בימים האחרונים האלה, עת ענפי כל הדעת הנטועים בכרם ההשכלה נטיו על אחינו בארצנו ורבים יאכלו מפרים ובצלם יחסיו, הימים אשר הראו לעין העמים מה רב כשרון היהודים וחריצותם בכל דבר חכמת מדע והשכל, בזמן קצר בין לילה, נהיו בינינו אנשים מצוינים בכל מפעל ובכל למוד אשר החזיקו בם; בימים האלה שפכה גם חכמת הציור את רוחה על צעירי בני עמנו, ואחדים מהם כבר הסבו עליהם עין כל חכמי הדור הזה ויפארו שם ישראל, ועינינו הרואות כי מיום ליום יגדל החפץ להחכמה היקרה הזאת בלב בעלי כשרון, אשר מספרם עתה לא מעט בינינו, ולכן אדמה כי למותר יהיה עתה להטיף דברים אחדים על אודות חכמת בציור בכלל ובינינו בפרט.

מה מאֻשר האיש אשר אביר הטבע חנן אותו בלב רגש ובכשרון למלאכת מחשבת! רק עיני איש כזה פקוחות לראות הפלאות הצפונות מעיני אנשים אחרים והנגלות לו בכל הודם בהיכל הטבע, אשר כולו אומר כבוד, הוד והדר; רק איש כזה ידע להוקיר חין ערך שכיות החמדה ויפעת זיו שחקים, אשר הפיץ שדי ביד נדיבה בגן עדנו, אשר ברא מכון לשבת יצורי כפיו; ורק בלב איש כזה יתעוררו רגשות עדן לחוש כל נועם, להכיר כל יופי ולהבין ולהשכיל תעלומות הבריאה הנפלאה.

מה נפלאה התבל ומה נחמדו יצוריה! מה רבות התמונות היפיפיות אשר תחזינה עיני הציר מפוזרות לרבבות על כל מדרך כף רגל! מה דלו נפשות האנשים המבקשים את תמונות הטבע להתענג מיפין רק מעבר לים או בכנפות הארץ! לא מעבר לים ולא בשמים הנה, כי אם נגדך, קורא יקר! השמים כלבוש יחליפו צבעיהם חדשים לרגעים; האדמה תתהפך כחמר חותם ותשנה תארה וחתולת פניה; ארבע תקופות השנה לא תחדלנה לברא חזיונות שונים, לנצל עדי כל שיח השדה ולהלבין שריגים בשלג חורף, גם לשוב ולכסות אותם בשלל צבעי זהר ילדי האביב; הטבע תכין לנו תמיד מטעמיה, תופיע לפנינו בעדי עדים, ואנחנו נעבור על כל אלה מבלי משים.

השכם נא, קוראי היקר, כעלות השחר בימי הקיץ וצא לשוח בנאות דשא, ראה פאר לובן הקדים הפרוש כיריעה על ערש התבל, שבה עוד יישנו בניה; ראה חן השחר הנשקף בעיני ספיר מאפסים;ראה זיו חכלילי המשתרע לאט לאט על עבי בדולח; הבט נא! שם מירכתי ארץ יצאו קרני זהב והשמש מחופתו צועד למרום השמים; ראה נא פלגי פז השפוכים על ראשי ההרים ועל עצים רעננים, איך ירקרק צבעם יאדים כתולע; שים עיניך באגל טל עלי שׁושנה ענונה, איך יעברו בו אלפי צבעים שונים, איך ינוצצו רבֹאות ספירים תחת רגליך; הבט איך ישחקו האור והצל עלי עפאים מרוח צח שפיים; שים עיניך עוד באלפי תמונות מעולפות בצעיפי זהר הנבראות לעיניך – וראית אם לא ימסו כל יצוריך, אם לא ירחש לבך אהבת נפש להתולדה, אם לא תקרא גם אתה: “מה נפלאה התבל ומה נחמדו יצוריה”.

אך הסב נא עיניך מעט קט מהציור הגדול הזה וראה: פה תחת רגליך פתחה שושנה עדינה את כוסה להרוות בלשדה דבורה רעבה, הבט על עליה ופרחיה ועל רעד כנפי הדבורה המרעידות גם את השושנה; אז יתפרצו מלבבך המלים האלה אשר רחש גם לבי בראותי הנוה והמענגה הזאת: “מה מאד נפלאת, שושנה יפיפיה! עורקיך מתולעים באודם חכלילי; פה אגלי טל דמעות בכי ותאניה, ופה עינים צחורות לי תצהילי, ירקרק, צהוב, לבן ויפי כל צבע בפטורי ציציך יחד קננו. גם ריח ניחוח מידי הטבע גם נופת צופים בך יחד הוכנו; ודבורה מזהירה ביפי כנפים, לוית חן תשית על הודך נוספות, בלשדך רוחצת, תעיר בך חיים, ומרחפת אַת חיה כצפרים עפות”.

צא נא, בן אדם, וברח משאון קרת כחצות היום בימי הקיץ. בשבתך שלאנן בהיכל הטבע תרגיש כי בגן עדן הנך. שם בין שדרות אלונים, תחת כפת נטישותיהם תשאף רוח חדש; הצל הרך והענוג יסוכך עליך בנעים קרתו, הרוח ישא בכנפיו אליך קול שיר חלילי הרועים מטיבי נגן. הבט! איך רגלי ההר ירוק ילחך לפלג זך, איך יבריקו גליו הטהורים תחת שמש צהרים כנטפי פנינים על ראי מלוטש; איך עדרי עבים שקופים ידאו על תכלת הרקיע גם ישחו בעמקי היאור המוליך כשמן מימיו; איך השמש בגבורתו יצעד בצעדי גאון ויושיט קוי זהרו אליך, רק אליך, בחיר היצורים; ראה סביבותיך נצני הטבע איך ילכו שובב, ובכל זאת יקחו לב ביפים – אז תרגיש כי לבך כבר הלך שבי לפני הציור הנפלא אשר נגדך, ומנבכי לבבך יתפרצו המלים: “מה נפלאה התבל ומה נחמדו צאצאיה”.

צא נא ממעונך הצר בחצי החודש בלילה, שא עיניך השמימה וראה: איה הצבע, איה הציור אשר יכילו בקרבם רגשות נשגבים ויפי הדרת קודש המרחף על השחקים הבהירים האלה? איה הספירים אשר ימשכו בחבלי קסם את נפשך כהכוכבים, העינים הטהורות האלו? איפה כסף מזוקק ומלוטש אשר יפיץ נגהו כנגה אגן הסהר הזה השוחה בים תכלת? איה ציר לתאר לך ציור לוקח לב כזה? – ראה, הן כל התולדה מעולפת בצעיף קודש. שם הלאה, הלאה, יער וכל עץ בו ישקיפו מבעד הערפל השקוף; אזניך תקשבנה רגש ליל, רגש יה המתהלך בדממה על כנפי רוח צח; רוחך ישאך אז על אברתו, נפשך תתאבך, תתפרץ מחביון כלאה ובין כוכבים תשים קנה; תשכח תבל וכל היקום, תשכח גם כל עמל ותלאה, ומתהום שעיפּים אין חקר תשאף פלגי חיים.

גם בחורף נוכל להתענג על מחזות הטבע, אם רק נפשנו שקטה מפגעי החיים: שמש אדום ככדור אש לוהט עולה מפאת קדים, עליו ידאו עבים כבדים, כעשן הכבשׁן המתאבך מאש מתלקחת; יריעת שלג צחר הפרושה עלי ארץ תזהיר כזרועה בספירים; אגלי מים כבדולח זך, הנקפאים על ענפי העצים החשופים, יצחקו בשלל צבעיהם הנפלאים. שם ארז ירקרק יושיט ראשו מערמת שלג ויזכירני כי עוד תקום הטבע לתחיה, הצללים השחורים על לבנת השלג חמדת עין הם, צל סבכי העצים וכל תבנית יוצע על גליון צח, עלי שלג, כמחוקה בחרט ציר אמן; ובלילה, עת סהר יהל בין צבאותיו ברמים, השמים והארץ יחדו נשקו ונאבדו במרחב-יה בלי מצרים, עמודי עשן כעצים רעננים רבי עפאים יתגלגלו מארובותיהם, וכל התבל כולה מעולפת בזיו נפלא אשר לא יתֹאר באומר ודברים, – אז מה רבו רגשות לב הציר התפוש במזמתיו למצוא יסוד הזיו הזה לדעת מה הוא ולעשות כתמונתו בחרט ציר.

אך לא רק ביפי התולדה ובשקט הטבע צפון עונג לנפשנו, כי אם גם את תביט עלינו בעינים מזרות זועה; עת עבי עלטה יגעשו כענקים על ראשנו; עת מטרות עוז כל היקום יפחידו וברקים משחקים על הארץ יברוקו; עת סער יתחולל בעים ויפיל אימתה על כל היצורים; גם אז, אמץ נא לבבך, קורא יקר, צא נא החוצה וראה, שם נערמו עבי עופרת שחורים משחור; שם תהום פתוח בין הענקים האלה, ובעדו יתרוצצו צבעים שונים, ירקרק, צהוב וכעין התכלת; שם שם הלאה על קצות הרקיע ציור נחמד נגדך; שם אל היער יאיר אור שמש ויריעת תכלת זר לו מסביב – אשדות מים יזרמו מארובות השמים, אט אט יקל כובד העבים ובהרות בהירות יופיעו ממעל, אט אט ישתרע הקשת בענן עם כל צבעיו הנפלאים, מה רב יפיו ומה נחמד הוא! – השמש יצא מחביון אפריונו ובעיני אהבה ינחם את האדמה, נגדו יתעוררו בעלי כנף בתרועת הידד; עשבות שדה ירימו ראשיהם הרטובים מרסיס מטר; העצים אשר הרוו צמאם בשפעת מים יניעו סרעפיהם לאות תודה; שם עדר רחלים שעלו מן הרחצה תפזזנה על כר נרחב; משק גבים עוד יהום לאט וצלצלי זרמתו יתלכדו שם עם שירת צפרים. הגד נא, קורא יקר, גם אם קר רוח הנך: היש ציור כזה בתּבל אשר יכיל בקרבו אלפי חזיונות ומראות כאלה יחד?

אך אולי תאמר בלבבך כי רק בשדה ויער, בהרים ובקעות יתנוסס יפי הטבע, אז תשגה בשפטך, על כל צעד נערמו אלפי נפלאות. הן ציר אמן יש בידו לתאר גם אהל רועי הדחוי לנפול בין סירים סבוכים אשר ירהיב עינינו ויראנו היופי השורר בקרבו; במשברי ים זועף יש יוֹפי נפלא עת האוֹר שפוך עלימו; בקוצים וסלונים, באהלי קדר, בסערות שלג ובְפִתֵּי קרח. הן צירים מהוללים רבים יבלו כל ימי חייהם רק בצירם תמונות כאלה. הם חדרו במסתרי הטבע פנימה ויחזו כל מחמדיה גם במקום אשר אנשים אחרים יבזו מראות כאלה, ולכן הצליחו מאד במפעלם ועל ציוריהם יתפלאו רבים וכן שלמים. כי יפי הטבע רק באור וצל יסודו, ואור וצל על כל קצוי ארץ ימָצאו. גם החזיונות הנפלאים לא יראו בהודם כי אם תחת קוי השמש או הירח, והם: השמש והירח, הצירים היותר נפלאים בתבל, ובטובם יואילו להריק אוֹרם גם במעון צר כעל הררי אלף, על קוצים כעל תמרים, על רמש זוחל כעל סוס נהדר; ולכן בידינו למצא חדשים לרגעים עונג ונועם לו רק נפקח את עינינו.

לפעמים שני אנשים הולכים יחדיו לשוח, ואחד יתר ממקומו מרוב רגשותיו אשר יתקפוהו, בראותוֹ מסביב עדן גן אלהים ולענג נשפו אין קץ ואין תכלה, והשני הנציב קרח לא ישית לבו אל הטבע ורעו בעיניו כמשוגע או כילד הצוהל לקראת ציץ נובל או זבוב רקמה (שמעטטערלינג) מעופף, וכמוהו אנשים רבים קרי הרוח אשר העונג הזה לצחוק למו. הוי, אנשים בוגדים באִמכם הטבע! מי הגיד לכם כי רק לילד יאתה להתעלס ולהשתעשע בפרחים וצבעים? או מאין נוכחתם לדעת כי מטרת האדם עלי חלד רק לעמול יום ולילה לצבור כסף, מבלי השתעשע מהט קט בעתותי מרגוע על ברכי התולדה? הן העונג הזה טהור וגם קדוש הוא, גם חנם אין כסף, ואתנו הוא תמיד כל ימי חיינו, וביותר כי נפשנו מטבעה משוכה ואחוזה בהטבע אֵם כל חי; ולמה זה נחגדל מעונג שמים זה לנוע ולבקש תענוגים אחרים בארצות החיים? מדוע תשים הטבע עדיה וחליתה עליה אם לא לענג נפשנו.

מה מאֻשר האיש, אשר הוא בן נאמן להתולדה, גם היא כאם רחמניה תצהיל לו פניה: עת עננה הרת עצב תשכון על פניו ותוגה תקנן בין בתרי לבבו, אז יש עז וכח בידי אמו הזאת לנחמהו מיגונו. בכל לבו יאמין לקולה הנפלא ויפתור אותו כרצונו, על ברכיה תישנהו ובחלומות נעימים תשעשעהו, וכיונק ישקט על שדי אמו כן ישכח כל עמלו ובבתי נפשו שלות שמים שוררת; ועת פלגי ששון יזרמו בלבבו, אז, אך אז ירגיש אשרו והצלחתו: הגבעות למולו ימחאו כף, הזמיר ינעים לו זמירות, בעבורו שחקים נטהרו ואתו ישיש השמש משוש, וכל הטבע כולה אתו תרועע אף תשיר.

סוף דבר! יש תהום תענוגים נפלאים בחיק הטבע מרהיבי עין ומשמחי רוח. בגן עדן מלא הוד ויופי יושב האדם ועיניו השע ולא ידע איפה הוא. ציר צרפתי אחד כתב בספרו כדברים האלה: “מי יתן והחלו כל האנשים ללמד את בניהם יחד עם למוד כתב וספר גם חכמת הציור, למען ידעו איך להביט עלי תבל אשר עליהם לגור בה שבעים שנה, ומה הארץ אשר הם עליה, ובזה נפתח למו בנקל מקור תענוגי שמים, מעין ישועה לכל עצב, אשר ישביעו בצחצחות נפשם כל ימי חייהם”. ומה נאמנו דבריו, כי אף אם מעטים מהסופרים והמליצים ירגישו את האושר בצפון בחיק הטבע ויתפעלו מהודה, אך מעטים המה ונער יכתבם. אמנם ע"י למוד חכמת הציור יוכל כל איש להרגיש כל אלה, אף אם אין לו כשרון להיות חרש ציר.

והנה חכמת הציור תסתעף לשני ענפים: לציורי שדה ויער (Ландшафтная живопись) ולציורי דברי הימים (Историческая живопись) וכל הדברים אשר הטפנו עד הנה, רק על ציורי שדה ויער יסבו, לא מאשר כי ענף חכמת הציור הזה הוא הראש והנכבד בכל סעיפיה. כי אמנם הענף השני, ציורי דברי הימים, אך מאשר כי חכמתו ומטרתו של הענף הראשון, על אחת שבע. אך מאשר כי מטרת ראשית מאמרי היתה להלהיב זיקי החכמה הזאת בלב הקורא, לכן הרביתי שיח על הטבע, כי היא תמשוך אבירים בכח יפיה, תסיר לבם מתעתועי תבל לאור באור חיי הדמיון, ואז בנקל נוביל כל קורא הלאה הלאה; ולכן עתה העת להטיף אמרים אחדים על ציורי דברי הימים בקצור נמרץ (כי לא ללמד יצאתי במאמרי זה אשר לזאת נצרכים ספרים שלמים).

מה רבתה משא לעיפה אשר העמיסו כלינו מקרי החיים, מה רב הנטל אשר יעיק על כל חושינו וידכא לעפר נפשנו. הה עניה, נפש לא רוחמה! מי יסיר מעליך הכבלים כי תפרשי כנפיך לעוף במרחב יה והתענג מזיו התולדה? מי יסיר התבלול מעיניך, כי תראה אור צחצחות אשר יריקו לך ארובות השמים על כל צעד? הכה רע ומר גורלך מכל חית השדה ועוף השמים לרדוף יום ולילה אחרי האושר אשר תחפוץ לראותו לבוש כתם פז מבלי מנוח, מבלי תת אל לבך כי אָשרך אתך באהלך ורגעי עונג כבר מוכנים לך באפריון הטבע? פקח נא עיניך, בן אדם! שור נא מסביב לך וראית ונהרת, אם רק תתבונן מה עיניך רואות. ראה שם חוקר הטבע ירדוף ולא ייעף אחר אחד הזבובים לצודו, רסיסי זעה יזלו על מצחו, ישאף רוח כתנים, יפול ויקום, ירוץ או ילך אט כגנב, יסול לו דרך בין החוחים אשר הרהיבו לקרוע גם בגדו, והוא לא ישים לב לכל אלה ועיניו נטיו רק על הזבוב המפזז בכנפיו המזהירות בין עפאים; חיש האח! הצליח גם יכול והזבוב בכפו. כגבור מנצח שב משדה קטל כן ישוב לביתו עלז גם שמח. מה תאמר נפשך, קורא? אך אויל ומשוגע הוא! לא לא, הביטה, הן הוא איש נודע בשערים, איש נכבד וידיו רב לו בכל מדע, ומה זה המריצו לכלות כחו להבל? אך לך נא לביתו, שם תמצא פתרון להחידה הזאת. שם תמצא המונים המונים זבובים ויתושים למשפחותיהם למיניהם ערוכים במשטר וסדרים; שם נצב החוקר כמורה בין תלמידיו שומעי לקחו וירבה לדבר עמהם על תכונת כל זבוב וטבעו: איך ובמה שנו צבעיהם ומבנה גויתם איש מרעהו, ויפקח עיניהם על כל נקודה, על כל קו מצבעי גויתם להבדיל בין מין למינו, ועת עיניהם קמו לחדור במסתרי היצורים הקטנים האלה פנימה, אז יקחו לעזר זכוכית מגדלת אלפי אלפים פעמים למען הבין כל דבר עד תכונתו. הן כה ייגעו אנשים אשר רוחם שואף לחדשות הנצורות, לראות ולדעת תעלומות הבריאה ולהשתומם על פעלי אביר הטבע.

רוח חפץ כזה נטוע בלב כל איש, רק אצל רובם הוא שוכב נרדם בירכתי חדרי הלב, ויש עז בצלצלי אמרים אחדים לעוררהו משנתו. ועינינו רואות בכל יום המונם, המונים רצים לקראת כל מחזה חדש, ואם גם כל ישן נחשב בעיניהם למאומה, מבלי הבט אם שוה הוא להתבונן עליו אם לא; בכל זאת לא יבליגו על רוחם מול מחזה חדש, כי קסם על שפתי שם “חדש” להעיר רוח החפץ הנטוע מידי הטבע בלב כל איש לראות ולדעת כל דבר, להבין ולהשכיל כל סבה. אז הטבע תשים המשרה על שכמה, היא תניע רוח החיה באופני הגויה; היא תקרא ומי לא יענה, היא תצוה ומי לא ישמע?

אמנם האיש אשר רוח כשרון לחכמת הציור מפעם בלבבו הוא לא יוציא כל ישן מפני חדש. ספר התולדה פתוח לפניו ויבינהו במראה ולא בחידות חזיונות נפלאים חדשים לרגעים. לב איש כזה ער, לא ינום ולא יישן, ואך למותר להעירהו על ידי חזיון חדש. גם על פני אדם אשר יראה אותם אלפי פעמים ביום מימי ילדותו עד זקנה ושיבה, גם עליהם יתבונן ובנקל יתפעל ויתרגש; כי האדם הוא היצור היותר נפלא והיותר יפה בכל יצורי הטבע, ולנגד עיני הציר יעברו כבני מרון אלפי פנים שונים, לעיניו יבראו אלפי חזיונות שונים על ידי אנשים רבים אשר ימצאון במצבים שונים, ושווי הערך (הארמאָניע) שורר בכל; או גם בהתבוננו רק על פני איש אחד. הן פני איש אחד ישונו אלפי פעמים ביום, כל רגש יהפוך יצורי פניו ועורקיו לנטיות שונות. איך לא יתעורר חפץ בלב רגש כזה להתבונן במה שנו פני צוחק מפני בוכה, פני עלז מפני עצב, פני ילד, נער וזקן, פני איש מפני אשה וכדומה? הן מאישון בת עין לבדו יציצו רגשות נפש רבים וישנו תארה וציורה. הן נפש תביט מבעד אשנבי העינים, ואנחנו נוכל לראותה בעיני בשר; ומה ישמח הציר עת יצלח לתאר בחרט צירים רגשות רוח עלי גליון או בד. כי חפץ נטוע בלב כל אדם למסור רגשות נפש, הגיוני רוח, בעת או בצבע אשר בעפר יסודם. כותב מהיר יצלח בעטו, וציר אמן בצבעיו. גם משנים קדמוניות מצאנו ראינו כתובות עתיקות, עם ציורים פתוחי עץ, עצם ואבן שונים. כי מימי עולם יחפוץ גבר להשאיר מזכרת נצח למעלליו ולמחשבותיו, לכן יתאמצו גם הצירים להתחקות על שרשי עקבות רגשות הרוח, אשר יעזבו בעברם על פני איש, לקבעם ולחזקם על הגליון או על הבד, ומשם לא ימושו עוד כימי השמים על הארץ.

והנה ענף חכמת הציור הזה, מלבד הענג אשר יאציל אל חוסי בצלו, גם מלבד הנטיה הטבעית אשר תנהל ותמשוך את כל איש להתבונן על הודו והדרו, כאשר הוכחנו עתה, הן רבה מאד גם התועלת אשר תביא אל גוי ואל אדם יחד: למוד דברי הימים כבר נודע כי הוא אחד מהעמודים אשר עליהם אדני קיום האדם הטבעו. ההיסטוריא מורה לפניו דרך במסעו בארצות החיים, היא תַראה לו מקרים טובים ונכוחים ותצוהו ללכת בארחותם, והיא תפתח לפניו סגור מקור כל אסון ופגע, אשר סללו ארחות דרכם על איש או על עיר ומדינה, ותנצרהו מנפול ברשת זו. אך זרם העת הן ישטוף במרוצתו כל מקרי יושבי חלד, ועלילות מצעדי גבר ירדו לתהום נשיה, לולא הציורים אשר ברוחם הכביר ישימו משטרם גם על העת. הם, רק הם, יאחזו ברסן העת השוטפת במרוצתה כחץ מקשת ויאמרו לה: דום! ורגע אחד תעמוד לנצח. הם המחיים את ההיסטוריא מגלי הרפאים. אלפי אלפים מקרי דברי הימים חיים וקיימים לעיניו היום בבתי אֹסף הציורים בכל מרחבי תבל, על ידי הצירים אשר חזרו והולידו אותם, וממתי עולם העלום לאור באור החיים, ויעזרו ממחזות ההוה הנבראים חדים לבקרים להתבונן עליהם ולמלאות במו חרבות העבר. הם יעיפו עין על כל הנברא סביבם ואין נסתר מנגד עיניהם. למוד בגין גו האדם ונתוח אבריו (אנאטאמיע); תואר גופו ואבריו ומדתם בכל נטיותיו, לפי הפסילים המהוללים (אנטיקים) אשר נשארו לנו למורשה מיוצרי פסל האיטליאנים ואשר יפליאו גם עתה עין רואה בם את הטבע מבלי כל משגה¹ או לפי תואר אנשים חיים היושבים או עומדים לפי חפץ הציר; התבונן על תנועות כל גבר בהשקטו ובמרוצתו, איך שווי המשקל לא יחדל מעזור לו בכל תנועותיו. איך יתאספו אנשים אחדים או רבים, זה יושב וזה עומד, זה קרוב וזה רחוק, ופנים מפנים שונים, ורוח מרוח שונה – התבונן על כל אלה, המה הגיוניו ושעשועיו כל הימים, יתאמץ לצאת בעקבות הטבע ולעשות לפי חקותיה ומשפטיה מבלי החטיא השערה.

והנה אף כי גם הסופרים החיו ישני אדמת עפר העבר בסִפרי דברי הימים, אך אין טעם בעטם העוז והמשרה לעורר רוח הקורא ולתאר לפניו מקרי ימי העבר בציור אמתי כאשר יצליחו הצירים. גם עמל הסופרים אך אפס יהיה מול עמל הציר: כי הסופר, אף אם ישכח או לא ידע איזה דבר, לא יחדל מציר ציורו בעטו, ורשות נתונה בידי רוח הקורא לתאר בדמיונו ציור לפי דברי הכותב, וכח הדמיון ימלא מעצמו את החסרון אל הציור ההוא לפי רוח הקורא. אולם על הציר להוציא מתחת ידו ציור נגמר בלי שום חסרון וגרעון אף בדברים קלי הערך, כי הדמיון המביט לא יוסיף מעצמו מאומה אל המחזה אשר לנגד עיניו, ואם יצלח הציר להוציא פעלו בתכלית השלמות, אות הוא על רוחו הכביר ונפשו הנשגבה. דברי הסופר הם רק כזיק רשף אשר יפול בכור לב הציר ושם יתלקח לשלהבת יה אשר תצית כל הגיוניו וציורו יצא מזוקק שבעתים.

ענף ציורי דברי הימים, אף כי הוא הצעיר והרך בעץ של מלאכת מחשבת, כי ענפי חכמת הבנין (Архитектура) יצירת פסל וכל תבנית (Скульптура) וגם ציורי שדה ויער קודמים לו בזמן; אך הענף הזה עלה על אחיו ביפיו ובגדלו, הוא שלח פֹארות ויעש פרי הלולים וסרעפיו נטיו על אחיו ובצלו יחסיו. הענף הזה יאצור בתוכו גם כן ידיעת יתר ענפי חכמת חרֹשת ומלאכת מחשבת, וציר דברי הימים ימצא חפץ בכל דבר לפאר במו מחשבותיו ולהוציאם לפעולת ידים בעט על גליוֹן, או בצבע על בד.

והנה עד הנה דברנו אודות חכמת הציור בכלל; עתה נסב נא עינינו אל מקום אחר ונביט על חכמת הציור בין בני עמנו. מלחמת נצח לנו עם העמים, לא בחרב ולא ובחנית כי אם ברוח. מימות עוֹלם היינו למשל ולשנינה, ודתנו ומנהגינו לצחוק למו, אף אם יזהירו כזוהר הרקיע, אף אם יסודם בהררי קודש; יען כי על כל דבר בתבל נוכל בנקל להשליך שקוצים ולנבל יפעתו, נקל לשים אור לחשך ומתוק למר, ומנדינו מצאו תמיד ענין לענות בדתנו הנקיה וישימו קיקלון על כל מנהגינו. נגדם אזרו תמיד אנשי הרוח אשר בנו חלציהם להוכיח למו שגגתם, להראות לעין השמש מה רמו ומה נשגבו מוסדות אמונתנו הטהורה; אך לדאבון לבבנו לא הצליחו להפיץ ענני אופל הרובצים על כרם יה, בית ישראל, כלה, לחשוף חמדת פריו, פרי קודש הלולים, לעיני כל העמים, ועוד גם עתה יעיזו לקרא כי מות בו, ישימו פריו לדראון ותאנתו לקצפה. אמנם לו היו בינינו חרשי צירים מאחינו המגודלים על ברכי התורה והתושיה, אשר שתו לרויה מפלגי התלמוד, וביותר היודעים שפת קדשנו, שפת עבר, ואשר הליטעראטורה העברית וביחוד דברי ימי היהודים לא מוזרים למו, ואשר לבם נאמן עם עמם ועם אמונתם, אז, בלי כל ספק, מצאו תרופה לכל אלה. בלי כל ספק שמו הם שם ישראל לתהלה ולתפארת.

אוהבי עמנו אשר יצאו לקראת נשק שונאינו להגן על כבוד ישראל המחולל, יחלקו לשלש מחלקות: הסופרים, אשר יכתבו דעותיהם, המנשאים עם ישראל, בתור וכוחים, טענות ומענות, ראיות ומופתים מהטבע, מילדי יום ומדמיון דבר לחבירו; המליצים, אשר יתארו מחשבותיהם בתור ספורים מחיי היהודים, או בפרוזה או בשיר ובחזיונות (דראַמא), ויתאמצו להראות יקרת עם ישראל בהחזיונות אשר יראו לעין הקורא; ולבסוף, הצירים, אשר הקדישו ימיהם לתאר מחזות קודש ויופי מחיי עמנו בעת ההוה או מדברי ימי חייו, להעיר האהבה לעמנו בלבב המביטים על פעלי כפיהם. ועינינו הרואות כי עד היום לא שבו הסופרים גם המליצים מנצחים משדה המלחמה, אף כי הראו אֹמץ רוחם ורוחב דעתם, אף כי לא רחת ושתים השיבו מלחמה שערה; אך כל עמלם לא הועיל רק מעט. עוד כבימי הבינים שם ישראל לחרפה ולגדופים, עוד שונאינו לא יענו להוֹדות על משוגתם ואולתם, עוד יעוללו עלילות ברשע ויחפאו כל דברי בלע על בתולת בת יהודה. לכן ננסה נא עתה לשלוח את המחנה השלישית לשדה המלחמה, אולי יירשו הם את זר הנצחון, אולי יצליחו הצירים לסתום פיות משטינינו ומקטריגינו בציורים מעשה ידיהם. ויש לנו על מה לסמוך, כי הם יעשו חיל ולא ישובו ריקם, כאשר עינינו רואות יתרון עוז הצירים על הסופרים המליצים בזה:

כל איש יודע כי טוב מראה עינים ממשמע אזנים. חק הטבע הוא כי לא יהין איש לפון במראה עיניו כאשר יסיתהו השפק לבלי האמן בדברי רעיו. לפעמים אך לשוא ישחית המדבר אותותיו ומופתיו להוכיח, כי אמת יהגה חכו ולהטות לב השומע לדבריו; לא כן במראה עיניו יאמין כל איש אמונה אומן, יען כי לבו וכל חושיו ימשכו אחרי החזיון מבלי דעתו. ומסב הזאת, המביט על הציור הנעשה בידי ציר אמן ואמין ויתפעל יותר מקורא ספר המגין על כבוד ישראל מבלי הראות כל תמונה. הספור בדברי ימי רוסיא יעיד עד כמה גדול כח הציור לפעול על רוח אנוש: לב וולאַדימיר לא נטה אחרי דברי כל החכמים אשר התאמצו לקבלו בזרועות אמונתם, ואך הביט על הציור “המשפט הנורא” אשר הראה לו כהן הנוצרים, והנה חלף רוחו פתאום, ומהמון רגשותיו קרא: “אשרי העומדים על ימין הציור ואוי להעומדים על שמאלו” ויתנצר. ראו נא! לא עלה על דעתו להעמיק שאלה, במה יפלא הציור מדבריהם? הן אך מעשי יד אדם הוא, והאיש אשר השכין כבוד הצדיקים לימין יכול להושיבם גם באש התופת. אך נתן חופשה לרגשותיו אשר התעוררו בקרבו למראה הציור הזה; וכהנה מקרים רבים בתולדות ימי האדם עד היום הזה. ומזה נכיר יתרון ציור נברא בידי חרש ציר על ספר נכתב בידי סופר מהיר.

גם בזה שונה הציור מן הספר: הציור יראה חזיונו אשר יכיל בקרבו לכל אדם גם לאיש המוני, תחת אשר הספר הוא חתום וסתום מעיני המונים המונים אשר לא ידעו ספר או לא יאבו להעמיק הגיונם בדבריו.

המחלקה השניה, כותבי ספורים ויוצרי חזיונות, אם כי יצירו בעטם תמונות יפיפיות לקחת לב הקורא, אך לא יצליחו כהצירים בציוריהם. גם מהם נעלה בציור בזה: אשר יראה חזיונו החרות עליו פתאום. פתאום יתרומם המסך מעיני המביט ונגדו יופיעו מרות אלהים. ולכן יצלח לסכסך כל חושי המביט עליו, כי יתפרצו אל לבו פתאום רגשות חדשים, יתקפוהו בכל תקפם, ילכדוהו ברשת יפים, ירכיבוהו על במתי עולם הדמיון, ועצום עינים ילך אחרי המחזה אשר ימשכהו בחבלי קסם. לא כן הסופרים, הם יצירו חזיונותיהם לאט לאט, הקורא יתנהל אחריהם לאטו, ולכן כבד למו להצית אִשם בלבב הקורא ולהרתיח בנקל כל רגשותיו.

מהמחלקה הזאת ישנם אחדים אשר יצרו חזיונות מנכבדי ישראל לבתי משחק. ואף כי הם כבר הצליחו ללכת הלאה מאחיהם הראשונים, ובחזיונותיהם אמנם יש כח להעיר רגשי אהבה ואחוה לישראל; אך עד הצירים גם הם לא באו, ועינינו הרואות כי גם בזה הועילו אך מעט: יען כי הם כבר עברו הגבול, ויאבו להראות יצורי החזיון חיים מבלי לשנות מאומה מהמקרה אשר עליו אדני החזיון הטבעו, ויקלעו חצם מן המטרה והלאה, ועמלם נשאר מעל. ואם גם יצליחו בעת צאת החזיון לפעלו להפוך לטוב לבות המביטים, אך כתום החזיון יתמו גם רגשי לבבם וכל המראה יורד מזכרונם כחלום חזיון ליל. והסבה לזאת היא בזה: כי טבע כל איש לראות אך הכלל, והפרט ישרא נסתר מנגד עיניו; מלבד בחזיונות היוצאים מגבול הטבע אשר גם על פרטיהם יתבוננו המביטים. ויש גם מופת על זה, והוא: כי כל האנשים אף כי יכירו קרוביהם, אבותיהם ובניהם, יזכרו וידעו תואר פניהם ותבניתם; אך פרטיהם אין יודע, כמו לפעמים לא ידע איש צבע בת עין אביו, אף כי יראה אותו אלפי פעמים ביום, יען כי מעולם לא עלה על דעתו לבקש לדעת דברים קטני הערך כאלה. ובאמת אחת היא לו, מה יתן ומה יוסיף לו אם ידע כל אלה? ובהביא אליו הציר תמונת אביו, והנה את אשר לא ראה ולא התבונן בעשרות שנים תַּראה לו התמונה ברגעים אחדים: יען כי נגדו אך בד וצבע הנופלים בערכם מן הטבע, מן אביו אשר בו רוח חיים, ובכל זאת הן פני אביו כמו חי חרותים על הלוח, ויתאמץ להבין חכמת הציר איך הצליח לברוא פלא כזה? ובהעמיקו הגיוניו בהציור יחזה כל מצפוניו, יראה גם צבע בת עין אביו, גם כל תו, כל קו מדמות פניו אין נגרע. ישוה וידמה, והנה הצייר לא החטיא השערה, ועל עצמו ישתומם איך לא ידע כל אלה עד היום² אם אהבה או איבה יפיקו. וביותר כי היהודים אנשי החזיון על במת ישחק, אינם יהודים על פי רוב, רק בלבוש יהודים, ואיככה ישוו וידמו פניהם לפני אנשי הציורים אשר כל רואיהם יכירום כי ממי יהודה יצאו ורוח יהודי מרחף עליהם? ולכן לוּ יראו חזיונות כאלה בתור ציורים, אז ישארו כחותם על לבב המביט, כי לא יעלם מעיניו מאומה, מהגות רוח פני אנשי הציור, אשר ישאירו רושם טוב בלבבו עדי נצח. גם הנסיון הורנו, כי לפעמים לא יכיר איש את פני רעהו אף כי ראהו ימים רבים, אם רק לא ראהו זמן רב, ולפעמים, אך רגע יביט איש על פני רעהו, והנה כל קוי הפנים, תארו ותמונתו נחרתו על לוח לבו ובמראה וחזיון יראהו יומם ולילה; זה אם נתפעל מאיזה דבר היוצא מגבול הטבע, אם מיופי נפלא או להפך. ולכן בהתפעל המביט על הציור, אשר גם הוא שנוי הטבע כאשר הוכחנו, לא ישכחהו נצח. ואם נשאל לאיש מה ראה על הציור אש מיום ראותו עברו גם עשר שנים וגם יותר, אש יגיד מבלי שכוח מאומה.

מכל זאת נבין עד כמה גדול כח הציור ואילותו לפעול נשגבות על גוי ועל אדם יחד. ולוּ היו בינינו חרשי צירים אנשי רוח, אוהבי עמם ודתם, אשר הקדישו כשרונם למטרה רמה לחרות בחרט צירים כל יוֹפי, כל קדש, וכל נשגב ממנהיגנו ודתנו, מחיינו ומדברי ימינו המלאים חזיונות נעלים ונפלאים; לוּ היו בינינו צירים יוצרי חזיונות אשר רגש יה ואש דת יפעמו ברוחם, – אז בלי ספק, הצליחו במפעלם להוציא רגשותיהם הנשגבים חוצה, להעיר רגשי אהבה ואחוה בלבב אחינו הנוצרים, לעם ישראל הנפלא במלכותו ועבדותו, בחייו ובמותו, בשמחתו ובבכיתו; וכל הוד והדר הוציאו לעין השמש לכבוד ולתפארת.³

אחינו יושבי ארץ אשכנז חוננו בחרש ציר כזה אשר הקדיש חייו וכשרונו הנפלא להועיל לבני עמו, הוא מ. אפפענהיים⁴. הוא יתנוסס בינינו כאבן נשר לשם ולתהלה. חזיונות ציוריו לקוחים מחיי עמנו בעת הזאת וכולם מלאים הוד נפלא וזיו שמים, על כולם מרחף רוחו הכביר היוצר מראות אלהים, כמו ציוריו המתארים את השבת: “התחלת שבת”, “ליל שבת”, “יום השבת”, “מנוחת שבת” “ומוצאי שבת” המלאים על כל גדותיהם שפע זיו קסם, רוח שדי במו ומנוחה נעימה וקדושה שפוכה על כל פנים. הן גם נוצרי בראותו את הציורים העברים האלה יקרא בתמהון: האם כה השבת נשגב וקדוש? איך היה לדראון ולבוז עד כי יכנו שדי-ליל בשם Шабашъ? מה נפלא ונעלה העם הזה היודע איך להתענג בעונג שמים טהור ומאד נעלה! או ציורו “סדר פסח” – הן יוציא מעמקי לב נוצרי כדברים האלה: מה רוממה השמחה הטהורה השוררת בין המסובים! מה צחו מבטי עיניהם המפיקים אך אהבה! מה זכו לבבם מכל שמץ חטא ואשמה בפתחם הדלת נגדה נא לכל העמים! ⁵ ועלימו הוציא דבה כי אוכלי אדם המה עתה ברגעי קדש? רק משוגע ידבר כמו אלה. ועוד ציוריו הרבים אשר שמו כבוד רב לו ולעמו; גם מלכים ורוזנים נמשכו בעבותות אהבה אל ציוריו הנפלאים, מבלי הבט כי ממקור ישראל יצאו, ויאצלו לו כבוד ויקר, ושמו לברכה לדור דורים.

ועתה אחרי אשר הוכחנו מה טוב ומה נחוץ לנו להרבות בינינו חרשי צירים עברים, במלא מובן המלה, נעיף נא עין על מצב חכמת הציור מעת הזאת בינינו, ונראה כי רחוקים עוד אנחנו מהמטרה הזאת מרחק רב: בכל ארצות אירופא רבים הצירים מאחינו בעלי כשרון נפלא אשר יפארו בתי האסף בציורים נפלאים; אך מעטים, ונוכל גם לומר כי בעת הזאת אין כמעט גם אחד, אשר ילכו בדרך הקדושה אשר זכרנו. ובין יהודי רוסיא לא ימצאון רק שנים שלשה חרשים, וגם הם, כנראה, לא אל המטרה אשר זכרנו פניהם מועדות. גם יתר חניכי האקאדעמיא עתה, אך תקוה מעטה נשקפה לנו לראותם הולכים בדרך הזה. ובמי תלוי האשם? על פי רוב לא בהם, יען, אחדים מהם לא גודלו על ברכי התורה והאמונה, כילידי ערים קטנות ויושבי בתי מדרשות אשר טבעו במצולות היהדות, ועדי נצח ישארו בלבם רגשות רוח אהבה עזה לעמם (מבחרי סופרינו גם הם בחנוך כזה גודלו, וההרגשות הנחוצות לסופר נחוצות ג"כ לציר), וגם לא יגעו ממנהגי דתנו ועקרי אמונתנו רק ע"פ השמועה, ואולי יטו גם אזן קשבת לקול מנבלי הדרת אמונתנו, ואיככה נוכל לחכות ולקווֹת כי מהם תצא התועלת אשר זכרנו? ואחדים אשר לא יחשבו עליהם, ואשר יכלו להגיע למטרה כזאת, לו רק חפצו, גם הם ךא ישימו לבם לעניני עמם ותועלתו. יען כי בכלל רואים אנו קרת רוח לחכמת הציור בין אחינו בארצנו, אשר יקרר גם רוח הצירים. ולמען הוציא ציורים כאפפענהיים נחוץ להתפעל ולהתרגש ולהקדיש כל נפשו ומאדו לאהבת עמו.

אמנם, אף כי סבות רבות יש למחזה מעציב רוח כזה, אך כעת אזכיר רק הסבה העקרית אשר היא לפי דעתי בזה: הן כבר מלתי אמורה כי רק אלה אשר מימי ילדותם הרוו צמאם בתנ"ך ותלמוד, אשר רגשי האמונה ואהבת הלאום יפעמו בלבבם, אשר בלו ימי נעוריהם רק בערים הקטנות בין אחיהם, במקום אשר יד העת לא שלטה במנהגי היהודים ואמונתם, לשנות פניהם עד כי לא יוכרו כי מצור ישראל חוצבו, או לעקרם משרש ולכלותם כליל, ואשר דברי ימי עמם ושפתו, שפת עבר, לא מוזרים למו; רק אלה יוכלו לרומם קרן חכמת הציור בינינו, להחיות אלפי חזיונות נעלים ונפלאים ולהראותם לעין כל העמים לתפארת ישראל, רק אלה יוכלו, ורק אלה יחסרו לנו. והאשם תלוי רק בעלי העתים ובסופרי זמננו, אשר בעברם על שדמות החכמה ללקט פרחים ונצנים ולטעת אותם על אדמת עמנו ברדפם כדבורים חרוצות מבלי מרגוע למוץ עסיס ולשד כל פרח בכל ירכתי גן המדע ולהריק אותו לשפת קדשנו, לענג ולהועיל גם לאלה מנערינו וזקנינו אשר יאבו לאכול מפרי עץ הדעת הנטוע רק בגן העבריה, עצמו עיניהם מראות עץ חכמת הציור ומלאכת מחשבת המתנוסס בגאונו בגן החכמה; לא שמו לבם את יפעתו והודו, ולא לקחו ממנו אף שורק לטעת בין יתר עצי הדעת בגן שפתנו. הביטו וראו קוראים יקרים, והשתוממו! למה נתפלא כי לא יעמלו הצירים שנים רבות לברוא ציורים מחיינו ודברי ימינו אחרי כי הסופרים לא אבו עד היום להקדיש גם ימים אחדים לכתוב אודות חכמת הציור איזה מאמר או ספר? בכל הליטעראטורה העברית לא תמצאו אף ספר אחד מדבר אודות זה, וגם מכתבי העתים יחשו ולא יזכירו אף מלה אחת להפיץ ידיעת חכמת הציור בינינו. עד הימים האלה, בימי הבינים, חשבו למשפט כי לאיש אשר הטבע לא שמתהו לחרש ציר אך למותר לקרות וללמוד אודות חכמת הציור; אמנם עתה, בימים אלה, כבר נוכחו לדעת, כי לכל איש ואיש נחוץ לדעת מה היא חכמת הציור ומלאכת מחשבת, ותועלת הידיעה הזאת רבה מאד, כאשר הוכחנו כבר במאמרנו. ולכן מלבד ספרים רבים שחֻברו על למוד החכמה הזאת, הוקדשו גם עלי עתים רבים להגדיל החכמה הזאת ולהאדירה, ונדפסו ציורים פתוחי עץ וברזל עשת עם באורים לכל ציור ותולדות חכמי חרשים; וגם ליושבי כפרים אשר מעולם לא ראו בעיניהם, לא רק בתי אסף ציורים, כי אם גם ציור מעשה ידי אמן, גם להם לא מוזרים יסודי החכמה הזאת. ועלי עתינו יעמדו מנגד ולא ישימו לב אל אשר העת דורשת מאתם, ובהם האשם תלוי כי לא יבָּראו אלפי ציורים שונים מחיי עמנו להיות לנס בכל בתי אֹסף ציורים בארצנו. כי הצעירים אשר זכרנו, ילידי ערים קטנות, אשר בימי ילדותם לא ידעו שפה אחרת זולתי שפת עבר, ואשר לא ראו בעיניהם ציורי חכמי חרשים, לא ידעו על ידי זאת מאומה מן חכמת הציור; לא ידעו גם כי יש בתבל חכמה או מלאכה כזאת, ואם גם לקחה אזנם שמץ מנה, לא ידעו מה התועלת אשר תביא לחוסי בצלה, לא ידעו כי יש בתי ספר וגם אקאדעמיא ללמוד שם החכמה הזאת, וכה יעברו ימי נעוריהם. ובהודע למו אחרי כן כי עזבו מידם את אשרם לא יוכלו עוד לתקן המעות, ובאופן כזה יאבדו מאתנו אפפענהיימים רבים אחורי תנורי בתי הישיבות בערים קטנות, ואויבינו עוד יאמרו כי אין בנו בעלי כשרון להחכמה הזאת, באשר לא נמצא אף חרש ציר אחד עברי בכל ימי הבינים עד העת החדשה; ומי עוד יודע כמונו כי צעירי בני ישראל מוכשרים לכל, אין נסתר ואין גובה אשר לא ישיגו בחריצותם ושקידתם.

ולכן אליכם, סופרים נכבדים, אוהבי עמנו, אליכם אשים דברתי. הואילו נא בטובכם להאיר פניכם אל חכמת הציור העלובה והשוממה בנו, להקדיש גם בעבורה אחדים מדבריכם הנעימים המושכים לב הקוראים, להעיר לבב צעירינו לאהוב את החכמה הזאת היפיפיה והנותנת חיים לבעליה, ולהורותם את הדרך אשר ילכו בה בהגיעם למטרתם. הן מכ"ע עברים יש להם מהלכים בכל עיר ועיר, וצעירינו יבלעו כל הגה וכל מלה מהם בתאות נפש, ורבה התועלת אשר יביאו דבריכם. אז תראו ושש לבכם כי בזמן קצר ימצאו בינינו חרשי צירים אשר אמנם ילכו בדרך הקדש הזה, ואשר יכבדו שם ישראל, לא רק בשמם כי אם גם ביצורי כפיהם ילידי רוחם. אז תשגא חכמת הציור בינינו ותפרח כחבצלת, גם תביא פרי קדש הלולים לשמחת לב כל חובב עמו, ואז לא יבוש יעקב ופניו לא יחורו, בראותו ילדיו אלה יעריצו ויקדישו שמו בין העמים לשם לתהלה ולתפארת.

אייר, תרמ"א. פעטערבורג.

בשלשת דברים האהבה נקנית: במשיכה טבעית של הנפש, בהכרת תודה, וברגש הכבוד. ושלשתם באבות. האהבה תשים חותמת על כל היצור ובהיכל היקום כולה אומרת כבוד. וכשם שנעים להאדם לזכור רגעי אהבה כן נעים לו לזכור ברוח הדמיון את המקומות שבם יצאה האהבה לפעלה, יהיה המקום מה שהוא; גם אהל הדחוי לנפול, יעיר רגשות נשגבים כארמון מלך, אם בו יצא לאור החיים, אם שם חבלתהו אמו וילדתהו, ושם עברו ימי ילדותו היקרים בימי חלדו, וכדומה. ואם יצלח ביד האדם לראות בעיניו את המקומות הנעימים האלה אז תתקפהו חרדת קודש למראיהם ולבבו כלו אומר אהבה לכל הנמצא סביבו. מובן מאליו כי אם יהגה אהבה לדברים שאין בה רוח חיים, על אחת כמה וכמה אם ישוב לראות את הוריו, ושלשלת גדולה של זכרונות העלה לפניו אשר כל רתוק ורתוק ממנה ימלא כל בתי נפשו גיל קודש. ואף כי סבת האהבה “הכרת תודה” באה אליו רק בבואו בשני הנערות, בכל זאת יזכור גם את הרגעים מימי ילדותו, כי גם הם נקדשו באהבתו אל הוריו על ידי המשיכה הטבעית של הנפש אשר תלוהו מיום גיחו מרחם. נמצא מזה כי לענין הורים אין מקום לשכחה מיום הולדת עד היום האחרון, באשר האהבה, מתחלה אהבה טבעית ואחרי כן גם אהבת הכרת תודה, תלוהו על דרך החיים¹ וכן גם כל המקומות שנקדשו באהבה הזאת, למשל עיר מולדת נס מסביה, אם הלך בהם איזה פעם לשוח עם הוריו יהיה באיזה עת שיהיה אם בימי ילדותו או נערותו, יקרים בעיניו, ובבואו לשנות בינה יזכרם באהבה ויביט עליהם בענג, כי יזכור את הרגע הנעים ההוא, וכמו כל עצי שדה וצמחי גנה יספרו לו ספורי אהבים משנות קדם. הכלל היוצא מזה, כי בכל המקומות שלא ראתם עינו, שלא צעדה שם רגל האהבה מעולם, יהיו באיזה מקום שיהיו, אם במסבי עיר מולדת או בקצוי ארץ, שאינם מעירים בלבו זכרונות נעם, שאינם מספרים לו מאומה מהעבר, אם גם יתענג בהם על הדר הטבע במאד מאד, הענג הוא רק ענג בהוה לא ענג בהעבר. במקום כזה אין עבר רק הוה.

וכל זה הוא רק לענין הורים (שאין שכחה לפני כסא כבודם מעולם על יד התמדת האהבה אלימו). אמנם לענין אוהבים ורעים יוגבלו הזכרונות יותר, כי אהבה מצד משיכה טבעית בלבד בלי כל רגש דעת והכרת תודה, בלי רגש כבוד מאיש לאיש, לא תקום ולא תהיה לעולם, ולא תצא לאור באור החיים. לענין אוהבים ורעים יתחילו הזכרונות רק מעתות הנער, עתות דעת ורגש, ואם גם שטף הזכרונות יעבור במרוצתו גבול הנער ויגע גם בזכרונות הילדות להחיותם ולהתענג עלימו, הוא רק בהוסיפו להזכרונות האלה דעתו ורגשותיו ההוים היודעים לערוך כל דבר לפי ערכו, הוא כהאדם השב על ידי נס לחיות ימי ילדותו בדעתו הנוכחי. ורק אם מקרי ימי הילדות שלחו פארות ויעשו קציר כמו נטע ויביאו פרי אהבה ונעם בימי השחרות, כי אז יזכרם האיש בהסבות אשר סבבו את תענוגיו בימים האלה. לא כן זכרונות אהבת הילדות אשר לא הביאו כל ענף פרי, אין להם על מה שיסמוכו לעמוד לעד לעולם, ומותר להם מן החלום אָין.

היוצא מזה כי אצל אהבת רעים לא נוכל להעלות הזכרונות מתהום הנשיה עד יום הולדת, ורק את המקרים מימי הילדות שעשו רושם בחי הידידות יזכור כל איש. גם אחרי אשר אצל רעים קטון מאד ערך אהבת־המשיכה הטבעית של הנפשות לעמת אהבת הכבוד והכרת תודה, לכן לא יוכלו לראות במקום הולדת סבת אהבתם, כי הסבה תשכון עמוק בבתי נפשותם פנימה ואחת היא אם נולדו בעיר אחת או לא. רבים יולדו בעיר אחת ונפשותיהם תפרדנה ולא תתלכדנה. כמו כן רבים לא ראו איש את רעהו עשרות שנים ובמצוא איש לב רעהו נאמן לפניו, במצאו אותו בתור האדם המעלה, יתנה לא אהבים עד עולם סלה. כי כל אדם יש לו מושג רם ונשגב שלם בתכלית השלימות אשר יכבדהו ויעריצהו וברוח דמיונו יחזהו. המושג הזה שונה אצל איש ואיש לפי מזגו, טבעו והתפתחות שכלו; את המושג הזה ישא כל איש בחיקו כנשוא האומן את היונק בארצת החיים; המושג הרם על כל רמים הוא אלהים, אך פה בשפל יעמול כל איש לשוא לראות את האלהים מתהלכים בתוכנו, וכאשר יראה כי באיזה איש מצא המושג הזה או גם חלק ממנו קן לו, אז יאהבתו ויכבדהו באהבתו את נפשו, כי אמנם חלק מנפשו הוא. ואת אוהבו יאהב ויכבד ככלי חמדה האוצר בקרבו את שכיות חמדתו את מושגו הנשגב.

לפי זה: לעומת שיגדל ערך המושג הנשגב הנאצר בקרה ועז יגדל גם ערך אהבתו אליו, ואם יראה בו תכנית השלמות ועצם המושג בלי מגרעת, אז יכבדהו ויאהבהו כנפשו במלא מובן המלה, אהבה כזאת עזה כמות ג"כ במלא מובן המלה, כי אחת היא אם יאבד את נפשו או את מושגו הרם אשר נפשו קשורה בו.

על היסוד הזה בנוים כל היכלי האהבה השונים בגדלם ותפארתם ובחוזק אשיותיהם, כאשר גם מושגי כל איש ואיש שונים זה מזה, וכאשר לא כל המושג כי אם חלק קטן או גדול ממנו יראה באהובו ומכובדו. לפעמים יעברו עשרות שנים טרם יצלח ביד האדם למצא את שאהבה נפשו משנים קדמוניות, את כלי החמדה האוצר בקרבו את אהובו מכבר, את מושגו הנשגב ( זיין אידעאל) ומקום הולדת איננו לא מעלה ולא מוריד לעיקר האהבה, ורק כסבה חיצונית ולא כסבה פנימית הוא להוסיף אומץ בהאהבה להוסיף אחוה ורעות אם האנשים מכירים זה את זה מכבר; אך להוציא משפט כי בלעדי מקום ההולדת לאור יצאה האהבה לא אין כל יסוד נכון.

כ“ז סיון, תרמ”ג, ראדאשקאוויץ.

מדוע יכסוף האדם להעלות תמיד על לבו זכרונות ימי חייו? איזה יקר וגדולה יש בהם? – חיי האדם קצרים, ימיו יחלופו חיש ויעבורו, לבבו נוהה אחרי הימים שעברו, הם חלק מחייו שנבלע בתהום הנשיה, וימי חייו בעתיד הולכים ומתמעטים. כל איש היה נותן את כל אשר לו לוא יכול לשוב לימי עלומיו, לשוב ולחיות את הימים אשר כבר חיה. מובן מאליו כי לוא נעשה נס לאיזה אדם ושב לחיות ימי הילדות כבראשונה, בהשארו חכם ונבון כמו שהוא, כי אז חשך את עצמו מכל משגה ורשע כסל אשר נוקש בהם בימי חיי הילדות בפעם הראשונה, והיה משתעשע ומתעסק רק בדברים שהמה תפארת ותועלת לאדם. כמו כן היה מתאמץ למצא את הנעם והענג שהיה לו אז בימים ספורים זעיר שם זעיר שם, והיה משתדל לשפוך רוח הענג הזה על כל ימי ילדותו, וכל צרה ונגע, צער ופגע שמצא אז, היה מתאמץ להיות מהם והלאה ולבל תת למשחיתים האלה לבא בגבולו, היוצא מזה כי הילדות אצל איש כזה היו רק שרשרת נעם וענג, למוד ועסק של תועלת, והפגעים גם השגיונות היו נשכחים כמת מלבו, ואז נוכל לומר כי האדם הזה חי עוד הפעם את אשר כבר חיה לעולמים, אך ביתר דעת והשכל, ואלו חי האדם בימי ילדותו רק חיים של ענג וכבוד, מבלי למוד ועסק נכון, או להפך, אם למד קרא ושנה רק נשא כעס ומכאובים, כי אז בשוב האיש הבא בשנים לימי ילדותו, ובחיותו בהשכל ודעת גם בענג תמידי, לא נוכל לאמר כי חי הוא את אשר כבר חיה, אחרי שבימי ילדותו לא ידע מחיים כאלה, ולכן האיש הזה חי חיי הוה לא חיי עבר.

והנה נפשנו ונפש כל אדם יודעת מאד כי אי אפשר לאדם לשוב לימי עלומיו ולהשיב ימי העבר שיהיו להוה, ולכן יתנחם האדם בהעלותו על לוח זכרונו מקרי ימי ילדותו והעמיקו הגיונו בהם, וחי הוא אז ברוח הדמיון עוד הפעם את ימי ילדותו, אמנם אחרי אשר לבו כבר ראה חכמה ודעת, לכן ירגיש יותר את שגיונו בילדותו ויוסיף דעת את המכאובים אשר מחצו וחלפו בלבבו; ולמען לא ידאיב עתה את רוחו יפסח בכל חפץ לבו על הזכרונות האלה ויתאמץ להשכיחם מלבו. גם הכבוד, אשר מעולם ישאף אליו כל בן תמותה, ישחרהו לשכח ראשונות אשר לא לכבוד המה לו.

ומצד שני, בהוסיפו דעת ורגש החיים יוסיף להרגיש נעם ימי הילדות, עתותי שקט ומרגע בחיק אהבת אבות, והמקרים הנעימים האחרים יענדו להם לוית חן ועדי עדיים על אחת שבע. וכן אמר גם קאראמזין הרוסי: הזכרון הוא ראי מלוטש הנותן חן ומוסיף יופי לדברים הנראים בו, הוא יפאר כל דבר אשר חלף עבר. קורות החיים בבואם בכור הזכרון יטהרו מסיגי הכעס והמכאובים, ויזהרו לפנינו באור יקרות מושך לב, כהמתכת המטהרת מסיגיה בכור המצרף.

היוצא מכל אלה: כי להאיש שאין לו זכרונות נעם וענג מימי הילדות, ואשר לא יאבה להדאיב נפשו בזכרונות עצב וכלימה, לאיש כזה אין עבר, רק הוה; כל מעיניו רק לשכוח ראשונות וקדמוניות לא יתבונן. ואף כי מצד המוסר על כל איש החובה לזכור שנות ראה רעה, למען ידע להתענג ולברך אל מושיעו על הטוב אשר מצא באחרית הימים; אולם הזכרונות עליו להעלות על לבו רק בזמנים ידועים, כמו בהימים שבם יצאו לפעלם, או על ראש שמחותיו.

כאשר יזכרו ישראל שעבוד מצרים בפסח וכאשר יזכור כל איש ישר ימי עניו ומרודו, בשבתו על מרומי ההצלחה, למען ידע נפש העני והגר, ולמען ישיב טובה למטיביו; גם אז ישים תבלין לזכרונות המרים האלה והיו בפיו כדבש למתוק, כי כל מעיניו בהעלותו אותם על לבו, רק למען ירגיש אָשרו ההוה, למען יתענג על מעשה צדקה, למען ישקיט לבו המשחרהו להשיב גמול לאנשי חסדו, או למען ישפוך נפשו בשירי הללויה לאל מושיעו.

הכלל היוצא מזה כי האיש אשר עוד לאר עלה מבור צרה ועוד לא בא אל המנוחה ואל הנחלה, האיש הזה חלילה לו להעלות זכרונות ימי ילדותו מתהום העבר, כי אין אצלו בהם כל נחמה ומרפא, וטוב טוב לו למחוק אותם מלוח זכרונו והיו כלא היו.

מכל האמור עד הנה נראה, כי האיש אשר ראה רב טוב בילדותו, בין שהוא עתה צולח או אומלל, יתאמץ לזכור ולהזכיר ימי אשרו, למען ישוב לחיות ברוח דמינו את הימים הטובים ההם. האיש אשר בימי ילדותו ראה בשבט עברתו ועוד גם עתה ישא כעס ומכאובים, יתאמץ לשכוח ראשונות. והאיש אשר ראה רעה בילדותו ועתה ראה מנוחה כי טוב, יזכור מצד המוסר את עניו ותלאותיו ג"כ למען ישיג על ידם עונג רוחני. אמנם מי שם גבול בין ההפכים והקצות האלה? ומי יוכל להגיד בדיוק על כל איש אם אֻמלל או מאֻשר הוא? כשם שאין שעור לההצלחה כך אין קצב וגבול להתלאות אשר תמצאנה את האדם בימי חייו, ולכן נוכל להניח כלל, כי כל אדם, יהיה מי שיהיה, יתאמץ לזכור תמיד ימי ענג ונעם שכבר עברו. אמנם מן התלאות אשר מצאוהו בימי חייו יזכור רק את אלה אשר ימצא באמתחת זכרונו או בחיי ההוה נגדם מזור ותרופה, להמתיק ולרפאות גם אותם והיו לו לזכרונות נעם. וגם אותם יזכיר אך לעתים מיוחדות, לא תמיד, ואת הפצעים אשר עוד לא נרפאו טוב לו לשכוח אותם אם אין לו נגדם כל צרי ותבלין לרפאותם ולהנעימם.

והנה מלב כל אלה לא כל הזכרונות שוים בתקפם וערכם, יען כי המקרים לא ישוו זה לזה בפעולתם אשר יפעלו על נפש האדם. יש מקרים אשר נפש האדם תתפעל ותתרגש מהם ברב ענג וזכרונם בלב כחותם קבוע, ויש אשר לא יעזבו מדי עברם אות זכרון וכהנדוף עשן ינדפו מלב האדם.

והנה כל האמור עד הנה הוא במקרי החיים, בין הנוגעים להאבות ובין הנוגעים לאוהבים ורעים, שיזכרו ויפקדו, או מיום הולדת או מיום השגת דעת ותבונה, ולרגלם יזכרו גם המקומות שבם יצאו המקרים האלה לפעלם, והאדם זוכר את המקום ע"י המקרה, ואת המקרה על ידי המקום. אין מקום חביב לאדם בלא מקרה ואין מקרה נזכר בלי מקום. כך הוא בהוה וכך הוא בעבר. ואם המקרה נכבד ויקר להאדם אז יאציל מהודו גם על המקום איזה מקום שיהיה, ואם המקרה הוא קל הערך, או יתחשב על צבאות הזכרונות שטוב לשכחם, אז יאבד גם המקום חנו העבר וקול העבר שם יאלם דומיה.

א' תמוז, תרמ"ג. ראדאשקאוויץ.

ההשכלה והחכמות היפות תרדופנה אחרי מטרה ותכלית. תכלית ההשכלה – האמת, תכלית החכמות היפות – היופי. – ההשכלה אם לא תוביל אל האמת אך כאפס וכאין הנֶּהָ. הלמודים בעצמם אין להם על מה שיסמוכו, ואם יסודתם שקר, אף אם יחדדו השכל ויצרפו הרעיון, בכל זאת כל העוסק בהם הוא ממבלי עולם. ואם רק נִוָּכח לדעת כי אמנם נגיע אל האמת ע" ההשכלה, אז אין עוד מקום להשאלה: מה תכלית הלמודים? כי האמת היא תכלית בפני עצמה, וכל ימי חיינו אנחנו רודפים אחריה לדעתה, ורק שתום עינים ישאל כזאת. וכן החכמות היפות: חכמת השיר והמליצה (פאָעזיא), חכמת הנגון (מוזיק) וחכמת הציור וחרשת המעשה (דיא קונסט), אם לא יובילונו אל היופי אז המה מהבל יחד, ומוטב להם שלא נבראו. ואם רק נעיף עין על פרי כבירי הרוח בהחכמות היפות, אז נראה ברור את המטרה אשר שמו להם לקו ולמשקלת, וכי רק היופי הוא מטרתם ותכליתם. הפאָעזיא בתארה חיי בני אדם ועלילות מצעדי גבר בשירי חזיון (דראַמא טישע געדיכטע) תתן בפי כל איש ניבים נאוים ונאומים נעימים או נמלצים ונשגבים, הבנוים על מוסדות החרוז והמשקל, ולפעמים תבוא גם המוזיק לפארם בנגוני כלי שיר לפי חקי הזמרה; וכל זה בדברי אַחַד האדם, אשר גם צל מזה לא נראה בהחיים ועלילותיהם, אשר ממנו העתיק המליץ את הציור הזה. ומי נתן לו רשות להוסיף משלו ולפאר דברי האדם בשיר וחרוז? האם אין מקום להתאונן עליו כי רחוק שיר-חזיון מהחיים כרחוק מזרח ממערב? והן חפץ המשורר היה לתאר את החיים בשירו! אך גם המתאונן יודה, כי לוּ עזב המשורר את החרוז והמשקל, את המליצה והשיר, ויתאר דברי בני האדם וחייהם כמו שהם, אז לגעל נפש היה לנו לשבת בבית-המשחק (טהעאַטער) שעות אחדות ולהאזין דברי אנשים, אשר נוכל כל זאת לשמוע בכל עת ובכל שעה בשוָקים וברחובות עד כי יצא מאפינו. ורגש היופי והנעַם אשר בנו (אֶסטהעטישעס געפיהל) יאַלצנו להבין ולהודות, כי רק היופי הוא תכלית כל שירי חזיון והפאָעזיא בכלל, וזולתה מותר להם אַיִן מניב שפתים אשר כל רוח פאָעזיא אין בו. כן גם המוזיק בנויה על מוסדות היופי. כל החוקרים יוכיחו כי המוזיק לקחה ראשיתה מקולות האדם לפי רגשותיו ומצבי נפשו השונים לרגעים, ולכן בלי ספק השיר בפה הוא קודם לכלי שיר. ואחרי כי קולותינו בעת שאנחנו מרגישים רגשות עדינות, כמו האהבה, הנעם או תוגה חרישית וכדומה, המה נעימים ושאננים, ומתקרבים יותר אל קולות ההברה (וואָקאַל) בלי אֹמר ודברים. לכן מצאו מקום גם לכלי שיר, אשר יביעו רגשות נפש האדם בלי אמר ודברים, ורק אחרי אשר נתרחבה חכמת המוזיק, השכילו להוציא גם כל יתר רחשי הנפש על ידי כלי שיר. ואחרי אשר חכמת הזמרה והשיר תכליתה רק להוציא חוצה רגשות האדם (או רבים) ועלילותיו בעברו ממצב אחד למצב שני; לכן גם פה נוכל לשאול: האם אמנם נראה בהחיים ובקולותינו ודברינו יופי רב ונשגב כאשר נראה בהמוזיק, אשר גם קולות וצעקות, כמו בעת מלחמה או כעס ורצח וכדומה, ימצאו יופי והרמוניא בהמוזיק, אשר לא נראה כזאת בהחיים? אך הן כל איש יורה, כי לוּ לא שם הקאָמפאָ=זיטאָר את רוחו בהקולות והצעקות האלה, כי אז צללו אזנים לשמוע אותן, ונאטם אזנינו ונתרחקנו מן המהומה הזאת. הן יספרו על בעטהאָווען, כי פתגמו היה “לו יכולתי להביא את השאון בחוצות, רעש אופנים ודהרות סוסים, קול המון אנשים וכדומה, במשטר וסדרים, כי אז בראתי מוזיק נפלאה ונעימה!” לא אדע עד כמה יש נכונה בהפתגם הזה, אך זה הוא בלי ספק כי מטרת הקאָמפאָזיטאר הוא לגלות היופי בקולות רגשות האדם, להביאם בסדרים והרמוניא ולהפליאנו ביפיָם, הפאָעזיא והמוזיק מטרה אחת להם, לגלות ולחשוף את היופי בדברים ובקולות. ולכן נראה אותן על כל צעד הולכות שלובי זרוע כשתי אחיות תאומות, ובהתלכדן יחדו אז עוד תוסיפנה לרומם נפשנו בהדר חין ערכן. ¹ – והנה האיש אשר עיניו פקוחות יודה כי בכל זאת לא יחטאו הפאָעזיא והמוזיק נגד החיים, ולא יבראו חדשה; כי אם את אשר כבר היה יביאו בכור המחשבה ויוציאוהו מזוקק שבעתים, ורק אז תפקחנה עינינו לראות את היופי השורר בהדברים והקולות בהחיים אם יֵעָרה עליהם רוח המליצה וההרמוניא ואם בפאָעזיע ובמוזיק כך, על אחת כמה וכמה בחכמת הציור ויצירת-פסל, אשר ההוד והיופי הם תכליתם ומטרתם, וכל האומר כי תעודתם רק להעתיק צלמי האנשים ומפעלות החיים כמו שהם מבלי הוסיף להם שום חן ויופי, אינו אלא טועה; והוא כאומר וחדש מן הפאָעזיא לדבר בלשון ההמון, או מן המוזיק לצרוח בקולות מקולות שונים בלי משטר וערך, כאשר תקשבנה אזנינו יום יום. גם בחכמת הציור ויצירת-פסל יש הרמוניא וחרוז (ריטמוס, כדברי היונים הקדמונים) ותעודת החרשים והצירים, כהמשוררים והמנצחים בנגינות, לקלות הלוט הלוט על פני היופי ולהציגו לעין השמש; ואחת היא אם יחצוב החרש תמונה משיש, או יְצַיֵר הַצַיָר בצבעים או בעט עופרת: תמיד עליו להוסיף לוית חן ויופי עד מקום שידו מגעת, ולגלות ההרמוניא והפאעזיע השוררים ביצורי הבריאה הנפלאה, הנסתרים מעיני אנשים אחרים והנגלות רק להם. ובזה לא יחטאו נגד החיים והטבע, כי אם עוד יגיעו למרום תעודתם. אם נִוָּכַח לדעת כי תעודת החכמות-היפות: הפאָעזיע, המוזיק, והקונסט היא היופי, אז עוד לא נשאל: מה תכלית החכמות האלה? כי היופי הוא תכלית בפני עצמה, כאשר האמת בההשכלה היא תכלית בפני עצמה. אמנם אם נאמר כי היופי אך למותר, ותעודת כל החרשים והצירים היא רק להעתיק יצורי החיים כמו שהם, אז הן נשאל בצדק: מה תכליתם ומטרתם ומי בקש זאת מהם לעמול ללא הועיל? אם נתבונן על כל האַנטיקים הנשארים לנו מהחרשים והצירים הנפלאים הקדמונים, אז נראה כי רק היופי היה מטרתם ותכליתם; ובכל זאת לא חטאו אף כמלא השערה נגד הטבע, רק שפכו עליה רוח חן ויופי, המושך לב ונפש כל רואיהם. וגם החן והיופי הזה לא בראו מלבם כי אם אמנם מצאוהו בהטבע, המלאה חזיונות וציורים נפלאים. המטרה הזאת היתה גלויה וידועה לחרשי צירים של היונים הקדמונים, ולא עלה על לב איש לפון בה. עד כמה היה רגש היופי נכבד ויקר בעיני היונים הקדמונים לא נוכל גם לשער בנפשנו. הדר הטבע הנפלאה בְעֶללאַדע² הרוממה, אשר הים יסוב אותה מכל אפסיה, ורוח צח שורר בה מראשית השנה ועד אחרית השנה, הוד בנין גו אנשיה אשר הצטיינו מעולם ביפים, העירו ויעוררו בקרבם רגש היופי עד למאוד; והארץ הנפלאה ההיא הוציאה מקרבה משוררים נשגבים, מנצחי בנגינות וצירים וחרשים, אשר עד היום יתפלא כל מבין על יצירי כפיהם. רגש היופי נתעורר בהם עוד יותר על ידי החרשים והצירים הנפלאים, כמו יוצרי-הפסל פהיריאַס, פאָליקלעטוס ועוד ועוד, אשר לפי עדות ציצעראָ לא היה אז ערוך להם בכל ארצות תבל. אפלטון יאמר, כי להיוני היו ארבע תאוות אשר אליהן כלתה נפשו בימי חייו: להיות בריא אולם, להיות יפה ואף נעים, להיות עשיר בצדק ומשפט, ולהיות טוב לב ומשתה תמיד בחברת מרעים וידידים. היופי היה יקר בעיניהם עד מאד, עד כי הובילו שַׁי (פריז) לאנשים או נשים אשר הצטינו ביפי הגֵו, בעיר עפעס הקימו מצבת-זכרון לאיש אחד פהיליפפ, אשר עלה ביפיו על רבים מאחיו ובני עמו, וגם הביאו קרבנות לשמו, ויקדישו את המקום לתת שמה מנחות להאנשים היפים. עלמות עדינות ויפהפיות יצאו במחול משחקים, ערומות כיום הולדן מבלי כל לבוש, לפני המונים המונים, ולא רק כי לא בושו ולא נכלמו, כי אם הֶראו לעין כל את יפיָן המלא כח עלומים, וישאו מתנות מאת הממשלה על יפיָן. השופטים אשר נתנו היתרון לאחת על רעותה היו הצירים ויוצרי-פסל. יפהפיה אחת נגזר דינה למיתה, ורק בעבור יפיה נשארה בחיים. בבתי האצילים והעשירים נמצאו פסלי שיש או ציורים אשר חותמם היה יופי למען הוליד בנים יפים כדמותם וכצלמם. הממשלה אסרה אסר על כל החרשים והצירים, לבל יהינו להוציא מתחת ידם תמונה משחתת המראה, אף אם העתיקו אותה מפני איש רע המראה, וכענש קשה רדפה את כל העובר על דברה. ואם חפץ הַצַיָר לתאר איש אשר מום בו, אז התאמץ להסתיר המום מעין רואה ולהוסיף יופי בהתמונה. מכל אלה נוכל להבין עד כמה היה רגש היופי נכבד, ונוכל גם לומר, קדוש להיונים הקדמונים, ורק הם ידעו אל נכון תעודת חכמת הציור ויצירת פסל, ובכלל תעודת החכמות היפות, עד אשר לא שאלו: מה תכלית הציור וכדומה³. ועתה לא יהין כל איש לומר כי תכלית הציר, רק להעתיק מה שעיניו רואות מבלי חשבון ודעת, כי אם תכלית חכמת הציור היא היופי. והיופי יועל מאד לנפשותינו להגביה אותן משפל הארץ למעוני שחקים, מקור כל יופי ונשגב, ולהמתיק חיינו ולהטעימנו מענג שמים בימי החיים! –

מימות עולם נחלקו החרשים והצירים בדעותיהם: אם נחוץ לבעל כשרון ללמוד ולהשכיל, לדעת כללי חכמת הציור וחרשת המעשה וחקיהם, או די לו לבטוח על רוחו הכביר (געניע) כי יובילהו בארח מישור ולא בארחות עקלקלות. הנסיון הורנו פעמים רבות, כי איש בלא כשרון יוכל ג"כ להגיע למדרגה גדולה בסולם המדעים, אם רק יהיה חרוץ ומהיר במלאכתו, אם יהיה מתמיד בלמודיו ושוקד עליהם מבלי לסגת אחור מפני כל מעצור; יען כי חריצות השכל והנפש תעיר בקרבה רגשות וכשרונות חדשים אשר לא שערום מתחלה, ונפש האדם לא כנפש הבהמה מסוגלת לכּל. אמנם האיש הזה עד נצח לא יגיע למרומי ההשכלה והמדעים כבעל כשרון מיום הִוָלד, אשר הטבע בעצמה תורהו מטרתו בחלד.

כמו כן ראינו בנסיון כי בעל הכשרון יאבד דרך מבלי כל מנהל ומורה, ורוחו הכביר עוד יועיל לרוממהו הלאה מן מטרתו אשר יחטיא במרוצתו. והנה אמנם הכשרון לא יועיל בכל המדעים כל כך, כאשר יועיל בחכמת הציור, אשר אמנם ראינו כי הכשרון בעצמו הרים אנשים על מרומי החכמה הזאת. אך בכל זאת נחוץ גם לו ללמוד ולהשכיל לדעת כל דבר אל נכון, ולא ללכת עצום עינים אחרי רוחו הכביר (געניע). נקל להבין כי אם נצרף אל הכשרון גם את הלמודים אז יעלה הכשרון בערכו על אחת שבע, ותחת לסול לו דרך חדשה הן יראה את הדרך סלוה ראשונים הגדולים ממנו בחכמה וכשרון. אמנם לפעמים לא רחוקות נחוצים הלמודים לבעל כשרון, כאור השמש להצמחים, אשר יוכלו לצמוח גם בלעדו, אך עד נצח לא יביאו פרי תהלה, ולא יתעלפו בשלל הצבעים, אשר תריק עליהם השמש באורה. כן הציר בעל הכשרון יֵתַע בתהו יליל ישימון וכשרונותיו לא יתפתחו ולא יתעלפו בצבעי זֹהר, כאשר בלמדו דעת החכמה הזאת.

היסוד אשר עליו יבנו כל המאמינים בהכשרון וממאנים בלמודים את דעותיהם, הוא פתגם מיכאל-אנדשעלא הנודע באמרו: “מחוּגַת (צירקעל) הצירים צריכה להיות בתוך עיניהם” אמנם הן כל איש יודה כי טרם נביא את המחוגה לתוך עינינו, עלינו לאוחזה בידינו. ובכלל הפתגם הזה כבר מצא עליו מערערים רבים, ואם גם נתן לו הצדק, הן מי יאמר כי מיכאל-אנדשעלא אנכי? פלוטאַרך אמר כי להציר וליוצר-פסל נחוץ לדעת: קוים, מספרים ומחוגה ולא לעשות מלאכתו מבלי כל דעת וחשבון. ואמנם ראינו כי גם המצרים הקדמונים התאמצו לכתוב עלי ספר (פאַפירוס) כללים וחקים להצירים ויוצרי-פסל. וע“י זה הצליחו לעשות פסיליהם בתמונת אדם, לפעמים במקומות שונים אברים אברים, ואחרי כן השכילו לחברם יחד ואיש לא הכיר כי לא נעשו ביחד ע”י אדם אחד.

כבר דיברתי כי רגש היופי היה רב מאד אצל היונים הקדמונים, ובכל זאת לא בטחו הצירים והחרשים על כשרונם ורוחם הכביר ויתאמצו להביא יצורי כפיהם תחת כללי החכמה הזאת וחקיה, ולברא כללים חדשים אשר למדו עם תלמידיהם ולא סרו מהם ימין ושמאל. כל הספרים הרבים אשר כתבו היונים הקדמונים ע"ד חכמת הציור ויצירת-פסל כבר נאבדו מאיתנו, אך יצורי כפיהם יתנו עדיהם כי לא הרהיבו בנפשם לעשות איזה דבר מבלי דעת וחשבון. הכללים ההם נודעים בשם (קאַנאָנען), וגדולי החרשים והצירים בראו כללים חדשים. ציצערא יחוה דעתו כי פסילי פאָליקלעט הם האמיתיים והנכוחים ביותר, ואמנם מידת פסיליו וגזרתם ישאו עליהם חותם ההוד והיופי. ליובקע יאמר כי חכמי החרשים בגריכֿענלאנד למדו כל ימי חייהם מן הטבע ומספרי החרשים אשר קדמום ולא ידעו שבעה, עד כי גלו כל מסתרי התולדה וגוף האדם.

לא אוסיף להוכיח כי חכמת הניתוח (אַנאַטאָמיא), חכמת החשבון והמדידה (געאָמעטריא, פערספעקטיווא), חכמת הטבע, ביותר ע“ד הצבעים והאור, דברי ימי חכמת הציור וחרשת המעשה (היסטוריא דער קונסט) ועוד ועוד, הם ידיעות ולמודים אשר בלעדם לא ימצא גם בעל כשרון את ידיו ואת רגליו בדרך החכמה הזאת. עד ימי ליאָנרדא דע ווינצי טעו כל הצירים וחוצבי-הפסל נגד חקי הנתוח, וכל תמונותיהם הן מלאי שגיאות, ורק הוא גלה כל הידיעות בחכמת הנתוח הנחוצים לצירים. וכן עזב החרש-ציר הנפלא הזה אחריו ציונים רבים המורים לכל ציר את הדרך הנכונה בציורי התמונות של האנשים. וכן עשו גם רפאל סאנציא די אורבינא, מיכאל-אנדשעלא, אלברעכט דְיירער ועוד רבים, להורות הדרך הישרה להבאים אחרים לבל יחטיאו מכל חקי הטבע. ע”ד שווי-הערך (פראָפאָרציאנען) של אברי האדם כתבו ספרים רבים, עד כי יכולנו לעשות מהם בית עקד ספרים גדול.

גם ע“ד הברת רגשות האדם ע”י תנועות (פהיזיאגנאמיק, פהיזיאָלאגיע, מימיק) וכדומה כתבו ספרים רבים. ולו צדקו האומרים כי אך למוֹתר לבעל כשרון ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ככל החקים והתורות האלה, אז הן למותר ג“כ לכתוב ע”ד זאת ספרים רבים כאלה, והרשות תהי נתונה בידי כל חרש וציר לעשות ככל העולה על רוחו וכאשר ימצא חן בעיניו.

בכלל ראינו בחכמת הציור, כי המתחילים, אם לא יראו נגדם גדולים מהם בכישרון, יחשבו כי נעלים המה על רבבות אחיהם וכי כל אחד מהם יהיה רפאל או מיכאל-אנדשעלא וכדומה, וירהיבו עוז בנפשם לבטוח על עזם וכשרונם, מבלי תת אזן קשבת לעצת המורים והצירים, ותמיד ינחמו באחרונה ויראו כי עירומים הם, ואז יתבוששו. הצירים הגדולים הנודעים למשגב במאה הארבע עשרה והחמש עשרה היו כולם מלומדים גדולים, ורבים מהם כתבו ספרים ע"ד תכונת הצבעים, הברת רגשות האדם, חכמת הנתוח וכדומה. וכל הידיעות האלה אי אפשר לאיש לדעת מבלי מורה, אף אם יהיה כשרונו גדול עד מאד. ואם בכל הלמודים, על בעלי כשרון ללמוד הרבה, הן ביותר עליהם בחכמת הציור לדעת מה שהם עושים, כי העין עלולה לטעות לרגעים;ואם לא ידע הציר תכונת הצבעים ומאַין באו, אז יעמול לשוא ויאבד עת וכחותיו לבהלה. כן אם לא ידע כללי הפרצוף אז יחטא וישגה על כל צעד.

העצה היותר טובה להוכיח מומו היא להראות לו מלאכה טובה ממלאכתו, מובן מאליו כי המלאכה ההיא צריכה להיות ממין אחד עם מלאכתו, אך אהבת עצמו לא תתנהו להודות על האמת. ולכן יותר טוב לו להיות וללמוד בהאקאדעמיא, אשר שם יעבדו רבים לצַיֵר דבר אחד, ואחרי כן ישפטו הפראפפעסארים יתרון האחד על רעהו, ורק אז תפקחנה עיניו לראות מחסוריו. ולכן גם המשלימים חק למודם בהאקאדעמיא לא יצאו חפשי, כי אם ישולחו לאיטאַליא למען הוסיף דעת ותבונה ע"י הארגינאלים הנפלאים, אשר ימצאו שם לרוב, ועל ידי חברת צירים מארצות שונות, אשר כל אחד מתמלא מדעת חברו. מכל אלה נקל להבין כי נחוץ לכל בעל כשרון לחכמת הציור ללמוד ולהשכיל, ורק אז יגיע אל מטרתו בתכלית השלמות ויהי לתהלה. –

כ“א בשבט, תרמ”ד. פטרבטרג.

מאמר מפיץ אור על חכמת-הציור החדשה בישראל

טרם נעביר לפני הקוראים תולדות ימי הציר המהולל הזה, עלינו להעיף עין על התפתחות החכמות היפות בין בני עמנו, מעת היותם לגוי, ועל מצבן בראשית המאה האחרונה, ורק אז נדע להוקיר מפעליו כפי ערכם הרם.

אם נתבונן על מצב החכמות היפות (חכמת השיר והמליצה, חכמת הנגון והזמרה, ומלאכת מחשבת; חכמת הציור, חכמת יוצרי-פסל וחכמת הבנאים) בין יתר העמים, ועל העת אשר עברה עדי הגיעו מעט מעט לדעת כל יופי ונשגב ולהרחיב כל חכמה ומלאכת מחשבת, גם על המקרים אשר הובילום אל אפריון המדעים וחרשת המעשה; ואם נערוך התפתחות החכמות היפות בין בני עמנו לעומת העת והמקרים אשר עברו עליהם, - אז נשתומם לראות כי הרבה עמנו בראשית היותו לגוי, להרחיב את החכמות האלה, להרגיש כל יופי ונשגב ולהוציאו לפעולת ידים, מבלי הבט על המכשולים והמעצורים אשר קמו לו לשטנה על דרכו; ולא נתפלא עוד מדוע עמד ישראל, גוי חכם ונבון, מנגד להחכמות האלה מעת שממה ארצו עד המאה האחרונה.

ההעללענים (היונים הקדמונים) המצוינים בהחכמות היפות ונהיו למשול עמים, הגיעו לשלמותם רק אחרי עבור יותר מן 1100 שנה מעת נהיו לגוי, וכן כל העמים יתגלגלו תחת שואת הבערות והפרעות שנות מאות עד כי יתפתחו כשרוניהם ממסגרותיהם לברא חדשה בארצם; ובצאת ישראל ממצרים, אך הסיר שכמו מעול סבלו, חיש נהפכו עובדי פרך אלה לגוי חכם ונבון, והמלאכות היפות לקחו לבבם ויעירו בקרבם רגשות חדשים לא שערום עד הנה, וימשכום אל כל הדר ונשגב. אם הצליח בידי עם נודד במדבר ישימון להקים משכן, ארון העדות וכרובים, מנורת המאור עם כפתוריה, פרחיה וגביעיה, פרוכת המסך בשלל צבעיה, ובגדי השרד לשרת בקדש עם כל הדרם; אם למרות כל המכשולים בדרך התפתחות כל חכמה ומלאכה והמעצורים אשר פגשו בלי ספק על כל צעד, השכילו להוציא מלאכות כלילות יופי כאלה ולערכן במשטר וסדרים ובטוב טעם ודעת, - מי יודע עד כמה הגיעו ברוח נשגב כזה לו ישבו בארץ מבורכה ומסודרה ומלכם מקרבם יצא? למען דעת עד כמה הוקירו את החרשים החכמים, די לנו לזכור כי על בצלאל נאמר: “וימלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה ולחשוב מחשבות” וגו', אשר גם הנביאים וחוזי-יה לא נזכרו בתוארים יותר נשאים מאלה. לו לא עבדו אז כל העמים פסילי עץ ואבן וישתחוו למעשי ידיהם, אז למותר היה לצוות לנו: לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה. ומה נפלאה חכמת איש האלהים! כי אחרי אשר חסם בעדנו הדרך ליצירת פסל וכל תמונה, גלה לפנינו דרך אחרת, היא חכמת הבנין, ועדי עדים, על ידי אריגת יריעות עם ציורים ותמונות גם עדי ציצים ופקעים, פרחים ונצנים, כרובים ותמורות וכדומה, ויוסף לשבח ולרומם את החרש-חכם בצלאל; למען הראות לנו, כי לא משנאת החכמות היפות אסר יצירת פסל ותמונה, כ"א למען הסיר מכשול מן הדרך המובילה אל הקודש פנימה, אל הכרת אחדות הבורא, שאינו גוף ואין לו שום דמיון כלל. כן העיר ויעורר איש האלהים לב יוצאי מצרים להכיר את היופי ולרדוף אחרי כל נשגב והדר, והצעד הזה היה נחוץ להעם, לרוממהו משפל עבדותו אשר דכא לעפר נפשו, ולפקוח עיניו לראות אור בהיר השפוך עלי תבל והמון חזיונותיה, להבין פלאי הצור ולהכיר על ידיהם את היוצר אבי כל נשגב והדר. אדון הנביאים זה חצב גם להבות אש המליצה בדברו, וירכב על כנפי השירה הנשגבה. ולא ראינו כזאת בכל עם מעמי הארץ כי ירומם מחוקקם בניב שפתים ובפועל כפים את החכמות היפות למעלה, כמשה איש האלהים; גם חכמת הנגון צעדה הצעד הראשון במשכנות ישראל בימי משה, אשר חפצו היה לעשות עם אלהי אברהם לגוי גדול, גוי נבון ורב פעלים אשר יהיה לאור עמים רבים. מחוקקנו זרע בלבנו זרע קודש, ויקוה כי יביא פרי הלולים ברבות הימים לגאון ולתפארת; אך שבולת הזמן עבר עלינו בשטף מרוצתו, ויסחוף זרע קודש אלה, ותהפוכות העת טאטאו במטאטא השמד נטעי נעמנים ונצני יופי והוד, ולא באשמתנו נשארנו רחוקים מן חכמת הציור ומלאכת מחשבת עד המאה האחרונה.

אחרי מות משה נראה את החכמות היפות בשפל תשבנה. המלחמות מבית ומחוץ, השוד והמבוסה מידי שכניהם הרעים, עצרו מעוף נפש ישראל בימי יהושע והשופטים להרקיע לשחקים; כן עבודת האדמה אשר היתה מנת חבל הגוי כולו, השפילה רוחו, והחכמות היפות נכריות נחשבו לו, עד כי גם חכמת השיר והמליצה, העולה על כל החכמות בימי משה גם היא שמה ערפל חתולתה, ורק זעיר שם זעיר שם הפיצה אור נגה כברקים באישון ליל. אמנם בימי דוד קמו חכמת השיר והמליצה גם חכמת הנגון והזמרה לתחיה; גם חרשת המעשה החלה להתנער מעפר שפלותה ותגיע למרומי ההתפתחות בימי שלמה בנו, ולהחכמות היפות היה אז תור-הזהב בדברי ימי ישראל. שלמה המלך החכם מכל אדם העפיל עלות על מרומי הרי השיר והמליצה על כנפי רוחו הכביר; שלמה אדון אוצרות וסגולות מלכים אין קצה, הואיל לפאר ממלכתו בהיכלי עונג וטירות נשגבות, ובית האלהים אשר בנה יעיר עד עתה, זה כשלשת אלפי שנים, רגשי תמהון ופלא בלב כל קורא פרשת גדולתו ותפארתו; שלמה הציר-האמן, אשר ציר בעטו תמונות יפהפיות ונשגבות בשיר השירים, ידע לשפוך רוח חן ויופי על כל היכליו בביתו ובבית-אל ובכל רחבי ממלכתו; שלמה בן דוד נעים זמירות ישראל הגדיל והאדיר גם חכמת הנגון והזמרה. אך התקופה הזאת לא ארכה, ומעת נקרעה ממלכת ישראל לקרעים עד גלות בבל, לא הביאו החכמות היפות פרי חדש, אך גם לא צעדו אחורנית. הציור הנפלא אשר נתן לנו יחזקאל בבנין הבית יראנו כי ידע חכמת הבנאים ועדי עדים עד תכונתה; גם חכמת הציור לא היתה מוזרה לו, כאשר יעידו הפסוקים: “קח לך לבנה ונתתה אותה לפניך וחקות עליה עיר את ירושלים, ונתתה עליה מצור ובנית עליה דיק ושפכת עליה סוללה ונתתה עליה מחנות ושים עליה כרים סביב”.

אחרי אשר תלו אבותינו כנורותיהם על ערבי נהרות בבל, נאלמה חכמת הנגון דומיה. חכמת השיר והמליצה ירדה פלאים ממרום שבתה, וגם על חרושת המעשה עבר כוס וכל חמודותיו נשמדו מתחת שמי ה‘. בלי ספק שפכו החכמות היפות בבבל ובפרס את רוחן על גולי יהודה, כאשר עינינו רואות מבנין בית שני; אך על דבר היהודים הנשארים בגלותם, אשר מספרם רב מאד, לא נדע שמץ דבר. התלאות והעמל אחרי שוב גולי יהודה לארצם, הפריעו התפתחות החכמות היפות עד אשר הכניע אלכסנדר מוקדון גם ארץ יהודה, ויביא אתו רוח חדש בעולם חרושת המעשה; ולולא עריצות אנטיוכוס ורדיפות, אשר העירו שנאה נמרצה לכל הבא מרומא ויון, כי אז הביא הרוח הזה פרי נחמד. אמנם כשבת הורדוס על כסא מלכי יהודה, שבו חרשת המעשה ומלאכת מחשבת להתרומם על גפי מקומי קרת, והיכלים ומצודות התנוססו לתפארת בבת ציון, ובית מקדש-אל אשר בנה עלה ביפיו ושיא חסנו על כל תהלה ותפארת. אך גם הימים האלה לא ארכו וממלכת ישראל נטתה לנפול, והחיה הנוראה פטיש כל הארץ, רומא העריצה, פערה פיה לבלי חק ותבלע את בת יעקב בשצף קצף, וכל זיכרונותיה נמחו כליל והיו למאכולת אש. שארית ישראל הרצוצה והשוממה לא יכלה לאהוב את החכמות היפות אשר פרחו אז ברומא זעומת נפשה, ובעת חייה תלו לה מנגד לא יכלה להשתעשע על ברכי כל יופי ונשגב בתבל ארצה, וכן רדפו באף את בני עמנו גם בימי הבינים ולא נתנו להם מנוח; מסעי הצלב, גלות ספרד, הרדיפות בצרפת וגרמניא, והעדר זכות אזרח וחוקי אדם בארצות פזוריו, היו לאבן נגף לעמנו על דרך החכמות היפות. ורק חכמת השיר והמליצה לא חדלה להביא בכוריה לעתים, ושמות משוררי היהודים בדור ר’ יהודה הלוי יתנוססו כאבני נזר על לוחות דברי הימים. המשוררים ההם היו גם גדולי התורה, אשר היתה החוף האחד לנמלטים מפני גלי זעם בים התלאות, ולכן סלסלוה וירוממוה גם בימי נודם ומרודם; לא כן חכמת הנגון והזמרה, כן חכמת הציור ומלאכת מחשבת, לא תפרחנה רק בעת שקט ומנוחה, בממלכה מסודרה. אחרי כל אלה לא יפלא בעינינו כי זרו לעמנו דרכי חכמת הציור עד המאה האחרונה, ואך שקר יאמרו כי הטבע חמסה מבני ישראל הכשרון למלאכת חרשי-צירים. הצירים והחרשים אשר קמו בינינו בשנים האחרונות, יוכיחו כי כשרון היהודי לא נופל מכשרון בן עם אחר, ולעתים לא רחוקות עוד יתר שאת לו עליו בחריצותו ובכחות נפשו; ונגד האומרים כי דתנו תצרור כל מלאכת יופי ונשגב, כבר ענה משה מענה נמרץ, בהללו את בצלאל, ובהעירו רגשי היופי והנשגב בלב בני עמו.

בראשית המאה האחרונה, אחרי אשר מלכי אירופא האירו פניהם אלינו, ועם ישראל הרגיש כי האדמה לא תרגז תחתיו ושערי הדעת ומלאכת מחשבת פתוחים לפניו; אז לא עמד מנגד וילך קדימה עם העם אשר בקרבו הוא יושב, וצירים מפוארים גם אמנים מצוינים יצאו מקרבו אשר עשו להם שם עולם לא יכרת. אמנם הרוב מן הצירים ויוצרי פסל ההם עזבו שדה הספרות העברית וילכו ללקוט בשדה אחר, ותחת לקחת להם החמר (שטאף) ליצורי כפיהם מדברי ימי עמנו הנפלאים ומחייו, השפיקו בילדי נכרים, או בדברי ימי עם ועם, או בספורי המיטהאלאגיע; ובמגנת לב נראה לעינים תמיד, כי כל מחזות כתבי הקדש או דברי ימי היהודים הם תוצאות פעלי צירים נוצרים, אשר לפעמים לא רחוקות יחטאו נגד האמת בזדון או בשגגה. ובני עמנו אשר מימי ילדותם גודלו על ברכי כתבי הקודש, והמחזות האלה הופיעו לפניהם עוד בשחר חלדם, אשר חיי בני עמנו כספר נגולו לפניהם וכתובים על לוח לבם בכתב אמת, - הם יקדישו כשרונם ועמלם לתאר חזיונות זרים, וישכחו כי גם לעמם יש דברי הימים נפלאים וחיים של מחזות הוד ויופי, נשגבים ונעלים, השוים להתבונן עליהם. ובצדק נוכל לומר כי הציר הפראפפעסאר מאָריץ אָפפענהיים מחייב את הצירים! האיש הדגול מרבבה הזה יוכיח, כי בעל כשרון ורוח כביר יגיע למרומי מטרתו אם גם ישאר נאמן לעמו ולדתו; האיש הזה יפקח עינינו לראות היופי השורר בחיי בני עמנו המיוסדים על אדני הדת והליכותיה בקודש. האיש הזה הקדיש שם עמו ודתו בין העמים, בגלותו לפניהם חזיוני קדש מחיי עמנו מעולפי יפעה ויופי, אשר לא ראו כמוהם עד הנה; האיש הזה זכה לשני עולמות. מלכים ורוזנים ראו פעלו ויאצלו לו כבוד ויקר, משוררים ומליצים נקשרו אתו בעבותות אהבה, ובני עמו נשאוהו על כפים כבן נאמן, ושמו מבורך בפיהם לדור דורים.

SPLIT_____

מאריץ אפפענהיים נולד בעיר Hanau בסוף חודש דעצעמבער שנת 1799, על ברכי הורים ישרים ותמימים ברחוב היהודים. אביו מצא כלכלת ביתו מעסק מסחר וקנין, ובאהבתו את החכמות והמדעים לא חשך לשחד מכספו לחנך בניו לפי רוח העת ולהשקותם ממעיני הדת והדעת, וביותר את בנו מאריץ אשר נפש עדינה ומשכלת התנוססה בו. בעת ההיא החל אור דעת משאלות הזמן להופיע על בני עמנו, וחיי ומנהגי העת הישנה היו עוד בעצם תומם; ותחת אשר הקנאים מצד אחד והחפשים מצד השני הועילו לסכסך בני הדור הישן בבני הדור החדש ולשים ביניהם איבה ומשטמה, הצליחו יחידי סגולה בהשכל ודעת, ותושיה ומזמה, לקרב את הלבבות, לשים שלום בין האמונה וההשכלה, כי תהיינה שתיהן תפארת לבעליהן. ורק אנשים אשר אמונה טהורה והשכלה אמתית באו כשמן בקרבם, רק הם יצלחו לגלות את דרך השלום הזאת, וביניהם יאיר גם שם אפפענהיים כנוגה בין כוכבי אור.

עוד בימי ילדותו נראו במאריץ עקבות הכשרון לחכמת הציור הנטוע בו מידי הטבע, ובהגיעו לימי עלומיו שכל את ידיו בבית הלמוד לחכמת הציור בהנוא לתאר יצורי הטבע ומעלות רוחו עלי גליון. מלמדו להועיל היה הציר והמחוקק המהולל קאנראד וועסטענמייער אשר אבד כל הונו בעת הפרעות בויימאר בשנת 1806 ונקרא בשנת 1807 להנוא בתור פראפפעסאר יועץ-המלוכה ופקיד משנה בבית למוד חכמת הציור, ושם עשה לו שם על ידי תלמידים מובהקים אשר השכיל ללמדם בטוב טעם ודעת דרכי החכמה היפהפיה הזאת; ומאריץ היה ביניהם מן הראשונים. בימים ההם מצא העלם מהלכים בבית שר נכבד, הנודע לשם בספרות, הגראף ווענצעל-שטערנאו, ויקח לבו ולב רעיתו טובת הלב, וימשכו לו אהבה וחסד עד כי אמצוהו כבן, וימים רבים ישב בביתם ויתענג בחברתם. אהבת האצילים האלה וקרבת אנשים נכבדים תמיד, העירו בקרבו רגשי יופי והוד, וילמדוהו להיות בדברו נאוה ומהלכו נחמד, להפיק רצון ולמצוא חן בעיני השרים המטיבים עמו. בבית איש חסדו זה מצא אפפענהיים אֹסף ציורים יקרים להעתיק מהם וללמוד לעשות כמתכונתם בדמותם כצלמם. ספור אחד יוכיח לנו עד כמה גדלה אהבת האצילים האלה להעלם מאריץ, ועד כמה חזקה בלבו אהבת דתו, ומזה נבין את החנוך הטוב אשר גודל על ברכיו; בכל ימי שבתו בבית השר לא טעם מאומה ממאכלי בשר, ואשת השר הכינה תמיד עבורו מאכלי חלב לבד. אך מרוב אהבתה אל העלם היהודי שמה לפניו פעם אחת מאכל בשר, ותבטיחהו כי לקחה הבשר מאת יהודי וכשר הוא, כי נשחטה הבהמה כדת ישראל; מאריץ בא במבוכה, כי אהבת הגבירה טובת הלב הזאת נגעה עד לבו, אך בכל זאת לא מלא חפצה ולא טעם מאומה מן המאכל הזה. כן נראה כי האמונה וההשכלה היו תאומים בלבו מימי עלומיו, ועד זקנה ושיבה לא צררו האשה את אחותה. כמשה אשר ינק משדי אמו אהבה לעמו, ובבית בת פרעה אשר לקחה אותו לה לבן ינק משדי חכמת מצרים, כן מאריץ אפפענהיים אסף במשכיות לבבו הטהור רגשי אהבה עזה לעמו בבית הוריו הישרים ועובדי ה', ובבית אצילי אירופא האיר אל עבר פניו אור הדעת ויאצל עליו מהודו, גם נתן אֹמץ ועוז בלב בעל הכשרון הנפלא הזה, לרדוף אחרי מטרתו הרוממה, להיות למופת בקרב אחיו ובני ארצו.

בשנת השמנה עשרה לימי חייו עזב אפפענהיים את אבותיו ויסע לעיר מינכען, ויצליח לגמור שם חוק למודו בהאקאדעמיא לחכמת הציור במשך שלש שנים. עוד בהיותו תלמיד האקאדעמיא ברא רוחו הכביר חזיונות חדשים וציורים יקרים, וביניהם הכי נכבד הציור “משה והלוחות” אשר עשה לו שם, ויראה גלוי לעין כל, כי כשרון כביר יצוק בו להוציא הגיוני רוח מלאי רגש ויופי לפעולת ידים. גם תמונת פני הרוזן וואללערשטיין מצא חן ותהלה בעיני כל יודע דבר חכמת הציור לאשורו. מעיר מינכען נסע אפפענהיים לפאריז, וכשרונו הוסיף להתפתח ולחשוף כל שכיות חמודותיו; ואחרי שבתו שם כשנה אחז דרכו בשנת 1821 לרומא, מרכז ומקור כל יופי ונשגב, למקום אספת גדולי החרשים והצירים בתבל: קארסטען, קארנעליוס, אווערבעק ועוד צירים מפוארים אשר הרימו אז בעיר המהוללה ההיא את חכמת הציור על מרומי קרת, ותלמידים רבים מצוינים נהרו להנות מזיו חכמתם ולעשות כיצורי כפיהם. אפפענהיים אהב בימי שבתו במינכען ופאריז להתרועע את אחיו בני עמו ולשבת בחברתם, וכן בבואו לעיר רומא היתה ראשית דרכו אל הגהעטא מקום מושב היהודים, טרם צעדו רגליו על ספון היכל הוואטיקאן; וגם ימים רבים אחרי כן, בהיותו תמיד בחוג צירים אשכנזים בני ארצו באהבה ואחוה ורעות, היתה אהבת עמו ודתו כאש עצורה בעצמותיו. האהבה הזאת, כאֵם רחמניה, הלכה אתו על דרכו כל ימי חייו; היא חשפה לפניו את היופי וההוד, השורר בדברי ימי היהודים ובחיי המשפחה והחברה; היא גלתה לפניו דרך חדשה לא שערוה ראשונים, והוא עבר את הדרך הזאת במרכבת נצחון וזר תהלה על ראשו. רוחו השואף לנשגבות ונצורות, האוהב לתת להיופי חומר וצורה בצבעים ובתמונות, מצא כל מאויי לבו בחזיוני קדש המרהיבים עין כל יהודי בימי חייו; תחת אשר רבים שתומי עינים דמו בנפשם למצא את היופי הזה רק בתמונות המיטהאלאגיע או בציורי רפאל ודורו אשר נתנו לו כבוד אלהים ויצאו בעקבותיו, וישכחו מה העת והמקום דורשים מהם.

ברומא הוכיח הנסיון לאפפענהיים, כי גם כשרון היהודי יאבד ערכו הרם בעיני רבים, יען כי ממי יהודה יצא. בימים ההם הבטיחו בהאקאדעמיא ברומא מחיר-כבוד להציר אשר יעלה על אחיו בציור “הבן האובד שב אל אביו”, ופקיד האקאדעמיא האיש הדגול והנשא טהארוואלדזען (יוצר פסל מהולל מאד) נתן את הזכות והכבוד הזה לאפפענהיים, באשר יתר שאת לציורו על כל הציורים הרבים אשר הוצגו לעין רואים. אך הפראפפעסארים האחרים התאוננו וילונו כי יזכה איש מארץ אחרת וביותר יהודי בכבוד גדול כזה, ופקיד האקאדעמיא נאלץ היה למלאות חפצם ולגרוע השכר הזה מאפפענהיים, אך עמד על דעתו כי לא ינתן השכר לאיש אחר אשר לא זכה בו.

אפפענהיים אבד את השכר הזה באשר יהודי הוא, אך תמורתו זכה בשכר גדול ונכבד ממנו, הוא טהארוואלדזען, אשר אמצהו כבן לו, ויהי מגנו ומבטחו בכל עת שבתו ברומא וגם אחרי כן. החרש-חכם הישיש הזה קנה מאת הציר הצעיר אפפענהיים את ציורו הנעים “שוב טוביה לבית אבותיו”, ויפאר בו חדרי משכיתו, והיום נמצא הציור הזה בבית-שכיות-החמדה הבנוי על שם ועל קבר טהארוואלדזען בקאפענהאגען. על ידי טהארוואלדזען נודע אפפענהיים לחכם הבנאים המהולל היסטארף, ויציר תמונתו ברוב פאר. כן נודע להקורפירסטין מהעססען, אחות פרידריך ווילהעלם השני מלך פרייסין, ויציר בעבורה את הציור “שליחת הגר מאברהם”. בימי שבתו ברומא הוציא לאור ציור נחמד “שושנה רוחצת”, אשר אין ערוך ליפיו והודו השפוך עליו, עד כי כנוהו בשם “פנינת-חמדת-הציור”; את הציור הזה רכש לו הבאראן קארל פאָן ראטהשילד בנעאפאל. בין ציורי חזיונות כתבי הקדש אשר פעל ועשה ברומא יתנוסס לתפארת הציור “שוב היונה אל תיבת נח”, אשר הוצג אז לעין רואים בבית אסף הציורים בנירענבערג, וימשוך עליו עיני יורש העצר במלכות רוסיא יר“ה ויקנהו בכסף מלא, וחברת-אלברעכט-דיירער הואילה ליקרת ערכו להעתיק ממנו העתקות בפתוחי-נחושת והמחוקק וואגנער מלא חפצה. בציור הזה נראה כי נח פתח צהר התיבה ויושט ידו להביא את היונה ועלה זית טרף בפיה; בניו ונשי בניו חשו גם הם אל החלון ועיניהם למרחוק יביטו על הארץ הנשמה אשר תשוב עתה לתחיה; רגשי ענג ונעם שפוכים על פניהם כעל פני אסיר כלא בעת יפתחו מוסרותיו. בתקופה ההיא יצא מתחת ידו גם כן הציור “משה סומך ידיו על ראש יהושע” אשר הגישו תלמידי הד”ר עדוארד קליי בהאמבורג למורם ביום חג היובל לפעולותיו, לאות כבוד ויקר. כן השלים אז את ציורו “כורש נותן רשות להיהודים לשוב לארצם ומשיב להם כלי המקדש”, אשר היה לעין רואים בבית-אסף-ציורים בפראַנקפורט דמיין, וימצא חן ותהלה בעיני כל רואיו.

אפפענהיים ישב ארבע שנים באיטאליא וישביע נפשו בחזיונות הטבע הנפלאים, המופיעים באור שבעתים בארץ הברוכה הזאת; רוחו פרש מוטות כנפיו ויעף על מרחבי יצורי חכמת הציור, ויגיע אל אפריון החכמה הזאת פנימה, ושמו יצא לתהלה בין שמות הצירים המהוללים. בעת ההיא היה גם בנעאפאל, פלארענץ, ליווארנא, ויתבונן אל ציורי הצירים הגדולים אנשי השם אשר בהם תתפאר ארץ החכמה הזאת. אך אהבת ארץ מולדת התעוררה בלבבו, ורוחו משכהו לשוב אל אבותיו ולעירו; אז עזב בשנת 1825 את איטאליא ויעבור בערי באלאניא, ווענעדיג ומינכען, ושם קבלהו המלך לודוויג מבייערן בכל אותות אהבה וכבוד, ומשם שב לפראַנקפורט דמיין, ולפניו יצא שמו המהולל בפי כל חכמי החרשים ועם הארץ, ובכל מקום בואו נחל זר התהלה והתפארת.

בפראַנקפורט החלה תקופה חדשה במעללי הציר הזה. אפפענהיים היה נעלה על כל הצירים בפראנקפורט, ובציוריו מחיי משפחת היהודים הגיע למרום מטרתו. חזיונות הטבע הנשגבים באיטאליא וציורי אנשי השם, העירו בקרבו החפץ לתאר חזיוני כתבי הקדש בחרט צירים; אך חיי המשפחה והחברה בעיר מולדתו, הנעימים ומלאים ג"כ רוב יופי, לקחו לבבו בקסם הודם, עד כי הקדיש כל ימי חייו לשפוך עליהם מרוחו ולגלותם לעיני השמש, לעיני כל העמים. הציר ירד מגבהי שחקים, מעולם החזיונות אשר נשאו רוחו שם עד הנה, לעולם החיים, אשר גם הוא בקדש יסודתו; אף הצליח להוסיף להחיים האלה מחזה שדי ויפעת שמים, ופני יצורי כפיו יהלו באור קדוש וטהור כבני אלהים, מעוררי אהבה בלב כל רואיהם. אך טרם נעביר לפני הקוראים שמות ציוריו מחיי היהודים אלה, נשוב להביט על תולדות ימי חייו. בין תמונות פני אנשים רבים פעלי כפיו אחרי שובו לארצו, עלתה תמונת לודוויג באֶרנע (1826) על כולנה, כי הצליח לתאר פני האיש המהולל הזה ברוב פאר ואמת מבלי החטיא השערה, עד כי העתיקו ממנה העתקות רבות להפיצן בארץ אשכנז. באֶרנע שש מאד על התמונה הזאת, ויהלל את הציור ואת הציר במכתבו לאפפענהיים, ומאז היה לו אוהב נאמן דבק מאח. כן הגו לו אהבה בלי מצרים גם היינע, ועוד גדולי החכמה והמדע.

עוד בשנת 1826 נודע שם אפפענהיים להמשורר הגדול גאֶטהע, אשר לא חשך ממנו תהלה. המשורר יכתב לאפפענהיים כדברים האלה: “את ציוריו אשר שלח לי למראה אשיב לו בתשואות חן; מפעלי כפיו ראיתי הכשרון הנפלא אשר חננו אלהים ושבעתי ענג וששון מן המחזות והרעיונות אשר הופיעו לפני על הגליון”. בעת היות אפפענהיים בויימאר בשנת 1827 נתכבד לראות פני גאֶטהע, אשר אצל לו אהבה ותהלה וכרע כאח התהלך אתו. אז עשה תמונת פני הקאנצלער פאָן מיללער, ובשנת 1828 הקדיש לשמו את ציוריו המתארים חזיונות שיר גאֶטהע “הערמאַן אונד דאָראָטהעא”. בוויימאר ברא גם את הציור, “האַרפנער אונד מיגנאָן”, יצורי חזיונות גאֶטהע. הציור הזה נמצא כעת בבית-אֹסף-ציורים בהנובר, והעתקות רבות נעתקו ממנו בפתוחי נחושת.

מלבד כשרונותיו נשא אפפענהיים חן בעיני אלהים ואנשים, בטוהר נפשו וברגשותיו העדינות, כאשר יעיד על זה איש חברתו במסעו לוויימאר, ה' פאָן האלטעי, במכתביו ע"ד אפפענהיים ומעלת רוחו. טרם עזבו את וויימאר נתכבד אפפענהיים על ידי ידידו גאֶטהע לראות פני כבוד הגראָססהערצאג מוויימאר, אשר פרש עליו כנפי חסדו ויכבדהו בתור “פראָפפעסאר” בחכמת הציור. אותות כבוד רבים נחל ממושלים ומלכי ארץ, ואנחנו נזכיר את אות הכבוד של מאוריטיוס-לאַצאַרוס אשר כבדהו בו המלך וויקטאר עמנואל שנים רבות אחרי עזבו את איטאליא, לאות כי זכר הציר הזה עוד חי באיטאליא ובכבודו תתימר.

משנת 1828 קבע אאפענהיים איתן מושבו בעיר פראַנקפורט, ויחי חיים שאננים בחוג משפחתו ימים רבים. בשנת 1833 הפליא עין רואים בציורו החדש “שוב איש-חיל יהודי מחיל המתנדבים לבית אבותיו כתם המלחמה”. הציור הזה נעטר בזר התהלה בשנת 1837 בבית-אֹסף-ציורים בקאַרלסרוהע, מפי כל לשון ועט. בשנת 1835 כבדו היהודים תושבי באַדען את האיש הלוחם מלחמת עמו על דרך ההשכלה וזכות אזרח, גבריאל ריעסער, בהציור הנפלא הזה לאות תודה ולמזכרת עולם. “בעליצות נפש – כתב ריעסער – אביט על הציור היקר הזה, ומאֻשר אנכי בהעלותי על לבי כי אני אדון לו, וביותר כי רעיונו ישא בד בבד עם מחשבותי בימי חלדי”. את הציור הזה נזכיר עוד הפעם בין יתר הציורים מחיי היהודים אשר נעביר לפני הקוראים. מיתר ציוריו נזכיר תמונת פני הקיסר יוסף השני, מלא קומתו, אשר עשה עבור הבאראן שלמיאל פאָן ראטהשילד, ותמונת המלך אטטא הרביעי; גם ציור קטן, נחמד אף נעים “המחזה בחלון בעת הופיע מושל העיר בפראַנקפורט דמיין”, הנמצא בבית-אֹסף-ציורים בלייפציג. הציור הזה ירתק עיני המביטים בחבלי קסם השפוך על פני הנאספים אל החלון לראות בכבוד השר, כולם מלאי עונג, ובקול צהלה ותרועת הידד יקראו שלום להאורח הבא לשכון כבוד בתוכם; מטפחותיהם הצחורות תתנוססנה בידיהם כדגלים, ועל שפתות העלמות העדינות והילדים הרכים יופיע צחוק ששון וגיל. החזיון הזה ישאר כמו חי בזכרון המביט ימים רבים ולא ישכחנו. את הציור הזה החל אפפענהיים בשנת 1848 ויכלהו בשנת 1852. אך בשנת 1853 הוסיף להפליא עין רואים בציור חדש “בית יוצר-פסל בפראַנקפורט”, הנמצא בבית-למוד-חכמת-הציור בפראַנקפורט. הציור הזה נפלא בהאור השפוך עליו באופן מאד נעלה. לנגד עינינו חדר יוצר-פסל כנטות צללי ערב; אשה כבודה אחת עם בנה ילד קטן באו לראות מעשי ידי החרש, ולפניהם שפחת בעל הבית ובידה מנורה מאירה, אשר מנגה נגדה תופיע תמונת שיש צחר, גם קרנים מידה לה סביבה, להאיר באור יקרות אל עבר פני האשה ובנה והשפחה; בעד פתח החדר נראה את היוצר-פסל בא אל חדרו. כן מלא חן ויופי הציור הקטן “מחזה ביום הולדת” (שנת 1853): ילדה קטנה תושיט לאשה כבודה צרור פרחים, ושפתיה תבענה הברכה ליום הולדת כאשר שמו בפיה משלחיה, אך עיניה וכל מחשבותיה נשואות אל עוגת-רצפים אשר תשא ילדה אחרת בחדר הזה על קערה; תומת לב הילדה נראה פה עין בעין. בשנת 1855 הופיע בבית-אֹסף-הציורים בפראַנקפורט ציורו “שלשת הטבעות”. רעיון הציור הזה לקוח מן החזיון “נתן החכם” (לעססינג), ועליו מלמעלה כתוב “רק ה' אלהים יגיד פשר דבר”.

מלבד כל הציורים האלה אשר ישימו כבוד לאפפענהיים, ויתנו לו מקום בין הצירים הראשונים בהמאה האחרונה. עוד נעלים ונשגבים עליהם שנים עשר ציורים מחיי היהודים, אשר בהם הוציא כל רוחו הכביר לפעולת ידים. לך נא אחרי, קורא יקר, להביט על הציורים האלה, ולעיניך יגלו חזיוני קדש, מלאי יופי והוד, חזיונות חיי עמנו בביתו ובחוג משפחתו, הנושאים עליהם חותם הדרת קודש; והתמונות הנעימות האלה תעירנה בלבבך רגשי אמונים לעמך ולדתו, רגשי אהבה וכבוד לגוי קדוש צור מחצבתך, וברוח דמיונך תחבק את הציר יוצר החזיונות בזרועות אהבה, ותשים על ראשו זר תהלה. החזיונות האלה יצא ולפעלם בעיר פראַנקפורט דמיין, בתקופת ימי חיי הציר…

SPLIT____

השבת, תקות כל איש ישראל בכל ששת ימי המעשה, נחמתו ותענוגו בימי עניו ומרודו; המתנה הטובה הזאת מבית גנזי אביר ישראל וגואלו, נתנה חזיונות נפלאים להציר המהולל, אשר הוסיף עליהם עוד הדר חכמת הציור ורגש אש דת המפעמהו, עד כי ימשכו עליהם ציוריו עין כל רואה בחבלי אהבה. נביט נא גם אנחנו על ציורי-שבת אלה!

1) “קבלת שבת”. החדר אשר תחזינה עינינו נקי וטהור ומפואר לכבוד שבת; רוח מלאכי השלום ירחף על כל אפסיו: מטפחת לבנה כשלג תכסה את השלחן ושתי החלות, לחם משנה, דמות הברכה ביום הששי לשובתי בשבת קודש. גם היין והגביע הנה הנם לקידוש; מנורת המאור התלויה באמצע הבית העלתה נרותיה. בעל הבית לבוש בגדי שבת נקיים וטהורים. עמל ששת ימי המעשה נשכח מלבו, מנוחה שאננה שוכנת על פניו, כל תוגה ודאבה לא תקרבנה אליו ברגעי קודש אלה. עיניו נטיו על מורה שעות כסף אשר הוציא מצלחתו, לראות אם באה העת ללכת לבית הכנסת. האב עוד יעמוד על עמדו, אך הנער האוחז בידו נכון לרוץ אורח; רוחו ימשכהו לבית-אל לבלי עבור מועד התפלה. בן חכם הוא ולשונו תמהר לקרא צחות בסדר התפלה הגדול אשר ישאהו עתה תחת זרועותיו. אמו רחצה אותו למשעי ותלבישהו מחלצות וכלו יפה אף נעים. לך לבית אל בשם ה', ילד נחמד! הן אמך עקרת הבית פה עומדת לפני מאורי אור שבת, פניה וכפות ידיה הנשאות יזהירו באור יקרות, ושפתותיה נעות ברגשי קדש תפלה זכה ועדינה: “כאור הנרות האלה תאירנה נא עיני בני באור התורה הקדושה!” ומלאך השלום עונה “אמן!”. על קיר הבית תלוי לוח קטן ועליו כתוב “מזרח”; משמאל תלוים הטלית והתפילין, גם הכיור סמל דמות הטהרה בבתי היהודים; מעל הפתח תחזינה עינינו הדס ובשמים להבדלה, ועל המשקוף כתוב: “ברוך אתה בבֹאך וברוך אתה בצאתך”.

2) “ליל שבת”. מחזה קדוש מלא יפעת שחקים! פה נראה בעל הבית ככהן לאל עליון בביתו משכן הקדושה והטהרה; זיו טהור וזך שפוך עליו מנרות השבת, ובאורן תהלנה גם כל יתר התמונות היפהפיות המופיעות לפנינו בהציור הזה. פני אדון הבית יפיקו אהבה לצאצאיו היקרים הסובבים אותו כשתילי זית; מבטו יגלה לעין כל את האֹשר השורר בלבו לראות בניו תמימים וישרים, אהובים ונחמדים בעיני אלהים ואדם, ובצחוק קל תבענה שפתותיו בדממה מקרב ולב עמוק: “המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים וכו'”. הברכה הטהורה הזאת תזל כטל על ראש ילדה נחמדה ונעימה, תלתליה השחורות מלאות הוד והדר, אזרעותיה נשואות אל אביה ככנפי יונים, וכמו תשפוך כל רגשותיה ללב אביה, אשר פרש ידו האחת עליה, והשנית על ראש עלמה עדינה, אשר צרור המפתחות תלוים בצדה, לאות כי על פיה ישק עתה כל בית אביה, וכל התכונה אשר עינינו רואות ערכו ידיה בטוב טעם ודעת; אמה, אשת חיל, לא תוכל עתה לנהל דרכי הבית: הן היא יושבת שם ויונק ילין בין שדיה… הבת היקרה הזאת תרגיש קדושת ברכת אביה, עפעפיה השפילה לארץ, וכל יצורי פניה מלאים הגיוני קודש. בין שתי האחיות האלה עומד ילד קטן, ויפרוש כפיו לאביו כי יקחהו על זרועותיו. האב הישר הזה שב מבית התפלה עם אורח עני קרוא לאכול על שלחנו; הנה הוא עומד עוד בפתח הבית ומביט בדומית קודש על החזיון הזה; הנער השב מבית התפלה עם אביו ישא עוד סדר התפלה בידו, וממולו ילד יפה תֹאר ויפה מראה, לבוש מחלצות וצרור פרחים בידו, יופיע בזיו זך מנגה הנרות; האֵם לבושה בגדי שבת ויושבת עם היונק אצל השלחן הערוך. מה נפלאת ומה נעמת, חזיון שלום ושלוה! חזיון כזה יוכל להופיע בארצות החיים רק אז, עת ירדו “מלאכי השלום, מלאכי עליון” “ממעון הברכות” במשכנות גוי קדוש שומר אמונים!…

3) “ברכת הרב”. לנגד עינינו בית הכנסת, בין הבימה ובין ארון הקודש, ביום השבת בבקר. על ארון הקודש כתוב: “דע לפני מי אתה עומד”, ועל הפרוכת: “זכור את יום השבת לקדשו”, ונר-תמיד תלוי לפניו. מימין ארון הקודש עומדת מנורת המאור עם שבעת נרותיה, ומשמאלו על לוח התלוי על הקיר כתוב: “הנותן תשועה וכו'”. תפלת הבקר נשלמה ובאי בית ה' שבו לביתם, רק איש אחד עוד יושב בצד מזרח עטוף בטליתו ולומד משניות בעומק הגיון. הרב הנכבד גם הוא עוד יושב על מקום כבודו, טליתו אצלו על כסאו ולפניו גמרא פתוחה; הישיש הישר באדם הזה יאציל ברכותיו על ראש נער, טרם שובו עם אביו לביתו אחר התפלה; תום וענות צדק נשקפות מעיני השב הזה, חכמת אלהים תאיר פניו, רוח טהור וטוב ירחף על הצחוק הנעים המשעשע שפתותיו היפות, הפתוחות ונוטפות ברכות שמים; אזנינו תקשבנה צקון לחש זה בחרדת קודש, הנער יטה ראשו בענוה לברכות מורה הצדק, ורגשי-יה ימלאו כל בתי נפשו. אביו, איש נשוא פנים, עומד עליו ובדומיה יאזין קול הברכות על ראש בנו ועיניו הרטובות תענינה אחריהן: “אמן!”.

4) “יום-השבת-בצהרים”. חזיון יקר! לנגד עינינו תרחף המנוחה השוררת בבתי ישראל ביום השבת אחרי סעודת שחרית. לפנינו יופיע חדר איש עשיר בכל הוד והדר; על השלחן פרושה מטפחת יקרה, ועליה עוד יעמדו שני גביעים, פרחים ונצנים יתנוססו על החלון הפתוח. אדון הבית עוד יושב לפני השלחן על כסא הכבוד, תיבת כסף בידו, ובנו הנער הנחמד והיפה יקרא לפניו מעל הספר, אך מטעמי יום השבת ונעים קול בנו סגרו עפעפיו בתנומה נעימה. האב השקט והשאנן הזה לא ישמע ולא יחוש כל הנעשה ברגעים אלה לפני שלחנו. הביטו על העלם היפה היושב שם בקצה השלחן! בן עוני הוא וקרוא לאכול על שלחן אדון הבית כדי שבת בשבתו, ולפניו גמרא פתוחה כדרכו להגות בה תמיד אחרי הסעודה; אך עתה שכח תלמודו, עיניו וכל מחשבותיו נטיו על העלמה היפהפיה בת אדון הבית, היושבת ממולו לימין אחותה הבכירה, וישאף מליה הנעימים. מה רב האור השפוך על התמונות והחדר! האור הזה יפיץ נגהו על פני זקן הבית הנם במנוחה שאננה, ישפוך אור יקרות על הנער הנעים מראשו ועד כף רגלו. מנגה נגדו יופיעו פני העלם, תלתליו ומצחו בציון האהבה, וישלח קרנים עד האחות הצעירה, ופניה גם הם יהלו באהבה טהורה, וישוב להאיר פני האחות הבכירה היושבת בין הרעים האהובים באור חן וחסד. האהבה, בת שמים, עפה ממרומים מעל להפרחים בעד החלון הפתוח, ותמלא כל אפסי החדר בזיו זך וטהור אשר לא יתֹאר באומר ודברים!

5) “מנוחת-שבת”. הציר יוסיף לענגנו בחזיוני מנוחת שבת, פה נראה הדומיה העמוקה, הענג והנעם האצורים בתנומת הצהרים בשבת קודש. התנומה הזאת פרשה כנפיה על כל אפסי רחוב היהודים אשר תחזינה עינינו עתה, וכמו כל הרחוב נם שנתו. לפני פתח בית מסחרו, אשר עוד ביום אתמול סוגר על מסגר, יושב אדון המסחר בלבושי כבוד, ועיניו נשואות השמימה בדומית שקט ותוגה חרישית. שתי ידיו פרושות כשתי כנפי חסד, לחבק בזרועות אהבה את אמו הזקנה היושבת לשמאלו, ואת בנו יחידו וידידו, נער יפה אף נעים, העומד לימינו. רעיתו עזבה ארצות החיים להתלונן בצל שדי, וברגעי מרגוע אלה עלה זכרונה היקר לו על לבבו, ומבטו יבקשה בין צבאות שמים במעון עדן. הנער נשען אל אביו באהבה, תחת זרועו החומש עם סימן מקום תלמודו, בעמדו היום על המבחן לפני הרב לעיני אביו, ובידו אות-נצחון הוא הפרח ופרי העץ אשר יביט עליהם עתה בגילה שאננה. האֵם הזקנה, בעלת כל בית בנה, כאשר יעיד צרור המפתחות התלוי מצדה, יושבת והוגה בספר “צאינה וראינה”. מה נעימה האֵם הזאת, ומה רב החן וההוד אשר אָצל לה הציר באהבת לב ונפש! תום וצדק, שלום ואהבה, חכמה ותבונה, לב טוב ונפש יקרה יחדיו נקבצו באו בפניה; ואיך לא ישלח ה' את ברכתו אל הבית אשר עיניה צופיות הליכותיו? הלאה מעט בפתח הבית יושבת האָמה הנרדמת; לרגלי הילד ישכב החתול המתענג גם הוא במנוחת שבת; שם ברחוב מבעד החלון על המכפלה השניה, תביט אשה ותנומה שוכנת עליה; שם עומד נער אחר צלול ברעיונותיו ועיניו נשואות השמימה; שם ברחוב יושב איש נרדם נשען על כף ידו. כל התמימים והישרים האלה מתענגים תחת קוי השמש המאיר ברחוב היהודים בחצות היום. מימין הציור תחת המספר 1789 נראה נגה ההשכלה, שום בתוך החדר יושבת בת אדון הבית ובידה ספר אשר תקראהו בשום לב.

6) “המסה”. ציור נחמד אף נעים! ביום השבת נראה פה נער רך בשנים, העומד לפני הגמרא הפתוחה על השלחן למעלה מראשו, ובכל זאת ישיב באֹמץ רוח על כל שאלות הרב המנסה אותו בלמודי סדר השבוע. המורה המנסה יושב על כסאו, עיניו ותנועות אצבעות ידיו תוכיחינה לנו כי מתאמץ הוא לחקור ולדרוש את הנער אם אמנם למודו שגור ושנון על פיו, ככל אשר הורהו בששת ימי השבוע. בת הרב יושבת לא הרחק מהם, ובכל חפץ לבב תטה אזן קשבת למענה הנער; בצחוק שפתותיה תעיר בלבו אֹמץ הרוח לענות בחכמה ודעת, עד כי תשמע תהלת הרב כי יצא מזוקק שבעתים מכור הבחינה, כי הגדיל תושיה; אז תתן לו לאות-נצחון פרי העץ מן הקערה אשר בידה. רעיון הציור הזה יקר מאד לנו. הוא יראה לעינים כי הקים ה' הבטחתו לבית יעקב לאמר: “רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם”. הוא יגלה לעין השמש כי בני עמנו ידעו תמיד ללמוד לבניהם תורת ה' עוד בשחר טל ילדותם, וכל סערות העת לא יעקרו נטעי נעמנים אלה אם בעודם רעננים היו שתולים על מי התושיה. וכן בכל יתר ציורי אפפענהיים נראה את הרעיון הזה; כי הילדים וספרי למודיהם יתלכדו ולא יתפרדו. –

7) “מוצאי שבת קודש”. הציור הזה הוא ההפך מן הציור “ליל שבת”, ותחת כי שמה אור יקר זרוע בכל עבר ובכל פנה, פרש האופל פה את צלליו בכל ירכתי הבית. בתוך המנורה העלו רק שתי נרות אשר תפיצנה מעט נגה על התמונות העומדות תחתיהן. אדון הבית עומד באמצע החדר ושופך יין בגביע להבדלה; תוגה שאננה שוררת על פניו, ושפתותיו דובבות:

"אלהי אברהם יצחק ויעקב אבותינו,

שמור עמך ישראל למען תהלתך.

שבעת הימים נא יבואו אלינו,

לברכה והצלחה למקדישי שמך.

השבת הקדוש הן עתה יעזבנו וכו'".

אם הבנים עומדת אצלו, ידיה מול לבה, ועיניה הנשואות שמימה תענינה “אמן”; בתה העלמה תתרפק עליה באהבה ותחבקנה; הילד האוחז נר ההבדלה בידו ירים אותה למעלה בגאון, ומנגה נגדה יהלו פני התמונות הסובבות את אדון הבית. הבחור האוכל על שלחן בעל הבית מדי שבת בשבתו עומד נשען על שלחן הכתבים, אשר עליו ינוחו עוד המכתבים מיום השבת סגורים בחותמם. האב הזקן יושב עצב לפני השלחן. לב המביט על הציור הזה ירגיש, כי השבת הנעים יעזוב עתה את הבית הזה, ואתו יחלפו גם הששון והמנוחה, ותחתיהם יבואו ששת ימי עמל וצער, ויקראו את כל המתענגים האלה למלחמת החיים. –

8) “סדר ליל פסח”. בליל שמורים זה יתרומם היהודי משפל שבתו על כנפי אמונתו הטהורה, ולבבו יתפאר בגאון ישראל ותעודתו הנשגבה בין העמים; בליל שמורים זה מלך הנהו, ורעיתו המלכה יושבת לימינו, אך אדרת תפארתו הוא תכריך בוץ, כאשר עינינו רואות בהציור הזה, למען לא ירום לבב המלך… בליל שמורים זה ישתו ארבע כוסות לזכרון הגאולה מעבדות לחירות, ואפפענהיים נתן סימן לזה בארבע צלוחיות מלאות יין העומדות על שלחן קטן; בליל הגאולה הזה תפתחנה דלתות כל משכיות ישראל, והיהודי העשוק ורצוץ משפט, ישמיע ממסתרי הגהעטטא לכל יושבי תבל ושוכני ארץ, כי יבוא הקץ לאכזריות רצח ורשע כסל; כי מארת אלהים וקרץ משדי ירדוף עד חרמה כל מעניו ומצמיתיו וישמידם מתחת שמי ה'. וברגע הנשגב הזה יגלה הציור לעינינו מחזה ליל שמורים: שם פתח המשרת את הדלת, ומקומו נראה על הכסא העומד לפני השלחן, כי בליל גאולה זה לא יפליא היהודי בין אדון לעבד, ומקומו יכירהו בין יתר בני הבית. סביב לשלחן ישבו כל בני הבית, תחת אור המנורה השולחת קרנים על כל החדר מסביב, ופניהם נהרו מטוב לב; אצל כל אחד יעמוד גביע כסף ובאמצע השלחן תתנוסס “כוס אליהו” הגדולה מכול. לפני הקערה על מטת ההסבה יושב אדון הבית עטוף לבנים וכוסו בידו לקרא “שפוך חמתך”. אך מדוע זה יופיע צחוק קל על שפתי המסובין? עיני האב יהגו אהבה, פני האֵם יפיקו שמחה נסתרה ועליצות נפש? שני הנערים הנחמדים כשני תאמי צביה יביטו בעין חודרת על אחותם היושבת ממולם, והיפהפיה הזאת השפילה את עיניה לארץ? פתרון החידה הזאת, הם דברי האורח היושב לפני השלחן, אשר הרהיב בנפשו להוציא לפני כל המסובין ברכות לבו להאנשים הישרים והתמימים האלה, ויאמר: לשנה הבאה בליל שמורים, תשב בתכם לפני שלחנה כמלכה לימין אלוף נעוריה – המלך; לכן יופיע הצחוק על שפתי האב המאֻשר, לכן תעלוזנה כליות האם היקרה, לכן לא יסירו האחים הנאהבים והנעימים את עיניהם מן אחותם, ולכן השפילה חבצלת השרון זאת את ראשה בבושה ובפחד… בהציור השני יראה לנו הציר כי נבואת האורח באה ונהיתה.

9) “החופה”. ציור יקר הערך לפי תוכנו ומלאכתו המהֻלָּלה. החזיון יוצא לפעלו בחצר בית הכנסת, תחת רקיע השמים עם צבאות כוכבי ל.ל. על יציע בית הכנסת מחוץ תלוי דמות מגן דוד ובתוכו כתוב: “קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה”, ובאמצע: “מזל טוב!” החתן והכלה לבושים אדרות תפארת, ושרשרות כבוד יתנוססו על חשן לבבם, לאות כי יתלכדו ברתוקות האהבה; הטלית יכסה ראשיהם ועליהם מלמעלה נטויה חופת כבוד. ברגע זה ישים החתן טבעת קדושין על אצבע אהובתו אשר הושיטה לו ביראה ופחד, ובין עפעפיה תזהיר כספיר דמעת בת עין; עינינו תכיר כרגע את היפהפיה אשר ראינו בליל שמורים. הרב עטוף בטליתו קורא את הכתובה. אבי החתן עומד לימין בנו הדור בלבושו, ופניו מפיקים גילה ונחת, גם פני אֵם הכלה ינהרו בעליצות כליות וקרב, על ראשה יתנוסס זר תפארה, ועדיה וחליתה יוסיפו לה יפעה ויופי ברגעי אשרה אלה; כן יתר נשי החן המופיעות לפנינו לבושות מכלול ועדי עדים כפי חקי העת החדשה. ילדה נחמדה כלילת יופי מתרפקת על זרועות אמה, ושתיהן תצחקנה מטוב לב על הדוד העשיר אשר לא ידע קרוא השבע ברכות מעל הלוח, ועוד מעט יעורר שחוק בצחות לשונו בשפת קודש. שם משמאל המחזה ימהר נער אחד בטרם מועד, לקרא בקול גדול “מזל טוב!” והאיש העומד אצלו ישתיקהו. הנער האוחז בידו היין והכוסות, יביט בתמהון על רעהו העשוי לבלי חת וישמיע קול רעש גדול ברגעי קודש אלה. פה נראה גם את הבדחן על יציע בית הכנסת והמנגן בכנור, גם נער אשר עלה שמה למען יוכל לראות מלמעלה את כל החזיון הזה. –

10) “הסֻּכָּה”. ציור כליל תפארה. לפנינו תופיע סכת חמד מעולפת פרחים ונצנים, ומעוטרת בזרי פרי הלולים מרהיבי עין. האב יושב ראש ומקדש על היין, וגם רעיתו תפארת ביתו תפאר את הסכה בהוד פניה; על זרועותיה ילד שעשועים ואחות האם תביט עליו בעיני חן. הבחור הקרוא לשלחן החג והבנים הצעירים יושבים במנוחה ומקשיבים דברי הקִִדוש. המבשלת תשא את הקערה עם התבשיל אשר נרדו יתן ריחו באף החתול השואף אליו בפתח הסכה. שני נערים נוצרים, תלמידי בית הספר, מביטים מבעד חגוי הסכה בתאות נפש על החזיון הזה; הם לא יצחקו כי אם מלאים חרדת קודש, ואחד מהם הסיר מגבעתו מעל ראשו לאות כבוד.

11) “הסנדק מחכה על הרך הנמול”. הציור הזה מלא רוח חיים ותנועה, ולמלאכתו נאוה תהלה. לפנינו החדר הסמוך לבית הכנסת. על כסאו של אליהו יושב הסנדק בגאון, כי חזות פניו והדרת אדרתו יעידו על כבוד עשרו, ומבט עיניו יאמר לכל: יען כי קצין עם ונשוא פנים אנכי לכן זכיתי לכבוד כזה! אצלו עומד המוהל עטוף בטליתו, וכל מעיניו לבחון היטב את הסכין אם אין בו פגם. יתר הנאספים יחכו לראות בעוד רגעים אחדים את הבן הרך נכנס בבריתו של אברהם אבינו. משמאל החזיון יתאמצו הנערים לעלות על מקום גבוה לראות במחזה. ואיש את רעהו ידחקון ועוד מעט תטוש המלחמה ביניהם, לולא מהר השמש לעשות סדרים ביניהם ולהפרידם; נער אחד עומד על הקופה של צדקה, כגבור מנצח על שדה קטל, ועוד ידו נטויה להדוף את רעהו החפץ להסיג גבולו, וגם השמש חש לעזרתו; ואזנינו תשמענה קול הנער העומד על הארץ: מדוע נתן רעי במרומים ואני בשפל אשב? – קול השאלה הזאת נקשיב לרגעים בארצות החיים, אך אין לה פתרונים. מימין המחזה מבעד הפתח נראה שבע תמונות נשים לבושות לבנים, ואחת מהן תשא את היונק על זרועותיה, והאב (געפאטער) העטוף בטלית פרש ידיו לקבל את הרך הנמול.

12) “שוב איש חיל יהודי מצבא המתנדבים לבית אבותיו בתם המלחמה”. רעיון הציור הזה נעלה ונשגב מאד. הציור הזה הוא סמל דמות השלום השורר בין הדור הישן והדור החדש, בין האמונה הטהורה והיהדות, ובין רגשי אהבת ארץ מולדת וחובת כל איש למלכו. מחזה הציור יתאר לפנינו את הבן השב ממלחמה לבית אבותיו, ביום השבת אחרי סעודת הצהרים. מרחוק נשאתהו האהבה אל אבותיו על כנפיה, ויחיש דרכו לבוא ליום הקדוש בזרועות הוריו, אשר חכו בכליון עינים רגע בואו. ליל השבת עבר בתוחלת ממושכה, גם בקר יום השבת חלף הלך לו ועקבות הבן האהוב עוד לא נודעו; אחרי סעודת הצהרים פתח האב הישיש גמרא להגות בה כדרכו תמיד, ופתאום הופיע הבן אשר המה מבקשים, והנה הוא יושב עתה לימין אביו המלא ששון, וישמיעם מכל אשר עבר עליו בימי עבודתו בצבא; הזקן יחבקהו ביד ימינו ושמאלו מונחת על הגמרא הפתוחה; אמו השיבה את נפשו במעדני יום השבת, ובאחזה בידה הקערה לשוב להביא לפניו מטעמים, תטה עוד אזן קשבת לקול בנה האהוב; אות הכבוד בתמונת שתי וערב המתנוסס על לבו, אשר זכה בו בהצותו את אויבי ארצו על שדה קטל, לא ישיב ימין אביו התם והישר ממנו; אחותו העלמה תחבק ראשו בזרועותיה, ופניה ינהרו משמחות וגיל, גם פני אחיו ואחותו הצעירים יצהלו מטוב לב; אחיו הצעיר יתבונן על החרב העומדת בירכתי הבית, ויפחד לגעת בה בקצות אצבעותיו. הציור מלא הוד ויופי עד כי לא תשבע כל עין ממנו. –

אלה הם מפעלי הציר הדגול מרבבות אחיו, הפראָפפעססאָר מאָריץ אָפפענהיים. ברוחו הנשגב הגיע עד תכלית החכמה, ובתבונה ודעת ידע להביא תועלת בכשרונו הנפלא לאחיו ובני עמו, ויהי אהוב ורצוי בעיני אלהים ואדם. עד זקנה ושיבה ישב בעיר פראנקפורט דמיין, וכבוד והדר עטרוהו מכל עברים. וימת אפפענהיים זקן ושבע ימים בשנת השמונים ושלש לימי חייו ביום ז' אדר תרמ"ב (26 פעברואר 1882) יום בו מת בנשיקה גם אדון הנביאים. כבוד גדול עשו לו במותו, ושמו לברכה לדור דורים בפי כל יודעי ערכו. הבו, בני עמנו, גודל לשם אפפענהיים, וצאו נא אתם, צירים צעירים, בעקבותיו, ואז ישמח יעקב ויגל ישראל כי חכמת הציור תציץ ותפרח על שדמות דברי ימי עמנו וחיינו, ותביא פרי קודש לשם, לתהלה ולתפארת לעמנו ולצירינו גם יחד; ורק אז נקוה כי בני עמנו יאירו פניהם אל החכמה היפהפיה הזאת, יסלסלוה וירוממוה ויקרבו בשתי ידים את הצירים המקדישים ימיהם וכשרונם לעמם ולדתם.

מי יתן והיה אפפענהיים למופת בקרב אחיו עד עולם, כי לא קם כמוהו עד היום ציר יהודי נפלא בכשרונו ובחכמתו, ברגשי אמונים לעמו ולדתו, בלב טהור ונפש עדינה אוהבת כל רם ונשא, נשגב ויפה, המתהלכת גם בימי חייה בין צבאות שמים! אשריך, אפפענהיים! כי עשית לך שם עולם, ודור לדור ישבח מעשיך וציוריך, ויירשו זר התהלה עד עולם סלה!

תרמ"ד, פעטערבורג.

האדם מכונה או לא? / מרדכי צבי מאנה

(ע"פ דרשות הפראפ. לאנדצערט)

כבר הסכינו רבים וכן שלמים לדמות ולהשוות בנין גו האדם ופעולת אבריו לבנין מכונה ופעולותיה. ובאמת, אם נשים לב לתנועות האדם, אז נראה כי התנועות האלה דומות מאד לתנועות מכונה ולפי ראות עינינו נוכל לחרוץ משפט כי ההשואה הזאת יש לה על מה שתסתמך. אף כי תנועות אברינו שונות ורבות מאד, בכל זאת יש חוק וגבול להתנועות האלה, כי כל תנועה תצא לפעלה על פי תמונת מסגרת עצמות האברים, ואֹמץ השרירים והעצבים וכו'. אם נביט, למשל, על תנועת ההליכה אצל האדם, מבלי שום לב על שנוים קטנים התלוים ברוח כל אדם, בחנוכו וגדולו, אז נוכח כי התנועה הזאת אחת היא אצל כל אנשי תבל, אף כי בני האדם נפרדו למשפחותיהם, לשבטיהם ולגוייהם. חק אחד ומשפט אחר לתנועת ההליכה באנשים שונים, סדר וערך ידוע לה כמו במכונה, על פי הכח המניע תחליף רגל אחת את רעותה והניע את הגו ממקומו הלאה. האדם אשר רגליו שלמות ובריאות לא יעלה הרעיון אף בלבו לכווץ ולקצר עצבי רגליו על פי סדר ידוע, כדי להניע משא גוו קדימה;רעיונותיו יוכלו להיות אז מפוזרים ומפורדים לכל רוח, יוכל לשוחח את רעהו, או להיות תפוש במזמותיו, ובעת הזאת יתכוצו העצבים במשטר וסדר, יניעו את הרגלים, והגו יובל ממקום למקום, כאשר תעשה מכונה טובה ומסודרה ע"פ כח המניע אשר בתוכה.

לבנו יתכווץ עד מאה אלף פעמים מעת לעת והכל בסדר נכון ומשטר נפלא, וכמכונה שואבת מים ישאב דמנו ויזרקנו בכח כמוה לכל חלקי גופנו. החזה יתרחב ויתקצר, כנאד הרוח, לפי מלאת החזה ברוח אשר הריאה שואפת או תריקנו. במלה אחת, הארגאניזם החמרי של גופנו שוה בדברים רבים למכונה.

מקץ ימי הבינים בתחלת העת החדשה העיר הדמיון הזה רוח אנשים חכמים לנסות כחם לברא בריאות בעלי תנועה ופעולה, ע"פ חכמת המעכאֵניק, הידועות בדברי הימים בשם “גולמים” ( Автоматы ), במאה העברה הפליא החכם וִויקאָנסאֶהן עין כל רואה בהראותו אוז מעשי ידיו אשר אכל ועכל אכילתו כיצור חי; ואדם מנגן בחליל ומחליף אצבעותיו כחק וכהלכה. גם החכם דראזע יצר אז בחכמתו נער כותב מכתבים ונערה פורמת על פי הנבל, אשר תנועות עיניה התאימו עם תנועות ידיה, וככלות הנגון עמדה ממקומה ותשתחוה ביראת הכבוד לפני המון העם המשתומם, ויהי לנס!

לולא האמינו החכמים ההם אמונה אומן כי בנין גוף האדם שוה בכל דבר לבנין מכונה מעכאַנית, כי אז לא נוכל להבין איככה הקדישו חכמתם הרבה והעת היקרה עם העמל להתעסק בהבלים כאלה, אשר בעיננו יראו כשעשועי ילדים. החכמים ההם אשר לא נפלו ברוחב דעתם מגדולי חכמי דורנו, תחת להביא תועלת אמיתית לטובת ישובו של עולם, בלו ימיהם בהזיות והשערות כי סוף סוף יצלח בידיהם לברא גולם חי פועל פעולות כאדם, מביא תועלת בכחו וגבורתו, אשר לא יירא המותה או חלי ומדוה. לפני שלשים שנה עוד הראו לעין כל נער הכותב מעשה ידי דראַזע. בנין הגולם הזה נפלא כל כך, וגלגליו רבים ומסובכים יחדו, עד כי גם חכמי לב נלאו לבוא עד תכונת החכמת היוצר הזה, ורק שכל נפלא יוכל להבין איכה יפעל האַרגאניזם-המכאַני הזה את פעולותיו. האינקוויזיציה הספרדית חשדה את הנער הזה ואת יוצרו במעשה להטים וכשוף ותושיבם בבית האסירים, ולולא העמל הרב אשר עמלו חכמי הדור לקרא להם דרור, כי אז עשתה בהם שפטים נוראים, מזה נראה כי הגולמים האלה נמשלו אז בעיני ההמון כאנשים חיים מבלי כל הבדל, עד כי הטילו ספק אם נוצר ע“פ הטבע בידי אדם, או ע”פ שמות וצרופים, כשוף ולהטים וכדומה. יוכל היות כי גם החכמים ההם בעצמם לא נסו ולא קוו לפחת באף יצוריהם רוח חכמה ודעת,נשמת חיים עם כל כשרונותיה, אך מה יחסר לנו אם עבדנו לא יחכם, לוא אך ימלא חובותיו במשטר וסדר כמכונה מסודרה, ויהי אמיץ כנחשת וברזל, במקום העצמות והבשר של אדם חי אשר בעלה נבל הנה הנס, בימינו אלה, אשר הניסיון יחדו עם העת הורו לאדם דרך חיים, יתאמצו חכמינו לברא מכונות אשר תמלאינה פעולות אלפי אנשים ולא פעולות איש אחד, ואחת היא למו אם צורת אדם להן או לא!….

ע“י החפץ והתשוקה להתחרות עם הטבע ולברא יצורים כמוה, ע”י האמונה כי בגין גוף האדם ובנין מכונה חקים אחדים להם, בא רעיון אחר בלבב חכמי המאה השבע עשרה והשמנה עשרה, רעיון אשר מצא מסלות עמוק בלב חכמים רבים ואשר סוף כל סוף נוכחו כי מן הנמנעות הוא ולעולם לא יצא לפעולת אדם. הרעיון הזה הוא להמציא תנועה נצחית ( perpetuum mobile ) כלומר: מכונה אשר תעשה פעולתה לעולם ועד מבלי מעורר חיצוני, מבלי כח דוחה או כח מושך, מבלי מים, אש ורוח ושאר כוחות הטבע. לפי ראות עיניהם חרצו החכמים ההם משפט, כי האדם וחיתו הטבע אינם באמת כ“א מכונה בעלת תנועה נצחית, כי הם יתנועעו מבלי כח חיצוני, רק ע”י כח פנימי הנטוע בם. הדעת, כי כח האדם יתקיים ויתרבה ע"י האויר החמוצי והמזון, עוד לא הכתה שורש בחכמת הדור העבר. לפי דעתם יצא כח האדם ממנו בעצמו, הוא מקור כחותיו והוא ישתמש בהם, ולכן טרם גמרו בדעתם לעשות אנשים חיים בידי אדם, נחוץ היה להם למצא את הכח הנצחי הזה.

יחד עם הניסיונות האלה צמחה תקוה חדשה לעשות כסף מאפס: הכח הנצחי הן ימציא כח עובד לעולם ולא ידרש כל הוצאה להסיקו ולהעירו וכדומה, נמצא, כי ישיגו רב תועלת מאפס. התקוה הזאת להתעשר הוליכה שולל ותעור גם עיני פקחים, כאבן החכמים אשר האַלכימיקים הקדמונים בקשוהו שנים רבות ולא מצאוהו. כבר היה הדבר למצא פתרון לשאלה כאלה, רוב עמל וחכמה היו דרושים אל החפץ הזה. אך המטרה לרכש תועפות כסף מלאה חן וקסם כל כך, עד כי עוז בידה לעורר כח דמיונים כבירים, להוליך תועה באור מתעה ימים ושנים את הרודפים אחריה, לרמותם תמיד בתקוה כוזבה כי עוד מעט ומטרתם בידם, ולהכותם סוף כל סוף בעורון ושגעון, עד כי לא ידעו לתת חשבון לעצמם ממחשבותיהם ופעולותיהם, רק מעט מעט ברבות הימים נוכחו לדעת כי אין פתרון והתרה לשאלה כזאת.

הסבה לכל הדמיונות וההזיות האלה היא אי ידיעת חכמת הטבע וסוד כח הצרור בכל אברי גופנו, מקורו ומהותו, הם חשבו כי גו האדם בעצמו יברא הכח הפועל, והחום והכח הם תוצאות בנין מעכאַני נפלא, ומדוע יבצר מחכמי בנאים כמוהם לעשות כדמותו כצלמו?

בימינו אלה כבר נדע כי החום והכח בגוף האדם מקורם כמו במכונת הקיטור. המזון הוא המקור האמתי לכח גופנו וחֻמו, הוא חמר נשרף, אשר ע“י העכול יבא בתוך הדם, וישרף לאט ע”י יסוד החמוצי אשר הריאה שואפת אל קרבה, כן ידוע לנו, כי המזון יהפך ע“י העכול, כאשר ישתנו העצים בתוך התנור אחרי עלותם כליל על המוקד. ההשתוות הזאת גדולה כל כך, עד כי נוכל לשער כמות החום וכח הפועל אשר יוציא האדם ע”פ כמות מזונו אשר יביא אל קרבו, ממש כאשר אנחנו משערים כח מכונת הקיטור ע"פ החמר הנשרף הנחוץ לה.

בדעתנו עתה, כי גו האדם בנוגע לכחו וחמו לא יפלא בכל דבר ממכונת הקטור, כי בשניהם תלוי הכח הפועל בהחמר הנשרף אשר יעניקו להם, בדעת הזאת כבר צעדנו צעדים רבים קדימה ועזבנו אחרינו את החכמים בעיניהם אשר חפשו ובקשו לברא כח נצחי מאפס, ויבחרו להלביש חפצם בתמונת אדם או חיה, המסכה הנסוכה על פלאי בנין גו האדם ושאר היצורים הורמה, אחרי אשר חכמת הטבע והכימיה עלו במעלות בימים האחרונים.

אם בימי המאה העברה, טרם ידעו מקור פעולות הגוף, דמו והשוו בנינו למכונה, בימינו אלה על אחת כמה וכמה, אחרי דעתנו כי כל פעולותיו השונות והנפלאות כולן הן רק תוצאות חקי הטבע והכימיה. אמנם נגד משפט כזה יתעוררו רבים ומחשבה כזאת על האדם בחיר היצורים הנברא בצלם אלוהים יחשבו לחטאה, ויראונו בעליל כי גו האדם קשור בעבותות אהבה עם נשמתו אשר לא למכונה לזכות בחלק ממרום זה.

ובאמת – מנהל המכונה אשר בשכלו יטנה לאשר יחפץ יעמוד מחוצה לה, ומנהל האדם, רוח מבינתו, אחוז ודבוק בו, האדם יעשה כל מעשיו בחשבון ודעת. את ההבדל הזה שבין האדם ובין המכונה לא יכחיש כל איש, ולשוא יעמלו לדמות פעולות המוח הנפלאות ע"י התעוררות רוח האדם העולה למעלה למשכיל, עם פעולות מכונה המעכאֵנית. השכל הבריא יכחיש כל זאת, אין כל ספק כי גם פעולות הרוח תלויות בחקים חמרים ובמשפטי הטבע, אך עד הנה עוד לא גלו החכמים פני הלוט הלוט על השאלה הזאת, ומכבוד הרוח עוד לא נגרע דבר.

אדר, תרמ"ו. ראדאשקאוויץ

הרהורים רעים / מרדכי צבי מאנה

בדד משמים ישבתי בחדרי ועל עפעפי נפלה תרדמה. השֵּׁנה היא הנחמה האחת בחיי עיר קטנה ההולכים לאט ומוליכים כשמן מימיהם, בלי תנועה ובלי גלים. לולא היא שהיתה לנו, יאמר בן עיר קטנה, כי אז תמנו לגוע באפס עבודה ומעשה במשך ימי הקיץ הארוכים, וגם אנכי מעת אשיותי נפלו… אצבעותי שפלו, ומבעד הערפל אשר יכסני לא אראה כל חזיון לוקח לב מעורר נפש, נותן כח לאין אונים לפעול ולעשות, לקבל ולהשפיע תועלת, ורק החלום ישוב ישעשעני ויעביר לפני רגעי אָשרי שכבר נשכחו, ואיך לא אחמוד את השֵּׁנה אֵם כל חלום והלך נפש?

ישבתי ונרדמתי, והנה יד שלוחה אלי ותעירני, פקחתי את עיני וארא מלאך דובר בי לאמר: קום כתוב! ואומר: מה אכתוב? ויאמר את אשר אתה רואה ושומע. צדקת, עניתי, אקומה נא ואסובבה בעיר, בשוקים וברחובות, לראות ולשמוע. יצאתי מביתי ואשא את עיני ואראה את השמש בכל הדרו על תכלת השמים ורוח אביב נשב נשמת חיים באפי, וימלך עלי לבי לכתוב שיר חדש בשבח האביב כדבר בעתו. עודני הוגה בדעה זו וחרוזים כדבורים סבוני: עבר חרף, קשה הערף, שמש אביב, יזרח סביב. על מי פלג, אין עוד קרח, במקום שלג, יפרח פרח; גם צפרים, מן היערים, עפים שרים וכו' וכו'. הרפו מעט! תנו לי להשיב רוחי, גערתי בחרוזים, מה תתנו ומה תוסיפו לי בשאונכם והמונכם אם כעטלפים לא תראו אור, כי לא לשירים כאלה מקום במכ"ע ילדי יום. לא אביט שמימה כי אם אשפיל לראות כל הנעשה והנשמע סביבי בין העם אשר בקרבו אנכי יושב ואת אשר אראה אגיד.

תפוש במזמות אלה עליתי על ראש פסגת השוק החדש ואבט מסביב. והנה ציור נחמד לנגדי, מראה עיר קטנה בראשית ימי האביב: יערים קטנים בלבושם הירקרק אשר לא יבול על ראשי הרים גבנונים יסובבו את העיר מכל אפסיה ועלימו יתנוסס הר בית מועד לכל חי הנשא מכולם בהדרת קדשו; אילנות כבירי ימים ישיתו כליל צלם על שוכני דומה וביניהם יופיעו ממרחק מצבות אבן, וממרום עמדתן תבטנה על העיר המשתרעת לרגלן להזכירה יום פקודה… לרגלי ההר ילפת נהר קטן ארחות דרכו בשובה ונחת, ולא יעיז להשבית מנוחת הרפאים בשאון גליו. מעל כל גגות בתי העיר יתרומם בית הכנסת בשיא גבהו הנושא עליו חותם הזקנה והשיבה. עיני משוטטות הלאה. רחובות העיר מלאים ילדים משחקים ומשוררים מבלי מפריע. דלתות הבתים נפתחו, כלי הבית רוחצו למשעי והוצאו החוצה. שם יושב החיט במחטו והסנדלר במרצעו בחצרות וברחובות, כי חג האביב הנה בא וכל ידים מלאות עבודה. גם הפרות והעזים עזבו מכלאותיהן ומטילות בחוץ לרוח היום; שמה נאספו סביב עגלות אכרים העומדות לפני בית-משקה, והמספוא יהיה להן לשלל. בקללות והנפת השוֹט ירוץ האכר לגרשן וכמעט יסב פניו תשובנה למלאכתן. מכאוביו יוכל להרגיש רק האיש הנרדם בחרבוני קיץ תחת העץ וזבוב עז פנים יעירהו לרגעים בעקיצתו… שם תרנגולות תחת פקודת התרנגול מנקרות באשפה וקרוב להן שתי עזים מנגחות זו את זו כהלכה. בין המון אדם, בהמות שדי וצפור שמים אלה, תראינה עיני גם אור עשן בתמונת המלמד, משענתו מידו ומקטרתו מפיו נצח לא ימושו, והוא אץ גם רץ כדרכו תמיד. שם בצעדי גאון יתנהל לאטו השלך מעירנו, הצודה דגים במים עכורים. מכיר הוא ערכו ומקומו כרב בעיר שכולה ופניו מפיקים ענוה וגאוה, ערמה וחסידות יחדו… שם העור, המשגע, האלם וכו' ילידי עירנו, וזה תפארתנו… אך פנה השמש נטה ימה, והצללים נטיו, אור וצל יחדו יוסיפו לוית חן להחזיון הזה, ובקרבי פתאֹם נולד רעיון ואשאל את נפשי: הן טוב מראה עינים ממשמע אזנים ולמה לא אתאר את המחזה הזה בחרט צירים? מו"ל הצפירה הודיעו כי לעת מצא ידפיסו גם ציורים, ואולי יתנו גם לציורי מקום בגן עדן התחתון הזה? יזמתי וקימתי. שבתי לביתי ואקח צבעים, עטי-שער, בד מתוח, הכל כאשר לכל, ואשב בפתח הבית לגשת אל המלאכה ושפתותי דובבות שיר קטן אשר עלה אז על זכרוני:

(אויערבאך בספרו “המשורר והסוחר”).

נשאתי את עיני והנה פנים חדשות נראו על במת החזיון. בין פרות ועזים, בין תרנגולים וילדים חשופי שת, תלכנה בנות ישראל הלך ונהר לשאף רוח לפנות ערב, ולבושן כליל מאָדע ומדברן בשפת רוסיא, הכל כמנהג המדינה. גם בחורים קצוצי מעיל חובשי מגבעות לראשם, מפיהם עתר ענן הקטרת עולה ובידם מקלי תפארה. הבה אמנה מספר למו: אחד, שנים, שלשה, ארב… אראך, ידידי הקורא, מעקם שפתיו ושואל: וכי בריות משונות ראית כי תספור ותמנה ותפקוד אותן? אך לאט לך, בן עיר, גדולה לצחק בי. בעיר גדולה יש מגבעות רבות לאלפים ולרבבות ואין שם אל לב, ובעירנו יש לכל אחת ואחת שם, מקום ומספר, וברבות מספרן אות הוא לנצחון ההשכלה על הסכלות, האור על החשך. פעם אחת בהפרדי מעם רע אחד, אמר לי כי צר לו פרדתי מעיר מולדתי. ומדוע? שאלתי. – יען כי מספר המגבעות יגרע! ענני. השמעתם? עיר קטנה כבית אֹסף דברים יקרים היא. כל בית דחוי לנפול, כל אֹהל וחורבה ישאו על מצחם תו מספרם ותמונת קרדום, סולם או דלי עליהם לאות כי בשעת הדליקה מחויבים בעליהם לרוץ זה בדליו, זה בסולמו וזה בקרדומו לכבות ולהציל: כי על מכונת מכבת-אש אין להשען; וזה האות, כי בשרפה האחרונה נשרפה המכונה עם הבתים יחדו, והאכרים בעירנו בהתאספם לשית עצות על דבר לקיחת רופא, נשענים על הנסיון הזה, העירו בצדק לאמר “Когда Ьогь захочеть; то помремь сь докторомь разомь” (אם ה' יחפץ, נמות גם אנו גם הרופא יחדו!) רק שכל בריא של אכר בריא יוכל להוציא הגיון ישר כזה, שאין ביד כל אדם להכחישו… אך מה זה? מבלי משים העמקתי מחשבות ורעיוני נשאוני הלאה, ובין כה וכה באה השמש בסתר אהלה, האור פשט ויעף והצללים גם הם כלים, וכל הציור אשר הרהיבני היה כלא היה!

שבתי לביתי ומאום לא הבאתי!

ישבתי אל שולחן הסופרים. אם שירים וציורים לא הצליחו בידי, עוד תקוה נשקפה לי לכתוב מכל הגלוי וידוע לי זכרון בספר. אך שכחתי בחפזי, קורא יקר, כי עוד לא הודעתיך שם עיר מולדתי אשר בה אתפאר. סלח לי, כרגע אתקן המעות. העיר אשר עליה יסבו דברי היא הנודעת בשם עיר השכלה. היא דוראַקעוויצש המהוללה! – דוראַקעוויצש – עיר השכלה? הן פתרון השם בלע"ז הוא, במחילה מכבודך, סכלות, ואיככה… אל נא בחפזך, ידידי, במטותא ממך אל תשגיח בשמות. אם שאלות כאלה תשאל, אשוב אשאלך גם אני. אם אתונו של בלעם דברה, למה נקרא שמה אתון? אם חמורו של ר' פנחס בן יאיר היה חכם הרזים למה שמו חמור? אם פלוני עושק דלים רוצץ אביונים למה נקרא נדיב? חנף וצבוע למה יקרא צדיק תמים? ולהפך, מגיד אמת משמיע יושר למה נקרא משגע? וכהנה שאלות רבות עד אין קץ. אך תשובה אחת יש, כי איש משכיל יערוך כל דבר לפי ערכו ולא יפן לשמות. ואם מנקודת ההשקפה הזאת נביט על עירנו, נודה פה אחד כי שם עיר השכלה נאה ויאה לה ולא תתקשט בנוצות זרים.

הבה אחזק דברי באותות ובמופתים.

לא היו ימים טובים להשכלה כימות החרף בשנה שעברה בעירנו, עת הצעירים פתחו עיניהם, נדבו ספריהם וצרורות כספיהם ויסדו אוצר ספרים קטן. קראו ושנו, כתבו ומחקו, וקנאת סופרים כמעיל עטו ויאמרו: הבה נעשה לנו ולעירנו שם עולם, להוציא מאסף חדשי בכתב יד, בשם “הנצנים” והמלאכה החלה: זה סופר וזה משורר! זה מבקר וזה… ותצא חוברת אחת וכן חתמו. תם הדמיון, פס הרגש, הלב נדמה, והעט נפץ. מלבד אחד אשר הוסיף העתקתו ספור גדול לשפת רוסיא, ומרוב עמלו חדל לקחת הוראת שעה בדקדוק שפת רוסיא… ויט שכמו לסבול עול סופרים, ויחשב חשבונות הוצאות ההדפסה, ובחלומו ראה את השפה הרוסית מתרפקת עליו באהבים, וקוראתו בשם מגיני ומפלטי! מרימי מאשפתות… ותבא ההשכלה פתאֹם כמים בקרב צעירינו וכשמן בעצמותיהם ויתנבאו ולא יספו, וירכשו למו דעות נשגבות והברות נעלות. זה אומר, כי מדות רעות מגונות רק בין העניים ותפארת הן לבעליהן העשירים, השני יחוה דעתו כי האדם לענג יולד, ומכל צרה ותלאה יש מקום מפלט תחת האופנים על מסלת הברזל! אף הוא היה אומר: משכיל אמתי מקצר בבגדים העליונים, מנבל פיו לפני כל אדם וקורא לנפשו דרור מן המנהגים החיצונים… וירחיקו ללכת בהשכלתם עד כי אוצר הספרים כאין וכאפס נחשב בעיניהם, ויתאוננו כי אין ספרים למקרא ואין נאורים לשיחת רעים; ובעקבות הצעירים יצאו גם הצעירות והעלמות המשכילות, המשפיקות בילדי נכרים, העתקות ראָמאַני צרפת ואנגליא, ועולם חדש נגלה למו, עולם המאָדע והחופש. ודברים אחדים בשפה חדשה, שפת רוסיא, אשר העלום גרה בשבתן בביתן ובלכתן לשוח, וכל המון העם רואים את הקולות, ומשבחים ואומרים: ברוך… ילד חכם אחד, אך עז פנים מאין כמוהו, הרהיב בנפשו עז לענות לאחותו, אשר התאוננה באזני אורח משכיל על חיי עיר קטנה, כי אין חברה ורעות וספרים טובים למקרא, לאמר: האם גם הספר “פערוואָיע נאַסטאָוולעניע” הנחוץ לך יקר המציאות הוא? הילד בא על שכרו והמשכלת נשארה משכלת. ומה נעים היה לראות משכילינו מתאספים וזוכרים גם את ירושלים, ובאים לכלל דעה אחת לעשות כל מה שבכחם לטובת ישוב א“י: להטיל גורלות על תמונת השר מונטיפיורי ז”ל, מעשה ידי ציר, ולהקדיש הכסף חציו לישוב א“י וחציו לאוצר הספרים, וימכרו בילעטין במחיר ושלא במחיר, בלב שלם ובאהבה רבה למפעל טוב כזה. ואם עד הנה עוד התמונה תלויה במקומה והגורל לא הוטל, אם גם תלונה חרישית מתהלכת בין אחדים מן הקונים על כי אגורותיהם האֻמללות תתגלגלנה תחת שואה, כנפשות חוטאות, ועוד לא שבו למקורן, האם בזה יגרע ערך משכילים כאלה? לדבר טוב כזה נחוצה שעת הכושר; ויען אשר חג יובל מאה שני חיי השר ז”ל חלף הלך לו, הן יוכלו להוציא חפצם למענהו בעת אשר יחוגו יובל מאה שנים לפטירת השר ז"ל, כי שם איש גדול ונשגב כמהו לא ישכח לעולם ועד, ומפעל טוב ישאר תמיד מפעל טוב ומאה שנים ביני ובינך מה היא?

ועתה תנו תודה אם אין הצדקה לעירנו לדגול בשם השכלה? אך לא רק הצעירים שתו מיין רקח ההשכלה, כ“א גם הצעירים שבצעירים, התינוקות של התלמוד תורה (בית ת“ת אין בעירנו, רק בביהמ”ד הישן יש שלחן אחד אצל התנור ונקרא שלחן ת"ת) ונרדם נתן ריח באף השוע פאָליקאָוו וישלח להם על חשבונו מכ”ע “העברי הרוסי” למקרא ענג בעתות המנוחה. ואף כי התינוקות האלה הם בבחינת המתרגמים; ויאמר – אַ פוקס, למך – אַ בלינדער וכו', וכל ששונם ותענוגם הם פת לחם ותפוח אדמה צלוי, מחשבותיהם סובבות רק על השאלה איך להנצל מרצועת המלמד, אשר צלם דמות תבניתו הראה לנו המנוח סמאָלענסקין בחלק הראשון מספרו “התועה” ומלות “העברי הרוסי” מוזרים למו ורעיונם לא יכילם אף אם יחר גרונכם להבינם פתרונם. אך כי יהיה עברי רוססי. מים ואש, קיץ וחרף, זאת לא ידעו ולא יבינו, ובכל זאת שמר המו“ל את תעודתו: הרוסקי יעוורעי והיעוורעיסקאָיע אבאזרעניע באו לעירנו מדי שבת בשבתו ומדי חדש בחדשו, ע”ש התלמוד תורה, ויצא שם עירנו לתהלה כי ילדי שעשועים תאמן על ברכיה, ולא תצרור את ההשכלה כ“א תביאנה תחת כנפי השכינה בד”א של הלכה בכותלי בית המדרש. אשרי העם שככה לו! ומיום אשר המכ“ע הנ”ל עצמו עיניהם מראות אור, חדלו תינוקות הת“ת לקרא מכ”ע, חדלו, חדלו! חבל על דאבדן! אחרי כל אלה, רבותי, לא תתפלאו אם אקרא: שישו, בני מעי! עלזו כליותי! כי בעיר השכלה כזאת נולדתי, וכאחד מבניה אחשב, אשרי ואשרי חלקי.

ובכן ואמרתם דוראַקעוויצש היא עיר השכלה! ועתה אחרי אשר זכיתי לחרץ משפט ישר כזה, לא נשאר לי איפוא כ"א לכתוב הלל הגדול לכבוד עירנו, לכבוד ראשיה, מנהליה ויושביה, משכיליה ותינוקותיה, אז אנחל גם אני כבוד סופרים וכלם יתנו לי כתר תהלה! – אך את חפצי זה אקים, בלי נדר, בעת אחרת, כי עתה כבר נלאו שרעפי ועת לנוח. –

שכבתי ואישן.

ויהי לילה ויהי בקר.

השמש שלח אורו ויגע בעפעפי וחיש נפתחו. והנה מגלה עפה לפני כתובה פנים ואחור, ואשאל מה זאת?

הם הגיוניך, הרהוריך ומחשבותיך כתובים על ספר, – ענני קול מתוך המגלה.

הגיוני? שאלתי בתמהון, מי זה כתבם בלי דעתי ורשותי? ויענני הקול בצחוק: הטרם תדע כי כל איש יכתוב בלילה באצבע קטנה שבידו את כל הרהוריו ביום?

– ולאן המגלה עפה?

– למערכת מכ"ע.

לא! היו לא תהיה! האם כל מה שאדם מהרהר בלבו יכתב בספר? רשות נתונה לכל איש לחשוב אבל לא לכתוב.

– ומדוע לא לכתוב? שאלני הקול. מדוע לא תשמיע את אשר יחשוב לבך אם בעל נפש אתה? האם עשקת, רצות כי תכסה מחשבותיך בטמון? האם חטאת, עוית, פשעת אתה, אם פעל אחרים לא זך וישר הוא?

אבל רב לך להג הרבה, קראתי, אחת אמרתי: לא אחפץ! לא אחפץ!.. ואקח את המגלה ואקרענה לקרעים. אך, הה! הקרעים הקלים התנשאו חיש על כנפי רוח וישתקשקו ככנפי יונה ויעופו לדרכם הלאה, לבית המערכת!

משמים משתאה נשארתי על מקומי, ואקוט בפני על כי הרביתי ביום אתמול מחשבות, ואתפלל בלחש: רבש"ע! הצילני נא מהרהורים רעים וממחשבות זרות ולא אבוש ולא אכלם ולא אכשל לעולם ועד!

ניסן, תרמ"ו, ראַדאָשקאָוויץ

1) מה הוא רוח השיר והמליצה?

2) מה הוא המשורר לעֻמת יתר האנשים?

3) ומה מטרת המליצה והשיר?

שלש השאלות האלה תתעוררנה בלב רבים המבקשים להם פתרונים, ואנחנו נתאמץ לענות נכוחות עליהן. אך טרם נשיב על השאלה הראשונה, עלינו להקדים כי ישנם אנשים אשר כל רוח שיר ומליצה מוזר להם, וכל ילדי רוח נשגב נכרים בעיניהם, עד כי בכל האותות והמופתים אשר נשים לפניהם לא תפקחנה עיניהם לראות אור בהיר זה וליהנות מזיו נגהו, האנשים האלה הם המון נבער מדעת נמשל כבהמות, אשר בטנו וצלחתו הם חייו ותעודתו בחלד. אמנם יש גם רבים בתוכנו אשר רגשות נפשותיהם ירדמו בירכתי לבבם, ודי תנועה קלה או חזקה לעוררם משנתם לחוש ולהרגיש כל יופי ונשגב השפוכים על השיר והמליצה ילדי אלהים. האנשים האלה ישאפו בתאות נפש לדעת את הנעלם מעיניהם ולהבין ולהשכיל את הנשגב מבינתם, והם ימצאו את שאִוְּתָה נפשם במאמרנו הנכחי, אך גם יחידי סגולה בעלי רגש ורוח, בעלי דמיון ונפש, גם הם ימצאו חפץ לראות את כשרונותיהם ויתרונם על ההמון פה לעינים, לראות כמה כחם גדול ולהבין מטרתם ותעודתם הרמות בימי חייהם.

רוח השיר והמליצה יתנוסס רק בלב אחדים, ורבים רבים לא יזכרו לבקר בהיכלו, לא רק לברא חזיונות השיר ולזמר משכיל; כי אם גם להבין ולהכיר נעם השיר ותעלומותיו, שכיות חמדותיו ומטרתו הרוממה תקצר ידם. האיש אשר היוצר החסיר מנפשו רגשות עדינות אלה, יעמול לשוא לרכוש אותם ע"י למוד ועמל. גם אם נרבה כחול דברים לפקוח עיניו לחזות הדר המליצה ורוממות השיר, גם אם נעביר לפניו פרי כבירי הרוח יוצרי חזיונות לא נצלח להחליף רגשותיו ודברינוּ יעלו בתהו. גם אם ירגיל את עצמו לשפוט ולערוך כל שיר לפי מראהו החיצוני, אך ערכו הפנימי יסחר עד עולם מנגד עיניו. אנשים כאלה בלי כל רגש שיר ומליצה רבים מאד יתר מיחידי סגולה המרגישים ואוהבים בכל נפשם כל הוד ונשא, מרום ונשגב. אך מדוע כה רבו אנשים כאלה? מדוע רק אחד מרבבה ימצא חן בעיני היוצר לערות עליו רוח ממרומים? על השאלה הזאת יעננו בטוב טעם ודעת המשורר פושקין בדבר מאצרט אל סאליערי:

כָּל אַנְשֵי תֵבֵל לוּ כָרוּ אָזְנַיִם

לָחוּשׁ וּלְהַקְשִיב מַנְגִּינוֹת שָׁמַיִם,

לַחֲזוֹת הוֹד שַׁדַּי! אַךְ לא! חֵן בָּאָרֶץ

אָז יִגְדַּל לִרְגָעִים פֶרֶץ עַל פֶרֶץ:

לא עוֹד חַיֵי אֶרֶץ יִכְסוֹף כָּל גֶבֶר,

אַךְ לָעוּף לִמְעוֹנֵי-יָה יִפְרשׂ אֵבֶר;

רַק נַחְנוּ הַשְרִידִים מַה טוֹב חֶלְקֵנוּ!

נִבֶז לַחַיִים – שָמַיְמָה עֵינֵינו…

המון העם יוקיר רק כל דבר המביא תועלת גשמי, ויעריך כל מראה עיניו ומשמע אזניו לפי ערכו החמרי, ולכן ילון על המשורר השוכח תבל ומלואה ומעופף ביעף בעולם החזיונות למעלה מבינת ההמון. ועלינו לסלוח להמשורר העונה לו מחום רגשותיו על תלונותיו לאמר:

דּם, הֲמוֹן נִבְעָר! הַס, עֶבֶד הַחַיִים!

כּף רֹאשְׁך תַּחַת כָּל עָמָל וּתְלָאָה;

הִנְךָ אַךְ תּוֹלַעַת, לֹא בֶן שָׁמַים,

וּתְלונוֹת פיךָ לֹא אוּכַל אֶשְמָעָה.

תִּכְסֹף אַךְ כֶּסֶף, תּוֹאִיל אַךְ תּוֹעֶלֶת!

וּתְמוּנַת אַפָּאלְלָא תִּשְׁקֹל בַּפֶלֶס…

וּכְכֹבֶד הַשַׁיִשׁ כֵּן תַּעֲרִיכֵהוּ…

אַךְ שַׁיִשׁ זֶה הֵן צֶלֶם-אֵל הִנֵּהוּ,

וּבְיָפְיוֹ הַנִפְלָא יַרְהִיב כָּל עָיִן!

רַק לָךְ, עִוּר, בּוֹ כָל תּוֹעֶלֶת אָיִן?

וּכְלִי חֶרֶס נִבְזֶה תּוֹקִיר מִמֶּנּוּ,

כִּי לָזִיד לָךְ נָזִיד טוֹב תִּמְצָאֶנּוּ!…

בכל זאת נתפלא לראות כי רבה מאד פעולת השיר על ההמון קר הרוח להטותו ברב כח לאשר חפץ, וגם האיש הרודף אך תועלת בכל מפעליו ובכל הנעשה סביביו, יתפלא הפלא ופלא על החזיון הזה, המוכיח לעין כל, כי אין חקר לתעצומות רוח השיר והמליצה למשול על גוי ועל אדם יחד!

למותר נחשוב להוכיח ולהראות לכל המון האנשים מה זה רוח השיר ומה תועלתו. רק בימי הנֹער, טרם עבר העלם תחת שבט המלמד – הנסיון, רק אז ירתחו כסיר כליותיו ורגשותיו חמים ועזים ופורשים מוטות כנפיהם אל כל כנפות הארץ. רק אז יכסוף להוציא כל הרת רוחו חוצה, להראות גלוי לעין כל רום רגשותיו וטֹהר חושיו, לדבר בשפה אחת ודברים אחדים אל כל שומעיו, מבלי שים אל לב כי לא רבים יחכמו להבין דבריו; אז תתמוגג נפשו כי אין לו שומע, ויתאונן על קור הרוח של ההמון העומד מנגד למחשבותיו הנשגבות, וישכח כי באמת אין לההמון כל צורך ותועלת להבין דברים העומדים ברומו של עולם הדמיון והרגש, וגם המשורר המתאונן לא יאבד טובה הרבה אם ההמון לא ירד לעומק מחשבותיו. די לו לדעת כי יש לו אזן שומעת בין יחידי סגולה היודעים להבדיל בין טוב לרע, ומוקירים כשרונו לפי ערכו; די לו להאמין כי דבריו ירדו נבכי לב, ומבלי משים יעירו לחיים גם לב ההמון הנרדם, ירכיבוהו על כנפי הדמיון לעוף למרומים, יעוררוהו למעשה הצדקה והחסד, העוז והגבורה, התהלה והתפארת, יזכירוהו חובותיו הקדושים למין האנושי, לארצו ולביתו, וירוממו רוחו אף מעט קט מחיי-ארץ לחיי עולם, אשר זה מותר האדם מן הבהמה; וכי יטה במתג המליצה והשיר גם לב איש אשר לא ידעהו ולא ראהו מעולם, החי לא רק בעת הזאת כי אם גם בדור יבוא, ועיניו רואות בזה כי העת והמקום לא יעצרו הרוח המושל עליהם בכחו. – ומה נשגבו דברי המשורר הגדול גאֶטהע:

עוּרוּ, אַחֵינוּ!

כַּבְּדוּ שִׁירֵינוּ!

כָּל פֹעֵל יָקָר בָּם תַּחַז עֵינֵנו:

מִי עוֹד כַּמְּשׁוֹרֵר

יָחִישׁ, יִתְעוֹרֵר,

לִהְיוֹת לִנְבוּכֵי לֵב מוֹרֶה לִצְדָקָה?

\_______

הֶאָח! שִׁירֵי נֹעַם אָזְנִי שֹׁמַעַת!

הֶאָח! מֵיתְרֵי כִנּוֹר אֶצְבַּע נוֹגַעַת!

וּבְקוֹל אֵל כַּבִּיר לִלְשוֹנָם יַגְבִּירוּ,

חוֹב אְנֶוּש וּמִשְׁפַט צֶדֶק יַשְׁמִיעוּ,

כָּל נֶפֶש יָעִירוּ,

אֵיךְ לָשִׁיר וּלְזַמֵר מַשְׂכִּיל יוֹדִיעוּ;

יָעִירוּ הָרוּחַ לִפְעֻלּוֹת נִשְׂגָּבוֹת,

וְרִגְשׁוֹת נַעֲלוֹת יִמָּלְאוּ הַלְבָבוֹת!

_______

רַעְיוֹנֵי יֹפִי וָהוֹד צִין יִשְלָחוּ,

גַּם יִפְרָחוּ

עַל עַנְפֵי כָל עֲצֵי פַרְדֵּס הַחַיִים,

חִישׁ הַפְָרחִים יַחֲלֹפוּ

הָעֲנָפִים רֹאשָׁם יָכֹּפוּ

מְסֻבָּלִים פְּרִי זָהָב תַּאֲוָה לָעְינַיִם!

_______

1) מה הוא רוח השיר והמליצה?

טרם נענה על השאלה הזאת נשוב ונשאל: במה שֻׁנוּ פני איש חי מפני תמונת אדם עשויה משעוה ומשוחה בששר? במה שֻׁנוּ פני חי מפני מת? הם יצורי גֵוְם ותאר פניהם אחד המה ומפני המת לא נגרע דבר, ובכל זאת פה נראה עינים טהורות מלאות דעת ותבונה, בהן נראה כל רגשות הנפש כבעד ראי מלוטש, ופה עינים עכורות, קמות, בלי כל רגש… תשובת השאלה הזאת בצדה: פה רוח חיים ופה אין רוח חיים! אך מה זה רוח חיים? גם החיים מה הם? גלוי וידוע לנו כי האדם וכל היצורים חיים ע"י סבוב הדם בעורקיהם, ומתים עת הדם יקפא ויעמוד מלכת; אך גם זאת נדע כי בנין גֵּוֵנוּ איננו מכונה אשר בידנו להטותה לחפצנו ללכת ולפעול או לעצור תנועתה, וכל אשר נעמיק חקר בבנין גו האדם למען דעת את החיים ואת המות, כן יוסיף סוד החיים להסתר מנגד עינינו. אכן קצרה בינת כל איש לתת חק וגבול בין החיים ובין המות. אף אמנם נעלם מאתנו מה יקרא חי ומה מת. אם נודה כי החיים הם התנועה, אז הן כל צבא השמים והארץ, גם הצמחים וגם הדוממים חיים וקימים, וגם האדם אחר מותו עוד ימצא בו רגש חיים זה. כן נראה אז את המתים פה עלי אדמות בין החיים, יען כי גם להתנועה אין קצב. יש תנועה מהירה נחפזת ויש תנועה קלה מאד אשר עין האדם ובינתו לא יכירוה, ולכן החיים והמות ישיגו שמותם רק לפי התנאים אשר נראה אות בהשגת שכלנו, ולא יפלא בעינינו לראות כי מה שהאחד יקרא חיים יכנה השני מות. אמנם כה ישמיענו משוררנו ר' נפתלי הירץ וויזל על מות מענדעלסזאָהן לאמר:

אֵיךְ יִקָרֵא מָוֶת מוֹת זַךְ מִפֶשַׁע?

אוֹ אֵיךְ יִקָרֵא חַי אִישׁ אוֹהֵב רֶשַע?

חַיֵי לֵץ אַךְ מֶוֶת, מוֹת תֹּם חַיֵינוּ!

ואמנם עינינו רואות יום יום כי מה שהוא חיים למבקש תועלת גשמית, למי שאינו יודע מאומה זולת אהבת הכסף והתענוגים, אהבת כבוד נבזה וחיי הבהמה, הוא מות לבעל דמיון זך ורגש כביר. הביטו! שם לפניכם איש בעל בשר עב-כרס אשר לא אצל נפשו מטובה ויעש פימה עלי כסל, הן פניו נמשלו כבהמות נדמו! על עיניו ענן תרדמה נצחית, על פניו אין כל רגש חיים, ואחרי אכלו לשבע נפשו, כל תנועה עליו למשא וגם לשאף רוח אין בו כח! ושם לפניכם עלם דל בשר, אבל הביטו וראו זהר הדעת והרגש הנשקף מעיניו, זיקי החיים אשר תחצבנה, הרגש הכביר השפוך על לבנת-פניו, גם התאוות הסוערות בלבו החם והגידו, אם לא תקראו לראשון מת ולשני חי? אך גם החיים שונים המה בצאתם לפעולתם בארצות החיים. גם הנמר מלא חיים לעמת הצב, אך החיים ההם הם רק פעולת יצוריו ועורקיו, ומקורם – דם בוער ותרבות עלעקטריא האצורה בגויתו; וכן גם בקרב האיש ירתחו לפעמים החיים, אשר מקורם הם תאוות עזות ודם-חם. חיים כאלה לא יכניעו תחת ממשלתם את ההמון הרב, ועליהם נוכל לומר:

חַיֵי הֶבֶל אֵלֶּה מְאוּם לֹא יִפְעָלוּ

רַק הַדָּם יִרְתָּח, וּשְׁאוֹנוֹ הוא יַעַל;

וּבְהוֹלֵלות לו מַהֵר כֶּעָשָן כָּלוּ!

לוּ אֱלֵי סֶלַע נֻפַץ סַף הָרַעַל!

אולם חיי השכל ודעת, חיי דמיון ומחשבה, ימשלו על גוי ועל אדם יחד, יטו רצון כל איש לחפצם ויאמצו ידי החיים למלחמת החיים, רק הם יקראו חיים, חיים של יופי והוד, חיים של מטרה רוממה, חיים שיש בהם יתרון האדם מן הבהמה…

ולעמתם חיים אחרים אינם חיים רק מות! המשורר רג“ה וויזל יוסיף להשמיענו בשירו הנ”ל לאמר:

אִם לָזֹאת נִבְרָאנוּ, אִם רַק זֹאת חֶלְקֵנוּ,

רַק אָכֹל רַק שָׁתֹה עַד בֹּא קִצֵּנוּ,

הֲלֹא טוֹב מֶנּוּ נֵפֶל כִּי יִמְצָא קָבֶר!

רַק כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשִׂים יַעְדֶּה חַיֵינוּ,

לְפִי רַב טוּב עָשִֹינוּ רַבּוּ יָמֵינוּ

כִּי חָכְמָה זִקְנַת אִישׁ, תּם שֵֹיבַת גָּבֶר!,

וכן אמר גאֶטהע (Tod, Ein unnutz Leben ist ein fruher) .¹ אמנם כן! לחיות לא נקרא אָכול ושתה, לרדוף אחר הכבוד והכסף, ובעתותי מרגוע לרדוף אחרי הזבובים להכותם נפש, להשתרע על הערש לארכה ולרחבה, או לשחק בקוביא, להשתולל ולהתהולל וכדומה. חיים כאלה גרועים מן המות, ואדם כזה פחות ושפל מן החי, כי החי ישמע לקול טבעו ומזגו, ימצא תועלת בכל אשר חלק לו הטבע וימלא תעודתו בחיים, והאדם בחיר היצורים נברא למטרה רוממה מן החי, ועליו למלאות חובות הטבע רק כטפל ולא בעיקר. ומה נמלצו דברי הממשל: הצדיקים אוכלים למען יחיו, והרשעים חיים למען יאכלו! – לחיות, הוא להרגיש ולחשוב, להצטער ולהתענג, לדעת כל כחות הנפש ולחיות על פיהם, וחיים אחרים זולתם הם מות. ולפי אֹמץ המחשבה והרגש בנו כן נרבה להצטער או להתענג, ואז נרבה לחיות. הכשרון להצטער יגדיל בנו הכשרון להתענג. היודעים צער ידעו גם ששון וענג. רגע אחד של חיים כאלה יקר ורב ערך יותר ממאה שנה של תרדמה ואכילה ושתיה!

השגת השכל כל רם ונשגב, התפשטות הרגש על כל היצור, למשול בכל ולבלי הכנע לפרטי הבריאה – זה הוא החיים! אך לא כל אדם זוכה לחיים כאלה. רק אחדים העומדים בראֹש מין האנושי והשקולים כנגד רבבות אחיהם, רק הם יבלו ימיהם בחיים כאלה; ואחד מהם הוא גאֶטהע אשר עליו נשא המשורר באַראַטינסקי את המשא הזה:

רוּחוֹ פָרַֹש כָּנָף עַל כָּל רַחֲבֵי חָלֶד:

חִקְרֵי לֵב קַדְמוֹנִים, בְּנֵי שֵׁם אַל-מָוֶת

וִיצוּרֵי חָרָשִׁים חוֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֶת

סִפּוּרִים וּמְסוֹרוֹת מִדֹּרוֹת חָלָפוּ,

תִּקְוַת דּוֹר הוֶה, חַיֵי דוֹד יִוָלֶד

חִידוֹת מִנִי עַד לוֹ נִגְלוּ נֶחֱשָֹפוּ!

עֵת עֲלֵי אֶבְרוֹת דִּמְיוֹנוֹ דָּאָה

מִסְתְרֵי מְעוֹן עָנִי וּבֵית מֶלֶך רָאָה;

נַפְשוֹ שָׁאֲפָה רוּחַ נִשְׁמַת הַטֶּבַע,

הֵבִין קֶסֶם הַדְרַת כָּל גַּיְא וָגֶבַע;

אָזְנוֹ שָׁמְעָה שָׂפָה גַּם נִיבִים נָאוִים

מֵאֵזוֹב עַד אֶרֶז עַד רֹאשׁ כּוֹכָבִים;

הֶמְיַת הָרוּחַ, סוֹד שִׂיחַ עֳפָאִים,

הֲמֻלַּת נַחַל עַל חָצָץ וָאָבֶן,

קוֹל צִפֳרִים שָׁרִים, יָפֶה אַף נָעִים, –

נַפְשו שָׂמְעָה שְׂפָתָם, שָׁמְעָה וַתָּבֶן…

ששה עשר הטורים האלה הנאמרים על גאֶטהא יכללו בתוכם המטרה הנשגבה של חיי האדם. רק איש חי כזה יראה את החיים השפוכים על כל מרחבי הבריאה; כי יצורי היקום אם גם יסודתם חומר ומעפר יצמחו, בכל זאת עין צופיה בהם את החיים, השושנה כי תארוג עורקיה ועליה מעפר, מים ורוח, תקח לה צבעיה מקרני השמש כי יפזו וריח ניחוחה מלשד כליות האדמה. – היופי וריח הניחוח הם חייה, נשמתה, ורק הם ימשכו לבנו לאהבה אותה ולהלל הודה. וכן על כל צעד יראה איש חי את החיים. ובהרגיש האדם את האחדות השוררת בין חייו ובין הבריאה כלה, אז יבין סוד שיח כל היצור, ולבבו יפעם כשווי-ערך (האַרמאָניע) עם לב התולדה. אז ירגיש ביתר שאת את החיים הנראים בחיי החברה, כי חברת אנשים תחיה גם תמות כאדם פרטי, תשמח גם תתעצב אל לבה, תחלה אף תשוב לאיתנה כמוהו. האדם החי יחוש בלב את חיי החברה: יחלה בחלותה, יקח חלק בשמחתה וביגונה, מלבד מקרי ימי חייו הנוגעים לו לבדו.

מכל האמור עד הנה נראה ברור מה הם החיים ומה הם דורשים מהאדם החי!… רוח השיר והמליצה היא רוח החיים, או החיים בעצמם. ואם ישאלונו, אחרי כי החיים הם הם רוח השיר והמליצה, א“כ אך למותר להוציא את הרוח בשירים ומליצות, לתאר את החיים בתמונות וציורים, כי נראה את הרוח הזאת על כל צעד? ע”ז נשיב: אמנם רב היופי והמליצה בהחיים, או גם כל היופי והמליצה נמצא רק בהחיים; אך למען נוכל להתענג ולהרגיש את החיים האלה, עלינו: ראשית, להכניע חיים כאלה תחת חושינו, למען לא יבלעונו כליל בשטף מרוצתם, כאשר גם רגשותיו יענגונו רק אז, בצאתנו לחפשי מתחת כבד משאם והמונם ושאונם, העוצרים נשמת אפינו ומסמכים כל עשתנותינו, אשר אז לא נדע לתת חשבון ומשפט לעצמנו מכל אשר נרגיש, ורק אחרי אשר רגשותינו ילבו לבו זכרונות, רק אז נדע להוקירם ולדעתם עד תכונתם. ההוה ישטפנו בהמון מימיו, וגם רגעי הששון יכבדו עלינו, כי לא אנחנו מושלים בהם כ"א הם ימשלו בנו. שנית, עלינו להתרחק מרחק ידוע מן החיים וחזיונותיהם, כמו מן

הציור לפי חקי האור והצל, למען לא נהיה בעצמנו חיץ למחזות החיים האלה. ולכן יקל לנו תמיד בהריקנו משא עצבנו אל לב רַע או על הגליון: אז נראה העצב הרחק מאתנו ונעים לנו להביט עליו ולזכרהו. הששון יופיע ממרחק מפֹאר על אחת שבע. גם האדון והצער יראונו את רוח השיר והמליצה, את היופי, את החיים הנמצאים בתוכם, כדברי שיללער:

אִם לֹא רָאִיתָ אֶת הַיֹפִי בְּרֶגַע צָרָה וּמְצוּקָה

לֹא רָאִיתָ כָּל יֹפִי מִיָמֶיךְ…

המרחק יסתיר מעינינו את הבהרות והחסרונות אשר נראה מקרוב. עינינו תחזינה מחזה נעים מלא הוד ויופי, רק בעמדנו במקום ידוע ומרחק ידוע. המקום, נקודת-ההבטה תשכללהו כי יהיה שלם בלי מגרעת, והמרחק יוסיף לו לוית חן-הציור. ואם נצער צעדים אחדים ממקומנו, או נחליף נקודת-ההבטה, אז כל המחזה יורד כחזיון ליל. לפני עינינו אין סדר ומשטר, בלי ראשית ובלי תכלית, בלי צורה וציור. נקרב נא אל המקום אשר לקח לבנו ביפיו, אז נראה אהל דחוי לנפול, עצים חשופים בוקים ומבלקים, מעין נרפש ואגמי מים ועל כל צעד נכשל מאבני נגף וצורי מכשול. ומרחוק כל זה הופיע ברוב פאר והדר כציור נחמד! ועתה האם לא רב היופי בהציור ממחזה אמת של החיים? והמחזה אשר יברא צַיָר-אמן ברוחו הכביר רב ערכו על מחזה החיים עוד יותר, יען כי אין בו כל מותר, כל מקרה שאיננו נוגע לתכלית הציור, כל חלקיו מסודרים בטוב טעם ודעת ונכנעים למטרה אחת, החיים יפים מאד, אך דמיונם כזהב טרם נצרף, אשר רגבי עפר יכסוהו. המשוררים והַצָירים יצרפו זהב החיים כי יופיע לנו בזהר פניו בציורים ובשירים. הם לא יבראו חדשה בחיים, כי אם יקחו יצורי החיים וחזיונותיהם, יתנו להם צורה בחלקים לפי שווי-ערך (האַרמאָניע), ילבישום מחלצות המליצה והצבעים ואז יציגום לעין הרואה, ואך מי שלא ראה מתחלה את החיים יקרא, כי חדשה שלא היתה מעולם ברא הצַיָר או המשורר!

רוח השיר והמליצה היא רוח החיים. המשורר לא יקח לו את חמר השושנה וגויתה לעשות מהם כַּוָנים למלאכת היופי והנעם, כי אם אל נשתה יביט: אל יפי שלל צבעיה ואל ריח ניחוחה, ומן החמר הצח הזה יברא הוא שושנה יפי-פיה העולה בערכה על שושנת הגנים. רוח השיר והמליצה היא הצחוק הנעים על שפת ילד, מבט עיניו הטהורות, ששונו וגיל לבבו התם; רוח השיר היא אֹדם הבושה על לחיי עלמה עדינה, זהר עיני העמוקות כים… צל עפעפיה וחשרת תלתליה, המית לבבה, צלצול נעים קולה, קסם מדברה, הדר מבנה גויתה וכל תנועותיה; רוח השיר היא אש עיני העלם המלא שפעת חיים, כחו ועוצם ידו, תשוקותיו הנמרצות ומעוף רוחו הכביר לחבר בזרועות אהבה את השמים ואת הארץ ולשתות לרויה מכוס החיים; רוח השיר היא מפעלי האיש, אשר לבו ראה הרבה חכמה ונסיון, שקט וטהר מבט עיניו, עז ותעצומות רוחו מול סערות החיים, מלחמתו עמהם ונצחונו; רוח השיר היא מבט עיני איש שיבה, המלאים אהבה ועמק הדמיון, שקט קולו היוצא מקירות לבו ובתי נפשו, צחוק אהבה המופיע על שפתותיו כשושנים נובלות; – רוח השיר היא שיר החיים, ויפי כל היצור אשר נחזהו רק לעתים רחוקות; רוח השיר היא רעד ורֹך התשוקות, המית וסער ההרגשות, ענג האהבה, נעם התוגה, שמחת מנצח תלאות וצרי הדמעות; רוח השיר היא תשוקת הנפש לעוף הלאה, הלאה… למקום עדן, למקום כל אֹשר, למקום חיי נשמות… היא תשוקה נצחית לחבק כל היצור בזרועות אהבה; היא עיני רוחו החוזות מחזה שדי בתבל ארצה, ההַרמָנִיָה אשר תשמענה אזנים בכל קצוי הארץ; היא מכתב אלהים החרות על כל התולדה; היא רוח-אל המתהלך בטבע. על ידה יופיעו שוכני ארץ כמלאכי מרום, ומלאכי אלהים יורדים משחקים ארצה, ויחדו ישקון עם שוכני בתי חומר; היא החיים האצורים בכל הפרחים, הצבעים ומנגינות בכל מפעלי התולדה והאנוש; רוח השיר היא הדופק של חיי התבל, היא דמם, אשם, אורם גם שמשם!

2) מה הוא המשורר לעמת יתר האנשים?

המשורר הוא כלי חמדה האוצר בקרבו חיים כאלה שזכרנו. הוא בחיר אלהים, יודע מסתרי התולדה ורואה צפונות הטבע והחיים; הוא כנור הרגש והמחשבה, הוא חי חיי תבל; עודו ילד ירגיש כי נפשו קשורה בנפש התולדה, עודו עלם יעתיק ללשון מדברת שפת הבריאה הנפלאה והמלאה סודות. אך נשמע נא מה בפי המשורר עצמו אשר בדבריו נוכל לתת אמון. – הוא ידבר:

רוּחִי הַצָעִיר לֹא יָדַע מָנוֹחַ:

רֶגֶש-יָה מְלֶאַנִי זֹהַר יָרֵחַ,

הֲדַר הַכַּרְמֶל אוֹ שָׁרוֹן פּוֹרֵחַ;

הֶמְיַת סוּפָתָה בַּיְעָרוֹת שׁוֹמֵמִים,

סִפּוּרֵי בַדִּים עָלַי הִלְּכוּ אֵימִים…

רוּחַ נִפְלָא מֶנִי כַּצִּפּוֹר צָדַנִי,

עֵת עֲלֵי עַרְשִֹי שָׁכַבְתִּי בִדְמָמָה,

אוֹ כִּי שָׂחָקְתִי – לֹא רֶגַע הִרְפַנִי,

מַנְגִּינוֹת נִפְלָאוֹת בַּלָּאט הוֹרַנִי;

וּכְמוֹ מַחֲלָה עַזָה קִנָּה בִי שָׂמָה

וַתְּלַהֵט חוּשַׁי, שַׁעֲשׁוּעַי נָדֶדוּ;

דִּמְינוֹת כַּבִּירִים בִּלְבָבִי חָרִיתִי,

בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל כָּתַבְתִּי, הָגִיתִי

בֶּעֶרֶךְ וָסֵדֶר רַעְיוֹנַי נוֹלָדוּ,

וּבְצִלְצְלֵי חֲרוּזִים יַחְדָּו נִצְמָדוּ,

אִתִּי הִתְחָרוּ בִּנְעִים הַרְמָנִיָה.

רַק סוּפָה בַּיַער עֵת אָזְרָה חָיִל,

אוֹ רֶגֶש גַלֵי יָם בִּדְמִי הַלָּיִל,

אוֹ שִׁירַת הַזָמִיר עֵת רוּחוֹ הוֹמִיָה,

אוֹ צִקוּן לַחַשׁ נֶפֶש תַּמָה וּנֶקִיָה!..

בשיר אחר ישמיענו פּוּשקין עוד ביתר שאת רגשות המשורר, בערכו דברים אל הר-הרים לאמר:

עֵת יִרְעַם הָרַעַם מִמְרוֹם רָקִיַע

עֵת יִנְהַם הַכְּפּיר, לַחֲצוֹצְרָה תָרִיַע

תַּקְשִׁיב גַּם תַּאֲזִין בַּגַּלְגַּל קוֹל רַעַם,

קוֹל סוּפָה וּסְעָרָה, קוֹל גַּלֵי זַעַם,

קוֹל קַרְנֵי הָרֹעִים, קוֹל הוֹלֶם פַּעַם,

גַּם לַעֲנוֹת תִּתְעֹורֵר;

רַק קוֹלְךָ, הֵד-הָרִים, יַעֲלֶה בַתֹּהוּ!

רַק לָךְ אֵין מַקְֹשִיב, אֵין עוֹנֶה… כָּמֹהוּ

גַּם אַתָּה הַמְּשׁוֹרֵר!…

אמנם כן! כל החי בתבל, התולדה כלה וכל רגשותיה ימצאו הד לקולם בלב המשורר, ורק הוא יוכל לקרא דברי פויסט:

רוּחַ נִשְֹגָּב! מָה רוֹמַמתָּ, גָּדַלְתָּ!

כָּל חֵפֶץ לִבִי מֶנִי לֹא אָצַלְתָּ;

לֹא חִנָּם בָּאֵש לִי הוֹפַעְתָּ

וּלְעַבְדְּךְ אֶת קוֹלְךְ הִשְׁמַעְתָּ

עַל כָּל רַחֲבֵי תֵבֵל שַׁלִּיט שַׂמְתָּנִי

וּלְנַפְשִׁי עֹז וֶאֱיָל תַּתָּה;

וּבְרֶגֶש כַּבִּיר אֶל עָל רוֹמַמְתָּנִי,

עַד כִּי תַחַת רַגְלַי כֹּל שַׁתַּה.

הַדְרַת הַטֶּבַע לֹא רַבִּים יָבִינוּ

וּבְמַבָט קַר הָלְאָה יַעֲבֹרוּ –

לֹא כֵן רִגְשׁוֹתַי, יִתְפָּרְצוּ, יָהִינוּ

עַד נִבְכֵי לִבָּתָהּ יַחְדֹּרוּ!

המשורר מוקדש מרחם אמו לזמר משכיל עלי הגיון בכנור, וכשרונותיו הנעלים האלה נטועים בבתי נפשו פנימה עוד בשחר טל ילדותו. ולכן יעץ האָראַץ הרומי לאמר:

בְִּני אַל תָּשִׁיר בְּטֶרֶם חָקַרְתָּ, דָּרַשְׁתָּ

אִם מִמְעֵי אִמְּך לִמְשׁוֹרֵר הָקְדַּשְׁתָּ.

(שירי רומי, ראָל)

והמשוררים הגדולים ירגישו בנפשם כי בת השירה אהובת נפשם ירדה אליהם ממעוני שחקים עוד בימי ילדותם ותשמיעם הוד קולה במנגינות עדן. – פושקין יאמר:

עוֹדֶנִּי יֶלֶד שַׁאֲנָן הִיא אֵלַה יָרָדָה

וַתִּתֶּן לִי כִּנּוֹרָה בִּצְחוֹק עַל שִׂפְתוֹתֶיהָ;

אֶצְבְּעוֹתַי נָגְעוּ מֵיתְרֵי כִּנוֹר-יָה בִּרְעָדָה,

וַתֵּשֶׁב לָה לִימִינִי וַתַּט אֵלַי אָזְנֶיהָ.

אֶצְבּעוֹתַי עוֹד מֶה רָפוּ! עוֹד עָנֹג, רַךְ הָיִיתִי,

אַךְ נַגֵּן לֹא חָדַלְתִּי אֵת כָּל אֲשֶׁר הָגִיתִי,

בֵּין שׁוֹשַׁנֵּי אָבִיב וּבְצֵל עֲצֵי אַלּוֹנִים

מִבֹּקֶר עֲדֵי עֶרֶב שִׁירִים מִשִׁירִים שׁוֹנִים:

שִׁירֵי רֹעִים שִׁירֵי הַהְלוּיָה, שִׁירֵי חִזָיוֹן,

כַּאֲשֶׁר אַךְ הוֹרַתְנִי בַת-יָהּ מֵיטַב הִגָּיוֹן.

אַךְ עֵת מִמְּקוֹמָהּ קָמָה וַתּוֹשֶׁט לֶי יָדֶיהָ

וַתִּקַּח אֶת הַכִּנּוֹר – מַה יָּפוּ אָז פָּנֶיהָ! –

נִשְׁבָה נִשְׁמַת שַׁדַּי בִּלְבַב הַכִּנּוֹר וַיֶּחִי,

דִּמְעַת גִּיל לֹא עָצַרְתִּי וַתַּזְהִיר עַל הַלֶּחִי!…

ומה נעמו דברי גאֶעטהע:

תַּחַת אֵלֶּה

עַנְפֵי אֵלָה

בֵּין שׁוֹשַׁנִּים,

עַל חֹף

מַעֲין גַּנִּים,

לִחְיוֹת חַיִים שַׁאֲנַנִּים,

יָצַר שַׁדַּי יֶלֶד נָעִים.

וּבְנֹות אֱלֹהִים

יְָרדוּ מִגְּבוהִים,

בִּרְצוֹן אֵל שַׁאֲנָן גִּדְּלוּנִי,

וּכְבֵן יַקִּיר לָמוֹ אֵמְּצוּנִי

וּמַים זַכִּים

הַמְפַכִּים

מִכִּלְיוֹת הַר פַּרְנַס הִשְׁקוּנִי;

וּבְחוּתָם קָדוֹש עַל פִּי נָגעוּ

אָז רוּחַ-יָה כִּלְיוֹתַי מָלֵאוּ.

מִסָּבִיב לִי רָחַף הַזָמִיר,

הַמְנַגֵן וּמְשֹוֵרר הַיָעַר,

פֹּה עַל הַסְּבָךְ שָׁם עַל רֹאש אָמִיר,

בִּנְעִים קוֹל חֹם נַפְשׁוֹ יָעַר,

וּמַנְגִינוֹת שָׁמַיִם אֵלֶּה

הוֹרוּנִי אַךְ אַהֲבָה סֶלָה!

המשורר ירגיש אהבה נצחת לבת שירתו, ויחשוב עצמו למאֻשר כי נפל לו חבל בנעימים, כי היא תרומם נפשו על כל בני האדם ותלוהו על דרך החיים על כל צעד. המשורר גאֶטהא יקרא:

הַלְלוּ-יָהּ!

הַלְלוּ אָבִינוּ

אָבִינוּ וֵאלֹהֵינוּ.

כִּי שָׁלַח מִמָּרוֹם

רַעְיָה יְפֵה-פִיָה,

בַּת נֶצַח בַּת אַלמָוֶת,

לְבֶן אָדָם תּוֹלֵעָה

כִּי רַק אִתָּנוּ

עַל פִּי אֵל נִקְשָׁרָה

בְּמוֹסְרוֹת שָׁמָיִם;

וּדְבָרוֹ הוּא צִוָה

בְּשָׂשׂוֹן וּבְאָסוֹן

כְּרַעְיָה נֶאֱמָנָה

לִבְלִי תַעַזְבֵנוּ!

ובאהבתו הגדולה אל בת שירתו ישאף המשורר צל צלמה וינהה אחריה; ובעת אשר תפעמהו רוח השיר ישחק להמון תבל ושאונה, ירקיע לשחקים על כרוב דמיונו וכל תלאות החיים ומצוקותיהם ירדו מנגד עיניו, רוח חדש וכחות חדשים ירתיחו כל מורשיו וכליותיו, ובאֹמץ רוח ילך דרכו הלאה. – הרגשות האלה ישמיענו גאֶטהא בשירו:

אִם אַתָּה, רוּחַ נִשְׂגָּב

לֹא תַעֲזֹב אִישׁ בַּדֶּרֶךְ –

גַּם שַׂעַר קָטֶב, גַּם מִטְרוֹת עֹז,

לִבּוֹ הַמּוּצָק לֹא יַחֲרִידוּ!

אִם אַתָּה, רוּחַ נִשְׂגָּב, לֹא תַעַזְבֶנוּ –

מוּל חַשְׁרַת עָבִים,

מוּל סוֹעָה וָסַעַר,

יָשִׁיר וִיזַמֵר

שָׁמָּה מִמָּעַל! וכו'

רַחֵפְנָה סְבִיבַי, בְנוֹת שָׁמַיִם!

בְּנוֹת שִׁיר וּמְלִיצָה!

הִנְכֶן טְהוֹרוֹת כַּמַּיִם זֻקָּקוּ;

הִנְּכֶן טְהוֹרוֹת כִּלְשַׁד כִּלְיוֹת אֶרֶץ;

רַחֵפְנָה סְבִיבַי אָז אָעוּף גַּם אָנִי,

עַל רַחֲבֵי מַיִם, עַל רַחֲבֵי אֶרֶץ,

כֵּאלֹהִים! –

בת שירתו תלך עם המשורר גם עד שער מות, וברגעיו האחרונים עוד תנחמהו ובלב שקט יאמין באל-מות נפשו, אשר גם עלי ארץ היו לה מהלכים בין אראלי שחק וכרובי שמים, – נפלאו החרוזים האחדים אשר יתארו לנו מות ר' יהודה הלוי:

"וּצְחוֹק תַּעֲנוּגִים לֹא חֶרְדַּת צַלְמָוֶת,

אַךְ הוֹד נַֹעם יָהּ חָפַף עַל פָּנֵיהוּ;

פֹּה תַּם חֲלוֹמוֹ – הוֹי, חֲלוֹם מַר מָוֵת! –

אַךְ הַמְשׁוֹרֵר לֹא עוֹד פָּתַח עֵינֵיהוּ

(שירי בת ציון, מיכ"ל)

רגשי המשורר עזים ועמוקים רב יתר מרגשות שאר האנשים. רוחו לוהט וחושיו סוערים בקרבו; כל פעולותיו הוא עושה בחריצות כפים, מכאוביו בצרתה לו רבו יותר ממכאובי כל אדם, וגם ששונו ועליצותו ירבו בעת אָשרו והצלחתו; אהבתו עזה כמות, אך גם שנאתו קשה כשאול. ואף אם למראה עין המשורר הוא קר רוח מאד לפעמים, ורגשי בושה וכלמה ירחיקוהו מהמון דברים ומהוציא רגשותיו חוצה, אך תחת המסוה הזאת יפעם לב רַגָּשׁ מלא חיים ותנועה. הן לא נאמין כי הר-געש יורק אש פלדות אבד כל כחו ועזוזו בעת נראה כי ירכתי ההר וראשו כֻּסו בפרחים ונצנים ודממה שאננה מרחפת על כל הככר מסביב; עלינו לדעת כי במעי ההר ירתחו נהרי נחלי לאַוואַ בוערת ואש מתלקחת, כן לא ינומו ולא ישבתו רגשי המשורר אף אם על פניו מנוחה שוררת. – ונעקְראַסאָוו אמר:

יֵדְעוּ, יָבִינוּ כִּי נֹעַר וָחֹפֶשׁ

בִּלְבָבִי, וּקְרָבַי דָּמִי יַרְתִּיחוּ,

כִּי תַחַת מַסְוֶה קוֹר, שֶׁקֶט וָנפֶשׁ,

שַׁלְהֲבוֹת-יָהּ רֶגֶשׁ אַהֲבָה יָפִיחוּ.

על ידי רגשותיו העזים מאד יוכל המשורר לעוף על כנפי השירה עד גבהי שחקים, אך יוכל גם כן לטבוע ביון מצולות התאוות, אמנם גם נפילתו מרום ערכו לא לארך ימים היא, כי רגע – ורוחו יתעורר מתרדמתו, ונגיעה קלה דַיָה לרומם נפשו ולהזכירה תעודתה הנשגבה, וביתר שאת יפלס לו אז נתיב לשמי מרום, עת רוח השיר לא יפעמהו אז המשורר כיתר האדם, אך היה לא יהיה לעולם בליעל ואיש תככים, אף אם יהיה חַלָשׁ ורפה רוח, הרוח אשר יבקרהו לעתים ישנה כל רגשותיו לטובה, ומזקק שבעתים הוא מחיי ארץ. כל רגע. אם אך ישמע קול ממרום, יש בידו להתרומם משפל ארצו. אך נשמע נא מה בפיו:

כָּל עוֹד אֵל שַׁדַּי לֹא יֵשְׁלַח הָרוּחַ

מִמְּעוֹנֵי שַׁחַק לִבְהִירוֹ הַמְשׁוֹרֵר,

עֹל נֵטֶל חַיֵי הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ

יִכְבַּד עַל נַפְשׁוֹ בַּל תּוּכַל הִתְעוֹרֵר.

כִּנּוֹרוֹ הַקָּדוֹש יְאָלֵם דּוּמִיָה,

נַפְשׁוֹ שֹׁקַעַת בִּמְצוּלַת תַּרְדֵּמָה;

וּבֵין חִדְלֵי אִישִׁים בַּתֵּבֵל הוֹמִיָה

אוּלַי מוּל עֶרְכּוֹ הַיִתְרוֹן לָהֵמָּה…

אַךְ מִשְׁמֵי קָדְשׁוֹ עֵת יֵרֵד אֱלוֹהַּ

וּלְאֹזֶן קַשֶׁבֶת קוֹלוֹ יַשְׁמִיַע.

נֶפֶש הַמְשׁוֹרֵר תִּתְנַשֵׂא גָבֹהַ

כַּנֶּשֶׁר מִקִּנּוֹ לִשְׁחָקִים יַרְקִיַע!

עֵת תֵּבֵל תִּתְחוֹלֵל – יָגוֹן בִלְבָבוֹ,

לֹא יַאֲזִין קוֹל הֲמוֹן הָעָם וּשְׁאוֹנוֹ;

וּבסוֹד עוֹבְדֵי אֱלִיל נַפְשׁוֹ לֹא תָבֹא,

לֹא יֵחַת מֵאִישׁ, מִשְׂאֵתו וּגְאוֹנוֹ!

מָלֵא רוּחַ-יָה יְִתָגֵעשׁ כַּסָּעַר,

קוֹל בַּת שִֹירָתוֹ כָּל חוּשָּיו יַרְתִּיחַ;

עַל חֹף יַם סוֹעֵר, ובַין סִבְכֵי יָעַר

הֶמְיַת שַׂרְעַפָיו כִּנּוֹרוֹ יַשְׁכִּיחַ!

שם בחיק אמו התולדה ירגיש המשורר את חייו. הוא יבין סוד שיח עצי היער וגלי הנחל, ידע שפת הצפרים והרוח, וכנורו יהגה אתם ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים. התולדה המתה לעיני אנשים רבים, לעיניו היא נפש חיה ובשפה נפלאה תביע לו כל רגשותיו:

אָזְנוֹ תִּשְׁמַע שָׂפָה גַּם נִיבִים נָאוִים

מֵאֵזוֹב עַד אֶרֶז עַד רֹאשׁ כּוכָבִים

לבב המשורר יפעם עם לב התולדה ביחד ונפשו תכסוף להשתפך בחיקה, למען לא יעצרהו חמרו לחיות חיי שמים, ובהשתפכות נפשו יקרא:

מִי יִתֵּן כִּי אֵלֵךְ תֶּמֶם בָּעֲרָפֶל,

מִי יִתֵּן בַּמְּרוֹמִים אָרוּץ עִם שָׁמֶשׁ,

וּבְעֵת יֻצַע חשֶׁךְ עַל שֹׁכְנֵי שָׁפֶל

אֱהִי כּוֹכָב מֵאִיר שׁוֹאָה וָאָמֶשׁ;

מִי יַפִּיל חֶבְלִי בֵּין גַּלִּים מַזְהִירִים

לָרוּץ וּלְפַזֵז בִּמְחוֹלַת מַחֲנָיִם,

וּכְשַׁחַר חַכְלִילִי לוּ אֶזְרַע סַפִּירִים,

עֵת עַל טַל פִּרְחֵי הוֹד אֶשְׁלַח קַרְנָיִם.

מִי יִתֵּן עִם עָבִים אָטוּשׁ, אָעוּפָה,

וּלְרֹאשׁ הַרְרֵי עַד אֶנָּשֵׂא הַפָּעַם

אוֹ בֵּין חַשְׁרַת מֶיִם אֶתְחוֹלֵל כַּסוּפָה

אָרֹב הַבָּרָק גָּם אַרְעִים הָרָעַם!

לוּ אָעוּף כַּדְּרוֹר בִּתְכֵלֶת רָקִיַע!

לוּ אִינָק מִיץ פֶרַח כִּזְבוּב רִקְמָתָיִם

לִמְרוֹם סַלְעֵי מָגוֹר לוּ אוּכַל אַגִּיַע

בִּהְיוֹת לִי דֶרֶך נֶשֶׁר בַּשָׁמָיִם

מַה נָּעִים לִהְיוֹת מַרְפֵּא אֶל כָּל פֶּגַע

וּבְקַרְנֵי אוֹר חַיִים בַּתֵּבֵל הוֹפִיַע!

אוֹ מַה טּוֹב בִּרְעָמִים וּסְעָרוֹת כָּרֶגַע

לָעוּף בִּיעָף עַל כָּל רַחֲבֵי רָקִיַע!

עת יברא חזיונות אז מלך הנהו, מלך כל היקום, רואה סתרי שמים וארץ. עת המשורר יברא חזיון חדש אז חלילה לנו להפריעו ממחשבותיו, אז:

עֲבָר נָא, בֶּן-אָדָם, עֲבֹר בִּדְמָמָה

וּבְהֶגֶה פִּיךָ אַל אוֹתוֹ תַפְרִיַע,

מֵרְאוֹת בַּחֲלוֹמוֹ חֶזְיוֹנֵי שַׁמָיִם;

וּבְיִרְאַת הַכָּבוֹד, ובְשָׂפָה נֶאֱלָמָה

וּבְדִמְעָה עַל עַיִן חֶרֶשׁ תַּבִּיֹע:

בֶּן מָרוֹם הוּא, חֹזֶה וגְלוּי עֵינָיִם!

בן-אלהים זה המוקדש מנעוריו להשמיע ליושבי חלד דבר אל שדי, ימלא תעודתו הקדושה רק אז, אם יהיה כהן נאמן לאלהי שמים, אם יתרומם על אֶחיו בתור אדם המעלה, וירחק מלבו, משכן הקדושה והטהרה, כל רעיון תפל וכל תאוה נסבוה, אשר על ידיהם יחלל את השירה הנשגבה מולדת שמים. המשורר בעצמו יורה הדרך הקדושה לאחיו הצעיר ממנו:

אִם רוּחַ הַשִׁיר יָנוּחַ עָלָיךְ

ולְבָבְךְ יִתְפָעֵם בַּהֲמוֹן רִגְשׁוֹתָיו,

בֵין אַנְשֵׁי רוּחַ אִם תֹּאחַז דַּרְכֶּךְ

כִּי תָשִׁיר, כִּי תּוּכָל יִתֵּן אוֹתוֹתָיו;

אִם קַרְנֵי הוֹד שַׁדַּי נַפְשְֹךָ יַכְתִּירוּ,

אִם מַטְּרַת חַיֶיך נֶגְדְּךָ נִצָבֶת;

אִם כָּל הֶגְיוֹן, כָּל רַעְיוֹן וּמַחֲשָׁבֶת

בְּרֶגֶש וּבְדַעַת יַצְהִירוּ,

וּשְׂפָתְךְ לַהֲבוֹת אֵש חוֹצָבֶת!

אָז קוּם כִּנְבִיא-אֵל, הִתְהַלֵךְ בֶּחָלֶד!

אַךְ נַעֲלָה גַּם קָדוֹש הֱיֵה בַחַיִים;

מֶתֶק כָּל פֶּשַׁע אַל תֶּאֱהֶב כַּיָלֶד,

וּלְמַתַּן שֹׁחַד אַל תִּשְׁלַח יָדָיִם.

אִם שֶּמֶשׁ הָאשֶׁר יִשְׁלַח לָךְ יֶשַׁע,

אִם שֵׁבֶט נֹגֵשׂ עָלֶיךְ יָנוּחַ;

כַּיוֹנָה הֱיֵה חַף מִפֶשַׁע,

כַּגֶשֶׁר – אַמִּיץ לֵב וָרוּחַ!

שִׁירֵי אֶרְאֶלִּים. מַנְגִינוֹת עֲדֵנִים

יַשְׁמִיעוּ מֵיתְרֵי כִנוֹרְךְ הַנָעִים;

עֶבֶד אֻמְלָל יִנָחֵם, יָאִיר פָּנִים,

גַּם שָׁאוּל מֶלֶך לָמוֹ יַט אָזְנָיִם.

אָז תִּפְרַח כַּתָּמָר נִשְׂגָּב גַּם נַעֲלָה

וּבְהַדְרַת כָּבוֹד תַּשִׂיג הַמַּטָרָה:

לָךְ יֹאמְרוּ: תֹּר-אָדָם הַמַּעֲלָה!

וּבְעֵינְךָ יוֹפַע אוֹר וּנְהָרָה.

אַךְ אִי לָךְ, נָעַר, אִם תִּשְׁכַּח עֶרְכֶּךָ!

אִם תִרְדֹּף רַק כָּבוֹד, רַק תַּעֲנוּגֵי אֶרֶץ;

אַל תָּבִיא אֶתְנָן עַל מִזְבַּח אֱלֹהֶיךָ,

כִּי אָז כַּשׁוֹאָה לָךְ יָבֹא הַקָרֶץ;

אַל אֱמֶת יַבִּיט בְּעֶבְרָה וּבְזָעַם

עַל מִנְחַת עֲרוּמִים, עַל כּהֲנָה עִמָּה

יִשְׁלַח תִּמְרוֹת עָשָׁן גַּם חִצֵי רָעַם,

עַד תִּסֹג אָחוֹר בִּרְעָדָה וּכְלִמַּה!…

המשורר מושל על רוח אנוש ועם. לו כנור נעים לזמר משכיל, לו חרב פיפיות לחזיוני תוגה, לו חצוצרות התרועה בשירי גיל, לו רעמים וברקים מול הרֶשע, גם חצים שנונים באשפתו, גם רֹך נפש לתפלות עדינות, העבר, ההוה, העתיד, החברה כאיש פרטי, כלם בידו נתּנוּ. המשורר חפשי כסער ברוחו, ולשוא ולמותר להורהו דרכו אשר לו ללכת בה בארחות השיר והמליצה, הרוח אשר יפעמהו יכונן אשוריו על דרכי השיר לבל יסור מהם ימין ושמאל, והרוח הזה ימצא מסלות בחדרי לבב כל אנוש פנימה, אשר יהגו כבוד ועוז להמשורר ויתנו לו כתר מלוכה, כדברי שיללער אל הרוח הזה:

אוֹתְךָ לֹא תוֹרֶה הַדַּעַת מְאוּמָה. הִיא תִּלְמַד מִמֶּךָ.

הַחֻקִּים מוֹרֵי דֶּרֶךְ בִּמְטִיל בַּרְזֶל לְכָל עִקֵּשׁ וְנָלוֹז

לְךָ לֹא יִצְלָחוּ! רַק חֶפְצְךָ וּפְעֻלָּתְךָ הֵן הֵמָּה הַחֻקִּים,

וּדְבַר אֱלֹהִים יָקוּם לְעוֹלָם וְחֶפְצוֹ לְדוֹר דּוֹרִים.

אֶת יָדְךָ הַקְּדוֹשָׁה תִּפְעַל, אֶת שִׂפְתוֹתֶיךְ הַטְּהוֹרוֹת

תַּבַּעְנָה, כָּל רוּחַ יַפְלִיאוּ כָּל נֶפֶש יָעִירוּ בְכֹחַ.

רַק אַתָּה לֹא תֵדַע אֶת אֱלהֶיך הַשׁוֹכֵן בִּלְבָבֵךָ,

לֹא תֵדַע נִצְחוֹנְךָ הַכַּבִּיר, כָּל נֶפֶשׁ לְךָ יַכְנִיַע,

דּוּמָם גַּם שֶׁפִי תִּתְהַלֵךְ בַּתֵּבֵל אֲשֶׁר נָצַחְתָּ!

3) מה מטרת המליצה והשיר?

גם את השאלה הזאת ישאלו אנשים רבים; השיר והמליצה אין להן תכלית אחר שולתן, כי הן בעצמן התכלית, כהאמת והטוב בתבל, האם לא אחת היא לנו לדעת או לא, את אשר איננו נוגע לחיינו ועסקינו? הן גם כוכב אחד לא נוריד ארצה בכל ידיעתנו בחכמת הכוכבים, ובכל זאת החוזה בכוכבים (אסטראָנאָם) יקדיש כל ימי חייו להכוכבים האלה, ובגלותו כוכב חדש, אשר לא יוסיף אף חצי שקל אל משכרתו לשנה, יחשוב עצמו למאֻשר וצולח. האם את האמת ואת הטוב עלינו לאהוב רק בשכר ותועלת? ובראותו כי לא יתנו ולא יוסיפו לנו מאומה נעזבם ונכחש בם? וכהאמת והטוב כן גם היופי תכלית הוא בפני עצמו, ולו המשפט למשול על כל יצורי תבל ועל נפשות האנשים. הביטו! לחדר נהדר ומאיר תצעד עלמה יפה-פיה ועדינה, ופתאם – צעירי הימים יגילו ברעדה, קמטים ממצח הזקנה נדדו, הלכו, צחוק ענג יופיע על שפתי קרי הרוח, התנומה מעפעפים תסור כצל וכל רואיה יהגו לה אהבה וכבוד. הן את כל אשר לאיש יתן בעד היופי! הגידו לי מה תכלית היופי הזה ומדוע כה ישלט שלטת בלי מצרים, אז אגידה לכם ג"כ מה תכלית רוח השיר והמליצה *). ואם ישנם אנשים אשר לבם קר ככפור ולא יחושו כל יופי בתבל, אנשים אשר רגשות נפשותיהם נמו שנת אולם בתרדמת מות, לא אליהם נדבר. אנשים כאלה אינם שוים כי נעמול לפקוח עיניהם. לשוא נרבה כחול דברים להבינם בינה מדוע יתפלא שם המביט על החן והיופי אשר בתמונת ווענוּס או אֹפּאָללאּ החצובה מאבן שיש מעשה ידי אמן, כי ההוד וההדר אשר לא תשבע עינו מהם נסתרים הם מעיני שתוּם עינים לנצח!

פּלאַטאָן אמר: “האדם יתענג על ההוד והיופי בחיי ארץ, יכבדהו ויעריצהו, בזכרו את היופי היחידי, היופי האמתי ששזפתו נפשו במעוני שחקים; ולכן יש עז וכח במחזה יופי פה עלי ארץ להרכיב נפשו על כנפי רוח לרום שמים, ולהשיבה למקור כל יופי אשר ממנו חוצבה. אהבת היופי האמתית היא אהבה טהורה זכה וקדושה. בעל תאוה עזה לא יכבד ויעריץ את היופי, כי אם יחמדהו ויתאוהו כהולך על ארבע, בבקשו רק תענוג גשמי… לא כן בעל לב רגש, המוקדש מנעוריו להבין ולהכיר כל יופי, צל שדי פה עלי ארץ, בראותו פני אדם יפים ונעימים כפני אלהים, תתקפהו חרדת קדש, ובהוסיפו לחזות מחזה שדי יעריצהו ויקדישהו, ולולא חרד כי ההמון יקרא אחריו מלא כי אז היה מביא עולת ניחוח לכבוד היופי האהוב”.

רוח השיר הוא הוא יפי התבל, כשר הוכחנו בראשית מאמרנו, ולכן הוא תכלית בפני עצמו. יפי התבל אמנם יעלה לעינינו רק ע"י רוח השיר והמליצה, כדברי שיללער:

Wahre Konigin ist nur des Weibes weibliche Sehonheit.

We sie sich zeigt, sie herrscht, herrschet bloss, weil sie sich zeigt!

נוּסָה, הִמָלְטָה מִמְּצוּקוֹת הַחַיִים

תּוֹךְ חַדְרֵי לֵב קָדוֹש רַחֲבֵי יָדַיִם!

חֹפֶשׁ הַנֶפֶשׁ רַק בַּחֲלוּם יָנוּח,

וְהַיוֹפִי שוֹרֵר רַק תּוֹךְ שִֹירֵי רוּחַ!

הפעולה אשר יפעל רוח השיר על נפש האדם להגביה אותה שמימה, להעיר בקרבה רגשי-טהר, לעוררהו למעשה הצדקה והיושר, – הפעולה הזאת לא נוכל לכנות תכלית רוח השיר, הפעולה הזאת תצא לאור מבלי כל מטרה קדומה מאת המשורר. היופי השורר בתבל ובשיר יעיר רגשי היופי והנעם (Aesthetisches Gefuhl) בלב האדם, והרגשות האלה בעצמם יביאו רב ברכה אתם. המשורר חפשי הוא מתלונות ההמון המבקש תועלת חמרית בשיריו, – וכבר ענה פושקין:

לֹא לָנוּ, לֹא לָנוּ הֶמְיַת הַחַיִים,

לֹא נִרְכָּשׁ עשֶׁר, לֹא נַעֲרֹךְ מִלְחָמוֹת;

וּתְעוּדַת חַיֵינוּ – חַיֵי שָּמַיִם.

חַיֵי שִֹיר וּתְפִלָּה, חַיֵי נְשָׁמוֹת!

וצחוק יעירו בלבבנו המבקרים השונים הנותנים חקים ומשפטים להמשורר לכתוב לפי רוח העת והמקום, לפי התועלת הנחוצה להם, וישכחו כי רוח המשורר לא ירֻתק במוסרות החקים, ולא יאחז דרכו לפי מורים ומדריכים כאלה אשר כל רוח השיר זרה להם. ואם גם אין לפעמים תועלת חמרית בשירי המשורר, בכל זאת יפיָם ורוממותם בעצמם הם מטרה שאין למעלה ממנה, ועלינו לתת החפש והרצון בידי המשורר להעיר קוי כנורו רק כפי אשר ישים בפיו רוח השיר המפעמהו, כעצת שיללער:

צֵא נָא, אִישׁ רוּחַ, מִגֶדֶר חוּשֶׁיךָ!

עוּפָה לַאֲשֶׁר יִשָׂאֲך רוּחֶךָ…

וכן אמר גאֶטהא: “Ich singe, wie der Vogel sing`t” – מבלעדי רוח השיר לא יזמר המשורר על כנורו, והרוח הזה לא בידי אדם הוא להטותו לאשר יחפץ, כי בן-שמים הוא אשר יבקר את אהובו המשורר רק לעתים. לא בחכמה ודעת וחשבון יברא המשורר חזיונותיו, כ“א ע”י עזרת בנות השיר. והמשורר יוצא אז מדעתו ומכל כללי החיים אשר סביב שתו עליו, רוחו יעלץ בקרבו ונפשו גחלים תלהט, ישבח תבל ומלואה, גם את עצמו ישכח. כל תועלת וכל מטרה מוזרים לו ברגעי קדש אלה, ורק את אשר ישים ה' בפיו אותו ישמור לדבר. ולכן לא טוב יעשו רבים כי ידרשו מאת המשורר לשיר להם שירים כפי חפצם ומעלות רוחם, שיר כזה יהיה רק מחברת דברים מבלי כל רוח, מלבד אם הרעיון ימצא עמוק עמוק מסלות בלב המשורר, אז יחבקהו באהבה אל לבו, יאַמצהו כבן לו, יתן לו צורה וגויה יפה ונעימה ויראהו לעין השמש. – כן נשגה מאד אם נתאונן על המשורר אשר בחר דרך אחת בדרכי השיר ובה ילך תמיד. כי אמנם הרוח ומזג המשורר שונה אצל כל אחד. האחד יצטיין בשירי תהלה, השני בשירי מחול, השלישי בשירי נהי, הרביעי במשלים ומליצות, החמישי בהתול ולעג וכדומה. לפעמים המשורר בעצמו יראה נכוחות, כי לא טובה הדרך אשר הוא הולך עליה בעיני אנשים רבים, אך אין אֱיָל הוא לסור ממנה, – ובאמת יתאונן נעקָראסאָוו לאמר:

אַשְׁרֵי הַמְּשוֹרֵר שֶׁנַּפְשׁוֹ שֹׁקֶטֶת,

רַק אַהֲבָה, רַק רֶגֶשׁ מִבְּלִי כָל רַעַל

עַל כָּל אוֹהֲבֵי שַׁלְוָה יִשְׁלַט שַׁלֶּטֶת,

וּשְׁמוֹ יַעֲלוּ מַעֲרִיצָיו לִשְׁמֵי מַעַל.

עַל רֹב חָכְמָתוֹ יִתְמְהוּ תָמֹהַ,

חָפְשִׁי מִשׁוֹט לָשׁוֹן וּלְזוּת שְׂפָתַיִם;

וּלְמַזְכֶּרֶת פָעֳלִי רוּחַ גָּבֹהַ

מַצֵבָה יָקִימוּ – וּבְעוֹדוֹ בַחַיִים…

אַךְ אֵין כָּל חֶמְלָה וַחֲגִיגָה לַמְשׁוֹרֵר

אִם רוּחוּ הַנִּשְׂגָּב יִרְדֹּף רַק צֶדֶק;

וּבְקוֹל חוצֵב אֵשׁ עַל חָמָס יִתְּעוֹרֵר,

עַל פִּשְׁעֵי הָעָם, עַל טוּבָם כַּחֶדֶק.

כִּי   נָכוֹן לוֹ יום חשֶׁךְ, יוֹם עֲבָרוֹת;

רַק עֵת עַצְמוֹתָיו תּוּבַלְנָה לִקְבָרוֹת

יֵדְעוּ יָבִינוּ עֶרְכּוֹ וּפְעֻלָתוֹ,

וּרְצוּפָה אַהֲבָה אֵיךְ הָיְתָה שִׂנְאָתוֹ!…

היינע אמר: “אוהבי ישאלוני, מדוע פני רעים ודלים ומדוע כצל אתהלך בארצות החיים? וישכחו כי בדמי לבבי ובמוח עצמותי אני כותב את שירי. כי אשכח החיים ואת תענוגיהם, גם לחמי ומימי לא אזכר עוד. בגו עקש ופתלתל אוביל עטי יומם, ובנות שירתי תמוצנה לשדי גם לילה. תנדנה שנה מעיני ותנומה מעפעפי, וברגשות סוערים ורותחים מבלי הפוגות תאלצנה אותי לשפוך הרת רוחי עלי גליון”.

אמנם אף כי תכלית רוח השיר היא היא בעצמה על ידי יפיה ורוממותה, בכל זאת נראה פריה לתהלה על כל צעד, וכל שפה תלא לתאר את התועלת אשר הביאה מני שים אדם עלי ארץ עד היום. לולא רוח השיר והמליצה אז מי יודע אם לא היינו עוד כפראים בימי חיינו. החכמה וההשכלה, הסדר וחיי המשפחה מבלי כל רוח שיר ומליצה, היו כקול קורא במדבר ולא מצאו נתיבות בחברת האנשים, כל דרכי המוסר מבלי לבוש המליצה אין להם לא יפעה ולא יופי, לא תאר ולא הדר. – ומה יקרו דברי גאֶטהא לאמר:

אֵל שָׁלַח לִיצוּרָיו, לִבְנֵי הָאָדָם

חֹק, מִשְׁפָּט וָסֵדֶר, חָכְמָה וָדָעַת;

גַּם חֵן שָׁת לָמוֹ, גַּם הֲדַר בִּנֵי אֵלִים,

כִּי עֹל חַיֵי חֶבֶל יֵקַל עַל יָדָם.

אַךְ עֵירֻמִּים בָּאוּ מִשְׁחָקִים אָרְצָה

וּלְהִתְהַלֵךְ בֵּין הָאָדָם לֹא יָדָעוּ;

וַתָּבֹא הָשִׁירָה וַתַּלְבִּישֵׁם מַחֲלָצוֹת

לִבְלִי יִתְבוֹשָׁשׁוּ, לִבְלִי יִתְחַבָּאוּ!

שיללער יתאר לנו בנעים מליצתו פעולת השיר על רוח האדם לאמר:

עֵת שִׁירָה נֶאְדָּרָה תַּרְעֵם בַּכֹּחַ

אָז יִתְעוֹרֵר אֱנוֹש דַּכָּא וְשָׁחוֹחַ,

יִשְׁכַּח עוֹל סֻבֳּלוֹ, רוּחוֹ יִתְרוֹמֵם,

יָבִין רוּם נַפְשׁוֹ, אָז יֶחֱרַד, יִשְׁתּוֹמֵם!

נִשְׂגָּב גַּם נַעֲלָה הוּא עֹז לוֹ כֶּאֱלֹהַ,

לֹא עָפָר וָאֵפֶר קָרוּץ מֵחֹמֶר;

עָדָיו לֹא יִגָּשׁוּ מַתְּלָאָה וָנֹהַ

כָּל עוֹד רוּחַ הַשִׁיר יַבִּיַע אֹמֶר!

קוֹלוֹת נֹעַם אֵלֶּה אִם יִשָׁמֵעוּ

רִגְשֵׁי עֶצֶב מִלֵּב יָצא יֵצֵאוּ!

וּכְבֵן נוֹדֵד שָׁב אָל אֵם רַחֲמָנִיָה,

דִּמְעוֹתָיו נִגָּרוֹת, רוּחוֹ הוֹמִיָה…

יִזְכֹּר אַהֲבַת הוֹרִים עוֹדוֹ בְאִבוֹ

וּבְתוֹדָה יִתְרַפֵק, יַקְרִיב לָה לִבּוֹ!

כֵּן רוּחַ הַשִׁיר יַט לֵב הַבּוֹרֵחַ

מִזְרוֹעוֹת הַטֶּבַע לִשְׁאוֹן הֶחָלֶד,

לָשׁוּב לִימֵי נֹעַר, לִהְיוֹת צוֹלֵחַ,

וּבְתֹם נֶפֶשׁ אָז הִתְעַלֵּס כַּיָלֶד;

לַעֲזוֹב חֻקֵּי עָמָל מִבְּלִי כָל רוּחַ

וּבְחֵיק הַטֶּבַע מֵרָגְזָם לָנוּחַ:

אחרי כל אלה הן נקרא עם המשורר הנשגב

עוּרוּ, אַחֵינוּ!

כַּבְּדוּ שִׁירֵינוּ!

כָּל פֹּעַל יָקָר בָּם תַּחַז עֵינֵנוּ:

מִי עוֹד כַּמְּשוֹרֵר

יָחִישׁ, יִתְעוֹרֵר,

לִהְיוֹת לִנְבוּבֵי לֵב לִצְדָקָה מְעוֹרֵר,

פֹּעַל רוּחוֹ יַעֲמד כִּימֵי שָׁמָיִם,

וּפֹעַל כַּל אִישׁ קֶצֶף עַל פְּנֵי מָיִם!

האח! שירי נעם אזני שמעת!

הֶאָח! מֵיתְרֵי כִנּוֹר אֶצְבַּע נוֹגַעַת!

וּבְקוֹל אֵל כַּבִּיר לִלְשׁוֹנָם יַגְבִּירוּ,

תּוֹרַת אָדָם וּמִשְׁפַּט צֶדֶק יַשְׁמִיעוּ

כָּל נֶפֶש יָעִירוּ,

אֵיךְ לָשִׁיר וּלְזַמֵּר מַשְׂכִּל יוֹדִיעוּ;

יָעִירוּ הָרוּחַ לִפְעֻלּוֹת נִשְׂגָּבוֹת,

וְרִגְשׁוֹת נַעֲלוֹת יִמָּלְאוּ הַלְּבָבוֹת!

רַעְיוֹנֵי יֹפִי וְהוֹד צִיץ יִשְׁלָחוּ,

גַּם יִפְרָחוּ

עַל עַנְפֵי כָּל עֲצֵי פַּרְדֵּס הַחַיִים

חִישׁ הַפְּרָחִים יַחֲלֹפוּ

הָעֲנָפִים רֹאשָׁם יָכֹּפוּ

מְסֻכָּלִים פְרִי זָהָב תַּאֲוָה לָעֵיניִּם!

¹

אל יחשוב הקורא כי במאמרנו הנכחי נעמיק חקר בבנין העין לכל משפטי וחקי חכמת-הנתוח (אנאטאָמיע) והטבע (פֿהיזיק), לדרוש אחרי מהות ומזג כל עצבי העין ועורקיה ותעודותיהם, לגלות מפלאות כח הראות השוכן בקרבה, השונה אצל כל איש ואיש, ― כל הידיעות האלה נעימות ונחוצות רק ללומדי חכמת הנתוח והטבע, ואינן דברים השוים לכל נפש. ויחידה סגולה השואפים לשתות לרויה ממעיני הדעת ולחשוף תעלומות הבריאה בבנין גויתנו, ימצאו חפץ בספרי הטבע וחכמת הנתוח להרוות צמאונם. מטרת מאמרנו עתה רק להראות לעין כל יפי העינים ויקר תפארתן, להוכיח בעליל כי אמנה הנה ראי מלוטש לנפשותינו, לחזות בהן כל רגשותינו ומזג רוחנו. והדעת הזאת תהי נעימה בלי ספק לכל אדם באשר הוא אדם, ממנה ידע מה לקרב ומה לרחק ויכיר איך להבדיל בין דופי ליופי.

רגש היופי והנעם ( ästhetisches Gefühl ) נטוע בלב האדם מיום הולדו; גם ילדים קטנים יבינו לקרב את היופי ולהרחיק מהם כל דופי. בחפץ לבב יטו אזן קשבת לקולות נעימים הנשמעים להם בשירי-הערש, ויחרדו לקול צוחה; מפני איש אחד יסוגו אחור ברעדה, ויתרפקו על זרועות משנהו, אשר לפעמים לא רחוקות רק היופי והדופי הם סבת כל אלה. רגש היופי והנעם ילך אחוז יד עם חנוך האיש ומזגו, ולפי התפתחות שכלו על ידי הלמודים והחיים כן תגברנה בו גם הרגשות העדינים האלה; כן הוא באדם פרטי וכן בעם כלו. בלי תפונה גם אדם הראשון ידע רגשות כאלה, כי הם המה מותר האדם מן הבהמה, ולכן יעידו כל עמי הארץ, גם מלבד עדות תורתנו התמימה, כי היוצר הושיבו בגן עדנים, להנעים לו ימי חייו ולתת לו מטעמים כאשר אהבה נפשו (ויצמח ה' אלהים כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל: יופי ונעם). רגש היופי והנעם נתעורר מתחלה בלב חוה אמנו, כפי עדות הכתוב: ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל. ואולי יעיד הפסוק הזה כי נאמנו דברי החוקרים המחליטים כי הנשים מוכשרות להרגיש היופי והנעם ע“י מזגן הרך ונפשן העדינה, יותר מן האנשים. עוד בדורות קדומים נראה את היופי ידוע לתהלה, כאשר תעיד תורתנו על נשי אבותינו אברהם, יצחק ויעקב וכדומה, והרגש הזה הגיע למרומי ההתפתחות בעת אשר היו אבותינו לעם ואז שפכו רוח חן ויופי גם על מעונותיהם ולבושיהם. וכן גם אצל כל העמים עד היום הזה הביא הרגש הזה פרי תנובה, תאוה לעינים ונחמד להשכיל, ועל כל צער נראה את היופי יציר ידי האדם, להנעים לו ימי חייו בחלד ולעדן את נפשו המרגשת, להרימה משפל ארצה למעוני שחקים מקור כל יופי ונשגב. והנה אם האדם וכל היקום ירהיבו עינינו לפעמים ביפים, על אחת כמה וכמה עלינו להוקיר יפי העינים, מאשר יָפְיָן החיצוני יעיד כמעט תמיד על יפי הנפש פנימה, על טוב הלב ורגשותיו; והיופי הזה הוא יחיד במינו ומרומם על יפי כל יתר הדברים הנמצאים בתבל, ע”י סגולתו הנפלאה לגלות כל סתום ולהוציא תעלומה אור. יופי העינים נחשב מאד גם בעיני אבותינו: עיני לאה היו רכות ולכן לא יכלה להקרא בשם “יפת תואר ויפת מראה” כרחל אחותה. גם חז"ל אמרו: כלה שעיניה יפות אין כל גופה צריך בדיקה; וכל בך הוקירו את היופי הזה עד אשר כל חסרון בגוף לא נחשב בעיניהם למאומה נגד המעלה הזאת. בשיר הנשגב, שיר השירים, טרם יבא האוהב להלל יצורי גו יפתו, יקרא: הנך יפה רעיתי, הנך יפה, עיניך יונים (א' ט"ו), וכן ישנה (ד' א') הינך יפה רעיתי, הנך יפה, עיניך יונים. ורק אחרי כן יבוא להלל בנין כל גוה ויקרא: כלך יפה רעיתי ומום אין בך!

יפי העינים.

בדברנו על דבר העין ויפיה לא נשים פדות בין עיני איש לאשה, כי אם גם נמצא הבדל מעט, אבל הוא כמעט לא נראה לעין החוקר.

בכל ימות עולם ובכל עמי הארץ שרו המשוררים ויהללו יפי העינים. מכל יצורי גויתנו האבריה אין גם אחד המהולל ברוב התשבחות כהעינים, אשר להודן ויפין העירו המשוררים קוי כנוריהם המליצים הרבה לדבר עליהן גבוהה גבוהה, וכל לב יגיל ברעדה וירחש להן כבוד ותהלה בכל דור ודור.

מדוע כה רב ורם ערך יפי העינים? מה הוא הקסם הנפלא המושך אבירים בכחו, הנשקף מהספירים האלה?

השאלה, במה זכו העינים לכבוד כזה, התעורר בלב כל משכיל האוהב להתחקות על שרשי סבת כל הנעשה סביביו ויודע חק ומשפט לרגשותיו. ולמען תהי לאל ידנו לחשוף חין ערך העינים ולגלות כל שכיות חמודותיהן, עלינו לדעת כי היופי הזה תלוי: 1) בתמונת העין וציורה החיצוני, 2) בצבע בבות העין, 3) באור העין וזיו נגהה אשר תפיץ סביביה. ובעת אשר תמונת העין, צבעה וזיוה יתאימו בד בבד עם רגשי היופי אשר בנו, אז נקרא לעינים כאלה “יפות”, ורב כחן למשול על לב אנוש, ולשפוך סביביהן רוח חן ויופי.

1) תמונת העין וציורה החיצוני,

תמונת העין אשר זכרנו איננה תמונת תפוח-העין הממלא כל רחב ועמק חור העינים. התפוח הזה איננו שונה אצל איש ואיש, ותמונת כדוריותו לא תעלה ולא תוריד ביפי העינים. אנחנו רק אל תארה החיצוני ואל ציורה ודמותה הנראים לעינים נשים פנינו במאמרנו, ולכן בשם תמונת העין נכנה חלק מן התפוח, הגלוי בעת אשר העפעפים פתוחים; ובכלל ציור העין יבואו גם העפעפים וגבות העינים הסובבים אותן ומוסיפים להן הוד ויופי ולוית חן, אם רק יפיקו רצון מאת רגשותינו, היודעים להבדיל בין טוב לרע ובין יופי לדופי.

כל עין ועין תשיג תמונתה החיצונית ע"י הסדק והחתך בין העפעפים, אשר בהפתחם יגלו לנו חלק מן תפוח-העין ויתנו לו תמונה ידועה. לפי גודל הפתח הזה נקרא את העינים גדולות או קטנות, ולפי צורות תמונת העין החיצונית בין העפעפים, השונות מאד אצל כל אדם, נאמר כי העינים האלה עגולות, ואלה ארוכות, אלה כמראה-שקדים ואלה כמראה סדק וכדומה תמונות מתמונות שונות.

יפי העינים תלוי ראשית כל בגדלן. אם הסדק והפתח בין העפעפים הוא רחב וגדול, אז העינים הן גדולות ויפות ומהן יציץ מבט-כבוד והדר. אך בכל זאת אם תעלינה בגדלן יתר על המדה הדרושה, או כי תהיינה עגולות מאד, אז תאבדנה חנן והודן, ועינים כאלה נודעות בשם “עיני-העגל”.

והנה כאשר רבו תמונות העין וצורותיהן, כן רבו גם טעמי האנשים, ואת אשר יבחר האחד ירחיק השני ולפעמים לא רחוקות נראה שנים נחלקים בדעותיהם בבואם לחרוץ משפטם על איזה דבר, היפה הוא אם אין. אמנם בכל זאת יש יופי גמור, יופי שלם בלי כל מגרעת, ככל חקי היופי אשר שמו בעלי המליצה והשיר והחרשים והצירים מימות עולם. את היופי הזה נתאר תמיד ברוח הדמיון, ורק לפעמים רחוקות נמצאהו בארצות החיים, ואז נשיש עליו כעל כל הון, ועלי הגיון בכנור או על כנפי המליצה נביע לו רגשי כבוד ותהלה. בכל המון תמונות העינים רק על שתים מהן שפוך רוח חן ויופי. עינים כאלה נראה בפסילי-שיש מעשי ידי יוצרי-פסל משנים קדמוניות. התמונה האחת היא: העפעף העליון עגול כקשת ושני קצותיו יפרדו מעט לימין ולשמאל אחרי התאחדם עם העפעף התחתון. כן הנה עיני האלילים יופיטער, יונא ואפאללא לפי הפסילים הקדמונים ארוכות ופתוחות לרוחה וקצות עפעפיהן כפופות לצדדים. המשורר האמער היוני יעיר סיתרי כנורו וישיר שירי תהלה לכבוד עינים כאלה, וכל העמים הקדמונים נתנו היתרון והשבח לעינים גדולות ולפיהן ערכו הוד הפנים. הסופר פליניוס יספר גם כן כי המשוררים הרבו להלל עינים גדולות ויחלקו התולים וכלמות לעינים קטנות. עינים גדולות העידו, לפי דעת הקדמונים, גם על יתרון הכשר דעת בעליהן ורוב חכמתם. פאלעמאן יספר כי עיני סאקראטעס הצטינו בגדלן, וזאת היא התמונה אשר מצאה חן בעיני משוררי כל דור ודור. ― וכה דברי קאַמאענס אל אהובתו:

עֵינַיִךְ הַטְּהוֹרוֹת, הַגְּדוֹלוֹת, הַפְּקוּחוֹת

אֶל חַדְרֵי לִבָּתִי חֵץ אַהֲבָה שָׁלָחוּ

אך ביותר מוקטר, מוגש לעינים כאלה שיר ושבחה מאת המשוררים הערביאים, אשר המשילו אותן לעיני אילת אהבים ויעלת חן.

ואמנם עיני החיות, הנעימות האלה, הגדולות, הפקוחות והעגולות, במאזנים תשאנה יחד עם רגשי החן והיופי אשר בטעם בני-שם, ולכן יהללו בשירי אהבים גם עיני הצבאות ואילות השדה.

ולא רק יוצרי פסל, כי אם גם הצירים המהוללים הקדמונים בחרו בעינים כאלה לפאר בהן פני יצורי כפיהם.

התמונה השניה, היפה גם היא כראשונה, היא תמונת-השקדים. העפעפים אינם פתוחים כל כך לרוחה, וארוכים יותר מבראשונה, ושטח תפוח העין הנראה ביניהם הוא בדמות שקד. התמונה הזאת מלאה חן ונעם, וקוי צורתה מתפשטים כגלים קלים לכל עבר. ווינקעלמאַן יראה לנו עינים כאלה בפני אלילת היופי “ווענוס”. כן נמצאן בפני ניאָבע. העזיאָד יתן להן תשואות חן בשיריו הנעימים. הצירים בימינו יתנו לפעמים היתרון לעינים כאלה על העינים אשר בתמונה הראשונה. בהציור הנודע בשם “היוצאת במחול” תאר הציר המהולל ריכֿטער עינים כאלה בכל יפין ותפארתן. עיני עמי איטליא וספרד מצוינות ביפי התמונה הזאת. משוררי ההודים הנעימו זמירות ויעלו על אברות מליצתם הוד עינים כאלה עד לשחקים, ואחרים באו ויוסיפו להפליג בשבח עינים ארוכות, המגיעות גם עד האזנים!! המצרים הקדמונים נתנו גם הם יתר שאת ותהלה לעינים ארוכות, ובכל ציוריהם הרבים בבתי מעונותיהם ובקברות מתיהם, נראה תמונות עינים כאלה, וכן גם במצבות זכרון באשור נראה תמונת העינים ארוכות מאד ומגיעות כמעט עד האזנים.

עינים ארוכות כשקדים יפות רק בעת אשר הזוית החיצונה שלהן והזוית הפנימית נמצאות במישור ואין אחת גבוהה מחברתה. אמנם אם הזוית החיצונה גבוהה מהפנימית, וכל הסדק אז בשפוע, אז תאבד העין חנה, ובין עינים שאינן יפות תמנה. ועינים כאלה, ארוכות ומשופעות, בהנשא הזוית החיצונה על הפנימית נפגש אצל הטטרים, החינים, והקלמיקים. וכן אם הזוית הפנימית תרום למעלה והסדק ילך בשפוע, אז יתקלקל הוד העינים ולא יהיה להן עוד כל הדר.

שתי תמונות העינים היפות אשר זכרנו, תדרשנה כי שטח הפנים סביבותיהן יהיה מלא ודשן, ורק אז יפעלו עורקי העפעפים פעולותיהם מבלי מתלאה ורפיון, והעינים אז יושבות על מלאת. גם בשיר השירים לא תשכח האהובה להלל יפי דודה, כי עיניו “יושבות על מלאת”. אכן אם סביבן שׁולח רזון אז ידוד גם תפארתן מהן, ומראיהן עמוק משטח הפנים, גם עורקיהן ועצביהן יחלשו וכחם ירף; התוגה והצער, הריש והעוני הם הם יאריכו למעניהם ויחרשו סביב העינים שוחות עמוקות, ימוצו לשדן ויגזלו יפין, גם יכבו זיו נגהן ויפרשו עליהן ענן צלמות! ―

גבות העינים יוסיפו רב פאר והדר להעינים. הם הגבול בין המצח ובין העינים, חותם היופי יופיע על גבות העינים רק אם יתעגלו כדמות הקשת בקו ישר ודק; אמנם גבות עינים הולכי עקלתון ובעלי שער רב לא ימצאו חן בעינינו. הקו הישר הזה יפה אם ארוך הוא ויוצא הלאה מן הזוית החיצונה של העינים. האשורים והמצרים הוסיפו יתר מכפי המדה הדרושה ויאריכו גבות עיני פסיליהם ותמונותיהם כמעט עד הלחיים מסבית² להזוית החיצונה של העינים. גבות העינים היפים הולכים ומתעבים בקציהם הפנימי וריוח קטן ישימו ביניהם ולא יתלכדו. גבות העינים המתלכדים יחרו בקו אחד יכנה לאוואטער אי-יפים, וכן גם וויקעלמאן לא ימצאם מתאימים עם דעותינו ורגשותינו ע“ד היופי; ובכל זאת היתה עת אצל הרומאים הקדמונים, אשר כלם נתנו בה כבוד והוד לגבות עינים מתלכדים, ונשיהם קראו לעזרה את הצבעים להסיר הריוח בין גבות עיניהן, וע”ז יכונו דברי Ovid: החכמה למדה את ידיכן למלאות הריוח בין גבות עיניכן הנפרדות ולאמר לדבק הזה טוב. ― הערביאים יחשבו גם עתה במעלות היופי אם גבות העינים מתלכדים, ולפי דעתם מוסיפים הם הדרת הפנים. בארצות הקדם נוהגים משנים קדמוניות לצבוע גבות העינים, ולפי עדות הנביאים והתלמוד צבעו תמיד בנות ישראל את עיניהן, והצבע או הכחול הזה הוסיף חן ויופי להעינים.

מצב גבות העינים ונטיותיהן יחליפו תאר הפנים ויראו לעין כל את רגשות הלב. למשל, בהנשא קצות הגבות הפנימיות למעלה אז נראה על הפנים עקבות רגשי כאב ומצוקה; ובהנשא קצות הגבות החיצונות למעלה אז נראה גלוי רגשי ששון ושמחה. תנועות גבות העינים תלויות הן ברגשי האיש, ורק כאשר ישארו במצב אחד אז נוכל לשפוט על מצב האיש וטבעו. היפפאקראטעס אמר עם הספר: בגבות עינינו ישכון חלק מנפשנו, אנחנו נשאל ונתן מענה, מסכימים או ממאנים בגבות העינים. הגאוה תשים קנה בחדרי הלב, אך בהביטנו על גבות העינים נכירה כרגע. אצל אנשים טובי הלב ורכי המזג, שמחים בחלקם ואוהבי אדם, נראה גבות עינים ישרות ושאננות מתעגלים כעין הקשת. אצל מעמיקי הגיון יושפלו גבות העינים וישתרעו במישור וקצותיהם בגבה אחד. אצל נוגים ועצובים ירומו קצות הגבות הפנימיות למעלה, ואצל אנשי מדון ותגרה, מחרחרי ריב ומצה, ילכו גבות העינים ארחות עקלקלות, פעם ירומו ופעם ישפלו, ויַראו מזג סוער שואן בלי מנוח. ―

2) צבע העין.

עינים שחורות או עיני תכלת הרקיע, נחשבו מאז מעולם ליפות ונעימות, ורוח חן וחיים הוצק בהן; יען כי הצבעים האלה הם נקיים בלי ערבוב, לא כן יתר צבעי בת-עין המעורבים מצבעים שונים ולא נדע לכנותם בשם ואינם מתאימים עם רגש היופי.

עינים ירוקות או צהובות, אמוצות או צבועות בצבע אפר לא תפקנה רצון מאתנו, וביותר עינים צהובות היו כבר למשל ולשחוק בפי כל מוכיח לרעהו מומו.

עיני תכלת הנה כמעט תמיד עדים נאמנים על מזג רך וענוג, על נפש טהורה ונאמנה. צבע התכלת נחשב מאז מעולם לסמל דמות האמת והאֵמון. פרחי תכלת היו תמיד לאות על טהר רגשות הלב ועל התמדת האהבה.

עיני תכלת תפקנה זיו נעים ורך ולא תחצבנה להכות אש כעינים שחורות, ולכן נראה בהן רֹך הנפש, ועינים שחורות מעידות על מזג חם וסוער, על רגשות לוהטים הנוחים להתפעל; אך שתיהן נחשבו ליפי-פיות בפי כל משוררי דור ודור, ואין יתרון מצד היופי לאשה על רעותה. ובכלל נוכל לאמר כי העמים האוהבים צבעי זהר ואור יתנו היתרון לעינים שחורות, והאוהבים צבעי זיו-רך ימצאו עיני תכלת מתאימות עם רגשותיהם; ולכן אצל העמים היושבים בארצות הדרום נראה עינים שחורות יורשות זר התהלה מפי כל לשון ועט, ואצל העמים השוכנים בארצות צפון תמצאנה עיני תכלת כבוד כזה.

משוררי אשכנז המהוללים העירו כנורם לכבוד עיני תכלת, וכה דברי היינה

עֵינַיִךְ, יָפָה, סַפִּירִים מַזְהִירִים,

יָפוֹת וּנְעִימוֹת כִּתְכֵלֶת רָקִיעַ;

מָה רַב אשֶׁר אִישׁ! מַה יִּצְלַח בֶּחָלֶד,

אִם בַּעֲדָן אוֹר אַהֲבָה אֵלָיו יוֹפִיעַ!

גאֶטהא יתאר במלים מעטות ההבדל בין עיני תכלת לעינים שחורות, אף כי הצד השוה שבהן ששתיהן יפות: “נפשה הנעימה תופיע בתכלת עיניה. ― עיניה תפקנה נחומים, אהבה ותוגה שאננה; אך בברק עיניך, אַדעלהיידע, ישכנו חיים, אש ואומץ רוח!” ( Götz von Berlichingen ).

המשוררים הסכינו מכבר לדמות עיני תכלת להפרחים מצבע זה, וכן להפך יכנו פטורי ציצים ופרחים בשם עינים ורסיסי טל אורות בשם דמעות.

המשורר דערשזאַווין הרוסי יהלל בשיריו ג"כ עיני תכלת, והמנצח בנגינות המהולל גלינקי יקרא:

אֲהָה עֵינַיִם כִּתְכֵלֶת שָׁמַיִם!

הֵן בִּלְעָדֵיכֶן לִי חָשְׁכוּ הַחַיִּים!

אך המשורר וועלטמאַן יהלל לעמת זאת עינים שחורות, וכה דבריו:

צַר לִי עָלַיִךְ, גַּלְמוּדָה וּשְׁכוּלָה,

בַּת יֹפִי, בַּת חַשְׁרַת עֵינַיִם;

וּבְעֵת אֶעֶזְבֵךְ לִבָּתִי אֲמוּלָה

וּלְטֹרַח לִי מַשּׂא הַחַיִּים

וכן גם קאָלצאָוו יאמר:

הֲדַר הַפָּנִים, גַּם חַשְׁרַת עֵינַיִם

וּכְזִיו הַשּׁחַר חַכְלִיל הַלְחָיַיִם –

הִסְתִּירוּ בִּינָתִי

וַיִּשְׁבּוּ לִבָּתִי!

נקל להבין כי דעות איש פרטי ע"ד היופי לא לעולם ישאו בד בבד עם דעות העם אשר יצא מקרבו; ולכן לא נתפלא לראות את ביראן נותן היתרון לעינים שחורות, וכמהו גם המשורר האשכנזי פלאַטען ישורר לכבוד עינים שחורות, אך יהלל גם עיני תכלת, וכה דבריו:

עֵינֵי הַתְּכֵלֶת, הֵן אַתֶּן כָּל יָמַי

תִּהְיֶינָה כּוֹכָבִים בִּמְרוֹמֵי שָׁמַי

משוררנו י"ל גאָרדאָן יהלל עיני תכלת לפי רוח משוֹררי צפון: “עיניו ספירים” (אסנת בת פוטיפרע); אך המנוח סמאָלענסקין יהלל תּמיד עינים שחורות בדברו מבנות ישראל, ויזכיר עיני תכלת לתהלה רק בתארו פני אחת מבנות העמים, ובזה נראה כי ידע להבדיל רגש היופי בין בני שם מעמים אחרים. ובכלל עינים שחורות מצויות יותר בין בני ישראל מעיני תכלת, כטבע כל עמי ארץ הקדם.

בשירי עמי רומא נמצא תהלת עינים שחורות. הערביאים יתנו כבוד ויופי לעינים שחורות, עד כי נביאם מחמד בתורתו האלקוראן, אחרי תארו עונש הרשעים בגיהנם יאמר: “אך מושב תמימים בגנות נעימים (י“ח, י”ט, כ') שם ישבו סרוחים על מטות שן, ובתולות שחורות-עינים תהיינה להם למנה”.

וגם החינים יהללו עינים שחורות, ובאספת שירי-אהבים שי-קאג ידבר:

הוֹד הָעַפְעַפַּיִם,

כִּזְבוּב רִקְמָתַיִם,

גַּם לֹבֶן שִׁנַּיִם

אֵין בּוֹ כָּל דוֹפִי!

עַל טֹהַר שָׁמַיִם,

חַשְׁרַת הָעֵינַיִם,

וּסְבִיבָן אוֹר חַיִּים,

אוֹר זֹהַר, אוֹר יֹפִי!

3) אור העין וזיו נגהה.

יפי העינים תלוי ג"כ בקרני האור היוצאים מן העין אחרי קבלתה אור השמש או האש, והם כמו הקרנים הנזרקים לאחור מראי מלוטש הבולט באמצעיתו. ואף כי רגשות נפשותינו לא יוכלו להמעיט או להרבות אור הקרנים האלה, המשועבדות לחקי הטבע ועושות פעולותיהן מבלי דעת וחשבון; בכל זאת מקרי יום יום יוכיחו לנו כי רבה פעולת רוחנו ורגשנו על האור היוצא מן העינים, להגדילו או לכבות נגהו. אור העינים תלוי בתמונתן החיצונית בין העפעפים, ולעמת שתגדל התמונה הזאת כן ירב גם אורן וקרנים להן המפיקות נגה וחיים סביבן, ולכן עינים גדולות מצוינות בשביבי אור חיים.

כל מקרי החיים המעוררים בלבננו ששון ושמחה והמחממים רגשותינו באש החיים, יאלצונו לפקוח לרוחה את העפעפים, ואז תפיצנה עינינו אור יקרות; ולהפך, המקרים השוכנים כאבן מעמסה על חושינו, התוגה והעמל, יקטינו תמונת העין, יכבו אורה ויפרשו עליה צל הענן למסך. תנועת העפעפים הגוללים אור מפני חושך וחושך מפני אור חליפות, תוסיף חיים ורגש בהעינים, ובצדק נקרא תמיד, כי העינים הן ראי מלוטש ובעדן תציץ הנפש בכל רגשותיה. העינים הנעשות בידי אמן בפסילי שעוה, אף כי נתפלא לראות בהן חכמת האמן, לעשות בשעוה עינים כעיני איש חי מבלי החטיא השערה, בכל זאת תקוץ נפשנו להביט עליהן זמן רב, יען כי אין בהן חיים ורגש, כי תמיד הן פקוחות ועפעפיהן ישבתו מבלי כל תנועת חיים; לא כן עינים מעשה-אמן היושבות בחור העין של האיש אשר אבד עינו ע“י איזה סבה, הנה לא נוכל כמעט להבדילן מעינים חיות וקימות. העין המתה הזאת תמצא חיים ורגש ע”י תנועת עפעפיה, וע"י חלוף האור והצל עליה. והאמֵן לא נוכל כי יש בידי האיש הזה להוציא עינו ממושבה בלילה ולהשיבה למקומה בבקר בבקר!

צבע העין יועיל ג“כ להוסיף או לגרוע ברק העינים; ועינים שחורות תחצבנה זיקי אש חיים רב יתר מעיני תכלת וצבעים אחרים. ― כן תלוי ברק העין גם בצבע חלבון העין, ואם צח ולבן הוא אז יפיק רצון מאתנו; ואם עכור וירוק הוא או אדמדם ע”י כאב או נדוד שנה, אז ישחית הוד העינים; ולכן תהלל האהובה עיני דודה לאמר: “עיניו כיונים על אפיקי מים רוחצות בחלב”.

והנה אף כי עיני בנות ישראל מצוינות יותר בשחרותן ובזהר מבטן; בכל זאת עוד הוסיפו לצבוע אותן או להוסיף נגהן, או לתת להן מבט רך וענוג כעיני יונים המהוללות, לא רק בנשים כ"א גם באנשים (שה"ש).

(Physiognomik)

הברת רגשות נפשנו ומזג רוחנו ע"י מבט העינים ידועה לכל, השפה הזאת בלי אֹמר ודברים מובנת לכל המין האנושי בכל קצוי ארץ ואיים רחוקים, כרש כשוע, כמלך כעבד, כפרא באיי אוסטראליא וכחכם הרזים באירופא, יביעו רגשותיהם רק בה, השפה הזאת תביע כל הרת רוחנו גם נגד חפצנו, ואף אם נצלח לאחוז את פעולותינו ונטיותינו ברסן החפץ, אף אם נשים דברים בפינו כאשר נחפוץ, אך המבט יגלה בשפה ברורה את רגשותינו פנימה. יפה אמר חכם אחד; כי הלשון והדבר נתנו לנו להסתיר ולא לגלות מערכי לבנו. – שפת העינים נתונה לנו מידי הטבע, וגם ילדים קטנים יבינוה, וטרם יהינו לגשת את הקורא אותם, יביטו בעיניו ויקראו כל הכתוב בלשוב, ואז יתרפקו על זרועותיו או יחרדו מגשת אליו.

כל אחד מאתנו יודע את הקסם הנפלא השורר במבט-העין, אשר יוכל לעורר בלבבנו כרגע אהבה עזה כמות או שנאה קשה כשאול, ועריצים רבים הפילו חתת ובלהות-מות במבט-עין. ולא לחנם יקראו כל העמים ללשונותם את העינים ראי הנפש, הנשקפת בעדן בכל רגשותיה ופעולותיה. פלאות מבט העין לא יתוארו באמר ודברים; החוקרים וחכמי הנתוח לא ימצאו די מלים לבאר כל פעולותיו השונות על רוח האדם, ורק המשוררים והמליצים גם החרשים והצירים יגלו כל חביון עזו וחין ערכו. אכן יסלח הקורא היקר אם לא ימצא די שבר רעבון נפשו במאמרנו זה לדעת החכמה, חכמת הפרצוף, עד תכונתה לכל פרטיה ודקדוקיה; כי חכמת הפרצוף רחבה ונעימה, ולא רק העינים הנה השפה לנפשנו, כי בכלל חכמת הפרצוף יקח חלק כל שטח הפנים, וביותר קוי המצח וקמטיו, תנועות השפתים קמטיהם גם העמקים הקטנים אשר מימין ומשמאל. תנועת נחירי האף, גם השער ובנין הגלגלת ותנועות יתר אברינו, ידינו ורגלינו – כל אלה הם עדים נאמנים המגלים לעין בוחנת את כל הלך רוחנו ורגשותינו, את טבענו כשרוננו אשר חנן לנו היוצר. ואנחנו לרגל המלאכה אשר לפנינו רק על מבט העין נטיף הפעם, ורק אותו נעביר בכור הבקרת לחקור אחרי מהותו ותכונתו.

מבטי העינים בכלל יחלקו לשתי מערכות:

א) לפני תנועותיהם, בחפזון או לאט,

ב) לפי נטיותיהם, לאיזה צד או מקום.

למהערכה הראשונה יחשבו: a ) מבט כהה, רפה ונלאה. b ) מבט חי ומאיר. c ) מבט חד ושנון, d ) מבט רך וענוג. e ) מבט תועה ונודד. f ) מבט פחד ואי-מנוח. להמערכה השניה יחשב

a ) מבט ערום ונסתר. b ) מבט רגש ועליצות הנפש.

ועתה נוכל להתבונן על מבטי העינים האלה ולחקור מקורם ותכונתם.

א) מבטי העינים לפי תנועותיהם בחפזון או לאט.

a ) מבט כהה, רפה ונלאה:

היוצר חנן את האדם בכשרון למלאכת מחשבת ולכל עבודת גו ונשמה; אך להכשרון הזה יש גבול וקצב, ובהסיג העובר את הגבול הזה אז ירגיש בכל חושיו ואיבריו לאות ורפיון, והמנוחה נחוצה לו בזרועות התנומה. גם כחות הנפש יחלשון וילאו, והמוח יחדל מעבוד עבודתו בחריצות וזריזות, המחשבות תקהינה, וכנפי הדמיון תרפינה, אור השכל יועם ולא יוכל להאיר על מקרי החיים סביבותיו. ולפי רפיון כחות הנפש תלאינה גם תנועות העינים, ורק מבט רפה ונלאה יוצא מהן על כל מקרי החלד או על ילידי רוחו.

חכמת הפרצוף: אם לא ע"י עמל גו ונפש, רק מבלי כל סבה חיצונית נראה בעיני איש מבט קר ונלאה תמיד, אז נוכל לחרוץ משפט כ כשרוני נפש האיש הזה קהים. כח דמיונו נרדם כחביון עזו ומחשבותיו גם הנה נמו שנתן!

b ) מבט חי ומאיר:

אם רגשות הנפש מלאי און ואיל המה ונוחים להתפעל, אז מקרי החיים יעירו ויעוררו כח הדמיון למעשה ולמפעל; כל מראה עינים ומשמע אזנים יבראו זכרונות ומחשבות חדשים לרגעים, ותנועות העינים תהיינה תכופות ורצופות, ואז נראה באנשים כאלה מבט חי ומאיר.

חכמת הפרצוף: פעולת הרגש והמחשבה אינן תלויות רב בסבות חיצוניות, כי אם ביותר בסבות פנימיות, בכחות הנפש לפי רוב עזם וכשרונם, השונים אצל כל איש ואיש מיום הולדו. ולכן נראה מקרי החיים פועלים על נפש איש אחד במדה יתירה מאשר על השני; ולכן מבט חי ומאי מבלי סבה חיצונית יעיד על בעליו כי שאר רוח לו בדעת ובכשרון ובשכל חרוץ.

c ) מבט חד ושנון:

עת נשים כל מעינינו על איזה דבר לחקרהו עד תכליתו ולחשוף תעלומותיו, אז נמתח עורקי העינים בכל כח ונכונן מבטנו למטרה אחת, ואת המבט החד והשנון הזה נשלח לפנינו לחדור פנימה ולגלות לנו מסתרי הדבר אשר שמנו בו כל מעינינו. הסכם חד ושנון אצל איש עז הלבב, הגומר בנפשו לפעול פעולותיו באֹמץ רוח ויעבור עליו מה! וביותר בעת אשר תתלקח בלבבו רגשת הכעס והרצח, אז עורקי העינים נמתחים, המבט חד ושקט ויורה לפניו זיקים, חצים ומות.

בפחד פתאום, המבט ג"כ שוקט מבלי כל תנועה, כי כל מעיני האיש כוננו לחקור סבת פחדו.

חכמת הפרצוף: האיש אשר הטבע חלק לו מבט חד ושוקט, הוא אביר לב אשר לא יחת מכל מקרה ופגע רע.

d ) מבט רך וענוג:

יגלה לפנינו ע“י תנועות-שאננות של העפעפים, כגלים קלים ברחף עליהם רוח צח. המבט נכון מול מקום אחד, אך עורקי העינים רפויים ומשנים מצב העין, ומבטה אט, שפי. המבט הזה יביע אהבה וחמלה, וקסם נפלא שפוך במבט כזה למשוך אבירים בכחו, וב”שיר השירים" יקרא האוהב ליפתו: „הסבי עיניך מנגדי שהם הרהיבוני“, כי לא יוכל נשוא את הקסם הזה.

חכמת הפרצוף: מבט רך וענוג יחשוף לעינינו רֹך הנפש וחמלת הלב.

e ) מבט תועה ונודד:

יוצא לפעלו בעת אשר הרעיונות מפוזרים מפורדים לכל רוח; חזיונות הנפש יתחלפו וישתנו לרגעים, ומעיָניו לא יוכלו לשבות ממרוצתם ממחזה אל מחזה; ולכן לא יחדור המבט אז עמוק בכל הדברים הנמצאים סביביו כי אם יעבור על פניהם מבלי שים לב.

חכמת הפרצוף: האיש אשר לא ימשול להחזיק את מבטיו התועים והנודדים, ברסן השכל, יאמר לכל: קל הדעת אנכי, ורוחו ינוד בקרבו כנוד הקנה במים ע"י חסרון הלמודים והנסיונות בחיים.

f ) מבט פחד ואי-מנוח:

המבט הזה יעבור חיש מהר ממקום למקום, ויוצא לפעלו בעת אשר האיש נפעם ונד ממקרה פתאום, בעת פניו יחורו מבושה וכלמה, ובעת אשר יתקפוהו מגור ובעתה. במצב כזה לא יאמין האיש גם ברגשותיו, ויתור מאין יבוא עזרו ועל מה ישען בצרתה לו, או יעזוב מקומו ויברח להמלט. אחת היא אם המגור והבושה הם נמצאים נגדו, או ילידי דמיונו, אם הוא אז בחברת אנשים או גלמוד – המבט יתע תמיד לכל עבר ולא ימצא מנוח. עת ירגיש האדם חצי הנחם וּמוסר כליות על משוגתו וחטאותיו, אז יביע המבט הזה את כל הרת נפשו. האנשים אשר על לבם יעיק כ­ֹבד עון לא יתנו אמון ברעיהם, יפחדו תמיד אולי יגלה קלונם לעין השמש, יפחדו חמת המשפט, ולכן יתרחקו מחברת אנשים ובדד ישבו.

חכמת הפרצוף: מבט פחד ואי-מנוח נראה באנשים מוגי לב וקטני הרוח, גם באנשים מסובלי עון שנגזלו מהם מנוחתם ושלותם לעולם! ( הסופר הנפלא פרץ סמאָלענסקין, אשר כל רגשות נפשות האנשים כספר נגולו לפניו, יאמר: ( התועה בדה“ח, ח”א) „החזן היה וכו' עינו השחורות עפו בחוריהן לכל רוח ולא הביטו אף רגע בדבר אחד“. – „עיניו יעידו כי לא ישרה נפשו בו“, אמר אלי רעי דן בקול דממה“).

ב) מבטי העינים לפי נטיותיהם לאיזה צד או מקום.

a ) מבט ערום ונסתר:

בעת אשר האדם יאבה להיות רואה ואינו נראה, עת כל מעיניו אחוזים וקשורים באיזה דבר לשמור צעדיו, וחפצו להסתיר רגשותיו מעיני רואים; אז יתאמץ להשקיט סערת רוחו, ישפיל ראשו לארץ או יהפוך פניו לצד אחר, ישב או יעמוד במנוחה, ורק מבטו הנסתר הנשלח מן הצד למקום מעיניו, יוכיח כי לב האיש הזה לא ינום ולא יישן. אם המבט הנסתר יתרוצץ מבלי מנוח, אז יורה פחד האיש מצרה קרובה, ואם הוא צופה ומביט מבלי תנועה, אז נוכל להגיד מראש, כי בעוד רגעים אחדים תתפרץ סערת לבבו בעים עוזה ואז ינוד על ימין ועל שמאל. –

לא רק בשבת האיש בחברת אנשים נראה מבט ערום ונסתר לטמון חבו רגשותיו מעין רואים, כי אם גם בשבתו בדד בחדרו, כאשר יתאר דמיונו לפניו חזיונות אשר לא יתן אמון בם או אשר למורת רוחו המה.

חכמת הפרצוף: אנשים בעלי מבט ערום ונסתר, המה מסתירים מפעליהם מעיני רואים, מדברים אחד בפה ואחד בלב ואינם מאמינים לכל אדם.

b ) מבט רגש ועליצות הנפש:

מבט רגש ועליצות הנפש יעוף למרומים, אל כס יה אבי כל ישע וגיל, על כנפי שירי הללויה, אם גם בלשונו דומיה; המבט הזה כמו יחפוץ לעזוב בית חמרו ולהתרומם משפל ארצנו עד גבהי שחקים, עד מקור ששונו, עד האל הטוב והמטיב עם יצוריו. ועת נפשנו מלאה שפעת גיל ואֹשר, אז עיניו נשואות השמימה: שם מקור האור והחום שם השמש הנעים המחיה והמחמם כל יצורי תבל; שם כוכבי נגה ומלכת הליל, ועלימו אלהי הצבאות אשר נפשנו תשחר להכירהו יום יום. – עת תלאות חיי ארץ תדכאינה רוחנו, גם אז נשא עינינו אל אל בשמים, המחבש לשבורי לב. רגשי צרה ומצוקה גם רגשי אֹשר וחדוה יזכירונו כי חדלי אונים אנחנו למלאות חפץ לבבנו, ואביר הטבע יכונן אשורינו בחלד. מבט רגש ועליצות הנפש יעוף גם למרחק אין קץ לא רק למעלה.

חכמת הפרצוף: מבט רגש ועליצות הנפש נמצא אצל אנשים אשר על כרוב דמיונים הכביר תתעופף נפשם בין צבאות שחקים, בעולם המחשבות והדמיונות; עינים כאלה נכרות בזה, אשר בין בת העין ובין העפעף התחתון ישתרע קו לבן מחלבון העין.

הדמעות.

עינים רטובות ומזהירות נראה ביותר אצל אנשים בעלי דמיון ורגש, בעלי תאוות ותשוקות נמרוצות. אמנם אצל אנשים קרי-הרוח, העושים כל מעשיהם במשטר וחשבון, העינים יבשות וחרבות. ובכלל, העינים רטובות אצל הנשים יותר מן האנשים. תנועות העפעפים תרטבנה כל שטח העין הנראה, וע"י זה יגדל אורן ונגהן. – המשורר גאֶטהע ישים דברים בפי האהובה אל דודה לאמר:

„ Und ach! In scinen nassen Blicken

Ihr G ötter, welche Liebesgluth! ”

(Erwin und Elmire)

וכן בשיר השירים תאמר: „עיניו כיונים על אפיקי מים“, ר"ל רטובות.

אף כי לא בידינו להתאפק מבכי ולעצור זרם דמעותינו, עת רגשותינו יתפרצו החוצה ע"י מקרי אבל וגם מקרי אֹשר ושמחה; בכל זאת נוכל לשים להם גבול ולאמר: עד פה תבואו ולא תוסיפו! אֹמץ הרוח בכל מקרה ופגע יוכל למנוע דמעות בת עין מהראות החוצה. מי מאתנו לא הבליע דמעותיו החמות ויעמד פניו מבכי? כן יוכל חפצנו בעת בכיה להריק שפעת דמעות מבלי הפוגה, אם רק נתן החפש להֶמְיַת רגשותינו ולא נסיר עיניו מן המחזות האיומים המציקים לנו.

הנשים יודעות לשפוך דמעות כטל חרמון. יש אשר תבחרנה במי-עינים כבחרב פיפיות ללחום עם איש חרמן, ורבות תדענה לבכות בכל עת ובכל שעה, ככל העולה על רוחן.

הגברים חרצו משפט, כי הדמעות לא לכבוד הן להם, ותמיד יתאמצו להתאפק מבכי ולהבליג על יגונם; ההרגל הזה נעשה טבע אצל אנשים רבים ולא יוכלו לבכות גם אז, עת רסיסי דמע יכלו להיות כצרי מרפא לפצעי לבביהם; הגבורים אנשי השם במלחמת טריאַ: אחיללעס, איאקס, אדיסע, מענעלאַוס, לא בושו להוריד דמעות: הם בכו כילדים ורוח להם מיגונם; וכילדים הופיע צחוק שעשועים על שפתותיהם ברגע ששונם ואָשרם. רבים, רבים מאתנו עזבו לנצח צרי הדמעות, וביגונם יתמוגגו!

מי מאתנו ראה איש אשר באתהו צרה גדולה ועיניו יבשות מבלי רסיס דמע, הוא לא ישכח לעולם פני האֻמלל הזה ומבטו האיום בלי כל רגש, כמבט עיני איש אשר בינתו הסתתרה!

הדמעות נתּנו מידי הטבע רק לאנשי שכל ודעת כרפאות תעלה ליגונם וצערם; ולכן ילדים קטנים טרם יתפתח שכלם ממוסרותיו, יצעקו מכאב אָנוש או מרעב וצמא, יילילו ויהגו, אך עיניהם לא תרדנה דמעות ועפעפיהם לא יזלו מים. והדמעות הראשונות תבאנה בעיניהם לערך מחדש השני עד השלישי. כן גם מוכי תמהון ושעמום מיום הולדם הנקראים: “אידיאָטען, קרעטינען” לא יוכלו להוריד דמעות. אמנם המשוגעים ישפכו נחלי דמעה לפעמים על דברים קלי הערך, וזה ע"י זכרונות שונים מסוכסכים ומבולבלים המתרוצצים במחשבותיהם בלי חשבון ודעת. החיות והבהמות לא תורידנה דמעות, ורק מיני קופים אחדים יזילו דמעות לעתים רחוקות, וזה יעיד כי יתר שאת להם בדעת על החיות והבהמות האחרות.

דמעת עין תביע כל רגשות נפשותינו אם גם נשים מחסום לפינו. מי לא ידע כי לפעמים תגיע דמעה אחת אל מטרתה מהר יותר מרוב דברים ותפלה ותחנונים. לא לחנם אמרו חז“ל:”שערי דמעות לא ננעלו".

הנסיון הורנו לדעת לא אחת ושתים, כי רגשי תוגה ועצבת המעיקים על לבבן כנטל אבן, ירפו ממנו אחרי הריקנו משא עצבוננו בדמעות עינים; כל מצוקות רוחנו כליל תחלופנה, אור בהיר בשחקים עם נגה הקשת ישתרע לנגד עיניו; התבל כלה עם כל מקריה תתמלא מאור זך וטהור המושך לבנו בקסם יפיו, ומעיר בקרבנו האהבה אל החיים; התולדה כלה תראה לפנינו אז זכה וצחה, נקיה מדופי ומגרעת, כמו נטהרה ונשטפה בפלג הדמעות ותצא מזוקקת שבעתים; האמונה הנרדמת בירכתי לבבנו תתעורר אז מתנומתה, ובנעם נאומיה “נאומי-יה” תנחמנו מיגוננו, ואז תבוא גם התקוה היפה-פיה מעולפת זֹהר לוקחת לב ונפש, ואחריה נלך בצעדי און הלאה על דרכי החיים!

ומה יקרו דברי המשורר לערמאָנטאֶוו הרוסי בשירו “התפלה”:¹

מִשּׁנֵּי הַשֶּׂפֶק נַפְשִׁי אַצִּילָה,

נֵטֶל הַיָּגוֹן חִישׁ מַהֵר יִרֽפֵּנִי;

אַאֳמִין בֶּאֱלֹהַּ, גַּם דֶּמַע אַזִילָה,

אָז אָשׁוּב לִתֽחִיָּה, וּמֽאֻשּׁר הִנֵּנִי!

הוֹי, מָרֵי נֶפֶשׁ וּקֽשֵׁי יוֹם וָרוּחַ!

שִׁכְנוּ בַסֶּלַע וּתְנוּ רֹאשְׁכֶם מָיִם;

וִיחִי לִבְּכֶם אָז, גַּם רוּחֲכֶם יָנוּחַ,

כּי נִטְפֵי מַל אוֹרוֹת נִטְפֵי עֵינָיִם!

(לקוטי מאמרים ופתגמים)

א.

זרעונים, פנינים, שכוי בחול ינקר,

והחזיר רק אחר הגללים חופר,

כן את הרע ימצא העקש המבקר,

והטוב יחזה איש נבון בספר.

(רי"ב לעוויגזאהן בהקדמת ספרו “בית יהודה”).

מה נמלצו דברי אביר החכמים הזה בנשאו מדברותיו על ספרו בית יהודה. כן אמנם הדבר! לו רק אנשים נבונים וידועים שמו עטרת המבקרים על ראשם, אז נחלו המחברים כבוד, כי על כל פשעים תכסה אהבה. אם ישוה המבקר למולו את עמל הסופר ויגיעתו, את הריסות שרעפיו אם עוד דאגות ומחשבות אחרות תתרוצצנה בקרבו, תתקפינה אותו חדשים לרגעים ותבלבלנה את מוחו לשגות באמרי פיו, וכי א"א לבר בלא תבן; אז יביט על תועלת הספר, כמה דברים טובים נמצאים בו אשר הורה והגה לב המחבר, ועתרת נשיקות ישיב לו. אך אוי לו להמחבר אם ספרו נפל בידי שתומי עינים כעטלפים אשר יומם חתמו למו ולא יחזו אור שמש כי יהל, ורק בנשף ישוטטו ויצאו מחורם, אז בוז וקיקלון נכון לו בעבור יגיעתו. את הספירים הנוצצים המשובצים בספרו לא יראו העקשים האלה, רק הבהרות הכהות, אשר כאין הן מול זהר האור, יגדילו על אחת שבע, ויביעו עתק לאמר: ראה זה מצאנו, חטאת לא נוכל כפרה! – אך כל זה הוא רק בספר אשר עלה על מכבש הדפוס וישים לדרך פעמיו לשוט בארץ ולהתהלך בה, אז החוב על כל מבקר לנקותו משגיאות ברוח אהבה וברוח בהיר; לא כן מכתבי אהבה. הם לא יבאו בקהל המבקרים, עליהם אין המשפט לשפוט לאיש מוזר, כי הכותב לא יביט על הליכות הלשון לבל יעבט אורחותיו. לא! הוא רק הגיוני לבו יאבה להוציא לרעהו ולא יפשפש בדבריו לבלי חטא נגד חקי הלשון, וכאשר הגידו חכמים רבים ולא כחדו, כי בהתפרץ רעיונות הנפש אז לא נשים מתג ורסן בלועם להטותם לכל אשר נחפוץ. לא! בלולים ומסובבים יעופו איש אחרי רעהו. ואם רק יצלח לבעל נפש כזה להריק משא נפשו אז רב לו ומה לו עוד? עליו רק להביט כי יבין רעהו את מעלות רוחו לא יותר, כי לא להמון עם ישים דברתו רק לאיש פרטי, והאיש ההוא הלא אוהבו הוא ועל כל פשעים תכסה אהבה.

ישנם אנשים אשר בגאותם ידמו להעלות אבר כנשרים ולהרקיע שחקים, להביט משם בצחוק על אדם רב הזוחלים על עפר ארץ ולשום בכולם תהלה. הם יקחו להם גם קרנים לנגח אפסי ארץ, למען יראו כולם כי בעלי קרנים הם ולהם העז והכח והמשרה. גם בלהקת המבקרים יתבוללו אחדים אשר לא נספחו לחברת המבקרים, רק הם ידמו להדמות להם, כי בעיניהם לא נופלים הם בכל חכמה ומדע מיתר המבקרים. הם יקומו בטרם בוקר להיות מבקרים, ממכלאות הבקר יצאו בקרני מבקר, ולהט חרבם חרב בקרת מתהפכת על כל הקרב אליהם. מהם עלינו להזהר במאד מאד.

אם נתבונן אל השירים הנפלאים הנהדרים במליצות רמות וקדושות החרותים בספר התורה בידי משה אביר החוזים ואבי הנביאים, דבריו חוצבים להבות אש קדש, מליו בוערים כלפידי שלהבת-יה, בנשאו מדברותיו על הפושעים זעומי אל, וכנחל עדנים יזלו נאומים נעימים מפיו מפכים, מנבכי תהום מליצת לשון הקדש, בהביעו תנחומים ואמרי תהלה. האם יש בדבריו משקל? מי שקל בפלס דבריו? האם יחרוז גם הוא תורי חרוזים? לא! עומק השיר וגבהו אינם תלוים בהפארים האלה אשר יחבשו כל המשוררים עתה על ראש השיר. שיר יקרא רק זה שיכלול בקרבו רעיון גבוה ומאד נעלה, דברים קצרים ונעימים, אשר יעירו רגשי חמלה, אהבה, משטמה ונקם בלבב שומעם. למשורר כזה נאוה תהלה. בדרך הזה צעדו גם כל משוררינו, ישעיהו, ירמיהו, וכל נביאינו, ודוד מלכנו נעים זמירות, אשר נפשו השתפכה בתהלותיו. כחלילים המה רוחו בקינותיו, כגבור אדיר הריע אף הצריח עת נפשו להטה גחלים. כילד מתרפק ומשתעשע על ברכי הורתו כן ברר מלים לתאר אהבתו לאלהיו. הוא חשף את יכלתו ועזוזו בשירים. ומי ידמה לו? לא שקל, לא ספר ולא מנה. כל אלה התנחלו בקרבינו באחרית הימים ממשוררי היונים אשר שמו קצבה למליהם ולתנועותיהם, מהם ראו היהודים ויעשו כמתכונתם. וראוי ונכון לכל איש לבלי הבט על זאת, ולהוציא מערכי לבבו בהגיונים נעימים אשר יעלו בקרבו, לא להשליך המלה הזאת יען כי לא זכתה למספר תנועות ולקחת אחרת תחתיה הנופלת מהראשונה במתיקות ובכונה. אם כה ידבר לרעהו יפיק ממנו רצון, כי יראהו הגיון רוחו ערום, לא עטוף במחלצות המספרים והתנועות, רעהו יראה ושמח בלבו. –

תרל"ז.

---

ב: הגיון על הבדידות.

מה נפלא ויקר הוא לב הרַגָש, ומה מאֻשר הוא האיש אשר בקרבו יפעם לב כזה. איש כזה, אף כי ירגיש פגעי בני אדם, עיניו פקוחות, לחזות תהפוכות, לראות הוה על הוה על גבי האנשים האֻמללים; לראות עוני ויגון מושלים ביד רמה בלי מפריע; לראות קטב ישור צהרים ויפיל מצדו אלף ומימינו רבבה, או כדבר באפל יהלך וישים שמה ושאיה על כל מדרך כף רגל; לראות צרות כהרים, חמרים, חמרים, המכוסים מעיני איש בעל לב בלתי מרגיש; אף כי אזניו יקשיבו קול כאוב מארץ, קול עשוקים בלי משפט, ורצוצים על חנם, קול קרבנות עולים על מזבחות האלילים; מזבח הזהב, מזבח הכבוד, מזבח הקנאה, מזבח אהבת-עצמו, ועוד ועוד מזבחות נביאי שקר וכהני שוא המתנוססים על גפי מרומי קרת; לראות נהרי נחלי דמעות, ולשמוע קינים והגה והי, לדעת ולהרגיש גם מחסוריו; לראות כי אך תהו ולא סדרים דרכו, אך סבוכים ונלוזים דרכיו בדרכי החיים, אך פיח מלא חפנים רכש לו בכל מפעליו בשנים רבות אשר שלחן מאתו ריקים; להרגיש צפרני הנחם הקורעים לבבו לבתרים; לראות פניו המזרים זועה על כל צעד; ללכת קודר בלחץ לב ובהגות קשה; לחדור בערפלי העתיד ולסגת אחור ברעדה, בראותו תהומות עמוקים על דרכו, אשר כל המראות האיומים האלה ישקו אותו כוס מרורות, – אך גם אור חדש יאיר אל עבר פניו, סגולות עדינות ישביעוהו נחת, ורגשות נעלים יצררו אותו בכנפיהם וירחפו אתו ברום עולם הדמיון, עולם נשגב מבינת אנוש, נעלה מרוח יציר אדמה; לא ישמעו בו תרועת שמחה ושיר כסילים, צוחה על היין ומחולת מחנים; לא יראו שם תענוגות בשרים, חכם משתולל ועשיר מתהולל. לא! שם תרחף הנפש. ברוב עזוזה ואילותה תמריא למרום, כאניה קלה על ים תכלת בין גלים קלים, כנשר ירקיע שחקים וכחץ יטוש אל טרפו. תחלץ מבור שביה, תפתח רתוקות בית חמרה, תעזוב תבל ומלואה, ותשתפך לפני כס יה. כיונק בערשו בוכה בדמעות שליש, תחבקהו השנה בזרועותיה כאם רחמניה, תשקהו, תשיר לו שיר נעים, וחלומות שאננים ישעשעוהו. שחוק קל מרחף על שפתיו ופניו מפיקים מנוחה. כן הרואה רק רע כל היום, פגעים לרגעים, יראה עולם חדש בחלפו לעולם הדמיון, עולם מלא נוגה זך, שקט ודממה ומנוחת הנפש. עולם בהיר! אדי ערפל מִיַמֵּי דם לא העיבו יפעת שמיו, שועת נפש גועת לא הרעידה אוירו הצח והשאנן, ותלאות נוראות לא יתחקו שם על שרשי רגלי בן אדם, לשרך אחריו דרכם, וללכת בעקבותיו. חפשי הוא! ועז בידו אז למצא ענג בלי מצרים! –

המסלה המובילה אל עולם מאֻשר כזה, היא הבדידות. לא בהמת קריה עליזה, אשר ברעם ורעש, בסופה וסערה דרכה, ימצא איש מרגוע. לא במקום אשר ידי אנשים חלו בהטבע ויהפכוה משורש, השביתו זכרה על כל שעל, חסמו מבט עין האדם לבל יעוף הלאה; חומות בצורות וטירות נשגבות יעמדו לשטנה לו, מימין ומשמאל. יביט לארץ והנה מרצפת אבנים תחת רגליו; ישא עיניו עָל, והנה זהר ענן פיח כקיטור הכבשן, מדהרות סוסים אבירים ומרכבה מרקדת; יביט על כל סביביו והנה להקות אנשים יסובבוהו מכל עברים ומנוחה ידריכוהו. עשתנותיו אז מתרוצצות בחבו בלי סדרים. אז לא יגיע על מטרתו לחזות הדר הדמיון וזיו נגהו. שֵׁם הבדידות יפיץ אור על מחשכיו. שם הבדידות יתאר לפניו תמונת תוגה ועצבת מעולפת ברעיונות רכים וענוגים, מלאה רגשות הנפש. צא נא, בן אדם! צא מאדם העיר, שם, בין שדרות אלונים תחת כפת נטישותיהם תשאף רוח חדש, השֶׁקט הנעים השורר בעצם תקפו, יטהר ויזכך שעפיך; רוח צח חרישית, הנושב בין חגוי הענפים יפיץ כל דמיוני תהו ובהו, האפל השאנן מצאלי עפאים ישא בכנפיו הגיון עמוק עם זכרונותיו הנעצבים והנעימים גם יחד. קול דממה דקה מזרמת נחל זך, יפריע את הדומיה. החישה פעמיך, מתבודד! שם על שפת הנחל תרחף על תהום שעפים אין חקר. שם גיא החזיון, רוח ממרום יערה עליך, וישביע בצחצחות נפשך. ההמולה הנעימה ממשק עלים המתנועעים לרוח שיפוח, ישמע לאזניך כסוד שיח שרפי קודש. המית גלי בדולח מתגלגלים לאט, כנטפי פנינים על ראי מלוטש, יערב, ינעם לך כהוד קול נפשות נקיות. קול הזמיר, על ראש אמיר, יעורר בקרבך רגשות עדן, רגשות חן ויופי. נפשך תתאבך, תּתּר ממקומה, תפרוש כנפיה. מוסרות גוך ימסו, עצביך יתמוגגו. ארבות עיניך ימטירו דמע, עת אנשי תבל ותהלוכותיהם יעברו לפניך כבני מרון; ודמעותיך תהפכנה לדמעות גיל, עת תזכור, כי נפשך זכה, כי עיניך נכוחות תבטנה, אז תבזה תבל וכל היקום. כילד מתרפק על זרועות אומנתו, כן תשאף לחסות בסתר כנפי הטבע הנדיבה, להתבודד בחשכת היערים, להתות דרך להלך נפשך בחרש מצל, ולראות עד אפסי ארץ, על כנפי הרוח סלה!…

אך מה הוא מנת חלק לב הרגש? רק משגה ותוחלת נכזבה! רוח דמיונו החזק יבנה לו מגדלים הפורחים באויר, ירגיע רוחו בחלומות נעימים, אשר יכלו בהקיצו משנתו. הבדידות לא תרוה נפשו ענג ואֹשר כתקותו. כהאהבה המושכת בחבלי קסם אחריה, תפיל למהמורות עצומי עינים, ותקותם תעלה בתהו, כן הבדידות. פרחיה לא יתנו ריח רק בכח הדמיון, ויבולו בצאתם לפעולת אדם. להיות צולח ושמח בהתבודדות תמידית, נחוץ להיות עשיר בתענוגים פנימים, בלי קץ ובלי תכלה; להיות נעדר כל צורך אשר השגתו חוצה לנו; להמית רגשות רבות ולקפד כארג חיתם. והאדם מרגע הולדו עד שובו לאדמתו, הוא יצור תולה בדעת אחרים, לבבו נכון להרגיש יחד עם אחרים ולהתענג בתענוגיהם. אמנם בהפרדו מן התבל ומחברת בני אדם, בשבתו בדד, צלול ברעיונות עמוקים, אז יבול ויבש כפרח נעים אשר נעדרה ממנו שפעת כח יניקתו, כפרח אשר חשך ישפונו מבלי קוי אור חיים, אור שמש.

עת תקוות נעימות תוליכינה שולל אנוש אָנוש, תרמינה אותו מאה פעמים, תניחוהו להתמוגג בין מצוקותיו אשר סביב שתו עליו, תשימוהו מטרה לחצי זעמם ותשחקנה על משבתיו; שתה ימצה קבעת כוס התרעלה ונפשו נלאתה נשוא סבל תלאותיו; הגבר יראה עני בשבט עברתו, ומרבבות בני אדם אשר יכתירוהו לא ימצא לב אחד אשר ינחמהו מיגונו, אשר יריק שמה רגשותיו הלוהטות כאש פלדות; לבבו יתחמץ בקרבו על קרת רוח האדם הקשה מנשוא; נפשו תוּצת בשלהבת השנאה אל כל בני האדם, יחדל מקוות ומהתאות, והיאוש מכל יקר תבל וחמודותיה יקנן בלבבו, אז – הבדידות תראה לפניו נחמתו הנאמנה, חוף מבטח אחר על ים החיים הסוער וסואן בשוא גליו. אנוסה! יקרא, אעופה הרחיק נדוד! שם בתהו יליל ישימון אשקיע אש לבבי! בין הרים אשכיח שאון שרעפי, הרוח ההומה כחלילים יביע לי נחומים! שם אבלה שנותי בשקט ונופש. שם אשפוך רגשותי רק לפני הטבע לבדה, אתנפל בזרועותיה למעט תסתירני משוד מרעים; היא, אֵם כל חי, תשביעני רצון; שם אשף רוח צח שפים, אשוב לימי עלומי להתענג על פאר הבריאה והדרה בבקר לא עבות בימי האביב, עת יבקע השחר על שפרירי שמי טוהר, ברן יחד חבל מנגני הטבע בעלי הכנפים. גם מסער וקרה לא יחת לבי. הפגעים והחלאות הקשיחו לבבי. עת רעם יתרוצץ מעבי עלטה וברקים משחקים על ארץ יבריקו; עת מטרות עז כל היקום יפחידו, וסער מתחולל יפיל אימתה, אני עומד באש מתלקחת, ונפשי תאבה לעלות במרומי שחק בין אראלי רום, הלאה, הלאה מתבל הומיה. כמה לבי כי אסער כמוץ מגורן, כי אֵהפך לאד ערפל, כי ינתקו רתוקות בית חמרי, המכריחים אותי לשבת בין בני אדם; ויחד עם כל בוקר אעלה שמימה, ברום עולם הדמיון, ואז אתענג בנעימות נצח! –

הרעיון הנעים ומלא יגון הצפון בשם הבדידות, הוא יליד כח הדמיון, מבלי כל יסוד נכון וקים. לא כן הדבר! בעל לב רגש לא ימצא לו מנחם בישימון. חיי הנפש הם האהבה, התשוקה והתקוה, הנמצאים רק בין בני האדם. אשרי הגבר אשר מצא לו אוהב נאמן בדרכי החיים. אוהבו ימתיק לו מרורות המקרים, הם ילכו שלובי זרוע ויגיעו למטרתם. בנאומים נעימים יאמץ כחותיו אשר אפסו מעצר רעה ויגון, ובמתק חכו יעורר בקרבו התשוקה לחיות, גם התקוה לקוות על ימים יוצרו. –

אמנם איזה רעיון ישאר בנפשנו אם נשכח את העולם! האהבה, התשוקה והתקוה תתמנה כאחת, ואך שמה ושאיה תמלאינה כל חדרי לבבנו. ומדי נזכור אז את העולם מהר נחל לנהות אחריו, על כי הזכרון הוא ראי מלוטש הנותן חן ומוסיף יופי להדברים הנראים בו. הוא יפאר כל דבר אשר חלף עבר. קורות החיים בבואם בכור הזכרון יאבדו סיגי הכעס והמכאובים, ויזהירו לפנינו באור יקרות מושך לב, כהמתכת האובדת סיגיה בכור המצרף. והמתבודד טוב-הלבב או ישוב אל בני האדם, או יענש ביגון עולם וצער נצח.

לא! לא! האדם לא נברא לשבת גלמוד תמיד, חק שמה הטבע ולא יוכל האדם לשנות. בני האדם ירדפוהו ויחרפוהו חנם והם יוכלו גם לנחמהו. סם המות בעולם, אך גם סמים למרפא, איש אחד יפלח לבבו לגזרים, ירוב עליו חצי רעל, והשני ירפאהו, ימצא לו מזור ותרופה, ויקימהו לחיים חדשים. –

אך הבדידות לזמן קצר היא נעימה וגם נחוצה לפעמים, לטהר העשתונות ולשאוב כחות הנפש. הרעיונות ינשאו אז ויתרוממו, וכמראה הבזק ירוצו וישובו מזכרוני העבר אל ההוה, מזכרונות מעציבי נפש ומדאיבי רוח, אל מקרים מפוארים משמחי לב; שבלי חרוצים ושוקדים בלמודים ינשאו ביתר שאת ויתר עז; הגיון עמוק ירכיבהו על במת רוח המליצה, והנפש העדינה והזכה תתענג ותשמח בראותה רוב עשרה הפנימי. שם בחביון מסתרי הטבע תעמיק הגיון בה בעצמה, תפיח רוח חיים בהעבר, תספיד ותמנה מעלליה בעת ההוה, ותמצא דרך נכון ללכת הלאה בדרכי החיים. –

ההתבודדות תמתק רק ללב טהור, לנקי כפים ומטיב צער, אשר תרוהו אז נחת ושמחה; לא כן לרע מעללים. הוא לא ימצא מנוח, הוא ישכך המית רוחו רק במשתה ושמחה, ביין ענבים וזמרת מנגנים. אוי לו אם יתבודד, אך צלמות ולא סדרים יראה, חתת אלקים ובעותי שדי יתקפוהו לרגעים, וימאס בחיים. בלבו לא יולד חן ההתבודדת והדרה. הוא לא יראה אור לנצח. ישנם אנשים המכחישים ברגשת הנפש, אנשים קרי הרוח אשר לא יתפעלו מכל דבר – שמעו נא עצתי! ממקום שאון והמון רב תעברו לדממה עמוקה השוררת הרחק מקריה הומיה, אז תרגישו פעולת הבדידות, פעולה אשר לא תוכל להספר באֹמר ודברים. עזבו משתה רעים, בנשף בערב יום. השליכו אחרי גובם ההוד וההדר, מסבת עלזי לב ונהמת הלומי יין. צאו מחוץ לעיר, ובאו בדד בחשכת היער בלילה, או על ההרים מול אור שלאנן אשר תפיץ הלבנה במלואה; אז תרחשו כח-הנפש נסתר אשר לא נתעורר בשום זמן על ידי המון אנשים. ישנם מקור תענוגים חדשים מלאים רוח חיים, אך לא רבים יבינו חין ערכם. “המון סרעפי העצים המתנועעים ברוח שיפוח ממעל לראשי (יאמר סופר אחד) היא לשון הטבע והבריאה הנשגבה והנעלה, ואשר קדש קדשים היא לי אחרי שאון בני האדם”. –

נמצא, כי הבדידות לזמן קצר נחוצה היא. לאיש טוב לבב ושוקד בלמודים, גם לאיש הולך שחוח, עמוס פגעים, טובה ומועילה הבדידות הזמנית, להריק שפעת עשתנותיו אשר נערמו על רוחו הנכאה, לגול אבן מעמסה אשר תעיק לו בלי הפוגה. אך השמר נא אתה, אנוש כערכי, השמר נא לטור שנאתך לכל האדם, להחיש מפלט לך במקומות מקלט הטבע עד עולם סלה. השמר נא, כי תנהם באחריתך, עת כחות נפשך יכלו, יתמו; עת דמך הסוער יִשָׁקֵט, ידום; עת מוקד רוחך ישקע יִכָּבֶה. אז רוחך יאלצך לשוב לאהוב, לאהוב אנשים בדמותך בצלמך, להועיל במפעליך ליתר האדם. הסר נא איבה מלבבך, חפוש לך אוהב נאמן, קנה לך רע אשר ירגיש רגשותיך, אשר ממקור אחד יפכו כל עשתנותיכם; מצאהו, נצרהו, והוא יפיץ צללי אֹפל מעל פניך, ויזרה אבק מרפא על פצעיך האנושים. שמע נא דברי ה' פלוּנגיאן: “האהבה נחוצה היא לאדם לפי טבעו ולא יוכל לשלחה מעל פניו, כי בלעדה אין לו אשר וחדוה בארץ, והיא לבדה היא הצלחת: כי האהבה תמשכהו לכל נשגב והדר”. דבריו נאמנו מאד, כי האהבה בת אל חי, היא נשמת האדם בתבל; היא הציר אשר עליו יסב כל מפעליו ומעשיו, רגשותיו, מחשבותיו וכל כחות נפשו; היא תעודדהו עת עמודי גוו ירופפו, תאַמצהו, תחזקהו ללחום נגד פגעי הזמן לחתור להגיע למטרתו; היא תעיר בקרבו תקותו, תעיר מיתרי כנורו השבור, כנור נחמתו השבור לרסיסים מתגרת הזמן. קול נעים יהמה באזניו, שפך רגשות עדינות, רכות וענוגות; קול נחמד מתהלך ברוח הגיון ואזנו שומעת; קול משתפך מתוגה נעימה לצלצלי קול תרועה, קול הולך וחזק מדממה דקה לקול תרועת הידד! נפש האדם תצא למרחב יה, דמי עורקיו ירוצו בחפזון, וכמקיץ מתרדמה עמוקה כן יראה אור. ערפלי שמיו כליל יחלופו, אור בהיר בשחקים עם נוגה הקשת ישתרע לנגד עיניו. אז יתעורר האנוש מהגיוניו, יזורר שבע פעמים ויסיר מעל פניו מסוה עצבון, יצחק בקרבו על רפיון רוחו ומחום לבבו יקרא: אַת, אהבה רוממה נות שמים! אַת מרפא לנפש, שקוי לעצמות יבשות! לך אכרע ברך, אורך ואהללך; את עוררת תקותי הנרדמת בחבי; את תופיעי לפני בזוהר הדרך, תפיצי אור נוגה על ימי העתיד, ומנוגה נגדך יפוזו ויבריקו המקרים הצפונים בחיק העתיד, וימשכו לבבי אחריהם כמו בחבלי קסם. לך, אהבה, יהמה לבי אף תכלה רוחי, אספיני נא בחיקך ואשתעשע על ברכיך. האירי אלי פניך והפיצי הצללים אשר ירדפוני בלי חשך ועל שרשי רגלי יתחקו. באור פניך אראה חיים, בנועם מדברותיך – שמחה, בנגון כנורך – טהרת הנפש, ומה לי עוד? האח, מאֻשר אנכי!… את, אהבה נשגבה, מושלת רוח אנוש, תמלאי חדרי לבב נבכי עשתנות, תהומות שרעפים והגיונים; תזלי יחד מהולה עם דם עורקים, תתבוללי בכל רעיון, תמצאי בכל מפעל, תגביהי כל הגה, תביעי כל סרעף, ועל עמודיך בנויים מגדלי ימי החיים. בלעדיך ערו ערו עד היסוד בם. –

רבים ידובבו בשפתם שם אהבה ולמזח תמיד יחגרוה. רבים ירגלו בשמה, אך מעטים יבינו חין ערכה, מעטים יחזו מסתרי מחמדיה. רחוק רחוק למצא אהבה טהורה מזוקקה מכל סיג תפל; יחידי סגולה יזכו לבקר בהיכל אהבה כזאת, אשר כולו אומר כבוד, הוד והדר. רבים יחזו מאורי מתעים, משאות שוא ומדוחים צל האהבה נדמה לעינים הכהות כהוד האהבה האמתית; אהבה מגואלה ברפש, מהולה בסיגי תתנוסס בקרבם לתפארת, אהבה נדמה לעיניהם הכהות כהוד האהבה האמתית; אהבה מגואלה ברפש, מהולה בסיגים תתנוסס בקרבם לתפארת, אהבה התלויה בתאוה, ברעם ורעש, בסופה וסערה דרכה, תהרוס אשיות המוסר, תסיג גבול הטבע. צבעי זוהר יפזזו מול עיניו ויתעוהו רוח דמיונו ישוט ויעוף במשובה נצחת וירמהו. כמחלת הדלקת היא בבשרו, יקיץ מתרדמתו והנה חלום. הם ישימו בוז וקיקלון על כבודה, ירמסו ברגל גאוה פרחי מטעיה, ואך בתה וקטב, מהומה ומבוכה, בפרדס האהבה. לא כן אהבת רע נאמן, רעים הקשורים בעבותות אהבה שאיננה תלויה בדבר; הם יחסו בסתר כנפיה סלה, ישבעו נעימות את פניה, אהבתם תוציא ציץ, תגמל פרי הלולים, ופריה מתוק לחיך הרעים השותים צוף עדניה. –

מה רבים הפנינים היקרים החרוזים על חוט אהבה כזאת! עצמו מספור, ומחירם לא יסולה בכתם אופיר.

אהבה כזאת תלפות ארחות דרכה בשובה ונחת, בקול דממה נעימה. תמיד ימצא הרע אבן העזר בלב רעהו: עת יגון קודר ידכא רוחו, ישיחהו לפני אוהבו ויקל לו; אֹשר ושמחה כי ישיג, לבבו הולם פעם, גם אז תשחרהו רוחו לחלק שמחתו עם אוהבו, ויחדו יתעלסו בנעימים. בין המצרים כי יבוא, לבו נבוך ונדהם מבלי מצא עצה, אז יורה לו רעהו הדרך הישרה, המובילה למחוז חפצו, ואך שוא עט סופרים לתאר כל האֹשר והתועלת הצפונים באוצר אהבת רע. –

זכר נא זאת, בן אדם, והשקט במכונך. הרף מהתלונן בסתר אהלך, אל תשים תפלה כי כל האדם כוזב. בקש קרבת בני אדם כערכך. אל תגביה עוף, אל תרקיע שחקים, שם ידאה נשר… שם יטוש עיט… גם אל תשפיל שבת בין ערלי לב, לשחוק תהיה למו, ורגשותיך הנעלים לא ימצאו מסלות בתוך לבבים! מצא לב אחד בתבל ורב לך; מצא לב אחד אשר תחלק עמו רגשותיך והגיוניך, אך אל תהי אָץ ונמהר; הזהר פן תגלה מצפוניך לאיש תככים, גם אם זך פעלו אולי שונה דרכיו מדרכיך, ואז אהבתכם תנתק כפתיל נעורת בהריחו אש. מצא אוהב, ומצא חיים, ולא ידיו עליך למשא. בצעדי ענק תדרוך עוז על מסלת החיים, ועוד יבואו ימים אשר תאמר יש לי חפץ בם. קוה, בן-אדם, כי טובה תקוה מחיים. –

תרל"ח, ווילנא.

---

ג: הגיוני לבי.

נפשי הומיה, רוחי סוערת,

בלשוני דומיה, דממה שוררת.

כדברים האלה כתבתי תמיד, עת אשר הרגשתי כי סער נורא התחולל בבתי נפשי פנימה, הרעיש דמי עורקי וגידי, העיר רוח שאון בנבכי לבבי; ואנכי התאפקתי, ואשים על פני מסוה מנוחה. החשיתי, ואשים מתג ורסן להמית שרעפי לבל יתפרצו החוצה. הה, מה נורא הוא רגש כזה! לסבול בקרב ולב שאון ורעש ולדום, להתעטף במעטפת השקט ומנוחה בעת אשר מנוחה רחוקה ממני. לא! לא בכח איש לשים דלתים ובריח להמית הרוח; הוא יתפרץ ממחבואו ברוב כחו ועזוזו, יתפרץ ויעש פרצות ושמות בכל דבר העומד לשטנה למולו; הוא ימצא לו דרך לשטוף במרוצתו, ואז אין נסתר ממנו. כל איש יחזה, כי מקרב לב האיש האֻמלל והנדהם יעלו לבת אש ותמרות עשן; כי הנהו כגבר הלום יין, מסוך ברוח עועים; כי אין חזק ואמיץ כהרוח, אשר בידו לנתק מוסרות הגויה, כאובות חדשים יבקעו, עת היין יעצים רוחו.

טוב להתוות דרך להרוח הסוער למען יצא בהשקט ולא יתפרץ על ימין ועל שמאל. מה טוב הוא להאיש אשר ידו תמשוך בשבט סופר וידבר בשפה ברורה, לבו לב רגש ומחשבותיו תדאינה על כנפי רוח; מה טוב הוא לו לצקת מרי שיחו עלי גליון, לשפוך עליו הרת עשתנות מדאיבי נפש, אשר ישורגו ויעלו בקרבו לרגעים. ינחם אז מעצבונו ומרגזו הקשה, ירגיש כי אכן מעמסה נגלה מעל לבו אשר העיקה לו בלי חשך; יתעורר וישאף רוח נופש, רוח חיים, ויקום לחיים חדשים. –

כהר יורק אש פלדות, אשר במעיו ירתחו נהרי נחלי זפת בוערה, גפרית ולאווא, מלועו יעלו תמרות עשן ואש מתלקחת, ועל גבו מלמעלה הוא מעולף פרחים ונצנים משלל צבע רקמתים ומנוחה נעימה מרחפת על כל הככר מסביב, כן גם אנכי. הן ישבתי על האבנים, לשפוך מעט מזעיר מרוחי הקשה עלי ספר השטוח לפני. ידי תנהל העט על הגליון, העט יפזז ויכרכר, ירוץ בחפזון כמשוגע. אנכי יושב על מקומי מבלי נוע, בנציב שיש וקרח הנורא, כאלו רוחי שוקט על שמריו; אך לא! דמי רותח בי כסיר נפוח, לבי מקפץ ומנתר בחפזון נמרץ, עשתנותי בלוּלים ומסוכסכים ונערמו חמרים חמרים, יתרוצצו וישתקשקו בחבי, עורקי רקותי ידפקו בחזקה ולא יתנו דמי לי, אכתוב אכתוב ולא אדע מה. זאת נחמתי בעניי וימי מרודי! זה הוא החוף אשר אמלט אליו ממשברי ים זועף אשר יפערו פיהם לבלעני. במשענת הזאת אחזיק לעתות בצרתה לא להשען עליה. היא תפיץ לאט, לאט ענני אפל ועבי עלטה אשר יחשיכו זהר נפשי. היא תזריח לי שמש צדקה ומרפא בכנפיה, וזאת נחמתי בעניי. –

בלב סוער כנעמת ים בשוא גליו, נפרדתי מ… בליל אתמול. ברגשות לוהטים ובוערים שבתי הביתה. ימי העבר והעתיד רחפו למולי ויתלכדו יחד, חדרתי להביט בערפלי העתיד אולי אוכל לחזות את האצור והחסון למעני בחיקו; אך חשך סתרו וערפל חתולתו ולא ראיתי מאומה. מפלשי עבי אֹפל, ישימו סתר פנים, לכל חזיוני העתיד, למען לא תשורם עין האדם, ולכן פחד ומגור יתקפוהו על כל מדרך כף רגלו בדרך החיים: אולי מזורה הרשת לרגליו, אולי על שבכה יתהלך, וחתחתים יאתיו לו. כמושלך בכף הקלע כן ינוד לבבו בקרבו, יפחד לרגעים, והנהו תמיר בין תקוה ופחד. ראיתי, התבוננתי כי לא טוב אנכי מיתר אנשי תבל, לא יפתח לי ה' אוצרות העתיד לאמר ראה: זה גורלך ומנת חלקך בחיים; גם אנכי אגשש באפלה, ובחרדת נפש אלך הלאה. ראיתי את הדרך אשר אני הולך בה, מלאה חתחתים ומוקשים על כל שעל, אבני נגף וצורי מכשול נכונים למועדי רגל, דרך ארוכה והמטרה ממני והלאה, דרך אשר לא בנקל אגיע למקום קצה; אך בכל זאת קול ירעם באזני: הלאה! הנני עומד על אֵם הדרך, אין לנטות ימין ושמאל. מרחוק נראה לי יפעת האֹשר הצפון בקצה הדרך, רוח דמיוני יפארהו עוד בעדי עדים. לא. לא אשוב; הלאה אלכה! אשנס מתני ואגבר חילים להגיע למטרתי. זאת כל חיי על אדמות, זה הוא התו אשר התוה לי אביר הטבע, צור מחוללי. הוא ברא בקרבי לב רגש ורוח נוטה למלאכת חרשי צירים, הוא יורה לי הדרך לאמר: לך בה! כי לזאת נוצרת. –

רבות מחשבות בלבי, ועטי לא יכיל כח לתארן. שנים לא מעטות מימי חלדי עפו לחיק העבר, ברחו כצל ולא ראו בטובה. רבות סבלתי בימי נעורי, הימים אשר כל איש ימצא חפץ בם, הימים אשר לשד חיי עלומים מלא דשן, אשר כל מפעל טוב יעלה במו כפורחת, אשר כל שעשועי התבל ונעמה יענגו אז נפשנו הטהורה; הימים אשר אז העת לבור דרך סלולה המובילה אל האֹשר, איש לפי ערכו; הימים האלה אשר כל איש יזכרם בתאות נפש, יתענג על המחזות הנעימים אשר שעשעו רוחו בימי ילדותו. את הימים האלה אזכרה, אני הנענה, בדאבון נפש; אזכרם ורוחי תשתפך בקרבי ותמס למים; אזכרם ולבי כחלילים יהמה. הה! ימי עוני מנו לי, ימי נדודים ומרודים. עוד לא זקנתי ושבתי, עוד לא אבד עלי כלח, ואולי הימים הבאים ישלמו לי בעד ימי החשך; אך מי ישיב לי ששון ימי עלומי, מי ישיב לי ימי אשר נגוזו ועברו כצל עוף הפורח באויר. אך לשוא אזעק, כבר חלפו הלכו למו לתהום נשיה. מיום גוחי מבטן לא ידעתי כמעט לשמחה מה זאת. כי אשוב לתור בימי העבר, אשר כולם גלוים לי, אראה אך מאפליה. זהר שמש שמחה לא זרחה עלי. טולטלתי טלטלה גבר מצל קורת בית אבותי, להסתופף ולהתגורר בעיר נכריה, לסבול ולשאת תלאות ומצוקות חדשים לבקרים, להתגלגל תחת שואה ולצפות לשלחן אחרים; נהדפתי מעיר לעיר ולא התענגתי על אור שמש כי יהל לארץ ולדרים. עד אנה ה'! צעק לבי הכואב. עד אנה אהיה כעוטיה בערים מוזרות? מדוע לא אשב גם אנכי שאנן עם הורי היקרים? עד אנה, עד אנה, שאלתי מאה פעמים ולא מצאתי מענה. רוח הציור החל לפעמני, ומאז גדלה מצוקתי עוד עשרת מונים. בשבתי, בקומי ובלכתי רק בזה היו כל מעיני. מנוחה נעדרה ממני ורוחי משכנתי לווילנא. דמיתי כי בבואי, אז כבר אספתי בחפני את שפעת האֹשר המחכה עלי; אך שקר קויתי, שוא היתה תוחלתי. פה השתרגו, עלו עלי מצוקות חדשות לא ידעתי שחרן; אך לא נפל עלי לבי, אִמצתי כחותי לסול לי דרך בין גלי זעם וזעף. אך מי זה יעיר כחי? התקוה! אך אַת, תקוה, תנחומת אל, הוספת אומץ בלבי, לך רחש לבי תודה ותהלה. אַת רוח שׁדי מרחפת בתבל ארצה; את תשעשעי נפש אסיר יושב כלא; את תביעי לו נחומים כי עוד יתענג על החפש והדרור; את תאַמצי גבר חלש, בעבדו עבודתו בפרך, כי עוד מעט ובצל המנוחה והמרגוע יתלונן; את חיי רוח אנוש, תשביעי נפשו בחלומות נעימים בהקיץ ותישניהו על ברכי “אֹשר עתיד”, בך ישים מבטחו וילפות ארחות דרכו בדרכי החיים הנלוזים ומסכנים; את הוצאתיני תמיד מטיט יון מצולה בצללי בעשתנות תוגה; את הוצאתיני למרחב מעקת מצוקות ותלאות; את זרית הלאה עבי עצב, ותראי לי קו אור שמשי. לך תהמה נפשי ותהגה תודות, לך! כי לך יאתה. רבות פעמים נואשתי מכל טוב החלד. רבות פעמים רבצתי תחת משאי, ואחשוב כי מתה תקותי; אך בכל פעם התעוררה ותקם לתחיה, ומטל תחיה הרעיפה גם על לבי אשר חרה מני חורב, ותחיהו, ותאמצהו. אנא, תקוה! אל תעזביני גם עתה. לויני בדרכי והביאיני אל המנוחה אשר תנבאי לי עתה, ואנכי אחריך אלך תמיד. –

סערת רוחי הולכת הלוך וחסור. כבר שפכתי מעט שיח עלי גליון, אף כי עוד לאלפים יעלו עשתנות חדשים בלבי. אך רב לי רב להלאות ידי; אך מי זה השביח שאון שרעפי? מי צוה לים רועש הרגע ודום? מי רתק בזיקים מרוצת עשתנותי לבל יתפרצו בהמולה נוראה? הן אַת, שפה עבריה! את עדינה גברת השפות; את תשקיטי סערת לבי עת נפשי נוגה; את משיבה נפשי, עת אשתה מרורות; לך אקרב בחרדת קודש, אכרעה ואתנפלה על זרועותיך, כילד מתרפק על ידי אֵם רחמניה. רוחך הוערה עלי ותחדשי בקרבי רוח נכון; את היא הדרך אשר בעדה אוציא לבטח את כל הגיונותי, את שעשועי ומקור ישעי, מימי עלומי עד הנה; את הרת תנחומות שדי ותקות אל, רוח מרום בקרבך מרחפת, ואמרי שדי יצלצלו בניבים נהדרים ויוסיפו בך לוית חן; את שפה קדושה ונשגבה, חוצבת להבות אש יה; בך הטיף אביר החוזים נפלאות; בך הביעו אבותינו חפצם בהררי קדש, ומרחם משחר היית את לשון מדברת; בך העיר בן ישי קוי כגורו וינצח בנגינות; בך שפך נפשו לפני כס יה; בך מצא תנחומות בימי נדודו, עת לבו הגה נכאים, ויהמה כנהמת ים; את היא המאחדת גם עתה שארית עמנו בארצות פזוריהם; את תפחי נשמת הדת והדעת באף כל איש המבקש קרבתך; את תציתי זיקי רוחו אשר עוממו; את תעוררי רעיונות נשגבים ונעלים בלבב בני עלומים; את שקוי לעצמותי היבשות, ומרפא לרוחי הנכאה. קחי נא תודתי מנחת מרחשת מרחשי לבבי, קרביני בזרועותיך ואשבע לך שבועת אמונים, לשגות באהבתך ולהתימר בכבודך עד עולם סלה! –

תרל"ח. ווילנא.

---

האדם הנבער יחיה בגן עדן ולא יבין מאומה. רק אחרי אשר יגורש ממנו ולהט החרב מתהפכת לשמור צעדיו לבל יבוא לתוכו, אז יראה ויבין כי גורש מגן עדנים.

ג' תמוז, תרל"ח. ווילנא.

---

כבר מדובר הענין הזה בשפה ברורה ובאריכות באחד מספרי רוסיא, כי העת תשוה ותדמה ליפי הטבע; וכל אשר נוסיף להתרחק ולשוות חצי מבטינו לחזות מחזה מרחוק, אז יותר ויותר יתעלף המחזה בעדי עדיים, וכלול ביפיו יראה לעינינו. גם הימים שכבר חלפו, נגזו ועברו, ימשכו בנעם החן את לבבנו אליהם. ובכח הדמיון יזקקו מסיגים אי-נקיים וככסף צרוף מזקק שבעתים כן יופיעו באור יקרות; וכור הדמיון להעת ככור המצרף להמתכת.

ד' דחוהמ“ס, תרל”ט. ראדאשקאוויץ.

---

כל המאמין בספורי האהבים אשר יתאמצו לתאר יפי גבוריהם כתאר מלאכי-יה, והיופי הזה יחפה על כל עון ופשע, על מדות עקלקלות ועזות מצח; המאמין בכל זאת, הוא מסבלי עולם ואת נפשו יפיל למהמורות. האומרים כי יפי הפנים יעיד על יפי הנפש, כונתם על יופי אחר, והיופי אשר יכונו מצאתי בהעינים. הן ארובות הנפש ובעדן תציץ מחרכיה; ולכן העינים אשר תפקנה רצון, אהבה ותוגה חרישית, עמקות הרעיון, וביותר העינים אשר תבטנה בטבען – על עינים כאלה נוכל לסמוך, ועל זאת אמרו חכמינו: “כלה שעיניה יפות כל גופה אין צריך בדיקה”; כי אם גם יש בה איזה חסרון כלא יחשב מול האוצר הנחמד הזה השוכן בעיניה ובבתי נפשה. לא כן עינים המפיקות שמחה, ברק עזות ואהבה גלויה, וביותר העינים אשר מבטן הוא שלי ולא טבעי הן שקר, ואסון כרוך בהן לצודד נפשות. ובכלל רואים אנחנו כי רוב היפהפיות אף כי יש אצלן מתחלה מדות טובות ועדינות הן סוף סוף תאבדנה אותן, יען כי תעדינה גאה וגאון בראותן כי עז בידן וגבורה בימינן לדכא תחת רגליהן את האנשים הגאים ואמיצי הלב; גם יסובבו אותן תמיד אנשים אשר כבר אבדו כל מדה טובה ואשר לא יחתו מכל ובחברתם הן גם שושנה תהפך לחוח. –

ד' אייר, תרמ"א.

---

הס! עבים הרי רעם התגעשו, וברק התנוצץ בלהבות אִשו, העלטה הנוראה התבקעה ואורות יעופו ברחבי אין קץ. העיניך הן, נחום איש גם זו, אשר תבטנה למשכיות לבבי ותזרינה שם רפאות צרי אשר תכבה את לפידי לבבי? עיניך, עיניך הן! האם גם עתה תקרא “גם זו לטובה”? לטובה? לטובה? אפונה!! –

ט“ו טבת, תרמ”ב

---

בחץ שלוח כן יעוף חלדנו, וביד העת כדור-משחק הננו: פה נראה הילדות על מעין גנים, תקטוף אף תשליך אל גליו שושנים. הגלים יזהירו בשלל כל צבע, הפרחים יופיעו על אחת שבע, הילדות תשיש אף תגיל ברעדה. מראשית כל פרח תשים לה זר למחלפות ראשה, וסביבה יזהירו נצני הטבע וילידי התולדה. כן תשיש אף תתהולל, ולא תדע כל תוגה וסער מתחולל, כי עיניה אך סביבה תבטנה ולא למרחוק; אך פתאם תתרוצץ כסופה השחרות על סוסים דוהרים. הילדות תנוס מפני חסנה והדר גאונה, ובחפזה תשכח את הפרחים והשושנים אשר לקטה, והיו למרמס לרגלי סוסי-השחרות השואפים קדימה למרחק אין קץ, ובראשם תרכב התקוה על עב קל ובקסם יפיה תמשוך לב השחרות אחריה. אין מעצור לשטפם ואין מתג ורסן להטותם, וחפשים כסער המה. אך כל החיים ייעפו וייגעו בעברם מבלי הרף, וכן יעצרו הסוסים לאט, לאט את מרוצתם, יען ירבה משאם מיום אל יום.

כ“ט אלול, תרמ”ג.

---

רק אנשים נרפים, בעלי מרה שחורה, שאין להם לא עבר, לא הוה ולא עתיד, רק הם ישימו על עיניהם כלי מראה שחורים, למען יראו כל דבר בצבע שחור. –

י“ח אדר, תרמ”ו.

---

עור האדם הוא שדה מצמיח שער. נפלאת בעיני כי עוד לא השכילו לזרוע צמר כדי לגזוז.

---

האב: בתי! דעי לך, כי שלמה החכם אמר, אם בנים שובבים יפיך יחמדו אל תלכי אחרימו – הבת: אבל! אבי, אם בנים ישרים אלי תשוקתם מה אעשה אז?

---

עת כלם יכתבו בגלוי אדות חטאים נסתרים, אחת אמרתי: אכתוב בסתר זכרון חטאים גלוים.

---

ישנם אנשים שלא ישמעו דבר עד כי יחתכו אזניהם.

---

הזבוב אשר לא יחפץ למות תחת כף מכהו, ישב לו על הכף בעצמה.

---

אין כהאשכנזים מכירים ערך אומות אחרות, ולכן לא יכובדו הם כפי ערכם. לדעתי צדקו האומות האחרות. כל אומה החפצה להפיק רצון מכל איש, תשיג בצדק מהם בוז וקלון.

---

מעריכי מכ"ע בנו להם בנין עץ ויקראו שמו היכל הכבוד, ובתוכו ידביקו ויסירו כל היום תמונות מתמונות שונות, ובקול המקבות לא ישמעו את מוצא פיהם.

---

לאיש הזה רב דעת ותבונה, עד כי לא יצלח לדבר אחר בעולם.

---

היערים הולכים ומתמעטים. מה נעשה? ככלות העצים נוכל להדליק בספרים עד כי יגדלו יערים חדשים.

---

ידעתי אנשים ששתו יין בסתר ויהיו שכורים בגלוי.

---

השבת לב החוטאים לפני מותם דומה בעיני לפטימת ברבורים. ידשנו אותם בתשובה וקדושה וימהרו לשחטם, כדי שלא ירזו עוד הפעם.

---

צר לי כי לא נוכל לראות תוך חדרי בטן הסופרים המהוללים כדי לדעת מה אכלו.

---

החסרון האחד שבמאמרים טובים הוא כי על ידם מתרבים גם מאמרים רעים או פחותים.

---

אין סחורה נפלאה בעולם כספרים: נדפסים הם מאנשים שלא יבינום, נמכרים מאנשים שלא יבינום, נכרכים, נבקרים ונקראים מאנשים שלא יבינום, – וגם נכתבים מאנשים שלא יבינום!

---

– נפלא הדבר, כי את ההמון המהלל אותנו נחשוב לשופט צדק ומבין דבר, ואך יבא לחלל פעלנו, נודיע כי חסר דעת הוא לשפוט על פרי הרוח.

---

שאלה היא, עת נמית רוצח, אם לא נשגה כאותו ילד שמכה את הכסא המכשילו.

---

כלל הוא מאז מעלם; עז פנים יראה כענו, אם ירצה, אך ענו לא יראה כעז פנים.

---

אנשים רבים ממאנים להאמין באיזה דבר יען שמאמינים באמונה טפלה אחרת.

---

האנשים המתאוננים כי אין להם עת הם העובדים מעט.

---

האשה נוצרה מצלע עקומה,

ולהישירה לא יכול אף היוצר;

נס אותה לכוף – תשבר אף העצומה,

הניחנה – תתעקם עוד יותר.

---