1) מה הוא רוח השיר והמליצה?

2) מה הוא המשורר לעֻמת יתר האנשים?

3) ומה מטרת המליצה והשיר?

שלש השאלות האלה תתעוררנה בלב רבים המבקשים להם פתרונים, ואנחנו נתאמץ לענות נכוחות עליהן. אך טרם נשיב על השאלה הראשונה, עלינו להקדים כי ישנם אנשים אשר כל רוח שיר ומליצה מוזר להם, וכל ילדי רוח נשגב נכרים בעיניהם, עד כי בכל האותות והמופתים אשר נשים לפניהם לא תפקחנה עיניהם לראות אור בהיר זה וליהנות מזיו נגהו, האנשים האלה הם המון נבער מדעת נמשל כבהמות, אשר בטנו וצלחתו הם חייו ותעודתו בחלד. אמנם יש גם רבים בתוכנו אשר רגשות נפשותיהם ירדמו בירכתי לבבם, ודי תנועה קלה או חזקה לעוררם משנתם לחוש ולהרגיש כל יופי ונשגב השפוכים על השיר והמליצה ילדי אלהים. האנשים האלה ישאפו בתאות נפש לדעת את הנעלם מעיניהם ולהבין ולהשכיל את הנשגב מבינתם, והם ימצאו את שאִוְּתָה נפשם במאמרנו הנכחי, אך גם יחידי סגולה בעלי רגש ורוח, בעלי דמיון ונפש, גם הם ימצאו חפץ לראות את כשרונותיהם ויתרונם על ההמון פה לעינים, לראות כמה כחם גדול ולהבין מטרתם ותעודתם הרמות בימי חייהם.

רוח השיר והמליצה יתנוסס רק בלב אחדים, ורבים רבים לא יזכרו לבקר בהיכלו, לא רק לברא חזיונות השיר ולזמר משכיל; כי אם גם להבין ולהכיר נעם השיר ותעלומותיו, שכיות חמדותיו ומטרתו הרוממה תקצר ידם. האיש אשר היוצר החסיר מנפשו רגשות עדינות אלה, יעמול לשוא לרכוש אותם ע"י למוד ועמל. גם אם נרבה כחול דברים לפקוח עיניו לחזות הדר המליצה ורוממות השיר, גם אם נעביר לפניו פרי כבירי הרוח יוצרי חזיונות לא נצלח להחליף רגשותיו ודברינוּ יעלו בתהו. גם אם ירגיל את עצמו לשפוט ולערוך כל שיר לפי מראהו החיצוני, אך ערכו הפנימי יסחר עד עולם מנגד עיניו. אנשים כאלה בלי כל רגש שיר ומליצה רבים מאד יתר מיחידי סגולה המרגישים ואוהבים בכל נפשם כל הוד ונשא, מרום ונשגב. אך מדוע כה רבו אנשים כאלה? מדוע רק אחד מרבבה ימצא חן בעיני היוצר לערות עליו רוח ממרומים? על השאלה הזאת יעננו בטוב טעם ודעת המשורר פושקין בדבר מאצרט אל סאליערי:

כָּל אַנְשֵי תֵבֵל לוּ כָרוּ אָזְנַיִם

לָחוּשׁ וּלְהַקְשִיב מַנְגִּינוֹת שָׁמַיִם,

לַחֲזוֹת הוֹד שַׁדַּי! אַךְ לא! חֵן בָּאָרֶץ

אָז יִגְדַּל לִרְגָעִים פֶרֶץ עַל פֶרֶץ:

לא עוֹד חַיֵי אֶרֶץ יִכְסוֹף כָּל גֶבֶר,

אַךְ לָעוּף לִמְעוֹנֵי-יָה יִפְרשׂ אֵבֶר;

רַק נַחְנוּ הַשְרִידִים מַה טוֹב חֶלְקֵנוּ!

נִבֶז לַחַיִים – שָמַיְמָה עֵינֵינו…

המון העם יוקיר רק כל דבר המביא תועלת גשמי, ויעריך כל מראה עיניו ומשמע אזניו לפי ערכו החמרי, ולכן ילון על המשורר השוכח תבל ומלואה ומעופף ביעף בעולם החזיונות למעלה מבינת ההמון. ועלינו לסלוח להמשורר העונה לו מחום רגשותיו על תלונותיו לאמר:

דּם, הֲמוֹן נִבְעָר! הַס, עֶבֶד הַחַיִים!

כּף רֹאשְׁך תַּחַת כָּל עָמָל וּתְלָאָה;

הִנְךָ אַךְ תּוֹלַעַת, לֹא בֶן שָׁמַים,

וּתְלונוֹת פיךָ לֹא אוּכַל אֶשְמָעָה.

תִּכְסֹף אַךְ כֶּסֶף, תּוֹאִיל אַךְ תּוֹעֶלֶת!

וּתְמוּנַת אַפָּאלְלָא תִּשְׁקֹל בַּפֶלֶס…

וּכְכֹבֶד הַשַׁיִשׁ כֵּן תַּעֲרִיכֵהוּ…

אַךְ שַׁיִשׁ זֶה הֵן צֶלֶם-אֵל הִנֵּהוּ,

וּבְיָפְיוֹ הַנִפְלָא יַרְהִיב כָּל עָיִן!

רַק לָךְ, עִוּר, בּוֹ כָל תּוֹעֶלֶת אָיִן?

וּכְלִי חֶרֶס נִבְזֶה תּוֹקִיר מִמֶּנּוּ,

כִּי לָזִיד לָךְ נָזִיד טוֹב תִּמְצָאֶנּוּ!…

בכל זאת נתפלא לראות כי רבה מאד פעולת השיר על ההמון קר הרוח להטותו ברב כח לאשר חפץ, וגם האיש הרודף אך תועלת בכל מפעליו ובכל הנעשה סביביו, יתפלא הפלא ופלא על החזיון הזה, המוכיח לעין כל, כי אין חקר לתעצומות רוח השיר והמליצה למשול על גוי ועל אדם יחד!

למותר נחשוב להוכיח ולהראות לכל המון האנשים מה זה רוח השיר ומה תועלתו. רק בימי הנֹער, טרם עבר העלם תחת שבט המלמד – הנסיון, רק אז ירתחו כסיר כליותיו ורגשותיו חמים ועזים ופורשים מוטות כנפיהם אל כל כנפות הארץ. רק אז יכסוף להוציא כל הרת רוחו חוצה, להראות גלוי לעין כל רום רגשותיו וטֹהר חושיו, לדבר בשפה אחת ודברים אחדים אל כל שומעיו, מבלי שים אל לב כי לא רבים יחכמו להבין דבריו; אז תתמוגג נפשו כי אין לו שומע, ויתאונן על קור הרוח של ההמון העומד מנגד למחשבותיו הנשגבות, וישכח כי באמת אין לההמון כל צורך ותועלת להבין דברים העומדים ברומו של עולם הדמיון והרגש, וגם המשורר המתאונן לא יאבד טובה הרבה אם ההמון לא ירד לעומק מחשבותיו. די לו לדעת כי יש לו אזן שומעת בין יחידי סגולה היודעים להבדיל בין טוב לרע, ומוקירים כשרונו לפי ערכו; די לו להאמין כי דבריו ירדו נבכי לב, ומבלי משים יעירו לחיים גם לב ההמון הנרדם, ירכיבוהו על כנפי הדמיון לעוף למרומים, יעוררוהו למעשה הצדקה והחסד, העוז והגבורה, התהלה והתפארת, יזכירוהו חובותיו הקדושים למין האנושי, לארצו ולביתו, וירוממו רוחו אף מעט קט מחיי-ארץ לחיי עולם, אשר זה מותר האדם מן הבהמה; וכי יטה במתג המליצה והשיר גם לב איש אשר לא ידעהו ולא ראהו מעולם, החי לא רק בעת הזאת כי אם גם בדור יבוא, ועיניו רואות בזה כי העת והמקום לא יעצרו הרוח המושל עליהם בכחו. – ומה נשגבו דברי המשורר הגדול גאֶטהע:

עוּרוּ, אַחֵינוּ!

כַּבְּדוּ שִׁירֵינוּ!

כָּל פֹעֵל יָקָר בָּם תַּחַז עֵינֵנו:

מִי עוֹד כַּמְּשׁוֹרֵר

יָחִישׁ, יִתְעוֹרֵר,

לִהְיוֹת לִנְבוּכֵי לֵב מוֹרֶה לִצְדָקָה?

\_______

הֶאָח! שִׁירֵי נֹעַם אָזְנִי שֹׁמַעַת!

הֶאָח! מֵיתְרֵי כִנּוֹר אֶצְבַּע נוֹגַעַת!

וּבְקוֹל אֵל כַּבִּיר לִלְשוֹנָם יַגְבִּירוּ,

חוֹב אְנֶוּש וּמִשְׁפַט צֶדֶק יַשְׁמִיעוּ,

כָּל נֶפֶש יָעִירוּ,

אֵיךְ לָשִׁיר וּלְזַמֵר מַשְׂכִּיל יוֹדִיעוּ;

יָעִירוּ הָרוּחַ לִפְעֻלּוֹת נִשְׂגָּבוֹת,

וְרִגְשׁוֹת נַעֲלוֹת יִמָּלְאוּ הַלְבָבוֹת!

_______

רַעְיוֹנֵי יֹפִי וָהוֹד צִין יִשְלָחוּ,

גַּם יִפְרָחוּ

עַל עַנְפֵי כָל עֲצֵי פַרְדֵּס הַחַיִים,

חִישׁ הַפְָרחִים יַחֲלֹפוּ

הָעֲנָפִים רֹאשָׁם יָכֹּפוּ

מְסֻבָּלִים פְּרִי זָהָב תַּאֲוָה לָעְינַיִם!

_______

 

1) מה הוא רוח השיר והמליצה?    🔗

טרם נענה על השאלה הזאת נשוב ונשאל: במה שֻׁנוּ פני איש חי מפני תמונת אדם עשויה משעוה ומשוחה בששר? במה שֻׁנוּ פני חי מפני מת? הם יצורי גֵוְם ותאר פניהם אחד המה ומפני המת לא נגרע דבר, ובכל זאת פה נראה עינים טהורות מלאות דעת ותבונה, בהן נראה כל רגשות הנפש כבעד ראי מלוטש, ופה עינים עכורות, קמות, בלי כל רגש… תשובת השאלה הזאת בצדה: פה רוח חיים ופה אין רוח חיים! אך מה זה רוח חיים? גם החיים מה הם? גלוי וידוע לנו כי האדם וכל היצורים חיים ע"י סבוב הדם בעורקיהם, ומתים עת הדם יקפא ויעמוד מלכת; אך גם זאת נדע כי בנין גֵּוֵנוּ איננו מכונה אשר בידנו להטותה לחפצנו ללכת ולפעול או לעצור תנועתה, וכל אשר נעמיק חקר בבנין גו האדם למען דעת את החיים ואת המות, כן יוסיף סוד החיים להסתר מנגד עינינו. אכן קצרה בינת כל איש לתת חק וגבול בין החיים ובין המות. אף אמנם נעלם מאתנו מה יקרא חי ומה מת. אם נודה כי החיים הם התנועה, אז הן כל צבא השמים והארץ, גם הצמחים וגם הדוממים חיים וקימים, וגם האדם אחר מותו עוד ימצא בו רגש חיים זה. כן נראה אז את המתים פה עלי אדמות בין החיים, יען כי גם להתנועה אין קצב. יש תנועה מהירה נחפזת ויש תנועה קלה מאד אשר עין האדם ובינתו לא יכירוה, ולכן החיים והמות ישיגו שמותם רק לפי התנאים אשר נראה אות בהשגת שכלנו, ולא יפלא בעינינו לראות כי מה שהאחד יקרא חיים יכנה השני מות. אמנם כה ישמיענו משוררנו ר' נפתלי הירץ וויזל על מות מענדעלסזאָהן לאמר:

אֵיךְ יִקָרֵא מָוֶת מוֹת זַךְ מִפֶשַׁע?

אוֹ אֵיךְ יִקָרֵא חַי אִישׁ אוֹהֵב רֶשַע?

חַיֵי לֵץ אַךְ מֶוֶת, מוֹת תֹּם חַיֵינוּ!

ואמנם עינינו רואות יום יום כי מה שהוא חיים למבקש תועלת גשמית, למי שאינו יודע מאומה זולת אהבת הכסף והתענוגים, אהבת כבוד נבזה וחיי הבהמה, הוא מות לבעל דמיון זך ורגש כביר. הביטו! שם לפניכם איש בעל בשר עב-כרס אשר לא אצל נפשו מטובה ויעש פימה עלי כסל, הן פניו נמשלו כבהמות נדמו! על עיניו ענן תרדמה נצחית, על פניו אין כל רגש חיים, ואחרי אכלו לשבע נפשו, כל תנועה עליו למשא וגם לשאף רוח אין בו כח! ושם לפניכם עלם דל בשר, אבל הביטו וראו זהר הדעת והרגש הנשקף מעיניו, זיקי החיים אשר תחצבנה, הרגש הכביר השפוך על לבנת-פניו, גם התאוות הסוערות בלבו החם והגידו, אם לא תקראו לראשון מת ולשני חי? אך גם החיים שונים המה בצאתם לפעולתם בארצות החיים. גם הנמר מלא חיים לעמת הצב, אך החיים ההם הם רק פעולת יצוריו ועורקיו, ומקורם – דם בוער ותרבות עלעקטריא האצורה בגויתו; וכן גם בקרב האיש ירתחו לפעמים החיים, אשר מקורם הם תאוות עזות ודם-חם. חיים כאלה לא יכניעו תחת ממשלתם את ההמון הרב, ועליהם נוכל לומר:

חַיֵי הֶבֶל אֵלֶּה מְאוּם לֹא יִפְעָלוּ

רַק הַדָּם יִרְתָּח, וּשְׁאוֹנוֹ הוא יַעַל;

וּבְהוֹלֵלות לו מַהֵר כֶּעָשָן כָּלוּ!

לוּ אֱלֵי סֶלַע נֻפַץ סַף הָרַעַל!

אולם חיי השכל ודעת, חיי דמיון ומחשבה, ימשלו על גוי ועל אדם יחד, יטו רצון כל איש לחפצם ויאמצו ידי החיים למלחמת החיים, רק הם יקראו חיים, חיים של יופי והוד, חיים של מטרה רוממה, חיים שיש בהם יתרון האדם מן הבהמה…

ולעמתם חיים אחרים אינם חיים רק מות! המשורר רג“ה וויזל יוסיף להשמיענו בשירו הנ”ל לאמר:

אִם לָזֹאת נִבְרָאנוּ, אִם רַק זֹאת חֶלְקֵנוּ,

רַק אָכֹל רַק שָׁתֹה עַד בֹּא קִצֵּנוּ,

הֲלֹא טוֹב מֶנּוּ נֵפֶל כִּי יִמְצָא קָבֶר!

רַק כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשִׂים יַעְדֶּה חַיֵינוּ,

לְפִי רַב טוּב עָשִֹינוּ רַבּוּ יָמֵינוּ

כִּי חָכְמָה זִקְנַת אִישׁ, תּם שֵֹיבַת גָּבֶר!,

וכן אמר גאֶטהע (Tod, Ein unnutz Leben ist ein fruher) .¹ אמנם כן! לחיות לא נקרא אָכול ושתה, לרדוף אחר הכבוד והכסף, ובעתותי מרגוע לרדוף אחרי הזבובים להכותם נפש, להשתרע על הערש לארכה ולרחבה, או לשחק בקוביא, להשתולל ולהתהולל וכדומה. חיים כאלה גרועים מן המות, ואדם כזה פחות ושפל מן החי, כי החי ישמע לקול טבעו ומזגו, ימצא תועלת בכל אשר חלק לו הטבע וימלא תעודתו בחיים, והאדם בחיר היצורים נברא למטרה רוממה מן החי, ועליו למלאות חובות הטבע רק כטפל ולא בעיקר. ומה נמלצו דברי הממשל: הצדיקים אוכלים למען יחיו, והרשעים חיים למען יאכלו! – לחיות, הוא להרגיש ולחשוב, להצטער ולהתענג, לדעת כל כחות הנפש ולחיות על פיהם, וחיים אחרים זולתם הם מות. ולפי אֹמץ המחשבה והרגש בנו כן נרבה להצטער או להתענג, ואז נרבה לחיות. הכשרון להצטער יגדיל בנו הכשרון להתענג. היודעים צער ידעו גם ששון וענג. רגע אחד של חיים כאלה יקר ורב ערך יותר ממאה שנה של תרדמה ואכילה ושתיה!

השגת השכל כל רם ונשגב, התפשטות הרגש על כל היצור, למשול בכל ולבלי הכנע לפרטי הבריאה – זה הוא החיים! אך לא כל אדם זוכה לחיים כאלה. רק אחדים העומדים בראֹש מין האנושי והשקולים כנגד רבבות אחיהם, רק הם יבלו ימיהם בחיים כאלה; ואחד מהם הוא גאֶטהע אשר עליו נשא המשורר באַראַטינסקי את המשא הזה:

רוּחוֹ פָרַֹש כָּנָף עַל כָּל רַחֲבֵי חָלֶד:

חִקְרֵי לֵב קַדְמוֹנִים, בְּנֵי שֵׁם אַל-מָוֶת

וִיצוּרֵי חָרָשִׁים חוֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֶת

סִפּוּרִים וּמְסוֹרוֹת מִדֹּרוֹת חָלָפוּ,

תִּקְוַת דּוֹר הוֶה, חַיֵי דוֹד יִוָלֶד

חִידוֹת מִנִי עַד לוֹ נִגְלוּ נֶחֱשָֹפוּ!

עֵת עֲלֵי אֶבְרוֹת דִּמְיוֹנוֹ דָּאָה

מִסְתְרֵי מְעוֹן עָנִי וּבֵית מֶלֶך רָאָה;

נַפְשוֹ שָׁאֲפָה רוּחַ נִשְׁמַת הַטֶּבַע,

הֵבִין קֶסֶם הַדְרַת כָּל גַּיְא וָגֶבַע;

אָזְנוֹ שָׁמְעָה שָׂפָה גַּם נִיבִים נָאוִים

מֵאֵזוֹב עַד אֶרֶז עַד רֹאשׁ כּוֹכָבִים;

הֶמְיַת הָרוּחַ, סוֹד שִׂיחַ עֳפָאִים,

הֲמֻלַּת נַחַל עַל חָצָץ וָאָבֶן,

קוֹל צִפֳרִים שָׁרִים, יָפֶה אַף נָעִים, –

נַפְשו שָׂמְעָה שְׂפָתָם, שָׁמְעָה וַתָּבֶן…

ששה עשר הטורים האלה הנאמרים על גאֶטהא יכללו בתוכם המטרה הנשגבה של חיי האדם. רק איש חי כזה יראה את החיים השפוכים על כל מרחבי הבריאה; כי יצורי היקום אם גם יסודתם חומר ומעפר יצמחו, בכל זאת עין צופיה בהם את החיים, השושנה כי תארוג עורקיה ועליה מעפר, מים ורוח, תקח לה צבעיה מקרני השמש כי יפזו וריח ניחוחה מלשד כליות האדמה. – היופי וריח הניחוח הם חייה, נשמתה, ורק הם ימשכו לבנו לאהבה אותה ולהלל הודה. וכן על כל צעד יראה איש חי את החיים. ובהרגיש האדם את האחדות השוררת בין חייו ובין הבריאה כלה, אז יבין סוד שיח כל היצור, ולבבו יפעם כשווי-ערך (האַרמאָניע) עם לב התולדה. אז ירגיש ביתר שאת את החיים הנראים בחיי החברה, כי חברת אנשים תחיה גם תמות כאדם פרטי, תשמח גם תתעצב אל לבה, תחלה אף תשוב לאיתנה כמוהו. האדם החי יחוש בלב את חיי החברה: יחלה בחלותה, יקח חלק בשמחתה וביגונה, מלבד מקרי ימי חייו הנוגעים לו לבדו.

מכל האמור עד הנה נראה ברור מה הם החיים ומה הם דורשים מהאדם החי!… רוח השיר והמליצה היא רוח החיים, או החיים בעצמם. ואם ישאלונו, אחרי כי החיים הם הם רוח השיר והמליצה, א“כ אך למותר להוציא את הרוח בשירים ומליצות, לתאר את החיים בתמונות וציורים, כי נראה את הרוח הזאת על כל צעד? ע”ז נשיב: אמנם רב היופי והמליצה בהחיים, או גם כל היופי והמליצה נמצא רק בהחיים; אך למען נוכל להתענג ולהרגיש את החיים האלה, עלינו: ראשית, להכניע חיים כאלה תחת חושינו, למען לא יבלעונו כליל בשטף מרוצתם, כאשר גם רגשותיו יענגונו רק אז, בצאתנו לחפשי מתחת כבד משאם והמונם ושאונם, העוצרים נשמת אפינו ומסמכים כל עשתנותינו, אשר אז לא נדע לתת חשבון ומשפט לעצמנו מכל אשר נרגיש, ורק אחרי אשר רגשותינו ילבו לבו זכרונות, רק אז נדע להוקירם ולדעתם עד תכונתם. ההוה ישטפנו בהמון מימיו, וגם רגעי הששון יכבדו עלינו, כי לא אנחנו מושלים בהם כ"א הם ימשלו בנו. שנית, עלינו להתרחק מרחק ידוע מן החיים וחזיונותיהם, כמו מן

הציור לפי חקי האור והצל, למען לא נהיה בעצמנו חיץ למחזות החיים האלה. ולכן יקל לנו תמיד בהריקנו משא עצבנו אל לב רַע או על הגליון: אז נראה העצב הרחק מאתנו ונעים לנו להביט עליו ולזכרהו. הששון יופיע ממרחק מפֹאר על אחת שבע. גם האדון והצער יראונו את רוח השיר והמליצה, את היופי, את החיים הנמצאים בתוכם, כדברי שיללער:

אִם לֹא רָאִיתָ אֶת הַיֹפִי בְּרֶגַע צָרָה וּמְצוּקָה

לֹא רָאִיתָ כָּל יֹפִי מִיָמֶיךְ…

המרחק יסתיר מעינינו את הבהרות והחסרונות אשר נראה מקרוב. עינינו תחזינה מחזה נעים מלא הוד ויופי, רק בעמדנו במקום ידוע ומרחק ידוע. המקום, נקודת-ההבטה תשכללהו כי יהיה שלם בלי מגרעת, והמרחק יוסיף לו לוית חן-הציור. ואם נצער צעדים אחדים ממקומנו, או נחליף נקודת-ההבטה, אז כל המחזה יורד כחזיון ליל. לפני עינינו אין סדר ומשטר, בלי ראשית ובלי תכלית, בלי צורה וציור. נקרב נא אל המקום אשר לקח לבנו ביפיו, אז נראה אהל דחוי לנפול, עצים חשופים בוקים ומבלקים, מעין נרפש ואגמי מים ועל כל צעד נכשל מאבני נגף וצורי מכשול. ומרחוק כל זה הופיע ברוב פאר והדר כציור נחמד! ועתה האם לא רב היופי בהציור ממחזה אמת של החיים? והמחזה אשר יברא צַיָר-אמן ברוחו הכביר רב ערכו על מחזה החיים עוד יותר, יען כי אין בו כל מותר, כל מקרה שאיננו נוגע לתכלית הציור, כל חלקיו מסודרים בטוב טעם ודעת ונכנעים למטרה אחת, החיים יפים מאד, אך דמיונם כזהב טרם נצרף, אשר רגבי עפר יכסוהו. המשוררים והַצָירים יצרפו זהב החיים כי יופיע לנו בזהר פניו בציורים ובשירים. הם לא יבראו חדשה בחיים, כי אם יקחו יצורי החיים וחזיונותיהם, יתנו להם צורה בחלקים לפי שווי-ערך (האַרמאָניע), ילבישום מחלצות המליצה והצבעים ואז יציגום לעין הרואה, ואך מי שלא ראה מתחלה את החיים יקרא, כי חדשה שלא היתה מעולם ברא הצַיָר או המשורר!

רוח השיר והמליצה היא רוח החיים. המשורר לא יקח לו את חמר השושנה וגויתה לעשות מהם כַּוָנים למלאכת היופי והנעם, כי אם אל נשתה יביט: אל יפי שלל צבעיה ואל ריח ניחוחה, ומן החמר הצח הזה יברא הוא שושנה יפי-פיה העולה בערכה על שושנת הגנים. רוח השיר והמליצה היא הצחוק הנעים על שפת ילד, מבט עיניו הטהורות, ששונו וגיל לבבו התם; רוח השיר היא אֹדם הבושה על לחיי עלמה עדינה, זהר עיני העמוקות כים… צל עפעפיה וחשרת תלתליה, המית לבבה, צלצול נעים קולה, קסם מדברה, הדר מבנה גויתה וכל תנועותיה; רוח השיר היא אש עיני העלם המלא שפעת חיים, כחו ועוצם ידו, תשוקותיו הנמרצות ומעוף רוחו הכביר לחבר בזרועות אהבה את השמים ואת הארץ ולשתות לרויה מכוס החיים; רוח השיר היא מפעלי האיש, אשר לבו ראה הרבה חכמה ונסיון, שקט וטהר מבט עיניו, עז ותעצומות רוחו מול סערות החיים, מלחמתו עמהם ונצחונו; רוח השיר היא מבט עיני איש שיבה, המלאים אהבה ועמק הדמיון, שקט קולו היוצא מקירות לבו ובתי נפשו, צחוק אהבה המופיע על שפתותיו כשושנים נובלות; – רוח השיר היא שיר החיים, ויפי כל היצור אשר נחזהו רק לעתים רחוקות; רוח השיר היא רעד ורֹך התשוקות, המית וסער ההרגשות, ענג האהבה, נעם התוגה, שמחת מנצח תלאות וצרי הדמעות; רוח השיר היא תשוקת הנפש לעוף הלאה, הלאה… למקום עדן, למקום כל אֹשר, למקום חיי נשמות… היא תשוקה נצחית לחבק כל היצור בזרועות אהבה; היא עיני רוחו החוזות מחזה שדי בתבל ארצה, ההַרמָנִיָה אשר תשמענה אזנים בכל קצוי הארץ; היא מכתב אלהים החרות על כל התולדה; היא רוח-אל המתהלך בטבע. על ידה יופיעו שוכני ארץ כמלאכי מרום, ומלאכי אלהים יורדים משחקים ארצה, ויחדו ישקון עם שוכני בתי חומר; היא החיים האצורים בכל הפרחים, הצבעים ומנגינות בכל מפעלי התולדה והאנוש; רוח השיר היא הדופק של חיי התבל, היא דמם, אשם, אורם גם שמשם!

 

2) מה הוא המשורר לעמת יתר האנשים?    🔗

המשורר הוא כלי חמדה האוצר בקרבו חיים כאלה שזכרנו. הוא בחיר אלהים, יודע מסתרי התולדה ורואה צפונות הטבע והחיים; הוא כנור הרגש והמחשבה, הוא חי חיי תבל; עודו ילד ירגיש כי נפשו קשורה בנפש התולדה, עודו עלם יעתיק ללשון מדברת שפת הבריאה הנפלאה והמלאה סודות. אך נשמע נא מה בפי המשורר עצמו אשר בדבריו נוכל לתת אמון. – הוא ידבר:

רוּחִי הַצָעִיר לֹא יָדַע מָנוֹחַ:

רֶגֶש-יָה מְלֶאַנִי זֹהַר יָרֵחַ,

הֲדַר הַכַּרְמֶל אוֹ שָׁרוֹן פּוֹרֵחַ;

הֶמְיַת סוּפָתָה בַּיְעָרוֹת שׁוֹמֵמִים,

סִפּוּרֵי בַדִּים עָלַי הִלְּכוּ אֵימִים…

רוּחַ נִפְלָא מֶנִי כַּצִּפּוֹר צָדַנִי,

עֵת עֲלֵי עַרְשִֹי שָׁכַבְתִּי בִדְמָמָה,

אוֹ כִּי שָׂחָקְתִי – לֹא רֶגַע הִרְפַנִי,

מַנְגִּינוֹת נִפְלָאוֹת בַּלָּאט הוֹרַנִי;

וּכְמוֹ מַחֲלָה עַזָה קִנָּה בִי שָׂמָה

וַתְּלַהֵט חוּשַׁי, שַׁעֲשׁוּעַי נָדֶדוּ;

דִּמְינוֹת כַּבִּירִים בִּלְבָבִי חָרִיתִי,

בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל כָּתַבְתִּי, הָגִיתִי

בֶּעֶרֶךְ וָסֵדֶר רַעְיוֹנַי נוֹלָדוּ,

וּבְצִלְצְלֵי חֲרוּזִים יַחְדָּו נִצְמָדוּ,

אִתִּי הִתְחָרוּ בִּנְעִים הַרְמָנִיָה.

רַק סוּפָה בַּיַער עֵת אָזְרָה חָיִל,

אוֹ רֶגֶש גַלֵי יָם בִּדְמִי הַלָּיִל,

אוֹ שִׁירַת הַזָמִיר עֵת רוּחוֹ הוֹמִיָה,

אוֹ צִקוּן לַחַשׁ נֶפֶש תַּמָה וּנֶקִיָה!..

בשיר אחר ישמיענו פּוּשקין עוד ביתר שאת רגשות המשורר, בערכו דברים אל הר-הרים לאמר:

עֵת יִרְעַם הָרַעַם מִמְרוֹם רָקִיַע

עֵת יִנְהַם הַכְּפּיר, לַחֲצוֹצְרָה תָרִיַע

תַּקְשִׁיב גַּם תַּאֲזִין בַּגַּלְגַּל קוֹל רַעַם,

קוֹל סוּפָה וּסְעָרָה, קוֹל גַּלֵי זַעַם,

קוֹל קַרְנֵי הָרֹעִים, קוֹל הוֹלֶם פַּעַם,

גַּם לַעֲנוֹת תִּתְעֹורֵר;

רַק קוֹלְךָ, הֵד-הָרִים, יַעֲלֶה בַתֹּהוּ!

רַק לָךְ אֵין מַקְֹשִיב, אֵין עוֹנֶה… כָּמֹהוּ

גַּם אַתָּה הַמְּשׁוֹרֵר!…

אמנם כן! כל החי בתבל, התולדה כלה וכל רגשותיה ימצאו הד לקולם בלב המשורר, ורק הוא יוכל לקרא דברי פויסט:

רוּחַ נִשְֹגָּב! מָה רוֹמַמתָּ, גָּדַלְתָּ!

כָּל חֵפֶץ לִבִי מֶנִי לֹא אָצַלְתָּ;

לֹא חִנָּם בָּאֵש לִי הוֹפַעְתָּ

וּלְעַבְדְּךְ אֶת קוֹלְךְ הִשְׁמַעְתָּ

עַל כָּל רַחֲבֵי תֵבֵל שַׁלִּיט שַׂמְתָּנִי

וּלְנַפְשִׁי עֹז וֶאֱיָל תַּתָּה;

וּבְרֶגֶש כַּבִּיר אֶל עָל רוֹמַמְתָּנִי,

עַד כִּי תַחַת רַגְלַי כֹּל שַׁתַּה.

הַדְרַת הַטֶּבַע לֹא רַבִּים יָבִינוּ

וּבְמַבָט קַר הָלְאָה יַעֲבֹרוּ –

לֹא כֵן רִגְשׁוֹתַי, יִתְפָּרְצוּ, יָהִינוּ

עַד נִבְכֵי לִבָּתָהּ יַחְדֹּרוּ!

המשורר מוקדש מרחם אמו לזמר משכיל עלי הגיון בכנור, וכשרונותיו הנעלים האלה נטועים בבתי נפשו פנימה עוד בשחר טל ילדותו. ולכן יעץ האָראַץ הרומי לאמר:

בְִּני אַל תָּשִׁיר בְּטֶרֶם חָקַרְתָּ, דָּרַשְׁתָּ

אִם מִמְעֵי אִמְּך לִמְשׁוֹרֵר הָקְדַּשְׁתָּ.

(שירי רומי, ראָל)

והמשוררים הגדולים ירגישו בנפשם כי בת השירה אהובת נפשם ירדה אליהם ממעוני שחקים עוד בימי ילדותם ותשמיעם הוד קולה במנגינות עדן. – פושקין יאמר:

עוֹדֶנִּי יֶלֶד שַׁאֲנָן הִיא אֵלַה יָרָדָה

וַתִּתֶּן לִי כִּנּוֹרָה בִּצְחוֹק עַל שִׂפְתוֹתֶיהָ;

אֶצְבְּעוֹתַי נָגְעוּ מֵיתְרֵי כִּנוֹר-יָה בִּרְעָדָה,

וַתֵּשֶׁב לָה לִימִינִי וַתַּט אֵלַי אָזְנֶיהָ.

אֶצְבּעוֹתַי עוֹד מֶה רָפוּ! עוֹד עָנֹג, רַךְ הָיִיתִי,

אַךְ נַגֵּן לֹא חָדַלְתִּי אֵת כָּל אֲשֶׁר הָגִיתִי,

בֵּין שׁוֹשַׁנֵּי אָבִיב וּבְצֵל עֲצֵי אַלּוֹנִים

מִבֹּקֶר עֲדֵי עֶרֶב שִׁירִים מִשִׁירִים שׁוֹנִים:

שִׁירֵי רֹעִים שִׁירֵי הַהְלוּיָה, שִׁירֵי חִזָיוֹן,

כַּאֲשֶׁר אַךְ הוֹרַתְנִי בַת-יָהּ מֵיטַב הִגָּיוֹן.

אַךְ עֵת מִמְּקוֹמָהּ קָמָה וַתּוֹשֶׁט לֶי יָדֶיהָ

וַתִּקַּח אֶת הַכִּנּוֹר – מַה יָּפוּ אָז פָּנֶיהָ! –

נִשְׁבָה נִשְׁמַת שַׁדַּי בִּלְבַב הַכִּנּוֹר וַיֶּחִי,

דִּמְעַת גִּיל לֹא עָצַרְתִּי וַתַּזְהִיר עַל הַלֶּחִי!…

ומה נעמו דברי גאֶעטהע:

תַּחַת אֵלֶּה

עַנְפֵי אֵלָה

בֵּין שׁוֹשַׁנִּים,

עַל חֹף

מַעֲין גַּנִּים,

לִחְיוֹת חַיִים שַׁאֲנַנִּים,

יָצַר שַׁדַּי יֶלֶד נָעִים.

וּבְנֹות אֱלֹהִים

יְָרדוּ מִגְּבוהִים,

בִּרְצוֹן אֵל שַׁאֲנָן גִּדְּלוּנִי,

וּכְבֵן יַקִּיר לָמוֹ אֵמְּצוּנִי

וּמַים זַכִּים

הַמְפַכִּים

מִכִּלְיוֹת הַר פַּרְנַס הִשְׁקוּנִי;

וּבְחוּתָם קָדוֹש עַל פִּי נָגעוּ

אָז רוּחַ-יָה כִּלְיוֹתַי מָלֵאוּ.

מִסָּבִיב לִי רָחַף הַזָמִיר,

הַמְנַגֵן וּמְשֹוֵרר הַיָעַר,

פֹּה עַל הַסְּבָךְ שָׁם עַל רֹאש אָמִיר,

בִּנְעִים קוֹל חֹם נַפְשׁוֹ יָעַר,

וּמַנְגִינוֹת שָׁמַיִם אֵלֶּה

הוֹרוּנִי אַךְ אַהֲבָה סֶלָה!

המשורר ירגיש אהבה נצחת לבת שירתו, ויחשוב עצמו למאֻשר כי נפל לו חבל בנעימים, כי היא תרומם נפשו על כל בני האדם ותלוהו על דרך החיים על כל צעד. המשורר גאֶטהא יקרא:

הַלְלוּ-יָהּ!

הַלְלוּ אָבִינוּ

אָבִינוּ וֵאלֹהֵינוּ.

כִּי שָׁלַח מִמָּרוֹם

רַעְיָה יְפֵה-פִיָה,

בַּת נֶצַח בַּת אַלמָוֶת,

לְבֶן אָדָם תּוֹלֵעָה

כִּי רַק אִתָּנוּ

עַל פִּי אֵל נִקְשָׁרָה

בְּמוֹסְרוֹת שָׁמָיִם;

וּדְבָרוֹ הוּא צִוָה

בְּשָׂשׂוֹן וּבְאָסוֹן

כְּרַעְיָה נֶאֱמָנָה

לִבְלִי תַעַזְבֵנוּ!

ובאהבתו הגדולה אל בת שירתו ישאף המשורר צל צלמה וינהה אחריה; ובעת אשר תפעמהו רוח השיר ישחק להמון תבל ושאונה, ירקיע לשחקים על כרוב דמיונו וכל תלאות החיים ומצוקותיהם ירדו מנגד עיניו, רוח חדש וכחות חדשים ירתיחו כל מורשיו וכליותיו, ובאֹמץ רוח ילך דרכו הלאה. – הרגשות האלה ישמיענו גאֶטהא בשירו:

אִם אַתָּה, רוּחַ נִשְׂגָּב

לֹא תַעֲזֹב אִישׁ בַּדֶּרֶךְ –

גַּם שַׂעַר קָטֶב, גַּם מִטְרוֹת עֹז,

לִבּוֹ הַמּוּצָק לֹא יַחֲרִידוּ!

אִם אַתָּה, רוּחַ נִשְׂגָּב, לֹא תַעַזְבֶנוּ –

מוּל חַשְׁרַת עָבִים,

מוּל סוֹעָה וָסַעַר,

יָשִׁיר וִיזַמֵר

שָׁמָּה מִמָּעַל! וכו'

רַחֵפְנָה סְבִיבַי, בְנוֹת שָׁמַיִם!

בְּנוֹת שִׁיר וּמְלִיצָה!

הִנְכֶן טְהוֹרוֹת כַּמַּיִם זֻקָּקוּ;

הִנְּכֶן טְהוֹרוֹת כִּלְשַׁד כִּלְיוֹת אֶרֶץ;

רַחֵפְנָה סְבִיבַי אָז אָעוּף גַּם אָנִי,

עַל רַחֲבֵי מַיִם, עַל רַחֲבֵי אֶרֶץ,

כֵּאלֹהִים! –

בת שירתו תלך עם המשורר גם עד שער מות, וברגעיו האחרונים עוד תנחמהו ובלב שקט יאמין באל-מות נפשו, אשר גם עלי ארץ היו לה מהלכים בין אראלי שחק וכרובי שמים, – נפלאו החרוזים האחדים אשר יתארו לנו מות ר' יהודה הלוי:

"וּצְחוֹק תַּעֲנוּגִים לֹא חֶרְדַּת צַלְמָוֶת,

אַךְ הוֹד נַֹעם יָהּ חָפַף עַל פָּנֵיהוּ;

פֹּה תַּם חֲלוֹמוֹ – הוֹי, חֲלוֹם מַר מָוֵת! –

אַךְ הַמְשׁוֹרֵר לֹא עוֹד פָּתַח עֵינֵיהוּ

(שירי בת ציון, מיכ"ל)

רגשי המשורר עזים ועמוקים רב יתר מרגשות שאר האנשים. רוחו לוהט וחושיו סוערים בקרבו; כל פעולותיו הוא עושה בחריצות כפים, מכאוביו בצרתה לו רבו יותר ממכאובי כל אדם, וגם ששונו ועליצותו ירבו בעת אָשרו והצלחתו; אהבתו עזה כמות, אך גם שנאתו קשה כשאול. ואף אם למראה עין המשורר הוא קר רוח מאד לפעמים, ורגשי בושה וכלמה ירחיקוהו מהמון דברים ומהוציא רגשותיו חוצה, אך תחת המסוה הזאת יפעם לב רַגָּשׁ מלא חיים ותנועה. הן לא נאמין כי הר-געש יורק אש פלדות אבד כל כחו ועזוזו בעת נראה כי ירכתי ההר וראשו כֻּסו בפרחים ונצנים ודממה שאננה מרחפת על כל הככר מסביב; עלינו לדעת כי במעי ההר ירתחו נהרי נחלי לאַוואַ בוערת ואש מתלקחת, כן לא ינומו ולא ישבתו רגשי המשורר אף אם על פניו מנוחה שוררת. – ונעקְראַסאָוו אמר:

יֵדְעוּ, יָבִינוּ כִּי נֹעַר וָחֹפֶשׁ

בִּלְבָבִי, וּקְרָבַי דָּמִי יַרְתִּיחוּ,

כִּי תַחַת מַסְוֶה קוֹר, שֶׁקֶט וָנפֶשׁ,

שַׁלְהֲבוֹת-יָהּ רֶגֶשׁ אַהֲבָה יָפִיחוּ.

על ידי רגשותיו העזים מאד יוכל המשורר לעוף על כנפי השירה עד גבהי שחקים, אך יוכל גם כן לטבוע ביון מצולות התאוות, אמנם גם נפילתו מרום ערכו לא לארך ימים היא, כי רגע – ורוחו יתעורר מתרדמתו, ונגיעה קלה דַיָה לרומם נפשו ולהזכירה תעודתה הנשגבה, וביתר שאת יפלס לו אז נתיב לשמי מרום, עת רוח השיר לא יפעמהו אז המשורר כיתר האדם, אך היה לא יהיה לעולם בליעל ואיש תככים, אף אם יהיה חַלָשׁ ורפה רוח, הרוח אשר יבקרהו לעתים ישנה כל רגשותיו לטובה, ומזקק שבעתים הוא מחיי ארץ. כל רגע. אם אך ישמע קול ממרום, יש בידו להתרומם משפל ארצו. אך נשמע נא מה בפיו:

כָּל עוֹד אֵל שַׁדַּי לֹא יֵשְׁלַח הָרוּחַ

מִמְּעוֹנֵי שַׁחַק לִבְהִירוֹ הַמְשׁוֹרֵר,

עֹל נֵטֶל חַיֵי הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ

יִכְבַּד עַל נַפְשׁוֹ בַּל תּוּכַל הִתְעוֹרֵר.

כִּנּוֹרוֹ הַקָּדוֹש יְאָלֵם דּוּמִיָה,

נַפְשׁוֹ שֹׁקַעַת בִּמְצוּלַת תַּרְדֵּמָה;

וּבֵין חִדְלֵי אִישִׁים בַּתֵּבֵל הוֹמִיָה

אוּלַי מוּל עֶרְכּוֹ הַיִתְרוֹן לָהֵמָּה…

אַךְ מִשְׁמֵי קָדְשׁוֹ עֵת יֵרֵד אֱלוֹהַּ

וּלְאֹזֶן קַשֶׁבֶת קוֹלוֹ יַשְׁמִיַע.

נֶפֶש הַמְשׁוֹרֵר תִּתְנַשֵׂא גָבֹהַ

כַּנֶּשֶׁר מִקִּנּוֹ לִשְׁחָקִים יַרְקִיַע!

עֵת תֵּבֵל תִּתְחוֹלֵל – יָגוֹן בִלְבָבוֹ,

לֹא יַאֲזִין קוֹל הֲמוֹן הָעָם וּשְׁאוֹנוֹ;

וּבסוֹד עוֹבְדֵי אֱלִיל נַפְשׁוֹ לֹא תָבֹא,

לֹא יֵחַת מֵאִישׁ, מִשְׂאֵתו וּגְאוֹנוֹ!

מָלֵא רוּחַ-יָה יְִתָגֵעשׁ כַּסָּעַר,

קוֹל בַּת שִֹירָתוֹ כָּל חוּשָּיו יַרְתִּיחַ;

עַל חֹף יַם סוֹעֵר, ובַין סִבְכֵי יָעַר

הֶמְיַת שַׂרְעַפָיו כִּנּוֹרוֹ יַשְׁכִּיחַ!

שם בחיק אמו התולדה ירגיש המשורר את חייו. הוא יבין סוד שיח עצי היער וגלי הנחל, ידע שפת הצפרים והרוח, וכנורו יהגה אתם ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים. התולדה המתה לעיני אנשים רבים, לעיניו היא נפש חיה ובשפה נפלאה תביע לו כל רגשותיו:

אָזְנוֹ תִּשְׁמַע שָׂפָה גַּם נִיבִים נָאוִים

מֵאֵזוֹב עַד אֶרֶז עַד רֹאשׁ כּוכָבִים

לבב המשורר יפעם עם לב התולדה ביחד ונפשו תכסוף להשתפך בחיקה, למען לא יעצרהו חמרו לחיות חיי שמים, ובהשתפכות נפשו יקרא:

מִי יִתֵּן כִּי אֵלֵךְ תֶּמֶם בָּעֲרָפֶל,

מִי יִתֵּן בַּמְּרוֹמִים אָרוּץ עִם שָׁמֶשׁ,

וּבְעֵת יֻצַע חשֶׁךְ עַל שֹׁכְנֵי שָׁפֶל

אֱהִי כּוֹכָב מֵאִיר שׁוֹאָה וָאָמֶשׁ;

מִי יַפִּיל חֶבְלִי בֵּין גַּלִּים מַזְהִירִים

לָרוּץ וּלְפַזֵז בִּמְחוֹלַת מַחֲנָיִם,

וּכְשַׁחַר חַכְלִילִי לוּ אֶזְרַע סַפִּירִים,

עֵת עַל טַל פִּרְחֵי הוֹד אֶשְׁלַח קַרְנָיִם.

מִי יִתֵּן עִם עָבִים אָטוּשׁ, אָעוּפָה,

וּלְרֹאשׁ הַרְרֵי עַד אֶנָּשֵׂא הַפָּעַם

אוֹ בֵּין חַשְׁרַת מֶיִם אֶתְחוֹלֵל כַּסוּפָה

אָרֹב הַבָּרָק גָּם אַרְעִים הָרָעַם!

לוּ אָעוּף כַּדְּרוֹר בִּתְכֵלֶת רָקִיַע!

לוּ אִינָק מִיץ פֶרַח כִּזְבוּב רִקְמָתָיִם

לִמְרוֹם סַלְעֵי מָגוֹר לוּ אוּכַל אַגִּיַע

בִּהְיוֹת לִי דֶרֶך נֶשֶׁר בַּשָׁמָיִם

מַה נָּעִים לִהְיוֹת מַרְפֵּא אֶל כָּל פֶּגַע

וּבְקַרְנֵי אוֹר חַיִים בַּתֵּבֵל הוֹפִיַע!

אוֹ מַה טּוֹב בִּרְעָמִים וּסְעָרוֹת כָּרֶגַע

לָעוּף בִּיעָף עַל כָּל רַחֲבֵי רָקִיַע!

עת יברא חזיונות אז מלך הנהו, מלך כל היקום, רואה סתרי שמים וארץ. עת המשורר יברא חזיון חדש אז חלילה לנו להפריעו ממחשבותיו, אז:

עֲבָר נָא, בֶּן-אָדָם, עֲבֹר בִּדְמָמָה

וּבְהֶגֶה פִּיךָ אַל אוֹתוֹ תַפְרִיַע,

מֵרְאוֹת בַּחֲלוֹמוֹ חֶזְיוֹנֵי שַׁמָיִם;

וּבְיִרְאַת הַכָּבוֹד, ובְשָׂפָה נֶאֱלָמָה

וּבְדִמְעָה עַל עַיִן חֶרֶשׁ תַּבִּיֹע:

בֶּן מָרוֹם הוּא, חֹזֶה וגְלוּי עֵינָיִם!

בן-אלהים זה המוקדש מנעוריו להשמיע ליושבי חלד דבר אל שדי, ימלא תעודתו הקדושה רק אז, אם יהיה כהן נאמן לאלהי שמים, אם יתרומם על אֶחיו בתור אדם המעלה, וירחק מלבו, משכן הקדושה והטהרה, כל רעיון תפל וכל תאוה נסבוה, אשר על ידיהם יחלל את השירה הנשגבה מולדת שמים. המשורר בעצמו יורה הדרך הקדושה לאחיו הצעיר ממנו:

אִם רוּחַ הַשִׁיר יָנוּחַ עָלָיךְ

ולְבָבְךְ יִתְפָעֵם בַּהֲמוֹן רִגְשׁוֹתָיו,

בֵין אַנְשֵׁי רוּחַ אִם תֹּאחַז דַּרְכֶּךְ

כִּי תָשִׁיר, כִּי תּוּכָל יִתֵּן אוֹתוֹתָיו;

אִם קַרְנֵי הוֹד שַׁדַּי נַפְשְֹךָ יַכְתִּירוּ,

אִם מַטְּרַת חַיֶיך נֶגְדְּךָ נִצָבֶת;

אִם כָּל הֶגְיוֹן, כָּל רַעְיוֹן וּמַחֲשָׁבֶת

בְּרֶגֶש וּבְדַעַת יַצְהִירוּ,

וּשְׂפָתְךְ לַהֲבוֹת אֵש חוֹצָבֶת!

אָז קוּם כִּנְבִיא-אֵל, הִתְהַלֵךְ בֶּחָלֶד!

אַךְ נַעֲלָה גַּם קָדוֹש הֱיֵה בַחַיִים;

מֶתֶק כָּל פֶּשַׁע אַל תֶּאֱהֶב כַּיָלֶד,

וּלְמַתַּן שֹׁחַד אַל תִּשְׁלַח יָדָיִם.

אִם שֶּמֶשׁ הָאשֶׁר יִשְׁלַח לָךְ יֶשַׁע,

אִם שֵׁבֶט נֹגֵשׂ עָלֶיךְ יָנוּחַ;

כַּיוֹנָה הֱיֵה חַף מִפֶשַׁע,

כַּגֶשֶׁר – אַמִּיץ לֵב וָרוּחַ!

שִׁירֵי אֶרְאֶלִּים. מַנְגִינוֹת עֲדֵנִים

יַשְׁמִיעוּ מֵיתְרֵי כִנוֹרְךְ הַנָעִים;

עֶבֶד אֻמְלָל יִנָחֵם, יָאִיר פָּנִים,

גַּם שָׁאוּל מֶלֶך לָמוֹ יַט אָזְנָיִם.

אָז תִּפְרַח כַּתָּמָר נִשְׂגָּב גַּם נַעֲלָה

וּבְהַדְרַת כָּבוֹד תַּשִׂיג הַמַּטָרָה:

לָךְ יֹאמְרוּ: תֹּר-אָדָם הַמַּעֲלָה!

וּבְעֵינְךָ יוֹפַע אוֹר וּנְהָרָה.

אַךְ אִי לָךְ, נָעַר, אִם תִּשְׁכַּח עֶרְכֶּךָ!

אִם תִרְדֹּף רַק כָּבוֹד, רַק תַּעֲנוּגֵי אֶרֶץ;

אַל תָּבִיא אֶתְנָן עַל מִזְבַּח אֱלֹהֶיךָ,

כִּי אָז כַּשׁוֹאָה לָךְ יָבֹא הַקָרֶץ;

אַל אֱמֶת יַבִּיט בְּעֶבְרָה וּבְזָעַם

עַל מִנְחַת עֲרוּמִים, עַל כּהֲנָה עִמָּה

יִשְׁלַח תִּמְרוֹת עָשָׁן גַּם חִצֵי רָעַם,

עַד תִּסֹג אָחוֹר בִּרְעָדָה וּכְלִמַּה!…

המשורר מושל על רוח אנוש ועם. לו כנור נעים לזמר משכיל, לו חרב פיפיות לחזיוני תוגה, לו חצוצרות התרועה בשירי גיל, לו רעמים וברקים מול הרֶשע, גם חצים שנונים באשפתו, גם רֹך נפש לתפלות עדינות, העבר, ההוה, העתיד, החברה כאיש פרטי, כלם בידו נתּנוּ. המשורר חפשי כסער ברוחו, ולשוא ולמותר להורהו דרכו אשר לו ללכת בה בארחות השיר והמליצה, הרוח אשר יפעמהו יכונן אשוריו על דרכי השיר לבל יסור מהם ימין ושמאל, והרוח הזה ימצא מסלות בחדרי לבב כל אנוש פנימה, אשר יהגו כבוד ועוז להמשורר ויתנו לו כתר מלוכה, כדברי שיללער אל הרוח הזה:

אוֹתְךָ לֹא תוֹרֶה הַדַּעַת מְאוּמָה. הִיא תִּלְמַד מִמֶּךָ.

הַחֻקִּים מוֹרֵי דֶּרֶךְ בִּמְטִיל בַּרְזֶל לְכָל עִקֵּשׁ וְנָלוֹז

לְךָ לֹא יִצְלָחוּ! רַק חֶפְצְךָ וּפְעֻלָּתְךָ הֵן הֵמָּה הַחֻקִּים,

וּדְבַר אֱלֹהִים יָקוּם לְעוֹלָם וְחֶפְצוֹ לְדוֹר דּוֹרִים.

אֶת יָדְךָ הַקְּדוֹשָׁה תִּפְעַל, אֶת שִׂפְתוֹתֶיךְ הַטְּהוֹרוֹת

תַּבַּעְנָה, כָּל רוּחַ יַפְלִיאוּ כָּל נֶפֶש יָעִירוּ בְכֹחַ.

רַק אַתָּה לֹא תֵדַע אֶת אֱלהֶיך הַשׁוֹכֵן בִּלְבָבֵךָ,

לֹא תֵדַע נִצְחוֹנְךָ הַכַּבִּיר, כָּל נֶפֶשׁ לְךָ יַכְנִיַע,

דּוּמָם גַּם שֶׁפִי תִּתְהַלֵךְ בַּתֵּבֵל אֲשֶׁר נָצַחְתָּ!

 

3) מה מטרת המליצה והשיר?    🔗

גם את השאלה הזאת ישאלו אנשים רבים; השיר והמליצה אין להן תכלית אחר שולתן, כי הן בעצמן התכלית, כהאמת והטוב בתבל, האם לא אחת היא לנו לדעת או לא, את אשר איננו נוגע לחיינו ועסקינו? הן גם כוכב אחד לא נוריד ארצה בכל ידיעתנו בחכמת הכוכבים, ובכל זאת החוזה בכוכבים (אסטראָנאָם) יקדיש כל ימי חייו להכוכבים האלה, ובגלותו כוכב חדש, אשר לא יוסיף אף חצי שקל אל משכרתו לשנה, יחשוב עצמו למאֻשר וצולח. האם את האמת ואת הטוב עלינו לאהוב רק בשכר ותועלת? ובראותו כי לא יתנו ולא יוסיפו לנו מאומה נעזבם ונכחש בם? וכהאמת והטוב כן גם היופי תכלית הוא בפני עצמו, ולו המשפט למשול על כל יצורי תבל ועל נפשות האנשים. הביטו! לחדר נהדר ומאיר תצעד עלמה יפה-פיה ועדינה, ופתאם – צעירי הימים יגילו ברעדה, קמטים ממצח הזקנה נדדו, הלכו, צחוק ענג יופיע על שפתי קרי הרוח, התנומה מעפעפים תסור כצל וכל רואיה יהגו לה אהבה וכבוד. הן את כל אשר לאיש יתן בעד היופי! הגידו לי מה תכלית היופי הזה ומדוע כה ישלט שלטת בלי מצרים, אז אגידה לכם ג"כ מה תכלית רוח השיר והמליצה *). ואם ישנם אנשים אשר לבם קר ככפור ולא יחושו כל יופי בתבל, אנשים אשר רגשות נפשותיהם נמו שנת אולם בתרדמת מות, לא אליהם נדבר. אנשים כאלה אינם שוים כי נעמול לפקוח עיניהם. לשוא נרבה כחול דברים להבינם בינה מדוע יתפלא שם המביט על החן והיופי אשר בתמונת ווענוּס או אֹפּאָללאּ החצובה מאבן שיש מעשה ידי אמן, כי ההוד וההדר אשר לא תשבע עינו מהם נסתרים הם מעיני שתוּם עינים לנצח!

פּלאַטאָן אמר: “האדם יתענג על ההוד והיופי בחיי ארץ, יכבדהו ויעריצהו, בזכרו את היופי היחידי, היופי האמתי ששזפתו נפשו במעוני שחקים; ולכן יש עז וכח במחזה יופי פה עלי ארץ להרכיב נפשו על כנפי רוח לרום שמים, ולהשיבה למקור כל יופי אשר ממנו חוצבה. אהבת היופי האמתית היא אהבה טהורה זכה וקדושה. בעל תאוה עזה לא יכבד ויעריץ את היופי, כי אם יחמדהו ויתאוהו כהולך על ארבע, בבקשו רק תענוג גשמי… לא כן בעל לב רגש, המוקדש מנעוריו להבין ולהכיר כל יופי, צל שדי פה עלי ארץ, בראותו פני אדם יפים ונעימים כפני אלהים, תתקפהו חרדת קדש, ובהוסיפו לחזות מחזה שדי יעריצהו ויקדישהו, ולולא חרד כי ההמון יקרא אחריו מלא כי אז היה מביא עולת ניחוח לכבוד היופי האהוב”.

רוח השיר הוא הוא יפי התבל, כשר הוכחנו בראשית מאמרנו, ולכן הוא תכלית בפני עצמו. יפי התבל אמנם יעלה לעינינו רק ע"י רוח השיר והמליצה, כדברי שיללער:

Wahre Konigin ist nur des Weibes weibliche Sehonheit.

We sie sich zeigt, sie herrscht, herrschet bloss, weil sie sich zeigt!

נוּסָה, הִמָלְטָה מִמְּצוּקוֹת הַחַיִים

תּוֹךְ חַדְרֵי לֵב קָדוֹש רַחֲבֵי יָדַיִם!

חֹפֶשׁ הַנֶפֶשׁ רַק בַּחֲלוּם יָנוּח,

וְהַיוֹפִי שוֹרֵר רַק תּוֹךְ שִֹירֵי רוּחַ!

הפעולה אשר יפעל רוח השיר על נפש האדם להגביה אותה שמימה, להעיר בקרבה רגשי-טהר, לעוררהו למעשה הצדקה והיושר, – הפעולה הזאת לא נוכל לכנות תכלית רוח השיר, הפעולה הזאת תצא לאור מבלי כל מטרה קדומה מאת המשורר. היופי השורר בתבל ובשיר יעיר רגשי היופי והנעם (Aesthetisches Gefuhl) בלב האדם, והרגשות האלה בעצמם יביאו רב ברכה אתם. המשורר חפשי הוא מתלונות ההמון המבקש תועלת חמרית בשיריו, – וכבר ענה פושקין:

לֹא לָנוּ, לֹא לָנוּ הֶמְיַת הַחַיִים,

לֹא נִרְכָּשׁ עשֶׁר, לֹא נַעֲרֹךְ מִלְחָמוֹת;

וּתְעוּדַת חַיֵינוּ – חַיֵי שָּמַיִם.

חַיֵי שִֹיר וּתְפִלָּה, חַיֵי נְשָׁמוֹת!

וצחוק יעירו בלבבנו המבקרים השונים הנותנים חקים ומשפטים להמשורר לכתוב לפי רוח העת והמקום, לפי התועלת הנחוצה להם, וישכחו כי רוח המשורר לא ירֻתק במוסרות החקים, ולא יאחז דרכו לפי מורים ומדריכים כאלה אשר כל רוח השיר זרה להם. ואם גם אין לפעמים תועלת חמרית בשירי המשורר, בכל זאת יפיָם ורוממותם בעצמם הם מטרה שאין למעלה ממנה, ועלינו לתת החפש והרצון בידי המשורר להעיר קוי כנורו רק כפי אשר ישים בפיו רוח השיר המפעמהו, כעצת שיללער:

צֵא נָא, אִישׁ רוּחַ, מִגֶדֶר חוּשֶׁיךָ!

עוּפָה לַאֲשֶׁר יִשָׂאֲך רוּחֶךָ…

וכן אמר גאֶטהא: “Ich singe, wie der Vogel sing`t” – מבלעדי רוח השיר לא יזמר המשורר על כנורו, והרוח הזה לא בידי אדם הוא להטותו לאשר יחפץ, כי בן-שמים הוא אשר יבקר את אהובו המשורר רק לעתים. לא בחכמה ודעת וחשבון יברא המשורר חזיונותיו, כ“א ע”י עזרת בנות השיר. והמשורר יוצא אז מדעתו ומכל כללי החיים אשר סביב שתו עליו, רוחו יעלץ בקרבו ונפשו גחלים תלהט, ישבח תבל ומלואה, גם את עצמו ישכח. כל תועלת וכל מטרה מוזרים לו ברגעי קדש אלה, ורק את אשר ישים ה' בפיו אותו ישמור לדבר. ולכן לא טוב יעשו רבים כי ידרשו מאת המשורר לשיר להם שירים כפי חפצם ומעלות רוחם, שיר כזה יהיה רק מחברת דברים מבלי כל רוח, מלבד אם הרעיון ימצא עמוק עמוק מסלות בלב המשורר, אז יחבקהו באהבה אל לבו, יאַמצהו כבן לו, יתן לו צורה וגויה יפה ונעימה ויראהו לעין השמש. – כן נשגה מאד אם נתאונן על המשורר אשר בחר דרך אחת בדרכי השיר ובה ילך תמיד. כי אמנם הרוח ומזג המשורר שונה אצל כל אחד. האחד יצטיין בשירי תהלה, השני בשירי מחול, השלישי בשירי נהי, הרביעי במשלים ומליצות, החמישי בהתול ולעג וכדומה. לפעמים המשורר בעצמו יראה נכוחות, כי לא טובה הדרך אשר הוא הולך עליה בעיני אנשים רבים, אך אין אֱיָל הוא לסור ממנה, – ובאמת יתאונן נעקָראסאָוו לאמר:

אַשְׁרֵי הַמְּשוֹרֵר שֶׁנַּפְשׁוֹ שֹׁקֶטֶת,

רַק אַהֲבָה, רַק רֶגֶשׁ מִבְּלִי כָל רַעַל

עַל כָּל אוֹהֲבֵי שַׁלְוָה יִשְׁלַט שַׁלֶּטֶת,

וּשְׁמוֹ יַעֲלוּ מַעֲרִיצָיו לִשְׁמֵי מַעַל.

עַל רֹב חָכְמָתוֹ יִתְמְהוּ תָמֹהַ,

חָפְשִׁי מִשׁוֹט לָשׁוֹן וּלְזוּת שְׂפָתַיִם;

וּלְמַזְכֶּרֶת פָעֳלִי רוּחַ גָּבֹהַ

מַצֵבָה יָקִימוּ – וּבְעוֹדוֹ בַחַיִים…

אַךְ אֵין כָּל חֶמְלָה וַחֲגִיגָה לַמְשׁוֹרֵר

אִם רוּחוּ הַנִּשְׂגָּב יִרְדֹּף רַק צֶדֶק;

וּבְקוֹל חוצֵב אֵשׁ עַל חָמָס יִתְּעוֹרֵר,

עַל פִּשְׁעֵי הָעָם, עַל טוּבָם כַּחֶדֶק.

כִּי   נָכוֹן לוֹ יום חשֶׁךְ, יוֹם עֲבָרוֹת;

רַק עֵת עַצְמוֹתָיו תּוּבַלְנָה לִקְבָרוֹת

יֵדְעוּ יָבִינוּ עֶרְכּוֹ וּפְעֻלָתוֹ,

וּרְצוּפָה אַהֲבָה אֵיךְ הָיְתָה שִׂנְאָתוֹ!…

היינע אמר: “אוהבי ישאלוני, מדוע פני רעים ודלים ומדוע כצל אתהלך בארצות החיים? וישכחו כי בדמי לבבי ובמוח עצמותי אני כותב את שירי. כי אשכח החיים ואת תענוגיהם, גם לחמי ומימי לא אזכר עוד. בגו עקש ופתלתל אוביל עטי יומם, ובנות שירתי תמוצנה לשדי גם לילה. תנדנה שנה מעיני ותנומה מעפעפי, וברגשות סוערים ורותחים מבלי הפוגות תאלצנה אותי לשפוך הרת רוחי עלי גליון”.

אמנם אף כי תכלית רוח השיר היא היא בעצמה על ידי יפיה ורוממותה, בכל זאת נראה פריה לתהלה על כל צעד, וכל שפה תלא לתאר את התועלת אשר הביאה מני שים אדם עלי ארץ עד היום. לולא רוח השיר והמליצה אז מי יודע אם לא היינו עוד כפראים בימי חיינו. החכמה וההשכלה, הסדר וחיי המשפחה מבלי כל רוח שיר ומליצה, היו כקול קורא במדבר ולא מצאו נתיבות בחברת האנשים, כל דרכי המוסר מבלי לבוש המליצה אין להם לא יפעה ולא יופי, לא תאר ולא הדר. – ומה יקרו דברי גאֶטהא לאמר:

אֵל שָׁלַח לִיצוּרָיו, לִבְנֵי הָאָדָם

חֹק, מִשְׁפָּט וָסֵדֶר, חָכְמָה וָדָעַת;

גַּם חֵן שָׁת לָמוֹ, גַּם הֲדַר בִּנֵי אֵלִים,

כִּי עֹל חַיֵי חֶבֶל יֵקַל עַל יָדָם.

אַךְ עֵירֻמִּים בָּאוּ מִשְׁחָקִים אָרְצָה

וּלְהִתְהַלֵךְ בֵּין הָאָדָם לֹא יָדָעוּ;

וַתָּבֹא הָשִׁירָה וַתַּלְבִּישֵׁם מַחֲלָצוֹת

לִבְלִי יִתְבוֹשָׁשׁוּ, לִבְלִי יִתְחַבָּאוּ!

שיללער יתאר לנו בנעים מליצתו פעולת השיר על רוח האדם לאמר:

עֵת שִׁירָה נֶאְדָּרָה תַּרְעֵם בַּכֹּחַ

אָז יִתְעוֹרֵר אֱנוֹש דַּכָּא וְשָׁחוֹחַ,

יִשְׁכַּח עוֹל סֻבֳּלוֹ, רוּחוֹ יִתְרוֹמֵם,

יָבִין רוּם נַפְשׁוֹ, אָז יֶחֱרַד, יִשְׁתּוֹמֵם!

נִשְׂגָּב גַּם נַעֲלָה הוּא עֹז לוֹ כֶּאֱלֹהַ,

לֹא עָפָר וָאֵפֶר קָרוּץ מֵחֹמֶר;

עָדָיו לֹא יִגָּשׁוּ מַתְּלָאָה וָנֹהַ

כָּל עוֹד רוּחַ הַשִׁיר יַבִּיַע אֹמֶר!

קוֹלוֹת נֹעַם אֵלֶּה אִם יִשָׁמֵעוּ

רִגְשֵׁי עֶצֶב מִלֵּב יָצא יֵצֵאוּ!

וּכְבֵן נוֹדֵד שָׁב אָל אֵם רַחֲמָנִיָה,

דִּמְעוֹתָיו נִגָּרוֹת, רוּחוֹ הוֹמִיָה…

יִזְכֹּר אַהֲבַת הוֹרִים עוֹדוֹ בְאִבוֹ

וּבְתוֹדָה יִתְרַפֵק, יַקְרִיב לָה לִבּוֹ!

כֵּן רוּחַ הַשִׁיר יַט לֵב הַבּוֹרֵחַ

מִזְרוֹעוֹת הַטֶּבַע לִשְׁאוֹן הֶחָלֶד,

לָשׁוּב לִימֵי נֹעַר, לִהְיוֹת צוֹלֵחַ,

וּבְתֹם נֶפֶשׁ אָז הִתְעַלֵּס כַּיָלֶד;

לַעֲזוֹב חֻקֵּי עָמָל מִבְּלִי כָל רוּחַ

וּבְחֵיק הַטֶּבַע מֵרָגְזָם לָנוּחַ:

אחרי כל אלה הן נקרא עם המשורר הנשגב

עוּרוּ, אַחֵינוּ!

כַּבְּדוּ שִׁירֵינוּ!

כָּל פֹּעַל יָקָר בָּם תַּחַז עֵינֵנוּ:

מִי עוֹד כַּמְּשוֹרֵר

יָחִישׁ, יִתְעוֹרֵר,

לִהְיוֹת לִנְבוּבֵי לֵב לִצְדָקָה מְעוֹרֵר,

פֹּעַל רוּחוֹ יַעֲמד כִּימֵי שָׁמָיִם,

וּפֹעַל כַּל אִישׁ קֶצֶף עַל פְּנֵי מָיִם!

האח! שירי נעם אזני שמעת!

הֶאָח! מֵיתְרֵי כִנּוֹר אֶצְבַּע נוֹגַעַת!

וּבְקוֹל אֵל כַּבִּיר לִלְשׁוֹנָם יַגְבִּירוּ,

תּוֹרַת אָדָם וּמִשְׁפַּט צֶדֶק יַשְׁמִיעוּ

כָּל נֶפֶש יָעִירוּ,

אֵיךְ לָשִׁיר וּלְזַמֵּר מַשְׂכִּל יוֹדִיעוּ;

יָעִירוּ הָרוּחַ לִפְעֻלּוֹת נִשְׂגָּבוֹת,

וְרִגְשׁוֹת נַעֲלוֹת יִמָּלְאוּ הַלְּבָבוֹת!

רַעְיוֹנֵי יֹפִי וְהוֹד צִיץ יִשְׁלָחוּ,

גַּם יִפְרָחוּ

עַל עַנְפֵי כָּל עֲצֵי פַּרְדֵּס הַחַיִים

חִישׁ הַפְּרָחִים יַחֲלֹפוּ

הָעֲנָפִים רֹאשָׁם יָכֹּפוּ

מְסֻכָּלִים פְרִי זָהָב תַּאֲוָה לָעֵיניִּם!