איש כבר מששו את הביצה בידיהם מכל עבריה ויתקעו בה את חוטמם ויתעטשו מריחה, אחרי אשר עלתה הביצה על כל פה ולשון ולתושבי ברנע לא היה זולתה כל ענין אחר לענות בו, – והנה לשמועה חדשה נוספת על הראשונות כי עשתה לה כנפיים בכל העיר, צללה כל אזן, והיא, כי רבי נתן ורבי שלמה מרטו איש את פאת זקן רעהו ושער ראשו, לא בדבר שפתים כי אם בפעולת כפים, בשתי ידיהם ובעשרת אצבעותיהם…

התהלות והמהתלות, אמרי היופי והדפי שהביעו בהם אחדים את הגות לבם על דבר הריב, עוד הוסיפו, כמובן, לחזק את לב הלוחמים המלומדים, תופשי התורה, ולפחת בקרבם רוח אמץ וגבורה למלחמה, וכאשר בא רבי שלמה באותו היום הביתה ומפיו יז קצף, הרעים בקולו נפלאות באזני אשתו לאמר:

– לכי ובקשי בעד בנך כלה אחרת, כי עצור אעצור בידו מקחת לו את בת ר' נתן לאשה; ולו גם הייתי על ידו לבוז ולדראון לכל בשר, לו גם ישב בביתי רוק כל הימים, גם אז לא אתן לו לנצח לאשה את בת האיש אשר ערב את לבבו להרים ידו עלי ולמרוט חצי זקני.

אז התגעשו גם כליות רחל ומנשה אשר עמדו כל העת במצב הבינים הרחק משדה הקטל, ויחלו גם המה לגור מלחמה את שכניהם. שני ימים חלפו עברו להם, ואין הפה יכול לספר את כל הנעשה והנקרה בעת הזאת ברחוב השקים. שני הסוחרים האלה, ראשי אבות שתי משפחות נכבדות, לא מצאו לפניהם כל דרך אחרת איך להרגיע את רוחם ההומה כהמות הים לגליו, בלתי אם להתנפל בחרי־אף ובשצף קצף האחד על השני ולהכות איש את רעהו מכות אנושות ונמרצות עד שפך דם…

וגם יתר האנשים הלוקחים חלק במלחמה הזאת, לא השתפקו באמרי חכמינו הקדושים ז"ל ובדבר־שפתים לבד, כי אם חוו את דעתם על ידי מלחמות אגרופיהם ושריטת צפרניהם החדות. הביצה העלובה, סבת דבר הריב, נחה בשלום על משכבה בקערה העומדת קבל־עם וכפעם בפעם חדשה את פני המלחמה ותפח בלב הלוחמים רשפי און ועז, יען כי בטרם צאתם אל שדה המערכה, היתה ראשית מעשיהם להשגיח ולהתבונן היטב אליה, אחרי כן השליכו שקוצים זה על זה חליפות והאחד האשים את השני כי איננו יודע את הכתוב בתורה, ובאחרונה החלו להראות איש לרעהו את נחת זרועו. כאמונה תפלה, כדבר באופל יהלוך וכמכה מתהלכת, כן אחז דבר הריב הזה בכל פנות העיר ברנע.

כאשר שב רבי שלמה ביום הרביעי בערב הביתה עיף ורפה־כח וכמעט מבלי רוח חיים באפיו, אמר אל אשתו כדברים האלה:

– לכל אשים היום קץ ותכלה. טוב טוב לי כי יעלה כספי בתהו ויאבד מאשר יעזבני כחי ועמודי שלומי ירופפו. מחר אכין את כל הדברים הנחוצים והדרושים לי להפר את ברית עניני המסחר אשר ביני לבין הזד והבליעל הזה.

רחל נותרה יושבת על מקומה תפושה ברוב שרעפיה בקרבה, ואם כי גם בעפה עלה עשן על רבי נתן ותקצוף עליו עד מאד, בכל זאת אמרה אחרי דומיה קטנה לאישה בקול חרד:

– שים נא אל לבך כי כל זאת נהיתה רק בעבור ביצת תרנגלת!…

– לא בעבור ביצה, כי אם בעבור עם ישראל! – ילל רבי שלמה בקול מר – בעד תורת אל נאור עושה פלא ורב עליליה, ומי איפוא יערב את לבבו לקלע בזה אל איזו מטרה גשמית?! לא… ולו גם הכביד עלי גורלי את אכפו כיום לנוע מעיר לעיר ולהשתחות לאגורת כסף, גם אז לא נסעתי בעגלה אחת את האיש הרע הזה אשר יחלל את התלמוד ואת כבוד התורה לארץ ימגר.

ויהי ביום החמישי בשעה הראשונה אחרי הצהרים, ויתפלצו עמודי בית מסחר השקים אשר התנוסס לתפארה ימים רבים ויתמוטטו ויפלו תחתיהם ויהפכו לגלים נצים ולמעי מפלה. את כסף המזומן חלקו ביניהן, ואת הסחורה הנותרת, גמרו אומר למכור על חשבון שניהם.


 

ד. סוֹף דָבָר.    🔗

אך ביום ההוא, בא איש עתי אל הרב הזקן בעירנו ויגד לו כי יש את לבב הגאון הגדול רבי יצחק מבצל אשר יאחז דרכו אל העיר הגדולה צלמונה, לסור לברנע ולשבות ולהנפש בה ביום השבת.

יהי שם ה' מבורך! קרא הזקן במועל כפיו – רב לי אם רואות עיני הפעם כי שולח בעד כל החמורים לו יהי רק נביא אחד. ידעתי את חכמת לב רבי יצחק כי רבה היא, ועל כן לא אפונה כי תעמוד לו חכמתו לגהות גהה ומזור מבני עירי המוכים במחלת השגעון.

ביום הששי בבוקר השכם, קרא הרב אל ביתו את שני סוחרי השקים ואת האנשים היותר חשובים ונכבדים שבשתי הכתות הלוחמות, וישאל את פיהם אם יש את נפשם להציע את השאלה על דבר הביצה לפני הרב הגאון אשר יסור עוד מעט אל העיר.

– יש ויש! – ענו בששון־לב – יען כי כל אחד קוה וייחל כי פתרון הרב יהיה לעונג נפשו ועטרת תפארת הנצחון לראשו יענד.

ברוב כבוד ויקר הוציאו את הביצה מן החנות וברב פאר והדר הובילוה בסך לבית הרב חבושה וארוזה בכלי זכוכית וצמיד פתיל עליה, כי בשכבה זמן כביר למעצבה באויר חם, לא שמה קטרה באף המריח בה ותעלה צחנה ובאָשה השׂמות מחנק לנפש.

לעת הצהרים בא רבי יצחק אל העיר ויסר אל בית הרב, ועד ארגיעה נקבצו באו שמה כל הלוחמים, אחד מהם לא נעדר. יש אשר חדרו אל חדר המשפט פנימה, ויש אשר לא עצרו כח להבקיע להם דרך אליו, ויכתרו את בית הרב מכל עבריו ואיש את רעהו ילחצו וידחקו ובצד ובכתף יהדופו וירימו קול שאון והמולה עזה וגם קראו למהלומות, כי חפץ העם לשמוע תורת אל חי מפי האורח הגאון ובצפיתם צפו אל הרגע אשר בחיקו יוטל הפתרון לשאלת הביצה ובו יצא משפטה אם לחסד או לשבט…

ויצא הגאון אל הנעלה אל העם וישלח את ידו להסיר את המכסה מעל הכלי. אפס כי עד ארגיעה נתר ויקפוץ כמו בחזקת יד נעלמה ממקומו, והנה – אי־שמים! –־ ידו השניה אשר רחפה ותרעד מזוקן, לא עצרה כח להחזיק בכלי וישמט… הכלי נופץ אל הארץ וגם הביצה הוכתה לרסיסים וחלמונה וחלבונה נשפכו לארץ… ובתוך הביצה המעופשת והנרקבת ההיא אשר פלגה לשטפה תעלה על פני כל הרצפה, לא נודעו גם עקבות החלמון, ואך לשפת יתר יחשב איפוא לספר כי נטף הדם כלה בעשן כלה ויהי כלא היה…

למראה המחזה הזה נעתקו מפי כל הנאספים מלין ויאָלמו דומיה ויעמדו על מקומם נבוכים ונמוגים ויהיו כמתעתעים… רבי יצחק היה הראשון אשר החליף כח וישב את רוחו אליו, ויפן אל העם בדברים האלה:

– בנים יקרים! אינני יודע מיהוא הצדיק בדבר נטף הדם, אבל עון הריב על ראש כלכם יחול, יען כי השלום הנהו אחד משלשת העמודים אשר עליהם העולם עומד ואתם חפצתם להפיל אותו למשואות נצח ונמצא העולם חרב על ידכם, אי־לזאת אפוא הנני מחלה כיום את פניכם לשאת איש לפשע רעהו והושיטו זה לזה את ידכם לשלום, וצוו להסיר כרגע את הביצה המשחתה הזאת מנגד פנינו.

וכן היה. דברי הרב פעלו פעולה עזה ונמרצה ונמרצה על כל הנאספים ויביאו חכמה בלבם להכיר את פחזותם ואולתם וינחמו על מעשיהם זר מעשיהם וישלימו יחדו. גם רבי שלמה ורבי נתן מחו כעב איש את פשע השני ויתקעו כפם איש לרעהו לשלום אמת. מן היום ההוא והלאה החלו לשתות יין יחדו כבימים עברו. כסאותיהם בבית התפלה הגיעו אחת באחת מחדש, את נעורי ברית מסחרם חדשו כנשר ויקם ויתנער מעפר שפלותו ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמול פרי תנובה לבעליו.

* * *

ובעוד שבועות אחדים, חגגה עיר ברנע חג חתונה ברוב ששון ושמחה ויקר. מנשה בן רבי שלמה בא במעדנות ברית הנשואין את העלמה שושנה בת רבי נתן.

וכל העם שמחו בחג ההוא שמחה גדולה ויפצחו רנה וירועעו וישירו ותהום כל הקריה לקולם, כי זכרו ויעלו על לבם כי אך כפשע היה בינם ובין הריסות שלומם וחורבן העולם וכל זאת הגיע להם אך – בעבור ביצה.


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות