אל יחשוב הקורא כי במאמרנו הנכחי נעמיק חקר בבנין העין לכל משפטי וחקי חכמת-הנתוח (אנאטאָמיע) והטבע (פֿהיזיק), לדרוש אחרי מהות ומזג כל עצבי העין ועורקיה ותעודותיהם, לגלות מפלאות כח הראות השוכן בקרבה, השונה אצל כל איש ואיש, ― כל הידיעות האלה נעימות ונחוצות רק ללומדי חכמת הנתוח והטבע, ואינן דברים השוים לכל נפש. ויחידה סגולה השואפים לשתות לרויה ממעיני הדעת ולחשוף תעלומות הבריאה בבנין גויתנו, ימצאו חפץ בספרי הטבע וחכמת הנתוח להרוות צמאונם. מטרת מאמרנו עתה רק להראות לעין כל יפי העינים ויקר תפארתן, להוכיח בעליל כי אמנה הנה ראי מלוטש לנפשותינו, לחזות בהן כל רגשותינו ומזג רוחנו. והדעת הזאת תהי נעימה בלי ספק לכל אדם באשר הוא אדם, ממנה ידע מה לקרב ומה לרחק ויכיר איך להבדיל בין דופי ליופי.
רגש היופי והנעם ( ästhetisches Gefühl ) נטוע בלב האדם מיום הולדו; גם ילדים קטנים יבינו לקרב את היופי ולהרחיק מהם כל דופי. בחפץ לבב יטו אזן קשבת לקולות נעימים הנשמעים להם בשירי-הערש, ויחרדו לקול צוחה; מפני איש אחד יסוגו אחור ברעדה, ויתרפקו על זרועות משנהו, אשר לפעמים לא רחוקות רק היופי והדופי הם סבת כל אלה. רגש היופי והנעם ילך אחוז יד עם חנוך האיש ומזגו, ולפי התפתחות שכלו על ידי הלמודים והחיים כן תגברנה בו גם הרגשות העדינים האלה; כן הוא באדם פרטי וכן בעם כלו. בלי תפונה גם אדם הראשון ידע רגשות כאלה, כי הם המה מותר האדם מן הבהמה, ולכן יעידו כל עמי הארץ, גם מלבד עדות תורתנו התמימה, כי היוצר הושיבו בגן עדנים, להנעים לו ימי חייו ולתת לו מטעמים כאשר אהבה נפשו (ויצמח ה' אלהים כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל: יופי ונעם). רגש היופי והנעם נתעורר מתחלה בלב חוה אמנו, כפי עדות הכתוב: ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל. ואולי יעיד הפסוק הזה כי נאמנו דברי החוקרים המחליטים כי הנשים מוכשרות להרגיש היופי והנעם ע“י מזגן הרך ונפשן העדינה, יותר מן האנשים. עוד בדורות קדומים נראה את היופי ידוע לתהלה, כאשר תעיד תורתנו על נשי אבותינו אברהם, יצחק ויעקב וכדומה, והרגש הזה הגיע למרומי ההתפתחות בעת אשר היו אבותינו לעם ואז שפכו רוח חן ויופי גם על מעונותיהם ולבושיהם. וכן גם אצל כל העמים עד היום הזה הביא הרגש הזה פרי תנובה, תאוה לעינים ונחמד להשכיל, ועל כל צער נראה את היופי יציר ידי האדם, להנעים לו ימי חייו בחלד ולעדן את נפשו המרגשת, להרימה משפל ארצה למעוני שחקים מקור כל יופי ונשגב. והנה אם האדם וכל היקום ירהיבו עינינו לפעמים ביפים, על אחת כמה וכמה עלינו להוקיר יפי העינים, מאשר יָפְיָן החיצוני יעיד כמעט תמיד על יפי הנפש פנימה, על טוב הלב ורגשותיו; והיופי הזה הוא יחיד במינו ומרומם על יפי כל יתר הדברים הנמצאים בתבל, ע”י סגולתו הנפלאה לגלות כל סתום ולהוציא תעלומה אור. יופי העינים נחשב מאד גם בעיני אבותינו: עיני לאה היו רכות ולכן לא יכלה להקרא בשם “יפת תואר ויפת מראה” כרחל אחותה. גם חז"ל אמרו: כלה שעיניה יפות אין כל גופה צריך בדיקה; וכל בך הוקירו את היופי הזה עד אשר כל חסרון בגוף לא נחשב בעיניהם למאומה נגד המעלה הזאת. בשיר הנשגב, שיר השירים, טרם יבא האוהב להלל יצורי גו יפתו, יקרא: הנך יפה רעיתי, הנך יפה, עיניך יונים (א' ט"ו), וכן ישנה (ד' א') הינך יפה רעיתי, הנך יפה, עיניך יונים. ורק אחרי כן יבוא להלל בנין כל גוה ויקרא: כלך יפה רעיתי ומום אין בך!
יפי העינים. 🔗
בדברנו על דבר העין ויפיה לא נשים פדות בין עיני איש לאשה, כי אם גם נמצא הבדל מעט, אבל הוא כמעט לא נראה לעין החוקר.
בכל ימות עולם ובכל עמי הארץ שרו המשוררים ויהללו יפי העינים. מכל יצורי גויתנו האבריה אין גם אחד המהולל ברוב התשבחות כהעינים, אשר להודן ויפין העירו המשוררים קוי כנוריהם המליצים הרבה לדבר עליהן גבוהה גבוהה, וכל לב יגיל ברעדה וירחש להן כבוד ותהלה בכל דור ודור.
מדוע כה רב ורם ערך יפי העינים? מה הוא הקסם הנפלא המושך אבירים בכחו, הנשקף מהספירים האלה?
השאלה, במה זכו העינים לכבוד כזה, התעורר בלב כל משכיל האוהב להתחקות על שרשי סבת כל הנעשה סביביו ויודע חק ומשפט לרגשותיו. ולמען תהי לאל ידנו לחשוף חין ערך העינים ולגלות כל שכיות חמודותיהן, עלינו לדעת כי היופי הזה תלוי: 1) בתמונת העין וציורה החיצוני, 2) בצבע בבות העין, 3) באור העין וזיו נגהה אשר תפיץ סביביה. ובעת אשר תמונת העין, צבעה וזיוה יתאימו בד בבד עם רגשי היופי אשר בנו, אז נקרא לעינים כאלה “יפות”, ורב כחן למשול על לב אנוש, ולשפוך סביביהן רוח חן ויופי.
1) תמונת העין וציורה החיצוני, 🔗
תמונת העין אשר זכרנו איננה תמונת תפוח-העין הממלא כל רחב ועמק חור העינים. התפוח הזה איננו שונה אצל איש ואיש, ותמונת כדוריותו לא תעלה ולא תוריד ביפי העינים. אנחנו רק אל תארה החיצוני ואל ציורה ודמותה הנראים לעינים נשים פנינו במאמרנו, ולכן בשם תמונת העין נכנה חלק מן התפוח, הגלוי בעת אשר העפעפים פתוחים; ובכלל ציור העין יבואו גם העפעפים וגבות העינים הסובבים אותן ומוסיפים להן הוד ויופי ולוית חן, אם רק יפיקו רצון מאת רגשותינו, היודעים להבדיל בין טוב לרע ובין יופי לדופי.
כל עין ועין תשיג תמונתה החיצונית ע"י הסדק והחתך בין העפעפים, אשר בהפתחם יגלו לנו חלק מן תפוח-העין ויתנו לו תמונה ידועה. לפי גודל הפתח הזה נקרא את העינים גדולות או קטנות, ולפי צורות תמונת העין החיצונית בין העפעפים, השונות מאד אצל כל אדם, נאמר כי העינים האלה עגולות, ואלה ארוכות, אלה כמראה-שקדים ואלה כמראה סדק וכדומה תמונות מתמונות שונות.
יפי העינים תלוי ראשית כל בגדלן. אם הסדק והפתח בין העפעפים הוא רחב וגדול, אז העינים הן גדולות ויפות ומהן יציץ מבט-כבוד והדר. אך בכל זאת אם תעלינה בגדלן יתר על המדה הדרושה, או כי תהיינה עגולות מאד, אז תאבדנה חנן והודן, ועינים כאלה נודעות בשם “עיני-העגל”.
והנה כאשר רבו תמונות העין וצורותיהן, כן רבו גם טעמי האנשים, ואת אשר יבחר האחד ירחיק השני ולפעמים לא רחוקות נראה שנים נחלקים בדעותיהם בבואם לחרוץ משפטם על איזה דבר, היפה הוא אם אין. אמנם בכל זאת יש יופי גמור, יופי שלם בלי כל מגרעת, ככל חקי היופי אשר שמו בעלי המליצה והשיר והחרשים והצירים מימות עולם. את היופי הזה נתאר תמיד ברוח הדמיון, ורק לפעמים רחוקות נמצאהו בארצות החיים, ואז נשיש עליו כעל כל הון, ועלי הגיון בכנור או על כנפי המליצה נביע לו רגשי כבוד ותהלה. בכל המון תמונות העינים רק על שתים מהן שפוך רוח חן ויופי. עינים כאלה נראה בפסילי-שיש מעשי ידי יוצרי-פסל משנים קדמוניות. התמונה האחת היא: העפעף העליון עגול כקשת ושני קצותיו יפרדו מעט לימין ולשמאל אחרי התאחדם עם העפעף התחתון. כן הנה עיני האלילים יופיטער, יונא ואפאללא לפי הפסילים הקדמונים ארוכות ופתוחות לרוחה וקצות עפעפיהן כפופות לצדדים. המשורר האמער היוני יעיר סיתרי כנורו וישיר שירי תהלה לכבוד עינים כאלה, וכל העמים הקדמונים נתנו היתרון והשבח לעינים גדולות ולפיהן ערכו הוד הפנים. הסופר פליניוס יספר גם כן כי המשוררים הרבו להלל עינים גדולות ויחלקו התולים וכלמות לעינים קטנות. עינים גדולות העידו, לפי דעת הקדמונים, גם על יתרון הכשר דעת בעליהן ורוב חכמתם. פאלעמאן יספר כי עיני סאקראטעס הצטינו בגדלן, וזאת היא התמונה אשר מצאה חן בעיני משוררי כל דור ודור. ― וכה דברי קאַמאענס אל אהובתו:
עֵינַיִךְ הַטְּהוֹרוֹת, הַגְּדוֹלוֹת, הַפְּקוּחוֹת
אֶל חַדְרֵי לִבָּתִי חֵץ אַהֲבָה שָׁלָחוּ
אך ביותר מוקטר, מוגש לעינים כאלה שיר ושבחה מאת המשוררים הערביאים, אשר המשילו אותן לעיני אילת אהבים ויעלת חן.
ואמנם עיני החיות, הנעימות האלה, הגדולות, הפקוחות והעגולות, במאזנים תשאנה יחד עם רגשי החן והיופי אשר בטעם בני-שם, ולכן יהללו בשירי אהבים גם עיני הצבאות ואילות השדה.
ולא רק יוצרי פסל, כי אם גם הצירים המהוללים הקדמונים בחרו בעינים כאלה לפאר בהן פני יצורי כפיהם.
התמונה השניה, היפה גם היא כראשונה, היא תמונת-השקדים. העפעפים אינם פתוחים כל כך לרוחה, וארוכים יותר מבראשונה, ושטח תפוח העין הנראה ביניהם הוא בדמות שקד. התמונה הזאת מלאה חן ונעם, וקוי צורתה מתפשטים כגלים קלים לכל עבר. ווינקעלמאַן יראה לנו עינים כאלה בפני אלילת היופי “ווענוס”. כן נמצאן בפני ניאָבע. העזיאָד יתן להן תשואות חן בשיריו הנעימים. הצירים בימינו יתנו לפעמים היתרון לעינים כאלה על העינים אשר בתמונה הראשונה. בהציור הנודע בשם “היוצאת במחול” תאר הציר המהולל ריכֿטער עינים כאלה בכל יפין ותפארתן. עיני עמי איטליא וספרד מצוינות ביפי התמונה הזאת. משוררי ההודים הנעימו זמירות ויעלו על אברות מליצתם הוד עינים כאלה עד לשחקים, ואחרים באו ויוסיפו להפליג בשבח עינים ארוכות, המגיעות גם עד האזנים!! המצרים הקדמונים נתנו גם הם יתר שאת ותהלה לעינים ארוכות, ובכל ציוריהם הרבים בבתי מעונותיהם ובקברות מתיהם, נראה תמונות עינים כאלה, וכן גם במצבות זכרון באשור נראה תמונת העינים ארוכות מאד ומגיעות כמעט עד האזנים.
עינים ארוכות כשקדים יפות רק בעת אשר הזוית החיצונה שלהן והזוית הפנימית נמצאות במישור ואין אחת גבוהה מחברתה. אמנם אם הזוית החיצונה גבוהה מהפנימית, וכל הסדק אז בשפוע, אז תאבד העין חנה, ובין עינים שאינן יפות תמנה. ועינים כאלה, ארוכות ומשופעות, בהנשא הזוית החיצונה על הפנימית נפגש אצל הטטרים, החינים, והקלמיקים. וכן אם הזוית הפנימית תרום למעלה והסדק ילך בשפוע, אז יתקלקל הוד העינים ולא יהיה להן עוד כל הדר.
שתי תמונות העינים היפות אשר זכרנו, תדרשנה כי שטח הפנים סביבותיהן יהיה מלא ודשן, ורק אז יפעלו עורקי העפעפים פעולותיהם מבלי מתלאה ורפיון, והעינים אז יושבות על מלאת. גם בשיר השירים לא תשכח האהובה להלל יפי דודה, כי עיניו “יושבות על מלאת”. אכן אם סביבן שׁולח רזון אז ידוד גם תפארתן מהן, ומראיהן עמוק משטח הפנים, גם עורקיהן ועצביהן יחלשו וכחם ירף; התוגה והצער, הריש והעוני הם הם יאריכו למעניהם ויחרשו סביב העינים שוחות עמוקות, ימוצו לשדן ויגזלו יפין, גם יכבו זיו נגהן ויפרשו עליהן ענן צלמות! ―
גבות העינים יוסיפו רב פאר והדר להעינים. הם הגבול בין המצח ובין העינים, חותם היופי יופיע על גבות העינים רק אם יתעגלו כדמות הקשת בקו ישר ודק; אמנם גבות עינים הולכי עקלתון ובעלי שער רב לא ימצאו חן בעינינו. הקו הישר הזה יפה אם ארוך הוא ויוצא הלאה מן הזוית החיצונה של העינים. האשורים והמצרים הוסיפו יתר מכפי המדה הדרושה ויאריכו גבות עיני פסיליהם ותמונותיהם כמעט עד הלחיים מסבית2 להזוית החיצונה של העינים. גבות העינים היפים הולכים ומתעבים בקציהם הפנימי וריוח קטן ישימו ביניהם ולא יתלכדו. גבות העינים המתלכדים יחרו בקו אחד יכנה לאוואטער אי-יפים, וכן גם וויקעלמאן לא ימצאם מתאימים עם דעותינו ורגשותינו ע“ד היופי; ובכל זאת היתה עת אצל הרומאים הקדמונים, אשר כלם נתנו בה כבוד והוד לגבות עינים מתלכדים, ונשיהם קראו לעזרה את הצבעים להסיר הריוח בין גבות עיניהן, וע”ז יכונו דברי Ovid: החכמה למדה את ידיכן למלאות הריוח בין גבות עיניכן הנפרדות ולאמר לדבק הזה טוב. ― הערביאים יחשבו גם עתה במעלות היופי אם גבות העינים מתלכדים, ולפי דעתם מוסיפים הם הדרת הפנים. בארצות הקדם נוהגים משנים קדמוניות לצבוע גבות העינים, ולפי עדות הנביאים והתלמוד צבעו תמיד בנות ישראל את עיניהן, והצבע או הכחול הזה הוסיף חן ויופי להעינים.
מצב גבות העינים ונטיותיהן יחליפו תאר הפנים ויראו לעין כל את רגשות הלב. למשל, בהנשא קצות הגבות הפנימיות למעלה אז נראה על הפנים עקבות רגשי כאב ומצוקה; ובהנשא קצות הגבות החיצונות למעלה אז נראה גלוי רגשי ששון ושמחה. תנועות גבות העינים תלויות הן ברגשי האיש, ורק כאשר ישארו במצב אחד אז נוכל לשפוט על מצב האיש וטבעו. היפפאקראטעס אמר עם הספר: בגבות עינינו ישכון חלק מנפשנו, אנחנו נשאל ונתן מענה, מסכימים או ממאנים בגבות העינים. הגאוה תשים קנה בחדרי הלב, אך בהביטנו על גבות העינים נכירה כרגע. אצל אנשים טובי הלב ורכי המזג, שמחים בחלקם ואוהבי אדם, נראה גבות עינים ישרות ושאננות מתעגלים כעין הקשת. אצל מעמיקי הגיון יושפלו גבות העינים וישתרעו במישור וקצותיהם בגבה אחד. אצל נוגים ועצובים ירומו קצות הגבות הפנימיות למעלה, ואצל אנשי מדון ותגרה, מחרחרי ריב ומצה, ילכו גבות העינים ארחות עקלקלות, פעם ירומו ופעם ישפלו, ויַראו מזג סוער שואן בלי מנוח. ―
2) צבע העין. 🔗
עינים שחורות או עיני תכלת הרקיע, נחשבו מאז מעולם ליפות ונעימות, ורוח חן וחיים הוצק בהן; יען כי הצבעים האלה הם נקיים בלי ערבוב, לא כן יתר צבעי בת-עין המעורבים מצבעים שונים ולא נדע לכנותם בשם ואינם מתאימים עם רגש היופי.
עינים ירוקות או צהובות, אמוצות או צבועות בצבע אפר לא תפקנה רצון מאתנו, וביותר עינים צהובות היו כבר למשל ולשחוק בפי כל מוכיח לרעהו מומו.
עיני תכלת הנה כמעט תמיד עדים נאמנים על מזג רך וענוג, על נפש טהורה ונאמנה. צבע התכלת נחשב מאז מעולם לסמל דמות האמת והאֵמון. פרחי תכלת היו תמיד לאות על טהר רגשות הלב ועל התמדת האהבה.
עיני תכלת תפקנה זיו נעים ורך ולא תחצבנה להכות אש כעינים שחורות, ולכן נראה בהן רֹך הנפש, ועינים שחורות מעידות על מזג חם וסוער, על רגשות לוהטים הנוחים להתפעל; אך שתיהן נחשבו ליפי-פיות בפי כל משוררי דור ודור, ואין יתרון מצד היופי לאשה על רעותה. ובכלל נוכל לאמר כי העמים האוהבים צבעי זהר ואור יתנו היתרון לעינים שחורות, והאוהבים צבעי זיו-רך ימצאו עיני תכלת מתאימות עם רגשותיהם; ולכן אצל העמים היושבים בארצות הדרום נראה עינים שחורות יורשות זר התהלה מפי כל לשון ועט, ואצל העמים השוכנים בארצות צפון תמצאנה עיני תכלת כבוד כזה.
משוררי אשכנז המהוללים העירו כנורם לכבוד עיני תכלת, וכה דברי היינה
עֵינַיִךְ, יָפָה, סַפִּירִים מַזְהִירִים,
יָפוֹת וּנְעִימוֹת כִּתְכֵלֶת רָקִיעַ;
מָה רַב אשֶׁר אִישׁ! מַה יִּצְלַח בֶּחָלֶד,
אִם בַּעֲדָן אוֹר אַהֲבָה אֵלָיו יוֹפִיעַ!
גאֶטהא יתאר במלים מעטות ההבדל בין עיני תכלת לעינים שחורות, אף כי הצד השוה שבהן ששתיהן יפות: “נפשה הנעימה תופיע בתכלת עיניה. ― עיניה תפקנה נחומים, אהבה ותוגה שאננה; אך בברק עיניך, אַדעלהיידע, ישכנו חיים, אש ואומץ רוח!” ( Götz von Berlichingen ).
המשוררים הסכינו מכבר לדמות עיני תכלת להפרחים מצבע זה, וכן להפך יכנו פטורי ציצים ופרחים בשם עינים ורסיסי טל אורות בשם דמעות.
המשורר דערשזאַווין הרוסי יהלל בשיריו ג"כ עיני תכלת, והמנצח בנגינות המהולל גלינקי יקרא:
אֲהָה עֵינַיִם כִּתְכֵלֶת שָׁמַיִם!
הֵן בִּלְעָדֵיכֶן לִי חָשְׁכוּ הַחַיִּים!
אך המשורר וועלטמאַן יהלל לעמת זאת עינים שחורות, וכה דבריו:
צַר לִי עָלַיִךְ, גַּלְמוּדָה וּשְׁכוּלָה,
בַּת יֹפִי, בַּת חַשְׁרַת עֵינַיִם;
וּבְעֵת אֶעֶזְבֵךְ לִבָּתִי אֲמוּלָה
וּלְטֹרַח לִי מַשּׂא הַחַיִּים
וכן גם קאָלצאָוו יאמר:
הֲדַר הַפָּנִים, גַּם חַשְׁרַת עֵינַיִם
וּכְזִיו הַשּׁחַר חַכְלִיל הַלְחָיַיִם –
הִסְתִּירוּ בִּינָתִי
וַיִּשְׁבּוּ לִבָּתִי!
נקל להבין כי דעות איש פרטי ע"ד היופי לא לעולם ישאו בד בבד עם דעות העם אשר יצא מקרבו; ולכן לא נתפלא לראות את ביראן נותן היתרון לעינים שחורות, וכמהו גם המשורר האשכנזי פלאַטען ישורר לכבוד עינים שחורות, אך יהלל גם עיני תכלת, וכה דבריו:
עֵינֵי הַתְּכֵלֶת, הֵן אַתֶּן כָּל יָמַי
תִּהְיֶינָה כּוֹכָבִים בִּמְרוֹמֵי שָׁמַי
משוררנו י"ל גאָרדאָן יהלל עיני תכלת לפי רוח משוֹררי צפון: “עיניו ספירים” (אסנת בת פוטיפרע); אך המנוח סמאָלענסקין יהלל תּמיד עינים שחורות בדברו מבנות ישראל, ויזכיר עיני תכלת לתהלה רק בתארו פני אחת מבנות העמים, ובזה נראה כי ידע להבדיל רגש היופי בין בני שם מעמים אחרים. ובכלל עינים שחורות מצויות יותר בין בני ישראל מעיני תכלת, כטבע כל עמי ארץ הקדם.
בשירי עמי רומא נמצא תהלת עינים שחורות. הערביאים יתנו כבוד ויופי לעינים שחורות, עד כי נביאם מחמד בתורתו האלקוראן, אחרי תארו עונש הרשעים בגיהנם יאמר: “אך מושב תמימים בגנות נעימים (י“ח, י”ט, כ') שם ישבו סרוחים על מטות שן, ובתולות שחורות-עינים תהיינה להם למנה”.
וגם החינים יהללו עינים שחורות, ובאספת שירי-אהבים שי-קאג ידבר:
הוֹד הָעַפְעַפַּיִם,
כִּזְבוּב רִקְמָתַיִם,
גַּם לֹבֶן שִׁנַּיִם
אֵין בּוֹ כָּל דוֹפִי!
עַל טֹהַר שָׁמַיִם,
חַשְׁרַת הָעֵינַיִם,
וּסְבִיבָן אוֹר חַיִּים,
אוֹר זֹהַר, אוֹר יֹפִי!
3) אור העין וזיו נגהה. 🔗
יפי העינים תלוי ג"כ בקרני האור היוצאים מן העין אחרי קבלתה אור השמש או האש, והם כמו הקרנים הנזרקים לאחור מראי מלוטש הבולט באמצעיתו. ואף כי רגשות נפשותינו לא יוכלו להמעיט או להרבות אור הקרנים האלה, המשועבדות לחקי הטבע ועושות פעולותיהן מבלי דעת וחשבון; בכל זאת מקרי יום יום יוכיחו לנו כי רבה פעולת רוחנו ורגשנו על האור היוצא מן העינים, להגדילו או לכבות נגהו. אור העינים תלוי בתמונתן החיצונית בין העפעפים, ולעמת שתגדל התמונה הזאת כן ירב גם אורן וקרנים להן המפיקות נגה וחיים סביבן, ולכן עינים גדולות מצוינות בשביבי אור חיים.
כל מקרי החיים המעוררים בלבננו ששון ושמחה והמחממים רגשותינו באש החיים, יאלצונו לפקוח לרוחה את העפעפים, ואז תפיצנה עינינו אור יקרות; ולהפך, המקרים השוכנים כאבן מעמסה על חושינו, התוגה והעמל, יקטינו תמונת העין, יכבו אורה ויפרשו עליה צל הענן למסך. תנועת העפעפים הגוללים אור מפני חושך וחושך מפני אור חליפות, תוסיף חיים ורגש בהעינים, ובצדק נקרא תמיד, כי העינים הן ראי מלוטש ובעדן תציץ הנפש בכל רגשותיה. העינים הנעשות בידי אמן בפסילי שעוה, אף כי נתפלא לראות בהן חכמת האמן, לעשות בשעוה עינים כעיני איש חי מבלי החטיא השערה, בכל זאת תקוץ נפשנו להביט עליהן זמן רב, יען כי אין בהן חיים ורגש, כי תמיד הן פקוחות ועפעפיהן ישבתו מבלי כל תנועת חיים; לא כן עינים מעשה-אמן היושבות בחור העין של האיש אשר אבד עינו ע“י איזה סבה, הנה לא נוכל כמעט להבדילן מעינים חיות וקימות. העין המתה הזאת תמצא חיים ורגש ע”י תנועת עפעפיה, וע"י חלוף האור והצל עליה. והאמֵן לא נוכל כי יש בידי האיש הזה להוציא עינו ממושבה בלילה ולהשיבה למקומה בבקר בבקר!
צבע העין יועיל ג“כ להוסיף או לגרוע ברק העינים; ועינים שחורות תחצבנה זיקי אש חיים רב יתר מעיני תכלת וצבעים אחרים. ― כן תלוי ברק העין גם בצבע חלבון העין, ואם צח ולבן הוא אז יפיק רצון מאתנו; ואם עכור וירוק הוא או אדמדם ע”י כאב או נדוד שנה, אז ישחית הוד העינים; ולכן תהלל האהובה עיני דודה לאמר: “עיניו כיונים על אפיקי מים רוחצות בחלב”.
והנה אף כי עיני בנות ישראל מצוינות יותר בשחרותן ובזהר מבטן; בכל זאת עוד הוסיפו לצבוע אותן או להוסיף נגהן, או לתת להן מבט רך וענוג כעיני יונים המהוללות, לא רק בנשים כ"א גם באנשים (שה"ש).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.