רקע
שמואל נחום כהנובסקי
יום טוב – ברוך הבא: שני ספורים מחיי בני עמנו
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה

 

א. מֵהָעֲלִיָה אֶל הַמַּרְתֵּף.

רחוב מדמנה אשר ברבע היהודים בעיר בעל פרצים, היא כעיר מקלט קטנה לבני דלת העם; מרביתם הם בני הרכבים, עגלונים, סבלנים, עודרים במעדר, חיטים מתקנים מכנסים ישנים, ובגדים בלים אשר חלאתם בם; וסנדלרים מתקנים סנדלים בלים, ובדנג וזפת יחדשו ימיהם כקדם; סובבים על חצרות הבתים בשקם על שכמם, הם קוני הכל, הקוראים “סחור”! “סחור”! בנגונים שונים, בעצב ויגון, או בשמחה ובצהלה; באומץ לב ועֹז רוח, או ביאוש ומֹרֶך לב ופחד; או פועלים בטלים אשר מלאכתם היא רק למשש בצלחת בגדי העוברים והשבים, ברחובות הומים מאדם; ולחמול על סוסי בעלי העגלה המובילים עזבון הסוחרים, ולהקל בלאט את משאם מעליהם; או לפתוח בלילה את מנעולי החנויות בפצירה פים… או חולקים עם אנשים ישרים כאלה, אשר כפעם בפעם יכָּבדו לראות בצל קורתם שוטר חרש, אשר אין כל דבר נסתר ונעלם מנגד עיניהם, ובודקים בבתיהם בחורין ובסדקין… מרבית בתי הרחוב הזה, הם בתי עץ שפלים, מטים לנפול, ורוח עֹני ושפלות מרחפת על פניהם, ומעוררים חמלה או גֹעל נפש בלב העובר עליהם, חצרותיהם צרות, אפלות ועקומות, ומלאות רפש וטיט, סחי ומאוס, אשר גם יד המשטר לא תעצר כח לטהר אותן מחלאתן; ועל כן ימלא אותן אויר משחית ומחנק, כבימות החמה כבימות הגשמים.

ובמעונות צרים ואפלים אלה, יתגוררו האביונים הנדכאים האלה למיניהם, על חדר אחד שבע משפחות… שם יראו חיים מרים ממות, ושמה יראו מות, טוב מחיים…

בין העניים האלה יש אזרחים נכבדים לדורותיהם, אשר מכבר קנו להם זכות אזרח ברחוב זה; באשר כי אבותיהם, ואבות אבותיהם ישבו בתוכו מאז מעולם; ולא יפוּנו רגע, כי גם לבניהם אחריהם, וצאצאיהם, וצאצאי צאצאיהם, עד סוף כל הדורות, יהיה לאחוזת עולם; ויש אשר כגרים נחשבו שם, באשר כי זה לא כבר תקעו בו אהלם, אחרי כי הרחובות אשר במרומי בעל פרצים קאו אותם בסור מעליהם צל ההצלחה.

בין אלה האחרונים, הכי נכבדה משפחת רבי עזריאל האלמוני, היושבת בהחומה הישנה במקצוע רחוב התֻּכּי, בקומה רביעית בפנת גג.

רבי עזריאל זה גר לפני שנות מספר ברחוב גיאורג הקדוש, הוא מקום מגורי כנעני היהודים ונכבדיה, ובית מסחרו התנוסס שנים הרבה ברחוב השמאל, ויהי איש עשיר צולח אשר סחרו – סחר משי ושש, אטון ארצות הנכר – נתן לו בפריו עשרים אלף שקל לשנה.

והנה פתאום נפל ארצה מסלם הצלחתו, מבלי התגלגל ממדרגה למדרגה, עדי הגיעו עד הדיוטא התחתונה, כמרבית עשירי עמו; כי פתאום בא רישו! מבלי שלוח ידו בחיל זרים; ומבלי אשר שלחו זרים בחילו הוא את ידם; כאשר יקרו מעשה כאלה בכל יום, בימים האחרונים בעיר רבת מרכלת כבעל פרצים!

כי בית מסחרו עמד על עמודים חזקים, ואוצרו הלוך הלך וגדול וירב, מיום ליום; אבל לפני שלטון מכס הגבול נכתם עונו, כי מעביר מכס הוא, זה עשרות בשנים, ויזיף את חותמי העופרת! (בלומבי בלע"ז).

ופעם ביום השבת בבקר השכם, חנו כדור מסביב לבית מסחרו שוטרי בית שלטון המכס, שוטרי המשטר, ואנשי צבא מזֻיָנים, ויחפשו חפש מחפש כיום תמים; ואחרי אשר נלאו לחפש, לקחו את כל אשר מצאו בבית המסחר, מבלי השאיר גם חוט אחד, ויעמיסו על עגלות, ויוליכו אל שלטון בית המכס; ואת עזריאל תפשו ויתנוהו במשמר, בבית האסורים אשר ברחוב התֻּכּי.

עשרה ירחים ישב רבי עזריאל האלמוני, בבית כלאו, סגור בחדר צר שומם ועזוב, וכפעם בפעם הוליכוהו שוטרים ואנשי צבא בחרבות שלופות, מבית הכלא אל לשכת חוקר הדין אשר במקצוע רחוב הארוך, דרך רחוב השמאל, לפני בית מסחרו השמם, ומשני צדי הרחוב התאספו להקות להקות, ויביטו ויראו בו, אלה נדו לשברו ועיניהם זלגו דמעות, ואלה יָרֹק יָרְקוּ ויאמרו:

– טוב מאד! אל יהי אץ להעשיר! סוף גנב לתליה!

ומשכילים נקיי הדעת אמרו:

– עון איש עָוֶל תרמית כמוהו וישא כל קהל ישראל!..

ורבי עזריאל הלך בין השוטרים ואנשי הצבא, בראש תלוי על חזהו, וכובעו ירד על עיניו עד קצה חוטמו, שחוח ונדכה, ורוחו הקשה ועניו מי ישוחח?.

וכה הלך, והלך, עד כי הגיע יום הדין בבית דין הגליל.

משפט נורא ואיום נחרץ עליו: להשלל מכל זכיות אדם ולהשלח ארצה סיביריה לזמן שמונה שנים.

ויגש מחאה אל המשפט; היכל המשפט הֵקל עונו, ויגרע ארבע שנה משנות גלותו.

ויגש מחאה שנית אל בית המשפט הגבוה במצודת־פרץ; ולתקופת השנה צוה בית המשפט הגבוה על היכל המשפט בבעל פרצים, לעַיֵן בדינו שנית, ושופטי ההיכל זכוהו בדין; אפס כי השר הקטגור הראשי לא קבל את הדין, ויַגש מחאתו אל היכל הסינאט, אשר כעבור שנתים ימים שב פעם שלישית אל היכל המשפטים בבעל פרצים, ושופטי צדק זכוהו בדין שנית, רק כי רכושו יחרם.

ובין כה וכה ישב במחשכים; ורבים מאנשי שלומו אשר נדבם לבם להוציאו מבית כלאו בערובה; שבו אחור מחפצם, כי חוקר הדין דרש ערובת כסף מזֻמן עשרים וארבעה אלף; ובצאתו לאור באור החפש, אז ידע מה חדל הוא! כי נשאר כדגה שאין לה מצולה; כי גם את אשר מלט בחכמתו, נתן כפר נפשו למליציו בשערי המשפט; רבים ממכיריו הסוחרים, אם כי חשבו כי חֵטא חָטָא להממשלה, ומה גם אנשי שלומו החסידים ונדו מאד לשבר – אבל חמלתם לא בנתה ביתו, ולא קוממה הריסותיו; כי כן דרך האנשים האלה, וכן דרך כל העם הזה מקצה: הם יחמלו על דל, יושיטו לו פת לחם, ידאגו לשבתו וחגו, יסעדוהו על ערש דוי, וכי יגוע וימות יתנו לו תכריכים ואחוזת קבר, גם ביד אלמנתו ויתומיו יתמכו שבועות מספר, כל עוד לא יהיו למשא… אבל להחזיק ביד אחיהם כי ימוך ומטה ידו, למען יחליף כֹחַו, ישוב אל מעמדו במקומו כהלכתו, למען יושע תשועת עולמים, לבל יוסיף לקחות מתנות באדם, זאת לא נסו מעודם!..

וביום המר והנמהר ההוא אשר גֹרש מבית תענגיו אחרי אשר נקש נושה – בעל בית מעונו – לכל אשר לו; לא חש גם אחד מהם לרוחתו לישועתו, כמו תמו כלם במגפה אחת, ברגע אחד!

אבל גם הוא לא שחרם ולא בקש עזרתם! רק לאל עליון שועה נפשו במסתרים! דומם שומם, עמד אז בירכתי ביתו כאיש זר וירא בעיניו, וישמע באזניו, איך שליח בית הדין (IIриетавъ Cудеб) עמד אז על אחד השלחנות, ברביד זהב על צוארו, ועל ידו עוזרי האומד, ויקרא בקול רם:

– המראה המלטש הגדול, בעל המסגרת המפתחה עשרים שקל!

– עשרים וחמשה! – ענתה הלהקה האחת.

– עשרים וששה! – קראה השניה.

– שלשים! – קראה השלישית.

וירא איך הרוכלים ישלטו בעמלו זה, אשר שלם בעדו פי עשר, והסבלנים יסחבו וישליכו בלי חמלה את כלי ביתו היקרים: הארונות הארגזים, המראות והתמונות, השלחנות והכסאות, המנורות והנברשת, ולא הוציא גם אנחה מגרונו, ולבו היה לאבן.

רק בלכתו אחרי העגלה אשר נשאה את יתר הפלטה אשר לא נתנה רשות לשליח בית הדין למכור אותה, אז נהפך לבו בקרבו, אז נאנח במרירות פעם ושתים; אז נדמה כאבל ההולך אחרי העגלה השחורה, בדרך העולה אל שדה הקברים, הנושאת את עצמות בן יחידו או בתו יחידתו, או רעיתו משאת נפשו, וילך הלך ובָכה במסתרים, כי דמעותיו לא עברו דרך צינורות עיניו, ולא שטפו על לחייו, כי שבו לעֻמת שבאו.

העגלה נצבה אז במקצוע הרחוב הזה על יד שער הבית, בתוכו מצא לו מעון צר, במחיר שמונה שקלים לחדש, ובגשת השוער לפרוק משא העגלה ולשאתו הביתה, נתנה לאה אשתו בבכי קולה, וגם דמעותיו התפרצו דרך ארובות עיניו החוצה, כמו ראה אז, כי שמשי חברה קדישא יורידו את ארון המת מעל העגלה, להובילו אלי קבר אשר כרו לו.

ובדרוך רגלו על מפתן בית מעונו החדש, נגע ידו במזזת הפתח, וישקנה למו פיו, ויברך את ארבעת קירות החדר “בערב טוב” ויתאושש ויתעודד, ויעודד גם את לאה אשתו, ויאחז בכף ידה ויאמר אליה:

– בי יקירתי, מנעי עיניך מדמעה, ושכחי את העבר הלא חכמה את, וידעת היום כי ביגונך וכעסך לא תטיבי את מצבך!

– לא אישי! אנכי אבכה על שברי, אולי ירא ה' בענייו כי שערי דמעות לא ננעלו!…

לב עזריאל תעה אז בשמעו תמת לב אשתו ואמונתה! כי שאלה גדולה ועצומה, ואחריה שפק נורא, עלו פתאום על לבו וישחיתוהו כמעט קט, לולא התחזק באלהיו, ויאר פניו אל אשתו ויאמר:

– אשתי שערי דמעות לא ננעלו! אבל הגידו נא בחכמתך, מדוע נקבעו השערים האלה אם לא ננעלו מעודם? התראי? אין בפיך תוכחות! אולם שמעי אמרתי! יש דמעות עריצים נעו לבי ויש דמעות אוילים, השמעת? ורק בגלל הדמעות האלה נקבעו השערים ומה תאמרי עתה? למה תבכי? ולמה ירע לבבך? מהֻלל שם ה'! אנכי חפשי הנני, ואתם חיים כלכם היום! ומה לך עוד? והעושר והכבוד והגדולה, מדוע זה תאוה נפשך למצוא חן בעיני אלהים יתר מרבוא רבבות אדם? כעשרים שנה ראית בטובה? ודי לך!

ועוד הרבה לדבר על לבה ולנחמה, וישביענה לבל תוסיף עוד להדאיב את לבבה בזכרונות העבר.

אבל בספר שנים נגזו; והשר של שכחה לא סר למשמעתה, כי תמיד פעמים ושלש בכל יום, ברדתה מקומה הרביעית, ועביט של שופכין בידה, ובעלותה עם כד מים בימינה, ותדכה ותשוח, ותעמוד לנוח; לִווּהָ שכנות הבית אשר שמעו את שמע הגבירה הזאת; במבטי תמהון וחמלה, ולפעמים גם באנחות ארוכות אשר הגיעו עד אזניה. ותשרוטנה שרטת בבשרה, ותעירנה את זכרונותיה הנרדמים בקרב לבה.


 

ב. אוֹר בַּחשֶׁךְ

מנוחת לילה פרשה כנפיה על יושבי רחוב מדמנה שנת יגיעי כֹחַ אלה ערבה להם מאד! הם ינוחו יחליפו כֹּחַ לשאת את משא ענים ועמלם ביום המחרת הבא.

גם שנת נשיהם ובנותיהם מתוקה מאד אחרי עמלן הנורא ביום האתמול; לעשות הכנות לכבוד מלך חגי העברים, הוא חג המצות; לא בשעשועים ותענגים, לא במלבושי כבוד, גם לא במאכל ומשתה; כי אם בטהר ונקיון, בשטיפה ומריקה, הדחה והגעלה, כדת וכשלא כדת…

האשמורת הראשונה חלפה, הירח נשקף מבין מפלשי עבים, כמו יצא להשגיח על כלי בית האביונים הנדכאים האלה הבלים והשבורים, המפזרים והמפרדים בירכתי החצרות, ולראות את עמל הנשים העבריות, אשר שכחו כעת בדומית הלילה את מחסור ביתן האכזר, אשר לפני יום שבת ומועד יוסיף להפליא מכותיהן!

רק ממשפחת רבי עזריאל חלפה מנוחה!

הנה לאה בעלת הבית, אשה בחצי ימיה אשר חן פניה נלחם את תלאותיה זה חמש שנים ויוכל להן… יושבת על יד התנור במקצוע הבית, ובידיה תחמם את הלבנים הקרות, ראשה יורד לארץ, ובתוכו מהומה נוראה, המון רעיונות נוראים והרהורים רעים, ירוצו בתוכו הנה והנה, וביניהם דמיון נורא אחד כשרף מעופף ישלח בלבה חמתו; היא תחגר שארית כחה, לגרשהו מעל פניה; אך כאשר הוסיפה לגרשהו, כן הוסיף לבצר עמדתו, ולפעור פיו נגדה; ותקם ממקומה, כמו נסה מפניו, ותלך הנה והנה ושתי כפות ידיה השלובות על לבה, ותבך בקול דממה דקה.

וקולה השפל הנורא מאד בחצות לילה, הגיעה לאזני בתה הבכירה, אשר שכבה יחד על ערש יצועה את אחותה הצעירה, ותיקץ בחרדת נפשו ותקרא:

– עוד לא שכבת לנוח אמי? אנא חוסי נא על נפשך, ותני שנה לעיניך!

– האוכל לתת שנה לעיני? אנה פנה? אנה הלך?…

והבת בשמעה דברי אמה חרדו כל יצורי גוה, ותעורר את אחותה משנתה, ותקרא: ההנך ישנה?

– אני ישנה ולבי ער! – ענתה אחותה בשברון מתנים – הנני שוכבת למעצבה, ועורקי לא ישכבון!

– מתי יבוא האב? – שאל אחד הילדים אשר שכב בחברת אחיו על יצוע שק תבן על רצפת הבית בירכתים – מתי יבוא, והבא לנו לחם חמץ ומצה, כאשר הבטחתיני אמי?

– אמי היקרה! הבי פת לחם נקוד קטן מאד… ואנכי לא אוסיף לשאול פעם שנית! הבי לי גם חתיכת בצל, כי רעב הנני מאד, גם קרה בבשרי! כסיני אמי ואכלתי תחת השמיכה – חנן קולו הילד השני הדל והרז כשחיף עץ. ועיניו הבריקו מאד…

– ההביא אבינו לחם? – שאל הילד השלישי בהקיצו משנתו בשמחה רבה – אמי אמי גם לי תני פת לחם! הלא אתמול לא נתת לי אֹכֶל כל היום, ואשב בצום… האמת נכון הדבר כי בעוד שלשת ימים יבוא חג הפסח, ואבינו יביא לנו מצות? האח מצות! מצות! השמעת?

– וגם כוסות יין נשתה!

– האח, לי יש כוס אדום באותיות זהב, התזכור עוד?

– אנכי אשאל ארבע קשיות!

– לא, אנכי!

– לא, אתה בליל הסדר ראשון, והוא בליל הסדר שני!

– וגם אל בית התפלה נלך, ושמעתי איך החזן ומשורריו יזמרו בקול נעים “ליוֹס טְרוֹס טוֹס”! טְרֵי טְרֵי טְרֵי"! האף אין זאת?

– היש לך שמלה? היש נעלים לרגליך? הלא מאפס נעלים לא הלכת אל החדר מימי החנוכה עד היום הזה!

– אל תירא! אבינו יכין לכלנו ערך בגדים, נעלים, גם כובעים חדשים! הלא תראה בעיניך!

– האח כובעים! כובעים! השמעת? האח מה טוב!

– אנכי אבחר לי כובע עם כפתרים נוצצים בצדו!

– ואנכי – כובע עגולה ככובע המלחים, וממעל להמצח, חרות יהי באותיות זהב, מלחים!

– ואנכי, מגבעת קש, ומסביב לה פתי למשי אדום, ונוצה בצדה!

– מי יגנב את האפיקומן?

– כל הגה אשר יצא מפי הילדים המסיחים לפי תֻמם, נפל כחץ מות בלב האם הנדכאה, ותגש אליהם ותכס אותם בשמיכה ותהס אותם לאמר:

– תנו שנה לעיניכם מחמדי נפשי, מחר בבקר יבוא האב והביא לכם כל טוב סלה!…

– אבל רעב אנכי כעת!

– גם אנכי רעב!

– פת לחם אמי!

– שכב במנוחה ואל תַשׁמַע קולך, כי הנה פקיד הרבע בא, וחרבו שלופה בידו!

– מה יעשה לי פקיד הרבע? האם גנבתי דבר מה ואשים בכלי?.. בצאתי אתמול החוצה, ויעבור עלי אחד מנערי האופים, בסל עגות על שכמו, ועגה אחת נפלה לארץ, וארים אותה ואתננה לבעל האבדה, ולא נגעתי בה, אם כי ברכי כשלו מצום כי עון פלילי הוא לגנוב האף אין זאֹת אמי?…!

– היטבת לעשות בני!

– הבי אמי פת לחם!

– אמי! הידעת מה? תני לנו כַּרתָּפל! הלא ראיתי כי העני הזקן אשר בא הביתה אתמול בצהרים, נתן לך מתרמילו הרבה כרתפל!…

– אכן בני יש כרתפל – יהי שם הזקן מבֹרך – אבל עצים ופחם אין! אתמול בני שמתי על האח את הספסל הנשבר, ועתה?…

– אנכי אֹכַל כרתפל בלתי מבֻשלים, כי רעב אנכי! לבי יחיל בקרבי; מעי חמרמרו, הה אמי, חוסי נא, הנני מת!…

הילד כלה את דבריו בקול בכי ונאקה, ויפול מאחוריו על הכר, ויאלם רגעי מספר, ויתן בבכי שנית קולו.

– זוללים! כלבים! – הרעימה אחותם הבכירה בהתרוממה מעט מעל ערש יצועה – שכבו על משכבבם ודֹמו סלה! התשמעו?

הילדים חתו מגערתה, ויתכסו בשמיכה, ולא יספו להשמיע קולם, רק בקול דממה דקה נאנחו, נאנקו, עד כי אחזה שנה שמורות עיניהם.

והאם העצובה עלתה גם היא על משכבה, אבל שנתה נהיתה עליה! דאגותיה טלטלוה טלטלה מצד אל צד; דאגתה להנפשות הטהורות אשר לא טעמו עוד טעם חטא, ורק בעון אבותיהם יִמַקו, ודאגתה לבוא חג המצות, ומה גם לאישה אשר יצא זה יומים ואיננו! אין זאת – הגיד לה דמיונה – כי קצרה נפשו בעמלו, וימלט אל שערי מות… ויסמר מפחד בשרה, ותקם ממשכבה, ותנוע כצל לארך החדר ולרחבו, ותיבב ותתיפח, ותבך בקול דממה דקה, עד כי בא לרוחתה השחר; ותמהר ותשם עליה בגדיה, ותעזוב את ביתה, ותרץ בשוקים וברחובות, ותשאל, ותחקור, ותדרוש, וכל עמלה נשאר מעל, ותשב על עקבותיה בלב קרוע ומרתח הביתה.

ומה נורא ואיום היה מצבה בעלותה במעלות הבית וקול בכי תמרורים, קול נהי ויללה, הגיע לאזניה! ברכיה כשלו, ותפול מלוא קומתה על המעלות, ותתגלגל ככדור במורד, ותקם אחרי נפלה, ולא שמה לבה אל הפצע אשר במצחה, וזרם הדם השוטף ממנו! דמיון אחד מלא את לבה, כי אישה מחמדה הובל מת הביתה; נשחט נטבע או נחנק; כֹחה עזבה, ותזחל על ידיה ועל רגליה כהולך על ארבע, ובשארית כחה פתחה את דלת מעונה, ותפול שנית מלוא קומתה ארצה, ושתי כפות ידיה על המפתן; ותחלף שנית כֹח ותקם, ותרא והנה שליח בית דין ועוזרו, ואחד השוטרים והשוער, ופקיד הבית, איש חסיד בעל כובע רחב ומעיל ארוך, וטלית קטנה ארוכה, אשר צצותית נגררות על גבי קרקע, נשקפה מבעד לשולי מעילו – אז סר פחדה, ותתאושש מעט, ותפול בלי כח על צרור חפציה, המונח ארצה; וילדיה הקטנים סבוה מכל עברים, ויחבקוה ויצעקו מרה:

– הה אם יקרה, אל תתני להשליך אותנו החוצה בלי כסות בקרה! איה אבינו? אבינו איהו?

ושתי בנותיה מחו דמעה מעל פניהן, וימהרו לחבש פצעה, ולהדיח את הדם, ושליח בית דין נגשה אליה בחמלה רבה ויאמר:

– שאי נא גבירתי! מהרי קחי את חפציך מזה, כי אין עתותי בידי!

ותבט סביבה ותרא, והנה המטות נעתקו ממקומן, והכרים והכסתות צרורות בשמלה, והשוער עומד ומחכה למוצא פי אדוניו פקיד הבית… ותלטוש עין מעוררת חנינה ורחמים על שליח בית הדין, אשר הבין את מבטה; וסביב בת עינו נקוו מים, כי נכמרו נחומיו על המשפחה העניה הזאת ויאמר:

– מה אעשה לך גבירתי? לא בידי טובך, כי אם ביד פקיד בית מעונך! הן בני אמונה אחת הנכם אולי ירחם?.. הוא נושה בך ארבעה ועשרים שקל, שכר מעון בעד שלשה ירחים, מלבד הוצאות המשפט; שלשה שקל ושבעים קשיטות.

– (Panie Rządcu…) – פנה שליח בית הדין בבקשתו אל הפקיד – מצב המשפחה הזאת, נורא הוא מאד! תנה לה ארוכה עוד ירח ימים! יכבשו רחמיך את כעסך מעליה!..

– אין רחמים בדין! (Panie Komorniku) – ענה החסיד – אנכי יש לאל ידי לתת לה נדבתי אגורה! שתים! שלש! שקל כסף! ולא ארבעה ועשרים שקל! אם אחוס על דלים, אז במה אשלם מנדה בלו והלך, לאוצר בית המועצה?

– מי בקש נדבתך – קראה הנערה הבכירה בעינים מלאות דמע ודם?

– שוער! – קרא פקיד הבית – השלך את החפצים החוצה וסגור את דלת המעון וקח עמך את המפתח!

– אנא אדוני – בכתה לאה והתחננה, בהתנפלה לרגלי האכזר – תיקר נפשות הילדים הקטנים בעיניך, הה ערומים, ורעבים הם; אנכי אשלם לך את כספך, אנכי אמכור את שמלתי לעורי, אך הרף נא מאף, ואל רחום וחנן ירחם גם אותך.

– חדלי לך אמי! – קראה בתה בגאון – בחוץ נלין! אשפתות נחבק! כל יד עמל נשא! ואל תתרפס, לפני עריץ כמוהו!

– חצופה! שפחה שפלה! – נתן עליה החסיד בקולו – שמרי פתחי פיך, פן אחז בערפך וגלגלתיך מהמעלות.

– נס נא את כחך חסיד ארור, שוכח אלה! – קראה הנערה הצעירה בהתיצבה כלביאה לקראתו.

– והחסיד בעל הצצית הארוכות אשר אל פני נשים לא יביט, והתבונן אל פני הנערה ויהדפנה כחה ויקרא:

– אדוני פקיד הרבע, ערך פרטי כל! פרטי כל ערוך! בת הזמה הזאת, נשאה עלי חרפה וקללה! – הילדים צעקו צעקה גדולה ומרה, “והיהודי הכשר” הזה הניף אגרופיו על הנערה הבכירה, והנערה נסוגה אחור, והוא רדף אחריה; פתאום שֻלחה יד בערפו, ותניעהו ממקומו, ותמשכהו בכח גדול, ותדחפהו פעם אחת, עד כי פתח בקדקדו את הדלת, ויפול ארצה.

היד החזקה הזאת, היתה יד רבי עזריאל אשר בא פתאום הביתה, בפנים מאירים, ובעינים מפיקות גיל ורגז, כעס ונצחון.

ילא כל עט סופר לתאר את שמחת המשפחה האמללה הזאת, האם ובנותיה ובניה לא דברו דבר, רק בכו בקול גדול, ועיניהם שטפו כנחלים כחצי שעה, וגם שליח בית הדין, ועוזרו ופקיד הרבע, בכו גם הם, אך כאשר רָוַח להם אז נפלו כלם על צואריו, ויספרו לפניו צרות לבבם.

פקיד הבית בא ברעש ורגז שנית הביתה וישא קולו; ויאים על רבי עזריאל כי בנחושתים יאסרהו, ולארץ גזרה ישלחהו, אך רבי עזריאל לא ענהו דבר, בלתי אם אשר אחז בערפו ובית צוארו וישליכהו שנית החוצה, ואחריו עזר גם פקיד הרבע. ואל שליח בית הדין נגש ויאמר:

– כמה אדוני נושה בי הנבל?

– עשרים וארבעה שקלים, מלבד הוצאות המשפט!

עזריאל נתן כרגע את הכסף על ידו, ושליח בית הדין הושיט לו ימינו, ויבקש, סליחתו ויפן ויצא.


 

ג. עֱנוּת עָנִי.

ביום שלשום בצהרים, ישב רבי עזריאל על יד השלחן בחדר מעונו, וספר פתוח לפניו, הוא ספר “חק לישראל” אשר קרא בו יום יום אחרי התפלה, ויהי לו במקום עגת חמאה וספל קהוה לארוחת הבקר; כי חסיד היה האיש, אחד מחסידי אבק פורח, כחותנו אבי לאה אשתו, אשר ימים רבים נלחום נלחם בו מלחמת הרוח, עד כי נצחהו במלחמתו, ויעמידהו תחת דגל מחנה החסידות.

הנצחון הזה יקר היה בעיני חותנו! אם כי לא היה כסיל אדם, ולא ירד כבהמה בבקעה אחרי החסידות, אשר היתה בעיניו, לא נתיב אל־מות, כי אם אורח חיים ושלום: והרבי לא היה בעיניו איש אלהים קדוש, אשר מפתחות שערי שמים בידו נתנו, ולו העז והמשרה לתת לחם לרעבים; פרי בטן לעקר ועקרה, ולידועי חולי חיים ארוכים; כי אם רועה נאמן, חובב דתו, ואוהב עמו ישראל ולו עצה ותושיה, ואשרי אדם שומע לו!

ובנסעו בחברת חותנו זה אל אבק פורח קרית חנה הצדיק “לימים נוראים” וירא את עדת החסידים הגדולה אשר מספרה כעשרים אלף נפש, וישם אל לבו כי לא כל העדה כלם תועי לבב ורועי רוח, בין העדה מצא רבנים ואב"ד בערים קטנות וגדולות, וחכמים מהֻללים בתורה, ויבן אל כל מעשיהם, ויתבונן בעין חדרת אל פועלת הצדיק, ויחוסו אל עם ישראל, וצאן מרעיתו, והשקפותיו על שאלותיהם, וישמע תורת פיו; אז נוכח כי אמנם בן הוא, כדברי חותנו: גבהו דרכי החסידים מדרכי המתנגדים! אם כי ידע אשר יש ביניהם אוילים, עקשים ונלוזים, גם צבועים רעים וחטאים! אבל את מי אין כמו אלה?

את אחיו המתנגדים אשר על ברכיהם גֻדל, ידע כי עבדים כנעים ושפלים הם להחומר, ולא אל הרוח; להאמצעים, לא אל התכלית, הם ידקדקו בזמן תפלה, ולאל יתנו תִּפְלָה במחלקת וריב לשונות; הם ישלמו פרים שפתיהם, וישמיטו את חובות הלבבות… הם יקבעו עתים לתורה, ובעד קב אחד תורה, יבקשו תשעה קבין שכר… מתורתם יעשו להם קרני ברזל לנגח את עם ה'! יהדותם הלוך תלך ודלה מיום ליום, משנה לשנה; אב מתנהג על פי נוסח הגר“א ז”ל, ובניו לועטים לתאבון את מרק הסרטן! ומהם יתד מהם פנה, להתערבות ולפרעות בישראל מבית ומחיץ.

והחסידים, ראה, כי יוקירו את הרוח, ויכירו את התכלית, יקצרו בתפלה, ויאריכו במעשים; עיניהם יישירו רק אל נקודה אחת, נקודת היהדות!.. הנקודה היא שלום ואחדות, והתקוה הלאומית לקץ הימין! הם לא יתגאו איש על רעהו, לא יכבדו את העשיר, כקטן כגדול יחד נשתּוו בעיניהם! והם מדברים תמיד בלשון “אתה”; יהדותם עומדת בעצם תקפה; כמאז היותה, רק לעתים רחוקות יפלו ממנה ארצה עלים נובלות, גם על זאת פקח עין; כי החסידות נחבאה אל הכלים תמיד, לא תביא אל בתי משוש, לא תבקר בתי תיתראות וקרקיסאות, לא תעמוד בין גדולים, לא תתחרה את מושכים בשבט סופר, אשר מהם נפתחה הרעה לכל עם ישראל, ולא תהיה סלון ממאיר וקוץ מכאיב לעם הארץ… וישם בכף מאזנים את הרב מעיר מולדתו ריש וקלון, בכל אחת ואת רבו החדש מעיר אבק פורח, בכל שניה וידע יתרון האחרון על הראשון: הראשון דבר לא היה לו עם עדתו, לא עשה מאומה לטובתה, ולא חפץ לעשות; רק כי זִכָּה אותה באסור חדש קדם חג הפסח, ויכבד עֻלו על השוחטים ועל הטבחים, בהיותו צדיק גדול, ומחמיר נורא, אשר לא הרהיב עֹז בנפשו להעמיד על דבריו; ויהי למשא על הצבור המתפלל עמו בבית המדרש; כי האריך בתפלת שמונה עשרה תמיד שעה תמימה; וחלף כל אלה, לקח בשכרו שלשים שקל לשבוע!.. שלשים שקל היו פרוטות, קשיטות, ואגורות עניי עדתו אשר בזעת אפם, אכלו לחם צר ומים לחץ… וראשי העדה הגידו תמיד ולא כחדו, כי לא רב יושב בתוכם, כי אם חתן טוב! תכשיט יקר, היושב על התורה ועל העבודה, כלילה כיום, כאורה כחשכה! והאחרון הוא הפכו: דבר אין לו עם הדת ואסוריה וחומרותיה, כי אם עם עדתו, וצאן מרעיתו, הוא יועץ ומנחם, ועושה שלום, ושופט ומוכיח, נותן רוח ונשמה לעם ההולך בדרכיו.

ואת משפטו זה שמע אביו, וייצר לו מאד על דעותיו הנפסדות, ויתוכח עמו ויַצֵב לנגד עיניו במקום הרב מעיר ריש וקלון, רבנים לרוב אשר הקדישו חייהם לטובת ישראל ואורייתא, ובכל כֹחם יעמלו מעט להקל מעליהם עֹל הדת ולא להכבידו; וצדיקים ויהודים טובים לרב אשר היות במגורם בקרבם, ומתעים את עמם כפחזותם ושקריהם, אובלים את שארו, ושמים כזב מחסם, ועוד תוכחות כאלה.

אבל הבן לא שם לב לדברי אביו! כי דבקה נפשו אחרי החסידות, והאהבה שמה בפיו דברים אשר אביו נלאה לתת מענה נכון עליהם; ומאז ועד היום הזה, זה עשרים שנה ויותר, אסיר תודה היה לחותנו על כי הוליכהו בדרך טוב, ותמיד חשב בלבו:

– לו הייתי מתנגד בעת צרה זאת, כי עתה הייתי עני נעזב, בודד וגלמוד; ועתה הנני למצער בין אחי ורעי! ולו השפלתי את נפשי כי אז הלא לא ידעתי חסר… והנחם הזה לא נסתר מעיניו בשבתו על יד השלחן, עיניו הביטו נכחו בספר “חֹק לישראל” ודאגותיו הרבות לא נתנו לו מנוחה.

ואם כי החסידות1 למדתהו לבלי התאונן ולבלי דאוג, ובלמודו זה עשה חיל! וגם בעת אשר נמוג הוא ואשתו וזרעו בזלעפות רעב, ונפשו דאבה מני עני, ואחד מאנשי שלומו שאלהו:

– ומה שלומך עזריאל?

– מהלל שם ה'! – ענה ויעבר כף אל כף בשמחה גלויה – ברוך הוא וברוך שמו כי לא יסיר חסדו מאתי ולא יאסוף שלומי ממני!..

– היש לך עזריאל פרנסה וכלכלה?

– מ… מ… מה! מאן דיהיב חייא יהיב מזונא!

ולא רק אשר התחזק באלהיו, כי גם חזק ידים רפות, וקשה יום זה, נחם כל קשה יום ואובד! זה רגעים אחדים יצא מביתו אחד מאנשי שלומו, הוא פינחס בן אלעזר, או פנחם, כאשר קראוהו רעיו החסידים בבית התפלה; האיש הזה היה גבר לא יצלח, אמלל ואובד מאז החל לעשות לביתו עד היום הזה! רק אסונות ופגעים ילווהו אל כל אשר יפנה! –

אביו היה רבי אלעזר העשיר, וחותנו זבולן הגביר לאחיו, ועוד לפני עשרים ושלש שנה, נתנו לו חמשת אלפים שקל נדה, מלבד הרבית אשר נוסף עליהם בחמש שנות שבתו על שלחן חותנו ואביו! ושקלי כסף אלה נהפכו בידו לנבלי חרש, כאשר החל לעשות לביתו!.. הוא יסד לו בית מרכלת, ממיני בשמים ונֹפה ולא הצליח; ויכונן לו חנות מכל מיני צעצֻעי ברזל ונחשת, ולא ראה ברכה בעמלו; ויהי קבלן לחיל המצב להספיק לחם בשר, גרש, וקטניות, ויצא וידיו על ראשו; וישכר לו בית מרזח ולא הציג איש כף רגלו על סף הבית, בלתי אם שכורים אשר שתו לשכרה בבית מרזח אחר, באו למלא את ביתו קיא צואה, ולנפץ את שמשות החלונות! וישכר לו מרתף להכין יין צמוקים, ויחמץ היין; ויעש לו בית חרשת קטן למעשה החמץ, וימתק החֹמץ; וישָכר בלתם לעבוד עבודת עבד, אבל עד מהרה נבאש בעיני אדוניו, כי אל כל אשר פנה לא הצליח; וילמד מלאכת הבורית, ותהפך לו מלאכתו למקור אכזב; וישלך את המלאכה ויהי למלמד תינוקת, ועד מהרה התמוטט מעמדו, ויאחז בסחר הגורלות הזכסיים, והברוינשויגים ולא הצליח; ויהי לשדכן בבתי עשירים, וילך ויסע ויכתוב, ויעבור מהתם להכא, ומהכא להתם, ותקותו גברה הילים; והנה באה רוח שאינה מצויה, ותסער תקותו משרש, בענין אחד לא מצאה הכלה חן בעיני החתן, ובענין שני לא מצא החתן חן בעיני הכלה; ובענין שלישי לא מצאו המחֻתנות חן אשה בעיני רעותה; ובראותו כי אזלת יד, כי כלו כָּל הקצים, ומים באו עד נפשו, ועוד מעט ותם לגוֹעַ, ונשמד הוא וביתו, ויסר מסוה הבושה מעל פניו ויפשט יד! כי ההכרח גם בריחי ברזל יגדע… אולם גם העסק הזה הקרוב תמיד לשכר, ורחוק מהפסד לא הפרה לו ישע! כי גם נדיבים טוב לב, הראו לו פנים נזעמים, ויהי למשא עליהם, בטרם נסו לשאתו על שכמם! והאמלל הזה שפך שיחו בחיק רבי עזריאל, בדעתו כי רק איש עני וכואב כמוהו יחוש מכאוביו.

ורבי עזריאל שם ידו על שכמו ויקרא קול רנה וישועה:

– חזק חזק פנחס ונתחזק! עוד גואלנו חי! הלא תראה בעיניך כי נעשה את הפסח במועדו, יחד עם כל עדת בני ישראל!

ופנחס בן אלעזר, התפלא לראות כי כל פגעי האיש האמלל הזה וכל תלאותיו לא עצרו כֹחַ לדכא את רוחו! וכרוב למחסורו הנורא, כן מעטו דאגותיו; לא מאשר כי שם היאוש משטרו בבתי נפשו; כי אם מאשר כי מלא היה לבו תקוה ובטחון; אולם בעזוב פנחס את הבית נעכרה גם רוחו, כי לא יכול המלט מחמת המציק מדאגת חג הפסח הבא: בכל ימות ומועדי השנה, מכבר הסכין לעשות שבתו חול, וחול – ליום צום וענוי נפש; אבל חג הפסח, עליו להכין מצות וארבעה כוסות למצער! ופקיד הבית נושה בו, ומכבר הועידהו למשפט, וכל תקוה אפסה, בלתי אם לבקש חסד מיד אנשי שלומו! לזכר הרעיון הזה רגזה בטנו וכליותיו כלו בחיקו.

– האנכי אקבל קצבה? – דבר לנפשו – לא, יקר בעיני, המותה מיד אלהי עושי, מחיי חסד, מיד בן אדם תולעה, חרפתי לא תמחה!

אל הדאגה הזאת נלוו עוד המון דאגות, ויאתיו פתאום כהמון מים רבים בלבו וישטפוהו! הדאגה על ענות אשתו וילדיו ומערומיהן, ודאגתו על אדות בתו הבכירה אשר מלאו לה עשרים שנה; בתו אשר בהיותה2 בת ארבע עשרה שנה, רחש לבו לתת לה עשרת אלפים שקל נדה; ונפשו ירעה לו מאד… לשוא התאמץ לגרש רעיוני עצב ודאגה מחדרי לבו ולשים באלהים כסלו כמשפטו תמיד! לשוא זכר כי זה רגעים אחדים אשר נחם את נפש פנחס הנוגה, ויבינהו כי אם יתבונן גבר למטה, אז ישמח בחלקו, ולא יתאונן על מעשי אלהינו; כי על כל שעל וצעד ימצא אמללים נוראים ממנו! ויצו עליו, לבקר בבית החולים, וראה שם מוכי שחפת, מוכי שגעון, זה בשבר יד, וזה בשבר רגל, עורים ופסחים, אמללים אשר גויהם יבשה, ומותם טוב מחייהם; זה מלא פצעים וחבורות, זה מלא נגעים נוראים, וצרעת ממארת, שאת וספחת, וכל נגעי בני אדם… ואת מוסרו זה אשר הטיף חג שכח כרגע וידאג!…

ילדיו הקטנים הערומים והיחפים, הקודרים מני כפן, אשר ישבו בפנה מבלי פצות פה, כמו הבינו לבלי הפריע את אביהם ממחשבותיו, ויביטו בעיני עצב על מצחו, ואשתו אשר ישבה שוממה ועצובה, ולא העיזה גם היא להגיד שפה לבל תרחיב פצעי לבו – הם הרכו את לבו במבטי עיניהם לבד! כל מבט ירד כחץ מות אל לבו, ממעמקי הדומיה אשר שררה בבית כשעה תמימה, יצאה אנחה ממעמקי חזהו למרות רצונו, ואחריה נשמעה אנחה שניה מגרון בתו הבכירה, אשר ישבה אצל התנור, ותתקן כתנות הילדים; ואחריה נהרו אנחות רבות מלב הילדים, כאנחות מטים למות במערכת עצי האינקביזיציה, ואז לא עצר עוד כֹח לשבת על מקומו, כי לבו חשב להשבר, ויקם ממקומו, ויקח את מקלו בידו ויפן לצאת.

– אן פניך מועדות עזריאל? – שאלה לאה.

– אצא ברחוב מעברה! אולי יקרה ה' לפני ענין להרויח דבר מה!

– בי אישי! הפעם הט אזן לעצתי: פנה לך אל הינריקי יהושע! הלא אתה גדלתו ורוממתו! ועשרו מידך לו, הוא ירש אותך בחייך! הלא אם יתן לך מאשר גזל ממך, אחד אחוז למאה, אז נושעת ודי לך! ידעתי כי אם תעשה שלום לו, יאר גם הוא פניו אליך, בי הלא אחיך בן אמך הוא!

עזריאל לא ענה דבר, רק העביר אצבעות ימינו על מזזת הפתח, וישקן למו פיו ויצא.


 

ד. הַכֶּלֶב.

משא כבד נגֹל מעל לב הילדים בצאת אביהם מהבית, אסוריהם נמסו אז, ויחד כדבורים סבו את אמם ויבקשו אכל להשיב נפשם: פת לחם יבש; אבל קצרה יד האם מעשות בקשתם!… רק פת לחם יבש קטנה היתה אתה למשמרת, ואותה נתנה להילד הצעיר; ורק בהבטחתה כי האב יביא עד מהרה לחם ומצות, הקימה סערת פיהם לדממה.

ומעמסה כבדה העמסה על לב האב בצאתו החוצה, הוא ראה סביבותיו עולם מלא חיים, ועולמו הוא חשך בעדו! ושם הנריקי אחיו אשר שמע מפי אשתו, החריד את צרות לבבו מרבצן, זכרון העבר עלה לפניו; הוא זכר כי אחיו בן אמו המיט עליו אסונו הנורא, הוא הֵשֵׁם את נויהו, ויורידהו בבור תחתיות במחשכים.

במות עליו אביו ואמו חמל עליו ויאספהו אל ביתו, והוא היה אז בחור בן עשרים ושתים שנה, בוזה תורה ופורע מוסר, וריק מדעת; בלתי אם אשר עשה חיל בחכמת הרקוד והמחול, ומנהג כבוד בנשי חן ועלמות יפות; כי אביו אשר לקח את אמו, אחרי מות אישה הראשון, אבי רבי עזריאל; היה איש זקן ידוע חולי, ונוהג בשגעון, ואת חיים (הינריקי) בן זקוניו לא הנחה במעגלי צדק, וזה היה משפטו: או לשעשעהו על ברכיו, ולתת את זקנו בידו למרוט אותו, ולבלי מנוע ארשת שפתיו; או להתנפל עליו כזאב ערבות ולטרוף זרועו אף קדקדו; ובכן הקים את בנו לאויב לו, וילך שובב בדרך לבו. העיר בעל פרצים ברוכה היא בבתי מרזח, בבתי קהוה, בבתי משוש, ובבתי תיתראות ובגנים, עד כי מספר הבתים האלה, עולה בתוכה פי שנים ושלש על מספר בתי החסד ובתי־הספר; ובכן מצא חיים את נתיבותיו ויהי מהיר בצחוק הכדורים (ביליַרד בלע"ז) ובצחוק הפרופירנס, ומֻמחה גדול בהלכות היופי החצוני, וידבר גם צרפתית, בעת אשר לא ידע לחבר את אותות המספר שנים ושנים – וחדשה כי יצאה מחַיָטי פַרִישׂ, היה הינריקי הראשון אשר עליו התנוססה החדשה לכבוד ולתפארת; להקת מצחקים בבמה חדשה, כי באה לבעל פרצים, ויהי הוא הראשון אשר זכה לקנות פתקאות; ואם הוכן בעיר נשף חשק אחד, היה הוא מעשרה הראשונים! ולא למד לא חכמה, ולא מלאכה, ומה גם תורה! רק לסלסל שפמו, ולהעביר התער על לחייו, ושפתו התחתונה, בבקר בבקר! ולא שם לב אל ההוה, ולא דאג להעתיד; ובמות אמו, ואחרי כן במות אביו, וירושתו אשר לקח, עשתה לה עד מהרה כנפים, וישאר ריק על גחליו; אז הבטח הבטיח את רבי עזריאל אחיו, כי יעזוב דרך רשע כסל, רק יט אליו חסד ויהי בעוזרו! ויאספהו אל בית מסחרו, וילמדהו דרכי המסחר, וישימהו אחרי כן לסוכן על בית מסחרו, ולא שם אל לבו, כי אחיו זה לא יבוא כל ימות השנה בבית אלהים, ולא יניח תפלין, ויגלח זקנו, ויעלה עשן ביום השבת; בחשבו כי רק קלות דעת היא; אבל זאת לא ידע כי היה כחית השדה, אחרי אשר נסע יתרו בו – האמונה – ויבגד גם ביושר לבו, ויבגד גם באחיו.

ברחוב השמאל פתח בימים ההם, איש חסיד אחד בית מסחר משי ושש, ויתחרה עם רבי עזריאל, ואת האיש ההוא אשר היה כעש לבית אחיו וכרקב בעצמותיו, כרת הינריקי ברית בסתר, אחרי אשר הראה לו ידו הפתוחה והרחבה, וישקול על ידו מחיר עמל לילה אחד עשרת אלפים שקל! העמל היה נורא מאד כי שם נפשו בכפו: הוא החליף את כל סחורת אחיו אשר עליהן הוי חותמי בדיל, של שלטין מכס הגבול, בסחורת איש בריתו האסורה, אשר עליה היו חותמי בדיל מזֻיפים; ורבי עזריאל לא הכיר ולא ידע, ולא עלתה גם על לבו: ובבקר יום השבת ההוא, אשר ראש שלטון מכס הגבול בלוית שוטרים פקידים ואנשי צבא, דרש מפתחות בית המסחר, ורבי עזריאל ישב בשלות השקט בשמלת בקר על בשרו, וכפת משי־שעיר על ראשו ויהגה בספר, והנה בא אחד ממכיריו הביתה ברעש ובחפזון ויאמר:

– שרי שלטין המכס עליך רבי עזריאל! הם נסבו על בית מסחרך כארבה לרוב!

ורבי עזריאל שם עליו בגדיו במנוחה, ויען:

– הולך תֹּם ילך בטח, יחפשו לכל אות נפשם, ומאומה לא ימצאו בעמלם!

אך נפשו ירעה לו מאד על כי ימצאו בתוך עמו רשעים כאלה המכים את רעיהם בסתר, ונותנים יעקב למשסה.

ובבואו אל בית המסחר, מכבר צרו אנשי חיל בחרבות שלופות על בית מסחרו ואוצרו, ושוטרים ופקידים הרבה המֻמחים לאותו דבר עשו בקרת, והוא התיצב, לפני השרים ויאמר ברוח נכון:

– לשוא כל עמלכם אדוני! עזריאל האלמוגי לא שלח ולא ישלח בעולתה ידיו!

– הוי יהודי נבל! – הרעים עליו אחד השרים בקולו וירקע ברגל – העוד תרהיב עז בנפשך לעַוֵר את עינינו? שא עיניך וראה! הכר את החותמים והפתילים!

ורבי עזריאל התבונן אל החותמים! ויקפץ ממקומו ויך כף אל כף ויקרא בקול מר צורח:

– אבדתי! אבדתי! הה חותמות3 מזֻיפים!

ויפן לצאת החוצה לרוץ הביתה, אך “עמוד”! ברגע הושם עליו משמר, וכאשר כלו הפקידים את מלאכתם, צוה ראש שלטון מכס הגבול להוליכהו לבית הסהר, אותו ואת הינריקי אחיו, ואת כל עוזרי ומשרתי בית המסחר.

אך בעוד שלשת ימים יצאו כלם לחפשי; כי חוקר הדין גלה צדקתם, כרגע אחרי החקירה הראשונה, והאשם גולל על ראש רבי עזריאל.

והנריקי אם כי היה פוחז ובליעל, בכל זאת חרה לו הדבר מאד, הוא לא פלל כזאת, כי אחרי עשות איש בריתו המזמתה, עוד ישחית, יעמיק! ויכהו בלשון! ובצאתי לחפשי בא בלילה אל ביתו ויעד בו לאמר:

– אם לא תוציא את אחי את רבי עזריאל מבית כלאו, וידעת היום כי אגלה על עֲוֹנךָ!

– ואז הלא נפול תפול עמי יחד בחרב המשפט! – ענה איש בריתו.

– ונפלתי! אך לאחי קרא דרור!..

ואם לא?

– אז כרגע אעשה אתך כלה! כרגע תאסר בנחושתים יחד את אחי, השמעת?..

– לא ידעתיך מעולם גלוח זקן! לך והגיד להשרים פשעי! ובמה תוכיח כי אמת בפיך? אנכי אצחק אלעג לך!

הוי חסיד ארור, רשע ובליעל! – צעק הינריקי בחמתו וירקע ברגל – הוי מצח אשה זונה! חכה נא מעט! תמות נפשי עם פלשתים! – ובדברו הפנה לצאת, אבל החסיד מהר ויסגר הדלת בעדו ונעל, כי ראה כי רעה נגד פניו, וישכח את כעשו וידבר אתו רכות, וישקול על ידו שנית עשרת אלפים שקל כסף.

הינריקי יצא, ויגמר אמר בלבו לשאת מוסר כליותיו, ויקו כי בהקראו לחקירה ודרישה אל חוקר הדין, ולבית המשפט, יוציא בלשונו לצדק דינו, בהעידו עליו לטובה, ובין כה וכה מצא לו מקור נאמן לשאוב ממנו אלפי שקלי כסף: כעבור חדש ימים שם שנית פניו אל איש בריתו החסיד ויקח ממנו מספר אלפים, ובעוד חדש ימים, נכבד לראותו פעם שלשית בצל קורתו, ועליו היה לשקול על יד הינריקי עוד מספר אלפים, עד אשר קצרה נפשו בעמלו וימאס את חייו, עד כי בבקר יום אחד נמצא תלוי בחבל על תקרת בית מעונו.

והנריקי קנה את בית מסחר המת, וינהל את מסחרו, ויעש עושר! יום יום גדל הונו, ואש הנחם שקעה מעט מעט בקרב לבו, עד כי נדעכה כלה! בהקראו אל חוקר הדין, הגיד צדקת אחיו, ויתן עצתו לבקר ספרי החשבונות והמכתבים, וכל כתבי בית המסחר, ויגד דעתו כי רק יד נעלמה עשתה זאת בסתר, והוא לא ידע!

ודבריו היו לאחיו לישועה!

ובצאת רבי עזריאל לחפשי, אז בא אליו הינריקי אחיו לברכהו ולחדות בשמחה את פניו, אבל רבי עזריאל גרשהו מעל פניו בחרפה ויקרא באזניו אשמתו:

– ידעתי חיים, ידעתי מחריב ביתי את כל אשר עשית לי! אך אל נקמות הוא ינקום ממך נקמת דמי!

פעמים הרבה שלח הינריקי להגיד לו, כי יש את נפשו להטיב עמו, ולעשות עמו שותפות בבית מסחרו, אולם רבי עזריאל לא אבה ולא שמע, ויגד, כי עם רשע עם זעום ה' לא יתחבר.

וכה התרחקו איש מעל רעהו בפיהם ובלבבם; ועל כן בשמעו דברי לאה אשתו אשר מרֹב עוני וצרה, השפילה את נפשה לדרוש עזרה מאחיו הבליעל, רֻתחו מעיו בקרבו, וזכרונות העבר ענו את נפשו מאד, וההוה שת עליהם נוספות, וילך, וילך, ויחשוב מחשבות, וישם אל בית הנתיבות פניו, וימצא שם אחד מאנשי שלומו, ויקח ממנו שקל כסף, ויסע עירה אבק פורח ויתיצב שם לפני רבו.

ורבו הזקן ישב על כסאו שחוח, ויעמיק חקור בהמכתב הקטן אשר הגיש אליו, במרומי מצחו הרם נקוו קמטים קמטים, כמו מצא בתוכו סודות עמוקים, רדי דרזין! ואחרי אשר כלה לקרוא, הביט אל פני רבי עזריאל חסידו, וירא כי בוכה הוא, איש בא בימים בוכה כילד קטן! ויהפוך שנית את מכתבו מכל עבריו, ויחשוב ויעבר ידו על מצחו ויקרא:

– ומה חפצך עזריאל?

– מה חפצי רבי? הנני חפץ ומבקש, כי האלהים יפדני מכל צרותי! הה רבי, רבי צר ומצוק מצאוני על לא עול בכפי! ואני הנני הולך תמס מיום ליום, גם שיבה זרקה בי, ולא ידעתי! אשתי מכבר היתה כחרס הנשבר, ואני וביתי תמנו לגוע ברעב, והחג הקדוש הנה בא!.. ומה מעשי לימים הבאים?..

– לימים הבאים אל תדאג בני, האלהים ידאג לך! וגם על דבר החג אל יפול לבך! מי שנתן את החג הוא יכין לצורכי החג; מהר שובה הביתה לבלי ידאגו בני ביתך, אחרי אשר לא הגדת להם כי נוסע הנך הנה, ובבואך לביתך תדרוש לשלום אנשי שלומנו ושלום בני ביתך בשמי.

רבי עזריאל, הרכין את ראשו, ויבך בכי תמרורים, ורבו שת ידיו עליו ויברכהו, ובדמעות גיל וישע יצא מהבית, וישב אל בית הנתיבות, ובשבתו בעגלת מסלת הברזל, פניו לא היו לו עוד; מכונת הקטור אשר מהרה לרוץ אורח, היתה בעיניו כעושה בעצלתים דרכה, “רבו צוה עליו למהר שובו הביתה”! אם כי ידע כי לא סודות כמוסים היו בדבר שפתיו, ובכל זאת צללו הדברים האלה באזניו, כי בעת צרה יגבר כֹח האמונה בלב האדם!…

לשמחת לבו עמד המסע על יד בית הנתיבות בבעל פרצים, ובפלסו נתיב בין ההמון הרב: הנוסעים היורדים, והנוסעים העולים, והנה כלב שמן ובריא נושא ענק כסף על צוארו, תקע ראשו בין שולי מעילו וירח את ידיו, ומפיו השליך לרגלו אמתחת עור קטנה, ורבי עזריאל הרימה בחפזה וישימה בחיקה, והכלב נשא את ראשו וירח עוד הפעם וילטוש לו עיניו, ויחפוז זנבו וישב על עקבותיו.


 

ה. סִדוּר פֶסַח כְּהִלְכָתוֹ.

ליל התקדש חג, ליל הסדר!

מנוחה נעימה ושאננה, מנוחת קדש שררה ברחוב מדמנה, כלה רגל מן השוק, מבתי בני ישראל נשמע הספור עתיק הימים ספור יציאת מצרים, כאשר יספר איש אמלל נהדף ממצבו ויורד מנכסיו, את ימי עניו ומרודו לפנים, ואת הישועות הגדולות, והנסים והנפלאות אשר עשה לו צור ישעו!.. הם ירננו לה' יריעו לצור ישעם, בנגונים שונים וקולות שונים, זה בלב עלז, וזה בלב נשבר ונדכה; זה קבל את פני האורח הנכבד – החג – ברחבה ורוחה, בשמחה ובצהלה, וזה בצער, בצר ומצוק, באנחות ודמעות, זה הכין לכבודו משמנים, וממתקים מעדנים ומגדנות ויין, וכל טוב, וזה – לחם עוני יבש במשקל, וכרתפל במדה, במדת בשר ודם!… אך אחת היא! כלם הנם בני חורין כעת! ולא בני חורין הדיוטים כי אם מלכים! מלכים אשר רגעי מלכותם ספורים, עוד מעט וירדו מעל כסאותיהם וידעו מה חדל הם!.. – אך טובים הם לנדכאים ונענים, גם חיי שעה, גם חיי רגע! – הנה נרות המנורות יפיצו אור גדול מבעד להחלונות אשר על פני הרחוב, ואיש זר לא האמין, כי זה הוא רחוב מדמנה אשר יהיה למשל ולשנינה בפי יושבי בעל פרצים.

וממעון רבי עזריאל האלמוגי יאיר אור שבעתים!

רבי עזריאל יושב בחברת אשתו ושתי בנותיו, ושלשת בניו הקטנים, מסביב להשלחן המלא ברכת אלהים: כלי כסף מעט, וללי זכוכית חדשים, צנצנת גדולה מלטשה מלאה יין אונגריה, צבוחית יין שרף, וקערת כסף, ועליה המצות, המרור, הזרוע, והבצה, כדת וכהלכה, והבית מלא אור בכל פנה, עד כי לא נכר עוד, כי הבית היה ביום שלשום רבץ עוני ותלאה, צרה ויגון וחרפה, ויושביו מזי רעב!.. נפש רבי עזריאל שבעה כמו חלב ודשן, בהביטו אל אשתו וצאצאיו הלבושים פאר, ובשמעו שיחת הילדים, אשר דברו מטיב לב לאמר:

– הראית? הלא הגדתי לך כי אבינו יכין לנו ערך בגדים נעלים וכובעים חדשים!.. ואתה לא האמנת!..

– כובעי, הוא יפה מכובעך! ראה נא הכפתרים הנוצצים!

– כובעך? פיש פיש! ראה נא כובעי, התבונן נא אל אותיות הזהב ועל הכפתור הגדול!…

– אבי! גם מחר בבקר נלך להתפלל? והחזן יזמר במקהלת משורריו? נפשי אותה לשמוע זמירותיו, האח מה נעים! ליום טרוֹם טוֹם טרי טרי! רע־דע־דע!

– הנך יודע זמרה מהֻלל בני!

– התזכור את אשר הבטיחה לנו אמנו בלילה? “מחר בבקר יבוא האב והביא לכם כל טוב סלה”! גשי נא אמי ואנשקך מנשיקות פי!

האם הגישה אליו את לחיה, והילד חבק אותה ויפול על צואריה וישקנה, והיא אצלה גם לו עתרת נשיקות, ותרף ממנו, אבל הילד לא הרפה ממנה ויאמר: “הבי אשקך אמי עוד הפעם”! ויפול שנית על צואריה, וישקנה, ויבך בכי גדול, והאם נסוגה אחור משמאל להשלחן, ותבך גם היא.

– למה זה תבכה בני? – שאל רבי עזריאל אשר לא יכֹל התאפק מבכי ויבך גם הוא.

והילד בכה וחזהו התרומם מעלה, עד כי לא יכֹל השב רוחו, ואחיו ואחיותיו הביטו אליו ויבכו גם הם, והאורחים השנים אשר ישבו מסביב להשלחן בכו גם הם, ורבי עזריאל בכה גם הוא, אך כרגע שם מעצר לרוחו וימח, דמעה מעל פניו ויקרא כגוער בם:

– מה זאת? מה קול הבכי? הלא חג קדש לישראל, ועלינו לשמוח על גאולתנו ופדות נפשנו! – ובדברו השמיע קול זמרה, והילד אשר נפשו אותה לשמע זמירות החזן, עזר אחריו בקולו הנעים, וששון ישע מלא כרגע את הבית.

ורבי עזריאל לא האמין בישועתו, ויהי כחולם בעיניו בזכרו את הנס הנפלא והמוזר הזה: בהאמתחה הקטנה אשר הביא לו הכלב, היה די כֹחַ להלחם את מחסורו ימים רבים, ולהכניעהו כלה; כי שלשת אלפי שקל כסף, בשטרי המדינה מצא בתוכה… ויגמר אֹמר לנסוע בחול המועד, אל רבו לשאול את פיו: מה יעשה בהכסף? ולא ידע כי לא נס נעשה לו, ולא מופת הראה לו רבו, כי אם מקרה אחר, מעורר צחוק, אשר גם נפלא היה במינו, וזה הדבר:

הינריקי אחריו הלך ערירי; שתים עשרה שנה חלפו מאז לקח לו לאשה את אחת המצחקות על במת התיתרון “אל־די־רדו”, והיא לא ילדה לו; ולא רק רופאים, כי גם הדיוטים ידעו את הסבה הנכונה… והינריקי מצא נחם לנפשו בגדלו יתום בתוך ביתו, אשר אספהו בהיותו עתיק משדים, והוא למדהו, השכילהו: וינחהו בדרך תבונות, ויהי שעשועיו יום יום, ואל כל אשר הלך. בחברת עליזים, בגן, ובלכתו בדרך, ובשכבו ובקומו, היה כצל על יד ימינו; אולם בנו זה היה כרעא דאבוהי כי, לא הכיר טובה לאיש חסדו ומטיבו, אשר היה לו לאב, כי כלב גדול היה!

בשוב רבי עזריאל מאבק פורח יצא הינריקו אחיו לדרכו, וכמשפטו תמיד נלוה אליו כלבו נֶפטון, אשר צוה עליו לשאת בפיו את אמתחתו, להראות לכל באי עולם חכמתו כי רבה, ולקול שריקת מכונת הקטור נבהל הכלב, ויבוא בין ההמון הרב, ויבקש את אדוניו ולא מצאהו, ובמבוכתו השליך מפיו את האמתחת לרגלי רבי עזריאל.

הנה פני הינריקי בעל האבדה נזעמים מאד, כי לבו דוה על נזקו הגדול אשר הסב לו באולתו ומשובתו, ויכלה את חמתו בבן שעשעיו ויכהו במטהו עד כי החלה הכותו!.. כעת יושב גם הוא על הסדר בחברת אשתו, “ואחים טובים” מגלחי זקן גלויי ראש, השלחן היה ערוך, ועליו נראו מצות אחדות, יין שמפניה, גם חלות לחם סלת, ומספר בקבוקי שכר הבייערי, וישחק וישוחח עמהם להפיג את צערו, אשר העלים גם מאשת חיקו, לבל תפתח את פיה “המלֻטש”, וידבר סרה בישראל ומנהגיו, וילעג לאליהו הנביא, אשר בליל זה ימסכו לו היהודים כוס יין איש איש בביתו, ויפתחו לו הדלת, וכו'.

ובדברו מזג כוס שכר, ויפתח גם הוא את הדלת וישרוק לכלבו.

הכלב התפרץ החדרה, אזניו היו סרוחות, מפיו יז קצץ, וזנבו בין רגליו, והינרקי צחק קול גדול וישתחוו ויקרא: ברוך הבא!

רעיו אשר אם כי היו צדיקים כמוהו, בכל זאת נעוו משמוע איך ימיר בקלון כבוד השם הנכבד בכל אפסי תבל, אשר כל העמים יעריצוהו ויקדישוהו.

ויפנו אל הינריקי ויגלו למוסר אזנו לאמר:

– המשגע הנך הינירקי? מדוע זה תתהולל? אל תהתל בקדשי בני ישראל! אל תהתל בהזקן הזה! הזקן יקחך בתרמלו!..

– אנכי אשחק אלעג לו! – ענה הינריקי בלב אמיץ וירק את כוס השכר אל פיו, ונפתון כלבו עמד בפתח בביאה וינוע לכל רוח הנה והנה, וינהום וינבח, ויפתח פיו, ויחרוק שן כאוחז טרף, קפץ פתאום על חיק אדוניו וישכהו ממול ערפו.

והינריקי לא צחק עוד מטוב לב, כי נהם וייליל משבר רוחו וינבח ככלבו "הוא הוא הוא! “הב הב הב”! ויתנפל על אשתו לשלוח בה שניו, אך כרגע נמלטה, ואחריה – רעיו.

הכלב הזה השתגע ממהלמות המקל אשר המטיר על קדקדו אדוניו ההולל והבליעל ביום שלשום, עת הסב לו הנזק הנורא, באבדו את אמתחת הכסף.

* * * * * *

ביום המחרת הוא יום ראשון של פסח עמדו להקות להקות ברחובות היהודים בבעל פרצים, ויספרו נפלאת נוראות, כי האדון הינריקי החי רבי עזריאל האלמוגי, אשר זדון לבו השיאהו להתל בקדשי, בני ישראל, ויקדם פני כלבו בכבוד, ויקרא בבואו אל חדרו “בּרוך הבא”! השתגע והנהו נובח בקול איום ונורא, כהכלב.

ואמת דבר פיהם! כל הלילה ההוא נבח ככלב בקול אדיר איום ונורא, בפקודת הרופאים ושר השוטרים, סגרו עליו בית מעונו, כי פַּסְתֵּר הפרישי, טרם המציא את רפואתו לנשוכי כּלבים שוטים, ובעוד שבועים ימים מת מות נבל, והקברנים גררו עצמותיו בחבלים, ואחרי מטתו לא נראה היתום אשר גדל בתוך ביתו, הוא נפטון כלבו, כי הומת על ידי השוטרים.

ואשת רבי עזריאל חדלה, משמוח “בהמציאה הכשרה” אשר מצא אישה אחרי כי כל הון הינריקי נפל לה לירושה, גם הכסף גם בית המסחר; ועד מהרה עזבה את רחוב מדמנה, ותשב אל מקומה הראשון, לשמחת לב כל מכיריה.

ורבי עזריאל עוסק באמונה, ועוסק בתורה ובמצוות, ויום יום בהתפללו, בהגיעו עד הפסוק “ויבטחו בך יודעי שמך כי לא עזבת דורשיך ה'”! יסגור שמורות עיניו ויתפש במחשבותיו, רגעים מספר.

ואשת הינריקי נחמה אחרי מות אישה הינריקי, אשר אהב אותה רק בשעה ראשונה, ואחרי כן נפתה לבו לאהבה בנות חן אחרות והיא השיבה לו כגמולו, ותאהב גם היא אלופים אחרים… ויתשב אל מקומה הראשון, אל בית אלדי־רדו, לשמחת לב מוקירי שמה; ובעלותה בפעם הראשונה על הבמה, מחאו כף לקראתה ויצהלו קולם, והיא גם היא מצאה אז קורת רוח: כדאמרי אנשי: “זרוק חוטרא לאוירא אעיקרא קאי”! והיא היתה אז מאשרת בעיניה:

ורעי הינריקי מרגיזי אל, אשר עיניהם ראו אחרית הינריקי חדלו מחלל קדשי בני ישראל, ויעשו סדור פסח כהלכתו.

תם


  1. “החסיתות” במקור המודפס, צ"ל: החסידות – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  2. “בהיותו” במקור המודפס, צ“ל: בהיותה – הערת פב”י.  ↩

  3. “חומתות” במקור המודפס, צ“ל: חותמות – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות