א. מֵהָעֲלִיָה אֶל הַמַּרְתֵּף.
רחוב מדמנה אשר ברבע היהודים בעיר בעל פרצים, היא כעיר מקלט קטנה לבני דלת העם; מרביתם הם בני הרכבים, עגלונים, סבלנים, עודרים במעדר, חיטים מתקנים מכנסים ישנים, ובגדים בלים אשר חלאתם בם; וסנדלרים מתקנים סנדלים בלים, ובדנג וזפת יחדשו ימיהם כקדם; סובבים על חצרות הבתים בשקם על שכמם, הם קוני הכל, הקוראים “סחור”! “סחור”! בנגונים שונים, בעצב ויגון, או בשמחה ובצהלה; באומץ לב ועֹז רוח, או ביאוש ומֹרֶך לב ופחד; או פועלים בטלים אשר מלאכתם היא רק למשש בצלחת בגדי העוברים והשבים, ברחובות הומים מאדם; ולחמול על סוסי בעלי העגלה המובילים עזבון הסוחרים, ולהקל בלאט את משאם מעליהם; או לפתוח בלילה את מנעולי החנויות בפצירה פים… או חולקים עם אנשים ישרים כאלה, אשר כפעם בפעם יכָּבדו לראות בצל קורתם שוטר חרש, אשר אין כל דבר נסתר ונעלם מנגד עיניהם, ובודקים בבתיהם בחורין ובסדקין… מרבית בתי הרחוב הזה, הם בתי עץ שפלים, מטים לנפול, ורוח עֹני ושפלות מרחפת על פניהם, ומעוררים חמלה או גֹעל נפש בלב העובר עליהם, חצרותיהם צרות, אפלות ועקומות, ומלאות רפש וטיט, סחי ומאוס, אשר גם יד המשטר לא תעצר כח לטהר אותן מחלאתן; ועל כן ימלא אותן אויר משחית ומחנק, כבימות החמה כבימות הגשמים.
ובמעונות צרים ואפלים אלה, יתגוררו האביונים הנדכאים האלה למיניהם, על חדר אחד שבע משפחות… שם יראו חיים מרים ממות, ושמה יראו מות, טוב מחיים…
בין העניים האלה יש אזרחים נכבדים לדורותיהם, אשר מכבר קנו להם זכות אזרח ברחוב זה; באשר כי אבותיהם, ואבות אבותיהם ישבו בתוכו מאז מעולם; ולא יפוּנו רגע, כי גם לבניהם אחריהם, וצאצאיהם, וצאצאי צאצאיהם, עד סוף כל הדורות, יהיה לאחוזת עולם; ויש אשר כגרים נחשבו שם, באשר כי זה לא כבר תקעו בו אהלם, אחרי כי הרחובות אשר במרומי בעל פרצים קאו אותם בסור מעליהם צל ההצלחה.
בין אלה האחרונים, הכי נכבדה משפחת רבי עזריאל האלמוני, היושבת בהחומה הישנה במקצוע רחוב התֻּכּי, בקומה רביעית בפנת גג.
רבי עזריאל זה גר לפני שנות מספר ברחוב גיאורג הקדוש, הוא מקום מגורי כנעני היהודים ונכבדיה, ובית מסחרו התנוסס שנים הרבה ברחוב השמאל, ויהי איש עשיר צולח אשר סחרו – סחר משי ושש, אטון ארצות הנכר – נתן לו בפריו עשרים אלף שקל לשנה.
והנה פתאום נפל ארצה מסלם הצלחתו, מבלי התגלגל ממדרגה למדרגה, עדי הגיעו עד הדיוטא התחתונה, כמרבית עשירי עמו; כי פתאום בא רישו! מבלי שלוח ידו בחיל זרים; ומבלי אשר שלחו זרים בחילו הוא את ידם; כאשר יקרו מעשה כאלה בכל יום, בימים האחרונים בעיר רבת מרכלת כבעל פרצים!
כי בית מסחרו עמד על עמודים חזקים, ואוצרו הלוך הלך וגדול וירב, מיום ליום; אבל לפני שלטון מכס הגבול נכתם עונו, כי מעביר מכס הוא, זה עשרות בשנים, ויזיף את חותמי העופרת! (בלומבי בלע"ז).
ופעם ביום השבת בבקר השכם, חנו כדור מסביב לבית מסחרו שוטרי בית שלטון המכס, שוטרי המשטר, ואנשי צבא מזֻיָנים, ויחפשו חפש מחפש כיום תמים; ואחרי אשר נלאו לחפש, לקחו את כל אשר מצאו בבית המסחר, מבלי השאיר גם חוט אחד, ויעמיסו על עגלות, ויוליכו אל שלטון בית המכס; ואת עזריאל תפשו ויתנוהו במשמר, בבית האסורים אשר ברחוב התֻּכּי.
עשרה ירחים ישב רבי עזריאל האלמוני, בבית כלאו, סגור בחדר צר שומם ועזוב, וכפעם בפעם הוליכוהו שוטרים ואנשי צבא בחרבות שלופות, מבית הכלא אל לשכת חוקר הדין אשר במקצוע רחוב הארוך, דרך רחוב השמאל, לפני בית מסחרו השמם, ומשני צדי הרחוב התאספו להקות להקות, ויביטו ויראו בו, אלה נדו לשברו ועיניהם זלגו דמעות, ואלה יָרֹק יָרְקוּ ויאמרו:
– טוב מאד! אל יהי אץ להעשיר! סוף גנב לתליה!
ומשכילים נקיי הדעת אמרו:
– עון איש עָוֶל תרמית כמוהו וישא כל קהל ישראל!..
ורבי עזריאל הלך בין השוטרים ואנשי הצבא, בראש תלוי על חזהו, וכובעו ירד על עיניו עד קצה חוטמו, שחוח ונדכה, ורוחו הקשה ועניו מי ישוחח?.
וכה הלך, והלך, עד כי הגיע יום הדין בבית דין הגליל.
משפט נורא ואיום נחרץ עליו: להשלל מכל זכיות אדם ולהשלח ארצה סיביריה לזמן שמונה שנים.
ויגש מחאה אל המשפט; היכל המשפט הֵקל עונו, ויגרע ארבע שנה משנות גלותו.
ויגש מחאה שנית אל בית המשפט הגבוה במצודת־פרץ; ולתקופת השנה צוה בית המשפט הגבוה על היכל המשפט בבעל פרצים, לעַיֵן בדינו שנית, ושופטי ההיכל זכוהו בדין; אפס כי השר הקטגור הראשי לא קבל את הדין, ויַגש מחאתו אל היכל הסינאט, אשר כעבור שנתים ימים שב פעם שלישית אל היכל המשפטים בבעל פרצים, ושופטי צדק זכוהו בדין שנית, רק כי רכושו יחרם.
ובין כה וכה ישב במחשכים; ורבים מאנשי שלומו אשר נדבם לבם להוציאו מבית כלאו בערובה; שבו אחור מחפצם, כי חוקר הדין דרש ערובת כסף מזֻמן עשרים וארבעה אלף; ובצאתו לאור באור החפש, אז ידע מה חדל הוא! כי נשאר כדגה שאין לה מצולה; כי גם את אשר מלט בחכמתו, נתן כפר נפשו למליציו בשערי המשפט; רבים ממכיריו הסוחרים, אם כי חשבו כי חֵטא חָטָא להממשלה, ומה גם אנשי שלומו החסידים ונדו מאד לשבר – אבל חמלתם לא בנתה ביתו, ולא קוממה הריסותיו; כי כן דרך האנשים האלה, וכן דרך כל העם הזה מקצה: הם יחמלו על דל, יושיטו לו פת לחם, ידאגו לשבתו וחגו, יסעדוהו על ערש דוי, וכי יגוע וימות יתנו לו תכריכים ואחוזת קבר, גם ביד אלמנתו ויתומיו יתמכו שבועות מספר, כל עוד לא יהיו למשא… אבל להחזיק ביד אחיהם כי ימוך ומטה ידו, למען יחליף כֹחַו, ישוב אל מעמדו במקומו כהלכתו, למען יושע תשועת עולמים, לבל יוסיף לקחות מתנות באדם, זאת לא נסו מעודם!..
וביום המר והנמהר ההוא אשר גֹרש מבית תענגיו אחרי אשר נקש נושה – בעל בית מעונו – לכל אשר לו; לא חש גם אחד מהם לרוחתו לישועתו, כמו תמו כלם במגפה אחת, ברגע אחד!
אבל גם הוא לא שחרם ולא בקש עזרתם! רק לאל עליון שועה נפשו במסתרים! דומם שומם, עמד אז בירכתי ביתו כאיש זר וירא בעיניו, וישמע באזניו, איך שליח בית הדין (IIриетавъ Cудеб) עמד אז על אחד השלחנות, ברביד זהב על צוארו, ועל ידו עוזרי האומד, ויקרא בקול רם:
– המראה המלטש הגדול, בעל המסגרת המפתחה עשרים שקל!
– עשרים וחמשה! – ענתה הלהקה האחת.
– עשרים וששה! – קראה השניה.
– שלשים! – קראה השלישית.
וירא איך הרוכלים ישלטו בעמלו זה, אשר שלם בעדו פי עשר, והסבלנים יסחבו וישליכו בלי חמלה את כלי ביתו היקרים: הארונות הארגזים, המראות והתמונות, השלחנות והכסאות, המנורות והנברשת, ולא הוציא גם אנחה מגרונו, ולבו היה לאבן.
רק בלכתו אחרי העגלה אשר נשאה את יתר הפלטה אשר לא נתנה רשות לשליח בית הדין למכור אותה, אז נהפך לבו בקרבו, אז נאנח במרירות פעם ושתים; אז נדמה כאבל ההולך אחרי העגלה השחורה, בדרך העולה אל שדה הקברים, הנושאת את עצמות בן יחידו או בתו יחידתו, או רעיתו משאת נפשו, וילך הלך ובָכה במסתרים, כי דמעותיו לא עברו דרך צינורות עיניו, ולא שטפו על לחייו, כי שבו לעֻמת שבאו.
העגלה נצבה אז במקצוע הרחוב הזה על יד שער הבית, בתוכו מצא לו מעון צר, במחיר שמונה שקלים לחדש, ובגשת השוער לפרוק משא העגלה ולשאתו הביתה, נתנה לאה אשתו בבכי קולה, וגם דמעותיו התפרצו דרך ארובות עיניו החוצה, כמו ראה אז, כי שמשי חברה קדישא יורידו את ארון המת מעל העגלה, להובילו אלי קבר אשר כרו לו.
ובדרוך רגלו על מפתן בית מעונו החדש, נגע ידו במזזת הפתח, וישקנה למו פיו, ויברך את ארבעת קירות החדר “בערב טוב” ויתאושש ויתעודד, ויעודד גם את לאה אשתו, ויאחז בכף ידה ויאמר אליה:
– בי יקירתי, מנעי עיניך מדמעה, ושכחי את העבר הלא חכמה את, וידעת היום כי ביגונך וכעסך לא תטיבי את מצבך!
– לא אישי! אנכי אבכה על שברי, אולי ירא ה' בענייו כי שערי דמעות לא ננעלו!…
לב עזריאל תעה אז בשמעו תמת לב אשתו ואמונתה! כי שאלה גדולה ועצומה, ואחריה שפק נורא, עלו פתאום על לבו וישחיתוהו כמעט קט, לולא התחזק באלהיו, ויאר פניו אל אשתו ויאמר:
– אשתי שערי דמעות לא ננעלו! אבל הגידו נא בחכמתך, מדוע נקבעו השערים האלה אם לא ננעלו מעודם? התראי? אין בפיך תוכחות! אולם שמעי אמרתי! יש דמעות עריצים נעו לבי ויש דמעות אוילים, השמעת? ורק בגלל הדמעות האלה נקבעו השערים ומה תאמרי עתה? למה תבכי? ולמה ירע לבבך? מהֻלל שם ה'! אנכי חפשי הנני, ואתם חיים כלכם היום! ומה לך עוד? והעושר והכבוד והגדולה, מדוע זה תאוה נפשך למצוא חן בעיני אלהים יתר מרבוא רבבות אדם? כעשרים שנה ראית בטובה? ודי לך!
ועוד הרבה לדבר על לבה ולנחמה, וישביענה לבל תוסיף עוד להדאיב את לבבה בזכרונות העבר.
אבל בספר שנים נגזו; והשר של שכחה לא סר למשמעתה, כי תמיד פעמים ושלש בכל יום, ברדתה מקומה הרביעית, ועביט של שופכין בידה, ובעלותה עם כד מים בימינה, ותדכה ותשוח, ותעמוד לנוח; לִווּהָ שכנות הבית אשר שמעו את שמע הגבירה הזאת; במבטי תמהון וחמלה, ולפעמים גם באנחות ארוכות אשר הגיעו עד אזניה. ותשרוטנה שרטת בבשרה, ותעירנה את זכרונותיה הנרדמים בקרב לבה.
ב. אוֹר בַּחשֶׁךְ
מנוחת לילה פרשה כנפיה על יושבי רחוב מדמנה שנת יגיעי כֹחַ אלה ערבה להם מאד! הם ינוחו יחליפו כֹּחַ לשאת את משא ענים ועמלם ביום המחרת הבא.
גם שנת נשיהם ובנותיהם מתוקה מאד אחרי עמלן הנורא ביום האתמול; לעשות הכנות לכבוד מלך חגי העברים, הוא חג המצות; לא בשעשועים ותענגים, לא במלבושי כבוד, גם לא במאכל ומשתה; כי אם בטהר ונקיון, בשטיפה ומריקה, הדחה והגעלה, כדת וכשלא כדת…
האשמורת הראשונה חלפה, הירח נשקף מבין מפלשי עבים, כמו יצא להשגיח על כלי בית האביונים הנדכאים האלה הבלים והשבורים, המפזרים והמפרדים בירכתי החצרות, ולראות את עמל הנשים העבריות, אשר שכחו כעת בדומית הלילה את מחסור ביתן האכזר, אשר לפני יום שבת ומועד יוסיף להפליא מכותיהן!
רק ממשפחת רבי עזריאל חלפה מנוחה!
הנה לאה בעלת הבית, אשה בחצי ימיה אשר חן פניה נלחם את תלאותיה זה חמש שנים ויוכל להן… יושבת על יד התנור במקצוע הבית, ובידיה תחמם את הלבנים הקרות, ראשה יורד לארץ, ובתוכו מהומה נוראה, המון רעיונות נוראים והרהורים רעים, ירוצו בתוכו הנה והנה, וביניהם דמיון נורא אחד כשרף מעופף ישלח בלבה חמתו; היא תחגר שארית כחה, לגרשהו מעל פניה; אך כאשר הוסיפה לגרשהו, כן הוסיף לבצר עמדתו, ולפעור פיו נגדה; ותקם ממקומה, כמו נסה מפניו, ותלך הנה והנה ושתי כפות ידיה השלובות על לבה, ותבך בקול דממה דקה.
וקולה השפל הנורא מאד בחצות לילה, הגיעה לאזני בתה הבכירה, אשר שכבה יחד על ערש יצועה את אחותה הצעירה, ותיקץ בחרדת נפשו ותקרא:
– עוד לא שכבת לנוח אמי? אנא חוסי נא על נפשך, ותני שנה לעיניך!
– האוכל לתת שנה לעיני? אנה פנה? אנה הלך?…
והבת בשמעה דברי אמה חרדו כל יצורי גוה, ותעורר את אחותה משנתה, ותקרא: ההנך ישנה?
– אני ישנה ולבי ער! – ענתה אחותה בשברון מתנים – הנני שוכבת למעצבה, ועורקי לא ישכבון!
– מתי יבוא האב? – שאל אחד הילדים אשר שכב בחברת אחיו על יצוע שק תבן על רצפת הבית בירכתים – מתי יבוא, והבא לנו לחם חמץ ומצה, כאשר הבטחתיני אמי?
– אמי היקרה! הבי פת לחם נקוד קטן מאד… ואנכי לא אוסיף לשאול פעם שנית! הבי לי גם חתיכת בצל, כי רעב הנני מאד, גם קרה בבשרי! כסיני אמי ואכלתי תחת השמיכה – חנן קולו הילד השני הדל והרז כשחיף עץ. ועיניו הבריקו מאד…
– ההביא אבינו לחם? – שאל הילד השלישי בהקיצו משנתו בשמחה רבה – אמי אמי גם לי תני פת לחם! הלא אתמול לא נתת לי אֹכֶל כל היום, ואשב בצום… האמת נכון הדבר כי בעוד שלשת ימים יבוא חג הפסח, ואבינו יביא לנו מצות? האח מצות! מצות! השמעת?
– וגם כוסות יין נשתה!
– האח, לי יש כוס אדום באותיות זהב, התזכור עוד?
– אנכי אשאל ארבע קשיות!
– לא, אנכי!
– לא, אתה בליל הסדר ראשון, והוא בליל הסדר שני!
– וגם אל בית התפלה נלך, ושמעתי איך החזן ומשורריו יזמרו בקול נעים “ליוֹס טְרוֹס טוֹס”! טְרֵי טְרֵי טְרֵי"! האף אין זאת?
– היש לך שמלה? היש נעלים לרגליך? הלא מאפס נעלים לא הלכת אל החדר מימי החנוכה עד היום הזה!
– אל תירא! אבינו יכין לכלנו ערך בגדים, נעלים, גם כובעים חדשים! הלא תראה בעיניך!
– האח כובעים! כובעים! השמעת? האח מה טוב!
– אנכי אבחר לי כובע עם כפתרים נוצצים בצדו!
– ואנכי – כובע עגולה ככובע המלחים, וממעל להמצח, חרות יהי באותיות זהב, מלחים!
– ואנכי, מגבעת קש, ומסביב לה פתי למשי אדום, ונוצה בצדה!
– מי יגנב את האפיקומן?
– כל הגה אשר יצא מפי הילדים המסיחים לפי תֻמם, נפל כחץ מות בלב האם הנדכאה, ותגש אליהם ותכס אותם בשמיכה ותהס אותם לאמר:
– תנו שנה לעיניכם מחמדי נפשי, מחר בבקר יבוא האב והביא לכם כל טוב סלה!…
– אבל רעב אנכי כעת!
– גם אנכי רעב!
– פת לחם אמי!
– שכב במנוחה ואל תַשׁמַע קולך, כי הנה פקיד הרבע בא, וחרבו שלופה בידו!
– מה יעשה לי פקיד הרבע? האם גנבתי דבר מה ואשים בכלי?.. בצאתי אתמול החוצה, ויעבור עלי אחד מנערי האופים, בסל עגות על שכמו, ועגה אחת נפלה לארץ, וארים אותה ואתננה לבעל האבדה, ולא נגעתי בה, אם כי ברכי כשלו מצום כי עון פלילי הוא לגנוב האף אין זאֹת אמי?…!
– היטבת לעשות בני!
– הבי אמי פת לחם!
– אמי! הידעת מה? תני לנו כַּרתָּפל! הלא ראיתי כי העני הזקן אשר בא הביתה אתמול בצהרים, נתן לך מתרמילו הרבה כרתפל!…
– אכן בני יש כרתפל – יהי שם הזקן מבֹרך – אבל עצים ופחם אין! אתמול בני שמתי על האח את הספסל הנשבר, ועתה?…
– אנכי אֹכַל כרתפל בלתי מבֻשלים, כי רעב אנכי! לבי יחיל בקרבי; מעי חמרמרו, הה אמי, חוסי נא, הנני מת!…
הילד כלה את דבריו בקול בכי ונאקה, ויפול מאחוריו על הכר, ויאלם רגעי מספר, ויתן בבכי שנית קולו.
– זוללים! כלבים! – הרעימה אחותם הבכירה בהתרוממה מעט מעל ערש יצועה – שכבו על משכבבם ודֹמו סלה! התשמעו?
הילדים חתו מגערתה, ויתכסו בשמיכה, ולא יספו להשמיע קולם, רק בקול דממה דקה נאנחו, נאנקו, עד כי אחזה שנה שמורות עיניהם.
והאם העצובה עלתה גם היא על משכבה, אבל שנתה נהיתה עליה! דאגותיה טלטלוה טלטלה מצד אל צד; דאגתה להנפשות הטהורות אשר לא טעמו עוד טעם חטא, ורק בעון אבותיהם יִמַקו, ודאגתה לבוא חג המצות, ומה גם לאישה אשר יצא זה יומים ואיננו! אין זאת – הגיד לה דמיונה – כי קצרה נפשו בעמלו, וימלט אל שערי מות… ויסמר מפחד בשרה, ותקם ממשכבה, ותנוע כצל לארך החדר ולרחבו, ותיבב ותתיפח, ותבך בקול דממה דקה, עד כי בא לרוחתה השחר; ותמהר ותשם עליה בגדיה, ותעזוב את ביתה, ותרץ בשוקים וברחובות, ותשאל, ותחקור, ותדרוש, וכל עמלה נשאר מעל, ותשב על עקבותיה בלב קרוע ומרתח הביתה.
ומה נורא ואיום היה מצבה בעלותה במעלות הבית וקול בכי תמרורים, קול נהי ויללה, הגיע לאזניה! ברכיה כשלו, ותפול מלוא קומתה על המעלות, ותתגלגל ככדור במורד, ותקם אחרי נפלה, ולא שמה לבה אל הפצע אשר במצחה, וזרם הדם השוטף ממנו! דמיון אחד מלא את לבה, כי אישה מחמדה הובל מת הביתה; נשחט נטבע או נחנק; כֹחה עזבה, ותזחל על ידיה ועל רגליה כהולך על ארבע, ובשארית כחה פתחה את דלת מעונה, ותפול שנית מלוא קומתה ארצה, ושתי כפות ידיה על המפתן; ותחלף שנית כֹח ותקם, ותרא והנה שליח בית דין ועוזרו, ואחד השוטרים והשוער, ופקיד הבית, איש חסיד בעל כובע רחב ומעיל ארוך, וטלית קטנה ארוכה, אשר צצותית נגררות על גבי קרקע, נשקפה מבעד לשולי מעילו – אז סר פחדה, ותתאושש מעט, ותפול בלי כח על צרור חפציה, המונח ארצה; וילדיה הקטנים סבוה מכל עברים, ויחבקוה ויצעקו מרה:
– הה אם יקרה, אל תתני להשליך אותנו החוצה בלי כסות בקרה! איה אבינו? אבינו איהו?
ושתי בנותיה מחו דמעה מעל פניהן, וימהרו לחבש פצעה, ולהדיח את הדם, ושליח בית דין נגשה אליה בחמלה רבה ויאמר:
– שאי נא גבירתי! מהרי קחי את חפציך מזה, כי אין עתותי בידי!
ותבט סביבה ותרא, והנה המטות נעתקו ממקומן, והכרים והכסתות צרורות בשמלה, והשוער עומד ומחכה למוצא פי אדוניו פקיד הבית… ותלטוש עין מעוררת חנינה ורחמים על שליח בית הדין, אשר הבין את מבטה; וסביב בת עינו נקוו מים, כי נכמרו נחומיו על המשפחה העניה הזאת ויאמר:
– מה אעשה לך גבירתי? לא בידי טובך, כי אם ביד פקיד בית מעונך! הן בני אמונה אחת הנכם אולי ירחם?.. הוא נושה בך ארבעה ועשרים שקל, שכר מעון בעד שלשה ירחים, מלבד הוצאות המשפט; שלשה שקל ושבעים קשיטות.
– (Panie Rządcu…) – פנה שליח בית הדין בבקשתו אל הפקיד – מצב המשפחה הזאת, נורא הוא מאד! תנה לה ארוכה עוד ירח ימים! יכבשו רחמיך את כעסך מעליה!..
– אין רחמים בדין! (Panie Komorniku) – ענה החסיד – אנכי יש לאל ידי לתת לה נדבתי אגורה! שתים! שלש! שקל כסף! ולא ארבעה ועשרים שקל! אם אחוס על דלים, אז במה אשלם מנדה בלו והלך, לאוצר בית המועצה?
– מי בקש נדבתך – קראה הנערה הבכירה בעינים מלאות דמע ודם?
– שוער! – קרא פקיד הבית – השלך את החפצים החוצה וסגור את דלת המעון וקח עמך את המפתח!
– אנא אדוני – בכתה לאה והתחננה, בהתנפלה לרגלי האכזר – תיקר נפשות הילדים הקטנים בעיניך, הה ערומים, ורעבים הם; אנכי אשלם לך את כספך, אנכי אמכור את שמלתי לעורי, אך הרף נא מאף, ואל רחום וחנן ירחם גם אותך.
– חדלי לך אמי! – קראה בתה בגאון – בחוץ נלין! אשפתות נחבק! כל יד עמל נשא! ואל תתרפס, לפני עריץ כמוהו!
– חצופה! שפחה שפלה! – נתן עליה החסיד בקולו – שמרי פתחי פיך, פן אחז בערפך וגלגלתיך מהמעלות.
– נס נא את כחך חסיד ארור, שוכח אלה! – קראה הנערה הצעירה בהתיצבה כלביאה לקראתו.
– והחסיד בעל הצצית הארוכות אשר אל פני נשים לא יביט, והתבונן אל פני הנערה ויהדפנה כחה ויקרא:
– אדוני פקיד הרבע, ערך פרטי כל! פרטי כל ערוך! בת הזמה הזאת, נשאה עלי חרפה וקללה! – הילדים צעקו צעקה גדולה ומרה, “והיהודי הכשר” הזה הניף אגרופיו על הנערה הבכירה, והנערה נסוגה אחור, והוא רדף אחריה; פתאום שֻלחה יד בערפו, ותניעהו ממקומו, ותמשכהו בכח גדול, ותדחפהו פעם אחת, עד כי פתח בקדקדו את הדלת, ויפול ארצה.
היד החזקה הזאת, היתה יד רבי עזריאל אשר בא פתאום הביתה, בפנים מאירים, ובעינים מפיקות גיל ורגז, כעס ונצחון.
ילא כל עט סופר לתאר את שמחת המשפחה האמללה הזאת, האם ובנותיה ובניה לא דברו דבר, רק בכו בקול גדול, ועיניהם שטפו כנחלים כחצי שעה, וגם שליח בית הדין, ועוזרו ופקיד הרבע, בכו גם הם, אך כאשר רָוַח להם אז נפלו כלם על צואריו, ויספרו לפניו צרות לבבם.
פקיד הבית בא ברעש ורגז שנית הביתה וישא קולו; ויאים על רבי עזריאל כי בנחושתים יאסרהו, ולארץ גזרה ישלחהו, אך רבי עזריאל לא ענהו דבר, בלתי אם אשר אחז בערפו ובית צוארו וישליכהו שנית החוצה, ואחריו עזר גם פקיד הרבע. ואל שליח בית הדין נגש ויאמר:
– כמה אדוני נושה בי הנבל?
– עשרים וארבעה שקלים, מלבד הוצאות המשפט!
עזריאל נתן כרגע את הכסף על ידו, ושליח בית הדין הושיט לו ימינו, ויבקש, סליחתו ויפן ויצא.
ג. עֱנוּת עָנִי.
ביום שלשום בצהרים, ישב רבי עזריאל על יד השלחן בחדר מעונו, וספר פתוח לפניו, הוא ספר “חק לישראל” אשר קרא בו יום יום אחרי התפלה, ויהי לו במקום עגת חמאה וספל קהוה לארוחת הבקר; כי חסיד היה האיש, אחד מחסידי אבק פורח, כחותנו אבי לאה אשתו, אשר ימים רבים נלחום נלחם בו מלחמת הרוח, עד כי נצחהו במלחמתו, ויעמידהו תחת דגל מחנה החסידות.
הנצחון הזה יקר היה בעיני חותנו! אם כי לא היה כסיל אדם, ולא ירד כבהמה בבקעה אחרי החסידות, אשר היתה בעיניו, לא נתיב אל־מות, כי אם אורח חיים ושלום: והרבי לא היה בעיניו איש אלהים קדוש, אשר מפתחות שערי שמים בידו נתנו, ולו העז והמשרה לתת לחם לרעבים; פרי בטן לעקר ועקרה, ולידועי חולי חיים ארוכים; כי אם רועה נאמן, חובב דתו, ואוהב עמו ישראל ולו עצה ותושיה, ואשרי אדם שומע לו!
ובנסעו בחברת חותנו זה אל אבק פורח קרית חנה הצדיק “לימים נוראים” וירא את עדת החסידים הגדולה אשר מספרה כעשרים אלף נפש, וישם אל לבו כי לא כל העדה כלם תועי לבב ורועי רוח, בין העדה מצא רבנים ואב"ד בערים קטנות וגדולות, וחכמים מהֻללים בתורה, ויבן אל כל מעשיהם, ויתבונן בעין חדרת אל פועלת הצדיק, ויחוסו אל עם ישראל, וצאן מרעיתו, והשקפותיו על שאלותיהם, וישמע תורת פיו; אז נוכח כי אמנם בן הוא, כדברי חותנו: גבהו דרכי החסידים מדרכי המתנגדים! אם כי ידע אשר יש ביניהם אוילים, עקשים ונלוזים, גם צבועים רעים וחטאים! אבל את מי אין כמו אלה?
את אחיו המתנגדים אשר על ברכיהם גֻדל, ידע כי עבדים כנעים ושפלים הם להחומר, ולא אל הרוח; להאמצעים, לא אל התכלית, הם ידקדקו בזמן תפלה, ולאל יתנו תִּפְלָה במחלקת וריב לשונות; הם ישלמו פרים שפתיהם, וישמיטו את חובות הלבבות… הם יקבעו עתים לתורה, ובעד קב אחד תורה, יבקשו תשעה קבין שכר… מתורתם יעשו להם קרני ברזל לנגח את עם ה'! יהדותם הלוך תלך ודלה מיום ליום, משנה לשנה; אב מתנהג על פי נוסח הגר“א ז”ל, ובניו לועטים לתאבון את מרק הסרטן! ומהם יתד מהם פנה, להתערבות ולפרעות בישראל מבית ומחיץ.
והחסידים, ראה, כי יוקירו את הרוח, ויכירו את התכלית, יקצרו בתפלה, ויאריכו במעשים; עיניהם יישירו רק אל נקודה אחת, נקודת היהדות!.. הנקודה היא שלום ואחדות, והתקוה הלאומית לקץ הימין! הם לא יתגאו איש על רעהו, לא יכבדו את העשיר, כקטן כגדול יחד נשתּוו בעיניהם! והם מדברים תמיד בלשון “אתה”; יהדותם עומדת בעצם תקפה; כמאז היותה, רק לעתים רחוקות יפלו ממנה ארצה עלים נובלות, גם על זאת פקח עין; כי החסידות נחבאה אל הכלים תמיד, לא תביא אל בתי משוש, לא תבקר בתי תיתראות וקרקיסאות, לא תעמוד בין גדולים, לא תתחרה את מושכים בשבט סופר, אשר מהם נפתחה הרעה לכל עם ישראל, ולא תהיה סלון ממאיר וקוץ מכאיב לעם הארץ… וישם בכף מאזנים את הרב מעיר מולדתו ריש וקלון, בכל אחת ואת רבו החדש מעיר אבק פורח, בכל שניה וידע יתרון האחרון על הראשון: הראשון דבר לא היה לו עם עדתו, לא עשה מאומה לטובתה, ולא חפץ לעשות; רק כי זִכָּה אותה באסור חדש קדם חג הפסח, ויכבד עֻלו על השוחטים ועל הטבחים, בהיותו צדיק גדול, ומחמיר נורא, אשר לא הרהיב עֹז בנפשו להעמיד על דבריו; ויהי למשא על הצבור המתפלל עמו בבית המדרש; כי האריך בתפלת שמונה עשרה תמיד שעה תמימה; וחלף כל אלה, לקח בשכרו שלשים שקל לשבוע!.. שלשים שקל היו פרוטות, קשיטות, ואגורות עניי עדתו אשר בזעת אפם, אכלו לחם צר ומים לחץ… וראשי העדה הגידו תמיד ולא כחדו, כי לא רב יושב בתוכם, כי אם חתן טוב! תכשיט יקר, היושב על התורה ועל העבודה, כלילה כיום, כאורה כחשכה! והאחרון הוא הפכו: דבר אין לו עם הדת ואסוריה וחומרותיה, כי אם עם עדתו, וצאן מרעיתו, הוא יועץ ומנחם, ועושה שלום, ושופט ומוכיח, נותן רוח ונשמה לעם ההולך בדרכיו.
ואת משפטו זה שמע אביו, וייצר לו מאד על דעותיו הנפסדות, ויתוכח עמו ויַצֵב לנגד עיניו במקום הרב מעיר ריש וקלון, רבנים לרוב אשר הקדישו חייהם לטובת ישראל ואורייתא, ובכל כֹחם יעמלו מעט להקל מעליהם עֹל הדת ולא להכבידו; וצדיקים ויהודים טובים לרב אשר היות במגורם בקרבם, ומתעים את עמם כפחזותם ושקריהם, אובלים את שארו, ושמים כזב מחסם, ועוד תוכחות כאלה.
אבל הבן לא שם לב לדברי אביו! כי דבקה נפשו אחרי החסידות, והאהבה שמה בפיו דברים אשר אביו נלאה לתת מענה נכון עליהם; ומאז ועד היום הזה, זה עשרים שנה ויותר, אסיר תודה היה לחותנו על כי הוליכהו בדרך טוב, ותמיד חשב בלבו:
– לו הייתי מתנגד בעת צרה זאת, כי עתה הייתי עני נעזב, בודד וגלמוד; ועתה הנני למצער בין אחי ורעי! ולו השפלתי את נפשי כי אז הלא לא ידעתי חסר… והנחם הזה לא נסתר מעיניו בשבתו על יד השלחן, עיניו הביטו נכחו בספר “חֹק לישראל” ודאגותיו הרבות לא נתנו לו מנוחה.
ואם כי החסידות1 למדתהו לבלי התאונן ולבלי דאוג, ובלמודו זה עשה חיל! וגם בעת אשר נמוג הוא ואשתו וזרעו בזלעפות רעב, ונפשו דאבה מני עני, ואחד מאנשי שלומו שאלהו:
– ומה שלומך עזריאל?
– מהלל שם ה'! – ענה ויעבר כף אל כף בשמחה גלויה – ברוך הוא וברוך שמו כי לא יסיר חסדו מאתי ולא יאסוף שלומי ממני!..
– היש לך עזריאל פרנסה וכלכלה?
– מ… מ… מה! מאן דיהיב חייא יהיב מזונא!
ולא רק אשר התחזק באלהיו, כי גם חזק ידים רפות, וקשה יום זה, נחם כל קשה יום ואובד! זה רגעים אחדים יצא מביתו אחד מאנשי שלומו, הוא פינחס בן אלעזר, או פנחם, כאשר קראוהו רעיו החסידים בבית התפלה; האיש הזה היה גבר לא יצלח, אמלל ואובד מאז החל לעשות לביתו עד היום הזה! רק אסונות ופגעים ילווהו אל כל אשר יפנה! –
אביו היה רבי אלעזר העשיר, וחותנו זבולן הגביר לאחיו, ועוד לפני עשרים ושלש שנה, נתנו לו חמשת אלפים שקל נדה, מלבד הרבית אשר נוסף עליהם בחמש שנות שבתו על שלחן חותנו ואביו! ושקלי כסף אלה נהפכו בידו לנבלי חרש, כאשר החל לעשות לביתו!.. הוא יסד לו בית מרכלת, ממיני בשמים ונֹפה ולא הצליח; ויכונן לו חנות מכל מיני צעצֻעי ברזל ונחשת, ולא ראה ברכה בעמלו; ויהי קבלן לחיל המצב להספיק לחם בשר, גרש, וקטניות, ויצא וידיו על ראשו; וישכר לו בית מרזח ולא הציג איש כף רגלו על סף הבית, בלתי אם שכורים אשר שתו לשכרה בבית מרזח אחר, באו למלא את ביתו קיא צואה, ולנפץ את שמשות החלונות! וישכר לו מרתף להכין יין צמוקים, ויחמץ היין; ויעש לו בית חרשת קטן למעשה החמץ, וימתק החֹמץ; וישָכר בלתם לעבוד עבודת עבד, אבל עד מהרה נבאש בעיני אדוניו, כי אל כל אשר פנה לא הצליח; וילמד מלאכת הבורית, ותהפך לו מלאכתו למקור אכזב; וישלך את המלאכה ויהי למלמד תינוקת, ועד מהרה התמוטט מעמדו, ויאחז בסחר הגורלות הזכסיים, והברוינשויגים ולא הצליח; ויהי לשדכן בבתי עשירים, וילך ויסע ויכתוב, ויעבור מהתם להכא, ומהכא להתם, ותקותו גברה הילים; והנה באה רוח שאינה מצויה, ותסער תקותו משרש, בענין אחד לא מצאה הכלה חן בעיני החתן, ובענין שני לא מצא החתן חן בעיני הכלה; ובענין שלישי לא מצאו המחֻתנות חן אשה בעיני רעותה; ובראותו כי אזלת יד, כי כלו כָּל הקצים, ומים באו עד נפשו, ועוד מעט ותם לגוֹעַ, ונשמד הוא וביתו, ויסר מסוה הבושה מעל פניו ויפשט יד! כי ההכרח גם בריחי ברזל יגדע… אולם גם העסק הזה הקרוב תמיד לשכר, ורחוק מהפסד לא הפרה לו ישע! כי גם נדיבים טוב לב, הראו לו פנים נזעמים, ויהי למשא עליהם, בטרם נסו לשאתו על שכמם! והאמלל הזה שפך שיחו בחיק רבי עזריאל, בדעתו כי רק איש עני וכואב כמוהו יחוש מכאוביו.
ורבי עזריאל שם ידו על שכמו ויקרא קול רנה וישועה:
– חזק חזק פנחס ונתחזק! עוד גואלנו חי! הלא תראה בעיניך כי נעשה את הפסח במועדו, יחד עם כל עדת בני ישראל!
ופנחס בן אלעזר, התפלא לראות כי כל פגעי האיש האמלל הזה וכל תלאותיו לא עצרו כֹחַ לדכא את רוחו! וכרוב למחסורו הנורא, כן מעטו דאגותיו; לא מאשר כי שם היאוש משטרו בבתי נפשו; כי אם מאשר כי מלא היה לבו תקוה ובטחון; אולם בעזוב פנחס את הבית נעכרה גם רוחו, כי לא יכול המלט מחמת המציק מדאגת חג הפסח הבא: בכל ימות ומועדי השנה, מכבר הסכין לעשות שבתו חול, וחול – ליום צום וענוי נפש; אבל חג הפסח, עליו להכין מצות וארבעה כוסות למצער! ופקיד הבית נושה בו, ומכבר הועידהו למשפט, וכל תקוה אפסה, בלתי אם לבקש חסד מיד אנשי שלומו! לזכר הרעיון הזה רגזה בטנו וכליותיו כלו בחיקו.
– האנכי אקבל קצבה? – דבר לנפשו – לא, יקר בעיני, המותה מיד אלהי עושי, מחיי חסד, מיד בן אדם תולעה, חרפתי לא תמחה!
אל הדאגה הזאת נלוו עוד המון דאגות, ויאתיו פתאום כהמון מים רבים בלבו וישטפוהו! הדאגה על ענות אשתו וילדיו ומערומיהן, ודאגתו על אדות בתו הבכירה אשר מלאו לה עשרים שנה; בתו אשר בהיותה2 בת ארבע עשרה שנה, רחש לבו לתת לה עשרת אלפים שקל נדה; ונפשו ירעה לו מאד… לשוא התאמץ לגרש רעיוני עצב ודאגה מחדרי לבו ולשים באלהים כסלו כמשפטו תמיד! לשוא זכר כי זה רגעים אחדים אשר נחם את נפש פנחס הנוגה, ויבינהו כי אם יתבונן גבר למטה, אז ישמח בחלקו, ולא יתאונן על מעשי אלהינו; כי על כל שעל וצעד ימצא אמללים נוראים ממנו! ויצו עליו, לבקר בבית החולים, וראה שם מוכי שחפת, מוכי שגעון, זה בשבר יד, וזה בשבר רגל, עורים ופסחים, אמללים אשר גויהם יבשה, ומותם טוב מחייהם; זה מלא פצעים וחבורות, זה מלא נגעים נוראים, וצרעת ממארת, שאת וספחת, וכל נגעי בני אדם… ואת מוסרו זה אשר הטיף חג שכח כרגע וידאג!…
ילדיו הקטנים הערומים והיחפים, הקודרים מני כפן, אשר ישבו בפנה מבלי פצות פה, כמו הבינו לבלי הפריע את אביהם ממחשבותיו, ויביטו בעיני עצב על מצחו, ואשתו אשר ישבה שוממה ועצובה, ולא העיזה גם היא להגיד שפה לבל תרחיב פצעי לבו – הם הרכו את לבו במבטי עיניהם לבד! כל מבט ירד כחץ מות אל לבו, ממעמקי הדומיה אשר שררה בבית כשעה תמימה, יצאה אנחה ממעמקי חזהו למרות רצונו, ואחריה נשמעה אנחה שניה מגרון בתו הבכירה, אשר ישבה אצל התנור, ותתקן כתנות הילדים; ואחריה נהרו אנחות רבות מלב הילדים, כאנחות מטים למות במערכת עצי האינקביזיציה, ואז לא עצר עוד כֹח לשבת על מקומו, כי לבו חשב להשבר, ויקם ממקומו, ויקח את מקלו בידו ויפן לצאת.
– אן פניך מועדות עזריאל? – שאלה לאה.
– אצא ברחוב מעברה! אולי יקרה ה' לפני ענין להרויח דבר מה!
– בי אישי! הפעם הט אזן לעצתי: פנה לך אל הינריקי יהושע! הלא אתה גדלתו ורוממתו! ועשרו מידך לו, הוא ירש אותך בחייך! הלא אם יתן לך מאשר גזל ממך, אחד אחוז למאה, אז נושעת ודי לך! ידעתי כי אם תעשה שלום לו, יאר גם הוא פניו אליך, בי הלא אחיך בן אמך הוא!
עזריאל לא ענה דבר, רק העביר אצבעות ימינו על מזזת הפתח, וישקן למו פיו ויצא.
ד. הַכֶּלֶב.
משא כבד נגֹל מעל לב הילדים בצאת אביהם מהבית, אסוריהם נמסו אז, ויחד כדבורים סבו את אמם ויבקשו אכל להשיב נפשם: פת לחם יבש; אבל קצרה יד האם מעשות בקשתם!… רק פת לחם יבש קטנה היתה אתה למשמרת, ואותה נתנה להילד הצעיר; ורק בהבטחתה כי האב יביא עד מהרה לחם ומצות, הקימה סערת פיהם לדממה.
ומעמסה כבדה העמסה על לב האב בצאתו החוצה, הוא ראה סביבותיו עולם מלא חיים, ועולמו הוא חשך בעדו! ושם הנריקי אחיו אשר שמע מפי אשתו, החריד את צרות לבבו מרבצן, זכרון העבר עלה לפניו; הוא זכר כי אחיו בן אמו המיט עליו אסונו הנורא, הוא הֵשֵׁם את נויהו, ויורידהו בבור תחתיות במחשכים.
במות עליו אביו ואמו חמל עליו ויאספהו אל ביתו, והוא היה אז בחור בן עשרים ושתים שנה, בוזה תורה ופורע מוסר, וריק מדעת; בלתי אם אשר עשה חיל בחכמת הרקוד והמחול, ומנהג כבוד בנשי חן ועלמות יפות; כי אביו אשר לקח את אמו, אחרי מות אישה הראשון, אבי רבי עזריאל; היה איש זקן ידוע חולי, ונוהג בשגעון, ואת חיים (הינריקי) בן זקוניו לא הנחה במעגלי צדק, וזה היה משפטו: או לשעשעהו על ברכיו, ולתת את זקנו בידו למרוט אותו, ולבלי מנוע ארשת שפתיו; או להתנפל עליו כזאב ערבות ולטרוף זרועו אף קדקדו; ובכן הקים את בנו לאויב לו, וילך שובב בדרך לבו. העיר בעל פרצים ברוכה היא בבתי מרזח, בבתי קהוה, בבתי משוש, ובבתי תיתראות ובגנים, עד כי מספר הבתים האלה, עולה בתוכה פי שנים ושלש על מספר בתי החסד ובתי־הספר; ובכן מצא חיים את נתיבותיו ויהי מהיר בצחוק הכדורים (ביליַרד בלע"ז) ובצחוק הפרופירנס, ומֻמחה גדול בהלכות היופי החצוני, וידבר גם צרפתית, בעת אשר לא ידע לחבר את אותות המספר שנים ושנים – וחדשה כי יצאה מחַיָטי פַרִישׂ, היה הינריקי הראשון אשר עליו התנוססה החדשה לכבוד ולתפארת; להקת מצחקים בבמה חדשה, כי באה לבעל פרצים, ויהי הוא הראשון אשר זכה לקנות פתקאות; ואם הוכן בעיר נשף חשק אחד, היה הוא מעשרה הראשונים! ולא למד לא חכמה, ולא מלאכה, ומה גם תורה! רק לסלסל שפמו, ולהעביר התער על לחייו, ושפתו התחתונה, בבקר בבקר! ולא שם לב אל ההוה, ולא דאג להעתיד; ובמות אמו, ואחרי כן במות אביו, וירושתו אשר לקח, עשתה לה עד מהרה כנפים, וישאר ריק על גחליו; אז הבטח הבטיח את רבי עזריאל אחיו, כי יעזוב דרך רשע כסל, רק יט אליו חסד ויהי בעוזרו! ויאספהו אל בית מסחרו, וילמדהו דרכי המסחר, וישימהו אחרי כן לסוכן על בית מסחרו, ולא שם אל לבו, כי אחיו זה לא יבוא כל ימות השנה בבית אלהים, ולא יניח תפלין, ויגלח זקנו, ויעלה עשן ביום השבת; בחשבו כי רק קלות דעת היא; אבל זאת לא ידע כי היה כחית השדה, אחרי אשר נסע יתרו בו – האמונה – ויבגד גם ביושר לבו, ויבגד גם באחיו.
ברחוב השמאל פתח בימים ההם, איש חסיד אחד בית מסחר משי ושש, ויתחרה עם רבי עזריאל, ואת האיש ההוא אשר היה כעש לבית אחיו וכרקב בעצמותיו, כרת הינריקי ברית בסתר, אחרי אשר הראה לו ידו הפתוחה והרחבה, וישקול על ידו מחיר עמל לילה אחד עשרת אלפים שקל! העמל היה נורא מאד כי שם נפשו בכפו: הוא החליף את כל סחורת אחיו אשר עליהן הוי חותמי בדיל, של שלטין מכס הגבול, בסחורת איש בריתו האסורה, אשר עליה היו חותמי בדיל מזֻיפים; ורבי עזריאל לא הכיר ולא ידע, ולא עלתה גם על לבו: ובבקר יום השבת ההוא, אשר ראש שלטון מכס הגבול בלוית שוטרים פקידים ואנשי צבא, דרש מפתחות בית המסחר, ורבי עזריאל ישב בשלות השקט בשמלת בקר על בשרו, וכפת משי־שעיר על ראשו ויהגה בספר, והנה בא אחד ממכיריו הביתה ברעש ובחפזון ויאמר:
– שרי שלטין המכס עליך רבי עזריאל! הם נסבו על בית מסחרך כארבה לרוב!
ורבי עזריאל שם עליו בגדיו במנוחה, ויען:
– הולך תֹּם ילך בטח, יחפשו לכל אות נפשם, ומאומה לא ימצאו בעמלם!
אך נפשו ירעה לו מאד על כי ימצאו בתוך עמו רשעים כאלה המכים את רעיהם בסתר, ונותנים יעקב למשסה.
ובבואו אל בית המסחר, מכבר צרו אנשי חיל בחרבות שלופות על בית מסחרו ואוצרו, ושוטרים ופקידים הרבה המֻמחים לאותו דבר עשו בקרת, והוא התיצב, לפני השרים ויאמר ברוח נכון:
– לשוא כל עמלכם אדוני! עזריאל האלמוגי לא שלח ולא ישלח בעולתה ידיו!
– הוי יהודי נבל! – הרעים עליו אחד השרים בקולו וירקע ברגל – העוד תרהיב עז בנפשך לעַוֵר את עינינו? שא עיניך וראה! הכר את החותמים והפתילים!
ורבי עזריאל התבונן אל החותמים! ויקפץ ממקומו ויך כף אל כף ויקרא בקול מר צורח:
– אבדתי! אבדתי! הה חותמות3 מזֻיפים!
ויפן לצאת החוצה לרוץ הביתה, אך “עמוד”! ברגע הושם עליו משמר, וכאשר כלו הפקידים את מלאכתם, צוה ראש שלטון מכס הגבול להוליכהו לבית הסהר, אותו ואת הינריקי אחיו, ואת כל עוזרי ומשרתי בית המסחר.
אך בעוד שלשת ימים יצאו כלם לחפשי; כי חוקר הדין גלה צדקתם, כרגע אחרי החקירה הראשונה, והאשם גולל על ראש רבי עזריאל.
והנריקי אם כי היה פוחז ובליעל, בכל זאת חרה לו הדבר מאד, הוא לא פלל כזאת, כי אחרי עשות איש בריתו המזמתה, עוד ישחית, יעמיק! ויכהו בלשון! ובצאתי לחפשי בא בלילה אל ביתו ויעד בו לאמר:
– אם לא תוציא את אחי את רבי עזריאל מבית כלאו, וידעת היום כי אגלה על עֲוֹנךָ!
– ואז הלא נפול תפול עמי יחד בחרב המשפט! – ענה איש בריתו.
– ונפלתי! אך לאחי קרא דרור!..
ואם לא?
– אז כרגע אעשה אתך כלה! כרגע תאסר בנחושתים יחד את אחי, השמעת?..
– לא ידעתיך מעולם גלוח זקן! לך והגיד להשרים פשעי! ובמה תוכיח כי אמת בפיך? אנכי אצחק אלעג לך!
הוי חסיד ארור, רשע ובליעל! – צעק הינריקי בחמתו וירקע ברגל – הוי מצח אשה זונה! חכה נא מעט! תמות נפשי עם פלשתים! – ובדברו הפנה לצאת, אבל החסיד מהר ויסגר הדלת בעדו ונעל, כי ראה כי רעה נגד פניו, וישכח את כעשו וידבר אתו רכות, וישקול על ידו שנית עשרת אלפים שקל כסף.
הינריקי יצא, ויגמר אמר בלבו לשאת מוסר כליותיו, ויקו כי בהקראו לחקירה ודרישה אל חוקר הדין, ולבית המשפט, יוציא בלשונו לצדק דינו, בהעידו עליו לטובה, ובין כה וכה מצא לו מקור נאמן לשאוב ממנו אלפי שקלי כסף: כעבור חדש ימים שם שנית פניו אל איש בריתו החסיד ויקח ממנו מספר אלפים, ובעוד חדש ימים, נכבד לראותו פעם שלשית בצל קורתו, ועליו היה לשקול על יד הינריקי עוד מספר אלפים, עד אשר קצרה נפשו בעמלו וימאס את חייו, עד כי בבקר יום אחד נמצא תלוי בחבל על תקרת בית מעונו.
והנריקי קנה את בית מסחר המת, וינהל את מסחרו, ויעש עושר! יום יום גדל הונו, ואש הנחם שקעה מעט מעט בקרב לבו, עד כי נדעכה כלה! בהקראו אל חוקר הדין, הגיד צדקת אחיו, ויתן עצתו לבקר ספרי החשבונות והמכתבים, וכל כתבי בית המסחר, ויגד דעתו כי רק יד נעלמה עשתה זאת בסתר, והוא לא ידע!
ודבריו היו לאחיו לישועה!
ובצאת רבי עזריאל לחפשי, אז בא אליו הינריקי אחיו לברכהו ולחדות בשמחה את פניו, אבל רבי עזריאל גרשהו מעל פניו בחרפה ויקרא באזניו אשמתו:
– ידעתי חיים, ידעתי מחריב ביתי את כל אשר עשית לי! אך אל נקמות הוא ינקום ממך נקמת דמי!
פעמים הרבה שלח הינריקי להגיד לו, כי יש את נפשו להטיב עמו, ולעשות עמו שותפות בבית מסחרו, אולם רבי עזריאל לא אבה ולא שמע, ויגד, כי עם רשע עם זעום ה' לא יתחבר.
וכה התרחקו איש מעל רעהו בפיהם ובלבבם; ועל כן בשמעו דברי לאה אשתו אשר מרֹב עוני וצרה, השפילה את נפשה לדרוש עזרה מאחיו הבליעל, רֻתחו מעיו בקרבו, וזכרונות העבר ענו את נפשו מאד, וההוה שת עליהם נוספות, וילך, וילך, ויחשוב מחשבות, וישם אל בית הנתיבות פניו, וימצא שם אחד מאנשי שלומו, ויקח ממנו שקל כסף, ויסע עירה אבק פורח ויתיצב שם לפני רבו.
ורבו הזקן ישב על כסאו שחוח, ויעמיק חקור בהמכתב הקטן אשר הגיש אליו, במרומי מצחו הרם נקוו קמטים קמטים, כמו מצא בתוכו סודות עמוקים, רדי דרזין! ואחרי אשר כלה לקרוא, הביט אל פני רבי עזריאל חסידו, וירא כי בוכה הוא, איש בא בימים בוכה כילד קטן! ויהפוך שנית את מכתבו מכל עבריו, ויחשוב ויעבר ידו על מצחו ויקרא:
– ומה חפצך עזריאל?
– מה חפצי רבי? הנני חפץ ומבקש, כי האלהים יפדני מכל צרותי! הה רבי, רבי צר ומצוק מצאוני על לא עול בכפי! ואני הנני הולך תמס מיום ליום, גם שיבה זרקה בי, ולא ידעתי! אשתי מכבר היתה כחרס הנשבר, ואני וביתי תמנו לגוע ברעב, והחג הקדוש הנה בא!.. ומה מעשי לימים הבאים?..
– לימים הבאים אל תדאג בני, האלהים ידאג לך! וגם על דבר החג אל יפול לבך! מי שנתן את החג הוא יכין לצורכי החג; מהר שובה הביתה לבלי ידאגו בני ביתך, אחרי אשר לא הגדת להם כי נוסע הנך הנה, ובבואך לביתך תדרוש לשלום אנשי שלומנו ושלום בני ביתך בשמי.
רבי עזריאל, הרכין את ראשו, ויבך בכי תמרורים, ורבו שת ידיו עליו ויברכהו, ובדמעות גיל וישע יצא מהבית, וישב אל בית הנתיבות, ובשבתו בעגלת מסלת הברזל, פניו לא היו לו עוד; מכונת הקטור אשר מהרה לרוץ אורח, היתה בעיניו כעושה בעצלתים דרכה, “רבו צוה עליו למהר שובו הביתה”! אם כי ידע כי לא סודות כמוסים היו בדבר שפתיו, ובכל זאת צללו הדברים האלה באזניו, כי בעת צרה יגבר כֹח האמונה בלב האדם!…
לשמחת לבו עמד המסע על יד בית הנתיבות בבעל פרצים, ובפלסו נתיב בין ההמון הרב: הנוסעים היורדים, והנוסעים העולים, והנה כלב שמן ובריא נושא ענק כסף על צוארו, תקע ראשו בין שולי מעילו וירח את ידיו, ומפיו השליך לרגלו אמתחת עור קטנה, ורבי עזריאל הרימה בחפזה וישימה בחיקה, והכלב נשא את ראשו וירח עוד הפעם וילטוש לו עיניו, ויחפוז זנבו וישב על עקבותיו.
ה. סִדוּר פֶסַח כְּהִלְכָתוֹ.
ליל התקדש חג, ליל הסדר!
מנוחה נעימה ושאננה, מנוחת קדש שררה ברחוב מדמנה, כלה רגל מן השוק, מבתי בני ישראל נשמע הספור עתיק הימים ספור יציאת מצרים, כאשר יספר איש אמלל נהדף ממצבו ויורד מנכסיו, את ימי עניו ומרודו לפנים, ואת הישועות הגדולות, והנסים והנפלאות אשר עשה לו צור ישעו!.. הם ירננו לה' יריעו לצור ישעם, בנגונים שונים וקולות שונים, זה בלב עלז, וזה בלב נשבר ונדכה; זה קבל את פני האורח הנכבד – החג – ברחבה ורוחה, בשמחה ובצהלה, וזה בצער, בצר ומצוק, באנחות ודמעות, זה הכין לכבודו משמנים, וממתקים מעדנים ומגדנות ויין, וכל טוב, וזה – לחם עוני יבש במשקל, וכרתפל במדה, במדת בשר ודם!… אך אחת היא! כלם הנם בני חורין כעת! ולא בני חורין הדיוטים כי אם מלכים! מלכים אשר רגעי מלכותם ספורים, עוד מעט וירדו מעל כסאותיהם וידעו מה חדל הם!.. – אך טובים הם לנדכאים ונענים, גם חיי שעה, גם חיי רגע! – הנה נרות המנורות יפיצו אור גדול מבעד להחלונות אשר על פני הרחוב, ואיש זר לא האמין, כי זה הוא רחוב מדמנה אשר יהיה למשל ולשנינה בפי יושבי בעל פרצים.
וממעון רבי עזריאל האלמוגי יאיר אור שבעתים!
רבי עזריאל יושב בחברת אשתו ושתי בנותיו, ושלשת בניו הקטנים, מסביב להשלחן המלא ברכת אלהים: כלי כסף מעט, וללי זכוכית חדשים, צנצנת גדולה מלטשה מלאה יין אונגריה, צבוחית יין שרף, וקערת כסף, ועליה המצות, המרור, הזרוע, והבצה, כדת וכהלכה, והבית מלא אור בכל פנה, עד כי לא נכר עוד, כי הבית היה ביום שלשום רבץ עוני ותלאה, צרה ויגון וחרפה, ויושביו מזי רעב!.. נפש רבי עזריאל שבעה כמו חלב ודשן, בהביטו אל אשתו וצאצאיו הלבושים פאר, ובשמעו שיחת הילדים, אשר דברו מטיב לב לאמר:
– הראית? הלא הגדתי לך כי אבינו יכין לנו ערך בגדים נעלים וכובעים חדשים!.. ואתה לא האמנת!..
– כובעי, הוא יפה מכובעך! ראה נא הכפתרים הנוצצים!
– כובעך? פיש פיש! ראה נא כובעי, התבונן נא אל אותיות הזהב ועל הכפתור הגדול!…
– אבי! גם מחר בבקר נלך להתפלל? והחזן יזמר במקהלת משורריו? נפשי אותה לשמוע זמירותיו, האח מה נעים! ליום טרוֹם טוֹם טרי טרי! רע־דע־דע!
– הנך יודע זמרה מהֻלל בני!
– התזכור את אשר הבטיחה לנו אמנו בלילה? “מחר בבקר יבוא האב והביא לכם כל טוב סלה”! גשי נא אמי ואנשקך מנשיקות פי!
האם הגישה אליו את לחיה, והילד חבק אותה ויפול על צואריה וישקנה, והיא אצלה גם לו עתרת נשיקות, ותרף ממנו, אבל הילד לא הרפה ממנה ויאמר: “הבי אשקך אמי עוד הפעם”! ויפול שנית על צואריה, וישקנה, ויבך בכי גדול, והאם נסוגה אחור משמאל להשלחן, ותבך גם היא.
– למה זה תבכה בני? – שאל רבי עזריאל אשר לא יכֹל התאפק מבכי ויבך גם הוא.
והילד בכה וחזהו התרומם מעלה, עד כי לא יכֹל השב רוחו, ואחיו ואחיותיו הביטו אליו ויבכו גם הם, והאורחים השנים אשר ישבו מסביב להשלחן בכו גם הם, ורבי עזריאל בכה גם הוא, אך כרגע שם מעצר לרוחו וימח, דמעה מעל פניו ויקרא כגוער בם:
– מה זאת? מה קול הבכי? הלא חג קדש לישראל, ועלינו לשמוח על גאולתנו ופדות נפשנו! – ובדברו השמיע קול זמרה, והילד אשר נפשו אותה לשמע זמירות החזן, עזר אחריו בקולו הנעים, וששון ישע מלא כרגע את הבית.
ורבי עזריאל לא האמין בישועתו, ויהי כחולם בעיניו בזכרו את הנס הנפלא והמוזר הזה: בהאמתחה הקטנה אשר הביא לו הכלב, היה די כֹחַ להלחם את מחסורו ימים רבים, ולהכניעהו כלה; כי שלשת אלפי שקל כסף, בשטרי המדינה מצא בתוכה… ויגמר אֹמר לנסוע בחול המועד, אל רבו לשאול את פיו: מה יעשה בהכסף? ולא ידע כי לא נס נעשה לו, ולא מופת הראה לו רבו, כי אם מקרה אחר, מעורר צחוק, אשר גם נפלא היה במינו, וזה הדבר:
הינריקי אחריו הלך ערירי; שתים עשרה שנה חלפו מאז לקח לו לאשה את אחת המצחקות על במת התיתרון “אל־די־רדו”, והיא לא ילדה לו; ולא רק רופאים, כי גם הדיוטים ידעו את הסבה הנכונה… והינריקי מצא נחם לנפשו בגדלו יתום בתוך ביתו, אשר אספהו בהיותו עתיק משדים, והוא למדהו, השכילהו: וינחהו בדרך תבונות, ויהי שעשועיו יום יום, ואל כל אשר הלך. בחברת עליזים, בגן, ובלכתו בדרך, ובשכבו ובקומו, היה כצל על יד ימינו; אולם בנו זה היה כרעא דאבוהי כי, לא הכיר טובה לאיש חסדו ומטיבו, אשר היה לו לאב, כי כלב גדול היה!
בשוב רבי עזריאל מאבק פורח יצא הינריקו אחיו לדרכו, וכמשפטו תמיד נלוה אליו כלבו נֶפטון, אשר צוה עליו לשאת בפיו את אמתחתו, להראות לכל באי עולם חכמתו כי רבה, ולקול שריקת מכונת הקטור נבהל הכלב, ויבוא בין ההמון הרב, ויבקש את אדוניו ולא מצאהו, ובמבוכתו השליך מפיו את האמתחת לרגלי רבי עזריאל.
הנה פני הינריקי בעל האבדה נזעמים מאד, כי לבו דוה על נזקו הגדול אשר הסב לו באולתו ומשובתו, ויכלה את חמתו בבן שעשעיו ויכהו במטהו עד כי החלה הכותו!.. כעת יושב גם הוא על הסדר בחברת אשתו, “ואחים טובים” מגלחי זקן גלויי ראש, השלחן היה ערוך, ועליו נראו מצות אחדות, יין שמפניה, גם חלות לחם סלת, ומספר בקבוקי שכר הבייערי, וישחק וישוחח עמהם להפיג את צערו, אשר העלים גם מאשת חיקו, לבל תפתח את פיה “המלֻטש”, וידבר סרה בישראל ומנהגיו, וילעג לאליהו הנביא, אשר בליל זה ימסכו לו היהודים כוס יין איש איש בביתו, ויפתחו לו הדלת, וכו'.
ובדברו מזג כוס שכר, ויפתח גם הוא את הדלת וישרוק לכלבו.
הכלב התפרץ החדרה, אזניו היו סרוחות, מפיו יז קצץ, וזנבו בין רגליו, והינרקי צחק קול גדול וישתחוו ויקרא: ברוך הבא!
רעיו אשר אם כי היו צדיקים כמוהו, בכל זאת נעוו משמוע איך ימיר בקלון כבוד השם הנכבד בכל אפסי תבל, אשר כל העמים יעריצוהו ויקדישוהו.
ויפנו אל הינריקי ויגלו למוסר אזנו לאמר:
– המשגע הנך הינירקי? מדוע זה תתהולל? אל תהתל בקדשי בני ישראל! אל תהתל בהזקן הזה! הזקן יקחך בתרמלו!..
– אנכי אשחק אלעג לו! – ענה הינריקי בלב אמיץ וירק את כוס השכר אל פיו, ונפתון כלבו עמד בפתח בביאה וינוע לכל רוח הנה והנה, וינהום וינבח, ויפתח פיו, ויחרוק שן כאוחז טרף, קפץ פתאום על חיק אדוניו וישכהו ממול ערפו.
והינריקי לא צחק עוד מטוב לב, כי נהם וייליל משבר רוחו וינבח ככלבו "הוא הוא הוא! “הב הב הב”! ויתנפל על אשתו לשלוח בה שניו, אך כרגע נמלטה, ואחריה – רעיו.
הכלב הזה השתגע ממהלמות המקל אשר המטיר על קדקדו אדוניו ההולל והבליעל ביום שלשום, עת הסב לו הנזק הנורא, באבדו את אמתחת הכסף.
* * * * * *
ביום המחרת הוא יום ראשון של פסח עמדו להקות להקות ברחובות היהודים בבעל פרצים, ויספרו נפלאת נוראות, כי האדון הינריקי החי רבי עזריאל האלמוגי, אשר זדון לבו השיאהו להתל בקדשי, בני ישראל, ויקדם פני כלבו בכבוד, ויקרא בבואו אל חדרו “בּרוך הבא”! השתגע והנהו נובח בקול איום ונורא, כהכלב.
ואמת דבר פיהם! כל הלילה ההוא נבח ככלב בקול אדיר איום ונורא, בפקודת הרופאים ושר השוטרים, סגרו עליו בית מעונו, כי פַּסְתֵּר הפרישי, טרם המציא את רפואתו לנשוכי כּלבים שוטים, ובעוד שבועים ימים מת מות נבל, והקברנים גררו עצמותיו בחבלים, ואחרי מטתו לא נראה היתום אשר גדל בתוך ביתו, הוא נפטון כלבו, כי הומת על ידי השוטרים.
ואשת רבי עזריאל חדלה, משמוח “בהמציאה הכשרה” אשר מצא אישה אחרי כי כל הון הינריקי נפל לה לירושה, גם הכסף גם בית המסחר; ועד מהרה עזבה את רחוב מדמנה, ותשב אל מקומה הראשון, לשמחת לב כל מכיריה.
ורבי עזריאל עוסק באמונה, ועוסק בתורה ובמצוות, ויום יום בהתפללו, בהגיעו עד הפסוק “ויבטחו בך יודעי שמך כי לא עזבת דורשיך ה'”! יסגור שמורות עיניו ויתפש במחשבותיו, רגעים מספר.
ואשת הינריקי נחמה אחרי מות אישה הינריקי, אשר אהב אותה רק בשעה ראשונה, ואחרי כן נפתה לבו לאהבה בנות חן אחרות והיא השיבה לו כגמולו, ותאהב גם היא אלופים אחרים… ויתשב אל מקומה הראשון, אל בית אלדי־רדו, לשמחת לב מוקירי שמה; ובעלותה בפעם הראשונה על הבמה, מחאו כף לקראתה ויצהלו קולם, והיא גם היא מצאה אז קורת רוח: כדאמרי אנשי: “זרוק חוטרא לאוירא אעיקרא קאי”! והיא היתה אז מאשרת בעיניה:
ורעי הינריקי מרגיזי אל, אשר עיניהם ראו אחרית הינריקי חדלו מחלל קדשי בני ישראל, ויעשו סדור פסח כהלכתו.
תם
(יסודו בהגדת ההמון בבעל פרצים)
א
קורות ימי חייו, ישאו בד בבד, את קורות ימי חיי העם אשר מקרבו יצא: הדיוט, מלך והדיוט!
לפנים בימי נעוריו: בן ציון; בימי העמידה. רבי בן ציון; ובבית אלהים, מורנו רבי בן ציון; ולעת זקנה נִטל ממנו גם ה“רבי”, גם ה“מורנו”, ויהי בן ציון! ככל בני ציון!…
ושנוי השם, או ההוספה והגרעון, הם יספרו במלה אחת את תולדות ימי חייו: הוא היה כאחד העם, ואחרי כן גבר מורם מעם, גבר צולח, ובאחרונה גבר לא יצלח.
גורל רבבות אלפי ישראל הוא! רבבות אלפי בני אדם נקלעים בכף הקלע מסוף העולם ועד סופו, מצפון עד ים; רבבות אלפי רוחות פורחות באויר, ונפשות חוטאות ונמקות בעון אבותיהן, הנעות ונדות בעולם התהו, ולא תדענה: מתי תמצאנה מנוחת עולמים?..
הראיתם איש יהודי מאֻשר בתבל אשר זקנתו לא בישה את ילדותו? או אשר ילדותו לא בישה את זקנתו? הראיתם יהודי, אשר על דרך חייו לא פגש סלעי מגור, או תהום רבה?
חיי היהודי שונים הם מחיי כל בני האדם, אשר על פני האדמה! מספר ימי חייו, הוא מספר אסונות ותלאות, מספר תמורות וחליפות, לשבט ולחסד! הנה הוא רוכב על סוס אביר כגבור פרש, מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, והתעיף עינך בו, ואיננו! הנה הוא מרמס תחת כפות רגליו, תחת פרסות הברזל, הוא נפל ממרום הר עמדתו, ובגללו לנצח יאבד!
ורבי בן ציון זכר ולא שכח גם רגע קטן, כי יהודי הוא, ולא הלך שולל כמרבית אחיו המאשרים המדֻמים, אשר בראשונה יונו את גבר עמיתם, ואחרי כן יונו גם את נפשם המה!
בשובו פַעַמַיִם בשנה, לפני חג המצות וחג הסוכות, מטור-מלכא קרית עזו, אשר ישב בתוכה, בתור סוכן ראשי לכל סוחרי תבואות שדי בארץ מולדתו, ובני כרכמיש קטני הנפש אשר שאת הכסף תבעתם, שתו בחלקות לו, והמיחלים לחסדו השמיעו באזניו חנף, ויקראו לו: “גביר” “שוע” “קצין”, לא נפתה לבו להוקיר כבוד שוא זה, ולקבלהו באהבה וברצון; ואם כי לא השמיע כזאת במו פיו, ולא כהה במחניפיו, ומחליקים לו לשון; אבל בלבו בזה להם:
– הוי עברים עורים! מה הוא עשרי? רוח בכברה! או קצף על פני מים!..
איש חכם, הוגה וחוקר, אשר יזכור תמיד יום המות, ויזכר כי רק בשר ודם הוא, ואחריתו רמה ותולעה; האיש הזה לא יגור משבט המות, ולא יירא ממצרי שאול, בדעתו כי לכך נוצר, כי מרחם יצא למות.
ואיש כרבי בן ציון, לא נפל עליו לבו בבוא רישו, בשגם ידע מראש כי כזה וכזה יקרהו.
בהסגר לפניו שערי הצלחתו – אחרי אשר גֹרש מטור מלכא, יחד את כל אחיו הסוחרים בני הארץ הזאת, בפקודת ממשלת אשכנז בשנת 1882 על פי ביסמרק – נסוג מעליהם במנוחת לבב, מבלי נסות להרים יד לדפוק עליהם גם פעם, אולי ישובו להפתח…
וגם בראותו בעיניו כי השערים האלה נפתחו ברחבה לפני רש נקלה, ובוז משפחה, אשר לפנים נשכר לו בלחם, לא עברה עליו רוח קנאה.
בעזבו את סחרו ואתננו, או בהעזבו מסחרו ואתננו בכרכמיש אשר פנה אליו בהגרשו מטור מלכא, אחרי אשר בלע במשך שנתים ימים את כל הונו, אשר אסף וכנס שנים עשרות אז היה כפורק משא כבד מעל שכמו וינוח לו! אז נמלט פעם אחת מהמון דאגות, אשר עד הנה לא הניחוהו גם לישון במנוחה.
– רב לי רב! – חשב אז בלבו – הנה מכבר השגתי את תעודתי בחיים, ומה לי עוד? לא כל אדם זוכה לכך!
ואמנם הוא היה אז, כאשר יאמר הרוססי: ДђДъ да баба שני בניו הגדולים אשר ילדה לו אשתו הראשונה, מכבר בנו להם בתים מרחוק; וגם בתו שפרה, אשר דאג לה תמיד פן תשב בביתו בגלל מומה הנורא, עד שילבין ראשה: היתה אשה עשירה וכבודה בכרכמיש: אשת רבי עיר בן אתונות! ורבי עיר אם כי נושך הוא, גדול ורם הוא על כל גבירי כרכמיש בתורתו… ואם גם לא נכחד ממנו, כי בתו זאת לא תירש טובה וברכה בבית אישה הכילי; בכל זאת השיב אל לבו: כי טוב עשר דלתות נעולות, מדלת דלות אחת פתוחה ורחבה!..
ואיזאַק בן זקוניו אשר ימי הרעה קדמוהו בטרם בנה לו בית: בהיותו אז נער בן חמש עשרה שנה, גם הוא לא היה עליו למשא, ונהפוך הוא! הוא ראה כי אותו השאיר לו אלהים למחיה לפניו! הוא היה משען לחמו ומימיו, ומטה עזו; כי שלש שנים היה יחד את אביו בטור מלכא, וילמד שם שפת אשכנז עד תכליתה, ויבקר בבית ספר המסחר, ובהגרשו יחד את אביו, מצא לו עבודת רואה חשבון אצל הקבלן הבונה בניני המצודה, ופרי עמלו קדש היה לאביו ואמו, ולא גרע ממנו גם קשיטה אחת, ולא פנה על ימין ועל שמאל, בלתי אם שאל את פיהם כילד קטן…
ואם כי הלחם הזה, היה כפעם בפעם חצץ בפי רבי בן-ציון, בזכרו כי מיד בנו נתן לו, מבלי שים אל לבו כי “כך צריך להיות” כי סדר עולם הוא: האבות יגדלו את בניהם עד כי יגדלו, וכי יזקנו ההורים, אז ישלמו להם הבנים, בעד עמלם, ויכבדום וינטלום וינשאום; ובין כל עמי הארץ חזון נפרץ הוא, אך לישראל אשר לו נשתנו סדרי עולם, חזון יקר הוא. – בכל זאת לו בא אז מלאך ההצלחה לבשר לו, כי ישובב נתיבותיו ויקומם הריסותיו, ויחדש ימיו כקדם; כי אז פנה אליו ערף ויאטם אזנו משמוע הבשורה הטובה הזאת; כי טוב היה לו עתה מאז: תחת אשר היה שבע נדודים, וגר בארץ נכריה, ולרגלי החליפות והתמורות, וההתחרות בעולם המסחר, שבע גם לפעמים כעס ומכאובים: וברכיו כשלו מכרוע ביום בלילה לאליל הכסף אשר ביום צרתו רחק ממנו – הנהו כעת שלו בנפשו ושקט ברוחו, במצאו מנוחת אמת ואמונה, אחרי עמל שנים רבות, בבית המדרש, אשר היה ערש ילדותו, שמה יזכר את ימי ילדותו, וימי נעוריו הטובים, ויחוש בנפשו את השלוה הנעימה, והענג הטהור והנעלה אשר חש אז, ונפשו התרוממה אל על.
בבקר השכם, או לראש אשמרת, יבוא אל בית אלהים, ילמד “שעור”, יעשה חשבון הנפש, יתעטף בטליתו, ויתפלל במנוחה, ואחרי התפלה ישוב אל שעור למודו, והקשיב גם חדשות, ובשמעו ישיש, או יאָנח בשברון מתנים, כי בצרת עמו לו צר; ואחרי כן יסור אל בית שפרה בתו, ויקבל נחת מעט וישעשע נפשו בחברת נכדיו, ויתהולל בידיהם; פעם יחזק בדק במשפט “בעל הבית זקן” יך בפטיש, יתקע יתד או מסמר, ייטיב מהלך השעון, אשר ירוץ ויכשל, או יעש בעצלתים דרכו, ויחזק בריח הרפת, ודלת המרתף אשר לא תסב על צירה, או יקבע מזוזה, או יקנה מיד האכרים מספר עגלות עצי הסקה יבשים “במקח השוה” למענה, ואחרי כן ישוב אל ביתו שבע רצון, ויאכל ארוחת הבקר, ויישן מעט שנת הצהרים, ויקום וישקיף בעד האשנב, ויתבונן על העוברים והשבים ברחוב, איך יהמו ירוצו, ילכו בחפזון, ידחקו איש את רעהו, ישאפו מטרה אחת,,, יחרפו את נפשם, ויסירו מפניהם צלם אלהים, וישכחו כי לא חיות השדה הם, כי אם בחירי היצורים, חלק אלה ממעל!.. וינוד להם מאד, ובזכרו כי זה לא כבר היה גם הוא אחד מהם, יאנח מרה… וישוב שנית אל חצרות בית אלהים…
אך לא כן היתה דינה אשתו! היא לא נתנה את בריתה שלום למצבה זה!
היא היתה אז אשה כבת ארבעים ושש, וכבת עשרים ליפי, היא היתה אשה כשרה, אך גם מלמדה ובת תרבות, כי יֻלדה, גם גדלה על ברכי הורים עשירים ונכבדים, בטור מלכא, שפת אשכנז היתה שפת ארץ מולדתה, גם ידעה שפת צרפת, גם נגן, גם לפרט על פי נבל, והיא ידעה בנפשה כי יפה היתה לפנים, אשר קרני אור פניה הכו בסנורים את הגברים; ולא חדלה מהאמין כי גם כעת, בעמדה על מפתן הזקנה, עוד קרן עור פניה; או שכחה כי רגליה עומדות על מפתן הזקנה, אחרי כי כחה חדש היה עמה, כאשר לא ידעה דאגה מעודה; לא מרוב חכמה, כי אם מסכלות מעט, או מאהבתה את נפשה! ולא היה דבר אשר הכאיב את לבה בשנים הטובות! רבי בנציון שלח לה כסף לאלפים מדי שנה בשנה, והיא ידעה לפזרם; ומה היה לה לדאוג? בלתי אם קרה פעם, כי החיט לא השכיל לפאר את שמלתה בכל פרוטי ודקדוקי היורנַל הַפַּרִישִי; או בעמדה כשעה תמימה מול הראי ותלבש מחלצותיה, ותשם בפוך עיניה, ותצא לשאוף רוח צח בגן המלך, והנה התקדרו שמים בעבים, ויהיה קולות וברקים, ומטר סוחף נתך ארצה, ועליה היה אז להסיר מחלצותיה ולחבל מעשה ידיה, ולהֵחָבא במטתה תחת הכרים והכסתות. – וכאשר אהבה לחיות בשנים הטובות, כן אהבה לחיות גם בשנות רעה אלה: ללבוש בטעם הנשים הצעירות אשר יום אתמול עמדו תחת חֻפתן, ולמצוא חפץ בתמרוקים ושמן המור, ולסלסל בשערה, ולצאת בשער אלי קרת לראות, ולהֵראות, ולעמוד מול הראי, ופרידתה מעליו קשה היה לה מאד, ולהשתעות בערבי החרף בחברת הגברים, ולמצוא שעשועים לנפשה בצחוק “הששים ושש”, ולדבר או לשמוע חדודים והתולים, ולהעלות עשן הַטַבַּק כאחד הגברים, ומה גם לפַנֵק את נפשה בכוס שָׁקָלַד, כאשר הרגלה בשנים הטובות.
בהנשאה לרבי בן ציון היה אז בעל חמשים אלף שקל, וסוחרי טור מלכא אמרו, כי הונו עולה עד ארבע מאות אלף שקל; ואביה ירד אז מנכסיו, ולא נתן לבתו זאת מהר ומתן, ורבי בן-ציון הוא הלבישה והנעילה, ולאֹשר גדול חשב לו בשמעו כי תאבה ללכת אחריו, ולהיות אם חרגת לשני ילדים, ולשבת בעיר חשכה ככרכמיש; ולא עצבה מעודו, וארשת שפתיה בל מנע ממנה! והיא הגביהה את פתחה מאד, וביתה היה לכל נשי כרכמיש העשירות, כבית ספר ללמודי מנהגי העת החדשה: איך לפאר את אולם האורחים, איך לקבל פני רעים בבית, איך לערוך את השלחן, ואיך לקרוא את המאכלים והמטעמים בשם, ועוד ועוד.
ועל כן לא נעים היה גורלה בהאסרה בכבלי עני, וימי תענגיה וכל מחמדיה מקדם חלפו כצל כלהם!..
אך בכל זאת לא העציבה את רוח אישה, כי לא היתה אשת מדנים וכעס! ואיזאק בנה, אשר ידע את נפשה, השתדל תמיד לבל תדע חסר: וכה עברו על בית רבי בן-ציון שנות מספר במעט ריש וחסר, ובשלוה והשקט לרֹב. אך פתאום באה תמורה רעה בביתו: מעט שלוה, ומחסור ויגון לרוב!..
ב
בבקר לא עבות אחד, קבל איזאַק כתב הזמנה מבית מועצת העיר, כי עליו להתיצב ביום הכסא לפני ועד הצבא!
פני דינה כֻסו אז בערפלי חשך, ובמצח רבי בן-ציון נפתחו אז חריצים עמוקים, וביניהם עבר נחל זעה; גם הוא גם היא, ישבו אז כהלומי רעם, דאגה אחת מלאה אז חדרי לבבם: איזאַק הוא בן זקונים יקר, וגם אב חונן ומטיב אשר ינהלם בלחם, וכל מחסוריהם עליו, ובלעדו יתמו לגוֹעַ: הבנים השנים אבות המה לבנים, והון ועושר אין בבתיהם, רק לחמם לפיהם ימצאו… והבת העשירה, שפרה, לא נכחד מהם כי ידיה אסורות, אחרי כי יד עיר בן אתונות אישה בכל משלה, ידו תחלק לה בקו, במדה, במשורה, ובמשקל, וידע גם מספר גרגרי הגרש, ומשקל הבשר, אשר תשים בסיר לארוחת הצהרים, כי כילי נבזה ונמאס היה! השקל הוא יקר כאישון עינו, ושלש או ארבע קשיטות רבית אשר יביא לו השקל בפריו, יקרו בעיניו שבעתיים! יתום נעזב היה מאז מלאו לו שלש שנים, ולולא אנשים נדיבים, כי אז מכבר זקן העץ על גל קברו, ועל כן לא רִחַם יתום, ולא חנן גם את אשת חיקו…
וגם זאת ידעו, כי בבואם פעם אל בית חתנם היקר הזה, ושפרה הגישה לפניהם קשואים כבושים (זויערע גורקען בלע"ז) על השלחן, אז קדחה אש באפו ויבוא אל חדרו ויחרוק שן, ובעזבם את הבית, אז יצא כארי מסבכו, ויער כל חמתו על שפרה העדינה וימוגגנה בנאצות פיו:
– כעשן לעינים הם בעיני! כלכל אותם לא אוכל! ידעתי זדון לבך, לו יכלתְ, כי עתה נתת להם את כל הון ביתי! האף אין זאת?..
ושפרה?.. היא נסתרה מפני זעמו בחדר הבשול, ותט פניה אל החלון ותשתְ לרויה מטר עיניה, אשר נגרו כנחלים מאין הפֻגות; היא בכתה ימי נעוריה, על כי נִתְּנה ביד רשע, ביד תַּלְיָן אכזרי כמוהו, וכבוד התורה ירד אז בעיניה מאד! היא ידעה את שכנותיה אשר אלופי נעוריהן, הנם “עמי הארץ” ובכל זאת, יכבדון מאד… ובכעסה והותה עלה רעיון על לבה אשר היה כתחבשת לפצעיה; אבל בהורידה את עיניה ותבט על רגלה הימנית אשר נתן לה הרופא הגדול בּורי, בטור מלכא, תחת רגלה הנשברה, אז ביותה בת עשתי עשרה שנה; אף חלף הרעיון כברק, ויעל בתהו ויאבד! כי זכרה אשר בהיותה נערה בת שמונה עשרה יפה כלבנה, ובת רבי בן-ציון הגביר, אשר הִרבָּה לה מֹהַר ומתן, לא נמצאו עליה קופצים הרבה; ואביה, ומה גם אמת אשר הגידה תמיד כי תבחר לה איש משכיל ומלֻמד, סוחר, או רופא, או מודד וכו' נאותה להרכיב אלוף לראשה בחור עני בן ישיבה; ומה גם בהיותה בת עשרים ושבע, ואם לשלש בנות ושני בנים, ואביה הוא אביון אובד לעת זקנה!.. –
אך לב גבר בוטח באלהיו כלב רבי בן-ציון לא נפל אז! הוא קוה לאלהי הרחמים, כי לא יעשה לו עָוֶל נורא כזה… כי לא יקח ממנו משען לחמו לעת זקנה.
ואמנם ידע כי על פי החק, יש לבנו זכות הנחה בת מדרגה שניה; ויפן עד מהרה אל בית המועצה, ובית המשטר, לאשר ולקים את התעודה, וכאבו היה אז נעכר מאד בראותו כי אחיו לא הכירוהו! אחיו בני עדתו אשר הפליא להם חסד, וביום חג ומועד, בשובו מטור מלכא אל ביתו, וביום משתה ושמחה, היו ראשי קרואיו ויברכוהו וישבחהו ויספרו כבודו; אחיו אשר פעמים הרבה תפשו בו ויאמרו: “קצין תהי לנו”! וגם פקידי האזרחים, אשר לפנים רדו גם הם מדבשו אל פיהם, וישתחוו לפניו, לפני פאני בן-ציון, גם הם לא שמו אליו לב; ואם העתיר דבריו, ענוהו קשות ויבעטו בו.
הפעם הראשונה היתה אז, אשר חש בלבו געגֻעים לימים עברו, ויזכר גדולת אליל הכסף, אשר רק הוא יכונן מצעדי גבר בעולם השקר, ובחובו התחולל רעיון עצב זה:
עֵת הַהַצְלָחָה חָפְצָה קִרְבָתִי
פָּנָיו גַּם הַטֶּבַע הֵאִיר לִקְרָאתִי:
תְּכֵלֶת לָבְשׁוּ שָׁמַיִם, שֶמֶש – עֲטֶרֶת פָּז,
וְרוּחַ צַח מִכָּל עֻבָרִים נָשַׁב עָלַי אָז…
אָז בְּנֵי אָדָם לִשְׁלוֹמִי שָׁאָלוּ.
גַּם כְּלָבִים לִקְרָאתִי הֵרִיעוּ צָהָלוּ.
וְעַתָּה גַּם פְּנֵי הַטֶּבַע רָעֲמוּ זָעֲמוּ
וּבְנֵי אָדָם כִּכְלָבִים קָרְעוּ וְלֹא דָמוּ!..
בעמל רב השיג אז תעודת ההנחה; אולם, היא הועילה לו כעלוקות למת! בני כרכמיש היקרים, בני העשרים ואחת יצאו בשנה ההיא מרחוק לגור, וביום הכסא התיצבו לפני הועד, ידועי חולי, מֻכי שחפת, עורים, פסחים, אלמים, חרשים, שוטים, בעלי שבר טבעי או מלאכותי, ומספר הבריאים היו בנים יחידים!
חברי הועד שחקו אז וירגזו תחתם, והשר היושב ראש, תרהקה הזקן, הטוב והישר, אשר מעודו היה רֵע ומודע, ומליץ טוב ליהודים; חרה אפו ביהודיו מרֻחמיו אשר בתעתעיהם, ואולתם, יבאישו ריחם בעיני הממשלה, ויצו על בעלי הזכיות למלא מקום הנפקדים!
– לשוא אהובי! – פנה השר תרהקה אל רבי בן-ציון אשר עמד לפניו נדכה ושחוח, ונפשו דאבה מני עֹני – ישועה רחוקה ממך!. – ורבי בן-ציון השתחוה לפניו, וישפוך שיחו באזניו.
– לא אוכל הושיעך, – ענה השר בפרשו את ארבות ידיו – מה אעשה? ואחיך היהודים ינפצו חלונות בתיהם המה! רוח עועים מסוך בקרבם! הפושעים והבוגדים האלה, יפשעו ויבגדו גם באחיהם בני אמונתם; לולא ברחו, לו באו למלאות חובתם במשפט, כי עתה הלא עמדו לכם זכיותיכם בצדק ובמשפט!
ורבי בן-ציון נדמה!
בשום לב שמע דברי השר, ונפשו ירעה לו על אולת בני עדתו, ועל מצבם הנורא אשר יביאם לידי חטא, ואשר ירעו וישחיתו לא רק לאחיהם הצעירים בני עשרים ואחת, כי גם לזקנים באים בימים, ולכל אשר בשם ישראל יכנה.
היום ההוא בא! היום אשר הלקוחים החדשים עזבו את עיר מולדתם; ובין המון הצעירים ואנשי הצבא, הנלוים על דרכם, המוליכים אותם בדרך, נראה גם איזאק בצרורו על שכמו, בבית הנתיבות, והוא לבוש בבגדי אנשי הצבא, אשר הכיל לו בכספו. הבגדים החדשים האלה, שמו לו פאר, ויוסיפו לו לוית חן, ויהי כבן רוזנים, בין עדת הצעירים הלבושים בגדי אכרים בלים ומטלאים, או שמיכות עור כבשים לבנים קצרים, וסנדלי קליפת עץ, או בגדי חסידים ואנשי מעשה. – ודינה אמו לא דברה דבר, רק מחתה דמעות עיניה, אשר הן דברו, הן שאלוהו:
– על מי עזבתני בני?..
והבן הבין סודות ורמזים, וינחם את אביו ואמו לאמר:
– על אדותי, הורי מחמדי אל תדאגו! עבודת הצבא נוראה היא, רק לעצל, לשכור, לנבער מדעת, לעקש ובליעל, ואני לא אחת מאחת מאלה נמצא בי! ומה ממשלתנו דורשת מעבדיה הנאמנים? ועל אדותיכם דאגתי זה שנות מספר, ואחשך למענכם מאתים שקל כסף, ובכסף זה תמצאו מחיתכם! אתה אבי תצא ביום הראשון מדי שבוע השוקה, וקנית מעט דגן, מעט חטה, מעט פשתה, כסמת ושעורה, וראית שכר בעמלך! – ובדברו הוציא את הכסף מחיקו ויתנהו אל יד אביו. – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
רבי בן ציון ודינה שבו בלב נשבר הבית, רבי בן-ציון אזר כגבר חלציו ויצא השוקה, ודינה העדינה נלותה על דרכו, במטפחתה על ראשה, כאחת מנשי כרכמיש, וכל רואיהם הניעו ראש; ויקנו, ויקנו, וישכרו להם ממגֻרה, ובמשך חדש ימים בא הקץ למחצית הכסף; כי לקנות תבואות שדי מיד האכרים, צריך למוד!.. האכרים יחכמו מאד, ויבקשו מחיר תבואתם כאשר תמָכר, בבית מקוה הסוחרים בעיר טור מלכא; ומה גם כי הקונים היהודים יתחרו איש עם רעהו, איש איש חפץ לקנות. ומה יעשו? יבקשו רֶוַח והצלה והצלחה, מהמאזנים האנגלים… ורבי בן-ציון לא יכול, ולא אבה לעשות כזאת, וגם מאת השקל הנשארים ספו תמו אחד אחד; ולאט לאט הביא המחסור במצור את נוהו, ויסב עליו רביו: החרף ומלאכיו, אשר רחם לא ידעו, וירם חיש מהר את דגלו השחור, גם על פני דינה היפה! והנוה והמענגה הזאת, חדלה עוד מהביט אל פני הראי; כי נבהלה מאד מפניו, ואחרי כן נתנתהו בלחם!.. ורבי בן-ציון חדל מהגות בספרי חקירה ומוסר, גם לא שם לבו, לשמוע חדשות, ולא הוסיף להשתעשע בחברת נכדיו, הוא ראה וידע, כי אש נשקה בעצמות עיר חתנו בבקרו את ביתו; וזעפו תשא שפרה בתו, ועל כן שטה מעליו ויעבור; ומה גם דינה, אשר תעבתהו מאד, לו גם היה איש ישר וטוב לב, ולו גם התהלך במישרים את בתה והוריה! – בטרם נפלה בתה על רצפת הבית, ותקם בשבר רגל, אחרת חשבה: לתת את שפרה בתה, לרופא, או אדרכל, או מליץ בשערי המשפט.
רבי בן-ציון ישב משמים כל היום, רק בבקר לראש אשמורת שפך שיחו לפני אלהיו בתפלות דוד בן ישי, ובהגיעו אל הפסוק:
"אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה
כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעֲזְבֵנִי"!.
השתפכה נפשו בקרבו, עיניו נגרו מים, וכליותיו כלו בחיקו… הוא ירא מאד פן יעבירהו המחסור על דעתו, ויצטרך לידי מתנת בשר ודם… הרעיון הזה הפחיד כל עצמותיו!
שפרה בתו העטתה עליו כלימה פעם: כי הביאה לו בסתר מספר שקלים, והוא בעט במנחתה, אם גם בכתה והתחננה לפניו! ונפשה ירעה לה מאד, בזכרה כי בחרף נפש השיגה את הכסף, ועמלה לשוא!..
החרף חלף, והאביב האהוב שלח את מלאכו הטוב לפניו, את השמש אשר בקע חלוני רקיע, ויחדור גם מבעד לחלונות דכאי רוח אלה; אבל תחת שמח את נפשם, העטה עליהם רוח כהה! דינה הוציאה מחיקה כפעם בפעם מכתבי בנה אשר שלח אליה מהררי קו-קז, ותקרא בם בלי הרף, ושביבי אש חיים, התנוצצו בבבות עיניה, אך כאשר בא פתאום שטף דמעה, ויכבם, שבה ותטמנם בחיקה, ותזכור באנחה את חג המצות הבא, ואת חג המצות העבר, אשר חגגה בחברת איזאק בנה, אשר גם אז התאוננה על מצבה, מבלי דעת, כי מאשרה היתה אז!…
ג
לא לחטאת גאוה וכבוד, יֵחָשׁב לבן עמי אם פיו יהללהו לאמר: כי “כל בו” תורה חכמה, דעת ומישרים, צדק ומשפט, אמון ודת, ומה גם רוח כביר וכח הסבל, ועוד מעלות נפש כאלה!
אולם אם יעיז פניו להגיד, כי גם סדר ומשטר יש בקרבו, אז לשקר ישנן לשונו!..
חסרון סדר ומשטר בכל תהלכות חיי עמי המדינים לפני שנות אלפים, והמוסרים והחומרים גם היום, הוא האויב הנורא אשר כונן חציו להשחיתו, בטרם היה לגוי, ומאז היה לגוי, עד התקופה האחרונה הזאת, אשר כמעט חדל מהיות לגוי…
מי לא ישנאהו? מי לא ישית לו מוקשים, אם גם יסבלהו? מי לא יפרוש רשת ליד מעגלו? כמו ברית כרתו עליו יחד כל נברא בצלם!
מדוע?.. האמנם? ממצרים ועד הנה צדק לא למדו כל יושבי תבל? כלם יגודו על נפש צדיק חנם? ואולם הוא נשטם בגלל רשעו, או רישו, כי כל אחי רש שנאוהו! אפס כח אָז אשאל את נפשי:
– האם באמת הרשענו מכל עם? או דלונו מאד מכל דור? ובין עמי התבל תמו מתי שוא ואנשי רשע? מקרבם חדל אביון?
– לא! רק בני האדם בנכליהם בדו מלבם לטובת נפשם, כי “אני” הוא הצדיק, ו“זולתי” הוא הרשע, “אני” הוא שוע, ו“זולתי” הוא רש נקלה; אבל הטבע אשר צדק ומשפט מכון כסאו, לא ישים פדות בין עם לעם, לכלם חלקתה ידו בקו, גם טוב גם רע!..
אך בזאת נפלינו אני ועמי! בקרב עמים רבים, יש סדרים ובקרבנו צלמות: העשיר, בקרב עם האזרחים, הוא עשיר, והעני, הוא עני; הישר ביניהם הוא ישר, איש אמונים וטהר לב, ואין בו נפתל ועקש; והרשע הוא רשע אשר נזר לבושת! החכם הוא חכם ומלֻמד עד תכלית, והכסיל בחשך הולך, ולא ידע מאומה! כלם יעמדו איש איש על מחנהו, ואיש על דגלו; ועל כן לא ישא האחד חרפת משנהו, רק איש איש עונו ישא!
ובקרב עמי, אור וחשך משתמשים בערבוביא!
העשיר יתעשר, ולו אין כל, כי מהומה באוצרו! העני הנודד ללחם, ימלא זהב חוריו; איש ישר, הוא כחדק ישר ממסוכה! ואיש חמסים, ישיש לעשות צדק! החכם הולך בחשך, כי לא גרע מהחכמה גם במכחול מִיָם, ונבערים מדעת קראו, ושנו, וידברו את אויבים בשער!
אנחנו דורשים אותו לשבח: כי גם פושעינו מלאים מצוות; כי גם עניינו מלאי זהב וכסף, וגם נבערינו מלאי חכמה!.. והם דרשו אותנו להיפך!..
ובאין סדר ומשטר לפלגות ישראל ישת גם כוס התרעלה, בלי סדר ומשטר: האחד יחטא ואשם הגוי כלו, כי כל בני ישראל ערבים ומעֻרבים זה בזה!
מה צדק המשפט הזה יודעים אחי הכרכמישים, אשר אם גם לא בין בעלי משפט חלקם; אם רק יפקחו עין על כל הנעשה בקרב עדתם מדי שנה בשנה לפני חג המצות!
עריצים נעוי לב כרבי פגעיאל בן עכרן, ורבי אחירע בן עינן, יעזבו את עסקיהם, ויבחרו דרך צדקה, יסובבו עיר יכתתו את רגליהם מבקר עד ערב בטיט חוצות, לאסוף “מעות חטים” בעד עניי עדתם, אחרי אשר הקדימו לתת נדבתם המה ביד נדיבה, וכל עמלם, לא למען הכבד על פני כל העם; כי באמת אדיר כל חפצם הוא להפרות ישע, להשביע נפשות שוקקות, ולמלא נפשות רעבות כל טוב: מצה, בשר, ודגים, יין, ולהכין כחמר מלבוש לבני עֹני, לילדי בית מקלט “תלמוד תורה”. כמו חלב ודשן תשבע אז נפשם, ואור זרוע לצדיק יאיר את פניהם בשמחם לב נדכאים, אשר נעזבו בשנה העברה, בגלל הקשר אשר קשר רבי מררי בעל הטכסה על רבי עזריהו בחברת דתן ואבירם 1## ורבי עקביה הגביר, אשר יראת ה' היא מעוזו, ובתורתו יהגה יומם ולילה; יתחבא כילד קטן תחת מטתו, או בארון הבגדים, כאלה הצעירים אשר התחבאו מחמת פח יקוש החוטף, בראותו בעד החלון את השנים האלה, ויצו על אשתו להגיד: כי אין האיש בביתו! וכאשר השיגוהו בין המצרים, אחרי אשר בפעם השניה לא ידע להזהר, ולמלט את נפשו, חשב, וחשב, כי מלחמה עזה התחוללה בקרבו, עד כי נצח היצר הטוב את היצר הרע – ומה גם כי נשא את פני רבי פגעיאל, ורבי אחירע, וימנה ויספור על יד רבי פגעיאל קשיטות חדשות: אחת, שתים, שלש, ארבע, חמש, שש, שבע, תשע, עשר, וכו' וכו', ובהגיעו עד המספר העשרים וחמש, אזלו הקשיטות! וכאשר הפך רבי פגעיאל באפו את כף ידו, והקשיטות התגלגלו על פני רצפת הבית, ותפוצנה אל כל רוח, ורבי אחירע לא יכול עצר במים ויוכיחהו לאמר:
– בוש והכלם רבי עקביה! גם פעם אחת בשנה למצער לא תפתח לאובדים ידך? ויחד יצאו בחרי אף; לא נפל עליו לב רבי עקביה, ונהפוך הוא! הוא שמח על רבע השקל אשר נמלט מיד רבי פגעיאל ורבי אחירע, לא בדרך פלא; ובכבודו ובעצמו כרע ארצה לקבץ נפוצותיו יחד מארבע כנפות הארץ, ובמנוחת לב, שב להגות בהטור העב והארוך בהלכות פסח; אין זאת כי האמין בכל לב אשר בתורתו יִכַּף לאלהי מרום!..
איש עשיר בעל אוצרות, כאלצפן בן עוזיאל אשר לא רק העניים המחזירים על הפתחים, ידעו כי איש אוצרות הוא, בראותם משטר בית מעונו הנהדר בכבוד, ויקללוהו קללה נמרצת על הקשיחו לבו מהם זה שנתים ימים, לבלי תת להם גם פת לחם; תחת אשר העניק להם תמיד, ויפיסם בדברים טובים ונחומים; כי גם כל בני עירו חשבו כזאת, כי מצבו איתן! ואם עזב את מסחרו, אין בכך כלום! הוא יסתפק בתלושי שטרי הגורל (קופאנים בלע"ז) אשר באוצרו! הבת הבכירה יוצאת בשער אלי קרת, כבת רוזנים: בשמלה יקרה, במגבעה בעלת נוצת יענה ארוכה, אדרת יקרה, נעלי יד, והינומא על פניה וכו' וכן הבת השניה והשלישית; והם לא ידעו דרכיו, כי רק שמלה אחת, אדרת אחת, מגבעה אחת, הינומא אחת לשלשתן, וגם זוג נעלי יד, ורגל אחת; ומה אות? כי זה כבר לא נראו יחד ברחוב, ורק חליפות תלבשנה כל אלה, והאיש הנכבד הזה, אשר לפני שנות מספר הרבה לתת, וכעת עליו לקבל מעט…
ואם כי רבי פגעיאל ורבי אחירע השכילו אל דל חשוב ונכבד כמוהו, ויתנו לו עשרים שקל בתורת הלואה, אבל מהאובד לא נכחד, כי קצבה יקבל וחרפה שברה לבו…
ובעלי בתים עשירים באלצפן בן עזיאל, רבים הם בכרכמיש האובדים וגועים בביתם, וימים מספר לא יבוא לחם אל פיהם, וכותלי ביתם קברים המה לכל צרותיהם!..
הכן? זה דרך העם הזה, אשר עליו יתאוננו, זרים, גם אחיו בני עמו, כי משאת נפשו היא קבצנות, כי אוהב הוא רק לחיות על חשבון אחרים!..
ובשעת רחמים ורצון זאת, גלה רבי פגעיאל את אזן רבי אחירע על אדות רבי בן-ציון לאמר:
– יהי שם ה' מבֹרך! עשה עשינו ויכול יכלנו גם בלעדי נדבת עקביה! – לא ירחמהו עושהו! – אבל הידעת רבי אחירע, כי את רבי בן-ציון שכחנו? אוי ואבוי! לבי עליו דוי! מאז יצאהו בנו, ישא חרפת רעב! מה יתגאה בן אדם חוטא? אחרית רבי בן-ציון, שמה תאחזני! לולא הזכרתיך כעת. הלא אשמים היינו בנפשו!
– אל תדבר אולת רבי פגעיאל! ואיה רבי עיר בן אתונות חתנו? האם תבוא עליו שואת פתאום? או יבוא כמהלך רישו אם ינהל את חותנו וחותנתו בלחם לעת זקנה? לא לצדקה יחשב לנו הדבר, כי גם לעָוֶל נורא מאין כמוהו! מדוע לא יתמוך בימין חותנו אשר משלו עשה את כל החיל!?
– ואם חתנו הוא נבל, העל כן נפקד על איש כרבי בן-ציון עונו? חלילה לנו מעשות כדבר הזה!
– ואיה בתו?
– קושיא עצומה! הלא תבין כי ממנה נדחָה תושיה! החולדה אשר בביתה, תוכל לעשות יותר ממנה!
– גדל בנות ותנה אותן לאנשים! – נאנח רבי אחירע במנוד ראש – צלמו אבזה! אומרים אמור כי התורה תרומם את רוח האדם, תזקק את לבו, ותזכך את נפשו, ותזכה את ארחו; ואיש נבל, ובעל נפש מזֻהָמה לא ראיתי עוד! חי נפשי לא ראיתי! הלא בתורתו יתהלל כל היום, אנכי אזכר עוד יום חתונתו; אז לא היה עוד בעל כרס עבה, אז היה בחור עני מלחך פינכא, שריג עצמות יבשות, ורבי בן-ציון העמידהו על האבוס ויצא העגל הזה! רבי בן-ציון הביט אליו בשאט בנפש, ומה גם דינה העדינה, בעיניה היה כעשן!.. לולא היתה בתם בעלת מום, ברגל עץ, כי אז… הָ הָ הָ! והנבל הזה ישכח חסדי חותנו הנאמנים!
– חדל לך רבי אחירע, לא ממדבר הרים 2 הבה ונעשה: נאסוף עוד חמשה ועשרים שקל, למען רבי בן-ציון ואז נשב על הסדר במנוחת לבב!
– הבה ונלכה אל חתנו הנבל, אפתח נא שפתי עמו, ויכנע לבבו הערל! מה תאמר רבי פגיעאל?
– לא, עצתך לא טובה היא! מי ומה אנחנו כי נעיר למוסר את אזניו? לו המשפט לשלחנו מביתו בתֻפים ובמחולות 3 ועוד נכאיב את לב רבי בן-ציון, וברכתנו לקללה תחשב לו; אולם, זאת נעשה, אנחנו נבוא אל ביתו, לבקש ממנו נדבה הגונה!..
– כמה נבקש מידו? חמשה שקלים?
– הגבה למעלה!
– עשרה?
– הגבה למעלה!
– עשרים?
– מדוע רק עשרים? חמשה ועשרים! החולה הוא?
– חמשה ועשרים שקל? – השתומם רבי אחירע – הלא יבחר לעקור מפיו חמש ועשרים שנַים, מתת חמשה ועשרים שקל! זכור רבי פגעיאל כי לא יתן!
– זה חפצי וישעי כי לא יתן! אם יראה לנו כי “דבר אחר” הוא, אז אפתח שפתי עמו, ושלמתי לו על יתר בנשך ותרבית כאשר אהב סלה!.. אז אקרא באזניו קריאה גדולה, אשר למשמע אזן יאחזהו השבץ!..
– וגם אנכי לא אחריש!
– טוב מאד! לכה ונלכה רבי אחירע!
– הנני הולך רבי פגעיאל, למען ידע!..
וילכו.
ד
היום הפסיק מעט רבי עיר בן אתונות ממשנתו, ויקצר בתפלתו, כי עבודתו ועבודת אלהיו, עבודתו קודמת! מאז הבקר ישב בחדר משכיתו, אשר דלתו תסב על צירה בלי הפגות, זה יוצא וזה בא, כי הכל צריכין למארי דחטי, למלוה ברבית, ימים אחדים לפני החג הגדול, הוא חג המצות!
בכרכמיש, כבכל קהלות ישראל בארצנו, יש הרבה בעלי בתים יורדים, החיים בצר ומצוק, חנונים, רוכלים תגרים, גם בעלי מלאכה, אשר יאכלו לחמם ברגזה, בדאגה ושממון; אשר לולא איש נותן בנשך כספו, כרבי עיר בן אתונות, או כרבי נחשון העקר, וכדומה להם, כי אז הלא, לא היה מעמד לכף רגלם, ויגועו מעצר רעה ויגון, אחרי כי אין בית מלוה לפניהם, או בית “גמלות חסדים” כאשר נקראו בפי אבותינו לפנים.
וקציני כרכמיש, האם לא ישקדו לטובת עדתם? רבי גוריון בהיות גבאי העדה, הלא ראה ראשית לו לפאר את בית הכנסת הגדול מבית ומחוץ, ולעשות ארון-קדש לכבוד ולתפארת, ואחרי כן בנה גדר אבנים גבוהַ מסביב לשדה הקברים, גם התאזר עז לבנות מקוה מים חדש, על פי חֻקי שמירת הבריאות, לולא התיצב רבי מררי בר פלוגתא דידיה לשטן לו, וינא מחשבתו הטובה, אבל בראותו את הנמלים, מדוע לא פקח עין גם על הפיל? – ישאלו נקיי הדעת – האל הגדול הגבור והנורא השוכן בשמי שמי קדם, והשוכן את דכא ושפל רוח, לא יבקש מיד בניו בעת צר להם לבנות לו היכלי תפארה! – וישני עפר יישנו שנתם במנוחה איש איש על משכבו, גם בלי גדר מסביב לבתיהם, קבריהם; – ובני ובנות כרכמיש, אשר לבם שלם עם אמונתם, לא יתנו דפי גם בבית המקוה הישן; ואלה אשר מכבר השכילו לנתק מוסרות, ולהקל מעליהם עֻלה, אשר מספר הם – ונער יכתבם – בכרכמיש, הם לא ימצאו חפץ בהמקוה, אם גם ייסדוהו בספירים, אם שעריו יהיו אבני אקדח, קירותיו זהב, ורצפתו בדלח.
האמנם, כלם חסרי לב הם? או כלם מתי שוא? או הקצור קצרה ידם? לא! יש בהם חכמים ונבונים, ויש ביניהם ישרים וברי לבב, גם ידם לא קצרה, אחרי כי קופת הטכסה מלאה היא! ולו גלו את חפצם – ליסד בית מלוה בכרכמיש – לפני שר הפלך, אשר ידו נטה על הנושכים הרעים, כי אז בנפש חפצה נתן להם הרשיון ליסד בית כזה, גם נתן להם תמיכה מקופת הטכסה עשרת אלפים שקל ויותר!..
ואם כן הוא, הדרא קושיא לדוכתא, מדוע לא ייסדו בית כזה לחלץ אביונים ממצוקותיהם?
אך לא רק הכרכמישים, כי זה דרך רב אדם כסל למו! הם ידאגו לכבוד אל הכבוד, לנשמות המתים, ולנפשות החולים; ולשלום החיים הבריאים בגופם ובנפשם, אשר לא יחסר להם מאומה בלתי אם לחמם לפיהם – לא דאגו מעודם! איש עִוֵר, פסח, גבן, או דק, בהחזירו על הפתחים יקדמו בלחם פניהם, בפרוטות, בקשיטות, באגורות, או גם בשקלים! ומוכי אלהים אלה יאכלו וישבעו ויותירו, ויקבצו גם כסף על יד; ואמללים בריאים ינועו כצל על פתחי הבתים, ובכל מקום בואם יביטו עליהם בשאט בנפש, וישיבו פניהם ריקם, ועוד ישמעו לפעמים מוסר כלימה:
– איך לא תבושו לבקש חסד? מדוע לא תאבו לשבוע מעמל כפיכם?
והאמללים ישמעו חרפתם ואינם משיבים! האמללים יבקשו עבודה ואין, וכה ינועו ויסובבו עיר, ויגועו בלא עת!..
הם יבנו בתי מחסה לזקנים אמללים, ובתי חפשית לחולים, ולא ישימו אל לבם כי לו דאגו לצעירים לימים, ולבריאים בגופם, כי אז לא מצאו חפץ בבתי מחסה לזקנים, ובבתי חפשית לחולים! וכגון זו – תספר ההגדה – שאל מלך הנדיבים, הירש, את אחד נדיבי ארצנו, בהתיצבו לפניו: “מה עשית לעמך?” – “אנכי” – ענה האיש – “בניתי בית חולים גדול לחולי עמי!” –
– ומה עשית לטובת אחיך הבריאים? – שאלהו הירש –
ומי ילמד את התבל הגדולה בינה?
אך אשובה אל בית רבי עיר בן אתונות, אשמעה נא מה בפי היהודי, אשר זעה קרה תרטיב את מצחו, ולבו חלל בקרבו, בעמדו לפניו בחדר משכיתו נדכה ושחוח.
– הנה באתי להוציא את עבוטי לכבוד יום טוב! – דבר האיש באנחה, בזכרו כי את הכסף לוה, לא למשא ומתן, כי אם לשבור רעבון משפחת ביתו – הנה שלשים וחמשה שקל!
– משגה עמך רבי קרוב! ענה רבי עיר אחרי אשר שלש פעמים מנה את הכסף, ויתבונן בהשטרות, בהניפו אותם מול נגה החלון – עוד שבעים קשיטות! כי הלא אחרת המועד בשבועים ימים!
– שבעים קשיטות! – ענה האיש, וידֹם רגעי מספר – לפי חשבוני אני מגיע שלשים וחמשה שקלים; אולם אם הנך נושה בי עוד שבעים קשיטות, אשיב לך נשיך זה, אחר החג איה"ש! תיכף אחרי החג בתודה!
– ובתודה תקבל אחר החג את היקרות!
– בי רבי עיר בן אתונות! אל תכלימני הפעם, ואל תפריע שלום ביתי! הלא ידעת כי האשה השניה, לא האשה הראשונה היא! היא תאכלני כעש! והצדק יהיה אתה, כי אנכי העבטתי את יקרותיה, אשר הביאה מבית אביה, למען בני אני! שבעים קשיטות לא שבעים שקל הן, אין אדם משים עצמו רשע בעד מספר קשיטות, האמינה רבי עיר על דברתי!
– אם אאמין לכל אנשי תבל, אז כל יושבי תבל לא יאמינו בי, כאשר לא אאמין לך! התבין רבי קרוב?
הנעלב נסוג אחור, כי אשה כבת שלשים, גבהת קומה, יפת תואר ויפת מראה, עטופה באדר משי קצר, באה החדרה ותשתחו, ועיניה היפות הלכו רכיל ויגלו סודה, כי צר ומצוק מצאוה, כי תתענה תחת יד המחסור…
– מה תאמרי גבירתי? – שאל רבי עיר בהתבוננו אל פני האשה הנחמדה הזאת, כאשר יתבונן חתול רעב, אל ספל חלב או חמאת בקר…
האשה פנתה כה וכה ותרא כי אין איש, ותוציא מחיקה אצעדה וצמיד, ועגילי אזן אשר יצא כברק נגהם.
– כמה גבירתי תדרשי?
– חמשים שקל! – ענתה האשה, ותמח זעת אפה אשר שטף ועבר ממרום מצחה הזך אל חוטמה ולחייה.
– חמשים שקל? – התפלא רבי עיר וינע ראש – אבני נפך וברקת אבדו מחיר ערכן בעת רעה זאת!
– אמנם אבדו! אבל הידעת אדוני? שמונה מאות מרק נתן אישי מחיר היקרות האלה, זה שנתים ימים בהיותו בליפציג על שוק הצמר!
הדלת נפתחה, ואיש זקן אשר אולתו החשיכה פניו, לבוש קרעים, ונעלים בלים ומטלאים, בא הביתה.
בשאט בנפש הביטה האשה על היצור האמלל והנבזה הזה, ותסוג אחור ותהפך אל החלון פניה.
– ומה חפצך אתה מפיבושת?
מפיבושת הוציא מתחת למדיו שלשה ספרים בלים מזקן, מכוסים אבק ויאמר:
– זה הוא מחזור סְלַבִיטה, מעבר יבוק, וספר רזיאל המלאך!
עיר בן אתונות, הביט פעם על הספרים ופעם על מפיבושת חליפות מבלי דעת פשר דבר; עד אשר פתח מפיבושת את פיו ויחנן קולו:
– הלוני שלשה שקלים! ולאלהי ישעי אקוה לגאול את הספרים האלה בר“ח אייר הבע”ל איה“ש; מבע”ב שלי מגיע לי הרבה יותר מעשרים שקלים, אך מה אעשה? כי מלמד בניהם, הוא האחרון תמיד!
– בי מפיבושת אל תלאני בשאלתך הבל!
– מה? – שאל מפיבושת ויט אזנו לשמוע מענה פי הנושך,
– לא אתן, לא אתן, הי אינני בעל הלואה! –ענה רבי עיר בקול רם, ויט פיו אל אזן האמלל.
– הלואה? כן הלואה רבי עיר בן אתונות, חלילה לי מבקש מתנה! הלא הבאתי את הספרים לתת לך עבוט!
– לא אתן לך מאומה בעבוטך! – הרים הנושך קולו.
– מה? – שאל מפיבושת, ויבט על נושך בעינים מפיקות תחנונים, ובפה פתוח.
רבי עיר קם ממקומו וישם שתי כפות ידיו על שכמו, ויוליכהו אל הדלת.
– האם לא תמלא שאלתי רבי עיר?
– לא! ענה הנושך ויניע ראש ימין ושמאל לאות “לא”!
– הבה שנים!
– לך לך בשם ה'! – ענה הנושך, וידחפהו לא ביד חזקה.
– שקל וחצי!
– גם קשיטה אל אתן! – ענה הנושך, וידחפהו מאחרי הדלת; והנה אשה זקנה, בעלת לחיים קמוטות, ועינים נגרות ואדומות באה החדרה, ותחת מטפחתה נשאה דבר מה.
– אל מי? הגידי!
הזקנה הוציאה מתחת מטפחתה מנורת כסף בעלת ששה קנים ותאמר: – אם תלוני חמשה עשר שקל, ונתתי לך רבית טובה!
מבוכה נוראה נראתה על פניו, בהתבוננו אל פני המנורה! המנורה הזאת לא מוזרה היתה לו, ויתפש רגע במחשבותיו, והנה רבי פגעיאל בן עכרן ורבי אחירע בן עינן בא החדרה.
– לכי לכי בשם ה'! – קרא אל הזקנה.
– אוי ואבוי! – ענתה הזקנה במנוד ראש – מנורת רבי בן-ציון איננה שוה חמשה עשר שקל?..
פני רבי עיר נהפכו למראה תכלת וארגמן, ולו נפתחה לפניו האדמה כי אז ירד חיים ברצונו, בחשבו כי דברי הזקנה הגיעו עד אזני רבי פגעיאל ורבי אחירע; ויבוא במבוכה נוראה ולא ידע נפשו; ובמבוכתו שם בחפזון ידו בארגז השלחן הפתוח לפניו, ויוצא שטר מדינה ויתן על ידם, מבלי דבר דבר.
ורבי פגעיאל ורבי אחירע הושיטו לו ימינם ויברכוהו, ויפנו ויצאו.
– הראית – קרא רבי פגעיאל – הוא נשא את פנינו! הלא אתה אמרת לדרוש ממנו עשרת שקלים, ואנכי… הלא תראה בעיניך הוא נתן שטר בן חמשה ועשרים שקל!..
– חידה בעיני! – ענה רבי אחירע וינע כתפו – איש כילי ונבל כמוהו יתן חמשה ועשרים שקל בתור נדבה? חידה הדבר! או אצבע אלהים היא!
לו שב רבי אחירע אל בית רבי עיר, כי אז מצא את החידה! רבי עיר הכיר משוגתו, כי נתן שטר בן חמשה ועשרים, תחת שטר בן שקל אחד, וכמעט שם עליו מעילו לרוץ אחריהם, ולהגיד להם כי משגה היה עמו; אבל רוח מבינתו ענהו כי לא תהי תפארתו על דרכו; וישב ויחרוק שן, ומרב כעסו אחזתו כמעט השבץ; וישלח את האשה היפה ריקם, ויתהלך הנה והנה כנמר פצוע, והמנורה, היא שתה נוספות על יגונו!..
ה
עפעפי שחר נבקעו, דלתות שערי מזרח נפתחו, והבקר בא! בקר לא עבות, בקר אביב נחמד ונעים; כל היצור ישיש יריע לקראתו, גם היהודי אשר קסם הטבע לא יצודד נפשו הנוגה; גם הוא יקדם פניו בתודה בלב מלא עז וחדוה, כי לו הוא הבקר הזה, בקר אחד בשנה! בקר נעים ורב חסד! מעברה הוא לו מחיי עמל ועצב, מחיי שפלות ועבדות אל חיי ענג ונחת, חיי שלום וחפש, אם כי לא לארך ימים; אולם לאובד וקשה יום, גם חיי שעה ינעמו מאד!
זכרונות יקרים ונעימים השאיר הבקר ההוא בקרב לבי מימי ילדותי! אשר ביום ענן וערפל, והיו לי שמש וירח וככבי אור אשר יגיהו חשכי!.. זכרונות יקרים ונעימים, השאיר בקר היום ההוא גם בלב עמי, עם עני ואביון! זכרונות ימי נעוריו לפני שלשת אלפים ומאתים שנה!.. זכרונותיו אלה ימתיקו לו מררות, ישעשעו נפשו, ימלא תקוה, יחליף כח, ובנפש שוקטה, צועה הוא ברב כחו הלאה הלאה!.. ומשא צרור צרותיו על שכמו לא יכבד!..
הבקר ההוא הוא בקר ערב פסח!
אך יצא השמש, ומעון רבי בן-ציון היה ככלה תעדה כליה: החלונות הזהירו כמראות מלטשים מול קרני השמש, ממעל להם נאחזו במוטות זהב, קלעי שש חטובות אטון ליאון, חבלי בוץ וארגמן אשר מלילות גדולות בקציהם, למזח תמיד יחגרו; ושוליהם מלאות את הרצפה הממורטה, אשר יריעות צמר יקרות בשלל צבע רקמתים פרושות עליה, השלחנות, הכסאות, הספות, המטות לבשו מחלצות, וכל פנה כלה אומרת כבוד, רק במקצוע חדר האכל בביאה, עומד שלחן קטן באבל, עליו אכלו בני הבית ארוחת הבקר בחפזון: חלק בקר, ועגת סלת; השלחן הזה, כמו ידע, כי עוד רגעי מספר, והשלך אל ירכתי המרתף ככלי אין חפץ בו; הארוחה כלתה, בעל הבית העלה את החמץ על המוקד, הילדים האורחים: בני בניו אשר באו אל ביתו לחג את החג, יחד את הוריהם; חמו ראו אור, ופתאום יעזבו את המוקד, וירוצו בשמחה ובצהלה, לקראת היהודי הקטן והרו, ואיש את רעהו ידחקו ויקראו:
– רבי מיכל מעילי!
– רבי מיכלי מכנסי!
– רבי מיכלי אפודתי! רבי מיכלי מיכלי!..
ומיכלי ילביש במהירות נפלאה את הילדים, ועיניו הקטנות נוצצו מרוב שמחה, כי מלאכתו עלתה יפה… רבי בן-ציון יתענג מאד על נכדיו, וגם דינה אם זקנה חורגת, תתענג מאד, ותאציל להם עתרת נשיקות; מיכלי הגיח כוס יי“ש של פסח אל פיו, מיכלי עוה פניו, ויעצם את עיניו, והילדים יצחקו; ומיכלי אחרי שוב רוחו אליו, יקבל כסף מלוא חפניו, ויברך את בעל הבית ואת בעלת הבית, כי יזכו להכין לצאצאיהם וצאצאי צאצאיהם, “מלבושי החתונה” וברוך הסנדלר בא, ומטפחת מלאה סנדלים בידו, הילדים יתנפלו על המטפחה ויבזו דים, ואיש איש ינוס עם שללו, איש איש לעברו יתעה; וברוך אחרי שתה כוס יי”ש של פסח, וישנה וישלש, ופניו יהיו פני להבים, אז יפתח את פיו כמשפט ברוך הסנדלר… ויזעק חמס על רבי מררי בעל הטכסה, אשר ברשעתו עלה מחיר לטרא בשר עד שלשים וחמש קשיטות, וידבר סרה בסוחרי הקמח, וסוחרי דגים, אשר בשלהם אסרו המוצי“ם קמח חוץ ודגים מלוחים… ובחדר השני תלביש יוכבד החיטית את שפרה האשה הצעירה, ובעלת הבית בשמלתה החדשה, היתה ככלה בין רעותיה; חן שמים שפוך על פניה ועל כל יצורי גוה, והיא נראתה כבת לשפרה בה… ועיר בן אתונות עומד בפתח חדרו, ומביט פעם על אשתו הצולעת על ירכה, ופעם על דינה חותנתו, ובלבו התלקחה אש זרה… אבל יכבה כרגע בהגיש לו חותנו חליפת בגדים יקרים, כובע, וגביע כסף טהור, אשר הביא לו למנחה מטור מלכא, ובעברו את החדר יפגש את דינה היפה, ויזכר לה חסד נעוריה, וצחוק קל יעבור על שפתיו; ויקבל במאור פנים את קהת החזן, את יענקל הפסח שמש בית הכנסת, את שלף וחצר מות, שמש חברה קדישא את עזמות נושא את הילדים אל הנצח אשר יושיטו לו ימינם לשלום! וגם את אנדרינוס הוא אנדרי גוי העיר אשר בליל אתמול, נהפך לסוחר גדול, ורב אוצרות, בקנותו מיד בי”ד "חצי כרכמיש “: בתי אוצרות היי”ש ובתי בשול השכר אשר בעיר; ובכל זאת לא יתנאה בעשרו הרב, ובכבודו ובעצמו, הנהו עובר ברחובות קריה לקרוא את “בעלי הבתים לבי מסותא”. – לכלם נתן רבי בן-ציון מתנות וישלחם מעל פניו, והם יודו ויברכו וישבחו ויפארו…
היום חלף וליל הסדר בא! השלחן ערוך ברוב פאר והדר, בטעם אשה טובת טעם כדינה, רבי בן-ציון יושב על מטה כבודה ולימינו דינה היפה, אשר פניה הפיצו נגה יקר כסהר בחצי החדש, משמאלו חתנו עיר בן אתונות ושפרה בתו; ממולו שני בניו הגדולים ונשיהם, אשר נקראו אל שלחנו בימי החג; ואיזאק בן זקוניו אשר עליו היה למלא מקום ילד קטן לשאול ארבע קשיות, והוא מכבר ראה את התבל בהיותו זמן כביר בטור מלכא, וידבר רק אשכנזית, התאנף מאד ויעש נקמות בהאפיקומן, ורבי בן-ציון נגן בקול רם; לב רבי בן-ציון טוב היה עליו מאד!
הנה כי כן יברך גבר ירא ה'!
ועתה חלפי השנים הטובות! ספו תמו ואינם! גם זכרונותיהן מכבר נשכחו, ספו תמו מן בלהות!..
ענן חשך פרוש על מעון שלוה זה! הון רבי בן-ציון עשה לו כנפים! בניו מתאבקים בכל כחם את פגעי החיים, בתו שפרה תתענה תחת יד אכזר ונבל… בן זקוניו רחוק ממנו… ומחסור הבית גדול מאד, עוני וצרה! ערב פסח כערב יום הכפורים! היום רד, השמש שת עבים סתרו, צללי לילה כסו עיר ומלואה, במשכנות ישראל נשמע קול רנה וישועה, ואור גדול נשקף מבעד לחלונות אהלי יעקב; ובמעון רבי בן ציון נשמעה אנחה, אנחת רבי בן ציון השוכב כבול עץ על מטתו אשר הרופאים השיבוהו לתחיה; כי חלה ויאנש מאד, בהביא לו אחד ממשרתי רבי פגעיאל שטר בן חמשה ועשרים שקל בתור הלואה…
– העל כן הארכתי ימים על פני האדמה, למען אקבל קצבה? – קרא בשברון מתנים ולבו נהפך בקרבו מרוב יגון וחרפה, והשבץ אחזהו.
ודינה אשר פניה היו באוד מֻצל מאש, עמדה על יד השלחן לפני הנרות הדולקים במנורת נחשת קלל, ופניה לוטים בכפות ידיה, ותחנה דובבו שפתיה בבכי נורא; היא שפכה שיחה לפני אלהים, ותתפלל בעד שלום אישה, ובהסירה את כפות ידיה מעל פניה, ותבט אל מנורת הנחשת; זכרה כמעט את אשר שכחה, היא זכרה את מצבה איך ירדה פלאים, עד כי נתנה את מנורת הכסף בלחם עני, על ידי שכנתה הזקנה, אשר גלתה לפניה חרפתה, ותגש אל מטת אישה, בידים שלובות על חזהָ, ועיניה שטפו מאין הפוגות.
רבי בן ציון פקח את עיניו ויבט בפני אשתו, ויאמר בקול דק מאד:
– יום טוב היום?
– יום טוב אישי היקר! ליל הסדר! הנה הדלקתי נרות!
– הבי אשתי מעט מים, וחלוק לבן!
דינה עשתה כרגע את מצותו.
– אתפלל מעריב! – דבר רבי בן ציון לנפשו אחרי אשר לבש החלוק הלבן, וירחץ את כפיו ויתפלל בלחש. – אך תפלתו נטרפה בפיו.
– הבי אשתי יין, ואקדש ואברך "שהחיינו "!
דינה הגישה את השלחן על יד מטתו, ותמזוג לו כוס יין, ותגביה את הכר מראשותיו, ותתן את הכוס על ידו, אבל לא עצר עוד כח להחזיקו בידו, ותעמידהו על השלחן; ורבי בן ציון קדש בלחש, ובהגיעו לברכת “שהחיינו” נשא עיניו מרום ויפול אחור על הכר, והמלים “שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד!” נשמעו על שפתיו בלחש, ולא יסף עוד, כי רוחו שבה אל אלהים – – – – – – – – – – – – – – – – – –
שנים משמשי חברה קדישא יושבים על יד מטת המת ושומרים לראשו, דינה מודדת את החדר לארכו ולרחבו וסופקת כפיה, ויורדת בבכי, ושפרה בתה עומדת על יד המטה ותשא קינים והנה והי, ועיניה צבו מבכי, ועיר בן אתונות אישה, נשען על יד החלון, ויכיר עותתו בראותו מנורת הנחשת העומדת מראשותי חותנו המת; ויבן כי מנורת הכסף נִתְנָה בלחם, והוא ראה וידע בבוא הזקנה אל ביתו, ויתעלם…
מכונת הקטור בהמסלה “הדרומית המערבית” שרקה בכח גדול, בהובילה את מסע האורחים כרכמישה, ובין הנוסעים נראה איש צבא צעיר, במלתחה קטנה תחת זרועותיו, וברגלים ממהרות עבר את גשר הברזל הנטוי ממעל למסלת הברזל; ונפשו ירעה לו בראותו כי אנשי כרכמיש, מכבר חסלו סדור פסח כהלכתו, ותקותו לעשות את הפסח במועדו בחברת מחמדי נפשו, עלתה בתהו, ורוחו נפעמה מאד ולא ידע “מדוע”? וינס להרגיע את רוחו, כי עוד רגעים מספר ויחבק את מחמדיו בזרועותיו, אחרי תלאות דרכו הרחוקה, וירחב צעדיו, ויעבור בחשכה את הרחובות העקומות והצרות, עדי בואו אל בית רבי בן ציון, ובבואו המסדרונה, יצאה לקראתו דינה האבלה ותתבונן אליו בחשכה, ותאמר בקול רועד:
– מה לך פה איש החיל?
ואיש החיל לא ענה על שאלתה ויחבקנה בזרועותיו, ויפול על צוארה וישקנה ויבך, ויקרא: מה שלומך אמי?
– איזאק בני היקר! – צעקה דינה בקול איום, ותפול ארצה בלי נשמה.
– אוי לי כי נדמיתי! – צעקה שפרה, ותפול גם היא ארצה על יד מטת אביה המת, וחבלי לידה באו לה, כי היתה אז הרה בחדש החמישי…
ואיזאק בהעיפו עין מסביב הוציא אנחה ארוכה מגרונו ויפול על הכסא, פניו נהפכו למראה ירקון, עיניו סגרו וראשו נפל מאחוריו.
ורבי עיר בן אתונות, חזק היה מצור לבו אם לא שֻׁבּר אז לרסיסים! הוא ראה וידע; כי ידו עשתה כל אלה! והמנורה, המנורה היא הרחיבה פצעי לבו.
ביום א' של פסח, לוו הכרכמישים את רבי בן ציון לבית עולמו, וביום שביעי של פסח, לוו את דינה אשתו לבית עולמה! כל העיר היתה כמרקחה, איש איש השתומם על כבוד נפש רבי בן ציון: תחת קבל בנפש חפצה, את התמיכה אשר שלח לו רבי פגעיאל, הנה נשבר לבו בקרבו; וחבלי מות אפפוהו מרוב חרפה וצרה; ורבי עיר בן אתונות שמע דבת רבים; כי רבי פגעיאל ורבי אחירע נשאו עליו חרפה בתוך קהל ועדה, ולבו יכאב עליו מאד על מותם, ומה גם על החמשה ועשרים שקל אשר נתן בשגגה ליריביו אלה, ועל מאתים השקל אשר בלעה מחלת אשתו בימי החג, ועל השקל אשר עליו לתת יום יום להדוקטור יונק דם בבואו לדרוש שלום שפרה, אחרי כי סרה ממנה סכנת מות.
ואיזאק התפלל תפלת הקדיש בבית המדרש הגדול ויבך מרה, ועדת המתפללים ענו אחריו “אמן יהי שמיה רבא” בקול בכי ולבם נמוג בקרבם; ואחרי שבועים ימים עזב את כרכמיש, וישב ברוח נכאה ולב מלא יאוש את עיר תִּפלית אל מחנה הצבא, אשר עזב לזמן ירח ימים. בחסדי אדני שר האלף, למען יחדה בשמחה את פני אביו ואמו בכרכמיש.
תם.
-
יקרא הקורא הספור “ודוי”, החוברת התשיעית מ“ספרי שעשונים”. ורשו תרנ"ג ↩
-
אמר הבחור המסדר: אנכי ידעתי את רבי פגעיאל ע“ה ואת שיחתו, ואת רבי תורותיו וע”כ אבאר בעזהי“ת, את הפשט של ”ממדבר הרים“ אשר לא יבין הקורא: ”מדבר“ מלשון דבור, ו”הרים“ מלשון הרה, ולולא מסתפינא הוה קאמינא. כי הרה וחרר, ממקור אחד יצאו ככל שרשי נל”ה וכפולים הכרס וד"ל… ↩
-
אמר הבחור המסדר: גם המבטא “בתופים ובמחולות” יקשה בעיני הקורא, וע“כ אזרתי כגבר חלצי ואבאר לו בעזהי”ת גם את זה. “בתפים” הם מהלמות לגו, ו“במחולות” הם מכות לחי (ובלע"ז מיט קלעפ און מיט פעטש). ↩
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.