רקע
אהרן מגד
הבריחה

 

א.    🔗

השמיים היו כבדים כעופרת, טעוני־רעם, ודומה היה כי עוד מעט ויתמוטטו. ברקים צלבו את החלל והדים עמומים נתכנפו מרחוק. בבהלה דפקו בנו לעלות בכבשׁ האנייה, כהעז בקר למכלאות. כמה מן השוטרים שעל הרציף המישו אותנו בידיים ודחפונו זה על זה ואחרים עמדו בגביהם אלינו ונופפו באלות לעצור בעד ההמון המסתער לעבר האנייה בצווחות. על הסיפון הורמו המַדלים ומלחים נראו מעהיקים במהירות לוחות עבים לסגור את האמברים. טרטור גורסני נשמע פתאום, ואז ניתק הככש בחריקת־חבלים משפת הרציף והחל מתרומם לאט־לאט עם עמוסת האנשים שעליו, שניגפו זה בזה וכשלו בצרורותיהם. נער אחד נאחז עוד בשארית־כוחותיו בקצה הסולם, תלוי ומפרפר, מנסה להרים עצמו למעלה, אולם אחד השוטרים היכה באַלה על זרועו והוא נפל אל רצועת המים שנצטלפה. הצעקות שעל הרציף הפכו לבליל של קריאות זעם, יללות ושוועות־תחנונים; אך נווטי־הנמל התירו כבר את כבלי האנייה מן היתידות והרווח שבינה ובין שפת־הרציף נתרחב אמה־אמה עם התגבר סאון המכונות בקרביה. מרוב החפזון לא בדק עוד הקצין שבמעלה הכבש את התעודות והאנשים פרצו כמים אל האכסדרות ונבלעו באפלולית המסדרונות.

רק עתה, משנמצאתי כבר על הספון, ואנחת־הצלה נפלטת מחזי, פניתי לראות את הנעשה על הרציף. ההמון הגדול שמילא את כל שטח הנמל, נתאבן בדממה תחת השמיים הכבדים וצפה באנייה המתרחקת לאיטה. תדהמה היתה בעיני הנשים, ותינוקות נלפתו אל צוארי אימותיהם כמשותקי־פחד. יחידי עמדתי ליד המעקה וכל העיניים היו נשואות אלי, יבישות ואלמות. אוכלוסייה גדולה לאין־שעור, בנעריה ובזקניה, עמדה לחוצה־יחד ופניה חתומות. חיפשתי במבטי את אבי ואמי, אך האנייה סבבה על מקומה, נרעדת מן ההלמות שבבטנה, ופתאום נעלם מראה ההמון ובא מראה שובר־הגלים וים הפלדה הרקוע. היה עלי לעבור אל צידו השני של הסיפון כדי לראות שוב את הנשארים. עתה, לפתע, קלטה עיני את פני שניהם. ידי נתרוממה כמאליה לנפנף להם ברכת פרידה, אך צנחה. עיני אבי היו מצומצמות וכבויות ועיני אמי גדולות ואלמות. הם ראוני, עין־בעין, אך גם זיק אחד של תחנונים, או כאב, או תוכחה, לא דלק במבטם. הם עמדו זה בצד זה באדרות־החורף הכבדות שלהם. ידי אבי בכיסי מעילו וזרוע אמי שלובה בזרועו. גם ניע קל לא ראיתי בפניהם בהביטם בי ובאנייה המתרחקת. מי יודע אם יספיקו להגיע לביתם לפני נפול המטר, חשבתי. אחר עבר קור בעצמותי משראיתי בדמיוני את סחפי המים והעפר, את העצים הנעקרים בסופה, את יסודות־הבית השוקעים במדמנה. האם לא יכולתי לפחות להקים סוללה סביבם בטרם נמלטתי?.. ברק חלף בין הרקיע למים ולכהרף־עין הפריד ביני וביניהם. רעם עמום התגלגל מעל למבני הפח של הנמל ונפח רוחו רחוק. האנייה אזרה כוח וחרטומה הבקיע אל מוצא הבריכה, לבין שתי עמדות־המצפה. פני ההמון האילם ניטשטשו והלכו, ואחריהם גם מראה המחסנים. שלט הפרסומת הגדול של ההגרלה הלאומית, בתי העיר, ההר הנושא את לוח הפלדה של השמיים. במעורפל נראו לי עוד דמויותיהם של אבי ואמי, כאלו כלים גופותיהם והולכים והופכים לצללים.

משירדתי עם מזוודתי האחת (מזוודה ישנה ומרופטת, עמה היה אבי יוצא למסעיו עוד מילדותי), אל מתחת לסיפון העילי, ראיתי כי משגה היה זה לעמוד שעה כה ארוכה ליד המעקה למעלה. כל תא ותא שדפקתי על דלתו, ענו לי מתוכו קולות נרגזים: תפוס, מלא, לא להפריע. מישהו פתח כדי סדק, הציץ בי רגע ומיד סגר בפני. מקצה המסדרון הארוך נשמעו קריאות רמות וראיתי בחור עבגוף דוחף בכל כוחו את דלת אחד התאים, שמבפנים עצרוה בכל־כוח. אין מקום, אין מקום, נשמע קול חנוק מבפנים והבחור הוסיף לנגוף בה בכתפו החזקה. מיהרתי לשם והיטיתי גם אני את שכמי, להכפיל את כוחו. גידופי־גבר, צווחות אשה ובכי ילדים בקעו מבעד לסדק שבין הדלת למשקוף. יכולתי לראות רצועת כותנתה של האשה, כתף עגולה שלה וקווצת שער־בהיר של ילד. עכשיו! באחת! קרא הבחור שלצידי ושנינו הדפנו בשכמינו בחבטה כבדה. הדלת נפרצה, אך בו־ברגע חמק הבחור פנימה והגיף את הדלת בפני.

עברתי במחילות הארוכות שבמדור השני והשלישי וכל התאים בהם היו תפוסים. מאחורי הדלתות המוגפות נשמעו חרקות של חפצים מתפרקים ומוסטים. מלחים או טבחים חלפו על פני בחפזון ולא היה סיפק בידי לעוצרם. מדריגות ברזל חלקלקות ירדו תלולות אל המדור התחתי והמולה בלולה עלתה ממנו. רגלי מעדה במדרגה ומזוודתי נשמטה מידי, גלשה מטה, נחבטה ברצפת־האולם ונפרצה. לקול צחוק מעברים היה עלי ללקט את הלבנים שנפזרו, לתחבם במהירות למזוודה ולסגרה בלחיצת־ברך. מנעול אחד נטרק למקומו אך השני נקפץ מדי פעם למעלה בסרבנות. הרמתי את המזוודה כשפיתחה פשוק בצידו האחד והלבנים מבצבצים מתוכו. בפנים סמוקות צפיתי לפני. אולם גדול היה זה, מחולק לרבעים במחיצות־בד, ושורות שורות של מיטות עמדו בו, דיוטה מעל לדיוטה. גברים דלי־מלבוש ודלי־מראה היו מתעסקים בהתרת צרורותיהם. קצתם כבר היו שרועים על היצועים העליונים, ידיהם משוכלות תחת ראשיהם, כמי שהגיעו אל המנוחה, קצתם ישבו על מיטותיהם ועישנו וקצתם צבטו מפיתותיהם העטופות במטפחות. כל המעברים היו תפוסים בצרורות, בכלי־פח מעורבים בכלי־לבן, בחפצים אביוניים, והיה עלי לדלג מעליהם כדי לתור אחר מיטה פנויה. איחרת, איחרת! קראו קולות מלגלגים מן היצועים העליונים. אחרים גערו בי על פוגעי בכליהם. אחרים יעצו לי לפנות אל הקצין האפסנאי. מעבר למחיצות הגיע קול נשים ויבבת תינוקות. ריח חמוץ עמד בחלל האולם. חזרתי על עקבותי ופניתי לשוב למעלה. האם לא יתגלה שעליתי ללא תעודות.

הנורות המסורגות הטילו אור שעמומי במסדרונות הצרים והארוכים ואנשים היו מהלכים בהם הנה והנה כמי שסוקרים מקום חדש שיהיה עליהם להתיישב בו קבע. נערים בחולצות מבהיקות שטפו במדרגות, עלה ורדת, תרים את ארצם החדשה, מכריזים על תגליותיהם. יחידי תעיתי עם המזוודה בידי ועוברים־ושבים תהו עלי במנוד־ראש. במסדרון המדור העילי פסע לנגדי קצין גבה־קומה במדים לבנים ובהגיעו אלי, נתעכב, הצביע על המזוודה ושאל, להיכן אתה? לרגע נתנודדה האנייה תחתי. כל התאים תפוסים, אמרתי, ולא מצאתי מקום. הכל מצאו ורק אתה לא? אמר בספק־לגלוג ספק־חשד. לבי חלש ממבטו. עליתי אחרון, אמרתי. ניסות במדור התחתי? שאל. כן, הכל תפוס, גוועו המלים על שפתי. שוב השפיל מבטו אל המזוודה, שלבנַי בצבצו מתוכה. אחר אמר, בוא אתי. העמדתי את המזוודה ליד הקיר ועמדתי ללכת אחריו. מוטב שתיקחנה עמך, גיחך הקצין. אין בה אלא מלבושים מעטים, אמרתי. בכל זאת, גיחך שוב, כמלעיג על תמימותי. עליתי אחריו אל הסיפון. היה כבר ערב. שמיים ללא־כוכב נתנודדו למעלה. ארץ לא נראתה וים שחור זרם לאחור. הגענו לתא שבירכתיים, הקצון פתחו, הוציא אלונקה מתוכו ואמר, העמד אותה היכן־שהוא, עד שיתפנה מקום. יתפנה? שאלתי ברעדה. מישהו ינשור בודאי במסע הארוך, גיחך. הרחק במזרח התהפך רעם ומת. תמהון הכה בי, שאפשר כי שם כבר החל המטר.

ירדתי עם המזוודה בידי האחת והאלונקה תחת זרועי. העמדתים במסדרון המדור העילי והחילותי להתיר את האלונקה מקישוריה. עוברים־ושבים נתקבצו והחלו מוחים, שחוסם אני את המעבר. מתחתי את האלונקה והראיתי להם שתתפוס רק חצי־רוחבו. אבל אי־אפשר כך! אי־אפשר כך!! רגז עלי קולה של אשה אחת. נתעקשתי להישאר במקומי, עד שהניחו לי… במדור התחתי לא אוכל לעמוד בהמולה ובעיפוש, אמרתי בלבי, אין אדם יכול להתייחד שם אפילו לרגע. אפילו להתפשט אינו יכול מבלי שיראוהו זרים. בשני המדורים האחרים המסדרונות צרים ומחניקים. כאן נתמודדה האלונקה מפתח תא אחד עד פתח תא שני ורווח היה לכרוע לידה. פתחתי את המזוודה והוצאתי מתוכה סדין ושמיכה. ריח ידי אמי, המקומטות מרוב כביסה, נדף מן הסדין. אדם העומד על שלו, הכל משלימים עמו בסופו של דבר.

קול רם, שיצא מאיזה לוע סמוי, הדהד לפתע בחלל האנייה: הקשיבו נוסעים. ערב טוב. האנייה נמצאת עתה במרחק של שלושה קשרים מנמל־הבית ועושה דרכה בכיוון צפון־צפון־מערב. ארוחת־הערב לנוסעי מחלקה ראשונה תינתן בשבע וחמש־עשרה. לנוסעי מחלקה שנייה ושלישית בשבע שלושים, ולנוסעי המדור התחתי בשמונה. נא לדייק. נשף חגיגי מטעם רב־החובל יערך מתשע עד חצות באולם הירוק. נוסעי הראשונה מוזמנים. תודה. קול פקיעה נשמע כמו נחלץ פקק מבקבוק.

דלתות נפתחו ונסגרו ונחל אדם זרם על פני. גוננתי על האלונקה בגופי וחכיתי עד שייתם כל הנחל לעבור.

רק בהגיעי אל לפני פתח אולם־האוכל, ראיתי מה מעותד לי וכמה לא חישבתי את דרכי בעלותי לאנייה ללא־תעודות. מלצר היה ניצב על הסף וכל הנכנסים היו מראים לו כרטיס כלשהו בעוברם על פניו. הוא נענע להם בראשו ולא עיכב גם אחד מהם. עמדתי בצד הפתח בתקווה שאוכל לחמוק פנימה ברגע של הסח־הדעת מצד המלצר. אך הלה, ככל שהיה מנומס, היתה עינו פקוחה היטב על הנכנסים. מישהו נגע בזרועי ורמז לי לפנות הצידה עמו. היה זה איש גיבן שגופו מעוקם, פניו מאורכות ועיניו בלתי־שוות. אין לך תלושים, לחש. לא, אין לי, הודיתי. אוכל למכור לך, לחש. עינו הימנית היתה גדולה, עגולה וקפואת־מבע. לא ידעתי אם מתכוון הוא באמת או אומר לנסותני. בין כה וכה אחת היא, חלף בי הרהור. אין לי במה לשלם, אמרתי, אין פרוטה בידי. חפצים כלשהם? שאל. רק כמה מלבושים, אמרתי. משהו יקר־ערך? שעון, או טבעת? אין לי, אמרתי. שום דבר?…

נזכרתי בספר שנתנה לי אמי לפני צאתי, שכריכתו נחושת עתיקה ושאין בו כל שימוש בשבילי. אמרתי לו שימתין וירדתי למטה. פתחתי את המזוודה והוצאתי את הספר מתחתיתה. ריח בית היה לו, וכשפתחתיו לרגע, זרח ממנו אור נרות. נטלתיו עמל והבאתיו אל הגיבן. הוא שקלו על ידו, כשׁם את ערכו, אחר אמר: שלושיס תלושים אוכל לתת לך בעדו. יספיקו לך לעשרה ימים. מה אעשה אחר־כך? הרהרתי בקול. אחר־כך? חצה את פניו קמט של גיחוך, מי יודע אם יהיה אחר־כך? לקחתי מידו את התלושים ונכנסתי.

האולם היה שרוי בזיו שנגה מנברשות החשמל הגדולות ומן המפות הצחורות. גברים בחליפות כהות ונשים בשמלות מלמלה ישבו סביב לשולחנות, וליד שולחן ארוך שבירכתיים, הסבו בשורה אחת קצינים בכתפיות מוזהבות ורב־החובל כמלך בגדודם. אור היה זרוע על שערו האפרורי של רב־החובל ופניו קרנו בחיוך נדיב שבו ברך את נתיניו. הכל ישגיחו בודאי בבגדי הדלים, אמרתי בלבי, ומיהרתי לתור לי מקום ישיבה. כסא פנוי אחד היה ליד שולחן, שגבר, אשה ונער ישבו סביבו. נזדרזתי לשם ושאלתי אם אוכל לשבת. כמובן, האירה לי פנים האשה. סנטר בעל פימה היה לה, ומפלי גופה, העטוי בשמלה דקה, מנוקדת, גלשו על גדוֹת הכסא. הגבר, שפנו היו קודרות, הגיש לי אה התפריט. באותיות זהב היתה חקוקה בו רשימת חמש המנות, ולמטה ממנה ברכת נסיעה צלחה. הכל עמדו כבר במנת העוף ויין היה מזוג בכוסותיהם, נוצץ וחגיגי. מאיין אדוני? שאלה האשה בבתרה את הבשר, והאצעדות שעל פרקי ידיה הלבקניות צלצלו זו בזו. מעיר החוף, אמרתי. גם אנחנו! החוותה אלי פניה הרחבות. האם מצא לו תא נוח? הוסיפה ושאלה. לא, הגעתי אחרון, אמרתי, ונמצא לי מקום רק במסדרון. האמנם! קראה האשה, ובעלה תלה בי מבט שומם. השוטרים נהגו בנו בפראות שאין לה שם, אמרה, כאילו היינו בהמות. הם אינם אשמים, אמרתי, ההמון הסתער על האנייה והיה עליהם לעצור בעדו. בכל־זאת חושבת אני שאפשר היה לארגן זאת ביתר סדר, אמרה. קשה היה, אמרתי, רבבות התפרצו לעלות והאנייה מחזיקה רק כחמש־מאות איש. למה צריך היה להודיע על מועד ההפלגה? ירתה בי מבט חד מעיניה המשוקדות, אי־אפשר היה לשמור זאת בסוד? הנער התבונן בי ולא נגע במאכלים שלפניו והאב הפגיע בו מדי־פעם שיאכל וייסרהו על אוזנו. השארת קרובים על החוף? שאלה האשה. את הורי, אמרתי. כן, כל יקירינו נשארו שם, נמלטה אנחה מחזה. אחר הוסיפה: אבל מי יודע אם גורלנו ייטב משלהם. האם יש די דלק באניה? שאלתי. יספיק ליותר מארבעים יום, אמר האיש בקול כהוי. העיקר הוא שנשמור על הנקיון, אמרה האשה. זוהמה באנייה עלולה להביא מגיפה על כולנו. ארבעה רופאים נמצאים אתנו, אמרר האיש. עליך לזכור שבמדור התחתי יש אנשים שאינם יודעים גם סבון מהו! נתנה בו האשה מבט מוכיח. המלצר ניגש אלי ושאל בקידה לרצוני. מרק פנינים, אמרתי.

בשעה מאוחרת הלכתי אחר קול הנגינה אל האולם הירוק. על במה קטנה בירכתיו חצבה־אש תזמורת בת חמישה, לבושה לבן ופרפרים שחורים לצואריה. החלל האדמומי היה דחוס זוגות סחרחרים, לחוצים ודחוקים. קצינים צעירים רקדו עם נשים בשמלות־נשף. גברים מסורבלים, זרזו רגליהם. על שרפרפים גבוהים ליד דלפק־הבאַר, ישבו בחורים בשורה וכוסות בידיהם. מפעם לפעם פרשו זוגות אל מעבר לפתחים, אל הסיפון האפל.

בלילה התעוררתי על יצועי ושמעתי את ההלמות הקצובה של המכונות ואת רחש הים. חלמתי על רב־החובל אפור־השער, שהיה יושב על כסא בשדה ומפקח על עבודת־חפירה שעשיתי. זכרתי רק שדעתו לא היתה נוחה ממני ואני השתדלתי לשאת־חן בעיניו. רגזתי על עצמי שלא הייתי גאה למדי. האנייה חרקה בהתנדנדה, כאילו נתפוקקו צלעותיה.


 

ב.    🔗

בבוקר היו פני השמיים כביום־אתמול. מיקשה קודרת, קפואה, ללא צוהר, ללא השתנות. הים היה ירוק וזאבים התהפכו בו. רוח קרה נשבה על הסיפון, נופפה יריעות, טאטאה את הלווחים וצחצחה את פסי הזפת שביניהם. סביב־סביב היה רק אופק, בין רקיע לרקיע. שתי נשים עמדו ליד המעקה ופניהן אל המים. האחת כסופת־שער, לבושת־שחורים, והשנייה צעירה, דקת־גו, שברירית. חיוך עצוב היה מהבהב על שפתיה, ועור־פניה, כעין הזית, היה ממותח, כמעט־שקוף. הקשישה, שהיתה אמה כפי הנראה, מלמלה דבר־מה מדי פעם, בקול קשה, ידוע־מכאוב, אך הבת היתה כשרוייה בהזייה, שומעת ואינה שומעת, והחיוך שלא סר, ריצד אל המים. הושטתי ידי אל מעבר למעקה ואמרתי בקול: אין גשם. הצעירה הפנתה אלי עיניים גדולות, נבהלות, ואמרה: פה אין גשם, אבל שם… – אולי יתבהר בכל־זאת, אמרתי. – אתה סבור כך? שאלה חלומית, מעולם אחר. – בתי אינה יכולה לסלוח לעצמה על שבאה הנה, אמרה האם בפנים קודרות, מכווצות. – הו, אמא… אמרה הצעירה ברוך. – מה יכולנו להועיל אילו נשארנו שם, אמרתי ביובש. – ופה?… תלתה בי עיניים תמיהות, כילדה. – ההשמיעו כבר חדשות ברדיו? שאלתי. – ישמיעו חדשות? אמרה, ורעדה חלפה בריסי עיניה.

חללו של האולם הכחול היה מל עשן כחלחל, מסתלסל. בכורסות הרבות היו שקועים מעשני סיגרים או סיגריות, איש־איש לעצמו. מסביב לשני שולחנות מחוברים שיחקה חבורה בקלפים, והעומדים על גבה עיינו בקלפיהם, בעוקבם אחר משחקם. ליד הבאַר ישבו כמה בחורים ובחורים בלבושי־בוקר קלים ולגמו באיטיות משקאות חווריינים. חמימות שרתה בפנים וזגוגיות מאוטמות בשכבת־אד חצצו בין האולם הצף והמרחב האפרורי. בפינה שבסמוך לפתח עמדה חבורה גדולה והאזינה לדבריו של איש גבה־קומה, מהודר, בעל ארשת־פנים זחוחה ומצח רם, מפורץ עד קדקדו.

…לעולם אין לדעת אל־נכון אם ירדו גשמים, תתי ובאיזו עוצמה, השמיע האיש דבריו. שבע מתוך עשר פעמים, מתבדים החזאים בניחושיהם. לפני חמש שנים ניבאו מבול והיתה בצורת. לפני שנתיים ניבאו יובש וירדו גשמים עזים. אוכלוסיה שלמה נתקפה בהלה רק בשל אמונות־תפילות.

אמונות תפילות?

כן, כן, אמר האיש. לדאבוננו, כוחן של אלה עוד רב. כמה זקנות ראו חתולים מלקקים את גופם ואמרו, מבול יהיה. אחרים הפיצו שמועה שראו דם בגיגיות או מטר־כוכבים בלילה – סוף העולם בא!

ולהקות העורבים? אמר איש צנום בעל זקן צהבהב. בשום שנה אחרת לא הופיעו להקות עורבים במספר כזה. כיסו את העצים ואת הגגות כארבה.

להקות העורבים, אמר האיש, באו מן הצפון כי ברחו מסופות השלג. חזיון טבעי בהחלט.

למה ברחת אתה? שאל קול מגושם. היה זה אותו בחור עבגוף שפרץ דלתו של תא בליל־אמש.

ציבור כה גדול, היוצא למסע ממושך, זקוק גם לעורך־דין, אמר האיש.

הה, כדי ללמד עלינו זכות ביום־הדין! לגלג בעל הזקן הצהבהב שאבריו ריחפו בדברו.

לאן מסיעים אותנו, בעצם? שאל בן־תשחורת אחד, יפהפה.

מה איכפת לך לאן? השיב עורך־הדין. נוסעים מן החוף והלאה עד שייאכל חצי־הדלק, אחר־כך תיסוב האנייה לאחור ובחצי־הדלק הנותר תחזור אל המקום שממנו יצאה. בינתיים, מצא־לך נערה, בחור, וחזר אחריה. אין לך מקום יפה לאהבה כ…

קול פקיעה קטם את דבריו. רם־קול שהיה חבוי אישהו גבוה, השמיע חמש פעימות קצרות ורמות שהטילו דממת־מוות באולם. השעה עשר ודקה אחת והנה החדשות. עננים בגובה רב מכסים את שמי הארץ. זרם אויר קר מתקרב מצפון. בשתים־עשרה השעות האחרונות לא ירדו גשמים. תחזית לשתים־עשרה השעות הבאות: מעונן. ועד החירום מזהיר את התושבים לא להיתפס לבהלה. לא לאגור מזון. להישאר איש איש במקומו. להישמע להוראות המפקחים. זיכרו: כל הפרת משמעת עלולה להמיט אסון. הודעות תשודרנה בכל שעתים. מייעצים בזה לכל התושבים הנמצאים בבתיהם להיצמד למקלטים בשעות…

השקועים בכורסות לא זעו. גלילי־האפר שבסיגריות נתארכו מאליהם, או נשרו ארצה. היושבים ליד הדלפק ריתקו את כוסותיה על עומדן ובהו לפניהם. המוזג נשען על מרפקו ופניו נטויות אל מקור־הקול הנסתר. אחר עברה כעין אנחת־רווחה. נקישות האסימונים על לוח שולחנם של הקלפנים נתחדשו. כמה מן היושבים קמו לחלץ עצמותיהם. המוזג הסב גופו אל לקוחותיו, חייך והפטיר: תודה לאל.

כפי שאמרתי! הכריז עורך־הדין בפנים מאירות.

צחוק הגורל יהיה זה, אמר בחור שבלורית שחורה היתה סתורה לו על מצחו, אם המבול ירד על הים והארץ תישאר יבשה.

האנייה מיטיבה ללכת על מים גבוהים, גיחך עורך־הדין.

ואז? אמר הבחור בפנים מיוסרות.

מה אז?

תוכל להראות את פניך לכשתחזור?

אך לא ציפה לתשובה. משך בכתפיו ויצא.

נערה אחת, בעלת שער ארוך וחלק ופני־שזיף, החליקה מעל השרפרף שליד הדלפק, תחבה ידיה בכיסי מכנסיה הצרים, המהודקים היטב למותניה, ובגיבוה־כתפים אמרה ליושב על־ידה, אתה הולך? הלה מעך את זנב סיגרייתו במאפרה, תחב ידיו לכיסיו ודידה אחריה אל מעבר לפתח. האנייה התנועעה קל־קל, כערש משרה נמנום. יצאתי אף אני.

באחת מפינות המסדרון התנהל סחר־חליפין כלשהו. חפצים קטנים ומטבעות עברו מיד ליד בלחשים נרגשים ובפזילות לצדדים. לפתע נתפזרה החבורה, איש־איש לעבר אחר.

געש, קצוב בהלמות־הבוכנות, מילא תדהמה את אולם־המכונות הגדול. לאור נורות־החשמל הבריקו קרביו המפותלים של המנוע כמערכת חצוצרות שלובות. בכותלי הפלדה זרם סאון המצולה שמתחת. על הסולם המאוזן עמד המכונאי וצחצח את גלילי הנחושת במטלית משומנת.

לאן? צעק בראותו אותי יורד במדריגות התלולות.

קרבתי אליו על גבי הסולם ואמרתי שבאתי רק לראות.

אין כניסה! הצביע על הכתובת שמעל למשקוף.

לאן נוסעים? שאלתי.

הרעש החריש את שאלתי והיה עלי לחזור עליה בצעקה.

אתה שואל אותי? צעק.

אחר קרב אלי ותקע באוזני: שביתה תהיה כאן! כל העובדים ישבתו!

מדוע? הפכתי ידי בשאלה.

כי לא אומרים לנו לאן נוסעים! לא הבטיחו דבר! שום צוות בעולם לא היה מסכים לעבוד בתנאים כאלה!

הלא נגיע סוף־סוף לחוף כלשהו, אמרתי.

לחוף? צעק. מבול! – הפיל בידו את השמיים.

אין יודעים דבר עדיין! קראתי.

יהיה! יהיה! הדהד קולו.

מה אתם דורשים איפוא? שׂריתי עם הרעש.

שכר כפול! זקף אצבעו מול פני. שכר כפול! ולא, המכונות האלה תשבותנה!

ואז?

צלצול־אזעקה זעזע את האנייה מסופה עד סופה, ארוך, טעון־אימים כבשורת קץ. ידי קפאו אל מעקה־הפלדה.

תרגיל־הצלה, גיחך המכונאי. עלה למעלה, מהר!

זרמי אנשים, נשים וטף הציפו את המסדרונות בטפיפות עדר־צאן מבוהל, עלו מתחתית האנייה ונדחסו בסולמי־המדריגות כלפי מעלה, דופקים וכושלים אלה באלה, כובשים חרדתם, חגורות־שעם לבנות לצוואריהם.

על הסיפון נופפה רוח קרה בשולי מעילים, בסודרים, בעטיפות ילדים הנישאים על זרועות אמותיהם. גוש־פליטים גדול, חסר־שם, אפרורי, צף, התנודד, תחת שמיים קרושים. מגשר־הפיקוד פקד רם־קול על ההערכות. סיעות־סיעות נתלקטו ליד הסירות התלויות, מצטנפות ברעדה. הים היה סחרחר, ירוק, חולה.

קצינים עברו מסיעה לסיעה, סקרו, בדקו, נתנו הוראות. בהגיע אחד מהם אלי, הצביע על צוארי ושאל לחגורתי.

אין לי, אמרתי, אני דר במסדרון.

רוץ למטה ומצא לך! פקד.

האנייה היתה גדולה לאין־שיעור בריקותה. מבוך שאין סוף למחילותיו. מן המסדרונות הארוכים והישרים נסתעפו מסדרונות קטנים מהם, קשתיים, מפותלים, עוברים על פני תאי־ברזל סגורים, פלושים וסתומים, שריחות שונים עלו מהם. ריח מים, ריח שתן, ריח קיטור, ריח תבשילים, ריח זפת ושמן־מכונות, ריח חבלים טחובים, ריח אבק רובץ. סולמות ירדו ועלו בין המסדרונות וכולם הובילו למקומות שאין להה סוף. בהול עברתי מתא לתא, שכולם היו פתוחים, ומבטי רץ על פני הווים והיצועים למצוא חגורת־הצלה לעצמי. כל הקניינים היו כבר סדורים קבע במקומותיהם. מזוודות גדולות וקטנות, תיבות וארגזים, מלבושים על מגוֹדיהם. מתאי הלשכות הבהיקו מכתבות ירוקות, שטיחים, בקבוקי־משקאות.

מה רצונך? הדהימני קול מאחד הפתחים.

היה זה הגיבן. הוא עמד בצד תיבה גדולה, גבוהה כמעט כקומתו, שצבעי אריגים שונים פרצו מתוכה.

חגורת־הצלה. אמרתי. אני מחפש חגורת־הצלה.

הוא תהה עלי רגע ממושך בעינו הקפואה. אחר דחס בידו את האריגים לתוך התיבה ותוך־כך אמר: אוכל לתת לך, אם יש לך תמורה כלשהי.

אין לי, אמרתי.

ידו נשארה תחובה בתוך התיבה ובהפנותו אלי ראשו הגדול, ארוך־הסנטר, אמר:

במוקדם או במאוחר יגלו שעלית הנה לא כחוק.

יצועי התא היו פרועים ומלבושי בד ומשי התגוללו עליהם. לעיני עברו שטפי מים עכורים, סוחפים עמם לוחות, אבנים, שברי עצים, סחבות. רוח צעקה באפילה.

מה יעשו, לחשתי.

ישליכו לים! יצא קול גרוס מחזו, ופניו נתעקמו במעין גיחוך. עינו הקפואה ניבטה בי כמצולה.

צלצול עז הדהד שוב בחלל האנייה.

המסדרונות נרעשו מטפיפות מאות טלפיים יורדות במהומה מטה. זרם גדול נפלג לאפיקיו ונבלע בנקיקים. קצין שעבר על פני, דומה שהכירני.

בלילה, בשוכבי על האלונקה, ופכפוכן הדק של מנגינות הריקודים הרחוקות מפציע מלמעלה, לא משו מעיני צללי אבי ואמי העומדים על החוף. ככל שהתהפכתי על יצועי, נשאר מבטם אילם, ללא תוכחה, ללא תפילה.


 

ג.    🔗

כשפקחתי את עיני בבוקר, היכה בהן לובנו של יצוע סמוך לכותל שממול. על גבי אלונקה כשלי ישב בחור משופם, לבוש חלוק ורגליו בנעלי־בית.

בוקר טוב, חייך אלי, פוּט שמי.

התרוממתי מעט והתבוננתי בו.

אתה מתפלא, אמר. עברתי הנה בלילה, כשישנת.

נתיישבתי על יצועי ושמתי רגלי בנעלי. עיניים חייכניות היו לו ושפם אדום, מפוסק לשתי שלהבות מזוקרות בגנדרנות.

לא מצאת לך תא? שאלתי.

הייתי במדור התחתי, אמר. זוועה!

צפוף מדי, מה?

צחנה, רעש! הילדים מתעוררים בליל בבכייה ואי־אפשר לישון! ומה שגרוע מכל, אלה הגעיות!

געיות?

געיות הבקר! אינך יודע שיש בקר באנייה?

לא ידעתי.

פרות, שוורים, כבשים. ממלאים שני אמברים שלמים ממש מעבר לקירות המדור התחתי. ביום לא שומעים אותם, אבל בלילה! – פרש ידיו כנגד פניו ועצם עיניו כמכאב.

לשם מה הבּקר? תמהתי.

לשם מה? געה בקול, מאיין אתה סבור לוקחים בשר לנוסעים? בכל יום שוחטים כמה ראשים! גם עופות יש, באמבר האחורי.

סבור הייתי שהצטיידו בבשר משומר, אמרתי.

לנסיעה כזו? שעלולה להימשך גם חדשים? בשום אנית־נוסעים אין מחסני־קירור כה גדולים! מלבד זה, בשר משומר עלול גם להתקלקל. אם תפרוץ פה מגיפה – זהו הסוף!

ישבתי ובהיתי לפני. צינה עברה בבשרי. בקר, חשבתי, בקר… הכל נכון לקץ־כל־בשר. למסע סמוי, ערירי, במרחב קר ללא־סוף. מדין חרוץ על הארץ אל דין חרוץ על הים.

עלה לי בשני כתרים של זהב, לעבור הנה, אמר הלה בקריצת־עין. אחר הוסיף: אצל הקצין השני אתה יכול להשיג הכל… אם רק יש לך מה לתת לו…

גם פה קשה, אמרתי. ביום צריך לקפל את האלונקה ואין לך איפה לנוח, ובלילה עוברים על פניך…

הכל טוב מלגור עם עדר בהמות, אמר כשהוא גוחן אל המזוודה שמתחת לאלונקה. זוועה!

איש אינו יודע לאן נוסעים, מה?

למה לחשוב? למה? קרא כשחיוך מדליק את פניו המלאות. ועם כך שלה מגבת מתוך המזוודה, הניפה על כתפו, קם ופנה אל חדר הרחצה.

עוד רגע ישבתי משותק במקומי. אחר מיהרתי להתלבש, קיפלתי את המצעים וקישרתי את האלונקה ברצועותיה.

משחזר, קרא בשמחה: אביב בחוץ!

אביב! עבר חשמל בגופי.

השמיים מתבהרים! צהל כשהוא מנופף במגבתו.

הספון הלבין במאוֹר־בוקר גדול והשמיים נפתחו כמו להתגלותו של נס. אשנבים נקרעו במסך־העבים והרוח ריפטה את קרעיו לטלאים־טלאים של מוך. מבעד לצוהר תכול שבמזרח, בקעה לפתע אלומת קרני־שמש והדליקה את חלונות המצפה. הים היה כחול אף הוא וגלים קטנים פרפרו לכל מרחבו. כרבולותיהם משועשעות ברוח. מַלָח עם דלי בידו עבר על פני. נוסעים עוד באותו כיוון? שאלתיו. איש אינו יודע, אמר, מלבד רב־החובל. אתה סבור שנחזור, אם יתבהרו השמיים? אולי, אמר, איש אינו יודע דבר.

לאחר ארוחת־הבוקר, היה הסיפון כטיילת ביום חג. כסאות־המרגוע נתפתחו מחנוטיהם ונסתדרו לאורך המעקים, צופים אל משחק הגלים. נשים חשפו כתפיהן לחממן בשמש. צעירות שבהן, פרשו מטפחות על מכסי האמברים ונתפרקדו עליהן בעצימת־עיניים. ילדים צהלו מקצה האנייה לקציה, עלו וירדו בסולמות, טיפסו אל המיצפים, נתלו ביתרי התרנים, עופפו כפרפרים בין הנוסעים. חבורות־חבורות שוחחו בקולות מהמים. מנגינות קלות יצאו מרמקולים ופשטו עם הרוח. כרוֹז הודיע: הקשיבו נוסעים. משחק לוטו בהנהלת מר מגוֹר מתקיים באולם המרגוע. הנכם מוזמנים. תודה. תלם־קצף לבן נחרש למישרין בשובל הספינה וסיעת־צופים גדולה, נטוייה על המעקה, כושפה ממראהו. בחור ובחורה, בחור ובחורה, לבושי לבן, מחבטים וכדורים בידיהם כבשו להם תחומי־משחק. ספרים היו פתוחים על ברכיהם של קשישים שעיניהם היו רתוקות אל הים. צללים וזהרורים נסעו על פניהן של ישישות מנומנמות. הקשיבו נוסעים, הפסיק שוב הכרוז את צלילי המנגינות. הבאַר עומד לרשותכם בין השעות שמונה־שתים־עשרה בבוקר ובין… על גשר־הפיקוד, גבוה מעל גבוה, עמד זקוף קצין מוזהב־כתפיים, מזהיר בלובנו, וקלט מרחקים במשקפתו.

מישהו הגיע מבפנים ובישר: הלילה, הלילה פונים לאחור וחוזרים! באחת נשתקשק הסיפון כבעבור רוח בין איבּי־האגם. תמהון וצחוק, מבוכה ושמחה נשקו אלה באלה. חלום רע שנמחה עם פקיחת השמיים. פלגים אחדים זרמו אל המסדרונות. זריזים מיהרו אל תאיהם לארוז את חפציהם. גברים ונשים חיפשו אלה את אלה להיוועץ ביניהם מה לעשות. – עדיין לא. יש לחכות. שמועה בלבד. – צחוק נעשה לנו! מבול אמרו! – בשם אלוהים, מבול! – הו, איך ילעגו לנו כשנחזור! לא נוכל להראות את פנינו מבושה! – האם אשמתנו היא? – הו, איזה צחוק! – האמת, שנתרגלנו כבר לתאנו וצר לנו לעזבו! – בושה לדבר כך, שעה שלכולנו קרובים המצפים לשובנו! – אכל למה לחזור, הן אפשר עתה לערוך מסע־טיולים אל נמלי החופים הסמוכים! – הו, אלי, לבכות או לצחוק מרוב שמחה? והרי כבר בטוחים היינו שזהו… החולמים אנו?… חמשת האותות של המשדר נתפעמו מרמקול רחוק. היטיתי אוזני לשמוע, אך קולות השיח והצחוק ריסקו את המלים ושטפון. רוח קרעה את העננים והפריחה אותם בכחול השמיים הקר. מעט־מעט נתרוקן הספון מקהלו.

עמדתי נטוי על המעקה והסתכלתי בים המשנה את גווניו. השמש הופיעה והסתתרה, הופיעה והסתתרה. שום פיסה יבשת ושום תורן לא נראו באופק. קצת חום היה באויר, אך עור פני נצטמרר. איך אחזור עתה? איך אפגוש את ידידי? מה אומר לאבי? – – – רציף הנמל היה ריק ואני עם מזוודתי נשארתי אחרון על הסיפון. כל הנוסעים ירדו זה מכבר. מלח האיץ בי לרדת, בטרם יועלה הכבש. רגלי כשלו בלכתי. עמדתי יחידי על הרציף ולא ידעתי לאן אפנה. מן המחסנים עלה קול סבּלים וקרוניות. מעבר לשער המתה העיר בהמולת טורח יום־יום. כל המראות התנכרו לי. לא יכולתי לעשות גם צעד אחד לעבר השער. נשאתי עיני אל הספינה. מולדת יחידה. אך סאן המכונות כבר עלה מתוכה וזרת־זרת נתרחקה משפת הרציף כשהיא אוספת חבליה וארובתה מפיחה עשן. האם לא איבדתי את חיי בהימלטי להצילם? –

זה התחיל, שמעתי קול רך מאד לצדי.

ברק עבר בשדרתי.

היתה זו הצעירה שראיתיה עם אמה בבוקר־אתמול.

מה התחיל? לחשתי.

זה עתה הודיעו, אמרה בהישירה אלי מבט רועד מצינה.

זעקה קפאה בפי.

כן, אמרה.

הלמים של חשמל ריתקוני אל עומדי. לפתע היה הכל תוהו. שמיים נופלים וים מתנשא. ושני צללים באדרות־חורף מרחפים באויר הקפוא. מיטלטלים מעלה ומטה עד שענן מכסם.

מה הודיעו? רעדו המלים על שפתי.

השטפונות גרפו שני כפרים. עשרים וששה איש ניספו.

עשרים וששה! צעקתי.

זה שמונה שעות יורד המטר ללא הפסק, אמרה.

עצמתי את עיני. כל הפנים שביקשתי לשוות לנגדי, חמקו ממני, נעו וניטשטשו במים. שטפון… חזרתי ולחשתי בתוכי ולא יכולתי לראות שטפון. הכל עמד כמלפנים. העיר תחת שמי העופרת שעודם קפואים. בית הורי בכפר עם גגו האדום, החצר הנטועה, שדות השעורה שמסביב, ילדם של השכנים רץ ברחוב העפר, יחף ופרוע־ראש וקרא לאמו. סוס צנף. גבעה ירוקה שעשביה כנועים תחת משא הדממה המעוננת. לא, בן, אנחנו לא נעזוב את הבית, אמרה אמי, יהיה גורלנו כגורל כולם… למה? למה?

העבר רגע? שעה? שלוש? כשפקחתי את עיני, הצעירה לא היתה עוד. דממה מכושפת שררה על הסיפון. אנשים אחדים חפזו פנימה כנמלטים ממטר. חבורה של ארבעה או חמישה הסתודדה בפנים אבילות. אשה אחת הקיאה אל מעבר למעקה. אחרת עמדה שעונה אל התורן ומחתה דמעות במטפחתה.

בחמש דקות לפני שתיים היה האולם הכחול מלא עד אפס מקום. האנשים עמדו צפופים, פונים אל הרמקול שבמרומי הכותל. רק לחשים קטועים, כבבית־אבלים, ריחפו ושקעו. חמש הפעימות של אות השידור נפלו אל מקווה של דממה אפלה.

הננו מודיעים על אבדן שבעים ושתיים נפשות, גברים, נשים וילדים, מן הכפרים עלוָון, מנחַת, אוֹנם, שפוֹ. יהי זכרם ברוך.


הקול נשתתק כמו נחנק. רעד קפא באויר, צמרר, כיסה פנים במסיכות־סיד. מבטים נתמוטטו.

אחר המשיך הקול:

גשמי־זעף, מלווים סופות־רעמים, יורדים ללא הפוגה זה שתים־עשרה שעות וגורמים לשטפונות עזים באיזור החוף. שטח של כמאה וחמישים מילים מרובעים הוצף כולו מים. חצי שעה לאחר חצות נפרץ סכר נהר עברת וזרם המים גרף בבת־אחת מאות בתים בארבעת הכפרים שבבקעת שפך־הנהר. רבים מתושבי השטחים הנמוכים לא הספיקו להימלט וניספו בהסחפם בזרם. פלוגות־הצלה הגיעו למקום בבוקר והחלו מיד בפעולה. אלפי פליטים נוהרים אל יישובי־ההר למצוא מחסה. התושבים מוזהרים בזה לא להיגרר לבהלה ולציית להוראות השלטונות והמפקחים המקומיים. כל הפרת משמעת עשוייה לגרום נזק לא־ישוער לאוכלוסייה. הוראות תשודרנה בכל שעה. היצמדו למקלטים.

הקול הראשון נשתתק וקול אחר, ער ותקיף ממנו, נשמע:

צו־חירום מספר שלוש. כל הגברים בגיל שמונה־עשרה ארבעים, מצווים להתייצב בתחנות הגיוס בין השעות שמונה בבוקר – ארבע אחר־הצהריים. עונש מאסר יוטל על כל אדם האוגר מזון ללא רשיון מיוחד, המספסר בצרכי אוכל או בנכסים כלשהם, וכן על כל אדם המונע מקלט מניצולי השטפונות או המפריע לתנועתם בכל אופן שהוא. השימוש בחשמל מוגבל בזה לשעות…

צעקה גוועת נשמעה מקצה האולם. הכל נפנו לשם ואשה נראתה צונחת לארץ. מים, הביאו מים, נשמעו קריאות. בבהלה שקמה, טבע קול השידור. אנשים חפזו הנה והנה, פרצו החוצה וחזרו, ונשים התייפחו.

המתעלפת הוצאה על גבי אלונקה, נשואה בידי שני קצינים ומעט־מעט נתרוקן האולם. עורך־הדין עמד בפינה ודיבר בלחש, בקוצר־רוח, עם האיש צהוב־הזקן. שטפונות, אמר, הם עניין שבגדר־הטבע. זהו אסון, כמובן, אבל אסונות כאלה קורים מדי שנה בשנה בכל חלקי העולם. לא עשרות, אלא מאות וגם אלפים ניספים בהם. אבל, בשם אלהים, אין זה עדיין קץ העולם! איוולת היא לחשוב כך! כמה זמן עשויים להימשך מטרות כאלה? כמה?

בחוץ האירה שמש קרה. טלאי־העננים היו קלושים עתה, צמריריים, והם נפזרו יותר ויותר ופינו מקומם לכחול זגוגי. בחור ובחורה לבושי לבן עמדו משני עברי האמבר התיכוני וכדור טניס נתעופף בין מחבטיהם. זקן אחד עבר לידם ואמר: בושה! בושה!

מה אתה רוצה שנעשה, סבא? שנבכה? הטיל הבחור גיחוך לעברו.

הכדור נתעופף מצד אל צד וקול הטפיחות פרט לרגעים את זמן הים הגדול.


 

ד.    🔗

מספר הנספים קפץ למחרת בבוקר לשלוש מאות ועשרים, ובצהריים – לאלף וחמשים. בבת־אחת, ללא הדרגה, ללא תת שהות למחשבה להשיג פסע־פסע את הידיעה, נסק מן הטבעי אל האל־טבעי. האנייה היתה מוכה בתדהמה שנתרסקה ללחשים, להתייפחויות, לקריאות־תמהון פעורות. המסדרונות היו כמלכודות, כשאנשים מתרוצצים בהם לחפש איש את רעהו, ממלמלים לעצמם שמות אסון ושמות אלהים, תופסים ראשיהם בידיהם, מפטירים זה לזה מלים ללא־מובן, רחוקות משביקשו להביע, נאלמים דומייה. כל מה שהיה אך לפני ימים מספר חרדה מיסתורית, שרוייה באפילת המופשט, שהלב נרתע מהאמין בה וההגיון דחה אותה בעקשנות, הפך פתאום לשואת־מפולת. חמשת אותות השידור, הקול המודיע, רם ושופטני – נאטם מדי־פעם כמעבר לחומת־מים, נקטע מדי־פעם כנסחף בסופת־רעם – הגיע כמכוכב אחר. אך חבל האנייה הסמוי, המתארך והולך, קשור היה עדיין אל טבור היבשת, שמראותיה לא נמחו. נופי כפרים, עיירות, מחוזות, נדלקו לרגעים בברקים, טבעו באפילה, וסאון השטפונות החריש כל קול. פני אדם לא נראו בכל זה, כי נשמעו רק מספרים, מספרים. את חסד־המקרה, שמר איש־איש למקורביו.

למעלה שלטה עוד האבילות הקודרת, כבוּדה‏ במלבושיה. המלחים גזרו שתיקה על עצמם, בנועם על הסיפון עם דלייהם או מברשותיהם, מבלי לפנות אל איש. בכסאות־המרגוע היו שקועים אנשים מאובנים. אחרים מדדו בצעדיהם, אחד־אחד ושניים־שניים, את הסיפון לאורכו. הים נשם רוח מלוא חזו. באולם הכחול נקצבה הדממה בנקישות אסימוניהם של הקלפנים. פניו של המוזג ליד הבאַר ועניבת־הפרפר השחורה שלו, היו אדיבים כתמיד. ליד שולחן מרוחק, ישב בחור סתור־בלורית, רכון על מחברת, ועטו נע בחריצות משורה לשורה. מפעם לפעם היה מפסיק ונושא עיניים דלוקות אל החלון הרחב, שמרחב הים היה גואה ומשתפל בו חליפות.

אך ככל שהעמיק מי לרדת אל תחתיות האנייה, כן נתנה האבילות קולה באוזניו. אכסדרות המדורים התיכוניים היו רגושות מציבורים נסערים בוויכוחים, מגערות אמהות בילדיהן, מטריקות רגוזות של דלתות וחפצים מוסטים. וממעמקים עלו כבר קולות האנייה כמלויית המת. שם, באולמות הדחוסים אדם רב וצרורות, ייבבו תינוקות, נשים התהלכו אנה ואנה כשהן מפכרות ידיהן, נאנחות בשברון־לב, משמיעות קינים. גברים היו סרוחים כחוֹלים על יצועיהם, מטליות רטובות למצחיהם, או ישובים שחוחים בקצותיהם, שתוקים וממלמלים לעצמם. מי הים נחבטו אל הדפנות והקציפו את זגוגיות הצהרים.

מן המדריגות היורדות אל המדור התחתי, נתקרבה ובאה בנקישות צעדים בחורה נושאת דלי ומברשת ארוכה. היה זו שוב אותה צעירה שראיתיה על הסיפון. תמירה היתה, כאילו נזדקפה קומתה. שלום שָׂרַי, קידמו אותה כמה מן הנשים והיא נענתה להן בברכה. בעוברה על פני, נענעה בראשה, והחיוך שעל שפתיה היה כאוּב, כמו מוּם. נכנסה אל רובע הגברים, העמידה את הדלי והחלה מקרצפת את הרצפה במברשת. ידיה הדקות היו חזקות וזריזות, ושערה הארוך היטלטל לצידי ראשה עם כל תנועה, שׂם חיץ בינה ובין המבטים. הכל נשתתק לפתע ורק קליחת המים נשמעה.

בערב עלה מספר קרבנות־השטפון בעשרים בלבד. באולם הירוק ניגנה התזמורת, אך רק ארבעה או חמשה זוגות סובבו על פני רצפת־הריקודים, כבחלום. ליד הדלפק חיזר פוט אחר צעירה מפורכסת. עיניים צרות וערמומיות היו לה, משוכות ירוק, ואברי גופה היו פרוצים מתוך שמלה הדוקה, נוצצת כאזמרגד. משושי שפמו הלוהט ביקשו לצוד את פניה וצחוקו השתעשע בצחוקה.

על אפילת הסיפון פשטה המיית ים חמה. מעל למצפה התנועע פנס אדום, כתלוי על בלימה. כוכבים בודדים, אי־פה אי־שם, הבהבו כגוועים, מבעד קרעיה של כיפה שחורה. לחשים הסתודדו בפינות ובירכתי המעקה. האנייה הילכה בטח, הלוך והתרחק מן המזרח הנעלם. הרוח המרחפת־קל לא נשאה זעקות ולא געש מים. רק מלמולי־חוף של ליל־קיץ. שטשוט רגליים יחפות כחול לח. ריח מלח ואצות. תבל נעה ללא־זמן, בלי סוף, בלי השתנוּת, ללא עיניים. מחותלת עלטה היא נישאת בחלל, שנות־חושך אין־מספר, בין כוכב לכוכב, במעגל־המזלות של יקום מסתורי.

אחר חצות הגיע פוט. בהחילו להתפשט את בגדיו, ישוב על האלונקה, אמר: ובכן, מבול על הארץ, מה?

האמת היא, שלא האמנתי, אמר. חשבתי, אמונות־הבל. זה הכל.

פניו היו סמוקות וריח יין נדף מפיו.

למה עלית? שאלתי.

הרפתקה, אמר. אני אוהב הרפתקאות.

היית ברשימה?

שיחדתי, אמר.

אחר הוסיף:

אל תסתכל בי כך. לא חטאתי יותר מהאחרים. מי הם כל הנוסעים פה, אתה חושב? חלק שילמו בכסף רב. מכרו את כל רכושם ושילמו. חלקם בעלי־זכויות ובעלי תפקידים, שנשלחו כביכול, השד יודע למה. חלקם בעלי קשרים. אלה שלמטה, הוכנסו כדי שמצפונם של האחרים יהיה נקי. ציידו את האנייה במזון, בדלק, ברפואות, ציידו אותה גם במצפון – צחק.

מצפון! קרא כשהוא פושט את גופייתו. אם באמת האמינו בכל זה, למה שלחו את האנייה?

כדי שתישאר פליטה, אמרתי.

הו! קרא בלעג, אתה מאמין שהעולם כולו יטבע ואנחנו נישאר? צחוק! דגים יאכלו את בשרנו!

ולאחר שנשתתק, אמר:

ואתה?

פחד, אמרתי. עליתי מפחד.

האמנת שזה יקרה…

האמנתי מפני שידעתי.

מה ידעת?

היו סימנים. ברורים כמו זריחתה ושקיעתה של השמש. אמונת־ההבל היתה רק התקווה שמשהו מיסתורי יפר את חוקי הטבע. רוב בני־האדם מוטב להם שהתקווה תכחיש את דעתם מאשר לדעת שקיצם קרוב.

רוב בני־האדם לא ידעו דבר. על כן לא האמינו. ואילו האמינו – מה היו עושים?

לא היו מותירים אנייה אחת ויחידה בחוף.

ואתה מיהרת לברוח.

לא מיהרתי. עד היום האחרון נהגתי כאילו דבר לא ארע. לא עשיתי כלום כדי להימלט. לא מתוך אומץ, אלא מתוך שוויון־נפש, החלטתי להישאר. ביום האחרון נפל עלי פחד פתאום. פחד־מוות נורא שהריץ אותי כמטורף. רגע לפני שניתקה האנייה מן החוף הספקתי עוד לעלות.

ללא תעודות.

לא. אין לי תעודות.

רע.

אחר־כך, בהתכסותו בשמיכה, מלמל מתוך תנומה:

אבל זה יחלוף, הכל…


 

ה.    🔗

ארבע פעמים ביום הושמעו שידורי החדשות באנייה. בעשר, בשתיים, בשמונה בערב ובאחת־עשרה לפני חצות. ביום החמישי למבול הגיע מספר הנספים לשבעת אלפים וחמש־מאות. כל עמק גתר הפך לאגם, והמים החלו גואים אל הגבעות. קולו של המודיע נעשה בהול יותר, רועד לפרקים, כרדוּף השטפונות עצמם. יום־יום, ארבע פעמים ביום, שודרו צווים חדשים על קיצוב המזון, אמצעי מניעה נגד מגיפות, גיוסים. הוראות דחופות היפנו את הנמלטים עצמם אל מקומות המקלט. סיפורי הניצולים, שקיטעו את השידורים, העלו מאפילת המרחק מראות אימים סחופי־סער, נדלקים באורות־הברק, רדפי זעקות חוֹצוֹת מטר, כבים ושוקעים בחשיכה אילמת: רבבות פליטים בורחים, רק עורם לבשרם, אל ערי ההר, תופסים את בתי־הציבור, את בתי־המסחר שפונו, פולשים אל בתי־המגורים על מרתפיהם ועליותיהם. פגרי אדם ובהמה צפים על פני המים. גברים, נשים וילדים נתלים בצמרות עצים, בשולי גגות, בזיזי סלעים, רואים את המים הגואים אליהם, עד שנסחפים, או נופחים רוחם מפחד, רעב, קור. אמהות מחרפות נפשן להציל את ילדיהן ואובדות עמהם. הערים שרויות בחשיכה. מספר הנספים מרעב וממחלות משיג את מספר הטבועים. צחנת המתים מאיימת להכות את האוכלוסיה כולה במגיפות. מלאי המזון מתמעט והולך. מטרות־הזעף ניתכים ללא־הפוגה, יומם ולילה, יומם ולילה.

ביום הששי והשביעי שודרו צווים בלבד, בזה אחר זה, על גיוס כללי, של גברים ונשים כאחד, להקמת סכרים במבואות הערים. כתבים תארו איך טורי האנשים יוצאים אל פתחי הגיאיות תחת המטר, בכלי עבודה ובידים ריקות, גורפים אבנים, ממלאים שקים בעפר טובעני, מקימים סוללות, ואלו מתמוטטות ונסחפות כלעומת שקמו, מעוצמת הזרמים. רבבות נמלים זעירות נאבקות בשארית כוחותיהן בזעמי אלים אדירים.

במדור התחתי פסקו היבבות וקולות ההי. דממה נשתררה באולמות, עגומה ושפוייה כבבית־חולים. שׂרי היתה מהלכת שם, במעברים, ביד מנחמת, בקול מרגיע. רק הלהט שבפניה רמז על איזה סוד. באולמות העליונים נתמעטו המאזינים לשידורים. רק הקלפנים ומספר צעירים וצעירות שעשו ישיבתם קבע ליד הדלפק, לא נטשו אותם מבוקר עד ערב. נוסף עליהם היה שם בעל הבלורית שלא פסק מלכתוב.

ביום השמיני, בשתיים אחר־הצהריים, בקע לפתע קול ילדה קטנה מן המשדר:

בלילה התעוררנו ואבא אמר שמים פרצו לבית. רצינו להדליק את החשמל אבל לא היה אור. פתאום הרגשתי שהמים נכנסים למיטה שלי. אמא שלי לקחה את אחי הקטן מן העריסה וצעקה, נצא! נצא! בחוץ היה גשם נורא והזרם היה כל־כך חזק שאי אפשר היה ללכת. לא ראינו כלום בחושך ואני צעקתי אל אמא שתתן לי ידה, אבל היא לא ענתה. פחדתי נורא שאאבד אותם. מכל צד היו צעקות ואי אפשר היה לדעת לאן הולכים. פתאום נתקלתי בעץ ונאחזתי בו. התיישבתי על הענף ולמטה שמעתי את המים. כל הזמן ירד עלי הגשם ולא יכולתי לנשום. כשהתחיל להיות אור בבוקר, לא ראיתי אף אחד. רק מים ומים. עכשיו אני לא יודעת איפה הם… כולם…

נורא! נורא! מלמל הבחור בעל־הבלורית שישב לצידי, כשהוא תופס ראשו בידיו.

נורא עוד יותר בגלל המרחק, אמרתי.

הוא פקח עלי עיניים גדולות, חומות. שעממו כגחלים מתחת לבלורית שערו השחור, ואמר:

למה אנחנו פה, למה?

החרשתי. אחר הצבעתי על מחברתו ואמרתי:

יומן?

הוא השפיל מבטו אל הדף הכתוב ועיווה את שפתיו:

אני שונא את עצמי כשאני רואה את השורות האלה.

אחר נשא שוב עיניו ואמר: אמרו לי, סע אתם. סע, יהי לך מה לכתוב. אם כולנו נאבד, תישאר עדות. צחקתי. לא האמנתי. אחר כך נתפתיתי. חשבתי רק על המסע עצמו. על ספינה של בורחים. יהיה מעניין, אמרתי בלבי. אבל כשהגיעו הידיעות הראשונות, חשבתי שדעתי נטרפת עלי… כאילו אתה רואה את ילדיך או את אהובתך בבית עולה באש ומישהו כופת את ידיך את רגליך ואינו נותן לגשת.

וכיסה את עיניו בכף ידו.

מה היינו מועילים אילו נשארנו? אמרתי.

מה היינו מועילים? קרא עלי בתמהון. שאל איך נמשיך לחיות אחר־כך, אם נישאר בחיים. איך תישא אותנו האדמה!…

שוב השפיל את עיניו, ובשקט אמר:

ואם נמות, יהיה זה מוות מכוער, בזוי. שם, על היבשה, אין זה מוות כלל, כשכולם יחד. שם זה המשך, ולא מוות.

פלג היה שמו. רחב־כתפיים, שחום, אילן־חורש צעיר שמטר כופף את צמרתו.

אתה כותב לפחות, אמרתי, ודבר זה מקל עליך בודאי.

גם על חטא זה אתן את הדין, אמר. מה אני עושה? קולע זרים על קברות המתים לאחר שברחתי מצעקותיהם? אילו היה להם קול היו מקללים אותי! אני כותב… – שם ידו על מחברתו – מה אתה סבור אני כותב? תחילה הייתי רושם את העובדות. עכשיו איני יכול. עכשיו…

לומר לך את כל האמת, אמר כשדמעות עומדות בעיניו, אני מקנא באלה ששם. פשוט מקנא…

קול צעקות וחבטות על פתאום מלמטה. מהומת צעדים רצים במסדרונות ובמדריגות. צווחת אשה: תנו לי להיכנס… תנו לי…

על לשכת־המודיעין צבא קהל רב ומתוך דחקו בקע שוב אותו קול, כצריחת עוף, מלווה הטחות אגרוף על הדלת המוגפה: תנו לי לדבר אתו! לדבר אתו אני רוצה!… היתה זו אשה פרועת שער, מעונת־פנים, לבושה בשמלת־בית דלה, ובקהל עבר לחש, בלתי־שפוייה. מה רצונה? שאלו זה את זה בגבור צעקותיה, אך עם כך נפתחה הדלת ושני גברים במדים תפסו בזרועותיה מכאן ומכאן כשהם מצווים על הקהל להתפזר. איש לא עזב את מקומו, כי האשה נאבקה עתה בכל כוחה, מפרפרת בין השניים, ולפתע התפרצה מידיהם, הבקיעה לה דרך בתוך גוש העומדים מסביב, שנרתעו מפני טירופה, ובהגיעה אל סוף המסדרון, לחצה על כפתור הפעמון וצלצול־אזעקה החריד את האנייה מקצה אל קצה. לחזור! צעקה, אני רוצה לחזור! שני פקידי־האנייה השיגוה שוב, בצבתות־ברזל, אך עתה כבר זרמו מן המדורים התחתיים ומכל עבר, נהרות אדם נבהלים בדרכם אל הסיפון, ומבלי לשעות אל גערות הקצינים, או למראה האשה הנגררת בכוח, עלו דחופים למעלה כנמלטים מטביעה.

הסיפון השחיר כולו, המה, רגז. אחר נשתכך כבשכוך רוח ביער. טירופה של האשה ריחף באויר כצריחת־עורב מנבאת־רע, שנשתתקה, נתלה כענן כבד, קרע ציבורים־ציבורים קודרים מקהל הנבהלים ושילחם חזרה לחוריהם. רק בירכתיים עוד עמדה סיעה גדולה, מלקטת אליה את כל הנותרים שנמשכו להקשיב לאי־מי.

בהתקרבי, ראיתי את שרי. היא עמדה בגבה אל המעקה, לבושה במעיל קצר, וטבעת אנשים מעובה סוגרת עליה. אדמומית של חולי פרחה בלחייה ועיניה היו נבהלות כשל חיה מפוחדת.

היא איננה מטורפת… שמעתי את קולה החנוק, שהרוח הצוננת ורחש הים השליכוהו מדי פעם ממני והלאה. פשוט לא יכלה עוד לשאת… אילו כולנו… היינו עולים אל רב־החובל… הוא מוכרח יהיה, אם כולנו נעמוד על כך… הלא פה… זה רק אנושי…

מישהו פלס לו דרך בגוש הנאספים ונתקרב לעברה. היה זה עורך־הדין גבה־הקומה, שפניו האדימו מאד.

מי שסבור שהמטרות היורדים עתה על היבשה הם מבול, אמר בקול בוטח, מיוצב, כשהוא מישיר מבטו אל שרי, צריך להניח ממילא שאותו גורל יפקוד גם אותנו… אך האם צריך לחזור על כללים פשוטים שכל אחד מאתנו למדם בבית־הספר? שגשמים יורדים בתנאים מסויימים ושתנאים אלה משתנים מרגע לרגע? גשמים אפשר שירדו ימים רצופום, שבועות רצופים, אך אי־אפשר שירדו בלי־סוף! אפילו אם יימשכו המטרות חדשים שלמים, אין להעלות כלל על הדעת שהמים יציפו את ההרים למשל! רק אילו היתה השמש נעלמת מן התבל, באיזה אורח־פלא – יכולה היתה להתרחש שואה מעין זו…

ידיו היו נתונות בכיסי מקטרנו ומבטו החד היה נעוץ בשׂרי. אחר פשט חיוך על פניו והוא סיים באומרו:

אבל כולנו יודעים שהשמש עדיין זורחת…

חיוך רפה, הססני, הדליק כקרן־אור חיוורת גם את פני הסובבים, אך מישהו קרא ממעבה הקהל:

אם כן מדוע לא נחזור?

עורך־הדין שרבב את צווארו לעבר הקול וקרא מעל לראשי הנאספים: כי זהו טירוף!

אחר הקיף במבטו את כולם ואמר:

שתי אפשרויות ישנן, רבותי. האחת – והיא כפי שהסברתי אינה מתקבלת על הדעת – כי כל הנשארים ביבשה נגזרה עליהם כלייה. אם כך הוא הדבר, הרי לא רק שאין כל טעם שנחזור, אלא שמצווים אנו להישאר כאן. אם יש השגחה בעולם, הרי היא הפוקדת עלינו: חיו! אל תאבדו עצמכם!… והאפשרות השנייה…

עתה השפיל את קולו הפנה מבטו שוב אל שרי.

האפשרות השנייה, אמר, היא שבכל זאת אין זו כלייה, וכי ניתן להציל הרבה על ידי המאמצים המשותפים של אלפי האזרחים בעצירת השטפונות. הן לזה את מתכוונת, לא כן? שעלינו לחזור כדי לעזור במאמצים אלה.

אני שואל אתכם, רבותי – זקף את ראשו, משכמו ומעלה מכולם – היש הגיון כלשהו בהצעה זו? האם תוספת של עוד חמש מאות איש על רבבות האזרחים הנתונים עתה בצרה עשוייה לעזור במשהו? האם היא תקל על פעולות ההצלה או תכביד עליהן? היא תכביד, רבותי! תכביד מאד! לא זו בלבד שלא נוכל לעזור בכלום, אלא שנוסף לכל יצטרכו להציל גם אותנו! כי לאן נגיע אם נחזור? אל החוף? אבל איזור החוף מוצף כולו, כפי ששמענו! האנייה לא תמצא אפילו מקום לעגון בו! צריך יהיה לשלוח פלוגות הצלה כדי להעביר אותנו בסירות אל האזורים הבלתי־מוצפים! לדאוג לנו למקלט, למזון, לבגד, שעה שמחסור נורא שורר שם! היש לנו זכות מוסרית לעשות זאת? היש איש אחד בתוכנו שיהיה נכון ליטול אחריות זו על מצפונו?

שרי הביטה בו בעיניים פקוחות־לרווחה, ספק שומעת את דבריו, ספק תוהה לפישרם. דומה היה שמחשבותיה מרחפות הרחק מעבר לו, הרחק מעבר לציבור האנשים שעל הסיפון. כמתוך המבוכה, ריכך עורך־הדין את ארשת פניו, שם ידו על לבו ואמר בשקט:

אני מכבד מאד את רגשותיך, גברת צעירה. אין כמוני מבין להם. אבל אני מייעץ לך לכלוא אותם בשם השכל־הישר. אמרת שעלינו לדבר עם רב־החובל. אדרבא, גשי אליו והציעי לו בשם כולנו שיתקשר באלחוט עס שלטונות החוף וישאל אותם, אם דורשים הם מאתנו שנחזור או שנמשיך במסענו? בטוחני שאיש מאתנו לא ימרה את פיהם!

שרי נתכווצה, כמו נתרעדה מרוח. אחר תחבה ידיה בכיסי מעילה הירוק ופנתה ללכת לאורך המעקה. שיכמה המעוגל כמו נתכופף ממשא העננים הכבדים. בדומיה נתפרק הקהל ושט על דוֹברת הסיפון לעבר המבואות. חודי התרנים חרשו חלל קודר, אפרורי.

זקן נמוך־קומה, שזקן־שיבה עטר את פניו הרחבות כמוֹלָד, הסב אלי מבט תכול ואמר:

אין אלהים בלבם.

שלחתי מבטי אל הים הגדול, הכחול כדיו, שרוח היתה מרחפת עליו, וצינה אחזה בי. הנעתי בראשי לעבר דרכה של שרי ואמרתי:

בלבה אין אלהים?

אין, אמר. היא דיברה אמת, אך לא אמונה. המאמין יש בו בטחון, ובה אין בטחון. אילו האמינה, היתה יודעת שמי שגוזר למות הוא שמצווה גם לחיות. מה היא אומרת לנו? שעלינו ללכת מרצוננו לקראת המות? כדי להוציא ייסורים מלבה? למה יש לה ייסורים ‏?

אם כן – צדק עורך־הדין?

עורך הדין? פקח עלי עיניים צלולות כאגמים, שקר! כל דבריו היו שקרי שקרים! עליו אין מה לדבר כלל! אבל עליה צר לי. נשמה יפה יש לה, אבל תועה, מפרפרת. ציפור שלא מצאה לה קן.

ומשראני תמיה, אמר:

הטובים שבכם, יודעים מוּסר מהו. אבל מהו המוּסר? חומר ביד היוצר! רצונך, אתה לש אותו כך. רצונך, לש אותו אחרת. שום דבר מוחלט. פעם המותר אסור ופעם האסור מותר. הכל לפי הנסיבות. האם דבריו של רמאי זה לא היה בהם מוסר? מוסריים היו, על פי שורת ההגיון! בשׂכל לא תסתור אותם! אף־על־פי־כן, מרגיש אתה את קול השקר היוצא מהם. מדוע? משום שיצאו מלב ריק מאמונה. האמונה, מבין אתה, אין לה כוח כל־כך רב להילחם עם השכל, אבל כשהיא ממלאת את הלב כולו, אין בו מקום לשׁדים. אינם יכולים להיכנס… וכאן.. כל אלה שהקשיבו לדבריה ולדבריו, נענעו בראשם לה, או לו, האם יוכלו עכשיו לנוח על משככם בשלום? לא! קרועים יהיו יותר מקודם. מתהפכים בין האמת שלה ובין השקרים שלו, ושלום לא יהיה להם! איך ידעו אם דרכם נכונה או לא? איך ידעו להבדיל בין טוב ובין רע אם אינם מאמינים?

רוח רחבת־מפרשים היתה מרחפת על המים. הים היה מקדיר והולך, כאוֹצר סופה. נשאתי עיני אל העבים מאין יבוא נס. השמיים היו סגורים. מעיקים עד לשבור לב. ירדתי לחפש את שרי, אך הגיבן עמד בדרכי.

לא יחזרו! נפל עלי קולו מזוית המסדרון החשוכה. עמד שם כאילו היה אורב לי, כתפיו כקיר ועינו הגדולה והקפואה צלבה אותי אל לוח הברזל.

לאן? שאלתי.

לשום מקום, אמר. את המטורפת כלאו בתא המשמר וחסמו את פיה.

יצעקו אחרים, אמרתי.

לא יצעקו, הבהיק גיחוכו מתוך האפלולית. ים, ים, בכל מקום רק ים.

ביקשתי לעבור על פניו, אך הוא עצרני.

תלושים? אמר.

אין לי מה לתת, אמרתי.

מלבושים.

נתעכבתי עוד רגע ואמרתי: בערב.

תבוא הנה, אמר, ופנה מעלי.

ירדתי לחפש את שרי ולא מצאתיה. המדור התחתי חנק אנחות. אנשים היו שרועים על משכביהם, הוזים אל התקרה. ריח של חומר־חיטוי עמד בחלל. אב קשיש היה משחק עם בתו הקטנה. שמלה אדומה וקצרה היתה לה וסרט אדום לשערה. ישבה על הרצפה הקרה שבמעבר בין היצועים והקימה קוביות זו על גבי זו. האב ישב על היצוע, כפוף־גו, וכל עת שהיתה אחת הקוביות נופלת, היה מחזירה למקומה. הגה לא נשמע. קוביה נופלת, קוביה מורמת. יד גרומה מושטת ויד דקה נוטלת. כך היו שקועים בשיח ארוך ללא־אומר וללא שאת מבט זה אל זה.

עיני מלאו דמע. הקץ היה רחוק והקץ היה על־יד על־יד. טובים שני לבבות מלב אחד, האת שרי לא מצאתי.

בערב היה האולם הירוק סחרחר מזוגות־רוקדים והתזמורת צווחה בכל עוצמת כליה. סכסופון שילח יללות לצדדים, למעלה, אל מרום התקרה, למטה, אל רגלי המחוללים. נקישות התוף הקצובות התנפצו מדי פעם מרעש המצלתיים. הרימונים האדומים שקשקו כאש אוכלת קש. צריחת החצוצרה הריצה פראים מיער. השעה היתה אחת־עשרה ופעימות אות השידור טבעו בגעש. מרחוק־מרחוק בא הקול, מתרסק מרעם, מועף ברוח, גווע, מתגבר: בעמק כלח, זה היום השלישי… נלכדו בערוץ… מדרדור הסלעים… שבעים נפש… אך לא הצליחו להגיע… הציף האגם את הכפר.. התמוטט… שמונה מאות פליטים… בגלל ניתוק הקשר… נדרשים עד יום ו' בצהריים… חלוקת הלחם… כל העובדים בסכר ענמים…

אחר ניגש אלי פוט שלוב זרוע עם נערתו, ואמר: הכר בבקשה, זוהי דנהבּה. שטוף זעה היה ושתוי, ובאומרו זאת חבק את כתפי ושמט ראשו על כתפה. דנהבה צחקה וקרצה לי בעינה המלוכסנת, הירוקה. זהו שכני, אמר בהראותו עלי, שנינו פליטים חסרי־בית. הוא שתה הלילה יותר מדי, צלצל קולה של דנהבה כענבלי־כסף, ועם כך כרכה זרועותיה סביב צוארו. פוט נשק לה על לחייה וסובבה סביב מותניו עד ששמלתה התנופפה סביב גבעול רגליה.

בלילה התעוררתי משנתי. על האלונקה שממול הבהיקו שני גופות צנופים יחד, מתנשמים, מתנשכים, מתהפכים, עד הידבקם.


 

ו.    🔗

ביום השלושה־עשר למסע, באה ההודעה שהכתה בתדהמה את קהל־הנוסעים. על הלוח שליד פתח לשכת־המודיעין, כתוב היה:

היות והועלתה דרישה מצד צוות־העובדים להעלאת השכר בגלל הנסיבות המיוחדות של המסע, מודיעים בזה על העלאת דמי הנסיעה בשיעורים כדלקמן… את הכסף יש להשליש בידי גזבר־האנייה, החל מהיום שעה 2 אחר־הצהריים עד מחר, שעה 11 בבוקר.

בצהריים המה אולם־האוכל כקן של צרעות. קריאות רוגז ומחאה זמזמו בחלל, עופפו בין השולחנות, הוטחו כלפי המלצרים. הללו עשו את מלאכתם בזעף, רגנו, השיבו לעולביהם בחרפות. מפעם לפעם נשמע קול נפיצת צלחת או כוס, נשברים אל הרצפה. פני שכנתי־לשולחן היו להוטות מחימה וסנטרה רעד בדברה. למה לא חשבו על כך מראש? קראה, ייתכן שהיינו שוקלים את הדבר בדעתנו ולא היינו עולים כלל. איך אפשר להעמיד אותנו בפני עובדה באמצע הנסיעה? מניין ניקח? העובדים מאיימים בשביתה – יכולים גם אנחנו לאיים בשביתה. מה יעשו לנו? ישליכו לים?

יחזירו לחוף, צחק בעלה.

לא איכפת לי! רגשה. יהיה גורלנו כגורל כולם. בין כה וכה אין זה תענוג גדול להימצא כאן ולשמוע יום־יום על האסונות המתחוללים שם.

שם ידרשו ממך יותר מכמה דינרים, אמר הבעל בקול כהה. שמעת הבוקר את החדשות. מחרימים הכל, את הבתים, הרכוש, מחסני המזון, הכל.

לא איכפת לי, חזרה ואמרה. שם אדע לפחות שהדברים נעשים בצדק. מה שדורשים מאתנו פה – אין לו כל הצדקה! זוהי סחיטה, סחיטה במרמה!

בשתיים נאספו כל נוסעי המחלקה הראשונה אל האולם הכחול. עשן סיגריות מילא את החלל, העיב את החלונות. ליד שולחן בירכתיים עמד איש קרח וכרסתן, שעיניו הקטנות היו מוטבעות בלחייו התפוחות כבצק, ציפה עד שישתרר שקט, אחר דיבר בקול אנפופי, מתמשך, באתנחתות גדולות, כמקוֹצר־נשימה:

רבותי, אומרים לנו, בגלל הנסיבות המיוחדות של המסע… מה פירוש הנסיבות המיוחדות? האם נסיבות אלה לא היו ידועות קודם לכן?… גם להנהלה וגם לצוות?… ידענו שאנו יוצאים למסע ארוך, שאפשר שיימשך גם שבועות וללא מטרה… כלומר, בידיעה שלא נגיע לשום חוף… שנצטרך לשהות על הים כל זמן שירדו הגשמים וגם זמן מה אחר שייפסקו.. ידענו שכל זה כרוך בסכנות מסוימות… קיבלנו על עצמנו. שילמנו מחיר כפול מן המחיר המקובל. רבים מאתנו מכרו את רכושם בחצי־מחיר רק כדי לזכות במקום באנייה. רבים מאתנו הגיעו הנה כמעט בחוסר־כל… מה פירוש הדבר שביום השלושה־עשר למסע מודיעים לנו פתאום על העלאה בשליש? האם משהו נשתנה? נתחדש?… רק מפני שהעובדים מאיימים?… עד כמה שידוע לי על סידרי עבודה באניות, הרי לא ייתכן דבר כזה! באנייה חייב לשרור משטר חמור של משמעת! אין איומים בים ואין שביתות בים. פקודות רב־החובל הן חוק האנייה. כמו בצבא. אם יש דרישות מסויימות – צריך היה לברר אותן על החוף! כשנחזור – אם הכל יעבור בשלום – אהיה מוכן להוסיף מרצוני, לא שלושים אחוז, אלא גם חמשים וגם מאה!… אני מציע, רבותי, דבר פשוט מאד: לא לשלם! אני מציע…

דמותו התמירה של פלג הופיעה בפתח. ענן שכן על פניו. בלוריתו היתה סתורה על מצחו ועיניו דלקו כגחלים. הוא צנח אל כסא, כמתמוטט תחת משא כבד. העביר את ידו על פניו, כמוחה חלום רע, ולחש דבר־מה ליושב על ידו. הלה פער את פיו ועצם את עיניו כמתוך כאב. עד מהרה פשט הלחש בין כולם: אלף ושבע־מאות איש נספו בלילה האחרון, בהם ארבע מאות ילדי בית־ספר שנלכדו בתוך מרתף.

הנואם, שחש ברחש שעבר באולם, בתדהמה שכיסתה פנים כסיד, הפסיק מדבריו ורכן לשאול לפשר הדבר, אך בו־ברגע קם מישהו ואמר בקול קודר:

אני מציע שנשלם מה שנדרש מאתנו.

היתה דממה טעונת דכאון, מבוכה, כלימה. אך מתוך הקהל קם עורך־הדין, פסע אל השולחן כשידיו בכיסי מקטרנו, ובפנותו אל כולם, אמר:

נהיה ריאליים, רבותי. בצד הטרגדיה המתחוללת על היבשה, מתנהלים שם גם חיים כסידרם. בני־אדם אוהבים, שונאים, רבים, משלימים, לוחמים איש־איש על זכויותיו היום־יומיות. יצר הקיום הטבעי, הבריא, מצווה על אדם להמשיך ולשאת בעול החיים, למרות אסונות וסכנות. נכון שיש בזה לעג מר למתים, להתמקח על כמה דינרים, אבל לא אנו פתחנו בזה, כי אם הצוות, שבא בדרישות קטנוניות, בלתי־צפויות. באמצע המסע…

החלונות נתקדרו. משא העננים נתעבה והלך והעיק על הים. על לוח הפלדה שרטט החרטום תווים לבנים. חלל כבד. חשרת מים. חשכה. עורך־הדין סיפר כי דיבר עס הקצין הראשון. דרישת הצוות תקיפה. המכונות תשבותנה. פקודות רב־החובל הן חוק הים, אך האנייה נוסעת ללא יעד מסויים וזמן מסעה אינו ידוע, והחוק אינו בר־תוקף במצב המיוחד.

זהו המצב, רבותי. סבורני שנביא רק אסון על עצמנו אם עכשיו, באמצע מסע זה, שאפשר לכנותו מסע־לעתיד־לא־נודע, נגרום לסכסוכים באנייה, בינינו לבין ההנהלה או בין הצוות לקצונה. הצעתי היא…

אלף ושבע מאות, יותר ממאתיים אלף מאז היום הראשון. היכן הוא אותו בית־ספר שתלמידיו נלכדו? במרתף היה גר השמש, זקן מצומק, זעפן, מרכיב משקפיים מעוננים. התלמידים היו מיידים אבנים לחלונו והוא היה יוצא ומגרשם במקלו. על כיכר החול הרחבה היה הכדור מקפץ מצד אל צד, נתלה באמירי האילנות. מראשי הצמרות היו מתגלים שדות־הבוּר הרחוקים. מקשאות דלילות. טלאים ירוקים, טלאים צהובים, מבותרים ערוצים. בימי שבת היו עלעלים מטפטפים מן האילנות אל החול החם, המושקה שמש.

ילדה ששׂכלה רפוּס היתה רובצת על החול ונוברת בו באצבעותיה. הילדים היו מתקלסים בה והיא היתה משתטחת, פשוטת אברים ובוכה. אמה היתה קוראת לה ממרחק של מיל: ה–גר! ה–גר! –

עורך־הדין עֵרן הציע לשגר משלחת של חמישה אל רב־החובל. לומר לו שבין כה וכה תוספת השכר שיקבלו העובדים אינה בת־שימוש בתחומי האנייה ועשוייה להתממש רק על היבשה. הנוסעים יחתמו על התחייבויות אישיות שלכשיגיעו לחוף ישלמו את הנדרש. ההנהלה תתחייב כלפי הצוות.

המשלחת יצאה והכל ציפו לחזרתה, שרויים בדממה מעיקה. המלכודת צפה, התנועעה, בחלל המקדיר. הילדים התקלסו בהגר ועיפרו עפר לעומתה. אף אני. פנים עגולות ולבנות היו לה וסנטר שמן, נפוח. היא לא החזירה לעולביה ורק עיניה זבו. ביתה היה בקצה הכפר, בית עץ, שפול־גג, עשוי־טלאים, מוקף גדר של כלונסאות. מפנים לגדר היו כלב, מדובלל ומרופש, עז קשורה לסדן־גזע, עפר מקושה, זרוע דלועים וגללים. אמה היתה מהלכת יחפה, שמלה דהוייה לגופה. אביה הנגר, קטן וצהוב, היה קטוע־אצבע. הגר רמזה לי לבוא אחריה. לאורך הרחוב הארוך. אל מפנים לגדר. אל דיר של שחת רקובה שדלתו חרקה על ציריה. מתחת לשחת היה המטמון. גולות עופרת, ענבל של נחושת, תרנגול של זהב. רוצה? שאלה בהושיטה לי את המטמון כולו.

ניגשתי אל פלג ושאלתי: הזכירו שמות?

הוא נשא את ראשו אלי, הסתכל בי מעולם אחר ונענע לאות לאו. חיוורון אחר היה שפוך על פניו, כשל שחר.

המשלחת חזרה בפנים חפויות. נציגי הצוות לא נאותו.

במסדרון נשתרך תור ארוך לפני אשנב הגזבר.

על הסיפון האפלולי, מאחורי תא הירכתיים, עמדה סיעת־אנשים צפופה. הגיבן, ולידו תיבה גדולה, היה נוטל חפצים ומשלם בדינרים. מסרו לידו טבעות, צמידים, שעונים, מטפחות, ספרים, והוא היה נוקב במחירם בחיפזון, בפנים קפואות, לא היה זמן לוויכוחים, לעמידה על המקח. התיבה נתמלאה והלכה עד גדותיה. האנשים נטלו את הדינרים, פרשו משם כצללים ומיהרו אל התור הארוך שלפני האשנב.


[הגווייה]

מאיין באה? מאיזה חוף נתגלגלה? כיצד?

בבוקר פשטה השמועה, ותוך דקות מספר האפיר המעקה הדרומי מאדם. השמיים היו כבדים והים היה מרוקע תחתם, שחור כדיו. מפעם לפעם התנשם גל גדול, מסיע עמו אופק אפל, הרה־ברקים. תחילה, במרחק, היה זה כפיס־עץ, או שבר־כלי, נייר ממורטט או סחבה. אולי תרמית־אור. קרן שנשתרבבה מבין סדקי־עבים וגהרה על מרחב־המים. אך זה נתקרב והלך, מיטלטל וצף, מתנועע וצף, משתהה, מהבהב, נסחף, מסתתר ודומה כי נעלם לעד, אחר מתגלה שוב, פתאום קרוב מאוד. פתאום – הה, חרדת אלהים – גווייה.

בין יריעת השמיים ויריעת הים היה מתוח חלל של דממה. הגווייה היתה נפוחה, גדולה, קרושת־רגליים. שכבה על גבה ועיניה הפקוחות קפואות, מזוגגות כעיני דג, ניבטות אל ריק. אפה המזוקר היה כחול, שפתיה כחולות ושערה פרושׂ על המים כמניפה. רק אחר־כך, עם היטלטלה מצד אל צד, עיניה הנשטפות בגל ניפנות אל הסיפון, וממנו והלאה, נגלה כי זרועה האחת היתה קרועה עד מרפקה. סיבים דהויים, סבוכים, חבקו את צווארה.

לרגע, נחבטה אל צלע האנייה ודומה היה כי נתרסקה, או טבפה תחת שידרתה, אך מיד הופיעה שוב, צפה סמוך־סמוך, נגרפת מן הדופן והלאה. משוטה האחד מדובלל וכפות־רגליה זקורות כהגה.

גל עבר ושטפה, הסיעה רחוק, העלימה, אחר העלה אותה שוב, ברורה, גדולת אברים ורחבת־חזה־שעיר, אישוניה בדולח שקוף.

בוקר היה, אך השמיים היו סגורים והזמן עמד בין אופל לאופל. הגווייה צפה, התנועעה, מוקעת לרקיע ולמאות עיני המעקה. פניה המושחתות, תפלצת־מוות, זרו מגוֹר. על תוף בטנה הנפוחה זחלו השערות כתולעים. בבהונות־רגליה הגדולים, הצפודים, שחורי־הצפרניים, היה עוד צלם האדמה. אדמה קשה, עיקשת. כף־ידה פשוטת־האצבעות שמטה קרדום. האזוב הכרוך לצוארה היה פליטת ירוקת־חוף, או ביצה, או יער. אך עינית היו כולן ים. בבוּאוֹת תהום. מים קראו אל מים, וגופת־אדם גדולה, מלאה רוח, מלאה מים, הלכה מעולם אל עולם, כדראון עולם.

לפתע החלה נסחפת לאחור, כאילו נחשול משכה. הלכה הלוך והתרחק, מן הירכתיים והלאה. מתנדנדת על ערש־הים השחורה, נעשית בול, נעשית כפיס, הבהוב לבן, זהורית. עד שנמוגה ונעלמה באנקת המרחב השומם.


 

ז.    🔗

בליל השבעה־עשר למסע פרצה הסערה. תחילה היתה זו אך סחרחורת נעימה, שכורה כבנענועי ערסל. חלחלת־מתניים דגדגנית. הכל הלך וחג, סבב וחג עד עלפון־חושים. אך שעה קלה לפני חצות החלה האנייה מיטלטלת טלטלה קשה מצד אל צד, חורקת וגונחת. באולם הירוק זחו הכוסות שעל הדלפק מדופן אל דופן. הבקבוקים על המדפים נצטלצלו זה אל זה, וקולות חבטות ונקישות־עץ הגיעו מבחוץ. זמן־מה עוד המשיכו הרוקדים בריקודיהם, כשהם ניגפים אלה באלה ופולטים מדי־פעם קריאות שחוק ויללה, אך לאחר־מכן התחלק זוג אחד ונשתטח על הרצפה, שני מעד בו והתגולל עליו וצווחות התערבו בנגינת התזמורת. קיא פרץ מפיה של בחורה אחת, טנף את הריצפה החלקלקה, ניתז על בגדי הסובבים והפיצם לכל עבר. המנגנים הניחו את כליהם, והאולם שניטש בבת־אחת נותר כעזובה של הילולה פרועה.

ראשית הקץ, ראשית הקץ, אמרתי בצאתי אל הסיפון. ילל גלים היה והים נתלש קרעים גדולים ושחורים. אך הרוח לא היתה קרה ומשב מלוח של חופים היה בה. ריח בא מרחוק, כמו של שחת לאחר־גשם. נשמתי אותו עמוק, ותאווה עברה בי שיבוא קץ. יבוא מוות, עד לאושר. אילו בא כבר מוות, פתאום, בבת־אחת. פתאום והאין. לא כלום. – – יריעות נחבטו ופרפרו. לוחות נקשו זה אל זה. הפנס האדום שבראש המצפה, אפוף הילת ערפל, שרטט קשתות עצבניות באפילה. תענוג הרטיט את כתפי למראה הספינה הצוללת למערבולת, בצווחה של פחד ופורקן. כמטר לאחר מועקת שרב. עכשיו, מיד וסוף לכול.

רעדת מיתרים, הלומת רוח, הגיעה, דקה ומתייפחת, מאישהו. מאיין, בשעת סופה וחצות זו?

אשנב אחד, בקצה המסדרון של מדור־המלחים, הטיל בבואה של אור צהוב. נהדף מקיר אל קיר הגעתי אל מול השמשה וצפיתי.

ארבעה היו שם בפנים, צעירים חבוטי ים ומלח ורוח, בבגדי־מלחים דהונים, שרויים בערפל העשן וחשרת־הצללים. האחד פרט על המיתרים והמנגינה פרפרה כקרן־ירח כסופה על רצי־גלים. בכוסיות שעל לוח־השולחן הערום, נצץ המשקה הלבן ואדיו עטרו בהילה את ראשי הארבעה. פניהם זרחו כמתוך חלום. כנסוכי־חלום היו מכונסים בעצמם, כשופי־לחן, עצומי־עיניים לזמן, פקוחי־עיניים להזיות.

דמעות הציפו את עיני. מבעד לזגוגית הצוהר, היתה זו כברת־מולדת, קרובה ובלתי־מושגת. עם הצלילים העגומים, המתייפחים, המתרפקים על נופים שקויי־דממה, הקרו מראות־מראות וצבאו על לבי להחניקו. פני כפרים. פני אנשים. הארץ הגדולה שלא־רוחמה. גנים טבולים באור ירח. קורי־כסף פרושים כרשתות בין ענפי־אילנות. מקהלות־צפרדעים מנסרות מתוך ביצה ניסור שוקק, שקדני. סוכה בחורשה ושירה בוקעת מתוכה, משתלחת על פני מרחבים. צרצורים מסבך קוצים. שיחת־רעים חשאית בצל אלון רחב־צמרת. גשר על כביש ופסיעות מהדהדות בלילה לרחוק. חול צונן מושקה טל. עקבות חול. צללים חוזרים לבתיהם, געיית פרה מאי־שם. חוף־ים חם, שטוח, בשרב לילי. רשתות דייגים נופלות במשק למים רחבים צלולים. פני איש משחיל משאת על וו־חכה. פני ילד יחף, נושא עיניו אליו. פני צועדים בסך, מיוזעים, מלוהבים. פני מתפללים בציבור. פני חורשים לבדם בשדה. פני אם מגדלת תינוק על ברכיה. הו, לדעת שכל זה אובד והולך, נסחף והולך אל תוהו־ובוהו, ולא יישאר לו זכר! לדעת שאין חזרה, שאין לאן, שאין מי, שאין –

מישהו נתחכך בגבי.

היכנס, למה אתה עומד בחוץ?

אני… רק במקרה. עברתי.

בוא היכנס. קר פה.

ריח עטרן ופשתן־חבלים ריחף בתא החם. הצלילים היו עתה רמים, מדנדנים על מיתרים מתוחים בין חזה לחזה. אחד מזג משקה לכוסית והושיטה לי. המנגן ליווה את פרטוטו בקול שיר: “ערב אחד בבית קט את אהליבמה פגשתי…” והאחרים נענו לו בקול פלדי: “אהליבמה, אהליבמה.” “בואי אתי, בואי נא את, אני על אוזנה לחשתי”… “אהליבמה, אהליבמה”.

חשתי את פני מתלהטות. הכוסיות תופפו על לוח השולחן בקצב השיר, אהליבמה. אהליבמה. אהליבמה, תמירת־גו, ארוכת־שער, ירדה מן החוף, יחפת־רגליים, ריחפה על פני הים, עלתה אל הסיפון, צחקה עם המלחים, אחר־כך, בלילה, יצאה בלט מן התא, באין רואה, ובהיותה לבדה, כושפה על־ידי קרן־סהר, נפלה אל הים ונבלעה במצולה. “עכשיו בכל לילה, מתוך הדממה, שומע אני רק את קול דמה”. אהליבמה, ‏ אהליבמה, אהליבמה, אהליבמה.

דממה היתה. המומה מגערת הים והתהוללות הרוח בחוץ. אחר־כך, משהחל המנגן לפרוט שוב על המיתרים, את שיר האילן הבודד, אותו שיר שהיתה אמי מפזמת בעבודתה בחצר ביתנו, פרצו שוב הדמעות אל עיני, ומבלי יכולת לעצרן או להסתירן, כבשתי פני בלוח השולחן וכתפי רעדו.

התאושש, בן־אדם, התאושש! טפח מישהו על שכמי.

הרמתי את ראשי ומחיתי את הדמעות בשרוולי. שוב, מבעד לערפל, היתה לפני כברת־המולדת. עפר מעפרה. פנים חצובות מהר, שחומות משמש, צרובות רוח. הנערים שעמם גדלתי בין אבני־השדה, בחורב־יום ובצינת־לילה, שעמם שיחקתי על מוץ הגרנות, רצתי בין דרדרים, חציתי מישורים שפועי־עלווה. פניהם היו חומר האדמה, יפי האגמים התכולים, הדי השירים העזים. עלומי הארץ החומה והירוקה.

עתה טרחו לעודד את רוחי, מזגו לי מן המשקה והשיקו כוסות בכוסי, התלוצצו. אמרו שהכל ישוב להיות כשהיה. שאלו למקום הולדתי ומגורי, קראו בשמות אנשים שהכרנו כולנו. סיפרו על תעלולים, הרפתקאות. אמרו שגם להם משפחות על היבשה ולא העלון לאנייה, אם כי יכלו לעשות זאת. כי המבול ייפסק. מי לחיים – יחיה, ומי למות – ימות, אם ביבשה ואם בים. היינו־הך. לא יינצל מי שעינו הרעה של הגורל נפלה עליו. ידו תשיג את הבורח, גם אם לאפסי־ארץ יימלט. אם נגזר קץ – גם האנייה תגווע. יאזל הדלק, יאזל המזון, רעב ומגיפה יכו כל נפש חיה. אחר כך תצלול לתהומות ובשר האנשים יהוה מאכל לדגי־הים. ‏

“והקץ ליגון ועצבות” – נשא אחד את קולו בשיר, והכל ענו לו במקהלה רועמת: “כי נמות, ידידים, הו נמות!”

אחר־כך תארו את מראה האנייה בתחתית הים. עציה נרקבים, ברזילה נאכל, שלד שידרתה וצלעותיה מבוקק והדגים משוטטים בו להנאתם, מורטים בפיותיהם את שרידי הגוויות המסוסות.

“כי נמות, ידידים, כי נמות!” שרו כולם כאחד.

כי נמות. כי נמות, שרתי עמהם וחשמל הדביר את גופי ואת דמעותי החנוקות. למות עמהם. לא לבד, לא מנודה, לא אובד, לא בוגד. כמו שם, על האדמה המיוסרת, הסחופה סער ואופל. בצעקה אחרונה של קופצים לאש או קופצים למים. בזרם־חשמל זה מגוף אל גוף, שבעוד רגע יימזג עם זרם הגלים, עד הישתק לדומיית־עולם – –

בבוקר גברה הסערה וצלעות האנייה חרקו. רגע גבה הים כהררים ומשנהו שפל ונשתפך כאל תהום. הגלים היזו קצף על הצהרים, הכו בכוח בכתלים והתנשאו כגדודי סוסים לבנים מעל לקומת הספון. המסדרונות נזדהמו מקיא. ריח חמצמץ, מבחיל, עמד במלכודת המתרועעת. מעטים בלבד הגיעו אל אולם האוכל, צהובים, סהרורי־ים. המלצרים היו אצים להציל כלים משבירה ונשים מתעלפות. דלתות התאים היד נתלשות מדי־פעם ואנשים הלומים־מתנודדים היו נפלטים מתוכם, נחבטים אל הקירות, נאחזים במעקים, נרתקים אליהם באין־כוח.

המדור התחתי היה חולה. רווי אנחות. גברים גנחו על משכביהם ויבבות חלושות של פעוטים הלכו כפעיות צאן. שׂרי היתה עוברת בחפזון שקט, לבושה חלוק לבן, מופיעה, נעלמת. מופיעה שוב, בידיה כלי אוכל, כלי־לבן, בקבוקי־תרופות.

משראתה אותי, עומד מול פתח האולם, נתעכבה ואמרה בחיוך:

תוכל לעזור קצת?

ארשת אחרת היתה עתה לפניה. מאוֹר שקט, כבבאותו של אושר שלאחר ייסורים, לא־ארצי.

הוליכה אותי לפנים האולם, ובעוברנו בין טורי היצועים, אמרה:

אילו בריות חלשות הם הגברים! ראה איך הם מוטלים כולם על מיטותיהם. כבדים כאבנים. אינך יכול להזיז אותם ממקומם. רק סערה אחת, וכבר הם חדלי־אונים. הו, המין החלש הזה!

על אחד היצועים שבירכתי האולם שכב אדם קשיש, פניו הגרמיות צהובות כקלף, וגעה בקול שהנה הוא מת.

קום ותחיה! ניערה אותו אחותי בכתפיו ועזרתי לה להקימו. כבד היה כשק עפר, ועד שלא העמדנו אותו על רגליו, היה חוזר ונחבט מדי פעם אל יצועו, כשהוא נאנק וגונח וקצף על שפתיו. החזקנו בו שנינו מזה ומזה, זרועותיו רכובות על כתפינו, והולכנו אותו אל הפתח.

נעלה אותו אל הספון, שם ייטב לו, אמרה שרי.

שעה ארוכה היה עלינו לשאתו, להמישו, לדחפו בגערות, דרך סולמי המדריגות והמסדרונות. גוף קצר וחסון היה לו, כתפיים רחבות, וידיים קשות כשל בעל־מלאכה. עיניים תכולות, מימיות, ניבטות באדישות חסרת־מבע מפניו המרובעות.

הם מאבדים את כוח־הרצון, נכנעים, נעשים סחבות בלות, אמרה שרי. מבקשים רק למות. מפליא רק איזה כוח־התנגדות עצום הם מגייסים כלפי מי שמנסה לעזור להם!

על הסיפון היתה רוח חזקה, והזייה לבנה, מסנוורת, של צמרות גלים. עתה היה עלינו להילחם בו וברוח כאחד. גרפנו אותו בעל־כרחו אל עמוד־התורן והאחזנו אותו בו לבל יתמוטט.

פה ייטב לך, אמרה שרי, שאף רוח!

האיש רעד בכל גופו והבעת האדישות לא סרה מעל פניו. שאף רוח בנשימות קצרות וחרחור עלה מפיו כשל חיה טבוחה. השמיים והים היו סחרחרים, מתהפכים זה על זה, ומטחי רסיסים הועפו מדי פעם אל פנינו בצליפה.

איזה ים! איזה ים! שלחה שרי מבטה אל הררי הגלים הגועשים.

כמה, סבור אתה, רחוקים אנו מן החוף? פנתה אלי.

מאות מילין בוודאי, אמרתי.

נדמה כאילו באותו מקום תמיד, אמרה בהביטה אל הים. ואחר הוסיפה כמו לעצמה: ואולי לא רק נדמה.

כן, הזמן עומד, אמרתי.

הגלים געשו מאד והסיפון התנודד.

כזה היה העולם לפני שנברא, הרהרה בקול.

רק את רוח אלהים לא רואים, אמרתי ושריר רעד בלחיי.

אבל אפשר לחוש. בכל יום יכול להיות אור.

בדברו של מי?

פתאום, פתאום – ויהי אור. קרן אחת מספיקה לכך.

מתי?

שתקה. הרוח פרעה את שערה וגילתה חוורון־מוות בפניה.

מוזר, האנייה כל־כך סחרחרה ואנחנו פכחים מאד, צחקה. אך דמעות עמדו בעיניה.

אחר תלשה עצמה מהרהוריה ואמרה: השגח עליו. כשייטב לו, החזר אותו למטה. עלי למהר.

וכשחיוך דק, צופן סוד, מאיר שוב את פניה, מיהרה לדרכה.

האיש התנשם בכבדות כשידו על חזהו ומבטו ריק. שפה ארוכה היה בוהה בים כבעולם הזוי, שמעבר לחיים. לפתע הצטמרר, כאילו ניער את המוות מכתפיו, ומלמל:

מה היא רוצה? מה היא רוצה?

נשתתק וחזר ואמר: מי ביקש אותה? שתתן למות בשקט. אין בשביל מה.

ומבלי לחכות לתשובתי, פנה והלך, בצעדים מאוששים.

בערב היו רק זוגות צעירים אחדים באולם הירוק, אך התזמורת ניגנה כתמיד. פלג ישב ליד דלפק הבאַר, צהוב ומעונה־פנים, ממתין לשידור החדשות. כל היום שכבתי, אמר בהתיישבי לידו, לא שמעתי אף שידור אחד. ואתה? – הכל כמדי יום ביומו, אמרתי. – הו, המספרים הללו! אמר בקפצו את אגרופיו, כמו הר על כתפי, הולך וכבד, הולך וכבד… הרצפה התנועעה מעלה מטה, והרוקדים המעטים חבקו זה את זה היטב, שלא ליפול. מפעם לפעם היו מחליקים אל הכתלים ונסמכים אליהם. אחר חוזרים וסובבים. המוזג היה עייף, ממצמץ בעיניו, ששמורותיהן נעצמו מדי פעם. נגינת התזמורת נשמעה כרוח מיללת בישימון, מרקידה רפאים.

משנשמעה פעימת אות השידור, זקף פלג גוו ונדרך להאזין. אך הקול שבקע מלמעלה היה מוזר והעביר צינה בבשר. משפטי הדובר נתרסקו מדי פעם בנפצים ורעמים, ולרגעים דומה היה כי הוא נחנק. מלים ללא קשר נשמעו, המומות רוח, קרועות זו מזו. לתוך רעש הנגינה שבאולם נפלו שברי המשפטים כשברי עץ המתגלגלים אל החוף בסערה: נמחה… נמחה מעל פני האדמה… נמחתה על כל יושביה… אינם עוד… נמחו…

פלג הסב ראשו כלפי הבמה וצעק בכל כוח שיפסוקו לנגן.

המנגנים הנדהמים נשתתקו והרוקדים נתאבנו על עומדם.

רק אז נשמע הקול ברור יותר, קרוב:

נמחו כליל כֶּלַח, שִׁנאָב, יֶרַח… מֵשָׁא, אֹלסָר, יעלֵם… על כל יושביהן. אין עוד תקווה להר הדרומי ולראמוֹת. ‏ניתק הקשׁר עם… נחרץ גורל אוֹנָם. המים עולים אמה לשׁעה, אמה… הגויות… במִישׁמע. כאן הר דוּמָה, הר דוּמָה. שׁלושׁ רבבות נאחזות… פסגה… כאן הר דומה.

אחר נשמע קול אחר, זקן, רצוץ:

בני, אנוש, אביך הוא הדובר אליך מפסגת הר דוּמה, בתקווה כי תשמע את קולו באשר אתה שם. ימינו האחרונים הם אלה. מחר או מחרתיים ודאי ידום קולנו. ממקום עומדי נשמע רק געש המים הניתכים מן הרקיע והזורמים כמפלי הרים. יכול אני לחוש אותם, עולים וקרבים, גואים וקרבים. את אשר מותיר השטפון מכלה הרעב, את אשר מותיר הרעב מכלה המגיפה. בני, אנו, ראינו את האותות בשמיים ולא האמנו. הפורענות היתה תלוייה מעל לראשינו ואנו עצמנו עינינו מפניה. באוולתנו אטמנו את לבנו, לא עשינו דבר. אם עודך חי, בני, זכור דברי אביך הדובר אליך: פקח עיניך לאותו, האמן להם, כי אזהרתם אמת. אולי יהיה עוד זרע לאדם. בני, בני…

ראשו של פלג נשמט על זרועותיו וכתפיו רעדו. הנחתי ידי על שכמו ואמרתי, בוא, בוא, אתה חולה. אך הוא המשיך לרעוד. אחר נתאבן ולא זע. המוזג העמיד כוס מים ואמר, ישתה מעט, ייטב לו. משקרבתי אליו את הכוס, דחה אותה בזרועו והפילה לארץ. המנגנים ארזו כליהם באמתחות ופנו ללכת. הזוגות הבודדים פרשו אל מעבר לפתח.


 

ח.    🔗

שלושה ימים ושלושה לילות נמשכה הסערה על הים, וכל אותה עת היה ניטש, אי־שם הרחק, מעבר לעולמות של מים, מאבק הניצולים על הר דוּמה. הנוסעים רותקו אל קול המקלט, כצופים בקרב אכזרי בין אנשים ואלים; עוצרים נשימתם עם כל גל קרב, מתרומם ונשבר, עוצמים עיניהם עם כל טובע נסחף למצולה. לא נשמעו עוד אלא צווים והוראות בלבד, ששרטטו תמונת בלהות:

מסביב לפסגה, שבצבצה כאי מתוך המים העזים, נבנתה חומה גבוהה, שלוש אמות עובייה. ארבע ניקבות נחפרו תחתיה, בארבע הפינות, מוצא לזרמי המטר היורד מפנים לה. המזון אוחסן בקומות הגבוהות של הבתים ובעליות־הגג. הילדים והחולים נתרכזו בעשרה בניינים גדולים שבמרכז העיר. בו־בזמן נבנו רפסודות גדולות מסוככות ביריעות, שנקשרו אל החומר, מחוצה לה, ליד השערים. מפקדה ניהלה את העיר, מינתה ועדות־תושבים לכל משימה ומשימה והכל היו חייבים במשמעת חמורה. סוללות החשמל פעלו עדיין, הלימודים נמשכו. בבתי־התפילה נתכנסו המאמינים יום־יום לתפילותיהם.

ביום השלישי אצרו הצווים זעקות־שבר. זרם המים האדיר פרץ פירצה בחומה וחדר לעיר התחתית. תושבי הרבעים האלה נסו מנוסת בהלה אל מעלה העיר כשהשטפון רודפם, חוטף נשים מבעליהן ותינוקות מחיק אמותיהם. הנמלטים חצו בתוך המים, על גופות הטבועים, רצו מבית לבית למצוא מפלט, התפרצו בכוח לבנייני הרובע העלי, רומסים אלה את אלה, נאבקים עם העוצרים בעדם, ומשהוסיפו המים לגאות, החלה המנוסה הגדולה אל בתי־הילדים ובתי־החולים. העיר דמתה למלכודת־עכברים טובעת. צו אחד חזר והושמע פעמים אין־ספור: לא לעלות על הרפסודות. להישאר בבתים. אך נראה שלא היה עוד שומע לצווים, כי לאחר מכן נואש הדובר מחזור עליהם. אלפים נמלטו אל הרפסודות והללו שקעו תחת המשא הכבד מדי. הטובעים נאחזו בזיזי החומה וטיפסו אל ראשה תחת ברד המטר. הנותרים בעיר הוסיפו להאבק על חייהם – –

לאחר שלושה ימים אלה השמיעו שוב שידורי־החדשות מספרים ושמות ערים, מספרים ושמות. חושי נתקהו והלכו. חדלתי משמוע, מהבין. היה רק רפיון־ידיים ואפס־רצון. כל המראות ניטשטשו למעין ערפל של הזיית־קודח. מפעם לפעם הייתי מנער עצמי, להלום בי את משמעות הדברים, אך המלים שחזרתי ואמרתין בתוכי היו ריקות מכל מובן. לפתע הייתי מזדעזע, משנדמה לי כי שמעתי את שם כפר־מולדתי. לכהרף־עין היה ברק מאיר נוף שדות ובתים, פני אנשים, מקרים תפלים, תפלים ביותר, שארעו אי־פעם, בילדות, כמו רדיפה עד לגבעת הרקפות אחר עז שניתרה מרצועתה, או לויית־מת ביום קיץ חם… אך רק לרגע. השם לא הושמע, או שמא פסחתי עליו. הכל היה שוקע שוב לשיכחה אטומה. רק מקרוב לנגד עיני, היה מבעית אותי מראהו של פלג. הוא היה יושב באולם, כל שעות היום והערב, רכון על מחברתו וכותב בלהיטות, כמתוך קדחת, כמתוך טירוף.

ביום העשרים ושלושה למסע, בשעה שתיים אחר־הצהריים, השמיע הקול:

העיר מוצפת. ימינו ספורים. נותרו עוד חמישה־עשר בניינים בראש ההר ובהם כאלף וחמש מאות נפש. מלאי המזון יספיק לשבעה־עשר יום בלבד. אם יש השומע את קולנו אי־שם, בכלי־שייט כלשהו, יבוא לעזרתנו. אנו קוראים אליכם מהר דומה. סביבנו רק מים. אנו פונים אליכם בשם…

ולפתע נשתתק הקול. דומייה נפלה באולם ואיש לא זע. עיני הכל היו נשואות למעלה, כאל פני גוסס שנשימתו נשתתקה אך אולי יקרה נס ויפקח עוד את עיניו. הים הבהב מבעד לחלון כשלהבות חוורות של נרות לבנים. אחר כך, משנתארכה הדממה לבלי־סוף, דומה היה כי בנפץ־ברק אחד, יתפוצץ הכל לרסיסים ואש תיפול על הספינה והים. רק לאחר שעה ארוכה ללא־ניד, נשמעה פקיעה וקול אחר, צלול וקרוב, הודיע:

הקשיבו נוסעים. הקשר עם היבשה נותק. סוללות ההר נשתתקו ואין לצפות עוד לשידורים נוספים. האנייה תמשיך במסעה, בכיוון צפון־צפון־מערב. הודעות על מזג־האויר תשודרנה כמו קודם־לכן, ארבע פעמים ביום.

כל אותו יום ויום המחרת היתה האנייה טעונה אלם מחריד. על דממת הנוסעים נוספה דממת־הים, לאחר ששככה הסערה ובחוץ היה רק מדבר־מים. קודר, מאוחה עם שמיים סגורים. כאב קהה. מאובן, פשט עתה בכל, ככאבו של המתעורר מתרדמת־סמים ורואה כי גוּדם, ואין להשיב. רק עתה חזרו ובאו כל הזוועות להבעית את הזכרון, להלך אימים כרוח הוללת, על הסיפון, במסדרונות, באולמות הריקים, בתאים הסגורים. שיתקו את הדיבר. הצהיבו פנים. בלילה נאקה האנייה מסיוטים. יללות ריחפו על המים. השחר היה כפני מת. חרג של חיוורון מתעלף בין כותלי פלדה. היום היה חולה. אור מעומעם ונופל. נשימתו הנחנקת של קול רחוק: סביבנו רק מים, אם יש השומע – –


[המרד]

בשעה חמש אחר־הצהריים, כשבאולם הכחול נמצאו רק מתי־מספר, שקועים־מנמנמים בכורסות, שרויים בחלישות מעינויי הים ועינויי הביעותים, עלתה לפתע המולה גדולה מלמטה, קול צעדים רבים נשמע, שוקקים במסדרונות ועולים במדריגות בהמון. היושבים קמו ויצאו אל הפתח ונהר שחור זרם לקראתם, כשטף שפרץ סכרים. היה זה המדור התחתי כולו, בטפו, נשיו וזקניו, בצרורותיו ובחבילותיו, שהתקדם לעומת פתחי האולמות. מתוכו הזדקרו שלטים קטנים, מודבקים אל כלונסאות, לוחות, כפיסי־עץ, ועליהם כתוב היה בדיו עבה: אנו דורשים לחזור. האכסדרה שלפני האולם נתמלאה מיד ועד־מהרה החל זרם הבאים נדחק פנימה, משני הפתחים, סוחף את כל העומד על דרכו עד הימלא האולם. שני גברים צעירים גוללו סרט־בד ארוך והדביקוהו לרוחב הקיר.

אל האכסדרה נהרו עתה דרי המחלקות האחרות, צבאו על הפתחים ופערו עיניהם למחזה. תחילה היה רק רחש, מעבר מכאן ומעבר מכאן. בפנים נשמעו פעיות תינוקות ומלמול האמהות המשתדלות להרגיעם. מבחוץ היו לחישות של שאלה, תמיהה, תלונה. אך לא עברו רגעים אחדים ודמותו הגבוהה של עורך־הדין ערן נראתה מפלסת לה דרך לעבר הפתח בתוך קהל־הצובאים. רגע עמד על המפתן, מתבונן במתרחש בפנים, כסוקר שדה־מערכה, אחר נשא ידו כלפי הכתובת שעל הקיר וקרא:

מה רצונכם? להוליך אותנו לאבדון?

איש לא ענה לו. הוא העביר מבטו על פני העומדים, מקצה אל קצה, כמחפש את אמיץ־הלב שיצא להשיב לו מלחמה, ומשלא נמצא לו, קרא כלפי כולם:

לאן לחזור? לאן? הלא אתם יודעים היטב שאין גם לאן לחזור!

שוב נפל קולו לתוך שתיקה עיקשת. פני האנשים היו חשוקים ומבטים נוקשים פגשו את מבטו.

הכל נגמר! צעק, אין עוד מה להציל, אין! –

קולו היה ניחר, עיניו אדומות, ובראותו שאין עונה לו, קפאו פניו פתאום ודמעות החלו זולגות על לחייו. מה רוצים? מה רוצים? מלמל בשפתיים רועדות. הלא זהו הסוף…

אחר זקף את קומתו ובצעדים גאים הסתלק מן המקום.

מעט־מעט נתקלש והלך גוש העומדים בחוץ. נותרו רק חבורות ספורות, מתווכחות בשקט, או צופות פנימה בסקרנות. בתוך האולם היה אך רחש של לחישות, מופרע מדי פעם בבכיית תינוק.

כל שעות אחר־הצהריים נשארו נוסעי המדור התחתי באולמות העליונים. איש מהם לא יצא. בתשע בערב הגיעו אנשי התזמורת, במדיהם הלבנים, אל פתח האולם הירוק וביקשו להיכנס, אך נעצרו על הסף. כמה צעירים וצעירות שבאו אחריהם, דחפום בגביהם וקראו, היכנסו בכוח, שיעברו למדור שלהם אם רצונם לשבות! המנגנים, שחששו לגופם, סילקו עצמם הצידה ושני בחורים חסונים החלו להידחק פנימה כשהם צועקים: צאו אל הסיפון, צאו אל הסיפון! אך באותו רגע נראה פלג מפלס לו מעבר אל הפתח, כשהוא דוחף לצדדים את העומדים באכסדרה, ועד מהרה הקדים את שני הבחורים וחסם את דרכם. לא ינגנו הערב! קרא חיוור, מתנשם, בשפתים רועדות, והדפם מלפניו. הגבוה שבין השניים, דחפו בחזהו והתיז אגרוף בסנטרו. פלג התמוטט לאחוריו כשדם זב משפתיו. ואז, כאילו ניתן אות קרב, נדחקו כל העומדים בפנים לעבר הפתח והצובאים בחוץ התפרצו לעומתם. מהלומות אגרוף ניחתו בין שני המחנות המתנגשים גוף אל גוף, והחלל נתמלא יבבות־ילדים, גידופים, חבטות וקריאות־עזרה.

בעוד המהומה גדולה, ואנשים נופלים וקמים, נהדפים ומסתערים, נרמסים, מכים ונפצעים, באו במרוצה חמישה קצינים ואלות בידיהם, ובהטילם צעקה, הושלך הס כרגע. הקצין הראשון, אלתו צמודה למותנו, עמד דומם, לבן, מצליף מבט סביבו, ממתין עד שיקומו הנופלים וימחו את הדם מפצעיהם. אחר ציווה בשקט: כל אלה שהתפרצו פנימה, יעזבו את האולם מיד. רגע היתה תדהמה. אלה ואלה לא ידעו אל מי מכוונת פקודתו. לבסוף נשמע רחש צעדים. אחד אחד יצאו הצעירים אל מעבר לסף, משלחים מבטי

בוז לעומת הקצינים, כנבגדים. משכלו אלה לצאת, פנה הקצין אל הנשארים, שעמדו כדרוכים להשיב מלחמה, ואמר:

מפאת האבל לא יתקיימו ריקודים הערב. אם רצונכם להישאר כאן הלילה – לא נפריעכם. מחר בבוקר יהיה עליכם לפנות את האולם ולחזור למקומכם.

הוא פנה לאחוריו ויצא, ויתר ארבעת הקצינים יצאו בעקבותיו. אנחת רווחה שקעה באולם משנתרחקו וצעדיהם נשתתקו.

כל הלילה שהו השובתים באולמות העליונים. הנשים והטף ישבו על הכסאות, הכורסות, השרפרפים, והיתר על צרורותיהם ועל הרצפה, סמוכים לקירות. כשעה לאחר שנסתלקו הקצינים פתח מישהו באולם הירוק בשיר שקט ומעט מעט נתלוו לו הכל. כתף אל כתף ישבו המכונסים, שעונים זה אל גבו של זה, זה אל כתפו של זה, וברחף המנגינות בתוכם, היו כעדה קדושה, מעוטפת בתפילה. התינוקות נמו על צווארי אמותיהם, ופני האנשים, ששעה לפני כן היו מיוסרים וחמורים, נזדככו עתה, אור נגה מהם, היו כחולמים. בדביקות, בצקון־לחש, בהמייה, נחרזו השירים אחד אל אחד, להיותם כזר לעילוי־נשמות, כאזכרה חרישית. מרחוק, מעבר למדברי־ים, באו הנשמות, ברות כמלאכים. נכנסו בחשאי, להקות־להקות, ונתיישבו בתוכם. כבאור־ירח כסוף על שפת אגם רעוף טללים וצללים, שב וחי, עלה וחי, עולם כבריאתו, של ילדים ונערים משחקים, אמהות שקועות במלאכתן, אבות עמלים, עולם של עצב רך ותקוות כמוסות, כולו חף־מחטא. הדי הצעקות נדמו, וכל הגרופים והסחופים עלו אל חוף ממים שלווים וצלולים, שורות־שורות ארוכות, הקים אבן על אבן. שירים ריחפו אחר שירים, כלהקות יונים לבנות, כמקהלות צפרים מרעישות ענפים וחולפות, כמלמול אדוות־מים, כלחני תפילה, כנהי רוח. עוד שעה ארוכה לאחר שכבו כל האורות, פשטו המנגינות אל הסיפון, אל המסדרונות הישנים, אל הנהם העמוק שבתחתית האנייה.

למחרת, לאחר ארוחת־הבוקר, הדהד בחלל קולם של הרמקולים: נוסעי המדור התחתי נדרשים לעזוב מיד את האולמות ולחזור למקומם. הנכם מוזהרים לא להפריע למהלך הסדיר של המסע. צאו מן האולמות וחיזרו למקומותיכם.

אך איש מן השובתים לא זז ממקומו. שוב בא קהל שאר המחלקות לצבוא על הפתחים ומילא את האכסדרות. צפייה מתוחה היתה תלוייה באויר הדחוס, מעבר מזה ומעבר מזה. אחר עבר לחש: אשבּן בא. צמרמורת של תדהמה חלפה. איש לא שער שאדם זה, שהכל הכירו את שמו, נמצא על האנייה. איש לא ראהו גם פעם אחת מאז ראשית המסע. הכל היו בטוחים כי הוא מפקד על פעולות ההצלה ביבשה. האפשר שהוא בנמלטים? או שמא מונה לתפקיד חשאי שאין יודע מהו? היכן היה ספון כל הימים הארוכים? היכן הסתתר? מדוע לא נתגלה? דבר־מה מיסתורי, מטיל אימה, היה בידיעה מדהימה זו.

לפתע נדחקו העומדים הנה והנה ועשו מעבר ביניהם. עתה נראתה דמותו, קרבה ובאה בצעדים שקטים מן המסדרון. קצר־קומה היה, ושער אפור, כסוח, כיסה ככיפה את ראשו הכדורי. ידיו היו נתונות בכיסי מקטרנו והוא פסע למישרין מבלי הפנות מבט לימין או לשמאל. אישונים קטנים וחדים היו לו, נוצצים כברק מתכתי מכהות‏ הפנים הרחבות, שיֶגַע, נסיון, והחלטות גורליות, חתמון בחותם של חשאיות. הוא נעצר על הסף, המתין רגע ממושך, כשהוא סוקר את המכונסים, אחר פתח ואמר:

זה שלושה ימים מאז ניתק הקשר עם היבשה. סוף המאבק נעלם מאתנו. מי יודע אם אנחנו, כאן, איננו השרידים האחרונים לגזע הגדול שכליון נחרץ על חייו, בגזירה שאיננו מבינים את פשרה. אימת כליון זה מרחפת עתה גם מעלינו. אם נאבד, יבוא הקץ על הכל. גם זכרון לא יישאר. אם יקרה הנס ונישאר בחיים, נוכל עוד למצוא בנו רוח להתחיל מחדש. אומץ רב דרוש לכך, והבלגה על רגשות, ולו גם טהורים.

הוא הפסיק, חשק את שפתיו, המתין, נעץ מבטו בעיני העומדים למולו, אחר המשיך:

הוטל עלי לנהל את המסע המסוכן והאכזרי הזה, ומראשית הפלגתנו ועד לפני שלושה ימים עשיתי זאת מתוך קשר מתמיד עם מפקדת היבשה. המחשבה כי עלינו לחזור כדי לעזור בפעולות ההצלה, לא היתה זרה לי. היא לא הרפתה ממני כל הימים. אך אני נשמעתי לצו שניתן משם, וצו זה, שחזר ונשנה יום־יום, היה: המשיכו במסע! אל תחזרו! הצילו את חייכם! בתוקף תפקידי, ובשם צו אחרון זה, שהוא כצוואת נידונים־למוות, אני דורש מכם לחזור למקומכם ולא להפריע למהלך התקין של המסע. כל הפרה של משמעת, עשוייה להמיט עלינו שואה. היא לא תסולח, כי דינה הוא כדין בגידה.

בדממה נחצה שוב הקהל הגדול שבאכסדרה, שמנה עתה אף את צוות האנייה, מלחים וקצינים כאחד, והאיש אפור־השער עבר בין שתי החומות, שקט, מכונס ועלום, כלעומת שבא.

אולם לפתע, עוד טרם הגיע האיש לקצה המסדרון, החלה מרוצת בהלה נוראה אל הסיפון, איש ניגף ברעהו, איש נופל על אחיו, וקריאות, כקריאות עזרה ואזעקה נידרדרו מאי־שם למעלה, כאילו נדלק במצת גפרור כל מטען האימה שבאנייה.

תחת השמיים הקודרים, ברוח הצוננת, נדחקו כל מאות האנשים לעבר הירכתיים, עמדו זה על גב זה, כיסו כמחנה עוֹרבים גדול את חלקת־הסיפון, את הכּננוֹת, את תופי המנופים, ענבות החבלים, היתרים, וכרגע הפכה הסערה לדממה שבסתר־רעם.

על הים הפלדי, במרחק־מה מן הירכתיים, נראתה, כבחלום רע, סירה ובתוכה חמישה אנשים, חותרים במשוטים בכל כוחם להרחיקה מצלע האנייה והלאה. שניים בסרבלי־מלחים, שניים במעילים אפורים, ושׂרי עומדת בחרטום בסירה, כפופה לפניה, בידיה משוט ושערה מתנופף ברוח. הסירה הלכה הלוך והתרחק והמשוטים היו כנוחתים לעופרת מותכת.

דממה היתה, כמו נעצרה נשימת הים. ויריעת השמיים היתה מתוחה עד להיקרע. אך כרעם מענן בקע לפתע קול נמרץ מגשר־הפיקוד:

אני פוקד עליכם לעצור! לעצור! להפסיק לחתור! לחזור! אני פוקד עליכם בפעם האחרונה להפסיק לחתור!

עוד רגע עמד האויר בקפאונו, כשטפיחות המשוטים מכות אי־שם כמשק כנפי־שחף, והסירה מתרחקת במהירות, חותרת בכל־כוח, ואז, לפתע, חלפו ברקי־אש מעל לסיפון, מצטלפים בשריקה – וצעקת פחד פעורה נתהממה בכל מרחב הירכתיים – ושם, בסירה הזעירה, נראו נופלים שניים, ואחד, ועוד אחד, ושׂרי עוד הוסיפה לחתור מעט במשוטה, אך הסירה שקעה פתאום, פרפורים מעטים עוד נתמלמלו על פני המים, ואחר לא נראה דבר מלבד מדבר הים עד לאופקיס הרחוקים.

כעין טירוף של זוועה אחז בקהל שעל הספון. גושים נקרעו מעליו והחלו בורחים למטה במהומה גדולה כאילו אש רדפתם. גברים השמיעו קריאות ללא־פשר, רצים אנה ואנה, תופסים ראשיהם בידיהם. נשים היו כמתעלפות, רצות, אחוזות קבס, להקיא אל מעבר למעקה. בוכות זו על צווארי זו. קצינים חוורי־פנים, התהלכו עם אלות בידיהם ופקדו לנוע, לנוע.

כתקוף־עווית רץ פלג לעומתי, כבש ראשו בחזי וצעק: זה הסוף! איזו אימה נוראה! למה? למה?

עורך־הדין ערן עמד לידינו, נתעכב, ובפנים זועפות אמר: לא היתה ברירה. כך מוכרחים היו לנהוג בהם.

למה ירו בהם? צעק פלג כשכל פניו מתעוותות, למה?

מרד אפשר לדכא רק בכוח, אמר ערן.

מפני שרצו להציל? צעק. מפני שרצו להציל?

לחטוף סירת־הצלה, שעה שחמש־מאות איש נתונים בסכנת מוות –

אבל הם הטביעו את הסירה! הלא הטביעו אותה! הציף דם את עיניו של פלג.

ליד המעקה עמד האיש בעל זקן־השיבה. פניו הנשואות אל הים היו שליוות ושפתיו נעו בתפילה ששלח על פני המים.


 

ט.    🔗

ביום. השלושים־ושניים למסע החל המטר לרדת על הים. פתאום בבוקר, ללא אזהרה. תחילה היה זה גשם אנכי, צבא של רמחים, שאור־היום העמום נתנפץ בתוכו לרסיסים. גשם שוקק, מנקב את הים ככברה ומתיז מיליוני רשפים מרצפתו. אך לקראת הצהריים כבר היה מוּעף ברוח, צולף את הזגוגיות בכוח, שואט, שורק ומכה, ולאחר מכך היה ניתך שפכים־שפכים, כמארובות שנפתחו, זועף. מתהולל, מטביע את האור, ברקים היו מהבהבים בזה אחר זה, צולבים בצליבות־בזק את מלוא החלל בין הרקיע לים, ורעמים היו מתגלגלים מקצה השמיים לקציהם, מתפוצצים מקרוב, מתהפכים בתדהמה גדולה במרחקים, נופחים את רוחם אי־שם ושבים ומתנפצים במשנה־כוח. האנשים עמדו דבוקים לחלונות מבוקר עד חשיכה, רתוקים למראה הקרבות המתחוללים, באש, במים ובמטחי־תותחים.

בערב, משנכנסתי לאולם הכחול, ראיתי את פלג יושב, שלא כדרכו, ליד הדלפק, וכוסית בידו. משראני, קרא לי לשבת לידו, פקד על המוזג למלא לי כוסית, ואמר: בוא, נשתה לכבוד הגשם.

רוחו היתה טובה עליו כפי שלא ראיתיו אף פעם בכל ימי המסע.

גשם נפלא, מה? אמר בשימו את זרועו על שכמי, לאחר שהריק את המשקה אל קרבו.

מה צפוי לנו עתה? אמרתי, משתומם לשינוי שחל בו.

מה צפוי? קרא בביטול. הגשם אין פגיעתו רעה באנייה! היא תיטיב ללכת ככל שיגבהו המים!

אחר הוסיף ואמר: כמו לאחר ימים רבים של שרב מעיק, כשכל המחנק נשטף פתאום בבת־אחת ואפשר לנשום לרווחה!

זוכר גשם שלאחר שרב? אמר (פניו היו להוטות, ועיניו נוצצו בברק עליז, כמן גחלים שנתלקחו לאחר עמימה ממושכת). פתאום אתה מרגיש את ריח האדמה המעלה הבל, את ריח האבק המרובץ, אחר־כך את ריח השחת של העשבים הנבולים, של הקוצים היבשים… שכבה דקה של עפר נעשית רטובה, כמו מטל חזק, והיא נדבקת לנעליים, מתגבבת עוד ועוד, אתה נעשה גבוה יותר, כבד יותר, אתה דורך על האדמה וכמו מקלף אותה, כל עקבה שלך מטביעה בה את חותמך –

אתה בא מכפר? שאלתי.

לא, אבל נולדתי בכפר! והזכרונות הטובים ביותר שלי הם מימי הגשם! שלוליות… ביצות רחבות שאפשר להשיט עליהן רפסודות! דלוחות כאלה, כצבע חימר, אבל תמיד משוטטים עליהן צללים ונראים השמיים המעוננים ובבואות של צמרות! והאיזוב… ראית פעם משטח גדול של איזוב בתוך חורשה? רך כמו מרבד של קטיפה ושוקע תחת הרגליים. וכשאינו רטוב, אפשר להתגלגל עליו בתוך ריח צונן כזה, לח… או ענפים מטפטפים בחורשה לאחר גשם…

הורה למוזג למזוג עוד משקה לשנינו, ואחר המשיך:

אבל גם בעיר! הכל נעשה טהור פתאום, רחוץ, סרוק… בתים חגיגיים… אפשר לראות את האויר, להרגיש את השמיים מעל לראש… בקיץ לא רואים אותם כלל!… ופני האנשים נעשים צעירים, כמו של ענפים שמתחילים ללבלב… אני וחברתי היינו נוהגים לטייל בגשם הדק במשך שעות, ללא מחסה, עד שהיינו ספוגים עד עצמותנו – צחק.

נשוי? שאלתי.

שנתיים, אמר. ועם כך שלף ארנק מכיסו האחורי והראה לי את תמונתה. עיניים גדולות ועצובות במסגרת של פנים משולשות שצמה עבה התרפקה לצידן. יפה, מה? אמר.

ילדים?

לא, עדיין לא, החזיר את הארנק לכיסו.

התאהבתי בה בגשם הראשון, סיפר מתוך בדיחות. גשם לא צפוי. הכל היו לבושים בגדי־קיץ. נמלטתי לתוך מבוא של אחד הבתים ושם היתה גם היא, בשמלה דקה, לבנה, מנומרת בפרחים תכולים. גשם שוטף ירד, שלא עמד להיפסק. היינו שם לבדנו, ולשתוק זמן רב כל־כך אי־אפשר היה. היינו מחליפים מבטים בינינו, מסמיקים, וכאילו שואלים למי משנינו יהיה אומץ לפתוח ראשון. לבסוף שאלה היא, עד מתי נהיה כלואים כך בגלל הגשם. ביתי היה קרוב יותר והצעתי לה שנרוץ כברת־דרך ונגיע לשם. לכשייפסק הגשם, תמשיך לביתה. אחזתי בידה ורצנו תחת המטר. כשהגענו, היינו שנינו רטובים לגמרי. אבל היינו כבר ידידים. עזרתי לה לסחוט את צמתה… ואחר־כך, עשינו לנו מנהג, לצאת החוצה בגשם הראשון ולטייל ללא מחסה עד שייפסק. שגעון, לא?

השעה היתה כבר קרובה לחצות כשנפרדתי מעליו. סיפוריו הרבים, שהעלו, במטה־קסם, מראות, אנשים, מאורעות, כאילו כל אותו עולם היה חי עדיין ויוסיף לחיות ודבר לא קרה – נספגו בבשרי. כרטיות רכות שהונחו על פצעים ביד רחמניה. פסעתי במסדרון האפלולי והקר לעבר מקומי וחשתי, בפעם הראשונה מאז ראשית המסע, מעין מנוחת־נפש. כששכבתי על האלונקה ועצמתי את עיני, עוד לחשתי לעצמי, כמה שונה הכל כשיש לו לאדם ידיד אחד, ולו ידיד אחד בלבד… אפשר לשאת כל אסון… אחר־כך שקעתי בשינה שליווה. טפיפות המטר למעלה היו כשיר מעל לערש, מתנועעת לעולם.

בבוקר (המטר הוסיף לרדת, ללא הפוגה, ברעש שוקק), בעלותי אל אולם־האוכל, פגשתני הידיעה כי איש התאבד בלילה, בהטילו עצמו לים מעל הסיפון.

מי הוא, שאלתי את האנשים המלחשים באכסדרה.

פלג שמו, אמר מישהו. – – –

לאחר כשעתיים, בהגיעי לאולם הכחול, קרא לי המוזג לגשת אליו, הוציא מחברת עבר מתחת לדלפק ואמר: הוא ביקש שאמסור לך זאת.

הוא? מתי? עברה צמרמורת בבשרי.

בליל־אמש. לאחר שיצאת.

הדפים הראשונים סיפרו עובדות כהוויתן, על האנייה, נוסעיה ונסיבות־המסע. רישומים חפוזים, מעוטי־קוים, על אופיין של החטיבות השונות שבשלושת המדורים. תמונות חטופות של חבורות ובודדים. שיחות־אגב עם כמה מן הנוסעים וכמה מאנשי־הצוות. בתוך אלה היו שזורות הערות שסתרו זו את זו. באחת מהן נאמר: “אתה חש עצמך כמי שהוטל בטעות לתוך בית־סוהר מלא ליסטים, כייסים, פרוצות, ואף עבריינים בעל־כורחם, שפשעו על פת־לחם. אתה בוחל בזוהמה, מתמרמר על מי שהטילך לתוכה, אך מעט־מעט אתה מרגיש שהיא נדבקת גם בך”. ובאחרת: “בני־אדם רוצים לחיות. זו זכותם־מטבע, שאין איש רשאי לשלול אותה מהם, ויהא אפילו דבּרה של ההשגחה העליונה. איך אפשר להאשימם?” באחת: “הו, ההתלחשויות הללו, בפינות המסדרונות של המדור העילי, על קניינים שאבדו, על קניינים שנמכרו, או ייקנו שוב! הלא אנשים אלה ברחו מפחד אסון! השאירו את קרוביהם על היבשה בהאמינם כי אלה יאַבּדו, לא את קנייניהם, אלא את חייהם!” ובאחרת: “אין צדיק ורשע בפני אסון! הכל שווים! כל האנושי, כל התרבותי, מצטמצם ליצר חייתי חד ואכזר – לחיות!”

בהגיע הידיעות הראשונות על השטפונות, נעשים הדפים מלאי צפייה חרדה, עצורי־נשימה. השידורים מועתקים זה אחר זה כלשונם, וביניהם סימני תמיהה, אי־אמונה. השבעות. מלים שכוונתן לעצור כביכול את המתרגש־ובא. מלים דהויות ורועדות, כמתכופפות עד יעבור־זעם. אך פתאום, בהתברר כל האמת, הופך הכל להתפרצות של חימה, המטביעה את כל הידיעות. הכותב רוּמה, נבגד. כילד שנאסר בעבותות הוא מכה ומבעט על סביבו בכעס אין־אונים ובידיעה שלעולם לא יוכל להשיב את הנעשה. דמעות־חרון פורצות מתוך המשפטים הבלולים. “לא אסלח… לא ייסלח להם לעולם… הם ידעו והסתירו ממני… הסגירו אותי… לזעום ולמאוס בעצמי. לשנוא את בשרי… להיות שפל ובזוי בעיני… להתרוצץ כחיה בכלוב כשהיא רואה את גוריה טובעים לעיניה… ניצלו את תמימותי, את טפשותי, את צייתנותי… איך אוכל להראות את פני אי־פעם… אם יהיה עוד אי־פעם…”

שוב באות סדרות של ידיעות. שמות ומספרים, שותתים בכי וזכרונות. שמה של רעומה ופניות אין־ספור אליה, בתחנונים, בהשבעות־אהבה, בנדרים, בבקשות סליחה, באזהרות לבל תסלח, בקריאות יאוש. ולאחר מכן דפים רבים מוכי שגעון, ייסורי אשמה והסתגפות, שהמלים אש, מים, אלהים, חוזרות ונשנות בהם, טרופות אלו באלו. “האניה נהפכה לי לכבשן, שורף ולא מכלה… האש היא העונש על בורחי מן המים… אזני חרשות מן הצעקות. כל הטבועים קוראים אלי, האשם באסונם… עיניהם שופטות אותי… האושר היחידי, דומה לי עתה, הוא היספות עם כולם, נאחז בכתפי רעי… איזה מוות טהור! איזה רגע קדוש!… זהו הגהינום: להישרף בתוך עצמך, לדעת שאין לך לאן לברוח מחטאך כי הוא בתוכך… מזה גם המוות לא יגאל”.

לאחר הינתק הקשר עם היבשה, באות שורות של קוים, רסוקים וטרופים, ובסופן המלים “זה הסוף. רק מים”. מקרה המרד והסירה נזכר בכמה משפטים בלבד, יגיעים ושבורי־כנף. אך על שׂרי כתוב: “היא נגאלה, מתה מוות טהור, יפה כקשת בענן. אולי יש תקווה”.

שני דפים ריקים, ואחריהם דפים רבים, בכתב בהיר ומרווח, כאילו אורו עיניו של ילד לאחר בכייה של שעות. צלולים באו בזה אחר זה מראות־נוף ללא־ספור, זכרי מאורעות ודמויות מעמקי הזכרון. הכל היה שטף־שמש, ריחות כרמים, תבואה, אילנות ופרחים. בתים שליווים, רחובות סבוכי צמרות ירוקות, אנשים בעמלם ובמנוחתם, טהורים, חפים מחטא. אושר היה שפוך על עולם שלם, משתרע, ירוק ובהיר, על פני כפרים וערים, הרים, עמקים ונחלים. דפים אחר דפים היו כתובים הדברים, בשקיקות, כיד לוקטת פרחים מתוך שדה־בר שופע ואינה מספיקה לקטוף כל מה שהעין חומדת; כשיר נחמה, רווי אהבה, סליחה, חסד.

אחר־כך, בראשו של דף, היתה הכותרת: “מחשבות על המוות”. אך הכותב כאילו חזר בו ממחשבתו לכתוב על המוות, כי מלה זו לא נזכרה כלל בדפים הבאים, אלא שהיה זה חשבון־נפש רצוף הרהורי נוחם, הכאות על חטא, בעיקר על חטא ההתעלמות מסבל הזולת. מקרים רבים, פעוטים, יומיומיים, נזכרו, בהם יכול היה לעזור לאנשים בצר להם ולא עזר, מתוך הקשחת־לב, מתוך עצלות, מתוך פחדנות, מתוך חשש פן יבולע לו, מתוך שלא רצה לחסר דבר מעצמו. “לחיות בכבוד”, כתב, “פירושו לחוש אחריות כלפי חייהם של כל בני־האדם ולהיות נכון לעשות הכל כדי למנוע את סבלם. אחרת – אתה נידון להשפלה הגדולה ביותר – שהיא רגש האשמה. רגש האשמה הוא מכוער, הוא חיים של אי־כבוד. רק המעשה, הבא מתוך אהבה, יכול לגאול אדם מן החרפה הזאת. העושים – אינם מקוננים, אינם בוכים, אינם פוחדים, אינם מתייאשים. המעשה – לא המחשבה, לא הצער, לא הרחמים ולא ההסתגפות – הוא האמת היחידה של החיים, כלפי בני־האדם וכלפי הטבע”.

בשני הדפים האחרונים היה המכתב לרעומה.

"השעה תשע. בחוץ, באפילה, מרביץ המטר את נהמת הים. באולם שבו אני יושב (מכתב זה, אני יודע, לא יגיעך לעולם), נמצאים עכשיו רק בודדים. אחד שקוע בכורסה, והסיגר הכבוי שבפיו מנמנם כמוהו. עיניו עצומות, אך דאגה כבדה רובצת בקמטי מצחו. שניים משחקים בקלפים בפנים ארוכות, מתוחות, וכשהם מניחים קלף אחר קלף על השולחן, דומה כאילו שד מתרוצץ ביניהם. המוזג עומד מאחורי הדלפק, בוהה לפניו בחיוך מאובן, בלתי־משתנה, כאילו כך יעמוד עד סוף הימים. ברגע זה נכנס עוד בחור, מהודר, מתיישב על שרפרף. אני רואה רק את גבו. את כתפיו המוטות לפנים, כמתכווצות מפני רעם שיפול מלמעלה. אינני מתעב שום איש, אינני שונא. אני רואה אותם כמתוך הזיית ערפל. אסירים נידונים למוות שאינם יודעים את גזר־דינם. החיים יקרים מכל, שקולים נגד כל שנאתנו את הרע.

אבל אין לי כוח לשאת. פשוט אין לי כוח. אני אדם חלש כנראה. משא הידיעה ומשא הזכרונות מכריע אותי. הנסיעה הזו היתה גהינום. אש בתוך מלכודת. לא היה לאן לברוח. אני כווי בכל גופי ואיני מוצא בי עוד כוח להתהפך על הגחלים. סלחי לי על כך, אם יש איזו דרך מיסתורית בה עשוי קולו של אדם להגיע מעבר למים, מצולה, תהומות. (המותר לי להאמין בכך? אני, שלא האמנתי באלהים?).

אני רואה אותך עכשיו ברור, ברגע שלפני היפרדנו. הבוקר המעונן, השעון הפהוק, חיוור מן הלילה, שעל השידה (כמה מוזר לומר: שעון. כאילו קיים עדיין זמן, רגעים, שעות). שערך הארוך שלא סורק עדיין. הבהרות על כתפיך. הריח החם של הלילה בשפתיך. (עכשיו אני חושב כמה זה אכזרי לגרור אדם להורג מן המיטה, מן החלומות, מן העדנה…). חשבנו שאחזור בעוד כמה ימים. אני צחקתי.

כשאני מציל רגע של שקט מתוך המַפחה ההולמת בראשי, אני רואה את הספסל בשדרה, עליו היינו יושבים. את גומת־החן של ברכך. את שולי השמלה השמוטים למטה בחולשה ענוגה כזאת, שהביעה יותר מכל את שתיקתך העצובה, כמן הדמדומים, כמו ריח היסמין מסביב, כמו הנשורת הרכה, הריחנית, של פרפרי־פרחים כמושים על האדמה הטחובה, כמו האור הגווע על כתלי הבניינים מנגד, שסומק רך עלה בהם, כמו –

אני שוב נסחף, למרות שנדרתי הפעם. כל זה מציף אותי בדמעות ואין לי זכות לכך. לדעת שהכל איננו, לא יהיה, אינני מסוגל. בלתי נתפס. אני קובר בתוכי את כל המראות, תחת מפולת הזכרונות, דורך עליהם בכוח (הו, המבט המתחנן שלך, שאני רומס אותו כבר יותר משלושים יום ולילה!) – והם מרימים ראש, כמו רמשים שמסרבים למות תחת הרגל ומתוך זוועה אתה דורך עליהם שוב ושוב! עיניים, פנים, לאלפים! כל מה שהכרתי אי־פעם. הילד מוכר־הערמונים שליד ביתנו, מצונף בשרוולי מעילו, מחמם כפות ידיו על הגחלים, השכנה שממול, היוצאת עם סלה בבוקר וריח הלחמניות מבשם את האויר, הבנאי מסוייד־הבגדים, עם הדליים מבוצקי־הטיט, קול הצעדים במדריגות. אני פותח את הדלת, רואה אותך עולה. קודם את שערך, אחר־כך את פניך –

אינני רשאי. ניסיתי לזכור את כל הימים שלא נחיה עוד. הו, עולם גדול! אילו אפשר היה רק, באיזו דרך נס – "

המשפט האחרון נקטע באמצע.


 

י.    🔗

המטר ירד יומם ולילה, אין־סופי, ללא רקיע בין מים למים, ללא אור בין בוקר וערב, לבד הברקים המתפלצים בחשכת הסגריר. מוכה, ירוייה, מהוממת, צפה־התנודדה האנייה בתוך בוהו המבול, נאבקת, חסרת־אונים, עם חולייה, גיששה דרכה כעיוורת. האנשים כחשו מיום ליום, נצטהבו, ובגדיהם נידלדלו עליהם. בכיות הילדים נשמעו עתה מלמטה כיבבות חלושות של גורים גוועים. האולמות היו ריקים, מן התאים הסגורים עלו אנחות כבושות.


[החיים במסדרון]

החיים במסדרון היו קשים־מנשוא. קשים היו עוד מראשית המסע. ללא שעה של מנוחה, גם לא בלילה. באמצע שנתי הייתי מתעורר בצעקה פעורה, מתוך חלום ביעותים. החלומות היו דומים תמיד: אני שוכב על גבי אצטבה במקום ציבורי כלשהו או בקסרקטין, וגופי מגולה. אנשים נכנסים, ביניהם מכרי משכבר הימים, פונים לאיזו פגישה המתקיימת בקומה שמעלי. אינני מספיק להתכסות, הם צוחקים. אני פורץ בצעקה.

בהתעוררי (מעבר לקירות־הברזל היתה מחוללת רוח, הים היה נוהם, ותמיד־תמיד המכות האטומות, הקצובות, של המנוע, כמו איל נוגח בחומת־שקים), היו דמויות לבנות, כרוחות־רפאים, עוברות באפילה, יוצאות מאישהו, נכנסות לאן־שהוא, ללא קול. ממול היה מבהיק לובן סדין, כורך שתי גופות, עתים דוממות, עתים מפרכסות בצחוק חרישי. משהו היה מקיש מלמעלה, עץ בברזל או עץ בעץ, או צעדים מסומרים. גדודים של לבושי־שחורים היו נכנסים למבוי הצר והאפל, מצטופפים בו כדי גוש דחוס, אחר מתקלשים ונמוגים. צעקות היו מתגוללות בים, רודפות זו את זו. מלמטה, מן המדורים התחתיים, היתה עולה נשימת מאות ישנים, בקצב האנחות של ים גבוה, גלי.

נוראים מזה היו הבקרים. חוורים כמוות. עם קוי האור הראשונים, כבר היו דלתות נפתחות ונסגרות ונשים בחלוקים, או גברים בבגדי־לילה, היו עוברים אל חדרי־השימוש והרחצה, וריחות טחב ושתן, או ריחות יצועים, היו פולשים אל צינת המסדרון. מתכנס הייתי בתוך שמיכתי, כדי לא לראות ולא לשמוע, אך עיני העוברים היו נוקבות את המעטה. מספרן היה מתרבה והולך מרגע לרגע, כמספר הצעדים הנוקשים בזה אחר זה על רצפת הברזל. אחר־כך היו באים עינויי ההתפשטות וההתלבשות. משיכת המכנסיים מתחת לשמיכה, מאבק הזרועות עם החולצה, הפשלת הרגליים אל הרצפה הקרה, הקימה בדוחק, בהילחצות אל האלונקה, כדי שלא לפגוע או להיפגע. הערות ההתמרמרות של העוברים, פליטות הגידופים שלהם, כפליטות־רוק, התחככות הגופים התמידית, תוך כדי קיפול המצעים והאלונקה, פתיחת וסגירת המזוודה (שנתרפטה בינתיים מאד ונחבלה), קשירת הרצועות, זריקת מבט אחרון על רשות־יחיד שנארזה כדי צרור עלוב ונעזבה להפקר.

שעות היום היו שעות נדודים ללא מנוח, מאולם האוכל אל האולם הכחול ואל הירוק, באכסדרות, במבוך המסדרונות וסולמי המדריגות, בין המדורים השונים, בין כותל לכותל, בין דלתות מוגפות ומעקים מתנודדים. בשבתי, מנומנם ועיף, באחד האולמות, היו הזיות מרחפות לנגד עיני על תא ומיטה, מקום־משכב סגור, מופרש מעין הזולת, כשרשות־יחיד צנועה, ולו גם לשעה אחת, נדמית לי כתכלית האושר הבלתי־מושג. בפוקחי שוב את עיני אל החלל החולה, המעומם, הייתי מהרהר בפעם האלף מה נורא הוא המסדרון, נורא מן הצינוק ומן החוצות! הכלוא בצינוק שומע את פעימות לבו, וחסר־הבית רואה את עין המרחב, ורק החי במסדרון אין לו לא מזה ולא מזה, הוא נפגע מכל ופוגע בכל, זר לכל וזר לעצמו.

אחר־כך, ברבוֹת ימי המטר, באו תהלוכות החולים והמתים.

מיום ליום נצטמקו מנות־האוכל, וביום הארבעים־ושניים‏ למסע, פורסמה הודעה כי מספר הארוחות יופחת כדי שתיים ליום, צהרים וערב. אף אלה הכילו רק נתחי־בשר זעומים, מרק קלוש וקומץ גריסים. מנת הלחם הועמדה על שתי פיסות לארוחה. באכסדרות ובפינות החשוכות התנהל עתה סחר־חליפין חשאי ובהול: לחם תמורת מלבושים, בשר תמורת תכשיטים, קופסות מזון משומר תמורת כסף. הגיבן היה נפטר מן החפצים שאגר בראשית המסע וקונה מזונות במחירם, קונה ומוכר. באולם האוכל היו אנשים מלקטים את השיירים, תוחבים בהחבא לכיסיהם או לתיקיהם ונוטלים לתאיהם. פוט היה מביא עמו חבילות קטנות וטומנן במזוודתו. מששאלתיו איך הגיעו לידיו, אמר: הקצין השני. תוכל לקנות ממנו, תמורת חפץ כלשהו. אין לי דבר לתת, אמרתי. מכור את מכנסיך, אמר, לאחר שיישחט ראש הבקר האחרון, לא יהיה עוד מה לאכול. נגווע ברעב, או נאכל איש את בשר רעהו. היינו־הך, אמרתי, כל הטרחה שאתה טורח, אינה אלא כדי להאריך את חייך בעוד כמה שעות. זה הדבר, זה הדבר, אמר. עוד כמה שעות עוד כמה רגעים, ואולי אני זוכה בחיי. עכשיו לא נותר לנו אלא לצפות לנס. ורצוני היחיד הוא לא לגווע לפני שיארע אותו נס. פניו המלאות כחשו. שפמו איבד מסומקו, אך רוחו הטובה, שלא סרה מעליו, העידה כי אמנם האמין שיבוא סוף למטר ויום אחד תיראה יבשת.

בהשכמת הבוקר, בעוד הצללים מגששים כעוורים בין קירות המסדרון, ממישים חושך מעיני, קרבו ובאו מן הקצה שני חובשים לבושי לבן, נושאים אלונקה. משהתרוממתי ממשכבי, ראיתי נער מוטל עליה, מכוסה סדין. פניו היו כעין הגויל ואשמורות עיניו הסגורות, חוורות כאשמורת הבוקר. הכרתי את בנם של שכנַי לשולחן באולם האוכל.

קמתי ועליתי אל הסיפון העילי, ובהגיעי אל לפני חדר־המרפאה, ראיתי בין הממתינים את אמו ואביו של הנער. עיניה של האשה היו אדומות כפצעים ובגשתי אליה תלתה בי מבט מתחנן.

הוא חולה? שאלתי.

הוא כבר לא חולה, לחשה ודמעות פרצו לעיניה.

בעלה אחזה בכתפיה והושיבה על הספסל. ישב לידה ובהה נכחו אל דלת המרפאה הסגורה, כאל שער־רחמים נעול.

ריח סמי־רפואה עמד בחלל ובחוץ ניתך המטר כתמול, כשלשום, כמבראשית. שוב באו שני חובשים נושאים אלונקה ואשה אחת שטופת־דמע, ליוותה אותם, מפרכת ידיה, מושכת רוח כמתאפקת מהתעלף. דלת המרפאה נפתחה, יללה פרצה מתוכה כרוח מבעד לארובה, ומיד נבלמה.

אלונקה שלישית נתקרבה, מלווה סיעה של מקוננים בקול, בטפיחות על חזה, בפסוקי תפילה. עד מהרה אחזה בכייה בכל הממתינים ואשה אחת שישבה כאילמת עד כה, ניתרה מקומה, הטיחה עצמה על הדלת, היכתה עליה באגרופיה וקראה: לא! לא! לא!

מלמטה עלו במדריגות אנשים מוכי־תדהמה, קרועי־עיניים, שאלו זה את זה שאלות ללא־קול וציפו לתשובה, שלא באה.

במדור התחתי נאנקה הדממה מן הגניחות הקצובות של צלעות האנייה ומן הגניחות השבורות ‏ של החולים. הללו שכבו, צנופי קור או כפן, מכורבלים בשמיכותיהם, צהובים ותשושי־כוח. זרועות ארוכות, כחושות, היו מוטלות אין־אונים ככלים אין חפץ בהם. זרועות ארוכות היו חוורות כנשמות. ילדים עטופי־בלויים התהלכו בין האולמות בעיניים קודחות. אחיות לבנות היו משוטטות בין טורי היצועים כבין שורות של חללים בשדה־קטל. כנפי גלום נתחבטו אל האשנבים, ירויות מטר.

אחר הצהריים פורסמה מודעה כי מלח אחד נתפס במוכרו קופסת שימורים לאחד הנוסעים, כי הועמד לדין בפני שלטונות האנייה ונגזר עליו מאסר־צינוק. הנוסעים מוזהרים בזה, נאמר במודעה, כי מי שיימצא סוחר במצרכי מזון או מבריחם לרשותו הפרטית, ייענש בכל חומר הדין. מלאי המזון, נאמר עוד, אוזל והולך, כל הפקעה של מנות־אוכל מן החלוקה הציבורית כמוהו כקירוב הקץ. בשמירה על הסדר ועל תקנות המסע הערובה היחידה להצלה.

הזקן בעל זקן־השיבה התהלך בין הנוסעים וקרא לתפילה בציבור. בערב, לאחר הארוחה. נתמלא האולם הכחול עד אפס מקום. החשמל כובה ונרות שחורים הודלקו על גבי שולחן. הזקן קרא תפילות מספר וקולו נשמע צלול ובוטח בדומייה. אחר סגר את ספרו ואמר: בטחו באלהים, אחי היקרים. מי שברא את העולם, לא בראו כדי להפכו לתוהו ובוהו. ומי שנפח נשמה באדם אינו רוצה בקיצו. לא המתים יהללו יה. בטחו בו, כי אין שעור לגבורתו ואין קצה לנפלאותיו. המאמינים בו, המה ייאמנו.

עוד שעה ארוכה עמדו הנאספים בדממה, אך בטרם גווע אור הנרות, בקעה קריאה מבחוץ. בצאת האנשים לראות מה ארע, נודע להם כי עוד מישהו הטיל עצמו מן הספון אל הים.


 

יא.    🔗

המוות לא הדהים עוד. היה מצוי תמיד, כמו יערות־העד של המטר, כמו האור הסגרירי. המוצלף ברקים, כמו הנקישות האטומות של המנוע, כמו ההתיפחויות החרישיות שהחלל היה ספוג בהן. היה יוצא־ובא מין התאים הנפתחים לרגעים, עולה כאביר מכודן מתחתיות הספינה, מהלך לבן במסדרונות, משאיר כסאות ריקים באולם האוכל. הים לא ידע כי בא אל קרבו. בחשאי, באין־רואה, היו הגוויות מושלכות לתוכו על־ידי המלחים.

ילד אחד היה משוטט כל שעות היום ברחבי האנייה ומחפש את אמו. בעיניים פעורות היה מהלך, מושך בכנפי בגדיהם של אנשים ושואל אם לא ראוה. תחילה נתייראו לומר לו את שידעו, אחר נתרגלו אליו ולא שתו לב. באכסדרה של המדור התכוני היה רבוץ יומם ולילה זקן בבלוייו, ראשו שמוט על חזהו, מנמנם כעוף חולה. הוא דעך כנר אך לא תמהו עליו עוד. אשה פרועת־שער היתה הולכת הלוך ומלמל: ראיתי קשת. נשבעת ומשביעה את העוברים על פניה. אשה אחרת היתה מצעקת כי טבעתה נגנבה ממנה, קוראת חמס כי אין דין ואין דיין. שמועות היו פושטות, שלוש וארבע פעמים ביום, כי אזלו המים לשתייה, מריצות את הנוסעים אל אולמות־האוכל, מקהילות אותם ליד הפתחים עד שהיו הקצינים באים ומפזרים אותם בחוזק־יד. צעיר מגודל־זקן היה מתנבא ונואם, כי יום יבוא והאמת תצא לאור. כי כל הנמצאים על היבשה חיים ורק הנמצאים על הים נגזרו למוות. כנגדו היה אחד, גבר חסון ועבקול, מבשר טוב ומכריז כי קרובה הישועה לבוא. מעיינות השמיים גדלים והולכים, חוף ייראה במהרה והוא אותו חוף ממנו יצאה הספינה לדרכה.

הבגדים נתבלו מהר. צוהב של רעב, של חולי־ים, וסומק קודח שמחמת פחד, נחתמו חליפות בפנים שכחשו. בשעות הדמדומים העייפות של אחר־הצהריים, היו הנוסעים מתכנסים אל האולם הכחול.


[עושה הלהטים]

עושה הלהטים היה עומד על במת־העץ הקטנה, ובהחילו להראות את מעשה־הבריאה, היה המוות בורח, כמו צללים מפני האור, והצחוק היה מכרכר באולם באין־מפריע.

ובכן, רבותי, היה מכריז ואומר, את התוהו־ובוהו אנו מכירים כבר היטב (ובאומרו זאת היה פושט ידו אל חשרות המטר שמעבר לזגוגיות החלון), עכשיו נתחיל הכל מבראשית.

ואף כי כל הנאספים כולם ידעו היטב את אשר יבוא, היו עוצרים נשימתם, ומשהיה מפריח את הפלאים בחלל האולם, היו פורצים בצחוק כבפעם הראשונה.

במה נתחיל, רבותי, במה? היה קורא.

בשמש! היו קולות בוקעים אליו.

לא, נתחיל בירח, היה אומר.

ועם כך היה שולף את נעלו הבלוייה, קורץ קשתית־צפורן מבוהן רגלו, מעיפה באויר, וחרמש ירח צהבהב היה נתלה מעל ראשי הנאספים, שט לאיטו כלפי מערב ונסוג באופק־החלון לקול הצחוק והתשואות.

שיני זהב היו לו בפיו, מצחון כובעו המרופט היה שמוט לו לצידו, פניו היו מורעבוֹת, סנטרו ארוך ומחודד, אך בעשותו בלהטיו, היו זיקים מתקנדסים מעיניו כרשפי־אש עליזים.

אבל הרי זקוקים אנו גם לכוכבים, היה פונה אל הקהל כמיתמם.

כוכבים! כוכבים! היו הכל קוראים.

והוא היה תוחב את ידו לכיס מקטרנו הדהוי־מזוקן, מוציא מתוכו חופן של פירורי=לחם, אותם פירורים שהכל היו מלקטים מן השולחנות בתום הארוחות, מעיפם באויר, וכוכבים היו נדלקים ונוצצים ברקיע האולם.

ועכשיו השמש שביקשתם! היה מכריז.

ובעוד הכל קורצים זה לזה בעיניהם, היה מסיר את כובעו בהשהחוייה עמוקה, וקרחת. סגלגלת כעצם גולגולת חשופה, היתה מבהיקה בסגרירות האולם, אחר היתה הקרחת פורחת מאליה, למעלה, ככיפה, וזורחת רגע ממושך.

דשאים? היה שואל.

דשאים! היו הכל נענים לו.

ואז היה תולש נימים מגביניו הדלילים, מפזרם על סביבו, וכל הבמה היתה מעלה דשא רך, ירקרק.

אחר־כך היה בא תור הצפרים. קרעי בלויים היו הופכים לבעלי־כנף, מתעופפים מעל לראשים, והאולם כולו היה מתמלא שקשוקים וצפצופים, כחורשה בהעור הבוקר. כל המבטים היו נישאים למעלה ומלווים את הדרורים, השרקרקים, הפסיוֹנים, והתוכים הצבעוניים, ברפרפם באויר במשק־כנפיים עד שהיו נצודים בחרמי התקרה ואינם.

אצבעות ידיו, שהיה מושכן ותולשן אחת־אחת ומשליכן אל מאחורי גוו, היו הופכות לרמשים, שורצים סביב על הבמה, וזרועותיו – לנחשים, מתפתלים, זוקרים־ראש, שולחים לשונות מהבהבות, מלחשים ויורקים ארס.

מפיח היה עננים קלים מפיו, ענני־נוצה, ענני־צמר־רך, שהיו עולים ומשוטטים באויר כמו בשמי־תכלת צחים, פושטים ולובשים גוונים וצורות, הנה הם עדרי כבשים, הנה הם להקות יונים צחורוֹת, הנה הם נסיכות קטנות בשמלות מלמלה מנופפות, הנה גוונם הופך חכלילי, ורוד, ארגמן, דמומי כעין האופק בשקועה. מתחת לעננים קלילים אלה, יכול היה הדמיון לברוא כפרים, יערים ואגמים. בתים קטנים אדומי־גגות, כרי מרעה, גנים עמוסי־פרי, נערות חוזרות מן השדה וסומק השקיעה פורח בלחייהן.

מחיקו היו מתמלטים סנאים, עכברים, שפנים –

הינשוף! הינשוף! היו בוקעות קריאות מקרב הנאספים.

והוא היה קורס אל קרסוליו, מתכווץ, אוסף את זרועותיו, עיניו היו מתעגלות ומתגדלות ויללת ינשוף היתה חולפת בחלל שנתאפל.

גן גדול וזוהר היה שוטח ומעמיד, וכל הברואים היו עוברים בו בתהלוכה, עוברים ויוצאים לדרכם. אך כשהיה מישהו קורא –

את האדם! עכשיו ברא את האדם!

היה עושה־הלהטים מתאבן על עומדו, נאלם דומייה, פניו היו נעשות מסיכה צהובה, כחושה, סחופת קמטים ובלוטת־עצמות, האור היה כבה מעיניו, ובפורשו את ידיו, תשוש וחסר־אונים, היה ממלמל:

אינני יכול, זאת אינני יכול…

אנחת אכזבה ויגון היתה צונחת באולם, שמוטת־כנפיים, כאילו גז הפלא והכל יחזור להיות כשהיה, וצללי המוות יכבשו שוב את חלל הספינה כולה, קדרות עולמים –

אך בו ברגע היה עושה־הלהטים מתאושש, קמטי פניו היו מתעגלים, משובה היתה ניצתת בעיניו כמקודם, ואז היה מראה לעין־כל את קסמו האחרון, הגדול שבפלאיו –

הקשת!

את שתי־כפות ידיו היה לוחץ אל חזו, צר אותן כגביע, מרחיקן מעליו כאילו עקר את לבו מתוכו, והוא אוחזו, אדום כדם, אחר היה מתווה בו עיגול גדול על גבי שמשת החלון הרחבה שמאחוריו –

והמטר נעלם כלא היה. ועל כיפת רקיע־תכלת צלול היתה מופיעה קשת רחבה, מבהיקה בכל שלל־גווניה, פקוחה לרווחה, תמה וברה כיום ראשון לבריאה. – – –


 

יב.    🔗

במסדרונות האפלוליים הוסיפו להלך אלונקות בתכריכים לבנים וצללים רעבים בבלויים אפורים.

ביום הארבעים־ותשעה למסע פורסמה הודעה כי תינתן רק ארוחה אחת ליום, בצהרים.

בלילה, בשבתי על יצועי ובהחילי להתיר את שרוכי נעלי, הגיע פוט, נתיישב לנגדי ואמר: מחר תיערך בדיקה כללית של תעודות־המסע.

בשרי סמר. לשם מה? שאלתי.

גילו שנמצאים באנייה נוסעים ללא תעודות.

מה יעשו בהם?

ייפטרו מהם, גיחך.

ייפטרו?

ישליכו לים.

לים –

מתפלא? אמר פוט, אנשים שילמו בעד הנסיעה במיטב כספם ורכושם. אין הם מסכימים שאותם שעלו לאנייה שלא כחוק יגזלו מפיהם את פת הלחם האחרונה.

יטילו לים? פרכסו כתפי מרעד שעברם.

אלא מה יעשו בהם? אם יכלאו אותם, יצטרכו גם להאכילם.

אינני מאמין, לחשתי.

אינך מאמין! נפלט צחוק מפיו. (פניו רזו מאד ושני קמטים עמוקים נחרצו משני עברי שפתיו). בספינה של נידונים למוות שוררים חוקים אחרים מאשר ביבשה, בימים כתיקונם.

אבל –

אבל מה? אתה מחפש צדק? זהו הצדק! כל מי שנמצא כאן לא בזכות, מקצר את ימיו של מישהו אחר, הנמצא בזכות. זוהי מלחמת קיום, לחיים או למוות. איש אינו מוכן לוותר על חייו מטעמים של הגינות או רחמים! הגינות ורחמים הם מוֹתרות של ימים כתיקונם!

פני נתאבנו. המם אותי פחד של חיה נרדפת למוות, כמו אז, שעה לפני צאת הספינה. אכל עכשיו נתון הייתי במלכודת.

אתה יודע שאין לי תעודות, אמרתי.

אני יודע, אמר, על כן סיפרתי לך. אולי תוכל לעשות משהו. לפנות אל רב־החובל… לשחד אחד הקצינים… אולי המלחים יתנו לך מקלט…

הנוסעים יודעים על כך? על הגזירה הזו?

הם שדרשו זאת!

כולם?

הבוקר היתה משלחת אצל רב־החובל. באו ואמרו לו ש…

הדם רץ בתוכי כאש, צעק להימלט, להימלט, שולח את דמיוני אל הסיפון, לקפוץ, לקפוץ למטה…

אני יודע שזה נורא, שמעתי את קולו כמו מעבר לחומה. אני יודע, אבל הכל נורא! אבות רואים את ילדיהם גוועים לעיניהם, מה אתה יכול לדרוש מהם? מוסר? אהבה לכל אדם? הם רוצים להציל! להציל! זה הכל! מי יכול לומר להם שאין להם זכות לכך? כל פירור של לחם הוא החיים עצמם! איך אתה היית נוהג אילו מצאת טיפת מים במדבר כשאתה גווע בצמא? מתחלק אִתה עם רעך כדי ששניכם תגוועו?

אחר הוסיף:

בייחוד כשאתה יודע שרעך זה היה גונב ממימיך כל הימים…

קשרתי את שרוכי נעלי וקמתי.

לאן אתה הולך? שאל פוט.

פסעתי מתנודד עד קצה המסדרון. כתלי הברזל המסומרים, הסאון העמום של המכונות, האפלולית, שנוּרה אחת כתומה וחוֹלה הבהבה בה, מבטו של פוט בגבי, המלווה אותי כמו את הצל השוקע – היו חלום רע. נעתי בחלום. עליתי במדריגות, אל הסיפון העלי, ורוח קרה פרצה מול פני, משליכה טיפות מים גדולות. שאון המטר השוקק על קרשי הסיפון נשמע עתה במלוא חריצותו. הברקים שניצתו לסירוגין האירו מדי פעם לכהרף־עין פיגומים וסולמות, תרנים ויתרים, כמו זירת קרקס על גבי אי לוהב. לרגעים דומה היה כי אמנם אי נגלה בתוך התוהו, אך בחשיכה סאן המבול ורוח שרקה במבוי המפולש, מטיחה כנפיה אל דלתי האולמות הסגורים.

הוספתי לעלות. פנס אדום, מתגודד בראש תורן, היה כוכב יחיד צף במהפיכה. הברקים הדליקו עתה מים גועשים אי־שם אי־שם על פני הים החמום. מעל עבר היה המון פראי, שחור, משתולל. מקרוב נחבטה יריעה על נפשה עד להיקרע.

על גשר הפיקוד הבליח אור צהוב מצוהר של תא. קרבתי אל האשנב העגול, ומבעד לזכוכית העבה, המכוסה אד, נראו ארבע דמויות כפופות על שולחן ירוק. על הכתלים רטטו מחוגים, מהססים בין ספרוֹת. רב־החובל, אשבן, הקצין הראשון, הקצין השני. לפניהם, על טבלת השולחן, פתוח היה ספר גדול ועליו טורים־טורים של שמות. אשבן, שערו האפרורי, החלק, נוצץ באור החשמל, הוליך אצבעו במורד הטור, ובהיעצרה על אחד השמות, נשא ראשו, כמו בשאלה. אישוני עיניו היו כגולות־כסף קטנות. שני הקצינים

נענעו בראשיהם, כלאוֹת־הסכמה. רב־החובל העביר קו בעטו. שוב משך אשבן את אצבעו, הסיעה על פני השורות, התעכב. שפתי הקצינים נעו, אך קולם לא נשמע. רב־החובל מחק. בשלישית נעצרה אצבעו של אשבן. הקצין הראשון נטל פנקס מעמודה של פנקסים כחולים, פתחו, עיין בו ונענע בראשו. מבטו של אשבן עוד השתהה על פניו של הקצין. עננה שכנה על מצחו המבהיק. רגע ממושך עמדו המאזניים ולא זעו. כל המחוגים חלו ברעדה. אחר־כך נעו שפתי הקצין. הפנקס נסגר. רב־החובל חתם. אצבעו של אשבן הוסיפה לקרוא את הנשכחות. המחוגים נחפזו. שמות עברו תחת שבט. רעש היה מאחורי. חשרת־מים, חשכת־מים. צליף של מטר ניתז בפני. ברק גזר דין. לא היו שמיים. עיני נתכהו.

לפתע קם אחד הקצינים וטריקת הדלת הקפיצה את כל חושי. המטר שאט כגדודי כלבי־ציד. החילותי רץ, רוץ ורדת במדריגות, מגשר הפיקוד אל הסיפון העילי, ולאורך המסדרון הארוך עד קצהו, נחבט אל הקירות, נאחז במעקה סולם לולייני ודוהר למטה אל הסיפון התיכון, נתקל בכותל אטום וחוזר ורץ אל הקצה השני, אל גרמי־מדריגות ‏ חוסמים ולוכדים, ובמדרונם הלאה, למטה

*

מוכרח הייתי להעצר. לשאוף רוח. לשכך את הלמות הפטישים בגרוני. אחזתי במעקה־המדריגות והאזנתי. דממה היתה למעלה. אין רודף. או שמא אורבים לי? אם יתפסוני אצעק. אעיר את האנייה כולה לעצור את יד הטובח. פשע. פשע קורע שחקים הוא להטיל אדם לים. (אין פשע, אין לא־פשע, אין עונש, אין עין־רואה, באפילה התדירית הזאת, קרא קול אחר). דממה היתה, ולפתע סמר בשרי מקול חריקה. לידי, ממש לידי, נפתחה דלת של תא, וכמו מחלום אחר, חלום בתוך חלום, נראה אור אדמומי, ודמויות חבוקות, נעו בו לקול מנגינה זחלנית, סהרורית. שער־נשים ארוך, כתפים חשופות, זרועות מבהיקות, עירום… רוצה להיכנס? חייך הבחור שאחז בכף המנעול וקרץ בעינו כמזמין פנימה. אך המחזה נעצם כלעומת שנפקח והיה שוב המסדרון השחור.

המשכתי לרדת למטה, מדריגה אחר מדריגה, רדוף שני המחזות, טרופים זה בזה כבהזיות חולה, ארבעת הדיינים החותמים וגוזרים באור הצהוב, ראשיהם הכבדים כפופים על השולחן הירוק, לשכת בית־דין גבוה, צפה בשמיים שחורים, צלופי־מטר; ומאורת־החטא באור האדמומי, שנחשים מתפתלים בה בלחש חשקני… הלמות הבוכנות נשמעה עתה מקרוב. רצועת אור קלוש היתה גהורה על רצפת המסדרון. רצועת אשנבי אולם־המכונות. מבעד לסורגים נוצצו גלילי נחושת מצוחצחת. צירי ברזל משוחים, גלגלים עצומים, מישורת פלדית, קרסולי סרבליו של מכונאי. פסעתי כגנב, חציתי את הסאון ועברתיו עד שנשתכך מאחורי. המסדרון הלך הלוך וצר. מפתח המדור התחתי עלו אנחות כבושות. נשימת אולם מלא אדם, חולם חלום ברחם הים. כל הסחופים והטבועים משוטטים בו, כשרידי עיר הפוכת־רעש. שמיכת החשיכה כסתה את הישנים, שזעו על יצועיהם כמתהפכים על גחלים.

שוב רדפתני אש. חשתי לברוח לאי־אן. כל רגע מקרב את סופי. בבוקר יציבו שומרים בכל קצווי־המסדרונות ואני אתרוצץ ביניהם עד שיסגרו עלי ויתפסוני. פסעתי במהירות, נזהר שלא להיחבט. המחילה הצרה היתה כמעי עיוור בבטן האנייה. אטומה בשני קצותיה. זעה קרה כיסתה את גופי. גיששתי בידי את הכותל. סמכתי מצחי עליו לצננו. עצמתי עיני וחשתי איך כוחי אוזל והולך מתוכי, אוזל והולך. האנייה נעה סחור־סחור, מתהפכת כדג גדול בתוך המצולה. המים פרצו לתוכה בזרם עז, שטפו בכל מחילותיה ומילאו אותה הלוך ומלא. גאו אל ברכי, אל מותני, אל צוארי.

כף ידי נתקלה בזיז שבקיר. מיששתי את הזיז והוא נתעצב לבריח־ברזל רחב, מחוספס. אחזתי בשתי ידי בבריח ומשכתיו כלפי מעלה בכל כוחי. קול חריקה חלודה סרט את החשיכה. דלת ברזל כבדה, עבה, סבה על צירה וריח חריף של זבל, שתן, קש, נטפח בפני מתוך המאורה האפילה. הרמתי רגלי ופסחתי על המפתן הגבוה והחד. אחר הגפתי את הדלת מאחורי והברחתיה חזק. נעלי שקעו בדומן רך. מסביבי היתה אפילה צוננת של אולם גדול והבל בהמות, ריח פירשן ומימיהן. צל נתרומם אי־שהוא. קול זרירה. אחר קול נהימה מאי־שם. דשדוש פרסה. צליל עמום של מתכת. נשיפה. מיששתי קורת ברזל בידי ופסעתי לאורכה. גוף גדול פגע בי ונרתע. ידי המגששת חשה בכלונס־עץ. פשפש סוגר על כוך. מעט־מעט נתרגלו עיני לחשיכה והבחינו בצללי הגלמים. בהמות רבוצות ועומדות בתוך אמבר גדול. מלמעלה, מגבוה מאד, נשמעה שאטת המטר, ומאחור, מעבר למחיצות – הפעימה האטומה של המכונות. זרמי מים גדולים, מתגלגלים, חתרו תחת רגלי.

פתחתי את פשפש־העץ ונכנסתי לתוך הכוך. קש רשרש. גיששתי סביב־סביב והכל היה קש. דיר מלא קש. נפלתי כבול־עץ לתוכו.

כיסיתי עצמי בקש ועצמתי את עיני. גבי היה רטוב ומצחי צונן מזעה. עוד הלילה לחיות, אמרתי. עד שיחוויר השחר ושלוחי בית־הדין ירדו בסולם, יעקרוני וימשכוני בחבלים עם אחת הבהמות. הים הלם בכוח על צלעות הספינה. אילו היה לי אלהים, הייתי קורא אליו ממעמקים. אולי היה שומע לי. רציתי לראות את אבי, להושיט ידי אליו, לחוש את חום ידו, אך מים שטפו את פניו, כיסו את עיניו והוא טבע, הלוך וטבוע, ומבטו היה קר כשל דג. מים השתקשקו בקערה וידי רחצו בהן. המים האדימו ולא יכולתי להוציא ידי מהם. מים זרמו מתוך ברז מעבר למחיצה ולא היה לי קול לקרוא. מים זחלו על רצפה, כיסו את הספר הפתוח וטשטשו את שמי הרשום בו בדיו. חשרת־מים נתעבתה סביבי ואני שקעתי בה לקול נשיפת בהמה, כמעולם אחר.


 

יג.    🔗

עמוד אור צר וקלוש ירד מבעד לארובה גבוהה ואבקוֹ נזרה על פני האמבר. שרוי הייתי בתוך תא ברזל מלבני, מלא קש ותבן, אפוף צחנה חריפה. מעבר לפשפש־העץ, בתוך פרש, גללים וחציר־מרקיב, עמדו ורבצו כתריסר שוורים כחושים, ארוכי גפיים, משופי עצמות, צאויים. כמה מהם נעו ממקום למקום, רחרחו תחתם, בוססו בפרש ונברו באבוסים ריקים. שור אחד שירכותיו בלטו כאבנים ומפרקתו חדה, קרב אל הפשפש, נתעכב, בהה בי בעינים גדולות, מטומטמות, נהם נהימה כבדה ונשף בנחיריו לגבב הקש. ממעמקי האמבר עלתה געייה ארוכה, יללנית, ומיד נענו לה געיות אחרות, מכמה עברים, גסות ודקות. שני שוורים רבוצים קמו על רגליהם הארוכות ככלונסאות ושוטטו סביב־סביב כמחפשים מוצא מסוּגר. מלמעלה נשמעה אוושה שוקקת, תופפנית. קרעי חלום־ביעותים רחפו נגד עיני: עמדתי באמצע כיכר־עיר גדולה ומכל עברי שטפו מכוניות במהירות עצומה. היה עלי להגיע לביתי, אך לא יכולתי לעשות צעד פן אדרס. המכוניות חלפו סמוך־לידי, כמעט נוגעות בי, ובפחד נורא ריצדו עיני מצד אל צד. לפתע נתרוקנה הכיכר ועמדתי בה לבדי כמו בעיר שוממה. שוב לא יכולתי להינתק מעומדי. הייתי רתוק בכוח למקומי. כל פתחי הרחובות הריקים הטילו עלי אימה, כאילו אורבים לי בהם. אור היום נתכהה והצהיב, וחתול מוזרה, בעלת חטוטרת. שגון עורה כעין שער־שיבה, הגיחה. מבין שני בתים ונעצה בי מבטה. ידעתי שעומדת היא לזנק עלי אך לא יכולתי לזוז. אמרתי לעצמי שהיא מבשרת מבול, אך השמיים היו יבשים וצהובים כמאבק. החתול נעלמה. זכרתי שמחכים לי בביתי ואם אאחר לא אמצא איש. חשתי כמין שרץ שחור ומזוהם עולה בגבי. נבהלתי לנערו מעלי והתעוררתי.

קמתי מתוך הקש וניגשתי אל פשפש־העץ. האמבר היה שרוי בדמדומים והאור המעט שנזרה בו מלמעלה, שיווה דמות של רפאים לגופות הגדולים של השוורים, לכלי הברזל והפח הפזורים פה־ושם, לקורות הברזל העבות העוברות כחישוקים לאורך צלעות האנייה. בשעה זו, שהיא בוקר כפי הנראה, כבר סורקים הקצינים את כל המדורים לחפשני. חוקרים את פוט ומפיו נודע להם שברחתי בשומעי על הבדיקה העומדת להיערך. אפשר שרם־קול מודיע על בריחתי ומבקש את עזרת הנוסעים. עוד מעט יגיעו הנה. חידדתי אוזני לשמוע, אך מפאת רעש המטר שלמעלה ותנועת השוורים לפני, לא נשמע כל קול מעבר לכותלי הברזל. העפתי מבטי אל ערימת הקש. אם תישמע חריקה דלת, אמרתי, אטמן בתוכו.

אבל בעוד שעה, שעתיים, שלוש, ייכנס אחד המלחים לשים אוכל באבוסים או לגרוף את הזבל ולפרוש קש. להוציא שור לשחיטה. כמה נותרו עוד? מניתי שלושה־עשר. אחד ליום, אחד ליום. בעוד שלושה־עשר יום יבוא קץ כל בשר. הנוסעים יגוועו ברעב והאנייה, מלאת פגרים מצחינים, תיטלטל כגוייה נפוחה בתוך הים והמטר עד סוף כל הזמנים. אני, גם אם לא אתפס, אגווע בעוד יום או יומיים, מאין אוכל. למה ברחתי כשהקץ נחרץ? מיתה ברעב אינה טובה ממיתה בטביעה. אך מראה הארבעה המניפים אותי מן הסיפון אל הים, העביר בי בהלה עד חשכת־עיניים. האמבר היה קר ועצמותי רחפו.

לרגע הבהיקה תקווה את מחשכי. לאחר שלא ימצאוני בשום מקום, יאמרו שהשלכתי עצמי לים, כמו שעשו רבים. יוואשו מחפש. ימחקו אותי מספר החיים. לכשייכנסו הנה הממונים על הבהמות, אטמן בקש. עד שלא יכלה הקש, אוכל להיסתר בו, בירכתי הדיר. איש לא ידע. אם יתרחש הנס והמבול ייפסק, אנצל גם אני.

פסחתי על הפשפש וקרבתי אל הדלת המוגפת. היטיתי אוזני אליה. לא שמעתי דבר לבד הלמות בוכנת המכונה וקול מים רבים במעמקים. געייה ארוכה הבהילתני ממקומי. שור מדובלל שער, שזבל בצק מדובק לעורו, נשא את ראשו הארכני, המצורע, למעלה, ומשך רוח בנחיריו. אחר הטיל מים שניתזו על סביבו והקימו את רעו הרבוץ על רגליו. האבוסים היו ריקים ועוד מעט יבואו וימלאום.

חזרתי אל מקלטי. חושש הייתי לעמוד תחת לווחי האמבר פן יציץ מישהו מלמעלה. הטבח וודאי שׂם עינו בנקב כלשהו להשגיח על שלום הבהמות. נשענתי אל הקיר וצפיתי לאשר יבוא. שור אחד רץ אחר רעהו, הדביקו וקפץ על ירכותיו בטלפיו הקדמיות. פרש נספח על הקרקע וניתז לצדדים. מחיתי את פני. קר היה וביקשתי להיטמן בקש, אך הקש אינו מחמם.

לפתע נידרדר משהו מלמעלה והרעיש פח וכל חושי נתכווצו. נשאתי עיני, ורק עתה ראיתי שמרזב היה נטוי באלכסון ממרום האמבר אל תחתיתו. השוורים נקהלו כולם אל פי המרזב והשפילו ראשיהם אליו. פסולת מטבח, שיירי גריסים, לחם וקליפות, נצטברו שם, והללו עטו לכלותם. לא עברו רגעים אחדים וחזרו לשוטט ברחבי אולמם.

האם עברה שעה? אולי שלוש? הייתי רעב והיטלתי עצמי על ערימת הקש. תחבתי רגלי לתוכו ולא נתחממו. חשתי צמרמורת בגבי כאילו פרעושים זוחלים לאורכו. בדמדומי הזייה נתערבו יחד געיות, משק מטר, צליפות־זנב, טפיחות־פרש, מראות של סכרים נפרצים, שטפונות, קלגסים דוהרים ורומסים, בתי־דין, נשים חשופות־חזה, נעות באור אדמומי. פתאום נבקע לבי מקול חריקת ציר. קברתי עצמי בתוך הקש וכל חושי האזינו. שמעתי צעדים קרבים. וקול אנשים מדברים. תפוס שם. אחוז. משוך. סור. הנה. התכווצתי כקיפוד והשתקתי נשימתי. תבן מילא את נחירי, את אוזני, את כל נקבי. לווחים רעדו תחת צעדים. כעין התגוששות היתה בזירת האמבר. צעדי אנשים רצים אחר צעדי טלפיים מקישות בעץ. כל האמבר געה געייה משוועת, קורעת חלל. קולות קרבו אלי והקש נתרעש. הלמות בוכנות־הלב חנקה את גרוני. הייתי פקעת של סחבות. יגיעו אלי וימצאוני משותק. נשמתי תפרח מתוכי עוד בטרם יתפסו בי. טריקה הפשפש נשמעה, אחר קול גערות וסריטת טלפיים נגררות על גבי הלוחות, צלצול מתכת וגעייה ממושכת. השתקתי את פעימות הלב ופקחתי עיני בתוך כפות ידי. הצעדים התרחקו ונקישת דלת מוגפת בישרה כי סר מר המוות. היתה דממה ורק משק המטר נשמע. המתנתי, רבצתי פקוח־חושים וחבקתי את חיי בזרועותי. נשמתי עמוק כי נושעתי.

הוצאתי ראשי מעל פני הקש ועיני נברו באפלולית האמבר. באבק האור הקלוש הבחנתי בגופי השוורים העומדים ורבוצים באדישות. אגודות חציר דהוי היו פזורות סביב האבוסים, בין הגללים. קמתי וניגשתי אל הפשפש, מניתי את השוורים. מספרם היה שנים־עשר.

האם צהריים? או שעת בין־ערביים? שעון לא היה לי ועין האור המועט לא נשתנתה מאז התעוררתי. לא היה דבר ‏שירמז על הזמן. שקיקת הגשם נמשכה ללא שינוי. צחנת השתן עמדה קפואה באויר הקר. צינת הברזל צללה בשרשראות. ראשי כאב מחמת רעב.

שוב עברתי על גבי הפשפש ונכנסתי לאולם הרחב. החילותי מהלך בין השוורים, בצידי הקירות, שמא אמצא דבר־מה. ברגים חלודים, שבבי עץ, קרעי־שק רקובים, מתפוררים ניקרו לידי. נעלי נתרפשו ונתלחלחו והצנו את רגלי. שמתי ידי על ירכו של שור ונתחממה מעט. נשמתי את הבלו. ארוכי קרניים היו השוורים ואילו היה כוחם עמם, היו ממיתים אותי בנגיחה. אך כנועים ואדישים היו. מבטי נפל על שוקת חלודה מלאה מים דלוחים, שתבן צף על פניהם. טבלתי ידי במים, הרטבתי את שפתי היבשות ושפשפתי את רקותי. רעב הייתי וחזרתי לשכב על הקש.

מחמת הרעב והקור לא יכולתי להרדם. ראשי היה סחרחר ומראות דמדמו נגד עיני. תמונת הארבעה היושבים שחוחים על השולחן הירוק, תחת נורת החשמל, מוחקים שמות בטורים הארוכים, נתחלפה לסירוגין עם תמונת התא שנפתח לרגע אחד בדרך בריחתי ובו הנשים החשופות הנעות חבוקות באור האדמומי, במנגינה רוויית החשק. שוב ושוב עשיתי דרכי חזרה, לאורך המסדרונות החשוכים. הגעתי אל התא המיסתורי, דפקתי על דלתו, נכנסתי וטבלתי בבושם האדום, חש את אבריהן הרכים של העלמות מבעד לשלמות־המשי השחורות, השקופות, שבשרן מווריד בעדן. לפתתי את צואריהן וינקתי את שפתיהן. דדיהן נמחצו אל חזי. גהרתי עליהן, אך יד חזקה תפסה בי והעלתה אותי למעלה, אל סיפון הפיקוד, אל תא האור הצהוב, ושם הושבתי מול ארבעת האנשים המאובנים שישבו ללא ניד ורק מבטיהם הקפואים היו נעוצים בי. ישבתי כך ללא קץ, ללא שינוי, וידעתי שזהו המוות.

קול דרדור החריד את סיוטי. קפצתי ממקומי וראיתי שוב את השוורים קרבים אל פי המרזב. יצאתי מן הדיר ונדחקתי ביניהם. התכופפתי, חפנתי בידי פירורי לחם עבשים, מעורבים בגריסים לחים, ושמתי אל פי. המאכל היה חמוץ אך בלעתיו בתיאבון. הדפתי את ראשי השוורים לצדדים וגרפתי מכל אשר עלה בידי, פסולת מטבח ושיירי שולחנות, ולעטתים. תפסתי עצם ומצצתיה. לעסתי קליפות תפוחי־אדמה, שלד של דג, ירק רקוב, אחר הנחתי לשוורים לכלות את אשר הותרתי.

משפניתי לחזור למקומי, נשמע שוב שקשוק מלמעלה. הסבתי ראשי וראיתי ערימה מצוברת ליד פי המרזב. ניגשתי ונטלתי חופן ממנה, הריחותי וטעמתי בלשוני. היה זה בליל של חרובים גרוסים וכתותים וטעמו ערב לי. שניים או שלושה חופנים שמתי אל פי ושבעתי.

לאחר שעה הלך האור הלוך והתכהה, הלוך והתמעט, עד ששררה אפילה גמורה, שחורה, רחושת נשיפות, אנקות, נקישות טלפיים, צליפות זנב, נקרעת בגעייה מפעם לפעם. הטמנתי עצמי עמוק בתוך הקש והידקתיו מעלי הדק היטב לבל יחדור האויר הקר. הקש לא חימם וגופי רעד בתוכו. שעות ארוכות עברו עד שנרדמתי באפס כוח.


 

יד.    🔗

פעמיים ביום היה גולש האוכל במרזב ואז הייתי אץ אל הערימה, יחד עם השוורים, בורר מתוכה את המעט שאינו מתולע ומעופש ומשקיט את רעבוני. בהיותי צמא הייתי מלקלק מן המים הדלוחים שבשוקת החלודה. בגדי נזדהמו מן הזבל הדבוק לעכוזי השוורים שהתחככו בי ושהייתי דוחקם מעלי וממישם לפנות מקום לעצמי. הכרתי כל אחד ואחד מהם בצבעו, בפניו ובקרניו. מהם היו לבנים ומנומשים, שזוהמתם ניכרה ביותר, מהם חומים וברורים ומהם שחורים־לבני־מצח. מהם שנהגו כמשוגעים והיו מרדפים זה את זה סביב־סביב לאמבר, קופצים שור על רעהו להרביעם. פעם ביום היתה חורקת הדלת על צירה ואז נבהל הייתי לטמון עצמי בקש, סמוּר כולי מאימת־מוות. מהומת רדיפה, געייה, צליפה וחבטה היתה משתררת באמבר וצעדי האנשים וקולותיהם היו קרבים אלי כאילו חרשו את גבי. עם הגפת הדלת הייתי זוכה בחיי מחדש. ידעתי כי לאחר שיוּצא אחרון השוורים לשחיטה, יגיע תורי. אבל אז אפשר שגורל כל האנשים כבר יהיה כגורלי.

בלילה הייתי רועד מקור, ולאחר שהייתי נרדם, היו מעירים אותי מיחושי בטן, ספק ממש ספק סיוט. שעות ללא־סוף מוטל הייתי ער, מצפה לעמוד האור שירד מן הארובה.

הייתי מדמדם והוזה, מדמדם והוזה, בשעות האור הקלוש ובשעות האפילה השחורה:

חזרתי אל עירי. היום רד ואני לא מצאתי מנוח לרגלי. הגעתי לשכונת מגורי, עליתי אל ביתי, דפקתי על הדלת, אך איש לא ענה. התהלכתי אנה ואנה לפני הבית, שמא ייקרה לעיני מי מן השכנים ואבקשו להלין אותי לילה בביתו, אולם איש מהם לא נראה. פנסי הרחובות כבר הודלקו ואני סבבתי בעיר, שוט ועבור בין המוני האנשים, כנכרי. ירדתי למדור התחתי של העיר ותעיתי בסימטאות הצרות והמרופשות. מנגינות צרחניות בקעו מתוך המאורות, ובפתחיהן ישבו אנשים כעורי־פנים, בעלי חבורות וצלקות ומוכי נגעים, מהם סבואים, מהם שקועים במשחקי קוביה, מהם מנמנמים או הוזים. יצאניות עמדו בקרנות הרחובות וקרצו לי ללכת אחריהן. אור אדמומי וצרצורי מכונות יצאו מקובות משחקי־הגורל. נכנסתי לאחת מהן, תחבתי מטבע בסדק המכונה וכרטיס מודפס קפץ לעומתי. נטלתיו מול עיני וקראתי את הכתוב בו: עוד ארבעים יום. נדהמתי מאוד ולחשתי אל העומדים סביבי: עוד ארבעים יום והמבול בא. הכל פרצו בצחוק ואדם אחד שסוע־שפה ושתום־עין טפח לי על שכמי ואמר, בוא אתי. הלכתי אחריו דרך ארוכה, נפתלת, בסמטאות הצרות והייתי כשוחה בזוהמה. נכנסנו לחורבה אפילה שרמשים שרצו על עפרה הטחוב והוא הראה לי מזרן מרופט ואמר, שכב כאן. בינתיים אלך ואקרא למעכה. עוד ארבעים יום והמבול בא, לחשתי בפחד. אך האיש נעלם. הטלתי עצמי על המזרן וחשתי קש מתחת לגבי. אחר שמעתי געיות מכל צד כאילו ארבעים רבוא בהמה היו סביבי. – – –

התהפכתי על ערימת הקש מצד אל צד וכל בשרי להט עלי. הייתי צמא ותמהתי למה אני נשרף כעל גבי גחלים, שעה שמטר מתופף למעלה בלי הרף והמדור התחתי שקוע כולו בים הקר. רציתי לצעוק אך פחדתי פן יבואו שוחטי השוורים. הזקן בעל זקן־השיבה הופיע לנגדי ושאל, מה רצונך בני. למות, אמרתי, למות. חיוך עגום עלה על פניו והוא אמר: חטאת, בני, ואינך זכאי לכך. קרא ממעמקים אולי תיוושע. איך יישמע קולי, אמרתי, כשרב־החובל גבוה כל־כך, מעל למדור השני, מעל לראשון, מעל לגשר הפיקוד, ואשבן מסתתר בתאו כל היום. עלה אליהם, בני, אמר הזקן, ואל תירא מפני הדיינים. כי או לא תבוא אליהם, יבואו הם אליך. אמר ונעלם. נכנסו מים, חטפו אותי מתוך האורווה אל תוך הים והדגים היו מורטים ונושכים את אברי. ככל שהתהפכתי מצד אל צד לא יכולתי להימלט מהם.

*

פרש נטפח על רצפת האמבר וגעיית שור החרידה את החלל. עומד הייתי בערבת בצעי־מים, בתוך סבך סוף ושוורים רעו מסביבי. אכלתי עשב כמותם, אך הם דחקו עלי והמישוני ממקום למקום. רגלי שקעו בבוץ ולא יכולתי לחלצן. רציתי לצאת מן הבצעים ולהגיע אל אדמה יבשה, אך הסוף נחבש סביבי וככל שדשדשתי ברגלי כן הסתבכתי והלכתי בתוכו, עד ללא יכולת לזוז. ילד קטן, בהיר־שער, עם קנה ארוך בידו, בא להעיז את השוורים אל מכלאתם ובראותו אותי, קרא, חזיר־בר, חזיר בר. התרפשתי כחזיר בתוך הבוץ עד שנעשיתי שחור כולי וכל זיפי שערי דבקו לעורי. תחבתי את זרבוביתי לתוך הבוץ ולעלעתי מים. עדר חזירים התבוסס סביבי ודחקני ממקומי. עורי כאב עלי כזפת בוערה. רציתי לצאת מעורי ולא יכולתי. – –

דמדמתי כקודח, כגווע. מראות רדפו מראות, מראות נתערבבו במראות. רגע אחד, לא ידעתי אם יום או לילה, דומה היה לי כי מישהו הטיל עצמו על הקש לצידי. נבהלתי לראות את הגיבן בעל העין הגדולה. שאלתיו איך הגיע הנה ואמר כי נתפס בהחביאו קופסות בשר־משומר. העלו אותי אל תא רב־החובל, אמר, והעמידוני למשפט. ארבעה אנשים הלמו בי בשאלותיהם חמש שעות תמימות. לא הוצאתי הגה מפי. אחר השאירוני לבדי ונועצו ביניהם. רעדתי מפחד פן ישליכוני לים, אך לאחר שעה חזרו והודיעו כי פסקו לי מאסר־עולם בתופת. כך הם קוראים לדיר הבהמות. האם לא יכולת לשחד את הקצין השני? שאלתי. הקצין השני איננו, אמר, נתפס והוטל לים. בכל זאת הצלחתי להעלים מהם קופסה אחת, צחק הגיבן. הוא הוציא מכיסו את הקופסה, פתחה בצפרניו ואמר, קח, נתחלק חצי־בחצי, בשאוֹל הכל שווים. הושטתי ידי לצבוט מן הבשר אך ראיתי שכולו שורץ תולעים לבנות. הבשר מתולע! קראתי בבהלה. גם התולעים בשר, צחק הגיבן ושם את המאכל אל פיו. אחר הסב ראשו אל השוורים ואמר, נוכל לשחוט אחד מהם בשבילנו והבשר יספיק לנו עד תום המבול. הנגזול מפיהם של הנוסעים? אמרתי בחרדה. הם אינם רבים כל־כך, אמר, אינם רבים כל־כך. חלקם גוועו, חלקם מתו במגיפה וחלקם התאבדו. בפח החד של הקופסה נוכל לבתק צוארו של שור ולבתרו לנתחים־נתחים. ואם יגלו? שאלתי. נשחד את שומרי־האורווה, אמר, ועם כך הטיל דינר כלפי מעלה. הדינר הנוצץ נפל לתוך הקש והגיבן החל מחטט בערימה בבהילות, נובר וחופר בתוכה, זורה את הקש, גבבים־גבבים לצדדים ומשלא מצא, ייבב: הדינר האחרון, הדינר האחרון. –

*

הגיבן נעלם. עכברוש חלף ביעף, רשרש את הקש והחרידני מרבצי. קפצתי מעל לפשפש ונמצאתי שוב בתוך הפרש, בין השוורים. אחד מהם רדף אחר רעהו ואני ברחתי משניהם, רוץ וסוב באמבר הקר. קרניו של הרודף כמעט רטשו את מעי. נלחצתי בגבי אל הקיר והתנשמתי מבוהל. תשעה שוורים נותרו ובעוד תשעה ימים יגיע תורי. תשעה ימים אלחם עם השוורים על פירורי פסולת־המזון המושלכת מלמעלה. אין מותר לאדם.


 

טו.    🔗

ביום הששי להיותי בדיר (שבעה שוורים נותרו עתה, שבעה ימים), בשעה צלולה אחת על ערימת הקש, מוצלת מתוך ערבוביית ההזיות הקודחות, עברו לעיני כל הימים הרבים, מאז בריחתי אל הספינה ועד עתה, פרטיהם בהירים כאשר לא היו אף פעם, בהירים כצורות אילנות באויר שלאחר־גשם. בריחה אחת ממושכת, הרהרתי, שסופה החרוץ נפילה זו אל אמבר־הבהמות האפל, הנאלח, כשאין ביני ובניהן אלא פשפש־העץ הרעוע. בריחה גררה בריחה.‏ חדלתי להאמין, כנראה. הייתי‏ פקיד ‏ נמוך באחת הלשכות שבעיר־החוף. ידעתי את הצפוי עוד לפני שידעו רוב התושבים. הייתי אדיש. אף לא רגע אחד של בהלה. את אשר יקרה לכול, יקרני גם אני, אמרתי. אך לא שיניתי דבר ממנהגי. רק בהתפשט הידיעה על האנייה היוצאת, החל הכל מתערער. במקום שויון הנפש, באו החשד והקנאה, ואחריהם הבהילות הנוראה לברוח, בכל מחיר, בבעיטה בכל חוק. תחילה עוד השקטתי את עצמי ואמרתי, הכל נשארים, רק מתי־מעט יוצאים. אך האמון אבד כבר, וככל שקרבה השעה, כל החוקים נתמוטטו, הפכו לערימה של הריסות. לשם מה, לשם מה להישאר? לא ידעתי לשם מה. לאיזו תכלית עלי להפקיר עצמי לסכנה? למה לא אציל את חיי? לא ידעתי שום ציווי עליון הפוקד עלי להישאר. לא שמעתיו. ואז באה הנסיעה המבוהלת אל הכפר, אל הורי; הנסיון העלוב להסביר את צדקתי (הם לא הבינו, הם נדהמו); אחר־כך הנסיעה עמהם בחזרה העירה; השתיקה המרה כל הדרך, כשבינינו רובצת הידיעה כי גם קשר האהבה הראשון, האחרון, נתחלל לעולם; הריצה המטורפת אל הנמל, ההידחפות הפראית בתוך ההמון להגיע אל הכבש, לחמוק מבעד שרשרת השוטרים, להערים, להתגנב (מעתה הייתי מסוגל לכל, לא נותר עוד דבר ‏ שיעצור בעדי), העלייה אל הספון… אחר־כך היה מבט האשמה האילם של הנשארים על הרציף, מתרחקים והולכים, מיטשטשים והולכים, כמו קרן־אור אחרונה של אמונה שאבדה…

לשם מה? שאלתי עתה בשוכבי כך על ערימת הקש, והצחנה אופפת אותי עם החשיכה. לשם מה אני נמלט? מה נותר לי עוד להציל? ואם יקרה הנס?

הכל הלך סחרחר פתאום. הצלתי רק את חטאי במקום להקיאו מתוכי. הוא הדבר היחיד שייוותר לי אם אוותר בחיים. לא קשר עם שום אדם, לא עם עברי, לא עם כברת־קרקע אחת. עלי לחזור. עוד היום. לצאת מתוך הדיר, לפתות את דלת הברזל, לעלות למעלה, עד לשכת רב־החובל, להסגיר עצמי.

לא פחדתי. שלווה ירדה עלי. מים טהורים רוחצים כל זוהמת המסע. עייף הייתי, שקעתי בתרדמה – – –

ארבע ידיים תפסוני בזרועותי וקרעוני מחלומי. הניפו אותי מעל לפשפש, הקימוני, ובבעיטת־ברך בגבי הדפוני עד לדלת־הברזל. בעוד אחד צובת בחוזקה את קיבורת־זרועי, פתח השני את הדלת ודחפני אל המסדרון. האור הכה בעיני וזמן־מה הייתי כמסונוור. איך לא שמעתי את נקישת הבריח בהיכנסם? איך לא טמנתי עצמי בקש בשוכבי? גררתי רגלי בין שני המלחים ונדהם הייתי מלפחד. המסדרון הצר והארוך היה כנהר שרגלי משתכשכות בו. אחר־כך באו מדריגות־הברזל, וכשברכי פקו וכמעט נתמוטטתי בהחילי לעלות בהן, דחפוני שוב השניים מאחורי ותמכו בי לבל אפול. בפתח המדור התחתי עמדו כמה אנשים כחושים והסתכלו בי בעיניים פעורות, עמוקות בחוריהן, נפחדות. כאילו שנים עברו מאז אותו לילה בו עברתי על פני הפתח הזה בדרכי אל האמבר. אחר נראו צינורות־הקיטור העבים, המחותלים. סורגי הברזל. שורת האשנבים של חדר־המכונות. רק עתה הבחנתי בחסרונה של הלמות הבוכנות. הדלק אזל, ציינתי לעצמי, האנייה מיטלטלת בין הגלים ופסקה מלכת. שוב היו מדריגות ושוב מסדרון ארוך. דלתות התאים היו פתוחות ובפתחיהם ניצבו אנשים שהביטו בי ללא תוכחת, ללא בוז, ללא רחמים. עור פניהם היה צהוב ומתוח על עצמותיהם המשופות ועיניהם היו דעוכות. אפילו לחש לא נשמע לצידי נקישות צעדינו. המסדרון נראה ארוך מאד, דרך ללא סוף, עד שהיו שוב מדריגות, כעלייה בהר תלול. קור נשב מלמעלה ומשק המטר נתחזק. פעימות לבי נתמהרו ולא היה בכוחי לעלות. בתי־שחיי כאבו מאחיזת ידיהם של השניים שלצדדי, שמשכוני, משוך והרם. בהגיעי אל המסדרון העילי ובראותי את האלונקה המקופלת שהיתה משכבי לפנים, חשכו עיני וצנחתי לארץ. אזני צללו מזמזום ממושך. כשפקחתי את עיני, היה אחד המלחים מטפיח את פני במטלית רטובה. צמא הייתי ולקלקתי בלשוני את טיפות המים. הרם אותו! שמעתי קול עבה, אחר חשתי שוב את ידיהם בבתי־שחיי. האכסדרה היתה ריקה וכמוה גם האולם הכחול מבעד לפיתחו. מעלה מעלה נתרוממו המדריגות הקשות והעבים מזילי המים נתקרבו. ולפתע נגלה עולם של ים ירוק, מתהפך, מיוּרה חיצים, וספון לבן מתנודד על תרניו ומנופיו, ואויר רב, לח ורענן, והבהובי ברקים רחוקים, ואור גדול.

הכל היה שונה מאשר בסיוטי הפחד. הוּשבתי בלשכת רב־החובל ושני המלחים יצאו והותירוני לבדי. מבעד לצוהר התנודד הים על הריו ובקעותיו והמטר השוטף היה שקוף. רעם התגלגל אי־שם. העולם היה חי ואורו לא כבה. נשמתי אויר מלוא חזי כאלו נושעתי.

אחר־כך נשמע קול צעדים, הדלת נפתחה ורב־החובל נכנס. גבותיו היו סמורות כאילו כפור נתלה בהן ואישוניו האפורים היו קרים כים. מוזר היה לי שלא חשתי כל פחד למראהו. צר היה לי עד דמעות לראות את בבואת המוות בפניו החוורות, שכל קשיותן הגרמית היתה מסכה של סבל.

הוא התיישב למולי ושם ידיו על השולחן. רגעים ארוכים שתק ועיניו היו מושפלות אל אצבעותיו הרועדות, ששיחקו בעט שהיה מונח לפניו. דומה היה כאילו חיפש מלים ולא מצא. צר היה לי על מבוכתו. אילו יכולתי, הייתי מחלץ אותו ממנה. ברק לבן הבהב בחוץ כדי־רגע, ללא רעם אחריו.

לבסוף אמר בקול רצוץ, לא כמוכיח אלא כמתנצל: חייבים אנו להקפיד על החוק… זה כמה ימים שהאנייה עומדת על מקומה, כי אין דלק… המזון – ששה או שבעה ימים… הרבה מקומות נתפנו באולמי־האוכל. הרבה מיטות. אתה ראית בוודאי… אי־אפשר שתישאר (כאן נשא עיניו אלי בפעם הראשונה וכל סבלות המסע נשקפו מהן). דרישת הנוסעים חזקה, ואיננו יכולים להאשימם על כך… אפשר שיקרה עוד נס, זה הדבר היחידי שנותר לנו לצפות לו…

ולאחר שנשתתק רגע, המשיך: להעניש, איננו יכולים. דיני נפשות הם בידי שמיים עתה… אבל אם כך יפול הגורל ואם אחרת – אי אפשר שתהיה עם כולם… עלית שלא כחוק ואכלת לחם שלא כחוק, הרי זו עובדה… אם נגזר עליך להיספות, יהיה עליך להיספות לבדך. אם להינצל – לבדך…

אחר־כך פסקו אצבעותיו משחק בעט, ובשטחו את שתי כפות ידיו על השולחן, פרש את דיני: יורידו אותי לים, באחת מסירות־הגופר הזעירות, השמורות לשעת חירום. אוכל יינתן לי, ליום אחד. אהיה מסור לחסדי השמיים והים. אולי ייפסק המטר. אולי ישתוק הים ואטולטל לחוף. אבל לבדי.

ובקומו ממושבו, אמר כשחיוך קלוש מהבהב בפניו: סוף־סוף, אתה עצמך חרצת את דינך, כשברחת מגורל הרבים…

ולפני צאתו עוד הוסיף: איננו רחוקים מן המקום שממנו יצאנו. עשרים יום היתה האנייה חוזרת על עקבותיה, מזרח, מזרח־דרום… לא היה טעם להמשיך… מ יודע, אולי…

ויצא.


 

טז    🔗

המטר הצליף בפני ובגופי באלפי פרגוליו. ירה בי חיציו ונקבני עד עצמותי. הסירה נתרוממה מעלה־מעלה ירדה תהומות. אפוף הייתי מוות מכל סביבותי. הררי גלים גבוהים וזקופים נעו לעברי לכסותני תחתם, ובהינשא הסירה אל מרומי פסגותיהם, הייתי כמונף לשמיים ביד אדירה. לרגע, היתה נגלית מן הגובה הרב תהום עמוקה, כאילו נחשפו אפיקי ים, ומיד הייתי מוטח מטה, כמו לשאול. נחלי־קצף היו שוצפים מסביב לסירה וגדודי גלים היו זורקים אותה מרכס לרכס. מיטלטל הייתי מצידה האחד לצידה השני, נהדף לפני ולאחורי. לרגעים כמו הייתי נשלף מתוכה ומועף אל על ולרגעים כנקבר בתוכה, מתחת לחומת־מים מתמוטטת. חזי נחבט כמו בסלעים כבדים, נלחץ עד צאת כל נשמה ממנו. הייתי מושך אוויר להשיב את רוחי, אך המטר, מי־המלח והאימה סתמו את פי. גם לצעוק לא יכולתי. האנייה נתרחקה והלכה, נתרחקה עד שנבלעה בהזיות המים ונשימתי קצרה יותר ויותר. לרגעים, בברוק הברק, דומה היה לי שאני רואה מרכבת־אש יורדת מן השמיים ומלאך רכוב בה.

חשרת המים שמה מחשך לעיני והגעש החריש את אוזני. נשימותי המתקצרות והולכות, הפכו לגניחות ואנקות, כשאני מלעלע מים ונחנק. המרחב הזועף לא נח, לא נח גם לרגע, והיה מתהפך בין הבהובי־אור לחשיכה. בהידלק חיצי־ברק נפוצים, היתה אש נופלת עליו, ובהמם אותו הרעם, היה אופל מכסהו. גופי היה נהמה ריקה, נהלם כתוף ממכות הגלים, נקרע מגערות הרוח, נשסע מן הזניקות הפתאומיות, טובע בשפכי המטר. בין נשימה לנשימה הייתי מבועת חזונות של רכסי־גלים ירוקים שנדמו כהרים, של צנפות־קצף שנדמו כסירות במרחב, של קרעי־להבה שנדמו כאיים. הפחד קרע את עיני לרווחה והגשם עצמן. פערתי פי לצעוק, כשאני נאחז בקרנות הסירה, וגלים הגמיעוני מלח. בנוגה־הספיר ובנוגה־החשמל, הופיעו מפעם לפעם, הופע והעלם, שׂרי, מהלכת על פני המים ורגליה לא־נוגעות, ידיה פשוטות לצדדים ושערה מתנופף, אבי ואמי, שלובי־זרוע, תלויים על בלימה ומבטיהם כבויים, רב־החובל, כנפח גדול, הולם בקורנס כבד על סדן הים: לבדך! לבדך!

לבדי במדבר־הים הגועש, מוקף משברי־מוות, קמים כנד, מתהפכים כחיות־טרף, שיוועתי לאין־מי. בנשימתי המתקצרת והולכת, המבוהלת ונחמסת, הבולעת מים ופחד, קראתי קריאות אחרונות באין־קול לאין־שומע. אל מי? אל מי? גלים רדפו גלים. רוח ניערתם וגוללתם עלי ובוהו נוהם עד נפש. הלוך והחבט, נסוע והרסק – עד כי לא ידעתי דבר. מתוך האור הטובע, צפה עוד לנגדי, כרוח, דמות האיש בעל זקן־השיבה, מתבונן בי בעיניו הנבונות ומלחש בניע־שפה: קרא אליו בצר, קרא ממעמקים, קרא לו.

אך החשיכה כיסתני. – – –


 

יז.    🔗

כשהתעוררתי מעלפוני, הייתי כחולם. הים היה מישור גדול ורחב וחזהו עלה וירד בנשימות עמוקות ושקטות. האויר היה צלול, ללא מטר. מבעד לעבים, בשיפולי הרקיע, בקעה אלומה של קרני שמש חיוורינות, ובהפנותי ראשי לאחורי – הופיעה לעיני קשת גדולה, נטוייה לכל רוחב כיפת השמיים, רגלה האחת ניצבת על קצה הים מכאן ורגלה השנייה על קצה הים מכאן. הסירה התנועעה קל־קל, יחידה במרחב.

האם שעת בוקר? או בין־ערביים? השמיים היו מעננים, אך צהרים־צהרים של תכלת הבהיקו ביריעתם והרוח היתה קלה וטהורה, נושאת ריח של צמחי־ים. חשתי רעב, וצמא, ובגדי הספוגים־מים הרעידו את בשרי, אך הייתי כחולם. עולם גדול, שומם, היה פרוש על סביבותי, מוקף חוג האופק העגול, ולנגד עיני זרחה הקשת בכל הדר צבעיה, שלווה, ברורה. מיוצבת על רגליה.

מרגע לרגע נשתנו פני השמים ופני הים. השמש נטתה לאופק, ושעת בין־ערביים היתה זו. שלחה חניתות ארוכות עד קצה תבל וחלקות־ים נזדהרו במרחק כאיי־פלאים. נסתתרה לרגעים, והים היה ספיר מלוטש. אחר נבקע הענן ושוב הופיעה, שלמה וזהבית בין הררים, ותבערה נדלקה באופק. אחר הלך האור הלוך והתכהה, הלוך והתעמם, והים הפך מספיר לירוק ומירוק לאפור ומאפור לכחול קודר, תחת טלאי עבים. עוד פעם אחת נגלחה, לפני היעלמה, עגולה, גדולה וסמוקה, רכובה על ענני־אש, מתווה מסילה ארוכה ורושפת בחצי־הים, אחר נאכלה מעט־מעט בפי התנין שמאחורי האופק, עד שנבלעה כולה. ענני הארגמן עוד שפכו דם על ראי הים, אחר החווירו והלכו, הקדירו והלכו ועלטה היתה. רוח קלה היתה מטפחת בים ומנפנפת בסירה ורק איוושה רחשה מסביב.

הים האפיל. לילה ירד ורצי־גלים מלמלו. כוכבים בודדים נצנצו בשמיים אי־פה אי־שם, דומה כאילו מצרצרים ומשתתקים חליפות. השענתי ראשי על דופן הסירה ונשמתי את האויר הצלול. ראיתי בעיני־רוחי אדמה מוצקת וחוּפה‏ משובצת יהלומים פרושה מעליה. ריח עשבים טלולים. גחליליות מעופפות בין שיחים. אורות מחלונות רחוקים. בתים שחוחים וילדים מסובים אל שולחן הלחם. כיכר נבצעת בסכין בידי אב גדולות, קשות. אם חרושת־קמטים שחוחה על הכירה. נביחת כלב בחצר. קרקור מנומנם של תרנגולות מלול. בתים עיפים עוצמים עפעפיהם לשנת לילה, לאחר יגיעת־יום, לפני השכמה של מחרת. שדות שקועים בתרדמה על פני ארץ רבה. צעיף של דממה. חום משכבים. מנוחה. הכל כשהיה – – –

שחר פקח את עיני. הים היה מפורקד חוורירי, ללא־ניע. עגום ונם. מעט־מעט האדימו פני המזרח ופני המים, עד שהזהיבו. אחר־כך ריצדו נגוהות לכל מרחבו, והשמיים נעשו גבוהים מאד ותכולים מאד וטהורים מעב. הייתי יחידי בכל הכחול.

רוח קלה החלה מנשבת ממערב ומשתעשעת בסירה. פשטתי את חולצתי ומתחתיה כמפרש והרוח כנפתה והסיעתני.

כשהאור הגדול היה זרוי בכל החלל, וזהב היה שפוך על פני הים, נגלה הרחק במזרח חוט־תקוה דק, כעין רצועת־חול, לחוּכה, נוצצת. נתקרבה והלכה, נתבהרה והלכה. מן העבר השני, בפאת מערב, הבהיק עתה גופה, הלבן־כברבור, של ספינה גדולה.

הייתי שט בין השתיים. רצועת־החוף מלפני והספינה מאחורי. לא ראיתי איש בכל המרחב. הייתי לבדי.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47933 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!