א    🔗

קִישׁ קִישׁ!

מי שלא ראה שמחת שלומיאל האלקושי ביום השמונה עשר לירח האיתנים בשנת חמשת אלפים ושש מאות וארבעים ו… ליצירה לא ראה שמחה מימיו!…

ולא לשוא שש שלומיאל אלי־גיל ולא לריק עלזו כליותיו בקרבו, כי אשׁר גדול אשר כל חמֻדות החיים ומנעמיהם לא יערכוהו וסגור לא יֻתּן תחתיו נפל לו ביום ההוא לחבל בנעימים, והוא עודנו באביב ימי עלומיו וכפתו רעננה כאשר יאמרו המליצים העברים…

בעצם היום ההוא קבל אגרת פתוחה מאת הנער העוזר למו"ל מכתב העתי "החלבנה" וכתובים בו כדברים האלה לאמר:

"ספורך יבוא בדפוס; שפתך אתך, גם כשרון נפלא לך

"לספר ספורים. לך בכחך זה ועשה חיל ביהודא והיה

“שמך לתהלה ולברכה בקרב הארץ”.

אם השליש אשר המו"ל בכבודו ובעצמו נשען עליו כתב לו שחור על גבי לבן כי ספורו יודפס, ולב שלומיאל לא יפחד ולא ירחב מרוב שמחה ששון ויקר? אם השופט כל הספרות אשר עתודי הסופרים ואביריהם יֻכו לפני הדר כבודו ומאמריהם בידו כחומר ביד היוצר, ברצותו מאריך וברצותו מקצר, אם הוא סמך את ידו עליו כי שפתו מושלה לו למשוך בחבל סופר, ושלומיאל לא ישׂבע נהרי נחלי ענג ונחת, לא יפצח רנה ולא ימחא כפים? אם האיש הרם והנשא הזה הרודה בכל מלא עמק סל האשפה העומד מתחת לגבהי מרומי הקתדרה אשר הוא יושב עליה חש לו עתידות כי לגדולות נוצר ושמו יהיה לתהילה ולברכה בקרב הארץ, ושלומיאל לא יעדה גאון וגבה ובגאותו לא ימריא במרום ולא יסק שמים? הלב אבן לשלומיאל ובשרו נחוש? הרגשותיו עשת ברזל ועורקיו כסָלע? –

גם שלומיאל זה אך אדם הוא ולא אל ועל כן היה ביום ההוא שמֵח וטוב־לב ויהי בעיניו כמתהלך בגן עדנים וכרוכב ערבות, ודחוף ומבהל יצא מביתו וכמשתגע רץ כל היום בצואר ויסובב בעיר בשוקים וברחובות ויבשר בקהל־עם את כל מעשה תקפו וגבורתו על שדמת הספרות ופרשת גדֻלתו אשר גדלו סגן בעל “החלבנה” הלא הם כתובים על המכתב אשר בידו, ויבא אל “אהל יעקב” ואל “בית רחל” ויצא “מבית רחל” ויבא גם אל יתר בתי המדרש והישיבות אשר בעיר אחד מהם לא נעדר, ובכל מקום בואו פרש את האגרת כשמלה לעיני הנמצאים שם “למען דעת כל יושבי קריה – כדברים האלה שפתיו ברור מללו – כי עוד ככב מזהיר אחד דרך מיעקב ויעל על שמי הספרות העברית השרירה והיחידה ומנגה זהרו יפזו כל משכנות יעקב במדבר הגדול והנורא אשר ילכו ויכשלו בו זה שנות אלפים – ושלומיאל האלקושי שמו”.

וכל בני הישיבות קוראים את הדברים אשר כתב המשנה למו“ל “החלבנה” לשלומיאל, ויתפעלו ויתרגשו ויתעטשו פעמים אין ספורות לריח הקטרת אשר עלה באפם ויעריצו את שלומיאל ויעשו לו כונים, וכל הנערים הכתבנים, כל הפרושים החקרנים, כל חתני הגבירים, השרים בשירים, על השמש ועל הלבנה, ועל ארבע תקופות השנה, כל “אברכי המשי” “והתכשיטים”, הכותבים חדשות בכתבי העתים, כל חוברי חברים, העורכים מאמרים, על כל המעשים הנעשים תחת השמים, ועל שאלות הזמן והחיים – שרֻבן אין אנחנו אדונים, לתת להם פתרונים… – העורכים קרב ולחם עם איסטוצצי וסוברון, ובזעמם יבלעום כמו חי כמו חרון, – כל המון הלבלרים האלה, אשר לפורטם כולם עטי ילא, הכירו וידעו כי אדם גדול הוא שלומיאל, איש רב הערך, ויכרעו לפניו ברך, ואת אחד מהם לבשה רוח השירה, ולהגדיל שפת עבר ולהאדירה, שר לכבוד שלומיאל שיר בן תרפ”ט אלפים חרוזים, שבו כל שבחי דהאי מרא חבושים וארוזים, ויכנהו בשם: “אוצר כל כלי חמדתנו, פאר עֻזנו וארגז ליטעראטורנו” [פה הוא המקום לעורר כי שתי המלות האחרונות שכתב המשורר, לא מבטנו יצאו ראשונה, כי אם מבטן המשורר מיצקון מעיר לבונה, ועיין ב“המגיד” שנה אחרונה,] ומקלעות תפארה שם לו מסביב, כי הציג בראשי החרוזים את שמו ושם אביו, כמנהג הקליר ויתר הפייטנים, שהיו בישראל לפנים.

לא ארכו הימים ובעיר עברה הרנה, כי שלומיאל סופר אחד במדינה, וירם לבבו ויחשוב כי באמת אין עוד מלבדו, וילבש גאות כמדו, והנה הוא מועף ביעף מרקיע לשחקים, אש מפיו תאכל ודבריו ירצצו כברקים, והנה הוא מרבה לדבר גבהה גבהה, על כֹל יוציא משפט ובכל יחוה דעה, ובלי דעת בין ימינו לשמאלו, ישמיע ברמה את קולו, על שאלת המזרח והפוליטיק של ביסמארק וגלאדסטאן, על ספרי שיללער וגאטהע, שעקספיר וביראן, על שאלת החנוך וההשכלה, על שאלת המחיה והכלכלה, על שאלת הנשים לשיטת רבי יוחנן סטוארט מילל, ובקופא דמחטא יעייל פיל, גם מגיד מישרים הוא ומוכיח בשערים, ועצות בלבו חמרים חמרים, לחזק הבדקים ולרפא השברים, בבתולה בת יהודה, השכולה והגלמודה, העשוקה והשדודה, המרודה והנדודה, ואת דבריו לא ידבר כאנשים פשוטים, כי אם כאחד מגדולי הזאטוטים, בניבים ונאומים, סתומים וחתומים, ובמליצות נפלאות, שמצאן על פי מקרה “בתקוני הטעות” בספרי מילים שונים, של מחברים קדמונים.

ורבים וכן שלמים מביטים בו יחד, ביראה ופחד, וקוראים אחד אל אחד: הזה הוא השלומיאל בן ציפע רובץ בין המשפתים? הזה הוא בן הישיבה מאחורי התנור והכירים? מי הרים את מלחך פנכא זה למעלה למעלה? האם בא גבריאל ולמדו שבעים לשונות בין־לילה? מי נתן לשכוי זה בינה, לשאת מדברותיו על כל מדינה ומדינה? מי אפוא גלה לו את כל ונכחת, מאשר בשמים ממעל ועל הארץ מתחת?

כל השאלות הללו היו לעניין לענות בו לצאן אדם ועל כולם להולכי בטל ולבעלי קטנות המחין אשר קבעו אותן בסדר היום ויעמידו אותן על הפרק בין יתר השאלות הנכבדות “העומדות ברומו של עולם היהדות” ומחכות לפתרון, וינועו הפאות, וירמו האצבעות, ויצעקו הפיות, ותרעשנה הלשונות, ויהמו הגרונות, וקאם שאון סואן ברעש ותרב המהומה, אבל לשוא! כי אדם אין לפַתח את חרצֻבות השאלות העצֻמות האלה.

ויהי בעודם נצים ומריבים האחד את השני, בעודם מעמיקים שאלה על דבר גדלת שלומיאל והנם נפרדים בדעותיהם זה בכה וזה בכה, והנה לשמועה חדשה כי באה צללה כל אזן, והיא: שלומיאל החכם והסופר היה פתאם לפתע למוכר בצים, תרנגלות מפֻטמות וברבורים אבוסים וכל היום הנהו רובץ בשוק על האפרחים או על הבצים, ויתמהו ויחרדו איש אל רעהו ויצא לבם ויתפלאו וישתוממו וילחצו את כתפותיהם וישרקו בפיהם ואלה לאלה ממללים וזה את זה שואלים: מה זאת? ירידה זו מאין באה? ותגדל המהומה השניה, מהמהומה הראשונה על דבר העליה, והשאלה על מה עשה שלומיאל ככה, הרתיחה את כל העיר כמרקחה, ואין קצה לדברי שפתים ולתלי תלים של הררים תלוים בשערה, ותקם סופה וסערה, ויהי זה בונה וזה סותר, זה מתיר וזה אוסר – ואין פותר!…

אבל את אשר לא ידעו בני הישיבות והבחורים, וכל מכרכרי הכרכורים, יודע אני כותב אלה הטורים, ובדברים אמתים וברורים, אספר לכל בני ישראל, את אשר קרה לשלומיאל, מהחל ועד כלה, ומה ראה על ככה כי עזב פתאום את ההשכלה, את הספרות והספורים, ויהי לסוחר באפרחים, בביצים ובברבֻרים…

 

ב. לְעֵילָא וּלְעֵילָּא    🔗

שלומיאל, בן לאבות עניים מבני הדור הישן, אשר מתו עליו בעודנו בשחר טל ילדותו, חֻנך על ברכי הישיבות וספרי המליצה של סופרי שפת עבר מהתקופה החולפת, וכהישיבות כן הספרים האלה אשר אכלו את מבחר עתותיו לא הביאו כל חכמה בלבו בלתי אם את החפץ להיות סופר בישראל וממילא גם משכיל, כי לפנים בישראל: כל נער נעור וריק אשר שִכל את ידו היום לכתוב שתים שלש מלות עבריות, ויקם בבוקר והנה הוא – משכיל! והיה ברבות הימים כאשר נקרא עליו מועד לשבור בחוריו ויבא באנשים ויכניס את ראשו בעולם המעשה והמפעל וירא ויבן כי גבר לא יצלח הוא וככלי אין חֵפץ בו והנהו כאבר מדֻלדל בגוף חברת בני האדם, ותהי לו הצדקה לצעוק ככרוכיא ולהרעיש ארץ גם שמים כי אחד מ“חללי ההשכלה” הוא ויעל כליל לעולה על מזבחה ובכן הלא יֵחד כבודו בין החכמים הגדולים אנשי השם שהיו לעולמים כמו: סוקרט, הוס, גלילי ובין כל אלה שחרפו נפשם למות על קדושת דעותיהם והגות לבם…

אש התשוקה להיות סופר בישראל התלקחה במשכיות לב שלומיאל בעודנו נער, ביום אשר ראה בעיניו את שם ישראל רעו, בן הישיבה מעיר אילון, נדפס באותיות מרֻבעות תחת הודעתו על דבר תקון עגונה אשר כתב במ“ע “המגיד”. מן היום ההוא והלאה מצא את חזון רוחו ומשאת נפשו אך בשם “סופר משכיל”, והרעיון לרכֹש לו את השם המהֻלל בתשבחות הזה מִלֵא את כל חדרי לבבו ובו כל מעיניו יומם גם ליל בתנומות עלי משכב. ויגבהו מחשבות שלומיאל ממחשבות יתר הנערים אשר בגילו המתחרים לצאת בעקבי הסופרים, כגבה שמים מעל הארץ. בנוהג הוא שכל היוצא לדרך הספרות הרי הוא כותב תחלה מחדשות העיר, כי ימות אדם גדול או גביר, כי ינדב “קצין” אחד לבנין בית תפלה מדת אבנים או עצים, כי תצא אש ומצאה קוצים, והיתה תבערה, כי יכשל פרוש אחד בעבירה, כי יכלו המים מן הצנורות, כי יגֻנבו מבית התפלה ספרי תורות, כי יסור אל העיר מגיד מישרים ומוכיח, ויעורר לויתן על גלות השכינה ועל עיכוב ביאת המשיח, כי יבא בעל דרשן ופיו מפיק מרגליות, וידרוש בבית התפלה הבנוי לתלפיות, ביום השבת אחרי הצהרים, בסוגית צמר ופשתים, שעטנז וכלאים, בענין תרומה מעשרות ודמאי, שמטה, ערלה ונטע רבַעי, והקול היוצא מהנחירים של השומעים הישֵׁנים על כפות הידים, יענה להד. קול הדרשן הגדול הגבור והנורא, אשר נוראות יפליאם במלחמתה של תורה… לאט לאט יהפך הנער מודיע החדשות לנביא ולמטיף לבני העדה, ויבא במ”ע לעולל בעפר כבודה, על כל פֹעל פעלה אשר לא מצא בעיניו חן, ולחפא עליה דברים אשר לא כן, לירות עליה זקים חצים כמתלהלה, לשית חנף לכל תקיף ובעל זרֹע [וביחוד לכל המראה לו צורת מטבע…], את זה ירומם ואת זה יחלל, את זה ירמוס לעפר ואת זה יהלל, וכפי חפצו ורצונו, יאריך לשונו ויסלסל בגרונו. ימים יחלפו, ירחים ינקפו, ובא הנביא ועלה על במת הסופרים ויכביר מלין על האומה בכללה, יעמיק בשאלת היהודים או יגביה למעלה, יפליא עצות ויבקש תחבולה, במה להטיב לעם סגולה… ולבת ציון השכולה, אשר היא היום געולה, וחמהר לה גאולה… ובאלה המאמרים, יופיע הנביא חדשים לבקרים, בפתחי־שערים, עד כי ימָנה בין “הסופרים היקרים”, של אחד המו"לים הגדולים…

כזה וכזה היו נוהגין כל הנערים הכתבנים עד שבא שלומיאל והפך את הקערה על פיה וישנה ממטבע שטבעו חכמים, כי ראה ונתון אל לבו לעלות על גרם המעלות בקפיצת הדרך ולנחל לו שם עולם אשר לא יכרת כמעט יציג כף רגלו על שדמת הספרות.

ואמנם קנה לו שלומיאל את עולמו בשעה אחת!…

שלומיאל גמר אֹמר בנפשו להרים במחנה העברים קול המולה ושאון סואן ברעש בראשית צאתו על במת הסופרים ולהסב אליו את עיני העדה הקוראת בבכורי פרי עטו, ועל כן היה את לבבו בתחלה להֵרָאות לפני הקוראים בתור מבקר חרוץ ושנון אשר בטפת דיו אחת יביא מבול מים על כל עולם הספרות ואת כל הסופרים שהיו לפניו יעקר, ישבר וימַגר עד בלתי השאר להם כל שריד ופליט והוא יֵשב על כסאם אחריהם ועל משֻאותיהם יבנה לו כמו רמים את היכלי כבודו ומגדלי תפארתו. אבל אחרי שובו הפכו ברעיון זה מהר ויחליט כי לא נוצר להיות מבקר בישראל וינחם על הדבר אשר יזם לעשות. לא מפני ששם שלומיאל אל לבו כי חסר הוא כל כשרון לבקורת וכל הידיעות הרבות הקודמות לה ואין בו אפילו קורטוב מהשכלת הגרוע שבמבקרי אומות העולם, גם לא מאשר כי חש בנפשו כי אין בו לא מישרת הלב ונֹעם המדות של בעלינסקי וטוב טעמו ביופי ונעימות, לא מרוחו הכביר של פיסארעוו ואהבתו את האמת ולא מברק תבונתו של דאבראליובאוו השנונה והחדה כמורג חרוץ, – לא מפני דברים אלה השיב שלומיאל אחור ימינו מעבודת הבקרת, אלא מפני שמצא את עצמו תש כנקבה וכגבר אין איל ויהגה אימה פן יתחכמו לו המחברים ובטרם אשר יטה עליהם קו תהו ובהו ונוספו עליו וקראו למהלֻמות והכוהו נפש, והרעיון למות מיתה חטופה בטרם אשר הציב לו יד ושם בחומת הספרות ובעת אשר עוד הסיתנו לבו בשפק אם יקשרו לו מספד מר באחד מכתבי העתים העברים, – הרעין הזה הביא מֹרך בלבבו ויַרעד את כל בדי עורו.

וישת שלומיאל עצות בנפשו ויחפש רוח בקרבו ויחשוב מחשבות רבות איך ובמה להודיע בקהל־עם בראשית צאתו על שדה הספרות, והנה רעיון כברק הופיע בבתי נפשו: להיות מספר ספורים. העבודה הזאת – כן חשב שלומאיל בלבו – הוד וגאון בימינה ובשמאלה עשׁר ואשׁר, וגם לא רחוקה היא ממנו ולא בשמים היא, כי מצא תמצא ידו לכתוב אלף אלפי אלפים ספורים ביום אחד, ומה גם כי חמר ולבנים מוכנים ומזומנים אצלו מבעוד יום, עוד כי טרם נמחו מזכרונו כּל “המעשיות” אשר השמיעתהו אמו הזקנה ביום השבת לפני תפלת המעריב בשבתה עמו על התנור וימש חשך אפלה בבית, כי עוד שגורים על פיו כל הספורים ששמע מאחורי התנור והכירים בבתי הישיבה ועוד כיום הזה ישוה לנגד עיניו את כל “הלסטים והכלי זין” שלהם בצביונם ובהדרם, את כל המון “הצוענים בעלי הפנים השחורים” הגונבים נערי בני ישראל מבתי הוריהם ומעבירים אותם למלך ואת כל המון “הפריצות” העבריות אשר יצאו לתרבות רעה ותמירנה את דתן ותעזבנה את אלהיהן, את עמן ובית אביהן ותלכנה אחרי מאהביהן, ובאחרית הימים נתכה עליהן חמת אל זועם וייסרן שבע על חטאתן ותהיינה “לכובסות” עניות ואומללות אשר תשמחנה כי תמצאנה קבר… ומדוע אפוא לא תהיינה לו כל המעשיות האלה אבנים לפנה אבנים למוסדות להטביע עליהם את אדני ספוריו?!

ויהי כי חשב כה שלומיאל ותצלח עליו רוח אלהים וישב אל השלחן ויקח את קסת הסופר בידו ובדחילו ורחימו החל לכתוב את ספורו הראשון, ובעוד ימים מעטים כלהו לכתוב עד תֻמו ויברך על המוגמר וישמח על בנו בכורו זה בשמחת נפש אשר לא תתֹאר באֹמר ודברים, ומהמון עליצותיו ראשו עליו כגלגל סובב הולך, דמי עורקיו רצו בקרבו רצוא ושוב, לבו הכה כהלם פעם ועל פניו חלפו עפו תמונות שונות בשלל צבע רקמתים מעֻלפות חן ונעם, הדר ותפארת, מגדלים והיכלים מרהיבים עין בקסם יפעתם וכל שכיות החמדה. פתאום לפתע ועלטה היה והנה תנור עשן ולשון אש אדומה יצאה ותאכל את כל התמונות היקרות והנחמדות וכל מראות ההוד וההדר ותך אותם חרם, ויתפוררו המגדלים ויתפוצצו ההיכלים ויהיו למעי מפלה, ורוח סופה וסערה באה מן החדר ותצרור בכנפיה את כל העצים והאבנים ותפיצם לכל עבר ופנה ולארבע רוחות השמים, – ותחשכנה עיני שלומיאל בארֻבותיהן ולא היה בו עוד כח לעמוד על רגליו…

את עט העופרת האדום ביד מו“ל מ”ע “החלבנה” ראה שלומיאל בחזון עובר על פני ספורו, וכרגע והנה שתי המלות “לא יודפס” הזהירו לנגד עיניו בצבע אש – וירגז תחתיו ופלצות אחזתו ויפל על פניו…

והנה באתהו אגרת הנער העוזר למו“ל מ”ע “החלבנה”, אגרת מבשרת טוב ומשמעת ישועה כאשר ידעו הקוראים, ומקץ שבעת ימים אף ראה ספורו אור “בהחלבנה” ותארנה עיני שלומיאל, פניו צהלו ונפשו חגרה גיל…

העקר שכחתי.

גבורו של שלומיאל בספורו הראשון היה בן ישיבה אחד שקרא ספרי מליצה והציץ ונפגע ונתפקר והתיר לעצמו לבלי לאכול מאכלי השבת שקרין “טשאלענט” בלע“ז ופעם תפשוהו יושב והוגה בספר “אהבת ציון” לאור נר דולק לזכרון יום מת שקורין “יאהר־צייט” בלע”ז, ויגד הדבר לראש הישיבה ויחר אפו ויגרשהו מבית מדרשו, והנער האומלל נע ונד מעיר לעיר ובאחת מהן ראה ביום בקר לא עבות ריבה יפה מבנות עם הארץ ותדבק נפשו בה ויחפוץ להמיר את דתו ולקחתה לו לאשה, אך מיד ראה דמות דיוקנו של אביו הקנאי והצבוע ויתחלחל וילפת ותשוח נפשו עליו וימהר וינס מן העיר בלב דוי ופצוע ופני הריבה הולכים עמו כצל על יד ימינו, ופצעי אוהב זה הרחיבו העמיקו מיום ליום וימת בפצעיו האנושים, והריבה בשמעה את דבר מות אהובה זה קצה נפשה בחייה ותור חץ שנון ברקתה ותמת גם היא ויעלו שניהם כליל לעולה על מזבח ההשכלה! – –

הנה כי כן בא שלומיאל למחוז חפצו ובקפיצה אחת זכה לשלשה כתרים, כי היה למספר מצוין, לבעל כשרון נפלא ועל כלם לאחד מבעלי ברית “החלבנה” אשר לאו כל אדם זוכה לכבוד גדול כזה, ויהי לתקופת הימים והמו"ל בכבודו ובעצמו החל לקראהו בשם “ידידנו הנאמן”, “סופרנו המצוין”, – והנה שלומיאל רוכב על עב קל וידא על כנפי־רוח ויסק שמים וממעל לכוכבי־אל הרים כסאו ואיננו – כי לקח אותו אלהים!– – – – – –

 

ג. הִתְגַּלוּת לֵב.    🔗

בימים ההם ואני מורה שפת עבר לילדי ישֻרון בעיר מדמנה מקום אשר שלומיאל יושב שם. ויהי היום והנה שלומיאל בא אלי החדרה שָמֵח וטוב־לב ובשורה מוצאת בפיו כי כלה ספור שני בעד מ"ע “החלבנה” וכמה מעלות טובות לו על הראשון הנדפס ועל כלן כי תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים.

– אחת שאלתי מאתך, שלומיאל, ואותה אשאל ממך גם הפעם – אמרתי אליו – מה לו לסנדלר וללחם הפנים? מאין תדע את רוח האהבה וכֹחה, ואתה הן לא אהבת מעודך? מאין תדע לתאֵר בשרד בָהיר את רגשות האהבה ומנעמיה, הלמות לב האוהבים, צלצל קול נשיקתם הראשונה, השניה והשלישית עד גמירא, לחיצת ידיהם בכונה מיוחדת, דמעות עיניהם והשתפכות נפשותיהם, ואתה הלא לא ידעת דרך גבר בעלמה מיום גֹחך מבטן אמך?

– אם כה תדמה, נתעית בשוא! – ענה לי שלומיאל – לא מתמול ידעתי את האהבה ודרכיה לא נפלאו ממני, כי כבר אהבתי…. אהבתי….

– את מי אהבת? שאלתיו – את אביך? את אמך? או את רפרם בר פפא?…

– אהבתי את העלמה אשר אכלתי על שלחן אביה ביום השבת, הלא היא מרים בת הגביר שמואל לב־טוב הנודעת ביפיה וחין פניה לכל תושבי עירנו.

– והיא? ההשיבה גם היא אהבה אל חיקך? – שאלתי אותו – אולם תאר נא לי בתחילה את פני אהובתך זאת ואת צלם דמות תבניתה למען אדע אם ידך רב לך לציר תמונות גבוריך בצביונן ובהדרן ובצבעים אמתים ונכונים כנדרש לכל מספר ספורים. הלא מכיר גם אנכי את מרים לב־טוב לא מתמול.

– את סמל פני אהובתי כבר חקֹתי בעט סופר עלי גליון בשיר אשר הגשתי לה לאשכר ביום הֻלדת לה ואשר לא…. ובדברו עצר במלין ויורד את עיניו לארץ, וכרגע התעודד ויסף לדבר אלי: השיר הזה ישנו הפעם עמדי בצלחתי, הנהו לפניך וקרא בו וראית את כֹחי במלאכת הציור.

ויתן שלומיאל את השיר הזה על ידי, ואנכי קראתי בו את הדברים האלה:

א.

לְתָמָר בַּת דָוִד מֶלֶךְ יְהוּדָה

דָמִיתְ אַתְּ יוֹנָתִי, הַיְקָרָה וְהַחֲמוּדָה;

יָפְיָפִית מֵאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְּתוֹתַיִךְ

אֲחוֹתִי כַלָּה, מַה יָּפוּ דוֹדַיִךְ?!?!?!?!

ב.

שִנַּיִךְ כְּעֵדֶר הָרְחֵלִים

מִן הָרַחֲצָה הָעוֹלִים;

צַוָּארֵךְ כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן,

עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְבּוֹן!!!!

ג.

לְחָיַיִךְ כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם,

פָּנַיִךְ טְהוֹרִים וְאֵין בָּם כָּל כֶּתֶם.

קוֹלֵךְ עָרֵב כְּקוֹל הַתֹּר,

בְּאוֹר פָּנַיִךְ אֶרְאֶה אוֹר,

דְבָרַיךְ כִּצְרוֹר הַמֹּר!!!!!!

ד.

וְהָיָה כִּי בָךְ לְהַבִּיט אָהִינָה

אֹמַר: מִי יִתֵּן וּבֵין שָׁדַיִךְ אָלִינָה…!?

אָז שָׁכַחְתִּי רָגְזִי וַעֲמָלִי

וּמַה נָעִים הָיָה גוֹרָלִי!!?!!?!?!

ה.

וּכְיוֹנָה הוֹמִיָה וּמִקִּנָּה נוֹדֶדֶת

הִנְנִי בָא אֵלַיִךְ בְּיוֹם לָךְ הֻלֶדֶת

לְבָרְכֵךְ בְחַייִם וְשָׁלוֹם,

וְאָנֹכִי מִשִּׁבְרִי לֹא אֵבוֹש וְלֹא אִכָּלֵם…

וַה' יְזַכֵּךְ לִרְאוֹת בְּבִיאַת הַגּוֹאֵל

וּבִגְאוּלַת כָּל יִשְרָאֵל

כְּחֵפֶץ אֹהַבֵךְ שְלוּמִיאֵל.

– אכן צַיָר אֳמן אתה מאין כמֹך, ואנכי לא ידעתי! – קראתי בקול ואמלא פי שחוק – אבל הגידה נא לי, יקירי, האם שירך פרי שִוה לך ולא בֹשת ולא נכלמת משברך ותאות לבך נתנה לך?

– לא! – השיב לי שלומיאל באנחה שוברת חצי גוף – קול שירי היה כקול קורא במדבר כי לא בא אל אשר שלחתיו ואהובת נפשי לא קראה אותו מעולם.

– מדוע אפוא ולמה? – שאלתיו כמשתומם.

– ביום הולדת את אהובתי עשה אביה משתה גדול לכל בעלי בריתו, ויהי כאשר הופעתי גם אני בין הקרואים ושירי בידי, והנה נגש אלי אחד מעבדי הבית וילחש באזני כי אחרי אשר אינני הדור בלבושי לא יכירני מקומי בין הנאספים ועלי לעזוב את הבית כרגע.

– ואתה שמעת לקולו ותעש כדבריו?

– אנכי – ענה לי שלומיאל – אנכי עשיתי כאשר צוני העבד. אך כאשר כמעט כוננתי את צעדי אל הדלת, והנה יצאה אהובתי מחדר משכיתה נשענת על אחת מרעותיה והיא יפה כלבנה וברה כחמה ומקטרת כלה מֹר ולבונה ומחלצותיה היקרות ועדיתה וחליתה אשר עליה שתו נוספות על יפעת פניה וקסם מראה ותיף ביפיה ובתפארתה כבת אלהים. ראיתיה – ותפעם רוחי בקרבי ולבי הכה כהלם פעם ואמר לשוב על עקבי ולתת את שירי על ידה, אך כרגע והנה יד אחזה בערפי ותשליכני מן הבית סחֹב והשלך מעל המעלות ושירי אחרי…..

– ואתה לא מַדֹת את פעולת העבד אל חיקו שבעתיים?

– מי יקשה אל כביר־כֹח בזה וישלם? אבל באפי נשבעתי כי לא אנוח ולא אשקוט עדי נקמי את נקמת כבודי מאת הבליעל הזה, ואנכי אפוא זאת אעשה לו: אפרעהו לשמצה בקמיו ואוקיענו על עמוד הקלון במ"ע “החלבנה” אשר מוציאו לאור ידידי הוא כל הימים כאשר ידעו כל באי עולם, למען יֵדע עול בשׁת ולא יחרוך רמיה צידו.

– הידעה אהובתך כי דבקה נפשך לאהבה אותה? – שאלתיו.

– לא! – השיב שלומיאל ואנחה כבֵדה התפרצה מעמקי לבבו – לפצעי ולחבורתי, לאידי ולפידי לא ידעה את רגשי האהבה אשר רחש לה לבי מיום הכירי את חין ערכה, ועל כן אפוא לא חשה לרוחתי ולתשועתי כאשר פגע בי מנוול זה ויגרשני מן הבית, ואנכי כבר סבתי ליאש את לבי מאהבתי זאת אשר לא צלחו לי דרכיה.

– אם כן הלא עוד טרם תדע את האהבה בתענֻגיה – קראתי אליו – והדרא קושיה לדוכתא: איככה אפוא מלאך לבך להיות מספר ספורי־אהבים? הלא היה תהיה ללעג ולקלס, למשל ולשנינה בפי כל משכיל ונבון־דבר, וכבודך הגדול אשר רכשת לך על שדמת הספרות כשבלול תמס ילך ויכלה כעשן יכלה.

– כבודי חדש עמדי בכל עת ובכל שעה! – שאג שלומיאל בקול – ואם מפי המו"ל את “החלבנה” בכבודו ובעצמו יצא מפרש כי כשרון נפלא לי לספר ספורים לא אהיה לבוז לו גם אם יבאו מלאכי־מרום ויענו את כחשו בפניו ומה גם כי כבר שתיתי מכוס האהבה כנפשי שבעי, כי מששקעה שמשה של אהבתי הראשונה זרחה שמשה של אהבתי השניה, ואם כי גם היא לא ארכו לה הימים ובעודה באִבה קמלה כחציר גגות שקדמת שלף יבש, אבל הלא אהבתי ימי מספר ובפעם הזאת הייתי גם אהוב.

– ספר נא לי גם את דבר אהבתך זאת – אמרתי אליו – ואדעה אם דברך כן הוא, והיה אם באמת שפרה גחלת האהבה עליך, אם כי רק ימים או עשׂר, ואאמין אמונת אֹמֶן כי לא יפלא ממך להיות מסַפר ספורים מצוין כאשר נבא עליך בעל “החלבנה”.

– מעשה שהיה כך היה! – החל שלומיאל לספר – בראשית ימי הקיץ נודעתי לאיש צעיר לימים מבני העשירים בעירנו, והוא איש אוהב חכמה ושוחר שפת עבר וכשמעו את שמי בקש קרבתי וישחר את פני לבקרהו בביתו. ויהי בבֹאי אליו יום אחד הציגני לפני אחותו הצעירה והיא עלמה רכה בשנים יפת תֹאר ויפת מראה, ועד ארגיעה הלך לבי שֶׁבי אחריה ותמשכני אליה כבחבלי־קסם ותצת בקרבי אש אהבה לא נֻפח. מן היום ההוא והלאה החלותי ללכת לפקוד לשלום אחיה יום יום ותקותי האבירה נץ כי מצֹא אמצא לי שעת הַכֹּשׁר לגלות לה את אהבתי אותה העצורה כאש בעצמתי ולשמוע מה בפיה היא; אבל ככל אשר יספתי לראות את פניה היפים, כן הוסיפה אש אהבתי אליה לאכול במסתרי בתי נפשי ולא ידעתי שֵׁלו, והשעה אשר קויתי אליה בכליון עינים רחקה חוק ועקבותיה לא נודעו, ועל אפי ועל חמתי שבתי כפעם בפעם לביתי אבל וחפוי ראש. אפס כי באחרונה האירה לי ההצלחה את פניה והיום שקויתיו בא, בא! באחד הימים לפנות ערב כאשר הלכתי עם אחוזת מרעי לשוח בגן שר הפלך והיא גם אחיה ארחו לחברה אלינו, מצאתי לי שעת רצון לבֹא בדברים עם משאת נפשי ואשַׁכֵּל את רגלי ואעבור אתה יחד על פני יתר ההולכים ואפלס לי נתיב באחת השדרות הפונה אל חרש המֵצל אשר בקצה הגן ושמה, הה! – ובדברו העביר ידו על מצחו ויאנח במרירות ובשברון מתנים – לנצח לא יסוף הערב הנעים והנחמד הזה מעל זכרוני! עוד כיום הזה עומד לפני כמו חי המחזה הנשגב והנעלה אשר ראו עיני בערב ההוא! לנגה הירח אשר אט ומעדנות התהלך על פני חוג השמים ויופיע בהדר גאונו בראש גדודי חילו, בראש רבוא רבבות כוכבים מתנוצצים כספירים וישפוך רַצֵי כספו על סתר קני החרשה ועל כל האלונים הרעננים והעבותים אשר בו, לזמרת הצפרים אשר מבין עפאים נשאו רנה ותפלה לאדון כל היצורים וישתפכו אליו בחיק שירי הלל וזמרה, שבח והודיה, למשק זרמת מי הפלג הקטן אשר לפת ארחות דרכו אל עבר פנינו ולקול שריקת הצפרדעים אשר שרקו וישתקשקו בו, – התנפלתי מלא קומתי ארצה לרגלי משאת נפשי ואקרע לפניה את סגור לבבי ובדמעות שליש שפכתי שיחי באזניה ואגל לה את כל אשר אתי, ומה מאד עלזו כליותי בקרבי בשמעי מפיה כי גם היא תאהבני אהבה עזה בלי מצרים, אהבה טהורה ונאמנה, ולאות ברית קדש נפלתי על צוארה ואשק לה מנשיקות פי והיא השיבה את פעולתי אל חיקי שבעתים, וירננו כל עצי היער להד קול הנשיקות אשר העתרנו איש את רעהו חליפות, צפרי שמים נתנו בשיר קולם ויפצחו רנה, עצי השדה מחאו כף וכל יצורי הבריאה יצאו במחולות המחנים ושמחת עולם על ראשם!…

– ומי מלל לי ברגעים הנעימים האלה – הוסיף לדבר ואגלי דמע נראו בעיניו – כי אשרי יגֹז חיש ויעוף כאבק פורח וכל התקות הנעימות אשר עלו כפרחי חמד על תלמי לבבי תנופצנה אל הסלע? מי מלל לי כי איד נכון לצלעי ועתיד אני לכידור? לא! בעמדי ברגעים ההם תחת חופת השמים חבוק בזרועות אהובתי ועיניה יונים הביטו בי באהבה ונעימות אין קץ, בעת ההיא שכחתי תבל ומלואה ואת כל חמודות החיים ומנעמיהם ואך בפני משאת נפשי ראיתי אז חזות הכל ואהי בעיני כמאושר מכל בני האדם אשר על פני האדמה, ולו בא אלי איש וינבא לי את החזיון אשר רואות עיני כיום הזה, כי אז בוז בזתי לו ולא חשכתי מפניו רוק, אבל עתה… עתה… הה! – ובדברו נעתקו מפיו מליו ויאנק דום.

– למחרת היום ההוא – הוסיף שלומיאל לספר אחרי דומית רגעי מספר – הלכתי על פי עצות אהובתי אל אביה ומבלי חשוב מחשבות רבות בקשתי ממנו את בתו לאשה. אבל כמעט העליתי שתים שלש מלים על דל שפתי, והנה עלה עשן באפו ובעברתו כי קשתה צוה עלי במפגיע לשים יש לפה וימהר ויעזוב את החדר ויצא אל האולם; נפוגתי ונדכיתי עד מאד לשמע דבריו ומרב מצוקת נפשי נפתחו ארבות עיני ותהיינה לשני יבלי־מים, ובמכשול־לב יצאתי מן הבית. ויהי בהמצאי מאחורי הדלת והמזוזה ואשמע אחרי קול רעש גדול: “בן בלי־שם! בוז־משפחות! מלחך פנכא! בן־ישיבה נבזה! ההוא יערב את לבבו לבקש לו את בתי לאשה? אך זאת היא נבלה מאין כמוה!” ברצח בעצמותי ירדתי מן המדרגות ואחרוק שן ובסתר לבבי נשבעתי באפי לעשות בו נקמות על השליכו עלי שקוצים וחללו את כבודי. כעבור ימים אחדים בא אלי אחי אהובתי ויגד לי כי הסכלתי עשה לשאת עיני אל אחותו אשר כבר נארשה לאחד מגדולי הסוחרים. בשצף קצף התנפלתי על אחיה ואמטיר על ראשו חרפות וגדופים מרבה להכיל, כי חשבתי למשפט שאך הערים יערים לי למען הסב את לבי אחורנית מאחותו אשר היתה כבת שמים בעיני ולא יכלתי לפון אף רגע בבר לבבה ובתמת נפשה, ומרב שיחי וכעסי אחזתי בציצית ראשו ואטלטלנו טלטלה גבר מחדרי, ובזה עוד לא הרגעתי את רוחי אשר המה כהמות הים לגליו, כי גם מלאתי את פני כל בית אביו קלון במ"ע “החלבנה” ועוללתי בעפר קרנו. אפס כי לא ארכו הימים ואוכח לדעת כי לא הוליך אותי אחי אהובתי שולל ואמנם כבר הביא אותה אביה במסרת ברית התנאים את אברך אחד מעיר ברקוניה. אז היתה תבוסתי שלמה ואבחל בחיים ואבקש את נפשי למות. אך בטרם רדתי אל ירכתי בור והנה פתאום לפתע הופיע בקרבי רעיון כברק: מי יודע אם לא יכביד אביה את אכפו עליה לתת דודיה לאחר והיא חפה מפשע ואין בה כל עון אשר חטא? מי יודע אן לא תעורר גם היא לויתן כמני ולא תעשה מספד כתנים על קשי יומה ועל גורלה המר והנמהר להיות לרעיה לאיש אשר אין את נפשה אליו? הרעיון הזה הניע את לבבי לכתוב אליה את הטורים האלה:

"אסתר נשמת אפי ואור חיי!

"אם אך מוצא שפתיך קדוש לך ואין את נפשך להפיר

"את הברית ולחלל את השבועה אשר נשבעת לי בערב

"יום החמישי בשבת לפרשת "קדושים תהיו" כי

"אהבת־עולם תאהביני ואך המות יפריד בינינו, כי

"אז חלילה לך ללכת אחרי האיש אשר בחר בו אביך

"לאלוף נעוריך וחובה קדושה רובצת עליך ללכת באשר

"אלך אנכי, ואחרי כי אנכי בחרתי לי את המות למחוז

"חפצי, עליך לעשות כמעשי ולבקש גם את אַתּ המות,

"כי מי לך ומה לך פה בלעדי? אנכי יעדתי לי את

"יום השני הבא לעשות בו קץ לחיי וגם את, יקירתי,

"הכיני את עצמך לקפד כאורג פתיל חיתך בו ביום,

"והיו נפשותינו צרורות בצרור החיים עם נפשות כל אלה

"אשר הטרידתם ההשכלה מן העולם.

"אוהבך המצפה לראותך בעלמא דקשוט

שלומיאל".

– כמעט שלחתי לאהובתי את מכתבי זה – הוסיף שלומיאל לדבר – והנה הגיה שביב תקוה את בתי נפשי כי ימס לב אהובתי בקראה את דברי המרים ויהי למים ותמהר ותתנפל לרגלי אביה בדמעות שליש ותתחנן לו לקרע רע גזר דיני ולבלי הפריד בין הדבקים, ואביה אשר יאהב את בתו כנפשו לא יוכל לראות בצרת נפשה ורביבי דמעותיה ימוגגו את לבו הקשה כברזל ויאמר לדבק טוב וייסד את אגודתנו על ארץ ושלום יהיה לי מעתה ועד עולם. אבל יום אחד חלף הלך לו והנה עומם גם זיק תוחלתי האחרון ורוח נשא את כל שרידי תקותי ודמיונותי. למחרת היום ההוא קבלתי מאת אהובתי מכתב גלוי וכתובים בו כדברים האלה לאמר:

להאדון שלומיאל האלקשי!

"עתי ללכת בדרך כל הארץ ־ טרם הגיעה, כי עודני

"צעירה לימים וחדרי לבי מלאים חמדת החיים על כל

"גדותיהם. אם ברית האהבה אשר כרתנו הופרה,

"אות היא כי מה' יצא הדבר ומה יתאונן אדם חי על

"מפעלות אביר היצורים אשר מי יאמר לו מה תעשה?

"אבל הכי בלעדי ספו תמו העלמות מבני אדם? פנה

"לך על ימין או על שמאל ותמצא לך רעיה אחרת הטובה

"ממני אשר תחשק נפשה בך ותהיו לבשר אחד…

"אפס אם פעם גמרת אמר בנפשך לתת כתף סוררת

"לעולם הזה ולשים קץ לחייך כאשר אמרת אלי עם

"הספר, כי אז לך לשלום ולא אנסה לעצרך בדרך

"אשר אתה הולך עליה; ולאות ולמופת כי יקרת גם

"נכבדת בעיני, הנני מבטיחך לבקר באחד הימים את

"חצר המות אשר תמצא בו מנוחת עולמים ולהניח על

"קברך זר פרחים רטוב בדמעות עיני.

"ברגשי כבוד

ערנעסטינא".

– אנכי בהוכחי לדעת כי עוד זיק אהבה אלי בוער בלב אהובתי מלפנים ויכבד עלי להפרד ממנה ויהי עלי המות למשא ואבחר בחיים. ולמען הפיג את צערי ויגוני התמכרתי אל הספרות בכל כוחי ואוני לשדד אדמתה ולרות תלמיה; בחיקה תשתפך נפשי לכל עת מצוא וירוח לי, היא תנחמני מעצבי ומרגזי ותטיף נטפי עסיס בכוס חיי המרים כלענה, חיי בודד וגלמוד, חיי שמה ושאיה… עתה עתה הלא תראה כי נהירין לי שבילי האהבה כשביל עיר מגורי ולא תוסיף עוד לחמוד לצון לך ולהלעיב בי.

– הוא אשר דברתי – עניתיו – כי תדע אך את האהבה במררותיה אבל לא בתענוגיה. איש בודד וגלמוד כמוך היום לא יוכל לחוש בנפשו את נעם חיי האהבה ואת מתק פריה הטוב; רק החי חיי משפחה לא תקצר ממנו להרגיש את הרגשות הנעלים האלה, רגשות לבות אוהבים ואהובים, ורק הוא ימצא בו היכלת לנטות עליהם קו ולתארם כמו חיים למען הלהיב את הקורא ולפעול עליו פעולות עזות ונמרצות, אבל לא אתה…

– ומה אפוא אעשה למנות את החסרון הזה? חנן שלומיאל את קולו – במה אסיר את המכשלה הזאת מעל דרכי? עוץ נא אתה לי עצה ואם טובה וישרה היא, אקבלנה בחפץ־לב.

– עצתי אמונה – עניתיו – כי תעשה לך עזר כנגדך, והיה כאשר תראה חיים עם האשה אשר אהבת ואהבתך פרי תשוה לך לגאון ולתפארת, כי תלד לך אשתך בן פורת משמח אב או בת יפיפיה כעצם השמים, או אז תשכיל אף תצליח לכתוב ספורי אהבים ושמך ירש כבוד כשמות כל מספרי ספורים המצוינים והיית כטורגעניעוו, כדיקקענס כזאלא וכשפיעלהאגען.

– עצתך טובה ונכוחה! – השיב לי שלומיאל – לו יהי כדבריך!

בזה תמה שיחתנו, ויפן ויצא וילך לדרכו.

 

ד. עֲלִיָה זוּ יְרִידָה.    🔗

כשנה תמימה חלפה הלכה לה מיום דברי את שלומיאל בפעם האחרונה, וכל העת הזאת לא יספתי לראות את פניו ולא ידעתי מכל המוצאות אותו. רק זאת ראיתי התבוננתי כי עזב נטש את מ"ע “החלבנה” והספרות ויחדל להפיץ מעינותיו חוצה. ויהי היום בלכתי בחוצות קריה והנה שלומיאל לקראתי והוא כורע רובץ תחת משא שק גדול הטעון על כתפיו והנהו רטוב כולו ביזע, וכראותו אותי הֵסב את פניו אל עבר הרחוב השני. אך אנכי גדרתי את הדרך בעדו ואשאלהו:

– מה לך, שלומיאל, כי תנוס?

– אין עתותי בידי! – ענני בחפצו להרחיב את צעדיו תחתיו – כי דבר לכתי נחוץ.

– מדוע קפצת זה כמה את ידך מהעניק לנו מתנובת פרי עטך – שאלתיו – ולא נראית זה כמה במ"ע “החלבנה”? איָם אפוא ספוריך?

– לא עת כתוב לי היום כי אם עת לעשות! – השיב לי בלשון נמהרה – רחים על צוארי ואעסוק בספרות?! אתמול ילדה לי אשתי בן למזל טוב, עתה שוכבת היא על ערש דוי ובביתי אין לחם ואין שמלה; גם חותני וחמותי ואחות אשתי עלי היו היום כולנה, כי פרצה אש בביתם ותאכל את כל אשר להם, ומאין אקח לחם לפי נפשות ביתי? המן הגורן או מן היקב? הה, ההשכלה, ההשכלה! אך היא היתה בעוכרי, והיא החשיכה את עולמי בעדי.

– ובטרם אשר השפיקה לי העת לפצות את פי ולענות לו על דבריו, והנה כבר נתקו כפות רגלי שלומיאל ממקומם וילך לדרכו. ואנכי לא יספתי לעצרהו עוד.

* * *

ויהי באחד הימים ואנכי הולך לרגל מלאכתי בשוק בין התריסין ואראה מרחוק והנה שלומיאל יושב, על יד שני סלים מלאים בצים ואפרחים וירעים בקולו נפלאות: “מי החפץ בצים, אפרוחים או ברבורים יסור אלי! נשים, סרנה אלי ותשגנה בצים! תרנגלות!” ואגש אליו מאחוריו ואנח את ידי על שכמו, ויתעורר ויסב פניו אלי וכרגע כֻסו באדם חכלילי ויורד עיניו לארץ…

– שלומיאל! – קראתי אליו – אים אפוא ספוריך? הלא אהבתך כבר גמלה ותצץ ציץ ותעש פרי, ומי כמוך בעל הכשרון ידע לספר לנו ספורים אשר לא ידענו אנחנו ואבותינו?! הלא בלעדיך תוכת “החלבנה” שאיה, דרכיה אבלות ומסלותיה נשמו!

– רב לך לזרות מלח על פצעי לבבי הקרוע והמורתח – ענני – ידעתי גם בלעדיך כי אך ההשכלה הטרידתני מן העולם ואך היא היא שעשתני לגבר לא יצלח בחיים. ידעתי כי “חלל ההשכלה” אנכי!

– אתה חלל ההשכלה הנך?! האם היית משכיל מעודך?

– ומה הייתי אם לא סופר משכיל?

– פרא אדם היית, נבוב־לב, חסר דעת אבל לא משכיל! משכיל אתה בעת הזאת ברבצך כל היום על סל הבצים והאפרחים אבל לא בהיותך מספר ספורים במ"ע “החלבנה”.

– וקריאת ספרי מליצה שהייתי עסוק בה יומם וליל, בריתי את הספרות העברית, וכתיבת ספורי שנדפסו במ"ע “החלבנה”. השלש־אלה לא פרי ההשכלה המה?

– שלש־אלה אינם שוים אפילו בנזק עשרת רגעים ומה גם באבדן העת אשר בלת אתה עליהם, באבדן מבחר ימי עלומיך ובירידת כשרונותיך לטמיון. שלש־אלה המה: סכלות, אולת ורעה רבה, ולא פרי ההשכלה; שלש־אלה החשיכו את עולמך בעדך ויתעוך בתהו לא דרך וימיטו עליך צרה ושואה, פיד ונכר.

– ומה היא אפוא “השכלה”? – שאלני שלומיאל וילחץ את כתפיו כמשתומם – אם כן הלא גם הנחם האחרון כי עליתי לקרבן על מזבח ההשכלה יסתר עתה מעיני? הה, אוי לי ואבוי לנפשי! – קרא שלומיאל ואגלי דמע התגלגלו מעיניו.

ברגע זה נגשה אליו אשה אחת לקנות לה ביצים, ותארנה עיני שלומיאל ויקרא אלי: מחר לפנות ערב אבא אליך לשמוע מה בפיך על דבר ההשכלה.

– ההשכלה היא העבודה והמעשה בכל פנה ומקצע שיהיה, ובלבד שיביאו תועלת לעולם, ושני אלה הם רוח החיה באופני חברת בני האדם על פיהם תסע ועל פיהם תחנה! – עניתי לו ואפן ואלך לדרכי.

 

ה. פִּצְעֵי אוֹהֵב    🔗

ויהי לתקופת הימים ואנכי יושב בבית הגביר שמואל לב־טוב ומלמד לבנו הקטן שפת עבר ולמלי ישבה מרים אחות תלמידי, הלא היא העלמה היפה אהובת שלומיאל הראשונה. פתאום לפתע נפתחה הדלת, והנה שלומיאל ואשתו וסליהם על שכמם באו הביתה ויקראו בקול: “היש לכם חפץ בבצים, באפרחים?” ויהי כמעט קמה מרים מעל הכסא ותכונן את צעדיה לגשת אליהם, והנה פני שלומיאל חורו כסיד, עצמותיו רחפו כמקרח הנורא, שניו דא לדא נקשן, עיניו חשכו בחוריהן וכחותיו עזבוהו, רגליו מוט התמוטטו ויפל מלוא קומתו ארצה וישמט גם הסל מעל שכמו ויפל לארץ וכל הבצים אשר בו נפצו לרסיסים…

חרדה גדולה נפלה על כל בני הבית למראה המחזה הנורא הזה ורוחם נבקה בקרבם וייראו חתת פן אחז השבץ את שלומיאל ויבא קצו קץ כל בשר, ואשת שלומיאל הקימה קול צעקה גדולה ומרה ותגז את שער ראשה ותספוק כף על ירך ויהמו כל קירות החדר לקולה ותהי מהומה ומבוכה בבית אשר לא תתאר בניב שפתים וגם בעט סופר מהיר, ומרים הנמוגה מאימת מות נצבה על מקומה כמשמר נטוע מבלי הניד עפעף גם יד ורגל ולא ידעה נפשה, ומגדל השאון והסער אבדה כל עצה מהנאספים ויעזבו את שלומיאל שוכב על הארץ כבול עץ ולא חשו להשיבו לאיתנו ורק אנכי לבדי, אשר רוח מבינתי הגיד לי כי אך התעלף שלומיאל למראה פני מרים אשר לא פּלל לראותה ואדע כי אין אסון גדול בדבר, לא פג רוחי ולא רפו ידי ואמהר ואז לתוך פיו מים חיים ואלחץ בידי את רקותיו ותשב רוחו אליו ויפקח עיניו ויחי… ברגעים האלה הפיצו עיניו כדודי אש תפת, אש זרה ומשונה, ולא נחו בחוריהן כי אם רצוא ושוב התעופפו הנה והנה, שפתיו נעות: “מרים! מרים!” ואין איש בלעדי שומע את קולו. לאט לאט הרימתיו מן הארץ ואקים אותו על רגליו ואושיבהו על הכסא ואת מרים שלחתי החדרה… ויהי כראות אשתו כי אישה חי חי הוא ואך לשוא נשאה עליו קינה והגה וחי ואל הארץ הביטה ותרא את הביצים המנפצות ויחם לבבם בקרבה ובחומה נדעכה נפשה ממקומה ותתנפל על שלומיאל בשצף קצף ותחרפהו ותגדפהו ותקללהו קללות נמרצות והוא ישב על מקומו כמחריש וכאלם לא יפתח פיו ויתמרמר בבכי כילד קטן…

אדוני הבית אשר הכירו את שלומיאל כי הוא בן הישיבה אשר אכל לפנים על שלחנם ביום השבת, נכמרו נחומיו אליו ויתנו לו בעד הבצים הנשברות פי שלש ממחירן, וכאשר ראתה אשתו את פעלם זה מהרה ותמח את דמעות עיניה בסינר אשר עליה ופניה צהלו. ואנכי תמכתי ביד שלומיאל ואוליכהו החוצה ורעיתו אחרינו, ובצאתנו מהבית לחש לי באזני בקול כחולה: “הכבר נשאה מרים לאיש?” וכאשר עניתיו לתומי כי בעוד ירח ימים תחג את חג כלולותיה, התפרצה אנחנ כבדה מקירות לבבו ויאנק דום.

– מוצא אני את האשה אשר הוכיח לך ה' מר ממות – אמרתי אליו בטרם הפרדי ממנו לדרכי – כי רואה אני בעליל לעינים כי אשה רעה וסרת־טעם היא, ועל כן לא אפונה כי תתלונן עלי בסתר בתי נפשך על אשר הניעותי את לבבך לקחת לך אשה ועלי קללתך, שלומיאל! האמנם כן הוא, יקירי?

– חלילה לי מקצוף עליך – ענני – ונהפוך הוא: פרצים תצאנה לך תודותי על אשר פקחת את עיני על דרכי ותעוררני לעשות לי עזר כנגדי. לא אשה רעה היא רעיתי כאשר תדמה אתה בנפשך כּי אם אשה קשת־רוח ומרת נפש ומרב שיחה וכעסה על גורלה וקשי יומה המר והנמהר יש אשר תתקוטט בי ותתן עלי בקולה ואנכי הדבר אין בי להשיב לה דבר על ריבות שפתיה בדעתי כי צדקה ממני, אחרי כי עד כה היא הנותנת לי לחמי ומימי, צמרי ופשתי בזעת אפה ובלשד עצמותיה. האח! מה מאושר אני כי באתי סוף סוף אל המנוחה ואל הנחלה וארכש לי קרן זוית להניח בו את ראשי, כי פעלתי לי מכון לשבת בצל קורת עצמי ובשרי, דמי וחלבי, במסבת הנאהבים והנעימים לי כנפשי, ובזכרי כי אתה בעצתך הטובה, עצת נפש אשר יעצת לי הסבות לי בכל אלה, שבע ביום אהללך ולנצח לא אשכח את חסדך זה עמדי! – ובדברו פרץ זרם דמעות־גיל מעיניו.

ויושט לי שלומיאל את ידו ואלחצנה בידי באהבה רבה, ונפן ונלך איש איש לדרכו ולמקומו.

* * *

– מי יתן – אמרתי אל לבי – וכל הבחורים, הכותבים ספורים, וכל הסופרים הבטלנים, העושים כָונים לשיר ולמליצה, שמעו לקול זאת העצה, ויתנפלו עד ארגיעה, בזרועות רעיה יפיפיה. בשעור יופי מסמרות לא קבעתי, ואינני אומר חלילה: קבלו את דעתי – כי אז ראו המה עולמם בחייהם, ושלום היה על כתב העתים וקוראיהם, אלפי גליונות ניר לא נהפכו לסמרטוטים ולבלויי סחבות, והקוראים לא גהקו ולא פהקו בקול קורע לבבות, באתרא דליעול ירקא היה עולה בשרא דתורא, והיה תחת מליצה קלה הלכה חמורה, ואנחנו לא נבוש מספרותנו ולא נכלם, והכל על מקומו בא בשלום! –

מי יתן – והיה!…