ובפברואר האחרון המדדים שלך השתפרו וכבר לא מלמלת אותה קינה מכמירה “אה–אה– אה–אה” בזמזום מונוטוני אינסופי בכל שעות ערותך והרופא המחלקתי בקומה הנוראה למראה שגלית אליה בשלהי דצמבר סירב למדבקות “פנטה” בתואנה שעוד לא, לא צריך כעת, ואני ידעתי שכואב לך, אהובתי, כואב לך, והביקורים היו קשים לי מנשוא.

ואחזתי בידיך בפעמים שלא נמנמת נמנום טרוף, חולני, ואחזתי בכף ידך וליטפתי, מתמקדת בעיני השקד היפות ובהתחלה כשסימנו לי ללכת – קורונה שמורונה ביקורים קצובים – צפיתי בך מובלת לשולחן האוכל המחובר והארוך מואבסת ב“אנשור” בלול בשמנת, כך הכריזה בעליצות מעושה אחות רימה או שמימה או ינינה – בין הפסקת סיגריה מצחינה אחת למשניה – ריח זהה אפף גם את הרופא המחלקתי ורציתי כל כך לנוס על נפשי אבל אי אפשר, מוחה דמעות ברכבת הריקה למחצה בדרכי הביתה, הלאה מעיר היגון החפורה הזו, הלאה מהתחנה האחרונה שלך ובביקורי הבא חייכת אלי.

ושוב אחזתי בכף ידך החמה מחפשת מסתור מצחנת העשן הקשה בקצה המרפסת המקורה, שנשקפה לאנטנות המוות שתלו בדיוק מעל הקומה שלך ולשער הכניסה האחורי של בית החולים הגדול ולאטתי, כפי שתכננתי, בכוונה רבה, “שחררי, אמא. שחררי. את סובלת כל כך. וכך ציווית. אבל כרגע הם לא מאפשרים לעשות כלום. הכול על דרך השלילה, אמא. אי אפשר להיות אקטיביים”. וכשסיימתי ללחוש נפקחו עיניך באחת ונבהלתי. ליטפתי את ראשך והסעתי את כיסא הגלגלים במנח־שכיבה לשולחן האוכל, ממסכת את אישוני מראות פרצופים מריירים ופיות מעוותים, פעורים, נענית למנוד הראש של צ’ארלי, המטפל העדין מכל להסתלק משם כי זמני הקצוב עבר – וירדתי במדרגות, דווקא במדרגות ובמהירות את כל חמש הקומות מתנשפת מנסה להדביר את הכאב הזה להתיש את רגשי האשם והכעס והאבל וחוסר הצדק המשווע והגעגועים, כל הבליל הרגשי הסמיך הזה –

עד שלבסוף השתנקת. בתשעה באפריל, שלושה וחצי חודשים מיום שהוגלית לקומה הזו, השתנקת. מי יודע כמה זמן השתנקת עד שמישהו הבחין בכך במוצאי שבת, 09.04.2022 – אני לא ידעתי ולא הבנתי את פשר ההודעה שאת במצוקה נשימתית שהתגלתה במהלך ביקורת אקראית בחדרך – ובחצות כשנמאס לי לחכות התקשרתי והאחות רימה או דימה או ינינה – צעקה “מי? את מי”? וכשלחשתי את שמך נבחה, “אבל היא נפטרה. רחל נפטרה. איננה”. וצעקתי עליה, שופכת את כל מררתי, ועל הזין המטפורי שלי שחרורים וגאולה כי לא יכולתי ללטף את ידיך ממרחק של שבעים ק"מ וגם לו יכולתי לעוף לשם באחת עשרה בערב מן הסתם הייתי מאחרת את המועד ובמשך שבועות התעסקתי בהשתנקות הזאת, שמן הסתם התחוללה כי סירבתי להפנים ששחררת. סוף כל סוף, שחררת. ומופע חייך המרהיב, תם.

“היא ניצחה. היא לא שכבה בתוך צואה (..) המצב הגרוע ביותר שיכול לקרות”, הבהיר הסופר רובן גלייגו, חולה בשיתוק מוחין וניצול של המוסדות הסובייטיים, שנהגו לשכן בכפיפה אחת ילדים נכים וישישים.

וזה מכה בי מיד לאחר הדיפת דלת הזכוכית הלבנה והכבדה, שניתנת לפתיחה רק מצדה החיצוני. אטומי החרא הקרוש שנישאים דרך קבע באוויר ולפעמים – בין שתיים לארבע בימי שישי ובאופן אקראי בשאר ימות השבוע – הסירנה האנושית של הבה נקרא לה דורית. אותה צפירה גבוהה, רפטטיבית – “לאיכולהיותרלאיכולהיותר לאיכולה, קחו אותי מפה אמאאאאאאאאאאאא!” – מקבילה את פניי בעודי מנסה לעטות חיוך נעווה ולהנהן לאח התורן שמאחורי הדלפק בניסיון לאתר בזריזות את המבוקרת האהובה שלי.

צווחות מהולות בצחנת חרא אנושי מאפיינות את המקום הזה. כמו סינסתזה. החרא כמשל לייאוש מוחלט, להתפרקות מעכבות, מנימוסים, כשלא נותר דבר זולת סינפסות מרוקנות. ברוכים הבאים לדיור המוגן לתשושי נפש, אי־שם בגוש דן, המקום “הכי אנושי ומכיל ומטפל בסביבה”, כפי שהגדיר זאת לפני שבע שנים דוקטור־שמונה־מאות, על שום הסכום שגבה בעבור כל פגישה טיפולית עקרה נוספת, כשנזקקנו נואשות לאבחון ולתיוג ולאחר מכן למדבקות אקסלון נוסכות תקוות שווא ושאר להטוטים מבית היוצר של תאגידי התרופות ושופרן הכוזב, דוקטור־שמונה־מאות.

“מתי יוצאת ההסעה לתל אביב?”

תוהה עליזה מדובללת השיער והגמלונית בהבעת דחיפות נואשת בשעה שאני מנסה להצטרף לאישה האהובה מכל, שיושבת בדממה על הכורסה החומה, השקועה, דמוית העור, מול הטלוויזיה, לצד עשרים ומשהו ה“דיירים” הנוספים, חלקם קשורים באזור החלציים באזור בד כחול, שנועד להגן עליהם מפני נפילות – צופים כעת בפעם המיליון תשעה מאות תשעים ותשע בסרט “קזבלן” בווליום רועם. “בעוד שתי דקות”, אני מפטירה ומנסה לנפנף אותה, קולטת את המארב מימין של הצמד־חמד שולה ואניה, שצועדות שלובות זרועות היישר לעברי.

“איפה הדלת? איך יוצאים מכאן? תיי־כ־ף הילדים שלי יחזרו מבית הספר ואני לא יכולה להתעכב”, מודיעה שולה בת השמונים, לשעבר מנהלת בית ספר יסודי, ואני מחווה בידי לעבר דלפק האח המשועמם, שלא טורח לשאת את מבטו מצג המחשב.

האישה האהובה עלי מכל מחייכת, אבל לא תמיד. לפעמים היא מושכת בכתפיה ואני מנסה להצחיק אותה לפחות עשר דקות עד שהיא מעלה חיוך על פניה ומודיעה לי שאני נורא יפה היום ואני מקימה אותה בזהירות מכורסתה ושולחת יד מרפרפת לאחוריה השטוחים, תפוחי הבד, לבדוק שהחיתול הוחלף, ואם לא חם או קר במיוחד אנחנו יוצאות לחצר המרוצפת ולפעמים ממשיכות הלאה, לחצר המוארכת, שבעבר הייתה פורחת וגדולה ומצלה, שאליה הדיירים אינם רשאים לצאת ללא ליווי. שלשום דורית הצליחה לחמוק מהפיליפינית הצמודה, ורצה לעברנו בברכת השלום הקבועה,

לאיכולהיותרלאיכולהיותר לאיכולה, קחו אותי מפה אמאאאאאאאאאאאא!", ובעוד הדציבלים מהדהדים באוויר הפתוח, קינחה בעוד אמאאאאאאאאאאאאאאא!! ואני מיהרתי אל שער המתכת הקטן שחוצץ בין שתי החצרות, פתחתי אותו, נעלתי וזירזתי את האהובה מכל חרף מחאותיה, “לא מהר. לא מהר. לא יכולה מהר”, קונה לנו דקות יקרות של פריחה נבולה וספסלי עץ שחוקים ומרופטים כי משפצים שם, כבר שנתיים משפצים, חשוב לבנות עוד ועוד קומות וחדרים על חשבון המרחב הפתוח, מרחיקה זמנית את האהובה מהחרא הסירני הנורא. ומרבקה כהן. רבקה כהן, שמסרבת בזמן האחרון להרכיב את השיניים התותבות שלה, ומטיילת הלוך ושוב בזעף במסדרונות המחלקה, מערסלת בחיקה בעדינות אין־קץ תינוקי. תינוקי מפלסטיק, כובע תכול לראשו ועיניו הכחולות מעוטרות הריסים השחורים מישירות מבע אטום. מדי כמה שעות היא לוקחת את תינוקי לחדר השירותים כדי להחליף לו. רבקה מסרבת להרפות מתינוקי גם בשעת הארוחות.

“זאת תינוקת או תינוק?” תהיתי פעם, בניסיון להתחבב עליה, גם מפני שמקומה הקבוע הוא ליד האהובה, אבל בעיקר מפני שאני מפחדת ממנה.

“זה תינוק, מ–ה את לא רואה?” הרעימה רבקה, שבזמן האחרון “חוטפת הרבה קריזות” לדברי המטפלות, שכונו בעבר “כוח עזר” רפואי. לתינוקי קוראים שמוליק ופעם אחת, כשחלפתי על פניה, היא בירכה אותי במרוקאית ואחר כך בעברית: “שיצאו לך העיניים. שיצאו כבר, אמן”. ונופפה לעברי באיום בכף האכילה ואחר כך הקישה בה – הכף היא כלי האוכל היחיד שניתן לדיירים – שוב ושוב בשולחן הפורמייקה, תקתקתקתקתק – תקתקתק – ואני צעקתי, “מוניר!! מוניר!! היא מבהילה את כולם!” עד שלבסוף מוניר המטפל ניגש אליה ולפת את כתפיה ואמר משהו בערבית והושיב אותה על כורסה חומה מהוהה מול יהורם גאון, שנותר צעיר לנצח.

ולפעמים אני נשארת עם האהובה מכל בשעת ארוחת הצהריים, למרות שהיא נרגשת מאוד מנוכחותי ומסרבת לאכול את הקציצות והפירה והירקות המעוכים, שריחם מעלה בי קבס. “אידיוט!!!!! מטומטם!” זועק המנכ“ל, כפי שהוא מכונה בחוג המשפחתי הזעיר שלנו, על שום מנכ”לות העבר שלו, שהגיע למוסד כשנה לפני שהאהובה מכל הגיעה לשם. אי אז, במיטבו, חלש המנכ"ל על שולחן אוכל קטן, שעליו הציב מחשב נייד ולא התיר לאיש לשבת לצדו או להזיז חלילה את אחד הכיסאות. כיום הוא שותק מבוקר עד ערב ורק מרעים בקולו על המטפל ההודי הצמוד, שנראה די מחורפן בזמן האחרון, כמה זמן כבר אפשר לגור עם זקן סנילי בחדר, “אידיוט אחד!!! אל תיגע בי, אל תיגע בי”, ואישוניה של האהובה מכל מתרחבים בבהלה, ואני מלטפת את ידה, חותכת בעזרת הכף את הקציצה לחתיכות קטנות־קטנות ושואלת אם להאכיל אותה.

“אני יכולה לבד”, היא מוחה ומשחקת בפירה ובירקות המאודים והמעוכים כמו תינוקת זקנה, “זה בשבילך, תאכלי”, היא מפצירה. ואני יודעת שאין טעם להסביר שבשר מגעיל אותי כבר עשר שנים, ומשקרת: “אני לא רעבה. אכלתי כבר”, ומגניבה מבטים חטופים בשעון.

שעה וחצי. שעה וחצי כמו נצח ורבע. “חייבת לזוז עוד מעט”, אני מפטירה, והיא נרתעת בבהלה ואומרת, “כבר? תישארי עוד, בבקשה”, הדיירת הכי מנומסת ואדיבה בבניין, ואני מתרצה, “בתנאי שתאכלי הכול”. היא מסבירה שאי אפשר, שהיא לא יכולה, ואני מבקשת מאחת המטפלות להאכיל אותה וממתינה בצד. בינתיים חולפות שעתיים ואני מושיבה אותה על הכורסה החומה והמהוהה, תכף יתחיל סבב החלפות החיתולים שלאחר הארוחה, לרוב המנכ“ל די רגוע לאחר שטרף חמש קציצות והעיף כמה צלחות של שכניו לשולחן, ורק דורית בשלה, עם ה”לאיכולהיותרלאיכולהיותר לאיכולה, קחו אותי מפה אמאאאאאאאאאאאא!", ואני מסבירה לאהובה מכל שלא צריך להיבהל. “נכון, היא לא מרגישה טוב”, אומרת האהובה מכל ובעיניה תהומות של ערגה ותחנונים שאשאר עוד קצת. אבל אני צריכה לזוז. חייבת. לא יכולה להישאר ולו דקה אחת נוספת, מנשקת אותה על לחיה ומחניקה יפחת בכי. לפעמים היא מלווה אותי לדלת היציאה אבל לרוב מנופפת לשלום במתיקות מכורסתה, מנופפת ומחייכת, ומודיעה בגאווה לשרה, חברתה בעלת צמת השיבה הארוכה, “נכון שהיא יפה? נכון שהיא יפה נורא?” ואני ממשיכה לנופף לשלום גם כשהזמזם מזדמזם והדלת נפתחת כדי סדק והאח התורן מבקש שאזדרז, כי משה וחיים תכף יברחו החוצה.

איך הרשת הא־חברתית משטיחה את האוטוביוגרפיה

מי זוכר את המורה בלה־שטיק־נביילע? מי זוכר את החצר בפינת ישמעאל סמטת אחשוורפן? זוכרים, ילדים קשישים? נכון שפעם, לפני עידן המזגן בכל בית, היה נורא ואיום? לא, לא נכון. העיקר ש“אני רושם ואת רושמת וכולנו”. כולנו מה?

מי־מי־מי־זוכר. מי. ולמה. ובעיקר, מי איננו זוכר. ברשותכם, אצלול לרגע קט לזרם התודעה הא־לינארי. או כפי שמנהל המחלקה היקר שעבדתי בה נהג לומר בישיבות הצוות השבועיות, “רבותי!! נא להפסיק עם הרפיון האסוציאטיבי”. וכל הגברות (רובנו לא היינו “רבותי”) שהעזו לפתח דיון שלא היה רלוונטי לטעמו, השפילו מבט.

ובכן אפליג לי אל ים הזיכרונות העכורים. זמן מה לפני שנסגרה בראשית שנות האלפיים לזמן ממושך ברכת המים המלוחים והקפואים, שיש המייחסים לה סגולות ריפוי וטהרה – התמקמתי לאחר הג’קוזי והטבילה ההכרחית במי הרותחין על כיסא נוח סמוך לווטרינר לשעבר – שיש הטוענים כי איבד את מאור עיניו.

גדלתי בשכונה שבה התגורר. ליתר דיוק, הוא ובני משפחתו גרו בדו־משפחתיים, שהפכו בעשורים האחרונים לווילות מפוארות, ואנחנו בשיכון החביב שממול. מעמד בינוני מהוגן; מורים, אחיות, מנהלי בתי ספר ועובדי הסתדרות למכביר. עורכי הדין הספורים וקומץ הרופאים, גרו רובם ככולם בדו־משפחתיים שנשקו לבית הספר לאחיות שנבנה זה מכבר. מכל מקום, כששאלתי את הווטרינר מה שלום הבנים שלו, עיניו הצטעפו והוא ציין שהם אהבו מאוד את בית הספר היסודי השכונתי ובכלל, כמה טוב היה לגדול שם, בסביבה הירוקה ההיא. ציינתי ביובשנות חמצמצה שאני ממש לא נהניתי. שהזיכרונות הכי רעילים שלי הם מהשכונה ובעיקר מבני הכיתה לשעבר, והוא הביט בי בעיניו הכהות והנבונות כמתקשה להאמין.

מה היה כל כך נורא. דליה רביקוביץ ז.צ.ל היתה מבינה ללבי. עד גיל עשר די נהניתי בשכונה השקטה. טיפסתי על עצים והרבצתי לילדים חלשים ממני והתאמנתי בלהיות טום בוי. כיף חיים. המורות, לעומת זאת, היו דמויות פדגוגיות מהאחים גרים. אחת מהן, שבקבוצה הא־חברתית קרויה משום מה “מחנכת מופלאה”, נהגה להשוות את ילדי המשפחה השונים שאתרע מזלם ל“התחנך” אצלה. “א־הוד! לא ייאמן שאתה ודובי אחים. הוא כל כך חכם ואתה? חלש בחשבון ודי סתום”. זו היתה רוח הדברים. המורות היו פלמ"חניקיות לשעבר או ניצולות שואה שהפדגוגיה מהן והלאה. בקצה הרחוב הפסטורלי התגורר ניצול שואה קשיש שארב לילדות שעשו את דרכן לבית הספר, ניצב במרפסת בקומה השנייה וצורח כשהוא מעורטל למחצה.

כשמלאו לי 12 סולקתי מהצופים, בעוון חצאית בלתי הולמת. את חיי הצילו החברויות. היינו קבוצה קטנה ומגובשת של ארבע ילדות שנפגשו מדי שישי בערב – לא, לא ליל שבת אלא שישי בערב – ושוחחנו. ושוחחנו. ושיחקנו במשחקי לוח שונים.

כדרכי, סטיתי שוב לרפיון אסוציאטיבי. ילדים וילדות קשישונים ולא יקרים.

כשאתם כותבים, “מי זוכר את?” אתם כותבים על. לא כותבים את. מפלטרים את המציאות. את התימה הכוזבת שלפיה הילדות קסומה. מאיינים את החבורות שכולנו נושאים. החבורות הפיזיות הגלידו לפני שנות דור. הפנימיות, לא תמיד.

בּוּקֵי סְרִיקֵי

לוסי, לוסי מבליחה

להרף באבחת ברק

מנוצנץ ברקיע

היהלומים –

מדמיינת את עצמה

שטה בסירה בנהר/עצי

מנדרינה ושמי

מרמלדה/

אני

משחיתה את זמני

לריק –

הבלי

הבוק נטול הפנים

בּוּקֵי סְרִיקֵי פייס –

כוזב

עיני הקליידוסקופ

של לוסי אודונל

כבו

הבל

הבלים

צַדֶּקֶת החתולים

כשסבתי, צַדֶּקֶת החתולים –

מתה

ברמת גן בשנות

השמונים לאחר

שלא טרחו

להחיותה

כהלכתה בטיפול

נמרץ־תל־השומר

ולבסוף נקברה

בחולון, אחיה

היחיד שנותר

דּוֹס

אבל בסביבה

טען בלהט למראשות

קברה התחוח – "המתנחלים

הם החלוצים החדשים" –

ואני התפלצתי והתחלתי

להשיב נאלצת

לסתום מפאת

בכי התמרורים של אמי

ולא מחמת כבודו של

ההומניסט הדגול,

גאוות המשפחה, בעל

תואר ד"ר מאוניברסיטת

היידלברג המעטירה אי

שם בין

שתי

מלחמות

העולם.

* *

לֵיל הַסֵּדֶר האחרון בְּחַיָּיו

לא ניכרו בו סימנים

שיהא זה ליל הסדר האחרון

בְּחַיָּיו

להוציא אי אלו טרדות

זִקְנָה

שגורות.

מתלונתו הנשנית

“מתפו־צייץ – לי הראש”

התנער הרופא התורן במשככים

סתמיים, כלומיים,

ורק בת המשפחה,

זו שבוחרת להיעלב

תדיר, ניסתה

לחתוך.

הפעלתי את כל תותחי

האָשָׁם

הכבדים, כולל מה־אם יהא־זה ליל־הסדר

האחרון בְּחַיָּיו –

וכך אכן היה זה

ליל הסדר האחרון

בְּחַיָּיו;

ערב שבמהלכו כִּרְכַּרְתִּי סביב

פרצופו

המעונן, שלא כהרגלו,

בהתעטפו באדרת

עלבונו

הלא מובן.

לוּ רק ידענו שיהא זה

ליל הסדר

האחרון

בְּחַיָּיו,

בְּחַיֵּינוּ,

כמשפחה גרעינית

אחת.

ללנרד כהן, שהמתיק את נעוריי המסוכסכים

מי בחרב, מי באש ומי

במים – בבְּרֵכַת המים המלוחים

והקפואים או המוכלרים

מי בייסורים, בייסורים מרים ומי

בדעיכה מתמשכת

מי בסרטן ומי-מי-מי

במות נשיקה?

ובלילות המסויטים גופתך מיטלטלת על

האלונקה המבישה בשרב

אפריל צפוי מבית הלא-טהרה אל קברך

דרך שנכפתה עליך ועלי

ללא כבוד

ללא הדרה

מי באש ומי במים

 מי בביתו

 ומי במוסדו

מי באש ומי במים

ומי בחנק

חנק —

סליחה

שלא

ידעתי

לא הספקתי

ורואה איך עיני השקד שלך

מצטעפות בדוק של בעתה

נטולת הכרה

אבודה כמי שכלואה בצינוק

מתכתי בברונקס

דוהר במנהרות התחתית

ואיש אינו ניגש

ואיש אינו מלטף

מוחה את מצחך

מערסל, מנחם

כפי שהיטבת

לעשות

אֱלֹהֵי הַנַּיְלוֹנִים הַכְּעוּרִים

שֶׁל הַסּוּפֶּרִים

וּשְׁלוּחֵיהֶם שְׁחֹרֵי הַכִּפּוֹת

טוֹמְנִים בְּאַרְבַּע כַּנְפוֹתֵיהֶם

וּבֵין טָפְרֵיהֶם וִיסְקִי סָאוּר

מְשֻׁבָּח

קַמְפָּרִי נִיחוֹחִי

אֱלֹהֵי

הַנַּיְלוֹן

בְּתַחְפֹּשֶׂת מְרַשְׁרֶשֶׁת

מֶלֶךְ הַכָּבוֹד?

אֵל קַנָּא וְנוֹקֵם

גֻּיַּס לְמַמְלֶכֶת

יְהוּדָה

לִפְנֵי לְמַעְלָה

מִמָּאתַיִם יָמִים

לְמַעֲשֵׂה נְבָלָה

וְיַפְקִירוּ

וְיִזְנְחוּ

וְיִכְבְּשׁוּ

וִינַקּוּ יְדֵיהֶם

מִדָּמָם הַשָּׁפוּךְ

שֶׁל הַקָּרְבָּנוֹת

הָרְצוּצִים

הַמְּעֻנִּים

הַכְּבוּלִים

וִינַקּוּ יְדֵיהֶם

מִדָּמָם

וְיִתְפַּלְּלוּ

לֵאלֹהֵי

הַנַּיְלוֹן

בְּלֵב

עָרֵל.

כְּשֶׁגָּלִית מִבֵּיתֵךְ לְאַחַר קוֹנְסִילְיוּם “מִשְׁפַּחְתִּי”

לִכְאוֹרָה שֶׁאִלֵּץ אוֹתִי לְצַיֵּת

נוֹתַרְנוּ עִם הַמִּזְנוֹן הַחוּם שֶׁנַּפְשֵׁךְ

נִקְשְׁרָה בְּנַפְשׁוֹ עַל שְׂכִיּוֹת

חֶמְדָּתוֹ

שְׁנֵי זוּגוֹת יָדַיִם וְלֵב אֶחָד מְנֻתָּץ

פִּנִּינוּ כְּמֵיטַב יְכָלְתֵּנוּ

נֶאֱלָצִים לְהַזְמִין

רוֹכֵשׁ תְּכוּלוֹת נַכְלוּלִי

וְקֹדֶם

לְבוֹאוֹ פָּתַחְתִּי אֶת אֲרוֹנוֹתַיִךְ

מְמַהֶרֶת

לַעֲרֹם בְּגָדִים וּבִגְדֵי יָם אֲרֻכֵּי

שַׁרְווּלִים

שֶׁנִּתְפְּרוּ לְמִדָּתֵךְ וְלִבְהִירוּת

עוֹרֵךְ

וְאֶת אַרְנָקַיִךְ הַמְּהֻדָּרִים

שֶׁהִזְמַנְתְּ אֵצֶל הֲרַצְעָן יְלִיד

בּוּקָרֵשְׂט מֵרְחוֹב הָעֲבוֹדָה.

אָהַבְתִּי לְהִתְלַוּוֹת אֵלַיִךְ לְדִירַת הַפַּטְיוֹ

הַזְּעִירָה, מַקְשִׁיבָה לָרוֹמָנִית הַמְּהִירָה

מִתְכַּבֶּדֶת בְּכוֹס תֶּה זוּג

מְבֻגָּר שֶׁהִלֵּךְ עָלַי קֶסֶם עִם

יַלְדָּה מְזֻנֶּבֶת, פִּינְצְ’רִית זְעִירָה

שֶׁיָּשְׁבָה

בְּחֵיקוֹ

שֶׁל אִיצִיק – מִי לַעֲזָאזֵל

עִבְרֵת כָּךְ אֶת שְׁמוֹ

אַחַת לְשָׁנָה הִזְמַנְתְּ תִּיק עוֹר חָדָשׁ

צוֹבֶרֶת בַּאֲרוֹנוֹתַיִךְ

תִּיקִים וְאַרְנָקִים מַרְהִיבִים

מֵחוּם וּבֵּז' וְעַד כְּחַלְחַלִּים –

שֶׁרֻבָּם הִתְבַּלּוּ בִּמְרוּצַת הַשָּׁנִים

וְהַיִּתְרָה

נֶעֶטְפָה וְהָעָבְרָה לְבֵיתֵנוּ

אֶת תַּכְשִׁיטַיִךְ

מָסַרְתְּ לִי בְּאַהֲבָה שָׁנִים קֹדֶם

לָכֵן

אֶת

בְּגַדַיִךְ

וּ“מְעִיל הַקּוֹנְצֶרְטִים” תָּרַמְתִּי

קוֹנָה בְּלֵב סָדוּק טֶרְנִינְגִּים

וּבְגָדִים “מַעֲשִׂיִּים”

שֶׁיְּשַׁמְּשׁוּ

אוֹתָךְ בַּמַּעֲבָר

לְבֵית

הַמְּהַלְּכִים,

הַיּוֹשְׁבִים

וּלְבַסּוֹף הַמֵּתִים לְמֶחֱצָה

הַלֹּא מְהַלְּכִים,

הַמְּזֻגָּגִים.

לזכר אימי, רחל ליברמנש, שהלכה לעולמה ב־09.04.2022

שְׁלוֹשָׁה חִשּׁוּקֵי זָהָב מֻשְׁלָמִים קָנִית לִי בְּלֵב

חָפֵץ בַּחֲנוּת שֶׁשָּׁכְנָה פַּעַם

בְּפָּסָז' בְּדִיזֶנְגוֹף לִפְנֵי עֶשְׂרוֹת שָׁנִים

כַּעֲבֹר זְמַן־מָה חָבְרוּ אֲלֵיהֶם דּוֹלְפִינֵי

זָהָב שֶׁשָּׁכַחְתִּי

לְהָסִירָם לִפְנֵי הַשְּׂחִיָּה בְּיַמַּת הַקֶּרַח הַמְּלוּחָה.

שְׁלוֹשָׁה דּוֹלְפִינִים מָצְאוּ אַט־אַט אֶת מוֹתָם

נִסְחָפִים מִבַּעַד לַמְּגוּפָה וּבִמְרוּצַת הַשָּׁנִים

הָלְכוּ בְּדֶרֶךְ כָּל חֵפֶץ גַּם שְׁלֹשֶׁת עֲגִילֵי

הַזָּהָב וַאֲנִי חָשַׁשְׁתִּי

לְסַפֵּר מְתָרֶצֶת תֵּרוּצִים.

אֶת עֲגִילַיִךְ הַנֶּאֱדָרִים שְׂכִיּוֹת הַחֶמְדָּה

הַמְּגֻלָּפוֹת הֶעֱנַקְתְּ לִי בְּחַיַּיִךְ פּוֹרֶמֶת

בִּנְחִישׁוּת דַּיְקָנִית אֶת קִפְלֵי

הַמִּטְפַּחַת שֶׁבָּהֶם נִצְרְרוּ

וּכְשֶׁעֲבַרְתֶּם לְדִירַתְכֶם הָאַחֲרוֹנָה הִתְקַנּוּ

עֲבוּרְכֶם סְלִיק זָעִיר בֵּין מְרִישֵׁי

הַקַּלְקַר שֶׁנִּקְבְּעוּ בַּתִּקְרָה.

שָׁנָה וְשִׁבְעָה חֳדָשִׁים מָלְאוּ הַיּוֹם לְמוֹתֵךְ,

אִמָּא שָׁנָה וְשִׁבְעָה חֳדָשִׁים לֹא

הֵסַרְתִּי מֵאָזְנִי הַיְּמָנִית אֶת

הֶעָגִיל הַפָּחוֹת נֶאְדָּר

שֶׁהוֹרַשְׁתָּ לִי בְּחַיַּיִךְ – הִיסְטוֹרְיַת הָאָבְדָנִים

הַיְּדוּעָה. וְהַיּוֹם, לְמָחֳרָת

יוֹם הֻלַּדְתִּי הַלֹּא שָׂמֵחַ, נָסַעְנוּ

לַחֲנוּת הַתַּכְשִׁיטִים הַיְּחִידָה בְּמֶרְכַּז

הַמּוֹשָׁבָה מַמְתִּינָה בְּסַבְלָנוּת לְתוֹרִי

בֵּינוֹת לַקְּשִׁישִׁים רוֹכְשֵׁי הַסּוֹלְלוֹת

לִשְׁעוֹנִים אָנָלוֹגִיִּים קוֹנָה אַרְבָּעָה

חִשּׁוּקִים מֻזְהָבִים שְׁנַיִם גְּדוֹלִים

וּשְׁנַיִם זְעִירִים לְאָזְנִי הַיְּמָנִית

וְעוֹד מְעַט, אִמָּא, אַשִּׁיק

כּוֹסִית גִ’ין לְזִכְרֵךְ

הַנִּפְלָא, הַנִּצְחִי.

כל באי הסדרה השנייה של הפילהרמונית גוש ד' סדרה 2, שורות שלושים ושמונה עד חמישים וכלום, מתים עכשיו.

כל באי הסדרה השנייה מתו או התעפשו והתפוררו לאבק. הורי האהובים ומן הסתם גם הרסטוראטית בעלת הבל הפה החמוץ שישבה מימיני, הגברת דלילת השיער שישבה לפניי, כלומר בכיסאו של אבי שנותר בבית, ובכל זאת הצליחה להסתיר בהניחה את קרקפתה הדלילה על כתף בעלה, בעודם רוקעים בקצב ומטלטלים את ידיהם כה וכה.

כל באי הסדרה השנייה, הקשישים והבינוניים והישישים המופלגים, כולם התפגרו מאז 2010, שנת מותו של אבי, ובהתאמה קריסתה הגרנדיוזית של אמי. כל באי הסדרה השנייה שהשתעלו ללא הרף ורשרשו בעטיפות צלופניות ומחאו כפיים וצרחו בראוו!! בראוו! בקרתנות אין קץ, כל באי הסדרה השניי – התפגרו. מתו. עברו מהעולם. כל באי כרמינה בוראנה והתשיעית של בטהובן ומהאלר – כל הנשים ששעטו במורד השורות בואכה תאי השירותים המלאים מדי בהפסקה הקצרה מדי – התאיינו. את מקומם תפסו מן הסתם “הרוסים החדשים” בבגדים יומיומיים מהוהים, שבהפסקות מתגודדים בקצה המזנון ובוצעים סנדוויץ' מנוילן מהבית ותרמוס כי המזנון הפושר הזה מפקיע מחירים. כל באי הסדרה השנייה על פרוותיהם בריח הנפטלין ותכשיטיהן הנוצצים והפארוקות, כולם־כולן הלכו.

ואני הלכתי. נטשתי את עיר הולדתי על אולמותיה ובתי התענוגות שלה והקולנוע הראוי היחיד, השוכן במרומי הסנטר, ולקחתי את אישי ועקרנו למחוזות כפריים למחצה והילביליז למחצה, ורק הגעגועים המצמיתים, הכוססים, לשעותינו היפות, אמא, שלך ושלי באותם אולמות,

רגעי החסד שחלקתי איתך,

רק הם נותרו.