“אין כל טעם שתעמידי־פנים כאילו הנך שני בני־אדם!” – הרהרה עליסה המסכנה – “הרי בקושי נותר ממך כדי אדם הגון אחד!”

(“עליסה בארץ הפלאות” ללואיס קארול)

א. יפת

חרד עמדתי לפני פקיד תחנת־המכס, וכשנטל מידי את תעודותי, אזל הדם מגופי. פעמיים הפך את דרכוני, ראשו מעלה אחר־כך מטה, ושוב מעלה, וכשפתחו והחל מעיין בו (גביניו השחורים, העבותים, נתכווצו עד כי נגעו קשתותיהם זו בזו), עברו מים בברכי. כל הלשכה לא היתה אלא תא קטן, עשוי זכוכית אטומה, שבקושי הכיל את השולחן ואת גופו רחב־הכתפיים ורחב־הזרועות של הפקיד, ואני עמדתי בפתחו, שמעבר לו היה הפלוש המוביל אל הרכבת. לרגע, כשנשא את עיניו מן התצלום שבדרכון אל פני, נתכהו עיני וסגריר היה מסביבי. אך קווי־פניו המאומצים נתרפו, והיה זה אות כי עברתי את המבחן. הוא הפך עוד דף ודף שני, עבר עליהם ברפרוף, וכשהטביע לבסוף את החותמת, חזר האור לקדמותו. בתנועה נמרצת הושיט לי את הדרכון, עם גליון־ההיתרים המקופל בתוכו, ואמר: ברוך בואך. – אני מודה.. אמרתי בנוטלי את התעודות מידו. הזדרז, הצביע לעבר הפלוש, הרכבת מחכה לך.

המזוודה! שמעתי את קולו, כשהייתי כבר במחצית־הדרך, בין שני המקבילים שלאורך הפלוש הצר.

חזרתי על עקבותי, הודיתי לו ומיהרתי ליטול את מזוודתי. צפירת הקטר קרעה מרחקים ותוך כדי מרוצתי כבר נרעש המוסך כולו משריקות־משרוקית וצלצול שרשראות. בהעקר הגלגלים במהומה קפצתי ועליתי אל הקרון, ובאוחזי בידי האחת במעקהו ופני אל התחנה, ראיתי את שומרי המסילה חולפים לאחור בצליבת־דגלים, ואת הכתובת שבמצח המוסך עם החץ המופנה צפונה: גומר.

כל המראות נסתמאו מיד, כי הרכבת נכנסה למנהרה והבהובי הנורות הנדלקות־וכבות האירו רק את פנים הקרון הריק, את כורסות־העור השחוקות ואת רשתות־החפצים המתנדנדות. לרגעים ארוכים כבה האור ואז נכבש הגעש בתוך פיח שחור וחנקתי פחד באגרופי. הלעולם לא יהיה סוף למנהרה זו? שאלתי, הכה ארוך הוא הר־הגבול? דומה היה לי שאני נופל לעמקי־האדמה עם הרכבת המידרדרת אל כבשן פעור לבלוע. מפעם לפעם נתבזקו לאחור עיניים אדומות ונתברקו עורקי־הברזל המשתרגים ביניהן. עצמתי את עיני וחשתי את החושך הזורם כנהר מהיר ומתאשד לאבדון. הגלגלים רעשו, וטלטלה חזקה, שנגרמה כנראה מתפנית חדה של הרכבת במנהרה, זרקתני ממקומי. הקרון נתבהק לרגע כבחזיז, כאילו קצר־חשמלי אירע אי־שם, ואחר כוסה חושך והוסיף לדהור כבכבשן גועש. אילו לא הייתי לבדי, אילו רק לא הייתי לבדי, נסתמרו עצבי. עם כל מצמוץ־אור הבליחה לעיני שרשרת האזעקה שמעל לראשי ומשכתני להיתלות בה בכל כובד־גופי. חשתי איך גושי סלעים אפילים מתפלחים מנגיחתו של הקטר העיוור. כל ימי השתוקקתי להגיע אל גומר, לראותה עין־בעין ומה מוזר, חשבתי, שהשער אליה הוא כה אפל.

אך לפתע, כנס, נשלפה הרכבת ממעי האדמה אל אור הצהריים הגדול ובבת־אחת מלאו עיני את הארץ החדשה. משני ידי המסילה רצה שדרה ארוכה של דגלים גבוהים‏ מתנופפים ברוח, מתנוצצים באלומות־הזהב החקוקות על לובן מפרשיהם, ומעל להם, כקמרוני־שערים מעל גגה של הרכבת, דהרו לאחור סרטים של כתובות רקומות בצבע־הדגן. שרבבתי ראשי מבעד לחלון לקרוא את הכתוב למעלה, אך הסרטים פרחו כה מהר, עד שרק מלה אחת, שחזרה בכולם, נבזקה לפני כגיצים של אש: אושר, אושר, אושר. שלפתי מכיסי האחורי את דרכוני, פתחתיו ועיינתי עוד פעם אחת (אחרונה, אמרתי) בתצלום־פני, בפרטי־זהותי, בחותמות. הכל היה כדת. כשנשאתי שוב את עיני כמעט ופרצתי בקריאת־גיל:‏ למעלה, בשמיים הטהורים־מעב, עופפה להקה של ספינות, כספינות־ים, בעלות כנפיים צחורות, ולהן אימרות־כנף משוננות, כלכנפי־העיט. הו, איזו ארץ־פלאות! קראו מאה ילדים בתוכי, איזו ארץ! מיל אחר מיל גמעה הרכבת במישור הגדול, והדגלים ושערי־הברכה עפים לאחוריה וכנפי־הספינות חוסים ממעל־לה, ובהאיטה את מירוצה, בתרועת צפירה חדה, מאופדת־קיטור, כבר הבהיקו לעיני, הקהל הרב שעמד ברחבת התחנה הקטנה, אדומת־הגג, ונחושת החצוצרות הנוצצות בשמש.

כאן גומר, כאן קפוץ!

– הקבילתני במרוצה כתובת גדולה, רשומה על קיר התחנה. אך בעודי עומד על מדריגות הקרון,. הלום שמש ושלל צבעים, והרכבת אך זה נתבלמה באחת, נתפצח האויר מקול נגינת‏ התזמורת ששילחה חזיזים לשמיים, הקהל החל נע לעומתי בנפנופי־ידיים וקריאות ברכה, ובחור שמטפחת צבעונית התנופפה מצוארו, טיפס בזריזות על עמוד חשמל גבוה ובהגיעו עד כרכוב כפתוריו, שם כף ידו אל פיו כשופר וקרא: הידד לציר מארץ שוּר! הידד!

עשרות ידיים תפסו בי, הקפוצוני לארץ, ובעודי נדהם, סחפוני עמהם אל מרכז הרחבה הזרועה חצץ, וכבר הייתי מוקף מעגל גדול וגדוש של לבושי־חג, מוחאי־כף ושרים. עמדתי בתווך. סביבי בחרים עזי מבט ושיער, רגליהם רותחות לרקוע כרגלי סוסים, נערות בריאות בשלל־רקמתיים ושערן הצהוב כפשתן חם כדגן, ומעגל הרוקדים מטיל להבים בפני. פניתי כה וכה, נבוך, אך בעוד רגע, ניתרה אחת הנערות ממקומה, ידיה על מותניה ושמלתה הרחבה קוצרת אלומות על סביבה, ובהגיעה אלי ריקדה כנגדי, לצדדי, קורצת, מזמינה, בורקת בגומות־חן, ומשנרתעתי אחור, חבקה את מותני, ובאחת נשאתני עמה בסערה סביב־סביב במעגל, והשירה ומחיאות־הכפיים ניתכו כמטר. – מכל הכפרים באנו להקביל אה פניך, רישף לחשה בפני, מכל הכפרים, האמינה. הידסתי עמה, שתי קפיצות כנגד אחת, שתיים כנגד אחת, מועד, מתנגף, ודומני נופל, ובעוד אני משתדל ליישר את מרוצתי, נתלשה הנערה מעלי כאבר נזרק מגופי, ושניה נצמדה למותני, וחוללתני עמה, סוב וחולל. – כמה חיכינו לך, להט לחשה כשרב בפני, כמה צר שרק לרגעים אתה עמנו! ובהיתלש גם זו בתורה, באה שלישית, ובחוללה לחשה: אתה הראשון! מעולם לא הגיע אלינו איש מעבר לגבול! ואחריה היו רביעית וחמישית והייתי מעופף מבלי־דעת. וכגלגל־שיכור נעו לעיני לסוטות רקומות בצהוב וכתום, חולצות נפופות־שרוולים, פנים מבהיקים, שחומי־שמש, זיקי מבטים מרצדים –

צפירה כגעיית שור הפיצה צפרים מן הגגות, ניפצה את ראי־הצבעים לרסיסים, ומשדידיתי, כהלום יין, אל הקרון, נתלו נערות בצוארי, כיסוני בנשיקות, נאחזו בידות הקרון, וחבורות בחורים מיהרו אל פתח התחנה, כיתפו תיבות מלאות פרי ובחפזון הטילון מבעד לחלונות אל הקרון פנימה. בחריקת פתאום נעקרו הגלגלים ממקומם, מאות ידיים נופפו שלום לעברי בקריאות, שוּר! שוּר! שוּר! ונערה אחת ארוכת־צמה עוד אחזה בידי, רצה בצד הרכבת האוגרת־און, כשדמעות נוצצות בעיניה. אחר נתלשה כף־ידה בחוזקה והיא נפלה על פניה, ועוד רגעים אחדים, עד שלא סבבה המסילה, ראיתי את הידיים המתנפנפות כצרורות־סיפנים לפני התחנה אדומת־הגג ואת סיעת בתי־הכפר הזעירים, הטבולים בירק, שמאחוריה.

ככל שחדרה הרכבת לעומקה של הארץ, כן נתפשט המישור לכל עבר, ולמלוא־העין סביב היו שדות דגן צהובים, שקויי שמש. עמדתי בפתח הקרון, השפע שוטף את עיני, ורק לאחר פרסאות אחדות הבחנתי לפליאתי שמכל גבעול חטה יוצאות ארבע שבלים, ארבעה ראשים נעים עם הרוח ומשקשקים זה בזה. האם אין עיני מרמות אותי? האפשר הדבר? ביקשתי לשאול מי, אך לא היה איש שאוכל לשאלו. שעה ארוכה עמדתי משתומם, מרדף את השבלים המופלאות במבטי, אחר נכנסתי לקרון וצנחתי עייף על הספסל. סלים ותיבות מלאי אפרסקים סמוקי־לחי, תפוחים ואגסים שמעודי לא ראיתי כגודלם, היו מוטלים על הספסלים ועל הרצפה, ובעוצמי את עיני, הייתי כקודח: דבש, כעין הענבר, ניגר סביבי משופרות ואמר להציפני. הושטתי כפות־ידי לארות את הדבש אל פי, באו נערות בריאות־בשר וחילצו שדיהן לעומתי,‏ שדיים סמוקות־לחי‏ כאפרסקים.‏ ביקשתי לקטוף את האפרסקים, אך אצבעותי היו דביקות מן הדבש. קול צחוק מתגלגל הטביעני.

נקישות קטנות על מסעד הספסל, מעל לכתפי, הבהילוני מהזייתי. לפני עמד איש גבוה, מסולסל שפם, בעל פני שועל ארוכות, לבוש מדים ירוקים וצבת בידו.

נרדמת? רטטו שפמותיו של הקרר בחייכו.

מיהרתי לשלוף את תעודותי מכיסי האחורי ואת הכרטיס מכיס חזי ומסרתים לו ביד רועדת.

כמו פקיד תחנת־המכס לפני שעה, הפך אף הוא את דרכוני פעמיים ושלוש, ואחר, משפתח את הגליון הגדול של אשרת־הכניסה, האירו פניו הכהות ואמר:

הה, לעצרת האושר!

כן, אמרתי.

יפה, אמר. רבים יבואו, מכל קצווי עולם. חג גדול יהיה זה!

האם אני הראשון? שאלתי.

ראשון בקו־המסילה הזה, אמר. אשר לקוים אחרים, אינני יודע. האם פעם ראשונה אתה בארצנו?

כן, אמרתי, כל ימי נשתוקקתי לראות את גומר, ורק עכשיו נפלה הזדמנות בחלקי.

הרבה נפלאות צפויות לך, נתחייכו עיניו הצרות.

כן, ההתחלה מעידה על כך, אמרתי. האמנם לא הטעוני עיני שכל גבעול חטה כאן מצמיח ארבעה שבלים?

הה! נתקבצו קמטי־צחוק סביב עיניו, הכל משתוממים על כך! אין זו אלא כליאה של זנים שונים של חיטת־הבר, פרי עבודתם הממושכת של ידענים.

אחר הסתכל על סביבו, כמו לראות אם אין איש שומע, ובקרבו פניו אלי, עד כי חשתי הבל טבק חריף בפני, לחש:

ובעוד שנתיים או שלוש תצמיח כל חטה ארבע ככרות לחם, בשדה!

האומנם! קראתי.

כן. נקטוף את הלחם ישר מן השדות. אבל זהו סוד! זקף אצבעו כנגדי ופזל לעבר דלתות הקרון. אחר זקף את קומתו, נקב את כרטיסי בצבתו ואמר: פקח עיניך היטב. בשום ארץ אין פלאים כאלה! צריך רק לדעת לראות!

האם עוד ארוכה הדרך עד הבירה? שאלתי.

שלושים וחמש דקות, אמר. וכשתגיע לשם, אל תשכח ללכת לראות את צריחי־עזמוּת.

צריחי־עזמוּת? שאלתי.

כן, כן. אבל צריך רשיון מיוחד. לך ודאי יתנוהו.

היית שם?

אני? צחק, אין שעתי פנוייה לכך. מבוקר עד ערב אני מודד את הרכבת לאורכה, הלוך ושוב, מן הגבול אל הבירה ומן הבירה אל הגבול.

ומעבר לגבול לא היית?

לא. רק עד קצה המנהרה אני מגיע. משם יכול אני לראות לפעמים את עדרי הזאבים המשוטטים ביערות שעל רכסי ההרים.

שוב נסתכל הקרר לעבר הדלת החוצצת בין קרון לקרון, אחר נתיישב לצדי, בקצה הספסל, כשהוא פורש את זרועו השמאלית על המסעד, מעל לכתפי, ולחש:

ומעבר להרים? ערים גדולות, מה? לבנות?

כן, לבנות ברובן, אמרתי.

לבן אני אוהב, אמר. והבריות – שמחות, מה?

חוטמו הארוך ומשושי שפמו המחודדים כמעט נגעו בפני.

כדרך הטבע, אמרתי, יש שמחות ויש עצובות.

אה, לא! נענע באצבע שמאלו כנגד פני, העצב הוא חטא! אסור! הנה אצלנו – אסור הוא על פי החוק!

על פי החוק?

על פי החוק! נתקמצו פניו כאילו היה מספר על שדים. על פי החוק! חזר ואמר, כי העצבות גוררת לבטלה, הבטלה להרהורי־עבירה, והרהורי־עבירה לעבירה!

הנה – כך! אמר וקם מעל הספסל, ועכשיו עלי למהר!

האם יחידי אני ברכבת כולה? שאלתי.

לבד הנהג, המסיק, ומלבדי, צחק. אנשי גומר שמחום איש־איש במקומו ואינם מרבים לנסוע!

קח פירות אחדים, אמרתי, כה רבים הם ואינני יודע מה אעשה בהם.

תודה, אמר, יש לו די צרכי. כל הארץ מלאה אותם!

ולאחר ‏שפנה ללכת, נתעכב בדרכו, שלח זרועו לעבר החלון ואמר: הסתכל! אל תחמיץ את המראה הזה!

קפצתי ממקומי, ובהגיעי אל מדריגות הקרון, נגלה לעיני גן ענק, מתרחב והולך עד שמכסה את כל המישור שמעבר לדרך העוברת בצד המסילה. נטוע קנים־קנים צפופים, כמעט כיער, ובראשי הקנים כעין עלים רחבים, ירוקים וכתומים, משתפלים מטה. מה העצים האלה? אימצתי עיני להבחין, כי מעולם לא ראיתי כמותם, ורק בעבור הרכבת פרסה או שתיים, נפקחו עיני בפליאה גדולה, בגלותי כי לא אילנות היו אלה, כי אם דגלים, דגלים־דגלים לכל מלוא המרחב, שמפרשיהם שמוטים באין רוח בשדה. אילו פלאים! קראתי בתוכי, אין זאת אלא שקרבים אנו אל שערי הבירה וזו טבעת שמקיפה אותה!

ואמנם, בעודי משתומם על המראה, הבקיעה הרכבת ביעף לתוך מנהרה בשריקות ילל שנתחרשו באפילה, נורות הקרון הבהבו במהירות, תיבות־הפרי הקישו זו בזו מן הטלטלה, הרעש נתגבר והלך, כאילו גשרי־עץ נתרועעו ונתקרקרו. רמזורים אדומים נצטלפו לאחור, ולפתע, כיקיצת פתאום, נתלהמו הקרונות זה אל זה, נתרתעו ונתחרקו, והייתי בתוך בית־נתיבות עצום, שרוי באור של דמדומי־סגריר, וגוש אדם־רב ממלא את ירכתיו.

יפת! הדהד קול רם ברחבי ההיכל הגדול, שכיפתו הגבוהה היתה עשוייה זכוכית ירוקה, אטומה. יפת! תחנה אחרונה! כל הנוסעים –

הורדתי את מזוודתי מעליית־הרשת ועם כך נזדקרה לעיני מבעד לחלון כתובת גדולה, חקוקה באותיות ברזל לאורך מחצית הכיפה:

זינחו כל עצב, אתם הנכנסים הנה!

סוסים שאטו בחזי משצעדתי אל פתח הקרון, וברגע הציגי כף רגלי על המדרגה, נתרעד בית־הנתיבות כולו, כאילו ניתך מטר על גגו, ממחיאות־כפיו של הקהל שעמד מנגד, בירכתיים. עיני סונוורו מברק מצלמות שכוונו אלי משלושה עברים, ובה־בשעה באו במרוצה שני גברים חסונים, לבושי מדים לבנים עם כתפיות מוזהבות, והחלו לגולל במהירות שטיח עשוי משבצות ירוקות ושחורות שאותיות רקומות בהן, אות אות במשבצת. אנא! החווה בידו אחד משני לבושי־השרד בקידה עמוקה, משנתפרש השטיח כולו. ירדתי מן המדריגה, ובפיק ברכיים פסעתי על גבי האותיות, פסיעה אחר פסיעה. בפתאום, כצפרים נפרחות מסבכי שיחים, פרצו מתוך הקהל ארבע ילדות קטנות, לבושות סינרים תכולים רקומי אותיות אדומות, צרורות סיפנים בזרועותיהן, דילגו לקראתי כבמשחק, ובהגיען עדי הטילו את הפרחים אל זרועי וקראו כאחת בהשתחווייה:

ברור בואך אל גומר, ציר שלוח מארץ שוּר!

עוד הן עומדות וידיהן פרושות לפניהן, כמצפות לתשובתי, ואי־מזה קרבו בחפזון שלושה בחורים, לבושי חולצות־פסים דקות, שניים מהם מושכים בכבל ארוך והשלישי אוחז בכן־מיקרופון שבקצהו. נראה כי השניים נתקשו במשיכת הכבל, כי מדי פעם גערו בקהל שעמד צפוף מנגד, ואלה שבשורות הראשונות נראו מדלגים הנה והנה, כדי לפנות מקום. הכבל נאסף טבעות־טבעות סביב רגלי, ועם כך הציב השלישי את הכן לפני, ואמר: ברוך בואך! סנונית ראשונה אתה לעצרת!

הו, האמנם… אמרתי, ולא ידעתי מה אעשה בידי, שאחת מהן אחזה במזוודה והשנייה חבקה את הפרחים בזרועה.

הואל נא, אמר הבחור והגביה את האפרכסת אל מול פי, כל עם־גומר מצפה לדברך!

עודני נרגש, מלמלתי, נדהם…

הנה זה הדבר אשר היינו רוצים לשמוע, עודדני הבחור, על רגשותיך… הן זה ביקורך הראשון בארצנו, לא כן?

כן, אמרתי, ומיד הוספתי: אך מאז ומתמיד חלמתי עליה.

האם הופתעת? התאכזבת? מצאתה כפי שראית בחלומך? שונה מכך? – התקין הבחור שוב את האפרכסת ומשך משיכה קצרה בכבל.

שונה! שונה מאד! אמרתי, יפה מכל שהוגד לי. הדרך… קבלת־הפנים…

לא ציפית לכך בוודאי…

לא, ודאי לא. הכל כה מוזר…

ידי כאבו וגבעולי הסיפנים ננעצו בחזי. שלחתי מבט לעבר הקהל שעמד והתבונן בי בעיניים בוחנות, צמא למוצא־פי. לצוארי כולם היו מטפחות צבעוניות. שני הבחורים שמשכו קודם־לכן בכבל, עמדו פשוקי־רגליים בצד ומחו זעה ממצחיהם בממחטות. שוב נזדקרו לעיני, מפתיעות ומבהילות כאחת, אותיות־הברזל של הכתובת הגדולה שבשפת הכיפה. לפתע נסתנוורו עיני מברק מעלמה אי־שהוא. ביקשתי להסתיר עצמי ממנו, אך רגלי נכשלה בטבעת הכבל, ובנופלי כמעט, נשמט צרור הפרחים ארצה.

אין בכך כלום, אחזה יד בזרועי ועזרתני לזקוף את קומתי.

עייפתי מאד, כנראה, אמרתי.

אני אסיר־תודה לך, אמר הבחור. דבריך הכנים…

גחנתי לאסוף את הפרחים הפזורים, ומשנזדקפתי, עמדה לפני, במקומו של המיקרופון שנעלם, נערה תמירה, ששער שחור וחלק היה כווילון פתוח לפניה החיוורות.

עלינה שמי, אמרה בחיוך רפה ובקידה קלה. נתמניתי לשמש לך בת־לוייה.

זהו כבוד רב מדי, אמרתי, איני ראוי…

אתה אורחנו מעתה ועד צאתך, הבהב חיוך על חוט שפתיה הדקות. אשמח לעזור לך ככל אשר אוכל. התרשה לי לקחת את הפרחים מידך?

הו כן… אמרתי ומסרתי בידה את צרורי. נראה שהקדמתי לבוא.

כן, אתה הראשון, אמרה והסיפנים הסגולים להטו על חולצתה הלבנה, ישרת־הכתפיים. האחרים יבואו רק בעוד שלושה ימים. אבל רק לטובה הדבר, כי תספיק בינתיים להכיר היטב את העיר.

אשמח מאד, אמרתי והעברתי עיני על הקהל שליווה את כל תנועותי כמו בהערצה. הכל כה מוזר ונפלא… האם הודיעו לכם על בואי?

ברגע שנכנסת למנהרה, אמרה, ותוך שעה קלה עברה השמועה בכל העיר. שמחים אנו להקביל פניהם של אורחים.

נפלא מאד, אמרתי.

אתה עיף ודאי מן הדרך וזקוק למנוחה. הנלך?

כן, אמרתי, ובהחזירי פני אל הרכבת, הוספתי: השארתי שם…

את תיבות התפוחים והאפרסקים? אמרה, כבר דאגנו לכך, הכל יגיע לחדרך בבית־המלון עוד לפני בוא הערב. נלך.

הקהל נחצה לכאן ולכאן לפנות מעבר, אך עלינה נתעכבה לאחר שני צעדים, החזירה ראשה אלי, ובהראותה באצבע על שטיח־המשבצות הארוך, אמרה:

יכול אתה לקרוא את הכתוב כאן?

עיני קיפצו מאות לאות, הלוך ושוב לאורכו של השטיח, אך גם מלה אחת לא נצטרפה לפניהן.

כמובן שאינך יכול, חייכה עלינה, וצחוק נשתפך אף על פני האנשים שעמדו בסמוך לנו.

יש לקרוא את האותיות בדרך קפיצת הסוס על לוח השחמט. עכשיו עקוב אחר אצבעי. ובאומרה כן, קראה מלה אחר מלה:

לא רכי־הלב יהללו אושר ולא כל קטני אמנה

הה, כן… ריצדה אש על שפתי. רואה אני…

כמו תפיפת אלפי עלי אילנות, שרוח הטפיחתם זה בזוה בפתאום, עלה מול פני קול מחיאות־הכפיים בצאתנו משער בית־הנתיבות אל הרחוב הרחב. אור היה כבצאת שמש מענן, והמדרכה שממול היתה גדושה המון רב, שציפה כנראה אך לצאתי. צמרמרות ריתקוני למקומי ומאליה נתרוממה ידי לברכה. קרני חמה שנשתפלה אי־שם, נשתברו בחלונות הזהב ונורו כחזיזים אל עיני.

איני מאמין… לחשו שפתי אל עלינה שעמדה לצידי, הרי זה חלום…

לא חלום הוא, חייכה אלי עלינה. ארץ יחידה היא גומר, שבה נמחק לעולם קו־הגבול בין חלום לממש.

עוד רגע או שניים הניחה לי עלינה לנשום אל חזי את משבי־התשואות שגאו אלי כגלים מן המדרכה שמנגד, אחר אמרה: הנה, מחכים לנו כבר.

מכונית מרובעת, כחולה כספיר, גגה מופשל לאחוריה, עמדה בצד המדרכה, ושנינו נתיישבנו בתוכה. ומיד בהחילה לשוט, אמרה עלינה: מוטב שתקום, כדי שהכל יראו אותך. ונזדקרתי כתורן בסירה.

המונים עמדו על המדרכות לאורך הרחוב הגדול, רכובים אלה על כתפי אלה, תלויים כאשכלות על ענפי העצים, נאחזים בזיזי בניינים, ויער ידיהם נפנף ללא חדול, בשטוף המכונית על פניהם. שוּר! אושר! שוּר! פרצו כנגדי להבות מנהרות האדם שלצידי הרחוב. דמעות מילאו את עיני. ידי נתנופפה ללא הרף לכל־עבר, ראשי סב על צירו ועיני קטפו פני נערות, בחורים, זקנים, ילדים. דגלים בקדקדי כיפות. סרטים חקוקי סיסמאות… הו, איזה עם! איזה ים של אהבה! – גאה בי חזי על גדותיו.

דרך ארוכה עמדתי כך, סחרחר משטף המראות, ומשנידלדל קהל הצופים, וצנחתי אין־כוח אל המושב, עמד לבי מדפוק למראה הרחוב המוזר: באמצעו, בין שתי שורות בתים רמי קומה, עגולי כתפיים, מפיקי הוד־מלכות כארמונות, נתמשכה שורה של פסלי נחושת מבריקים שעמדו על בסיסי שיש עגולים ואשר כולם שוו זה לזה בגודלם ובצלמם. דמותם לא היתה של אדם ולא של חיה, אלא דמות הרצים במשחק השחמט. בסופו של הרחוב, כעמודי שער בקצה שורת הבתים, ניצבו שני צריחים גבוהים שדמותם אף היא היתה כשל הצריחים שעל לוח השחמט.

מה מוזר! קראתי בגודל תמהוני.

אתה תמיה ודאי היכן המלך ההמלכה, הסבה עלינה פניה אלי. אלה עמדו לפנים בכיכר המרכזית, אך הסרנו אותם מעל כניהם והכנסנום לבית־הגנזים.

ושני הצריחים ההם? שלחתי מבטי לקצה הרחוב.

צריחי־עזמוּת מכנים אותם, אמרה.

הה, כן… עבר קור בבשרי. האם מגדלי־צופים הם?

לא, אמרה עלינה. הכניסה לתוכם אסורה בדרך־כלל, אך אשתדל להשיג רשיון בשבילך. מחר אגש אתך ללשכה המרכזית.

תרנגולים! שלחתי אצבע אל ראשי הגגות שנתברקו בזהב קרניה של השמש השוקעת.

תרנגולי הזהב, חייכה עלינה. אם נעלה אל ראש אחד הצריחים, תוכל לראותם, רבים ללא־ספור, בראשי גגות העיר. עתיקים הם מאד, ויפים ביותר בשעות הזריחה והשקיעה. בבקרים נעורה העיר לקריאתם.

כולם קוראים כאחד? שאלתי.

כן, ואז יוצאים הכל לעבודתם…

עם כך נעצרה המכונית לפני בית רחב־כתפיים, שמלאכים צחורים היו רכובים על משקופי חלונותיו המקומרים וקשתות של ענפי־ברוש קלועים קישטו את חזיתו לשני צדי השער. במצחו חקוקות היו המלים:

מלון עילם

[בבית המלון]

אור רך ועמום שטפטף מנברשות של בדולח, קידמנו בכניסתנו לאולם המבוא. צעדינו נספגו בשטיח הקטיפה האדום ושוערי הבית לא זעו. השניים נמנמו כשסנטריהם נעוצים בדוכן הגבוה, ורק משתופפה עלינה באצבעה על הטבלה, פקחו את עיניהם, קמו והעלו ארשת של ברכה על פניהם.

חלמתם? שאלה עלינה כנוזפת.

אנחנו? נבהלו שניהם לענות כאחד.

איש לא בא במשך כל היום והרשינו לעצמנו לנמנם קמעה, התנצל האחד.

אך לא חלמנו דבר, חייך השני בהכנעה ופנה אל רעהו כמבקש את אישורו.

נכון, אישר השני, הן לא יום ג' היום…

הכירו איפוא, אמרה עלינה, אורחנו מארץ שוּר.

ברוך בואך! קדו שניהם במאור פנים.

ראשון לעצרת בודאי, אמר האחד.

הרי זה מאורע חגיגי, אמר השני, בעיקר שזה ימים רבים ש…

אך בפגוש מבטו במבטה של עלינה. נחנקו המלים בפיו, ואחר אמר:

חדרו מוכן כבר, בקומה השמינית.

אם כן מוסרת אני אותו בידיכם, אמרה עלינה, ופנתה אלי: הם יסבירו לך הכל. נוח היטב. יום מייגע מאחריך ויום מייגע צפוי לך גם מחר. אבוא לקחתך בבוקר. האם שש יהיה מוקדם מדי? לא, אבוא בשבע, או מוטב בשבע שלושים. עליך לישון הרבה, והנה הפרחים, שלך הם – מסרה לידי את הצרור שהחזיקה בזרועה.

התרשי לי להשאירם בידך? רק כאות תודה צנוע? אמרתי.

לא. ברכתם של אנשי עירנו צרורה בהם, ולך היא מגיעה, זקפה פניה אלי, ואפה הקטן, הסולד, נתגבה. להתראות בבוקר, איפוא. מנוחה נעימה.

שני השוערים שלחו מבטיהם אחריה עד צאתה, אחר נטל הקשיש שבהם, איש רחב־כתפיים ונמוך, ששפם שיבה עבה קישט את פניו המקומטות, את תעודותי מידי, רשם את שמי בספר האורחים העבה, על הדף הלבן והריק, ובהסירו מפתח נחושת גדול מעל לוח־הווים, אמר:

מכיון שראשון אתה, בחרנו לך את הטוב שבחדרים. נעלה.

בצד המעלות הרחבות כמעלות היכל, לחץ השוער על כפתור, ודלת מעלית זחה מאליה ברחש שקט. אחר נסגרה מאחורינו ובלחצו על כפתור אחר, נתיישב על השרפרף העגול. דגים שטו במעי וראשי נסתחרר משהחליקה המעלית למעלה ושתי עיני־אור, אחת ירוקה ואחת צהובה, הבהבו לסירוגין ללא הרף על לוח הצפחה שלפני. כתפיו של השוער היו שמוטות, ידיו נחו על ברכיו, וראשו הגדול היה מושפל על חזהו. דומה היה שהמעלית עוברת דרך ארוכה מאד למרום, אך לא ידעתי עוד אם נוסעת היא, או שמא נרדם השוער ולא חש בהעצרה.

האם… פתחתי לשאול.

אך הוא זקף ראשו אלי, שם אצבעו אל פיו להסותני והראה על העיניים המהבהבות. אחר השח שוב את ראשו והיה כישן, ורק ברגע שכבו העיניים, קם על רגליו באחת וכמי שנתעורר מחלום, חייך ואמר: כך. הגענו.

עייפים אנו, אמר בצאתנו מן המעלית, ומתח את כתפיו הרחבות שבגד־שרד עטן.

מסדרון ארוך, מרופד שטיח אדום, נמשך לפנינו, ומשני צידיו עמדו שולחנות נמוכים של שייש שחור ועליהם גביעים, בזיכים, אגנים, אגרטלים, עשויים כסף, שן, משובצים אבני־חן.

לפנים היה זה קניינו של הנסיך גברין, אמר השוער בפוסעו לפני, בין חפצי־היקר, ומפתח הנחושת מיטלטל בידו. הנה, נתעכב השוער ליד גביע נטוי־צואר ששתי דמויות מלאכים תמכו את מותניו, בזה היה שותה את יינו, ובאגן זה, העשוי אבן־גרעינית ממורקת. היה טובל ידיו במי בושם. שני פסילי־שן אלה שאתה רואה שם, היו משמשים לו כתרפים. בלילה היה מניחם מתחת לראשו, סגולה נגד עין־הרע. בנערותי שרתי אותו, וגבי כפוף עד היום רק מצליפות גערותיו. כשהיה קורא בשמי וקולו רועם בכל רחבי הבית, הייתי מתכופף כאילו אבן הוטלה בי. סובא והולל היה, אך כל ימיו פחד פן ידיחוהו מארמונו. לבסוף הדיחוהו וביתו הפך מלון, אלא שהמלון ריק, כפי שאתה רואה.

אין בו איש? שאלתי.

אין איש! שרק השוער ועיניו נתבלטו מחוריהן. ומשפסע עוד שניים־שלושה צעדים, הוסיף: אלא שעכשיו יבואו. רבים.

והנה כתרו, נגע בכתר־כסף משובץ יהלומים. בלילות־משתה היה שם אותו לראשו, רק לשם לצון. ליצן גדול היה, אך ליצן אכזר. מרקיד היה את משרתיו לפני הקרואים על גבי שוט שהיה מנופף סביבו בשריקת־אימים והיה עלינו לקפץ מעליו כשדים. אך לבסוף תלוהו, ואת שלד־עצמותיו הרכיבו על כן במוזיאון טבע־האדם. תוכל לראותו שם.

האין חשש שמישהו מן הבאים יחמוד חפצי־יקר אלה? שאלתי בהתבונני בכתר הנוצץ.

אין גונבים בגומר! זקף השוער אצבעו כנגדי, אחר הוסיף בשקט: ומלבד זאת אין להם עוד כל ערך, כי אין בהם שימוש.

בקצה המסדרון, שם ידו על כף המנעול, תחב את מפתח הנחושת לחור, ובסבבו אותו, לחש: בלילות שומעים עוד לעתים את שריקת השוט…

אותו השוט?

כן, נעץ בי עיניו. כי ההד, אומרים, הוא מן הדברים שאין להם כלייה.

ועם כך פתח את הדלת, הדליק את האור, וכתלים תכולים כעין הרקיע, עם פיתוחי כפתורים ופרחים סביב, זהרו לנגדי עמומות וביניהם מיטה רחבה עשוייה עץ אלון, שולחן שייש נמוך שכרעיו מפריסות, שני טריסקלים מרופדים, שידה למרגלות המיטה וטלפון על השידה.

כאן היה מתבודד כשהיה זעף, ולאיש לא התיר להיכנס אליו, אמר השוער.

הוא ניגש אל החלונות, פתח את התריסים, ובפותחו דלת שנייה, אמר: כאן חדר־הרחצה, המסעדה היא למטה, משמאל למבוא. אוכל יוגש לך כל אימת שתיכנס לשם. אם תזדקק לדבר־מה, חייג שלוש־שלוש בטלפון, דוכן השוערים. דומני שהסברתי הכל, הקיף במבטו את החדר.

ארץ יפה היא שוּר? נתגחכו עיניו.

אצבעונית, אמרתי.

רחוקה.

מהלך ארבעה ימים ברכבת.

מעבר למנהרות־חושך, אמר. כל הדרכים אל גומר נכנסות במנהרות, אלא שעל־כן חזק פה האור.

וכשנשתתק, נתחדד בשרי מקול תקתוק רצוף שנקב את הדממה ככברה.

נבהלת? נצטחקו פניו המקומטות של השוער. אין זה אלא הטלפון. תחילה יפריע לך הדבר להרדם, אך עד־מהרה תתרגל לכך. הכל התרגלו.

להתראות, אם כן, אמר. שוב סקר את החדר, מדדני במבטו, אחר פנה לאחור ויצא.

פתחתי את מזוודתי, הוצאתי את מלבושי, חלצתי את נעלי שכבדו מן הדרך, ונכנסתי לחדר הרחצה. אמבט של חרסינה ירוקה כעין מצולת־ים, הבהיק לעיני. מן התקרה נשתלשלה שרשרת כסף שהגולה שבקציה ריחפה מעל לאמבט. פתחתי את ברזי המים, פשטתי את בגדי, ובטבלי במים החמים, נשלו מעלי קליפות עיפותי ונמסו. אפרוחים חיתלו את אברי. השענתי גבי אל דופן האמבט והייתי נסיך. מבעד לשלפוחיות הסבון זרחה כל ארץ גומר בשלל צבעי הקשת כגן אלהים מושקה מים. נערות סמכוני באפרסקים ומחצו דובדבנים אל פי. כבשים גלשו מן הגבעות וכצמר כבשים אפפני הקצף. מעבר למנהרות שוטטו זאבים, אך מעגל הגיר החובק של גומר הפחידם אחור. גולת הכסף נתנודדה מול עיני. משכתי בשרשרת וכד נפל אל מבוע בטני.

שמעתי טריקה של דלת נפתחת ונסגרת בחדר הסמוך, וקול אשה קרא:

קראת לי?

דממה זמזמה באוזני ואחר נשמע הקול שוב: אני החדרנית. הן משכת בשרשרת!

טעות היתה זו, נצטרד קולי.

שוב אותו עניין, קראה האשה מן החדר, סבורים שהשרשרת נועדה למשחק ואני ממהרת לעלות כל עוד נשמה בי.

סלחי לי, קראתי.

אין על מה, קראה, מוטב כך משלהיפך. כבר קרה שאחד האורחים התעלף ולולא אני, היה טובע. מאיזו ארץ באת?

שוּר.

לא שמעתי. מכפר אני ורק חדשיים כאן. האם תפוחי־האדמה זולים שם?

כן, קראתי.

גם כאן! קראה, אך המסרקות ביוקר! הגביהה קולה, מאה פרוטות המסרק!

הרבה! קראתי.

על כן גזזתי את צמותי! הגיע אלי קולה, הא יפה לאשה להלך בשׂער קצר?

גם כך יפה! קראתי.

אינך רואה אותי! נתגלגל צחוקה מעבר לדלת.

משער אני!

אתה טועה. רוב הנשים בעיר קיצרו את שערן ואין זה הולם אותן, אבל בעוד שנה, אומרים, יציפו המסרקות את החנויות וכל מסרק יעלה בחמש פרוטות. התחזור הנה בעוד שנה?

איני יודע עדיין.

בעוד שנה תוכל לראות את כל נשינו מהלכות בשער ארוך עד מותניהן, כמו בכפרים.

בכפרים אינן גוזזות?

בכפרים? צחקה האשה, בכפרים הוא גדל כפשתן, גוזזים אותו בערב ולבוקר הוא שוב ארוך כשהיה. האדמה שם דשנה מאד.

למה לא נשארת בכפר?

כי יש לי תינוק ללא־אב וכאן הוא מוחזק בארמון הילדים. בלילה אני לוקחת אותו אלי והוא משחק בכתריו של הנסיך. צריר היית לראותו. הוא תופח מיום ליום.

הביאי אותו באחד הערבים.

הו, לא תהיה הזדמנות לכך! בעוד יומיים תתחיל העצרת ואז יימלא המלון אדם וידי בעבודה. היבואו גם מארצות הדרום?

מכל קצות עולם!

יביאו מחרוזות של אלמוגים?

אני משער כך!

את כותנתי אתן במחיר מחרוזת! האכניס את בגדיך לארון?

תודה. אעשה זאת בעצמי.

כרצונך. שנתי נודדת מעיני מרוב צפייה לבאים. האציע את מיטתך?

אל תטרחי.

כי אומרים שיהיו הרבה ריקודים ואני אוהבת לרקוד. גם אתה?

לעתים.

ולשיר אתה יודע?

איני מצטיין בזה.

ואני כן. שאל את התינוק שלי. בעצרת, אשיר הרבה עם כולם! הו, כל העיר תימלא שירה! האם זקוק אתה עוד לדבר־מה?

לא, תודה.

אם כן אלך. ואם תמשוך שוב בשרשרת – אבוא.

וטריקת הדלת הקימתני מתוך המים.

אולם־המסעדה שמשמאל למבוא היה גדול וריק. שולחנות מכוסי מפות צחורות היו ערוכים בו שורות־שורות ואור עמום היה שפוך עליהם. נתיישבתי ליד שולחן סמוך לפתח והאור נצנץ בעיני ממערכות הסכינים והמזלגות, ארבע־ארבע לשולחן. הדלפק היה כספינה רחוקה, ושעה ארוכה לא נראה איש מאחוריו. האם הקדמתי לבוא? או אחרתי? שוטטו עיני מסביב ופזלו לעבר הפתח. אך אשנב נקרע בצלע הספינה, פני אשה הציצו מתוכו, ולאחר מכן הופיע מלצר בדלת המטבח, איש מרובע, בחליפה לבנה, שראשו הגדול והקרח היה רכוב ככדור על כתפיו. הוא נשא לפניו צלחת ועליה דף נייר ובצעדים מדודים פסע לקראתי לאורך האולם. עשרים ושבעה צעדים עשה, ובהגיעו אלי, שם את הצלחת לפני ועמד רכון־גו לצדי, וידיו לאחורי גבו. נטלתי את הדף לעיין בתפריט המאכלים, שבראשו היתה כתובת גדולה: מאה־שערים לאושר. היטיתי עצמי על הרשימה והמלצר שאל: מה רצונך לאכול? היינו־הך לי, אמרתי, כל מה שיש. על כך נענע המלצר בראשו, שהיה נתון בסד כתפיו, זקף את גוו, פנה על עקביו והתרחק מעלי הלוך והתרחק עד שנבלע בפתח המטבח.

שוב עלה ובא לקראתי, כשט בערפל, וצלחת בידו. על הצלחת היה עלה כרפס גדל בדמות כף־יד, ובגישתו אלי, נתכופף המלצר על אוזני ולחש:

כל חוּמה של שמש גומר גנוז בעלה הזה.

כן, נענעתי בראשי, וכשפנה מעלי, החילותי לבתר את העלה בסכין ובמזלג שבידי. העלה היה רענן, טרפו דשן וגידיו מיציים, ובבואו אל קרבי, חשתי איך עסיס החיים זורם לעורקי ומחסם את שרירי זרועותי. משכיליתי, נטל המלצר את הצלחת הריקה והעמיד אחרת תחתיה ובה שתי צדפות חצויות.

צלילוּת המצוּלות של אגמי גומר אגורים בהן, לחש על אוזני.

הן, אמרתי, והוא חזר והפליג מעלי. לחות וקרירות החליקו הצדפות אל מעי וכל עייפותי פגה. בשלישית בא המלצר ובהעמידו לפני צלחת ועליה שורש כעין החרדל, לחש:

תמצית מחצבי אדמתנו אצורה בשורש הזה.

ומשהחילותי ללעסו, הציף חום את גופי וזעה עלתה בפני. השורש היה קשה וחריף ועיגולים אדומים שוטטו לעיני בחלל האולם.

עוד דבר־מה? ניצב עלי שוב המלצר.

הו, לא, אמרתי, די לי בזה.

שבעת? שאל.

ולא עוד, אמרתי, אלא שחש אני עצמי חזק מתמיד. ומשכיבד המלצר את השולחן, פיתחתי את חגורתי ועוד שעה ארוכה ישבתי מבוסם מהבלי הסעודה.

תיבות־הפרי שלך הגיעו מתחנת הרכבת, ניגש אלי השוער הקשיש בצאתי אל אולם המבוא. הנעלה אותן אל חדרך או נצפינן במרתף?

מוטב במרתף, אמרתי ופניתי אל הפתח לשאוף רוח.

הרחוב היה חשוך עתה וריק. פסל של רץ, כפול־מותניים, הבהיק באמצעו, ומנגד האפירו דמויות מלאכים בכרכובי החלונות. מכונית חלפה ביעף, צולפת בשוט שורק, ואחר זעזע את הדממה קרקור חשמלית צהובת חלונות. כשיכור חוזר לביתו בנשף, נתנודדה על הפסים, הרעישתם, ומשנמלטה אל סוף הרחוב, נכפלה הדממה. העיר עייפה לאחר יום־עמל, אמרתי, מה גם שקבלת־הפנים הנרגשת עוד הוסיפה על עייפותה. סבתי על עקבי ופניתי לעלות אל חדרי.

מה מוזר הוא תקתוק הטלפון, הרהרתי בשוכבי במיטה ועיני פקוחות אל האפילה. אין הוא מונה כלום, כי אין מחוגים בגלגל הספרות, ובכל־זאת הוא מתקתק ללא־הפסק. הושטתי ידי למראשותי והרמתי את השפופרת מעל כנה לראות מה יקרה, ואז נפל בי לבי, כי התקתוק נפסק פתאום, דממה נוראה היתה ואלפי נמלים רחשו סביבי וזחלו לאורך רגלי. החזרתי את השפופרת למקומה והתקתוק חזר לקדמותו. אכן, אין הוא אלא סגולה כנגד הדממה, אמרתי, וכשמתרגלים אליו הריהו כלחן ערש בוודאי. אך שעה ארוכה לא יכולתי להרדם. באפילה חגו לעיני פרחים, דגלים, רכבות סובבות בלי־סוף במנהרות־חושך, ואבני ברקת נצנצו אלי מכתרים בעיני נחשים. הו, איזו ארץ מוזרה, שהלב פוחד ורחב בה, פוחד ורחב, נאנח קול בתוכי. לרגעים הייתי כקודח וזעה כיסתה את גופי ולרגעים הייתי קופא מקשב, סמור כקיפוד. מה מוזר, מה מוזר, נתעלף בי הקול שנקצב בתקתוק החד כסיכות, אך ברגע שדומה היה לי כי נרדמתי ומראה שדות החיטה המושקים הבהיק לעיני, נקפצתי ממשכבי לצלצול־פתאום, עז ורוגזני, של הטלפון, כמתוך חלל ראשי. תפסתי בשפופרת וקול צלול וערני של נערה, אמר בחגיגיות: ברוך בואך לגומר, ציר שלוח מארץ שור! – הו, תודה לך! תודה! אמרתי והנחתי את השפופרת על כנה. התקתוק חזר לקדקודו, אך שלווה ירדה עלי, והמיטה היתה כחיק אם. שקעתי בתרדמה.

תרועה חדה ושברים, כחזיזים מתנפצים מחצוצרות נחושת, העירתני אל אור, ובו ברגע התנפצה אף קרן שמש אדומה אל זגוגית החלון שממולי. תרנגולי הזהב! קראתי בתוכי והגעתי בקפיצה מן המיטה אל החלון. חודי הגגות היו מוזהבים, פז ניתז מחלונות גבוהים ללא ספור, ומצווארה ומעלה היתה העיר כולה שקויית זריחה. כל בלהות הלילה עפו, נמוגו בשמי יפת התכולים, לחזיון הפלא שעצר את נשימתי.

בעודי לובש את בגדי, נתהדהד האויר ממנגינה שפרצה מרמקולים רבים בבת־אחת ומילאה את החדר כולו. שוב מיהרתי אל החלון, ומבעד לפלוש הצר שבין בית־המלון והבית הסמוך לו, ראיתי נהר אדם זורם על המדרכה בכיוון אחד. היו אלה גברים ונשים לבושים סרבלי עבודה, על כתפיהם פטישים, אתים, קרדומות, מקבות, וכולם דרכו בעוז בקצב המנגינה הבוקעת מרמקולים שבראשי עמודי החשמל, ששירת מקהלות נתמזגה בה עם נגינת אקורדיונים. כה משובב היה המחזה, שכמוהו לא ראיתי מעודי, כה מרנין באויר הבוקר הרענן, עד כי רגלי רגשו לנוע עם הצועדים ושיר המקהלות רקד על שפתי. מאות מאות, עברו על פני הפלוש ללא הפסק, ועיני לא רוו את המראה. כל עמל הדרך, כל פחד הסכנות, אמרתי, שווים את מראה הנהר הזה הזורם ללא רתע אל עמל היום! עוד הרבה הייתי עומד כך, מתמכר לריגשת גופי, לולא בואה הצפוי של עלינה.

גזוזטרה קטנה בצד חדר־הרחצה פנתה אל חצר אחורית‏ שכתלים אפורים וגבוהים סגרו עליה. מנגד, בגזוזטרה קטנה אחרת, עמדה אשה וחבטה שטיח דהוי. פקיעי מוך היו תלויים בחוטי שערה הפרוע והאבק שעלה מן השטיח אפפה כענן. לרגע נזקפה, ובהגלותי לעיניה, נעצרה ידה האוחזת במחבט. תמהון פקח את פניה, ואחר הציפם חיוך רחב. היא החזירה ראשה כלפי חדר ביתה, קראה דבר מה, ומיד יצאו משם, כגורי חתולים, חמישה ילדים גזוזי־שער ולבושי כותנות, אחזו בסורגי המעקה וצפו בי יחד עמה. או־ח־ה! הגיע אלי הד קולה שנבלל במנגינות הרמקולים שמילאו את החצר, ומשראתה כי איני שומע, פנתה אל ילדיה וכולם נופפו אלי בידיהם מבעד לסורגים. נופפתי אליהם גם אני ואז קראה שוב דבר־מה ושלחה אצבע למולי, כשואלת. איני שומע! קראתי ושמתי ידי אל אוזני. ר־הו – הגיע אלי רוח קולה מעל פני החצר, ובהבינה שוב כי איני שומע, הניעה ידה במיאוס כלפי הרמקולים שברחוב. שוב ושוב ניסתה לומר דבר־מה, בשימה כפות ידיה כאפרכסת אל פיה, ואחר קלטה אוזני: או־שר? כן. כן! קראתי בשמחה, לעצרת האו־שר! אך מתנועות ידיה הבנתי כי לא לזאת נתכוונה. נראה שנמלכה בדעתה כיצד להסבירני את רצונה, כי פנתה כה וכה, אחר גחנה אל אחד מילדיה, שלחתהו פנימה לחדר, והלה חזר עם גליון נייר בידו. האשה נטלה את הגליון, נפנפה בו, אחר שרטה עליו באצבעה, ככותבת. המבקשת היא את חתימת ידי? המצפה היא למכתב שהיה עלי להביא לה? – אינני מבין! פרשתי ידי בחוסר־ישע. האשה צחקה, שלחה שוב את בנה אל החדר והפעם חזר עם מעטפה בידו. מבקשים הם מכתבים, כנראה, אמרתי. – מבין אני! תקעתי אצבעי במצחי ורמזתי לה לחכות. נכנסתי לחדר, הוצאתי מן המזוודה צרור של מעטפות לבנות שהבאתי עמי, ובצאתי לגזוזטרה, נפנפתי בו גבוה. כן! כן! נענעה האשה בראשה בשמחה והילדים קיפצו ברגליהם באוחזם בסורגים. מדדתי במבטי את המרחק שבין שתי הגזוזטרות, מעל לתהום החצר, והיה כמטחווי אבן. תתפסו? צעקתי מבעד למנגינות הרמקולים. האשה והילדים עמדו דומם, תוהים לאשר אעשה. אך ברגע שהנפתי ידי להשליך את צרור המעטפות, הבקיע קולה של האשה, כצווחת נץ: לא!!! – אך מאוחר היה. המעטפות הלבנות נפזרו, עופפו באויר כיונים, אחר נשרו אט־אט, כפתותי שלג, אל חלל החצר העמוקה. שגרוטאות כיסו את קרקעה. האשה ספקה כפיה על לחייה, הילדים, ראשיהם דחוקים בין הסורגים, ליוו במבט אבל את המעטפות המרחפות מטה. התינוק שבהם פרץ בבכי ואמו גערה בו. שוב נשאה ראשה אלי וקראה דבר־מה, אך בו־ברגע נשמע צלצול הטלפון מתוך חדר המלון.

עלינה היתה זו, שהמתינה לי באולם המבוא.

[בלשכה המרכזית]

הרחובות והבתים היו עתה מצוחצחי־חמה, ופסלי הרצים הזהיבו. כל הדרך מבית־המלון עד בניין הלשכה המרכזית דיברה עלינה, שהיתה סטודנטית במכללה והשתלמה במדעי־החיים, על הכלאת חזירים עם כלבי־ים. שני מיני בעלי־החיים, סיפרה, שייכים למשפחת היונקים, שניהם מצטיינים בזיפי פרוותיהם, בעורם, בשומנם ובבשרם. האחד, בית־גידולו ביבשה אך אוהב הוא להתבוסס במים, השני, בית־גידולו בים, אך אוהב הוא להתרפק על היבשה. אם ירביע זכר־חזירים נקבת כלבי־מים, יהיה בן־הכלאיים משובח ממולידיו, עשוי לשחות ולהלך גם יחד, פרוותו חזקה גם חלקה וחומרי־גופו מקור של עושר לבני־גומר.

האם נולד כבר בן־כלאיים כזה? שאלתי.

לא, אמרה עלינה. כל הנסיונות לזווג את שני המינים נכשלו לפי־שעה, אך הכשלונות לעולם אינם מרתיעים אותנו. כל מה שנכון להלכה, אפשרי הוא גם למעשה.

לבושה היתה כביום אתמול, בחולצה לבנה, גרביים לבנים, קצרים, לרגליה, ובדברה לא הסבה פניה אלי וארשת של רצינות חתמה אותן. עיני היו תלויות בנזרי הכתים הגבוהים שמהם היו ככיפות ומהם כמצנפות

מחודדות.

לכל רוחב חזיתו של בניין־שייש ענקי בעל מאות חלונות, כתוב היה באותיות בדיל נוצץ:

הלשכה המרכזית למען אושר בני אדם עלי אדמות, למען השמחה, הרעות, האהבה והשלום בכל רחבי תבל, למען אחוות –

הנה, כאן, אמרה עלינה, בטרם הספקתי לקרוא את הכתובת הארוכה, בת שש־השורות, עד תומה, ובדממה עלינו במעלות ההיכל. כתלי המסדרון הרחב שבקומה השלישית היו כגבישים של קרח ובצעדנו על אריחי השייש, ענו לנו הדים ממרתפים. נראה שהכל הכירו את עלינה כי בעבור על פנינו אנשים נחפזים, ברכו אותה לשלום במאור פנים והיא עיכבה כל אחד מהם ואמרה, הכירו־נא, שליחה של ארץ שור לעצרת האושר, והללו לחצו את ידי בשמחה.

בחדר שאליו נכנסנו, ישבה מאחורי שולחן ירוק של פלדה, אשה שפניה ענוגות וצמה עבותה היתה קלועה לה כחלה על קודקודה. עלינה! אמרה בקול רך בקומה מכסאה, ועם כך נתכופפה עלינה קמעה והיא נשקה לה על מצחה.

הכירי, אווה, אמרה עלינה, השליח מארץ שור.

אה, ליטפה האשה את פני בעיניה החמות והעגומות, אתה הוא. הבוקר שמעתי אה קולך ברדיו.

האמנם? תמהתי.

כן. נאום יפה היה זה שהשמעת בבית־הנתיבות, אמרה. בטוב־טעם ובטוב־שכל.

אבל אני… – אמרתי – כה נרגש הייתי שאפילו משפט אחד לא יכולתי לבטא כהלכה…

כן, משערת אני, הפציע חיוך רך ואמהי בפניה, אבל טכנאי־הרדיו שלנו מנקים בדרך־כלל את הפגמים הללו עד כי אין להכירם.

דברי היו כה קצרים… התנצלתי.

הו, לגמרי לא קצרים! שבע דקות תמימות דיברת! אמרה האשה. שבו בבקשה!

עלינה ואני נתיישבנו למולה, אך ברגע נגוע כף ידי בשולחן הפלדה, נזדעזע כל גופי מזרם חשמל שעבר בו כבזק.

נבהלת? חייכה אווה. אשמתך היא, עלינה. צריכה היית להזהיר אותו.

כן. אני מודה שאשמתי היא, אמרה עלינה בפנים נבוכות. שכחתי שאין זה נוהג אלא אצלנו בלבד.

מתרגלים לכך מהר מאד, פנתה אלי אווה. אין זה אלא זרם נמוך ביותר שכל השולחנות בלשכה טעונים בו, פשוט לשם שמירת המתח. הנה, כפי שאתה רואה, עלי אין זה משפיע, אם כי ידי נוגעות בשולחן.

כן, כנראה שהפתאומיות שבדבר… מלמלתי. שפתי עוד רעדו מן הזעזוע וחשתי שהדם אזל מפני.

האם יחידי באת מארץ שור? שאלה אווה.

כן, אמרתי. ארץ קטנה היא שור.

גם ענייה מאד, הוסיפה אווה. חבל שיחידי אתה. מארצות אחרות תבואנה משלחות המונות מאות ואף אלפים. אך לעומת זאת הקדמת לבוא מכולם.

הלוח של שור ממהר בארבעים־ושמונה שעות לעומת הלוח שלנו, הסבירה עלינה.

אה, כך, אמרה אווה. אך רק לטובה הדבר, כי תספיק לסייר במקומות שבזמן העצרת לא יהיה לך פנאי אליהם. צריכה את, עלינה, להראות לו את ספריית דברי־הימים, את בית־הגנזים, המוזיאון, תחנת־הכוח…

האוכל לבקר גם בצריחי עזמוּת? שאלתי.

לרגע נפלה דממה עמוקה. עלינה השפילה ראשה, ועיניה החומות, הגדולות, של אווה, הביטו בעצב, כמו מבעדי, לרחוק.

מי סיפר לך עליהם? אמרה.

הקרר ברכבת, אמרתי, בדרכי הנה.

כך, אמרה אווה לאחר שתיקה. אינני סבורה שיש בזה עניין מיוחד, אבל נעיין במשאלתך. מתי תצאו לסיור, עלינה?

תחילה עליו למלא את השאלון, אמרה עלינה.

כמובן, אמרה אווה. אחר הוסיפה: מזלך הוא שיש לך בת־לווייה כעלינה. זוהי אחת הבחורות החרוצות והנבונות ביותר שלנו, תלמידה מצטיינת מאד במדעי־החיים.

הו, אווה, את יודעת כמה אני שונאת שבחים מיותרים! קמה עלינה ממקומה.

רואה אתה? וגם צנועה נוסף לכל… חייכה אווה.

האלך בינתיים אל רודין ואבקשו שיכין את התעודות? אמרה עלינה.

בבקשה.

מיד אחזור, אמרה עלינה אלי.

בחורה יקרה! נאנחה אווה לאחר צאת עלינה מן החדר. ועכשיו נרשום רק כמה פרטים אישיים…

ועם כך קרבה אליה מכונת־חישוב קטנה שספרות שחורות היו חקוקות בשורות כפתוריה.

שמך? שאלה בשימה אצבעותיה על המנענעים.

שמי…

אך שוב נזדעזעתי מזרם חשמל בנגוע פיסת ידי בשולחן.

יודע אתה מה, אמרה אווה, שים שתי כפות ידיך על השולחן ואל תסיר אותן. תראה כמה מהר תחדל לחוש בזרם. רק עניין של הרגל הוא זה.

תחילה היססתי והייתי כנכווה ברותחין מדי נגוע אצבעותי בשולחן, אך אחר־כך, משהרהבתי עוז ושטחתי שתי כפות ידי על הטבלה, חשתי רק חום מציף את גופי ואת קצבן המהיר של פעימות הלב.

הנה עכשיו חזר הדם לפניך, חייכה אווה. שמך…

ובענותי על שאלותיה, לחצה אווה עם כל תשובה ותשובה על אחד הכפתורים וכמו שקשוק גרגרים נשפכים נשמע מתוך המכונה. בכלותה לשאול, לחצה על מנוף זעיר שבקצה השורה, רשרוש גבשושיות נגרסות נשמע, צלצול, אווה שלפה גליל נייר מראש המכונה, עיינה בו, ובנושאה אלי מבט חנון, אמרה: שבע־מאות־שלושים־ושבע, הכל כשורה, כמובן.

משכתי כפות די מטבלת השולחן וחשתי כי פני נתאבנו, כאילו סם־מרדים שיתקן. ביקשתי לומר מה, אך שפתי לא נענו לי. ודאי מוסיף הייתי לשבת כך, אלמלא שנפתחה הדלת ועם עלינה נכנס לחדר איש כבד־גוף, בעל פנים רחבות ונוהרות, שמקטורן־שרד אפור היה רכוס לו עד למעלה מצוארו. בשלושה צעדים רחביס ניגש אלי, תפס את ימיני בשתי ידיו, ובהישירו אלי חיוך מעיניו הבהירות, אמר בקול נמרץ: רודין. אתה הוא אורחנו מארץ שור. ברוך בואך!

שמח אני… גמגמתי בקומי מן הכסא.

יפה עשית שהקדמת! הניח כף ידו הכבדה על כתפי, ובפנותו אל אווה שאל: האם עיילת אותו כבר?

כן, אמרה אווה.

כך נאה! היישיר שוב רודין עיניו אל עיני. אם כן ניגש לחדרנו ונצייד אותך בכל הדרוש, מה?

שער־שיבה קצר חפף את ראשו הגדול, ובצעוד שלושתנו במסדרון, כשזרועו חובקת את כתפי, היה הילוכו מתנודד מצד אל צד.

הכירו, בחורים! בן־חיל מארץ שור! הציגני רודין בפני שלושת הפקידים הצעירים, שישבו אל שלושה שולחנות בחדרו.

ולאחר שקמו ולחצו את ידי בענווה, קרא: ועכשיו הוציאו־נא את בקבוק יין־השרף ממחבואו. מאורע חגיגי כזה, ראוי הוא שיונצח בהרמת־כוס!

אחד הבחורים הוציא בקבוק וכוסיות מתא המכתבה, העמידם על השולחן, מזג, ורודין נשא את כוסו וקרא:

לחיי שוּר!

לחיי גומר! נשאתי את כוסי.

למען האושר! קראו הכל, לבד עלינה שלא נגעה בכוסה.

ואת? נשא רודין פניו אל עלינה לאחר הריקו את הכוס אל קרבו, פורשת מן הציבור?

אינני שותה, אמרה עלינה ביובש.

עקרונית?

עקרונית.

לפי השקפתה של עלינה, פנה רודין אלי, האלכוהול הורס את תאי־החלבון של החי. נכון ניסחתי? שאל את עלינה.

לא בדיוק, אמרה עלינה. לפי השקפתי, אין לאדם צורך בסם־מעורר כדי שיהיה מאושר!

הידד! קרא רודין. לימדו ממנה, בחורים!‏ ובפנותו אלי, אמר: קח מארצנו כל שתיקח, אין עיננו צרה, רק לא את עלינה! זכור שבגדר פיקדון היא אצלך!

דבר זה תלוי קודם כל בי, רודין! אמרה עלינה בתילוי־ראש.

האהבה באש הלהט / חוק וגבול אינה יודעת / וכמו היין תסחרר / ראש כוהן כראש כופר, – ציטט רודין שיר וצחק מעומק לבו.

כמו היין! זקפה עלינה אצבע כלפי רודין.

צדקת! צחק רודין. אחר נטל אגודת כרטיסים מעל שולחנו, הושיטה לי בחגיגיות ואמר: הנה התעודות. אין לך צורך בהן. שכן הכל חופשי, אך למען הסדר בלבד. פתחי לפניו, עלינה, את כל אוצרות העיר והניחי לו לשדוד אותם. טיבו של אושר הוא כטיבו של אור, כל כמה שאתה נוטל ממנו אין הוא נגרע דבר! אך לפני שאתם נפטרים מכאן, חייכו עיניו הצרות, מן הראוי שתציץ אף לנעשה בבית־הבד שלנו.

עם כך פנה רודין אל דלת שבכותל צדדי. ומשפתחה לפנינו, הכה בעיני אודם עז של אלפי שושנים שהיו מוערמות בירכתי האולם הגדול ומונחות גלים־גלים לרגלי שני טורים של מכונות, מקצה עד קצה. סאונן האטום של המכונות מילא את החלל, וליד כל אחת מהן ניצבה בחורה בשמלה זרועת דגניות תכולות.

התבין בעצמך את הנעשה כאן או הסביר לך? האירו אלי פניו של רודין בחיוך רחב.

המראה היה מרהיב, מפליא, לא־ייאמן. בראש כל מכונה הסתובב סליל ארוך, שגליל בד פרחוני היה כרוך עליו. הבד היה נפשל ממנו שבלים־שבלים, עובר דרך סלילים אחרים במהירות מסחררת, ולרגלי המכונה היו נופלים גלים של שושנים אדומות.

אינני מבין, אמרתי, מאין באות השושנים?

אם כן, הבה אסביר לך, אמר רודין. מכיוון שדרושים לנו עתה מיליוני שושנים בשביל העצרת, ואין זו עונת פריחתן, שקלנו בדבר והחלטנו ללקטן מתוך גלילי בד ששושנים חקוקות עליו. בד ממין זה מצוי אצלנו בשפע. המכונות הן שתולשות את השושנים מתוך הבד ומשירות אותן לרגליהן. אנו אוספים אותן צרורות־צרורות, ומחר־מחרתיים תפוצנה בכל יפת כולה. מובן לך?

והן שושנים של ממש?

וודאי! אמר רודין. רעננות כביום פריחתן!

ועם כך הרכין עצמו לארץ, הרים שושנה אחת והגישה מול פני. רעננה? שאל.

אמנם כן, אמרתי באוחזי בפרח. לא חשתי כל ריח, אך דבר זה היה כנראה בגלל סאון המכונות.

אבל הבדים יוצאים מפסידים, אמרתי.

נכון. יפה ששאלת, אמר רודין. הבדים יוצאים לבנים. אבל אם תהרהר בדבר, תמצא שבפעולה הפוכה של המכונות, יכולים אנו לחזור ולחקוק את השושנים על הבד בכל עת שנראה צורך בכך. האם לא כן?

כן, אמרתי כשאני אוחז את השושנה מול פני, תמיה למראה עיני.

אבל הביטי, עלינה, אמר רודין, כמה חוורות פניו כנגד אודם השושנה!

הכל יחסי, רודין! אמרה עלינה. אחר הוסיפה: התראה לו גם את בית־היונה?

ומשנפתחה דלתו של האולם השני, היה המראה מפליא שבעתיים:

מאות יונים צחורות עופפו בחלל האולם, ומשק־כנפיהן, צפצופיהן והגייתן, הרעישוהו והטפיחו את אווירו.

האם יש יונים כה רבות בארץ שור? אמר רודין.

הו, לא, אמרתי. וכאן אתם מגדלים אותן?

אף את אלה אנו מכינים לקראת העצרת, אמר. רואה אתה את הקלחת הגדולה הסובבת במהירות באמצע האולם? מלאה היא נוצות של כרים שנפרמו והורקו. מכוח המהירות, מצטברות הנוצות קבוצות־קבוצות והאויר החם מפריחן למעלה.

הרי זה מעשה להטים! אמרתי.

שום מעשה־להטים אין כאן, אמרה עלינה. רק יוני־נוי הן אלה, שאינן עשויות לפרות־ולרבות.

תפוס אחת מהן, אמר רודין, אל תחשוש!

הושטתי ידי, תפסתי יונה, וזו פרפרה כנגד פני.

הבט, רודין, כמה סמוקות פניו עתה כנגד לובן היונה, צחקה עלינה, האם לא אמרתי שהכל יחסי?

ואף־על־פי־כן, הוא מוכה תמהון, צחק רודין. התשתה עמנו עוד כוסית?

תודה, אמרתי. דומני שעלינו להספיק הרבה, והזמן קצר.

השגיחי. עלינה, שלא תשרה עליו עצבות, אמר רודין בלחצו את ידי לפרידה. טיפה עכורה אחת, עשוייה להדליח אגם מלא, כמאמר הבריות.

[המבצר]

רוח כפור צרבה בעצמותי בעוברנו על פני צריחי עזמוּת משונני־הכותרות, כבדי האבנים, ובראותי את כתובת הברזל שמעל לשעריהם, אל תירא מפחד פתאום. אך מיד הגענו אל כיכר גדולה שמבצר בעל ארבעה מגדלים הקיף אותה סביב. אבני המבצר היו מפוייחות, חלונותיו צרים ולחוצים ואיזוב צמח ביסודותיו.

כאן מרוכזים רוב המוסדות, אמרה עלינה, כך שהמבקרים הבאים מכל קצות הארץ אינם מבטלים את זמנם בריצה ממקום למקום. ניכנס תחילה אל המוזיאון האמנותי.

מה נדהמו עיני בפתח האולם הרחב, בראותי שאין שום תמונה תלוייה בו, אלא ששני כתליו הארוכים עשויים מראות לכל גובהם ורק בבואות הנמצאים משתקפות בהן. אנשים רבים היו מהלכים לאיטם לאורך המראות, אחד־אחד ושניים־שניים, כשהם מתעכבים מדי פעם להתבונן בדמויות הנשקפות. כה מפליא ומוזר היה הדבר שרגע ממושך לא יכולתי לעקור עצמי מן המפתן.

ניכנס? אמרה עלינה. דממה היתה באולם. רק לחשים שקטים נשמעו מפי המבקרים, שכפי הנראה החליפו ביניהם דעות על טיב התמונות שראו, ובהתקרבנו אל קיר־המראה, ראיתי את עצמי ואת עלינה עומדים למולנו.

קלסתר־פני היה חיוור, עיני נבהלות ואפי נדמה לי ארוך מכפי שהוא. בעומק המראה, נכפלה דמותה פעמים אין־ספור, קטנה והולכת, בין גבות האנשים שעמדו מאחורי. בסופה של שורה ארוכה, נשתבר הלובן לכל גווני הקשת, והארגמן היה בהיר מכולם. חשתי אימה בחזי, כאילו היה חבית ריקה שרוח מחוללת בתוכו. הפניתי מבטי אל בבואתה של עלינה ואף אותה ראיתי כאילו לראשונה. פניה היו לבנות כלובן חולצתה, ואפה הקטן, הסולד, ושפתיה הדקות, ניבטו אלי בחומרה. מדוע כה חמורה ארשת פניה, שאלתי את לבי, האם מוכיחה היא אותי על דבר מה? רק שערה השחור, החלק, שהגיע עד חצי צוארה הגבוה, היה תמים ונערתי.

נמשיך? אמרה.

עשינו שניים־שלושה צעדים לאורך קיר־המראה ונעצרנו. בוב היו למולנו עלינה ואני. לשמאלי עמדו יחד איש גוץ, בעל פני איכר, ששפם־שיבה דשן חצה אותן לרוחבן, ונערה בריאת־בשר, לבושה חולצה שקופה ורקומה, שהיתה בתו כפי הנראה. האכר נגע בזרוע בתו, הצביע על בבואתו, לחש דבר־מה, וחיוך רחב נשתפך על פני שניהם. אחר נתכופף האיכר אל המראה, כמי שמעיין בפרטיה של תמונה. או מנסה לפענח את שם ציירה, ועיניו הצרות נזדעמו. הוא החליק בידו על זנבות שפמו, גלגלן מעט, ובהזדקפו הבליט את חזהו המקושט בכפתורי נחושת. הנערה, ששער פשתן עבה הקיף את פניה המלאות, הביטה אל מצולות המראה בחיוך רפה והיתה כשקועה בהרהורים. אחר שלבה זרועה בזרוע אביה ולחשה: כמה יפה!

נזוז הלאה? אמרה עלינה.

עשינו עוד פסיעות מספר, נעצרנו. ושוב היה אותו מראה. בבואת דמותי הדהדה אלי בין שתי המראות כקול בין ההרים והטילה בי מעגלים רוטטים כאבן באגם. נסיתי להעתיק מבטי מעליה ומשכה אותי כעיני הצבוֹע. עלינה נסתכלה לפניה אל מעמקי המראה ועיניה היו עתה כשבויות־קסם. האיכר ובתו נתקרבו שוב אלינו, ופני האב קדרו. מפעם לפעם היה מתקין את שפמותיו, חורש באצבעותיו את שיבתו הדלילה, מוחה את פניו כמחלום רע ועיניו מצמצו. צעיר וצעירה גבהי קומה, נעמדו שלובי־זרוע לידי, והבחור היה לוחש דבר־מה לבת־זוגו בהתוותו באצבעו עיגולים כלפי בבואתם, כמסביר את מלאכת התמונה. נראה כי הבחורה לא הסכימה לדעתו כי מדי פעם הפסיקתהו, כמתווכחת עמו. לכסוף הסתכלו דומם במראה כשראשה נשען על כתפו.

יפה בעיניך? הסבה עלינה ראשה אלי.

האם כל המוזיאון עשוי מראות בלבד? שאלתי.

ואצלכם אין זה כך? תמהה.

אצלנו תלויות תמונות על הכתלים, אמרתי.

מוזר! נפשקו שפתיה. ובני־אדם אינם רואים את עצמם?

לכל איש מראה בביתו, אמרתי.

האמנם! נפקחו עיניה לרווחה. האין זה מפחיד כשאדם עומד לבדו מול מראה? גם מסוכן הדבר!

אבל כאן נכפלת דמותי עד אין־סוף! הסבתי עוני אל בבואתי.

כן! כיוון שהמראות הן מקבילות! חייכה עלינה, וזה היפה שבדבר! שורה ארוכה־ארוכה, ואתה אינך אחד, אלא אלף! ובסופה של השורה זיו ארגמני כנוגה השחר, העוטר את דמותך כהילה. הרי זה כאילו אתה מביט אל מרחקי העתיד.

אבל גם מרחוק הריני כפי שהנני, רק קטן יותר…

נראה שהאנשים שמסביבנו הבחינו שאיש זר בתוכם, כי כמה מהם נתעכבו לידינו והיטו אוזן לשיחה. מי האיש? לחש מישהו על אוזנה של עלינה, והיא ענתה: מארץ שור. לעצרת האושר בא. חיוך של ברכה נשתפך על פני הסובבים והם מדדוני בעיניהם. אף הם ביקשו לדעת מה דעתי על התמונות. ומשחזרתי על הדברים שאמרתי לעלינה, השתוממו עלי מאד. כאן אנו עומדים בפני עצמנו והתקווה זורחת עלינו מרחוק, אמר אחד בהראותו בידו על המראה. האינך נהנה כשאתה רואה את דמותך בתוך דמויות כה רבות והאור שפוך על כולנו כאחד? אמרה אשה אחת.

הסבתי מבטי אל המראה ותמונת השדרה הארוכה של אנשים רבים עד בלי סוף, שכאילו קפאו רגע באמצע מצעדם, שוב הטילה בי אימה, כי פני כולם הביעו אומץ ורק פני היו צהובות בתוכם.

האין זה יפה? הטתה האשה ראשה אלי.

ובאומרי יפה, ראיתי שני תוים דקים משתפלים מקצות שפתי.

היפה אינו מלאכה, הסביר האיש שדיבר קודם לכן. הוא נובע מתוכנו וחוזר אלינו מתוך בבואתנו.

אמנם כן, אמרתי ובנות־קול הדהדו אלי משורת בני־דמותי שבמצולת המראה, אבל אצלנו הציירים הם שמגלים את היפה.

הציירים? צחקו כל העומדים סביבי. והאשה ששאלתני קודם לדעתי, אמרה: הציירים לעולס אינם יכולים להתקרב לתמונת האמת כמו המראָה. כאן הרי זו האמת כשלעצמה!

בעוד אני מהרהר בדבריהם, פרשו האנשים מעלינו, ובהמשיכם לפסוע לאורך קיר־המראה, עוד התלחשו ביניהם כמסתודדים עלי.

בהתעכבנו שוב להסתכל במראה והיינו אך שנינו, לבדנו, חשתי עצמי כערום ומיהרתי להפנות גבי אל הקיר. בקיר שמנגד שוב נשתקפה אלי דמותי מרחוק ועצמתי עיני מפניה. נצא, לחשתי לעלינה, וברדתנו במדריגות דומה היה לי כאילו שורה ארוכה של בני־דמותי יורדת בעקבותי.

אמת אמת תרדוף

חקוק היה באותיות אבן במצחו של שער האגף השני, ששני אריות־אבן שלוחי־לשון שמרו על פתחו. נכנסנו בשער, ובקומה השלישית הובאתי אל אולם רחב־ידיים שאנשים רבים ישבו באמצעו, כפופים על שולחנות מבהיקים ומעיינים בספרים. בהגיענו אל חצי האולם, רמזה לי עלינה להמתין רגע והפליגה למצוא את מנהל הספרייה. הכתלים סביב־סביב היו מלאים ספרים, ערוכים שורות־שורות על גבי מדפים וזהב אותיותיהם נצנץ באור הקלוש. הקוראים היו שקועים בספריהם ואיש מהם לא נתן דעתו על סביביו, לבד צעיר צנום אחד, שישב בקצה השולחן הראשון, אשר מדי פעם נשא עיניו מספרו ובחנני בסקרנות. שער שחור מסולסל היה לו, פנים כחושות וכהות, כמעוּנות צוֹם, שלהבות פרחו בהן, ומשנפגשו עיני בעיניו, ראיתי כי הן פוזלות מעט, האחת מיישירה והשניה משמאילה, אך עמוקות היו ויפות.

עלינה חזרה ובאה בלויית איש גבה־קומה שאישונים כדוריים ובולטים נוצצו מאחורי משקפיו הגדולים. שמח אני להכירך ולהסביר לך איך מתנהלת ספרייתנו, לחץ האיש את ידי בכפיפת־קומה ובפנים מבריקות. האם גם בשוּר יש ספריות ציבוריות?

כן, אמרתי, אבל קטנות מזו.

בטוחני שגם שונות הן מזו בסידריהן, הבריקו אלי אישוניו, ובהשקיפו על פני האולם ממרום קומתו, אמר: זוהי ספריית דברי־הימים והיא מונה כמיליון ספרים. הנה, נעבור נא באולם ויובן לך כיצד היא ערוכה.

ובכן, הספרייה מחולקת לשני אגפים ראשיים, אמר הספרן בהגיענו אל ראש־האולם. הכותל השמאלי הוא אגף דברי־ימי העבר, הכותל הימני הוא אגף דברי־ימי העתיד. אנחנו, העומדים באמצע, נצטחקו פניו, מצויים ממש בהווה…

האם אין אגף לספרי ההווה? שאלתי.

למעשה, אין הווה במובן הטהור של המושג! זקף הספרן אצבעו לעומתי, ועלינה נענעה בראשה כמסכימה לדבריו. הזמן זורם תמיד ולעולם אינו עומד!

וכמוהו גם האמת! מיהרה עלינה להוסיף בהסבה פניה אלי.

מיד יובן לך הדבר, שמח הספרן להסביר. הספרים שמשמאל, הם על תקופות שהיו והספרים מימין על תקופות שתהיינה, אך מכיוון שהזמן זורם בלי הפסק, וכמוהו גם האמת, כפי שהעירה עלינה בצדק, הרי אנו מעבירים תמיד ספרים מן האגף הימני אל האגף השמאלי, וכך אין אנו מפגרים לעולם…

אם כן האגף השמאלי מתמלא יותר ויותר והימני מתרוקן והולך, אמרתי.

לשאלה זו ציפיתי! נתחייך הספרן אל עלינה. לא, אין זה כך, אמר, שניהם נשארים בגודלם הקבוע. מיד יובן לך הדבר. כמספר הספרים שאנו מוסיפים על האגף השמאלי אנו אף גורעים ממנו, שכן מורידים אנו לבית גנזי העתיקות את אלה שנתיישנו ואין לנו צורך בהם. בה־בשעה, ובאותו קצב עצמו, נכתבים ספרים חדשים בשביל האגף הימני. הרי זה מעין חוק הכלים השלובים, צחק האיש מעומק לבו.

הרי זו מלאכה רבה! אמרתי.

מיד יובן לך הדבר, קרנו עיניו של הספרן, ועם כך קרבני אל האגף השמאלי, הוציא ספר עבה מעל המדף ופתחו לפני. הנה, רואה אתה, אמר, זהו ההבדל היסודי בין ספרי שני האגפים: כאן הם כתובים מסוף לראש ושם מראש לסוף…

נטלתי את הספר בידי ומשהחילותי לקרוא בו, חשתי עצמי מתנודד כעל סיפונה של אנייה שיכורה. המלים לעו לעיני ולא נתקשרו ביניהן ורק אחר שעיינתי בדף עיין היטב, ראיתי שיש לקרוא את המשפטים בהיפוכם, מסוף השורה לתחילתה ומסוף העמוד אל ראשו.

הקריאה קשה כך מאד, אמרתי.

אין אנו נרתעים מן הקשיים, אמרה עלינה.

רק ענייך של הרגל הוא, ביטל הספרן בידו. כל אדם עשוי להתרגל לכך במהרה, כשם שעשוי הוא להתרגל ללכת לאחוריו, למשל.

לשם מה נעשה הדבר, שאלתי.

אמת רודפת אמת! זקף הספרן אצבעו ונתרומם בתנודה קלה על בהונותיו. דברי־הימים הם כמו שני גלגלים שלובי־שיניים, שהאחד סובב לאחור ובה־בשעה הוא מסובב את השני לפנים. מכאן אתה מבין מדוע חצי הספרים כתובים הפוך וחציים ישר.

ומת עולה בגורלם של אלו שאתם מורידים לבית הגנזים? שאלתי.

הו, הללו! נוצצו משקפיו של הספרן, אף זה מעניין ביותר! המתן כאן מעט, אוליך את עלינה אל השומר ותרדו לשם יחד.

כל אותה שעה שהיינו משיחים, חשתי בעיניו האורבות של הצעיר שישב בקצה השולחן הראשון, ועתה, ברגע שיצאו עלינה והספרן מן האולם, ועמדתי ליטול ספר מן המדף, נתרומם הלה ממושבו, נתקרב אלי על בהונותיו, ומשהגיע עדי, לחש:

סלח לי, נדמה לי שאתה האיש מארץ שור.

אמנם כן, נפניתי אליו.

ראיתי אותך אתמול בצאתך מתחנת־הרכבת, אורו עיניו, השקועות עמוק בחוריהן. פעם ראשונה אתה אצלנו.

כן, אמרתי

ואני מעולם לא הייתי בשוּר, אך קראתי עליה הרבה, אם גם בהיפוך.

על עברה, אמרתי.

כן, פזל האיש לעבר פתח האולם. אחר נתחייכו פניו השחופות ואמר: יפה אצלכם?

הו, כן, אמרתי.

חולמים, מה? לחש כאיש רעב שזמן רב לא בא אוכל אל פיו.

בלילות? תמהתי.

חולמים איש איש כרצונו, מה? עבר צל־אש על פניו.

כמובן, וכאן?

אסור! ניתז לחש מבין שפתיו. רק בלילות ג', וגם אז חייבים הכל לחלום אותו חלום. בשרי כוחש מיום ליום מחוסר. שנה! – שׂם האיש שתי כפות ידיו על חזו הצנום.

אמור, מה חולמים אצלכם? תבעו עיניו השחורות כפחם.

הו, החלומות הם כזב! אמרתי.

כזב! זה מה שאני משתוקק לו, מעט כזב! לחש בתאוה. האמת ממיתה אותי כאן! – קרע את לבו מתוכו. רק אמת, אמת, אמת, תפלה כמים! תן לי כזב, חריף כיין!

האם לא כולנו מחפשים את האמת? שאלתי.

הה, לחפש! בערו גחלי עיניו. כן! אבל כשהוא ניתנת לך, חוק יום ביומו. זורמת אליך ברשת הצינורות העוברת מתחת למדריכות ומגיעה לכל בית ובית, אתה רעב לשקר! לסיוטים! הו, אילו אפשר היה…

אך באותו רגע נראתה עלינה בפתח האולם, האיש נתרתע לכהרף־עין ובפנותו לחזור אל מושבו, לחש בצחוק יבש:

אבל אני מתמרד. אני מדיר שנה מעיני. כל הלילות אני עֵר!

השומר, איש דל־בשר, לבוש בגד־בד שחור ורחב, ירד לפנינו במדריגות הצרות, המתפתלות, וצרור המפתחות מצלצל לפניו. ירדנו בעקבותיו, מגששים דרכנו באפלולית, ובהגיענו למטה, נעצרנו לפני שער ברזל שמנעול כבד היה תלוי על בריחו. השומר תחב מפתח בחור המנעול, הוריד את הבריח, והדלת צרחה על צירה. אויר קר וטחוב נשב מתוך חשכת המרתף. בבקשה, הורה לנו להיכנס בעמדו אדיש על המפתן.

האין אור בפנים? נעצרתי על הסף.

אין אור, אמר השומר, שהיה חיוור־פנים כאמודאי.

עלינה, שראתני מהסס, פסחה עלי ועברה את המפתן. רק אז נכנסתי גם אני. השומר בא בעקבותי וסגר אחריו את השער. חשיכה גמורה היתה ובתוכה נשמע כעין טפטוף מים וחריקה כחריקת צלעות אונייה מתנודדת. חשתי ברטיבות נספגת בסוליות נעלי, וידי המגששות החליקו על גבי מציבות לחות וקרות. רואה אתה איך ללכת? שמעתי את לחשה של עלינה לפני. איני רואה דבר, אמרתי. מיד תתרגל לחשיכה, אמר השומר מאחורי.

קול חלחול המים גבר והחריקות צפצפו כנאנקות תחת משא כבד. רגלי נתקלו בזויות אבן ורק בעשותי עוד צעדים מספר, ראיתי פתח ארובה מעל לראשי ככתם מרובע של פיח. משנתרגלו עיני לחשיכה, הבחנתי שאני מהלך בין שתי שורות של קוביות־אבן שחורות. מעבר להן היו עוד שורות כאלה, כבבית־עלמין.

האם מציבות הן אלה? שאלתי בהעצרי.

לא, אמר השומר וקולו הדהד במרתף, אלה הם הספרים.

הספרים?

כן, אמר, הספרים. בנופלם מלמעלה, דרך הארובה, עורכים אותם כאן זה על גבי זה. מפאת הכובד ולחץ הזמן, הם נכבשים מאליהם והופכים לקוביות של פחם.

אלה שעל ידינו הם עתיקים ביותר, אמרה עלינה.

אתה שומע את החריקות מקצה המרתף? אמר השומר. זה מחמת הכובד. אלה ספרים שירדו לא מכבר. הם מעיקים זה על זה ונלחצים מטה.

בתקרת המרתף בצבצו בועות־מים, כבמערת־נטיפין, וזעיר־פה זעיר־שם היו תלויים ממנה גדילי דמעות־בדולח דלוחות. צווחה שפלחה מן החשיכה המעובה שבירכתיים הדביקתני אל המצבה שמאחורי.

נבהלת? הפציע חיוכה של אלינה כשחר חיוור.

זהו העטלף שלנו, אמר השומר, הוא עיוור, כמובן, אבל משכיל הוא לנקר את האתיות שאינן לרוחו.

איך הוא עושה זאת? שאלתי בחלישות.

יש לו שני שומרי־ראש. ינשופים. הללו משמשים לו עינים.

נשימתי קצרה. נשענתי בגבי על מציבת הפחם הקשה וחשתי את כובדה העצום, כאילו היתה גוש־כוכב שחצה את החלל ונדבק באדמה. הזמן היה דחוס עד תמציתו בתוך הגוש המאובן ודומה היה שהוא ממשיך להידחס בחשאי. דמעה קרה זלגה מלמעלה על גבי מזבח הפחם וניתזה על כף ידי.

התרגלת לחשיכה? שאלה עלינה.

כן, נענעתי בראשי.

שורות המציבות. השחורות נראו עתה נוצצות‏ באפילת המרתף. מקרינות בוהק על סביבן כאבני־ברקת. הנטיפים התלויים מלמעלה נדמו כמנורות בדולח. אור עמום של מקדש עתיק הבהב, וחריקת הזמן מרחוק נשמעה כקינה.

היימצא פה מקום לכל הספרים שיבואו? אמרתי.

הפחם נדחס והולך עם הזמן, אמר השומר, מתכווץ והולך, עד שברבות הימים אף ייהפך ליהלום…

אותו רגע נטפה עוד טיפה מלמעלה ואחד הינשופים עט עליה ותפסה במקורו.

[תחנת הכוח]

כלוויתן עצום, נתרוממה מתוך הנהר, שרועה לכל רחבו, מגדה עד גדה, תחנת־הכוח הלבנה, קמורת־הגב. מתוך עורפה נשתלחו כלפי השמיים שתי קרניים־ארוכות וחדות, זו נוטה לכאן וזו לכאן, כקרניו של חילזון ענק. שום צוהר לא נראה בה וכל גופה התנוצץ באור השמש המשתפלת למערב. מי הנהר הסתחררו בצידה האחד, געשו באשדות בצידה השני, והלאה משם זרמו לבטח אל מרחבי שדות, חורשות ויערי־ארובות לוטי ערפל.

הגענו שמה, עלינה ואני, בנטות היום, ברכבת קטנה, מיטלטלת, מהלך חצי שעה מן העיר. שביל חצץ הוליך אל גדר התייל הגבוהה שמלפני התחנה ובהראות עלינה את כתב־הרשיון, נפתח השער לפנינו והאיש לבוש החלוק הלבן הובילנו אחריו אל חדר קטן שבצד הפתח.

המתינו כאן, אמר האיש, אבוא לכם את המסיכות.

אף אני כאן בפעם הראשונה, אמרה עלינה. משערת אני שזה נגד הקרינה.

לאחר דקות מספר חזר האיש ועל זרועו שתי חליפות סרבלים לבנים ורחבים שמסיכות מחוברות להם בראשיהם.

ליבשו את אלה על בגדיכם וריכסו אותם היטב, אמר במוסרו את האמתחות לידינו. שימו לב לקשור יפה את קצות השרוולים ואת בתי־הקרסוליים.

תחבתי רגלי לתוך הכיסים הארוכים, הכנסתי ידי לתוך השרוולים, ועד שלא משכתי את המסיכה על ראשי, כבר עמדה עלינה מעוטפת לבן כולה, נכונה לצאת. פניה לא נראו, שני עיגולים של זגוגיות ירוקות, גדולות, היוו את עיניה, וזרבובית עשוייה רשת צפופה מרובעת, בלטה במקום הפה.

אחרי, אמר האיש הקמצן־במלים בגמרי לרכוס את תכריכי.

יצאנו מתוך החדר, עלינו בשלוש מדריגות, והאיש פתח דלת־ברזל כבדה ואטומה, כדלתה של ספינת־אוויר, ובהיכנסנו פנימה סגרה אחרינו.

רחש שקט, חדגוני, היה מלא את חללו של האולם הרחב והארוך, שאורו נסתנן ירקרק מבעד למשקפי. באמצעו עמדו בשורה, בזה אחר זה, ארבעה פרים של פלדה, ראשיהם רכונים, רגליהם המפריסות ניצבות איתן על רצפת השייש המבריקה ומבטניהם יוצאים צינורות דקים הנמשכים למעלה ונפגשים כולם בנקודה אחת במרומי התקרה. הכותל השמאלי היה כולו לוח ציפחה שחורה, ומאות עיניים אדומות, ירוקות, צהובות, הבהבו בו בלי הרף, נדלקות וכבות, נדלקות וכבות, ומתחתיהן קבועים היו שעונים ללא־ספור שמחוגיהם סבבו, רטטו, חלו ברעדה. לאורך הכותל, ליד טבלה ארוכה וצרה, ישבו גברים ונשים, גבר ואשה לסירוגין, לבושי חלוקים לבנים ואוזניות מורכבות לראשיהם. ידיהם אחזו במתגים קטנים שהיו מניעים אותם פנים ואחור.

ארבעת הפרים שלאורך האולם, פתח האיש בהסברו, הם מצברי־הכוח הגדולים. הכוח האצור באדמה עולה מן הנהר אל רגליהם, עובר אל קרביהם ובהם הוא נטווה לחוטי־מתח דק ואדיר הזורם דרך גידי הצינורות למעלה, אל הקרניים, שוודאי ראיתם אותן מבחוץ. עשרים האיש היושבים לפני לוח הבקרה שולטים מכאן על כל כוחה של המדינה. במשיכת־מתג אחת, או בלחיצה על כפתור, הם מפעילים מכרות, בתי־יציקה, מנסרות, רשתות־אור בכל רחבי הארץ; בתנועת־אצבע קלה עשויים הם אף להפסיק את פעולתם, לשתק את הארץ כולה או להטיל עליה חשיכה גמורה. באלפי חוטים בלתי־נראים קשורה התחנה הזאת, עם כל עיר וכפר.

אבל זוהי עבודת יומנו הרגילה, המשיך האיש בהסבריו. עיקר מאמצינו עכשיו מכוונים לנסיון נועז, ראשון בתולדות האדם, והוא הפיקוח על תנועתה של השמ.

הו, נפלטה קריאת תמהון מפי.

ענין זה, כך הוא, המשיך מבלי שים־לב אלי. המדענים גילר שאילו היתה השמש מקדימה לזרוח בעשרים דקה ומאחרת לשקוע כזמן הזה, היתה תנובת השדות גדלה כפליים, כי בארבעים דקות אלה, של ראשית היום וסופו, יונקים שרשי הצמחים את לשד האדמה ביתר עוצמה ועליהם מטמיעים את האור בשקידה מכופלת.

כן, זה נכון, אמרה עלינה.

ובכן, זה שבועות מספר שאנו מנסים יום־יום לרתום את השמש בעבותות המתח, אם אפשר לומר כן, בבקרים, ולרסן את מרוצתה אל האופק, בשעות בין־הערביים. אלה הן הקרניים שראיתם בחוץ –

האם הוכתרו נסיונות אלה בהצלחה כלשהי? שאלה עלינה בערנות.

עדיין לא, עדיין לא, אמר האיש. כוחה של השמש הוא עצום, כפי שידוע לכם, ויש לשאוב זרם גדול יותר ויותר ממעמקי הנהר אל קרבי הפרים כדי שאפשר יהיה לרתקה למקומה אפילו כדי אלפית השנייה. אבל אין לנו כל ספק שבסופו של דבר נצליח, כי הנסיון מבוסס על חישובים מדוייקים. בעוד שבע דקות, כשתיגע השמש בקו האופק, תוכלו להיות עדים לאחד הנסיונות הללו. היש לכם שאלות כלשהן?

האוכל לשאול כמה שאלות את האשה שליד לוח הבקרה? אמרה עלינה.

בבקשה, ענה האיש בתחבו ידיו לכיסי חלוקו, ואחר סר מעלינו והפליג באולם.

במעומעם הגיע אלי מבעד למסיכה קולה הנמוך של עלינה, ששאלה את האשה שחורת הצמה, ענוגת הפנים, כמה זמן היא עובדת בתחנה, היכן רכשה את נסיונה, איפה למדה, ואם מוצאת היא סיפוק בעבודתה. האפשר שלא למצוא סיפוק, שמעתי את האשה אומרת, כשאת יודעת שבעבודתך את רותמת את כוחות הטבע לשרות האדם? כן, הרגשה נפלאה היא זו בוודאי, אמרה עלינה…

ארבעת הפרים הגדולים בחלל בטנו של הלויתן, עמדו רכוני־ראש, כבדי־מחשבה, מסכיתים למתחולל בחשאי בתוך קרביהם. רגלוה הקצרות והעבות, הנטועות איתן על עומדם, היו יצוקות כוח. מותניהם היו רחבות, בטניהם מתוחות ועורפיהם מכווצים. עיניהם המזוגגות הביטו ירוק ללא־נוע. גידי־פחדים יצאו מחלציהם ושלחו אוֹן למעלה. אור קר היה כמזמזם בחלל ואוזני צללו. היה שקט כלפני סער.

והסער בא. התחולל בן־רגע, כאילו התפוצץ העולם.

פתאום, מבלי שאדע איך קרה הדבר, נשמע קול נפץ עצום, בזק חלף באולם, מאיר את חללו, הפרים רקעו ברגליהם, הרצפה נתרעדה כולה, זרם חשמל הקפיץ את רגלי, פתחתי לצעוק, הפסיקו! אך פי נשאר פעור ולא שמעתי את קולי. נפלתי אפיים ארצה לרגלי הפרים ושמש התפוצצה בתוך עיני – – –

האם הצליחו? שאלתי לאחר שפקחתי את עיני ומצאתי עצמי מוטל על דרגש בחדר ההמתנה.

עלינה נענעה בראשה לאות לאו, ואמרה: ההוטב לך?

כן, אמרתי וקמתי על רגלי. פני היו לחים וברכי רטטו.

נבהלת, חייכה עלינה בעגמה.

ואת?

לא, אמרה, עמדתי ליד האשה והתחזקתי בדופן השולחן. התרגשתי, כמובן.

הנפץ הזה… אמרתי.

מבהיל כמובן, אמרה. מחר עם שחר ינסו שוב. הנלך?

דמדומים שלאחר שקיעה היו בחוץ וקיטור עלה מן הנהר. פסענו בדרך העולה אל תחנת הרכבת הקטנה והחצץ שרק תחת נעלינו. באופק היו עננים שלאחר דליקה, יגעי־קרב. העולם קיים, העולם קיים, העולם קיים, לחשתי בתוכי בראותי את האדמה ואת השמיים וחסד בין־הערביים שפוך עליהם כמימים ימימה. בהגיענו אל התחנה, נאמר לנו שעוד כשעה עד בוא הרכבת.

בוא, נשב קצת בחורשה, אויר טוב עכשיו, אמרה עלינה. אדמומית פרחה בפניה החוורות.

מחטי־אורן נתפצחו מתחתינו והפיצו ריח רענן. ממקום מושבנו נשקפה בקעה רחבה, עטופת אד אפרורי ואורות קטנים החלו נדלקים ומנצנצים בה אי־פה אי־שם. יצורים זעירים נראו מהלכים בין גידרות־שדה, עגלות התנהלו בדרכי־עפר, פרות חזרו למכלאותיהן ועשן עלה מתנורים. מארובה גבוהה אחת התנופפה לשון־אש אדומה.

האשה הזאת שליד לוח הבקרה… אמרה עלינה כשהיא חובקת את ברכיה ועיניה כחולמות, אני מלאת הערצה אליה. ההרגשה הנפלאה הזאת, להזרים כוח לארץ כולה…

רוצה היית להיות במקומה? שאלתי.

לא, לאו דוקא במקומה, אמרה כשמבטה שלוח לרחוק בגעגועים. אבל חולמת אני ליצור חיים מחומר.

מאמינה את שיעלה הדבר בידינו אי־פעם?

אין לי ספק בזה! הסבה אלי מבט יוקד. און דבר נבצר מכוחו של האדם! לפנים האמינו שרק אלהים יכול להמטיר מטר או לשל ברקום. היום אנו עושים זאת במו ידינו!

אבל החיים… זה משהו מיסתורי… לחשתי.

מיסתורי? פקחה עלי עיניים משתוממות. מיסתורין הוא שם נרדף לבערות. הקדמונים חשבו שהחכמה הנעלה ביותר היא לדעת שאינך יודע. אנחנו אומרים שהחכמה היא לדעת שאתה יכול לדעת. עוד איננו יודעים הכל, אבל יודעים אנו שיש באפשרותנו לדעת.

בכל זאת, יש דברים שלעולס לא נדע…

למשל?

למשל, סוד כוחו של האדם לדעת.

מבטה של עלינה נשתהה עלי בפתיעה. סבור אתה שהשׂכל האנושי הוא משהו נפרד מגופו? מין רוח מרחפת בחלל? אמרה.

איני יודע.

אינך מאמין באמונות תפילות אני מקווה, נסתכלה בי בחשד.

לא, אמרתי.

עלינה שלחה מבטה אל הבקעה שלמטה, שהיתה זרועה עתה אורות זעירים רבים, ממצמצים ככוכבים, אחר הרכינה מצחה אל ברכיה ולחשה אל העפר שלרגליה:

אני כל־כך רחוקה עדיין מהישג כלשהו…

שערה השחור היה תלוי, מפוסק, לשני צידי ברכיה וחשף משולש־עורף משיי מעל לצוארון חולצתה המבהיקה. היא נראתה עתה נערה רכה, חלשה, בכתפיה הצרות, בזרועותיה הדקות, בגרביה הלבנים, גרבי־תלמידה, שבצבצו מתחת לחצאיתה השחורה. שמתי זרועי על כתפיה (שנתכווצו פתאום כלמגע יד קרה) ולחשתי על אוזנה:

משום כך את עצובה?

עצובה? נתנערה בבת־ראש, כמו הטחתי בה האשמה כבדה (ושמטה עם כך את זרועי מכתפיה).

לא… נרתעתי, אבל רצינית מאד…

רצינות ועצב הם שני דברים שונים זה מזה, כשם ששמחה והוללות הם שני דברים שונים זה מזה, אמרה.

את מאושרת?

האושר איננו רגש חד־פעמי, אמרה. אדם המקדיש את חייו למטרה נעלה, מאושר תמיד. אני מתנזרת מהרבה הנאות כדי להיות מאושרת באמת…

קולה רעד מעט באומרה זאת. אחר, כאילו נתרופף פתאום חבל מתוח מאחיזתו, הוסיפה ואמרה ברוך:

לעתים עלי להחניק בי רגשות כנים באמת…

אבל למה? שאלתי לאחר שתיקה.

כי עלי להיות חזקה, אמרה בהישירה מבטה למרחק האפלולי.

אבל החולשות הן אנושיות… אמרתי.

החולשות הן מוֹתרוֹת, אמרה. אולי לעתיד לבוא נוכל להרשות לעצמנו להיות גם חלשים.

צריך אדם להיות חזק מאד כדי שיוכל לא להרשות לעצמו להיות חלש, אמרתי.

נכון, נכון, אמרח עלינה.

אבל אם חלש הוא מטבעו, הרי שאין בו די כוח לגבור על חולשתו…

בכוח רצון חזק, עשוי כל אדם לגבור על חולשתו!

ביקשתי עוד לשאול אותה כיצד ימצא אדם חלש רצון חזק, אך צפירת רכבת מתקרבת, הקימתנו על רגלינו.

[על פני האגם]

היום נטייל ברחובות העיר, בישרה עלינה בבואה למחרת בבוקר לקחתני מבית המלון.

עם כך פתחה את אמתחתה, הוציאה מתוכה מטפחת משי ירוקה, גדולה, ואמרה: זוהי מתנת הלשכה־המרכזית לבאי העצרת. ענוד אותה לצווארך.

לא עברו דקות אחדות משהחילונו להלך זה בצד זה ברחוב (שוב היה יום בהיר, חמים וזיווני), ומיד נמשכו אלינו כל מבטי העוברים. עקרות־בית עם אמתחות בידיהן, פועלים נחפזים לעבודתם, זקנים מהלכים במקליהם – כולס נעצרו להסתכל בנו כשפניהם מפיקות פליאה, התפעלות, סבר של ברכה. עד שלא הגענו אל פינת החצייה, וכבר יצאו פקידי־החנויות אל פתחיהם, דרי הקומות העליונות אל הגזוזטראות, וידיים מנפנפות נשתרבבו לעברנו מחלונות החשמליות המקרקרות על פסיהן. עוד צעדים מספר – ונחיל של ילדים החל מלווה אותנו מאחרינו, כשהם קוראים שלום ושואלים לשם ארצי.

נהג אחת החשמליות עצר בקרונו, הרכין עצמו כלפינו ושלח קריאה:

לעצרת?

לעצרת! החזרתי לו קריאה.

אושר! נופף בידו.

אושר! קראו גם הנוסעים מבעד לחלונות.

עם כך נתלקטה סביבנו סיעה גדולה מן המהלכים על המדרכה, שכולם ביקשו לחזות בי מקרוב, מהם שלחו ידיים ללחוץ את ידי, מהם שיגרו ברכות מעבר לכתפי רעיהם, מהם שאלו לי ולארצי. עלינה, שרצתה לחסוך טרחה ממני, ענתה על כל השאלות ולא שגתה גם פעם אחת. לבסוף פנתה אל כל הצובאים עלינו, ואמרה:

אזרחים יקרים, הן רואים אתם כמה עיף הוא. רק לפני יומיים הגיע אלינו בדרך ארוכה. הניחו לו עתה לסייר בעיר כחפצו. שבעה ימי עצרת עוד לפנינו ובטוחה אני שתספיקו להיפגש עמו כאוות נפשכם.

אך האזרחים, שנשתתקו לרגע בדברה, לא אבו להניח לנו, ובהמשיכנו ללכת, הלכו אחרינו, וקהלם נתרבה יותר ויותר; ילדים שכרכרו סביבנו בצפצופים, ואחריהם שובל ארוך, שכמעט דמה לתהלוכה. קרונות החשמליות, שנעצרו מאחורי הקרון הראשון, כבר היוו שורה רצופה לאורך הרחוב, ומן הגזוזטראות העליונות ירדו עלינו רביבי־פרחים.

אזרחים יקרים… הפנתה עלינה שוב ראשה כלפי־הקהל, בפנים חמורות משבתחילה. אך הקהל לא שת לבו אליה. עלז, מאיר־פנים, נפנף בידיו, צחק, ברך, ולא נתפזר.

שוטר־התנועה ירד מבסיסו שבפרשת־הרחובות, ניגש אלינו, לחץ את ידי ואמר בחיוך על שפתיו:

ברוך בואך לארצנו. כבוד ואושר הוא לנו להקביל את פניך, אך כפי שעיניך רואות…

והראה בידו על פקק־התנועה שברחוב.

הצדק עמך, אמרה לו עלינה. אוליך אותו אל האגם. על פני המים ודאי לא יוסיפו לרדוף אחרינו…

סלח לי… פרש השוטר ידיו ומיהר לחזור לבסיסו.

כה חביבים פה כולם, כה אדיבים… אמרתי לעלינה בהמשיכנו ללכת והקהל אחרינו. מעולם לא הייתי עד למחזות נרגשים כל־כך של הקבלת פני אורחים.

וודאי, אמרה עלינה, אך גם לחביבות יש לשים חוק.

רחוב יפה, זוהר בהוד מלכות, היה רחובה של יפת שבו צעדנו צפונה. פה־ושם, בין הבתים העתיקים, עגולי־הכתפיים והמעוטרים בפיתוחים, כותרות וצריכים, נתרוממו בניינים חדשים, לבנים, ישרי־זוויות ומרובי־חלונות. פה־ושם, בין פסלי־הרצים, נזדהרו בשמש מזרקות ובריכות. רחובות רבים נצטלבו עם דרכנו, שלווים ושפועי־ירק. פלוגות של פועלים עברו על פנינו, בנאים, חרשי־ברזל וחרשי־עץ, עם כלי מלאכתם, נעצרו לרגעים לברכה, התוודעות, הצהרות של שמחה, אחר המשיכו בדרכם, באותם צעדים אמיצים כבתחילה. לאחר כשעה הופיע לעינינו האגם, נוצץ, רוגע, מוקף סביב־סביב גינות, מדשאות, ואילנות גבוהים מסתודדים בחברותות.

משירדנו לסירה, ברכנו הקהל שנשתרך אחרינו עד שפת האגם בנפנופי־ידיים, כנפרד מבני־משפחה הפורשים בים, ואחר נתפזר מעט־מעט ושב על עקביו.

ביקשתי ליטול את המשוטים מידי עלינה, אך היא נתעקשה כל־כך, בתובעה את זכות־המארח לשרת את אורחו, והסירה התנודדה כל־כך, בהאבקי עמה – שנאלצתי לבטל רצוני מפני רצונה ולשבת על החרטום בחיבוק־ידיים.

שים לב לפני המים, אמרה עלינה בחותרה אל אמצע האגם, האינך מבחין במשהו בלתי־רגיל? ‏

השטתי מבטי על סביבי ולא ראיתי אלא משטח־מים צח וזוהר, מוקף גדות ירוקים.

אינך מבחין? שאלה שוב.

הכל נפלא פה, אמרתי, אך איני מבחין…

אינך רואה שאין בבואות בראי־המיים לאילנות שעל החוף? חייכה עלינה.

הו! קראתי.

ועתה אמנם נשתאיתי לכך שרק השמש נזדרחה מתוך האספקלריה הנוצצת של האגם ושום צללי עצים לא עיננו את שפותיה.

אלו פלאי טבע אצלכם! קראתי מרוב השתוממות.

לא פלאי טבע הם אלו, אלא פלאי מעשי־אדם! אמרה עלינה בברק של התפארות.

מעשי אדם!

כן, אנשינו הם שטיהרו את האגם מכל צל!

כיצד עשו זאת? תמהתי.

לא פשוט היה הדבר, אמרה עלינה. טבעם של צללים הוא כטבע עשבי־הבר. אתה מקצץ בהם ומקצץ בהם והם חוזרים וצמחים מחדש. אלא שאם אתה מתמיד בכך, עקשותך גוברת על עקשותם. שנה שלמה היו גנני־האגם מקצצים בשרשי הצללים שבמים עד שנשמדו לבסוף.

שוב העברתי מבטי על פני חוג שפת־האגם ותמהון מילא את עיני למראה בהירותו ללא־רבב.

לשם מה עשו זאת? שאלתי.

ידוע לך בודאי, הסבירה עלינה, שעצמים המשתקפים במים, משתקפים בהיפוכם. חזיון זה, יש בו רק לאחז עיניים לבלבל את הדעת. תינוקות עלולים להימשך אחר הבבואות ולטבוע. אנשום בורים – עשויים להטיל חכות אל דמויי הגופים שבמים ולבטל זמנם על דייג שאין בו ממש. וסתם בני־אדם – דעתם משתבשת כשהם עומדים וחוזים במראהו של עולם הפוך. כל ההפוך אין בו אמת ורק נזק בו. מעתה – נקי האגם מכל מכשול ודבר אינו עוכר עוד את שלוות מימיו.

ומשראתה שעודני תוהה ומשתומם, אמרה:

שונים פה הדברים משבארצך.

הו, כן, הכל שונה, הכל!

אך למוטב, לא כן?

בהיר להפליא… דומה כאילו שמש צדקה זורחת על הכל… והזיו הזה של חיבה וריעות הנאצל מפני האנשים… האמנם כולם מאושרים כל־כך?

הו, אל האושר השלם טרם הגענו, אמרה עלינה בחותרה במשוטים, אך החתירה לקראתו כבר יש בה מטעם האושר!

ולכשתגיעו אליו?

אושר הוא מן הדברים שאין להם שעור, אמרה עלינה, אתה מגיע אל מטרה אחת וכבר מטרה אחרת לפניך, וכך בלי־סוף…

הו, כן… נאנחה עלינה והניחה למשוטים לרחף בצידי הסירה.

נראה שנתעייפה מעט. נשענה בגבה אל דופן הירכתיים, עצמה עיניה מפני השמש ומלמלה: כה יפה… זה ימים רבים לא חשתי שלווה כזאת… זיו של חג שרוי על הכל…

אחר נתרוממה, אחזה שוב בידות המשוטים, בהוסיפה לחתור בנחת, נתנה קולה בשיר רך ועגום:

הו, מולדת שלי,

צלולת השמיים,

ארץ לא־צל,

אי־שם בין חופים…

ונעימתה פשטה על פני המים, מנענעת כערש את הסירה ומעלה דוק של געגועים סתומים בעיני. הכל היה כהזייה, שלוו ורגוע ושמשי, ומעבר לאגם השתרעה ארץ גדולה כגן מושקה אד. האם לא חולם אני?.. חיוכי הברכה והשמחה של האנשים שפגשוני ברחובות זהרו לעיני כחזות של עולם שכולו טוב.

בין כך ובין כך הגענו אל חופו השני של האגם.

קשרנו את הסירה אל יתד והתפרקדנו על הדשא המשתפע אל המים. צמרות רשרשו מעל לראשינו וטבעות זהב נשרו על פניה של עלינה, שהיו סמוקות ממאמץ החתירה. זרועה היתה חמה וריח חריף ונעים נדף מבית־שחייה. הכישות הרך שעל שוקיה הזהיב באור השמש. בבירכה האחת, שנחשפה מעט, חייכה גומת־חן ענוגה. למעלה, בין הענפים, חיזרו שתי צפרים זו אחר זו, כשהן מנתרות, מעופפות ומשיקות מקוריהן בחטף.

דרורים הן אלו?

עפרונים, אמרה עלינה.

מתנות אהבים…

זוהי עונת הזדווגותן, אמרה.

עם כך נתיישבה, מתחה את שמלתה עד קרסוליה, ובחבקה את ברכיה, הסבירה לי כיצד הכלאתם של עפרונים עם שרקרקים, מביאה צאצאים שגוונם צהבהב.

[ליל החלומות]

בשעה מאוחרת של אותו ערב, ליל ג', ירדתי אל הכיכר האפילה שלפני בית־המלון.

הרחובות היו ריקים ושום קול גלגל אל קול צעד לא הפריע את דממתם. בכיפת השמיים המשובצת כוכבים הכסיף חרמש ירח דק. מיגדלי הבתים הרמים ניצבו סביב כמשמר מכודן של צללים.

פסעתי אל אמצע הכיכר ונתיישבתי על בסיס פסל הרץ הנחושתי. מבעד לאבני הכתלים ומבעד לתריסים המוגפים יכולתי לשמוע את נשימתה העמוקה, העיפה, כמיהת המרגוע, של העיר כולה. מפעם לפעם זעו יצועים תחת ישנים מתהפכים על משכביהם. מפעם לפעם נסרטו השמים מכוכב נופל. כל העיר חלמה וחזה עלה וירד כחזהו של ים שקט.

כמעט נפלה תנומה על עפעפי, כאילו הייתי מתנדנד בעריסת־העיר, אך נקישת צעדים מתקרבים על אבני הרחוב העירה את חושי פתאום.

כרוח במגרש ריק, נישאה למולי דמות אדם ששכמייה שחורה היתה קשורה בשרוך לצווארה. האיש צעד במהירות בין רץ לרץ, אך בהגיעו עד מקום שבתי, נעצר, התבונן בי רגע ואמר:

גם אתה אינך ישן?

עתה הכרתי בו את האיש שדיבר עמי בספריית דברי־הימים.

אתה… אמרתי, יצאתי לרחוב כי רציתי לראות איך העיר חולמת…

כן, אתה זר ואין החוק חל עליך, הפשיל את שולי גלימתו ונתיישב לידי על בסיס הפסל.

אינך חושש להפר חוק? אמרתי.

חיוך הבהב על פניו הכהות.

שתי עיני עומדות על המשמר, אחת מישירה ואחת משמאילה, אמר. על כן אני פוזל, צחק צחוק יבש.

עיר שלמה שקועה עמוק בחלומות, תחת חרמש ירח כסוף, אמרתי לאחר שתיקה.

הוא הפוך, אמר בשאתו עיניו למעלה.

אינך רואה? הוסיף בראותו אותי תוהה על הירח הדק. פניו מופנות צפונה.

אה, ריצד בי רעד.

לכן החלומות קרים, גיחך.

עצוב להתהלך כך בעיר ריקה, נפניתי אליו.

בלילה אני מלך. יחיד בין הרצים. אני עובר מקצה העיר עד קצה, כצל בין החלומות. זה מה שמרגיז אותם כל־כך, צחק. הימים הם שלהם, אבל הלילה שלי הוא!

אבל הימים כה בהירים כאן, אמרתי, כאילו כל הצללום גודעו!

אינך ירא את האור המלא? שאל.

הו, לא! אמרתי. תחילה, כשעברתי במנהרה החשוכה שבגבול גומר, מלאתי פחד. הייתי כנופל. אך כשנשלפה הרכבת אל אור הצהריים – נפקחו עיני פתאום! הכל היה זוהר! בשום מקום אין מאור כזה…

גם לא בשוּר?

לא, גם לא בשור. צללים חולפים שם על פנינו, כעננים. הלב רוטט תמיד, אינו יודע מה ילד יום. יד לוחצת יד בהיסוס, ללא ביטחה. ובלילות… בלילות נפערות לעתים צעקות מחלומות־פחד…

עז! סוער! שפשף הלה את יריר כשעניו נוצצות נכחו. ספר עוד! הים גועש, מה?

וודאי, אך כשהוא גועש, קשה לדוג.

אבל הוא ירוק כעיני זאבים!

כן, מטיל אימה!

אימה! התגלגל צחוק מפיו. אחר אמר בלחש: ראית את צריחי עזמוּת?

כן, עברתי לידם.

מה ראית?

יונים לבנות עופפו מעליהם.

השמש מסנוורת את עיניך, צחק. הם ריקים! אין בהם איש!

ולאחר שתיקה, נפנה אלי ושאל:

מדוע אתה עצוב, אם כן?

עצוב? קראתי בבהלה.

כן, כן! שם, בספרייה, ועכשיו!

אינני עצוב, אמרתי. אני רק נדהם ממראה עיני. מן הפלאים שאין דומה להם בשום מקום. לא, אינני עצוב…

כמה זמן תישאר כאן?

עד תום העצרת.

אם כך, לא נתראה עוד, כפי הנראה. אני יורד למחתרת, כדי לא להפריע.

ובקומו ממקומו, אמר: התילווה אלי?

לאן?

אל בית־הגנזים. בכל לילה בחצות, אני מכוון שם את שעוני. כל שעוני העיר ממהרים ורק שם הוא נכון.

לא ראיתי שעון שם, אמרתי.

ביום אין רואים אותו. בלילה כל ספרותיו נוצצות. עשויות שמיר.

בית־הגנזים וודאי נעול עכשיו.

אני משחד את השומר, בכוכבים־נופלים שאני מלקט בדרך, צחק. תילווה אלי?

לא, אמרתי, לא אוכל…

עור רגע עמד והתבונן בי, אחר נשא את ידו ואמר כסיסמה:

אושר!

אושר! נענעתי לו בראשי.

צעדיו נתרחקו, הלוך והתרחק, ומשנשתתקו, החלו כוכבים נופלים בשמיים כגשם רביבים. הלטתי פני בידי והיתה עלטה. – – –

כשפקחתי את עיני אל הרחוב החשוך, זכרתי את חלומי:

עברתי עם עלינה בשדה רחב, זרוע פרגים אדומים, והשמיים היו כהים, כמו לפנות־ערב. עלינה מיהרה מאד, ואני נתעכבתי לרגע והתכופפתי לקטוף פרחים אחדים. משנתרוממתי, ראיתי כי נעלמה. עמדתי והסתכלתי כה וכה, נבוך ונבהל, ולא ידעתי מה אעשה. אדם אחד, חסון, נעול מגפיים מבריקים, קרב אלי בצעדים נמרצים, ובהגיעו עדי, שאל בתוקף מדוע אני עומד בטל ואינני עוסק בחפירת ביבים, כפי המצוּוה. נדהמתי ולא היה לי מה לענות. האיש הובילני אחריו, אל קצהו של כפר שומם שבתיו היו כחורבות. הראה לי על תעלה, נתן את בידי, וציווה עלי, כאן תעבוד. פניו היו אכזריות וידעתי שאין מפלט ממנו. נכנסתי לתוך התעלה, והוא הסתלק מיד, בנותנו בי מבט מאיים. עמדתי עד ברכי בתוך הביב המרופש והוצאתי בוץ באת הארוכה. חשתי שאני נידון לעבודת־פרך עולמית והביב הוא הקבר לעצמי. פלוגת חיילים, חגורת סיפנים אדומים וחדים, עברה על פני, צועדת בעוז, ארבעות־ארבעות, ושורקת שיר־לכת עליז. נשאתי עיני אליהם וקיוויתי שיכירוני ויגאלו אותי מתוך הביב, אך הם לא שמו לב אלי. רציתי לקרוא להם, אולם הם המשיכו בדרכם בשריקה. מוכרח אני למצוא את עלינה, אמרתי, כדי להינצל, אחרת, זהו סופי. חילצתי עצמי מתוך הביב והחילותי מהלך בכפר הריק, החרוב. הגעתי אל בית אחד שלם, עגול, בנוי אבני־גזית חלקות. ידעתי שזהו מקום קדוש, לפו היונים שעמדו על כיפת־גגו. החלקתי בידי על האבנים והקפתי את המקדש למצוא את פתחו. שם, בפנים, יש לי ידידים, אמרתי בלבי, והם יודעים מי אני. אם אמצא שם את עלינה, אפול על פני לרגליה ואומר לה כמה אני מעריץ אותה. שכל ימי רציתי להדמות לה ולא מצאתי בי די כוח. נכנסתי בדלת קטנה, וההיכל העגול היה אפלולי ומלא ריח קטורת. מתוך האפלולית שבירכתיים, קרב אלי אדם שדמה לרודין, אך ראשו היה מגולח ולבוש היה גלימה שחורה. בשתיקה שאל אותי לרצוני. אמרתי שאני מחפש את גלינה. – כוונתך לעלינה, אמר האיש. – כן כן, עלינה, אמרתי ונדהמתי כיצד טעיתי בשמה. – עלינה איננה… נד לי בראשו. – איננה! קראתי בבהלה גדולה. – כן, כן, אמר בפנים קודרות, מאז עזבת אותה, היתה כמשוגעת. חיפשה אותך, ולאחר שלא מצאה, הלכה והשליכה עצמה לתוך הנהר. – לתוך הנהר! קראתי, אבל אני ליקטתי פטריות בשבילה. האיש לא ענה דבר וחשתי מועקה בחזי וחלחלה. הקאתי דם, וחיללתי את קדושת המקום. – – –

ב. עדן

המולה רבה, כאילו פרץ זרם מים כביר למלון, העירה אותי בבוקר משנתי. טפיפות צעדים, קריאות רמות, קולות צחוק, מילאו את כל קומות הבית. הם באו! העצרת! צהלתי בתוכי וקפצתי על רגלי.

וברדתי לרחוב הייתי כחולם. אור שבע שמשות סינוור את עיני והכיכר כולה שקקה, כרכרה, צהלה, מהמוני חוגגים לבושים בגדי מאה עמים, שמילאוה. הבתים סביב־סביב היו כעין הענבר, כעין הדבש, ופסלי הרצים ברקו בזהבם. מכל החלונות הגבוהים רעפו רביבים של פרחי־בר על ראשי הנקהלים, ומלמטה ענו להם אלפי זרועות ‏מתנופפות בברכה. על ראשי הגגות, מארבע הרוחות, ניצבו נושאי חצוצרות נוצצות, ודגלים לבנים שוטטו גבוה, כמפרשים בים הרקיע. שרשרות ילדים, יד־ביד, פרצו מבין הבתים, נשתחלו בהמון, עברו מעם לעם, משבט לשבט, והריעו הידד לכולם. בחור במצנפת מחודדת קפץ על כתפי רעיו, פרש את ידיו לשמיים וקרא: ש–מש!

תור הזהב! תור הזהב בא! עבר שרב בחזי. חבורות־חבורות שטפו על פני, חבוקות־כתף, חבוקות־מותן, בנות איי־הדרום בשמלות פרפרי־משי עם כושיים בגלימות העלים הירוקים, בנות הערבות הרחבות בחולצות רקומות עם בני־הצפון באפודות הלֶבֶד, בני ההרים הגבוהים במצנפות האדומות עם בני הדרום השחומים… גברים יצאו מן הפתחים וזרקו את כובעיהם למעלה ונשים בחלונות נופפו במטפחות כבלשונות אש. נערת דקת־גו, ארוכת־צמה, נתלתה בחבל שנאחז בחוד אחד הצריחים ועפה בסערה מקצה הכיכר עד קצה.

הו, תבל רבה! הטוב שבכל העולמות האפשריים! גאה בי לבי. בחורים מחופי ימים רחוקים חבקו איש את רעהו, הניפו בחורות בזרועות נחושות אל על, נשאו ילדים על כתפיהם. כפריים במגבעות שחורות, רחבות כנפיים, אגדו נערות דקות־גבעול כרקפות. חלילי הרים הלכו הלוך וחלל ופלגים פכפכו סביבם. חבורה מארץ־הטל־הצח גרפתני עמה, יד על כתף, אל לב הכיכר. נער טיפס על ראש פסל־רץ וקרא: עולם!

הכיכר ריקדה, ריצדה, כים מנצנץ בזהרורי־שמש. הייתי אלף, הייתי רבבה. הייתי אנושות כולה. חמש יבשות נסתחררו בגופי באורן השפוך. מראשי הגגות בארבע הרוחות נתפצחו תרועות חצוצרות, רץ־ברק סנוור את עיני, וכל הצבעים נהרו צפונה, זרמו כנהר ברחוב הגדול, ושירה אדירה אחת צעדה קדימה, קדימה, בין שדרות הבתים דהומי־ההדים, הרקיעה למעלה, גבוה, נשאה את חופת השמיים על כידוני ברזילה וזהבה.

הייתי כלירעם, כליברק, חזיזים חישמלו את גופי, ריתקו את זרועותי כברזל לזרועות חובקות את כתפי, את צוארי. קראתי אושר! עם כולם, בקצב־הצעד, בין צעד־לצעד, שבעה צעדים ובשמיני אושר! עד לב השמיים. גם בשלישי אושר, ברביעי, בחמישי. חיות־פרא שאגו בחזי, אושר! טרפו את חושי עד אבוד.

מבמת־הצופים שבקצה הרחוב הדהדו רמקולים רועמים, רוגמים הדים־בהדים – הוד–רמ – רוד–גמ–אור–הו – רודין ניצב שם, שמאלו בחיקו, פיו פעור אל קורי מקרופון, אגרוף ימינו נישא למעלה וכל הכיכר מרעידה לו הידד! – – אושר! שאגתי נישא על כתפי רעי, נושא סלע־אגרוף אל סלע אגרופו של רודין. אושר, רודין! תחי ארצך! תחי גומר, תחי יפת. ישגב כוחה לעד! – והידדי רעמו עם כל הידדי הכיכר.

אחר־כך, בצפון, נתפרש כל יפי העולם על כרי הדשא הרחבים שמקצה הרחוב ועד שפת האגם הזוהר – העלמים היפים, זקופי־הגו, אורי־הפנים, הלבנים, השחורים, הצהובים, השחומים, מלוכסני־העיניים, משוקדי־העיניים, אפלי־העיניים. הנערות היפות, זהובות־השער, שחורות־השער, הענוגות, הבריאות, הגבוהות כאגרטלים, השמנמנות ככדים, שפועות־החזה, גבועות־החזה, שחומות־השוקיים, רחבות־הירכיים, אלה שכוכב אדום במצחן ואלה ששפתיהן כתוּת שחור. אלף צבעי המלבושים היוקדים, הרקמות, הקישורים, השנצים, המטפחות. צבעי האדמה, צבעי הדגן, צבעי היערות, הנהרות, הפרחים. –

גדוד פרשים רכובים על סוסים ברודים, נושאי דגלים לבנים, שאט במעלה הרחוב, בראש נחש־אדם עצום, קדמוני, מבריק בשמש בחוליותיו, ומיצעד־הכוח של גומר עלה ככובש. גוש נחוש של נשים, גופיות הדוקות לבשרן השחום, נושאות ככרות־לחם גדולים מתחת לחזיהן החמים, צעד בעוז, שורות־שורות לאין ספור. נשים בריאות, אמיצות שרירים, שערן קצר, שחור כפחם, צהוב כקמה, עבה כשער סוסים. טור אלפי בחורים רמים, נושאי אלומות־חיטה, הניף אלומותיו, אחת לימינו אחת לשמאלו, ים תבואות גואה, עולה גלים, יורד גלים, רוגש ברוח. צבא רמחים, פלוגות נערות נושאות סיפנים אל על, פירכס בשמש, שלח חזיזי־אור. אלפי ידיים נושאות פטישים, מתוות באויר קשתות וחיצים לקצב הצעדים החמושים, ריקעו את פחי השמיים, ובהלמות תנועתן רעמו הקריאות כברזל, גו־מר! גו־מר! גו

*

הייתי פקעת תייל דוקרני, שיפודי מורג חדים. דמעות־אושר יצוקות בגרוני. הו, עם גדול, מדביר ברגליו ארץ, עם גדול עם גומר, מגור מסביבו, גוי איתן, נעוֹר מאסוריו, ברזל מנוגד, עולה כגיבור, ערוך־כאיש לאושר!

אחר נושאי הפטישים הלכו נושאי גלגלי הברזל, אחריהם נושאי המנופים, אחריהם נושאי אבני הפחם השחורות, אבני הנחושת הירוקות, אבני הברקת, הגרעינית, מטילי הארד, הכסף, הזהב. – עשרת אלפים, שלושים אלף, מאה אלף – – עד נטות השמש, עד נגוע פלח הארגמן באופק המערב, ושורות פרים זהובי־קרניים, שחורים כולם וכוכבים לבנים במצחיהם, נקשו בפרסותיהם, כבדי־צעד, כבדי־ראש, עבי־עורף, פימותיהם מטלטלות, פסעו כעוֹלים לקרבן. –

*

בלילה דהרו מרכבות־אש בשמיים. זיקוקים זינקו מעלה, שרטו בשריקות את שחור החלל, התפצחו כמניפות, כמיצנחים, כגשם כוכבים־נופלים, כמיזרקות מחוללות, האירו לפתע, באור־כוכב זוהר ומשתהה, קסמי גגות וגנים, התפוצצו לרבבות רביבים, כישפו את הרקיע במסילות חגות של פולסים. מגדות האגם ועד קצות העיר שקקו הרחובות, הכיכרות, אלפי שרים, רוקדים, מנגנים, שיכורי־שמחה, סחרחרי־אהבה. עד אור הבוקר להטו שפתי מנשיקות בני תבל כולה. –

*

נדדתי מעם לעם, למחרת, למחרתיים, נישא על כנפי מנגינות ומחולת. על הבמות הפתוחות בגנים, תחת השמש, ובאולמות השייש המבהיקים. ראיתי את פרחי הלוטוס הצפים על האגמים, את אהבות פרפרי־המשי, את הדייגים המצילים נערות משיני נמרים, את מלחמות הקופים בשמיים, את משחקי החרבות המקפצות, את פולחני האש ביערות, את חתונות הכפרים בשפלות, את אומץ לבם של הלוליינים, של אוכלי־הלהבות ומאלפי־האריות, את מחולות־האש במערות, את חגי הזרע, הקציר והאסיף של ארצות־התבואה, את אגדות ההרים המושלגים ואת אגדות המדבריות הלוהטים. ראיתי את מרידות הנדכאים, את נפילת החומות והמבצרים, את הריגת העריצים, את דגלי המנצחים כובשי־עולם־לאושר, בוני־עולם־של־אושר. שמעתי‏ את הטנבורים ‏המזעיקים למלחמות, את החצוצרות‏ המבשרות‏ נצחונות, את הכינורות הבוכים מגעגועים, את הכינורות המשתפכים על נהרות רחבים וערבות אין־סוף, את חמתות־החלילים המפכים בהרים, את חלילי־הרועים‏ המתייפחים, את המקהלות בנות־האלף, המכות גלים בחזות, המחשמלות, החובקות תבל באהבה, הנושבות כרוחות חמות על פני מישורים וימים לאין גבול, היוצקות כוח בזרועות, מחשלות כפטישים. נדדתי על פני נופים, מערבות הקרח עד ערבות המדבר, דרך הגנים עמוסי־הפרי, כרי המרעה, השדות המלאים בר. צחקתי מאושר. בכיתי מאושר. הייתי בכל הארצות, בכל הזמנים, כולם היו שלי. לא הייתי זר בשום עם, לא נוכרי בשום ארץ, הבנתי את כל הלשונות, קראתי בכל השמות. באומרי שור, היו קוראים, הידד לשור! באומרי לחם, היה כל יבול הארץ מועלה על שולחני. באומרי יין, היו חביות משתקשקות לרגלי. באומרי אהבה, היו מאה נערות נופלות על צוארי, ממאה עם ועם.

בבקרים הלכתי להיכל האושר הלבן, המוקף דגלים וגינות. תוכו היה עשוי שייש, ועמודי שייש תמכו את תקרת־הזכוכית שלו, הירקרקה־כאיזמרגד, וכל חללו קרן מאור פניהם של שלוש־מאות־ושבעים צירים שישבו קשתות־קשתות דרוכות אל המזבח שקטורת כחלחלה עלתה ממנו. ישבתי בטבורו של עולם, בין חוף השחר וחוף השן, בין כף הנוגה וכף התקווה. מחאתי־כף לכל הנואמים, רקעתי ברגליים, שרתי שלום כשידי שלובות בשרשרות ארוכות מתנופפות מעלה־מטה, שאגתי אושר כשצמרמרות מחזזות את גופי, קמתי עם הכל והרעתי הידד לכל אמת. כל דבריהם היו אמת, שלום, אהבה, אושר. רקדתי על השולחנות עם כל מטורפי־השמחה בהימלא הבית עשן. קרעתי את גליונות־הנייר לקרעים ופיזרתים על ראשי הנאספים כבחג כלולות.

העיר מלאה אהבה כמים לים. רצתי בה מקצה אל קצה, מגן השחרור שבצפון עד גן החירות שבדרום, להיות באלף מקומות בזמן אחד ולרדות את כולם לתוכי. לראות את כל הפנים, את כל המלבושים, לברך בכל לשון, לומר אני לשמוע אתה, לומר אַת לשמוע אני, לחוש את רטט השכם ממגע היד, את נשימת הרחוק־מאד כנשימת־פי, את החיבוק המכווץ אלפי מילין בין שני חזות, את נשיקת־השפתיים הקוסמת כמרחקים ושורפת מרחקים בצריבתה, לחוש את הדמע בגרון בתפלה שלא יחדל, שיהי לעולם ועד.

בלילות עברתי בעיר כלפיד בוער. כתבתי אושר ביין על מצחי הבתים. משכתי אנשים ונשים מפתחי מעונותיהם וגררתים למעגלי הרוקדים. טפפתי על במות בכיכרות לקצב שמה של גומר, שמו של הנשיא, שמו של רודין, והכל מחאו־כף לקצב טיפופי. קטפתי כוכבים וזריתי אותם על ראשי ההמונים. כרכרתי כרכר וצחוק לאורך הרחובות,‏ תחת האורות והמנגינות, שבע נערות שלובות בשמאלי ושבע בימיני. – –

שבעה ימים ארך החג וכל שבעה ימים אלה הייתי חומק ובורח מעלינה ועיני השיכורות ראוה כמבעד לאד. כנקודה לבנה, זערערת, ניטשטשת עד להימוג בגלגל־הצבעים הענק, הסובב סחרחר בכיכר העיר.

כבר בבוקר היום הראשון, בעומדנו ליד פתח המלון, מול המוני החוגגים הצוהלים, ניתקו ידינו זו מזו בהיסחפי לתוך ים העמים הנע גלים־גלים ברחוב הגדול. ראיתיה עוד קוראת בשמי ומנפנפת בידה, כעזובה על חוף, נואשת למראה המתרחק והולך, אך זרועי כבר חבקה מותנה של נערה אחרת, מקורזלת־שער, עזת־מבט, שגלימה ירוקה עטפה את גופה כעלה גדול ושני תפוחים שחומים הציצו מתוכו במלוא בשילותם, ואשר בבטאה את שמה – קמילה – צחקו כל שיניה הצחורות. ובאותו ערב, כשהייתי מחולל עם נערות אין־ספור על ככרות הדשא שעל שפת האגם, הבהיקה לעיני שוב חולצתה הלבננ של עלינה מעבר לכתפיים מפרכסות. ראיתיה תועה בין הזוגות, מבטה תר על סביבה, עגום או מר, ושוב מיהרתי להסתתר מפניה ביער המחוללים ובצילי האילנות‏ המוארים בשרשרות הנורות האדומות. לפנות־בוקר (פני השמיים כבר החווירו ויהלומום ספורים בלבד נוצצו בכיפתם, על המדשאות נחו החוגגים כצבא עיף; בחורות ישבו מכונפות מצינה בחיק בחורים, פניהן הלאות נוגעות בזיפי־זקניהם שצמחו בן־לילה; מסך האפילה עלה לאט על רפאי־בתים,‏ אילנות, אגם הוזה, רגוע, וורוד), בחזרי אל בית־המלון, יגע, מתנודד כהלום־יין, קפאתי על הסף בראותי אותה למולי, לבנה, שותקת, עיניה רחבות. בקול כהוי אמרה שתבוא לקחתני בעוד שלוש שעות אל כינוס הצירים בהיכל האושר, ומיד נסתלקה.

וגם למחרת. אך הגענו אל ההיכל (כל הדרך מבית־המלון הלכנו הלוך ושתוק, כאבלים בין סיעות־סיעות החוגגים החולפים על פנינו, חבוקים, צוחקים, מפזזים; ואני לצדה כילד נזוף שאמו קרעתו בכוח ממשחקיו כדי להענישו משייכנסו הביתה), ואך נפרדה מעלי באומרה שתבוא לפגשני בצהריים, וכבר נתבוללתי בהבל החם של נשימת מאות האנשים במטפחותיהם הצבעוניות, הסמוכים כתף־אל־כתף באולם הגדול, זרוע איש על כתפי רעיו, ושוב היתה קמילה לצדי, שחומה, שרבית, ירכיה חמות מבעד לעטיפת גלימתה; ובהגיע שעת הצהריים, חמקתי עמה מפתח אחר וסחפתיה עמי דרך הרחובות השוקקים, הרחק הרחק מהישג עינה של עלינה.

בערב לכדה אותי שוב. באולם־המסעדה ההומה, המקוטר אדי משקאות ומאכלים מהבילים. הכל היו שטופים בצחוק ובשיח עליז, חבורות־חבורות ליד השולחנות העמוסים כל־טוב. צעירים מאיים רחוקים, מהרים גבוהים, משפלות רחבות, ממדבריות חמים, שמחדוות הפגישה היו נכונים ליפול זה על צווארי זה ולבכות מאושר. ישבתי עם קמילה ועם עוד ארבע מרעותיה ובין כוסית לכוסית שמעתי את סיפוריהן המופלאים על שבא ועל אופיר. ופתאום נגעה יד בכתפי – כיד שלוחו של בית־דין – והיתה זו עלינה. היא לא הוכיחה אותי על כי הפרתי את הבטחתי, לא אמרה דבר על כי השארתי אותה לבדה לחכות לי בין עמודי היכל. רק הזמינה בשפה יבשה ורועדת ללכת עמה אל אחד התיאטרונים, על־פי תכנית־ביקורים רשומה אישהו. בכוח קרעתי עצמי מעל קמילה ורעותיה והלכתי אחריה כשבוי. שוב היו רחובות צוהלים תחת מחרוזות של אורות מכשפים. אלהים אדירים! זעקתי בתוכי, אנושיות שלמה חוגגת את גאולת העולם והיא אוזקת את ידי אל ידה, אסיר יחידי בעולם שכולו דרור!

התיאטרון הגדול תחת כיפת השמיים המכוכבים היה מלא אדם. מן הבמה הדהדה שירת מקהלות בנות מאתיים, חמש־מאות, אלף. רועים ובנות־כפר הגיחו בסערה והדליקו להבות בצבעי מלבושיהם, ברגליהם הרוקעות, במותניהם המסתחררות. אגדות פרחים ומים. חתונות עליזות. חגי קציר ואסיף. לוליינים מתהפכים באויר. קופים ואריות נלחמים עם אלים. אהבות פורחות בין גנים, לאור סהר, על שפות אגמים. קסמי ארצות שעלו מחלום… ישבתי לצלע קרחונה של עלינה וחלמתי על יערות־הפרא של שבא ואופיר. נתראה מחר, אמרה בהיפרדה מעלי על סף בית־המלון.

אך בימים הבאים ניתקתי מעליה כליל. הפרתי הבטחות, שיקרתי, נמלטתי כגנב מפני שתיקתה המאשימה, על חטא ששמו לא פורש. קרעתי את הפתקים שהשאירה לי בידי השוערים. צבעים, מחולות ושירים סחפו את עיני. הייתי עם קמילה, עם אוֹרוֹרָה, עם פרֶספֶטְרָה, עם עַנתָר, דרַאוֹפַאדִי, דַרְמָה, וֶנְדָה, איסְת, טַן־צִי־אַר, טוֹ־נְגוֹ, פרוֹספֶרָה, קַרַמַנְגוֹ, לִי, אינַנַה. כרתי את צילה מעל שורשי רגלי כשם שכרתו בני־ארצה את צללי בבואות העצים ממימי האגם.

רק עוד פעם אחת פגשתיה. היה זה בצהרי היום השביעי, האחרון לעצרת, ברגע צאתי מבית־המלון. חיוך היה נכון על פניה כאילו מחלה לי על כל פשעי, חננה אותי לכבוד המאורע. כל ההמונים נהרו, כנהר רחב מתנוצץ בשמש, דרומה, אל האמפיתיאטרון שמעבר לגן החירות. מעט־מעט, חלקה אחר חלקה, כוסו מדרוני האמפיתיאטרון הענקי שטיחי צבעים, עשויים לבושי כל העמים, עד היותם כבקעת פרחים עצומה, מסנוורת־עיניים בזוהרה. על הרכס סביב־סביב התנופפו דגלים ברוממות חגיגית. הבמה בתחתית הגיא היתה כמזבח. רחש עבר, כבחלוף רוח בשדה קמה: הנשיא בא. ובעלותו, היו התשואות כמשק רבבות כנפיים. הושלך הס. פניה של עלינה להטו בהאזינה לדבריו. פיה נפשק קמעה ועיניה רחבו. מרפקיה היו שעונים על ברכיה וכפות ידיה תמכו כגביע את סנטרה. ישבתי בקצה השורה, ולפתע חשתי צריבה בזרועי. שרב־קיץ הבעיר את פני מנשימת פיה של קמילה, שקרסה לידי בגלימתה הירוקה, שחשפה את תפוחיה השחומים. שפתיה היו כתוּת, מתבקע מרוב בשילות. בלחיצת אצבעות רמזה לי לבוא. קמתי חרש ועליתי אחריה צעד־צעד במעלה האמפיתיאטרון, שהיה קשוב כולו בדממה להדי הנואם. עלינו אל כתף הרכס, אחר גלשנו מטה, אל הגן.

רדפתי אחר צחוקה בין העצים צפופי־הצמרות עד שחתמתי את פיה בפי. עיגולי זהב ריצדו על פניה כעדיים מצלצלים. חשתי אותה חמה, מתנשמת, בשׂוּמה כיער אפל, יסמינית. על רפידת העלים הריחניים להטו נמרים. נחשים רשפו. ענבל צלצל בחיכי. צללתי לעבי־היער וחשתי אושר־אין־קץ. – – –

ג. צריחי עזמות

נתעוררתי אל דממה גדולה של בין־ערביים, ובצאתי מן הגן, עמדו רגלי בפרשת רחובות ארוכים ולבנים. איש לא נראה בהם לשאול אותו על הדרך לבית־המלון, ולא ידעתי אנה אפנה. החילותי לצעוד לפני, וככל

שהוספתי ללכת, קם עלי לובנם של הרחובות, המתמשכים לכל עבר. לאן הלכן כולם? פער תמהון את עיני. אך זה שקעה השמש והכל עמד דום! הבתים האלמים היו זה כהמשכו של זה, ודלתותיהם מוגפות. תריסי־עץ קטנים, רפופים על ציריהם, עצמו את חלונותיהם. לרגליהם נתמשכו מדרכות צרות ומהומרות, וביניהן תוויים היו שני חריצים של פסי־חשמלית חלודים ומשותקים. שביב־אבן שניתז מצעדי הבהיל את כתלי הדממה. האם ביֶפֶת הולכות רגלי? בין שתי שורות הבתים הארוכות לא היה צל.

רעש גלגלים מאחורי סמרר את גבי. שני נערים, גבוהים כדחלילים, סרטו את הרחוב הריק, רכובים על מחליקיים, זה בצד זה. קפאתי על מקומי, ובהגיעם עדי, נפרדים לשני עברי, נפלה הברה מפי.

הגלגלים נעצרו בצווחה על זגוגיות הדממה ושני פנים סבו אלי.

סלחו לי, אולי… איך מגיעים מכאן למלון עילם?

מבטיהם נועצו זה עם זה, אחר אמר האחד: במסבאה שבקצה הרחוב ודאי יודעים היכן זה.

נלווה אותך, אמר השני.

והגלגלים החלו מצרצרים לשני צידי, לאורך הרחוב השומם. היה עלי לדלוק אחריהם, רץ ומהלך, רץ ומהלך בין שני זקיפי הגבוהים. הלובן תזז בעיני כרסיסי קרח מנופץ.

דרך ארוכה, אמרתי מתנשם, ללא־עמוד.

היום עוד ארוך, אמר האחד מתוך מרוצת־גלגיליו.

זר? שאל השני.

כן, זר, הוספתי להחיש צעדי.

ניכר.

ריק, אמרתי.

אחרי חמש, הגיע הקול משמאלי.

רחוק ממרכז העיר? שאלתי.

שעה.

על גלגלים, צחק השני.

השניים רוצצו את הרחוב ועיני ספרו את הבתים עד קצהו. לפתע מיתנו את מרוצתם והאחד הצביע על פתחו של בית ואמר, כאן יאמרו לך. אחר נעלמו מעבר לפינה.

שני גפי הדלת הפתוחה היו רחבים ועבים ומסמרי ברזל גדולים היו נעוצים שורות־שורות בלווחיהם. בפנים ריחפו צללים וליד שולחן־עץ כבד, סמוך לדלפק, ישבו ארבעה בסרבלים כחולים ולפניהם כוסות־שיכר גדולות. ניגשתי אל שולחנם ואמרתי:

אולי ידוע לכם איך מגיעים מכאן אל מלון עילם?

הארבעה תמהו זה אל זה. אבק שחור רבץ באפיקי קמטיהם וגרגיריו נוצצו על בגדיהם. אחד מהם אמר:

אנחנו חפרפרי־מכרות, אחא. מכירים יפה את מעי האדמה, אבל לא את מה שעל פניה.

אולי המוזג יודע, נשאתי מבט דאוג אל הדלפק, שהיה שרוי באפלולית.

אצה לך השעה, איש צעיר? אחז בזרועי הקשיש שבהם, איש קרח ששפם אפור ועבות ירד על שפתיו. שב וסשה אתנו!

עלי להגיע, ועוד מעט יעריב, אמרתי.

רואים בך שזר אתה כאן, אמר האיש. השמש שקעה אך לפני שעה קלה והדמדומים אצלנו משתהים שלוש שעות ויותר. שב אתנו! משכני אל הכסא.

אתה מבאי־העצרת בודאי, אמר אחד שעיניו גחלו מפניו הצרות.

כן, אמרתי, נתאחרתי, ועכשיו איני מוצא אותם…

נסעו! קראו כל הארבעה כאחד.

בשרי סמר עלי.

נסעו? קראתי בקול.

זה יותר משעתיים!

לא יחכן! נמלטה צעקת מפי.

כולם!

בעל השפם־העבות אחז בזרועי ואמר: שים אוזנך על השולחן, שים! אל תחשוש!

שמתי אוזני על השולחן וכמוני עשו אף הארבעה. רעד עמום עלה לגופי.

שומע? אמר הקשיש כשפניו סמוכות אל פני. זהו סאון הרכבות השואטות בכל שמונה המנהרות המובילות אל מעבר לגבולה של גומר. בשלוש ושלושים ירדו כולם לעבי האדמה, ועכשיו הם דוהרים לכל קצוי עולם.

זקפתי את ראשי ונתהמהם כמו מרעם.

מאיין אתה? אמר הקשיש בהתבוננו בי.

שור, המהמתי.

שור… הרהר בפנותו אל רעיו. שור… הרי זה דרום, לא כן?

דרום, זמזם קולי באוזני.

אם כן יותר משש שעות עוד לפניך! הרכבת השנייה לדרום יוצאת רק בחצות. ואם חושש אתה לנסוע בלילה, תוכל לצאת מחר, או לאחר מחר. לא ראיתי איש נעזב לנפשו בגומר.

ואין איש מבקש לחם, הוסיף גחול־העיניים.

ושמש־צדקה זורחת בכל־יום־תמיד, אמר השלישי.

והאויר חופשי, רענן. התקוות מנשבות בו כצפרירי־בוקר…

שב, שב, לא תאחר דבר, אמר הקשיש. ובהסבו גופו אל הדלפק, קרא: מוזג, הב משקה!

ריח יבש של פחם נדף מבגדיהם של הארבעה ועיניהם לכדו אותי סביב. האמנם ישנתי שנה כה עמוקה שלא חשתי דבר? קור עבר בבשרי משחשבתי על כך שנותרתי לבדי בעיר מכל באי־העצרת. כותלי המסבאה הצרה היו קמורים ובין השקעים והבליטות קננו קורים של פיח. המוזג הביא קנקן זכוכית מלא משקה צח־כמים וכוס גדולה, עבת דפנות.

אל תתעצב, איש צעיר, אמר הקרח בעל־השפם במוזגו את המשקה לכוסי. אם נתאחרת, משמע שצריך היית להתאחר. אין שלטון למקרה בגומר. הכל מנוי.

אחר הרים את כוסו, ובהשק כל הכוסות בצלצול אחד, נשאו הארבעה קולם ושרו:

גומר, הו־הו, ארץ קו־קו,

ארץ צלצל ותרנגול הזהב…

ובסופו של השיר קראו כאחד: האח! אח! וגמעו מכוסותיהם.

חריף, מה? טפח הקשיש על שכמי.

מאד! אמרתי. המשקה שרף את קרבי וגל־אש עבר את גופי.

אש! צחק אלי גחול־העינים. אנחנו מורידים אותה אתנו, אל מעמקי המכרה.

מאירה לנו את החשיכה! זקף אצבעו כנגדי הצעיר שבארבעה, שפניו החוורות העלו אדמומית.

אש יוצרת אש! הבהיקה קרחתו העגולה והגדולה של הקשיש כנגד עיני. במחתרת האדמה אנו חוצבים את הפחם ומעלים אותר למעלה. הפחם מסיק את כבשני משרפות־היין. היין בא אל קרבנו והופך לאש. האש יורדת אתנו וחוצבת פחם.

רד אתנו למכרה, שם הצעיר ידו על זרועי. תראה כמה גחליליות מעופפות שם!

האם לא מחנק שם? אמרתי.

הו הו הו! צחקו הארבעה.

מוצק! יציב! מבצר לא־ימוט! זקף אגרופו גחול־העיניים. אם יש בעולם ממלכה בת־אלמוות – שם היא! בצורה ונצורה!

מתעצמת משעה לשעה! אמר הקשיש. הניקבות מתארכות והולכות, מסתעפות לכל עבר בחשאי עם כל נקישה של קרדום! אתה חוצב לעצמך מצודת־בטחון עצומה, סמוייה מעין־השמש, צעד אחר צעד. וברגעי המנוחה אתה חש חום במחילה כמו ברחם האם.

האין שם מורא, בתוך האדמה, כמו מורא גרדום מעל לראש? שאלתי.

אין גרדום בגומר! קראו כל הארבעה.

ובנושאם כוסותיהם למעלה, נתנו קולם בשיר:

גומר, הו הו, ארץ צו־צו

איש לא יירא ולא יעצב…

אחר קראו כאחד: האח! אח! וגמעו מן המשקה אל קרבם.

היין־השרוף היה חזק מאד ושוב נשתלח בי גל־של־אש. הארבעה הוסיפו למזוג, הוסיפו ללגום, הניפו כוסותיהם והיכו באגרופיהם על השולחן, בהפליגם לספר בשבחי המכרה. עם כל גמיעה וגמיעה ריצדו הכתלים לעיני, זיקים נתעופפו וקיטור נתעבה בראשי.

והעצרת, יפה היתה, מה? נשתוחחו הארבעה על השולחן, סומכים פניהם לפני.

לא הייתם בה? תמהתי.

כלום לא אמרנו לך שבמעמקי־המכרה היינו? ספר!

לא ראיתם דבר?

רק גונב לאזנינו, אמר הצעיר. שמענו את טפיפות הרגליים למעלה, כשל טלפי־צאן, הדי רעמים רחוקים והמייה כהמיית־ים. יפה היתה, מה?

הו, כן, אמרתי כשהאדים סובבים בראשי. הטוב שבכל העולמות האפשריים!

ספר! ספר! סגרו עלי הארבעה.

המראות נסתחררו עלי כגלגל וחום פשט בכל אברי. הכיכרות ריקדו לעיני בכל צבעיהן ונערות ריפדוני בנשיקות.

הו, נפלא מחלום, אמרתי. השירים… המנגינות… כרוחות חמות, באות ממרחקים ונישאות למרחקים… והפנים… מעולם לא ראיתי פנים כה יפות, גופות כה יפים… איזו נהרה… והאהבה… הכל אהבו כל־כך…

דמעות חנקו את קולי בזוכרי כי כל זה גז ולא יחזור עוד לאחר שירדו כולם למנהרות שבמעמקי האדמה והפליגו הרחק.

הארבעה התבוננו בי, מחרישים, וערפל ציעף את מבטיהם. שפמותיו של הקשיש רטטו ועיניו הצרות הביטו רחוק בעדי. פניו של גחול־העיניים יקדו. עננה ריחפה על חוורון פניו של הצעיר. הרביעי ישב חבוק זרועות והתבונן בי משיפולי מצחו.

הקשיש הצביע על כוסי ואמר בשקט: שתה עוד, אחא, ותוכל להוסיף לספר.

גמעתי עוד גמיעה שורפנית ואמרתי:

חם היה… הלבבות היו כה פתוחים… כמו כותרות־פרחים… גמעת אור ורצית עוד, בל די… יכולת לחבק את הנפגש על דרכך ואיש לא שאל למה… יכולת לומר דברים ללא־מובן וכולם הבינו אותך… לצחוק, סתם, ללא סיבה… להיות תמיד אתה ותמיד כולם… איחלו לך רק טוב. לעולם. לעולמי עולמים. כמו עדן… כמו קיץ אין קץ… והאושר הזה…

דמעות זלגו מעיני ונשרו אל כוסי. לא עצרתי בעדן, ודברי לעו.

שתה, שתה, לחש הקשיש.

בבקרים… נצטרד קולי ונתעמעם, היית יוצא לרחוב ופוגש מאה עמים… מברך אותם, נופל לזרועותיהם הפתוחות… הו, איזו תבל גדולה יש לנו, איזה נעורים תמימים… והנערות… היו להן מחלפות שחורות וזהובות מבהיקות מטללים… הכל היה צעיר… כאילו זה עתה נברא… והמחולות… היית מחולל בכל הארצות, מקצה העולם עד קצהו… השירים היו עוברים אותך כיין… עזים, עצובים, מתוקים עד עלפון… וכל זה… והאושר… ואיש לא שאל למה… איש לא שאל…

געיתי בבכי וכיסיתי את פני בידי. ומשגיליתי אותן, ראיתי כי דמעות זולגות מעיני כל הארבעה ונושרות לכוסותיהם.

הקשיש מחה את דמעותיו בשרוולו, לפת את צווארי, נשק לי על לחיי ואמר: אחינו אתה! אחינו אתה!

הצעיר התייפח וכבש פניו בשולחן. גחול־העיניים צבת את זרועי בגרמי־אצבעותיו ובידו השנייה נשא את כוסו ושר:

הו, גומר, ארץ לא־צל,

עת שחר יבקע…

אך הדמעות חנקו את גרונו ובנקישה עמומה צנחה כוסו אל השולחן.

עלי ללכת, אמרתי במחותי את עיני.

לך לשלום, אמר הקשיש, וזכור את החפרפרות!

אחר ניגש אלי המוזג ולחש על אוזני: מטאטא־הרחובות מחכה לך בפתח. הוא יראה לך את הדרך.

בחוץ נשתהו עוד דמדומים קודרים והבתים עטו תכריכים. הלכתי הלוך והתנודד לצד מטאטא־הרחובות הגבוה, שלחייו היו שקועות וקמטים כיווצו את שפתיו הדקות. מטאטא־הזרדים הארוך שבידיו עשה קשתות רחבות על פני המדרכה, נתרשרש בחריצים שבין האריחים וגרף את האבק אל ביבי הרחוב איוושה ואיוושה, רחישה ורחישה. ראשי היה כבד והכתלים נתמשכו לפני ארוכים לבלי סוף. עוד ארוכה הדרך? שאלתי.

ארוכה לקצר־הרוח, אמר מטאטא־הרחובות כשהוא מקשת לפניו. אני, לא אצה לי השעה. אלף גריפות, משקיעת השמש עד חצות, זו המיכסה הקצובה לי.

החרמש הארוך שבידיו הגרומות קצר אבק, פסיעה אחר פסיעה, והאלומות נפלו אל מענית הרחוב. חוטמו היה ארוך וחד ובלויו היו רפויים על שלד־עצמותיו. רחובות ישרים וצרים נצטלבו זה בזה שתי־וערב, צלב וצלב, וכולם היו דומים.

איזה רובע הוא זה? שאלתי.

רובע־השווים קוראים לו, אמר מטאטא־הרחובות, והוא משתרע דרומה. עד קצה העיר. נקי הוא בדרך־כלל. תושביו הדלים ספונים בבתיהם ומלאכתי קלה. אלא שעכשיו, אחר העצרת, הרבה אבק רבוץ על רצפתו. כן, עד הנה הגיע.

הדמדומים שקעו והלכו ולבי נפל בי. עם כל רחישה של החרמש דומה היה לי כי אני שומע את עצמותיו של מטאטא־הרחובות נוקטות זו אל זו.

עצוב פה, אמרתי.

לא עצוב ולא שמח, אמר מבלי להתעכב. אני ממלא את מכסת־יומי ומקבל את שכרי, וכך כולם. בימי חג אנו עוברים למרכז העיר, לשמוע אל רינת הרמקולים. אחר־כך חוזרים לבתינו. אנשים גאים אנחנו.

עם כך נתכופף מטאטא־הרחובות אל גבב־האבק שלפניו ושלה מטבע מתוכו. שפשפו בשרוולו עד היות לו ברק ומלמל: מטבע זר. איך נתגלגל לכאן? אבידה של אחד מבאי־העצרת… הללו השירו כאן הרבה פירורים, נתגחך פיו חסר־השיניים, מספיקים לפרנס את כל מטאטאי־הרחובות שבעיר. אלא שלרובע הזה לא היה מזל. כמעט לא עברו בו.

הדמדומים שקעו והלכו והחרמש הוסיף לקצור, צעד אחר צעד. שתיקת הרובע זמזמה באוזני. עיר נטושה, עיר נטושה, עבר קור בבשרי.

עד כאן, אמר מטאטא־הרחובות בהגיענו לקצה הרחוב.

לוע אפל נבעה לעיני ומחסום קטן סכר על פתחו.

מטאטא־הרחובות ‏ שלה אסימון מכיסו, תקעו בנקב שבציר המחסום ואמר:

רד כאן, עבור במנהרה, ובעלותך בצידה השני תהיה במרכז העיר.

אימה נכנסה בי.

לבדי? שאלתי.

המנהרה קצרה מאד, אמר, רק כעשרים צעד, אל פחד.

נפרדתי מעליו ועברתי את המחסום. ירדתי במדריגות ורוח־פרצים קרה הרחיפה את עצמותי. נביחת־כלב נשכנית הגיעה מלמעלה. יראה נכנסה בי פן ניצב הכלב על הפתח שממול ויתקע מלתעותיו בי משאצא. להדביר את פחדי החילותי לרוץ. הנביחה רדפה אחרי מעל לראשי. בגמיאה אחת נסקתי את המדריגות כולן. בהיותי שוב בחוץ, על שפת כיכר רחבה, ראיתי את שתי הכותרות המשוננות של צריחי עזמות מתנשאות אל שמי הערב, קרוב־קרוב למולי, מעל לגב המנהרה.

המלון היה שוב ריק ודומם. שני השוערים נמנמו, ורק בהקישי באצבעי על לוח הדוכן, נתעוררו בפרכוס כתפיים.

הכל נסעו כבר ורק אתה נשארת, נתחייך השוער הקשיש והוריד את המפתח הגדול מעל הוו. ימים יפים היו אלה, אמר בהניחו אותו לפני.

נטלתי את המפתח ועליתי במעלית אל הקומה השמינית. אור רך היה שפוך על המסדרון וגביעי הזהב והבדולח נוצצו על שולחנות השייש כבערב הראשון. בפותחי את דלת חדרי נדהמתי שוב לשמוע את תקתוק הטלפון למראשות המיטה. כל שבעת ימי העצרת שתק, ועתה חזר לתקתוקו. עלי להזדרז ולצאת, להזדרז ולצאת, אמרתי, ועם כך פתחתי את מזוודתי והחילותי תוחב לתוכה את בגדי. הבגדים היו פזורים על המיטה, על הכסאות, בחדר־הרחצה, ובחיפזון ליקטתים ודחסתים ללא־סדר. ככל. שנתמלאה המזוודה, גברה המועקה בחזי. חשתי דקירה בקדקדי, תחילה קהה ועמומה ואחר כמו נתרכזה בנקודה אחת והיתה חדה כנעיצת מחט. עלינה ניצבה לפני. חיוורת, דקת־שפתיים, יישרת־גו, עיניה הגדולות מייסרות אותי בשקט. למה ברחתי מפניה כל ימי העצרת? ראיתי את ידה המנופפת לי מעל לראשי החוגגים וקולה קורא בשמי. חמקתי מפניה ונבלעתי. הסתתרתי במבואות בתים כשראיתיה מרחוק. התערבתי בין הרוקדים כשחיפשה אותי. שחיתי בים של מנגינות וצללתי בהן כדי לא לראותה. אחר נזדעק בי – כאילו קורא, בגידה! בגידה! – המראה האחרון:

כשישבתי עם עלינה באמפיתיאטרון הגדול ומרפקה נוגע במרפקי. פניה להטו וסנטרה בגביע כף־ידה. בדממה התלוייה מעל לשדה־הקהל הצבעוני העצום. היו כל הלבבות דרוכים אל המוקד בפעימה אחת. כל נימיה גמעו את דברי הנשיא העומד על הבמה. וידה השניה, שנחה, קלה, על זרועי, אותתה לי מדי פעם, לשים לב. כה נרגשת היתה, עד כי לא הבחינה בכרוע קמילה לצידי השני. גל עבר בחלצי למגע ירכה של קמילה. ואחר כששלבה אצבעותיה באצבעות ידי השמאלית ולא חדלה מללחצן, קמתי יחד עמה. עלינה לא הסבה ראשה. מבטה היה רתוק לבמה כמקודם, רק ידה נשמטה מזרועי, כמבלי־משים. כשפסעתי אחר קמילה במעבר, דממת היושבים על קשתות ספסלי האבן ניצבת כנד מכאן ומכאן, עוד רגמו את גבי משפטיו של הנואם. אחר־כך היה הגן, העלווה הריחנית. הצחוק המיוחם, לשונות־הנחש המהבהבות מתוך יער, ברק חברבורותיו הצהובות של נמר…

מוכרח אני לראות את עלינה בטרם אסע. להיפרד מעליה. לבקש את סליחתה. לומר לה שאך בהיותי שיכור־אושר נהגתי כך. מוכרח אני להיפרד מרודין. להודות לו על ימי העדן. לברך את גומר, שזיכתה אותי בימי־חיי היפים ביותר. לא לצאת כגנב. חמש שעות עד חצות. האם הלשכה־המרכזית פתוחה עדיין?

ירדתי לרחוב ועצרתי אחת המכוניות השורקות ביעף כשוט עובר. לאחר דקות מספר הייתי במסדרון השייש של הבניין הגדול. אחד מפקידיו של רודין, ששתה לחיי ביום הראשון, נתעכב בראותו אותי, לחץ את ידי. עודך כאן? אמר בחיוך, כולם נסעו זה מכמה שעות…

אחרתי את הרכבת, אמרתי, אני יוצא בחצות. האוכל לראות את רודין?

נדמה לי שהלך כבר, אמר הפקיד. האם עניין דחוף הוא?

כן… אמרתי, ובו־ברגע הוספתי ללא־חשוב: עלי לקבל את חתימתו.

על מה? שאל.

על הדרכון, נשרו המלים מפי.

חשתי את פני מסמיקות. אכן אין תירוץ נואל מזה לבואי התמוה ללשכה המרכזית בשעה זו. האם תפקידו של רודין הוא לחתום על דרכונים?

החתימה ניתנת בדרך־כלל בתחנת הגבול, אמר הפקיד, דומני שאין לך כל צורך בה עתה.

כך נאמר לי… שיקרתי ואוזני להטו.

מבט של תמיהה וחשד חרך לרגע את עפעפיו. אחר אמר:

ייתכן… על־כל־פנים, ניגש לחדרו. אפשר שנשתהה עוד.

כך נאמר לי… חזרתי ואמרתי בפוסעי לצידו בין ברקם הנופל של הכתלים.

חדרו של רודין היה עזוב. הפקיד נתיישב על מקומו, הרים את שפופרת הטלפון, ביקש מספר כלשהו והניחה על מקומה. בנועם פנים ניסה לקשור עמי שיחה על רשמי מן העצרת, אך לשוני לא נענתה לי. כן, נפלא היה… נהדר… עניתי על שאלותיו ברוח נמוכה. איזה מעשה־שטות היה זה לבוא הנה עתה, שעות מספר לפני הנסיעה! מה אומר לרודין לכשיבוא? האם לא ירדו כולם למנהרות ללא פרידה? ללא חתימה? ועם זאת, כוח שלא יכלתי לשלוט בו ציווה עלי לראותו בטרם אסע, לחוש עוד פעם את לחיצת ידו החמה. כן, להודות לו על תחושת האושר שמעולם לא חשתי כמותה… עוד פעם אחת… קורים נתקשרו סביב כתפי וביקשתי לנערם, אך חששתי להניע אבר. רעדה קלה פרכסה בחזי, כאילו זרם דקיק של חשמל עבר מידי הימנית אל ידי השמאלית דרך שכמי. באור הניאון הקר זמזמה עזובת החדר כזבוב נאחו בארג עכביש. צלצול הטלפון כיווץ את אצבעותי. כן… כן… אמר הפקיד לשפופרת, ובהניחו אותה פנה שוב אלי:

נראה שהלך כבר. על כל פנים לא הייתי רוצה לעכב את נסיעתך. אראה מה אוכל לעשות…

ועם כך פרש את ידיו על השולחן לקלוט את תעודותי.

תקעתי ידי בכיס האחורי של מכנסי ומצאתיו ריק. בגדי החלו לבעור עלי. משמשתי בירכי, בחזי, ואצבעותי הכוויות רצות בבהלה בכל כיסי המכנסיים, המקטורן, החולצה. פתקי כרטיסים והזמנות של כל כנסי העצרת נתהפכו מידי ונשרו על השולחן, על הרצפה. אף אחת משלוש תעודותי לא היתה ביניהם. לא הדרכון, לא תעודת הזהות ולא כרטיס־המסע.

אולי השארת בחדרך, בבית־המלון, ניסה לסייע לי הפקיד חלק־הפנים.

אבל זה לא ייתכן… טפחתי שוב בידי על שני לוחות חזי.

קמתי על רגלי וחיפשתי שוב בבגדי כשאני מנער את כל אבק הכיסים. שבעת ימי העצרת נתהפכו עלי כגל במהומה גדולה. רחובות, כיכרות, אולמות, המונים צועדים ושרים, מרקדים ושרים, גנים וחורשות. אני רץ, מעופף כשרף. צונח. ניסיתי להתעכב במקום מן המקומות, להיזכר, אך הגל שטפני. שאפתי רוח כטובע.

הפקיד הרים את שפופרת הטלפון, מלמל לתוכה משהו כשמבטו דבוק בי. אחר הניחה למקומה ואמר: מכונית מחכה לך למטה. תסיע אותך לבית־המלון ותחזירך הנה. חפש בין חפציך, בטוחני שהשארת את התעודות שם.

כאץ להציל מן השריפה, עברתי בסערה את העיר אדומת־הפנסים עד הגיעי אל בית־המלון. המראתי לקומה השמינית ושטפתי במסדרון. פתחתי את המזוודה והפכתי את תוכה. חולצות, מכנסיים, גליונות־נייר, פנקסי, מזכרות, נתבוללו בבולמוס גדול. זעה שטפה בגבי והמליחה את עיני. ככל שהוספתי להפוך, תכפו גלי החום. נאחזתי, מתנשם, בדפנות המזוודה וניסיתי להיזכר. הכיכרות כרכרו לעיני בערפל המלוח. לא הוצאתי את התעודות אף פעם אחת מכיסי בכל שבעת הימים. האם אבדו בריקודים, בתהלוכות, לרגלי כיסא באחד האולמות, על ספסל־אבן בתיאטרון, על מדשאה באחת התהפכויותי הרבות? הרהור־פתאום עבר כאימה קרה בגופי שהן נשרו מכיסי בגן, בהיותי עם קמילה. האותיות המודפסות של שמי, בדף תעודת־הזהות, נצנצו לעיני לרגלי העץ, תחת סכך העלווה הצפופה, בצד גלימתה הירוקה… ודאי כך היה הדבר, ללא ספק. גל של חום הציף את כולי, כבמלכודת: הלא יכולתי לנסוע גם ללא חתימה, גם ללא חתימה, גם ללא… נזעקתי ברוצי למטה במדריגות.

אבדו… אמרתי בעומדי ריקם לפני הפקיד, נקי מכל נכסי.

עיניו השלוות התבוננו בי ארוכות, אחר הורה בידו: שב.

אינך יכול להיזכר איפה השארת אותן? שאל משצנחתי לכסא.

פרשתי ידי ביאוש ודמעות קפאו בעיני.

מה עלי לעשות עכשיו? מלמלתי.

אין זה צריך להעכיר כל־כך את רוחך, אמר הפקיד בקול מרגיע כשהוא משלב את אצבעותיו על גבי השולחן. סוף סוף לא בין אויבים אתה נמצא. ייתכן שנצטרך להוציא לד תעודות חדשות תחת האבודות. אבל בדבר זה אני עצמי איני בקי ביותר, שכן זהו מקרה ראשון במינו שאני נתקל בו. יהיה עליך לחכות לרודין. אולי תיזכר בכל זאת?

בדקתי בכל חפצי, אמרתי.

אולי מסרת למישהו. לעלינה במקרה? הרי היתה המלווה שלך.

לא… נענעתי בראשי.

בריחתי מעלינה נדמתה לי עתה כעילת האסון שארעני. חוורונה ניצב לפני כאשמה מוטחת בבית־דין.

אולי בלשכת העצרת? באחד המשרדים? ודאי נרשמת כמה פעמים…

לא… נענעתי שוב בראשי, ודאי נשרו מכיסי, ברחוב, באחת הכיכרות…

נשאל את מטאטאי־הרחובות, התבדח הפקיד.

הרהור־מה הפציע בראשי כתקווה.

האם… האם יש בעיר משהו מעין… משרד להשבת חפצים אבודים? שאלתי.

לא, חייכו פניו המגולחות של הפקיד. בדרך כלל אין מאבדים חפצים ביפת. ממילא אין מה להשיב.

אה… יצא קול מתוכי.

תחנת־הכוח ניצבה לעיני. פרי־הפלדה הגדולים. קרני המשושים השלוחים לעבר השסש. ברק החזיזים. ראיתי עצמי משוטט ברחובות העיר, בין פסל־רץ לפסל־רץ, בסימטאות ובגנים, מחטט בגבבי אשפה, מחפש את תעודותי, ימים אין מספר. עד סוף ימי, לעולם לא אמצאן.

על כל פנים, אין מקום למרה־שחורה, חייך הפקיד. אין איש נעזב לנפשו בגומר. המתן כאן, לך להיוודע היכן רודין עכשיו.

מראה־דמותו של רודין נסך בי נחמת־מה. יכולתי לחוש את החום השופע מלחיצת כף ידו האיכרית, מקמטי פניו הרחבות והבהירות, משכמו הרחב, שאפשר לחסות בצילו. יתיישב למולי, יניח שתי זרועותיו על השולחן כשעטו בידו, יכתוב כמה שורות באותיות גדולות ונדיבות, יחתום חתימה נמרצת ומסולסלת, ועם גליון־הקסם נפתחים לפני מחסומי הגבול. הו, גומר, ארץ־פלאים, ארץ האושר, תני לנו אות! נזדמזם בתוכי לחן ישן־נושן. אם אספיק לראות את עלינה, אומר לה שאני מעריץ אותה כהערץ קדושה.

עברה שעה ויותר והפקיד לא חזר. הדלת אל המסדרון המואר נשארה פתוחה ומעבר לחלון נראו צמרות רוחשות באפילה. על לוח־הזכוכית של המכתבה היו סדורים זה על גבי זה גליונות רבים שסיימו את עבודת יומם. צלוחיות עם סיכות ומהדקים, קולבית עם חותמות. מעל לכוננית של תיקים, תלוייה היתה תמונת הנשיא בעל שפם־השיבה העבות. עיניו התכולות שניבטו בי מלמעלה אמרו, ראיתי אותך. על הקיר השני תלוי היה לוח עם תמונה צבעונית של היכל האושר, המוקף מדשאות, מזרקות, דגלים מתנוססים. קולות החוגגים נדמו, וברחובות יפת משל אור בהיר, מזהיב את פסלי הנחושת. המנגינות העליזות והנוגות, המרצדות על מיתרים, היו זכרון רחוק, חולה, דומע, לא יירפא לעולם. סם מסוך בדמי עד סוף ימי, כאהבה ראשונה. אם אספיק לראות את עלינה בטרם אסע, אומר לה שאני מעריץ אותה. אילו הייתי חזק כמותה, איש נחוש ברצונו…

יהיה עלינו לנסוע למפקדה. רודין נמצא שם עכשיו, הודיע הפקיד בבואו. קולו היה לפתע קר כאור הניאון המת.

למטה המתינה מכונית בעיניים צהובות. הנהג התניע אותה מיד, וכרוח הוללה סעתה ברחובות האפלים, שטוֹף וסוֹב בעיר הרדומה. במהירות דהרו לאחור כיכרות ריקות, זקיפי־פסלים, ארמונות מסוגרים, נשים זקנות חבושות מטפחות, רכובות על מטאטי־זרדים. תעודת־הזהות שלי התגוללה אי־שם לאורך הדרך, ומפאת המהירות לא יכולתי לגלותה. האם עברנו על פני בית־המלון? השוערים מנמנמים, הכרובים מנמנמים, כפותי־כנפיים, נאחזים במשקופי־השייש של החלונות. אלפי צללים של חוגגים נפלו לתהום האפילה משני צידי המכונית האצה לקראת התרסקותה. בסופו של הרחוב, נזדקר בים־שחור, כממלכת־אי אגדית, בניין ענק ומאות חלונותיו מוארים.

[מפקדת הלילה]

הבניין הגדול היה מלא רחש שקט ככוורת עמלנית. רצפתו וכתליו של אולם־המבוא הנרחב היו מצופים אריחי שייש שחור, נוצץ, והמהלכים בו היו כמחליקים על קרח. פקידים ופקידות חפזו אנה ואנה, תיקים וגליונות בידיהם, ועשר המעליות רחבות הפתחים עלו וירדו בלי הרף, בולעות ופולטות אנשים ממהרים לעיסוקיהם.

בשעה כזו… אמרתי בגודל תמהוני.

זוהי המיפקדה הלילית, אמר הפקיד, ועם כך נדחחנו שנינו לאחת המעליות עם עוד עשרים או שלושים איש. ברחש שקט זחה הדלת על מסילתה ובתנופה קלה, שייטנית, נישאנו למרום. המספרים הירוקים קיפצו עד עשר במהירות ומשם ומעלה נתעכבה המעלית בבל קומה וקומה ופלטה שיגרי־אדם. 13… 18… 20… קיפצו המספרים והמעלית נתרוקנה והלכה. נותרנו רק שנינו עם הנווט לבוש־המדים. ב־24 נפתחה שוב הדלת והנווט השתחווה וסגר אחרינו.

מוזר היה מראה המסדרון של הקומה ה־24. רצפתו היתה רצפת קרשים מהממים תחת הצעדים וכתליו היו טיח צהוב פצוע־פנים. אור מועט זלף מן הנורות המאובקות שנשתלשלו מתקרתו. האפשר שקומתו העליונה של בניין כה מהודר ענייה כל־כך? שאלתי בלבי. או אולי אין זה אלא מדור המשרתים? אך שום דלת לא נראתה. פנינו שמאלה, אחר שוב שמאלה, ורק בקצה האגף הבהיקה כף־מנעול. ניכנס כאן, אמר הפקיד ופתח את הדלת.

חץ נורה בפני על המפתן. עיניו הצרות של רודין, שישב מאחורי שולחן־עץ גס כששתי זרועותיו מונחות עליו בכבדות, היו גיצים קפואים. האם לא הכירני, או נמצא בי אשם כלשהו?

שב, הראה על הכסא הרעוע שלמולו ושרווולו האפור נתרומם קמעה.

הפקיד נעמד בצד השולחן כזקיף. נסיתי לחייך. אור הנורה הצהובה, כמערפת מעל לראשי, שרטט את חריצי פניו הרחבות של רודין כאפיקי אדמה שחונה. לא היו בחדר אלא השולחן, שני הכסאות ודרגש צר בצד הכותל. מדוע לא ברכני לשלום? ידו הפכה גליון גדול, ורעם נתגלגל.

שמך?.. חרץ קולו.

תדהמה פשקה את שפתי. רודין! נצטעקתי, אתה! הלא אין אנו זרים זה לזה!.. אך לשוני דבקה לחכי.

שמך? חזר ואמר.

מבטו הקפיא את פני. עיני חיפשו מחסה. האם נהפכתי לאויב? חשתי אזיקים על ידי. שמא חולם אני?

שמך, הסביר הפקיד בקול רך כשהוא מרכין עצמו אלי.

נתליתי בו במבטי ומבטו נכרך כחבל סביב צוארי. הסבתי עיני אל רודין, לגלות פירצה בפניו. נעולות היו. אבן עמדה בגרוני. הם עוקדים אותי! איזה משגה נורא נפל כאן!

עטו חרק קו של מחיקה על גבי הנייר, על המקום הנועד לתשובה.

מאיזו ארץ?

חום פשט באברי. מבוהלות רצו עיני מקיר אל קיר ולא מצאו פתח. רודין! חלפה צעקה בחזי. אינך יכול לעשות לי זאת! אני… אני…

שם הארץ, הרכין עצמו הפקיד.

אבל… נתמלטה מלה מפי וקפאה בחלל.

עוד רגע היה העט תלוי מעל לשורת הנקודות, אחר שחט אותה במחי אחד.

מטרת בואך? עברה ידו הכבדה של רודין אל השורה השלישית.

שאפתי אויר אל חזי להצן את האש. מעבר לכתלים היתה אפילה עבה, אטומה, אין־סופית, ששום צעקה לא תבקיע אותה.

כערפל כהה נסתננה האפילה פנימה ומתוכה הבהיק רק ראשו הגדול לאין־שעור של רודין. נתרוממתי עם הכסא, והייתי כמרחף בעלטה. ממרחקי זמן צללו באוזני שאלות וחריקת העט, קו אחר קו, כתנועות ידיו של מנתח בדמדומי הזייה אחרונים של מורדם בסמים.

טפיחת־תיק החזירה אותי לארץ. הפקיד חלק־הפנים עמד על משמרתו כקודם, ידיו מאחורי גבו. דרגש־העץ הערום שכב במארב בצד הכותל. מערפת האור הצהוב מעל לראשי. מתחת לתיק הראשון היה תיק שני, ועתה נפתח כשער מפנים לשער. רודין הפכו כלפי, הסיטו עד שפת השולחן ובשימו אצבעו מעל לתמונה, אמר: אתה?

אות־צלב קטן – זה האיש! – היה מסומן מעל לדיוקני בתצלום. נראיתי עומד על כבש הקרון בתחנת הרכבת הכפרית, מנופף ידי אל קהל גדול, פני שטופות מבוכה, כאילו גל עברן, ברכי האחת כפופה, כמו עוד רגע אמעד מן המדריגה. סביבי מעגל של נהרה ואני עננה בגבולו.

האצבע עברה מתצלום לתצלום.

אני פוסע על השטיח בבית־הנתיבות הגדול, כולי תמהון. זינחו כל עצב, אתם הנכנסים הנה. אני מרים את צרור הפרחים שנשר מידי. ציבור גדול מסביבי. אני עומד במכונית וידי קפואה למעלה. אני עומד עם עלינה באולם המראות ומתווכח עם חבורת־מבקרים. ידי המתווכחת משתקפת במראה. אני משיח עם שחוף־הפנים בספרייה, חיוך חיוור על פני. ניצב לבדי ברחוב מול חלון ראווה. עומד בכיכר וצופה במעגלי הרוקדים. מדוע פני עצובות? מדוע עצובות? אני נישא על כתפי שני בחורים בתהלוכה, אגרופי מורם למעלה ופי קפוא בצעקה, בכעין עווית חייתית, אכזרית. האם אני הוא זה? אני יושב באולם הצגות, דרוך אל הבמה, שפתי חשוקות, מיתרי פני מתוחים עד להיקרע. יושב מהורהר באולם המבוא של בית־המלון. מתי היה זה? האם לא צחקתי אף פעם? אני רוקד על השולחן בהיכל־השלום, שטוף זעה כסוס רתום למורג. האמפיתאטרון הגדול על רבבותיו. פוסע לצידה של קמילה, גבי אל הבמה. הגן. צללים. חשיכה. אתה הוא? אתה הוא?

רציתי לצעוק: שקר! אך הכל התמוטט וחשתי חבטה עמומה במפרקתי.

התעוררתי ומצאתי עצמי מוטל על הדרכש. הנורה הצהובה דלקה מעל לשולחן הריק. תריס־החלון היה סגור. מן הכתלים בהו פצלות הטיח. על הרצפה, לידי, מונחת היתה מטלית רטובה. נזכרתי שהכסא הרעוע התמוטט תחתי. כמה זמן עבר? הסבתי פני אל ידי וראיתי ששעוני נלקח ממני. חלמתי כי מתתי. מיתה מוזרה. עצמותי היו מונחות בתוך שׂק ואני עצמתי נשאתי את השק על כתפי. חיפשתי מקום קבורה לעצמי ונדדתי עם השק בסימטאות. פגשתי נערה לבושה לבן. (האם היתה זו עלינה?). אמרתי לה, הנה מתתי ואני רוצה לקבור את עצמי. האומנם? אמרה. קולה היה עגום, אך לא התפלאה ביותר. בוא, אראה לך, אמרה. הלכתי עמה ושק עצמותי על כתפי. הגענו לכוך חצוב בסלע, חסום בסורג. (האם היה זה בגן?). הנה, כאן, אמרה. ראיתי ערימה של שקים, זה על גבי זה, בתוך הכוך. לא, אמרתי, אני רוצה להיקבר לבדי. אם כן, לך ומצא בעצמך, אמרה, ומיד הסתלקה. רציתי עוד לקרוא לה, כאילו לומר שמסכים לכל שתאמר לי, אך היא נעלמה ונשארתי עומד עם שקי.

רעדה תקפה אותי. נתיישבתי וביקשתי להיזכר בפשעי. התעודות! נזעקתי וטפחתי בידי על כיסי האחורי. האם חדר־המשמר הוא זה? חריקת עטו של רודין סרטה בראשי. קו–קו–קו. לא שם, לא ארץ, לא הולדת. לא מקום. הרכבות פסקו מלכת ואין לצאת. הכל שובת. מכאן ועד קצה עולם. האם לילה עתה? יום? חריגי־אור נראו מבעד לתריס.

הרהור דמדם בי שאפשר לא היה זה רודין אלא כפיל שלו. יש שני רודין, אחד רחב לב, חם כלחם. אותו פגשתי לראשונה, כשהניח זרועו הכבדה על שכמי, כאָב. השני אינו מכאן. אויבה של גומר, שהתחפש בדמותו, ובתחבולה זו חדר לתוכה לחבל בה. כדי לקעקע את אמוני. מוכרח אני למצוא את הראשון ויהי מה, כדי להסגיר לידו את השני, שאין הוא יודע עליו. עלי לרוץ מיד ללשכה המרכזית. האם הדלת נעולה? מנגינה אחת שהיתה מושרת בעצרת, מלווה פרטוטי מיתר, העלתה דמעות בגרוני. הו, ימי אושר גדולים! חג צבעי העולם! זוהרה של יפת, שאין אח לו! נערות־הפשתן ועיני־הקטיפה! ילקוטי־הרועים העשויים עור־צבי על כתפיהם של עלמים בהירים! הכושים עשני־הקול! חוקרים אותי כאילו הייתי אויבם של כל אלה שהייתי אח להם. האוכל עוד לראות את עלינה? נכון אהיה לחרף־נפשי למענה אם אראה זיק של אמון בעיניה.

הם גוזלים ממני את אמונתי, כמו את ילד מחיק אמו. מחללים את זכרונותי הטהורים. איני מפחד מן העונש הבא מידי אויבים, אלא מן העוול הבא מידי ידידים. איני מבקש אלא אמון כנגד אמון. אינני אויב! איך נהפך פתאום הכל? צעדים הטילו הדים ארוכים במסדרון.

הדלת נפתחה ואת המפתן עבר איש גוץ, קצר־רגלים, ומגש נחושת תלוי מידו, ככף־מאזנים.

בוקר־טוב. תה? קפה? אמר בדרכו אל השולחן.

ראש גדול היה לו, כשל גמד, ופנים ללא־גיל, עם מעגלי קמטים. החוטם שבמרכזם היה כאבן שהוטלה לשלולית.

תה? פקפק בהרימו את הכוס מן המגש. אי־אפשר היה לדעת אם הקמטים מחייכים או חקוקים כך מלידתו.

מה השעה? שאלתי.

עשר, אמר בהעמידו על השולחן את הכוס וצלחת עם שני כריכים.

והבניין הזה?

בית המפקדה, כמובן, אמר בתהותו עלי.

והחדר?

עיניו העששות תמהו מקיפלי עפעפיהן, כמו לא הבין את שאלתי.

חדר ככל החדרים, משך בכתפיו.

לא חדר־מעצר?

אין כאן חדרי־מעצר, אמר כנעלב. ובתהותו שוב, אמר: נוכרי?

כן, אמרתי.

חדרי־המעצר בוטלו זה מכבר בגומר, הסביר באישוש קומתו הנמוכה. אחר הוסיף, כשעיגולי קמטיו מתרחבים במעין חיוך: אין מנוס מן החירות, אומרים הבריות בגומר.

רודין… אמרתי בפעימת־לב. רודין נמצא כאן עכשיו?

הו, לא, אמר, ביום אין כאן אלא אנשי השירותים ועוד פקידים מספר. רודין עכשיו בלשכה המרכזית. בלילה הוא בא הנה. כוח פרים כוחו. עובד כעשרים שעות ביממה, חייך בגאווה. ואין פלא. מחצית משאה של גומר על כתפיו.

האם… האם רשאי אני לצאת? שאלתי.

פניו המקומטות נעצרו עלי בחשד. לאחר שתיקה אמר כמוכיח:

הכל חופשים כאן להתהלך כרצונם. אין שום משמר.

ובפותחו את הדלת לצאת, כשכף־המגש חגה קשת רחבה סביבו, הפטיר:

חדרי השירות הם מימין, בקצה המסדרון.

נזכרתי במזוודה שהשארתי בבית־המלון וסומק הציף את פני. נשארה פתוחה ואני מוצג במערומי. אילו יכולתי לחזור לשם ולהביאה הנה. שריד אחרון של נכסי. זהותי היחידה. אך אם אצא מכאן, אמעל באמון שעדיין הם נותנים בי. אפשר שבינתיים יחזור רודין. לא השני, אלא הראשון. אם לא ימצא אותי אהיה כבוגד בעיניו. מן ההכרח שיחזור אי־פעם. הוא לא מת. הוא יצחק את צחוקו רחב־החזה ובטפיחה על שכמי יאמר: אין צורך בשום תעודות. הכל כשורה, אחינו אתה. עמל כמותנו למען האושר. יכול אתה לנסוע. שא אתך את זרעי האושר והפץ אותם בכל אשר תלך. הכל יהיה בהיר כבימי העצרת. לחיי גומר הגדולה! אשא את כוסי לעומתו.

נסיתי את הדלת. השמש דיבר אמת: לא היתה נעולה. המסדרון היה שומם. חזרתי וסגרתיה. אסור לי למעול באמון.

פתחתי את התריס וצהריים פרצו לחדר. יפת יפה, רחוצת שמש, השתרעה עשרים־וארבע קומות למטה, ישרת רחובות ושדרות סרוקות. זעיר־שם זעיר־שם הילכו אנשים על המדריכות ומכוניות מעטות שטו כבנחלים ההולכים לאט. אשה הוליכה עגלת־תינוק תחת פטריית מגבעתה. זקן פסע אחר מקלו, מתעכב מדי פעם ונושא עיניו, כחוזה עתידות בשמיים. אי־שם, תמך בכידונו את כיפת־התכלת בניין גבוה, גאה, שליט על כל העיר. מעבר לו והלאה היו ארובות מקוטרות בערפילים לבנים. זכרונות פצועים ריחפו באויר הצלול. עם העיר הזאת ראיתי אושר, אהבה בתומתה. שבעה ימים ולילות החזירה אהבה לחיקי. נתעוררתי מתרדמה עמוקה ומצאתיה בוגדה. אפילו אשטח תחנונים לרגליה, לא תענה לי. הו, צהריים בהירים, צהריים נוטפים דם! האוכל עוד לאהוב אי־פעם?

התעודות! פרץ הדם אל פני. העיר הבוגדה גנבה את תעודותי. בשנתי. מחביאה אותן בין קפלי שמלתה הרחבה. לכשאמצא אותן, אעמידה למשפט. אין משמר, אמר השמש. האם המעלית פועלת בשעות היום? ארוץ במדרון של עשרים וארבע קומות ואהפוך בכל הרחובות עד שאמצא. אז אברח ברכבת הראשונה ומעבר לגבול אנשום עמוק.

מוטב שאחכה עד שיבוא רודין, אמרתי. איני רשאי לסיים כך. להימלט כגנב מביתו של מארחי. בזכותו טעמתי עדן. אם אברח, תרדוף אותי כפיות־הטובה בכל דרכי. מוטב שאחכה. מן ההכרח הוא שהכל ייגמר בטוב. גומר, שתחת חופתה המונים חגגו אושר, אינה כנופייה של ליסטים. רוצים לנסות אותי ותו לא. אעמוד בנסיון. אוכיח שאין בי עוון ושראוי אני לאמון. ליל המסה היה רק תעלות־רגע של הגורל, כדי שהיום שאחריו יזהיר שבעתיים. חיים ארוכים לפני, דרך רחבה שאורם של שבעת הימים שפוך עליה עד האופק.

באופק שוטטו הערפילים גבוה כאד העולה מן האדמה, מעבר לבתים ולנחלי־הרחובות. מעבר לערפילי עיני. ללא שם, ללא ארץ, אני כנוצת־עננה מרחפת ביניהם, עוד מעט תימוג בשמש הגדולה. הערפילים שוטטו בין כאב ואושר. הייתי פרודה בחלל, צפה כגרגר אבק מופז, באין תחושת־כובד, מעל לאדמה האין־סופית. אחר־כך ירד מסך לבן, שקוף כהינומה, על הכל.

בערב נכנס הפקיד לבדו. התיק מליל־אמש תחת זרועו. בתנועה חטופה הורני לשבת ונעמד מעברו השני של השולחן. הנורה הצהובה ארגה קורים כעכביש גדול. הוא שלף עט מכיס מקטרנו, הניחו על השולחן לידי, אחר פתח את התיק, הוציא מתוכו גליון נייר מבריק, הניחו לפני, ובשימו את אצבעו בתחתיתו, אמר: חתום כאן.

באותיות דפוס גדולות ונוצצות כתוב היה:

בעצב באתי לגומר ובעצב אני יוצא ממנה.

צמרמורת אחזה בי. ביקשתי לתפוס את מבטו, אך מצחו היה נגוח כלפי הגליון.

לא עשיתי כל רע… אמרתי לבסוף, מנסה להדביר את רעדתי. לא אשמתי היא שהתעודות אבדו… הייתי מבוסם עד לא־דעת… הרי זה רק אנושי… משמחה, משמחה קרה לי הדבר… הייתי כמו כולם…

חתום כאן, אמר מבלי לשאת את מצחו.

אבל איני מבין… אמרתי. חלה כאן טעות כלשהי… לא הפרתי כל חוק… הייתי חותם אילו ידעתי מה אשמתי… אינכם אומרים לי. זכותי היא… לפחות לדעת זאת. איני מבין…

האצבע הארוכה, החלקה, ניצבה עוד רגע ממושך על בהרת הנייר. אחר נטל את הגליון, החזירו אל התיק ובצעדים מדודים יצא את החדר. מעבר לחלון צבאו גדודי החשיכה. אילמים כחומה עבה.

רעדתי מצינה כל יום המחרת. אור קר היה בחוץ, נוצץ כמו מגבישי קרח. אם אצעק, תקפא צעקתי מעל לערבות. איש לא ישמענה. לעולם לא תעבור את הררי הגבול. חשתי את הפחד תופח בתוכי ואת השנאה פושה בעורי כצרעת. על ההצהרה לא אחתום אפילו על גלגל העינויים. לא מפני ששקר היא, אלא מפני שנוהגים בי כפושע ואינם אומרים לי מה פשעי. נאחזתי בשארית כחותי בקני־קש של זכרונות כדי להציל עצמי מטבוע בשנאה, אך הם נשמטו ממני. השנאה היא קץ האמונה, הרגשתי, אך לא היה מי שיושיט לי יד למשותני מתוכה. השמש נכנס שתי פעמים ולא דיבר דבר, כנזהר מהיטמא במגעי. החדר היה מוקף מעגל כשפים ופחדי רצו בו כבמלכודת. כששקעה השמש והערפילים האפירו, מרחוק הבהיקו הארובות, ברורות כלאחר גשם, ורחובות למטה רחשו אנשים זעירים, כנמלים חוזרות אל קינן, ואורות החלו נדלקים, הבהבה בי תקווה שכל העובר עלי אינו אלא חלום. אתעורר והכל ישוב להיות כשהיה.

אך בערב נפלה עלי האימה כמפולת,

דפיקת־לב זעזעה אותי משהופיעה עלינה על הסף. לכהרף־עין היתה כמלאך־גואל במסגרת־הפתח השחורה. חיוך הבהב על שפתי ומבטי נאחז בפניה כלמראה מציל אשר אחר לבוא, אך עוד הספיק. רציתי לרוץ אליה וליפול לרגליה. אולם לכהרף־עין בלבד. פניה היו סגורות. מאחריה בא רודין ושניהם נכנסו בצעדים קצובים, כפקידי הוצאה־לפועל. שניהם נתיישבו עתה למולי, שתי מסיכות. גיששתי בפני עלינה כעיוור בקיר, למצוא חרג אור, אך היו יצוקים עופרת. רציתי לבכות, כילד שאמו נטשתו ברחוב והיא מתנכרת למבטיו המתחננים. רציתי להזכיר לה את השעות הבהירות על האגם, את שעת הדמדומים בחורשה, אך ידעתי כבר שלא אוכל להבקיע את קרח מבטה. רודין פתח את התיק ועלינה משתה מתוכו את הגליון עם אותיות הדפוס הנוצצות, והמישה אותו לעברי.

עליך לחתום כאן, הורתה באצבעה הדקה.

מבטי, מעורפל מדמע, נפל על השורה היחידה. גליון אחר היה זה משהובא אלי בליל אמש. עתה היה כתוב בו:

ריקם באתי לגומר וריקם אני יוצא ממנה

אינני מבין, לחשתי.

חתום תחילה, אחר יוסבר לך, אמרה עלינה כשמבטה מושפל אל אצבעה.

עיני קלטו את השורה שוב ושוב ופישרה נסתתם ממני. האם מתכוונים הם להוציא ממני הודאה כי לא האמנתי בגומר לפני בואי אליה ואיני מאמין בה בצאתי ממנה? ולאחר שאודה בכך יוכלו לגזור עלי כרת ממנה לצמיתות?

אין זו אמת, אמרתי.

זיק צהוב ריצד במבטה. עיניו של רודין היו נעוצות בי כבפושע בזוי שאין בו גם אומץ להודות בפשעו.

פירושו של דבר שאינך מאמין בנו, אמרה עלינה בקול קשה, אם כן מדוע אין בך עוז להודות על כך? הן רק על זה נדרש אתה לחתום!

מלים אלו וארבע העיניים הנעוצות בי, פרעו את כל הגיוני. אם איני חותם – הרי שאיני מאמין בהם; אם איני מאמין בהם – הרי שהצהרה היא אמת; אם היא אמת – הרי שהצדק עמהם, וחייב אני לחתום; אם הצדק עמהם – הרי שראויים הם לאמון..

כבר הושטתי ידי לאחוז בעט המונח לפני, אך נרתעתי. פחד סתום נפל עלי שגוזר אני חוט שלעולם לא אוכל לקשרו עוד; ניתוק שאין חזרה ממנו; חתימה על גזר־דין שכולו משגה, משגה, אפילו הגיונה של עלינה נכון הוא באיזה אופן מופלא מבינתי…

איני יכול, שמטתי ידי.

מפני שאיננו אומרים אמת? שפדו אותי עיניה של עלינה.

משפט זה איננו אמת, אמרתי בהטילי מבטי על הכתוב.

האמת אינה ניתנת לחלוקה, אמרה עלינה. המאמין באמת ובתמים מקבל גם את הטוב, גם את מה שסבור הוא כי רע. אם אינו מקבל – הרי שכופר הוא.

שוב שט מבטי על פני השורה. ריק באתי וריקם אני יוצא. המלים הדהדו כאבנים בחללה של חבית ריקה. עמדו לעיני הרחובות החוגגים, תשואות החדווה, חיבוקי הריעות, שהיו טהורים כשמחתם של ילדים. הייתי פרודה בתוך זרם האושר הזה. הייתי מלא כולי. לא ריקם באתי, לא ריקם עמדתי לצאת. מרחקים אפלים הפרידו בין זוהר שבעת הימים ובין שבע מלות החרם שאור נורה צהובה נופל עליהן.

משגה נפל כאן, אמרתי.

אין משגה בגומר! נפל עלי משפטה של עלינה.

חשתי את המועקה מכבידה והולכת, ככבלי ברזל על כתפי שלא אוכל לנערם. קרן אחת קלושה של מאור־פנים עשוייה היתה לגרש את החשיכה כולה, מסביבי ומתוכי, ולהניע את ידי לאחוז בעט. אך נס זה כבר לא יכול היה להתרחש כאן, במפקדת הלילה. שתי הפנים למולי היו כעשויות אבן. לא היה זה עוד מורא העונש ששם מחנק לנשימתי, אלא מורא עריצותו של הגיון־הברזל, עריצות צדקתה של גומר, שאני לכוד בה כבצינוק. שלשוני אסורה בה מאין תשובות. לא, לא היו לי תשובות.

ובכן? הורתה אצבעה של עלינה על המקום המיועד לחתימה.

ידי יבשו. הרהור־רגע חלף במוחי שיותר משנוהגים הם בי ברשעות, הם נוהגים באיוולת. אילו האירו פנים והסבירו לי בלשון רכה, כדבר איש אל רעהו, שחתימתי נחוצה, קרבן קטן מצידי למען האושר, אפשר שהייתי חותם. אלו היתה רוחם מבודחת, אילו אמרו לי שאין זה אלא עניין של מה־בכך, דרוש לשם הסדר, הייתי חותם. אך הם הציגוני כאויב שעה שבאתי אליהם כאוהב. במו ידיהם חרצו את סירובי. סירוב מיותר, בעצם, שכן עתה, משהפכו לאויבי, הרי לפחות חצי משפטם היה אמת: ריקם אני יוצא.

עלינה החזירה את הגליון אל התיק. כהד להרהורי, אמרה:

עצם סירובך מאשר כי הכתוב כאן אמת.

כשסגרו את הדלת אחריהם, חשתי שהוברח השער על חומה עבה, אטומה. מפנים לה הייתי אני יחידי, נידון להימוק בבדידות עולם. מעבר לה – היתה גומר הגדולה. ארץ בהירה, ללא־צל, שמשה הפיץ מגור מסביב.

[התהלוכה]

תכונה מוזרה עלתה בחלון משעות הצהריים, כעננים מבשרים סופה. למטה, ברחובות הישרים והשלווים, נעו אנשים רבים על פני המדרכות, הולכים ורבים, מושכים בכיוון אחד, כפלגים היורדים לבקעה. לא יכולתי לראות לאן ניקוו כל הנחלים, אך בצמרמורת גבי חשתי איך הם נאספים אל הרחוב הראשי שבחזית הבניין. אחר־כך המהמו קרשי המסדרון מקול צעדים רבים, אנה ואנה, אנה ואנה מעבר לדלת, נחפזים כמלאכי בית־דין. שוטטתי בין החלון והדלת, בין טורי הרמשים הרוחשים למטה ובין הנקישות המסומרות מקרוב, וראיתי איך המעגל נסגר והולך עלי, נסגר והולך. ישבתי על הדרגש, לא לראות, וקפצתי את פחדי באגרופי. עלי לצוות לנפשי, אמרתי. נזכרתי במזוודה ודומה היה לי כי הפקדתי רוחי בה. רחוקה היתה אלפי ריס ונמנע היה מהשיגה. אחר־כך נפלה דממת מגור. הרחובות נתרוקנו מאדם, והמסדרון נאלם. כל הציידים נחבאו במארב. חכיתי שיפרצו מארבעת הכתלים.

שני אנשים בבגדי־שרד אפורים ורכוסים היטב נכנסו בשקט ורמזו לי לבוא עמהם. צעדתי בין שניהם במסדרון וקרשי העץ נתדהמו. המעליות שבתו והיה עלי לרדת במדריגות, ירוד ודלג. דרך ארוכה היה המורד הלולייני של עשרים וארבע קומות. עם כל פנייה במישורת נוצצו לעיני שורות ארוכות של דלתות מבהיקות ואריחי שייש שחור. פעמיים מעדתי ופעמיים הרימוני השניים בזרועותי ללא אומר. חשתי סחרחורת בראשי מן הסיבובים הרבים וממראה התהום הצרה והעמוקה שבין סולמות־המעקה. היהיה סוף למורד הזה? היהיה סוף?

משיצאתי משער הבית, היתה אותה שעה של דמדומי־שקיעה כבעת בואי ליפת. המדרכות היו שחורות מאדם משני צידי הרחוב הרחב ודממת מוות היתה תלוייה באויר. באמצע, במישור הריק שבין שתי המדרכות, מול השער, עמדה מרכבה גלמודה, מגושמת, גבהת־ירכיים, רתומה לשני סוסים כחושים, לבנים. לרוחבה, בין שתי כלונסאות גבוהות, קשורה לירכיה, היה מתוח סרט לבן ועליו כתובת כלשהי. תא הרכּב היה מחופה בווילון שחור. לבי מת בקרבי.

פסעתי בין השניים בדרך הארוכה מן המדרכה עד המרכבה. זהב־הדמדומים עמד ללא ניד. אילו נשר עלה מעץ, היה רעם מרעיד את החלל. השניים עזרו לי לעלות, הורוני לעמוד על הספסל. אחר פנו וחזרו אל המדרכה. במהופך ראיתי את האותיות השחורות שעל הסרט הלבן:

שלום עליך, גומר. המנודים מברכים אותך!

מאי־שם בירכתי השמיים הפציעה צוויחת חצוצרה, דקה וחדה כקרן אחרונה של שמש שוקעת. דמיתי כי חלף ברק. עדת צפרים התנשאה מאחד הגגות ברפרוף כנפיים והרקיעה מעלה. המרכבה החלה נוסעת, טליף־טלף, טליף־טלף בון שני נדי־האדם הדוממים. איש לא זע ואלפי עיניים התבוננו בי, כמלוות את ההולך בדרך אשר לא ישוב ממנה. על המדרכה שלשמאלי עוד היה גהור אור השקיעה הגווע ויכולתי לראות את הפנים הקודרות, המאופקות, את השפתיים הקמוצות, שחתמו צעקה או עווית, את קמטי המצח הזועמים והאבלים, את המבטים החדים, המבקיעים לגעת, ואת המצומצמים והמרים. הרחק וגבוה בתכלת המועמת, דמיתי לשמוע הדים כמו מקצה־תבל, אוֹ־שר, אוֹ־שר, מלווים את המסע כלהק חסידות. מעט־מעט, מאליה, נישאה ידי למעלה, ורחש קל עבר לרגע בהמון, כרוח ביער. מר הפחד סר ועיני נתרווחו. הכל דומה היה פתאום כביום חג. עמדתי איתן על הספסל ואויר רב נתנשם בחזי. בתוך הגושים הנעים לאחור ראיתי את ארבעת הכורים, את שני רוכבי המחליקיים, את החדרנית, השוערים, הספרן, האשה מן החצר האחורית, את עובדות תחנת־הכוח, את מטאטא־הרחובות. פנים רבות שזכרתין מימי העצרת. מעט־מעט קרבו ובאו פסלי־הרצים, הארמונות שמסביב לכיכר, בית־המלון (המזוודה! נזעקתי, המזוודה שהשארתיה פתוחה!..) אחר חלף גם בית־המלון ואחריו בא וחלף לאחור המבצר. עוד כיכר גדולה. הזוהר נתעמעם והלך. דמדומים כהים הקדירו את הבתים ואת גושי האדם. צריחי עזמוּת גבהו הלכו, גבהו ונתקרבו, עד שהבהיקו לעיני המלים הפלדיות מעל לשער־האבן המקומר –

אל תירא מפחד פתאום

כשנכנסתי בשער, בקע שנית קו דק של תרועת חצוצרה, מרחוק מאד.

[תלוי]

התא העגול שבראש הצריח היה מרווח למדי, ושלוש פעמים ביום הביאו לי את לחמי שתי ילדות עליזות בסינרים כחולים ובסרטים אדומים לצמותיהן. ארבע מדריגות למטה מזה היה חדר־רחצה קטן עם ברזי נחושת עתיקים. הצוהר היחידי, המסורג, פנה לאחורי העיר. במצודד נראה משם ראשו של הצריח־התאוֹם, משונן, מכותר זיזים מרובעים, כאשנבי־רובים. למטה, מקרוב, היתה חצר מרוצפת, מוקפת גדר־אבן, ובמרכזה באר עגולה, איזובית, שקילונה שבת. מעבר לחצר, השתרע הרובע הלבן, עם רחובותיו הישרים והצרים ובתיו הנמוכים, השותקים כמציבות. בליבו של הרובע המך, ממול, התנשא מגדל־פיגומים ענק, שמנופים עצומים ומאות יצורים זעירים עמלו בו.

זכרון ימי העדן היה כפצע שנגלד אך לא נרפא. המנגינות, צהלת־הצבעים, הזוהר, הגן, הפרי, נחלי אדם חמים. אהבה קצרה ועזה רומצת תחת גל. אי־פעם אולי יימצאו תעודותי באחת האשפתות. אי־פעם אולי יחזרו הימים לאחור. לפרקים הייתי נזכר במשפטיו האחרונים של רודין. בהיכנסי לשער הצריח, היה עומד באפלולית המבוא, וחיוך רפה הפציע בפניו. העצבות היא נחלת הבלתי־מאמינים, אמר בקול שקט. לא שמת לב לכך, לצערי. למרות זאת, הנה חופשי אתה. השערים פתוחים ותוכל לצאת בכל עת שתרצה. חופשי אתה. בדברים אלה, נתאחדו לבסוף שתי דמויותיו של רודין והיו לאחת. כשעליתי במדריגות הצרות והלולייניות למעלה, מלמלתי לעצמי, אבל זו זכותי, אבל זו זכותי. אך דברי נספגו בתוך האבן העבה.

ידעתי שהשער למטה פתוח תמיד ואין משמר. שיכול אני לצאת בכל עת שיעלה ברצוני. אך נחבאתי בתאי כבתוך קונכייה. קירות האבן היו קרים ומגויידים והמיטה והשולחן שתקו כנזירים. מרחוק הגיעה המייה עמומה. עתים היתה העיר מידבר. רחובות רחבים, כרובים מאובנים, ופסלי נחושת מפקדים על אור מת. עתים היתה כעיט סביב־סביב והייתי קורא לשנאה לחמם את לבי. עיר בוגדה, עיר בוגדה, הייתי מגדפה.

אך ממול לצוהר המסורג, היה שלד הפיגומים מתגבה מיום ליום, מוסיף קומה על קומה. המנופים העצומים היו תולשים מן הקרקע קורות־ברזל ארוכות, מרישים, סוָרי־לבנים, ומעלים אותם בקשתות רחבות אל מרומי המגדל. תנועת נמלים חרוצה רחשה לרגלי הענק, בין מערבלי־בטון, ערימות חול וחצץ, סדנות טפסנים ונגרים. מאות היצורים הזעירים היו נעים על שלבי הפיגומים, בין מוטות השתי ומוטות הערב, נתלים בחווקי־חבלים, מהלכים על קורות גבוהות, עולים ויורדים בסולמות ללא־ספור. מדי יום ביומו, בשעת הצהריים, היה רמקול הצמוד לאחד הפיגומים הגבוהים, משמיע שירים ומנגינות. הייתי עומד ליד האשנב, אוחז בסורגיו, ולבי שותת בי מכלות־נפש. דממה היתה שוררת מסביב, בהישתק רעש המנופים והלמות כלי־המלאכה. הצלילים היו פושטים ומרחפים מעל לגגות ונישאים הרחק עם הרוח הקלה. כבליל־קיץ רווי תשוקה חמה, היה דמי עולה ברהטיו, בהיזכרי בשבעת הימים הרחוקים. המנגינות היו ספוגות בתוכי, מסוכות בי כרעל. כל המראות הנפלאים מאז, של האלפים החבוקים יחד, הרוקדים בככרות, הזוהרים משמחה, המגישים לבותיהם זה לזה כצרורות פרחים, תחת שמי הארץ התכולים, היו מציפים אותי כבושמי גנים. דמעות היו נקוות בעיני. הו, עם גדול עם גומר! – היה קול חנוק ממלמל בתוכי – עם גיבור, עמל, למוד־סבל, עורג לאושר, בונה עליותיו עד השמיים!

אך בלילות, על משכבי, מוקף כתלי האבן העבים, המדיפים קור, היתה שנאה שחורה אופפת אותי כאופל. שתי דמויות דייניה של גומר, עם פניהן החתומות, עם עיניהן המזרות זרוּת, עטויות שריון ההתנכרות ששום צעקת נואש לא היה בכוחה להבקיעו – ניצבו לנגדי כשני צללי גרדומים. כל עצמותי היו קוראות נקם.

עומד הייתי בגומר ומגורש ממנה. כלוא בצריח, שאין משמר ובריח לשעריו, וירא לצאת. אילו הייתי חובק את השנאה ולא מרפה ממנה, מאבד הייתי את שריד־האמונה, אך קונה את חירותי. אבל המנגינות היו מסוכות כרעל בדמי.

לעתים, בערב, הייתי עוקר אבן קטנה מאדן האשנב ויורה אותה לתוך הבאר שבחצר. טליף צלול היה נופל במעמקים ומהדהד בחללה. כל מיתרי היו נרעדים פתאום כאילו שמעתי קול רחוק, שכוּח, עולה מתוכי. זכרון ילדוּת, וכפר, ופני הנראים לי בראי־המים. אחר־כך היה הכל קופא, האבן, הבאר, יהלומי השמיים. באפילה, עד קצות האופקים הסומים השתרעה ארץ גומר הגדולה כגופה עטוף הלילה והסוד של אהובה שנואה, קסומה, בוגדנית.

א.

השמיים היו כבדים כעופרת, טעוני־רעם, ודומה היה כי עוד מעט ויתמוטטו. ברקים צלבו את החלל והדים עמומים נתכנפו מרחוק. בבהלה דפקו בנו לעלות בכבשׁ האנייה, כהעז בקר למכלאות. כמה מן השוטרים שעל הרציף המישו אותנו בידיים ודחפונו זה על זה ואחרים עמדו בגביהם אלינו ונופפו באלות לעצור בעד ההמון המסתער לעבר האנייה בצווחות. על הסיפון הורמו המַדלים ומלחים נראו מעהיקים במהירות לוחות עבים לסגור את האמברים. טרטור גורסני נשמע פתאום, ואז ניתק הככש בחריקת־חבלים משפת הרציף והחל מתרומם לאט־לאט עם עמוסת האנשים שעליו, שניגפו זה בזה וכשלו בצרורותיהם. נער אחד נאחז עוד בשארית־כוחותיו בקצה הסולם, תלוי ומפרפר, מנסה להרים עצמו למעלה, אולם אחד השוטרים היכה באַלה על זרועו והוא נפל אל רצועת המים שנצטלפה. הצעקות שעל הרציף הפכו לבליל של קריאות זעם, יללות ושוועות־תחנונים; אך נווטי־הנמל התירו כבר את כבלי האנייה מן היתידות והרווח שבינה ובין שפת־הרציף נתרחב אמה־אמה עם התגבר סאון המכונות בקרביה. מרוב החפזון לא בדק עוד הקצין שבמעלה הכבש את התעודות והאנשים פרצו כמים אל האכסדרות ונבלעו באפלולית המסדרונות.

רק עתה, משנמצאתי כבר על הספון, ואנחת־הצלה נפלטת מחזי, פניתי לראות את הנעשה על הרציף. ההמון הגדול שמילא את כל שטח הנמל, נתאבן בדממה תחת השמיים הכבדים וצפה באנייה המתרחקת לאיטה. תדהמה היתה בעיני הנשים, ותינוקות נלפתו אל צוארי אימותיהם כמשותקי־פחד. יחידי עמדתי ליד המעקה וכל העיניים היו נשואות אלי, יבישות ואלמות. אוכלוסייה גדולה לאין־שעור, בנעריה ובזקניה, עמדה לחוצה־יחד ופניה חתומות. חיפשתי במבטי את אבי ואמי, אך האנייה סבבה על מקומה, נרעדת מן ההלמות שבבטנה, ופתאום נעלם מראה ההמון ובא מראה שובר־הגלים וים הפלדה הרקוע. היה עלי לעבור אל צידו השני של הסיפון כדי לראות שוב את הנשארים. עתה, לפתע, קלטה עיני את פני שניהם. ידי נתרוממה כמאליה לנפנף להם ברכת פרידה, אך צנחה. עיני אבי היו מצומצמות וכבויות ועיני אמי גדולות ואלמות. הם ראוני, עין־בעין, אך גם זיק אחד של תחנונים, או כאב, או תוכחה, לא דלק במבטם. הם עמדו זה בצד זה באדרות־החורף הכבדות שלהם. ידי אבי בכיסי מעילו וזרוע אמי שלובה בזרועו. גם ניע קל לא ראיתי בפניהם בהביטם בי ובאנייה המתרחקת. מי יודע אם יספיקו להגיע לביתם לפני נפול המטר, חשבתי. אחר עבר קור בעצמותי משראיתי בדמיוני את סחפי המים והעפר, את העצים הנעקרים בסופה, את יסודות־הבית השוקעים במדמנה. האם לא יכולתי לפחות להקים סוללה סביבם בטרם נמלטתי?.. ברק חלף בין הרקיע למים ולכהרף־עין הפריד ביני וביניהם. רעם עמום התגלגל מעל למבני הפח של הנמל ונפח רוחו רחוק. האנייה אזרה כוח וחרטומה הבקיע אל מוצא הבריכה, לבין שתי עמדות־המצפה. פני ההמון האילם ניטשטשו והלכו, ואחריהם גם מראה המחסנים. שלט הפרסומת הגדול של ההגרלה הלאומית, בתי העיר, ההר הנושא את לוח הפלדה של השמיים. במעורפל נראו לי עוד דמויותיהם של אבי ואמי, כאלו כלים גופותיהם והולכים והופכים לצללים.

משירדתי עם מזוודתי האחת (מזוודה ישנה ומרופטת, עמה היה אבי יוצא למסעיו עוד מילדותי), אל מתחת לסיפון העילי, ראיתי כי משגה היה זה לעמוד שעה כה ארוכה ליד המעקה למעלה. כל תא ותא שדפקתי על דלתו, ענו לי מתוכו קולות נרגזים: תפוס, מלא, לא להפריע. מישהו פתח כדי סדק, הציץ בי רגע ומיד סגר בפני. מקצה המסדרון הארוך נשמעו קריאות רמות וראיתי בחור עבגוף דוחף בכל כוחו את דלת אחד התאים, שמבפנים עצרוה בכל־כוח. אין מקום, אין מקום, נשמע קול חנוק מבפנים והבחור הוסיף לנגוף בה בכתפו החזקה. מיהרתי לשם והיטיתי גם אני את שכמי, להכפיל את כוחו. גידופי־גבר, צווחות אשה ובכי ילדים בקעו מבעד לסדק שבין הדלת למשקוף. יכולתי לראות רצועת כותנתה של האשה, כתף עגולה שלה וקווצת שער־בהיר של ילד. עכשיו! באחת! קרא הבחור שלצידי ושנינו הדפנו בשכמינו בחבטה כבדה. הדלת נפרצה, אך בו־ברגע חמק הבחור פנימה והגיף את הדלת בפני.

עברתי במחילות הארוכות שבמדור השני והשלישי וכל התאים בהם היו תפוסים. מאחורי הדלתות המוגפות נשמעו חרקות של חפצים מתפרקים ומוסטים. מלחים או טבחים חלפו על פני בחפזון ולא היה סיפק בידי לעוצרם. מדריגות ברזל חלקלקות ירדו תלולות אל המדור התחתי והמולה בלולה עלתה ממנו. רגלי מעדה במדרגה ומזוודתי נשמטה מידי, גלשה מטה, נחבטה ברצפת־האולם ונפרצה. לקול צחוק מעברים היה עלי ללקט את הלבנים שנפזרו, לתחבם במהירות למזוודה ולסגרה בלחיצת־ברך. מנעול אחד נטרק למקומו אך השני נקפץ מדי פעם למעלה בסרבנות. הרמתי את המזוודה כשפיתחה פשוק בצידו האחד והלבנים מבצבצים מתוכו. בפנים סמוקות צפיתי לפני. אולם גדול היה זה, מחולק לרבעים במחיצות־בד, ושורות שורות של מיטות עמדו בו, דיוטה מעל לדיוטה. גברים דלי־מלבוש ודלי־מראה היו מתעסקים בהתרת צרורותיהם. קצתם כבר היו שרועים על היצועים העליונים, ידיהם משוכלות תחת ראשיהם, כמי שהגיעו אל המנוחה, קצתם ישבו על מיטותיהם ועישנו וקצתם צבטו מפיתותיהם העטופות במטפחות. כל המעברים היו תפוסים בצרורות, בכלי־פח מעורבים בכלי־לבן, בחפצים אביוניים, והיה עלי לדלג מעליהם כדי לתור אחר מיטה פנויה. איחרת, איחרת! קראו קולות מלגלגים מן היצועים העליונים. אחרים גערו בי על פוגעי בכליהם. אחרים יעצו לי לפנות אל הקצין האפסנאי. מעבר למחיצות הגיע קול נשים ויבבת תינוקות. ריח חמוץ עמד בחלל האולם. חזרתי על עקבותי ופניתי לשוב למעלה. האם לא יתגלה שעליתי ללא תעודות.

הנורות המסורגות הטילו אור שעמומי במסדרונות הצרים והארוכים ואנשים היו מהלכים בהם הנה והנה כמי שסוקרים מקום חדש שיהיה עליהם להתיישב בו קבע. נערים בחולצות מבהיקות שטפו במדרגות, עלה ורדת, תרים את ארצם החדשה, מכריזים על תגליותיהם. יחידי תעיתי עם המזוודה בידי ועוברים־ושבים תהו עלי במנוד־ראש. במסדרון המדור העילי פסע לנגדי קצין גבה־קומה במדים לבנים ובהגיעו אלי, נתעכב, הצביע על המזוודה ושאל, להיכן אתה? לרגע נתנודדה האנייה תחתי. כל התאים תפוסים, אמרתי, ולא מצאתי מקום. הכל מצאו ורק אתה לא? אמר בספק־לגלוג ספק־חשד. לבי חלש ממבטו. עליתי אחרון, אמרתי. ניסות במדור התחתי? שאל. כן, הכל תפוס, גוועו המלים על שפתי. שוב השפיל מבטו אל המזוודה, שלבנַי בצבצו מתוכה. אחר אמר, בוא אתי. העמדתי את המזוודה ליד הקיר ועמדתי ללכת אחריו. מוטב שתיקחנה עמך, גיחך הקצין. אין בה אלא מלבושים מעטים, אמרתי. בכל זאת, גיחך שוב, כמלעיג על תמימותי. עליתי אחריו אל הסיפון. היה כבר ערב. שמיים ללא־כוכב נתנודדו למעלה. ארץ לא נראתה וים שחור זרם לאחור. הגענו לתא שבירכתיים, הקצון פתחו, הוציא אלונקה מתוכו ואמר, העמד אותה היכן־שהוא, עד שיתפנה מקום. יתפנה? שאלתי ברעדה. מישהו ינשור בודאי במסע הארוך, גיחך. הרחק במזרח התהפך רעם ומת. תמהון הכה בי, שאפשר כי שם כבר החל המטר.

ירדתי עם המזוודה בידי האחת והאלונקה תחת זרועי. העמדתים במסדרון המדור העילי והחילותי להתיר את האלונקה מקישוריה. עוברים־ושבים נתקבצו והחלו מוחים, שחוסם אני את המעבר. מתחתי את האלונקה והראיתי להם שתתפוס רק חצי־רוחבו. אבל אי־אפשר כך! אי־אפשר כך!! רגז עלי קולה של אשה אחת. נתעקשתי להישאר במקומי, עד שהניחו לי… במדור התחתי לא אוכל לעמוד בהמולה ובעיפוש, אמרתי בלבי, אין אדם יכול להתייחד שם אפילו לרגע. אפילו להתפשט אינו יכול מבלי שיראוהו זרים. בשני המדורים האחרים המסדרונות צרים ומחניקים. כאן נתמודדה האלונקה מפתח תא אחד עד פתח תא שני ורווח היה לכרוע לידה. פתחתי את המזוודה והוצאתי מתוכה סדין ושמיכה. ריח ידי אמי, המקומטות מרוב כביסה, נדף מן הסדין. אדם העומד על שלו, הכל משלימים עמו בסופו של דבר.

קול רם, שיצא מאיזה לוע סמוי, הדהד לפתע בחלל האנייה: הקשיבו נוסעים. ערב טוב. האנייה נמצאת עתה במרחק של שלושה קשרים מנמל־הבית ועושה דרכה בכיוון צפון־צפון־מערב. ארוחת־הערב לנוסעי מחלקה ראשונה תינתן בשבע וחמש־עשרה. לנוסעי מחלקה שנייה ושלישית בשבע שלושים, ולנוסעי המדור התחתי בשמונה. נא לדייק. נשף חגיגי מטעם רב־החובל יערך מתשע עד חצות באולם הירוק. נוסעי הראשונה מוזמנים. תודה. קול פקיעה נשמע כמו נחלץ פקק מבקבוק.

דלתות נפתחו ונסגרו ונחל אדם זרם על פני. גוננתי על האלונקה בגופי וחכיתי עד שייתם כל הנחל לעבור.

רק בהגיעי אל לפני פתח אולם־האוכל, ראיתי מה מעותד לי וכמה לא חישבתי את דרכי בעלותי לאנייה ללא־תעודות. מלצר היה ניצב על הסף וכל הנכנסים היו מראים לו כרטיס כלשהו בעוברם על פניו. הוא נענע להם בראשו ולא עיכב גם אחד מהם. עמדתי בצד הפתח בתקווה שאוכל לחמוק פנימה ברגע של הסח־הדעת מצד המלצר. אך הלה, ככל שהיה מנומס, היתה עינו פקוחה היטב על הנכנסים. מישהו נגע בזרועי ורמז לי לפנות הצידה עמו. היה זה איש גיבן שגופו מעוקם, פניו מאורכות ועיניו בלתי־שוות. אין לך תלושים, לחש. לא, אין לי, הודיתי. אוכל למכור לך, לחש. עינו הימנית היתה גדולה, עגולה וקפואת־מבע. לא ידעתי אם מתכוון הוא באמת או אומר לנסותני. בין כה וכה אחת היא, חלף בי הרהור. אין לי במה לשלם, אמרתי, אין פרוטה בידי. חפצים כלשהם? שאל. רק כמה מלבושים, אמרתי. משהו יקר־ערך? שעון, או טבעת? אין לי, אמרתי. שום דבר?…

נזכרתי בספר שנתנה לי אמי לפני צאתי, שכריכתו נחושת עתיקה ושאין בו כל שימוש בשבילי. אמרתי לו שימתין וירדתי למטה. פתחתי את המזוודה והוצאתי את הספר מתחתיתה. ריח בית היה לו, וכשפתחתיו לרגע, זרח ממנו אור נרות. נטלתיו עמל והבאתיו אל הגיבן. הוא שקלו על ידו, כשׁם את ערכו, אחר אמר: שלושיס תלושים אוכל לתת לך בעדו. יספיקו לך לעשרה ימים. מה אעשה אחר־כך? הרהרתי בקול. אחר־כך? חצה את פניו קמט של גיחוך, מי יודע אם יהיה אחר־כך? לקחתי מידו את התלושים ונכנסתי.

האולם היה שרוי בזיו שנגה מנברשות החשמל הגדולות ומן המפות הצחורות. גברים בחליפות כהות ונשים בשמלות מלמלה ישבו סביב לשולחנות, וליד שולחן ארוך שבירכתיים, הסבו בשורה אחת קצינים בכתפיות מוזהבות ורב־החובל כמלך בגדודם. אור היה זרוע על שערו האפרורי של רב־החובל ופניו קרנו בחיוך נדיב שבו ברך את נתיניו. הכל ישגיחו בודאי בבגדי הדלים, אמרתי בלבי, ומיהרתי לתור לי מקום ישיבה. כסא פנוי אחד היה ליד שולחן, שגבר, אשה ונער ישבו סביבו. נזדרזתי לשם ושאלתי אם אוכל לשבת. כמובן, האירה לי פנים האשה. סנטר בעל פימה היה לה, ומפלי גופה, העטוי בשמלה דקה, מנוקדת, גלשו על גדוֹת הכסא. הגבר, שפנו היו קודרות, הגיש לי אה התפריט. באותיות זהב היתה חקוקה בו רשימת חמש המנות, ולמטה ממנה ברכת נסיעה צלחה. הכל עמדו כבר במנת העוף ויין היה מזוג בכוסותיהם, נוצץ וחגיגי. מאיין אדוני? שאלה האשה בבתרה את הבשר, והאצעדות שעל פרקי ידיה הלבקניות צלצלו זו בזו. מעיר החוף, אמרתי. גם אנחנו! החוותה אלי פניה הרחבות. האם מצא לו תא נוח? הוסיפה ושאלה. לא, הגעתי אחרון, אמרתי, ונמצא לי מקום רק במסדרון. האמנם! קראה האשה, ובעלה תלה בי מבט שומם. השוטרים נהגו בנו בפראות שאין לה שם, אמרה, כאילו היינו בהמות. הם אינם אשמים, אמרתי, ההמון הסתער על האנייה והיה עליהם לעצור בעדו. בכל־זאת חושבת אני שאפשר היה לארגן זאת ביתר סדר, אמרה. קשה היה, אמרתי, רבבות התפרצו לעלות והאנייה מחזיקה רק כחמש־מאות איש. למה צריך היה להודיע על מועד ההפלגה? ירתה בי מבט חד מעיניה המשוקדות, אי־אפשר היה לשמור זאת בסוד? הנער התבונן בי ולא נגע במאכלים שלפניו והאב הפגיע בו מדי־פעם שיאכל וייסרהו על אוזנו. השארת קרובים על החוף? שאלה האשה. את הורי, אמרתי. כן, כל יקירינו נשארו שם, נמלטה אנחה מחזה. אחר הוסיפה: אבל מי יודע אם גורלנו ייטב משלהם. האם יש די דלק באניה? שאלתי. יספיק ליותר מארבעים יום, אמר האיש בקול כהוי. העיקר הוא שנשמור על הנקיון, אמרה האשה. זוהמה באנייה עלולה להביא מגיפה על כולנו. ארבעה רופאים נמצאים אתנו, אמרר האיש. עליך לזכור שבמדור התחתי יש אנשים שאינם יודעים גם סבון מהו! נתנה בו האשה מבט מוכיח. המלצר ניגש אלי ושאל בקידה לרצוני. מרק פנינים, אמרתי.

בשעה מאוחרת הלכתי אחר קול הנגינה אל האולם הירוק. על במה קטנה בירכתיו חצבה־אש תזמורת בת חמישה, לבושה לבן ופרפרים שחורים לצואריה. החלל האדמומי היה דחוס זוגות סחרחרים, לחוצים ודחוקים. קצינים צעירים רקדו עם נשים בשמלות־נשף. גברים מסורבלים, זרזו רגליהם. על שרפרפים גבוהים ליד דלפק־הבאַר, ישבו בחורים בשורה וכוסות בידיהם. מפעם לפעם פרשו זוגות אל מעבר לפתחים, אל הסיפון האפל.

בלילה התעוררתי על יצועי ושמעתי את ההלמות הקצובה של המכונות ואת רחש הים. חלמתי על רב־החובל אפור־השער, שהיה יושב על כסא בשדה ומפקח על עבודת־חפירה שעשיתי. זכרתי רק שדעתו לא היתה נוחה ממני ואני השתדלתי לשאת־חן בעיניו. רגזתי על עצמי שלא הייתי גאה למדי. האנייה חרקה בהתנדנדה, כאילו נתפוקקו צלעותיה.

ב.

בבוקר היו פני השמיים כביום־אתמול. מיקשה קודרת, קפואה, ללא צוהר, ללא השתנות. הים היה ירוק וזאבים התהפכו בו. רוח קרה נשבה על הסיפון, נופפה יריעות, טאטאה את הלווחים וצחצחה את פסי הזפת שביניהם. סביב־סביב היה רק אופק, בין רקיע לרקיע. שתי נשים עמדו ליד המעקה ופניהן אל המים. האחת כסופת־שער, לבושת־שחורים, והשנייה צעירה, דקת־גו, שברירית. חיוך עצוב היה מהבהב על שפתיה, ועור־פניה, כעין הזית, היה ממותח, כמעט־שקוף. הקשישה, שהיתה אמה כפי הנראה, מלמלה דבר־מה מדי פעם, בקול קשה, ידוע־מכאוב, אך הבת היתה כשרוייה בהזייה, שומעת ואינה שומעת, והחיוך שלא סר, ריצד אל המים. הושטתי ידי אל מעבר למעקה ואמרתי בקול: אין גשם. הצעירה הפנתה אלי עיניים גדולות, נבהלות, ואמרה: פה אין גשם, אבל שם… – אולי יתבהר בכל־זאת, אמרתי. – אתה סבור כך? שאלה חלומית, מעולם אחר. – בתי אינה יכולה לסלוח לעצמה על שבאה הנה, אמרה האם בפנים קודרות, מכווצות. – הו, אמא… אמרה הצעירה ברוך. – מה יכולנו להועיל אילו נשארנו שם, אמרתי ביובש. – ופה?… תלתה בי עיניים תמיהות, כילדה. – ההשמיעו כבר חדשות ברדיו? שאלתי. – ישמיעו חדשות? אמרה, ורעדה חלפה בריסי עיניה.

חללו של האולם הכחול היה מל עשן כחלחל, מסתלסל. בכורסות הרבות היו שקועים מעשני סיגרים או סיגריות, איש־איש לעצמו. מסביב לשני שולחנות מחוברים שיחקה חבורה בקלפים, והעומדים על גבה עיינו בקלפיהם, בעוקבם אחר משחקם. ליד הבאַר ישבו כמה בחורים ובחורים בלבושי־בוקר קלים ולגמו באיטיות משקאות חווריינים. חמימות שרתה בפנים וזגוגיות מאוטמות בשכבת־אד חצצו בין האולם הצף והמרחב האפרורי. בפינה שבסמוך לפתח עמדה חבורה גדולה והאזינה לדבריו של איש גבה־קומה, מהודר, בעל ארשת־פנים זחוחה ומצח רם, מפורץ עד קדקדו.

…לעולם אין לדעת אל־נכון אם ירדו גשמים, תתי ובאיזו עוצמה, השמיע האיש דבריו. שבע מתוך עשר פעמים, מתבדים החזאים בניחושיהם. לפני חמש שנים ניבאו מבול והיתה בצורת. לפני שנתיים ניבאו יובש וירדו גשמים עזים. אוכלוסיה שלמה נתקפה בהלה רק בשל אמונות־תפילות.

אמונות תפילות?

כן, כן, אמר האיש. לדאבוננו, כוחן של אלה עוד רב. כמה זקנות ראו חתולים מלקקים את גופם ואמרו, מבול יהיה. אחרים הפיצו שמועה שראו דם בגיגיות או מטר־כוכבים בלילה – סוף העולם בא!

ולהקות העורבים? אמר איש צנום בעל זקן צהבהב. בשום שנה אחרת לא הופיעו להקות עורבים במספר כזה. כיסו את העצים ואת הגגות כארבה.

להקות העורבים, אמר האיש, באו מן הצפון כי ברחו מסופות השלג. חזיון טבעי בהחלט.

למה ברחת אתה? שאל קול מגושם. היה זה אותו בחור עבגוף שפרץ דלתו של תא בליל־אמש.

ציבור כה גדול, היוצא למסע ממושך, זקוק גם לעורך־דין, אמר האיש.

הה, כדי ללמד עלינו זכות ביום־הדין! לגלג בעל הזקן הצהבהב שאבריו ריחפו בדברו.

לאן מסיעים אותנו, בעצם? שאל בן־תשחורת אחד, יפהפה.

מה איכפת לך לאן? השיב עורך־הדין. נוסעים מן החוף והלאה עד שייאכל חצי־הדלק, אחר־כך תיסוב האנייה לאחור ובחצי־הדלק הנותר תחזור אל המקום שממנו יצאה. בינתיים, מצא־לך נערה, בחור, וחזר אחריה. אין לך מקום יפה לאהבה כ…

קול פקיעה קטם את דבריו. רם־קול שהיה חבוי אישהו גבוה, השמיע חמש פעימות קצרות ורמות שהטילו דממת־מוות באולם. השעה עשר ודקה אחת והנה החדשות. עננים בגובה רב מכסים את שמי הארץ. זרם אויר קר מתקרב מצפון. בשתים־עשרה השעות האחרונות לא ירדו גשמים. תחזית לשתים־עשרה השעות הבאות: מעונן. ועד החירום מזהיר את התושבים לא להיתפס לבהלה. לא לאגור מזון. להישאר איש איש במקומו. להישמע להוראות המפקחים. זיכרו: כל הפרת משמעת עלולה להמיט אסון. הודעות תשודרנה בכל שעתים. מייעצים בזה לכל התושבים הנמצאים בבתיהם להיצמד למקלטים בשעות…

השקועים בכורסות לא זעו. גלילי־האפר שבסיגריות נתארכו מאליהם, או נשרו ארצה. היושבים ליד הדלפק ריתקו את כוסותיה על עומדן ובהו לפניהם. המוזג נשען על מרפקו ופניו נטויות אל מקור־הקול הנסתר. אחר עברה כעין אנחת־רווחה. נקישות האסימונים על לוח שולחנם של הקלפנים נתחדשו. כמה מן היושבים קמו לחלץ עצמותיהם. המוזג הסב גופו אל לקוחותיו, חייך והפטיר: תודה לאל.

כפי שאמרתי! הכריז עורך־הדין בפנים מאירות.

צחוק הגורל יהיה זה, אמר בחור שבלורית שחורה היתה סתורה לו על מצחו, אם המבול ירד על הים והארץ תישאר יבשה.

האנייה מיטיבה ללכת על מים גבוהים, גיחך עורך־הדין.

ואז? אמר הבחור בפנים מיוסרות.

מה אז?

תוכל להראות את פניך לכשתחזור?

אך לא ציפה לתשובה. משך בכתפיו ויצא.

נערה אחת, בעלת שער ארוך וחלק ופני־שזיף, החליקה מעל השרפרף שליד הדלפק, תחבה ידיה בכיסי מכנסיה הצרים, המהודקים היטב למותניה, ובגיבוה־כתפים אמרה ליושב על־ידה, אתה הולך? הלה מעך את זנב סיגרייתו במאפרה, תחב ידיו לכיסיו ודידה אחריה אל מעבר לפתח. האנייה התנועעה קל־קל, כערש משרה נמנום. יצאתי אף אני.

באחת מפינות המסדרון התנהל סחר־חליפין כלשהו. חפצים קטנים ומטבעות עברו מיד ליד בלחשים נרגשים ובפזילות לצדדים. לפתע נתפזרה החבורה, איש־איש לעבר אחר.

געש, קצוב בהלמות־הבוכנות, מילא תדהמה את אולם־המכונות הגדול. לאור נורות־החשמל הבריקו קרביו המפותלים של המנוע כמערכת חצוצרות שלובות. בכותלי הפלדה זרם סאון המצולה שמתחת. על הסולם המאוזן עמד המכונאי וצחצח את גלילי הנחושת במטלית משומנת.

לאן? צעק בראותו אותי יורד במדריגות התלולות.

קרבתי אליו על גבי הסולם ואמרתי שבאתי רק לראות.

אין כניסה! הצביע על הכתובת שמעל למשקוף.

לאן נוסעים? שאלתי.

הרעש החריש את שאלתי והיה עלי לחזור עליה בצעקה.

אתה שואל אותי? צעק.

אחר קרב אלי ותקע באוזני: שביתה תהיה כאן! כל העובדים ישבתו!

מדוע? הפכתי ידי בשאלה.

כי לא אומרים לנו לאן נוסעים! לא הבטיחו דבר! שום צוות בעולם לא היה מסכים לעבוד בתנאים כאלה!

הלא נגיע סוף־סוף לחוף כלשהו, אמרתי.

לחוף? צעק. מבול! – הפיל בידו את השמיים.

אין יודעים דבר עדיין! קראתי.

יהיה! יהיה! הדהד קולו.

מה אתם דורשים איפוא? שׂריתי עם הרעש.

שכר כפול! זקף אצבעו מול פני. שכר כפול! ולא, המכונות האלה תשבותנה!

ואז?

צלצול־אזעקה זעזע את האנייה מסופה עד סופה, ארוך, טעון־אימים כבשורת קץ. ידי קפאו אל מעקה־הפלדה.

תרגיל־הצלה, גיחך המכונאי. עלה למעלה, מהר!

זרמי אנשים, נשים וטף הציפו את המסדרונות בטפיפות עדר־צאן מבוהל, עלו מתחתית האנייה ונדחסו בסולמי־המדריגות כלפי מעלה, דופקים וכושלים אלה באלה, כובשים חרדתם, חגורות־שעם לבנות לצוואריהם.

על הסיפון נופפה רוח קרה בשולי מעילים, בסודרים, בעטיפות ילדים הנישאים על זרועות אמותיהם. גוש־פליטים גדול, חסר־שם, אפרורי, צף, התנודד, תחת שמיים קרושים. מגשר־הפיקוד פקד רם־קול על ההערכות. סיעות־סיעות נתלקטו ליד הסירות התלויות, מצטנפות ברעדה. הים היה סחרחר, ירוק, חולה.

קצינים עברו מסיעה לסיעה, סקרו, בדקו, נתנו הוראות. בהגיע אחד מהם אלי, הצביע על צוארי ושאל לחגורתי.

אין לי, אמרתי, אני דר במסדרון.

רוץ למטה ומצא לך! פקד.

האנייה היתה גדולה לאין־שיעור בריקותה. מבוך שאין סוף למחילותיו. מן המסדרונות הארוכים והישרים נסתעפו מסדרונות קטנים מהם, קשתיים, מפותלים, עוברים על פני תאי־ברזל סגורים, פלושים וסתומים, שריחות שונים עלו מהם. ריח מים, ריח שתן, ריח קיטור, ריח תבשילים, ריח זפת ושמן־מכונות, ריח חבלים טחובים, ריח אבק רובץ. סולמות ירדו ועלו בין המסדרונות וכולם הובילו למקומות שאין להה סוף. בהול עברתי מתא לתא, שכולם היו פתוחים, ומבטי רץ על פני הווים והיצועים למצוא חגורת־הצלה לעצמי. כל הקניינים היו כבר סדורים קבע במקומותיהם. מזוודות גדולות וקטנות, תיבות וארגזים, מלבושים על מגוֹדיהם. מתאי הלשכות הבהיקו מכתבות ירוקות, שטיחים, בקבוקי־משקאות.

מה רצונך? הדהימני קול מאחד הפתחים.

היה זה הגיבן. הוא עמד בצד תיבה גדולה, גבוהה כמעט כקומתו, שצבעי אריגים שונים פרצו מתוכה.

חגורת־הצלה. אמרתי. אני מחפש חגורת־הצלה.

הוא תהה עלי רגע ממושך בעינו הקפואה. אחר דחס בידו את האריגים לתוך התיבה ותוך־כך אמר: אוכל לתת לך, אם יש לך תמורה כלשהי.

אין לי, אמרתי.

ידו נשארה תחובה בתוך התיבה ובהפנותו אלי ראשו הגדול, ארוך־הסנטר, אמר:

במוקדם או במאוחר יגלו שעלית הנה לא כחוק.

יצועי התא היו פרועים ומלבושי בד ומשי התגוללו עליהם. לעיני עברו שטפי מים עכורים, סוחפים עמם לוחות, אבנים, שברי עצים, סחבות. רוח צעקה באפילה.

מה יעשו, לחשתי.

ישליכו לים! יצא קול גרוס מחזו, ופניו נתעקמו במעין גיחוך. עינו הקפואה ניבטה בי כמצולה.

צלצול עז הדהד שוב בחלל האנייה.

המסדרונות נרעשו מטפיפות מאות טלפיים יורדות במהומה מטה. זרם גדול נפלג לאפיקיו ונבלע בנקיקים. קצין שעבר על פני, דומה שהכירני.

בלילה, בשוכבי על האלונקה, ופכפוכן הדק של מנגינות הריקודים הרחוקות מפציע מלמעלה, לא משו מעיני צללי אבי ואמי העומדים על החוף. ככל שהתהפכתי על יצועי, נשאר מבטם אילם, ללא תוכחה, ללא תפילה.

ג.

כשפקחתי את עיני בבוקר, היכה בהן לובנו של יצוע סמוך לכותל שממול. על גבי אלונקה כשלי ישב בחור משופם, לבוש חלוק ורגליו בנעלי־בית.

בוקר טוב, חייך אלי, פוּט שמי.

התרוממתי מעט והתבוננתי בו.

אתה מתפלא, אמר. עברתי הנה בלילה, כשישנת.

נתיישבתי על יצועי ושמתי רגלי בנעלי. עיניים חייכניות היו לו ושפם אדום, מפוסק לשתי שלהבות מזוקרות בגנדרנות.

לא מצאת לך תא? שאלתי.

הייתי במדור התחתי, אמר. זוועה!

צפוף מדי, מה?

צחנה, רעש! הילדים מתעוררים בליל בבכייה ואי־אפשר לישון! ומה שגרוע מכל, אלה הגעיות!

געיות?

געיות הבקר! אינך יודע שיש בקר באנייה?

לא ידעתי.

פרות, שוורים, כבשים. ממלאים שני אמברים שלמים ממש מעבר לקירות המדור התחתי. ביום לא שומעים אותם, אבל בלילה! – פרש ידיו כנגד פניו ועצם עיניו כמכאב.

לשם מה הבּקר? תמהתי.

לשם מה? געה בקול, מאיין אתה סבור לוקחים בשר לנוסעים? בכל יום שוחטים כמה ראשים! גם עופות יש, באמבר האחורי.

סבור הייתי שהצטיידו בבשר משומר, אמרתי.

לנסיעה כזו? שעלולה להימשך גם חדשים? בשום אנית־נוסעים אין מחסני־קירור כה גדולים! מלבד זה, בשר משומר עלול גם להתקלקל. אם תפרוץ פה מגיפה – זהו הסוף!

ישבתי ובהיתי לפני. צינה עברה בבשרי. בקר, חשבתי, בקר… הכל נכון לקץ־כל־בשר. למסע סמוי, ערירי, במרחב קר ללא־סוף. מדין חרוץ על הארץ אל דין חרוץ על הים.

עלה לי בשני כתרים של זהב, לעבור הנה, אמר הלה בקריצת־עין. אחר הוסיף: אצל הקצין השני אתה יכול להשיג הכל… אם רק יש לך מה לתת לו…

גם פה קשה, אמרתי. ביום צריך לקפל את האלונקה ואין לך איפה לנוח, ובלילה עוברים על פניך…

הכל טוב מלגור עם עדר בהמות, אמר כשהוא גוחן אל המזוודה שמתחת לאלונקה. זוועה!

איש אינו יודע לאן נוסעים, מה?

למה לחשוב? למה? קרא כשחיוך מדליק את פניו המלאות. ועם כך שלה מגבת מתוך המזוודה, הניפה על כתפו, קם ופנה אל חדר הרחצה.

עוד רגע ישבתי משותק במקומי. אחר מיהרתי להתלבש, קיפלתי את המצעים וקישרתי את האלונקה ברצועותיה.

משחזר, קרא בשמחה: אביב בחוץ!

אביב! עבר חשמל בגופי.

השמיים מתבהרים! צהל כשהוא מנופף במגבתו.

הספון הלבין במאוֹר־בוקר גדול והשמיים נפתחו כמו להתגלותו של נס. אשנבים נקרעו במסך־העבים והרוח ריפטה את קרעיו לטלאים־טלאים של מוך. מבעד לצוהר תכול שבמזרח, בקעה לפתע אלומת קרני־שמש והדליקה את חלונות המצפה. הים היה כחול אף הוא וגלים קטנים פרפרו לכל מרחבו. כרבולותיהם משועשעות ברוח. מַלָח עם דלי בידו עבר על פני. נוסעים עוד באותו כיוון? שאלתיו. איש אינו יודע, אמר, מלבד רב־החובל. אתה סבור שנחזור, אם יתבהרו השמיים? אולי, אמר, איש אינו יודע דבר.

לאחר ארוחת־הבוקר, היה הסיפון כטיילת ביום חג. כסאות־המרגוע נתפתחו מחנוטיהם ונסתדרו לאורך המעקים, צופים אל משחק הגלים. נשים חשפו כתפיהן לחממן בשמש. צעירות שבהן, פרשו מטפחות על מכסי האמברים ונתפרקדו עליהן בעצימת־עיניים. ילדים צהלו מקצה האנייה לקציה, עלו וירדו בסולמות, טיפסו אל המיצפים, נתלו ביתרי התרנים, עופפו כפרפרים בין הנוסעים. חבורות־חבורות שוחחו בקולות מהמים. מנגינות קלות יצאו מרמקולים ופשטו עם הרוח. כרוֹז הודיע: הקשיבו נוסעים. משחק לוטו בהנהלת מר מגוֹר מתקיים באולם המרגוע. הנכם מוזמנים. תודה. תלם־קצף לבן נחרש למישרין בשובל הספינה וסיעת־צופים גדולה, נטוייה על המעקה, כושפה ממראהו. בחור ובחורה, בחור ובחורה, לבושי לבן, מחבטים וכדורים בידיהם כבשו להם תחומי־משחק. ספרים היו פתוחים על ברכיהם של קשישים שעיניהם היו רתוקות אל הים. צללים וזהרורים נסעו על פניהן של ישישות מנומנמות. הקשיבו נוסעים, הפסיק שוב הכרוז את צלילי המנגינות. הבאַר עומד לרשותכם בין השעות שמונה־שתים־עשרה בבוקר ובין… על גשר־הפיקוד, גבוה מעל גבוה, עמד זקוף קצין מוזהב־כתפיים, מזהיר בלובנו, וקלט מרחקים במשקפתו.

מישהו הגיע מבפנים ובישר: הלילה, הלילה פונים לאחור וחוזרים! באחת נשתקשק הסיפון כבעבור רוח בין איבּי־האגם. תמהון וצחוק, מבוכה ושמחה נשקו אלה באלה. חלום רע שנמחה עם פקיחת השמיים. פלגים אחדים זרמו אל המסדרונות. זריזים מיהרו אל תאיהם לארוז את חפציהם. גברים ונשים חיפשו אלה את אלה להיוועץ ביניהם מה לעשות. – עדיין לא. יש לחכות. שמועה בלבד. – צחוק נעשה לנו! מבול אמרו! – בשם אלוהים, מבול! – הו, איך ילעגו לנו כשנחזור! לא נוכל להראות את פנינו מבושה! – האם אשמתנו היא? – הו, איזה צחוק! – האמת, שנתרגלנו כבר לתאנו וצר לנו לעזבו! – בושה לדבר כך, שעה שלכולנו קרובים המצפים לשובנו! – אכל למה לחזור, הן אפשר עתה לערוך מסע־טיולים אל נמלי החופים הסמוכים! – הו, אלי, לבכות או לצחוק מרוב שמחה? והרי כבר בטוחים היינו שזהו… החולמים אנו?… חמשת האותות של המשדר נתפעמו מרמקול רחוק. היטיתי אוזני לשמוע, אך קולות השיח והצחוק ריסקו את המלים ושטפון. רוח קרעה את העננים והפריחה אותם בכחול השמיים הקר. מעט־מעט נתרוקן הספון מקהלו.

עמדתי נטוי על המעקה והסתכלתי בים המשנה את גווניו. השמש הופיעה והסתתרה, הופיעה והסתתרה. שום פיסה יבשת ושום תורן לא נראו באופק. קצת חום היה באויר, אך עור פני נצטמרר. איך אחזור עתה? איך אפגוש את ידידי? מה אומר לאבי? – – – רציף הנמל היה ריק ואני עם מזוודתי נשארתי אחרון על הסיפון. כל הנוסעים ירדו זה מכבר. מלח האיץ בי לרדת, בטרם יועלה הכבש. רגלי כשלו בלכתי. עמדתי יחידי על הרציף ולא ידעתי לאן אפנה. מן המחסנים עלה קול סבּלים וקרוניות. מעבר לשער המתה העיר בהמולת טורח יום־יום. כל המראות התנכרו לי. לא יכולתי לעשות גם צעד אחד לעבר השער. נשאתי עיני אל הספינה. מולדת יחידה. אך סאן המכונות כבר עלה מתוכה וזרת־זרת נתרחקה משפת הרציף כשהיא אוספת חבליה וארובתה מפיחה עשן. האם לא איבדתי את חיי בהימלטי להצילם? –

זה התחיל, שמעתי קול רך מאד לצדי.

ברק עבר בשדרתי.

היתה זו הצעירה שראיתיה עם אמה בבוקר־אתמול.

מה התחיל? לחשתי.

זה עתה הודיעו, אמרה בהישירה אלי מבט רועד מצינה.

זעקה קפאה בפי.

כן, אמרה.

הלמים של חשמל ריתקוני אל עומדי. לפתע היה הכל תוהו. שמיים נופלים וים מתנשא. ושני צללים באדרות־חורף מרחפים באויר הקפוא. מיטלטלים מעלה ומטה עד שענן מכסם.

מה הודיעו? רעדו המלים על שפתי.

השטפונות גרפו שני כפרים. עשרים וששה איש ניספו.

עשרים וששה! צעקתי.

זה שמונה שעות יורד המטר ללא הפסק, אמרה.

עצמתי את עיני. כל הפנים שביקשתי לשוות לנגדי, חמקו ממני, נעו וניטשטשו במים. שטפון… חזרתי ולחשתי בתוכי ולא יכולתי לראות שטפון. הכל עמד כמלפנים. העיר תחת שמי העופרת שעודם קפואים. בית הורי בכפר עם גגו האדום, החצר הנטועה, שדות השעורה שמסביב, ילדם של השכנים רץ ברחוב העפר, יחף ופרוע־ראש וקרא לאמו. סוס צנף. גבעה ירוקה שעשביה כנועים תחת משא הדממה המעוננת. לא, בן, אנחנו לא נעזוב את הבית, אמרה אמי, יהיה גורלנו כגורל כולם… למה? למה?

העבר רגע? שעה? שלוש? כשפקחתי את עיני, הצעירה לא היתה עוד. דממה מכושפת שררה על הסיפון. אנשים אחדים חפזו פנימה כנמלטים ממטר. חבורה של ארבעה או חמישה הסתודדה בפנים אבילות. אשה אחת הקיאה אל מעבר למעקה. אחרת עמדה שעונה אל התורן ומחתה דמעות במטפחתה.

בחמש דקות לפני שתיים היה האולם הכחול מלא עד אפס מקום. האנשים עמדו צפופים, פונים אל הרמקול שבמרומי הכותל. רק לחשים קטועים, כבבית־אבלים, ריחפו ושקעו. חמש הפעימות של אות השידור נפלו אל מקווה של דממה אפלה.

הננו מודיעים על אבדן שבעים ושתיים נפשות, גברים, נשים וילדים, מן הכפרים עלוָון, מנחַת, אוֹנם, שפוֹ. יהי זכרם ברוך.

הקול נשתתק כמו נחנק. רעד קפא באויר, צמרר, כיסה פנים במסיכות־סיד. מבטים נתמוטטו.

אחר המשיך הקול:

גשמי־זעף, מלווים סופות־רעמים, יורדים ללא הפוגה זה שתים־עשרה שעות וגורמים לשטפונות עזים באיזור החוף. שטח של כמאה וחמישים מילים מרובעים הוצף כולו מים. חצי שעה לאחר חצות נפרץ סכר נהר עברת וזרם המים גרף בבת־אחת מאות בתים בארבעת הכפרים שבבקעת שפך־הנהר. רבים מתושבי השטחים הנמוכים לא הספיקו להימלט וניספו בהסחפם בזרם. פלוגות־הצלה הגיעו למקום בבוקר והחלו מיד בפעולה. אלפי פליטים נוהרים אל יישובי־ההר למצוא מחסה. התושבים מוזהרים בזה לא להיגרר לבהלה ולציית להוראות השלטונות והמפקחים המקומיים. כל הפרת משמעת עשוייה לגרום נזק לא־ישוער לאוכלוסייה. הוראות תשודרנה בכל שעה. היצמדו למקלטים.

הקול הראשון נשתתק וקול אחר, ער ותקיף ממנו, נשמע:

צו־חירום מספר שלוש. כל הגברים בגיל שמונה־עשרה ארבעים, מצווים להתייצב בתחנות הגיוס בין השעות שמונה בבוקר – ארבע אחר־הצהריים. עונש מאסר יוטל על כל אדם האוגר מזון ללא רשיון מיוחד, המספסר בצרכי אוכל או בנכסים כלשהם, וכן על כל אדם המונע מקלט מניצולי השטפונות או המפריע לתנועתם בכל אופן שהוא. השימוש בחשמל מוגבל בזה לשעות…

צעקה גוועת נשמעה מקצה האולם. הכל נפנו לשם ואשה נראתה צונחת לארץ. מים, הביאו מים, נשמעו קריאות. בבהלה שקמה, טבע קול השידור. אנשים חפזו הנה והנה, פרצו החוצה וחזרו, ונשים התייפחו.

המתעלפת הוצאה על גבי אלונקה, נשואה בידי שני קצינים ומעט־מעט נתרוקן האולם. עורך־הדין עמד בפינה ודיבר בלחש, בקוצר־רוח, עם האיש צהוב־הזקן. שטפונות, אמר, הם עניין שבגדר־הטבע. זהו אסון, כמובן, אבל אסונות כאלה קורים מדי שנה בשנה בכל חלקי העולם. לא עשרות, אלא מאות וגם אלפים ניספים בהם. אבל, בשם אלהים, אין זה עדיין קץ העולם! איוולת היא לחשוב כך! כמה זמן עשויים להימשך מטרות כאלה? כמה?

בחוץ האירה שמש קרה. טלאי־העננים היו קלושים עתה, צמריריים, והם נפזרו יותר ויותר ופינו מקומם לכחול זגוגי. בחור ובחורה לבושי לבן עמדו משני עברי האמבר התיכוני וכדור טניס נתעופף בין מחבטיהם. זקן אחד עבר לידם ואמר: בושה! בושה!

מה אתה רוצה שנעשה, סבא? שנבכה? הטיל הבחור גיחוך לעברו.

הכדור נתעופף מצד אל צד וקול הטפיחות פרט לרגעים את זמן הים הגדול.

ד.

מספר הנספים קפץ למחרת בבוקר לשלוש מאות ועשרים, ובצהריים – לאלף וחמשים. בבת־אחת, ללא הדרגה, ללא תת שהות למחשבה להשיג פסע־פסע את הידיעה, נסק מן הטבעי אל האל־טבעי. האנייה היתה מוכה בתדהמה שנתרסקה ללחשים, להתייפחויות, לקריאות־תמהון פעורות. המסדרונות היו כמלכודות, כשאנשים מתרוצצים בהם לחפש איש את רעהו, ממלמלים לעצמם שמות אסון ושמות אלהים, תופסים ראשיהם בידיהם, מפטירים זה לזה מלים ללא־מובן, רחוקות משביקשו להביע, נאלמים דומייה. כל מה שהיה אך לפני ימים מספר חרדה מיסתורית, שרוייה באפילת המופשט, שהלב נרתע מהאמין בה וההגיון דחה אותה בעקשנות, הפך פתאום לשואת־מפולת. חמשת אותות השידור, הקול המודיע, רם ושופטני – נאטם מדי־פעם כמעבר לחומת־מים, נקטע מדי־פעם כנסחף בסופת־רעם – הגיע כמכוכב אחר. אך חבל האנייה הסמוי, המתארך והולך, קשור היה עדיין אל טבור היבשת, שמראותיה לא נמחו. נופי כפרים, עיירות, מחוזות, נדלקו לרגעים בברקים, טבעו באפילה, וסאון השטפונות החריש כל קול. פני אדם לא נראו בכל זה, כי נשמעו רק מספרים, מספרים. את חסד־המקרה, שמר איש־איש למקורביו.

למעלה שלטה עוד האבילות הקודרת, כבוּדה‏ במלבושיה. המלחים גזרו שתיקה על עצמם, בנועם על הסיפון עם דלייהם או מברשותיהם, מבלי לפנות אל איש. בכסאות־המרגוע היו שקועים אנשים מאובנים. אחרים מדדו בצעדיהם, אחד־אחד ושניים־שניים, את הסיפון לאורכו. הים נשם רוח מלוא חזו. באולם הכחול נקצבה הדממה בנקישות אסימוניהם של הקלפנים. פניו של המוזג ליד הבאַר ועניבת־הפרפר השחורה שלו, היו אדיבים כתמיד. ליד שולחן מרוחק, ישב בחור סתור־בלורית, רכון על מחברת, ועטו נע בחריצות משורה לשורה. מפעם לפעם היה מפסיק ונושא עיניים דלוקות אל החלון הרחב, שמרחב הים היה גואה ומשתפל בו חליפות.

אך ככל שהעמיק מי לרדת אל תחתיות האנייה, כן נתנה האבילות קולה באוזניו. אכסדרות המדורים התיכוניים היו רגושות מציבורים נסערים בוויכוחים, מגערות אמהות בילדיהן, מטריקות רגוזות של דלתות וחפצים מוסטים. וממעמקים עלו כבר קולות האנייה כמלויית המת. שם, באולמות הדחוסים אדם רב וצרורות, ייבבו תינוקות, נשים התהלכו אנה ואנה כשהן מפכרות ידיהן, נאנחות בשברון־לב, משמיעות קינים. גברים היו סרוחים כחוֹלים על יצועיהם, מטליות רטובות למצחיהם, או ישובים שחוחים בקצותיהם, שתוקים וממלמלים לעצמם. מי הים נחבטו אל הדפנות והקציפו את זגוגיות הצהרים.

מן המדריגות היורדות אל המדור התחתי, נתקרבה ובאה בנקישות צעדים בחורה נושאת דלי ומברשת ארוכה. היה זו שוב אותה צעירה שראיתיה על הסיפון. תמירה היתה, כאילו נזדקפה קומתה. שלום שָׂרַי, קידמו אותה כמה מן הנשים והיא נענתה להן בברכה. בעוברה על פני, נענעה בראשה, והחיוך שעל שפתיה היה כאוּב, כמו מוּם. נכנסה אל רובע הגברים, העמידה את הדלי והחלה מקרצפת את הרצפה במברשת. ידיה הדקות היו חזקות וזריזות, ושערה הארוך היטלטל לצידי ראשה עם כל תנועה, שׂם חיץ בינה ובין המבטים. הכל נשתתק לפתע ורק קליחת המים נשמעה.

בערב עלה מספר קרבנות־השטפון בעשרים בלבד. באולם הירוק ניגנה התזמורת, אך רק ארבעה או חמשה זוגות סובבו על פני רצפת־הריקודים, כבחלום. ליד הדלפק חיזר פוט אחר צעירה מפורכסת. עיניים צרות וערמומיות היו לה, משוכות ירוק, ואברי גופה היו פרוצים מתוך שמלה הדוקה, נוצצת כאזמרגד. משושי שפמו הלוהט ביקשו לצוד את פניה וצחוקו השתעשע בצחוקה.

על אפילת הסיפון פשטה המיית ים חמה. מעל למצפה התנועע פנס אדום, כתלוי על בלימה. כוכבים בודדים, אי־פה אי־שם, הבהבו כגוועים, מבעד קרעיה של כיפה שחורה. לחשים הסתודדו בפינות ובירכתי המעקה. האנייה הילכה בטח, הלוך והתרחק מן המזרח הנעלם. הרוח המרחפת־קל לא נשאה זעקות ולא געש מים. רק מלמולי־חוף של ליל־קיץ. שטשוט רגליים יחפות כחול לח. ריח מלח ואצות. תבל נעה ללא־זמן, בלי סוף, בלי השתנוּת, ללא עיניים. מחותלת עלטה היא נישאת בחלל, שנות־חושך אין־מספר, בין כוכב לכוכב, במעגל־המזלות של יקום מסתורי.

אחר חצות הגיע פוט. בהחילו להתפשט את בגדיו, ישוב על האלונקה, אמר: ובכן, מבול על הארץ, מה?

האמת היא, שלא האמנתי, אמר. חשבתי, אמונות־הבל. זה הכל.

פניו היו סמוקות וריח יין נדף מפיו.

למה עלית? שאלתי.

הרפתקה, אמר. אני אוהב הרפתקאות.

היית ברשימה?

שיחדתי, אמר.

אחר הוסיף:

אל תסתכל בי כך. לא חטאתי יותר מהאחרים. מי הם כל הנוסעים פה, אתה חושב? חלק שילמו בכסף רב. מכרו את כל רכושם ושילמו. חלקם בעלי־זכויות ובעלי תפקידים, שנשלחו כביכול, השד יודע למה. חלקם בעלי קשרים. אלה שלמטה, הוכנסו כדי שמצפונם של האחרים יהיה נקי. ציידו את האנייה במזון, בדלק, ברפואות, ציידו אותה גם במצפון – צחק.

מצפון! קרא כשהוא פושט את גופייתו. אם באמת האמינו בכל זה, למה שלחו את האנייה?

כדי שתישאר פליטה, אמרתי.

הו! קרא בלעג, אתה מאמין שהעולם כולו יטבע ואנחנו נישאר? צחוק! דגים יאכלו את בשרנו!

ולאחר שנשתתק, אמר:

ואתה?

פחד, אמרתי. עליתי מפחד.

האמנת שזה יקרה…

האמנתי מפני שידעתי.

מה ידעת?

היו סימנים. ברורים כמו זריחתה ושקיעתה של השמש. אמונת־ההבל היתה רק התקווה שמשהו מיסתורי יפר את חוקי הטבע. רוב בני־האדם מוטב להם שהתקווה תכחיש את דעתם מאשר לדעת שקיצם קרוב.

רוב בני־האדם לא ידעו דבר. על כן לא האמינו. ואילו האמינו – מה היו עושים?

לא היו מותירים אנייה אחת ויחידה בחוף.

ואתה מיהרת לברוח.

לא מיהרתי. עד היום האחרון נהגתי כאילו דבר לא ארע. לא עשיתי כלום כדי להימלט. לא מתוך אומץ, אלא מתוך שוויון־נפש, החלטתי להישאר. ביום האחרון נפל עלי פחד פתאום. פחד־מוות נורא שהריץ אותי כמטורף. רגע לפני שניתקה האנייה מן החוף הספקתי עוד לעלות.

ללא תעודות.

לא. אין לי תעודות.

רע.

אחר־כך, בהתכסותו בשמיכה, מלמל מתוך תנומה:

אבל זה יחלוף, הכל…

ה.

ארבע פעמים ביום הושמעו שידורי החדשות באנייה. בעשר, בשתיים, בשמונה בערב ובאחת־עשרה לפני חצות. ביום החמישי למבול הגיע מספר הנספים לשבעת אלפים וחמש־מאות. כל עמק גתר הפך לאגם, והמים החלו גואים אל הגבעות. קולו של המודיע נעשה בהול יותר, רועד לפרקים, כרדוּף השטפונות עצמם. יום־יום, ארבע פעמים ביום, שודרו צווים חדשים על קיצוב המזון, אמצעי מניעה נגד מגיפות, גיוסים. הוראות דחופות היפנו את הנמלטים עצמם אל מקומות המקלט. סיפורי הניצולים, שקיטעו את השידורים, העלו מאפילת המרחק מראות אימים סחופי־סער, נדלקים באורות־הברק, רדפי זעקות חוֹצוֹת מטר, כבים ושוקעים בחשיכה אילמת: רבבות פליטים בורחים, רק עורם לבשרם, אל ערי ההר, תופסים את בתי־הציבור, את בתי־המסחר שפונו, פולשים אל בתי־המגורים על מרתפיהם ועליותיהם. פגרי אדם ובהמה צפים על פני המים. גברים, נשים וילדים נתלים בצמרות עצים, בשולי גגות, בזיזי סלעים, רואים את המים הגואים אליהם, עד שנסחפים, או נופחים רוחם מפחד, רעב, קור. אמהות מחרפות נפשן להציל את ילדיהן ואובדות עמהם. הערים שרויות בחשיכה. מספר הנספים מרעב וממחלות משיג את מספר הטבועים. צחנת המתים מאיימת להכות את האוכלוסיה כולה במגיפות. מלאי המזון מתמעט והולך. מטרות־הזעף ניתכים ללא־הפוגה, יומם ולילה, יומם ולילה.

ביום הששי והשביעי שודרו צווים בלבד, בזה אחר זה, על גיוס כללי, של גברים ונשים כאחד, להקמת סכרים במבואות הערים. כתבים תארו איך טורי האנשים יוצאים אל פתחי הגיאיות תחת המטר, בכלי עבודה ובידים ריקות, גורפים אבנים, ממלאים שקים בעפר טובעני, מקימים סוללות, ואלו מתמוטטות ונסחפות כלעומת שקמו, מעוצמת הזרמים. רבבות נמלים זעירות נאבקות בשארית כוחותיהן בזעמי אלים אדירים.

במדור התחתי פסקו היבבות וקולות ההי. דממה נשתררה באולמות, עגומה ושפוייה כבבית־חולים. שׂרי היתה מהלכת שם, במעברים, ביד מנחמת, בקול מרגיע. רק הלהט שבפניה רמז על איזה סוד. באולמות העליונים נתמעטו המאזינים לשידורים. רק הקלפנים ומספר צעירים וצעירות שעשו ישיבתם קבע ליד הדלפק, לא נטשו אותם מבוקר עד ערב. נוסף עליהם היה שם בעל הבלורית שלא פסק מלכתוב.

ביום השמיני, בשתיים אחר־הצהריים, בקע לפתע קול ילדה קטנה מן המשדר:

בלילה התעוררנו ואבא אמר שמים פרצו לבית. רצינו להדליק את החשמל אבל לא היה אור. פתאום הרגשתי שהמים נכנסים למיטה שלי. אמא שלי לקחה את אחי הקטן מן העריסה וצעקה, נצא! נצא! בחוץ היה גשם נורא והזרם היה כל־כך חזק שאי אפשר היה ללכת. לא ראינו כלום בחושך ואני צעקתי אל אמא שתתן לי ידה, אבל היא לא ענתה. פחדתי נורא שאאבד אותם. מכל צד היו צעקות ואי אפשר היה לדעת לאן הולכים. פתאום נתקלתי בעץ ונאחזתי בו. התיישבתי על הענף ולמטה שמעתי את המים. כל הזמן ירד עלי הגשם ולא יכולתי לנשום. כשהתחיל להיות אור בבוקר, לא ראיתי אף אחד. רק מים ומים. עכשיו אני לא יודעת איפה הם… כולם…

נורא! נורא! מלמל הבחור בעל־הבלורית שישב לצידי, כשהוא תופס ראשו בידיו.

נורא עוד יותר בגלל המרחק, אמרתי.

הוא פקח עלי עיניים גדולות, חומות. שעממו כגחלים מתחת לבלורית שערו השחור, ואמר:

למה אנחנו פה, למה?

החרשתי. אחר הצבעתי על מחברתו ואמרתי:

יומן?

הוא השפיל מבטו אל הדף הכתוב ועיווה את שפתיו:

אני שונא את עצמי כשאני רואה את השורות האלה.

אחר נשא שוב עיניו ואמר: אמרו לי, סע אתם. סע, יהי לך מה לכתוב. אם כולנו נאבד, תישאר עדות. צחקתי. לא האמנתי. אחר כך נתפתיתי. חשבתי רק על המסע עצמו. על ספינה של בורחים. יהיה מעניין, אמרתי בלבי. אבל כשהגיעו הידיעות הראשונות, חשבתי שדעתי נטרפת עלי… כאילו אתה רואה את ילדיך או את אהובתך בבית עולה באש ומישהו כופת את ידיך את רגליך ואינו נותן לגשת.

וכיסה את עיניו בכף ידו.

מה היינו מועילים אילו נשארנו? אמרתי.

מה היינו מועילים? קרא עלי בתמהון. שאל איך נמשיך לחיות אחר־כך, אם נישאר בחיים. איך תישא אותנו האדמה!…

שוב השפיל את עיניו, ובשקט אמר:

ואם נמות, יהיה זה מוות מכוער, בזוי. שם, על היבשה, אין זה מוות כלל, כשכולם יחד. שם זה המשך, ולא מוות.

פלג היה שמו. רחב־כתפיים, שחום, אילן־חורש צעיר שמטר כופף את צמרתו.

אתה כותב לפחות, אמרתי, ודבר זה מקל עליך בודאי.

גם על חטא זה אתן את הדין, אמר. מה אני עושה? קולע זרים על קברות המתים לאחר שברחתי מצעקותיהם? אילו היה להם קול היו מקללים אותי! אני כותב… – שם ידו על מחברתו – מה אתה סבור אני כותב? תחילה הייתי רושם את העובדות. עכשיו איני יכול. עכשיו…

לומר לך את כל האמת, אמר כשדמעות עומדות בעיניו, אני מקנא באלה ששם. פשוט מקנא…

קול צעקות וחבטות על פתאום מלמטה. מהומת צעדים רצים במסדרונות ובמדריגות. צווחת אשה: תנו לי להיכנס… תנו לי…

על לשכת־המודיעין צבא קהל רב ומתוך דחקו בקע שוב אותו קול, כצריחת עוף, מלווה הטחות אגרוף על הדלת המוגפה: תנו לי לדבר אתו! לדבר אתו אני רוצה!… היתה זו אשה פרועת שער, מעונת־פנים, לבושה בשמלת־בית דלה, ובקהל עבר לחש, בלתי־שפוייה. מה רצונה? שאלו זה את זה בגבור צעקותיה, אך עם כך נפתחה הדלת ושני גברים במדים תפסו בזרועותיה מכאן ומכאן כשהם מצווים על הקהל להתפזר. איש לא עזב את מקומו, כי האשה נאבקה עתה בכל כוחה, מפרפרת בין השניים, ולפתע התפרצה מידיהם, הבקיעה לה דרך בתוך גוש העומדים מסביב, שנרתעו מפני טירופה, ובהגיעה אל סוף המסדרון, לחצה על כפתור הפעמון וצלצול־אזעקה החריד את האנייה מקצה אל קצה. לחזור! צעקה, אני רוצה לחזור! שני פקידי־האנייה השיגוה שוב, בצבתות־ברזל, אך עתה כבר זרמו מן המדורים התחתיים ומכל עבר, נהרות אדם נבהלים בדרכם אל הסיפון, ומבלי לשעות אל גערות הקצינים, או למראה האשה הנגררת בכוח, עלו דחופים למעלה כנמלטים מטביעה.

הסיפון השחיר כולו, המה, רגז. אחר נשתכך כבשכוך רוח ביער. טירופה של האשה ריחף באויר כצריחת־עורב מנבאת־רע, שנשתתקה, נתלה כענן כבד, קרע ציבורים־ציבורים קודרים מקהל הנבהלים ושילחם חזרה לחוריהם. רק בירכתיים עוד עמדה סיעה גדולה, מלקטת אליה את כל הנותרים שנמשכו להקשיב לאי־מי.

בהתקרבי, ראיתי את שרי. היא עמדה בגבה אל המעקה, לבושה במעיל קצר, וטבעת אנשים מעובה סוגרת עליה. אדמומית של חולי פרחה בלחייה ועיניה היו נבהלות כשל חיה מפוחדת.

היא איננה מטורפת… שמעתי את קולה החנוק, שהרוח הצוננת ורחש הים השליכוהו מדי פעם ממני והלאה. פשוט לא יכלה עוד לשאת… אילו כולנו… היינו עולים אל רב־החובל… הוא מוכרח יהיה, אם כולנו נעמוד על כך… הלא פה… זה רק אנושי…

מישהו פלס לו דרך בגוש הנאספים ונתקרב לעברה. היה זה עורך־הדין גבה־הקומה, שפניו האדימו מאד.

מי שסבור שהמטרות היורדים עתה על היבשה הם מבול, אמר בקול בוטח, מיוצב, כשהוא מישיר מבטו אל שרי, צריך להניח ממילא שאותו גורל יפקוד גם אותנו… אך האם צריך לחזור על כללים פשוטים שכל אחד מאתנו למדם בבית־הספר? שגשמים יורדים בתנאים מסויימים ושתנאים אלה משתנים מרגע לרגע? גשמים אפשר שירדו ימים רצופום, שבועות רצופים, אך אי־אפשר שירדו בלי־סוף! אפילו אם יימשכו המטרות חדשים שלמים, אין להעלות כלל על הדעת שהמים יציפו את ההרים למשל! רק אילו היתה השמש נעלמת מן התבל, באיזה אורח־פלא – יכולה היתה להתרחש שואה מעין זו…

ידיו היו נתונות בכיסי מקטרנו ומבטו החד היה נעוץ בשׂרי. אחר פשט חיוך על פניו והוא סיים באומרו:

אבל כולנו יודעים שהשמש עדיין זורחת…

חיוך רפה, הססני, הדליק כקרן־אור חיוורת גם את פני הסובבים, אך מישהו קרא ממעבה הקהל:

אם כן מדוע לא נחזור?

עורך־הדין שרבב את צווארו לעבר הקול וקרא מעל לראשי הנאספים: כי זהו טירוף!

אחר הקיף במבטו את כולם ואמר:

שתי אפשרויות ישנן, רבותי. האחת – והיא כפי שהסברתי אינה מתקבלת על הדעת – כי כל הנשארים ביבשה נגזרה עליהם כלייה. אם כך הוא הדבר, הרי לא רק שאין כל טעם שנחזור, אלא שמצווים אנו להישאר כאן. אם יש השגחה בעולם, הרי היא הפוקדת עלינו: חיו! אל תאבדו עצמכם!… והאפשרות השנייה…

עתה השפיל את קולו הפנה מבטו שוב אל שרי.

האפשרות השנייה, אמר, היא שבכל זאת אין זו כלייה, וכי ניתן להציל הרבה על ידי המאמצים המשותפים של אלפי האזרחים בעצירת השטפונות. הן לזה את מתכוונת, לא כן? שעלינו לחזור כדי לעזור במאמצים אלה.

אני שואל אתכם, רבותי – זקף את ראשו, משכמו ומעלה מכולם – היש הגיון כלשהו בהצעה זו? האם תוספת של עוד חמש מאות איש על רבבות האזרחים הנתונים עתה בצרה עשוייה לעזור במשהו? האם היא תקל על פעולות ההצלה או תכביד עליהן? היא תכביד, רבותי! תכביד מאד! לא זו בלבד שלא נוכל לעזור בכלום, אלא שנוסף לכל יצטרכו להציל גם אותנו! כי לאן נגיע אם נחזור? אל החוף? אבל איזור החוף מוצף כולו, כפי ששמענו! האנייה לא תמצא אפילו מקום לעגון בו! צריך יהיה לשלוח פלוגות הצלה כדי להעביר אותנו בסירות אל האזורים הבלתי־מוצפים! לדאוג לנו למקלט, למזון, לבגד, שעה שמחסור נורא שורר שם! היש לנו זכות מוסרית לעשות זאת? היש איש אחד בתוכנו שיהיה נכון ליטול אחריות זו על מצפונו?

שרי הביטה בו בעיניים פקוחות־לרווחה, ספק שומעת את דבריו, ספק תוהה לפישרם. דומה היה שמחשבותיה מרחפות הרחק מעבר לו, הרחק מעבר לציבור האנשים שעל הסיפון. כמתוך המבוכה, ריכך עורך־הדין את ארשת פניו, שם ידו על לבו ואמר בשקט:

אני מכבד מאד את רגשותיך, גברת צעירה. אין כמוני מבין להם. אבל אני מייעץ לך לכלוא אותם בשם השכל־הישר. אמרת שעלינו לדבר עם רב־החובל. אדרבא, גשי אליו והציעי לו בשם כולנו שיתקשר באלחוט עס שלטונות החוף וישאל אותם, אם דורשים הם מאתנו שנחזור או שנמשיך במסענו? בטוחני שאיש מאתנו לא ימרה את פיהם!

שרי נתכווצה, כמו נתרעדה מרוח. אחר תחבה ידיה בכיסי מעילה הירוק ופנתה ללכת לאורך המעקה. שיכמה המעוגל כמו נתכופף ממשא העננים הכבדים. בדומיה נתפרק הקהל ושט על דוֹברת הסיפון לעבר המבואות. חודי התרנים חרשו חלל קודר, אפרורי.

זקן נמוך־קומה, שזקן־שיבה עטר את פניו הרחבות כמוֹלָד, הסב אלי מבט תכול ואמר:

אין אלהים בלבם.

שלחתי מבטי אל הים הגדול, הכחול כדיו, שרוח היתה מרחפת עליו, וצינה אחזה בי. הנעתי בראשי לעבר דרכה של שרי ואמרתי:

בלבה אין אלהים?

אין, אמר. היא דיברה אמת, אך לא אמונה. המאמין יש בו בטחון, ובה אין בטחון. אילו האמינה, היתה יודעת שמי שגוזר למות הוא שמצווה גם לחיות. מה היא אומרת לנו? שעלינו ללכת מרצוננו לקראת המות? כדי להוציא ייסורים מלבה? למה יש לה ייסורים ‏?

אם כן – צדק עורך־הדין?

עורך הדין? פקח עלי עיניים צלולות כאגמים, שקר! כל דבריו היו שקרי שקרים! עליו אין מה לדבר כלל! אבל עליה צר לי. נשמה יפה יש לה, אבל תועה, מפרפרת. ציפור שלא מצאה לה קן.

ומשראני תמיה, אמר:

הטובים שבכם, יודעים מוּסר מהו. אבל מהו המוּסר? חומר ביד היוצר! רצונך, אתה לש אותו כך. רצונך, לש אותו אחרת. שום דבר מוחלט. פעם המותר אסור ופעם האסור מותר. הכל לפי הנסיבות. האם דבריו של רמאי זה לא היה בהם מוסר? מוסריים היו, על פי שורת ההגיון! בשׂכל לא תסתור אותם! אף־על־פי־כן, מרגיש אתה את קול השקר היוצא מהם. מדוע? משום שיצאו מלב ריק מאמונה. האמונה, מבין אתה, אין לה כוח כל־כך רב להילחם עם השכל, אבל כשהיא ממלאת את הלב כולו, אין בו מקום לשׁדים. אינם יכולים להיכנס… וכאן.. כל אלה שהקשיבו לדבריה ולדבריו, נענעו בראשם לה, או לו, האם יוכלו עכשיו לנוח על משככם בשלום? לא! קרועים יהיו יותר מקודם. מתהפכים בין האמת שלה ובין השקרים שלו, ושלום לא יהיה להם! איך ידעו אם דרכם נכונה או לא? איך ידעו להבדיל בין טוב ובין רע אם אינם מאמינים?

רוח רחבת־מפרשים היתה מרחפת על המים. הים היה מקדיר והולך, כאוֹצר סופה. נשאתי עיני אל העבים מאין יבוא נס. השמיים היו סגורים. מעיקים עד לשבור לב. ירדתי לחפש את שרי, אך הגיבן עמד בדרכי.

לא יחזרו! נפל עלי קולו מזוית המסדרון החשוכה. עמד שם כאילו היה אורב לי, כתפיו כקיר ועינו הגדולה והקפואה צלבה אותי אל לוח הברזל.

לאן? שאלתי.

לשום מקום, אמר. את המטורפת כלאו בתא המשמר וחסמו את פיה.

יצעקו אחרים, אמרתי.

לא יצעקו, הבהיק גיחוכו מתוך האפלולית. ים, ים, בכל מקום רק ים.

ביקשתי לעבור על פניו, אך הוא עצרני.

תלושים? אמר.

אין לי מה לתת, אמרתי.

מלבושים.

נתעכבתי עוד רגע ואמרתי: בערב.

תבוא הנה, אמר, ופנה מעלי.

ירדתי לחפש את שרי ולא מצאתיה. המדור התחתי חנק אנחות. אנשים היו שרועים על משכביהם, הוזים אל התקרה. ריח של חומר־חיטוי עמד בחלל. אב קשיש היה משחק עם בתו הקטנה. שמלה אדומה וקצרה היתה לה וסרט אדום לשערה. ישבה על הרצפה הקרה שבמעבר בין היצועים והקימה קוביות זו על גבי זו. האב ישב על היצוע, כפוף־גו, וכל עת שהיתה אחת הקוביות נופלת, היה מחזירה למקומה. הגה לא נשמע. קוביה נופלת, קוביה מורמת. יד גרומה מושטת ויד דקה נוטלת. כך היו שקועים בשיח ארוך ללא־אומר וללא שאת מבט זה אל זה.

עיני מלאו דמע. הקץ היה רחוק והקץ היה על־יד על־יד. טובים שני לבבות מלב אחד, האת שרי לא מצאתי.

בערב היה האולם הירוק סחרחר מזוגות־רוקדים והתזמורת צווחה בכל עוצמת כליה. סכסופון שילח יללות לצדדים, למעלה, אל מרום התקרה, למטה, אל רגלי המחוללים. נקישות התוף הקצובות התנפצו מדי פעם מרעש המצלתיים. הרימונים האדומים שקשקו כאש אוכלת קש. צריחת החצוצרה הריצה פראים מיער. השעה היתה אחת־עשרה ופעימות אות השידור טבעו בגעש. מרחוק־מרחוק בא הקול, מתרסק מרעם, מועף ברוח, גווע, מתגבר: בעמק כלח, זה היום השלישי… נלכדו בערוץ… מדרדור הסלעים… שבעים נפש… אך לא הצליחו להגיע… הציף האגם את הכפר.. התמוטט… שמונה מאות פליטים… בגלל ניתוק הקשר… נדרשים עד יום ו' בצהריים… חלוקת הלחם… כל העובדים בסכר ענמים…

אחר ניגש אלי פוט שלוב זרוע עם נערתו, ואמר: הכר בבקשה, זוהי דנהבּה. שטוף זעה היה ושתוי, ובאומרו זאת חבק את כתפי ושמט ראשו על כתפה. דנהבה צחקה וקרצה לי בעינה המלוכסנת, הירוקה. זהו שכני, אמר בהראותו עלי, שנינו פליטים חסרי־בית. הוא שתה הלילה יותר מדי, צלצל קולה של דנהבה כענבלי־כסף, ועם כך כרכה זרועותיה סביב צוארו. פוט נשק לה על לחייה וסובבה סביב מותניו עד ששמלתה התנופפה סביב גבעול רגליה.

בלילה התעוררתי משנתי. על האלונקה שממול הבהיקו שני גופות צנופים יחד, מתנשמים, מתנשכים, מתהפכים, עד הידבקם.

ו.

ביום השלושה־עשר למסע, באה ההודעה שהכתה בתדהמה את קהל־הנוסעים. על הלוח שליד פתח לשכת־המודיעין, כתוב היה:

היות והועלתה דרישה מצד צוות־העובדים להעלאת השכר בגלל הנסיבות המיוחדות של המסע, מודיעים בזה על העלאת דמי הנסיעה בשיעורים כדלקמן… את הכסף יש להשליש בידי גזבר־האנייה, החל מהיום שעה 2 אחר־הצהריים עד מחר, שעה 11 בבוקר.

בצהריים המה אולם־האוכל כקן של צרעות. קריאות רוגז ומחאה זמזמו בחלל, עופפו בין השולחנות, הוטחו כלפי המלצרים. הללו עשו את מלאכתם בזעף, רגנו, השיבו לעולביהם בחרפות. מפעם לפעם נשמע קול נפיצת צלחת או כוס, נשברים אל הרצפה. פני שכנתי־לשולחן היו להוטות מחימה וסנטרה רעד בדברה. למה לא חשבו על כך מראש? קראה, ייתכן שהיינו שוקלים את הדבר בדעתנו ולא היינו עולים כלל. איך אפשר להעמיד אותנו בפני עובדה באמצע הנסיעה? מניין ניקח? העובדים מאיימים בשביתה – יכולים גם אנחנו לאיים בשביתה. מה יעשו לנו? ישליכו לים?

יחזירו לחוף, צחק בעלה.

לא איכפת לי! רגשה. יהיה גורלנו כגורל כולם. בין כה וכה אין זה תענוג גדול להימצא כאן ולשמוע יום־יום על האסונות המתחוללים שם.

שם ידרשו ממך יותר מכמה דינרים, אמר הבעל בקול כהה. שמעת הבוקר את החדשות. מחרימים הכל, את הבתים, הרכוש, מחסני המזון, הכל.

לא איכפת לי, חזרה ואמרה. שם אדע לפחות שהדברים נעשים בצדק. מה שדורשים מאתנו פה – אין לו כל הצדקה! זוהי סחיטה, סחיטה במרמה!

בשתיים נאספו כל נוסעי המחלקה הראשונה אל האולם הכחול. עשן סיגריות מילא את החלל, העיב את החלונות. ליד שולחן בירכתיים עמד איש קרח וכרסתן, שעיניו הקטנות היו מוטבעות בלחייו התפוחות כבצק, ציפה עד שישתרר שקט, אחר דיבר בקול אנפופי, מתמשך, באתנחתות גדולות, כמקוֹצר־נשימה:

רבותי, אומרים לנו, בגלל הנסיבות המיוחדות של המסע… מה פירוש הנסיבות המיוחדות? האם נסיבות אלה לא היו ידועות קודם לכן?… גם להנהלה וגם לצוות?… ידענו שאנו יוצאים למסע ארוך, שאפשר שיימשך גם שבועות וללא מטרה… כלומר, בידיעה שלא נגיע לשום חוף… שנצטרך לשהות על הים כל זמן שירדו הגשמים וגם זמן מה אחר שייפסקו.. ידענו שכל זה כרוך בסכנות מסוימות… קיבלנו על עצמנו. שילמנו מחיר כפול מן המחיר המקובל. רבים מאתנו מכרו את רכושם בחצי־מחיר רק כדי לזכות במקום באנייה. רבים מאתנו הגיעו הנה כמעט בחוסר־כל… מה פירוש הדבר שביום השלושה־עשר למסע מודיעים לנו פתאום על העלאה בשליש? האם משהו נשתנה? נתחדש?… רק מפני שהעובדים מאיימים?… עד כמה שידוע לי על סידרי עבודה באניות, הרי לא ייתכן דבר כזה! באנייה חייב לשרור משטר חמור של משמעת! אין איומים בים ואין שביתות בים. פקודות רב־החובל הן חוק האנייה. כמו בצבא. אם יש דרישות מסויימות – צריך היה לברר אותן על החוף! כשנחזור – אם הכל יעבור בשלום – אהיה מוכן להוסיף מרצוני, לא שלושים אחוז, אלא גם חמשים וגם מאה!… אני מציע, רבותי, דבר פשוט מאד: לא לשלם! אני מציע…

דמותו התמירה של פלג הופיעה בפתח. ענן שכן על פניו. בלוריתו היתה סתורה על מצחו ועיניו דלקו כגחלים. הוא צנח אל כסא, כמתמוטט תחת משא כבד. העביר את ידו על פניו, כמוחה חלום רע, ולחש דבר־מה ליושב על ידו. הלה פער את פיו ועצם את עיניו כמתוך כאב. עד מהרה פשט הלחש בין כולם: אלף ושבע־מאות איש נספו בלילה האחרון, בהם ארבע מאות ילדי בית־ספר שנלכדו בתוך מרתף.

הנואם, שחש ברחש שעבר באולם, בתדהמה שכיסתה פנים כסיד, הפסיק מדבריו ורכן לשאול לפשר הדבר, אך בו־ברגע קם מישהו ואמר בקול קודר:

אני מציע שנשלם מה שנדרש מאתנו.

היתה דממה טעונת דכאון, מבוכה, כלימה. אך מתוך הקהל קם עורך־הדין, פסע אל השולחן כשידיו בכיסי מקטרנו, ובפנותו אל כולם, אמר:

נהיה ריאליים, רבותי. בצד הטרגדיה המתחוללת על היבשה, מתנהלים שם גם חיים כסידרם. בני־אדם אוהבים, שונאים, רבים, משלימים, לוחמים איש־איש על זכויותיו היום־יומיות. יצר הקיום הטבעי, הבריא, מצווה על אדם להמשיך ולשאת בעול החיים, למרות אסונות וסכנות. נכון שיש בזה לעג מר למתים, להתמקח על כמה דינרים, אבל לא אנו פתחנו בזה, כי אם הצוות, שבא בדרישות קטנוניות, בלתי־צפויות. באמצע המסע…

החלונות נתקדרו. משא העננים נתעבה והלך והעיק על הים. על לוח הפלדה שרטט החרטום תווים לבנים. חלל כבד. חשרת מים. חשכה. עורך־הדין סיפר כי דיבר עס הקצין הראשון. דרישת הצוות תקיפה. המכונות תשבותנה. פקודות רב־החובל הן חוק הים, אך האנייה נוסעת ללא יעד מסויים וזמן מסעה אינו ידוע, והחוק אינו בר־תוקף במצב המיוחד.

זהו המצב, רבותי. סבורני שנביא רק אסון על עצמנו אם עכשיו, באמצע מסע זה, שאפשר לכנותו מסע־לעתיד־לא־נודע, נגרום לסכסוכים באנייה, בינינו לבין ההנהלה או בין הצוות לקצונה. הצעתי היא…

אלף ושבע מאות, יותר ממאתיים אלף מאז היום הראשון. היכן הוא אותו בית־ספר שתלמידיו נלכדו? במרתף היה גר השמש, זקן מצומק, זעפן, מרכיב משקפיים מעוננים. התלמידים היו מיידים אבנים לחלונו והוא היה יוצא ומגרשם במקלו. על כיכר החול הרחבה היה הכדור מקפץ מצד אל צד, נתלה באמירי האילנות. מראשי הצמרות היו מתגלים שדות־הבוּר הרחוקים. מקשאות דלילות. טלאים ירוקים, טלאים צהובים, מבותרים ערוצים. בימי שבת היו עלעלים מטפטפים מן האילנות אל החול החם, המושקה שמש.

ילדה ששׂכלה רפוּס היתה רובצת על החול ונוברת בו באצבעותיה. הילדים היו מתקלסים בה והיא היתה משתטחת, פשוטת אברים ובוכה. אמה היתה קוראת לה ממרחק של מיל: ה–גר! ה–גר! –

עורך־הדין עֵרן הציע לשגר משלחת של חמישה אל רב־החובל. לומר לו שבין כה וכה תוספת השכר שיקבלו העובדים אינה בת־שימוש בתחומי האנייה ועשוייה להתממש רק על היבשה. הנוסעים יחתמו על התחייבויות אישיות שלכשיגיעו לחוף ישלמו את הנדרש. ההנהלה תתחייב כלפי הצוות.

המשלחת יצאה והכל ציפו לחזרתה, שרויים בדממה מעיקה. המלכודת צפה, התנועעה, בחלל המקדיר. הילדים התקלסו בהגר ועיפרו עפר לעומתה. אף אני. פנים עגולות ולבנות היו לה וסנטר שמן, נפוח. היא לא החזירה לעולביה ורק עיניה זבו. ביתה היה בקצה הכפר, בית עץ, שפול־גג, עשוי־טלאים, מוקף גדר של כלונסאות. מפנים לגדר היו כלב, מדובלל ומרופש, עז קשורה לסדן־גזע, עפר מקושה, זרוע דלועים וגללים. אמה היתה מהלכת יחפה, שמלה דהוייה לגופה. אביה הנגר, קטן וצהוב, היה קטוע־אצבע. הגר רמזה לי לבוא אחריה. לאורך הרחוב הארוך. אל מפנים לגדר. אל דיר של שחת רקובה שדלתו חרקה על ציריה. מתחת לשחת היה המטמון. גולות עופרת, ענבל של נחושת, תרנגול של זהב. רוצה? שאלה בהושיטה לי את המטמון כולו.

ניגשתי אל פלג ושאלתי: הזכירו שמות?

הוא נשא את ראשו אלי, הסתכל בי מעולם אחר ונענע לאות לאו. חיוורון אחר היה שפוך על פניו, כשל שחר.

המשלחת חזרה בפנים חפויות. נציגי הצוות לא נאותו.

במסדרון נשתרך תור ארוך לפני אשנב הגזבר.

על הסיפון האפלולי, מאחורי תא הירכתיים, עמדה סיעת־אנשים צפופה. הגיבן, ולידו תיבה גדולה, היה נוטל חפצים ומשלם בדינרים. מסרו לידו טבעות, צמידים, שעונים, מטפחות, ספרים, והוא היה נוקב במחירם בחיפזון, בפנים קפואות, לא היה זמן לוויכוחים, לעמידה על המקח. התיבה נתמלאה והלכה עד גדותיה. האנשים נטלו את הדינרים, פרשו משם כצללים ומיהרו אל התור הארוך שלפני האשנב.

[הגווייה]

מאיין באה? מאיזה חוף נתגלגלה? כיצד?

בבוקר פשטה השמועה, ותוך דקות מספר האפיר המעקה הדרומי מאדם. השמיים היו כבדים והים היה מרוקע תחתם, שחור כדיו. מפעם לפעם התנשם גל גדול, מסיע עמו אופק אפל, הרה־ברקים. תחילה, במרחק, היה זה כפיס־עץ, או שבר־כלי, נייר ממורטט או סחבה. אולי תרמית־אור. קרן שנשתרבבה מבין סדקי־עבים וגהרה על מרחב־המים. אך זה נתקרב והלך, מיטלטל וצף, מתנועע וצף, משתהה, מהבהב, נסחף, מסתתר ודומה כי נעלם לעד, אחר מתגלה שוב, פתאום קרוב מאוד. פתאום – הה, חרדת אלהים – גווייה.

בין יריעת השמיים ויריעת הים היה מתוח חלל של דממה. הגווייה היתה נפוחה, גדולה, קרושת־רגליים. שכבה על גבה ועיניה הפקוחות קפואות, מזוגגות כעיני דג, ניבטות אל ריק. אפה המזוקר היה כחול, שפתיה כחולות ושערה פרושׂ על המים כמניפה. רק אחר־כך, עם היטלטלה מצד אל צד, עיניה הנשטפות בגל ניפנות אל הסיפון, וממנו והלאה, נגלה כי זרועה האחת היתה קרועה עד מרפקה. סיבים דהויים, סבוכים, חבקו את צווארה.

לרגע, נחבטה אל צלע האנייה ודומה היה כי נתרסקה, או טבפה תחת שידרתה, אך מיד הופיעה שוב, צפה סמוך־סמוך, נגרפת מן הדופן והלאה. משוטה האחד מדובלל וכפות־רגליה זקורות כהגה.

גל עבר ושטפה, הסיעה רחוק, העלימה, אחר העלה אותה שוב, ברורה, גדולת אברים ורחבת־חזה־שעיר, אישוניה בדולח שקוף.

בוקר היה, אך השמיים היו סגורים והזמן עמד בין אופל לאופל. הגווייה צפה, התנועעה, מוקעת לרקיע ולמאות עיני המעקה. פניה המושחתות, תפלצת־מוות, זרו מגוֹר. על תוף בטנה הנפוחה זחלו השערות כתולעים. בבהונות־רגליה הגדולים, הצפודים, שחורי־הצפרניים, היה עוד צלם האדמה. אדמה קשה, עיקשת. כף־ידה פשוטת־האצבעות שמטה קרדום. האזוב הכרוך לצוארה היה פליטת ירוקת־חוף, או ביצה, או יער. אך עינית היו כולן ים. בבוּאוֹת תהום. מים קראו אל מים, וגופת־אדם גדולה, מלאה רוח, מלאה מים, הלכה מעולם אל עולם, כדראון עולם.

לפתע החלה נסחפת לאחור, כאילו נחשול משכה. הלכה הלוך והתרחק, מן הירכתיים והלאה. מתנדנדת על ערש־הים השחורה, נעשית בול, נעשית כפיס, הבהוב לבן, זהורית. עד שנמוגה ונעלמה באנקת המרחב השומם.

ז.

בליל השבעה־עשר למסע פרצה הסערה. תחילה היתה זו אך סחרחורת נעימה, שכורה כבנענועי ערסל. חלחלת־מתניים דגדגנית. הכל הלך וחג, סבב וחג עד עלפון־חושים. אך שעה קלה לפני חצות החלה האנייה מיטלטלת טלטלה קשה מצד אל צד, חורקת וגונחת. באולם הירוק זחו הכוסות שעל הדלפק מדופן אל דופן. הבקבוקים על המדפים נצטלצלו זה אל זה, וקולות חבטות ונקישות־עץ הגיעו מבחוץ. זמן־מה עוד המשיכו הרוקדים בריקודיהם, כשהם ניגפים אלה באלה ופולטים מדי־פעם קריאות שחוק ויללה, אך לאחר־מכן התחלק זוג אחד ונשתטח על הרצפה, שני מעד בו והתגולל עליו וצווחות התערבו בנגינת התזמורת. קיא פרץ מפיה של בחורה אחת, טנף את הריצפה החלקלקה, ניתז על בגדי הסובבים והפיצם לכל עבר. המנגנים הניחו את כליהם, והאולם שניטש בבת־אחת נותר כעזובה של הילולה פרועה.

ראשית הקץ, ראשית הקץ, אמרתי בצאתי אל הסיפון. ילל גלים היה והים נתלש קרעים גדולים ושחורים. אך הרוח לא היתה קרה ומשב מלוח של חופים היה בה. ריח בא מרחוק, כמו של שחת לאחר־גשם. נשמתי אותו עמוק, ותאווה עברה בי שיבוא קץ. יבוא מוות, עד לאושר. אילו בא כבר מוות, פתאום, בבת־אחת. פתאום והאין. לא כלום. – – יריעות נחבטו ופרפרו. לוחות נקשו זה אל זה. הפנס האדום שבראש המצפה, אפוף הילת ערפל, שרטט קשתות עצבניות באפילה. תענוג הרטיט את כתפי למראה הספינה הצוללת למערבולת, בצווחה של פחד ופורקן. כמטר לאחר מועקת שרב. עכשיו, מיד וסוף לכול.

רעדת מיתרים, הלומת רוח, הגיעה, דקה ומתייפחת, מאישהו. מאיין, בשעת סופה וחצות זו?

אשנב אחד, בקצה המסדרון של מדור־המלחים, הטיל בבואה של אור צהוב. נהדף מקיר אל קיר הגעתי אל מול השמשה וצפיתי.

ארבעה היו שם בפנים, צעירים חבוטי ים ומלח ורוח, בבגדי־מלחים דהונים, שרויים בערפל העשן וחשרת־הצללים. האחד פרט על המיתרים והמנגינה פרפרה כקרן־ירח כסופה על רצי־גלים. בכוסיות שעל לוח־השולחן הערום, נצץ המשקה הלבן ואדיו עטרו בהילה את ראשי הארבעה. פניהם זרחו כמתוך חלום. כנסוכי־חלום היו מכונסים בעצמם, כשופי־לחן, עצומי־עיניים לזמן, פקוחי־עיניים להזיות.

דמעות הציפו את עיני. מבעד לזגוגית הצוהר, היתה זו כברת־מולדת, קרובה ובלתי־מושגת. עם הצלילים העגומים, המתייפחים, המתרפקים על נופים שקויי־דממה, הקרו מראות־מראות וצבאו על לבי להחניקו. פני כפרים. פני אנשים. הארץ הגדולה שלא־רוחמה. גנים טבולים באור ירח. קורי־כסף פרושים כרשתות בין ענפי־אילנות. מקהלות־צפרדעים מנסרות מתוך ביצה ניסור שוקק, שקדני. סוכה בחורשה ושירה בוקעת מתוכה, משתלחת על פני מרחבים. צרצורים מסבך קוצים. שיחת־רעים חשאית בצל אלון רחב־צמרת. גשר על כביש ופסיעות מהדהדות בלילה לרחוק. חול צונן מושקה טל. עקבות חול. צללים חוזרים לבתיהם, געיית פרה מאי־שם. חוף־ים חם, שטוח, בשרב לילי. רשתות דייגים נופלות במשק למים רחבים צלולים. פני איש משחיל משאת על וו־חכה. פני ילד יחף, נושא עיניו אליו. פני צועדים בסך, מיוזעים, מלוהבים. פני מתפללים בציבור. פני חורשים לבדם בשדה. פני אם מגדלת תינוק על ברכיה. הו, לדעת שכל זה אובד והולך, נסחף והולך אל תוהו־ובוהו, ולא יישאר לו זכר! לדעת שאין חזרה, שאין לאן, שאין מי, שאין –

מישהו נתחכך בגבי.

היכנס, למה אתה עומד בחוץ?

אני… רק במקרה. עברתי.

בוא היכנס. קר פה.

ריח עטרן ופשתן־חבלים ריחף בתא החם. הצלילים היו עתה רמים, מדנדנים על מיתרים מתוחים בין חזה לחזה. אחד מזג משקה לכוסית והושיטה לי. המנגן ליווה את פרטוטו בקול שיר: “ערב אחד בבית קט את אהליבמה פגשתי…” והאחרים נענו לו בקול פלדי: “אהליבמה, אהליבמה.” “בואי אתי, בואי נא את, אני על אוזנה לחשתי”… “אהליבמה, אהליבמה”.

חשתי את פני מתלהטות. הכוסיות תופפו על לוח השולחן בקצב השיר, אהליבמה. אהליבמה. אהליבמה, תמירת־גו, ארוכת־שער, ירדה מן החוף, יחפת־רגליים, ריחפה על פני הים, עלתה אל הסיפון, צחקה עם המלחים, אחר־כך, בלילה, יצאה בלט מן התא, באין רואה, ובהיותה לבדה, כושפה על־ידי קרן־סהר, נפלה אל הים ונבלעה במצולה. “עכשיו בכל לילה, מתוך הדממה, שומע אני רק את קול דמה”. אהליבמה, ‏ אהליבמה, אהליבמה, אהליבמה.

דממה היתה. המומה מגערת הים והתהוללות הרוח בחוץ. אחר־כך, משהחל המנגן לפרוט שוב על המיתרים, את שיר האילן הבודד, אותו שיר שהיתה אמי מפזמת בעבודתה בחצר ביתנו, פרצו שוב הדמעות אל עיני, ומבלי יכולת לעצרן או להסתירן, כבשתי פני בלוח השולחן וכתפי רעדו.

התאושש, בן־אדם, התאושש! טפח מישהו על שכמי.

הרמתי את ראשי ומחיתי את הדמעות בשרוולי. שוב, מבעד לערפל, היתה לפני כברת־המולדת. עפר מעפרה. פנים חצובות מהר, שחומות משמש, צרובות רוח. הנערים שעמם גדלתי בין אבני־השדה, בחורב־יום ובצינת־לילה, שעמם שיחקתי על מוץ הגרנות, רצתי בין דרדרים, חציתי מישורים שפועי־עלווה. פניהם היו חומר האדמה, יפי האגמים התכולים, הדי השירים העזים. עלומי הארץ החומה והירוקה.

עתה טרחו לעודד את רוחי, מזגו לי מן המשקה והשיקו כוסות בכוסי, התלוצצו. אמרו שהכל ישוב להיות כשהיה. שאלו למקום הולדתי ומגורי, קראו בשמות אנשים שהכרנו כולנו. סיפרו על תעלולים, הרפתקאות. אמרו שגם להם משפחות על היבשה ולא העלון לאנייה, אם כי יכלו לעשות זאת. כי המבול ייפסק. מי לחיים – יחיה, ומי למות – ימות, אם ביבשה ואם בים. היינו־הך. לא יינצל מי שעינו הרעה של הגורל נפלה עליו. ידו תשיג את הבורח, גם אם לאפסי־ארץ יימלט. אם נגזר קץ – גם האנייה תגווע. יאזל הדלק, יאזל המזון, רעב ומגיפה יכו כל נפש חיה. אחר כך תצלול לתהומות ובשר האנשים יהוה מאכל לדגי־הים. ‏

“והקץ ליגון ועצבות” – נשא אחד את קולו בשיר, והכל ענו לו במקהלה רועמת: “כי נמות, ידידים, הו נמות!”

אחר־כך תארו את מראה האנייה בתחתית הים. עציה נרקבים, ברזילה נאכל, שלד שידרתה וצלעותיה מבוקק והדגים משוטטים בו להנאתם, מורטים בפיותיהם את שרידי הגוויות המסוסות.

“כי נמות, ידידים, כי נמות!” שרו כולם כאחד.

כי נמות. כי נמות, שרתי עמהם וחשמל הדביר את גופי ואת דמעותי החנוקות. למות עמהם. לא לבד, לא מנודה, לא אובד, לא בוגד. כמו שם, על האדמה המיוסרת, הסחופה סער ואופל. בצעקה אחרונה של קופצים לאש או קופצים למים. בזרם־חשמל זה מגוף אל גוף, שבעוד רגע יימזג עם זרם הגלים, עד הישתק לדומיית־עולם – –

בבוקר גברה הסערה וצלעות האנייה חרקו. רגע גבה הים כהררים ומשנהו שפל ונשתפך כאל תהום. הגלים היזו קצף על הצהרים, הכו בכוח בכתלים והתנשאו כגדודי סוסים לבנים מעל לקומת הספון. המסדרונות נזדהמו מקיא. ריח חמצמץ, מבחיל, עמד במלכודת המתרועעת. מעטים בלבד הגיעו אל אולם האוכל, צהובים, סהרורי־ים. המלצרים היו אצים להציל כלים משבירה ונשים מתעלפות. דלתות התאים היד נתלשות מדי־פעם ואנשים הלומים־מתנודדים היו נפלטים מתוכם, נחבטים אל הקירות, נאחזים במעקים, נרתקים אליהם באין־כוח.

המדור התחתי היה חולה. רווי אנחות. גברים גנחו על משכביהם ויבבות חלושות של פעוטים הלכו כפעיות צאן. שׂרי היתה עוברת בחפזון שקט, לבושה חלוק לבן, מופיעה, נעלמת. מופיעה שוב, בידיה כלי אוכל, כלי־לבן, בקבוקי־תרופות.

משראתה אותי, עומד מול פתח האולם, נתעכבה ואמרה בחיוך:

תוכל לעזור קצת?

ארשת אחרת היתה עתה לפניה. מאוֹר שקט, כבבאותו של אושר שלאחר ייסורים, לא־ארצי.

הוליכה אותי לפנים האולם, ובעוברנו בין טורי היצועים, אמרה:

אילו בריות חלשות הם הגברים! ראה איך הם מוטלים כולם על מיטותיהם. כבדים כאבנים. אינך יכול להזיז אותם ממקומם. רק סערה אחת, וכבר הם חדלי־אונים. הו, המין החלש הזה!

על אחד היצועים שבירכתי האולם שכב אדם קשיש, פניו הגרמיות צהובות כקלף, וגעה בקול שהנה הוא מת.

קום ותחיה! ניערה אותו אחותי בכתפיו ועזרתי לה להקימו. כבד היה כשק עפר, ועד שלא העמדנו אותו על רגליו, היה חוזר ונחבט מדי פעם אל יצועו, כשהוא נאנק וגונח וקצף על שפתיו. החזקנו בו שנינו מזה ומזה, זרועותיו רכובות על כתפינו, והולכנו אותו אל הפתח.

נעלה אותו אל הספון, שם ייטב לו, אמרה שרי.

שעה ארוכה היה עלינו לשאתו, להמישו, לדחפו בגערות, דרך סולמי המדריגות והמסדרונות. גוף קצר וחסון היה לו, כתפיים רחבות, וידיים קשות כשל בעל־מלאכה. עיניים תכולות, מימיות, ניבטות באדישות חסרת־מבע מפניו המרובעות.

הם מאבדים את כוח־הרצון, נכנעים, נעשים סחבות בלות, אמרה שרי. מבקשים רק למות. מפליא רק איזה כוח־התנגדות עצום הם מגייסים כלפי מי שמנסה לעזור להם!

על הסיפון היתה רוח חזקה, והזייה לבנה, מסנוורת, של צמרות גלים. עתה היה עלינו להילחם בו וברוח כאחד. גרפנו אותו בעל־כרחו אל עמוד־התורן והאחזנו אותו בו לבל יתמוטט.

פה ייטב לך, אמרה שרי, שאף רוח!

האיש רעד בכל גופו והבעת האדישות לא סרה מעל פניו. שאף רוח בנשימות קצרות וחרחור עלה מפיו כשל חיה טבוחה. השמיים והים היו סחרחרים, מתהפכים זה על זה, ומטחי רסיסים הועפו מדי פעם אל פנינו בצליפה.

איזה ים! איזה ים! שלחה שרי מבטה אל הררי הגלים הגועשים.

כמה, סבור אתה, רחוקים אנו מן החוף? פנתה אלי.

מאות מילין בוודאי, אמרתי.

נדמה כאילו באותו מקום תמיד, אמרה בהביטה אל הים. ואחר הוסיפה כמו לעצמה: ואולי לא רק נדמה.

כן, הזמן עומד, אמרתי.

הגלים געשו מאד והסיפון התנודד.

כזה היה העולם לפני שנברא, הרהרה בקול.

רק את רוח אלהים לא רואים, אמרתי ושריר רעד בלחיי.

אבל אפשר לחוש. בכל יום יכול להיות אור.

בדברו של מי?

פתאום, פתאום – ויהי אור. קרן אחת מספיקה לכך.

מתי?

שתקה. הרוח פרעה את שערה וגילתה חוורון־מוות בפניה.

מוזר, האנייה כל־כך סחרחרה ואנחנו פכחים מאד, צחקה. אך דמעות עמדו בעיניה.

אחר תלשה עצמה מהרהוריה ואמרה: השגח עליו. כשייטב לו, החזר אותו למטה. עלי למהר.

וכשחיוך דק, צופן סוד, מאיר שוב את פניה, מיהרה לדרכה.

האיש התנשם בכבדות כשידו על חזהו ומבטו ריק. שפה ארוכה היה בוהה בים כבעולם הזוי, שמעבר לחיים. לפתע הצטמרר, כאילו ניער את המוות מכתפיו, ומלמל:

מה היא רוצה? מה היא רוצה?

נשתתק וחזר ואמר: מי ביקש אותה? שתתן למות בשקט. אין בשביל מה.

ומבלי לחכות לתשובתי, פנה והלך, בצעדים מאוששים.

בערב היו רק זוגות צעירים אחדים באולם הירוק, אך התזמורת ניגנה כתמיד. פלג ישב ליד דלפק הבאַר, צהוב ומעונה־פנים, ממתין לשידור החדשות. כל היום שכבתי, אמר בהתיישבי לידו, לא שמעתי אף שידור אחד. ואתה? – הכל כמדי יום ביומו, אמרתי. – הו, המספרים הללו! אמר בקפצו את אגרופיו, כמו הר על כתפי, הולך וכבד, הולך וכבד… הרצפה התנועעה מעלה מטה, והרוקדים המעטים חבקו זה את זה היטב, שלא ליפול. מפעם לפעם היו מחליקים אל הכתלים ונסמכים אליהם. אחר חוזרים וסובבים. המוזג היה עייף, ממצמץ בעיניו, ששמורותיהן נעצמו מדי פעם. נגינת התזמורת נשמעה כרוח מיללת בישימון, מרקידה רפאים.

משנשמעה פעימת אות השידור, זקף פלג גוו ונדרך להאזין. אך הקול שבקע מלמעלה היה מוזר והעביר צינה בבשר. משפטי הדובר נתרסקו מדי פעם בנפצים ורעמים, ולרגעים דומה היה כי הוא נחנק. מלים ללא קשר נשמעו, המומות רוח, קרועות זו מזו. לתוך רעש הנגינה שבאולם נפלו שברי המשפטים כשברי עץ המתגלגלים אל החוף בסערה: נמחה… נמחה מעל פני האדמה… נמחתה על כל יושביה… אינם עוד… נמחו…

פלג הסב ראשו כלפי הבמה וצעק בכל כוח שיפסוקו לנגן.

המנגנים הנדהמים נשתתקו והרוקדים נתאבנו על עומדם.

רק אז נשמע הקול ברור יותר, קרוב:

נמחו כליל כֶּלַח, שִׁנאָב, יֶרַח… מֵשָׁא, אֹלסָר, יעלֵם… על כל יושביהן. אין עוד תקווה להר הדרומי ולראמוֹת. ‏ניתק הקשׁר עם… נחרץ גורל אוֹנָם. המים עולים אמה לשׁעה, אמה… הגויות… במִישׁמע. כאן הר דוּמָה, הר דוּמָה. שׁלושׁ רבבות נאחזות… פסגה… כאן הר דומה.

אחר נשמע קול אחר, זקן, רצוץ:

בני, אנוש, אביך הוא הדובר אליך מפסגת הר דוּמה, בתקווה כי תשמע את קולו באשר אתה שם. ימינו האחרונים הם אלה. מחר או מחרתיים ודאי ידום קולנו. ממקום עומדי נשמע רק געש המים הניתכים מן הרקיע והזורמים כמפלי הרים. יכול אני לחוש אותם, עולים וקרבים, גואים וקרבים. את אשר מותיר השטפון מכלה הרעב, את אשר מותיר הרעב מכלה המגיפה. בני, אנו, ראינו את האותות בשמיים ולא האמנו. הפורענות היתה תלוייה מעל לראשינו ואנו עצמנו עינינו מפניה. באוולתנו אטמנו את לבנו, לא עשינו דבר. אם עודך חי, בני, זכור דברי אביך הדובר אליך: פקח עיניך לאותו, האמן להם, כי אזהרתם אמת. אולי יהיה עוד זרע לאדם. בני, בני…

ראשו של פלג נשמט על זרועותיו וכתפיו רעדו. הנחתי ידי על שכמו ואמרתי, בוא, בוא, אתה חולה. אך הוא המשיך לרעוד. אחר נתאבן ולא זע. המוזג העמיד כוס מים ואמר, ישתה מעט, ייטב לו. משקרבתי אליו את הכוס, דחה אותה בזרועו והפילה לארץ. המנגנים ארזו כליהם באמתחות ופנו ללכת. הזוגות הבודדים פרשו אל מעבר לפתח.

ח.

שלושה ימים ושלושה לילות נמשכה הסערה על הים, וכל אותה עת היה ניטש, אי־שם הרחק, מעבר לעולמות של מים, מאבק הניצולים על הר דוּמה. הנוסעים רותקו אל קול המקלט, כצופים בקרב אכזרי בין אנשים ואלים; עוצרים נשימתם עם כל גל קרב, מתרומם ונשבר, עוצמים עיניהם עם כל טובע נסחף למצולה. לא נשמעו עוד אלא צווים והוראות בלבד, ששרטטו תמונת בלהות:

מסביב לפסגה, שבצבצה כאי מתוך המים העזים, נבנתה חומה גבוהה, שלוש אמות עובייה. ארבע ניקבות נחפרו תחתיה, בארבע הפינות, מוצא לזרמי המטר היורד מפנים לה. המזון אוחסן בקומות הגבוהות של הבתים ובעליות־הגג. הילדים והחולים נתרכזו בעשרה בניינים גדולים שבמרכז העיר. בו־בזמן נבנו רפסודות גדולות מסוככות ביריעות, שנקשרו אל החומר, מחוצה לה, ליד השערים. מפקדה ניהלה את העיר, מינתה ועדות־תושבים לכל משימה ומשימה והכל היו חייבים במשמעת חמורה. סוללות החשמל פעלו עדיין, הלימודים נמשכו. בבתי־התפילה נתכנסו המאמינים יום־יום לתפילותיהם.

ביום השלישי אצרו הצווים זעקות־שבר. זרם המים האדיר פרץ פירצה בחומה וחדר לעיר התחתית. תושבי הרבעים האלה נסו מנוסת בהלה אל מעלה העיר כשהשטפון רודפם, חוטף נשים מבעליהן ותינוקות מחיק אמותיהם. הנמלטים חצו בתוך המים, על גופות הטבועים, רצו מבית לבית למצוא מפלט, התפרצו בכוח לבנייני הרובע העלי, רומסים אלה את אלה, נאבקים עם העוצרים בעדם, ומשהוסיפו המים לגאות, החלה המנוסה הגדולה אל בתי־הילדים ובתי־החולים. העיר דמתה למלכודת־עכברים טובעת. צו אחד חזר והושמע פעמים אין־ספור: לא לעלות על הרפסודות. להישאר בבתים. אך נראה שלא היה עוד שומע לצווים, כי לאחר מכן נואש הדובר מחזור עליהם. אלפים נמלטו אל הרפסודות והללו שקעו תחת המשא הכבד מדי. הטובעים נאחזו בזיזי החומה וטיפסו אל ראשה תחת ברד המטר. הנותרים בעיר הוסיפו להאבק על חייהם – –

לאחר שלושה ימים אלה השמיעו שוב שידורי־החדשות מספרים ושמות ערים, מספרים ושמות. חושי נתקהו והלכו. חדלתי משמוע, מהבין. היה רק רפיון־ידיים ואפס־רצון. כל המראות ניטשטשו למעין ערפל של הזיית־קודח. מפעם לפעם הייתי מנער עצמי, להלום בי את משמעות הדברים, אך המלים שחזרתי ואמרתין בתוכי היו ריקות מכל מובן. לפתע הייתי מזדעזע, משנדמה לי כי שמעתי את שם כפר־מולדתי. לכהרף־עין היה ברק מאיר נוף שדות ובתים, פני אנשים, מקרים תפלים, תפלים ביותר, שארעו אי־פעם, בילדות, כמו רדיפה עד לגבעת הרקפות אחר עז שניתרה מרצועתה, או לויית־מת ביום קיץ חם… אך רק לרגע. השם לא הושמע, או שמא פסחתי עליו. הכל היה שוקע שוב לשיכחה אטומה. רק מקרוב לנגד עיני, היה מבעית אותי מראהו של פלג. הוא היה יושב באולם, כל שעות היום והערב, רכון על מחברתו וכותב בלהיטות, כמתוך קדחת, כמתוך טירוף.

ביום העשרים ושלושה למסע, בשעה שתיים אחר־הצהריים, השמיע הקול:

העיר מוצפת. ימינו ספורים. נותרו עוד חמישה־עשר בניינים בראש ההר ובהם כאלף וחמש מאות נפש. מלאי המזון יספיק לשבעה־עשר יום בלבד. אם יש השומע את קולנו אי־שם, בכלי־שייט כלשהו, יבוא לעזרתנו. אנו קוראים אליכם מהר דומה. סביבנו רק מים. אנו פונים אליכם בשם…

ולפתע נשתתק הקול. דומייה נפלה באולם ואיש לא זע. עיני הכל היו נשואות למעלה, כאל פני גוסס שנשימתו נשתתקה אך אולי יקרה נס ויפקח עוד את עיניו. הים הבהב מבעד לחלון כשלהבות חוורות של נרות לבנים. אחר כך, משנתארכה הדממה לבלי־סוף, דומה היה כי בנפץ־ברק אחד, יתפוצץ הכל לרסיסים ואש תיפול על הספינה והים. רק לאחר שעה ארוכה ללא־ניד, נשמעה פקיעה וקול אחר, צלול וקרוב, הודיע:

הקשיבו נוסעים. הקשר עם היבשה נותק. סוללות ההר נשתתקו ואין לצפות עוד לשידורים נוספים. האנייה תמשיך במסעה, בכיוון צפון־צפון־מערב. הודעות על מזג־האויר תשודרנה כמו קודם־לכן, ארבע פעמים ביום.

כל אותו יום ויום המחרת היתה האנייה טעונה אלם מחריד. על דממת הנוסעים נוספה דממת־הים, לאחר ששככה הסערה ובחוץ היה רק מדבר־מים. קודר, מאוחה עם שמיים סגורים. כאב קהה. מאובן, פשט עתה בכל, ככאבו של המתעורר מתרדמת־סמים ורואה כי גוּדם, ואין להשיב. רק עתה חזרו ובאו כל הזוועות להבעית את הזכרון, להלך אימים כרוח הוללת, על הסיפון, במסדרונות, באולמות הריקים, בתאים הסגורים. שיתקו את הדיבר. הצהיבו פנים. בלילה נאקה האנייה מסיוטים. יללות ריחפו על המים. השחר היה כפני מת. חרג של חיוורון מתעלף בין כותלי פלדה. היום היה חולה. אור מעומעם ונופל. נשימתו הנחנקת של קול רחוק: סביבנו רק מים, אם יש השומע – –

[המרד]

בשעה חמש אחר־הצהריים, כשבאולם הכחול נמצאו רק מתי־מספר, שקועים־מנמנמים בכורסות, שרויים בחלישות מעינויי הים ועינויי הביעותים, עלתה לפתע המולה גדולה מלמטה, קול צעדים רבים נשמע, שוקקים במסדרונות ועולים במדריגות בהמון. היושבים קמו ויצאו אל הפתח ונהר שחור זרם לקראתם, כשטף שפרץ סכרים. היה זה המדור התחתי כולו, בטפו, נשיו וזקניו, בצרורותיו ובחבילותיו, שהתקדם לעומת פתחי האולמות. מתוכו הזדקרו שלטים קטנים, מודבקים אל כלונסאות, לוחות, כפיסי־עץ, ועליהם כתוב היה בדיו עבה: אנו דורשים לחזור. האכסדרה שלפני האולם נתמלאה מיד ועד־מהרה החל זרם הבאים נדחק פנימה, משני הפתחים, סוחף את כל העומד על דרכו עד הימלא האולם. שני גברים צעירים גוללו סרט־בד ארוך והדביקוהו לרוחב הקיר.

אל האכסדרה נהרו עתה דרי המחלקות האחרות, צבאו על הפתחים ופערו עיניהם למחזה. תחילה היה רק רחש, מעבר מכאן ומעבר מכאן. בפנים נשמעו פעיות תינוקות ומלמול האמהות המשתדלות להרגיעם. מבחוץ היו לחישות של שאלה, תמיהה, תלונה. אך לא עברו רגעים אחדים ודמותו הגבוהה של עורך־הדין ערן נראתה מפלסת לה דרך לעבר הפתח בתוך קהל־הצובאים. רגע עמד על המפתן, מתבונן במתרחש בפנים, כסוקר שדה־מערכה, אחר נשא ידו כלפי הכתובת שעל הקיר וקרא:

מה רצונכם? להוליך אותנו לאבדון?

איש לא ענה לו. הוא העביר מבטו על פני העומדים, מקצה אל קצה, כמחפש את אמיץ־הלב שיצא להשיב לו מלחמה, ומשלא נמצא לו, קרא כלפי כולם:

לאן לחזור? לאן? הלא אתם יודעים היטב שאין גם לאן לחזור!

שוב נפל קולו לתוך שתיקה עיקשת. פני האנשים היו חשוקים ומבטים נוקשים פגשו את מבטו.

הכל נגמר! צעק, אין עוד מה להציל, אין! –

קולו היה ניחר, עיניו אדומות, ובראותו שאין עונה לו, קפאו פניו פתאום ודמעות החלו זולגות על לחייו. מה רוצים? מה רוצים? מלמל בשפתיים רועדות. הלא זהו הסוף…

אחר זקף את קומתו ובצעדים גאים הסתלק מן המקום.

מעט־מעט נתקלש והלך גוש העומדים בחוץ. נותרו רק חבורות ספורות, מתווכחות בשקט, או צופות פנימה בסקרנות. בתוך האולם היה אך רחש של לחישות, מופרע מדי פעם בבכיית תינוק.

כל שעות אחר־הצהריים נשארו נוסעי המדור התחתי באולמות העליונים. איש מהם לא יצא. בתשע בערב הגיעו אנשי התזמורת, במדיהם הלבנים, אל פתח האולם הירוק וביקשו להיכנס, אך נעצרו על הסף. כמה צעירים וצעירות שבאו אחריהם, דחפום בגביהם וקראו, היכנסו בכוח, שיעברו למדור שלהם אם רצונם לשבות! המנגנים, שחששו לגופם, סילקו עצמם הצידה ושני בחורים חסונים החלו להידחק פנימה כשהם צועקים: צאו אל הסיפון, צאו אל הסיפון! אך באותו רגע נראה פלג מפלס לו מעבר אל הפתח, כשהוא דוחף לצדדים את העומדים באכסדרה, ועד מהרה הקדים את שני הבחורים וחסם את דרכם. לא ינגנו הערב! קרא חיוור, מתנשם, בשפתים רועדות, והדפם מלפניו. הגבוה שבין השניים, דחפו בחזהו והתיז אגרוף בסנטרו. פלג התמוטט לאחוריו כשדם זב משפתיו. ואז, כאילו ניתן אות קרב, נדחקו כל העומדים בפנים לעבר הפתח והצובאים בחוץ התפרצו לעומתם. מהלומות אגרוף ניחתו בין שני המחנות המתנגשים גוף אל גוף, והחלל נתמלא יבבות־ילדים, גידופים, חבטות וקריאות־עזרה.

בעוד המהומה גדולה, ואנשים נופלים וקמים, נהדפים ומסתערים, נרמסים, מכים ונפצעים, באו במרוצה חמישה קצינים ואלות בידיהם, ובהטילם צעקה, הושלך הס כרגע. הקצין הראשון, אלתו צמודה למותנו, עמד דומם, לבן, מצליף מבט סביבו, ממתין עד שיקומו הנופלים וימחו את הדם מפצעיהם. אחר ציווה בשקט: כל אלה שהתפרצו פנימה, יעזבו את האולם מיד. רגע היתה תדהמה. אלה ואלה לא ידעו אל מי מכוונת פקודתו. לבסוף נשמע רחש צעדים. אחד אחד יצאו הצעירים אל מעבר לסף, משלחים מבטי

בוז לעומת הקצינים, כנבגדים. משכלו אלה לצאת, פנה הקצין אל הנשארים, שעמדו כדרוכים להשיב מלחמה, ואמר:

מפאת האבל לא יתקיימו ריקודים הערב. אם רצונכם להישאר כאן הלילה – לא נפריעכם. מחר בבוקר יהיה עליכם לפנות את האולם ולחזור למקומכם.

הוא פנה לאחוריו ויצא, ויתר ארבעת הקצינים יצאו בעקבותיו. אנחת רווחה שקעה באולם משנתרחקו וצעדיהם נשתתקו.

כל הלילה שהו השובתים באולמות העליונים. הנשים והטף ישבו על הכסאות, הכורסות, השרפרפים, והיתר על צרורותיהם ועל הרצפה, סמוכים לקירות. כשעה לאחר שנסתלקו הקצינים פתח מישהו באולם הירוק בשיר שקט ומעט מעט נתלוו לו הכל. כתף אל כתף ישבו המכונסים, שעונים זה אל גבו של זה, זה אל כתפו של זה, וברחף המנגינות בתוכם, היו כעדה קדושה, מעוטפת בתפילה. התינוקות נמו על צווארי אמותיהם, ופני האנשים, ששעה לפני כן היו מיוסרים וחמורים, נזדככו עתה, אור נגה מהם, היו כחולמים. בדביקות, בצקון־לחש, בהמייה, נחרזו השירים אחד אל אחד, להיותם כזר לעילוי־נשמות, כאזכרה חרישית. מרחוק, מעבר למדברי־ים, באו הנשמות, ברות כמלאכים. נכנסו בחשאי, להקות־להקות, ונתיישבו בתוכם. כבאור־ירח כסוף על שפת אגם רעוף טללים וצללים, שב וחי, עלה וחי, עולם כבריאתו, של ילדים ונערים משחקים, אמהות שקועות במלאכתן, אבות עמלים, עולם של עצב רך ותקוות כמוסות, כולו חף־מחטא. הדי הצעקות נדמו, וכל הגרופים והסחופים עלו אל חוף ממים שלווים וצלולים, שורות־שורות ארוכות, הקים אבן על אבן. שירים ריחפו אחר שירים, כלהקות יונים לבנות, כמקהלות צפרים מרעישות ענפים וחולפות, כמלמול אדוות־מים, כלחני תפילה, כנהי רוח. עוד שעה ארוכה לאחר שכבו כל האורות, פשטו המנגינות אל הסיפון, אל המסדרונות הישנים, אל הנהם העמוק שבתחתית האנייה.

למחרת, לאחר ארוחת־הבוקר, הדהד בחלל קולם של הרמקולים: נוסעי המדור התחתי נדרשים לעזוב מיד את האולמות ולחזור למקומם. הנכם מוזהרים לא להפריע למהלך הסדיר של המסע. צאו מן האולמות וחיזרו למקומותיכם.

אך איש מן השובתים לא זז ממקומו. שוב בא קהל שאר המחלקות לצבוא על הפתחים ומילא את האכסדרות. צפייה מתוחה היתה תלוייה באויר הדחוס, מעבר מזה ומעבר מזה. אחר עבר לחש: אשבּן בא. צמרמורת של תדהמה חלפה. איש לא שער שאדם זה, שהכל הכירו את שמו, נמצא על האנייה. איש לא ראהו גם פעם אחת מאז ראשית המסע. הכל היו בטוחים כי הוא מפקד על פעולות ההצלה ביבשה. האפשר שהוא בנמלטים? או שמא מונה לתפקיד חשאי שאין יודע מהו? היכן היה ספון כל הימים הארוכים? היכן הסתתר? מדוע לא נתגלה? דבר־מה מיסתורי, מטיל אימה, היה בידיעה מדהימה זו.

לפתע נדחקו העומדים הנה והנה ועשו מעבר ביניהם. עתה נראתה דמותו, קרבה ובאה בצעדים שקטים מן המסדרון. קצר־קומה היה, ושער אפור, כסוח, כיסה ככיפה את ראשו הכדורי. ידיו היו נתונות בכיסי מקטרנו והוא פסע למישרין מבלי הפנות מבט לימין או לשמאל. אישונים קטנים וחדים היו לו, נוצצים כברק מתכתי מכהות‏ הפנים הרחבות, שיֶגַע, נסיון, והחלטות גורליות, חתמון בחותם של חשאיות. הוא נעצר על הסף, המתין רגע ממושך, כשהוא סוקר את המכונסים, אחר פתח ואמר:

זה שלושה ימים מאז ניתק הקשר עם היבשה. סוף המאבק נעלם מאתנו. מי יודע אם אנחנו, כאן, איננו השרידים האחרונים לגזע הגדול שכליון נחרץ על חייו, בגזירה שאיננו מבינים את פשרה. אימת כליון זה מרחפת עתה גם מעלינו. אם נאבד, יבוא הקץ על הכל. גם זכרון לא יישאר. אם יקרה הנס ונישאר בחיים, נוכל עוד למצוא בנו רוח להתחיל מחדש. אומץ רב דרוש לכך, והבלגה על רגשות, ולו גם טהורים.

הוא הפסיק, חשק את שפתיו, המתין, נעץ מבטו בעיני העומדים למולו, אחר המשיך:

הוטל עלי לנהל את המסע המסוכן והאכזרי הזה, ומראשית הפלגתנו ועד לפני שלושה ימים עשיתי זאת מתוך קשר מתמיד עם מפקדת היבשה. המחשבה כי עלינו לחזור כדי לעזור בפעולות ההצלה, לא היתה זרה לי. היא לא הרפתה ממני כל הימים. אך אני נשמעתי לצו שניתן משם, וצו זה, שחזר ונשנה יום־יום, היה: המשיכו במסע! אל תחזרו! הצילו את חייכם! בתוקף תפקידי, ובשם צו אחרון זה, שהוא כצוואת נידונים־למוות, אני דורש מכם לחזור למקומכם ולא להפריע למהלך התקין של המסע. כל הפרה של משמעת, עשוייה להמיט עלינו שואה. היא לא תסולח, כי דינה הוא כדין בגידה.

בדממה נחצה שוב הקהל הגדול שבאכסדרה, שמנה עתה אף את צוות האנייה, מלחים וקצינים כאחד, והאיש אפור־השער עבר בין שתי החומות, שקט, מכונס ועלום, כלעומת שבא.

אולם לפתע, עוד טרם הגיע האיש לקצה המסדרון, החלה מרוצת בהלה נוראה אל הסיפון, איש ניגף ברעהו, איש נופל על אחיו, וקריאות, כקריאות עזרה ואזעקה נידרדרו מאי־שם למעלה, כאילו נדלק במצת גפרור כל מטען האימה שבאנייה.

תחת השמיים הקודרים, ברוח הצוננת, נדחקו כל מאות האנשים לעבר הירכתיים, עמדו זה על גב זה, כיסו כמחנה עוֹרבים גדול את חלקת־הסיפון, את הכּננוֹת, את תופי המנופים, ענבות החבלים, היתרים, וכרגע הפכה הסערה לדממה שבסתר־רעם.

על הים הפלדי, במרחק־מה מן הירכתיים, נראתה, כבחלום רע, סירה ובתוכה חמישה אנשים, חותרים במשוטים בכל כוחם להרחיקה מצלע האנייה והלאה. שניים בסרבלי־מלחים, שניים במעילים אפורים, ושׂרי עומדת בחרטום בסירה, כפופה לפניה, בידיה משוט ושערה מתנופף ברוח. הסירה הלכה הלוך והתרחק והמשוטים היו כנוחתים לעופרת מותכת.

דממה היתה, כמו נעצרה נשימת הים. ויריעת השמיים היתה מתוחה עד להיקרע. אך כרעם מענן בקע לפתע קול נמרץ מגשר־הפיקוד:

אני פוקד עליכם לעצור! לעצור! להפסיק לחתור! לחזור! אני פוקד עליכם בפעם האחרונה להפסיק לחתור!

עוד רגע עמד האויר בקפאונו, כשטפיחות המשוטים מכות אי־שם כמשק כנפי־שחף, והסירה מתרחקת במהירות, חותרת בכל־כוח, ואז, לפתע, חלפו ברקי־אש מעל לסיפון, מצטלפים בשריקה – וצעקת פחד פעורה נתהממה בכל מרחב הירכתיים – ושם, בסירה הזעירה, נראו נופלים שניים, ואחד, ועוד אחד, ושׂרי עוד הוסיפה לחתור מעט במשוטה, אך הסירה שקעה פתאום, פרפורים מעטים עוד נתמלמלו על פני המים, ואחר לא נראה דבר מלבד מדבר הים עד לאופקיס הרחוקים.

כעין טירוף של זוועה אחז בקהל שעל הספון. גושים נקרעו מעליו והחלו בורחים למטה במהומה גדולה כאילו אש רדפתם. גברים השמיעו קריאות ללא־פשר, רצים אנה ואנה, תופסים ראשיהם בידיהם. נשים היו כמתעלפות, רצות, אחוזות קבס, להקיא אל מעבר למעקה. בוכות זו על צווארי זו. קצינים חוורי־פנים, התהלכו עם אלות בידיהם ופקדו לנוע, לנוע.

כתקוף־עווית רץ פלג לעומתי, כבש ראשו בחזי וצעק: זה הסוף! איזו אימה נוראה! למה? למה?

עורך־הדין ערן עמד לידינו, נתעכב, ובפנים זועפות אמר: לא היתה ברירה. כך מוכרחים היו לנהוג בהם.

למה ירו בהם? צעק פלג כשכל פניו מתעוותות, למה?

מרד אפשר לדכא רק בכוח, אמר ערן.

מפני שרצו להציל? צעק. מפני שרצו להציל?

לחטוף סירת־הצלה, שעה שחמש־מאות איש נתונים בסכנת מוות –

אבל הם הטביעו את הסירה! הלא הטביעו אותה! הציף דם את עיניו של פלג.

ליד המעקה עמד האיש בעל זקן־השיבה. פניו הנשואות אל הים היו שליוות ושפתיו נעו בתפילה ששלח על פני המים.

ט.

ביום. השלושים־ושניים למסע החל המטר לרדת על הים. פתאום בבוקר, ללא אזהרה. תחילה היה זה גשם אנכי, צבא של רמחים, שאור־היום העמום נתנפץ בתוכו לרסיסים. גשם שוקק, מנקב את הים ככברה ומתיז מיליוני רשפים מרצפתו. אך לקראת הצהריים כבר היה מוּעף ברוח, צולף את הזגוגיות בכוח, שואט, שורק ומכה, ולאחר מכך היה ניתך שפכים־שפכים, כמארובות שנפתחו, זועף. מתהולל, מטביע את האור, ברקים היו מהבהבים בזה אחר זה, צולבים בצליבות־בזק את מלוא החלל בין הרקיע לים, ורעמים היו מתגלגלים מקצה השמיים לקציהם, מתפוצצים מקרוב, מתהפכים בתדהמה גדולה במרחקים, נופחים את רוחם אי־שם ושבים ומתנפצים במשנה־כוח. האנשים עמדו דבוקים לחלונות מבוקר עד חשיכה, רתוקים למראה הקרבות המתחוללים, באש, במים ובמטחי־תותחים.

בערב, משנכנסתי לאולם הכחול, ראיתי את פלג יושב, שלא כדרכו, ליד הדלפק, וכוסית בידו. משראני, קרא לי לשבת לידו, פקד על המוזג למלא לי כוסית, ואמר: בוא, נשתה לכבוד הגשם.

רוחו היתה טובה עליו כפי שלא ראיתיו אף פעם בכל ימי המסע.

גשם נפלא, מה? אמר בשימו את זרועו על שכמי, לאחר שהריק את המשקה אל קרבו.

מה צפוי לנו עתה? אמרתי, משתומם לשינוי שחל בו.

מה צפוי? קרא בביטול. הגשם אין פגיעתו רעה באנייה! היא תיטיב ללכת ככל שיגבהו המים!

אחר הוסיף ואמר: כמו לאחר ימים רבים של שרב מעיק, כשכל המחנק נשטף פתאום בבת־אחת ואפשר לנשום לרווחה!

זוכר גשם שלאחר שרב? אמר (פניו היו להוטות, ועיניו נוצצו בברק עליז, כמן גחלים שנתלקחו לאחר עמימה ממושכת). פתאום אתה מרגיש את ריח האדמה המעלה הבל, את ריח האבק המרובץ, אחר־כך את ריח השחת של העשבים הנבולים, של הקוצים היבשים… שכבה דקה של עפר נעשית רטובה, כמו מטל חזק, והיא נדבקת לנעליים, מתגבבת עוד ועוד, אתה נעשה גבוה יותר, כבד יותר, אתה דורך על האדמה וכמו מקלף אותה, כל עקבה שלך מטביעה בה את חותמך –

אתה בא מכפר? שאלתי.

לא, אבל נולדתי בכפר! והזכרונות הטובים ביותר שלי הם מימי הגשם! שלוליות… ביצות רחבות שאפשר להשיט עליהן רפסודות! דלוחות כאלה, כצבע חימר, אבל תמיד משוטטים עליהן צללים ונראים השמיים המעוננים ובבואות של צמרות! והאיזוב… ראית פעם משטח גדול של איזוב בתוך חורשה? רך כמו מרבד של קטיפה ושוקע תחת הרגליים. וכשאינו רטוב, אפשר להתגלגל עליו בתוך ריח צונן כזה, לח… או ענפים מטפטפים בחורשה לאחר גשם…

הורה למוזג למזוג עוד משקה לשנינו, ואחר המשיך:

אבל גם בעיר! הכל נעשה טהור פתאום, רחוץ, סרוק… בתים חגיגיים… אפשר לראות את האויר, להרגיש את השמיים מעל לראש… בקיץ לא רואים אותם כלל!… ופני האנשים נעשים צעירים, כמו של ענפים שמתחילים ללבלב… אני וחברתי היינו נוהגים לטייל בגשם הדק במשך שעות, ללא מחסה, עד שהיינו ספוגים עד עצמותנו – צחק.

נשוי? שאלתי.

שנתיים, אמר. ועם כך שלף ארנק מכיסו האחורי והראה לי את תמונתה. עיניים גדולות ועצובות במסגרת של פנים משולשות שצמה עבה התרפקה לצידן. יפה, מה? אמר.

ילדים?

לא, עדיין לא, החזיר את הארנק לכיסו.

התאהבתי בה בגשם הראשון, סיפר מתוך בדיחות. גשם לא צפוי. הכל היו לבושים בגדי־קיץ. נמלטתי לתוך מבוא של אחד הבתים ושם היתה גם היא, בשמלה דקה, לבנה, מנומרת בפרחים תכולים. גשם שוטף ירד, שלא עמד להיפסק. היינו שם לבדנו, ולשתוק זמן רב כל־כך אי־אפשר היה. היינו מחליפים מבטים בינינו, מסמיקים, וכאילו שואלים למי משנינו יהיה אומץ לפתוח ראשון. לבסוף שאלה היא, עד מתי נהיה כלואים כך בגלל הגשם. ביתי היה קרוב יותר והצעתי לה שנרוץ כברת־דרך ונגיע לשם. לכשייפסק הגשם, תמשיך לביתה. אחזתי בידה ורצנו תחת המטר. כשהגענו, היינו שנינו רטובים לגמרי. אבל היינו כבר ידידים. עזרתי לה לסחוט את צמתה… ואחר־כך, עשינו לנו מנהג, לצאת החוצה בגשם הראשון ולטייל ללא מחסה עד שייפסק. שגעון, לא?

השעה היתה כבר קרובה לחצות כשנפרדתי מעליו. סיפוריו הרבים, שהעלו, במטה־קסם, מראות, אנשים, מאורעות, כאילו כל אותו עולם היה חי עדיין ויוסיף לחיות ודבר לא קרה – נספגו בבשרי. כרטיות רכות שהונחו על פצעים ביד רחמניה. פסעתי במסדרון האפלולי והקר לעבר מקומי וחשתי, בפעם הראשונה מאז ראשית המסע, מעין מנוחת־נפש. כששכבתי על האלונקה ועצמתי את עיני, עוד לחשתי לעצמי, כמה שונה הכל כשיש לו לאדם ידיד אחד, ולו ידיד אחד בלבד… אפשר לשאת כל אסון… אחר־כך שקעתי בשינה שליווה. טפיפות המטר למעלה היו כשיר מעל לערש, מתנועעת לעולם.

בבוקר (המטר הוסיף לרדת, ללא הפוגה, ברעש שוקק), בעלותי אל אולם־האוכל, פגשתני הידיעה כי איש התאבד בלילה, בהטילו עצמו לים מעל הסיפון.

מי הוא, שאלתי את האנשים המלחשים באכסדרה.

פלג שמו, אמר מישהו. – – –

לאחר כשעתיים, בהגיעי לאולם הכחול, קרא לי המוזג לגשת אליו, הוציא מחברת עבר מתחת לדלפק ואמר: הוא ביקש שאמסור לך זאת.

הוא? מתי? עברה צמרמורת בבשרי.

בליל־אמש. לאחר שיצאת.

הדפים הראשונים סיפרו עובדות כהוויתן, על האנייה, נוסעיה ונסיבות־המסע. רישומים חפוזים, מעוטי־קוים, על אופיין של החטיבות השונות שבשלושת המדורים. תמונות חטופות של חבורות ובודדים. שיחות־אגב עם כמה מן הנוסעים וכמה מאנשי־הצוות. בתוך אלה היו שזורות הערות שסתרו זו את זו. באחת מהן נאמר: “אתה חש עצמך כמי שהוטל בטעות לתוך בית־סוהר מלא ליסטים, כייסים, פרוצות, ואף עבריינים בעל־כורחם, שפשעו על פת־לחם. אתה בוחל בזוהמה, מתמרמר על מי שהטילך לתוכה, אך מעט־מעט אתה מרגיש שהיא נדבקת גם בך”. ובאחרת: “בני־אדם רוצים לחיות. זו זכותם־מטבע, שאין איש רשאי לשלול אותה מהם, ויהא אפילו דבּרה של ההשגחה העליונה. איך אפשר להאשימם?” באחת: “הו, ההתלחשויות הללו, בפינות המסדרונות של המדור העילי, על קניינים שאבדו, על קניינים שנמכרו, או ייקנו שוב! הלא אנשים אלה ברחו מפחד אסון! השאירו את קרוביהם על היבשה בהאמינם כי אלה יאַבּדו, לא את קנייניהם, אלא את חייהם!” ובאחרת: “אין צדיק ורשע בפני אסון! הכל שווים! כל האנושי, כל התרבותי, מצטמצם ליצר חייתי חד ואכזר – לחיות!”

בהגיע הידיעות הראשונות על השטפונות, נעשים הדפים מלאי צפייה חרדה, עצורי־נשימה. השידורים מועתקים זה אחר זה כלשונם, וביניהם סימני תמיהה, אי־אמונה. השבעות. מלים שכוונתן לעצור כביכול את המתרגש־ובא. מלים דהויות ורועדות, כמתכופפות עד יעבור־זעם. אך פתאום, בהתברר כל האמת, הופך הכל להתפרצות של חימה, המטביעה את כל הידיעות. הכותב רוּמה, נבגד. כילד שנאסר בעבותות הוא מכה ומבעט על סביבו בכעס אין־אונים ובידיעה שלעולם לא יוכל להשיב את הנעשה. דמעות־חרון פורצות מתוך המשפטים הבלולים. “לא אסלח… לא ייסלח להם לעולם… הם ידעו והסתירו ממני… הסגירו אותי… לזעום ולמאוס בעצמי. לשנוא את בשרי… להיות שפל ובזוי בעיני… להתרוצץ כחיה בכלוב כשהיא רואה את גוריה טובעים לעיניה… ניצלו את תמימותי, את טפשותי, את צייתנותי… איך אוכל להראות את פני אי־פעם… אם יהיה עוד אי־פעם…”

שוב באות סדרות של ידיעות. שמות ומספרים, שותתים בכי וזכרונות. שמה של רעומה ופניות אין־ספור אליה, בתחנונים, בהשבעות־אהבה, בנדרים, בבקשות סליחה, באזהרות לבל תסלח, בקריאות יאוש. ולאחר מכן דפים רבים מוכי שגעון, ייסורי אשמה והסתגפות, שהמלים אש, מים, אלהים, חוזרות ונשנות בהם, טרופות אלו באלו. “האניה נהפכה לי לכבשן, שורף ולא מכלה… האש היא העונש על בורחי מן המים… אזני חרשות מן הצעקות. כל הטבועים קוראים אלי, האשם באסונם… עיניהם שופטות אותי… האושר היחידי, דומה לי עתה, הוא היספות עם כולם, נאחז בכתפי רעי… איזה מוות טהור! איזה רגע קדוש!… זהו הגהינום: להישרף בתוך עצמך, לדעת שאין לך לאן לברוח מחטאך כי הוא בתוכך… מזה גם המוות לא יגאל”.

לאחר הינתק הקשר עם היבשה, באות שורות של קוים, רסוקים וטרופים, ובסופן המלים “זה הסוף. רק מים”. מקרה המרד והסירה נזכר בכמה משפטים בלבד, יגיעים ושבורי־כנף. אך על שׂרי כתוב: “היא נגאלה, מתה מוות טהור, יפה כקשת בענן. אולי יש תקווה”.

שני דפים ריקים, ואחריהם דפים רבים, בכתב בהיר ומרווח, כאילו אורו עיניו של ילד לאחר בכייה של שעות. צלולים באו בזה אחר זה מראות־נוף ללא־ספור, זכרי מאורעות ודמויות מעמקי הזכרון. הכל היה שטף־שמש, ריחות כרמים, תבואה, אילנות ופרחים. בתים שליווים, רחובות סבוכי צמרות ירוקות, אנשים בעמלם ובמנוחתם, טהורים, חפים מחטא. אושר היה שפוך על עולם שלם, משתרע, ירוק ובהיר, על פני כפרים וערים, הרים, עמקים ונחלים. דפים אחר דפים היו כתובים הדברים, בשקיקות, כיד לוקטת פרחים מתוך שדה־בר שופע ואינה מספיקה לקטוף כל מה שהעין חומדת; כשיר נחמה, רווי אהבה, סליחה, חסד.

אחר־כך, בראשו של דף, היתה הכותרת: “מחשבות על המוות”. אך הכותב כאילו חזר בו ממחשבתו לכתוב על המוות, כי מלה זו לא נזכרה כלל בדפים הבאים, אלא שהיה זה חשבון־נפש רצוף הרהורי נוחם, הכאות על חטא, בעיקר על חטא ההתעלמות מסבל הזולת. מקרים רבים, פעוטים, יומיומיים, נזכרו, בהם יכול היה לעזור לאנשים בצר להם ולא עזר, מתוך הקשחת־לב, מתוך עצלות, מתוך פחדנות, מתוך חשש פן יבולע לו, מתוך שלא רצה לחסר דבר מעצמו. “לחיות בכבוד”, כתב, “פירושו לחוש אחריות כלפי חייהם של כל בני־האדם ולהיות נכון לעשות הכל כדי למנוע את סבלם. אחרת – אתה נידון להשפלה הגדולה ביותר – שהיא רגש האשמה. רגש האשמה הוא מכוער, הוא חיים של אי־כבוד. רק המעשה, הבא מתוך אהבה, יכול לגאול אדם מן החרפה הזאת. העושים – אינם מקוננים, אינם בוכים, אינם פוחדים, אינם מתייאשים. המעשה – לא המחשבה, לא הצער, לא הרחמים ולא ההסתגפות – הוא האמת היחידה של החיים, כלפי בני־האדם וכלפי הטבע”.

בשני הדפים האחרונים היה המכתב לרעומה.

"השעה תשע. בחוץ, באפילה, מרביץ המטר את נהמת הים. באולם שבו אני יושב (מכתב זה, אני יודע, לא יגיעך לעולם), נמצאים עכשיו רק בודדים. אחד שקוע בכורסה, והסיגר הכבוי שבפיו מנמנם כמוהו. עיניו עצומות, אך דאגה כבדה רובצת בקמטי מצחו. שניים משחקים בקלפים בפנים ארוכות, מתוחות, וכשהם מניחים קלף אחר קלף על השולחן, דומה כאילו שד מתרוצץ ביניהם. המוזג עומד מאחורי הדלפק, בוהה לפניו בחיוך מאובן, בלתי־משתנה, כאילו כך יעמוד עד סוף הימים. ברגע זה נכנס עוד בחור, מהודר, מתיישב על שרפרף. אני רואה רק את גבו. את כתפיו המוטות לפנים, כמתכווצות מפני רעם שיפול מלמעלה. אינני מתעב שום איש, אינני שונא. אני רואה אותם כמתוך הזיית ערפל. אסירים נידונים למוות שאינם יודעים את גזר־דינם. החיים יקרים מכל, שקולים נגד כל שנאתנו את הרע.

אבל אין לי כוח לשאת. פשוט אין לי כוח. אני אדם חלש כנראה. משא הידיעה ומשא הזכרונות מכריע אותי. הנסיעה הזו היתה גהינום. אש בתוך מלכודת. לא היה לאן לברוח. אני כווי בכל גופי ואיני מוצא בי עוד כוח להתהפך על הגחלים. סלחי לי על כך, אם יש איזו דרך מיסתורית בה עשוי קולו של אדם להגיע מעבר למים, מצולה, תהומות. (המותר לי להאמין בכך? אני, שלא האמנתי באלהים?).

אני רואה אותך עכשיו ברור, ברגע שלפני היפרדנו. הבוקר המעונן, השעון הפהוק, חיוור מן הלילה, שעל השידה (כמה מוזר לומר: שעון. כאילו קיים עדיין זמן, רגעים, שעות). שערך הארוך שלא סורק עדיין. הבהרות על כתפיך. הריח החם של הלילה בשפתיך. (עכשיו אני חושב כמה זה אכזרי לגרור אדם להורג מן המיטה, מן החלומות, מן העדנה…). חשבנו שאחזור בעוד כמה ימים. אני צחקתי.

כשאני מציל רגע של שקט מתוך המַפחה ההולמת בראשי, אני רואה את הספסל בשדרה, עליו היינו יושבים. את גומת־החן של ברכך. את שולי השמלה השמוטים למטה בחולשה ענוגה כזאת, שהביעה יותר מכל את שתיקתך העצובה, כמן הדמדומים, כמו ריח היסמין מסביב, כמו הנשורת הרכה, הריחנית, של פרפרי־פרחים כמושים על האדמה הטחובה, כמו האור הגווע על כתלי הבניינים מנגד, שסומק רך עלה בהם, כמו –

אני שוב נסחף, למרות שנדרתי הפעם. כל זה מציף אותי בדמעות ואין לי זכות לכך. לדעת שהכל איננו, לא יהיה, אינני מסוגל. בלתי נתפס. אני קובר בתוכי את כל המראות, תחת מפולת הזכרונות, דורך עליהם בכוח (הו, המבט המתחנן שלך, שאני רומס אותו כבר יותר משלושים יום ולילה!) – והם מרימים ראש, כמו רמשים שמסרבים למות תחת הרגל ומתוך זוועה אתה דורך עליהם שוב ושוב! עיניים, פנים, לאלפים! כל מה שהכרתי אי־פעם. הילד מוכר־הערמונים שליד ביתנו, מצונף בשרוולי מעילו, מחמם כפות ידיו על הגחלים, השכנה שממול, היוצאת עם סלה בבוקר וריח הלחמניות מבשם את האויר, הבנאי מסוייד־הבגדים, עם הדליים מבוצקי־הטיט, קול הצעדים במדריגות. אני פותח את הדלת, רואה אותך עולה. קודם את שערך, אחר־כך את פניך –

אינני רשאי. ניסיתי לזכור את כל הימים שלא נחיה עוד. הו, עולם גדול! אילו אפשר היה רק, באיזו דרך נס – "

המשפט האחרון נקטע באמצע.

י.

המטר ירד יומם ולילה, אין־סופי, ללא רקיע בין מים למים, ללא אור בין בוקר וערב, לבד הברקים המתפלצים בחשכת הסגריר. מוכה, ירוייה, מהוממת, צפה־התנודדה האנייה בתוך בוהו המבול, נאבקת, חסרת־אונים, עם חולייה, גיששה דרכה כעיוורת. האנשים כחשו מיום ליום, נצטהבו, ובגדיהם נידלדלו עליהם. בכיות הילדים נשמעו עתה מלמטה כיבבות חלושות של גורים גוועים. האולמות היו ריקים, מן התאים הסגורים עלו אנחות כבושות.

[החיים במסדרון]

החיים במסדרון היו קשים־מנשוא. קשים היו עוד מראשית המסע. ללא שעה של מנוחה, גם לא בלילה. באמצע שנתי הייתי מתעורר בצעקה פעורה, מתוך חלום ביעותים. החלומות היו דומים תמיד: אני שוכב על גבי אצטבה במקום ציבורי כלשהו או בקסרקטין, וגופי מגולה. אנשים נכנסים, ביניהם מכרי משכבר הימים, פונים לאיזו פגישה המתקיימת בקומה שמעלי. אינני מספיק להתכסות, הם צוחקים. אני פורץ בצעקה.

בהתעוררי (מעבר לקירות־הברזל היתה מחוללת רוח, הים היה נוהם, ותמיד־תמיד המכות האטומות, הקצובות, של המנוע, כמו איל נוגח בחומת־שקים), היו דמויות לבנות, כרוחות־רפאים, עוברות באפילה, יוצאות מאישהו, נכנסות לאן־שהוא, ללא קול. ממול היה מבהיק לובן סדין, כורך שתי גופות, עתים דוממות, עתים מפרכסות בצחוק חרישי. משהו היה מקיש מלמעלה, עץ בברזל או עץ בעץ, או צעדים מסומרים. גדודים של לבושי־שחורים היו נכנסים למבוי הצר והאפל, מצטופפים בו כדי גוש דחוס, אחר מתקלשים ונמוגים. צעקות היו מתגוללות בים, רודפות זו את זו. מלמטה, מן המדורים התחתיים, היתה עולה נשימת מאות ישנים, בקצב האנחות של ים גבוה, גלי.

נוראים מזה היו הבקרים. חוורים כמוות. עם קוי האור הראשונים, כבר היו דלתות נפתחות ונסגרות ונשים בחלוקים, או גברים בבגדי־לילה, היו עוברים אל חדרי־השימוש והרחצה, וריחות טחב ושתן, או ריחות יצועים, היו פולשים אל צינת המסדרון. מתכנס הייתי בתוך שמיכתי, כדי לא לראות ולא לשמוע, אך עיני העוברים היו נוקבות את המעטה. מספרן היה מתרבה והולך מרגע לרגע, כמספר הצעדים הנוקשים בזה אחר זה על רצפת הברזל. אחר־כך היו באים עינויי ההתפשטות וההתלבשות. משיכת המכנסיים מתחת לשמיכה, מאבק הזרועות עם החולצה, הפשלת הרגליים אל הרצפה הקרה, הקימה בדוחק, בהילחצות אל האלונקה, כדי שלא לפגוע או להיפגע. הערות ההתמרמרות של העוברים, פליטות הגידופים שלהם, כפליטות־רוק, התחככות הגופים התמידית, תוך כדי קיפול המצעים והאלונקה, פתיחת וסגירת המזוודה (שנתרפטה בינתיים מאד ונחבלה), קשירת הרצועות, זריקת מבט אחרון על רשות־יחיד שנארזה כדי צרור עלוב ונעזבה להפקר.

שעות היום היו שעות נדודים ללא מנוח, מאולם האוכל אל האולם הכחול ואל הירוק, באכסדרות, במבוך המסדרונות וסולמי המדריגות, בין המדורים השונים, בין כותל לכותל, בין דלתות מוגפות ומעקים מתנודדים. בשבתי, מנומנם ועיף, באחד האולמות, היו הזיות מרחפות לנגד עיני על תא ומיטה, מקום־משכב סגור, מופרש מעין הזולת, כשרשות־יחיד צנועה, ולו גם לשעה אחת, נדמית לי כתכלית האושר הבלתי־מושג. בפוקחי שוב את עיני אל החלל החולה, המעומם, הייתי מהרהר בפעם האלף מה נורא הוא המסדרון, נורא מן הצינוק ומן החוצות! הכלוא בצינוק שומע את פעימות לבו, וחסר־הבית רואה את עין המרחב, ורק החי במסדרון אין לו לא מזה ולא מזה, הוא נפגע מכל ופוגע בכל, זר לכל וזר לעצמו.

אחר־כך, ברבוֹת ימי המטר, באו תהלוכות החולים והמתים.

מיום ליום נצטמקו מנות־האוכל, וביום הארבעים־ושניים‏ למסע, פורסמה הודעה כי מספר הארוחות יופחת כדי שתיים ליום, צהרים וערב. אף אלה הכילו רק נתחי־בשר זעומים, מרק קלוש וקומץ גריסים. מנת הלחם הועמדה על שתי פיסות לארוחה. באכסדרות ובפינות החשוכות התנהל עתה סחר־חליפין חשאי ובהול: לחם תמורת מלבושים, בשר תמורת תכשיטים, קופסות מזון משומר תמורת כסף. הגיבן היה נפטר מן החפצים שאגר בראשית המסע וקונה מזונות במחירם, קונה ומוכר. באולם האוכל היו אנשים מלקטים את השיירים, תוחבים בהחבא לכיסיהם או לתיקיהם ונוטלים לתאיהם. פוט היה מביא עמו חבילות קטנות וטומנן במזוודתו. מששאלתיו איך הגיעו לידיו, אמר: הקצין השני. תוכל לקנות ממנו, תמורת חפץ כלשהו. אין לי דבר לתת, אמרתי. מכור את מכנסיך, אמר, לאחר שיישחט ראש הבקר האחרון, לא יהיה עוד מה לאכול. נגווע ברעב, או נאכל איש את בשר רעהו. היינו־הך, אמרתי, כל הטרחה שאתה טורח, אינה אלא כדי להאריך את חייך בעוד כמה שעות. זה הדבר, זה הדבר, אמר. עוד כמה שעות עוד כמה רגעים, ואולי אני זוכה בחיי. עכשיו לא נותר לנו אלא לצפות לנס. ורצוני היחיד הוא לא לגווע לפני שיארע אותו נס. פניו המלאות כחשו. שפמו איבד מסומקו, אך רוחו הטובה, שלא סרה מעליו, העידה כי אמנם האמין שיבוא סוף למטר ויום אחד תיראה יבשת.

בהשכמת הבוקר, בעוד הצללים מגששים כעוורים בין קירות המסדרון, ממישים חושך מעיני, קרבו ובאו מן הקצה שני חובשים לבושי לבן, נושאים אלונקה. משהתרוממתי ממשכבי, ראיתי נער מוטל עליה, מכוסה סדין. פניו היו כעין הגויל ואשמורות עיניו הסגורות, חוורות כאשמורת הבוקר. הכרתי את בנם של שכנַי לשולחן באולם האוכל.

קמתי ועליתי אל הסיפון העילי, ובהגיעי אל לפני חדר־המרפאה, ראיתי בין הממתינים את אמו ואביו של הנער. עיניה של האשה היו אדומות כפצעים ובגשתי אליה תלתה בי מבט מתחנן.

הוא חולה? שאלתי.

הוא כבר לא חולה, לחשה ודמעות פרצו לעיניה.

בעלה אחזה בכתפיה והושיבה על הספסל. ישב לידה ובהה נכחו אל דלת המרפאה הסגורה, כאל שער־רחמים נעול.

ריח סמי־רפואה עמד בחלל ובחוץ ניתך המטר כתמול, כשלשום, כמבראשית. שוב באו שני חובשים נושאים אלונקה ואשה אחת שטופת־דמע, ליוותה אותם, מפרכת ידיה, מושכת רוח כמתאפקת מהתעלף. דלת המרפאה נפתחה, יללה פרצה מתוכה כרוח מבעד לארובה, ומיד נבלמה.

אלונקה שלישית נתקרבה, מלווה סיעה של מקוננים בקול, בטפיחות על חזה, בפסוקי תפילה. עד מהרה אחזה בכייה בכל הממתינים ואשה אחת שישבה כאילמת עד כה, ניתרה מקומה, הטיחה עצמה על הדלת, היכתה עליה באגרופיה וקראה: לא! לא! לא!

מלמטה עלו במדריגות אנשים מוכי־תדהמה, קרועי־עיניים, שאלו זה את זה שאלות ללא־קול וציפו לתשובה, שלא באה.

במדור התחתי נאנקה הדממה מן הגניחות הקצובות של צלעות האנייה ומן הגניחות השבורות ‏ של החולים. הללו שכבו, צנופי קור או כפן, מכורבלים בשמיכותיהם, צהובים ותשושי־כוח. זרועות ארוכות, כחושות, היו מוטלות אין־אונים ככלים אין חפץ בהם. זרועות ארוכות היו חוורות כנשמות. ילדים עטופי־בלויים התהלכו בין האולמות בעיניים קודחות. אחיות לבנות היו משוטטות בין טורי היצועים כבין שורות של חללים בשדה־קטל. כנפי גלום נתחבטו אל האשנבים, ירויות מטר.

אחר הצהריים פורסמה מודעה כי מלח אחד נתפס במוכרו קופסת שימורים לאחד הנוסעים, כי הועמד לדין בפני שלטונות האנייה ונגזר עליו מאסר־צינוק. הנוסעים מוזהרים בזה, נאמר במודעה, כי מי שיימצא סוחר במצרכי מזון או מבריחם לרשותו הפרטית, ייענש בכל חומר הדין. מלאי המזון, נאמר עוד, אוזל והולך, כל הפקעה של מנות־אוכל מן החלוקה הציבורית כמוהו כקירוב הקץ. בשמירה על הסדר ועל תקנות המסע הערובה היחידה להצלה.

הזקן בעל זקן־השיבה התהלך בין הנוסעים וקרא לתפילה בציבור. בערב, לאחר הארוחה. נתמלא האולם הכחול עד אפס מקום. החשמל כובה ונרות שחורים הודלקו על גבי שולחן. הזקן קרא תפילות מספר וקולו נשמע צלול ובוטח בדומייה. אחר סגר את ספרו ואמר: בטחו באלהים, אחי היקרים. מי שברא את העולם, לא בראו כדי להפכו לתוהו ובוהו. ומי שנפח נשמה באדם אינו רוצה בקיצו. לא המתים יהללו יה. בטחו בו, כי אין שעור לגבורתו ואין קצה לנפלאותיו. המאמינים בו, המה ייאמנו.

עוד שעה ארוכה עמדו הנאספים בדממה, אך בטרם גווע אור הנרות, בקעה קריאה מבחוץ. בצאת האנשים לראות מה ארע, נודע להם כי עוד מישהו הטיל עצמו מן הספון אל הים.

יא.

המוות לא הדהים עוד. היה מצוי תמיד, כמו יערות־העד של המטר, כמו האור הסגרירי. המוצלף ברקים, כמו הנקישות האטומות של המנוע, כמו ההתיפחויות החרישיות שהחלל היה ספוג בהן. היה יוצא־ובא מין התאים הנפתחים לרגעים, עולה כאביר מכודן מתחתיות הספינה, מהלך לבן במסדרונות, משאיר כסאות ריקים באולם האוכל. הים לא ידע כי בא אל קרבו. בחשאי, באין־רואה, היו הגוויות מושלכות לתוכו על־ידי המלחים.

ילד אחד היה משוטט כל שעות היום ברחבי האנייה ומחפש את אמו. בעיניים פעורות היה מהלך, מושך בכנפי בגדיהם של אנשים ושואל אם לא ראוה. תחילה נתייראו לומר לו את שידעו, אחר נתרגלו אליו ולא שתו לב. באכסדרה של המדור התכוני היה רבוץ יומם ולילה זקן בבלוייו, ראשו שמוט על חזהו, מנמנם כעוף חולה. הוא דעך כנר אך לא תמהו עליו עוד. אשה פרועת־שער היתה הולכת הלוך ומלמל: ראיתי קשת. נשבעת ומשביעה את העוברים על פניה. אשה אחרת היתה מצעקת כי טבעתה נגנבה ממנה, קוראת חמס כי אין דין ואין דיין. שמועות היו פושטות, שלוש וארבע פעמים ביום, כי אזלו המים לשתייה, מריצות את הנוסעים אל אולמות־האוכל, מקהילות אותם ליד הפתחים עד שהיו הקצינים באים ומפזרים אותם בחוזק־יד. צעיר מגודל־זקן היה מתנבא ונואם, כי יום יבוא והאמת תצא לאור. כי כל הנמצאים על היבשה חיים ורק הנמצאים על הים נגזרו למוות. כנגדו היה אחד, גבר חסון ועבקול, מבשר טוב ומכריז כי קרובה הישועה לבוא. מעיינות השמיים גדלים והולכים, חוף ייראה במהרה והוא אותו חוף ממנו יצאה הספינה לדרכה.

הבגדים נתבלו מהר. צוהב של רעב, של חולי־ים, וסומק קודח שמחמת פחד, נחתמו חליפות בפנים שכחשו. בשעות הדמדומים העייפות של אחר־הצהריים, היו הנוסעים מתכנסים אל האולם הכחול.

[עושה הלהטים]

עושה הלהטים היה עומד על במת־העץ הקטנה, ובהחילו להראות את מעשה־הבריאה, היה המוות בורח, כמו צללים מפני האור, והצחוק היה מכרכר באולם באין־מפריע.

ובכן, רבותי, היה מכריז ואומר, את התוהו־ובוהו אנו מכירים כבר היטב (ובאומרו זאת היה פושט ידו אל חשרות המטר שמעבר לזגוגיות החלון), עכשיו נתחיל הכל מבראשית.

ואף כי כל הנאספים כולם ידעו היטב את אשר יבוא, היו עוצרים נשימתם, ומשהיה מפריח את הפלאים בחלל האולם, היו פורצים בצחוק כבפעם הראשונה.

במה נתחיל, רבותי, במה? היה קורא.

בשמש! היו קולות בוקעים אליו.

לא, נתחיל בירח, היה אומר.

ועם כך היה שולף את נעלו הבלוייה, קורץ קשתית־צפורן מבוהן רגלו, מעיפה באויר, וחרמש ירח צהבהב היה נתלה מעל ראשי הנאספים, שט לאיטו כלפי מערב ונסוג באופק־החלון לקול הצחוק והתשואות.

שיני זהב היו לו בפיו, מצחון כובעו המרופט היה שמוט לו לצידו, פניו היו מורעבוֹת, סנטרו ארוך ומחודד, אך בעשותו בלהטיו, היו זיקים מתקנדסים מעיניו כרשפי־אש עליזים.

אבל הרי זקוקים אנו גם לכוכבים, היה פונה אל הקהל כמיתמם.

כוכבים! כוכבים! היו הכל קוראים.

והוא היה תוחב את ידו לכיס מקטרנו הדהוי־מזוקן, מוציא מתוכו חופן של פירורי=לחם, אותם פירורים שהכל היו מלקטים מן השולחנות בתום הארוחות, מעיפם באויר, וכוכבים היו נדלקים ונוצצים ברקיע האולם.

ועכשיו השמש שביקשתם! היה מכריז.

ובעוד הכל קורצים זה לזה בעיניהם, היה מסיר את כובעו בהשהחוייה עמוקה, וקרחת. סגלגלת כעצם גולגולת חשופה, היתה מבהיקה בסגרירות האולם, אחר היתה הקרחת פורחת מאליה, למעלה, ככיפה, וזורחת רגע ממושך.

דשאים? היה שואל.

דשאים! היו הכל נענים לו.

ואז היה תולש נימים מגביניו הדלילים, מפזרם על סביבו, וכל הבמה היתה מעלה דשא רך, ירקרק.

אחר־כך היה בא תור הצפרים. קרעי בלויים היו הופכים לבעלי־כנף, מתעופפים מעל לראשים, והאולם כולו היה מתמלא שקשוקים וצפצופים, כחורשה בהעור הבוקר. כל המבטים היו נישאים למעלה ומלווים את הדרורים, השרקרקים, הפסיוֹנים, והתוכים הצבעוניים, ברפרפם באויר במשק־כנפיים עד שהיו נצודים בחרמי התקרה ואינם.

אצבעות ידיו, שהיה מושכן ותולשן אחת־אחת ומשליכן אל מאחורי גוו, היו הופכות לרמשים, שורצים סביב על הבמה, וזרועותיו – לנחשים, מתפתלים, זוקרים־ראש, שולחים לשונות מהבהבות, מלחשים ויורקים ארס.

מפיח היה עננים קלים מפיו, ענני־נוצה, ענני־צמר־רך, שהיו עולים ומשוטטים באויר כמו בשמי־תכלת צחים, פושטים ולובשים גוונים וצורות, הנה הם עדרי כבשים, הנה הם להקות יונים צחורוֹת, הנה הם נסיכות קטנות בשמלות מלמלה מנופפות, הנה גוונם הופך חכלילי, ורוד, ארגמן, דמומי כעין האופק בשקועה. מתחת לעננים קלילים אלה, יכול היה הדמיון לברוא כפרים, יערים ואגמים. בתים קטנים אדומי־גגות, כרי מרעה, גנים עמוסי־פרי, נערות חוזרות מן השדה וסומק השקיעה פורח בלחייהן.

מחיקו היו מתמלטים סנאים, עכברים, שפנים –

הינשוף! הינשוף! היו בוקעות קריאות מקרב הנאספים.

והוא היה קורס אל קרסוליו, מתכווץ, אוסף את זרועותיו, עיניו היו מתעגלות ומתגדלות ויללת ינשוף היתה חולפת בחלל שנתאפל.

גן גדול וזוהר היה שוטח ומעמיד, וכל הברואים היו עוברים בו בתהלוכה, עוברים ויוצאים לדרכם. אך כשהיה מישהו קורא –

את האדם! עכשיו ברא את האדם!

היה עושה־הלהטים מתאבן על עומדו, נאלם דומייה, פניו היו נעשות מסיכה צהובה, כחושה, סחופת קמטים ובלוטת־עצמות, האור היה כבה מעיניו, ובפורשו את ידיו, תשוש וחסר־אונים, היה ממלמל:

אינני יכול, זאת אינני יכול…

אנחת אכזבה ויגון היתה צונחת באולם, שמוטת־כנפיים, כאילו גז הפלא והכל יחזור להיות כשהיה, וצללי המוות יכבשו שוב את חלל הספינה כולה, קדרות עולמים –

אך בו ברגע היה עושה־הלהטים מתאושש, קמטי פניו היו מתעגלים, משובה היתה ניצתת בעיניו כמקודם, ואז היה מראה לעין־כל את קסמו האחרון, הגדול שבפלאיו –

הקשת!

את שתי־כפות ידיו היה לוחץ אל חזו, צר אותן כגביע, מרחיקן מעליו כאילו עקר את לבו מתוכו, והוא אוחזו, אדום כדם, אחר היה מתווה בו עיגול גדול על גבי שמשת החלון הרחבה שמאחוריו –

והמטר נעלם כלא היה. ועל כיפת רקיע־תכלת צלול היתה מופיעה קשת רחבה, מבהיקה בכל שלל־גווניה, פקוחה לרווחה, תמה וברה כיום ראשון לבריאה. – – –

יב.

במסדרונות האפלוליים הוסיפו להלך אלונקות בתכריכים לבנים וצללים רעבים בבלויים אפורים.

ביום הארבעים־ותשעה למסע פורסמה הודעה כי תינתן רק ארוחה אחת ליום, בצהרים.

בלילה, בשבתי על יצועי ובהחילי להתיר את שרוכי נעלי, הגיע פוט, נתיישב לנגדי ואמר: מחר תיערך בדיקה כללית של תעודות־המסע.

בשרי סמר. לשם מה? שאלתי.

גילו שנמצאים באנייה נוסעים ללא תעודות.

מה יעשו בהם?

ייפטרו מהם, גיחך.

ייפטרו?

ישליכו לים.

לים –

מתפלא? אמר פוט, אנשים שילמו בעד הנסיעה במיטב כספם ורכושם. אין הם מסכימים שאותם שעלו לאנייה שלא כחוק יגזלו מפיהם את פת הלחם האחרונה.

יטילו לים? פרכסו כתפי מרעד שעברם.

אלא מה יעשו בהם? אם יכלאו אותם, יצטרכו גם להאכילם.

אינני מאמין, לחשתי.

אינך מאמין! נפלט צחוק מפיו. (פניו רזו מאד ושני קמטים עמוקים נחרצו משני עברי שפתיו). בספינה של נידונים למוות שוררים חוקים אחרים מאשר ביבשה, בימים כתיקונם.

אבל –

אבל מה? אתה מחפש צדק? זהו הצדק! כל מי שנמצא כאן לא בזכות, מקצר את ימיו של מישהו אחר, הנמצא בזכות. זוהי מלחמת קיום, לחיים או למוות. איש אינו מוכן לוותר על חייו מטעמים של הגינות או רחמים! הגינות ורחמים הם מוֹתרות של ימים כתיקונם!

פני נתאבנו. המם אותי פחד של חיה נרדפת למוות, כמו אז, שעה לפני צאת הספינה. אכל עכשיו נתון הייתי במלכודת.

אתה יודע שאין לי תעודות, אמרתי.

אני יודע, אמר, על כן סיפרתי לך. אולי תוכל לעשות משהו. לפנות אל רב־החובל… לשחד אחד הקצינים… אולי המלחים יתנו לך מקלט…

הנוסעים יודעים על כך? על הגזירה הזו?

הם שדרשו זאת!

כולם?

הבוקר היתה משלחת אצל רב־החובל. באו ואמרו לו ש…

הדם רץ בתוכי כאש, צעק להימלט, להימלט, שולח את דמיוני אל הסיפון, לקפוץ, לקפוץ למטה…

אני יודע שזה נורא, שמעתי את קולו כמו מעבר לחומה. אני יודע, אבל הכל נורא! אבות רואים את ילדיהם גוועים לעיניהם, מה אתה יכול לדרוש מהם? מוסר? אהבה לכל אדם? הם רוצים להציל! להציל! זה הכל! מי יכול לומר להם שאין להם זכות לכך? כל פירור של לחם הוא החיים עצמם! איך אתה היית נוהג אילו מצאת טיפת מים במדבר כשאתה גווע בצמא? מתחלק אִתה עם רעך כדי ששניכם תגוועו?

אחר הוסיף:

בייחוד כשאתה יודע שרעך זה היה גונב ממימיך כל הימים…

קשרתי את שרוכי נעלי וקמתי.

לאן אתה הולך? שאל פוט.

פסעתי מתנודד עד קצה המסדרון. כתלי הברזל המסומרים, הסאון העמום של המכונות, האפלולית, שנוּרה אחת כתומה וחוֹלה הבהבה בה, מבטו של פוט בגבי, המלווה אותי כמו את הצל השוקע – היו חלום רע. נעתי בחלום. עליתי במדריגות, אל הסיפון העלי, ורוח קרה פרצה מול פני, משליכה טיפות מים גדולות. שאון המטר השוקק על קרשי הסיפון נשמע עתה במלוא חריצותו. הברקים שניצתו לסירוגין האירו מדי פעם לכהרף־עין פיגומים וסולמות, תרנים ויתרים, כמו זירת קרקס על גבי אי לוהב. לרגעים דומה היה כי אמנם אי נגלה בתוך התוהו, אך בחשיכה סאן המבול ורוח שרקה במבוי המפולש, מטיחה כנפיה אל דלתי האולמות הסגורים.

הוספתי לעלות. פנס אדום, מתגודד בראש תורן, היה כוכב יחיד צף במהפיכה. הברקים הדליקו עתה מים גועשים אי־שם אי־שם על פני הים החמום. מעל עבר היה המון פראי, שחור, משתולל. מקרוב נחבטה יריעה על נפשה עד להיקרע.

על גשר הפיקוד הבליח אור צהוב מצוהר של תא. קרבתי אל האשנב העגול, ומבעד לזכוכית העבה, המכוסה אד, נראו ארבע דמויות כפופות על שולחן ירוק. על הכתלים רטטו מחוגים, מהססים בין ספרוֹת. רב־החובל, אשבן, הקצין הראשון, הקצין השני. לפניהם, על טבלת השולחן, פתוח היה ספר גדול ועליו טורים־טורים של שמות. אשבן, שערו האפרורי, החלק, נוצץ באור החשמל, הוליך אצבעו במורד הטור, ובהיעצרה על אחד השמות, נשא ראשו, כמו בשאלה. אישוני עיניו היו כגולות־כסף קטנות. שני הקצינים

נענעו בראשיהם, כלאוֹת־הסכמה. רב־החובל העביר קו בעטו. שוב משך אשבן את אצבעו, הסיעה על פני השורות, התעכב. שפתי הקצינים נעו, אך קולם לא נשמע. רב־החובל מחק. בשלישית נעצרה אצבעו של אשבן. הקצין הראשון נטל פנקס מעמודה של פנקסים כחולים, פתחו, עיין בו ונענע בראשו. מבטו של אשבן עוד השתהה על פניו של הקצין. עננה שכנה על מצחו המבהיק. רגע ממושך עמדו המאזניים ולא זעו. כל המחוגים חלו ברעדה. אחר־כך נעו שפתי הקצין. הפנקס נסגר. רב־החובל חתם. אצבעו של אשבן הוסיפה לקרוא את הנשכחות. המחוגים נחפזו. שמות עברו תחת שבט. רעש היה מאחורי. חשרת־מים, חשכת־מים. צליף של מטר ניתז בפני. ברק גזר דין. לא היו שמיים. עיני נתכהו.

לפתע קם אחד הקצינים וטריקת הדלת הקפיצה את כל חושי. המטר שאט כגדודי כלבי־ציד. החילותי רץ, רוץ ורדת במדריגות, מגשר הפיקוד אל הסיפון העילי, ולאורך המסדרון הארוך עד קצהו, נחבט אל הקירות, נאחז במעקה סולם לולייני ודוהר למטה אל הסיפון התיכון, נתקל בכותל אטום וחוזר ורץ אל הקצה השני, אל גרמי־מדריגות ‏ חוסמים ולוכדים, ובמדרונם הלאה, למטה

*

מוכרח הייתי להעצר. לשאוף רוח. לשכך את הלמות הפטישים בגרוני. אחזתי במעקה־המדריגות והאזנתי. דממה היתה למעלה. אין רודף. או שמא אורבים לי? אם יתפסוני אצעק. אעיר את האנייה כולה לעצור את יד הטובח. פשע. פשע קורע שחקים הוא להטיל אדם לים. (אין פשע, אין לא־פשע, אין עונש, אין עין־רואה, באפילה התדירית הזאת, קרא קול אחר). דממה היתה, ולפתע סמר בשרי מקול חריקה. לידי, ממש לידי, נפתחה דלת של תא, וכמו מחלום אחר, חלום בתוך חלום, נראה אור אדמומי, ודמויות חבוקות, נעו בו לקול מנגינה זחלנית, סהרורית. שער־נשים ארוך, כתפים חשופות, זרועות מבהיקות, עירום… רוצה להיכנס? חייך הבחור שאחז בכף המנעול וקרץ בעינו כמזמין פנימה. אך המחזה נעצם כלעומת שנפקח והיה שוב המסדרון השחור.

המשכתי לרדת למטה, מדריגה אחר מדריגה, רדוף שני המחזות, טרופים זה בזה כבהזיות חולה, ארבעת הדיינים החותמים וגוזרים באור הצהוב, ראשיהם הכבדים כפופים על השולחן הירוק, לשכת בית־דין גבוה, צפה בשמיים שחורים, צלופי־מטר; ומאורת־החטא באור האדמומי, שנחשים מתפתלים בה בלחש חשקני… הלמות הבוכנות נשמעה עתה מקרוב. רצועת אור קלוש היתה גהורה על רצפת המסדרון. רצועת אשנבי אולם־המכונות. מבעד לסורגים נוצצו גלילי נחושת מצוחצחת. צירי ברזל משוחים, גלגלים עצומים, מישורת פלדית, קרסולי סרבליו של מכונאי. פסעתי כגנב, חציתי את הסאון ועברתיו עד שנשתכך מאחורי. המסדרון הלך הלוך וצר. מפתח המדור התחתי עלו אנחות כבושות. נשימת אולם מלא אדם, חולם חלום ברחם הים. כל הסחופים והטבועים משוטטים בו, כשרידי עיר הפוכת־רעש. שמיכת החשיכה כסתה את הישנים, שזעו על יצועיהם כמתהפכים על גחלים.

שוב רדפתני אש. חשתי לברוח לאי־אן. כל רגע מקרב את סופי. בבוקר יציבו שומרים בכל קצווי־המסדרונות ואני אתרוצץ ביניהם עד שיסגרו עלי ויתפסוני. פסעתי במהירות, נזהר שלא להיחבט. המחילה הצרה היתה כמעי עיוור בבטן האנייה. אטומה בשני קצותיה. זעה קרה כיסתה את גופי. גיששתי בידי את הכותל. סמכתי מצחי עליו לצננו. עצמתי עיני וחשתי איך כוחי אוזל והולך מתוכי, אוזל והולך. האנייה נעה סחור־סחור, מתהפכת כדג גדול בתוך המצולה. המים פרצו לתוכה בזרם עז, שטפו בכל מחילותיה ומילאו אותה הלוך ומלא. גאו אל ברכי, אל מותני, אל צוארי.

כף ידי נתקלה בזיז שבקיר. מיששתי את הזיז והוא נתעצב לבריח־ברזל רחב, מחוספס. אחזתי בשתי ידי בבריח ומשכתיו כלפי מעלה בכל כוחי. קול חריקה חלודה סרט את החשיכה. דלת ברזל כבדה, עבה, סבה על צירה וריח חריף של זבל, שתן, קש, נטפח בפני מתוך המאורה האפילה. הרמתי רגלי ופסחתי על המפתן הגבוה והחד. אחר הגפתי את הדלת מאחורי והברחתיה חזק. נעלי שקעו בדומן רך. מסביבי היתה אפילה צוננת של אולם גדול והבל בהמות, ריח פירשן ומימיהן. צל נתרומם אי־שהוא. קול זרירה. אחר קול נהימה מאי־שם. דשדוש פרסה. צליל עמום של מתכת. נשיפה. מיששתי קורת ברזל בידי ופסעתי לאורכה. גוף גדול פגע בי ונרתע. ידי המגששת חשה בכלונס־עץ. פשפש סוגר על כוך. מעט־מעט נתרגלו עיני לחשיכה והבחינו בצללי הגלמים. בהמות רבוצות ועומדות בתוך אמבר גדול. מלמעלה, מגבוה מאד, נשמעה שאטת המטר, ומאחור, מעבר למחיצות – הפעימה האטומה של המכונות. זרמי מים גדולים, מתגלגלים, חתרו תחת רגלי.

פתחתי את פשפש־העץ ונכנסתי לתוך הכוך. קש רשרש. גיששתי סביב־סביב והכל היה קש. דיר מלא קש. נפלתי כבול־עץ לתוכו.

כיסיתי עצמי בקש ועצמתי את עיני. גבי היה רטוב ומצחי צונן מזעה. עוד הלילה לחיות, אמרתי. עד שיחוויר השחר ושלוחי בית־הדין ירדו בסולם, יעקרוני וימשכוני בחבלים עם אחת הבהמות. הים הלם בכוח על צלעות הספינה. אילו היה לי אלהים, הייתי קורא אליו ממעמקים. אולי היה שומע לי. רציתי לראות את אבי, להושיט ידי אליו, לחוש את חום ידו, אך מים שטפו את פניו, כיסו את עיניו והוא טבע, הלוך וטבוע, ומבטו היה קר כשל דג. מים השתקשקו בקערה וידי רחצו בהן. המים האדימו ולא יכולתי להוציא ידי מהם. מים זרמו מתוך ברז מעבר למחיצה ולא היה לי קול לקרוא. מים זחלו על רצפה, כיסו את הספר הפתוח וטשטשו את שמי הרשום בו בדיו. חשרת־מים נתעבתה סביבי ואני שקעתי בה לקול נשיפת בהמה, כמעולם אחר.

יג.

עמוד אור צר וקלוש ירד מבעד לארובה גבוהה ואבקוֹ נזרה על פני האמבר. שרוי הייתי בתוך תא ברזל מלבני, מלא קש ותבן, אפוף צחנה חריפה. מעבר לפשפש־העץ, בתוך פרש, גללים וחציר־מרקיב, עמדו ורבצו כתריסר שוורים כחושים, ארוכי גפיים, משופי עצמות, צאויים. כמה מהם נעו ממקום למקום, רחרחו תחתם, בוססו בפרש ונברו באבוסים ריקים. שור אחד שירכותיו בלטו כאבנים ומפרקתו חדה, קרב אל הפשפש, נתעכב, בהה בי בעינים גדולות, מטומטמות, נהם נהימה כבדה ונשף בנחיריו לגבב הקש. ממעמקי האמבר עלתה געייה ארוכה, יללנית, ומיד נענו לה געיות אחרות, מכמה עברים, גסות ודקות. שני שוורים רבוצים קמו על רגליהם הארוכות ככלונסאות ושוטטו סביב־סביב כמחפשים מוצא מסוּגר. מלמעלה נשמעה אוושה שוקקת, תופפנית. קרעי חלום־ביעותים רחפו נגד עיני: עמדתי באמצע כיכר־עיר גדולה ומכל עברי שטפו מכוניות במהירות עצומה. היה עלי להגיע לביתי, אך לא יכולתי לעשות צעד פן אדרס. המכוניות חלפו סמוך־לידי, כמעט נוגעות בי, ובפחד נורא ריצדו עיני מצד אל צד. לפתע נתרוקנה הכיכר ועמדתי בה לבדי כמו בעיר שוממה. שוב לא יכולתי להינתק מעומדי. הייתי רתוק בכוח למקומי. כל פתחי הרחובות הריקים הטילו עלי אימה, כאילו אורבים לי בהם. אור היום נתכהה והצהיב, וחתול מוזרה, בעלת חטוטרת. שגון עורה כעין שער־שיבה, הגיחה. מבין שני בתים ונעצה בי מבטה. ידעתי שעומדת היא לזנק עלי אך לא יכולתי לזוז. אמרתי לעצמי שהיא מבשרת מבול, אך השמיים היו יבשים וצהובים כמאבק. החתול נעלמה. זכרתי שמחכים לי בביתי ואם אאחר לא אמצא איש. חשתי כמין שרץ שחור ומזוהם עולה בגבי. נבהלתי לנערו מעלי והתעוררתי.

קמתי מתוך הקש וניגשתי אל פשפש־העץ. האמבר היה שרוי בדמדומים והאור המעט שנזרה בו מלמעלה, שיווה דמות של רפאים לגופות הגדולים של השוורים, לכלי הברזל והפח הפזורים פה־ושם, לקורות הברזל העבות העוברות כחישוקים לאורך צלעות האנייה. בשעה זו, שהיא בוקר כפי הנראה, כבר סורקים הקצינים את כל המדורים לחפשני. חוקרים את פוט ומפיו נודע להם שברחתי בשומעי על הבדיקה העומדת להיערך. אפשר שרם־קול מודיע על בריחתי ומבקש את עזרת הנוסעים. עוד מעט יגיעו הנה. חידדתי אוזני לשמוע, אך מפאת רעש המטר שלמעלה ותנועת השוורים לפני, לא נשמע כל קול מעבר לכותלי הברזל. העפתי מבטי אל ערימת הקש. אם תישמע חריקה דלת, אמרתי, אטמן בתוכו.

אבל בעוד שעה, שעתיים, שלוש, ייכנס אחד המלחים לשים אוכל באבוסים או לגרוף את הזבל ולפרוש קש. להוציא שור לשחיטה. כמה נותרו עוד? מניתי שלושה־עשר. אחד ליום, אחד ליום. בעוד שלושה־עשר יום יבוא קץ כל בשר. הנוסעים יגוועו ברעב והאנייה, מלאת פגרים מצחינים, תיטלטל כגוייה נפוחה בתוך הים והמטר עד סוף כל הזמנים. אני, גם אם לא אתפס, אגווע בעוד יום או יומיים, מאין אוכל. למה ברחתי כשהקץ נחרץ? מיתה ברעב אינה טובה ממיתה בטביעה. אך מראה הארבעה המניפים אותי מן הסיפון אל הים, העביר בי בהלה עד חשכת־עיניים. האמבר היה קר ועצמותי רחפו.

לרגע הבהיקה תקווה את מחשכי. לאחר שלא ימצאוני בשום מקום, יאמרו שהשלכתי עצמי לים, כמו שעשו רבים. יוואשו מחפש. ימחקו אותי מספר החיים. לכשייכנסו הנה הממונים על הבהמות, אטמן בקש. עד שלא יכלה הקש, אוכל להיסתר בו, בירכתי הדיר. איש לא ידע. אם יתרחש הנס והמבול ייפסק, אנצל גם אני.

פסחתי על הפשפש וקרבתי אל הדלת המוגפת. היטיתי אוזני אליה. לא שמעתי דבר לבד הלמות בוכנת המכונה וקול מים רבים במעמקים. געייה ארוכה הבהילתני ממקומי. שור מדובלל שער, שזבל בצק מדובק לעורו, נשא את ראשו הארכני, המצורע, למעלה, ומשך רוח בנחיריו. אחר הטיל מים שניתזו על סביבו והקימו את רעו הרבוץ על רגליו. האבוסים היו ריקים ועוד מעט יבואו וימלאום.

חזרתי אל מקלטי. חושש הייתי לעמוד תחת לווחי האמבר פן יציץ מישהו מלמעלה. הטבח וודאי שׂם עינו בנקב כלשהו להשגיח על שלום הבהמות. נשענתי אל הקיר וצפיתי לאשר יבוא. שור אחד רץ אחר רעהו, הדביקו וקפץ על ירכותיו בטלפיו הקדמיות. פרש נספח על הקרקע וניתז לצדדים. מחיתי את פני. קר היה וביקשתי להיטמן בקש, אך הקש אינו מחמם.

לפתע נידרדר משהו מלמעלה והרעיש פח וכל חושי נתכווצו. נשאתי עיני, ורק עתה ראיתי שמרזב היה נטוי באלכסון ממרום האמבר אל תחתיתו. השוורים נקהלו כולם אל פי המרזב והשפילו ראשיהם אליו. פסולת מטבח, שיירי גריסים, לחם וקליפות, נצטברו שם, והללו עטו לכלותם. לא עברו רגעים אחדים וחזרו לשוטט ברחבי אולמם.

האם עברה שעה? אולי שלוש? הייתי רעב והיטלתי עצמי על ערימת הקש. תחבתי רגלי לתוכו ולא נתחממו. חשתי צמרמורת בגבי כאילו פרעושים זוחלים לאורכו. בדמדומי הזייה נתערבו יחד געיות, משק מטר, צליפות־זנב, טפיחות־פרש, מראות של סכרים נפרצים, שטפונות, קלגסים דוהרים ורומסים, בתי־דין, נשים חשופות־חזה, נעות באור אדמומי. פתאום נבקע לבי מקול חריקת ציר. קברתי עצמי בתוך הקש וכל חושי האזינו. שמעתי צעדים קרבים. וקול אנשים מדברים. תפוס שם. אחוז. משוך. סור. הנה. התכווצתי כקיפוד והשתקתי נשימתי. תבן מילא את נחירי, את אוזני, את כל נקבי. לווחים רעדו תחת צעדים. כעין התגוששות היתה בזירת האמבר. צעדי אנשים רצים אחר צעדי טלפיים מקישות בעץ. כל האמבר געה געייה משוועת, קורעת חלל. קולות קרבו אלי והקש נתרעש. הלמות בוכנות־הלב חנקה את גרוני. הייתי פקעת של סחבות. יגיעו אלי וימצאוני משותק. נשמתי תפרח מתוכי עוד בטרם יתפסו בי. טריקה הפשפש נשמעה, אחר קול גערות וסריטת טלפיים נגררות על גבי הלוחות, צלצול מתכת וגעייה ממושכת. השתקתי את פעימות הלב ופקחתי עיני בתוך כפות ידי. הצעדים התרחקו ונקישת דלת מוגפת בישרה כי סר מר המוות. היתה דממה ורק משק המטר נשמע. המתנתי, רבצתי פקוח־חושים וחבקתי את חיי בזרועותי. נשמתי עמוק כי נושעתי.

הוצאתי ראשי מעל פני הקש ועיני נברו באפלולית האמבר. באבק האור הקלוש הבחנתי בגופי השוורים העומדים ורבוצים באדישות. אגודות חציר דהוי היו פזורות סביב האבוסים, בין הגללים. קמתי וניגשתי אל הפשפש, מניתי את השוורים. מספרם היה שנים־עשר.

האם צהריים? או שעת בין־ערביים? שעון לא היה לי ועין האור המועט לא נשתנתה מאז התעוררתי. לא היה דבר ‏שירמז על הזמן. שקיקת הגשם נמשכה ללא שינוי. צחנת השתן עמדה קפואה באויר הקר. צינת הברזל צללה בשרשראות. ראשי כאב מחמת רעב.

שוב עברתי על גבי הפשפש ונכנסתי לאולם הרחב. החילותי מהלך בין השוורים, בצידי הקירות, שמא אמצא דבר־מה. ברגים חלודים, שבבי עץ, קרעי־שק רקובים, מתפוררים ניקרו לידי. נעלי נתרפשו ונתלחלחו והצנו את רגלי. שמתי ידי על ירכו של שור ונתחממה מעט. נשמתי את הבלו. ארוכי קרניים היו השוורים ואילו היה כוחם עמם, היו ממיתים אותי בנגיחה. אך כנועים ואדישים היו. מבטי נפל על שוקת חלודה מלאה מים דלוחים, שתבן צף על פניהם. טבלתי ידי במים, הרטבתי את שפתי היבשות ושפשפתי את רקותי. רעב הייתי וחזרתי לשכב על הקש.

מחמת הרעב והקור לא יכולתי להרדם. ראשי היה סחרחר ומראות דמדמו נגד עיני. תמונת הארבעה היושבים שחוחים על השולחן הירוק, תחת נורת החשמל, מוחקים שמות בטורים הארוכים, נתחלפה לסירוגין עם תמונת התא שנפתח לרגע אחד בדרך בריחתי ובו הנשים החשופות הנעות חבוקות באור האדמומי, במנגינה רוויית החשק. שוב ושוב עשיתי דרכי חזרה, לאורך המסדרונות החשוכים. הגעתי אל התא המיסתורי, דפקתי על דלתו, נכנסתי וטבלתי בבושם האדום, חש את אבריהן הרכים של העלמות מבעד לשלמות־המשי השחורות, השקופות, שבשרן מווריד בעדן. לפתתי את צואריהן וינקתי את שפתיהן. דדיהן נמחצו אל חזי. גהרתי עליהן, אך יד חזקה תפסה בי והעלתה אותי למעלה, אל סיפון הפיקוד, אל תא האור הצהוב, ושם הושבתי מול ארבעת האנשים המאובנים שישבו ללא ניד ורק מבטיהם הקפואים היו נעוצים בי. ישבתי כך ללא קץ, ללא שינוי, וידעתי שזהו המוות.

קול דרדור החריד את סיוטי. קפצתי ממקומי וראיתי שוב את השוורים קרבים אל פי המרזב. יצאתי מן הדיר ונדחקתי ביניהם. התכופפתי, חפנתי בידי פירורי לחם עבשים, מעורבים בגריסים לחים, ושמתי אל פי. המאכל היה חמוץ אך בלעתיו בתיאבון. הדפתי את ראשי השוורים לצדדים וגרפתי מכל אשר עלה בידי, פסולת מטבח ושיירי שולחנות, ולעטתים. תפסתי עצם ומצצתיה. לעסתי קליפות תפוחי־אדמה, שלד של דג, ירק רקוב, אחר הנחתי לשוורים לכלות את אשר הותרתי.

משפניתי לחזור למקומי, נשמע שוב שקשוק מלמעלה. הסבתי ראשי וראיתי ערימה מצוברת ליד פי המרזב. ניגשתי ונטלתי חופן ממנה, הריחותי וטעמתי בלשוני. היה זה בליל של חרובים גרוסים וכתותים וטעמו ערב לי. שניים או שלושה חופנים שמתי אל פי ושבעתי.

לאחר שעה הלך האור הלוך והתכהה, הלוך והתמעט, עד ששררה אפילה גמורה, שחורה, רחושת נשיפות, אנקות, נקישות טלפיים, צליפות זנב, נקרעת בגעייה מפעם לפעם. הטמנתי עצמי עמוק בתוך הקש והידקתיו מעלי הדק היטב לבל יחדור האויר הקר. הקש לא חימם וגופי רעד בתוכו. שעות ארוכות עברו עד שנרדמתי באפס כוח.

יד.

פעמיים ביום היה גולש האוכל במרזב ואז הייתי אץ אל הערימה, יחד עם השוורים, בורר מתוכה את המעט שאינו מתולע ומעופש ומשקיט את רעבוני. בהיותי צמא הייתי מלקלק מן המים הדלוחים שבשוקת החלודה. בגדי נזדהמו מן הזבל הדבוק לעכוזי השוורים שהתחככו בי ושהייתי דוחקם מעלי וממישם לפנות מקום לעצמי. הכרתי כל אחד ואחד מהם בצבעו, בפניו ובקרניו. מהם היו לבנים ומנומשים, שזוהמתם ניכרה ביותר, מהם חומים וברורים ומהם שחורים־לבני־מצח. מהם שנהגו כמשוגעים והיו מרדפים זה את זה סביב־סביב לאמבר, קופצים שור על רעהו להרביעם. פעם ביום היתה חורקת הדלת על צירה ואז נבהל הייתי לטמון עצמי בקש, סמוּר כולי מאימת־מוות. מהומת רדיפה, געייה, צליפה וחבטה היתה משתררת באמבר וצעדי האנשים וקולותיהם היו קרבים אלי כאילו חרשו את גבי. עם הגפת הדלת הייתי זוכה בחיי מחדש. ידעתי כי לאחר שיוּצא אחרון השוורים לשחיטה, יגיע תורי. אבל אז אפשר שגורל כל האנשים כבר יהיה כגורלי.

בלילה הייתי רועד מקור, ולאחר שהייתי נרדם, היו מעירים אותי מיחושי בטן, ספק ממש ספק סיוט. שעות ללא־סוף מוטל הייתי ער, מצפה לעמוד האור שירד מן הארובה.

הייתי מדמדם והוזה, מדמדם והוזה, בשעות האור הקלוש ובשעות האפילה השחורה:

חזרתי אל עירי. היום רד ואני לא מצאתי מנוח לרגלי. הגעתי לשכונת מגורי, עליתי אל ביתי, דפקתי על הדלת, אך איש לא ענה. התהלכתי אנה ואנה לפני הבית, שמא ייקרה לעיני מי מן השכנים ואבקשו להלין אותי לילה בביתו, אולם איש מהם לא נראה. פנסי הרחובות כבר הודלקו ואני סבבתי בעיר, שוט ועבור בין המוני האנשים, כנכרי. ירדתי למדור התחתי של העיר ותעיתי בסימטאות הצרות והמרופשות. מנגינות צרחניות בקעו מתוך המאורות, ובפתחיהן ישבו אנשים כעורי־פנים, בעלי חבורות וצלקות ומוכי נגעים, מהם סבואים, מהם שקועים במשחקי קוביה, מהם מנמנמים או הוזים. יצאניות עמדו בקרנות הרחובות וקרצו לי ללכת אחריהן. אור אדמומי וצרצורי מכונות יצאו מקובות משחקי־הגורל. נכנסתי לאחת מהן, תחבתי מטבע בסדק המכונה וכרטיס מודפס קפץ לעומתי. נטלתיו מול עיני וקראתי את הכתוב בו: עוד ארבעים יום. נדהמתי מאוד ולחשתי אל העומדים סביבי: עוד ארבעים יום והמבול בא. הכל פרצו בצחוק ואדם אחד שסוע־שפה ושתום־עין טפח לי על שכמי ואמר, בוא אתי. הלכתי אחריו דרך ארוכה, נפתלת, בסמטאות הצרות והייתי כשוחה בזוהמה. נכנסנו לחורבה אפילה שרמשים שרצו על עפרה הטחוב והוא הראה לי מזרן מרופט ואמר, שכב כאן. בינתיים אלך ואקרא למעכה. עוד ארבעים יום והמבול בא, לחשתי בפחד. אך האיש נעלם. הטלתי עצמי על המזרן וחשתי קש מתחת לגבי. אחר שמעתי געיות מכל צד כאילו ארבעים רבוא בהמה היו סביבי. – – –

התהפכתי על ערימת הקש מצד אל צד וכל בשרי להט עלי. הייתי צמא ותמהתי למה אני נשרף כעל גבי גחלים, שעה שמטר מתופף למעלה בלי הרף והמדור התחתי שקוע כולו בים הקר. רציתי לצעוק אך פחדתי פן יבואו שוחטי השוורים. הזקן בעל זקן־השיבה הופיע לנגדי ושאל, מה רצונך בני. למות, אמרתי, למות. חיוך עגום עלה על פניו והוא אמר: חטאת, בני, ואינך זכאי לכך. קרא ממעמקים אולי תיוושע. איך יישמע קולי, אמרתי, כשרב־החובל גבוה כל־כך, מעל למדור השני, מעל לראשון, מעל לגשר הפיקוד, ואשבן מסתתר בתאו כל היום. עלה אליהם, בני, אמר הזקן, ואל תירא מפני הדיינים. כי או לא תבוא אליהם, יבואו הם אליך. אמר ונעלם. נכנסו מים, חטפו אותי מתוך האורווה אל תוך הים והדגים היו מורטים ונושכים את אברי. ככל שהתהפכתי מצד אל צד לא יכולתי להימלט מהם.

*

פרש נטפח על רצפת האמבר וגעיית שור החרידה את החלל. עומד הייתי בערבת בצעי־מים, בתוך סבך סוף ושוורים רעו מסביבי. אכלתי עשב כמותם, אך הם דחקו עלי והמישוני ממקום למקום. רגלי שקעו בבוץ ולא יכולתי לחלצן. רציתי לצאת מן הבצעים ולהגיע אל אדמה יבשה, אך הסוף נחבש סביבי וככל שדשדשתי ברגלי כן הסתבכתי והלכתי בתוכו, עד ללא יכולת לזוז. ילד קטן, בהיר־שער, עם קנה ארוך בידו, בא להעיז את השוורים אל מכלאתם ובראותו אותי, קרא, חזיר־בר, חזיר בר. התרפשתי כחזיר בתוך הבוץ עד שנעשיתי שחור כולי וכל זיפי שערי דבקו לעורי. תחבתי את זרבוביתי לתוך הבוץ ולעלעתי מים. עדר חזירים התבוסס סביבי ודחקני ממקומי. עורי כאב עלי כזפת בוערה. רציתי לצאת מעורי ולא יכולתי. – –

דמדמתי כקודח, כגווע. מראות רדפו מראות, מראות נתערבבו במראות. רגע אחד, לא ידעתי אם יום או לילה, דומה היה לי כי מישהו הטיל עצמו על הקש לצידי. נבהלתי לראות את הגיבן בעל העין הגדולה. שאלתיו איך הגיע הנה ואמר כי נתפס בהחביאו קופסות בשר־משומר. העלו אותי אל תא רב־החובל, אמר, והעמידוני למשפט. ארבעה אנשים הלמו בי בשאלותיהם חמש שעות תמימות. לא הוצאתי הגה מפי. אחר השאירוני לבדי ונועצו ביניהם. רעדתי מפחד פן ישליכוני לים, אך לאחר שעה חזרו והודיעו כי פסקו לי מאסר־עולם בתופת. כך הם קוראים לדיר הבהמות. האם לא יכולת לשחד את הקצין השני? שאלתי. הקצין השני איננו, אמר, נתפס והוטל לים. בכל זאת הצלחתי להעלים מהם קופסה אחת, צחק הגיבן. הוא הוציא מכיסו את הקופסה, פתחה בצפרניו ואמר, קח, נתחלק חצי־בחצי, בשאוֹל הכל שווים. הושטתי ידי לצבוט מן הבשר אך ראיתי שכולו שורץ תולעים לבנות. הבשר מתולע! קראתי בבהלה. גם התולעים בשר, צחק הגיבן ושם את המאכל אל פיו. אחר הסב ראשו אל השוורים ואמר, נוכל לשחוט אחד מהם בשבילנו והבשר יספיק לנו עד תום המבול. הנגזול מפיהם של הנוסעים? אמרתי בחרדה. הם אינם רבים כל־כך, אמר, אינם רבים כל־כך. חלקם גוועו, חלקם מתו במגיפה וחלקם התאבדו. בפח החד של הקופסה נוכל לבתק צוארו של שור ולבתרו לנתחים־נתחים. ואם יגלו? שאלתי. נשחד את שומרי־האורווה, אמר, ועם כך הטיל דינר כלפי מעלה. הדינר הנוצץ נפל לתוך הקש והגיבן החל מחטט בערימה בבהילות, נובר וחופר בתוכה, זורה את הקש, גבבים־גבבים לצדדים ומשלא מצא, ייבב: הדינר האחרון, הדינר האחרון. –

*

הגיבן נעלם. עכברוש חלף ביעף, רשרש את הקש והחרידני מרבצי. קפצתי מעל לפשפש ונמצאתי שוב בתוך הפרש, בין השוורים. אחד מהם רדף אחר רעהו ואני ברחתי משניהם, רוץ וסוב באמבר הקר. קרניו של הרודף כמעט רטשו את מעי. נלחצתי בגבי אל הקיר והתנשמתי מבוהל. תשעה שוורים נותרו ובעוד תשעה ימים יגיע תורי. תשעה ימים אלחם עם השוורים על פירורי פסולת־המזון המושלכת מלמעלה. אין מותר לאדם.

טו.

ביום הששי להיותי בדיר (שבעה שוורים נותרו עתה, שבעה ימים), בשעה צלולה אחת על ערימת הקש, מוצלת מתוך ערבוביית ההזיות הקודחות, עברו לעיני כל הימים הרבים, מאז בריחתי אל הספינה ועד עתה, פרטיהם בהירים כאשר לא היו אף פעם, בהירים כצורות אילנות באויר שלאחר־גשם. בריחה אחת ממושכת, הרהרתי, שסופה החרוץ נפילה זו אל אמבר־הבהמות האפל, הנאלח, כשאין ביני ובניהן אלא פשפש־העץ הרעוע. בריחה גררה בריחה.‏ חדלתי להאמין, כנראה. הייתי‏ פקיד ‏ נמוך באחת הלשכות שבעיר־החוף. ידעתי את הצפוי עוד לפני שידעו רוב התושבים. הייתי אדיש. אף לא רגע אחד של בהלה. את אשר יקרה לכול, יקרני גם אני, אמרתי. אך לא שיניתי דבר ממנהגי. רק בהתפשט הידיעה על האנייה היוצאת, החל הכל מתערער. במקום שויון הנפש, באו החשד והקנאה, ואחריהם הבהילות הנוראה לברוח, בכל מחיר, בבעיטה בכל חוק. תחילה עוד השקטתי את עצמי ואמרתי, הכל נשארים, רק מתי־מעט יוצאים. אך האמון אבד כבר, וככל שקרבה השעה, כל החוקים נתמוטטו, הפכו לערימה של הריסות. לשם מה, לשם מה להישאר? לא ידעתי לשם מה. לאיזו תכלית עלי להפקיר עצמי לסכנה? למה לא אציל את חיי? לא ידעתי שום ציווי עליון הפוקד עלי להישאר. לא שמעתיו. ואז באה הנסיעה המבוהלת אל הכפר, אל הורי; הנסיון העלוב להסביר את צדקתי (הם לא הבינו, הם נדהמו); אחר־כך הנסיעה עמהם בחזרה העירה; השתיקה המרה כל הדרך, כשבינינו רובצת הידיעה כי גם קשר האהבה הראשון, האחרון, נתחלל לעולם; הריצה המטורפת אל הנמל, ההידחפות הפראית בתוך ההמון להגיע אל הכבש, לחמוק מבעד שרשרת השוטרים, להערים, להתגנב (מעתה הייתי מסוגל לכל, לא נותר עוד דבר ‏ שיעצור בעדי), העלייה אל הספון… אחר־כך היה מבט האשמה האילם של הנשארים על הרציף, מתרחקים והולכים, מיטשטשים והולכים, כמו קרן־אור אחרונה של אמונה שאבדה…

לשם מה? שאלתי עתה בשוכבי כך על ערימת הקש, והצחנה אופפת אותי עם החשיכה. לשם מה אני נמלט? מה נותר לי עוד להציל? ואם יקרה הנס?

הכל הלך סחרחר פתאום. הצלתי רק את חטאי במקום להקיאו מתוכי. הוא הדבר היחיד שייוותר לי אם אוותר בחיים. לא קשר עם שום אדם, לא עם עברי, לא עם כברת־קרקע אחת. עלי לחזור. עוד היום. לצאת מתוך הדיר, לפתות את דלת הברזל, לעלות למעלה, עד לשכת רב־החובל, להסגיר עצמי.

לא פחדתי. שלווה ירדה עלי. מים טהורים רוחצים כל זוהמת המסע. עייף הייתי, שקעתי בתרדמה – – –

ארבע ידיים תפסוני בזרועותי וקרעוני מחלומי. הניפו אותי מעל לפשפש, הקימוני, ובבעיטת־ברך בגבי הדפוני עד לדלת־הברזל. בעוד אחד צובת בחוזקה את קיבורת־זרועי, פתח השני את הדלת ודחפני אל המסדרון. האור הכה בעיני וזמן־מה הייתי כמסונוור. איך לא שמעתי את נקישת הבריח בהיכנסם? איך לא טמנתי עצמי בקש בשוכבי? גררתי רגלי בין שני המלחים ונדהם הייתי מלפחד. המסדרון הצר והארוך היה כנהר שרגלי משתכשכות בו. אחר־כך באו מדריגות־הברזל, וכשברכי פקו וכמעט נתמוטטתי בהחילי לעלות בהן, דחפוני שוב השניים מאחורי ותמכו בי לבל אפול. בפתח המדור התחתי עמדו כמה אנשים כחושים והסתכלו בי בעיניים פעורות, עמוקות בחוריהן, נפחדות. כאילו שנים עברו מאז אותו לילה בו עברתי על פני הפתח הזה בדרכי אל האמבר. אחר נראו צינורות־הקיטור העבים, המחותלים. סורגי הברזל. שורת האשנבים של חדר־המכונות. רק עתה הבחנתי בחסרונה של הלמות הבוכנות. הדלק אזל, ציינתי לעצמי, האנייה מיטלטלת בין הגלים ופסקה מלכת. שוב היו מדריגות ושוב מסדרון ארוך. דלתות התאים היו פתוחות ובפתחיהם ניצבו אנשים שהביטו בי ללא תוכחת, ללא בוז, ללא רחמים. עור פניהם היה צהוב ומתוח על עצמותיהם המשופות ועיניהם היו דעוכות. אפילו לחש לא נשמע לצידי נקישות צעדינו. המסדרון נראה ארוך מאד, דרך ללא סוף, עד שהיו שוב מדריגות, כעלייה בהר תלול. קור נשב מלמעלה ומשק המטר נתחזק. פעימות לבי נתמהרו ולא היה בכוחי לעלות. בתי־שחיי כאבו מאחיזת ידיהם של השניים שלצדדי, שמשכוני, משוך והרם. בהגיעי אל המסדרון העילי ובראותי את האלונקה המקופלת שהיתה משכבי לפנים, חשכו עיני וצנחתי לארץ. אזני צללו מזמזום ממושך. כשפקחתי את עיני, היה אחד המלחים מטפיח את פני במטלית רטובה. צמא הייתי ולקלקתי בלשוני את טיפות המים. הרם אותו! שמעתי קול עבה, אחר חשתי שוב את ידיהם בבתי־שחיי. האכסדרה היתה ריקה וכמוה גם האולם הכחול מבעד לפיתחו. מעלה מעלה נתרוממו המדריגות הקשות והעבים מזילי המים נתקרבו. ולפתע נגלה עולם של ים ירוק, מתהפך, מיוּרה חיצים, וספון לבן מתנודד על תרניו ומנופיו, ואויר רב, לח ורענן, והבהובי ברקים רחוקים, ואור גדול.

הכל היה שונה מאשר בסיוטי הפחד. הוּשבתי בלשכת רב־החובל ושני המלחים יצאו והותירוני לבדי. מבעד לצוהר התנודד הים על הריו ובקעותיו והמטר השוטף היה שקוף. רעם התגלגל אי־שם. העולם היה חי ואורו לא כבה. נשמתי אויר מלוא חזי כאלו נושעתי.

אחר־כך נשמע קול צעדים, הדלת נפתחה ורב־החובל נכנס. גבותיו היו סמורות כאילו כפור נתלה בהן ואישוניו האפורים היו קרים כים. מוזר היה לי שלא חשתי כל פחד למראהו. צר היה לי עד דמעות לראות את בבואת המוות בפניו החוורות, שכל קשיותן הגרמית היתה מסכה של סבל.

הוא התיישב למולי ושם ידיו על השולחן. רגעים ארוכים שתק ועיניו היו מושפלות אל אצבעותיו הרועדות, ששיחקו בעט שהיה מונח לפניו. דומה היה כאילו חיפש מלים ולא מצא. צר היה לי על מבוכתו. אילו יכולתי, הייתי מחלץ אותו ממנה. ברק לבן הבהב בחוץ כדי־רגע, ללא רעם אחריו.

לבסוף אמר בקול רצוץ, לא כמוכיח אלא כמתנצל: חייבים אנו להקפיד על החוק… זה כמה ימים שהאנייה עומדת על מקומה, כי אין דלק… המזון – ששה או שבעה ימים… הרבה מקומות נתפנו באולמי־האוכל. הרבה מיטות. אתה ראית בוודאי… אי־אפשר שתישאר (כאן נשא עיניו אלי בפעם הראשונה וכל סבלות המסע נשקפו מהן). דרישת הנוסעים חזקה, ואיננו יכולים להאשימם על כך… אפשר שיקרה עוד נס, זה הדבר היחידי שנותר לנו לצפות לו…

ולאחר שנשתתק רגע, המשיך: להעניש, איננו יכולים. דיני נפשות הם בידי שמיים עתה… אבל אם כך יפול הגורל ואם אחרת – אי אפשר שתהיה עם כולם… עלית שלא כחוק ואכלת לחם שלא כחוק, הרי זו עובדה… אם נגזר עליך להיספות, יהיה עליך להיספות לבדך. אם להינצל – לבדך…

אחר־כך פסקו אצבעותיו משחק בעט, ובשטחו את שתי כפות ידיו על השולחן, פרש את דיני: יורידו אותי לים, באחת מסירות־הגופר הזעירות, השמורות לשעת חירום. אוכל יינתן לי, ליום אחד. אהיה מסור לחסדי השמיים והים. אולי ייפסק המטר. אולי ישתוק הים ואטולטל לחוף. אבל לבדי.

ובקומו ממושבו, אמר כשחיוך קלוש מהבהב בפניו: סוף־סוף, אתה עצמך חרצת את דינך, כשברחת מגורל הרבים…

ולפני צאתו עוד הוסיף: איננו רחוקים מן המקום שממנו יצאנו. עשרים יום היתה האנייה חוזרת על עקבותיה, מזרח, מזרח־דרום… לא היה טעם להמשיך… מ יודע, אולי…

ויצא.

טז

המטר הצליף בפני ובגופי באלפי פרגוליו. ירה בי חיציו ונקבני עד עצמותי. הסירה נתרוממה מעלה־מעלה ירדה תהומות. אפוף הייתי מוות מכל סביבותי. הררי גלים גבוהים וזקופים נעו לעברי לכסותני תחתם, ובהינשא הסירה אל מרומי פסגותיהם, הייתי כמונף לשמיים ביד אדירה. לרגע, היתה נגלית מן הגובה הרב תהום עמוקה, כאילו נחשפו אפיקי ים, ומיד הייתי מוטח מטה, כמו לשאול. נחלי־קצף היו שוצפים מסביב לסירה וגדודי גלים היו זורקים אותה מרכס לרכס. מיטלטל הייתי מצידה האחד לצידה השני, נהדף לפני ולאחורי. לרגעים כמו הייתי נשלף מתוכה ומועף אל על ולרגעים כנקבר בתוכה, מתחת לחומת־מים מתמוטטת. חזי נחבט כמו בסלעים כבדים, נלחץ עד צאת כל נשמה ממנו. הייתי מושך אוויר להשיב את רוחי, אך המטר, מי־המלח והאימה סתמו את פי. גם לצעוק לא יכולתי. האנייה נתרחקה והלכה, נתרחקה עד שנבלעה בהזיות המים ונשימתי קצרה יותר ויותר. לרגעים, בברוק הברק, דומה היה לי שאני רואה מרכבת־אש יורדת מן השמיים ומלאך רכוב בה.

חשרת המים שמה מחשך לעיני והגעש החריש את אוזני. נשימותי המתקצרות והולכות, הפכו לגניחות ואנקות, כשאני מלעלע מים ונחנק. המרחב הזועף לא נח, לא נח גם לרגע, והיה מתהפך בין הבהובי־אור לחשיכה. בהידלק חיצי־ברק נפוצים, היתה אש נופלת עליו, ובהמם אותו הרעם, היה אופל מכסהו. גופי היה נהמה ריקה, נהלם כתוף ממכות הגלים, נקרע מגערות הרוח, נשסע מן הזניקות הפתאומיות, טובע בשפכי המטר. בין נשימה לנשימה הייתי מבועת חזונות של רכסי־גלים ירוקים שנדמו כהרים, של צנפות־קצף שנדמו כסירות במרחב, של קרעי־להבה שנדמו כאיים. הפחד קרע את עיני לרווחה והגשם עצמן. פערתי פי לצעוק, כשאני נאחז בקרנות הסירה, וגלים הגמיעוני מלח. בנוגה־הספיר ובנוגה־החשמל, הופיעו מפעם לפעם, הופע והעלם, שׂרי, מהלכת על פני המים ורגליה לא־נוגעות, ידיה פשוטות לצדדים ושערה מתנופף, אבי ואמי, שלובי־זרוע, תלויים על בלימה ומבטיהם כבויים, רב־החובל, כנפח גדול, הולם בקורנס כבד על סדן הים: לבדך! לבדך!

לבדי במדבר־הים הגועש, מוקף משברי־מוות, קמים כנד, מתהפכים כחיות־טרף, שיוועתי לאין־מי. בנשימתי המתקצרת והולכת, המבוהלת ונחמסת, הבולעת מים ופחד, קראתי קריאות אחרונות באין־קול לאין־שומע. אל מי? אל מי? גלים רדפו גלים. רוח ניערתם וגוללתם עלי ובוהו נוהם עד נפש. הלוך והחבט, נסוע והרסק – עד כי לא ידעתי דבר. מתוך האור הטובע, צפה עוד לנגדי, כרוח, דמות האיש בעל זקן־השיבה, מתבונן בי בעיניו הנבונות ומלחש בניע־שפה: קרא אליו בצר, קרא ממעמקים, קרא לו.

אך החשיכה כיסתני. – – –

יז.

כשהתעוררתי מעלפוני, הייתי כחולם. הים היה מישור גדול ורחב וחזהו עלה וירד בנשימות עמוקות ושקטות. האויר היה צלול, ללא מטר. מבעד לעבים, בשיפולי הרקיע, בקעה אלומה של קרני שמש חיוורינות, ובהפנותי ראשי לאחורי – הופיעה לעיני קשת גדולה, נטוייה לכל רוחב כיפת השמיים, רגלה האחת ניצבת על קצה הים מכאן ורגלה השנייה על קצה הים מכאן. הסירה התנועעה קל־קל, יחידה במרחב.

האם שעת בוקר? או בין־ערביים? השמיים היו מעננים, אך צהרים־צהרים של תכלת הבהיקו ביריעתם והרוח היתה קלה וטהורה, נושאת ריח של צמחי־ים. חשתי רעב, וצמא, ובגדי הספוגים־מים הרעידו את בשרי, אך הייתי כחולם. עולם גדול, שומם, היה פרוש על סביבותי, מוקף חוג האופק העגול, ולנגד עיני זרחה הקשת בכל הדר צבעיה, שלווה, ברורה. מיוצבת על רגליה.

מרגע לרגע נשתנו פני השמים ופני הים. השמש נטתה לאופק, ושעת בין־ערביים היתה זו. שלחה חניתות ארוכות עד קצה תבל וחלקות־ים נזדהרו במרחק כאיי־פלאים. נסתתרה לרגעים, והים היה ספיר מלוטש. אחר נבקע הענן ושוב הופיעה, שלמה וזהבית בין הררים, ותבערה נדלקה באופק. אחר הלך האור הלוך והתכהה, הלוך והתעמם, והים הפך מספיר לירוק ומירוק לאפור ומאפור לכחול קודר, תחת טלאי עבים. עוד פעם אחת נגלחה, לפני היעלמה, עגולה, גדולה וסמוקה, רכובה על ענני־אש, מתווה מסילה ארוכה ורושפת בחצי־הים, אחר נאכלה מעט־מעט בפי התנין שמאחורי האופק, עד שנבלעה כולה. ענני הארגמן עוד שפכו דם על ראי הים, אחר החווירו והלכו, הקדירו והלכו ועלטה היתה. רוח קלה היתה מטפחת בים ומנפנפת בסירה ורק איוושה רחשה מסביב.

הים האפיל. לילה ירד ורצי־גלים מלמלו. כוכבים בודדים נצנצו בשמיים אי־פה אי־שם, דומה כאילו מצרצרים ומשתתקים חליפות. השענתי ראשי על דופן הסירה ונשמתי את האויר הצלול. ראיתי בעיני־רוחי אדמה מוצקת וחוּפה‏ משובצת יהלומים פרושה מעליה. ריח עשבים טלולים. גחליליות מעופפות בין שיחים. אורות מחלונות רחוקים. בתים שחוחים וילדים מסובים אל שולחן הלחם. כיכר נבצעת בסכין בידי אב גדולות, קשות. אם חרושת־קמטים שחוחה על הכירה. נביחת כלב בחצר. קרקור מנומנם של תרנגולות מלול. בתים עיפים עוצמים עפעפיהם לשנת לילה, לאחר יגיעת־יום, לפני השכמה של מחרת. שדות שקועים בתרדמה על פני ארץ רבה. צעיף של דממה. חום משכבים. מנוחה. הכל כשהיה – – –

שחר פקח את עיני. הים היה מפורקד חוורירי, ללא־ניע. עגום ונם. מעט־מעט האדימו פני המזרח ופני המים, עד שהזהיבו. אחר־כך ריצדו נגוהות לכל מרחבו, והשמיים נעשו גבוהים מאד ותכולים מאד וטהורים מעב. הייתי יחידי בכל הכחול.

רוח קלה החלה מנשבת ממערב ומשתעשעת בסירה. פשטתי את חולצתי ומתחתיה כמפרש והרוח כנפתה והסיעתני.

כשהאור הגדול היה זרוי בכל החלל, וזהב היה שפוך על פני הים, נגלה הרחק במזרח חוט־תקוה דק, כעין רצועת־חול, לחוּכה, נוצצת. נתקרבה והלכה, נתבהרה והלכה. מן העבר השני, בפאת מערב, הבהיק עתה גופה, הלבן־כברבור, של ספינה גדולה.

הייתי שט בין השתיים. רצועת־החוף מלפני והספינה מאחורי. לא ראיתי איש בכל המרחב. הייתי לבדי.